אשמח לכל תגובה, ביקורת (חיובית, שלילית, בונה או שלא), תיקון, דעה, הצעה, בקשה, רעיון, מחשבה, הכרזה, או קשקושים חסרי פשר.
אנג'ליין
שפשפתי את עיני, עייפה מחוסר שינה.
למרות שעכשיו הייתה שעת לילה מאוחרת, השמיים עוד בערו באדום, מסמלים את סוף עולמינו.
וכאן הכל התחיל. בנמל הקטן והלא מוכר הזה, אשר עכשיו נקרא "הנמל האסור".
והכל באשמתי.
הכל התחיל לפני שבועיים. המחלה של אחי החמירה. הוא שכב על מיטתו, משתעל שיעולים מלאים בדם.
אבי כבר מת מאותה מחלה, רק חודש לפני כן, ואימי לא בדיוק תפקדה מאז. אחי היה כל מה שנשאר לי.
ישבתי ליד פרייטר, -אחי,- שישן אחרי ששתה את התה מלא בחומר ההרדמה שהכנתי. ידעתי שזה לא ירפא אותו, אבל זה אולי ייתן לו עוד קצת זמן... רק עוד קצת... מספיק בשביל שאמצא לו תרופה.
לפתע שמעתי דפיקה על הדלת. קמתי, הולכת ופותחת את הדלת לחריץ דק.
זר גבוהה לבוש בבגדים מרופטים עמד בפתח הדלת, שיערו השחור והפרוע מסתיר במעט את עיניו הכהות. "מה אתה רוצה?" שאלתי, לא פותחת את הדלת עד הסוף.
"שמעתי שמר פרייטר פוסון חולה." אמר, מתחמק מהשאלה, "אם לא יבריא בקרוב הוא ימות."
"מה אתה רוצה?" חזרתי על השאלה.
הזר חייך. "שמי הוא דוקטור דמלוס. אני יודע איך לרפא אותו."
היססתי. כשאבי חלה בזבזנו את כל כספינו בניסיון למצוא לו תרופה, אך הכל היה לשווא. כל "תרופות הפלא" של השקרנים שנהגו להגיע ולהציע את עזרתם בתמורה לתשלום מופקע לא פעלו.
"וכמה זה יעלה לי?" שאלתי, קולי מלא בזלזול.
"כלום. טוב... בערך." הוא שפשף את עורפו במבוכה. "את מבינה... בשביל התרופה אני צריך את הפרי הזה... וזה לא בדיוק פשוט להשיג אותו..."
"ו?.."
"אני צריך שתשיגי אותו."
חשבתי על זה, מביטה לרגע בעיניו של דוקטור דמלוס. הוא נראה אמין... ומה אני כבר יכולה להפסיד?
"בסדר. איפה אני מוצאת את הפרי?" אמרתי, תוהה למה הכנסתי את עצמי.
"זה תפוח." הוא אמר והצביע צפונה. "בכיוון הזה נמצאת עיירת דייגים קטנה. תעלי על הספינה שנקראת וולו-קאלום. היא תוביל אותך לשם." הנהנתי ודוקטור דמלוס הנהן גם הוא. "נפגש כשתחזרי." אמר והלך.
הסתכלתי על הדוקטור הולך. לפתע כבר לא הייתי בטוחה שבחרתי נכון כשבטחתי בו. האם הוא באמת מסוגל לרפא את פרייטר?
סגרתי את הדלת בשקט וארזתי חפצים למסע. קצת אוכל, ומעט הכסף שנשאר לנו. את קשת הצייד שלי, שהייתה שייכת לאבי בעבר.
התגעגעתי לימים ההם, כשהוא לקח אותי לצוד יחד עם פרייטר. אלו היו ימים פשוטים, בלי דאגות ממחלות חסרות תרופה...
הסתכלתי על החרב שלי. חרב קצרה שמזכירה יותר פגיון מאשר חרב. פרייטר לימד אותי להשתמש בה, למקרה שאי פעם אכנס לצרות.
לקחתי נשימה עמוקה, קושרת אותה אל חגורתי. לא התאמנתי בחרב הרבה זמן, אני לא בטוחה אם היא בכלל תביא לי תועלת.
"אנג'ליין, לאן את הולכת?" שמעתי את אימי שואלת לפתע, גורמת לי לקפוץ, מזמן לא שמעתי אותה מדברת בשפיות שכזו, ובכלל לא שמתי לב שהיא נכנסה לחדר.
"אני הולכת להביא לפרייטר תרופה," אמרתי. "אני צריכה שתשמרי עליו עד שאחזור. שתאכילי אותו ותשקי אותו, את יכולה לעשות את זה?" שאלתי אותה בעדינות, מקווה שלא תצא שוב משליטה, בעיקר כשאני לא פה.
למזלי, היא הנהנה, "אני אשמור על פרייטר," היא הבטיחה. "אבל את צריכה לשמור על עצמך." היא נשמעה כמו האמא שהיא הייתה פעם, וזה הפתיע ושימח ובלבל אותי בו זמנית.
"אשמור על עצמי." הבטחתי, וחיבקתי אותה. זה כבר היה לה יותר מדי. היא פצחה בריצה, בוכה ונעלמת למעמקי חדרה.
נאנחתי עמוקות, מפחדת לחזור ולמצוא את פרייטר מת, אם לא יאכילו אותו וישקו אותו הוא ימות מהר כל כך... אוי פרייטר.
לקחתי נשימה עמוקה. אני לא רוצה לראות אותו ככה, אבל אני לא יכולה סתם לעזוב.
דפקתי על דלתו של פרייטר, וכשהתשובה לא הגיעה נכנסתי פנימה. הוא שכב על המיטה בלי לזוז. מיהרתי אליו, בודקת את דופק ליבו.
הוא עדיין חיי. נשפתי לרווחה.
שיערו הבלונדיני התארך מהשבועות שבהם לא הסתפר. הוא נח מפוזר על פניו, מלוכלך ופרוע.
הוא היה רזה, רזה כל כך... כמעט והיה אפשר לראות את צלעותיו דרך החולצה שלבש, מה שהזכיר לי להעלות את השמיכה עד לצווארו שוב.
הוא היה גבוה, - מאוד, ועכשיו בגלל המחלה היה רזה כל כך שהוא נראה כמו מקל. פעם הוא היה גבוה וחזק והיה מגן עלי מכל צרה... אני מתגעגעת לזה.
החלפתי את המטלית הלחה על ראשו. "אני אמצא לך תרופה."
באתי לקום, כשלפתע הוא תפס בידי בעדינות. הוא היה חלש, אבל זה בכל זאת גרם לי לעצור. "אנג'ליין, אל תלכי," הוא לחש, קולו צרוד. עיניו היו פתוחות מעט והוא הביט בי במבט מפציר.
"אני חייבת," אמרתי. "אני לא יכולה פשוט לתת לך למות." הבטתי בו, והוא הביט בי. לבסוף ידו נחתה חזרה על המיטה והוא עצם את עיניו, לוקח נשימה חורקנית.
"אני אחזור עם תרופה, והכל יהיה טוב שוב," הבטחתי לו, נושקת ללחיו והולכת.
יצאתי מהבית וסגרתי את הדלת מאחורי. הרגשתי הרגשה משונה, כאילו עכשיו הכל הולך להשתנות.
לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי ללכת.
השבוע האחרון היה ארוך ומעייף. היו פעמים שכמעט חזרתי מחשש לפרייטר, אבל תמיד הזכרתי לעצמי שאם אחזור הוא לא יקבל את התרופה, ולכן המשכתי.
בסוף הגעתי. זו הייתה עיירת דייגים קטנה שאפילו לא הופיעה על מפות. המקומיים קראו לה אסקאילרה.
הלכתי לכיוון המזח, הולכת בין האנשים שהביטו בי במבט מוזר. זה היה מלחיץ.
כמעט הגעתי למזח והתחלתי לחפש את הספינה - איך הוא אמר שקוראים לה? וולו-קאלום? - כשלפתע אחד מהתושבים פנה אלי. הוא היה איש זקן, שיערו הלבן כמעט ונשר כולו. פניו היו כל כך מלאות קמטים שזה היה מלחיץ להביט בו.. "באת לפה כדי לבצע את השינוי?" הוא שאל, מביט בי באותו מבט חודר שכל האנשים האחרים הביטו בי איתו.
"שינוי? איזה שינוי? אני כאן בשביל לעלות על ספינה בשם... וולו-קאלום."
"המם..." אמר האיש הזקן בעוד שמבטו בוחן אותי, חודר דרכי. "לא הבאת איתך אף אחד. למה את הולכת לספינה? לא, תסלחי לי, אני יודע שאסור לי להתעסק בעסקים שלכם. אני אארגן את הספינה." הוא אמר והרכין את ראשו, ממהר למזח, ואני עקבתי אחריו בבלבול. שינוי? העסקים "שלנו"? להביא מישהו? על מה הוא מדבר?
חיכיתי על המזח לכמה דקות, כשלפתע ספינה קטנה צבועה בלבן נכנסה למעגן. הספינה - או ליתר דיוק הסירה, - הייתה שטוחה, חסרת מפרס כמו קאנו, רק גדולה ומהודרת יותר. והיא הייתה צבועה כולה בלבן זוהר כמעט.
האיש הזקן עצר את הסירה לידי, ועליתי עליה בזהירות. לא אהבתי סירות, מעולם לא הסתדרתי עם כל הנדנודים האלה.
התיישבתי מאחורה, והזקן התחיל לדחוף את הסירה עם משוט גדול. זה הזכיר לי את הסירה ששטה אל השאול בסיפורים...
"אז איך הולך עם הנבואה שלכם?" שאל הזקן, כנראה בשביל להפר את הדממה.
"איזו נבואה? אין לי מושג על מה אתה מדבר."
"המם... לא שמעת את הנבואה? הזכרון שלי כבר לא כמו שהיה פעם, אבל היא הולכת בערך כך: 'מילדי בת תמותה יבוא אדם, אשר יגרום לסוף העולם. אך את הסוף יעצור יליד מלאך, אשר על ידי אלוהים נשלח. והוריו של האחד המתקן, הם הורי מביא הסוף גם כן.'
"אף פעם לא שמעתי את הנבואה הזאת, אם כי היא נשמעת כמו משהו של הכוהנים." מעולם לא הייתי מאמינה גדולה, אבל בכל זאת התעניינתי בכתבי הקודש של הכוהנים. משהו בהם משך אותי.
"המם... תגידי נסיכה, איך קוראים לך?" הוא שאל, מביט בי בגבות מכווצות.
"קוראים לי אנג'ליין, ונראה לי שגם לי מגיע לדעת את שמך."
"אנג'ליין הא? לי קוראים ראג'. היי, הנה זה מתחיל. החזיקי חזק." הוא אמר בעוד שחיוך מתפשט על פניו.
ערפל התחיל לעפוף את הסירה. הוא הלך והתעבה, עד שכבר לא ראינו כלום מלבד הערפל והסירה. לפתע הסירה התרוממה באוויר. נאחזתי בה בכוח. "מה קורה פה?!"
"הפעם הראשונה שלך?" שאל ראג' בגיחוך, מביט בי מעבר לכתפו.
"מה קורה פה!?" חזרתי על אותה שאלה, מביטה בו בכעס.
"היי, את זאת שביקשת לשוט בוולו-קאלום. זה לא אשמתי שאין לך מושג לאן היא שטה," הוא אמר, ממשיך לדחוף את המשוט כאילו עדיין היינו על מים.
הערפל התפזר מסביבנו, וראג' הפסיק לדחוף את הסירה. הוולו-קאלום עמדה על עננים. העננים התגבשו למדרגות שיש לבנות שהלכו אל שער גדול שעשוי כולו מזהב. השער עמד פתוח.
"ברוכה הבאה לגן עדן, נסיכה." הוא חייך.
ירדתי מהסירה, עדיין בשוק ממה שקורה כאן.
"הרבה מתנהגים ככה בפעם הראשונה." ראג' אמר בחיוך. "את תתרגלי לזה. הו, הנה מלאך שיראה לך את הדרך." הוא שרק למישהו שעד עכשיו לא ראיתי. המלאך ירד מהשמיים ונחת על הענן.
הוא לבש מכנסי עור מרופטות שנראו ישנות מאוד, וחולצה לבנה ומקופטרת, - כזאת שלובשים לחתונות או לוויות, - מקומטת מאוד אבל יפה, ומכל האור שהיה פה נראה כאילו היא זוהרת. שיערו היה חום כהה, קצוץ מאוד על ראשו, ונראה כבן שלושים פחות או יותר.
היה אפשר לחשוב בקלות שהוא סתם אדם שחזר מלוויה או הזכרה, מלבד הכנפיים.
הם יצאו מגבו, לבנות כמעט כמו החולצה, באורך שלושה מטרים כל אחת. לרגע הן היו שם, ואז הוא קיפל את כנפיו והן התקפלו בצורה מושלמת מאחורי גבו, בקושי תופסות מקום.
הוא ניגש אלי. "שלום. שמי הוא גריפין והאם אזכה בכבוד של לדעת את שמך?"
"אמם..." אמרתי, עדיין בוהה בכנפיים. "אה... שמי, כן. אנג'ליין. שמי הוא אנג'ליין."
"נעים להכיר. את לא מתה, ואני רואה שלא הבאת איתך אף אחד. מה מביא אותך לכאן?"
"אמם... אני צריכה למצוא תפוח..." אמרתי.
מבטו של המלאך התקשח בבת אחת. "עץ הדעת הוא מחוץ לתחום. אסור לאיש לכתוף ממנו."
"אה... אוקי." אמרתי. "טוב, אז תוכל לפחות להראות לי את הגן?"
"כמובן. בואי אחרי." הוא הסתובב והלך אל שער הזהב הגדול.
"אני אחכה לך כאן." אמר ראג'. "ונסיכה, תשמרי על עצמך."
הבטתי במשיט הזקן בבלבול, אבל הנהנתי, מסתובבת ומתחילה ללכת אחרי גריפין.
גריפין הוביל בעודו מספר על כל הצמחים והחיות שבגן. היו פה חיות שמעולם לא ראיתי. דרקונים, חדי קרן, סאטירים, ועוד מגוון של חיות משונות שלא ידעתי איך לקרוא להם.
בדרך עברנו על פני כמה אנשים, ומעט מלאכים.
"למה יש פה כל כך מעט אנשים?" שאלתי כשראיתי איש אחד משחק שחמט עם עצמו.
"אין כל כך הרבה אנשים שזוכים בכניסה לגן עדן, ובין אלה שכן חלק בוחרים להיוולד מחדש במקום. בנוסף חסרים לנו מלאכים אז לוקח זמן לבדוק אם להכניס כל אדם שמת."
הנהנתי למרות שלא הבנתי אותו לחלוטין. "אז... אתה מלאך. אתה עובד בשביל אלוהים?"
גריפין צחק. "לא, אלוהים לא קיים. זו סתם המצאה של אנשים בשביל שירגישו טוב יותר עם עצמם. אנחנו עובדים בשביל עולם טוב יותר."
עברתי על כל כתבי הדת שקראתי במוחי. "אז אם אין אלוהים, איך העולם נוצר?"
"בהתחלה היה כאוס. הרס, בלאגן, מוות... ואז הכאוס הסתדר והתחבר לארץ, אבל כתוצאה מזה נוצרו עוד שני עולמות נגדיים, כל אחד בצידו השני של הארץ. האחד הוא גן עדן, ואיתו נוצרו המלאכים, והשני הוא טרטרוס, ושם משרתים השדים, ובואי רק נגיד שהם לא נחמדים במיוחד."
"אז... יש שדים וגיהנום וכאלה?" שאלתי, בוהה בו.
"בדיוק כמו שיש גן עדן," הוא הנהן. "אה, והנה עץ הדעת." הוא עצר, מביט מעלה אל עץ גדול ויפה עם תפוחים אדומים ועסיסיים.
"אז הסיפורים נכונים?" שאלתי, מתקרבת אל העץ. "מי שאוכל מהפרי של העץ נהיה חכם יותר?"
"לא סתם חכם יותר. הוא מקבל כוחות שהם מעבר לכל דמיון. הוא מקבל את כוח הבריאה עצמה. הוא מסוגל ללכת על המים, להזיז דברים במחשבה, ולרפא כל מחלה. אבל לאכול אותו תמיד מביא ליותר צרות מאשר שהוא פותר. ראית כמה מלחמות יש כיום בעולם, והן רק בגלל שהאדם קיבל מוח." כבר הייתי במרחק נגיעה מהעץ. גריפין נע במקומו בחוסר נוחות. "אז... בואי נמשיך בסיור," אמר.
"כמובן," אמרתי והתרחקתי מהעץ. לאחר כמה דקות נוספות של סיור אמרתי "אמם... אני לא מניחה שיש פה שירותים?"
"כמובן שיש פה. גן העדן מתאים את עצמו לרצונות המתארחים בו. ביתן השירותים ממש שם מעבר לחורשה. אחכה לך כאן אם את רוצה."
"כן, זה יהיה טוב." אמרתי, הולכת לכיוון שאמר. ברגע שיצא מטווח הראייה שיניתי כיוון ורצתי אל עבר העץ.
יכול לרפא כל מחלה הא? אולי דמלוס באמת יצליח לרפא את פרייטר.
הגעתי לעץ, מביטה מסביב לבדוק שאף אחד לא מסתכל, וקפצתי, קוטפת תפוח ומחביאה אותו בתוך חולצתי. תהיתי אם אפילו כדאי לי לחזור לסיור של גריפין, והחלטתי שלא.
התחלתי ללכת לכיוון שערי גן עדן, ראג' אמר שהוא יחכה לי שם עם הסירה.
ראג' אכן המתין שם, והוא עזר לי לעלות על הסירה. התחלנו כבר לשוט כשגריפין הגיע בתעופה ועופף ליד הסירה.
"את כבר הולכת?" שאל בצער.
"כן. אני... הגן עדן מדהים, אבל יש לי כמה עניינים לא גמורים בעולם הרגיל," אמרתי באי נוחות, מנסה לא להיראות חשודה.
"בסדר. רק תדעי שתמיד יהיה לך מקום פתוח פה. נפגש אחרי שתשתני!" אמר והסתובב, מתחיל לעוף חזרה לגן עדן.
"אחרי שאשתנה?" שאלתי בעוד שהערפל התחיל לאפוף אותנו. "למה אתה מתכוו..." שאר המשפט נקטע כשהתחלנו ליפול במהירות עצומה, מה שגרם לציוץ של פחד להיפלט משפתי ולידיי להחזיק בשולי הסירה חזק כל כך שאצבעותיי הלבינו. כשהתקרבנו אל המים האטנו ונעצרנו עליהם, ואז הערפל התפזר.
השמיים היו בהירים ויפים, ולאט לאט הגענו אל הנמל שוב.
ירדתי בזהירות מהסירה בעזרתו של ראג'. "בהצלחה נסיכה," הוא חייך.
הבטתי בו, וראשי היה מלא בשאלות, גן עדן? כשאשתנה? למה הוא קורא לי נסיכה? מה לעזאזל הולך פה בכלל?! השאלות היו כל כך מורכבות שלא ידעתי מאיפה להתחיל. והייתי בשוק כזה שפשוט החלטתי לא להתחיל בכלל.
"תודה על ההסעה," חייכתי בזהירות. הסתובבתי, לוקחת נשימה עמוקה, והתחלתי ללכת הביתה.
"חזרתי!" קראתי, פותחת את הדלת לביתי.
השבוע האחרון היה ארוך ומייגע. לא יכולתי שלא לחשוב אם איחרתי את המועד, וכל הזמן התפתיתי לחזור לגן עדן. למרות הסיבה שבגללה באתי לשם, קיבלו אותי בידיים רחבות, והמקום פשוט היה מהמם.
אבל עכשיו חזרתי הביתה.
אמי ירדה בריצה במדרגות. "הו, כל כך טוב שאת כאן! אני כבר חשבתי שפרייטר ילך... כמו אביו..." היא אמרה, פורצת בבכי ורצה בחזרה במעלה המדרגות.
רצתי לחדרו של פרייטר. הוא שכב על המיטה, רזה, לבן, אבל חי.
לפני שהספקתי לעשות משהו נוסף נשמעה דפיקה בדלת. "מישהו נמצא?" קרא קולו של דוקטור דמלוס.
פתחתי את הדלת. "בוא מהר!" אמרתי ומיהרתי חזרה אל פרייטר. הדוקטור צעד לאיטו והסתכל על אחי, בוחן אותו.
"אני מניח שהבאת את התפוח?" שאל.
"כן." אמרתי, מוציאה את התפוח בהיסוס, לא בטוחה פתאום שזה רעיון כל כך טוב. גריפין סיפר שהתפוח מביא רק צרות... "אתה יודע מה התפוח הזה?"
עיניו עקבו אחרי התפוח. "אני יודע שהוא הדבר היחיד שמסוגל לרפא את אחיך," אמר. "תבטחי בי. אני יודע מה אני עושה."
ולא יכולתי שלא לבטוח בו.
הושטתי לו את התפוח, והוא לקח אותו, אצבעותיו החיוורות והארוכות נאחזות בתפוח כמו כדור זכוכית, שאסור בשום פנים ואופן שיפגע.
הוא חייך חיוך דק ומפחיד, ונגס נגיסה גדולה בתפוח.
לפתע החדר החשיך, כאילו האור מבחוץ מסרב להיכנס אליו. דמלוס צחק צחוק משוגע, והתחיל להשתנות.
הוא גדל, גם בגובה וגם בגוף. עיניו התכווצו והשחירו, הופכות לשתי נקודות שחורות.
הוא זרק לתוך פיו -שהספיק לגדול מאוד,- את שארית התפוח.
גבו התעקל לפתע ושתי כנפיים ענקיות, - כנפי עטלף בצבע אדום כהה, יצאו מגבו בבת אחת, ממלאות את החדר ומגיעות לקירות משני הצדדים.
הוא זרק את ראשו לאחור בצחוק, ושתי קרניים שחורות משחור, מסולסלות כמו קרני טיש קטן, יצאו מבין שיערותיו שהפכו לאדומות. הוא המשיך לצחוק ולצחוק.
גריפין צדק.. התפוח מביא רק צרות...
"הו, אתם המלאכים כל כך תמימים!" קולו היה עמוק וגבוהה, צייצני ונוהם, עם הד מוזר אחריו שגרם לצמרמורת לעבור בי בכל הברה שאמר.
"מה... מה אתה?" שאלתי, עיני פעורות לרווחה... מה עשיתי?
"לא ניחשת כבר? אני השטן! מלך השאול," אמר, חיוך עולה על שפתיו. "ועכשיו את נתת לי את הכוח להשתלט על גן עדן! התפוח מחזיק את כוח הבריאה. כוח חזק בהרבה ממה שאת יכולה לדמיין! ואת הבאת לי אותו עם ההפנוט הקל שבקלים."
"אוי פרייטר, מה עשיתי." לחשתי.
"אה, כן. אחיך פרייטר. גני המלאך החליטו לפרוץ החוצה סוף סוף. אילו רק היית מביאה אותו לטיפול המתאים הוא היה מבריא והופך למלאך נהדר, ואולי אפילו לאחד שהנבואה מספרת שיעצור אותי. כמה חבל שאני צריך לרפא אותו, אבל עסקה זו עסקה, והשטן לעולם לא מפר את דברתו. מה שכן, אני אתן לו קללה קטנה כדי לוודא שלא יעמוד בדרכי."
"איזו קללה?" שאלתי, מביטה בשטן בפחד.
"קללת המלאך האפל," אמר וצחק. "כשהרגע יגיע הוא ישרת את אדונו האמיתי!" דמלוס -אם זה עדיין היה הוא בכלל,- הרים את ידו וכדור של אש פרץ ממנה, מתפוצץ עלי ודוחף אותי הצידה.
הלהבות נתפסו במיטה, שורפות את השמיכה והמזרן. פרייטר צרח בעוד שהלהבות איכלו אותו.
ואז הוא התחיל להשתנות.
הוא עיקל את גבו, וכמו שהכנפיים העטלפיות של השטן יצאו מגבו, מגבו של פרייטר יצאו שתי כנפי מלאכים, כאלה עם נוצות, רק שאלה היו שחורות, עם נוצות עורב.
הוא צרח והתגלגל, נופל מהמיטה על פניו ומנסה בקושי לקום לשש. שיערו הלך והשחיר עד שנהיה שחור צלול. הכנפיים גדלו וגדלו, עד לגודל של שלושה מטרים כל אחת מהן.
השומן שהוא איבד בשבועות המחלה כמו חזר אליו, ביחד עם קצת שרירים שגם נעלמו לו. החולצה שלו נקרעה, והוא ילל יללת כאב אחת לפני שהוא התעלף.
הלהבות נכבו. רצתי אליו, זה היה קשה להגיע עליו עם כל הכנפיים האלה, אבל לבסוף הצלחתי להגיע לפניו והרמתי אותם, הוא נראה בריא לחלוטין, והוא נשם, נראה ישן.
הנחתי את ידי על כתפו בהיסח הדעת וקיבלתי כוויה, מרימה את ידי ומביטה איפה שהנחתי אותה, היה שם כמו סימן שעושים לפרות, כוויה שחורה, בצורה של כוכב עם חמש פינות... הסמל של השטן.
"ועכשיו היו שלום ילדי הנבואה. יש לי גן עדן להשתלט עליו," אמר השטן ונעלם בעננת להבה והדים של צחוק.
הבטתי בעננה עד שנעלמה, ואז הורדתי את מבטי אל פרייטר.
"פריי..פריי.. תתעורר.." התחננתי, מודאגת מעל הראש.
פרייטר השתעל ופתח את עיניו. "אנג'... הבית בער... היה פה איש גדול..." הוא אמר, מסתכל סביב לאט. "והיו לי כנפיים..." לפתע הוא עצר, בוהה בכנפיים שלו. "הו," הוא צייץ. ניחשתי שזה כל מה שהוא יכול להוציא.
"איך אתה מרגיש?"
"אני... אני בסדר, אני חושב... אבל מה קרה כאן?"
לא הייתי בטוחה איך להתחיל, אז התחלתי מהסוף. "מי שראית פה, אני... אני חושבת שהוא השטן, לפחות זה מה שהוא אמר... ואיך שהוא נראה... ומה שהוא עשה..." שקעתי למחשבות מבולבלות של פחד.
"מה הוא עשה כאן?"
"הוא שכנע אותי להביא לו תפוח..." אמרתי חלושות. "תפוח מעץ הדעת... שבגן עדן."
פרייטר הביט בי, ולרגע ראיתי שהוא לא מאמין, אבל אז הוא הסתכל על הכנפיים שלו שוב והשתכנע.
"ופשוט נתנו לך לקחת אותו...?" הוא שאל בחשש.
"בערך... היה אסור לקחת אותו, אבל לא ניסו לעצור אותי."
הוא חשב רגע ארוך, אך לא הוסיף על הנושא. "ולמה יש לי כנפיים?"
"אני חושבת שאתה מלאך. דמלוס... השטן אמר משהו בנושא." 'הוא גם אמר שאני מלאכית...' אמרתי בתוך ראשי.
פרייטר חשב על העניין, ואז הצד המעשי שלו נכנס לשליטה. "אז מה עושים עכשיו?" הוא שאל את השאלה שניקרה במוחי.
"יש את הנבואה..." אמרתי לאיטי, מחברת את הפיסות בראשי. "היא מספרת על זוג ילדים של מלאך ואישה." כל הפיסות התחברו במקומן. "אחד מהילדים אמור להביא הרס לעולם, בעוד שהשני יעצור את ההרס."
פרייטר עיכל את דבריי. "אז את זאת שתעצור את ההרס?"
"לא, לא! אני הבאתי את התפוח לשטן! אני מביאת ההרס. אתה זה שיעצור אותו..."
פרייטר הניד בראשו. "ולמה הבאת לו את התפוח?"
"כדי לרפא אותך."
"בדיוק. אז זה באשמתי. חוץ מזה איך אני אמור לעצור את השטן?" שאל פרייטר.
"אתה... אני לא יודעת," אמרתי. "אבל אני מכירה מישהו שאולי יוכל לעזור."
"בסדר," הוא אמר, קופץ לרגליו. "אבל את זו שתלמד איך היא תעצור את השטן."
"פרייטר, אני הבאתי לו את התפוח, אני לא זאת שתעצור אותו," אמרתי באנחה, קמה על רגלי ועוצרת אותו לפני שנפל על ידי חוסר שיווי משקל בגלל כנפיו.
"מה שתגידי." פטר את דבריי בצורה שמבהירה שאינו מאמין בהם. "אז איך אנחנו מגיעים לשם?"
"זה שבוע הליכה..." אמרתי.
פרייטר מתח את כנפיו. "יש לי רעיון יותר טוב."
אם היה דבר אחד ששנאתי לעשות זה היה לעוף בגובה מאה מטרים, במהירות של שלושים קמ"ש, אחוזה על ידי מלאך חולה שרק עכשיו הבריא ממחלה שכמעט הרגה אותו.
עפנו את רוב שעות הלילה, ולקראת הסוף פרייטר התעייף כל כך שנאלצנו לנחות ואחרי שהתגברתי על תחושת הבחילה, - להמשיך בהליכה.
הצלחנו להגיע עד אסקאילרה קצת לפני הזריחה. זה בערך הזמן שבו גילינו שמשהו אינו כשורה.
השמיים שינו את גוונם לאדום. אדום אל-טבעי, לא כמו האדום של הזריחה, אדום של דם.
אישה יצאה בריצה מהכפר, מושכת את בנה איתה. היא נעצרה לידינו ונתנה לילד רגע לתפוס את נשימתו.
"לא כדאי לכם להיכנס לשם," היא אמרה. "כולם כבר עזבו. אני האחרונה שנשארה."
"למה כולם עזבו?" שאלתי.
"הנמל נהיה מקולל. שדים מהלכים בו, והורגים את כל מי שמתקרב." האישה תפסה בידו של בנה והמשיכה לרוץ.
"רגע!" קראתי. "את יודעת לאן הלך ראג'?"
"ראג'? אני לא מכירה אדם כזה." אמרה ואז יצאה מטווח שמיעה.
הבטתי אחרי האישה בבלבול, איך היא לא מכירה את ראג'?
"טוב, נאלץ ללכת לשם אם כך," אמרתי. לא ידעתי איפה עוד אוכל לחפש אותו, וקיוויתי שנוכל להתחבא מהשדים.
"את בטוחה?" שאל פרייטר בבלבול, עדיין מנסה לקפל את כנפיו בצורה טובה.
"אין ברירה," אמרתי, תופסת בידו ומתחילה לגרור אותו אחרי.
הלכנו ברחוב הנטוש, מחפשים כל זכר לנפש חייה. ערפל אפף את העיר, כמו מסתיר אותה משארית העולם.
עברנו ליד הנמל.
אני לא רואה שום שדים... לעומת זאת וולו-קאלום עדיין שם.
"אמם... אנג'?" אמר פרייטר.
"מה קרה?" שאלתי, עוקבת אחרי מבטו.
ברחוב הנטוש הילכה דמות כלשהי, גדולה מכדי שתהיה חתול, אך קטנה מכדי שתהיה אדם.
הדמות יצאה מהערפל. הוא היה כלב גדול בהרבה מכל כלב שאי פעם ראיתי. פרוותו הייתה מלוכלכת ומלאה בדם, וגבו היה מלא בחודים שחורים שמתעוותים לכל עבר.
כלב שאול.
השד נהם והסתער לעברינו, חושף את שיניו.
התחבאתי מאחורי פרייטר אינסטינקטיבית. - הרגל של שנים.הוא פתח את כנפיו והרים את ידו. מסתובב כך שעמד עם כתפו הימנית מול השד, מראה את הסמל שעל כתפו כמו בכוונה. לא הבנתי מה הוא עושה, אבל זה עבד. השד עצר בנהמה כועסת וניסה לעקוף אותו, אבל לא העז לתקוף.
שדים נוספים התאספו מסביבנו, כל אחד נראה משונה יותר מקודמו. היה אחד שנראה כמו בבון עם טפרים ועיניים בוערות, ואחד אחר שנראה כמו חזיר בר יורק חומצה.
כל פעם שאחד התקרב פרייטר הפנה לכיוונו את הסמל שעל כתפו, והשד התרחק חזרה.
"אני לא חושב שאני יכול להמשיך עם זה לעוד זמן רב..." הוא אמר, מתנשף.
"מה?" שאלתי בבלבול.
שד בצורת עיט עם שלושה ראשים הסתער לעברנו. פרייטר הסתובב והראה לו את הסימן, מה שגרם לשד לעצור. פרייטר נפל אל ברכיו. נראה שמה שזה לא יהיה שהוא עושה מאמץ אותו.
השדים התחילו להתקרב לאיטם. הסמל כבר פחות הפריע להם. הם נעצרו לפחות זמן כשהראה להם אותו, והתקדמו בקצב מהיר יותר כשלא.
לפתע עבר כדור תותח דרך השדים, וריסק חמישה מהם על קיר אחד הבתים, ממוטט אותו עליהם.
"בואו!" קרא קול מוכר.
משכתי את פרייטר ורצנו דרך הפתח שנוצר בין השדים. פרייטר עיקב אותם כשעברנו ביניהם, ואלה שלא הצליח לעקב נפגעו מעוד כדורי תותח.
ראג' עמד על המזח, ערימת כדורי תותח לידו. תהיתי בראשי היכן התותח שירה את הכדורים, אבל ראג' דיבר לפני שאני הספקתי.
"אין זמן," הוא אמר. "תעלו על הסירה."
הסתובבתי לעלות עליה, וקול תותח נוסף נשמע מאחורי. גררתי את פרייטר אל הסירה, וראג' זינק לתוכה גם הוא, תופס את המשוט וחותר.
השדים התחילו לשחות ולעוף אחרינו, אבל אז הגיע ערפל חדש. הוא נראה שונה מהערפל שאפף את העיר.
זה היה הערפל שאפף אותנו פעם קודמת.
השדים נעלמו בערפל, וקולותיהם התעמעמו.
"אנחנו בטוחים עכשיו?" שאלתי בתקווה.
"עכשיו כן, אבל ברגע שנגיע לגן עדן..." ראג' הפסיק בחתירתו ובחן את פרייטר שהתעלף ברגע שעלינו לסירה.
"הנבואה הייתה נכונה," אמרתי.
"כן," הוא ענה בפשטות.
"אני מביאת ההרס."
"כן."
"והוא 'המתקן'."
"אני לא כל כך בטוח בזה," הוא אמר וחזר לחתור.
"מה זאת אומרת? אם זה לא הוא אז..." מילותיי נקטעו כשהסירה עזבה את המים.
כעבור רגע הערפל התפזר, והיינו על העננים, אם כי הם כבר לא היו אותם עננים.
העננים היו שחורים, ענני סערה.
ראג' ניער את פרייטר. "תתעורר ילד!"
פרייטר התעורר, מתגלגל מעט בסירה וגורם לה לנטות הצידה בצורה מפחידה שגרמה לי לצייץ.
אני שונאת סירות.
קול מוכר הדהד ברחבי העננים. "תראו תראו, המתקן ומביאת ההרס הגיעו. חיכיתי לכם. היכנסו," הוא אמר, ושערי גן עדן נפתחו. הם כבר לא היו עשויים זהב נוצץ, אלא מתכת חלודה.
ירדנו מהסירה וראג' תפס בידי. "תשמעי נסיכה. אני לא מלאך. אני לא יכול לעבור את השערים. מעבר להם זה רק את ואחיך."
"מה פרייטר אמור לעשות כדי לתקן את הכל?" שאלתי, מגלה לראשונה שאני לא יודעת.
"המתקן צריך לגרש את דמלוס מגן עדן. הוא אכל את התפוח שנותן לו לפתוח את השערים, ברגע שהשטן בחוץ שאר השדים כבר לא יוכלו להשאר."
"אבל הוא השטן! הוא לא אמור להיות נורא חזק? והתפוח מחזק אותו עוד יותר..."
"התפוח לא מחזק אותו כמו שהיה מחזק מישהו אחר. הוא השתמש בחלק גדול מהכוח בשביל לפתוח את השערים של גן עדן, וחילק את הכוח שלו גם לכל אחיו, שיוכלו להיכנס גם הם."
"אוקי. אז אני צריכה להביא לשם את פרייטר ו..."
"את צריכה להגיע לשם," פרייטר אמר, מתפרץ לשיחה.
הסתובבתי אל פרייטר. "זה לא הזמן... רגע אחד. מאיפה אתה יודע את כל העסק על דמלוס והתפוח?" שאלתי, פונה חזרה אל ראג'.
ראג' נעלם כלא היה, ואיתו הוולו-קאלום.
"מאוד אמין הבחור הזה... טוב, אני מקווה שאת עוד זוכרת איך להשתמש בחרב שלך אנג'," אמר פרייטר. "כי נראה שיש לנו חברה."
שדים פרצו משערי גן עדן, מסתערים לעברנו.
שלפתי את הקשת שלי ויריתי לעבר השדים. החץ פגע בשד, פוצע אותו אך לא מצליח להרוג. אם חצים לא יכולים להרוג שדים, מה כן?
לפני שהספקתי לשלוף עוד חץ השדים הגיעו אלינו, לוקחים ממני את הקשת. בלית ברירה שלפתי את חרבי והתחלתי להילחם.
לפתע האדמה נעלמה מתחתי, ורק אז קלטתי שפרייטר מחזיק בי ועף מעל השדים. חלק מהשדים, אלה שיכלו לעוף, עדיין תקפו אותנו.
שיספתי את השד הראשון שהגיע אלינו, עכביש בעל ארבע כנפיים ועיניים זורחות באדום. הוא נחתך לחצי ונפל לרצפה, שם החלקים נעו זה לעבר זה, מתחברים מחדש.
פרייטר התחמק מכדור אש שירה גרגויל בעל שמונה ידיים, אך אז פגעה בו צפרדע עם לשון ארסית. הכנף שלו השתתקה מהרעל והוא טס במעגלים, מתרסק לרצפה.
השדים צעדו לעברנו, מתענגים על אימתנו, אך אז נשמע קול; "עיצרו! תשאירו אותם לי."
השדים נעצרו ופינו לנו דרך. "אני לא אוהב את זה" אמר פרייטר.
"גם אני לא, אבל אין לנו ממש ברירה."
הלכנו בין השדים, פוקחים עליהם עין למקרה שישנו את דעתם. בקצה המסלול עמד דמלוס בצורתו השטנית, ולידו עמד עץ הדעת.
העץ גסס. עליו ירוקי העד נהיו חומים-אפורים וגלמודים. גזעו העבה והיציב נהיה דקיק, רק קליפה ממה שהיה פעם.
וכל פירותיו הרקיבו, מלבד תפוח בודד, שנח על ענף בניגוד בולט לשאר העץ הרקוב.
"כבר חששתי שלא תבואו," אמר דמלוס. "עכשיו תוכלו לפתור את בעייתי."
"מה עשית לעץ?!" קראתי.
"כמסתבר העץ לא מסתדר עם שדים בגן עדן. מרגע שנכנסנו הוא התחיל להירקב. בקרוב התפוח האחרון יירקב גם הוא, ואז לא יישאר ממנו דבר. כמה אירוני, הגעתי לפה בציפייה לקבל עץ דעת מלא בפירות שאוכל לאכול כעוות נפשי, אך כמסתבר לא רק שהוא נרקב מנוכחותי, אלא גם היחידים שמסוגלים לקטוף ממנו הם מלאכים ובני אנוש חיים, ומכיוון שהבני אנוש היחידים שמסוגלים להיכנס לכאן כבר מתים, אני נאלץ לקבל את עזרתכם פעם נוספת."
"אנחנו לא עומדים לעזור לך!" אמר פרייטר.
"אני חושש שזו לא אפשרות. אתה מבין, שאר המלאכים סירבו לעזור לי, אפילו אחרי שהרגתי את מחציתם וכלאתי את האחרים. אתם לעומת זאת... אתם יותר אנושיים ממלאכים, ורגשות בני האנוש חזקים בכם. המלאך היחיד במשפחתכם היה אבי אביכם, לעומת כל בני האנוש שהיו במשפחה. הגן המלאכי נחלש."
הוא פנה אל פרייטר. "מחלתך עזרה לי מאוד מר פוסון, ואני נאלץ לסמוך על שירותך שוב. אני בטוח שלא תאכזב." הוא הרים את ידו, ולפתע הכוכב על כתפו של פרייטר התחיל לבעור. פרייטר צרח מכאב, ואז השתתק.
"פריי! אתה בסדר?" תפסתי אותו למקרה שייפול.
פרייטר חטף ממני את החרב, ובשני צעדים מהירים נעמד לרגליו דמלוס וכיוון את החרב אל ליבו.
"תביאי את התפוח," אמרו דמלוס ופרייטר בו זמנית, "או שמר פוסון היקר ילך בעקבות אביו."
הבטתי בפרייטר באימה. מבטו היה ריק, והוא פשוט החזיק את החרב ישר מעל ליבו.
רעיון מטורף נרקם במוחי. בצעדים איטיים הלכתי אל העץ, וקטפתי את התפוח האחרון.
"יפה. עכשיו תביאי אותו אלי," אמר דמלוס, פותח את ידו בציפייה.
קירבתי את התפוח אל ליבי, מביטה ביד של דמלוס, ואז בתפוח. עכשיו או לעולם לא...
הרמתי את התפוח ונגסתי בו נגיסה גדולה, לועסת ובולעת במהירות.
"לא!" צעק השטן, מזנק לעברי.
הרגשתי את עצמי מתחזקת. מתחברת לכוח שיצר אותי. הרגשתי את הכבד מעכל את התפוח, והייתי מסוגלת לשלוט בו. הרגשתי את עישוניי קולטים את האור, ויכולתי להגדיל ולקבץ אותם כרצוני.
הרגשתי את גני המלאכים מתרוצצים בגופי, וברגע של טירוף, שחררתי אותם.
כאב פרץ מגבי והתפשט לכל גופי. העולם השחיר בעוד שאיבדתי את ההכרה.
"לא! לא עכשיו!" צעקתי, והשתמשתי בכוחו של התפוח להשאיר אותי ערה. דחפתי את הדם לזרום בראשי, הכרחתי את רגליי להישאר יציבות, והזרמתי דם גם אל הכנפיים החדשות שכעת יצאו מגבי.
ואז דמלוס תפס אותי, חוטף את התפוח הנגוס וזורק אותי אל אחיו שיסיימו את העבודה.
מתוך רפלקס שהיה קבור עמוק בתוכי נפנפתי בכנפיים. היטלטלתי באוויר, ובנפנוף נוסף הצלחתי לאזן את עצמי, ועפתי למעלה.
"את בוחנת את סבלנותי ילדה," אמר דמלוס והמריא לאוויר. הוא ירה אש מידו לעברי, ואני התחמקתי. הוא ניצל את הרגע בשביל להסתער עלי.
ואז התנגשנו, דוחפים זה את זה באוויר ונאבקים על התפוח. למרות שהתחזקתי מהתפוח הוא עדיין היה חזק יותר, והוא ניגש אותי בעץ הדעת, אשר בצורתו החלשה בקושי הצליח לא להישבר.
הייתי לכודה.
התפוח היה לכוד בין ידינו, כל אחד מנסה למשוך אותו אליו. "מלאך, תהרוג אותה!" ציווה דמלוס על פרייטר.
פרייטר סובב את חרבו לעברי והתחיל לצעוד אלינו בצעדים איטיים. הוא נעצר לידינו, מסתכל עלי בפנים קרות מרגש.
הוא הרים את חרבו והוריד אותה לעבר גרוני...
ואז היא נעצרה. פרייטר צרח מכאב בעוד שהסמל על כתפו זהר, מכריח אותו להכות אותי, אך הוא היה חזק יותר. הסמל שינה צבעים, ואז האור נהיה להבות, אך פרייטר לא נכנע.
ואז הוא סובב את החרב ותקע אותה בליבו של דמלוס.
"טיפש. אני בלתי ניתן להריגה. הדבר היחיד שהשגת הוא מוות איטי ומלא בייסורים."
אך ההסחה הקלה הייתה כל מה שהזדקקתי לה. עזבתי את התפוח ותפסתי את החרב במקום, מושכת אותה מליבו וחותכת את ידו.
היד נפלה לרצפה והתפוח התגלגל ממנה. השטן מיהר אליו, אך פרייטר נתקע בו ודחף אותו הצידה.
התגלגלתי אל התפוח, ובחיוך, נגסתי בו שוב.
הכוח זרם בי שוב. כוח הבריאה עצמה. הפעם השתמשתי בכוח למחסום סביבי, שימנע מכל דבר להיכנס.
איימה נראתה על עיניו של השטן כשהבין מה עשיתי. הוא דחף ממנו את פרייטר והרביץ למחסום, אך זה עמד איתן.
נגסתי שוב בתפוח, ושוב. המחסום התחזק בכל נגיסה.
בלעתי את חתיכת התפוח האחרונה, ואז כיוונתי את כל הכוח לסילוק השדים.
השדים עפו באוויר כאילו היה פה טורנדו. הם הועפו מחוץ לשערי גן עדן, ושם נפלו דרך העננים.
רק דמלוס פרייטר ואני נשארנו, אני מוגנת על ידי המחסום, והם אחוזים בעץ הדעת.
העץ נסדק, ונשבר, עף עם שניהם לכיוון שערי גן עדן.
"אולי הבסת אותי אנג'ליין פוסון, אך לא אלך לגיהנום לבד. אקח את מר פוסון היקר איתי!" אמר השטן ותפס את פרייטר.
"לא!" צעקתי, מבוהלת, מורידה את המחסום ורצה תוך כדי נפנוף כנפיים אליהם. התנגשתי בדמלוס בכוח, נדחפת בינו לבין פרייטר, ופוצצתי את שארית כוחי.
הפיצוץ דחף את פרייטר חזרה לגן עדן, בעוד שהוא דחף את השטן החוצה.
דמלוס נעלם בין העננים, נופל במהירות.
לאחר שנעלם, העננים התחילו לאיטם להפוך ללבנים, השערים של גן עדן הפכו חזרה לזהובים, והכל הפך לירוק מסביב שוב.
הפיצוץ דרש את כל כוחי, והתעלפתי.
"אנג'ליין..." קרא קול מוכר בראשי.
צבעים שחו מול עיניי. ארגמן טורקיז וכסף. דמות עמדה שם, צופה בי. היא הזכירה ילדה בת חמש, או אולי אדם בעשרים לחייו. לפתע היא נראתה כמו אייל, ואז כמו סנאי קטן. לבסוף היא התקבעה על צורה מוכרת, צורתו של ראג'.
"אנג'ליין," הוא אמר שוב. "אני רואה שהתעוררת."
"אני... פרייטר! איפה הוא?"
"הוא בסדר נסיכה. כשעשית את הפיצוץ האחרון מנעת ממנו לעוף עם דמלוס. עשית עבודה טובה."
"אבל... פרייטר היה אמור לגרש את השדים. אני מביאת ההרס!"
"את אכן מביאת ההרס, ואת גם המתקנת. איש לא אמר שהם לא אותו אחד."
"והשדים... הם נעולים בחוץ עכשיו?"
"כן. בפיצוץ האחרון השמדת לא רק את שארית כוחך, אלא גם את שארית כוחו של דמלוס. לא נשאר שום כוח מעץ הדעת, ועכשיו כשהוא הרוס לעולם לא יוכלו להשתמש בו בשביל לפלוש לגן עדן שוב."
הנהנתי. הרגשתי אשמה שהשמדתי את העץ, אבל זה כנראה לטובה.
"אתה לא באמת בן אדם. מי אתה?" שאלתי.
"אני האורקל, אלוהים, ישו, גאיה... יש לי הרבה שמות..." הוא אמר ברכות.
"אם אתה אלוהים, למה לא באת ועצרת את דמלוס בעצמך?" שאלתי בכעס. לא הבנתי למה הוא נתן להכל להתקלקל.
"כן עצרתי אותו, דרכך, בעזרתך. עזרתי לך והדרכתי אותך, ומעל לכל בטחתי בך, ואת סילקת את השדים והשבת שלום לגן עדן."
לא הייתי בטוחה שאני סולחת לו, אבל היו דברים יותר חשובים. "אז מה קורה עכשיו?"
"זו שאלה טובה. חצי מהמלאכים מתים, והשדים הרגו אלפי אנשים שצריכים לקבל עזרה בדרכם לגן עדן. אני בטוח שאיש לא ייתנגד אם את ופרייטר תחליטו לעזור לשאר המלאכים...בכל מקרה מגיע לך תשלום על עבודתך."
לפני שהספקתי לשאול דבר נוסף הוא נעלם. אור הציף את הכל.
התעוררתי.
שכבתי על דשא גבוה ורך. לרגע הכל היה מסנוור ולא יכולתי לראות דבר, ואז הצלחתי לראות את פרייטר מעלי, מביט בי בדאגה.
"אנג'!" קרא פרייטר בשמחה כשראה שהתעוררתי, חיוך גדול עולה על פניו.
"היי..." הצלחתי ללחוש, קולי היה צרוד וחורקני, ועדיין הרגשתי מוזר. חזקה, אבל מוזר, מהתפוח.
התיישבתי לאט, מביטה מסביבי. ראיתי את גריפין, כמה מלאכים ומלאכיות שלא הכרתי, וראג' עמד לא רחוק, מחייך.
לפתע ראג' השתעל, ומשהו נחט ברכות על ראשי.
הרמתי את ידיי, מוצאת עיגול קטן של זהב רך על ראשי. הילת מלאכים, כמו שיש בסיפורים, רק שבמקום לרחף מעל ראשי היא ישבה עליו.
ראיתי מזווית עיני את ראג' קורץ.
אחד המלאכים הגיע אלי. הוא נראה מוכר מאוד...
הוא הזכיר את אבי.
"א..אבא?" מלמלתי, מלאת תקווה.
הוא הניד בראשו. "סבא."
למרות שעכשיו הייתה שעת לילה מאוחרת, השמיים עוד בערו באדום, מסמלים את סוף עולמינו.
וכאן הכל התחיל. בנמל הקטן והלא מוכר הזה, אשר עכשיו נקרא "הנמל האסור".
והכל באשמתי.
הכל התחיל לפני שבועיים. המחלה של אחי החמירה. הוא שכב על מיטתו, משתעל שיעולים מלאים בדם.
אבי כבר מת מאותה מחלה, רק חודש לפני כן, ואימי לא בדיוק תפקדה מאז. אחי היה כל מה שנשאר לי.
ישבתי ליד פרייטר, -אחי,- שישן אחרי ששתה את התה מלא בחומר ההרדמה שהכנתי. ידעתי שזה לא ירפא אותו, אבל זה אולי ייתן לו עוד קצת זמן... רק עוד קצת... מספיק בשביל שאמצא לו תרופה.
לפתע שמעתי דפיקה על הדלת. קמתי, הולכת ופותחת את הדלת לחריץ דק.
זר גבוהה לבוש בבגדים מרופטים עמד בפתח הדלת, שיערו השחור והפרוע מסתיר במעט את עיניו הכהות. "מה אתה רוצה?" שאלתי, לא פותחת את הדלת עד הסוף.
"שמעתי שמר פרייטר פוסון חולה." אמר, מתחמק מהשאלה, "אם לא יבריא בקרוב הוא ימות."
"מה אתה רוצה?" חזרתי על השאלה.
הזר חייך. "שמי הוא דוקטור דמלוס. אני יודע איך לרפא אותו."
היססתי. כשאבי חלה בזבזנו את כל כספינו בניסיון למצוא לו תרופה, אך הכל היה לשווא. כל "תרופות הפלא" של השקרנים שנהגו להגיע ולהציע את עזרתם בתמורה לתשלום מופקע לא פעלו.
"וכמה זה יעלה לי?" שאלתי, קולי מלא בזלזול.
"כלום. טוב... בערך." הוא שפשף את עורפו במבוכה. "את מבינה... בשביל התרופה אני צריך את הפרי הזה... וזה לא בדיוק פשוט להשיג אותו..."
"ו?.."
"אני צריך שתשיגי אותו."
חשבתי על זה, מביטה לרגע בעיניו של דוקטור דמלוס. הוא נראה אמין... ומה אני כבר יכולה להפסיד?
"בסדר. איפה אני מוצאת את הפרי?" אמרתי, תוהה למה הכנסתי את עצמי.
"זה תפוח." הוא אמר והצביע צפונה. "בכיוון הזה נמצאת עיירת דייגים קטנה. תעלי על הספינה שנקראת וולו-קאלום. היא תוביל אותך לשם." הנהנתי ודוקטור דמלוס הנהן גם הוא. "נפגש כשתחזרי." אמר והלך.
הסתכלתי על הדוקטור הולך. לפתע כבר לא הייתי בטוחה שבחרתי נכון כשבטחתי בו. האם הוא באמת מסוגל לרפא את פרייטר?
סגרתי את הדלת בשקט וארזתי חפצים למסע. קצת אוכל, ומעט הכסף שנשאר לנו. את קשת הצייד שלי, שהייתה שייכת לאבי בעבר.
התגעגעתי לימים ההם, כשהוא לקח אותי לצוד יחד עם פרייטר. אלו היו ימים פשוטים, בלי דאגות ממחלות חסרות תרופה...
הסתכלתי על החרב שלי. חרב קצרה שמזכירה יותר פגיון מאשר חרב. פרייטר לימד אותי להשתמש בה, למקרה שאי פעם אכנס לצרות.
לקחתי נשימה עמוקה, קושרת אותה אל חגורתי. לא התאמנתי בחרב הרבה זמן, אני לא בטוחה אם היא בכלל תביא לי תועלת.
"אנג'ליין, לאן את הולכת?" שמעתי את אימי שואלת לפתע, גורמת לי לקפוץ, מזמן לא שמעתי אותה מדברת בשפיות שכזו, ובכלל לא שמתי לב שהיא נכנסה לחדר.
"אני הולכת להביא לפרייטר תרופה," אמרתי. "אני צריכה שתשמרי עליו עד שאחזור. שתאכילי אותו ותשקי אותו, את יכולה לעשות את זה?" שאלתי אותה בעדינות, מקווה שלא תצא שוב משליטה, בעיקר כשאני לא פה.
למזלי, היא הנהנה, "אני אשמור על פרייטר," היא הבטיחה. "אבל את צריכה לשמור על עצמך." היא נשמעה כמו האמא שהיא הייתה פעם, וזה הפתיע ושימח ובלבל אותי בו זמנית.
"אשמור על עצמי." הבטחתי, וחיבקתי אותה. זה כבר היה לה יותר מדי. היא פצחה בריצה, בוכה ונעלמת למעמקי חדרה.
נאנחתי עמוקות, מפחדת לחזור ולמצוא את פרייטר מת, אם לא יאכילו אותו וישקו אותו הוא ימות מהר כל כך... אוי פרייטר.
לקחתי נשימה עמוקה. אני לא רוצה לראות אותו ככה, אבל אני לא יכולה סתם לעזוב.
דפקתי על דלתו של פרייטר, וכשהתשובה לא הגיעה נכנסתי פנימה. הוא שכב על המיטה בלי לזוז. מיהרתי אליו, בודקת את דופק ליבו.
הוא עדיין חיי. נשפתי לרווחה.
שיערו הבלונדיני התארך מהשבועות שבהם לא הסתפר. הוא נח מפוזר על פניו, מלוכלך ופרוע.
הוא היה רזה, רזה כל כך... כמעט והיה אפשר לראות את צלעותיו דרך החולצה שלבש, מה שהזכיר לי להעלות את השמיכה עד לצווארו שוב.
הוא היה גבוה, - מאוד, ועכשיו בגלל המחלה היה רזה כל כך שהוא נראה כמו מקל. פעם הוא היה גבוה וחזק והיה מגן עלי מכל צרה... אני מתגעגעת לזה.
החלפתי את המטלית הלחה על ראשו. "אני אמצא לך תרופה."
באתי לקום, כשלפתע הוא תפס בידי בעדינות. הוא היה חלש, אבל זה בכל זאת גרם לי לעצור. "אנג'ליין, אל תלכי," הוא לחש, קולו צרוד. עיניו היו פתוחות מעט והוא הביט בי במבט מפציר.
"אני חייבת," אמרתי. "אני לא יכולה פשוט לתת לך למות." הבטתי בו, והוא הביט בי. לבסוף ידו נחתה חזרה על המיטה והוא עצם את עיניו, לוקח נשימה חורקנית.
"אני אחזור עם תרופה, והכל יהיה טוב שוב," הבטחתי לו, נושקת ללחיו והולכת.
יצאתי מהבית וסגרתי את הדלת מאחורי. הרגשתי הרגשה משונה, כאילו עכשיו הכל הולך להשתנות.
לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי ללכת.
השבוע האחרון היה ארוך ומעייף. היו פעמים שכמעט חזרתי מחשש לפרייטר, אבל תמיד הזכרתי לעצמי שאם אחזור הוא לא יקבל את התרופה, ולכן המשכתי.
בסוף הגעתי. זו הייתה עיירת דייגים קטנה שאפילו לא הופיעה על מפות. המקומיים קראו לה אסקאילרה.
הלכתי לכיוון המזח, הולכת בין האנשים שהביטו בי במבט מוזר. זה היה מלחיץ.
כמעט הגעתי למזח והתחלתי לחפש את הספינה - איך הוא אמר שקוראים לה? וולו-קאלום? - כשלפתע אחד מהתושבים פנה אלי. הוא היה איש זקן, שיערו הלבן כמעט ונשר כולו. פניו היו כל כך מלאות קמטים שזה היה מלחיץ להביט בו.. "באת לפה כדי לבצע את השינוי?" הוא שאל, מביט בי באותו מבט חודר שכל האנשים האחרים הביטו בי איתו.
"שינוי? איזה שינוי? אני כאן בשביל לעלות על ספינה בשם... וולו-קאלום."
"המם..." אמר האיש הזקן בעוד שמבטו בוחן אותי, חודר דרכי. "לא הבאת איתך אף אחד. למה את הולכת לספינה? לא, תסלחי לי, אני יודע שאסור לי להתעסק בעסקים שלכם. אני אארגן את הספינה." הוא אמר והרכין את ראשו, ממהר למזח, ואני עקבתי אחריו בבלבול. שינוי? העסקים "שלנו"? להביא מישהו? על מה הוא מדבר?
חיכיתי על המזח לכמה דקות, כשלפתע ספינה קטנה צבועה בלבן נכנסה למעגן. הספינה - או ליתר דיוק הסירה, - הייתה שטוחה, חסרת מפרס כמו קאנו, רק גדולה ומהודרת יותר. והיא הייתה צבועה כולה בלבן זוהר כמעט.
האיש הזקן עצר את הסירה לידי, ועליתי עליה בזהירות. לא אהבתי סירות, מעולם לא הסתדרתי עם כל הנדנודים האלה.
התיישבתי מאחורה, והזקן התחיל לדחוף את הסירה עם משוט גדול. זה הזכיר לי את הסירה ששטה אל השאול בסיפורים...
"אז איך הולך עם הנבואה שלכם?" שאל הזקן, כנראה בשביל להפר את הדממה.
"איזו נבואה? אין לי מושג על מה אתה מדבר."
"המם... לא שמעת את הנבואה? הזכרון שלי כבר לא כמו שהיה פעם, אבל היא הולכת בערך כך: 'מילדי בת תמותה יבוא אדם, אשר יגרום לסוף העולם. אך את הסוף יעצור יליד מלאך, אשר על ידי אלוהים נשלח. והוריו של האחד המתקן, הם הורי מביא הסוף גם כן.'
"אף פעם לא שמעתי את הנבואה הזאת, אם כי היא נשמעת כמו משהו של הכוהנים." מעולם לא הייתי מאמינה גדולה, אבל בכל זאת התעניינתי בכתבי הקודש של הכוהנים. משהו בהם משך אותי.
"המם... תגידי נסיכה, איך קוראים לך?" הוא שאל, מביט בי בגבות מכווצות.
"קוראים לי אנג'ליין, ונראה לי שגם לי מגיע לדעת את שמך."
"אנג'ליין הא? לי קוראים ראג'. היי, הנה זה מתחיל. החזיקי חזק." הוא אמר בעוד שחיוך מתפשט על פניו.
ערפל התחיל לעפוף את הסירה. הוא הלך והתעבה, עד שכבר לא ראינו כלום מלבד הערפל והסירה. לפתע הסירה התרוממה באוויר. נאחזתי בה בכוח. "מה קורה פה?!"
"הפעם הראשונה שלך?" שאל ראג' בגיחוך, מביט בי מעבר לכתפו.
"מה קורה פה!?" חזרתי על אותה שאלה, מביטה בו בכעס.
"היי, את זאת שביקשת לשוט בוולו-קאלום. זה לא אשמתי שאין לך מושג לאן היא שטה," הוא אמר, ממשיך לדחוף את המשוט כאילו עדיין היינו על מים.
הערפל התפזר מסביבנו, וראג' הפסיק לדחוף את הסירה. הוולו-קאלום עמדה על עננים. העננים התגבשו למדרגות שיש לבנות שהלכו אל שער גדול שעשוי כולו מזהב. השער עמד פתוח.
"ברוכה הבאה לגן עדן, נסיכה." הוא חייך.
ירדתי מהסירה, עדיין בשוק ממה שקורה כאן.
"הרבה מתנהגים ככה בפעם הראשונה." ראג' אמר בחיוך. "את תתרגלי לזה. הו, הנה מלאך שיראה לך את הדרך." הוא שרק למישהו שעד עכשיו לא ראיתי. המלאך ירד מהשמיים ונחת על הענן.
הוא לבש מכנסי עור מרופטות שנראו ישנות מאוד, וחולצה לבנה ומקופטרת, - כזאת שלובשים לחתונות או לוויות, - מקומטת מאוד אבל יפה, ומכל האור שהיה פה נראה כאילו היא זוהרת. שיערו היה חום כהה, קצוץ מאוד על ראשו, ונראה כבן שלושים פחות או יותר.
היה אפשר לחשוב בקלות שהוא סתם אדם שחזר מלוויה או הזכרה, מלבד הכנפיים.
הם יצאו מגבו, לבנות כמעט כמו החולצה, באורך שלושה מטרים כל אחת. לרגע הן היו שם, ואז הוא קיפל את כנפיו והן התקפלו בצורה מושלמת מאחורי גבו, בקושי תופסות מקום.
הוא ניגש אלי. "שלום. שמי הוא גריפין והאם אזכה בכבוד של לדעת את שמך?"
"אמם..." אמרתי, עדיין בוהה בכנפיים. "אה... שמי, כן. אנג'ליין. שמי הוא אנג'ליין."
"נעים להכיר. את לא מתה, ואני רואה שלא הבאת איתך אף אחד. מה מביא אותך לכאן?"
"אמם... אני צריכה למצוא תפוח..." אמרתי.
מבטו של המלאך התקשח בבת אחת. "עץ הדעת הוא מחוץ לתחום. אסור לאיש לכתוף ממנו."
"אה... אוקי." אמרתי. "טוב, אז תוכל לפחות להראות לי את הגן?"
"כמובן. בואי אחרי." הוא הסתובב והלך אל שער הזהב הגדול.
"אני אחכה לך כאן." אמר ראג'. "ונסיכה, תשמרי על עצמך."
הבטתי במשיט הזקן בבלבול, אבל הנהנתי, מסתובבת ומתחילה ללכת אחרי גריפין.
גריפין הוביל בעודו מספר על כל הצמחים והחיות שבגן. היו פה חיות שמעולם לא ראיתי. דרקונים, חדי קרן, סאטירים, ועוד מגוון של חיות משונות שלא ידעתי איך לקרוא להם.
בדרך עברנו על פני כמה אנשים, ומעט מלאכים.
"למה יש פה כל כך מעט אנשים?" שאלתי כשראיתי איש אחד משחק שחמט עם עצמו.
"אין כל כך הרבה אנשים שזוכים בכניסה לגן עדן, ובין אלה שכן חלק בוחרים להיוולד מחדש במקום. בנוסף חסרים לנו מלאכים אז לוקח זמן לבדוק אם להכניס כל אדם שמת."
הנהנתי למרות שלא הבנתי אותו לחלוטין. "אז... אתה מלאך. אתה עובד בשביל אלוהים?"
גריפין צחק. "לא, אלוהים לא קיים. זו סתם המצאה של אנשים בשביל שירגישו טוב יותר עם עצמם. אנחנו עובדים בשביל עולם טוב יותר."
עברתי על כל כתבי הדת שקראתי במוחי. "אז אם אין אלוהים, איך העולם נוצר?"
"בהתחלה היה כאוס. הרס, בלאגן, מוות... ואז הכאוס הסתדר והתחבר לארץ, אבל כתוצאה מזה נוצרו עוד שני עולמות נגדיים, כל אחד בצידו השני של הארץ. האחד הוא גן עדן, ואיתו נוצרו המלאכים, והשני הוא טרטרוס, ושם משרתים השדים, ובואי רק נגיד שהם לא נחמדים במיוחד."
"אז... יש שדים וגיהנום וכאלה?" שאלתי, בוהה בו.
"בדיוק כמו שיש גן עדן," הוא הנהן. "אה, והנה עץ הדעת." הוא עצר, מביט מעלה אל עץ גדול ויפה עם תפוחים אדומים ועסיסיים.
"אז הסיפורים נכונים?" שאלתי, מתקרבת אל העץ. "מי שאוכל מהפרי של העץ נהיה חכם יותר?"
"לא סתם חכם יותר. הוא מקבל כוחות שהם מעבר לכל דמיון. הוא מקבל את כוח הבריאה עצמה. הוא מסוגל ללכת על המים, להזיז דברים במחשבה, ולרפא כל מחלה. אבל לאכול אותו תמיד מביא ליותר צרות מאשר שהוא פותר. ראית כמה מלחמות יש כיום בעולם, והן רק בגלל שהאדם קיבל מוח." כבר הייתי במרחק נגיעה מהעץ. גריפין נע במקומו בחוסר נוחות. "אז... בואי נמשיך בסיור," אמר.
"כמובן," אמרתי והתרחקתי מהעץ. לאחר כמה דקות נוספות של סיור אמרתי "אמם... אני לא מניחה שיש פה שירותים?"
"כמובן שיש פה. גן העדן מתאים את עצמו לרצונות המתארחים בו. ביתן השירותים ממש שם מעבר לחורשה. אחכה לך כאן אם את רוצה."
"כן, זה יהיה טוב." אמרתי, הולכת לכיוון שאמר. ברגע שיצא מטווח הראייה שיניתי כיוון ורצתי אל עבר העץ.
יכול לרפא כל מחלה הא? אולי דמלוס באמת יצליח לרפא את פרייטר.
הגעתי לעץ, מביטה מסביב לבדוק שאף אחד לא מסתכל, וקפצתי, קוטפת תפוח ומחביאה אותו בתוך חולצתי. תהיתי אם אפילו כדאי לי לחזור לסיור של גריפין, והחלטתי שלא.
התחלתי ללכת לכיוון שערי גן עדן, ראג' אמר שהוא יחכה לי שם עם הסירה.
ראג' אכן המתין שם, והוא עזר לי לעלות על הסירה. התחלנו כבר לשוט כשגריפין הגיע בתעופה ועופף ליד הסירה.
"את כבר הולכת?" שאל בצער.
"כן. אני... הגן עדן מדהים, אבל יש לי כמה עניינים לא גמורים בעולם הרגיל," אמרתי באי נוחות, מנסה לא להיראות חשודה.
"בסדר. רק תדעי שתמיד יהיה לך מקום פתוח פה. נפגש אחרי שתשתני!" אמר והסתובב, מתחיל לעוף חזרה לגן עדן.
"אחרי שאשתנה?" שאלתי בעוד שהערפל התחיל לאפוף אותנו. "למה אתה מתכוו..." שאר המשפט נקטע כשהתחלנו ליפול במהירות עצומה, מה שגרם לציוץ של פחד להיפלט משפתי ולידיי להחזיק בשולי הסירה חזק כל כך שאצבעותיי הלבינו. כשהתקרבנו אל המים האטנו ונעצרנו עליהם, ואז הערפל התפזר.
השמיים היו בהירים ויפים, ולאט לאט הגענו אל הנמל שוב.
ירדתי בזהירות מהסירה בעזרתו של ראג'. "בהצלחה נסיכה," הוא חייך.
הבטתי בו, וראשי היה מלא בשאלות, גן עדן? כשאשתנה? למה הוא קורא לי נסיכה? מה לעזאזל הולך פה בכלל?! השאלות היו כל כך מורכבות שלא ידעתי מאיפה להתחיל. והייתי בשוק כזה שפשוט החלטתי לא להתחיל בכלל.
"תודה על ההסעה," חייכתי בזהירות. הסתובבתי, לוקחת נשימה עמוקה, והתחלתי ללכת הביתה.
"חזרתי!" קראתי, פותחת את הדלת לביתי.
השבוע האחרון היה ארוך ומייגע. לא יכולתי שלא לחשוב אם איחרתי את המועד, וכל הזמן התפתיתי לחזור לגן עדן. למרות הסיבה שבגללה באתי לשם, קיבלו אותי בידיים רחבות, והמקום פשוט היה מהמם.
אבל עכשיו חזרתי הביתה.
אמי ירדה בריצה במדרגות. "הו, כל כך טוב שאת כאן! אני כבר חשבתי שפרייטר ילך... כמו אביו..." היא אמרה, פורצת בבכי ורצה בחזרה במעלה המדרגות.
רצתי לחדרו של פרייטר. הוא שכב על המיטה, רזה, לבן, אבל חי.
לפני שהספקתי לעשות משהו נוסף נשמעה דפיקה בדלת. "מישהו נמצא?" קרא קולו של דוקטור דמלוס.
פתחתי את הדלת. "בוא מהר!" אמרתי ומיהרתי חזרה אל פרייטר. הדוקטור צעד לאיטו והסתכל על אחי, בוחן אותו.
"אני מניח שהבאת את התפוח?" שאל.
"כן." אמרתי, מוציאה את התפוח בהיסוס, לא בטוחה פתאום שזה רעיון כל כך טוב. גריפין סיפר שהתפוח מביא רק צרות... "אתה יודע מה התפוח הזה?"
עיניו עקבו אחרי התפוח. "אני יודע שהוא הדבר היחיד שמסוגל לרפא את אחיך," אמר. "תבטחי בי. אני יודע מה אני עושה."
ולא יכולתי שלא לבטוח בו.
הושטתי לו את התפוח, והוא לקח אותו, אצבעותיו החיוורות והארוכות נאחזות בתפוח כמו כדור זכוכית, שאסור בשום פנים ואופן שיפגע.
הוא חייך חיוך דק ומפחיד, ונגס נגיסה גדולה בתפוח.
לפתע החדר החשיך, כאילו האור מבחוץ מסרב להיכנס אליו. דמלוס צחק צחוק משוגע, והתחיל להשתנות.
הוא גדל, גם בגובה וגם בגוף. עיניו התכווצו והשחירו, הופכות לשתי נקודות שחורות.
הוא זרק לתוך פיו -שהספיק לגדול מאוד,- את שארית התפוח.
גבו התעקל לפתע ושתי כנפיים ענקיות, - כנפי עטלף בצבע אדום כהה, יצאו מגבו בבת אחת, ממלאות את החדר ומגיעות לקירות משני הצדדים.
הוא זרק את ראשו לאחור בצחוק, ושתי קרניים שחורות משחור, מסולסלות כמו קרני טיש קטן, יצאו מבין שיערותיו שהפכו לאדומות. הוא המשיך לצחוק ולצחוק.
גריפין צדק.. התפוח מביא רק צרות...
"הו, אתם המלאכים כל כך תמימים!" קולו היה עמוק וגבוהה, צייצני ונוהם, עם הד מוזר אחריו שגרם לצמרמורת לעבור בי בכל הברה שאמר.
"מה... מה אתה?" שאלתי, עיני פעורות לרווחה... מה עשיתי?
"לא ניחשת כבר? אני השטן! מלך השאול," אמר, חיוך עולה על שפתיו. "ועכשיו את נתת לי את הכוח להשתלט על גן עדן! התפוח מחזיק את כוח הבריאה. כוח חזק בהרבה ממה שאת יכולה לדמיין! ואת הבאת לי אותו עם ההפנוט הקל שבקלים."
"אוי פרייטר, מה עשיתי." לחשתי.
"אה, כן. אחיך פרייטר. גני המלאך החליטו לפרוץ החוצה סוף סוף. אילו רק היית מביאה אותו לטיפול המתאים הוא היה מבריא והופך למלאך נהדר, ואולי אפילו לאחד שהנבואה מספרת שיעצור אותי. כמה חבל שאני צריך לרפא אותו, אבל עסקה זו עסקה, והשטן לעולם לא מפר את דברתו. מה שכן, אני אתן לו קללה קטנה כדי לוודא שלא יעמוד בדרכי."
"איזו קללה?" שאלתי, מביטה בשטן בפחד.
"קללת המלאך האפל," אמר וצחק. "כשהרגע יגיע הוא ישרת את אדונו האמיתי!" דמלוס -אם זה עדיין היה הוא בכלל,- הרים את ידו וכדור של אש פרץ ממנה, מתפוצץ עלי ודוחף אותי הצידה.
הלהבות נתפסו במיטה, שורפות את השמיכה והמזרן. פרייטר צרח בעוד שהלהבות איכלו אותו.
ואז הוא התחיל להשתנות.
הוא עיקל את גבו, וכמו שהכנפיים העטלפיות של השטן יצאו מגבו, מגבו של פרייטר יצאו שתי כנפי מלאכים, כאלה עם נוצות, רק שאלה היו שחורות, עם נוצות עורב.
הוא צרח והתגלגל, נופל מהמיטה על פניו ומנסה בקושי לקום לשש. שיערו הלך והשחיר עד שנהיה שחור צלול. הכנפיים גדלו וגדלו, עד לגודל של שלושה מטרים כל אחת מהן.
השומן שהוא איבד בשבועות המחלה כמו חזר אליו, ביחד עם קצת שרירים שגם נעלמו לו. החולצה שלו נקרעה, והוא ילל יללת כאב אחת לפני שהוא התעלף.
הלהבות נכבו. רצתי אליו, זה היה קשה להגיע עליו עם כל הכנפיים האלה, אבל לבסוף הצלחתי להגיע לפניו והרמתי אותם, הוא נראה בריא לחלוטין, והוא נשם, נראה ישן.
הנחתי את ידי על כתפו בהיסח הדעת וקיבלתי כוויה, מרימה את ידי ומביטה איפה שהנחתי אותה, היה שם כמו סימן שעושים לפרות, כוויה שחורה, בצורה של כוכב עם חמש פינות... הסמל של השטן.
"ועכשיו היו שלום ילדי הנבואה. יש לי גן עדן להשתלט עליו," אמר השטן ונעלם בעננת להבה והדים של צחוק.
הבטתי בעננה עד שנעלמה, ואז הורדתי את מבטי אל פרייטר.
"פריי..פריי.. תתעורר.." התחננתי, מודאגת מעל הראש.
פרייטר השתעל ופתח את עיניו. "אנג'... הבית בער... היה פה איש גדול..." הוא אמר, מסתכל סביב לאט. "והיו לי כנפיים..." לפתע הוא עצר, בוהה בכנפיים שלו. "הו," הוא צייץ. ניחשתי שזה כל מה שהוא יכול להוציא.
"איך אתה מרגיש?"
"אני... אני בסדר, אני חושב... אבל מה קרה כאן?"
לא הייתי בטוחה איך להתחיל, אז התחלתי מהסוף. "מי שראית פה, אני... אני חושבת שהוא השטן, לפחות זה מה שהוא אמר... ואיך שהוא נראה... ומה שהוא עשה..." שקעתי למחשבות מבולבלות של פחד.
"מה הוא עשה כאן?"
"הוא שכנע אותי להביא לו תפוח..." אמרתי חלושות. "תפוח מעץ הדעת... שבגן עדן."
פרייטר הביט בי, ולרגע ראיתי שהוא לא מאמין, אבל אז הוא הסתכל על הכנפיים שלו שוב והשתכנע.
"ופשוט נתנו לך לקחת אותו...?" הוא שאל בחשש.
"בערך... היה אסור לקחת אותו, אבל לא ניסו לעצור אותי."
הוא חשב רגע ארוך, אך לא הוסיף על הנושא. "ולמה יש לי כנפיים?"
"אני חושבת שאתה מלאך. דמלוס... השטן אמר משהו בנושא." 'הוא גם אמר שאני מלאכית...' אמרתי בתוך ראשי.
פרייטר חשב על העניין, ואז הצד המעשי שלו נכנס לשליטה. "אז מה עושים עכשיו?" הוא שאל את השאלה שניקרה במוחי.
"יש את הנבואה..." אמרתי לאיטי, מחברת את הפיסות בראשי. "היא מספרת על זוג ילדים של מלאך ואישה." כל הפיסות התחברו במקומן. "אחד מהילדים אמור להביא הרס לעולם, בעוד שהשני יעצור את ההרס."
פרייטר עיכל את דבריי. "אז את זאת שתעצור את ההרס?"
"לא, לא! אני הבאתי את התפוח לשטן! אני מביאת ההרס. אתה זה שיעצור אותו..."
פרייטר הניד בראשו. "ולמה הבאת לו את התפוח?"
"כדי לרפא אותך."
"בדיוק. אז זה באשמתי. חוץ מזה איך אני אמור לעצור את השטן?" שאל פרייטר.
"אתה... אני לא יודעת," אמרתי. "אבל אני מכירה מישהו שאולי יוכל לעזור."
"בסדר," הוא אמר, קופץ לרגליו. "אבל את זו שתלמד איך היא תעצור את השטן."
"פרייטר, אני הבאתי לו את התפוח, אני לא זאת שתעצור אותו," אמרתי באנחה, קמה על רגלי ועוצרת אותו לפני שנפל על ידי חוסר שיווי משקל בגלל כנפיו.
"מה שתגידי." פטר את דבריי בצורה שמבהירה שאינו מאמין בהם. "אז איך אנחנו מגיעים לשם?"
"זה שבוע הליכה..." אמרתי.
פרייטר מתח את כנפיו. "יש לי רעיון יותר טוב."
אם היה דבר אחד ששנאתי לעשות זה היה לעוף בגובה מאה מטרים, במהירות של שלושים קמ"ש, אחוזה על ידי מלאך חולה שרק עכשיו הבריא ממחלה שכמעט הרגה אותו.
עפנו את רוב שעות הלילה, ולקראת הסוף פרייטר התעייף כל כך שנאלצנו לנחות ואחרי שהתגברתי על תחושת הבחילה, - להמשיך בהליכה.
הצלחנו להגיע עד אסקאילרה קצת לפני הזריחה. זה בערך הזמן שבו גילינו שמשהו אינו כשורה.
השמיים שינו את גוונם לאדום. אדום אל-טבעי, לא כמו האדום של הזריחה, אדום של דם.
אישה יצאה בריצה מהכפר, מושכת את בנה איתה. היא נעצרה לידינו ונתנה לילד רגע לתפוס את נשימתו.
"לא כדאי לכם להיכנס לשם," היא אמרה. "כולם כבר עזבו. אני האחרונה שנשארה."
"למה כולם עזבו?" שאלתי.
"הנמל נהיה מקולל. שדים מהלכים בו, והורגים את כל מי שמתקרב." האישה תפסה בידו של בנה והמשיכה לרוץ.
"רגע!" קראתי. "את יודעת לאן הלך ראג'?"
"ראג'? אני לא מכירה אדם כזה." אמרה ואז יצאה מטווח שמיעה.
הבטתי אחרי האישה בבלבול, איך היא לא מכירה את ראג'?
"טוב, נאלץ ללכת לשם אם כך," אמרתי. לא ידעתי איפה עוד אוכל לחפש אותו, וקיוויתי שנוכל להתחבא מהשדים.
"את בטוחה?" שאל פרייטר בבלבול, עדיין מנסה לקפל את כנפיו בצורה טובה.
"אין ברירה," אמרתי, תופסת בידו ומתחילה לגרור אותו אחרי.
הלכנו ברחוב הנטוש, מחפשים כל זכר לנפש חייה. ערפל אפף את העיר, כמו מסתיר אותה משארית העולם.
עברנו ליד הנמל.
אני לא רואה שום שדים... לעומת זאת וולו-קאלום עדיין שם.
"אמם... אנג'?" אמר פרייטר.
"מה קרה?" שאלתי, עוקבת אחרי מבטו.
ברחוב הנטוש הילכה דמות כלשהי, גדולה מכדי שתהיה חתול, אך קטנה מכדי שתהיה אדם.
הדמות יצאה מהערפל. הוא היה כלב גדול בהרבה מכל כלב שאי פעם ראיתי. פרוותו הייתה מלוכלכת ומלאה בדם, וגבו היה מלא בחודים שחורים שמתעוותים לכל עבר.
כלב שאול.
השד נהם והסתער לעברינו, חושף את שיניו.
התחבאתי מאחורי פרייטר אינסטינקטיבית. - הרגל של שנים.הוא פתח את כנפיו והרים את ידו. מסתובב כך שעמד עם כתפו הימנית מול השד, מראה את הסמל שעל כתפו כמו בכוונה. לא הבנתי מה הוא עושה, אבל זה עבד. השד עצר בנהמה כועסת וניסה לעקוף אותו, אבל לא העז לתקוף.
שדים נוספים התאספו מסביבנו, כל אחד נראה משונה יותר מקודמו. היה אחד שנראה כמו בבון עם טפרים ועיניים בוערות, ואחד אחר שנראה כמו חזיר בר יורק חומצה.
כל פעם שאחד התקרב פרייטר הפנה לכיוונו את הסמל שעל כתפו, והשד התרחק חזרה.
"אני לא חושב שאני יכול להמשיך עם זה לעוד זמן רב..." הוא אמר, מתנשף.
"מה?" שאלתי בבלבול.
שד בצורת עיט עם שלושה ראשים הסתער לעברנו. פרייטר הסתובב והראה לו את הסימן, מה שגרם לשד לעצור. פרייטר נפל אל ברכיו. נראה שמה שזה לא יהיה שהוא עושה מאמץ אותו.
השדים התחילו להתקרב לאיטם. הסמל כבר פחות הפריע להם. הם נעצרו לפחות זמן כשהראה להם אותו, והתקדמו בקצב מהיר יותר כשלא.
לפתע עבר כדור תותח דרך השדים, וריסק חמישה מהם על קיר אחד הבתים, ממוטט אותו עליהם.
"בואו!" קרא קול מוכר.
משכתי את פרייטר ורצנו דרך הפתח שנוצר בין השדים. פרייטר עיקב אותם כשעברנו ביניהם, ואלה שלא הצליח לעקב נפגעו מעוד כדורי תותח.
ראג' עמד על המזח, ערימת כדורי תותח לידו. תהיתי בראשי היכן התותח שירה את הכדורים, אבל ראג' דיבר לפני שאני הספקתי.
"אין זמן," הוא אמר. "תעלו על הסירה."
הסתובבתי לעלות עליה, וקול תותח נוסף נשמע מאחורי. גררתי את פרייטר אל הסירה, וראג' זינק לתוכה גם הוא, תופס את המשוט וחותר.
השדים התחילו לשחות ולעוף אחרינו, אבל אז הגיע ערפל חדש. הוא נראה שונה מהערפל שאפף את העיר.
זה היה הערפל שאפף אותנו פעם קודמת.
השדים נעלמו בערפל, וקולותיהם התעמעמו.
"אנחנו בטוחים עכשיו?" שאלתי בתקווה.
"עכשיו כן, אבל ברגע שנגיע לגן עדן..." ראג' הפסיק בחתירתו ובחן את פרייטר שהתעלף ברגע שעלינו לסירה.
"הנבואה הייתה נכונה," אמרתי.
"כן," הוא ענה בפשטות.
"אני מביאת ההרס."
"כן."
"והוא 'המתקן'."
"אני לא כל כך בטוח בזה," הוא אמר וחזר לחתור.
"מה זאת אומרת? אם זה לא הוא אז..." מילותיי נקטעו כשהסירה עזבה את המים.
כעבור רגע הערפל התפזר, והיינו על העננים, אם כי הם כבר לא היו אותם עננים.
העננים היו שחורים, ענני סערה.
ראג' ניער את פרייטר. "תתעורר ילד!"
פרייטר התעורר, מתגלגל מעט בסירה וגורם לה לנטות הצידה בצורה מפחידה שגרמה לי לצייץ.
אני שונאת סירות.
קול מוכר הדהד ברחבי העננים. "תראו תראו, המתקן ומביאת ההרס הגיעו. חיכיתי לכם. היכנסו," הוא אמר, ושערי גן עדן נפתחו. הם כבר לא היו עשויים זהב נוצץ, אלא מתכת חלודה.
ירדנו מהסירה וראג' תפס בידי. "תשמעי נסיכה. אני לא מלאך. אני לא יכול לעבור את השערים. מעבר להם זה רק את ואחיך."
"מה פרייטר אמור לעשות כדי לתקן את הכל?" שאלתי, מגלה לראשונה שאני לא יודעת.
"המתקן צריך לגרש את דמלוס מגן עדן. הוא אכל את התפוח שנותן לו לפתוח את השערים, ברגע שהשטן בחוץ שאר השדים כבר לא יוכלו להשאר."
"אבל הוא השטן! הוא לא אמור להיות נורא חזק? והתפוח מחזק אותו עוד יותר..."
"התפוח לא מחזק אותו כמו שהיה מחזק מישהו אחר. הוא השתמש בחלק גדול מהכוח בשביל לפתוח את השערים של גן עדן, וחילק את הכוח שלו גם לכל אחיו, שיוכלו להיכנס גם הם."
"אוקי. אז אני צריכה להביא לשם את פרייטר ו..."
"את צריכה להגיע לשם," פרייטר אמר, מתפרץ לשיחה.
הסתובבתי אל פרייטר. "זה לא הזמן... רגע אחד. מאיפה אתה יודע את כל העסק על דמלוס והתפוח?" שאלתי, פונה חזרה אל ראג'.
ראג' נעלם כלא היה, ואיתו הוולו-קאלום.
"מאוד אמין הבחור הזה... טוב, אני מקווה שאת עוד זוכרת איך להשתמש בחרב שלך אנג'," אמר פרייטר. "כי נראה שיש לנו חברה."
שדים פרצו משערי גן עדן, מסתערים לעברנו.
שלפתי את הקשת שלי ויריתי לעבר השדים. החץ פגע בשד, פוצע אותו אך לא מצליח להרוג. אם חצים לא יכולים להרוג שדים, מה כן?
לפני שהספקתי לשלוף עוד חץ השדים הגיעו אלינו, לוקחים ממני את הקשת. בלית ברירה שלפתי את חרבי והתחלתי להילחם.
לפתע האדמה נעלמה מתחתי, ורק אז קלטתי שפרייטר מחזיק בי ועף מעל השדים. חלק מהשדים, אלה שיכלו לעוף, עדיין תקפו אותנו.
שיספתי את השד הראשון שהגיע אלינו, עכביש בעל ארבע כנפיים ועיניים זורחות באדום. הוא נחתך לחצי ונפל לרצפה, שם החלקים נעו זה לעבר זה, מתחברים מחדש.
פרייטר התחמק מכדור אש שירה גרגויל בעל שמונה ידיים, אך אז פגעה בו צפרדע עם לשון ארסית. הכנף שלו השתתקה מהרעל והוא טס במעגלים, מתרסק לרצפה.
השדים צעדו לעברנו, מתענגים על אימתנו, אך אז נשמע קול; "עיצרו! תשאירו אותם לי."
השדים נעצרו ופינו לנו דרך. "אני לא אוהב את זה" אמר פרייטר.
"גם אני לא, אבל אין לנו ממש ברירה."
הלכנו בין השדים, פוקחים עליהם עין למקרה שישנו את דעתם. בקצה המסלול עמד דמלוס בצורתו השטנית, ולידו עמד עץ הדעת.
העץ גסס. עליו ירוקי העד נהיו חומים-אפורים וגלמודים. גזעו העבה והיציב נהיה דקיק, רק קליפה ממה שהיה פעם.
וכל פירותיו הרקיבו, מלבד תפוח בודד, שנח על ענף בניגוד בולט לשאר העץ הרקוב.
"כבר חששתי שלא תבואו," אמר דמלוס. "עכשיו תוכלו לפתור את בעייתי."
"מה עשית לעץ?!" קראתי.
"כמסתבר העץ לא מסתדר עם שדים בגן עדן. מרגע שנכנסנו הוא התחיל להירקב. בקרוב התפוח האחרון יירקב גם הוא, ואז לא יישאר ממנו דבר. כמה אירוני, הגעתי לפה בציפייה לקבל עץ דעת מלא בפירות שאוכל לאכול כעוות נפשי, אך כמסתבר לא רק שהוא נרקב מנוכחותי, אלא גם היחידים שמסוגלים לקטוף ממנו הם מלאכים ובני אנוש חיים, ומכיוון שהבני אנוש היחידים שמסוגלים להיכנס לכאן כבר מתים, אני נאלץ לקבל את עזרתכם פעם נוספת."
"אנחנו לא עומדים לעזור לך!" אמר פרייטר.
"אני חושש שזו לא אפשרות. אתה מבין, שאר המלאכים סירבו לעזור לי, אפילו אחרי שהרגתי את מחציתם וכלאתי את האחרים. אתם לעומת זאת... אתם יותר אנושיים ממלאכים, ורגשות בני האנוש חזקים בכם. המלאך היחיד במשפחתכם היה אבי אביכם, לעומת כל בני האנוש שהיו במשפחה. הגן המלאכי נחלש."
הוא פנה אל פרייטר. "מחלתך עזרה לי מאוד מר פוסון, ואני נאלץ לסמוך על שירותך שוב. אני בטוח שלא תאכזב." הוא הרים את ידו, ולפתע הכוכב על כתפו של פרייטר התחיל לבעור. פרייטר צרח מכאב, ואז השתתק.
"פריי! אתה בסדר?" תפסתי אותו למקרה שייפול.
פרייטר חטף ממני את החרב, ובשני צעדים מהירים נעמד לרגליו דמלוס וכיוון את החרב אל ליבו.
"תביאי את התפוח," אמרו דמלוס ופרייטר בו זמנית, "או שמר פוסון היקר ילך בעקבות אביו."
הבטתי בפרייטר באימה. מבטו היה ריק, והוא פשוט החזיק את החרב ישר מעל ליבו.
רעיון מטורף נרקם במוחי. בצעדים איטיים הלכתי אל העץ, וקטפתי את התפוח האחרון.
"יפה. עכשיו תביאי אותו אלי," אמר דמלוס, פותח את ידו בציפייה.
קירבתי את התפוח אל ליבי, מביטה ביד של דמלוס, ואז בתפוח. עכשיו או לעולם לא...
הרמתי את התפוח ונגסתי בו נגיסה גדולה, לועסת ובולעת במהירות.
"לא!" צעק השטן, מזנק לעברי.
הרגשתי את עצמי מתחזקת. מתחברת לכוח שיצר אותי. הרגשתי את הכבד מעכל את התפוח, והייתי מסוגלת לשלוט בו. הרגשתי את עישוניי קולטים את האור, ויכולתי להגדיל ולקבץ אותם כרצוני.
הרגשתי את גני המלאכים מתרוצצים בגופי, וברגע של טירוף, שחררתי אותם.
כאב פרץ מגבי והתפשט לכל גופי. העולם השחיר בעוד שאיבדתי את ההכרה.
"לא! לא עכשיו!" צעקתי, והשתמשתי בכוחו של התפוח להשאיר אותי ערה. דחפתי את הדם לזרום בראשי, הכרחתי את רגליי להישאר יציבות, והזרמתי דם גם אל הכנפיים החדשות שכעת יצאו מגבי.
ואז דמלוס תפס אותי, חוטף את התפוח הנגוס וזורק אותי אל אחיו שיסיימו את העבודה.
מתוך רפלקס שהיה קבור עמוק בתוכי נפנפתי בכנפיים. היטלטלתי באוויר, ובנפנוף נוסף הצלחתי לאזן את עצמי, ועפתי למעלה.
"את בוחנת את סבלנותי ילדה," אמר דמלוס והמריא לאוויר. הוא ירה אש מידו לעברי, ואני התחמקתי. הוא ניצל את הרגע בשביל להסתער עלי.
ואז התנגשנו, דוחפים זה את זה באוויר ונאבקים על התפוח. למרות שהתחזקתי מהתפוח הוא עדיין היה חזק יותר, והוא ניגש אותי בעץ הדעת, אשר בצורתו החלשה בקושי הצליח לא להישבר.
הייתי לכודה.
התפוח היה לכוד בין ידינו, כל אחד מנסה למשוך אותו אליו. "מלאך, תהרוג אותה!" ציווה דמלוס על פרייטר.
פרייטר סובב את חרבו לעברי והתחיל לצעוד אלינו בצעדים איטיים. הוא נעצר לידינו, מסתכל עלי בפנים קרות מרגש.
הוא הרים את חרבו והוריד אותה לעבר גרוני...
ואז היא נעצרה. פרייטר צרח מכאב בעוד שהסמל על כתפו זהר, מכריח אותו להכות אותי, אך הוא היה חזק יותר. הסמל שינה צבעים, ואז האור נהיה להבות, אך פרייטר לא נכנע.
ואז הוא סובב את החרב ותקע אותה בליבו של דמלוס.
"טיפש. אני בלתי ניתן להריגה. הדבר היחיד שהשגת הוא מוות איטי ומלא בייסורים."
אך ההסחה הקלה הייתה כל מה שהזדקקתי לה. עזבתי את התפוח ותפסתי את החרב במקום, מושכת אותה מליבו וחותכת את ידו.
היד נפלה לרצפה והתפוח התגלגל ממנה. השטן מיהר אליו, אך פרייטר נתקע בו ודחף אותו הצידה.
התגלגלתי אל התפוח, ובחיוך, נגסתי בו שוב.
הכוח זרם בי שוב. כוח הבריאה עצמה. הפעם השתמשתי בכוח למחסום סביבי, שימנע מכל דבר להיכנס.
איימה נראתה על עיניו של השטן כשהבין מה עשיתי. הוא דחף ממנו את פרייטר והרביץ למחסום, אך זה עמד איתן.
נגסתי שוב בתפוח, ושוב. המחסום התחזק בכל נגיסה.
בלעתי את חתיכת התפוח האחרונה, ואז כיוונתי את כל הכוח לסילוק השדים.
השדים עפו באוויר כאילו היה פה טורנדו. הם הועפו מחוץ לשערי גן עדן, ושם נפלו דרך העננים.
רק דמלוס פרייטר ואני נשארנו, אני מוגנת על ידי המחסום, והם אחוזים בעץ הדעת.
העץ נסדק, ונשבר, עף עם שניהם לכיוון שערי גן עדן.
"אולי הבסת אותי אנג'ליין פוסון, אך לא אלך לגיהנום לבד. אקח את מר פוסון היקר איתי!" אמר השטן ותפס את פרייטר.
"לא!" צעקתי, מבוהלת, מורידה את המחסום ורצה תוך כדי נפנוף כנפיים אליהם. התנגשתי בדמלוס בכוח, נדחפת בינו לבין פרייטר, ופוצצתי את שארית כוחי.
הפיצוץ דחף את פרייטר חזרה לגן עדן, בעוד שהוא דחף את השטן החוצה.
דמלוס נעלם בין העננים, נופל במהירות.
לאחר שנעלם, העננים התחילו לאיטם להפוך ללבנים, השערים של גן עדן הפכו חזרה לזהובים, והכל הפך לירוק מסביב שוב.
הפיצוץ דרש את כל כוחי, והתעלפתי.
"אנג'ליין..." קרא קול מוכר בראשי.
צבעים שחו מול עיניי. ארגמן טורקיז וכסף. דמות עמדה שם, צופה בי. היא הזכירה ילדה בת חמש, או אולי אדם בעשרים לחייו. לפתע היא נראתה כמו אייל, ואז כמו סנאי קטן. לבסוף היא התקבעה על צורה מוכרת, צורתו של ראג'.
"אנג'ליין," הוא אמר שוב. "אני רואה שהתעוררת."
"אני... פרייטר! איפה הוא?"
"הוא בסדר נסיכה. כשעשית את הפיצוץ האחרון מנעת ממנו לעוף עם דמלוס. עשית עבודה טובה."
"אבל... פרייטר היה אמור לגרש את השדים. אני מביאת ההרס!"
"את אכן מביאת ההרס, ואת גם המתקנת. איש לא אמר שהם לא אותו אחד."
"והשדים... הם נעולים בחוץ עכשיו?"
"כן. בפיצוץ האחרון השמדת לא רק את שארית כוחך, אלא גם את שארית כוחו של דמלוס. לא נשאר שום כוח מעץ הדעת, ועכשיו כשהוא הרוס לעולם לא יוכלו להשתמש בו בשביל לפלוש לגן עדן שוב."
הנהנתי. הרגשתי אשמה שהשמדתי את העץ, אבל זה כנראה לטובה.
"אתה לא באמת בן אדם. מי אתה?" שאלתי.
"אני האורקל, אלוהים, ישו, גאיה... יש לי הרבה שמות..." הוא אמר ברכות.
"אם אתה אלוהים, למה לא באת ועצרת את דמלוס בעצמך?" שאלתי בכעס. לא הבנתי למה הוא נתן להכל להתקלקל.
"כן עצרתי אותו, דרכך, בעזרתך. עזרתי לך והדרכתי אותך, ומעל לכל בטחתי בך, ואת סילקת את השדים והשבת שלום לגן עדן."
לא הייתי בטוחה שאני סולחת לו, אבל היו דברים יותר חשובים. "אז מה קורה עכשיו?"
"זו שאלה טובה. חצי מהמלאכים מתים, והשדים הרגו אלפי אנשים שצריכים לקבל עזרה בדרכם לגן עדן. אני בטוח שאיש לא ייתנגד אם את ופרייטר תחליטו לעזור לשאר המלאכים...בכל מקרה מגיע לך תשלום על עבודתך."
לפני שהספקתי לשאול דבר נוסף הוא נעלם. אור הציף את הכל.
התעוררתי.
שכבתי על דשא גבוה ורך. לרגע הכל היה מסנוור ולא יכולתי לראות דבר, ואז הצלחתי לראות את פרייטר מעלי, מביט בי בדאגה.
"אנג'!" קרא פרייטר בשמחה כשראה שהתעוררתי, חיוך גדול עולה על פניו.
"היי..." הצלחתי ללחוש, קולי היה צרוד וחורקני, ועדיין הרגשתי מוזר. חזקה, אבל מוזר, מהתפוח.
התיישבתי לאט, מביטה מסביבי. ראיתי את גריפין, כמה מלאכים ומלאכיות שלא הכרתי, וראג' עמד לא רחוק, מחייך.
לפתע ראג' השתעל, ומשהו נחט ברכות על ראשי.
הרמתי את ידיי, מוצאת עיגול קטן של זהב רך על ראשי. הילת מלאכים, כמו שיש בסיפורים, רק שבמקום לרחף מעל ראשי היא ישבה עליו.
ראיתי מזווית עיני את ראג' קורץ.
אחד המלאכים הגיע אלי. הוא נראה מוכר מאוד...
הוא הזכיר את אבי.
"א..אבא?" מלמלתי, מלאת תקווה.
הוא הניד בראשו. "סבא."
