אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
היום בלילה התעוררתי עם כאבי בטן. לא משהו מיוחד. זה קורה לפעמים.
כאבים למיניהם שבאים והולכים - פה ושם התקף של מיגרנה, פה ושם התקף של כאבי בטן, חולשה וסחרחרורת...
ככה זה כל החיים, אבל אני לא מתייחסת.
ממשיכה קדימה.
כועסת מאוד על הגוף שהוא 'עושה לי את זה' - כל כאב ראש או כאב בטן נחשבים כבגידה- מה פתאום שהגוף 'יפשל' - הרי אני צריכה אותו כדי להשתמש בו לכל המטלות הרבות שאני מבצעת מדי יום!!!
הלילה התעוררתי עם כאבי בטן חזקים ופשוט הרגשתי שהתקלות הגופניות האלו פה ושם, במשך כל השנים, הם איתותים חשובים של הגוף-נפש שלי ואני חוטאת לעצמי בהתעלמות מהם.
בהשפעת דברים שקראתי כאן הרגשתי שהדרך לשכך את הכאבים היא לבקש סליחה מהגוף שלי:
כאבים למיניהם שבאים והולכים - פה ושם התקף של מיגרנה, פה ושם התקף של כאבי בטן, חולשה וסחרחרורת...
ככה זה כל החיים, אבל אני לא מתייחסת.
ממשיכה קדימה.
כועסת מאוד על הגוף שהוא 'עושה לי את זה' - כל כאב ראש או כאב בטן נחשבים כבגידה- מה פתאום שהגוף 'יפשל' - הרי אני צריכה אותו כדי להשתמש בו לכל המטלות הרבות שאני מבצעת מדי יום!!!
הלילה התעוררתי עם כאבי בטן חזקים ופשוט הרגשתי שהתקלות הגופניות האלו פה ושם, במשך כל השנים, הם איתותים חשובים של הגוף-נפש שלי ואני חוטאת לעצמי בהתעלמות מהם.
בהשפעת דברים שקראתי כאן הרגשתי שהדרך לשכך את הכאבים היא לבקש סליחה מהגוף שלי:
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
על כך שאיני מתייחסת ברצינות לצרכיו
ביום הזה ובמשך שנים רבות
על כך שאני מתעלמת מאיתותיו, בקשותיו ותביעותיו הנואשות לקבל בזמן המתאים ובאופן המתאים צרכים בסיסיים: מים, מזון, שינה, רגיעה ומנוחה.
על כך ששדרים בסיסיים של רעב לא נענים
על דחייה של הזנת עצמי - לצורך צרכים אחרים, חיצוניים ולא חשובים
על דחייה של מנוחה ושינה לגוף בשעות שהגוף מבקש זאת
על השתקת הקולות הלוחשים בי,
והתייחסות לקולות חיצוניים צעקניים יותר שאינם קשורים לבריאות של גופי
על חוסר קשב
על התעלמות
על ריכוז בהכל - פרט לפנימיות גופי
על זלוזול ודחייה
על התייחסות לגוף כאל כלי שרת חיצוני שאני עושה בו כרצוני,
משתיקה את תביעותיו,
מתנהגת אליו כאל כלי שניתן לסחוט ממנו עד תום את כל הכוחות,
לנצל אותו ולעשות בו שימוש בוטה ומנצל
מבלי להעניק לו את מה שהוא באמת צריך
על כך שלעיתים חיצוניות הגוף חשובה בעיני יותר מפנימיותו
על הבטן הרכה שעליה כעסתי ,
אותה שפטתי על כך שאינה קמורה ושקועה לאחר שני היריונות ולידות מקסימים
על העדפת יופיו של הגוף על פני שלוותו וחיוניותו
על התמסרות לאחרים תוך התכחשות והתעלמות מעצמי
על הנקות ושאיבות אינטנסיביות ואובססיביות,
תוך התעלמות מן התמורה שהגוף היקר שלי צריך לקבל בעבורן
על התעלמות מהצורך להזין את עצמי בנוסף להזנתם באהבה של אחרים
על עבודה אינטנסיבית ושיכחה של צרכים בסיסיים
על התאפקות מללכת לשירותים או לספק צרכים פיסיים
כי זה לא הזמן המתאים ויש דברים חשובים יותר לעשות
אני רוצה לקחת אחריות על כל זה, ומאוד רוצה לא להרגיש אשמה כל כך
על כך שאיני מתייחסת ברצינות לצרכיו
ביום הזה ובמשך שנים רבות
על כך שאני מתעלמת מאיתותיו, בקשותיו ותביעותיו הנואשות לקבל בזמן המתאים ובאופן המתאים צרכים בסיסיים: מים, מזון, שינה, רגיעה ומנוחה.
על כך ששדרים בסיסיים של רעב לא נענים
על דחייה של הזנת עצמי - לצורך צרכים אחרים, חיצוניים ולא חשובים
על דחייה של מנוחה ושינה לגוף בשעות שהגוף מבקש זאת
על השתקת הקולות הלוחשים בי,
והתייחסות לקולות חיצוניים צעקניים יותר שאינם קשורים לבריאות של גופי
על חוסר קשב
על התעלמות
על ריכוז בהכל - פרט לפנימיות גופי
על זלוזול ודחייה
על התייחסות לגוף כאל כלי שרת חיצוני שאני עושה בו כרצוני,
משתיקה את תביעותיו,
מתנהגת אליו כאל כלי שניתן לסחוט ממנו עד תום את כל הכוחות,
לנצל אותו ולעשות בו שימוש בוטה ומנצל
מבלי להעניק לו את מה שהוא באמת צריך
על כך שלעיתים חיצוניות הגוף חשובה בעיני יותר מפנימיותו
על הבטן הרכה שעליה כעסתי ,
אותה שפטתי על כך שאינה קמורה ושקועה לאחר שני היריונות ולידות מקסימים
על העדפת יופיו של הגוף על פני שלוותו וחיוניותו
על התמסרות לאחרים תוך התכחשות והתעלמות מעצמי
על הנקות ושאיבות אינטנסיביות ואובססיביות,
תוך התעלמות מן התמורה שהגוף היקר שלי צריך לקבל בעבורן
על התעלמות מהצורך להזין את עצמי בנוסף להזנתם באהבה של אחרים
על עבודה אינטנסיבית ושיכחה של צרכים בסיסיים
על התאפקות מללכת לשירותים או לספק צרכים פיסיים
כי זה לא הזמן המתאים ויש דברים חשובים יותר לעשות
אני רוצה לקחת אחריות על כל זה, ומאוד רוצה לא להרגיש אשמה כל כך
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
ברגעים אלו כשהגוף שלי כואב כבר לא ניתן להתעלם ממנו
הגוף שלי מאותת לי לשים לב למה שקורה לו
הוא לא מוכן להיות במקום אחרון בסדר העדיפיות
הוא רוצה לשרת אותי והוא מתחנן, מבקש ותובע שאשרת גם אותו
לא נוכל לחיות יחד אם הגוף נדחוק לתחתית סולם העדיפויות וחש דחוי
הבטן מדברת
היא מספרת לי את כל הסיפור הזה
אומרת עד כמה כואב לחוש מנוצלת, דחויה, מוזנחת,
כי הכול יותר חשוב ממנה
כמה זה כואב לחוש שמתעלמים ממך
כשחושבים שהכל יותר חשוב
ואותך תמיד אפשר יהיה לפצות ולתקן אחרי הכל
הגוף שלי מאותת לי לשים לב למה שקורה לו
הוא לא מוכן להיות במקום אחרון בסדר העדיפיות
הוא רוצה לשרת אותי והוא מתחנן, מבקש ותובע שאשרת גם אותו
לא נוכל לחיות יחד אם הגוף נדחוק לתחתית סולם העדיפויות וחש דחוי
הבטן מדברת
היא מספרת לי את כל הסיפור הזה
אומרת עד כמה כואב לחוש מנוצלת, דחויה, מוזנחת,
כי הכול יותר חשוב ממנה
כמה זה כואב לחוש שמתעלמים ממך
כשחושבים שהכל יותר חשוב
ואותך תמיד אפשר יהיה לפצות ולתקן אחרי הכל
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
אני שומרת כעסים עמוקים מאוד בבטן
מרגישה איך הבטן מתכווצת כל פעם מחדש ממשהו אחר-
מכאבי לב, מכעס רב שלא בוטא אלא הודחק, מאשמה רבה שמלווה אותי תמיד וטורפת את דעתי
מחרדה מפני הבאות, מחוסר סבלנות, מתחרותיות, מפרפקציוניזם קיצוני ושאיפה למושלמות טוטאלית
איך אפשר שלא לבקש סליחה מכל גופי?
סליחה על הטענות, סליחה על הזלזול.
על התחושה שאתה לא מספיק יפה
לא מספיק מוצלח,
לא מספיק חזק
סליחה על הביקורתיות הנוראית והציפיה שתהיה מושלם מכל הבחינות
סליחה על כך שכשאני מסתכלת במראה אני לא מקבלת אלא רק מבקרת, קוטלת, קשוחה והרסנית כלפי עצמי
מרגישה איך הבטן מתכווצת כל פעם מחדש ממשהו אחר-
מכאבי לב, מכעס רב שלא בוטא אלא הודחק, מאשמה רבה שמלווה אותי תמיד וטורפת את דעתי
מחרדה מפני הבאות, מחוסר סבלנות, מתחרותיות, מפרפקציוניזם קיצוני ושאיפה למושלמות טוטאלית
איך אפשר שלא לבקש סליחה מכל גופי?
סליחה על הטענות, סליחה על הזלזול.
על התחושה שאתה לא מספיק יפה
לא מספיק מוצלח,
לא מספיק חזק
סליחה על הביקורתיות הנוראית והציפיה שתהיה מושלם מכל הבחינות
סליחה על כך שכשאני מסתכלת במראה אני לא מקבלת אלא רק מבקרת, קוטלת, קשוחה והרסנית כלפי עצמי
-
אמא_לביאה*
- הודעות: 294
- הצטרפות: 14 אפריל 2005, 09:45
- דף אישי: הדף האישי של אמא_לביאה*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
בהצלחה 
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
אני רוצה לעשות מאמץ להשתנות
להתייחס אליך יפה יותר
להתחיל לדאוג לך ולטפל בך
בהיריונות האחריות שלי כלפיך גוברת, בגלל שאני מגדלת בתוכי אדם נוסף
בהיריונות אני טובה יותר לגופי- ואני רוצה להיות כך תמיד, גם כשאני לא נושאת בתוכי תינוק
אני רוצה להתחיל לכבד את הגוף שלי, לתת לו מקום לטפח אותו ולאהוב אותו באמת
לדאוג להזנתו וטיפולו כשם שאני דואגת להזנתם וטיפולם של בני משפחתי
להיות קשובה לאיתותים של חולשה, של קושי, של רעב וצמא, של צורך לעשות צרכים, של צורך במנוחה טובה
של צורך להתרחק מאנשים שעושים לגוף שלי לא טוב
להתרחק ממשימות גרנדיוזיות שאני לוקחת על עצמי וסחטת את גופי ונפשי עד קצה גבול היכולת
על הצמדות מתמדת לרציונל, לשכל ולהיגיון הקר ונסיון להכפיף את כל החלטותיי לשכל
על צורך למצוא חן בעיני אחרים, להרשים, להיות נאהבת
על דאגה שאני אף פעם לא מספיק וטובה ולא מספיק ראויה
על צורך בלתי פוסק להספיק דברים כל הזמן, לרוץ כל הזמן
לא לעצור ולא לנוח
סליחה על המחשבה שהתעלמות מצרכי הגוף לא מזיקה כי תמיד אפשר יהיה לפצות
איך אפשר לשנות?
יש לי זכרונות ילדות ראשונים מגיל ארבע ובהם אני זוכרת את עצמי ככזו. אותם דפוסים, שרק הלכו ונהיו מקובעים יותר במשך השנים
איך אפשר להשתנות בלי אשמה, רק מתוך אחריות והכרה בכך שדרוש תהליך של תיקון???
להתייחס אליך יפה יותר
להתחיל לדאוג לך ולטפל בך
בהיריונות האחריות שלי כלפיך גוברת, בגלל שאני מגדלת בתוכי אדם נוסף
בהיריונות אני טובה יותר לגופי- ואני רוצה להיות כך תמיד, גם כשאני לא נושאת בתוכי תינוק
אני רוצה להתחיל לכבד את הגוף שלי, לתת לו מקום לטפח אותו ולאהוב אותו באמת
לדאוג להזנתו וטיפולו כשם שאני דואגת להזנתם וטיפולם של בני משפחתי
להיות קשובה לאיתותים של חולשה, של קושי, של רעב וצמא, של צורך לעשות צרכים, של צורך במנוחה טובה
של צורך להתרחק מאנשים שעושים לגוף שלי לא טוב
להתרחק ממשימות גרנדיוזיות שאני לוקחת על עצמי וסחטת את גופי ונפשי עד קצה גבול היכולת
על הצמדות מתמדת לרציונל, לשכל ולהיגיון הקר ונסיון להכפיף את כל החלטותיי לשכל
על צורך למצוא חן בעיני אחרים, להרשים, להיות נאהבת
על דאגה שאני אף פעם לא מספיק וטובה ולא מספיק ראויה
על צורך בלתי פוסק להספיק דברים כל הזמן, לרוץ כל הזמן
לא לעצור ולא לנוח
סליחה על המחשבה שהתעלמות מצרכי הגוף לא מזיקה כי תמיד אפשר יהיה לפצות
איך אפשר לשנות?
יש לי זכרונות ילדות ראשונים מגיל ארבע ובהם אני זוכרת את עצמי ככזו. אותם דפוסים, שרק הלכו ונהיו מקובעים יותר במשך השנים
איך אפשר להשתנות בלי אשמה, רק מתוך אחריות והכרה בכך שדרוש תהליך של תיקון???
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
מאוד מתחברת למה שכתבת גם אני כמוך בדיוק בתקופה של ההבנות הללו משום כל מיני כאבים שתוקפים אותי כל העת.
לגבי -
על הצמדות מתמדת לרציונל, לשכל ולהיגיון הקר ונסיון להכפיף את כל החלטותיי לשכל
בעקבות המלצה פה בפורום אני קוראת את איך הפכה האישה לגבר ומתכוונת ללכת לטיפול ב עוצמת הרכות אולי זה יעניין גם אותך.
איך אפשר להשתנות בלי אשמה, רק מתוך אחריות והכרה בכך שדרוש תהליך של תיקון???
אחריות מול אשמה יש דף כזה די פעיל בשבועות האחרונים
Pלונית ממחשב לא לה
לגבי -
על הצמדות מתמדת לרציונל, לשכל ולהיגיון הקר ונסיון להכפיף את כל החלטותיי לשכל
בעקבות המלצה פה בפורום אני קוראת את איך הפכה האישה לגבר ומתכוונת ללכת לטיפול ב עוצמת הרכות אולי זה יעניין גם אותך.
איך אפשר להשתנות בלי אשמה, רק מתוך אחריות והכרה בכך שדרוש תהליך של תיקון???
אחריות מול אשמה יש דף כזה די פעיל בשבועות האחרונים
Pלונית ממחשב לא לה
-
ארני_ש*
- הודעות: 961
- הצטרפות: 21 ספטמבר 2003, 07:18
- דף אישי: הדף האישי של ארני_ש*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
תודה תודה תודה . על הדף החשוב הזה .
-
יערת_דבש*
- הודעות: 2056
- הצטרפות: 23 אוקטובר 2003, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של יערת_דבש*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
קוראת.
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
קוראת ומלווה , בהזדהות עם חלקים , ושולחת רכות וחמלה
-
עין_הסערה*
- הודעות: 700
- הצטרפות: 22 אוגוסט 2001, 11:34
- דף אישי: הדף האישי של עין_הסערה*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
קוראת
בהיריונות האחריות שלי כלפיך גוברת, בגלל שאני מגדלת בתוכי אדם נוסף
ואחרי ההריונות, יש לך אחריות שלילדים שלך תהיה אמא בריאה וחזקה, והכי חשוב - דוגמה אישית עבורם לדאגה עצמית.
בהיריונות האחריות שלי כלפיך גוברת, בגלל שאני מגדלת בתוכי אדם נוסף
ואחרי ההריונות, יש לך אחריות שלילדים שלך תהיה אמא בריאה וחזקה, והכי חשוב - דוגמה אישית עבורם לדאגה עצמית.
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
תודה לכולכן
אפשר לקבל יותר פרטים על שני הספרים הללו?
אפשר לקבל יותר פרטים על שני הספרים הללו?
-
אילנה_לשם*
- הודעות: 131
- הצטרפות: 17 ינואר 2003, 19:40
- דף אישי: הדף האישי של אילנה_לשם*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
הי מירי
דף חשוב וגם אני בסיפור הזה
מוטב מאוחר מאשר לא
ויש עוד ספר
גופה של אשה
תבונתה של אשה/ כריסטיאן נורתרופ
דף חשוב וגם אני בסיפור הזה
מוטב מאוחר מאשר לא
ויש עוד ספר
גופה של אשה
תבונתה של אשה/ כריסטיאן נורתרופ
-
תמרוש_רוש
- הודעות: 5688
- הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
- דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
מירי, כתבת נפלא. הכל כל כך נכון.
את מתחילה עכשיו תהליך נפלא ואני בטוחה שתצליחי.
_איך אפשר לשנות? יש לי זכרונות ילדות ראשונים מגיל ארבע ובהם אני זוכרת את עצמי ככזו. אותם דפוסים, שרק הלכו ונהיו מקובעים יותר במשך השנים
איך אפשר להשתנות בלי אשמה, רק מתוך אחריות והכרה בכך שדרוש תהליך של תיקון???_
ודאי שאפשר. אני שיניתי דפוסי התנהגות שהיו מקובעים אצלי מגיל ארבע, ואפילו מתקופה יותר מוקדמת. זה דורש עבודה, אבל זה תמיד קל יותר ממה שזה נראה לפני שמתחילים.
ואת עלית על אחד ממרכיבי המפתח: לקחת אחריות, ובלי להיסחף להאשמות עצמיות. את כבר בדרך הנכונה.
את מתחילה עכשיו תהליך נפלא ואני בטוחה שתצליחי.
_איך אפשר לשנות? יש לי זכרונות ילדות ראשונים מגיל ארבע ובהם אני זוכרת את עצמי ככזו. אותם דפוסים, שרק הלכו ונהיו מקובעים יותר במשך השנים
איך אפשר להשתנות בלי אשמה, רק מתוך אחריות והכרה בכך שדרוש תהליך של תיקון???_
ודאי שאפשר. אני שיניתי דפוסי התנהגות שהיו מקובעים אצלי מגיל ארבע, ואפילו מתקופה יותר מוקדמת. זה דורש עבודה, אבל זה תמיד קל יותר ממה שזה נראה לפני שמתחילים.
ואת עלית על אחד ממרכיבי המפתח: לקחת אחריות, ובלי להיסחף להאשמות עצמיות. את כבר בדרך הנכונה.
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
http://www.derech.net/[po]holistic pulsing[/po].htm
-
תמרוש_רוש
- הודעות: 5688
- הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
- דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
אפשר עוד המלצה על ספר? "המזון כמשל", מאת מאשה מטיס-שריד.
היא מדברת בעיקר אל ועל אנשים עם משקל יתר וקושי להרזות, אבל בעצם היא מדברת המון על היחס שלנו לגוף, על החשיבות שבלהקשיב לעצמנו, להיענות לאיתותים של הגוף בזמן, לפני שהם הולכים לאיבוד או מתעצמים ונהיים למשבר פיזי או לבולמוס אכילה.
היא נורא אנושית, טובה כלפי עצמה וכלפי הקוראים. אני, כנערה בלי שום בעיית משקל, ותזונה בינונית-בסדר, קיבלתי המון המון מהספר הזה.
היא מדברת בעיקר אל ועל אנשים עם משקל יתר וקושי להרזות, אבל בעצם היא מדברת המון על היחס שלנו לגוף, על החשיבות שבלהקשיב לעצמנו, להיענות לאיתותים של הגוף בזמן, לפני שהם הולכים לאיבוד או מתעצמים ונהיים למשבר פיזי או לבולמוס אכילה.
היא נורא אנושית, טובה כלפי עצמה וכלפי הקוראים. אני, כנערה בלי שום בעיית משקל, ותזונה בינונית-בסדר, קיבלתי המון המון מהספר הזה.
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
תודה לכולכן על ההתייחסות ועל ההמלצות. בזכותכן אני נחשפת לתכנים מעורר השראה אמיתית...
אני מצויה בתחילתו או בעיצומו של תהליך התפקחות, התעוררות, למידה והשתחררות מהרבה דפוסים לא אדפטיביים.
התהליך עמוק ומקיף הרבה מאוד מנסיבות חיי הפנימיים והחיצוניים, ואני מרגישה ברגעים שונים שאיני יכולה להמשיך לכתוב באופן 'חשוף' כזה, או מנצלת מסגרות אינטימיות שאינן ווירטואליות לחלוק את רגשותיי ותובנותיי.
אני לומדת דברים חדשים, מנסה להיות מחוברת הרבה יותר לגוף, וכרגע מרגישה שאני חווה דווקא תקופה כלשהיא של נסיגה בבריאות הגוף שלי. אני מרגישה הרבה יותר חלשה ושברירית גופנית, ברור לי שדווקא כרגע המערכת החיסונית חלשה, ואיכשהוא אני מקבלת זאת בסוג מסוים של שלווה ואהבה - כי ברור לי שזו ירידה לשם עלייה. אני מבינה עכשיו דברים קשים לעיכול ומתמודדת בפנים עם תובנות כלשהן שכנראה מחלישות את גופי. אבל נראה לי שזה שלב הכרחי וטוב לפני ההתחדשות האמיתית שלי, ואולי זו דווקא חלק מההתחדשות.
אני מוצאת שהספר 'גופה של אישה' וכן 'גופנפש' עוזרים לי בחלק מסוים של התהליך. אני נמצאת גם במסגרת קבוצת למידה כלשהיא שעוזרת לי (לימודי חשיבה הכרתית), וברמת התמיכה והקבלה הבלתי מותנית עם כל החלטה שלי עוזר לי מאוד בעלי היקר והחם.
עוד החלטה די קשה שקיבלתי היא לצאת לשנת חופש מהעבודה - אני מפסיקה לעבוד במסגרת שבה עבדתי (לקחתי שנת חל"ת - המנהלת המקסימה שלי הסכימה והבטיחה שיהיה לאן לחזור). במקום זה אני אעסוק בהוראה פעמיים בשבוע וחלק גדול יותר מהזמן אני רוצה לנצל עבור עצמי ועבור הצרכים שאליהם לא התייחסתי מעולם.
יש לי עוד כמה נושאים בלתי פתורים לגבי השנה הזו, ואיך בדיוק היא הולכת להיות. אני מקווה שאוכל למצוא את התשובות, אבל נראה לי כרגע שכדי למצוא את התשובות בעצמי אני זקוקה לעוד זמן.
אני מצויה בתחילתו או בעיצומו של תהליך התפקחות, התעוררות, למידה והשתחררות מהרבה דפוסים לא אדפטיביים.
התהליך עמוק ומקיף הרבה מאוד מנסיבות חיי הפנימיים והחיצוניים, ואני מרגישה ברגעים שונים שאיני יכולה להמשיך לכתוב באופן 'חשוף' כזה, או מנצלת מסגרות אינטימיות שאינן ווירטואליות לחלוק את רגשותיי ותובנותיי.
אני לומדת דברים חדשים, מנסה להיות מחוברת הרבה יותר לגוף, וכרגע מרגישה שאני חווה דווקא תקופה כלשהיא של נסיגה בבריאות הגוף שלי. אני מרגישה הרבה יותר חלשה ושברירית גופנית, ברור לי שדווקא כרגע המערכת החיסונית חלשה, ואיכשהוא אני מקבלת זאת בסוג מסוים של שלווה ואהבה - כי ברור לי שזו ירידה לשם עלייה. אני מבינה עכשיו דברים קשים לעיכול ומתמודדת בפנים עם תובנות כלשהן שכנראה מחלישות את גופי. אבל נראה לי שזה שלב הכרחי וטוב לפני ההתחדשות האמיתית שלי, ואולי זו דווקא חלק מההתחדשות.
אני מוצאת שהספר 'גופה של אישה' וכן 'גופנפש' עוזרים לי בחלק מסוים של התהליך. אני נמצאת גם במסגרת קבוצת למידה כלשהיא שעוזרת לי (לימודי חשיבה הכרתית), וברמת התמיכה והקבלה הבלתי מותנית עם כל החלטה שלי עוזר לי מאוד בעלי היקר והחם.
עוד החלטה די קשה שקיבלתי היא לצאת לשנת חופש מהעבודה - אני מפסיקה לעבוד במסגרת שבה עבדתי (לקחתי שנת חל"ת - המנהלת המקסימה שלי הסכימה והבטיחה שיהיה לאן לחזור). במקום זה אני אעסוק בהוראה פעמיים בשבוע וחלק גדול יותר מהזמן אני רוצה לנצל עבור עצמי ועבור הצרכים שאליהם לא התייחסתי מעולם.
יש לי עוד כמה נושאים בלתי פתורים לגבי השנה הזו, ואיך בדיוק היא הולכת להיות. אני מקווה שאוכל למצוא את התשובות, אבל נראה לי כרגע שכדי למצוא את התשובות בעצמי אני זקוקה לעוד זמן.
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
בהצלחה !
שתהיה לך שנה טובה ,שנה של חסד לך, לגופך ולבני ביתך.
שתהיה לך שנה טובה ,שנה של חסד לך, לגופך ולבני ביתך.
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
ציפציף -תודה רבה, מאחלת גם לך שנה מאושרת ובריאה פיזית ונפשית...
רציתי להוסיף הרהורים על עוד משהו.
ברור לי שיש דברים בחיים שאנו עושים מתוך תחושת חובה או כורח ולא מתוך רצון חופשי, ולפעמים-אין ברירה.
ברור לי גם שאני מטבעי אדם שנוטה להכריח את עצמו לעשות דברים. אני חורקת שיניים ומבצעת גם משימות שלא עושות לי טוב ולא משמחות אותי. בדרך כלל מה שקורה הוא שאני אכן מצליחה לעמוד בכבוד גם במשימות מעין אלו, וזה מדרבן אותי להמשיך בדרך הזו כי אני רואה הצלחות. המדובר בעיקר על דברים שבהם המטרה חשובה והאמצעים לא תמיד נעימים או קלים לביצוע.
עד כאן הכל טוב ויפה.
הבעיה היא שאחת התובנות שהגעתי אליהן היא שאני משלמת מחיר לא מודע יקר מאוד על אותם דברים שאני מאלצת את עצמי לעשות. מחיר גופני ונפשי. אני מאבדת חוסן ,חיוניות ושמחה. השאלה היא האם המטרה מקדשת את האמצעים, או שברגע שיש דברים שאני לא שלמה איתם לחלוטין ברמת הגופנפש אני פשוט צריכה להמנע מלעשות אותם???
כרגע אני במעין עצירת ביניים, לפחות משתדלת כך, ומעוניינת לחשוב איפה עובר 'קו הגבול' שלי בעניינים אלו. מתי אני עושה מעשים שאין בי שלמות פנימית איתם פשטו מכיוון שהם מאפשרים להגשים מטרה או אידיאל חשוב, ומתי אני מרפה ומגנה על בריאותי הפיסית והנפשית
יש לי המון המון דוגמאות לקונפליקטים מעין אלו.
עצם העובדה שאני לא מחליטה, ומשאירה את הקונפליקטים להתקיים ולהאבק בתוכי היא קשה ומתסכלת.
אני אתן כמה דוגמאות.
בשנתיים האחרונות נוסף לעבודתי כפסיכולוגית במערכת החינוך התחלתי לכתוב דוקטורט. מאז ומתמיד דוטורט היה אחד החלומות שלי היה לי ברור תמיד שאני רוצה לעשות תואר שלישי, בין השאר מכיוון שאני רוצה שתהיה לי אפשרות לעסוק בהוראה באקדמיה באופן קבוע. הבעיה היא שנקלעתי תוך כדי זה לבחירות שגויות ואילוצים, שגובים ממני מחיר נפשי. אני לא אוהבת את הנושא של הדוקטורט ולא את המנחה. אני מתוסכלת וסובלת. פשוט מתחשק לי לעזוב ולעשות משהו אחר. אבל ברור לי רציונלית שצריך לסיים את מה שעשיתי ולהמשיך הלאה. הדרך גם לא ארוכה במיוחד - עברתי חלק גדול ממנה. האם זו דוגמא למקרה בו אפשר לעבוד בשיטת ה'לחרוק שיניים לעצום עיניים' הישנה והוותיקה שלי, או שכדאי להקפיא הכל, כי אני יודעת בתוך תוכי שאני לא אוהבת את מה שאני עושה????
עוד דוגמא כללית - אני מאוד סלקטיבית בקשרים שלי עם בני אדם. לא כל אחד יכול להיות חבר שלי. ככה הייתי מאז שאני קטנה. קשה לי מאוד לקבל צביעות, חוסר יושר ונצלנות. אני מסוגלת לבעור מכעס כשאני נתקלת בכאלה דברים ולצערי גם יש לי כנראה חוש ריח לאותן תכונות כי אני מזהה אותן בקלות. הבעיה היא שבדרך כלל אני מכריחה את עצמי לשתוק ופשוט להתרחק מאותו אדם. בכוח סותמת את הפה ולא אומרת בפרצוף את מה שאני חושבת. כל זאת מתוך תחושת חובה של היותי חלק מחברה ומשיקולי תועלת וחוסר רצון לשרוף לחלוטין קשרים עם אנשים. האם גם כאן המטרה מקדשת את האמצעים?
רציתי להוסיף הרהורים על עוד משהו.
ברור לי שיש דברים בחיים שאנו עושים מתוך תחושת חובה או כורח ולא מתוך רצון חופשי, ולפעמים-אין ברירה.
ברור לי גם שאני מטבעי אדם שנוטה להכריח את עצמו לעשות דברים. אני חורקת שיניים ומבצעת גם משימות שלא עושות לי טוב ולא משמחות אותי. בדרך כלל מה שקורה הוא שאני אכן מצליחה לעמוד בכבוד גם במשימות מעין אלו, וזה מדרבן אותי להמשיך בדרך הזו כי אני רואה הצלחות. המדובר בעיקר על דברים שבהם המטרה חשובה והאמצעים לא תמיד נעימים או קלים לביצוע.
עד כאן הכל טוב ויפה.
הבעיה היא שאחת התובנות שהגעתי אליהן היא שאני משלמת מחיר לא מודע יקר מאוד על אותם דברים שאני מאלצת את עצמי לעשות. מחיר גופני ונפשי. אני מאבדת חוסן ,חיוניות ושמחה. השאלה היא האם המטרה מקדשת את האמצעים, או שברגע שיש דברים שאני לא שלמה איתם לחלוטין ברמת הגופנפש אני פשוט צריכה להמנע מלעשות אותם???
כרגע אני במעין עצירת ביניים, לפחות משתדלת כך, ומעוניינת לחשוב איפה עובר 'קו הגבול' שלי בעניינים אלו. מתי אני עושה מעשים שאין בי שלמות פנימית איתם פשטו מכיוון שהם מאפשרים להגשים מטרה או אידיאל חשוב, ומתי אני מרפה ומגנה על בריאותי הפיסית והנפשית
יש לי המון המון דוגמאות לקונפליקטים מעין אלו.
עצם העובדה שאני לא מחליטה, ומשאירה את הקונפליקטים להתקיים ולהאבק בתוכי היא קשה ומתסכלת.
אני אתן כמה דוגמאות.
בשנתיים האחרונות נוסף לעבודתי כפסיכולוגית במערכת החינוך התחלתי לכתוב דוקטורט. מאז ומתמיד דוטורט היה אחד החלומות שלי היה לי ברור תמיד שאני רוצה לעשות תואר שלישי, בין השאר מכיוון שאני רוצה שתהיה לי אפשרות לעסוק בהוראה באקדמיה באופן קבוע. הבעיה היא שנקלעתי תוך כדי זה לבחירות שגויות ואילוצים, שגובים ממני מחיר נפשי. אני לא אוהבת את הנושא של הדוקטורט ולא את המנחה. אני מתוסכלת וסובלת. פשוט מתחשק לי לעזוב ולעשות משהו אחר. אבל ברור לי רציונלית שצריך לסיים את מה שעשיתי ולהמשיך הלאה. הדרך גם לא ארוכה במיוחד - עברתי חלק גדול ממנה. האם זו דוגמא למקרה בו אפשר לעבוד בשיטת ה'לחרוק שיניים לעצום עיניים' הישנה והוותיקה שלי, או שכדאי להקפיא הכל, כי אני יודעת בתוך תוכי שאני לא אוהבת את מה שאני עושה????
עוד דוגמא כללית - אני מאוד סלקטיבית בקשרים שלי עם בני אדם. לא כל אחד יכול להיות חבר שלי. ככה הייתי מאז שאני קטנה. קשה לי מאוד לקבל צביעות, חוסר יושר ונצלנות. אני מסוגלת לבעור מכעס כשאני נתקלת בכאלה דברים ולצערי גם יש לי כנראה חוש ריח לאותן תכונות כי אני מזהה אותן בקלות. הבעיה היא שבדרך כלל אני מכריחה את עצמי לשתוק ופשוט להתרחק מאותו אדם. בכוח סותמת את הפה ולא אומרת בפרצוף את מה שאני חושבת. כל זאת מתוך תחושת חובה של היותי חלק מחברה ומשיקולי תועלת וחוסר רצון לשרוף לחלוטין קשרים עם אנשים. האם גם כאן המטרה מקדשת את האמצעים?
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
ואולי דווקא בנקודות האלו אני צריכה להשתנות?
אולי אני צריכה להרפות וללכת עם עצמי כמו שאני? לוותר על דברים שקשה לי לעשות, להגיד את מה שאני חושבת גם אם זה ישרוף קשרים מסוימים? אני באמת מבולבלת בנקודות האלו.
מה שבטוח - במקום עמוק מאוד בתוך תוכי אני חשה שחלק מתהליך הריפוי שלי קשור לקונפליקטים האלו.
אולי אני צריכה להרפות וללכת עם עצמי כמו שאני? לוותר על דברים שקשה לי לעשות, להגיד את מה שאני חושבת גם אם זה ישרוף קשרים מסוימים? אני באמת מבולבלת בנקודות האלו.
מה שבטוח - במקום עמוק מאוד בתוך תוכי אני חשה שחלק מתהליך הריפוי שלי קשור לקונפליקטים האלו.
-
תמר_ס*
- הודעות: 1392
- הצטרפות: 30 יוני 2003, 10:48
- דף אישי: הדף האישי של תמר_ס*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
ואולי דווקא בנקודות האלו אני צריכה להשתנות?
אולי קצת חושפני לכתוב לך את זה פה, אבל דווקא בגלל שאני מכירה אותך, אני מרשה לעצמי.
יקירתי, בדיוק בגלל זה אני אוהבת אותך. את אמיתית עם עצמך. ואיפה שאת לא (ונתת דוגמאות בעצמך)-את סובלת.
להגיד את מה שאני חושבת גם אם זה ישרוף קשרים מסוימים?
הרי ממילא לא טוב לך בקשר הזה כמו שהוא, אז למה לא להגיד מה שאת חושבת?
אולי קצת חושפני לכתוב לך את זה פה, אבל דווקא בגלל שאני מכירה אותך, אני מרשה לעצמי.
יקירתי, בדיוק בגלל זה אני אוהבת אותך. את אמיתית עם עצמך. ואיפה שאת לא (ונתת דוגמאות בעצמך)-את סובלת.
להגיד את מה שאני חושבת גם אם זה ישרוף קשרים מסוימים?
הרי ממילא לא טוב לך בקשר הזה כמו שהוא, אז למה לא להגיד מה שאת חושבת?
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
לדעתי הגישה שלך כשאת נפגשת בחוסר יושר- נכונה,את לא אמורה לשנות אחרים.כרגע את עובדת על עצמך,
מה שמצריך שינוי זו ההתמודדות שלך כאשר את נפגשת עם טיפוסים כאלו,
מה את יכולה לעשות כדי לא להיות מושפעת,(מעבר להתרחקות).
נקודה למחשבה...
ודרך אגב,אני ממש נהנית לשמוע על העבודה העצמית שלך,ממש חשה הזדהות ,שיהיה בהצלחה
וכמובן- שנה טובה ! שנה של אמת וחסד.
מה שמצריך שינוי זו ההתמודדות שלך כאשר את נפגשת עם טיפוסים כאלו,
מה את יכולה לעשות כדי לא להיות מושפעת,(מעבר להתרחקות).
נקודה למחשבה...
ודרך אגב,אני ממש נהנית לשמוע על העבודה העצמית שלך,ממש חשה הזדהות ,שיהיה בהצלחה
וכמובן- שנה טובה ! שנה של אמת וחסד.
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
תמר וציפציף-תודה. אני שמחה שאתן קוראות ועוד יותר שמחה שאתן משתפות במחשבות ועוזרות. בעקרון אני משתדלת בתקופה זו לכתוב יומן אישי מדי יום, ולפעמים כשמתחשק לי אני כותבת קצת ממה שעובר עלי גם כאן. וזה משמח אותי ומחמם את ליבי לראות שיש מי שקורא ושותף מרחוק. באיזשהו מקום ברור לי שמה שעובר עלי הוא כל כך אוניברסלי ועובר על נשים רבות...
עכשיו מוצאי החג, ואני ממש מרגישה שעבר עלי חג מיוחד במינו. כבר הרבה שנים אני לא זוכרת שהייתי כל כך שמחה ורגועה. אני ממש מרגישה בתהליך של שינוי, מרגישה שמשהו עובר על הגוףנפש והוא מגיב בעוצמה וברכות גם יחד.
החלטתי כל מיני דברים, וחלק מהם יצא לי ליישם בהכנות לחג וגם בחג עצמו. כחלק מהמדיניות המוצהרת החדשה שלי אני משתדלת מאוד להקפיד לא לשאוף לשלמות לא לרצות להיות מושלמת ולא לצפות לביצועים מושלמים. מה שאומר -שהכל הולך לאט יותר ובעוצמה נמוכה יותר.
החלטתי שלא מתאים לי להיות המארחת המושלמת בחג הזה, ובעצם בכלל לא מתאים לי כרגע לארח. התארחנו מחוץ לבית בארבע ארוחות, ובכל ארוחה הבאתי משהו. תמיד כשאני מבשלת הכל בשיא הלחץ, הכל חייב להיות מושלם, וזה אף פעם לא קורה, תמיד אני מוצאת שיכולתי לעשות משהו יותר טוב ומתבאסת. כל דבר טעים היה יכול להיות כמובן יותר טעים, אם רק הייתי משנה משהו פה ושם. בחג הזה החלטתי נחושות - לא מעניין מה יוצא- אני מפרגנת לעצמי והכל טעים. וכך באמת היה. והאבסורד הוא כמובן לגלות שבעצם כל הסביבה כל כך מפרגנת לי, ומה שהיה חסר לי עד עכשיו זה רק שאני אפרגן לעצמי...
עבדתי כל כך רגוע בערב חג, החלטתי מראש שאני לא מבקרת את עצמי וגם לא מלחיצה וזה פשוט הלך. אמנם עמדתי 4-5 שעות במטבח, אבל לא הייתי עיפה אחר כך, וברור לי שזה נפשי - הנפש הרגישה קלילות וכך גם הגוף...
בקיצור -אני מאחלת לעצמי שבשנה החדשה אוכל להזין את בני ביתי בהרבה אוכל טעים ,בריא ומחייה שיבושל באהבה רבה , ויהיה נקי לא רק מחומרים מתועשים ומזיקים אלא גם מרגשות אשמה, לחץ ופרפקציוניסטיות ושאר מיני תבלינים מרים...
עכשיו מוצאי החג, ואני ממש מרגישה שעבר עלי חג מיוחד במינו. כבר הרבה שנים אני לא זוכרת שהייתי כל כך שמחה ורגועה. אני ממש מרגישה בתהליך של שינוי, מרגישה שמשהו עובר על הגוףנפש והוא מגיב בעוצמה וברכות גם יחד.
החלטתי כל מיני דברים, וחלק מהם יצא לי ליישם בהכנות לחג וגם בחג עצמו. כחלק מהמדיניות המוצהרת החדשה שלי אני משתדלת מאוד להקפיד לא לשאוף לשלמות לא לרצות להיות מושלמת ולא לצפות לביצועים מושלמים. מה שאומר -שהכל הולך לאט יותר ובעוצמה נמוכה יותר.
החלטתי שלא מתאים לי להיות המארחת המושלמת בחג הזה, ובעצם בכלל לא מתאים לי כרגע לארח. התארחנו מחוץ לבית בארבע ארוחות, ובכל ארוחה הבאתי משהו. תמיד כשאני מבשלת הכל בשיא הלחץ, הכל חייב להיות מושלם, וזה אף פעם לא קורה, תמיד אני מוצאת שיכולתי לעשות משהו יותר טוב ומתבאסת. כל דבר טעים היה יכול להיות כמובן יותר טעים, אם רק הייתי משנה משהו פה ושם. בחג הזה החלטתי נחושות - לא מעניין מה יוצא- אני מפרגנת לעצמי והכל טעים. וכך באמת היה. והאבסורד הוא כמובן לגלות שבעצם כל הסביבה כל כך מפרגנת לי, ומה שהיה חסר לי עד עכשיו זה רק שאני אפרגן לעצמי...
עבדתי כל כך רגוע בערב חג, החלטתי מראש שאני לא מבקרת את עצמי וגם לא מלחיצה וזה פשוט הלך. אמנם עמדתי 4-5 שעות במטבח, אבל לא הייתי עיפה אחר כך, וברור לי שזה נפשי - הנפש הרגישה קלילות וכך גם הגוף...
בקיצור -אני מאחלת לעצמי שבשנה החדשה אוכל להזין את בני ביתי בהרבה אוכל טעים ,בריא ומחייה שיבושל באהבה רבה , ויהיה נקי לא רק מחומרים מתועשים ומזיקים אלא גם מרגשות אשמה, לחץ ופרפקציוניסטיות ושאר מיני תבלינים מרים...
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
עוד משהו שהחלטתי, ואני משתדלת לעבוד עליו הוא העניין של דימוי הגוף.
כדי לכבד את הגוף שלי ברור שצריך להקשיב בקשב רב לצרכים הפיסיים שלו, להאכיל ולהשקות אותו באוכל מזין וטוב כאשר הוא זקוק לכך, לנוח כשצריך, לא לדחות צרכים וכו'. ברור גם שצריך לא להעמיס הרבה על הנפש כדי שהגוף יוכל לפרוח. אבל אני מרגישה שאני צריכה גם לשנות את ההתיחסות שלי למראה החיצוני. נמאס לי לבקר את עצמי ולרדת על עצמי בכל פעם שאני עומדת מול מראה. נמאס לי למצוא בעצמי פגמים בלי סוף, לראות תמיד את חצי הכוס הריקה, ולהלקות את עצמי על איך שאני נראית....זה נראה באמת אבסורד- למה אני עושה את זה לעצמי??למה אני מענישה את עצמי ? למה לא לקבל את מה שיש ולשמוח בו? גם כאן אלו דפוסים של ילדות שהתלכו והשתכללו עם השנים. וגם בגדים יפים ומחמאות של בעל מאוהב נצחי לא עוזרות. הרי ברור שאני ורק אני צריכה קודם כל להשלים עם איך שאני נראית ולשמוח בכך.
ומה שהחלטתי הוא פשוט מאוד. אני מתייחסת למראה שלי ולגוף שלי כפי שאני מתייחסת למראה של הבנות שלי. באופן הכי טבעי שבעולם אני אומרת להן כל הזמן כמה הן יפיפיות ומקסימות. חשוב לי תמיד שירגישו טוב עם עצמן ועם גופן ואני אוהבת להגיד להן כמה הן מקסימות ולפעמים לעבור על חלקים שונים בגופן ולספר להן כמה כל חלק מיוחד ויפיפה. תמיד לאחר ההלבשה הן מרוצות מעצמן ואני מרוצה מהן וכולנו שמחות. וגם אני רוצה להיות כך. לא להחליף בגדים 3-4 פעמים אחרי שאני מתלבשת כי שום דבר לא נראה עלי טוב. לא לעמוד מול הראי אחרי שהתארגנתי והסתדרתי ולומר לעצמי כמה רע אני נראית. די!
וזה עבד בחג.
החלטתי מראש שאני מתלבשת רק פעם אחת-בוחרת בגד, מוציאה מהארון, ונשארת איתו. החלטתי שאין ביקורת עצמית לאחר ההתלבשות, אלא רק מחמאות. החלטתי לשמוח באיך שאני נראית ולהרגיש טוב. זה עבר הימים האחרונים, ואני מתפללת ומייחלת שזה ימשיךף לעבוד.
ואני חייבת את זה לעצמי, לא רק כדי להראות לגוף שלי כמה הוא יקר ומוערך על ידי, ולא רק מאלף ואחת סיבות טובות וחשובות, אלא גם כי אני אמא לבנות וכל כך חשוב לי שילמדו לאהוב את גופן הבלתי מושלם אך היפיפה, ובנקודה הזו אני חייבת להראות דוגמא אישית. הרי הכל מחלחל אליהן.
וחוץ מזה, לא יאומן כמה קל יותר לאהוב אחרים כשאתה מרגישה שאתה מתחיל לאהוב את עצמך!
כדי לכבד את הגוף שלי ברור שצריך להקשיב בקשב רב לצרכים הפיסיים שלו, להאכיל ולהשקות אותו באוכל מזין וטוב כאשר הוא זקוק לכך, לנוח כשצריך, לא לדחות צרכים וכו'. ברור גם שצריך לא להעמיס הרבה על הנפש כדי שהגוף יוכל לפרוח. אבל אני מרגישה שאני צריכה גם לשנות את ההתיחסות שלי למראה החיצוני. נמאס לי לבקר את עצמי ולרדת על עצמי בכל פעם שאני עומדת מול מראה. נמאס לי למצוא בעצמי פגמים בלי סוף, לראות תמיד את חצי הכוס הריקה, ולהלקות את עצמי על איך שאני נראית....זה נראה באמת אבסורד- למה אני עושה את זה לעצמי??למה אני מענישה את עצמי ? למה לא לקבל את מה שיש ולשמוח בו? גם כאן אלו דפוסים של ילדות שהתלכו והשתכללו עם השנים. וגם בגדים יפים ומחמאות של בעל מאוהב נצחי לא עוזרות. הרי ברור שאני ורק אני צריכה קודם כל להשלים עם איך שאני נראית ולשמוח בכך.
ומה שהחלטתי הוא פשוט מאוד. אני מתייחסת למראה שלי ולגוף שלי כפי שאני מתייחסת למראה של הבנות שלי. באופן הכי טבעי שבעולם אני אומרת להן כל הזמן כמה הן יפיפיות ומקסימות. חשוב לי תמיד שירגישו טוב עם עצמן ועם גופן ואני אוהבת להגיד להן כמה הן מקסימות ולפעמים לעבור על חלקים שונים בגופן ולספר להן כמה כל חלק מיוחד ויפיפה. תמיד לאחר ההלבשה הן מרוצות מעצמן ואני מרוצה מהן וכולנו שמחות. וגם אני רוצה להיות כך. לא להחליף בגדים 3-4 פעמים אחרי שאני מתלבשת כי שום דבר לא נראה עלי טוב. לא לעמוד מול הראי אחרי שהתארגנתי והסתדרתי ולומר לעצמי כמה רע אני נראית. די!
וזה עבד בחג.
החלטתי מראש שאני מתלבשת רק פעם אחת-בוחרת בגד, מוציאה מהארון, ונשארת איתו. החלטתי שאין ביקורת עצמית לאחר ההתלבשות, אלא רק מחמאות. החלטתי לשמוח באיך שאני נראית ולהרגיש טוב. זה עבר הימים האחרונים, ואני מתפללת ומייחלת שזה ימשיךף לעבוד.
ואני חייבת את זה לעצמי, לא רק כדי להראות לגוף שלי כמה הוא יקר ומוערך על ידי, ולא רק מאלף ואחת סיבות טובות וחשובות, אלא גם כי אני אמא לבנות וכל כך חשוב לי שילמדו לאהוב את גופן הבלתי מושלם אך היפיפה, ובנקודה הזו אני חייבת להראות דוגמא אישית. הרי הכל מחלחל אליהן.
וחוץ מזה, לא יאומן כמה קל יותר לאהוב אחרים כשאתה מרגישה שאתה מתחיל לאהוב את עצמך!
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
הצלחתי ללמוד קצת 'אורות התשובה' של הרב קוק בחג. וזה מאוד דיבר אלי מנקודת המבט של מה שאני עוברת ומתכוונת לעבור השנה. הרב קוק מדבר על כך שאבן היסוד או התשתית הראשונית ביותר כדי לחזור בתשובה היא הרמה של התשובה הטבעית-גופנית-:
"....את התשובה אנו מוצאים בשלוש מערכות: א.תשובה טבעית ב. תשובה אמונית ג. תשובה שכלית.
בתשובה הטבעית יש שני חלקים: תשובה טבעית גופנית ותשובה טבעית נפשית.
הגופנית סובבת את כל העברות נגד חוקי הטבע, המוסר והתורה, המקושרים עם חוקי הטבע, שסוף כל הנהגה רעה להביא מחלות ומכאובים, והרבה סובל מזה האדם הפרטי והכללי. ואחרי הברור שמתברר אצלו הדבר, שהוא בעצמו בהנהגתו הרעה אשם הוא בכל אותו דלדול החיים שבא לו, הרי הוא שם לב לתקן את המצב לשוב לחוקי החיים, לשמור את חוקי הטבע, המור והתורה, למען ישוב ויחיה וישובו אליו החיים בכל רעננותם.
המדיצינה עוסקת בזה אמנם הרבה, אבל לא נשתכללה כפי הנראה עדיין לגמרי עבודה גדולה זו, ולא נמצא עדיין הפתרון הנכון לכל שאלות התשבה הגופנית, עד כמה שיש בגבולות החיים להחזיר לאדם את כל האבוד ממנו מצד החטים מהרסי הגוף וכוחותיו...."
הבסיס של החזרה בתשובה -או החזרה אל עצמי ואל כוחותיי שניתנו לי מאת האלוקים, היא להפסיק לחיות בצורה פראית ובלתי מבוקרת, ולהתחיל להתייחס לחוקיות הטבעית של העולם. לחיות על פי חוקי הטבע. ולנסות לנער מעצמי את כבלי השנים, המוסמכות, כאבי הילדות וכו'- כדי לחזור את אורח החיים הטבעי לגופי ולנפשי.
"....את התשובה אנו מוצאים בשלוש מערכות: א.תשובה טבעית ב. תשובה אמונית ג. תשובה שכלית.
בתשובה הטבעית יש שני חלקים: תשובה טבעית גופנית ותשובה טבעית נפשית.
הגופנית סובבת את כל העברות נגד חוקי הטבע, המוסר והתורה, המקושרים עם חוקי הטבע, שסוף כל הנהגה רעה להביא מחלות ומכאובים, והרבה סובל מזה האדם הפרטי והכללי. ואחרי הברור שמתברר אצלו הדבר, שהוא בעצמו בהנהגתו הרעה אשם הוא בכל אותו דלדול החיים שבא לו, הרי הוא שם לב לתקן את המצב לשוב לחוקי החיים, לשמור את חוקי הטבע, המור והתורה, למען ישוב ויחיה וישובו אליו החיים בכל רעננותם.
המדיצינה עוסקת בזה אמנם הרבה, אבל לא נשתכללה כפי הנראה עדיין לגמרי עבודה גדולה זו, ולא נמצא עדיין הפתרון הנכון לכל שאלות התשבה הגופנית, עד כמה שיש בגבולות החיים להחזיר לאדם את כל האבוד ממנו מצד החטים מהרסי הגוף וכוחותיו...."
הבסיס של החזרה בתשובה -או החזרה אל עצמי ואל כוחותיי שניתנו לי מאת האלוקים, היא להפסיק לחיות בצורה פראית ובלתי מבוקרת, ולהתחיל להתייחס לחוקיות הטבעית של העולם. לחיות על פי חוקי הטבע. ולנסות לנער מעצמי את כבלי השנים, המוסמכות, כאבי הילדות וכו'- כדי לחזור את אורח החיים הטבעי לגופי ולנפשי.
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
עוד משהו שקראתי בחג ועשה לי צמרמורת בכל הגוף -
החלצו מאתכם
יש הרתוק באזיקים
שכרך על עצמו במו ידיו
ואחר נפשו משוועה לפדות.
יש הכבול בשלשלאות
חברה ומוסכמות
והוא מפרפר בין כניעה לחרות
ויש האסור בעבותים של הרגל
והשיגרה חונקת מהות וחיות
ויש הקשור בכבלי נוחיות
והעצלות מונעת כל הנתקות
ובת-קול כיונה מנהמה
החלצו החלצו
החלצו מאתכם
ומאפלות תצאו לנגוהות
החלצו מאתכם
יש הרתוק באזיקים
שכרך על עצמו במו ידיו
ואחר נפשו משוועה לפדות.
יש הכבול בשלשלאות
חברה ומוסכמות
והוא מפרפר בין כניעה לחרות
ויש האסור בעבותים של הרגל
והשיגרה חונקת מהות וחיות
ויש הקשור בכבלי נוחיות
והעצלות מונעת כל הנתקות
ובת-קול כיונה מנהמה
החלצו החלצו
החלצו מאתכם
ומאפלות תצאו לנגוהות
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
כל הכבוד ! את עושה עבודה נהדרת.
ממליצה לקרוא את ספריו של דוד בן יוסף.באחד מספריו הוא סיפר איך התפטר מאקזמה נוראית בידו,הוא הבין שהוא צריך לתת יותר אהבה ליד הפגועה,הוא פשוט התחיל ללטף את היד ולדבר אליה "כמה את טובה, כמה את מסייעת לי," כך מידי יום עד שהאקזמה חלפה לחלוטין! הרופא שטיפל בו לא האמין שלא נמרחה שום משחה ולא נלקחה אף תרופה.
איזו עוצמה יש לאהבה שלנו ,במיוחד שמפנים אותה לגופינו וכמה חוליים יכולה להביא לנו שנאה עצמית!
אני מאחלת לך המון אהבה לעצמך - אני כבר אוהבת אותך על האומץ שלך להשתנות !
ממליצה לקרוא את ספריו של דוד בן יוסף.באחד מספריו הוא סיפר איך התפטר מאקזמה נוראית בידו,הוא הבין שהוא צריך לתת יותר אהבה ליד הפגועה,הוא פשוט התחיל ללטף את היד ולדבר אליה "כמה את טובה, כמה את מסייעת לי," כך מידי יום עד שהאקזמה חלפה לחלוטין! הרופא שטיפל בו לא האמין שלא נמרחה שום משחה ולא נלקחה אף תרופה.
איזו עוצמה יש לאהבה שלנו ,במיוחד שמפנים אותה לגופינו וכמה חוליים יכולה להביא לנו שנאה עצמית!
אני מאחלת לך המון אהבה לעצמך - אני כבר אוהבת אותך על האומץ שלך להשתנות !
-
תמר_ס*
- הודעות: 1392
- הצטרפות: 30 יוני 2003, 10:48
- דף אישי: הדף האישי של תמר_ס*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
ואני חייבת את זה לעצמי, לא רק כדי להראות לגוף שלי כמה הוא יקר ומוערך על ידי, ולא רק מאלף ואחת סיבות טובות וחשובות, אלא גם כי אני אמא לבנות וכל כך חשוב לי שילמדו לאהוב את גופן הבלתי מושלם אך היפיפה, ובנקודה הזו אני חייבת להראות דוגמא אישית. הרי הכל מחלחל אליהן.
איזה כיף לקרוא אותך.
היינו צריכות להשאר שכנות. כמה מחמאות היית מקבלת ממני. (נכון, זה לא היה עוזר, רק המחמאות שלך לעצמך הן החשובות).
איזה כיף לקרוא אותך.
היינו צריכות להשאר שכנות. כמה מחמאות היית מקבלת ממני. (נכון, זה לא היה עוזר, רק המחמאות שלך לעצמך הן החשובות).
-
תמר_בן_חור*
- הודעות: 207
- הצטרפות: 03 נובמבר 2003, 08:14
- דף אישי: הדף האישי של תמר_בן_חור*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
את מדהימה!
תודה רבה על השיתוף, את ענקית מהממת כל כך צנועה וכל כך צודקת חכמה יפה אין מילים.
תודה רבה על השיתוף, את ענקית מהממת כל כך צנועה וכל כך צודקת חכמה יפה אין מילים.
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
תודה על השיתוף
בבקשה המשיכי ובלי קשר להמשך כתיבתך אני בטוח שתצליחי
בבקשה המשיכי ובלי קשר להמשך כתיבתך אני בטוח שתצליחי
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
בתהליך שבו אני עוברת יש ירידות ועליות.
וזה מתסכל. כמובן הייתי רוצה שייהיו בעיקר עליות, ושתהיה לי תחושה שאני הופכת אדם חדש, אבל לפעמים האני הבסיסי שבי, או נכון יותר הילדה הקטנה שבי, מאוד בולטת.
אמי גידלה אותי בצורה כזו שגרמה לי מינקותי לא להאמין בגוף שלי. היא הייתה היפוכנודרית וחרדתית, תמיד הייתה בפאניקה לגבי מצב בריאותי, על אף שהייתי ילדה בריאה....כך גם לגבי אחיי. כל כך חבל שחוסר האמון שלה בגופי חילחל ועבר אלי. אני לא מאשימה אותה ולא שופטת אותה. היא עשתה כמיטב יכולתה, וחלק מיכולותיה היו באמת דלות באופן מעציב. אני גם לא מאשימה אותי, בתור ילדה קטנה לא יכולתי שלא להיות ספוג שקולט את המים השוטפים שעוברים עליו.
אבל עכשיו הזמן לנסות לתקן את מה שהיה ולברוא יש מאין תחושות חדשות.
לפעמים זה מצליח ולפעמים לא.
זה מצליח לי בכל מיני הזדמנויות. למשל - כשאני מתעמלת. אני מתעמלת בעדינות, בריכוז רב ובמאמץ. אני קשובה אל הגוף, עובדת אך לא מעמיסה מדי, ומרגישה שיש לי בגופי כוח וגמישות, רכות ועוצמה. זה משהו שרק עכשיו אני מבינה ומסוגלת להתייחס אליו.
אבל מצד שני, קשה, קשה להשתחרר מזכרונות הילדות המעיקים. מה לעשות, גם אני היפוכונדרית. גם אני חוששת כל הזמן שחלקים בגופי אינם בריאים. איך יוצאים מזה? במהלך השנים סיגלתי לעצמי אסטטרטגיות שונות של התמודדות עם ההיפוכונדריה, אבל לא מצאתי פריצת דרך. ועכשיו זה חשוב, כי זה חייב להיות חלק מהתהליך, כך אני מרגישה....
וזה מתסכל. כמובן הייתי רוצה שייהיו בעיקר עליות, ושתהיה לי תחושה שאני הופכת אדם חדש, אבל לפעמים האני הבסיסי שבי, או נכון יותר הילדה הקטנה שבי, מאוד בולטת.
אמי גידלה אותי בצורה כזו שגרמה לי מינקותי לא להאמין בגוף שלי. היא הייתה היפוכנודרית וחרדתית, תמיד הייתה בפאניקה לגבי מצב בריאותי, על אף שהייתי ילדה בריאה....כך גם לגבי אחיי. כל כך חבל שחוסר האמון שלה בגופי חילחל ועבר אלי. אני לא מאשימה אותה ולא שופטת אותה. היא עשתה כמיטב יכולתה, וחלק מיכולותיה היו באמת דלות באופן מעציב. אני גם לא מאשימה אותי, בתור ילדה קטנה לא יכולתי שלא להיות ספוג שקולט את המים השוטפים שעוברים עליו.
אבל עכשיו הזמן לנסות לתקן את מה שהיה ולברוא יש מאין תחושות חדשות.
לפעמים זה מצליח ולפעמים לא.
זה מצליח לי בכל מיני הזדמנויות. למשל - כשאני מתעמלת. אני מתעמלת בעדינות, בריכוז רב ובמאמץ. אני קשובה אל הגוף, עובדת אך לא מעמיסה מדי, ומרגישה שיש לי בגופי כוח וגמישות, רכות ועוצמה. זה משהו שרק עכשיו אני מבינה ומסוגלת להתייחס אליו.
אבל מצד שני, קשה, קשה להשתחרר מזכרונות הילדות המעיקים. מה לעשות, גם אני היפוכונדרית. גם אני חוששת כל הזמן שחלקים בגופי אינם בריאים. איך יוצאים מזה? במהלך השנים סיגלתי לעצמי אסטטרטגיות שונות של התמודדות עם ההיפוכונדריה, אבל לא מצאתי פריצת דרך. ועכשיו זה חשוב, כי זה חייב להיות חלק מהתהליך, כך אני מרגישה....
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
ושכחתי להגיד - תמר, תמר וציפציף - המון תודה, מכל הלב...
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
ועוד שאלה שאני צריכה לחשוב עליה - איך אוכל להעביר לבנותיי את התחושה של מתן אמון בגוף, בכוחו, בחוסנו, ביכולתו לרפא את עצמו, לברוא את עצמו ולחוש בצרכיו העדינים ביותר?
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
כמו שאני מבינה את אדם מאמין , וחלק מהאמונה שלנו זה לדעת שלא הכל בידיים שלנו, נשמתך בחרה להוולד לאימך ההפוכונדרית כדי להשלים דווקא באופן זה את תיקונך,
יפה את עושה במודעות שלך לבנותיך,כאן יש באמת פתח לתיקון.לדעתי ברגע שאת מודעת לגוף שלך את מעבירה את המסר באופן לא מודע הלאה לילדייך, בדיוק כמו כל מודל אחר שהם מקבלים בבית - של יושר, של חסד, של אמונה.
כל שנותר זה להעביר חלק מהאחריות למעלה, להתפלל על זה ולבקש .לדבר אליו .
ולא להתיאש! ר' נחמן אמר שכל הירידות יכולות להביא לעליות גדולות יותר.
את בסדר.
יפה את עושה במודעות שלך לבנותיך,כאן יש באמת פתח לתיקון.לדעתי ברגע שאת מודעת לגוף שלך את מעבירה את המסר באופן לא מודע הלאה לילדייך, בדיוק כמו כל מודל אחר שהם מקבלים בבית - של יושר, של חסד, של אמונה.
כל שנותר זה להעביר חלק מהאחריות למעלה, להתפלל על זה ולבקש .לדבר אליו .
ולא להתיאש! ר' נחמן אמר שכל הירידות יכולות להביא לעליות גדולות יותר.
את בסדר.
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
ציפציף, צדקת, אני אכן אדם מאמין, אך לצערי גם באמונה שלי מכרסמים לעיתים ספקות כבדים.
ולגבי דבריך היפים-
נשמתך בחרה להוולד לאימך ההפוכונדרית כדי להשלים דווקא באופן זה את תיקונך,
בלב אני מרגישה שמה שאת כותבת הוא נכון. אבל בשכל יש ספקות-האם אכן אוכל להגיע אל התיקון הזה, או שמדובר במסע מתיש, שלא בהכרח יניב פרות. אני כל כל רוצה שזה יקרה ומפחדת להתאכזב...
יפה את עושה במודעות שלך לבנותיך
מזה מספר שנים אני מתלבטת ארוכות באשר לשאלה כמה המודעות העצמית שלנו לדברים אכן מקדמת לקראת עבודה עצמית ותוצאות. מעבר לכך מעניינת אותי מאוד גם השאלה עד כמה האדם הרוצה להשתנות אכן יכול לעשות זאת. עד היום ניסיתי לענות לעצמי על שאלות אלו בעבודות אקדמיות שכתבתי, בעבודתי עם הורים וילדים, בהדרכות שקיבלתי מאנשי מקצוע בכירים, ובשיחות עם אנשים חכמים. באיזשהוא מקום העמדה הכללית שגיבשתי היא שהמודעות לא בהכרח מקרבת לשינוי, ולא מהווה תמיד פתח לשינוי. דרוש משהו הרבה יותר קיצוני ומהפכני מן המודעות. עם זאת, בשנה האחרונה אני חשה שחל שינוי כלשהוא בתפיסתי זו. זה שילוב של כמה דברים, חוויות בעבודה, קשרים עם אנשים אחרים ובעיקר הרבה הרהורים פנימיים...פתאום יש לי תחושה שאת המודעות אפשר להטעין בהרבה אנרגיות של עשייה - לכיוון של תיקון. למרות שהמילה הזו תיקון מרגישה קצת גדולה עלי. מי אני ומה אני שאוכל לעשות 'תיקון' של דברים כ"כ גדולים.
כל שנותר זה להעביר חלק מהאחריות למעלה, להתפלל על זה ולבקש .לדבר אליו
ציפציף, הלוואי שהייתי יכולה. את הקשר הישיר איתו איבדתי בגיל ההתבגרות. לצערי אינני מסוגלת להתפלל ולבקש, לפחות ב12-14 השנים האחרונות. זה חלק מן הניכור שפיתחתי כלפי עצמי, וחלק ממנגנוני ההגנה שבניתי. במובן מסוים פיתחתי אישיות נוקשה מדי אך גם חזקה, שיש בה הרבה כוחות, וחסמתי צדדים רגשיים כמו למשל היכולת לבקש ולהתפלל. בשנה האחרונה אני מרגישה באופן כללי התקרבות קטנטנה אך ברת קיימא הן במובן של הקשר עם בורא עולם, והן במובן של השתחררות אל הצדדים הרגשיים שהיו מדוכאים שנים רבות.
ציפציף,תודה על דברייך היפים. הם מעוררים בי מחשבות וממריצים את עבודתי עם עצמי.
ולגבי דבריך היפים-
נשמתך בחרה להוולד לאימך ההפוכונדרית כדי להשלים דווקא באופן זה את תיקונך,
בלב אני מרגישה שמה שאת כותבת הוא נכון. אבל בשכל יש ספקות-האם אכן אוכל להגיע אל התיקון הזה, או שמדובר במסע מתיש, שלא בהכרח יניב פרות. אני כל כל רוצה שזה יקרה ומפחדת להתאכזב...
יפה את עושה במודעות שלך לבנותיך
מזה מספר שנים אני מתלבטת ארוכות באשר לשאלה כמה המודעות העצמית שלנו לדברים אכן מקדמת לקראת עבודה עצמית ותוצאות. מעבר לכך מעניינת אותי מאוד גם השאלה עד כמה האדם הרוצה להשתנות אכן יכול לעשות זאת. עד היום ניסיתי לענות לעצמי על שאלות אלו בעבודות אקדמיות שכתבתי, בעבודתי עם הורים וילדים, בהדרכות שקיבלתי מאנשי מקצוע בכירים, ובשיחות עם אנשים חכמים. באיזשהוא מקום העמדה הכללית שגיבשתי היא שהמודעות לא בהכרח מקרבת לשינוי, ולא מהווה תמיד פתח לשינוי. דרוש משהו הרבה יותר קיצוני ומהפכני מן המודעות. עם זאת, בשנה האחרונה אני חשה שחל שינוי כלשהוא בתפיסתי זו. זה שילוב של כמה דברים, חוויות בעבודה, קשרים עם אנשים אחרים ובעיקר הרבה הרהורים פנימיים...פתאום יש לי תחושה שאת המודעות אפשר להטעין בהרבה אנרגיות של עשייה - לכיוון של תיקון. למרות שהמילה הזו תיקון מרגישה קצת גדולה עלי. מי אני ומה אני שאוכל לעשות 'תיקון' של דברים כ"כ גדולים.
כל שנותר זה להעביר חלק מהאחריות למעלה, להתפלל על זה ולבקש .לדבר אליו
ציפציף, הלוואי שהייתי יכולה. את הקשר הישיר איתו איבדתי בגיל ההתבגרות. לצערי אינני מסוגלת להתפלל ולבקש, לפחות ב12-14 השנים האחרונות. זה חלק מן הניכור שפיתחתי כלפי עצמי, וחלק ממנגנוני ההגנה שבניתי. במובן מסוים פיתחתי אישיות נוקשה מדי אך גם חזקה, שיש בה הרבה כוחות, וחסמתי צדדים רגשיים כמו למשל היכולת לבקש ולהתפלל. בשנה האחרונה אני מרגישה באופן כללי התקרבות קטנטנה אך ברת קיימא הן במובן של הקשר עם בורא עולם, והן במובן של השתחררות אל הצדדים הרגשיים שהיו מדוכאים שנים רבות.
ציפציף,תודה על דברייך היפים. הם מעוררים בי מחשבות וממריצים את עבודתי עם עצמי.
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
" אם אתה מאמין שיכולים לקלקל
תאמין שיכולים לתקן..."
אל תתיאשי,פשוט תתחילי לדבר אליו,אין שום דרך אחרת!
את בוחרת להשתנות , האמיני שיש באפשרותך לשנות ולוותר גם על מנגנוני ההגנה שיצרת,את כבר לא זקוקה להם.
אולי גם אז לא היית זקוקה ,אבל עכשיו הביטי קדימה.
יש באפשרותך ליצור צינור ישיר של שפע רוחני, תראי שהתכוונות קטנה מצידך תפתח לך שער גדול של אמונה לה את כ"כ זקוקה כעת.
אני לא באה ממקום של ביקורת והטפה,אני באמת מאמינה שאת נשמה גדולה ! עם עוצמות ויכולת נתינה אדירה.
תתני לעצמך את מה שחסכת עד עכשיו,תדברי אליו בפשטות,כמו ילד לאבא,
ושוב סליחה עם אני נשמעת מיסיונרית...
תאמין שיכולים לתקן..."
אל תתיאשי,פשוט תתחילי לדבר אליו,אין שום דרך אחרת!
את בוחרת להשתנות , האמיני שיש באפשרותך לשנות ולוותר גם על מנגנוני ההגנה שיצרת,את כבר לא זקוקה להם.
אולי גם אז לא היית זקוקה ,אבל עכשיו הביטי קדימה.
יש באפשרותך ליצור צינור ישיר של שפע רוחני, תראי שהתכוונות קטנה מצידך תפתח לך שער גדול של אמונה לה את כ"כ זקוקה כעת.
אני לא באה ממקום של ביקורת והטפה,אני באמת מאמינה שאת נשמה גדולה ! עם עוצמות ויכולת נתינה אדירה.
תתני לעצמך את מה שחסכת עד עכשיו,תדברי אליו בפשטות,כמו ילד לאבא,
ושוב סליחה עם אני נשמעת מיסיונרית...
-
צחי_אליאס*
- הודעות: 45
- הצטרפות: 01 נובמבר 2004, 21:52
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
מירי,
כל שעליך לעשות כדי לזרז את הסרת הדפוס למענך תחילה, ולאחר מכן למען בנותיך, הוא לקיים שיחה עם אימך לומר לה תודה על הדרך שהראתה לך, ולומר לה שאת מחזירה לה את מה שנתנה לך. עם זאת תוכלי לעשות זאת בזימונה במדיטציה אך כיוון שאנו פיזיים זה יקח יותר זמן.
צחי.
כל שעליך לעשות כדי לזרז את הסרת הדפוס למענך תחילה, ולאחר מכן למען בנותיך, הוא לקיים שיחה עם אימך לומר לה תודה על הדרך שהראתה לך, ולומר לה שאת מחזירה לה את מה שנתנה לך. עם זאת תוכלי לעשות זאת בזימונה במדיטציה אך כיוון שאנו פיזיים זה יקח יותר זמן.
צחי.
-
לי_אורה*
- הודעות: 1940
- הצטרפות: 12 אפריל 2005, 19:07
- דף אישי: הדף האישי של לי_אורה*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
מירי, תודה על כל מה שכתבת. תודה על השיתוף המרגש
לאור כמה דברים שכתבת ושכתבו לך, אני ממליצה לך לקרוא את הדף לואיז היי
אחת מההמלצות של לואיז היי היא לעמוד מול הראי ולהסתכל עמוק לתוך העיניים ולומר לעצמך (בגוף שני או ראשון): אני אוהבת אותך (או אני אוהבת אותי)
וכל פעם שאת עוברת ליד הראי לומר לעצמך בקול רם משהו נעים וחיובי על גופך, לדוגמה:
אני אוהבת את גופי היפה
אני אוהבת את גופי הבריא
אני מודה לגופי על כל הטוב שהוא מעניק לי
ואפשר לומר כך גם לאיברים שונים.
אפשר לעשות זאת בדמיון (לדמיין לעצמך את גופך ולומר לו בליבך היגדים חיוביים כגון אלו), אפשר לומר זאת בקול שקט, או בקול רם (אם את לבד), אפשר לשיר, אפשר לכתוב את זה, אפשר לכתוב פתקאות ולשים במקומות שונים כדי להזכיר לעצמך וכו'. הכוונה היא לתכנת את עצמך באופן חיובי: כפי שעד היום תכנתו אותך משפטים של אנשים אחרים ותכנתת את עצמך באמצעות מחשבות בלתי חיוביות - את (וכמובן כל אחת ואחד) יכולה לבחור לתכנת את התודעה שלך במחשבות חיוביות על עצמך, גופך, בריאותך, חייך, משפחתך וכו' וכו' וכו'.
ובקשר לדיבור עם ה'. ר' נחמן כתב שאפשר לדבר אליו כמו לאבא טוב, פשוט לדבר אליו מהלב, במילים פשוטות, כמו שאת מדברת לעצמך.
לאור כמה דברים שכתבת ושכתבו לך, אני ממליצה לך לקרוא את הדף לואיז היי
אחת מההמלצות של לואיז היי היא לעמוד מול הראי ולהסתכל עמוק לתוך העיניים ולומר לעצמך (בגוף שני או ראשון): אני אוהבת אותך (או אני אוהבת אותי)
וכל פעם שאת עוברת ליד הראי לומר לעצמך בקול רם משהו נעים וחיובי על גופך, לדוגמה:
אני אוהבת את גופי היפה
אני אוהבת את גופי הבריא
אני מודה לגופי על כל הטוב שהוא מעניק לי
ואפשר לומר כך גם לאיברים שונים.
אפשר לעשות זאת בדמיון (לדמיין לעצמך את גופך ולומר לו בליבך היגדים חיוביים כגון אלו), אפשר לומר זאת בקול שקט, או בקול רם (אם את לבד), אפשר לשיר, אפשר לכתוב את זה, אפשר לכתוב פתקאות ולשים במקומות שונים כדי להזכיר לעצמך וכו'. הכוונה היא לתכנת את עצמך באופן חיובי: כפי שעד היום תכנתו אותך משפטים של אנשים אחרים ותכנתת את עצמך באמצעות מחשבות בלתי חיוביות - את (וכמובן כל אחת ואחד) יכולה לבחור לתכנת את התודעה שלך במחשבות חיוביות על עצמך, גופך, בריאותך, חייך, משפחתך וכו' וכו' וכו'.
ובקשר לדיבור עם ה'. ר' נחמן כתב שאפשר לדבר אליו כמו לאבא טוב, פשוט לדבר אליו מהלב, במילים פשוטות, כמו שאת מדברת לעצמך.
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
תודה לכולכם על התגובות. כמו תמיד זה מעורר בי הרבה מחשבות ופותח לי צוהר לעוד הבנות ועוד יישום של שינויים קטנים אך משמעותיים.
ציפציף, כתבת לי-
פשוט תתחילי לדבר אליו,אין שום דרך אחרת!
וגם
תדברי אליו בפשטות,כמו ילד לאבא,
לי אורה, את כתבת
שאפשר לדבר אליו כמו לאבא טוב, פשוט לדבר אליו מהלב, במילים פשוטות, כמו שאת מדברת לעצמך.
אתן כל כך צודקות...נראה לי שכל מה שחסר עכשיו הוא אומץ להתחיל. זה כל כך לא אני, או יותר נכון זה לא מי שהייתי, וזה כן מי שאני רוצה להיות. יש משהו שחוסם אותי, איזו מין קשיחות פנימית, לפעמים אני ממש לא מבינה למה. אבל מה שכתבתן מעודד. ודרך אגב, לדבר כמו ילד לאבא מעלה בי הרבה רגשות. כי גם אל אבא שלי לא הרשתי לעצמי אף פעם לדבר כמו שרציתי, מהלב, במילים פשוטות. תמיד הכל היה מתוכנן מראש, מוקפד, ומאחורי הכל רציונל קר. אז אולי מתאים יותר:
כמו שאת מדברת לעצמך. איפה שיש רגש ויש יכולת להתפרק.
צחי- אכן צדקת. חשבתי פעמים רבות על שיחה פתוחה וכנה עם אמי שתוכל להוביל לקתרזיס עבורי, שתהיה חלק מהתהליך קבלה והחלמה שלי. אך אני חוששת מכך מאוד. ראשית איני בטוחה שאוכל למחוק ולנטרל לחלוטין כעסים מן העבר בשיחה זו. בנקודה שבה אני נמצאת כעת אינני נקיה לחלוטין מתחושות שליליות כלפיה ואין לי שום רצון לבטאן. שנית - בהכרותי איתה אין יכולת לנהל איתה שיחה כזו. לצערי ההיסטריה מן העבר רק הלכה והתעצמה, וכנראה שאת תהליך הבניה המחודשת שלי אצטרך לנהל כך שהיא ברקע המרוחק, ואני לאט לאט סולחת לה ומשחררת אותה מכל אחריות, מבלי לשתף אותה ישירות בכך.
ציפציף, כתבת לי-
פשוט תתחילי לדבר אליו,אין שום דרך אחרת!
וגם
תדברי אליו בפשטות,כמו ילד לאבא,
לי אורה, את כתבת
שאפשר לדבר אליו כמו לאבא טוב, פשוט לדבר אליו מהלב, במילים פשוטות, כמו שאת מדברת לעצמך.
אתן כל כך צודקות...נראה לי שכל מה שחסר עכשיו הוא אומץ להתחיל. זה כל כך לא אני, או יותר נכון זה לא מי שהייתי, וזה כן מי שאני רוצה להיות. יש משהו שחוסם אותי, איזו מין קשיחות פנימית, לפעמים אני ממש לא מבינה למה. אבל מה שכתבתן מעודד. ודרך אגב, לדבר כמו ילד לאבא מעלה בי הרבה רגשות. כי גם אל אבא שלי לא הרשתי לעצמי אף פעם לדבר כמו שרציתי, מהלב, במילים פשוטות. תמיד הכל היה מתוכנן מראש, מוקפד, ומאחורי הכל רציונל קר. אז אולי מתאים יותר:
כמו שאת מדברת לעצמך. איפה שיש רגש ויש יכולת להתפרק.
צחי- אכן צדקת. חשבתי פעמים רבות על שיחה פתוחה וכנה עם אמי שתוכל להוביל לקתרזיס עבורי, שתהיה חלק מהתהליך קבלה והחלמה שלי. אך אני חוששת מכך מאוד. ראשית איני בטוחה שאוכל למחוק ולנטרל לחלוטין כעסים מן העבר בשיחה זו. בנקודה שבה אני נמצאת כעת אינני נקיה לחלוטין מתחושות שליליות כלפיה ואין לי שום רצון לבטאן. שנית - בהכרותי איתה אין יכולת לנהל איתה שיחה כזו. לצערי ההיסטריה מן העבר רק הלכה והתעצמה, וכנראה שאת תהליך הבניה המחודשת שלי אצטרך לנהל כך שהיא ברקע המרוחק, ואני לאט לאט סולחת לה ומשחררת אותה מכל אחריות, מבלי לשתף אותה ישירות בכך.
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
-
לי_אורה*
- הודעות: 1940
- הצטרפות: 12 אפריל 2005, 19:07
- דף אישי: הדף האישי של לי_אורה*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
מאוד שמחה שדבריה של לואיז היי מצאו חן בעינייך ומצאת אותם שימושיים לך. אגב, ברור שיש עוד הרבה א-נשים שכתבו על נושא זה וברוח זו.
חשבתי פעמים רבות על שיחה פתוחה וכנה עם אמי שתוכל להוביל לקתרזיס עבורי, שתהיה חלק מהתהליך קבלה והחלמה שלי. אך אני חוששת מכך מאוד... בהכרותי איתה אין יכולת לנהל איתה שיחה כזו... וכנראה שאת תהליך הבניה המחודשת שלי אצטרך לנהל כך שהיא ברקע המרוחק, ואני לאט לאט סולחת לה ומשחררת אותה מכל אחריות, מבלי לשתף אותה ישירות בכך
אחת מהדרכים (שמצאתי בספריה של לואיז היי וגם בספרים של הוגות/ים נוספות/ים שכתבו על נושאים אלו) היא לדמיין שיחה כזו. את יכולה לעשות מעין טקס שכזה: כשאת נמצאת במקום ובמצב שבו את יודעת שלא יפריעו לך, שבי או שכבי בשקט (ואפשר כמובן בלילה לפני שאת נרדמת, אבל לא כשאת מאוד עייפה כדי שלא תרדמי) ותדמייני את שתיכן יושבות ביחד ושתיכן במצב רוח טוב. דמייני איך את אומרת לאימא שלך כל מה שיש לך לומר לה. ואני מתכוונת: הכל!!!!!!! ואחר דמייני איך היא מחבקת אותך ומנשקת אותך ואומרת לך שהיא אוהבת אותך. את יכולה לדמיין שהיא מבקשת את סליחתך. ואת יכולה גם כן לבקש את סליחתה אם פגעת בה בלי כוונה. ואז תאמרי לה שאת סולחת לה על הכל.
מובן שכל זה לא חייב לקרות בפעם אחת. את יכולה לדמיין כל פעם כמה שאת מצליחה ויכולה (הרי זה מאוד טעון מבחינה רגשית). לפעמים אולי תצליחי לדמיין רק מה שאת אומרת לה, ולפעמים גם מה שהיא אומרת לך. העיקר שבכל פעם תסיימי בכך שתאמרי לעצמך (בדמיון, בלב או בקול רם): "אימא אני סולחת לך" (או בכל נוסח שנראה לך).
טקס נוסף או משלים הוא: כל לילה לפני השינה תזמיני בדמיונך את אימא שלך ותאמרי לה משהו כגון: "אימא, אני אוהבת אותך וסולחת לך על הכל" (את יכולה כמובן לנסח זאת במילים שלך). או את יכולה לדמיין איך את שולחת לה אור ומקיפה אותה באור והאור נכנס גם לתוכה ותוך כדי כך את אומרת לה בדמיונך: "אני סולחת לך על הכל". ואת יכולה לחזור על טקס זה כמה פעמים שאת מרגישה שאת צריכה, כל לילה או כל כמה לילות. וזה יכול כמובן לקרות בכל רגע ביממה. העיקר: לעצום עיניים ולומר לאימא שלך בליבך שאת סולחת לה ומוחלת לה על הכל. ואת יכולה לומר זאת בדמיונך, ואם את לבד - את יכולה לומר זאת בקול רם. ואת יכולה לכתוב זאת המון פעמים שוב ושוב ושוב - במחברת או במחשב.
ותנסי לדמיין את אימא שלך כשהיתה ילדה. אם יש לך תמונות - תסתכלי עליהן. ונסי לחשוב איך היו חייה, איך היתה ילדותה, איך היו חייה אחר כך (מתארת לעצמי שלא קלים).
ואת יכולה לכתוב מכתב ארוך ארוך ארוך לאימא שלך שבו תכתבי הכללללללל - ובסופו של דבר תשרפי את המכתב ותרגישי בלב שבכך נשרפות כל הטענות שלך כלפי אימא שלך. או את יכולה לדמיין את כל זה.
ואת יכולה להמציא לעצמך טקס סליחה. תחשבי על תשליך, על עשרת ימי תשובה וכו'. את יכולה גם לבחור תפילה שמדברת על סליחה ומחילה.
מאחלת הצלחה והחלמה מלאה.
וחג שמח
חשבתי פעמים רבות על שיחה פתוחה וכנה עם אמי שתוכל להוביל לקתרזיס עבורי, שתהיה חלק מהתהליך קבלה והחלמה שלי. אך אני חוששת מכך מאוד... בהכרותי איתה אין יכולת לנהל איתה שיחה כזו... וכנראה שאת תהליך הבניה המחודשת שלי אצטרך לנהל כך שהיא ברקע המרוחק, ואני לאט לאט סולחת לה ומשחררת אותה מכל אחריות, מבלי לשתף אותה ישירות בכך
אחת מהדרכים (שמצאתי בספריה של לואיז היי וגם בספרים של הוגות/ים נוספות/ים שכתבו על נושאים אלו) היא לדמיין שיחה כזו. את יכולה לעשות מעין טקס שכזה: כשאת נמצאת במקום ובמצב שבו את יודעת שלא יפריעו לך, שבי או שכבי בשקט (ואפשר כמובן בלילה לפני שאת נרדמת, אבל לא כשאת מאוד עייפה כדי שלא תרדמי) ותדמייני את שתיכן יושבות ביחד ושתיכן במצב רוח טוב. דמייני איך את אומרת לאימא שלך כל מה שיש לך לומר לה. ואני מתכוונת: הכל!!!!!!! ואחר דמייני איך היא מחבקת אותך ומנשקת אותך ואומרת לך שהיא אוהבת אותך. את יכולה לדמיין שהיא מבקשת את סליחתך. ואת יכולה גם כן לבקש את סליחתה אם פגעת בה בלי כוונה. ואז תאמרי לה שאת סולחת לה על הכל.
מובן שכל זה לא חייב לקרות בפעם אחת. את יכולה לדמיין כל פעם כמה שאת מצליחה ויכולה (הרי זה מאוד טעון מבחינה רגשית). לפעמים אולי תצליחי לדמיין רק מה שאת אומרת לה, ולפעמים גם מה שהיא אומרת לך. העיקר שבכל פעם תסיימי בכך שתאמרי לעצמך (בדמיון, בלב או בקול רם): "אימא אני סולחת לך" (או בכל נוסח שנראה לך).
טקס נוסף או משלים הוא: כל לילה לפני השינה תזמיני בדמיונך את אימא שלך ותאמרי לה משהו כגון: "אימא, אני אוהבת אותך וסולחת לך על הכל" (את יכולה כמובן לנסח זאת במילים שלך). או את יכולה לדמיין איך את שולחת לה אור ומקיפה אותה באור והאור נכנס גם לתוכה ותוך כדי כך את אומרת לה בדמיונך: "אני סולחת לך על הכל". ואת יכולה לחזור על טקס זה כמה פעמים שאת מרגישה שאת צריכה, כל לילה או כל כמה לילות. וזה יכול כמובן לקרות בכל רגע ביממה. העיקר: לעצום עיניים ולומר לאימא שלך בליבך שאת סולחת לה ומוחלת לה על הכל. ואת יכולה לומר זאת בדמיונך, ואם את לבד - את יכולה לומר זאת בקול רם. ואת יכולה לכתוב זאת המון פעמים שוב ושוב ושוב - במחברת או במחשב.
ותנסי לדמיין את אימא שלך כשהיתה ילדה. אם יש לך תמונות - תסתכלי עליהן. ונסי לחשוב איך היו חייה, איך היתה ילדותה, איך היו חייה אחר כך (מתארת לעצמי שלא קלים).
ואת יכולה לכתוב מכתב ארוך ארוך ארוך לאימא שלך שבו תכתבי הכללללללל - ובסופו של דבר תשרפי את המכתב ותרגישי בלב שבכך נשרפות כל הטענות שלך כלפי אימא שלך. או את יכולה לדמיין את כל זה.
ואת יכולה להמציא לעצמך טקס סליחה. תחשבי על תשליך, על עשרת ימי תשובה וכו'. את יכולה גם לבחור תפילה שמדברת על סליחה ומחילה.
מאחלת הצלחה והחלמה מלאה.
וחג שמח
-
תמרוש_רוש
- הודעות: 5688
- הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
- דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
היי מירי, וחג שמח.
גמר חתימה טובה.
את הקשר הישיר איתו איבדתי בגיל ההתבגרות. לצערי אינני מסוגלת להתפלל ולבקש
האם קראת את "לדרוש אלוהים" מאת אריה כספי?
ציטוט: "ברכי נפשי את ה' (תהילים קג, 1). ברכי נפשי, השתדלי לך. אני יודע שקשה. יש לך נטייה לייחס את הברכה למקום אחר: לעצמי או לאחרים שבהם יש לי שליטה. שבאמצעותם אוכל למנוע את תלותי בנותן חסדי. אבל שום דבר אמיתי לא נמצא במקום שאין בו חסד אלוהי"
(למה כתבתי את זה? זה לא נראה מתאים, זה לא מה שרציתי לכתוב. יצא. רציתי בכלל ציטוט אחר. אני סומכת על האינטואיציה/יד המקרה, מקווה שזה יצא טוב)
כתבת מאוד יפה על המודעות, שלא מספיקה בשביל לשנות. זה משהו שאני תמיד התחבטתי אתו. המודעות היא כל כך חשובה - אבל אם אין את המחוייבות לשינוי, את ההכרה הפנימית שהמודעות היא כלי שיעזור לנו להזיז משהו, ולא מטרה כשלעצמה, אז לפעמים אפשר להתמזמז אתה (סליחה על המילה החריפה) בלי ליצור את השינוי המתבקש. ואם אין מוכנות לשינוי - דברים לא ישתנו.
דבר אחד בטוח - לך יש את המוכנות לשינוי, את בתנועה עכשיו, וזה ברור לכל עין. אני מעריצה את המהלך שלך. זה כל כך יפה לראות.
לא כל אחד יכול להיות חבר שלי. ככה הייתי מאז שאני קטנה. קשה לי מאוד לקבל צביעות, חוסר יושר ונצלנות. אני מסוגלת לבעור מכעס כשאני נתקלת בכאלה דברים ולצערי גם יש לי כנראה חוש ריח לאותן תכונות כי אני מזהה אותן בקלות. הבעיה היא שבדרך כלל אני מכריחה את עצמי לשתוק ופשוט להתרחק מאותו אדם.
זה משהו שהקפיץ אותי. אני מנסה לחשוב למה...
כי המשפט "לא כל אחד יכול להיות חבר שלי" כל כך דיבר אלי. התחושה שמתאים לי רק דבר מסוים מאוד, ושכל כך קשה למצוא את החברה המאוד מסוימת הזאת. וההתלבטות האם "להתפשר" או לא, ואיך. והשנים בהן חיפשתי את החברה הזאת, ולא ידעתי שהיא קיימת, והשנים שבהן מצאתי אותה, והקשרים היו כל כך שבריריים, ופחדתי לאבד אותם, ולא ידעתי איך לשמור, והייתי כל הזמן במתח.
אבל יש כאן משהו נוסף. האם זה נכון שאת לא רק מזהה בקלות תכונות כאלה, אלא... נמשכת אליהן?
אני תוהה בקשר לדילמה כמו שאת מציגה אותה: להגיד מה שאת חושבת על האדם, או להכריח את עצמך לשתוק ולהתרחק. האם אין אפשרות שלישית? למשל, לוותר על האדם הזה, להתרחק ממנו לא בכוח, אלא מתוך תחושה אמיתית ש"אין לי מה לחפש פה". בלי כעס. אמנם עם תחושת דחייה (מובנת מאליה), אך ללא הבעירה הפנימית הזאת.
גמר חתימה טובה.
את הקשר הישיר איתו איבדתי בגיל ההתבגרות. לצערי אינני מסוגלת להתפלל ולבקש
האם קראת את "לדרוש אלוהים" מאת אריה כספי?
ציטוט: "ברכי נפשי את ה' (תהילים קג, 1). ברכי נפשי, השתדלי לך. אני יודע שקשה. יש לך נטייה לייחס את הברכה למקום אחר: לעצמי או לאחרים שבהם יש לי שליטה. שבאמצעותם אוכל למנוע את תלותי בנותן חסדי. אבל שום דבר אמיתי לא נמצא במקום שאין בו חסד אלוהי"
(למה כתבתי את זה? זה לא נראה מתאים, זה לא מה שרציתי לכתוב. יצא. רציתי בכלל ציטוט אחר. אני סומכת על האינטואיציה/יד המקרה, מקווה שזה יצא טוב)
כתבת מאוד יפה על המודעות, שלא מספיקה בשביל לשנות. זה משהו שאני תמיד התחבטתי אתו. המודעות היא כל כך חשובה - אבל אם אין את המחוייבות לשינוי, את ההכרה הפנימית שהמודעות היא כלי שיעזור לנו להזיז משהו, ולא מטרה כשלעצמה, אז לפעמים אפשר להתמזמז אתה (סליחה על המילה החריפה) בלי ליצור את השינוי המתבקש. ואם אין מוכנות לשינוי - דברים לא ישתנו.
דבר אחד בטוח - לך יש את המוכנות לשינוי, את בתנועה עכשיו, וזה ברור לכל עין. אני מעריצה את המהלך שלך. זה כל כך יפה לראות.
לא כל אחד יכול להיות חבר שלי. ככה הייתי מאז שאני קטנה. קשה לי מאוד לקבל צביעות, חוסר יושר ונצלנות. אני מסוגלת לבעור מכעס כשאני נתקלת בכאלה דברים ולצערי גם יש לי כנראה חוש ריח לאותן תכונות כי אני מזהה אותן בקלות. הבעיה היא שבדרך כלל אני מכריחה את עצמי לשתוק ופשוט להתרחק מאותו אדם.
זה משהו שהקפיץ אותי. אני מנסה לחשוב למה...
כי המשפט "לא כל אחד יכול להיות חבר שלי" כל כך דיבר אלי. התחושה שמתאים לי רק דבר מסוים מאוד, ושכל כך קשה למצוא את החברה המאוד מסוימת הזאת. וההתלבטות האם "להתפשר" או לא, ואיך. והשנים בהן חיפשתי את החברה הזאת, ולא ידעתי שהיא קיימת, והשנים שבהן מצאתי אותה, והקשרים היו כל כך שבריריים, ופחדתי לאבד אותם, ולא ידעתי איך לשמור, והייתי כל הזמן במתח.
אבל יש כאן משהו נוסף. האם זה נכון שאת לא רק מזהה בקלות תכונות כאלה, אלא... נמשכת אליהן?
אני תוהה בקשר לדילמה כמו שאת מציגה אותה: להגיד מה שאת חושבת על האדם, או להכריח את עצמך לשתוק ולהתרחק. האם אין אפשרות שלישית? למשל, לוותר על האדם הזה, להתרחק ממנו לא בכוח, אלא מתוך תחושה אמיתית ש"אין לי מה לחפש פה". בלי כעס. אמנם עם תחושת דחייה (מובנת מאליה), אך ללא הבעירה הפנימית הזאת.
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
לי אורה יקרה
כתבת לי כל כך הרבה דברים, רעיונות יפים ומכיוונים שונים. ואני קוראת ומנסה לחשוב מה מתאים לי, ועם מה אוכל לזרום.
ברוח הדברים של לואיז היי אכן ניסיתי לעמוד מול הראי ולומר לעצמי שאני אוהבת אותי-ואני פשוט עדיין לא יכולה. זה לא זה. הרגשתי כל כך מגוחכת ולא אמיתית. זה פשוט לא מתחבר לי עם עצמי. כל כך התלהבתי והתחברתי לרעיון כשהצעת אותו, הרגשתי שזה בדיוק מה שאני צריכה, ואיכשהוא אני מתקשה מאוד לבצע. אני חושבת הרבה על כך שיש בכל התהליך שאני עוברת עכשיו 'סור מרע' ו-'עשה טוב'. לפעמים אני מצליחה רק ב'סור מרע' ולפעמים גם ב'עשה טוב'. ואני מנסה ללכת לאט בקצב שמתאים לי. בעניין של דימוי עצמי דימוי הגוף ובכלל היחס שלי למי שאני כנראה שעדיין המיקוד הנו ב'סור מרע'. אני עובדת חזק על העניין של לא לבקר את עצמי ולא לשפוט באופן קטלני ונוקשה. וזה באמת הולך. ומשום מה עדיין קשה לי לומר לעצמי דברים רכים וטובים או אוהבים. אני מנסה ומרגישה משהו זר ומלאכותי, לא אני. אני מתלבטת - האם אני צריכה לעשות את זה ולחכות שאחרי המעשים ימשכו הלבבות, או להמתין בסבלנות ולעשות כשזה ינבע מהלב עצמו??? אשמח לשמוע את דעתך בעניין. בכל מקרה היה לי כל כך מוזר שלא הצלחתי לומר זאת לעצמי.
ולגבי מה שכתבת על אמי. אני נפעמת ממה שכתבת. מהעומק והרוחב של הדברים. לכתוב דברים כאלה אני משערת שאפשר רק ממקום מאוד אמיתי בוגר ומנוסה. אני חושבת על הדברים, וכרגע הכי מתחברת לעניין של המכתב. ולעניין:
כל לילה לפני השינה תזמיני בדמיונך את אימא שלך ותאמרי לה משהו כגון: "אימא, אני אוהבת אותך וסולחת לך על הכל"
הלוואי ויכולתי. לסלוח אני יכולה, לאהוב עדיין לא. אולי מאוחר יותר. כרגע הלב שלי ריק מהרגשות הללו. יש הרבה דאגה לשלומה ואכפתיות ממנה אך לא אהבה.
ואחר דמייני איך היא מחבקת אותך ומנשקת אותך ואומרת לך שהיא אוהבת אותך.
ואוו, גם זה עדיין נשמע כמו מדע בדיוני. היא טוענת שמאז שהייתי ילדה קטנה שנאתי חיבוקים ונשיקות והייתי ילדה קשוחה ולכן היא אינה מחבקת ומנשקת אותי. והאמת היא שמזמן כבר הפסקתי לחפש את החום ממנה. את כל החום שכל כך נזקקתי לו כילדה כבר לא אקבל, ואיני מאשימה אותה על כך. אני מודה לאלוקים שנתן לי את בעלי האוהב כדי להשלים לי את כל החסכים הללו.
לא נראה לי שכתבתי זאת, אבל אני גרה קרוב מאוד לאמי. קרוב מדי. ונראה לי שלא תהיה ברירה ובזמן כלשהוא נצטרך לעבור דירה. איני יכולה להמשיך עם הקרבה הזו. ויש לי תחושה כלשהיא שדווקא לאחר שאוכל לסלוח לחלוטין מכל הלב, אוכל גם להתרחק בלב שלם ולעזוב בלי רגשות אשמה על עזיבתי.
לי אורה, המון תודה על הדברים. הם בהחלט מעוררים מחשבה.
כתבת לי כל כך הרבה דברים, רעיונות יפים ומכיוונים שונים. ואני קוראת ומנסה לחשוב מה מתאים לי, ועם מה אוכל לזרום.
ברוח הדברים של לואיז היי אכן ניסיתי לעמוד מול הראי ולומר לעצמי שאני אוהבת אותי-ואני פשוט עדיין לא יכולה. זה לא זה. הרגשתי כל כך מגוחכת ולא אמיתית. זה פשוט לא מתחבר לי עם עצמי. כל כך התלהבתי והתחברתי לרעיון כשהצעת אותו, הרגשתי שזה בדיוק מה שאני צריכה, ואיכשהוא אני מתקשה מאוד לבצע. אני חושבת הרבה על כך שיש בכל התהליך שאני עוברת עכשיו 'סור מרע' ו-'עשה טוב'. לפעמים אני מצליחה רק ב'סור מרע' ולפעמים גם ב'עשה טוב'. ואני מנסה ללכת לאט בקצב שמתאים לי. בעניין של דימוי עצמי דימוי הגוף ובכלל היחס שלי למי שאני כנראה שעדיין המיקוד הנו ב'סור מרע'. אני עובדת חזק על העניין של לא לבקר את עצמי ולא לשפוט באופן קטלני ונוקשה. וזה באמת הולך. ומשום מה עדיין קשה לי לומר לעצמי דברים רכים וטובים או אוהבים. אני מנסה ומרגישה משהו זר ומלאכותי, לא אני. אני מתלבטת - האם אני צריכה לעשות את זה ולחכות שאחרי המעשים ימשכו הלבבות, או להמתין בסבלנות ולעשות כשזה ינבע מהלב עצמו??? אשמח לשמוע את דעתך בעניין. בכל מקרה היה לי כל כך מוזר שלא הצלחתי לומר זאת לעצמי.
ולגבי מה שכתבת על אמי. אני נפעמת ממה שכתבת. מהעומק והרוחב של הדברים. לכתוב דברים כאלה אני משערת שאפשר רק ממקום מאוד אמיתי בוגר ומנוסה. אני חושבת על הדברים, וכרגע הכי מתחברת לעניין של המכתב. ולעניין:
כל לילה לפני השינה תזמיני בדמיונך את אימא שלך ותאמרי לה משהו כגון: "אימא, אני אוהבת אותך וסולחת לך על הכל"
הלוואי ויכולתי. לסלוח אני יכולה, לאהוב עדיין לא. אולי מאוחר יותר. כרגע הלב שלי ריק מהרגשות הללו. יש הרבה דאגה לשלומה ואכפתיות ממנה אך לא אהבה.
ואחר דמייני איך היא מחבקת אותך ומנשקת אותך ואומרת לך שהיא אוהבת אותך.
ואוו, גם זה עדיין נשמע כמו מדע בדיוני. היא טוענת שמאז שהייתי ילדה קטנה שנאתי חיבוקים ונשיקות והייתי ילדה קשוחה ולכן היא אינה מחבקת ומנשקת אותי. והאמת היא שמזמן כבר הפסקתי לחפש את החום ממנה. את כל החום שכל כך נזקקתי לו כילדה כבר לא אקבל, ואיני מאשימה אותה על כך. אני מודה לאלוקים שנתן לי את בעלי האוהב כדי להשלים לי את כל החסכים הללו.
לא נראה לי שכתבתי זאת, אבל אני גרה קרוב מאוד לאמי. קרוב מדי. ונראה לי שלא תהיה ברירה ובזמן כלשהוא נצטרך לעבור דירה. איני יכולה להמשיך עם הקרבה הזו. ויש לי תחושה כלשהיא שדווקא לאחר שאוכל לסלוח לחלוטין מכל הלב, אוכל גם להתרחק בלב שלם ולעזוב בלי רגשות אשמה על עזיבתי.
לי אורה, המון תודה על הדברים. הם בהחלט מעוררים מחשבה.
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
היי תמרוש רוש,
וחג שמח גם לך!
יש לי הרבה מה לומר על מה שכתבת לי, אנסה להיות עניינית וממוקדת:
יש לך נטייה לייחס את הברכה למקום אחר: לעצמי או לאחרים שבהם יש לי שליטה. שבאמצעותם אוכל למנוע את תלותי בנותן חסדי. אבל שום דבר אמיתי לא נמצא במקום שאין בו חסד אלוהי"
זה אכן מאוד מתאים, וזה מאוד אני. 'פריקית של שליטה', חייבת שההגה יהיה תמיד בידיים שלי, משתגעת ומאבדת עשתונות כשדברים יוצאים משליטתי. אף פעם לא קישרתי את העניין הזה עם הקושי שלי להתפלל. ויש בכך היגיון רב. כל תפיסת העולם שלי היא כזו שצריך לעבוד קשה להתאמץ ולנסות בכל כוחי להשיג את מה שאני רוצה, ואיכשהוא לא נשאר מקום לתפילה או לבקשת חסדי שמיים. זה נשמע איום ונורא, אבל כנראה זו דרך החשיבה שלי עד כה. אני צריכה להתחזק ולהרגיש אדם שלם וראוי עם כל חוסר השליטה המוחלטת שלי כדי שיתאפשר לי להתפלל ולבקש סיעתא דשמייא. תודה שעוררת בי את התובנה הזו.
דבר אחד בטוח - לך יש את המוכנות לשינוי, את בתנועה עכשיו, וזה ברור לכל עין.
תודה. אני כל כך מקווה שזה נכון. באופן כללי אני מתייחסת לעצמי כל הזמן בתקופה האחרונה כאל אדם בשינוי. ברור לי שאני במעין תקופת 'אינקובציה', או במעין 'מורטוריום' של חיפוש זהות. ויש חששות בלב ופחדים שמא הכיוון לא יהיה מספיק חזק. כלומר אני מחפשת ויש חשש בלב שלא אמצא בדיוק את מקומי. אני יש גם תקווה ותחושה שאמצא.
כי המשפט "לא כל אחד יכול להיות חבר שלי" כל כך דיבר אלי. התחושה שמתאים לי רק דבר מסוים מאוד, ושכל כך קשה למצוא את החברה המאוד מסוימת הזאת. וההתלבטות האם "להתפשר" או לא, ואיך. והשנים בהן חיפשתי את החברה הזאת, ולא ידעתי שהיא קיימת, והשנים שבהן מצאתי אותה, והקשרים היו כל כך שבריריים, ופחדתי לאבד אותם, ולא ידעתי איך לשמור, והייתי כל הזמן במתח.
הוצאת לי את המילים מהפה. אני קוראת את מה שכתבת ונדמה לי שאני כתבתי את זה. אני בתקופות שונות בעליות וירידות של 'כן להתפשר-לא להתפשר'. באופן כללי כיום ברור לי שכמו שלמצוא בעל זו קריעת ים סוף, כך לפעמים גם בעניין חברה טובה. ובנוסף ברור לי שיש צרכים נפשיים ששותף לחיים ממין זכר, נהדר ככל שיהיה, פשוט לא יכול לספק. לפחות לא בעבורי. יש דברים שבאמת אפשר לחלוק רק עם חברה טובה. אני חושבת שהפכתי להיות קצת קיצונית בעניין הזה. למען האמת כרגע אני בשלב בו אני די בוחלת בשיחון חולין קלילות או בsmall talk שגולשות לרכילות ודברים בלתי רלוונטיים בעליל כגון אלו. אני מחפשת את העומק וכרגע לא ממש מוכנה להתפשר, ואין לי כוח להמון חברויות קטנות וקלילות שאין בהן שום דבר אמיתי. במובן מסוים אני גם משלמת על כך מחיר. אני תוהה עד כמה חבל. וברור לי שכאשר אהיה מגובשת יותר עם עצמי אולי אהיה פתוחה יותר לקשרי חברות סתמיים וקלילים. אך עמוק בליבי לא אתפשר על אותו קשר שיש בו איכות ועומק.
למשל, לוותר על האדם הזה, להתרחק ממנו לא בכוח, אלא מתוך תחושה אמיתית ש"אין לי מה לחפש פה". בלי כעס. אמנם עם תחושת דחייה (מובנת מאליה), אך ללא הבעירה הפנימית הזאת.
אני משתדלת לעשות זאת. הבעיה שלא תמיד טכנית זה ניתן. ובלי כעס...זה מאוד קשה. יש לי דם חם. מקווה לעבוד על עצמי בקטע הזה.
תמרוש רוש, נגעת בנקודות הנכונות, תודה על הכל!!!
וחג שמח גם לך!
יש לי הרבה מה לומר על מה שכתבת לי, אנסה להיות עניינית וממוקדת:
יש לך נטייה לייחס את הברכה למקום אחר: לעצמי או לאחרים שבהם יש לי שליטה. שבאמצעותם אוכל למנוע את תלותי בנותן חסדי. אבל שום דבר אמיתי לא נמצא במקום שאין בו חסד אלוהי"
זה אכן מאוד מתאים, וזה מאוד אני. 'פריקית של שליטה', חייבת שההגה יהיה תמיד בידיים שלי, משתגעת ומאבדת עשתונות כשדברים יוצאים משליטתי. אף פעם לא קישרתי את העניין הזה עם הקושי שלי להתפלל. ויש בכך היגיון רב. כל תפיסת העולם שלי היא כזו שצריך לעבוד קשה להתאמץ ולנסות בכל כוחי להשיג את מה שאני רוצה, ואיכשהוא לא נשאר מקום לתפילה או לבקשת חסדי שמיים. זה נשמע איום ונורא, אבל כנראה זו דרך החשיבה שלי עד כה. אני צריכה להתחזק ולהרגיש אדם שלם וראוי עם כל חוסר השליטה המוחלטת שלי כדי שיתאפשר לי להתפלל ולבקש סיעתא דשמייא. תודה שעוררת בי את התובנה הזו.
דבר אחד בטוח - לך יש את המוכנות לשינוי, את בתנועה עכשיו, וזה ברור לכל עין.
תודה. אני כל כך מקווה שזה נכון. באופן כללי אני מתייחסת לעצמי כל הזמן בתקופה האחרונה כאל אדם בשינוי. ברור לי שאני במעין תקופת 'אינקובציה', או במעין 'מורטוריום' של חיפוש זהות. ויש חששות בלב ופחדים שמא הכיוון לא יהיה מספיק חזק. כלומר אני מחפשת ויש חשש בלב שלא אמצא בדיוק את מקומי. אני יש גם תקווה ותחושה שאמצא.
כי המשפט "לא כל אחד יכול להיות חבר שלי" כל כך דיבר אלי. התחושה שמתאים לי רק דבר מסוים מאוד, ושכל כך קשה למצוא את החברה המאוד מסוימת הזאת. וההתלבטות האם "להתפשר" או לא, ואיך. והשנים בהן חיפשתי את החברה הזאת, ולא ידעתי שהיא קיימת, והשנים שבהן מצאתי אותה, והקשרים היו כל כך שבריריים, ופחדתי לאבד אותם, ולא ידעתי איך לשמור, והייתי כל הזמן במתח.
הוצאת לי את המילים מהפה. אני קוראת את מה שכתבת ונדמה לי שאני כתבתי את זה. אני בתקופות שונות בעליות וירידות של 'כן להתפשר-לא להתפשר'. באופן כללי כיום ברור לי שכמו שלמצוא בעל זו קריעת ים סוף, כך לפעמים גם בעניין חברה טובה. ובנוסף ברור לי שיש צרכים נפשיים ששותף לחיים ממין זכר, נהדר ככל שיהיה, פשוט לא יכול לספק. לפחות לא בעבורי. יש דברים שבאמת אפשר לחלוק רק עם חברה טובה. אני חושבת שהפכתי להיות קצת קיצונית בעניין הזה. למען האמת כרגע אני בשלב בו אני די בוחלת בשיחון חולין קלילות או בsmall talk שגולשות לרכילות ודברים בלתי רלוונטיים בעליל כגון אלו. אני מחפשת את העומק וכרגע לא ממש מוכנה להתפשר, ואין לי כוח להמון חברויות קטנות וקלילות שאין בהן שום דבר אמיתי. במובן מסוים אני גם משלמת על כך מחיר. אני תוהה עד כמה חבל. וברור לי שכאשר אהיה מגובשת יותר עם עצמי אולי אהיה פתוחה יותר לקשרי חברות סתמיים וקלילים. אך עמוק בליבי לא אתפשר על אותו קשר שיש בו איכות ועומק.
למשל, לוותר על האדם הזה, להתרחק ממנו לא בכוח, אלא מתוך תחושה אמיתית ש"אין לי מה לחפש פה". בלי כעס. אמנם עם תחושת דחייה (מובנת מאליה), אך ללא הבעירה הפנימית הזאת.
אני משתדלת לעשות זאת. הבעיה שלא תמיד טכנית זה ניתן. ובלי כעס...זה מאוד קשה. יש לי דם חם. מקווה לעבוד על עצמי בקטע הזה.
תמרוש רוש, נגעת בנקודות הנכונות, תודה על הכל!!!
-
תמרוש_רוש
- הודעות: 5688
- הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
- דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
מירי, תודה על התודה
יש לי עוד מה להגיד אבל אני צריכה ללכת.
בינתיים שולחת לך חיבוק גדול גדול.
ענק.
יש לי עוד מה להגיד
אבל אני צריכה ללכת.בינתיים שולחת לך חיבוק גדול גדול.
ענק.
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
מירי, חג שמח !
ממשיכה להתפעל ממך ומהתהליך שאת עוברת.
ממשיכה להתפעל ממך ומהתהליך שאת עוברת.
-
לי_אורה*
- הודעות: 1940
- הצטרפות: 12 אפריל 2005, 19:07
- דף אישי: הדף האישי של לי_אורה*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
תודה רבה
_ברוח הדברים של לואיז היי אכן ניסיתי לעמוד מול הראי ולומר לעצמי שאני אוהבת אותי-ואני פשוט עדיין לא יכולה. זה לא זה. הרגשתי כל כך מגוחכת ולא אמיתית. זה פשוט לא מתחבר לי עם עצמי...
קשה לי לומר לעצמי דברים רכים וטובים או אוהבים. אני מנסה ומרגישה משהו זר ומלאכותי, לא אני_
בוודאי שזה לא "מרגיש" לך אמיתי ושאת מרגישה מגוחכת. הרי עד לא מזמן אמרו לך ואמרת לעצמך על עצמך היגדים לא חיוביים (שלא נאמר ממש שליליים), ביקורתיים וכו'. אם נדמה את המוח למחשב, אז יש לך קבצים או אפילו תיקיות ענקיות המכילות קבצים רבים הכוללים טקסטים בלתי מחמיאים בעליל, טקסטים שאמרו לך א-נשים משמעותיים בחייך וגם אולי פחות משמעותיים, וטקסטים שאמרת (במחשבה וגם בדיבור) לעצמך וגם טקסטים שאמרת לאחרים אודותייך. וזה מה שנראה לך רגיל, טבעי, ידוע, שכיח. וכנראה שאת פחות רגילה לשמוע מאחרים/ות ומעצמך מילים טובות שמכוונות אליך... אם את לא רגילה שיאמרו לך ושתגידי לעצמך (בינך לבין עצמך) שאת אהובה וכו' - אז בוודאי שזה ישמע לך מגוחך, פתטי וכו' וכו'. מה, את ראויה לאהבה? את אהובה? הרי כל השומע/ת ת/יצחק... את הרי X (כל ההיגדים הרעים שאמרו לך ושאמרת לעצמך על עצמך...)
הגיע הזמן לבנות הרגלים חדשים! הגיע הזמן למחוק את הקבצים השליליים, את כל הוירוסים והסוסים הטרויאניים שיש במחשב הפרטי שלך ולכתוב קבצים חיוביים על עצמך ועל חייך! הגיע הזמן לתכנת את עצמך בצורה חיובית!
מאוד מצא חן בעיניי ה"סור מרע ועשה טוב", ולדעתי אפשר לעשות את שניהם במקביל:
א) סורי מרע - לנסות להימנע ככל האפשר ממחשבות שליליות על עצמך ומדיבורים שליליים על עצמך - בכל פעם שבאה לך מחשבה שלילית את יכולה לומר לעצמך (בלב או בקול רם) "בטל ומבוטל"!!! (מזכיר את הנאמר ב"כל נדרי", נכון?) ומייד לחשוב מחשבה הפוכה או לומר היגד הפוך וחיובי.
וכמובן, נסי לא להרשות לא-נשים אחרים/ות לומר לך משפטים שליליים ומבקרים! ואם יש סיטואציות שבהן את לא יכולה משום מה להפסיק אותם/ן, אמרי בינך לבין עצמך: "זה לא נכון!!! הוא טועה! או היא טועה! בטל ומבוטל!" ואמרי לעצמך את ההיפך.
ב) ועשי טוב עם עצמך ולעצמך - אמרי לעצמך (כפי שכתבתי בהודעה הקודמת: בלב, בעל פה, בכתיבה וכו') היגדים חיוביים. ונראה לי שדווקא בתחומים שקשה לך, שזה לא טבעי לך, שזה לא מוכר לך - דווקא בהם כדאי לך ליצור הרגלים חדשים. אם תאמרי לעצמך מאות ואלפי פעמים: "אני טובה כפי שאני! אני אוהבת את עצמי!" זה יהפוך להרגל שני, זה יהפוך לטבע, זה יהפוך למובן מאליו, זה יהפוך לאמת שלך! ונראה לי שכדאי לך לעשות גם את התרגיל עם הראי גם באופן מכוון (כלומר שתקחי ראי ותאמרי וכו') וגם כל פעם שאת עוברת ליד ראי או רואה את דמותך משתקפת במראה או בזכוכית וכו' - תאמרי לעצמך מייד מילים טובות של אהבה ושל קבלה.
אני מתלבטת - האם אני צריכה לעשות את זה ולחכות שאחרי המעשים ימשכו הלבבות, או להמתין בסבלנות ולעשות כשזה ינבע מהלב עצמו??? אשמח לשמוע את דעתך בעניין
לדעתי, היום הוא היום! הרגע הזה הוא הרגע הנכון להתחיל הרגלים חדשים! זוהי שנה חדשה ועכשיו זה הזמן! אני מאוד מאוד מאמינה ב"משלא לשמה - בא לשמה" וב"אחרי המעשים ימשכו הלבבות". ואתן לך דוגמה: נאמר שהחלטת להתחזק במצוות הצדקה. האם תחכי עד שזה ינבע מהלב עצמו ותהפכי לצדקת גמורה או שתתחילי כבר עכשיו, כפי שאת כיום, לתת בתקווה שתוך כדי הנתינה והעשייה ליבך יפתח יותר ויותר? אז עשי צדקה עם עצמך והחלי לתת לעצמך עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ממה שאת כל כך זקוקה לו: מילה טובה, יחס טוב, יחס של אהבה וכבוד.
ורציתי לשאול אם שמעת על המונח "הילדה הפנימית". אם לא, אכתוב קצת עליה בהודעה אחרת. בקיצור אכתוב כבר עכשיו שהגיע הזמן להזין אותה, לחבק אותה, להגן עליה, לתת לה מה שלא קיבלה והיתה כל כך זקוקה לו. (אותה=אותך!)
לסלוח אני יכולה - זה הרבה מאוד! אז תעבדי בינתיים על העמקת הסליחה עד שלא ישארו משקעים או שישארו פחות ופחות משקעים של טינה וכו'.
את כל החום שכל כך נזקקתי לו כילדה כבר לא אקבל - זה קשור למה שהתחלתי לכתוב על הילדה הפנימית. היי את אימא של עצמך! תני לעצמך מה שכל כך רצית שהיא תיתן לך! אהבי את עצמך! אם את לא יכולה לדמיין אותה מחבקת אותך (תחשבי מה זה אומר שאת לא מצליחה אפילו בדמיון לראות אותה מחבקת ומנשקת אותך...) דמייני את עצמך מחבקת ומנשקת את עצמך! או הסתכלי בראי ונסי לדמיין שאת מחבקת את עצמך. ובא לי רעיון: נסי לדמיין את עצמך מחבקת ומנשקת אותה.
ותזכרי, כמה שתקבלי יותר אהבה וכל מה שאת זקוקה לו - יהיה לך יותר מה לתת!
מאחלת לך הרבה אהבה עצמית וקבלה עצמית ושנה טובה מאוד, שנה שבה תהיי טובה לעצמך!
_ברוח הדברים של לואיז היי אכן ניסיתי לעמוד מול הראי ולומר לעצמי שאני אוהבת אותי-ואני פשוט עדיין לא יכולה. זה לא זה. הרגשתי כל כך מגוחכת ולא אמיתית. זה פשוט לא מתחבר לי עם עצמי...
קשה לי לומר לעצמי דברים רכים וטובים או אוהבים. אני מנסה ומרגישה משהו זר ומלאכותי, לא אני_
בוודאי שזה לא "מרגיש" לך אמיתי ושאת מרגישה מגוחכת. הרי עד לא מזמן אמרו לך ואמרת לעצמך על עצמך היגדים לא חיוביים (שלא נאמר ממש שליליים), ביקורתיים וכו'. אם נדמה את המוח למחשב, אז יש לך קבצים או אפילו תיקיות ענקיות המכילות קבצים רבים הכוללים טקסטים בלתי מחמיאים בעליל, טקסטים שאמרו לך א-נשים משמעותיים בחייך וגם אולי פחות משמעותיים, וטקסטים שאמרת (במחשבה וגם בדיבור) לעצמך וגם טקסטים שאמרת לאחרים אודותייך. וזה מה שנראה לך רגיל, טבעי, ידוע, שכיח. וכנראה שאת פחות רגילה לשמוע מאחרים/ות ומעצמך מילים טובות שמכוונות אליך... אם את לא רגילה שיאמרו לך ושתגידי לעצמך (בינך לבין עצמך) שאת אהובה וכו' - אז בוודאי שזה ישמע לך מגוחך, פתטי וכו' וכו'. מה, את ראויה לאהבה? את אהובה? הרי כל השומע/ת ת/יצחק... את הרי X (כל ההיגדים הרעים שאמרו לך ושאמרת לעצמך על עצמך...)
הגיע הזמן לבנות הרגלים חדשים! הגיע הזמן למחוק את הקבצים השליליים, את כל הוירוסים והסוסים הטרויאניים שיש במחשב הפרטי שלך ולכתוב קבצים חיוביים על עצמך ועל חייך! הגיע הזמן לתכנת את עצמך בצורה חיובית!
מאוד מצא חן בעיניי ה"סור מרע ועשה טוב", ולדעתי אפשר לעשות את שניהם במקביל:
א) סורי מרע - לנסות להימנע ככל האפשר ממחשבות שליליות על עצמך ומדיבורים שליליים על עצמך - בכל פעם שבאה לך מחשבה שלילית את יכולה לומר לעצמך (בלב או בקול רם) "בטל ומבוטל"!!! (מזכיר את הנאמר ב"כל נדרי", נכון?) ומייד לחשוב מחשבה הפוכה או לומר היגד הפוך וחיובי.
וכמובן, נסי לא להרשות לא-נשים אחרים/ות לומר לך משפטים שליליים ומבקרים! ואם יש סיטואציות שבהן את לא יכולה משום מה להפסיק אותם/ן, אמרי בינך לבין עצמך: "זה לא נכון!!! הוא טועה! או היא טועה! בטל ומבוטל!" ואמרי לעצמך את ההיפך.
ב) ועשי טוב עם עצמך ולעצמך - אמרי לעצמך (כפי שכתבתי בהודעה הקודמת: בלב, בעל פה, בכתיבה וכו') היגדים חיוביים. ונראה לי שדווקא בתחומים שקשה לך, שזה לא טבעי לך, שזה לא מוכר לך - דווקא בהם כדאי לך ליצור הרגלים חדשים. אם תאמרי לעצמך מאות ואלפי פעמים: "אני טובה כפי שאני! אני אוהבת את עצמי!" זה יהפוך להרגל שני, זה יהפוך לטבע, זה יהפוך למובן מאליו, זה יהפוך לאמת שלך! ונראה לי שכדאי לך לעשות גם את התרגיל עם הראי גם באופן מכוון (כלומר שתקחי ראי ותאמרי וכו') וגם כל פעם שאת עוברת ליד ראי או רואה את דמותך משתקפת במראה או בזכוכית וכו' - תאמרי לעצמך מייד מילים טובות של אהבה ושל קבלה.
אני מתלבטת - האם אני צריכה לעשות את זה ולחכות שאחרי המעשים ימשכו הלבבות, או להמתין בסבלנות ולעשות כשזה ינבע מהלב עצמו??? אשמח לשמוע את דעתך בעניין
לדעתי, היום הוא היום! הרגע הזה הוא הרגע הנכון להתחיל הרגלים חדשים! זוהי שנה חדשה ועכשיו זה הזמן! אני מאוד מאוד מאמינה ב"משלא לשמה - בא לשמה" וב"אחרי המעשים ימשכו הלבבות". ואתן לך דוגמה: נאמר שהחלטת להתחזק במצוות הצדקה. האם תחכי עד שזה ינבע מהלב עצמו ותהפכי לצדקת גמורה או שתתחילי כבר עכשיו, כפי שאת כיום, לתת בתקווה שתוך כדי הנתינה והעשייה ליבך יפתח יותר ויותר? אז עשי צדקה עם עצמך והחלי לתת לעצמך עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ממה שאת כל כך זקוקה לו: מילה טובה, יחס טוב, יחס של אהבה וכבוד.
ורציתי לשאול אם שמעת על המונח "הילדה הפנימית". אם לא, אכתוב קצת עליה בהודעה אחרת. בקיצור אכתוב כבר עכשיו שהגיע הזמן להזין אותה, לחבק אותה, להגן עליה, לתת לה מה שלא קיבלה והיתה כל כך זקוקה לו. (אותה=אותך!)
לסלוח אני יכולה - זה הרבה מאוד! אז תעבדי בינתיים על העמקת הסליחה עד שלא ישארו משקעים או שישארו פחות ופחות משקעים של טינה וכו'.
את כל החום שכל כך נזקקתי לו כילדה כבר לא אקבל - זה קשור למה שהתחלתי לכתוב על הילדה הפנימית. היי את אימא של עצמך! תני לעצמך מה שכל כך רצית שהיא תיתן לך! אהבי את עצמך! אם את לא יכולה לדמיין אותה מחבקת אותך (תחשבי מה זה אומר שאת לא מצליחה אפילו בדמיון לראות אותה מחבקת ומנשקת אותך...) דמייני את עצמך מחבקת ומנשקת את עצמך! או הסתכלי בראי ונסי לדמיין שאת מחבקת את עצמך. ובא לי רעיון: נסי לדמיין את עצמך מחבקת ומנשקת אותה.
ותזכרי, כמה שתקבלי יותר אהבה וכל מה שאת זקוקה לו - יהיה לך יותר מה לתת!
מאחלת לך הרבה אהבה עצמית וקבלה עצמית ושנה טובה מאוד, שנה שבה תהיי טובה לעצמך!
-
תמרוש_רוש
- הודעות: 5688
- הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
- דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
היא [אמא שלי] טוענת שמאז שהייתי ילדה קטנה שנאתי חיבוקים ונשיקות... ולכן היא אינה מחבקת ומנשקת אותי
היי מירי.
פעם התלוויתי כסטודנטית למרפאה בעיסוק וביקרנו במעון כדי לעשות מעקב התפתחותי לכל הילדים שם - לראות שאין בעיות מיוחדות ולהדריך את הגננות. והגננת אמרה שיש ילד אחד שהתקשורת שלו לא לגמרי בסדר: הוא עדיין לא מדבר (הילדים היו בגיל של התחלת דיבור), והוא בכלל לא יוצר אתה בכלל קשר עין. היינו שם אולי עשרים דקות, וראיתי משהו מדהים: הפעוט הזה כן יצר אתה קשר עין, הסתכל עליה כמה פעמים כשרצה תשומת לב, אבל זה היה בדיוק בזמנים שהיא לא הסתכלה עליו. והיא לא ראתה את זה. וכשהיא הסתכלה - הוא כבר לא פנה אליה, המשיך לשחק.
וכך - מבחינתה, הוא לא יוצר קשר, ולכן היא גם פחות פנתה אליו, כי זה היה מעגל שמזין את עצמו, ומבחינתו היא באמת לא פונה אליו, ולא מתייחסת אליו כשהוא הסתכל אליה, ובאופן מצטבר זה וודאי הוביל להפחתת מספר הניסיונות שלו... נשמע מוכר?
מה התפספס בין הרצון שלך לקבל חיבוקים לבין יכולת הנתינה של העולם?
אני עובדת חזק על העניין של לא לבקר את עצמי ולא לשפוט באופן קטלני ונוקשה. וזה באמת הולך. ומשום מה עדיין קשה לי לומר לעצמי דברים רכים וטובים או אוהבים
יש בזה קצת בעייתיות, כי כשאת נמנעת מלומר על עצמך משהו רע, בקטעים שבהם מתבקש שתגיבי לעצמך - נותר חלל. כדי באמת להיגמל מהביקורת המוגזמת צריך למלא את החלל במשהו טוב.
אולי ניסית יותר מדי בבת אחת? "אני אוהבת את עצמי" זה חתיכת משפט, את יודעת
. כשאני עברתי תהליך דומה הייתי עוצרת את עצמי באמצע ה"איזה מטומטמת אני" ואומרת: "עשיתי שגיאה, בפעם הבאה אעשה את זה טוב יותר".
וזה עבד.
זה היה מספיק ריאלי בשביל שאני אסכים וארגיש נוח אתו, וגם מספיק חיובי ותומך.
ה"אני יפה" וה"אני טובה" מול הראי באו הרבה אחר כך.
ו"אני אוהבת אותי" זה משהו שלא בא עד היום. אבל אני לא זקוקה לו, כי אני באמת אוהבת את עצמי. ואני גם לא מתחברת אליו בעצם - זה לא בדיוק מה שמתאים לי, יש משפטים והדמיות שמחברים אותי יותר עם הרכות והאהבה.
היי מירי.
פעם התלוויתי כסטודנטית למרפאה בעיסוק וביקרנו במעון כדי לעשות מעקב התפתחותי לכל הילדים שם - לראות שאין בעיות מיוחדות ולהדריך את הגננות. והגננת אמרה שיש ילד אחד שהתקשורת שלו לא לגמרי בסדר: הוא עדיין לא מדבר (הילדים היו בגיל של התחלת דיבור), והוא בכלל לא יוצר אתה בכלל קשר עין. היינו שם אולי עשרים דקות, וראיתי משהו מדהים: הפעוט הזה כן יצר אתה קשר עין, הסתכל עליה כמה פעמים כשרצה תשומת לב, אבל זה היה בדיוק בזמנים שהיא לא הסתכלה עליו. והיא לא ראתה את זה. וכשהיא הסתכלה - הוא כבר לא פנה אליה, המשיך לשחק.
וכך - מבחינתה, הוא לא יוצר קשר, ולכן היא גם פחות פנתה אליו, כי זה היה מעגל שמזין את עצמו, ומבחינתו היא באמת לא פונה אליו, ולא מתייחסת אליו כשהוא הסתכל אליה, ובאופן מצטבר זה וודאי הוביל להפחתת מספר הניסיונות שלו... נשמע מוכר?
מה התפספס בין הרצון שלך לקבל חיבוקים לבין יכולת הנתינה של העולם?
אני עובדת חזק על העניין של לא לבקר את עצמי ולא לשפוט באופן קטלני ונוקשה. וזה באמת הולך. ומשום מה עדיין קשה לי לומר לעצמי דברים רכים וטובים או אוהבים
יש בזה קצת בעייתיות, כי כשאת נמנעת מלומר על עצמך משהו רע, בקטעים שבהם מתבקש שתגיבי לעצמך - נותר חלל. כדי באמת להיגמל מהביקורת המוגזמת צריך למלא את החלל במשהו טוב.
אולי ניסית יותר מדי בבת אחת? "אני אוהבת את עצמי" זה חתיכת משפט, את יודעת
. כשאני עברתי תהליך דומה הייתי עוצרת את עצמי באמצע ה"איזה מטומטמת אני" ואומרת: "עשיתי שגיאה, בפעם הבאה אעשה את זה טוב יותר".וזה עבד.
זה היה מספיק ריאלי בשביל שאני אסכים וארגיש נוח אתו, וגם מספיק חיובי ותומך.
ה"אני יפה" וה"אני טובה" מול הראי באו הרבה אחר כך.
ו"אני אוהבת אותי" זה משהו שלא בא עד היום. אבל אני לא זקוקה לו, כי אני באמת אוהבת את עצמי. ואני גם לא מתחברת אליו בעצם - זה לא בדיוק מה שמתאים לי, יש משפטים והדמיות שמחברים אותי יותר עם הרכות והאהבה.
-
לי_אורה*
- הודעות: 1940
- הצטרפות: 12 אפריל 2005, 19:07
- דף אישי: הדף האישי של לי_אורה*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
יש משפטים והדמיות שמחברים אותי יותר עם הרכות והאהבה.
אני לוקחת את כל מה שכתוב בספרים של לואיז היי ושל מחברות/ים נוספות/ים לא "כתורה מסיני" אלא כהמלצות. אז לדעתי כדאי להפוך את כל התהליך לאישי, לנסח את ההיגדים החיוביים בצורה הכי אותנטית, שמתאימה לסגנון האישי. העיקר שאלו יהיו משפטים חיוביים שמביעים רגשות חיוביים - את הניסוח המדויק כל אחת יכולה לנסח בדרך המתאימה לה.
אני לוקחת את כל מה שכתוב בספרים של לואיז היי ושל מחברות/ים נוספות/ים לא "כתורה מסיני" אלא כהמלצות. אז לדעתי כדאי להפוך את כל התהליך לאישי, לנסח את ההיגדים החיוביים בצורה הכי אותנטית, שמתאימה לסגנון האישי. העיקר שאלו יהיו משפטים חיוביים שמביעים רגשות חיוביים - את הניסוח המדויק כל אחת יכולה לנסח בדרך המתאימה לה.
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
לי אורה ותמרוש רוש, קראתי, התרשמתי, עכשיו אני חושבת ומעכלת. חשוב לי שתדעו שכל דבר שאתן כותבות לי פותח צוהר לעוד ועוד מקומות מסתור בנפשי, לחלקים קטנים וחשובים של חולשות וכוחות שמקדמים אותי בתהליך. ובעיקר- מה שאתן כותבות מביא אותי לתובנות חדשות על עצמי, על מי שהייתי, על הילדה שבי ועל מי שאני רוצה להיות. אגיב באופן מפורט מאוחר יותר.
לגבי מה שכתבה לי לי אורה בעבר-
_לעמוד מול הראי ולהסתכל עמוק לתוך העיניים ולומר לעצמך (בגוף שני או ראשון): אני אוהבת אותך (או אני אוהבת אותי)
וכל פעם שאת עוברת ליד הראי לומר לעצמך בקול רם משהו נעים וחיובי על גופך, לדוגמה:
אני אוהבת את גופי היפה
אני אוהבת את גופי הבריא
אני מודה לגופי על כל הטוב שהוא מעניק לי_
אני חושבת על זה המון. זה נראה לי כל כך מהותי. בעקבות הדיון הקצר שנוצר כאן בינינו נראה לי שהגלגלים שומנו מעט ומשהו מתחיל לזוז. בכל מקרה נראה לי שהגמילה שלי ממשפטים לא מחמיאים ולא נעימים ממש עובדת. אני באמת מוצאת את עצמי בסיטואציות בהן הייתי יורדת על עצמי מול הראי בעבר וכיום מביטה על עצמי בחיוך. וזה מאוד קשור למה שכתבה לי תמרוש רוש-
_יש בזה קצת בעייתיות, כי כשאת נמנעת מלומר על עצמך משהו רע, בקטעים שבהם מתבקש שתגיבי לעצמך - נותר חלל. כדי באמת להיגמל מהביקורת המוגזמת צריך למלא את החלל במשהו טוב.
אולי ניסית יותר מדי בבת אחת? "אני אוהבת את עצמי" זה חתיכת משפט, את יודעת . כשאני עברתי תהליך דומה הייתי עוצרת את עצמי באמצע ה"איזה מטומטמת אני" ואומרת: "עשיתי שגיאה, בפעם הבאה אעשה את זה טוב יותר"._ את צודקת. קודם כל כנראה קפצתי מהר מדי-הרעיון הלהיב אותי, ומה לעשות, אני גם פושרית באופי שלי וכשאני לוקחת על עצמי משהו אני מנסה לעבוד ב120 קמ"ש. וכרגע העבודה שלי היא ללמוד לאהוב ולטפח את הגופנפש שלי, וזו משימה קשה ותובענית. אבל הגיע הזמן.
בכל מקרה קרה משהו מוזר שכנראה היווה 'פריצת דרך'. הייתי עם בנותי מחוץ לבית, וביציאה משרותים ציבוריים כששטפנו ידיים הסתכלתי בראי עלי ועל בתי הגדולה (בת שלוש וחצי). באמת הרגשתי ששתינו מתוקות....המקום היה ריק, אז הסתכלתי על עצמי בחיוך ואמרתי לעצמי "את יפה, את נהדרת, אני אוהבת אותך" אמרתי לבתי שכדאי מאוד גם לה לעשות כך- להסתכל על עצמה בראי ולומר לעצמה "אני יפה, אני נהדרת, אני אוהבת אותי". היא הייתה המומה, לא ממש הבינה מה אני רוצה ממנה וצחקקה בחוסר נוחות. חזרתי על כך עוד פעמיים (לגביה-לא לגביי), היא נראתה מאוד מבויישת (היא ילדה ביישנית מטבעה)....
לתדהמתי הרבה, שמתי לב יום לאחר מכן, שלפני שהיא יצאה מהבית היא עמדה מול הראי ובשיא הטבעיות, עם הרבה רגש, אמרה לעצמה-" כ-מ-ה אני יפה, כ-מ-ה אני נהדרת, אני אוהבת אותי". אויש, ממש התעלפתי מהתרגשות! (היא הייתה כ"כ שקועה בעצמה שלא שמה לב שאני שם. הלכתי משם בשקט והשארתי אותה להתענג לנוכח דמותה המתוקה בראי...) היא אמרה את זה כל כך פשוט ומקסים. ראו שהיא באמת מבסוטית מעצמה. אני חייבת ללמוד ממנה ולחזק אותה.
אני מרגישה שהידיעה שאני יכולה וצריכה לגדל אותה באופן שונה משגודלתי, ולנסות לטעת בה זרעים קטנים של אהבה עצמית, מחזקת אותי:-)
לגבי מה שכתבה לי לי אורה בעבר-
_לעמוד מול הראי ולהסתכל עמוק לתוך העיניים ולומר לעצמך (בגוף שני או ראשון): אני אוהבת אותך (או אני אוהבת אותי)
וכל פעם שאת עוברת ליד הראי לומר לעצמך בקול רם משהו נעים וחיובי על גופך, לדוגמה:
אני אוהבת את גופי היפה
אני אוהבת את גופי הבריא
אני מודה לגופי על כל הטוב שהוא מעניק לי_
אני חושבת על זה המון. זה נראה לי כל כך מהותי. בעקבות הדיון הקצר שנוצר כאן בינינו נראה לי שהגלגלים שומנו מעט ומשהו מתחיל לזוז. בכל מקרה נראה לי שהגמילה שלי ממשפטים לא מחמיאים ולא נעימים ממש עובדת. אני באמת מוצאת את עצמי בסיטואציות בהן הייתי יורדת על עצמי מול הראי בעבר וכיום מביטה על עצמי בחיוך. וזה מאוד קשור למה שכתבה לי תמרוש רוש-
_יש בזה קצת בעייתיות, כי כשאת נמנעת מלומר על עצמך משהו רע, בקטעים שבהם מתבקש שתגיבי לעצמך - נותר חלל. כדי באמת להיגמל מהביקורת המוגזמת צריך למלא את החלל במשהו טוב.
אולי ניסית יותר מדי בבת אחת? "אני אוהבת את עצמי" זה חתיכת משפט, את יודעת . כשאני עברתי תהליך דומה הייתי עוצרת את עצמי באמצע ה"איזה מטומטמת אני" ואומרת: "עשיתי שגיאה, בפעם הבאה אעשה את זה טוב יותר"._ את צודקת. קודם כל כנראה קפצתי מהר מדי-הרעיון הלהיב אותי, ומה לעשות, אני גם פושרית באופי שלי וכשאני לוקחת על עצמי משהו אני מנסה לעבוד ב120 קמ"ש. וכרגע העבודה שלי היא ללמוד לאהוב ולטפח את הגופנפש שלי, וזו משימה קשה ותובענית. אבל הגיע הזמן.
בכל מקרה קרה משהו מוזר שכנראה היווה 'פריצת דרך'. הייתי עם בנותי מחוץ לבית, וביציאה משרותים ציבוריים כששטפנו ידיים הסתכלתי בראי עלי ועל בתי הגדולה (בת שלוש וחצי). באמת הרגשתי ששתינו מתוקות....המקום היה ריק, אז הסתכלתי על עצמי בחיוך ואמרתי לעצמי "את יפה, את נהדרת, אני אוהבת אותך" אמרתי לבתי שכדאי מאוד גם לה לעשות כך- להסתכל על עצמה בראי ולומר לעצמה "אני יפה, אני נהדרת, אני אוהבת אותי". היא הייתה המומה, לא ממש הבינה מה אני רוצה ממנה וצחקקה בחוסר נוחות. חזרתי על כך עוד פעמיים (לגביה-לא לגביי), היא נראתה מאוד מבויישת (היא ילדה ביישנית מטבעה)....
לתדהמתי הרבה, שמתי לב יום לאחר מכן, שלפני שהיא יצאה מהבית היא עמדה מול הראי ובשיא הטבעיות, עם הרבה רגש, אמרה לעצמה-" כ-מ-ה אני יפה, כ-מ-ה אני נהדרת, אני אוהבת אותי". אויש, ממש התעלפתי מהתרגשות! (היא הייתה כ"כ שקועה בעצמה שלא שמה לב שאני שם. הלכתי משם בשקט והשארתי אותה להתענג לנוכח דמותה המתוקה בראי...) היא אמרה את זה כל כך פשוט ומקסים. ראו שהיא באמת מבסוטית מעצמה. אני חייבת ללמוד ממנה ולחזק אותה.
אני מרגישה שהידיעה שאני יכולה וצריכה לגדל אותה באופן שונה משגודלתי, ולנסות לטעת בה זרעים קטנים של אהבה עצמית, מחזקת אותי:-)
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
מקסים! D-: אין מצב שבנותייך יתמודדו עם הקשיים שלך, את אמא נהדרת,
(אבל אל דאגה עוד ישאר להן עם מה להתמודד בחיים...-הורסת שמחות שכמותי...)
(אבל אל דאגה עוד ישאר להן עם מה להתמודד בחיים...-הורסת שמחות שכמותי...)
-
תמרוש_רוש
- הודעות: 5688
- הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
- דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
איזה סיפור מדהים!
תוך כדי הקריאה (בתגובה הנבוכה של בתך) אמרתי לעצמי "אויש, אולי זה לא נכון, אולי הילדה קטנה מדי, אולי היה אפשר באופן אחר..." ואז הגיע הסוף - ואני בלעתי את מחשבותי ונורא נורא שמחתי שטעיתי. איזה מקסים. ואיזה יופי שהיא הטמיעה את זה אחרי פעם אחת! תעשי את זה עוד פעם!!
מזכיר לי שורה בספר על טיפול משפחתי, שאמרה שהילדים למדו שיעור מאוד חשוב מלראות את ההורים שלהם נאבקים עם בעיותיהם ומנסים לדסקס אותם. את הופכת אותה לשותפה בלמידה שלך, וזה נפלא.
עוד ציטוט מ"לדרוש אלוהים", הפרק על החטא:
_למה, אתה שואל, אני ממשיך לעשות מעשים שמחירם בשבילי נורא?
הפסיכואנליזה מציעה לך לבלות שנים על הספה כדי לגלות את הסיבה למעשים המוזרים שלך. הפסיכיאטריה מאמינה שיום אחד תגלה את גן המחלה שלך. ליהודים היה הסבר פשוט ומיידי לחטאך: גודל המשימה._
על בני האדם הוטל להיות שותפים למעשה הגידול המורכב והמסובך של עצמם ושל חברתם האנושית. המשימה הקשה מעוררת התנגדות. רצון לפרוש, לצמצם, לברוח
אני באמת ממליצה בחום על הספר הזה. הוא מתווה למעשה פסיכותרפיה חדשה-ישנה: פסיכולוגיה שאלוהים במרכזה.
(אריה כספי הוא פסיכותרפיסט ויוזם התכנית "פסיכולוגיה ביהדות" באוניברסיטת בר אילן).
הוא טוען שמקור החולשה של כל הפסיכולוגיות הישנות, הוא שהן מעמידות את האדם במרכז. וכך מונעות ממנו לשמוע את ייעודו ותפקידו במערכת הגדולה יותר. הוא משתמש בכלים יהודיים, בכלים שפרויד שאל מהיהדות ("ישפוך שיחו"), ומתייחס לכולם בביקורתיות בונה.
מרתק.
תוך כדי הקריאה (בתגובה הנבוכה של בתך) אמרתי לעצמי "אויש, אולי זה לא נכון, אולי הילדה קטנה מדי, אולי היה אפשר באופן אחר..." ואז הגיע הסוף - ואני בלעתי את מחשבותי ונורא נורא שמחתי שטעיתי. איזה מקסים. ואיזה יופי שהיא הטמיעה את זה אחרי פעם אחת! תעשי את זה עוד פעם!!
מזכיר לי שורה בספר על טיפול משפחתי, שאמרה שהילדים למדו שיעור מאוד חשוב מלראות את ההורים שלהם נאבקים עם בעיותיהם ומנסים לדסקס אותם. את הופכת אותה לשותפה בלמידה שלך, וזה נפלא.
עוד ציטוט מ"לדרוש אלוהים", הפרק על החטא:
_למה, אתה שואל, אני ממשיך לעשות מעשים שמחירם בשבילי נורא?
הפסיכואנליזה מציעה לך לבלות שנים על הספה כדי לגלות את הסיבה למעשים המוזרים שלך. הפסיכיאטריה מאמינה שיום אחד תגלה את גן המחלה שלך. ליהודים היה הסבר פשוט ומיידי לחטאך: גודל המשימה._
על בני האדם הוטל להיות שותפים למעשה הגידול המורכב והמסובך של עצמם ושל חברתם האנושית. המשימה הקשה מעוררת התנגדות. רצון לפרוש, לצמצם, לברוח
אני באמת ממליצה בחום על הספר הזה. הוא מתווה למעשה פסיכותרפיה חדשה-ישנה: פסיכולוגיה שאלוהים במרכזה.
(אריה כספי הוא פסיכותרפיסט ויוזם התכנית "פסיכולוגיה ביהדות" באוניברסיטת בר אילן).
הוא טוען שמקור החולשה של כל הפסיכולוגיות הישנות, הוא שהן מעמידות את האדם במרכז. וכך מונעות ממנו לשמוע את ייעודו ותפקידו במערכת הגדולה יותר. הוא משתמש בכלים יהודיים, בכלים שפרויד שאל מהיהדות ("ישפוך שיחו"), ומתייחס לכולם בביקורתיות בונה.
מרתק.
-
הדס_מצוי*
- הודעות: 357
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2005, 15:02
- דף אישי: הדף האישי של הדס_מצוי*
-
לי_אורה*
- הודעות: 1940
- הצטרפות: 12 אפריל 2005, 19:07
- דף אישי: הדף האישי של לי_אורה*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
אני באמת מוצאת את עצמי בסיטואציות בהן הייתי יורדת על עצמי מול הראי בעבר וכיום מביטה על עצמי בחיוך - נפלא!!! לפעמים לא צריך לומר דבר. עצם החיוך לעצמך אומר הכל!
והסיפור על בתך פשוט נפלא! מציעה לך להמשיך ולעודד אותה מכל הכיוונים:
א. גם לומר לה שוב ושוב משפטים חיוביים, ובכך להכניס לה "למחשב" "קבצים חיוביים" שיהיו שמורים עבורה לכל ימי חייה. בקיצור, "תכנות" חיובי
ב. וכמובן להימנע ככל האפשר מלומר לה משפטים שליליים
ג. לעודד אותה לומר לעצמה ועל עצמה משפטים חיוביים
ד. לעודד אותה שלא לומר לעצמה ועל עצמה משפטים שליליים.
וכמובן את יכולה לעודד אותה להתבונן בעצמה מדי פעם במראה ובאותו זמן לחייך לעצמה ולומר לעצמה משפטים טובים.
והסיפור על בתך פשוט נפלא! מציעה לך להמשיך ולעודד אותה מכל הכיוונים:
א. גם לומר לה שוב ושוב משפטים חיוביים, ובכך להכניס לה "למחשב" "קבצים חיוביים" שיהיו שמורים עבורה לכל ימי חייה. בקיצור, "תכנות" חיובי
ב. וכמובן להימנע ככל האפשר מלומר לה משפטים שליליים
ג. לעודד אותה לומר לעצמה ועל עצמה משפטים חיוביים
ד. לעודד אותה שלא לומר לעצמה ועל עצמה משפטים שליליים.
וכמובן את יכולה לעודד אותה להתבונן בעצמה מדי פעם במראה ובאותו זמן לחייך לעצמה ולומר לעצמה משפטים טובים.
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
תמרוש רוש, גם אני הרגשתי בדיוק כך -
אמרתי לעצמי "אויש, אולי זה לא נכון, אולי הילדה קטנה מדי, אולי היה אפשר באופן אחר..."חשבתי שאני סתם מגזימה ומנסה יותר מדי לשתף אותה במה שעובר עלי. אבל התגובה באמת הפתיעה. וזה ממשיך. היום התלבשנו והתארגנו והיא אמרה לי "את צריכה גם ללמד את שקדי (אחותה התינוקת) כמה היא מקסימה ונהדרת...".
תוך כדי העניין הזה נזכרתי שכשהייתי ילדה במשך מספר שנים הייתי משחיתה את הפנים שלי בכל תמונה שהייתי מוצאת. לא הייתי מוכנה להצטלם וכאשר כבר כן צילמו אם התמונה היתה ברשותי, כלומר אישית שלי ולא של כל המשפחה פשוט הייתי 'מטשטשת' את הפנים שלי. זה התחיל בערך בגיל 8. את ההורים שלי זה משום מה מאוד שיעשע. אני זוכרת שהיא הייתי מספרת לאנשים בצחוק "אתם יודעים מה היא עושה לעצמה? תמונות שהיא לא מרוצה מהן היא מוחקת את הפרצוף שלה בטיפקס" עד היום היא מאוד משועשת מזה ומספרת על זה לאנשים בנוכחותי, כקוריוז מן הילדות. אני תמיד התביישתי כשהייתה מספרת וגם היום זה מביך אותי.
היום כשאני עוברת את התהליך שאני עוברת, אני מרגישה חמלה רבה כלפי הילדה שהייתי. עד כמה היה רע לי עם עצמי שהגעתי למצב כזה. ועד כמה לא הייתי מובנת לסביבה, אף אחד לא היה מודע לדברים.
הורי הם אנשים אינטלגנטים מאוד, וחשוב להם להיות אובייקטיביים גם כשמדובר בילדים שלהם. הם תמיד אמרו לי דברים באופן דוגרי וברור. את כל החסרונות וחוסר השלמויות שלי חשפו אחד לאחד. ואני לא ידעתי איך להתמודד עם זה, זה העמיס עלי מאוד. אני שמה לב לזה בצורה מאוד חזקה ועוצמתית גם ביחס שלהן לבנותיי. אמי מסוגלת להסתכל על גוף התינוקת השמנמן של בתי הקטנה ולומר "אין מה לעשות, לא תהיה לה גזרה דקיקה כמו שלך" או להסתכל על הגדולה ולומר "אני מקווה שלא יהיו לה רגליים שמנמנות...אין לה את הרגליים שלך'. ההערות שלהם באמת מסוגלות להוציא אותי מדעתי. מצד שני הן מלמדות, כי אני נזכרת בילדותי ומתחילה להבין מי אני ומה הוביל אותי להרגיש דברים כאלו. ואני מאמינה שזה חלק מן התיקון.
אני מרגישה שעכשיו אני מתחילה להתמודד עם האובייקטיביות הקרה שלהם, עם השיפוט הביקורתי כל כך. ואני לא רוצה להיות כל כך קשוחה עם עצמי, ולא עם אף אחד ממשפחתי, בוודאי לא עם בנותי שצריכות כל כך הרבה קבלה ועידוד כדי לצמוח.
אבל זה קשה...ידוע שהכי קשה לך לתת את מה שלא קיבלת בעצמך. אני תוהה עד כמה עוברים אליהן מסרים סמויים בסגנון אלו שעברו אלי. עד כמה אצליח באמת לגדול ולגדל בדרך אחרת...
אמרתי לעצמי "אויש, אולי זה לא נכון, אולי הילדה קטנה מדי, אולי היה אפשר באופן אחר..."חשבתי שאני סתם מגזימה ומנסה יותר מדי לשתף אותה במה שעובר עלי. אבל התגובה באמת הפתיעה. וזה ממשיך. היום התלבשנו והתארגנו והיא אמרה לי "את צריכה גם ללמד את שקדי (אחותה התינוקת) כמה היא מקסימה ונהדרת...".
תוך כדי העניין הזה נזכרתי שכשהייתי ילדה במשך מספר שנים הייתי משחיתה את הפנים שלי בכל תמונה שהייתי מוצאת. לא הייתי מוכנה להצטלם וכאשר כבר כן צילמו אם התמונה היתה ברשותי, כלומר אישית שלי ולא של כל המשפחה פשוט הייתי 'מטשטשת' את הפנים שלי. זה התחיל בערך בגיל 8. את ההורים שלי זה משום מה מאוד שיעשע. אני זוכרת שהיא הייתי מספרת לאנשים בצחוק "אתם יודעים מה היא עושה לעצמה? תמונות שהיא לא מרוצה מהן היא מוחקת את הפרצוף שלה בטיפקס" עד היום היא מאוד משועשת מזה ומספרת על זה לאנשים בנוכחותי, כקוריוז מן הילדות. אני תמיד התביישתי כשהייתה מספרת וגם היום זה מביך אותי.
היום כשאני עוברת את התהליך שאני עוברת, אני מרגישה חמלה רבה כלפי הילדה שהייתי. עד כמה היה רע לי עם עצמי שהגעתי למצב כזה. ועד כמה לא הייתי מובנת לסביבה, אף אחד לא היה מודע לדברים.
הורי הם אנשים אינטלגנטים מאוד, וחשוב להם להיות אובייקטיביים גם כשמדובר בילדים שלהם. הם תמיד אמרו לי דברים באופן דוגרי וברור. את כל החסרונות וחוסר השלמויות שלי חשפו אחד לאחד. ואני לא ידעתי איך להתמודד עם זה, זה העמיס עלי מאוד. אני שמה לב לזה בצורה מאוד חזקה ועוצמתית גם ביחס שלהן לבנותיי. אמי מסוגלת להסתכל על גוף התינוקת השמנמן של בתי הקטנה ולומר "אין מה לעשות, לא תהיה לה גזרה דקיקה כמו שלך" או להסתכל על הגדולה ולומר "אני מקווה שלא יהיו לה רגליים שמנמנות...אין לה את הרגליים שלך'. ההערות שלהם באמת מסוגלות להוציא אותי מדעתי. מצד שני הן מלמדות, כי אני נזכרת בילדותי ומתחילה להבין מי אני ומה הוביל אותי להרגיש דברים כאלו. ואני מאמינה שזה חלק מן התיקון.
אני מרגישה שעכשיו אני מתחילה להתמודד עם האובייקטיביות הקרה שלהם, עם השיפוט הביקורתי כל כך. ואני לא רוצה להיות כל כך קשוחה עם עצמי, ולא עם אף אחד ממשפחתי, בוודאי לא עם בנותי שצריכות כל כך הרבה קבלה ועידוד כדי לצמוח.
אבל זה קשה...ידוע שהכי קשה לך לתת את מה שלא קיבלת בעצמך. אני תוהה עד כמה עוברים אליהן מסרים סמויים בסגנון אלו שעברו אלי. עד כמה אצליח באמת לגדול ולגדל בדרך אחרת...
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
לי אורה, תודה על כל מה שאת מלמדת אותי. אני מזכירה לך שהעניין עם ההסתכלות במראה וההיגדים החיוביים התחיל ממך, והוא באמת חלק מרכזי בתהליך. אני מאמצת בחום את הכיוונים הנוספים שנתת לי, הם נראים לי ישימים במצבי הנוכחי ובוודאי מועילים.
לפעמים לא צריך לומר דבר. עצם החיוך לעצמך אומר הכל! נכון. אני שמה לב לכך לאט לאט. מתחילה לקבל את חוסר המושלמות בחיוך ובחביבות...
לפעמים לא צריך לומר דבר. עצם החיוך לעצמך אומר הכל! נכון. אני שמה לב לכך לאט לאט. מתחילה לקבל את חוסר המושלמות בחיוך ובחביבות...
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
תמרוש רוש, תודה על ההמלצה על הספר 'לדרוש אלוהים'. מניחה שאגיע אליו במוקדם או במאוחר. האמת היא שאף על פי שאני עוסקת בפסיכולוגיה יש בי הרבה ביקורת על התחום ובאופן כללי ברור שחסרים הרבה דברים בשיטות הקלאסיות. מדברייך אני מבינה שאת גם בקיאה בחומר.
הוא טוען שמקור החולשה של כל הפסיכולוגיות הישנות, הוא שהן מעמידות את האדם במרכז. וכך מונעות ממנו לשמוע את ייעודו ותפקידו במערכת הגדולה יותר.
אני מרגישה שלפסיכולוגיה יש עוד הרבה מאוד נקודות חולשה. ואני לא רק מרגישה-אלא רואה אותן משני הכיוונים-מטופלת ומטפלת. אני תמיד ידעתי שארצה להיות מטפלת. זו הייתה תמיד השאיפה הבסיסית שלי. עד לפני כמה חודשים מה שניסיתי לעשות בלי הפסקה הוא ללמוד עוד ועוד לימודים פורמליים בתחום הפסיכולוגיה, עוד ועוד קריאה ולמידה של חומר חיצוני כדי להוסיף ידע.
ועכשיו שיניתי כיוון. כיום ברור לי שחלק מאוד משמעותי מתהליך ההכשרה שלי כמטפלת כרוך גם בתהליך למידה פנימי עצמי שלי שאינו קשור או תלוי במקורות השראה פסיכולוגים חיצוניים. אשה חכמה שהדריכה אותי גרמה לי להבין זאת. בהתחלה זלזלתי וסרבתי להבין וכיום ברור לי שזו האמת. ובאמת כיום חלק מן הביקורת שאני חשה כלפי התחום הוא השינון הקיצוני והאובססיבי לעיתים של 'תורות' ו'תיאוריות' וסגידה לאבות ואמהות של תורות טיפוליות כלשהן...יותר מדי עיסוק בתכנים ספציפיים ופחות בתכנים יותר 'מסגרתיים' או 'פילוסופיים'. נראה לי שאני ממש לא ברורה, בהזמנות אולי אוכל לנסח את הדברים בצורה טובה יותר.
ודרך אגב - עכשיו אני פורמלית ב-freeze מכל העניין של טיפול. לקחתי הפסקה בדיוק מהסיבה הזו - אני מרגישה ממש ב'גיבוש מחדש' עם עצמי, וכרגע לא נראה לי מתאים לאבחן ולטפל באחרים. אני צריכה את השקט בתוך הסערה הפנימית שלי. מזל שיש לי דרך נוספת להרוויח כרגע את לחמי.
הוא טוען שמקור החולשה של כל הפסיכולוגיות הישנות, הוא שהן מעמידות את האדם במרכז. וכך מונעות ממנו לשמוע את ייעודו ותפקידו במערכת הגדולה יותר.
אני מרגישה שלפסיכולוגיה יש עוד הרבה מאוד נקודות חולשה. ואני לא רק מרגישה-אלא רואה אותן משני הכיוונים-מטופלת ומטפלת. אני תמיד ידעתי שארצה להיות מטפלת. זו הייתה תמיד השאיפה הבסיסית שלי. עד לפני כמה חודשים מה שניסיתי לעשות בלי הפסקה הוא ללמוד עוד ועוד לימודים פורמליים בתחום הפסיכולוגיה, עוד ועוד קריאה ולמידה של חומר חיצוני כדי להוסיף ידע.
ועכשיו שיניתי כיוון. כיום ברור לי שחלק מאוד משמעותי מתהליך ההכשרה שלי כמטפלת כרוך גם בתהליך למידה פנימי עצמי שלי שאינו קשור או תלוי במקורות השראה פסיכולוגים חיצוניים. אשה חכמה שהדריכה אותי גרמה לי להבין זאת. בהתחלה זלזלתי וסרבתי להבין וכיום ברור לי שזו האמת. ובאמת כיום חלק מן הביקורת שאני חשה כלפי התחום הוא השינון הקיצוני והאובססיבי לעיתים של 'תורות' ו'תיאוריות' וסגידה לאבות ואמהות של תורות טיפוליות כלשהן...יותר מדי עיסוק בתכנים ספציפיים ופחות בתכנים יותר 'מסגרתיים' או 'פילוסופיים'. נראה לי שאני ממש לא ברורה, בהזמנות אולי אוכל לנסח את הדברים בצורה טובה יותר.
ודרך אגב - עכשיו אני פורמלית ב-freeze מכל העניין של טיפול. לקחתי הפסקה בדיוק מהסיבה הזו - אני מרגישה ממש ב'גיבוש מחדש' עם עצמי, וכרגע לא נראה לי מתאים לאבחן ולטפל באחרים. אני צריכה את השקט בתוך הסערה הפנימית שלי. מזל שיש לי דרך נוספת להרוויח כרגע את לחמי.
-
תמרוש_רוש
- הודעות: 5688
- הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
- דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
מירי,
בטח שכתבת בצורה מובנת, וזה נשמע לי כמו שינוי כיוון נהדר.
הסיבה שהמלצתי לך על הספר היא כי זה ספר לעבודה עצמית קודם כל. הוא שואל אותך מי את ומה את. פשוט פירטתי עליו קצת, כי חשבתי שאולי משמו אפשר להבין שהוא משהו אחר לגמרי.
מענין אותי לשמוע עוד על החולשות שאת רואה בפסיכותרפיה.
אני לא בקיאה נורא בפסיכולוגיה, אבל היו לי קורסים בסיסיים וקראתי ספרים רבים בהתנדבות. אני באה מתחום טיפולי אחר (למזלי), ריפוי בעיסוק, אבל תמיד הפסיכולוגיה עלתה לי על העצבים בכל מיני מקומות, ואף פעם לא הבנתי למה. אחר כך הבנתי: היה חסר שם מספיק יחס של כבוד לבני אדם (יהיו מי שלא יסכימו אתי, אני מניחה).
אחר כך חשבתי שחסר יחס של אהבה לבני אדם. ושל העצמה.
אחרי כמה שנים גיליתי עוד משהו שצרם לי: התעלמות מהרמה החומרית, הפיזית. מישהי ב"שיחות" כתבה דיון מאוד יפה על איך המטפל שלה לא טרח אף פעם להתקין מתלה שישמש גם את המעיל שלה (ולא רק את שלו), אבל כן התמקד המון ב"למה את מרגישה רע בגלל שאין מתלה ואיך זה משליך על היחס שלך ל..." ואנשים אחרים התייחסו שם להיעדר חדרי שירותים בהרבה קליניקות פרטיות של פסיכולוגים.
אני חשתי את זה כשעבדתי על בעיה שהיה לה אספקט פיזי חזק - והפסיכולוגית שלי מעולם לא התייחסה לצד הפיזי, למשל להופעה החיצונית שלי, ללבוש שלי, בהקשר הזה (והיה הקשר!). הייתי צריכה למצוא מישהי אחרת לעבוד אתה על כך, וראיתי עד כמה העבודה הפיזית, כולל שינוי של ההופעה החיצונית שלי והבית שלי, קריטית וחשובה. היא גם תומכת בשינוי פנימי וגם מאפשרת שינויים נוספים ותובנות שהיה לי קשה יותר להשיג בלי הטריגר הזה.
שיהיה לך המון בהצלחה בדרך שלך
הנכונות שלך להסתכל פנימה היא נפלאה
תמרוש
(איכשהו, אני לא מרגישה שיש כזה הבדל בין עבודה עם עצמי ועבודה עם אנשים אחרים. כלומר, ברור שיש פרקי זמן בחיים שאנחנו חייבות להתרכז בבפנים ואין כוח לבחוץ, אבל איכשהו זה תמיד נראה לי כמו שני הצדדים של אותו דבר, ועם השנים אני מרגישה יותר ויותר דמיון וזהות ביני לבין המטופלים שלי. כך שהמון דברים שנכונים לגביהם - נכונים בדיוק גם לגבי. פנימה, החוצה, החוצה, פנימה)
בטח שכתבת בצורה מובנת, וזה נשמע לי כמו שינוי כיוון נהדר.
הסיבה שהמלצתי לך על הספר היא כי זה ספר לעבודה עצמית קודם כל. הוא שואל אותך מי את ומה את. פשוט פירטתי עליו קצת, כי חשבתי שאולי משמו אפשר להבין שהוא משהו אחר לגמרי.
מענין אותי לשמוע עוד על החולשות שאת רואה בפסיכותרפיה.
אני לא בקיאה נורא בפסיכולוגיה
, אבל היו לי קורסים בסיסיים וקראתי ספרים רבים בהתנדבות. אני באה מתחום טיפולי אחר (למזלי), ריפוי בעיסוק, אבל תמיד הפסיכולוגיה עלתה לי על העצבים בכל מיני מקומות, ואף פעם לא הבנתי למה. אחר כך הבנתי: היה חסר שם מספיק יחס של כבוד לבני אדם (יהיו מי שלא יסכימו אתי, אני מניחה).אחר כך חשבתי שחסר יחס של אהבה לבני אדם. ושל העצמה.
אחרי כמה שנים גיליתי עוד משהו שצרם לי: התעלמות מהרמה החומרית, הפיזית. מישהי ב"שיחות" כתבה דיון מאוד יפה על איך המטפל שלה לא טרח אף פעם להתקין מתלה שישמש גם את המעיל שלה (ולא רק את שלו), אבל כן התמקד המון ב"למה את מרגישה רע בגלל שאין מתלה ואיך זה משליך על היחס שלך ל..." ואנשים אחרים התייחסו שם להיעדר חדרי שירותים בהרבה קליניקות פרטיות של פסיכולוגים.
אני חשתי את זה כשעבדתי על בעיה שהיה לה אספקט פיזי חזק - והפסיכולוגית שלי מעולם לא התייחסה לצד הפיזי, למשל להופעה החיצונית שלי, ללבוש שלי, בהקשר הזה (והיה הקשר!). הייתי צריכה למצוא מישהי אחרת לעבוד אתה על כך, וראיתי עד כמה העבודה הפיזית, כולל שינוי של ההופעה החיצונית שלי והבית שלי, קריטית וחשובה. היא גם תומכת בשינוי פנימי וגם מאפשרת שינויים נוספים ותובנות שהיה לי קשה יותר להשיג בלי הטריגר הזה.
שיהיה לך המון בהצלחה בדרך שלך
הנכונות שלך להסתכל פנימה היא נפלאה
תמרוש
(איכשהו, אני לא מרגישה שיש כזה הבדל בין עבודה עם עצמי ועבודה עם אנשים אחרים. כלומר, ברור שיש פרקי זמן בחיים שאנחנו חייבות להתרכז בבפנים ואין כוח לבחוץ, אבל איכשהו זה תמיד נראה לי כמו שני הצדדים של אותו דבר, ועם השנים אני מרגישה יותר ויותר דמיון וזהות ביני לבין המטופלים שלי. כך שהמון דברים שנכונים לגביהם - נכונים בדיוק גם לגבי. פנימה, החוצה, החוצה, פנימה)
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
תמרוש, אני מסכימה עם כל מה שכתבת...נראה שבכל זאת את כן מבינה הרבה בתחום....
_היה חסר שם מספיק יחס של כבוד לבני אדם (יהיו מי שלא יסכימו אתי, אני מניחה).
אחר כך חשבתי שחסר יחס של אהבה לבני אדם. ושל העצמה._
זה ממש ממש נכון. לכאורה הפסיכולוגיה באה בגישה של קבלת המטופל והעדר שיפוטיות וכו'-בפועל לדעתי זה לא קורה, יש לא אחת אווירה של ניכור מסוים, ובהחלט חסרים מאוד כבוד ואהבה. מה גם שבתהליך ההכשרה של מטפלים דואגים להעביר את המסר שהריחוק והדיסטנס הם חלק מהמקצועיות-ובמידה מסוימת זה תורם לכך שאהבה לא נמצאת שם. אלא אם כן מדובר במטפל בעל אישיות מיוחדת מאוד שקשוב קודם כל לאני מאמין שלו ורק אח"כ לסוציאליזציה המקצועית.
עוד משהו שצרם לי: התעלמות מהרמה החומרית, הפיזית.
זה למעשה הקושי העיקרי שלי, בהא הידיעה, עם התחום. אני לא מוכנה ולא חושבת שפרקטית זה ראוי להתעלם מהרמה החומרית. יש נטייה של פסיכולוגים לזלזל בעובדים סוציאליים או בעלי מקצועות טיפוליים אחרים שמתעסקים גם עם החומר ולא רק עם הרוח. ואני חושבת שזו גדולה להצליח להתעסק ולטפל בשניהם בו זמנית. מה לעשות - האדם הוא גופנפש וזו טעות להתעלם מכך. נוכחתי בטעות הזו גם כשהייתי מטופלת בזמנים שונים וגם בעצמי כשטיפלתי. המסקנה שלי כרגע בעניין הזה היא שכדי להיות פסיכולוג טוב צריך בשלב כלשהו גם ללמוד ואם אפשר להתמקצע באמת בתחומים שהם חומריים - להבין כמה שיותר בתחומים שהם לכאורה 'גוף' ולא 'נפש'.
כתבה דיון מאוד יפה על איך המטפל שלה לא טרח אף פעם להתקין מתלה שישמש גם את המעיל שלה (ולא רק את שלו), אבל כן התמקד המון ב"למה את מרגישה רע בגלל שאין מתלה ואיך זה משליך על היחס שלך ל..." ואנשים אחרים התייחסו שם להיעדר חדרי שירותים בהרבה קליניקות פרטיות של פסיכולוגים.
זה מסוג הדברים שמוצאים אותי מדעתי וגורמים לי באמת להתעצבן ולכעוס. זה נורא. ושוב, לצערי, אני נתקלתי ועודי נתקלת בזה. זה הרסני. מה שנורא הוא שבחוגים הטיפוליים זה נחשב כמקצועיות וכתחכום. בעיני זה מזעזע.
הסיבה שהמלצתי לך על הספר היא כי זה ספר לעבודה עצמית קודם כל
את יכולה לפרט קצת? האם זה ספר עיון, עד כמה הוא 'כבד' ועד כמה נראה לך שמתאים לי להתעסק איתו כרגע? עוררת את סקרנותי...
אבל איכשהו זה תמיד נראה לי כמו שני הצדדים של אותו דבר, ועם השנים אני מרגישה יותר ויותר דמיון וזהות ביני לבין המטופלים שלי. כך שהמון דברים שנכונים לגביהם - נכונים בדיוק גם לגבי. פנימה, החוצה, החוצה, פנימה
אין ספק שאת במקום אחר ממני....כיף לך! זה מקסים-את כנראה באמת כבר מטפלת טובה ברמ"ח אבריך ובכל לבבך ונשמתך... אני עדיין לא, וזו הסיבה שאצלי זה עדיין לא שני הצדדים של אותו דבר.
_היה חסר שם מספיק יחס של כבוד לבני אדם (יהיו מי שלא יסכימו אתי, אני מניחה).
אחר כך חשבתי שחסר יחס של אהבה לבני אדם. ושל העצמה._
זה ממש ממש נכון. לכאורה הפסיכולוגיה באה בגישה של קבלת המטופל והעדר שיפוטיות וכו'-בפועל לדעתי זה לא קורה, יש לא אחת אווירה של ניכור מסוים, ובהחלט חסרים מאוד כבוד ואהבה. מה גם שבתהליך ההכשרה של מטפלים דואגים להעביר את המסר שהריחוק והדיסטנס הם חלק מהמקצועיות-ובמידה מסוימת זה תורם לכך שאהבה לא נמצאת שם. אלא אם כן מדובר במטפל בעל אישיות מיוחדת מאוד שקשוב קודם כל לאני מאמין שלו ורק אח"כ לסוציאליזציה המקצועית.
עוד משהו שצרם לי: התעלמות מהרמה החומרית, הפיזית.
זה למעשה הקושי העיקרי שלי, בהא הידיעה, עם התחום. אני לא מוכנה ולא חושבת שפרקטית זה ראוי להתעלם מהרמה החומרית. יש נטייה של פסיכולוגים לזלזל בעובדים סוציאליים או בעלי מקצועות טיפוליים אחרים שמתעסקים גם עם החומר ולא רק עם הרוח. ואני חושבת שזו גדולה להצליח להתעסק ולטפל בשניהם בו זמנית. מה לעשות - האדם הוא גופנפש וזו טעות להתעלם מכך. נוכחתי בטעות הזו גם כשהייתי מטופלת בזמנים שונים וגם בעצמי כשטיפלתי. המסקנה שלי כרגע בעניין הזה היא שכדי להיות פסיכולוג טוב צריך בשלב כלשהו גם ללמוד ואם אפשר להתמקצע באמת בתחומים שהם חומריים - להבין כמה שיותר בתחומים שהם לכאורה 'גוף' ולא 'נפש'.
כתבה דיון מאוד יפה על איך המטפל שלה לא טרח אף פעם להתקין מתלה שישמש גם את המעיל שלה (ולא רק את שלו), אבל כן התמקד המון ב"למה את מרגישה רע בגלל שאין מתלה ואיך זה משליך על היחס שלך ל..." ואנשים אחרים התייחסו שם להיעדר חדרי שירותים בהרבה קליניקות פרטיות של פסיכולוגים.
זה מסוג הדברים שמוצאים אותי מדעתי וגורמים לי באמת להתעצבן ולכעוס. זה נורא. ושוב, לצערי, אני נתקלתי ועודי נתקלת בזה. זה הרסני. מה שנורא הוא שבחוגים הטיפוליים זה נחשב כמקצועיות וכתחכום. בעיני זה מזעזע.
הסיבה שהמלצתי לך על הספר היא כי זה ספר לעבודה עצמית קודם כל
את יכולה לפרט קצת? האם זה ספר עיון, עד כמה הוא 'כבד' ועד כמה נראה לך שמתאים לי להתעסק איתו כרגע? עוררת את סקרנותי...
אבל איכשהו זה תמיד נראה לי כמו שני הצדדים של אותו דבר, ועם השנים אני מרגישה יותר ויותר דמיון וזהות ביני לבין המטופלים שלי. כך שהמון דברים שנכונים לגביהם - נכונים בדיוק גם לגבי. פנימה, החוצה, החוצה, פנימה
אין ספק שאת במקום אחר ממני....כיף לך! זה מקסים-את כנראה באמת כבר מטפלת טובה ברמ"ח אבריך ובכל לבבך ונשמתך... אני עדיין לא, וזו הסיבה שאצלי זה עדיין לא שני הצדדים של אותו דבר.
-
לי_אורה*
- הודעות: 1940
- הצטרפות: 12 אפריל 2005, 19:07
- דף אישי: הדף האישי של לי_אורה*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
תודה רבה
משום שאני נוהגת להשיב או להגיב באותו דף שבו נכתבה השאלה או הבקשה, השבתי לך בדף הבית שלי (-:
משום שאני נוהגת להשיב או להגיב באותו דף שבו נכתבה השאלה או הבקשה, השבתי לך בדף הבית שלי (-:
-
עוקבת.בעניין*
- הודעות: 2
- הצטרפות: 31 אוקטובר 2005, 08:56
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
היי שקטה
מילים: רחל שפירא
היי שקטה, עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר.
היי שקטה כאילו אין בך דופי
כאילו האוויר נותן לך הגנה
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה.
היי שקטה כמו לא עברת אף פעם
כמו לא היית צרימה בנוף המטופח
כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם
כמו אלומת האור הנה מצאה אותך.
היי שקטה כאילו אין בך דופי...
היי שקטה, כמה אפשר לשטוח
את הפגיעוּת מבלי לחשוש מהשפלה
כאילו הפגיעוּת עצמה היא סוג של כח
כאילו השלווה היא חוף הבהלה.
היי שקטה כאילו אין בך דופי...
מילים: רחל שפירא
היי שקטה, עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר.
היי שקטה כאילו אין בך דופי
כאילו האוויר נותן לך הגנה
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה.
היי שקטה כמו לא עברת אף פעם
כמו לא היית צרימה בנוף המטופח
כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם
כמו אלומת האור הנה מצאה אותך.
היי שקטה כאילו אין בך דופי...
היי שקטה, כמה אפשר לשטוח
את הפגיעוּת מבלי לחשוש מהשפלה
כאילו הפגיעוּת עצמה היא סוג של כח
כאילו השלווה היא חוף הבהלה.
היי שקטה כאילו אין בך דופי...
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
עוקבת בעניין - עשית לי סיפתח מצוין לבוקר טוב! תודה רבה!
-
תמרוש_רוש
- הודעות: 5688
- הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
- דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
עוקבת בעיניין - איזה יופי!
מה שנורא הוא שבחוגים הטיפוליים זה נחשב כמקצועיות וכתחכום
את חייבת לפרט. אני חייבת לשמוע. מה זאת אומרת "נחשב למקצועיות"?
ספרי לי קצת על איך באמת חושבים בחוגים הפסיכולוגיים, על כל מיני נושאים.
אני חייבת לספר לך משהו בקשר לדיכוטומיה הזאת של מטפלים/מטופלים.
אני מרפאה בעיסוק, ועבדתי שנתיים עם ילדים בחינוך מיוחד.
עכשיו אני באוסטרליה, ומנסה למצוא עבודה, מצאתי משרה חלקית מאוד וזמנית עם ילדים עם בעיות התפתחות קלות (סרבול מוטורי, למשל) וקשיים בכתיבה.
לפני כמה שבועות הלכתי לסימפוזיון ארצי ענק, שנמשך יומיים, עם מרצות מכל רחבי אוסטרליה. היתה שם הרצאה מאוד מוצלחת על ילד עם ליקויי למידה, איך הוא מרגיש, מה הקשיים, מה הפרספקטיבה של ההורים, המורה, ושלו עצמו.
כל מה שהיא אמרה על הילד, אחד לאחד, היה נכון לגבי. על המילימטר.
יש לי "לקוי למידה" רציני: קשה לי ללמוד בארץ זרה, בשפה זרה.
הדמיון היה מדהים. הילד מרגיש שהוא מאחורי כולם? אוי, גם אני. הוא לא מבין מה קורה סביבו? נכון, גם. הוא מתקשה להגיב כמו שמצפים ממנו? בדיוק זה. זה יוצר אצלו קשיים חברתיים? מאה אחוז. תחושת הערך העצמי יורדת? אלא מה. ברור שהיא יורדת (בדיוק אז הייתי בשפל, אחרי ראיון שלא הצליח והיעדר ראיונות אחרים באופק).
באיזה שהוא שלב המרצה אמרה: האם אתם מכירות את התופעה הזאת והזאת... מהילדים שלכן?
ואני רציתי לקום ולצעוק לה: מעצמנו, מעצמנו!!! למה את לא מדברת עלינו גם? מי מאתנו לא הרגישה ככה לפחות פעם אחת בימי חייה? ולמה את לא מודה בזה? הרי אנחנו יכולות להבין טוב מאוד מה עובר על הילד שאנחנו מטפלות בו, אם רק נמצא את נקודות הדימיון, את מילון-החוויות שיתרגם את זה למשהו שכל כך מוכר לנו.
אז למה ליצור את הדיכוטומיה הזאת בין מטפלים למטופלים? למה לתפוס תחת על כל העולם ולא להודות שאנחנו כל כך באותו מקום? הרי כולנו בני אדם. כולנו זקוקים. כולנו צריכים. ולכולנו יש משהו לתת, אהבה להעניק, מקורות כוח שיעודדו את הזולת.
מה, הילדים הנכים והמוגבלים והמאותגרים-שכלית והמופרעים-רגשית לא עזרו לי? לא העניקו לי? לא חיזקו אותי? הם אהבו אותי. הם עזרו לי לגדול.
היה ילד אחד שעבדתי אתו, הכי קשה מבחינה רגשית. בהתחלה זה היה סיוט. הוא לא רצה לבוא בכלל. הייתי יושבת אתו רבעי שעות וחצאי שעות, שלושה משחקים מונחים על השולחן והוא מסרב לבחור ולו באחד מהם, מסרב להגיד מה הוא רוצה, ואני מקשיבה, מקשיבה, מחכה, מנסה לתת לו בדממה את היחס שהוא זקוק לו, את הקשב, את התמיכה. מחכה בסבלנות עד שהוא יראה שאפשר לסמוך עלי קצת.
בהתחלה זה היה מתיש. אבל ברגע שננעלתי על הגישה, וידעתי שהיא טובה לו - זה נהפך לטיפול הכי נפלא שלי. הייתי מגיעה לשעה שלו עייפה, מרוטה ומרוגזת (לפעמים) ויוצאת שלווה ומעודדת, כמו אחרי מדיטציה. ועם כוחות לכל שאר היום.
ועוד משהו שמטפלים "לא אמורים להגיד": בסוף השנה יצאנו לחופש, ובתחילת השנה הבאה חזרתי לבית הספר כשבראשי כבר מתרוצצות תכניות לעבודה עם כמה ילדים, כולל אותו כמובן, והגעתי לבית הספר ו... הילד איננו. ההורים החליטו להעביר אותו לבית ספר אחר, הודיעו למנהלת על כך בטלפון, וזהו. אין פרידה מסודרת, אין כלום. נמוג.
ואז הבנתי עד כמה ההשקעה הרגשית שלי בו היתה גדולה. יותר מזה: הוא היה העוגן המקצועי והרגשי שלי בבית הספר. התמצית של "איך אני רוצה להיות ולעבוד כמטפלת". כמה ימים, ואני לא צוחקת, במשך כמה ימים הסתובבתי בבית הספר חסרת אוריינטציה לחלוטין, הרגשתי כאילו הזיזו את המשרד אל הגג, ואת השירותים למרתף, ופתאום אני לא מוצאת שום דבר ולא את ידי ואת רגלי. פיזית! זאת היתה ההרגשה שלי.
ואז היה לי הרבה יותר קל להבין את הקשיים שיש לילדים מסוימים כשאיש צוות מתחלף. וכמה זמן נדרש להם להסתגל לשינוי.
דיברתי על זה עם המטפלת (האלטרנטיבית) שעבדתי אתה, והיא אמרה לי שאין דבר כזה מערכת יחסים חד סטרית. בכל מגע יש נתינה וקבלה, משני הצדדים. גם "בטיפול", שהוא כביכול לא שיוויוני (הוא באמת לא שיוויוני - אבל ברמה די מצומצמת. יש בו יותר שיוויון ממה שאנחנו נוטים לחשוב). אלא מה, שיש אנשים שזקוקים להגדרה הברורה הזאת של "טיפול" כדי שהם יסכימו סוף סוף לקבל משהו מהזולת. או לתת.
מה שנורא הוא שבחוגים הטיפוליים זה נחשב כמקצועיות וכתחכום
את חייבת לפרט. אני חייבת לשמוע. מה זאת אומרת "נחשב למקצועיות"?
ספרי לי קצת על איך באמת חושבים בחוגים הפסיכולוגיים, על כל מיני נושאים.
אני חייבת לספר לך משהו בקשר לדיכוטומיה הזאת של מטפלים/מטופלים.
אני מרפאה בעיסוק, ועבדתי שנתיים עם ילדים בחינוך מיוחד.
עכשיו אני באוסטרליה, ומנסה למצוא עבודה, מצאתי משרה חלקית מאוד וזמנית עם ילדים עם בעיות התפתחות קלות (סרבול מוטורי, למשל) וקשיים בכתיבה.
לפני כמה שבועות הלכתי לסימפוזיון ארצי ענק, שנמשך יומיים, עם מרצות מכל רחבי אוסטרליה. היתה שם הרצאה מאוד מוצלחת על ילד עם ליקויי למידה, איך הוא מרגיש, מה הקשיים, מה הפרספקטיבה של ההורים, המורה, ושלו עצמו.
כל מה שהיא אמרה על הילד, אחד לאחד, היה נכון לגבי. על המילימטר.
יש לי "לקוי למידה" רציני: קשה לי ללמוד בארץ זרה, בשפה זרה.
הדמיון היה מדהים. הילד מרגיש שהוא מאחורי כולם? אוי, גם אני. הוא לא מבין מה קורה סביבו? נכון, גם. הוא מתקשה להגיב כמו שמצפים ממנו? בדיוק זה. זה יוצר אצלו קשיים חברתיים? מאה אחוז. תחושת הערך העצמי יורדת? אלא מה. ברור שהיא יורדת (בדיוק אז הייתי בשפל, אחרי ראיון שלא הצליח והיעדר ראיונות אחרים באופק).
באיזה שהוא שלב המרצה אמרה: האם אתם מכירות את התופעה הזאת והזאת... מהילדים שלכן?
ואני רציתי לקום ולצעוק לה: מעצמנו, מעצמנו!!! למה את לא מדברת עלינו גם? מי מאתנו לא הרגישה ככה לפחות פעם אחת בימי חייה? ולמה את לא מודה בזה? הרי אנחנו יכולות להבין טוב מאוד מה עובר על הילד שאנחנו מטפלות בו, אם רק נמצא את נקודות הדימיון, את מילון-החוויות שיתרגם את זה למשהו שכל כך מוכר לנו.
אז למה ליצור את הדיכוטומיה הזאת בין מטפלים למטופלים? למה לתפוס תחת על כל העולם ולא להודות שאנחנו כל כך באותו מקום? הרי כולנו בני אדם. כולנו זקוקים. כולנו צריכים. ולכולנו יש משהו לתת, אהבה להעניק, מקורות כוח שיעודדו את הזולת.
מה, הילדים הנכים והמוגבלים והמאותגרים-שכלית והמופרעים-רגשית לא עזרו לי? לא העניקו לי? לא חיזקו אותי? הם אהבו אותי. הם עזרו לי לגדול.
היה ילד אחד שעבדתי אתו, הכי קשה מבחינה רגשית. בהתחלה זה היה סיוט. הוא לא רצה לבוא בכלל. הייתי יושבת אתו רבעי שעות וחצאי שעות, שלושה משחקים מונחים על השולחן והוא מסרב לבחור ולו באחד מהם, מסרב להגיד מה הוא רוצה, ואני מקשיבה, מקשיבה, מחכה, מנסה לתת לו בדממה את היחס שהוא זקוק לו, את הקשב, את התמיכה. מחכה בסבלנות עד שהוא יראה שאפשר לסמוך עלי קצת.
בהתחלה זה היה מתיש. אבל ברגע שננעלתי על הגישה, וידעתי שהיא טובה לו - זה נהפך לטיפול הכי נפלא שלי. הייתי מגיעה לשעה שלו עייפה, מרוטה ומרוגזת (לפעמים) ויוצאת שלווה ומעודדת, כמו אחרי מדיטציה. ועם כוחות לכל שאר היום.
ועוד משהו שמטפלים "לא אמורים להגיד": בסוף השנה יצאנו לחופש, ובתחילת השנה הבאה חזרתי לבית הספר כשבראשי כבר מתרוצצות תכניות לעבודה עם כמה ילדים, כולל אותו כמובן, והגעתי לבית הספר ו... הילד איננו. ההורים החליטו להעביר אותו לבית ספר אחר, הודיעו למנהלת על כך בטלפון, וזהו. אין פרידה מסודרת, אין כלום. נמוג.
ואז הבנתי עד כמה ההשקעה הרגשית שלי בו היתה גדולה. יותר מזה: הוא היה העוגן המקצועי והרגשי שלי בבית הספר. התמצית של "איך אני רוצה להיות ולעבוד כמטפלת". כמה ימים, ואני לא צוחקת, במשך כמה ימים הסתובבתי בבית הספר חסרת אוריינטציה לחלוטין, הרגשתי כאילו הזיזו את המשרד אל הגג, ואת השירותים למרתף, ופתאום אני לא מוצאת שום דבר ולא את ידי ואת רגלי. פיזית! זאת היתה ההרגשה שלי.
ואז היה לי הרבה יותר קל להבין את הקשיים שיש לילדים מסוימים כשאיש צוות מתחלף. וכמה זמן נדרש להם להסתגל לשינוי.
דיברתי על זה עם המטפלת (האלטרנטיבית) שעבדתי אתה, והיא אמרה לי שאין דבר כזה מערכת יחסים חד סטרית. בכל מגע יש נתינה וקבלה, משני הצדדים. גם "בטיפול", שהוא כביכול לא שיוויוני (הוא באמת לא שיוויוני - אבל ברמה די מצומצמת. יש בו יותר שיוויון ממה שאנחנו נוטים לחשוב). אלא מה, שיש אנשים שזקוקים להגדרה הברורה הזאת של "טיפול" כדי שהם יסכימו סוף סוף לקבל משהו מהזולת. או לתת.
-
תמרוש_רוש
- הודעות: 5688
- הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
- דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
נ.ב. איזה מזל שהפסיכולוג שלנו כן העריך את מה שאני עושה, וגם ידע להגיד לי שאני נותנת לילד אהבה, כשאני חיפשתי הגדרה "מאופקת" יותר. הוא קרא לילד בשמו.
-
תמרוש_רוש
- הודעות: 5688
- הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
- דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
אנסה להיות עניינית וממוקדת
אל תנסי. דברי. אנחנו נקשיב לכל מילה. נלך אחריך בכל פיתול.
אל תנסי. דברי. אנחנו נקשיב לכל מילה. נלך אחריך בכל פיתול.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
רק עכשיו גיליתי את הדף שלך, וכבר שמתי אליו לינק עם התייחסות ב כמה להניק .
כל הכבוד לך, איזה דף מדהים! איזו כתיבה! איזה תהליך!
חייבת לטוס עכשיו, אבל בקרוב אקרא את כל הדף. רציתי רק להגיד לך
כל הכבוד לך, איזה דף מדהים! איזו כתיבה! איזה תהליך!
חייבת לטוס עכשיו, אבל בקרוב אקרא את כל הדף. רציתי רק להגיד לך
-
עין_הסערה*
- הודעות: 700
- הצטרפות: 22 אוגוסט 2001, 11:34
- דף אישי: הדף האישי של עין_הסערה*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
האדם הוא גופנפש וזו טעות להתעלם מכך. נוכחתי בטעות הזו גם כשהייתי מטופלת בזמנים שונים וגם בעצמי כשטיפלתי. המסקנה שלי כרגע בעניין הזה היא שכדי להיות פסיכולוג טוב צריך בשלב כלשהו גם ללמוד ואם אפשר להתמקצע באמת בתחומים שהם חומריים - להבין כמה שיותר בתחומים שהם לכאורה 'גוף' ולא 'נפש'.
מסכימה איתך.
אני מכירה מטפלת בתנועה, שעושה בדיוק את זה. היא מתייחסת לבריאות הגופנית, וללבוש, ולתזונה, ולחיבור עם הגוף, כחלק בלתי נפרד מן "הטיפול".
מסכימה איתך.
אני מכירה מטפלת בתנועה, שעושה בדיוק את זה. היא מתייחסת לבריאות הגופנית, וללבוש, ולתזונה, ולחיבור עם הגוף, כחלק בלתי נפרד מן "הטיפול".
-
לי_אורה*
- הודעות: 1940
- הצטרפות: 12 אפריל 2005, 19:07
- דף אישי: הדף האישי של לי_אורה*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
תמרוש, מאוד מאוד מרתק מה שסיפרת וגם מאוד נוגע ללב ומעורר מחשבה.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
אובייקטיביים גם כשמדובר בילדים שלהם. הם תמיד אמרו לי דברים באופן דוגרי וברור. את כל החסרונות וחוסר השלמויות שלי חשפו אחד לאחד. ואני לא ידעתי איך להתמודד עם זה, זה העמיס עלי מאוד. אני שמה לב לזה בצורה מאוד חזקה ועוצמתית גם ביחס שלהן לבנותיי. אמי מסוגלת להסתכל על גוף התינוקת השמנמן של בתי הקטנה ולומר "אין מה לעשות, לא תהיה לה גזרה דקיקה כמו שלך" או להסתכל על הגדולה ולומר "אני מקווה שלא יהיו לה רגליים שמנמנות...אין לה את הרגליים שלך'.
טוב, קראתי את כל הדף.
מאוד התרגשתי לקרוא אותך.
והקטע הזה תפס אותי.
את מתארת את אמא שלך פה כ אובייקטיבית ? זאת אובייקטיביות זאת?
דוגרי וברור?
בואי נקרא לילד בשמו. זאת סובייקטיביות שאין למעלה ממנה, זאת פולניות במירעה, גסות רוח, חוסר טקט ורשעות חסרת מודעות (כלומר, אני עושה הנחה לאמא שלך ומניחה שהיא לא התכוונה במודע, בכוונה, דווקא, להיות מרשעת, בכל זאת היא באה עם כל הכוונות הטובות).
למה "פולניות"? אה, את זה למדתי מהדפים על הסגנון הפולני כאן באתר (-; זאת פולניות כי היא יורה חיצים מורעלים במסווה של דאגה, איכפתיות, חיבה, תשומת לב, ורצון להועיל ולתקן.
והחיצים מורעלים כפול: לא רק שהם מורעלים, הם גם מרעילים כי הם מתחזים לאמירה "נכונה ואובייקטיבית" והם מתחזים לאמירה "מתוך כוונות טובות".
והם מורעלים גם מפני שאי אפשר לענות עליהם ישירות. אי אפשר לסתור אותם. הם בנויים ככה, שהדרך היחידה לסתור אותם תהיה לחשוף את הרעל שמאחוריהם. זה כמו להגיב למשפט: "מתי הפסקת להכות את אשתך?"
אחרי שקראתי לילד בשמו, אני אנתח את זה.
"אין מה לעשות" - כלומר, אוי געוואלד. אסון. איום ונורא. המסר הראשון והכי חזק הוא כמובן, שימי לב, תחזיקי חזק:
הילדה לא בסדר . היא לא בסדר. היא לא "מספיק טובה" כמו שהיא. היא לא "מושלמת". היא "פגומה", וזה גם לתמיד , לנצח נצחים - אין מה לעשות. שום דבר לא ימנע את גורלה המר. ממש אסון.
נמשיך:
"לא תהיה לה גזרה דקיקה" - מירי, זו לא את שאמרת בדף אחר שאת רזה מדי?
כן, הלכתי לבדוק. זו את!
אהה. אז ככה נטעו בך את התחושה שאת חייבת להיות דקיקה, כי "רזה זה יפה", כי אחרת את "שמנמנה" וזה איום ונורא, ותחברי את זה עם "עוצמת הרכות" - הדחייה של הנשיות, הדחייה של הגוף שלנו, כל מה שאת מתמודדת איתו!
פשוט זעזע אותי.
כמה חולני. כמה נורא. כמה לא לא לא אובייקטיבי.
טוב, קראתי את כל הדף.
מאוד התרגשתי לקרוא אותך.
והקטע הזה תפס אותי.
את מתארת את אמא שלך פה כ אובייקטיבית ? זאת אובייקטיביות זאת?
דוגרי וברור?
בואי נקרא לילד בשמו. זאת סובייקטיביות שאין למעלה ממנה, זאת פולניות במירעה, גסות רוח, חוסר טקט ורשעות חסרת מודעות (כלומר, אני עושה הנחה לאמא שלך ומניחה שהיא לא התכוונה במודע, בכוונה, דווקא, להיות מרשעת, בכל זאת היא באה עם כל הכוונות הטובות).
למה "פולניות"? אה, את זה למדתי מהדפים על הסגנון הפולני כאן באתר (-; זאת פולניות כי היא יורה חיצים מורעלים במסווה של דאגה, איכפתיות, חיבה, תשומת לב, ורצון להועיל ולתקן.
והחיצים מורעלים כפול: לא רק שהם מורעלים, הם גם מרעילים כי הם מתחזים לאמירה "נכונה ואובייקטיבית" והם מתחזים לאמירה "מתוך כוונות טובות".
והם מורעלים גם מפני שאי אפשר לענות עליהם ישירות. אי אפשר לסתור אותם. הם בנויים ככה, שהדרך היחידה לסתור אותם תהיה לחשוף את הרעל שמאחוריהם. זה כמו להגיב למשפט: "מתי הפסקת להכות את אשתך?"
אחרי שקראתי לילד בשמו, אני אנתח את זה.
"אין מה לעשות" - כלומר, אוי געוואלד. אסון. איום ונורא. המסר הראשון והכי חזק הוא כמובן, שימי לב, תחזיקי חזק:
הילדה לא בסדר . היא לא בסדר. היא לא "מספיק טובה" כמו שהיא. היא לא "מושלמת". היא "פגומה", וזה גם לתמיד , לנצח נצחים - אין מה לעשות. שום דבר לא ימנע את גורלה המר. ממש אסון.
נמשיך:
"לא תהיה לה גזרה דקיקה" - מירי, זו לא את שאמרת בדף אחר שאת רזה מדי?
כן, הלכתי לבדוק. זו את!
אהה. אז ככה נטעו בך את התחושה שאת חייבת להיות דקיקה, כי "רזה זה יפה", כי אחרת את "שמנמנה" וזה איום ונורא, ותחברי את זה עם "עוצמת הרכות" - הדחייה של הנשיות, הדחייה של הגוף שלנו, כל מה שאת מתמודדת איתו!
פשוט זעזע אותי.
כמה חולני. כמה נורא. כמה לא לא לא אובייקטיבי.
-
תמרוש_רוש
- הודעות: 5688
- הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
- דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
בקשר ל"לדרוש אלוהים":
האם זה ספר עיון, עד כמה הוא 'כבד' ועד כמה נראה לך שמתאים לי להתעסק איתו כרגע?
אני מנסה לחשוב. מה עורר אותי לצטט לך אותו מלכתחילה? המשפט שלך על כך שקשה לך לדבר עם אלוהים שהערוץ סגור שנים רבות.
וגם העובדה שאת עצמך פסיכולוגית, שרואה חסרים קשים בפסיכולוגיה הקיימת. הספר הזה סוגר (בעיני) את אחד הבורות, ממלא אותו.
מה עוד? האמת היא שזה אחד מכמה הספרים המומלצים הקבועים שלי, אלה שאני מפזרת את ההמלצות עליהם לכל עבר, כל פעם שזה מגיע להתפתחות אישית ותהליכים לשיפור עצמי.
(רוצה לדעת מהם הספרים האחרים? "משפחה במבחן" על טיפול משפחתי מאת ויטאקר ונפייר - הם אלה שכותבים בסוף הספר שהכי חשוב זה למצוא מטפל שמסוגל לאהוב את המטופלים שלו, ו"סרטן כנקודת מפנה" של לארי לה-שאן - למרות שמו המרתיע הוא אחד הספרים הכי אופטימיים ובריאים שקראתי בחיי. מדבר המון על פסיכולוגיה הוליסטית, מתייחס מאוד בכבוד לצד הטכני, הפיזי, הרגשי והרוחני בחיי האדם).
זה ספר עיון, או ספר פסיכולוגיה "עשה זאת בעצמך" (אבל איכותי מאוד. בלי עצות שטחיות דביליות).
זה ספר שמתאר את הדכים וכלי העבודה הפסיכולוגיים, ששימשו את היהודים כעזרים לתיקון האדם.
הוא עושה אינטגרציה מעניינת מאוד של "פסיכולוגיה על פי היהדות".
הוא לוקח כל אלמנט חשוב בעולם המושגים הזה (מצווה, חסד, תפילה, חטא, עבודת אלילים) ומסביר את המשמעות המקורית של המושג, את גלגוליו על פני ההיסטוריה של היהודים, ואת השימוש שאנחנו יכולים לעשות בו.
הוא מעודד אותך למצוא את הרצון שלך, את יצר הרע, ואת הגרעין הטוב שביצר הזה. לשאול את עצמך מהי המצווה שלך (הדבר שאת צריכה לעשות, המשימה שלך, החובה שלך) ומה הייעוד שלך. להודות על החסדים שיש לך, האפשרויות והכוחות שניתנו לך, ולעשות אינטגרציה בין ה"אפשר", ה"רוצה" וה"צריך".
כבד? הוא מאוד נוקב. שואל שאלות קשות, מעמיקות. אבל אפשר לקרוא אותו באופן דמוקרטי. פרק אחד פה, אחד שם, הצצות נפרדות (את מכירה את השיטה? פותחים באופן מקרי, קוראים פסקה או שתיים ומהרהרים עליה קצת).
והוא מאוד מאוד פרקטי.
פתאום חשבתי ששלושת הספרים האלה עזרו לי לפתח גישה פסיכולוגית שלמה: נפייר עם הגישה המשפחתית, לה-שאן עם הצד הפיזי והרוחני, וגישה של "בריאות" ולא של "חולי", וכספי עם אלוהים.
טוב, קשקשתי מספיק לשבוע אחד. להתראות
תמרוש
האם זה ספר עיון, עד כמה הוא 'כבד' ועד כמה נראה לך שמתאים לי להתעסק איתו כרגע?
אני מנסה לחשוב. מה עורר אותי לצטט לך אותו מלכתחילה? המשפט שלך על כך שקשה לך לדבר עם אלוהים שהערוץ סגור שנים רבות.
וגם העובדה שאת עצמך פסיכולוגית, שרואה חסרים קשים בפסיכולוגיה הקיימת. הספר הזה סוגר (בעיני) את אחד הבורות, ממלא אותו.
מה עוד? האמת היא שזה אחד מכמה הספרים המומלצים הקבועים שלי, אלה שאני מפזרת את ההמלצות עליהם לכל עבר, כל פעם שזה מגיע להתפתחות אישית ותהליכים לשיפור עצמי.
(רוצה לדעת מהם הספרים האחרים? "משפחה במבחן" על טיפול משפחתי מאת ויטאקר ונפייר - הם אלה שכותבים בסוף הספר שהכי חשוב זה למצוא מטפל שמסוגל לאהוב את המטופלים שלו
, ו"סרטן כנקודת מפנה" של לארי לה-שאן - למרות שמו המרתיע הוא אחד הספרים הכי אופטימיים ובריאים שקראתי בחיי. מדבר המון על פסיכולוגיה הוליסטית, מתייחס מאוד בכבוד לצד הטכני, הפיזי, הרגשי והרוחני בחיי האדם).זה ספר עיון, או ספר פסיכולוגיה "עשה זאת בעצמך" (אבל איכותי מאוד. בלי עצות שטחיות דביליות).
זה ספר שמתאר את הדכים וכלי העבודה הפסיכולוגיים, ששימשו את היהודים כעזרים לתיקון האדם.
הוא עושה אינטגרציה מעניינת מאוד של "פסיכולוגיה על פי היהדות".
הוא לוקח כל אלמנט חשוב בעולם המושגים הזה (מצווה, חסד, תפילה, חטא, עבודת אלילים) ומסביר את המשמעות המקורית של המושג, את גלגוליו על פני ההיסטוריה של היהודים, ואת השימוש שאנחנו יכולים לעשות בו.
הוא מעודד אותך למצוא את הרצון שלך, את יצר הרע, ואת הגרעין הטוב שביצר הזה. לשאול את עצמך מהי המצווה שלך (הדבר שאת צריכה לעשות, המשימה שלך, החובה שלך) ומה הייעוד שלך. להודות על החסדים שיש לך, האפשרויות והכוחות שניתנו לך, ולעשות אינטגרציה בין ה"אפשר", ה"רוצה" וה"צריך".
כבד? הוא מאוד נוקב. שואל שאלות קשות, מעמיקות. אבל אפשר לקרוא אותו באופן דמוקרטי. פרק אחד פה, אחד שם, הצצות נפרדות (את מכירה את השיטה? פותחים באופן מקרי, קוראים פסקה או שתיים ומהרהרים עליה קצת).
והוא מאוד מאוד פרקטי.
פתאום חשבתי ששלושת הספרים האלה עזרו לי לפתח גישה פסיכולוגית שלמה: נפייר עם הגישה המשפחתית, לה-שאן עם הצד הפיזי והרוחני, וגישה של "בריאות" ולא של "חולי", וכספי עם אלוהים.
טוב, קשקשתי מספיק לשבוע אחד. להתראות
תמרוש
-
פלונית_אלמונית*
- הודעות: 1700
- הצטרפות: 23 ספטמבר 2001, 07:34
- דף אישי: הדף האישי של פלונית_אלמונית*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
וואו, המחשב שלי מקולקל כמה ימים, ועכשיו אני נכסנת לשניה ממחשב אחר ומגלה שיש כאן דברים רציניים וחשובים לקרוא...רפרפתי על הכל, ציידתן אותי בהרבה חומר למחשבה בזמן הקרוב. מקווה שבימים הקרובים המחשב האישי שלי יתוקן ואוכל לשבת בנחת ולכתוב. יש לי המון מה לכתוב בקשר למה שכתבו לי
תמרוש רוש, בשמת א, עין הסערה. אני בקושי יכולה להתאפק.
מירי של שקד, ממחשב שאינו אינטימי דיו כדי לפרוק...
תמרוש רוש, בשמת א, עין הסערה. אני בקושי יכולה להתאפק.
מירי של שקד, ממחשב שאינו אינטימי דיו כדי לפרוק...
-
תמרוש_רוש
- הודעות: 5688
- הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
- דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
@}
וזה מה שאני עושה במקום לחפש עבודה...
וזה מה שאני עושה במקום לחפש עבודה...
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
אוי, תמרוש רוש, הדברים שלך כל כך קולעים....
ממה אני אתחיל?
אז למה ליצור את הדיכוטומיה הזאת בין מטפלים למטופלים? למה לתפוס תחת על כל העולם ולא להודות שאנחנו כל כך באותו מקום? הרי כולנו בני אדם. כולנו זקוקים. כולנו צריכים. ולכולנו יש משהו לתת, אהבה להעניק, מקורות כוח שיעודדו את הזולת.
מצטרפת לשאלה ומחזקת אותה. אני מודה ומתוודה שעד שלא קראתי את מה שכתבת הייתה לי הרגשה מעורפלת בבטן ואת נתת לה מילים. באמת יש משהו מאוד מתנשא בללמוד ולנתח את ההתמודדויות הנפשיות של אחרים, לקטלג אותן, ולטפל בהן מתוך גישה של יודעי כל. לא הייתי במקום הזה כמטפלת אך לצערי כמטופלת הייתי בו לא אחת. אין ספק שכולנו בשלב זה או אחר באותו מקום. ואת יודעת מה? מטפל שלא היה או לא יהיה אף פעם ב'אותו מקום', אני לא בטוחה שיש לו משהו להעניק.
הסיפור שאת מספרת על הילד שעבדת איתו נוגע ללב. והוא ממחיש את מה שאני מרגישה כשאני קוראת את כל מה שאת כותבת - את מטפלת משכמך ומעלה. מעבר לזה הסיפור מיוחד, ובעיקר העדר הפרידה והתגובה הטראומטית שלך נוגעים ללב...וכנראה שהאהבה שלך באמת הייתה חודרת ובלתי מותנית...
אלא מה, שיש אנשים שזקוקים להגדרה הברורה הזאת של "טיפול" כדי שהם יסכימו סוף סוף לקבל משהו מהזולת. או לתת. לא נעים לי להגיד, אבל ברגע של כנות גמורה וחוסר פרגון לעצמי, אני מודה ומתוודה שאני לעיתים מאלה - משני הצדדים. אולי קל לי יותר גם לתת לזולת וגם לקבל מן הזולת במסגרת של מטפלת או מטופלת. אבל עכשיו (ובשנה הקרובה) אני לא זה ולא זה - במקום זה אני המטפלת של עצמי ואין ספק שזה מיוחד במינו עבורי. ובוודאי אלמד מכך.
ממה אני אתחיל?
אז למה ליצור את הדיכוטומיה הזאת בין מטפלים למטופלים? למה לתפוס תחת על כל העולם ולא להודות שאנחנו כל כך באותו מקום? הרי כולנו בני אדם. כולנו זקוקים. כולנו צריכים. ולכולנו יש משהו לתת, אהבה להעניק, מקורות כוח שיעודדו את הזולת.
מצטרפת לשאלה ומחזקת אותה. אני מודה ומתוודה שעד שלא קראתי את מה שכתבת הייתה לי הרגשה מעורפלת בבטן ואת נתת לה מילים. באמת יש משהו מאוד מתנשא בללמוד ולנתח את ההתמודדויות הנפשיות של אחרים, לקטלג אותן, ולטפל בהן מתוך גישה של יודעי כל. לא הייתי במקום הזה כמטפלת אך לצערי כמטופלת הייתי בו לא אחת. אין ספק שכולנו בשלב זה או אחר באותו מקום. ואת יודעת מה? מטפל שלא היה או לא יהיה אף פעם ב'אותו מקום', אני לא בטוחה שיש לו משהו להעניק.
הסיפור שאת מספרת על הילד שעבדת איתו נוגע ללב. והוא ממחיש את מה שאני מרגישה כשאני קוראת את כל מה שאת כותבת - את מטפלת משכמך ומעלה. מעבר לזה הסיפור מיוחד, ובעיקר העדר הפרידה והתגובה הטראומטית שלך נוגעים ללב...וכנראה שהאהבה שלך באמת הייתה חודרת ובלתי מותנית...
אלא מה, שיש אנשים שזקוקים להגדרה הברורה הזאת של "טיפול" כדי שהם יסכימו סוף סוף לקבל משהו מהזולת. או לתת. לא נעים לי להגיד, אבל ברגע של כנות גמורה וחוסר פרגון לעצמי, אני מודה ומתוודה שאני לעיתים מאלה - משני הצדדים. אולי קל לי יותר גם לתת לזולת וגם לקבל מן הזולת במסגרת של מטפלת או מטופלת. אבל עכשיו (ובשנה הקרובה) אני לא זה ולא זה - במקום זה אני המטפלת של עצמי ואין ספק שזה מיוחד במינו עבורי. ובוודאי אלמד מכך.
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
תמרוש רוש, שכחתי עוד משהו -
_מה שנורא הוא שבחוגים הטיפוליים זה נחשב כמקצועיות וכתחכום
את חייבת לפרט. אני חייבת לשמוע. מה זאת אומרת "נחשב למקצועיות"?_
אני קטונתי מלייצג או לשקף עקרונות, תהליכים ועמדות של פסיכולוגים באופן כללי. אני באמת מדברת מהרהורי ליבי, מכאבי האישי ומזווית הראיה שלי שהיא תמיד מאוד ביקורתית ולעיתים גם צינית. אז קחי נא בחשבון
ובכל זאת - התכוונתי לכך שבחוגים מקצועיים מסוימים יש דגש עצום במיוחד על כך שצריך להיות דיסטנס גדול בין מטפל למטופל, והעיסוק בשמירה על המרחק הזה לדעתי מוגזם ומייצג פן מתנשא ומנוכר. זו הכללה ובוודאי יש יוצאים מן הכלל אבל יש גם הרבה שעונים על הכללה זו. גם כל הנטייה לעסוק באופן אובססיבי בפרשנות של התנהגות המטופל, בקישורים שלה לתכנים לא-מודעים, לקונפליקטים בלתי פתורים וכו' תוך דחיקת הכאן והעכשיו חוטאת למציאות לעיתים. אין ספק שהלא-מודע ותהליכים של העברה, התנגדות והגנתיות לסוגיה קיימים בטיפול, אך יש עוד המון דברים קיימים ונוכחים שצריך להתייחס אליהם. אין ספק שאהבה היא מילה שאני לא מכירה באופן 'מקצועי' - אף אחד לא מדבר על זה, לרוב.
התמזל מזלי ובשנתיים האחרונות עבדתי תחת מנהלת מקסימה, היה בינינו קליק מן הרגע הראשון, והיא אכן התגלתה כפסיכולוגית מזן אחר. עם המון אהבה וחמלה כלפי אנשים, שעלתה עשרות מונים על ההתנשאות. והרגשתי שהקשר שלי איתה והמודל שלה עזרו לי. אני זוכרת שהיא שלחה אותי לביקור בשבעה של משפחה צעירה שבה האב התאבד באופן מפתיע והשאיר אלמנה צעירה ושלושה ילדים קטנים. במקום הדרכות פלצניות וטיפשיות על שמירת מרחק, הגדרת גבולות הקשר וכו' היא פשוט הראתה לי איך להכנס ולהיות שם בפשטות ובצניעות. והיא מאוד שונה מהמיין-סטרים. אחר כך כשסיפרתי לפסיכולוגים אחרים על התהליך שהיה עם המשפחה הזו אנשים עיקמו את האף, חשבו שהקשר לא היה מקצועי מספיק כי לא היה בו דיסטנס מכובד. מישהו עוד אמר לי: "מה הם חושבים לעצמם, שאת עובדת סוציאלית?".
_מה שנורא הוא שבחוגים הטיפוליים זה נחשב כמקצועיות וכתחכום
את חייבת לפרט. אני חייבת לשמוע. מה זאת אומרת "נחשב למקצועיות"?_
אני קטונתי מלייצג או לשקף עקרונות, תהליכים ועמדות של פסיכולוגים באופן כללי. אני באמת מדברת מהרהורי ליבי, מכאבי האישי ומזווית הראיה שלי שהיא תמיד מאוד ביקורתית ולעיתים גם צינית. אז קחי נא בחשבון
ובכל זאת - התכוונתי לכך שבחוגים מקצועיים מסוימים יש דגש עצום במיוחד על כך שצריך להיות דיסטנס גדול בין מטפל למטופל, והעיסוק בשמירה על המרחק הזה לדעתי מוגזם ומייצג פן מתנשא ומנוכר. זו הכללה ובוודאי יש יוצאים מן הכלל אבל יש גם הרבה שעונים על הכללה זו. גם כל הנטייה לעסוק באופן אובססיבי בפרשנות של התנהגות המטופל, בקישורים שלה לתכנים לא-מודעים, לקונפליקטים בלתי פתורים וכו' תוך דחיקת הכאן והעכשיו חוטאת למציאות לעיתים. אין ספק שהלא-מודע ותהליכים של העברה, התנגדות והגנתיות לסוגיה קיימים בטיפול, אך יש עוד המון דברים קיימים ונוכחים שצריך להתייחס אליהם. אין ספק שאהבה היא מילה שאני לא מכירה באופן 'מקצועי' - אף אחד לא מדבר על זה, לרוב.
התמזל מזלי ובשנתיים האחרונות עבדתי תחת מנהלת מקסימה, היה בינינו קליק מן הרגע הראשון, והיא אכן התגלתה כפסיכולוגית מזן אחר. עם המון אהבה וחמלה כלפי אנשים, שעלתה עשרות מונים על ההתנשאות. והרגשתי שהקשר שלי איתה והמודל שלה עזרו לי. אני זוכרת שהיא שלחה אותי לביקור בשבעה של משפחה צעירה שבה האב התאבד באופן מפתיע והשאיר אלמנה צעירה ושלושה ילדים קטנים. במקום הדרכות פלצניות וטיפשיות על שמירת מרחק, הגדרת גבולות הקשר וכו' היא פשוט הראתה לי איך להכנס ולהיות שם בפשטות ובצניעות. והיא מאוד שונה מהמיין-סטרים. אחר כך כשסיפרתי לפסיכולוגים אחרים על התהליך שהיה עם המשפחה הזו אנשים עיקמו את האף, חשבו שהקשר לא היה מקצועי מספיק כי לא היה בו דיסטנס מכובד. מישהו עוד אמר לי: "מה הם חושבים לעצמם, שאת עובדת סוציאלית?".
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
עין הסערה - אם זה מתאים לך, אשמח אם תוכלי לספר קצת על:
אני מכירה מטפלת בתנועה, שעושה בדיוק את זה. היא מתייחסת לבריאות הגופנית, וללבוש, ולתזונה, ולחיבור עם הגוף, כחלק בלתי נפרד מן "הטיפול".
זה מאוד מאוד מעניין אותי.
אני מכירה מטפלת בתנועה, שעושה בדיוק את זה. היא מתייחסת לבריאות הגופנית, וללבוש, ולתזונה, ולחיבור עם הגוף, כחלק בלתי נפרד מן "הטיפול".
זה מאוד מאוד מעניין אותי.
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
בשמת א, קודם כל תודה על המחמאה. זה מחזק אותי ומעצים אותי לדעת שהדברים שאני חשה וכותבת עליהם מתחברים גם לחוויות של אנשים אחרים.
וחוץ מזה הדברים שכתבת לי מחזירים אותי למחוזות מוכרים וכואבים.
הילדה לא בסדר . היא לא בסדר. היא לא "מספיק טובה" כמו שהיא. היא לא "מושלמת". היא "פגומה", וזה גם לתמיד , לנצח נצחים - אין מה לעשות. שום דבר לא ימנע את גורלה המר. ממש אסון.
אהה. אז ככה נטעו בך את התחושה שאת חייבת להיות דקיקה, כי "רזה זה יפה", כי אחרת את "שמנמנה" וזה איום ונורא, ותחברי את זה עם "עוצמת הרכות" - הדחייה של הנשיות, הדחייה של הגוף שלנו, כל מה שאת מתמודדת איתו!
זה נכון שאמא ואבא היום מדברים על רזוני ודקיקותי, אבל לא כך היה תמיד. תמיד הייתי דחליל קטן ועלה נידף ברוח. בערך בגיל 14 נזכרתי להתחיל להתפתח, ואז צמח לי חזה לתפארת. מסתבר שבעיני אמי זה לא היה כ"כ מוצלח. מובן שאת החזיה הראשונה הלכתי לקנות לבד עם חברה כי אמא התעלמה מהעניין באלגנטיות. בערך בגיל 16 הגעתי למימדים בשלים ויפים - כלומר מאוד מאוד רזה וחזה נשי מלא ויפה - את זה אני אומרת היום ,אז לא הרגשתי כך. התביישתי בגופי, ואמי התביישה בי. אני לא אשכח שהיא אמרה לי: "אני לא מבינה איך יש לך חזה גדול, אצלנו במשפחה אין לאף אחת חזה גדול!". מי שקראה את הדף הזה מתחילתו יכולה לדמיין איך כל העניין של החזה ה'גדול מדי' שלי השתלב בכל העניין של הניתוק שלי מגופי.
אמי כמובן לא הניקה אותי או את אחיי. מה שאני הולכת להגיד עכשיו הולך להישמע פסיכולוגיה בגרוש, אבל אני אגיד בכל זאת. מאז שהייתי ילדה קטנה רציתי להיות פסיכולוגית, ועניין אותי לדעת למה אנשים הם כמו שהם, בעלי אישיות כזו או אחרת, התנהגות כזו וכו'. ותמיד חשבתי לעצמי - חבל שאמא שלי לא היניקה אותי, אולי אם היא הייתה מניקה אותי הייתי אחרת...לא יודעת איך ולמה ניטעה המחשבה בראשי.
כן אני יודעת שזה נשמע אינפנטילי. אבל המחשבה הזו על העדר ההנקה העסיקה אותי כנערה. פעם אפילו ממש ניסיתי לשוחח איתה על כך (הייתי בת 16-17) והיא הייתה המומה. חשוב לי להדגיש שלא האשמתי אותה בליבי על כך שלא עשתה זאת - אלא פשוט הצטערתי שזה לא קרה וחשבתי שהפסדתי. אני אפילו לא יודעת למה המחשבות האלו עלו בי, כי עד שהתחלתי להניק בעצמי כאם מעולם לא נתקלתי באשה מניקה....לא היו בסביבתי כאלה...
ועכשיו אני יושבת כאן וכותבת, ושקדי המתוקה שוכבת עלי ויונקת ממני. ואני יודעת שלפחות במשהו הצלחתי להתגבר על מה שהיה. כשהייתי בהיריון ראשון, עם נעם בתי הגדולה, היה לי ברור שארצה להניק. קראתי על חשיבות ההנקה, והרגשתי שזה הולך להיות דבר מדהים. בהיותי אדם אובססיבי ושקדן, הלכתי לקורס הכנה להנקה בחודש תשיעי. היה לי ברור שזה מיותר, כי הרי להניק זה הדבר הכי פשוט והכי טבע בעולם, אבל הייתי ילדה טובה, אז הלכתי וסיכמתי את כל ההרצאות. לאחר הלידה, כבר ביום הראשון התקשתי להניק. נעם, בתי הגדולה, לא הצליחה לתפוס. ישבנו נשים אחרי לידה עם היועצת של בית החולים, שדיברה על חשיבות ההנקה לאם ולתינוק, ושכל אחת יכולה להניק וכו'. היא עברה מאם לאם ובדקה, תיקנה ,עזרה....היא הגיעה אלי, הסתכלה, בחנה ואז עשתה שקט בחדר ואמרה לכל האמהות: זו דוגמא למקרה יוצא דופן של תינוקת שלא יכולה לינוק,,,,יש מקרים קיצוניים שבהם אין ברירה ולכן יש להתשתמש בתחליף חלב". הרגשתי כאילו נחת על משקל של 100 טון. לאחר שכולן התפזרו ניגשתי אליה ושאלתי אם אין משהו שאפשר לעשות. היא הייתי מאוד אמפטית וחמה, אמרה שזה לא סוף העולם, שאולי אפשר אבל בינתיים לתת תחליף. יצאתי מהחדר בוכה. היומיים בבית החולים היו בלתי נסבלים, היה קשה והיא קיבלה תוספת של פורמולה. כשחזרתי הבייתה התקשרתי ליועצת ההנקה שאצלה עשיתי סדנא ובכיתי שתגיע אלי הבייתה. היה ערב חג ואני התחננתי ובכיתי והיא בסוף הגיעה. ואז התחילו שלושה חודשים של שאיבות מטורפות סביב השעון תוך הנקה מלאה, ללא שום תחליף, עד שהיא למדה לינוק היטב ולא הייתה זקוקה לתוספת חלב שאוב. ונעם המשיכה לינוק עד גיל שנה ושלושה חודשים.
מה רציתי להגיד בכל הסיפור הזה? היום אני יודעת על הנקה הרבה יותר ממה שידעתי אז. בכלל כשנעם נולדה הייתי סופר-קונבנציונלית, הדבר הכי הכי באופן טבעי שעשיתי היה ההנקה. אבל היה כנראה בתוכי גרעין חזק וקשה של אמת שאמר:
את צריכה להניק!
התינוקת שלך זקוקה לאמא מניקה!
הנפש שלך צריכה לקבל שדר של קומפטנטיות, שיזרום ויפעפע לתוכה באמצעות החלב שיצא ממך!
ואין לי ספק שההתעקשות שלי על הנקה היתה לא רק מתוך הדאגה לבתי, אלא גם (אולי בעיקר?) מתוך הדאגה לעצמי - לתיקון שאני צריכה לעשות בעבורי.
ודרך אגב - לשמחתי עם שקד חוויית ההנקה החלה באופן חלק יותר, והפכה במהירות להרמוניה נפלאה ומענגת.
בשמת א, הדברים שכתבת לי מאוד חזקים ומהדהדים. מדהים כמה שבתקופה האחרונה הצלחתי להדחיק ולשכוח הרבה מן הדברים האלו. והתגובה שלך החזירה אלי חלק מן התחושות, אבל מה שמתחיל להיות מנוטרל הוא ההאשמה והכעס. אני מודה לך על תגובתך כי כשקראתי אותה ממש הרגשתי שאת יכולה להזדהות עם הילדה שבי, עם החוויה של שיפוטיות קשה ודחייה, ואת אפילו יכולה לכעוס באמת על דברים שלא נעשו לך אלא לי. וזה המון. וזה נותן לי לגיטימציה לשוב ולהרגיש חמלה כלפי הילדה הקטנה-גדולה שהייתי ועודני.
ולגבי הרזון- אכן חולני. תמיד האשמתי את הגנים כי אמי היא אשה רזה. אבל כנראה שזה לא רק זה. דרך אגב הסיוט שלי אחרי לידות הוא להתייצב מולם. אחרי הלידה הראשונה היא הגיעה חצי יום לאחר הלידה לבית החולים וכשראתה אותי הדבר הראשון שאמרה הוא "לא רואים שילדת, עדיין יש לך בטן גדולה". לאחר הלידה השניה, היא חיכתה מספר שבועות ואז אמרה לי: "כמעט חזרת לעצמך, אבא כבר כל כך פחד שתשארי עם בטן גדולה לכל החיים...". האמת היא שבאותו רגע, הרגשתי ממש אומללה. המשפט הזה "אבא כל כך פחד שתשארי עם בטן גדולה לכל החיים" הרס אותי, ועשה לי רע בנשמה כמה שבועות. ואם הייתי מנסה לתת פרשנויות פסיכואנליטיות לעניין זה אין ספק שהייתי יכולה לעשות מטעמים, אבל אני לא רוצה.
את לא מתארת לעצמך עד כמה הקישור ששמת ל- כמה להניק מתאים ונכון. קראתי את הדף ואני מתכוונת להגיב שם ישירות, כי זה בהחלט קשור לחוויה שלי כיום - הן כאדם בתהליך שינוי עם עצמו וגופו והן כאמא מניקה.
ודרך אגב- את בתי הגדולה הנקתי לפי שעון, לא באופן קיצוני אך מבחינה עקרונית לא הנקתי לפי דרישה. הרעיון הזה אפילו לא עלה בדעתי. עם בתי הקטנה אני מניקה לפי דרישה- בשעות שהיא נמצאת אתי היא יונקת חופשי, ובקיצור לוקחת שלוקים ביום ובלילה. ואני רואה הבדל - בהתקשרות, באהבה שיש כלפי ההנקה, בפתיחות. ברור שמדובר בשתי ילדות שונות, אבל אין לי ספק שיש משהו בדפוסי ההנקה של דיאדת האם-תינוק שתורמים משהו חשוב לעיצוב האופי של הילד, ובכלל זה היחס שלו לגופו ולצרכיו.
אולי אני נאיבית אך נראה לי ששקד שהתרגלה שכשהיא איתי היא יונקת איך ומתי שבא לה, תדע לכבד את דרישות גופה יותר טוב מנעם שהוגבלה לשעות ותדירויות שנשענות על לוח זמנים חיצוני.
אני בן אדם ביקורתי, שיפוטי, ציני, בעל ציפיות גבוהות מאנשים ובעיקר מעצמו. אבל מה - אני לא ממש מרשה לעצמי לכעוס כמו שצריך על אנשים. וכשקראתי את מה שכתבה בשמת, הרגשתי שהיא אמרה את מה שאני רוצה להגיד ולא מעיזה. אוף, זה כל כך קשה, יש דברים שאני לא רוצה ולא מסוגלת לומר וכשהם נאמרים זה מעורר רגש חזק.
הילדה לא בסדר . היא לא בסדר. היא לא "מספיק טובה" כמו שהיא. היא לא "מושלמת". היא "פגומה", וזה גם לתמיד , לנצח נצחים - אין מה לעשות. שום דבר לא ימנע את גורלה המר. ממש אסון.
וחוץ מזה הדברים שכתבת לי מחזירים אותי למחוזות מוכרים וכואבים.
הילדה לא בסדר . היא לא בסדר. היא לא "מספיק טובה" כמו שהיא. היא לא "מושלמת". היא "פגומה", וזה גם לתמיד , לנצח נצחים - אין מה לעשות. שום דבר לא ימנע את גורלה המר. ממש אסון.
אהה. אז ככה נטעו בך את התחושה שאת חייבת להיות דקיקה, כי "רזה זה יפה", כי אחרת את "שמנמנה" וזה איום ונורא, ותחברי את זה עם "עוצמת הרכות" - הדחייה של הנשיות, הדחייה של הגוף שלנו, כל מה שאת מתמודדת איתו!
זה נכון שאמא ואבא היום מדברים על רזוני ודקיקותי, אבל לא כך היה תמיד. תמיד הייתי דחליל קטן ועלה נידף ברוח. בערך בגיל 14 נזכרתי להתחיל להתפתח, ואז צמח לי חזה לתפארת. מסתבר שבעיני אמי זה לא היה כ"כ מוצלח. מובן שאת החזיה הראשונה הלכתי לקנות לבד עם חברה כי אמא התעלמה מהעניין באלגנטיות. בערך בגיל 16 הגעתי למימדים בשלים ויפים - כלומר מאוד מאוד רזה וחזה נשי מלא ויפה - את זה אני אומרת היום ,אז לא הרגשתי כך. התביישתי בגופי, ואמי התביישה בי. אני לא אשכח שהיא אמרה לי: "אני לא מבינה איך יש לך חזה גדול, אצלנו במשפחה אין לאף אחת חזה גדול!". מי שקראה את הדף הזה מתחילתו יכולה לדמיין איך כל העניין של החזה ה'גדול מדי' שלי השתלב בכל העניין של הניתוק שלי מגופי.
אמי כמובן לא הניקה אותי או את אחיי. מה שאני הולכת להגיד עכשיו הולך להישמע פסיכולוגיה בגרוש, אבל אני אגיד בכל זאת. מאז שהייתי ילדה קטנה רציתי להיות פסיכולוגית, ועניין אותי לדעת למה אנשים הם כמו שהם, בעלי אישיות כזו או אחרת, התנהגות כזו וכו'. ותמיד חשבתי לעצמי - חבל שאמא שלי לא היניקה אותי, אולי אם היא הייתה מניקה אותי הייתי אחרת...לא יודעת איך ולמה ניטעה המחשבה בראשי.
כן אני יודעת שזה נשמע אינפנטילי. אבל המחשבה הזו על העדר ההנקה העסיקה אותי כנערה. פעם אפילו ממש ניסיתי לשוחח איתה על כך (הייתי בת 16-17) והיא הייתה המומה. חשוב לי להדגיש שלא האשמתי אותה בליבי על כך שלא עשתה זאת - אלא פשוט הצטערתי שזה לא קרה וחשבתי שהפסדתי. אני אפילו לא יודעת למה המחשבות האלו עלו בי, כי עד שהתחלתי להניק בעצמי כאם מעולם לא נתקלתי באשה מניקה....לא היו בסביבתי כאלה...
ועכשיו אני יושבת כאן וכותבת, ושקדי המתוקה שוכבת עלי ויונקת ממני. ואני יודעת שלפחות במשהו הצלחתי להתגבר על מה שהיה. כשהייתי בהיריון ראשון, עם נעם בתי הגדולה, היה לי ברור שארצה להניק. קראתי על חשיבות ההנקה, והרגשתי שזה הולך להיות דבר מדהים. בהיותי אדם אובססיבי ושקדן, הלכתי לקורס הכנה להנקה בחודש תשיעי. היה לי ברור שזה מיותר, כי הרי להניק זה הדבר הכי פשוט והכי טבע בעולם, אבל הייתי ילדה טובה, אז הלכתי וסיכמתי את כל ההרצאות. לאחר הלידה, כבר ביום הראשון התקשתי להניק. נעם, בתי הגדולה, לא הצליחה לתפוס. ישבנו נשים אחרי לידה עם היועצת של בית החולים, שדיברה על חשיבות ההנקה לאם ולתינוק, ושכל אחת יכולה להניק וכו'. היא עברה מאם לאם ובדקה, תיקנה ,עזרה....היא הגיעה אלי, הסתכלה, בחנה ואז עשתה שקט בחדר ואמרה לכל האמהות: זו דוגמא למקרה יוצא דופן של תינוקת שלא יכולה לינוק,,,,יש מקרים קיצוניים שבהם אין ברירה ולכן יש להתשתמש בתחליף חלב". הרגשתי כאילו נחת על משקל של 100 טון. לאחר שכולן התפזרו ניגשתי אליה ושאלתי אם אין משהו שאפשר לעשות. היא הייתי מאוד אמפטית וחמה, אמרה שזה לא סוף העולם, שאולי אפשר אבל בינתיים לתת תחליף. יצאתי מהחדר בוכה. היומיים בבית החולים היו בלתי נסבלים, היה קשה והיא קיבלה תוספת של פורמולה. כשחזרתי הבייתה התקשרתי ליועצת ההנקה שאצלה עשיתי סדנא ובכיתי שתגיע אלי הבייתה. היה ערב חג ואני התחננתי ובכיתי והיא בסוף הגיעה. ואז התחילו שלושה חודשים של שאיבות מטורפות סביב השעון תוך הנקה מלאה, ללא שום תחליף, עד שהיא למדה לינוק היטב ולא הייתה זקוקה לתוספת חלב שאוב. ונעם המשיכה לינוק עד גיל שנה ושלושה חודשים.
מה רציתי להגיד בכל הסיפור הזה? היום אני יודעת על הנקה הרבה יותר ממה שידעתי אז. בכלל כשנעם נולדה הייתי סופר-קונבנציונלית, הדבר הכי הכי באופן טבעי שעשיתי היה ההנקה. אבל היה כנראה בתוכי גרעין חזק וקשה של אמת שאמר:
את צריכה להניק!
התינוקת שלך זקוקה לאמא מניקה!
הנפש שלך צריכה לקבל שדר של קומפטנטיות, שיזרום ויפעפע לתוכה באמצעות החלב שיצא ממך!
ואין לי ספק שההתעקשות שלי על הנקה היתה לא רק מתוך הדאגה לבתי, אלא גם (אולי בעיקר?) מתוך הדאגה לעצמי - לתיקון שאני צריכה לעשות בעבורי.
ודרך אגב - לשמחתי עם שקד חוויית ההנקה החלה באופן חלק יותר, והפכה במהירות להרמוניה נפלאה ומענגת.
בשמת א, הדברים שכתבת לי מאוד חזקים ומהדהדים. מדהים כמה שבתקופה האחרונה הצלחתי להדחיק ולשכוח הרבה מן הדברים האלו. והתגובה שלך החזירה אלי חלק מן התחושות, אבל מה שמתחיל להיות מנוטרל הוא ההאשמה והכעס. אני מודה לך על תגובתך כי כשקראתי אותה ממש הרגשתי שאת יכולה להזדהות עם הילדה שבי, עם החוויה של שיפוטיות קשה ודחייה, ואת אפילו יכולה לכעוס באמת על דברים שלא נעשו לך אלא לי. וזה המון. וזה נותן לי לגיטימציה לשוב ולהרגיש חמלה כלפי הילדה הקטנה-גדולה שהייתי ועודני.
ולגבי הרזון- אכן חולני. תמיד האשמתי את הגנים כי אמי היא אשה רזה. אבל כנראה שזה לא רק זה. דרך אגב הסיוט שלי אחרי לידות הוא להתייצב מולם. אחרי הלידה הראשונה היא הגיעה חצי יום לאחר הלידה לבית החולים וכשראתה אותי הדבר הראשון שאמרה הוא "לא רואים שילדת, עדיין יש לך בטן גדולה". לאחר הלידה השניה, היא חיכתה מספר שבועות ואז אמרה לי: "כמעט חזרת לעצמך, אבא כבר כל כך פחד שתשארי עם בטן גדולה לכל החיים...". האמת היא שבאותו רגע, הרגשתי ממש אומללה. המשפט הזה "אבא כל כך פחד שתשארי עם בטן גדולה לכל החיים" הרס אותי, ועשה לי רע בנשמה כמה שבועות. ואם הייתי מנסה לתת פרשנויות פסיכואנליטיות לעניין זה אין ספק שהייתי יכולה לעשות מטעמים, אבל אני לא רוצה.
את לא מתארת לעצמך עד כמה הקישור ששמת ל- כמה להניק מתאים ונכון. קראתי את הדף ואני מתכוונת להגיב שם ישירות, כי זה בהחלט קשור לחוויה שלי כיום - הן כאדם בתהליך שינוי עם עצמו וגופו והן כאמא מניקה.
ודרך אגב- את בתי הגדולה הנקתי לפי שעון, לא באופן קיצוני אך מבחינה עקרונית לא הנקתי לפי דרישה. הרעיון הזה אפילו לא עלה בדעתי. עם בתי הקטנה אני מניקה לפי דרישה- בשעות שהיא נמצאת אתי היא יונקת חופשי, ובקיצור לוקחת שלוקים ביום ובלילה. ואני רואה הבדל - בהתקשרות, באהבה שיש כלפי ההנקה, בפתיחות. ברור שמדובר בשתי ילדות שונות, אבל אין לי ספק שיש משהו בדפוסי ההנקה של דיאדת האם-תינוק שתורמים משהו חשוב לעיצוב האופי של הילד, ובכלל זה היחס שלו לגופו ולצרכיו.
אולי אני נאיבית אך נראה לי ששקד שהתרגלה שכשהיא איתי היא יונקת איך ומתי שבא לה, תדע לכבד את דרישות גופה יותר טוב מנעם שהוגבלה לשעות ותדירויות שנשענות על לוח זמנים חיצוני.
אני בן אדם ביקורתי, שיפוטי, ציני, בעל ציפיות גבוהות מאנשים ובעיקר מעצמו. אבל מה - אני לא ממש מרשה לעצמי לכעוס כמו שצריך על אנשים. וכשקראתי את מה שכתבה בשמת, הרגשתי שהיא אמרה את מה שאני רוצה להגיד ולא מעיזה. אוף, זה כל כך קשה, יש דברים שאני לא רוצה ולא מסוגלת לומר וכשהם נאמרים זה מעורר רגש חזק.
הילדה לא בסדר . היא לא בסדר. היא לא "מספיק טובה" כמו שהיא. היא לא "מושלמת". היא "פגומה", וזה גם לתמיד , לנצח נצחים - אין מה לעשות. שום דבר לא ימנע את גורלה המר. ממש אסון.
-
נבט_חיטה*
- הודעות: 313
- הצטרפות: 14 מאי 2005, 23:13
- דף אישי: הדף האישי של נבט_חיטה*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
אוי כמה שאני מזדהה. רציתי לצטט משפטים שכתבת אבל גיליתי שזה יוצא המון.
וכמה שמחתי שבשמת א שמה את הלינק לדף החשוב הזה שלא שמתי לב אליו עד כה.
אני בטוחה שהרבה דברים שקרו לי פיזית- הגיעו בעקבות התעללות בגוף שלי. התעללות נפשית שגרמתי לעצמי. והביקורתיות הזאת. כלפי עצמי. כלפי אחרים. והציניות.
נורא.
וכשיום בהיר אחד הגעתי לטיפול נמרץ בעקבות מה שנקרא "תסחיף ריאתי"- כל כך נעלבתי ממה שהגוף עולל לי. איך זה קרה? איך הגיעו להם קרישי דם לריאות שלי? ובגיל צעיר יחסית (26). בזמן ששכבתי בבית החולים מחוברת לחוטים ואינפוזיות, במצב סיעודי כמעט, הבנתי שאני בעצם עוללתי את זה לעצמי... ולמרות שכיום ידוע לי שאני סובלת מפגם גנטי ובכל זאת, אני בטוחה שיש קשר נפשי למה שקרה לי פיזית. כל מיני חסימות וציסטות וקרישי דם שלא נדע ותקיעוּת מחשבתית והלקאות והמון סבל נפשי ונבירה אינסופית ובשביל מה? ולשם מה? כמו סם כזה. התענוג שבסבל. וכשאני סובלת אני כמובן לא אוכלת. (זה עבר. שייך להיסטוריה).
וברגע שהגיעה לה תקופה טובה בחיי (הייתי לבד. עצמאית. בלתי תלויה. הרחק הרחק מעבר לים) - פגשתי את בעלי (ועליתי במשקל). מהר מאוד התחתנו ומהר מאוד נכנסתי להריון.
הבטחתי לעצמי (ואני מבטיחה מידי יום) לאהוב את עצמי. להרגיש טוב עם עצמי. להזין את עצמי בשפע. ובכל טוב. וכשאני מביטה על המשפחה הקטנה שלי אני אומרת תודה בלחש... תודה. זה מגיע לי. מגיע לי שיהיה לי טוב. מגיע לגוף שלי להתעבר וללדת. להיות בריא. לפרוח. מגיע לי להיות מאושרת. מגיע לילד שלי אמא טובה ורגועה שמניקה אותו (ונהנית מכל רגע) ומזינה אותו ומעניקה לו חום ואהבה. מגיע לנו. לכולנו. זו זכותנו.
שולחת לך חיבוק @}
וכמה שמחתי שבשמת א שמה את הלינק לדף החשוב הזה שלא שמתי לב אליו עד כה.
אני בטוחה שהרבה דברים שקרו לי פיזית- הגיעו בעקבות התעללות בגוף שלי. התעללות נפשית שגרמתי לעצמי. והביקורתיות הזאת. כלפי עצמי. כלפי אחרים. והציניות.
נורא.
וכשיום בהיר אחד הגעתי לטיפול נמרץ בעקבות מה שנקרא "תסחיף ריאתי"- כל כך נעלבתי ממה שהגוף עולל לי. איך זה קרה? איך הגיעו להם קרישי דם לריאות שלי? ובגיל צעיר יחסית (26). בזמן ששכבתי בבית החולים מחוברת לחוטים ואינפוזיות, במצב סיעודי כמעט, הבנתי שאני בעצם עוללתי את זה לעצמי... ולמרות שכיום ידוע לי שאני סובלת מפגם גנטי ובכל זאת, אני בטוחה שיש קשר נפשי למה שקרה לי פיזית. כל מיני חסימות וציסטות וקרישי דם שלא נדע ותקיעוּת מחשבתית והלקאות והמון סבל נפשי ונבירה אינסופית ובשביל מה? ולשם מה? כמו סם כזה. התענוג שבסבל. וכשאני סובלת אני כמובן לא אוכלת. (זה עבר. שייך להיסטוריה).
וברגע שהגיעה לה תקופה טובה בחיי (הייתי לבד. עצמאית. בלתי תלויה. הרחק הרחק מעבר לים) - פגשתי את בעלי (ועליתי במשקל). מהר מאוד התחתנו ומהר מאוד נכנסתי להריון.
הבטחתי לעצמי (ואני מבטיחה מידי יום) לאהוב את עצמי. להרגיש טוב עם עצמי. להזין את עצמי בשפע. ובכל טוב. וכשאני מביטה על המשפחה הקטנה שלי אני אומרת תודה בלחש... תודה. זה מגיע לי. מגיע לי שיהיה לי טוב. מגיע לגוף שלי להתעבר וללדת. להיות בריא. לפרוח. מגיע לי להיות מאושרת. מגיע לילד שלי אמא טובה ורגועה שמניקה אותו (ונהנית מכל רגע) ומזינה אותו ומעניקה לו חום ואהבה. מגיע לנו. לכולנו. זו זכותנו.
שולחת לך חיבוק
@}-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
ממש הרגשתי שאת יכולה להזדהות עם הילדה שבי, עם החוויה של שיפוטיות קשה ודחייה, ואת אפילו יכולה לכעוס באמת על דברים שלא נעשו לך אלא לי. וזה המון. וזה נותן לי לגיטימציה לשוב ולהרגיש חמלה כלפי הילדה הקטנה-גדולה שהייתי ועודני.
תודה, תודה, באמת עניתי לך מתוך הזדהות גדולה עם הילדה שבך, שרואה את הדפוס חוזר מול הילדה שלך. ומתוך המון חמלה.
ומתוך כעס גדול על הנזק שנעשה לך כילדה, ושעלול להיעשות לילדות שלך.
עלול, אבל כבר לא ייעשה. ואת יודעת למה? כי את שם. כי את מודעת, מבינה, שומעת, ועומדת בין אמא שלך לבין הפגיעה בילדות. ההערות שלה הן רק הערות של סבתא, ואמא כבר מחזקת מסר אחר. לך לא היתה אמא שהגנה עלייך, ולהן יש. זה כל ההבדל.
וזה מזכיר לי:
נכון, כעס. אבל באותה מידה: שיחרור גדול. זה כל כך מבליט את העובדה שכל התפיסות והאמירות האלה, של אמך, לא קשורות אלייך ולא אל בנותייך. זה הכל אצלה (ואצל האבא, אני מבינה). זה לא שייך למראה שלך בכלל. זה שייך לבעיה חולנית שיש אצלה.
ועל הבעיות שלה אין ברירה אלא לסלוח לה. ולסלוח ולא להיפגע אפשר כשרואים את זה "מבחוץ", כשמבינים שהיא - היא, ואת - את, אתן שני אנשים שונים ואת לא שלוחה שלה שצריכה להתאים לתפיסות חולניות שלה על גוף האשה.
היא נולדה בזמן הלא נכון, ואלה התפיסות שלה, והן גורמות לה בוודאי נזק עצום, אבל אני מקווה שלך ולבנות שלך הן כבר לא יגרמו יותר נזק.
הרגשתי שהיא אמרה את מה שאני רוצה להגיד ולא מעיזה
כן, את קולעת לגמרי.
הרגשתי שזה מתחבא אצלך בפנים ושלי יש האומץ להגיד את זה כמו שזה, בגלוי, לשחרר את זה לאוויר העולם, להגיד את זה בשבילך וזה יכול לשחרר אותך מהכלא לאוויר החופשי. זה נאמר! וכשזה נאמר, זה חזק ומהדהד, אבל גם כבר פחות נורא, כי זה כבר לא מתחבא ואורב בחושך.
תודה, תודה, באמת עניתי לך מתוך הזדהות גדולה עם הילדה שבך, שרואה את הדפוס חוזר מול הילדה שלך. ומתוך המון חמלה.
ומתוך כעס גדול על הנזק שנעשה לך כילדה, ושעלול להיעשות לילדות שלך.
עלול, אבל כבר לא ייעשה. ואת יודעת למה? כי את שם. כי את מודעת, מבינה, שומעת, ועומדת בין אמא שלך לבין הפגיעה בילדות. ההערות שלה הן רק הערות של סבתא, ואמא כבר מחזקת מסר אחר. לך לא היתה אמא שהגנה עלייך, ולהן יש. זה כל ההבדל.
וזה מזכיר לי:
נכון, כעס. אבל באותה מידה: שיחרור גדול. זה כל כך מבליט את העובדה שכל התפיסות והאמירות האלה, של אמך, לא קשורות אלייך ולא אל בנותייך. זה הכל אצלה (ואצל האבא, אני מבינה). זה לא שייך למראה שלך בכלל. זה שייך לבעיה חולנית שיש אצלה.
ועל הבעיות שלה אין ברירה אלא לסלוח לה. ולסלוח ולא להיפגע אפשר כשרואים את זה "מבחוץ", כשמבינים שהיא - היא, ואת - את, אתן שני אנשים שונים ואת לא שלוחה שלה שצריכה להתאים לתפיסות חולניות שלה על גוף האשה.
היא נולדה בזמן הלא נכון, ואלה התפיסות שלה, והן גורמות לה בוודאי נזק עצום, אבל אני מקווה שלך ולבנות שלך הן כבר לא יגרמו יותר נזק.
הרגשתי שהיא אמרה את מה שאני רוצה להגיד ולא מעיזה
כן, את קולעת לגמרי.
הרגשתי שזה מתחבא אצלך בפנים ושלי יש האומץ להגיד את זה כמו שזה, בגלוי, לשחרר את זה לאוויר העולם, להגיד את זה בשבילך וזה יכול לשחרר אותך מהכלא לאוויר החופשי. זה נאמר! וכשזה נאמר, זה חזק ומהדהד, אבל גם כבר פחות נורא, כי זה כבר לא מתחבא ואורב בחושך.
-
תמרוש_רוש
- הודעות: 5688
- הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
- דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
"מה הם חושבים לעצמם, שאת עובדת סוציאלית?"
אידיוטים. האיש שאמר את זה חשב שהעליב, ולא הבין שנתן מחמאה.
אני מכירה מטפלת בתנועה, שעושה בדיוק את זה. היא מתייחסת לבריאות הגופנית, וללבוש, ולתזונה, ולחיבור עם הגוף, כחלק בלתי נפרד מן "הטיפול".
מירי, אני עברתי קורס של טיפול בתנועה באוניברסיטה, כך שאולי אוכל לענות לך עד שרחלי תגיע.
טוב, לא יודעת מאיפה להתחיל, אבל זה היה קורס מדהים.
את לומדת להקשיב לגוף שלך, ולגופנפש שלך. לראות את הדיאלוג האינסופי בין הרגש לגוף, איך הם מתגברים זה את זה, איך אין בעצם חציצה ביניהם (לכן כל כך קשה לי לכתוב על זה, התחלתי כבר פעמיים ומחקתי, כי השפה ישר משתמשת בדיכוטומיות בין הגוף לנפש, אבל הקורס היה חוויה של אינטגרציה, מחיקת כל הדיכוטומיות).
אני למדתי להתבונן בבני אדם, ביציבה שלהם, בתנועה שלהם, בצורה שהם מנצלים את המרחב שסביבם (או שלא).
למדתי להכיר על עצמי את ההקשרים בין דפוס של תנוחה או תנועה פיזית, לבין הרגש שהיא מעודדת או משקפת.
ניתנה לי שם הזכות לבטא את עצמי בתנועה. להיות אגרסיבית, להכניס אלמנטים של קראטה, ורגע אחר כך להיות רכה מאוד מאוד.
ליהנות מכל העולמות:
גוף-נפש
ביטוי של רגש קיים - עידוד להצמחת רגש חדש
אגרסיביות - רכות
התנסות - דיבור וניתוח ההתנסות (ניהלנו יומן של הפגישות, ובו כתבתי בעט כחול את מה שהיה, ובעט סגול את המשמעות הרגשית וההתנסויות שחוויתי).
הכל.
<הולכת לאכול ארוחת בוקר>
אידיוטים. האיש שאמר את זה חשב שהעליב, ולא הבין שנתן מחמאה.
אני מכירה מטפלת בתנועה, שעושה בדיוק את זה. היא מתייחסת לבריאות הגופנית, וללבוש, ולתזונה, ולחיבור עם הגוף, כחלק בלתי נפרד מן "הטיפול".
מירי, אני עברתי קורס של טיפול בתנועה באוניברסיטה, כך שאולי אוכל לענות לך עד שרחלי תגיע.
טוב, לא יודעת מאיפה להתחיל, אבל זה היה קורס מדהים.
את לומדת להקשיב לגוף שלך, ולגופנפש שלך. לראות את הדיאלוג האינסופי בין הרגש לגוף, איך הם מתגברים זה את זה, איך אין בעצם חציצה ביניהם (לכן כל כך קשה לי לכתוב על זה, התחלתי כבר פעמיים ומחקתי, כי השפה ישר משתמשת בדיכוטומיות בין הגוף לנפש, אבל הקורס היה חוויה של אינטגרציה, מחיקת כל הדיכוטומיות).
אני למדתי להתבונן בבני אדם, ביציבה שלהם, בתנועה שלהם, בצורה שהם מנצלים את המרחב שסביבם (או שלא).
למדתי להכיר על עצמי את ההקשרים בין דפוס של תנוחה או תנועה פיזית, לבין הרגש שהיא מעודדת או משקפת.
ניתנה לי שם הזכות לבטא את עצמי בתנועה. להיות אגרסיבית, להכניס אלמנטים של קראטה, ורגע אחר כך להיות רכה מאוד מאוד.
ליהנות מכל העולמות:
גוף-נפש
ביטוי של רגש קיים - עידוד להצמחת רגש חדש
אגרסיביות - רכות
התנסות - דיבור וניתוח ההתנסות (ניהלנו יומן של הפגישות, ובו כתבתי בעט כחול את מה שהיה, ובעט סגול את המשמעות הרגשית וההתנסויות שחוויתי).
הכל.
<הולכת לאכול ארוחת בוקר>
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
נבט חיטה יקרה
שולחת לך חיבוקים - אין ספק שאת יכולה להבין אותי ואני אותך...
גם אצלי האמהות כנראה התחילה תהליך של לידה מחדש, או לפחות הולידה את המודעות לכך שמשהו השתבש ושצריך לתקן אותו. באחד הדפים כאן קראתי משהו מאוד יפה ש- פיצה מחפשת כיוון כתבה - משהו כמו שהלידה היא הטיפול הפסיכולוגי הכי טוב שיש - ואני בעוונותיי מסכימה.
כל כך נעלבתי ממה שהגוף עולל לי. איך זה קרה?
אני מגיעה בדיוק מאותו מקום. מצד אחד - לא לתת כבוד לגוף, ומצד שני - להעלב כשהוא בתורו נעלב ומתחיל ליבב. אבל כיום ברוך-ה' אני מרגישה שינוי.
הרמב"ם כתב בחיבורו- 'שמונה פרקים", שעוסק בהרבה אלמנטים חשובים בנפש האדם, על כך שאם לאדם יש נטיה חזקה לדרך מסוימת, והוא רוצה לתקן אותה, עליו ללכת באופן מופגן ונחרץ לצורך התיקון לקצה השני של הסקאלה: "כשם שהגוף, כשיצא משיווי נראה על איזה צד נטה ויצא, ונעמוד נגדו בהפכו, עד שישוב אל השיווי, וכשישתווה, נסלק ידינו מן ההיפוך, ונשוב לעשות לו מה שיעמידהו על שיוויו, כן נעשה במידות (=מידות הנפש) בשווה. והמשל בו: כשנראה אדם שהיתה לו תכונה בנפשו וחיסר בה נפשו מכל טוב לרוב הכילות (=קמצנות), וזו פחיתות מפחיתויות הנפש........וכשנרצה לרפאות זה החולי, לא נצווהו להרגיל בנדיבות.....אבל צריך שנביאו לפזר, ויכפול מעשה הפיזור פעם אחר פעם פעמים רבות, עד שתסור ממנו התכונה המחייבת לכילות, והיה קרוב להגיע אל תכונת הפיזור, אז נסלק פעולות הפיזור, ונצווהו להתמיד על פעולות הנדיבות, וישקוד עליהן - לא יותיר ולא יחסר..."
כשחשבתי אתמול על תהליך השינוי שאני עוברת נוכחתי שוב לדעת עד כמה הרמב"ם בנוסף להיותו רופא והוגה חשוב הבין גם בנפש האדם. הוא מדבר על עקרון חשוב שאני מנסה ליישם כל הזמן באופן אינטואיטיבי, למשל, כל העניין של הזנחת הגוף לצרכים אחרים - פעם הייתי מוותרת על צרכים גופניים עד שאספיק לסיים דברים. כנראה הגוף הרגיש שדרים של "אתה אחרון בתור וכולם לפניך" ועכשיו הפכתי לחלוטין את הכיוון. עכשיו אני מגזימה ומקצינה באופן בולט, כי ברור לי שעבורי זו הדרך לתקן. אין כזה דבר לדחות צורך בשתייה, אכילה, הליכה לשרותים, מקלחת חמה, ברגע שאני חשה צורך פיזי מעין זה אני פשוט עוזבת הכל מהיידיים, פשוטו כמשמעו (כשאין לי אילוצים חמורים) - והולכת למלא את צרכי הגוף. אין דחיות ואין הסברים לה אח"כ יותר טוב - אפילו לא דקה אח"כ. בשבוע שעבר התחלתי ללמד באיזשהו מקום אחר הצהריים. ידעתי שאגיע הבייתה רק בשמונה בערב, ובשלוש, לפני שהתחלתי ללמד הרגשתי תחילת רעב מגיע. באותו רגע נכנסתי למסעדה טובה לבדי, ישבתי והזמנתי ארוחה מלאה. כמובן שזה נתן לי כוח לאחר כך. פעם לא הייתי מעיזה לעשות זאת. אחד הדברים שעזרו לי לעשות זאת היום הוא לדמיין חזק את בנותיי בעוד מספר שנים - ולחשוב כיצד הייתי מגיבה ברגע נתון אם היו שואלות אותי מה לעשות - למשל, אם היו אומרות - היום אעבוד עד מאוחר, האם לאכול עכשיו ארוחה ענקית ומשביעה או לחכות עד הארוחה החמה שתהיה בכל מקרה בבית. כמובן שהייתי משיבה להן שהן צריכות להשביע את רעבונן מייד ולא לחכות. וכיוון שלהן מגיע הטוב ביותר גם לי מגיע הטוב ביותר, ובלי רגשות אשמה:
מגיע לי שיהיה לי טוב. מגיע לגוף שלי להתעבר וללדת. להיות בריא. לפרוח. מגיע לי להיות מאושרת.
אני עדיין עובדת על זה. מאז ומתמיד כשנעשה לי 'יותר מדי טוב' אני מתחילה להתמלא בחרדה - ולחשוב שזה לא מגיע לי ושאני לא ראויה. מה פתאום שיהיה לי כל כך טוב, הרי אנשים אחרים כל כך סובלים ורע להם, למה דווקא לי מגיע שיהיה לי טוב. זה הלך המחשבה עמו גדלתי, כמו גם הציפייה התמידית לכך שהכל בחיים יכול להשתבש ברגע. אני חייבת להגיד שגם כאם התחלתי לאמץ דפוסי חשיבה אחרים.
חלק מהשינוי התחיל כמובן מנתינת הרגש לעצמי ונתינת האהבה לעצמי. אם אני מסתכלת על עצמי במראה ואומרת לעצמי 'את יפה, את מקסימה, אני אוהבת אותך' (בעקבות מה שכתבה לי לי אורה על עקרונות של לואיז היי), באופן טבעי מתערער לי דפוס האמונה הקודם שלא מגיע לי להיות מאושרת. ואכן אני מתחילה להרגיש כמו שכתבת על עצמך - מגיע לי שיהיה לי טוב.
שולחת לך חיבוקים - אין ספק שאת יכולה להבין אותי ואני אותך...
גם אצלי האמהות כנראה התחילה תהליך של לידה מחדש, או לפחות הולידה את המודעות לכך שמשהו השתבש ושצריך לתקן אותו. באחד הדפים כאן קראתי משהו מאוד יפה ש- פיצה מחפשת כיוון כתבה - משהו כמו שהלידה היא הטיפול הפסיכולוגי הכי טוב שיש - ואני בעוונותיי מסכימה.
כל כך נעלבתי ממה שהגוף עולל לי. איך זה קרה?
אני מגיעה בדיוק מאותו מקום. מצד אחד - לא לתת כבוד לגוף, ומצד שני - להעלב כשהוא בתורו נעלב ומתחיל ליבב. אבל כיום ברוך-ה' אני מרגישה שינוי.
הרמב"ם כתב בחיבורו- 'שמונה פרקים", שעוסק בהרבה אלמנטים חשובים בנפש האדם, על כך שאם לאדם יש נטיה חזקה לדרך מסוימת, והוא רוצה לתקן אותה, עליו ללכת באופן מופגן ונחרץ לצורך התיקון לקצה השני של הסקאלה: "כשם שהגוף, כשיצא משיווי נראה על איזה צד נטה ויצא, ונעמוד נגדו בהפכו, עד שישוב אל השיווי, וכשישתווה, נסלק ידינו מן ההיפוך, ונשוב לעשות לו מה שיעמידהו על שיוויו, כן נעשה במידות (=מידות הנפש) בשווה. והמשל בו: כשנראה אדם שהיתה לו תכונה בנפשו וחיסר בה נפשו מכל טוב לרוב הכילות (=קמצנות), וזו פחיתות מפחיתויות הנפש........וכשנרצה לרפאות זה החולי, לא נצווהו להרגיל בנדיבות.....אבל צריך שנביאו לפזר, ויכפול מעשה הפיזור פעם אחר פעם פעמים רבות, עד שתסור ממנו התכונה המחייבת לכילות, והיה קרוב להגיע אל תכונת הפיזור, אז נסלק פעולות הפיזור, ונצווהו להתמיד על פעולות הנדיבות, וישקוד עליהן - לא יותיר ולא יחסר..."
כשחשבתי אתמול על תהליך השינוי שאני עוברת נוכחתי שוב לדעת עד כמה הרמב"ם בנוסף להיותו רופא והוגה חשוב הבין גם בנפש האדם. הוא מדבר על עקרון חשוב שאני מנסה ליישם כל הזמן באופן אינטואיטיבי, למשל, כל העניין של הזנחת הגוף לצרכים אחרים - פעם הייתי מוותרת על צרכים גופניים עד שאספיק לסיים דברים. כנראה הגוף הרגיש שדרים של "אתה אחרון בתור וכולם לפניך" ועכשיו הפכתי לחלוטין את הכיוון. עכשיו אני מגזימה ומקצינה באופן בולט, כי ברור לי שעבורי זו הדרך לתקן. אין כזה דבר לדחות צורך בשתייה, אכילה, הליכה לשרותים, מקלחת חמה, ברגע שאני חשה צורך פיזי מעין זה אני פשוט עוזבת הכל מהיידיים, פשוטו כמשמעו (כשאין לי אילוצים חמורים) - והולכת למלא את צרכי הגוף. אין דחיות ואין הסברים לה אח"כ יותר טוב - אפילו לא דקה אח"כ. בשבוע שעבר התחלתי ללמד באיזשהו מקום אחר הצהריים. ידעתי שאגיע הבייתה רק בשמונה בערב, ובשלוש, לפני שהתחלתי ללמד הרגשתי תחילת רעב מגיע. באותו רגע נכנסתי למסעדה טובה לבדי, ישבתי והזמנתי ארוחה מלאה. כמובן שזה נתן לי כוח לאחר כך. פעם לא הייתי מעיזה לעשות זאת. אחד הדברים שעזרו לי לעשות זאת היום הוא לדמיין חזק את בנותיי בעוד מספר שנים - ולחשוב כיצד הייתי מגיבה ברגע נתון אם היו שואלות אותי מה לעשות - למשל, אם היו אומרות - היום אעבוד עד מאוחר, האם לאכול עכשיו ארוחה ענקית ומשביעה או לחכות עד הארוחה החמה שתהיה בכל מקרה בבית. כמובן שהייתי משיבה להן שהן צריכות להשביע את רעבונן מייד ולא לחכות. וכיוון שלהן מגיע הטוב ביותר גם לי מגיע הטוב ביותר, ובלי רגשות אשמה:
מגיע לי שיהיה לי טוב. מגיע לגוף שלי להתעבר וללדת. להיות בריא. לפרוח. מגיע לי להיות מאושרת.
אני עדיין עובדת על זה. מאז ומתמיד כשנעשה לי 'יותר מדי טוב' אני מתחילה להתמלא בחרדה - ולחשוב שזה לא מגיע לי ושאני לא ראויה. מה פתאום שיהיה לי כל כך טוב, הרי אנשים אחרים כל כך סובלים ורע להם, למה דווקא לי מגיע שיהיה לי טוב. זה הלך המחשבה עמו גדלתי, כמו גם הציפייה התמידית לכך שהכל בחיים יכול להשתבש ברגע. אני חייבת להגיד שגם כאם התחלתי לאמץ דפוסי חשיבה אחרים.
חלק מהשינוי התחיל כמובן מנתינת הרגש לעצמי ונתינת האהבה לעצמי. אם אני מסתכלת על עצמי במראה ואומרת לעצמי 'את יפה, את מקסימה, אני אוהבת אותך' (בעקבות מה שכתבה לי לי אורה על עקרונות של לואיז היי), באופן טבעי מתערער לי דפוס האמונה הקודם שלא מגיע לי להיות מאושרת. ואכן אני מתחילה להרגיש כמו שכתבת על עצמך - מגיע לי שיהיה לי טוב.
-
תמר_ס*
- הודעות: 1392
- הצטרפות: 30 יוני 2003, 10:48
- דף אישי: הדף האישי של תמר_ס*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
וואו מירי, אין לך מושג כמה אני מתענגת על הדף הזה. איזה עבודה אמיתית את עושה. @}
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
בשמת א, תודה. נחמד שאפשר להזדהות ולהבין גם מרחוק. ואני כולי תקווה שאת צודקת- שבאמת
אבל כבר לא ייעשה. ואת יודעת למה? כי את שם. כי את מודעת, מבינה, שומעת, ועומדת בין אמא שלך לבין הפגיעה בילדות
אני אדם ספקן מטבעי. ולצערי נוכחתי גם אצל עצמי וגם אצל אחרים שהמודעות עצמה לא מספיקה. המודעות היא כלי מאוד בסיסי שמכין את הקרקע לצאת לדרך ארוכה ומפותלת של עבודה קשה.
ואני מאחלת ומתפללת שאני וכל מי שנמצא במצבי נשכיל לעבוד קשה כדי להוציא את המודעות מן הכוח אל הפועל, כדי שלא יגרם יותר נזק, כמו שאמרת-
אבל אני מקווה שלך ולבנות שלך הן כבר לא יגרמו יותר נזק
ודרך אגב- קלעת בעוד דבר-
אתן שני אנשים שונים ואת לא שלוחה שלה
מבחיתה, תמיד הייתי ואני עודני שלוחה שלה. הבנתי את זה באופן חזק לפני כמה שנים, וההבנה הזו קידמה אותי. דרך המחשבה שלה כל כך פאתטית וילדותית בכל מה שקשור לילדיה, ולא נותר לי אלא לרחם עליה ונסות להרחיק את עצמי מאותו עיוות, תוך הכרת חובי הבסיסי בקיום מצוות כיבוד הורים, שקיים גם במצב זה.
אבל כבר לא ייעשה. ואת יודעת למה? כי את שם. כי את מודעת, מבינה, שומעת, ועומדת בין אמא שלך לבין הפגיעה בילדות
אני אדם ספקן מטבעי. ולצערי נוכחתי גם אצל עצמי וגם אצל אחרים שהמודעות עצמה לא מספיקה. המודעות היא כלי מאוד בסיסי שמכין את הקרקע לצאת לדרך ארוכה ומפותלת של עבודה קשה.
ואני מאחלת ומתפללת שאני וכל מי שנמצא במצבי נשכיל לעבוד קשה כדי להוציא את המודעות מן הכוח אל הפועל, כדי שלא יגרם יותר נזק, כמו שאמרת-
אבל אני מקווה שלך ולבנות שלך הן כבר לא יגרמו יותר נזק
ודרך אגב- קלעת בעוד דבר-
אתן שני אנשים שונים ואת לא שלוחה שלה
מבחיתה, תמיד הייתי ואני עודני שלוחה שלה. הבנתי את זה באופן חזק לפני כמה שנים, וההבנה הזו קידמה אותי. דרך המחשבה שלה כל כך פאתטית וילדותית בכל מה שקשור לילדיה, ולא נותר לי אלא לרחם עליה ונסות להרחיק את עצמי מאותו עיוות, תוך הכרת חובי הבסיסי בקיום מצוות כיבוד הורים, שקיים גם במצב זה.
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
תמרוש רוש, יש לי המון מה לכתוב לך. אני אנסה בדף הבית שלך או למייל אם ציינת אחד כזה כאן באתר. בינתיים שיהיה שבוע טוב!
-
לי_אורה*
- הודעות: 1940
- הצטרפות: 12 אפריל 2005, 19:07
- דף אישי: הדף האישי של לי_אורה*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
מגיע לי שיהיה לי טוב
ואכן זה כך!!!
זה אחד מדפי הבלוג החשובים והמשמעותיים ביותר שקראתי אי פעם.
ואני מאחלת ומתפללת שאני וכל מי שנמצא במצבי נשכיל לעבוד קשה כדי להוציא את המודעות מן הכוח אל הפועל אמן!!
ואכן זה כך!!!
זה אחד מדפי הבלוג החשובים והמשמעותיים ביותר שקראתי אי פעם.
ואני מאחלת ומתפללת שאני וכל מי שנמצא במצבי נשכיל לעבוד קשה כדי להוציא את המודעות מן הכוח אל הפועל אמן!!
-
כרמל_האורחת*
- הודעות: 213
- הצטרפות: 07 נובמבר 2005, 11:55
- דף אישי: הדף האישי של כרמל_האורחת*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
מירי של שקד, קראתי ונדהמתי ודווקא מה שתפס אותי הוא לא הנושא העקרי של הדף (סליחה מהגוף וכו'), אלא מה שאת כותבת על אמא שלך, אלולא אחותי היתה קטנה מכדי לכתוב כאן הייתי חושבת שמדובר באמא שלי. אין לי בזכרון שום חיבוק, נשיקה, מגע כלשהו מאמא. לא בתור ילדה, לא בחתונה שלי ולא בלידות. בעצם לאחר לידת בכורי כאשר הגיעו כולם לבית החולים, אמא של בעלי נישקה וחיבקה אותי והיו עוד נוכחים אז היא היתה חייבת לעשות את המצופה ממנה ולתת לי סוג של חיבוק. קר, מרוחק אבל היא נגעה בי! אני זוכרת בילדותי ונערותי כיצד קנאתי בחברות שמקבלות חיבוק, מילת עידוד, שם חיבה או איחולי הצלחה לפני מבחן. דברים קטנים וכאילו ברורים מאליהם בכל בית נורמאלי, ולי הם צרבו בנשמה כאשר שמעתי אותם רק אצל חברות. אף פעם לא דברתי על כך עם איש.
-
מירי_של_שקד*
- הודעות: 118
- הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
- דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
כרמל האורחת, הרי זה בדיוק הנושא העיקרי של הדף!
אני מאמינה שהאהבה והקבלה שלנו את גופנו ואת עצמנו מתחילה מהיחס הבלתי מותנה של הורינו אלינו עוד בינקותנו.
וכשזה לא קורה צריך הרבה מאמצים של האדם להחזיר לעצמו את אותה אהבה וקבלה בלתי מותנית שלא זכה להם.
אני אמנם משתדלת ככל יכולתי לא לעסוק עכשיו בהאשמה של אמי אלא בתיקון שלי, אבל יש דברים שעולים על גדותיהם.
אני מזדהה מאוד עם מה שכתבת.
אני לא קיבלתי חיבוקים ונשיקות בתור ילדה וגם לא בתור בוגרת. וגם לא אחרי לידה.
לצערי הרב אני מבינה היטב כי הדבר שהכי קשה לי לתת הוא מה שלא קיבלתי לעולם. הראשון שקיבלתי ממנו מגע פיסי של אהבה וחום היה בעלי, ואולי גם בגלל זה התחתנתי בגיל מאוד צעיר, כדי לברוח, והיה לי מזל משמיים שברחתי למקום חם אוהב ומקבל...
אני זוכרת בילדותי ונערותי כיצד קנאתי בחברות שמקבלות חיבוק, מילת עידוד, שם חיבה או איחולי הצלחה לפני מבחן. דברים קטנים וכאילו ברורים מאליהם בכל בית נורמאלי, ולי הם צרבו בנשמה כאשר שמעתי אותם רק אצל חברות. אף פעם לא דברתי על כך עם איש.
את לא מתארת לעצמך - זה בדיוק מה שעבר עלי. ולצערי עד היום אני מסוגלת להכאיב לעצמי עם המחשבות האלה. חושבת כמה נעים כשיש לך אמא אוהבת, רכה וחמה. אמא שמקבלת אותך כמו שאת, ללא שום תנאי.
אני כל כך רוצה להיות אחת כזו בשביל בנותיי, אבל מייסרת אותי השאלה כיצד אוכל להיות אחת כזאת אם מעולם לא חוויתי חוויה של קבלה מאמי?
עד היום אני מנסה לפעמים לסחוט ממנה איזה שמץ של קבלה, חום תמיכה, סעד.
אין זכר!
האבסורד הוא שהיא מצפה לזה ממני. וכשאני מנסה להתנער קצת מהרשת שהיא ממשיכה וטווה סביבי כל הזמן, היא אומרת לי - הרי את פסיכולוגית אז את חייבת לעזור גם לאמא שלך!
אני כבר אמא שמתחילה לאט לאט לחוש בעוצמות שלה, אבל עדיין בתוכי ממררת בבכי ילדה קטנה שכל כך רוצה שתהייה לה אמא שאוהבת אותה ומחבקת אותה.
כרמל האורחת, אני דווקא ניסיתי לדבר על כך עם כל מיני אנשים אך לא מצאתי אוזן קשבת. נראה לי שיש דברים שאם לא חווים אותם על בשרך אתה לא תמיד יכול להבין את מצוקת האחר.
שולחת לך את כל החיבוקים שבעולם במקום אלו שלא קיבלת כשהיית צריכה!
אני מאמינה שהאהבה והקבלה שלנו את גופנו ואת עצמנו מתחילה מהיחס הבלתי מותנה של הורינו אלינו עוד בינקותנו.
וכשזה לא קורה צריך הרבה מאמצים של האדם להחזיר לעצמו את אותה אהבה וקבלה בלתי מותנית שלא זכה להם.
אני אמנם משתדלת ככל יכולתי לא לעסוק עכשיו בהאשמה של אמי אלא בתיקון שלי, אבל יש דברים שעולים על גדותיהם.
אני מזדהה מאוד עם מה שכתבת.
אני לא קיבלתי חיבוקים ונשיקות בתור ילדה וגם לא בתור בוגרת. וגם לא אחרי לידה.
לצערי הרב אני מבינה היטב כי הדבר שהכי קשה לי לתת הוא מה שלא קיבלתי לעולם. הראשון שקיבלתי ממנו מגע פיסי של אהבה וחום היה בעלי, ואולי גם בגלל זה התחתנתי בגיל מאוד צעיר, כדי לברוח, והיה לי מזל משמיים שברחתי למקום חם אוהב ומקבל...
אני זוכרת בילדותי ונערותי כיצד קנאתי בחברות שמקבלות חיבוק, מילת עידוד, שם חיבה או איחולי הצלחה לפני מבחן. דברים קטנים וכאילו ברורים מאליהם בכל בית נורמאלי, ולי הם צרבו בנשמה כאשר שמעתי אותם רק אצל חברות. אף פעם לא דברתי על כך עם איש.
את לא מתארת לעצמך - זה בדיוק מה שעבר עלי. ולצערי עד היום אני מסוגלת להכאיב לעצמי עם המחשבות האלה. חושבת כמה נעים כשיש לך אמא אוהבת, רכה וחמה. אמא שמקבלת אותך כמו שאת, ללא שום תנאי.
אני כל כך רוצה להיות אחת כזו בשביל בנותיי, אבל מייסרת אותי השאלה כיצד אוכל להיות אחת כזאת אם מעולם לא חוויתי חוויה של קבלה מאמי?
עד היום אני מנסה לפעמים לסחוט ממנה איזה שמץ של קבלה, חום תמיכה, סעד.
אין זכר!
האבסורד הוא שהיא מצפה לזה ממני. וכשאני מנסה להתנער קצת מהרשת שהיא ממשיכה וטווה סביבי כל הזמן, היא אומרת לי - הרי את פסיכולוגית אז את חייבת לעזור גם לאמא שלך!
אני כבר אמא שמתחילה לאט לאט לחוש בעוצמות שלה, אבל עדיין בתוכי ממררת בבכי ילדה קטנה שכל כך רוצה שתהייה לה אמא שאוהבת אותה ומחבקת אותה.
כרמל האורחת, אני דווקא ניסיתי לדבר על כך עם כל מיני אנשים אך לא מצאתי אוזן קשבת. נראה לי שיש דברים שאם לא חווים אותם על בשרך אתה לא תמיד יכול להבין את מצוקת האחר.
שולחת לך את כל החיבוקים שבעולם במקום אלו שלא קיבלת כשהיית צריכה!
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי
חיבוק גדול ומוחץ לשתיכן ממני!
מקווה שאתן תלמדנה לחבק,ולהעניק בצורה טבעית המון מגע,
והעיקר שתהנו מהמגע עם יקירכם.
מקווה שאתן תלמדנה לחבק,ולהעניק בצורה טבעית המון מגע,
והעיקר שתהנו מהמגע עם יקירכם.