אני שונאת אנגלית

[מירי_מ*]

לרגל הולדת הבלוג החדש אספר לכם סיפור:
היו הייתה, והיא כאן גם עכשיו, נערה מתבגרת שפשוט שנאה אנגלית.
הייתה לה אנגלית טובה מאוד והיא קלטה שפות במהירות, אבל את השפות שהיא קלטה היא שנאה: היא קלטה רוסית ודיברה בה די בסדר, אך לקרוא ולכתוב לא הצליח לה טוב, אז היא שונאת עכשיו רוסית (אחרי מאמץ של ארבע שנים). היא למדה מהטלוויזיה חלק נכבד מהשפה הספרדית, אך כשניסתה לדבר ולא יצא לה התייאשה והתחילה לשנוא גם את השפה הזאת, ואז היא התחילה ללמוד אנגלית.
לאחר שלוש מורות שאותם עזבה אחרי שנה, מרוב שהתייאשה מעצמה ולא חשבה שזה ילך, היא הייתה כבר מוכנה לעבור לשפה הבאה (עד שתתיאש גם ממנה) וטז אמא שלה מצאה לה מורה לאנגלית שלימד אותה ברמה של כיתה ט' (למרות שהיא עדיין רק בכיתה ו'), היא דיברה שוטף (עם בעיות דיקדוק), היא כתבה המון, בעיקר חיבורים ארוכים של שני עמודים (עם בעיות דיקדוק ועם טעויות מביישות מאין כמוהן). המורה עלה המון כסף לכן לא יכלה לזלזל בשיעור.
הרבה פעמים הייתה מתעצבנת ובוכה, אך תמיד מנסה להראות שהשיעורים משתלמים (היא לא רצתה לאכזב את אמה ואת עצמה היא שאפה להיות התלמידה הכי מצטיינת בכל השפות, זה הלך חלק, אך מקצוע האנגלית לא היה מבטיח), היא נלחמה ונלחמה: 3 פעמים בשבוע (חוץ מהפעם הרביעית שהייתה פגישה עם המורה), עם חיבורים בלי טעויות, עבודות שעולות מעל ה-80 (ברמה של סוף ט' או לפחות כך טען המורה), ללא הצלחה. כעת הנערה מתעבת את השפה אך עדיין ממשיכה להלחם.
היא ילדה עקשנית מאין כמוה, לא רק בנוגע ללימודים, והיא הייתה נחושה בדעתה להגיע לציון משביע רצון, אך ללא הצלחה. הנחישות שלה לא הייתה מספיקה, אולי בגלל האימונים במשך שנים של לימודי שפות שונות. היא הלכה במשך שלוש שנים לנבחרת בלט, שנה הפסקה (בה הלכה לבית ספר ערב), שנתיים בג'ודו הייתה אלופת ישראל בליגה שלה שנתיים ברציפות (בעוד היא כותבת היא מנפחת את החזה שלה בגאווה), וכעת היא לומדת התעמלות אומנותית. לאחר מאמץ של פחות משנה (היא הגיע לנבחרת ישר כשבאה להרשם אחרי מבחן קטן ) זכתה מקום שני באליפות האזורית בכפר-סבא, מקום שלישי באליפות אזורית בבאר-שבע, ומקום שני באליפות הארץ. ( כמה גאוותנית הילדה!!! תמיד שואפת לשלמות אך לעולם לא הגיעה לתוצאות שמרצות אותה, למרות שהייתה מפסידה פעם בשבוע יום לימודים מכיוון שהיא ילדה מחוננת והולכת לפרוייקט מחוננים, בפעם המי יודע כמה מנפחת הילדה את החזה שלה בגאווה, כאילו שזה משהו שהיא חייבת להתרברב בו לכל העולם).
אי אפשר להצליח בהכל זה - משפט כל כך נכון, אך מה קורה כשכולם אומרים שאתה מצליח ואתה מרגיש נכשל? ומצד שני ההורים אומרים שאתה נכשל כשאתה מרגיש מצליח? משפטי עידוד יוצאים מהמורה כל שיעור: "עם הזמן תלמדי", "צריך סבלנות", בעוד כמה שנים אפילו אני לא אבין את משלב השפה הגבוהה שבה תדברי באנגלית!" וכו' וכו' וכו' האמנם? האמנם כל זה נכון? האמנם אי פעם היא תגיע לתוצאות אותם היא באמת רוצה, תחת לחץ של אימונים מפרכים ארבע פעמים בשבוע, שעתיים וחצי, ועומס אדיר של שיעורים?
המתנה למכתב תשובה מאונברסיטת בר-אילן: האם התקבלה לפרוייקט נוער מוכשר למתמטיקה וכיצד החבר'ה מתמודדים עם כל זה? שמייסדת המועדון שלהם השנונה לא נמצאת רוב המפגשים? ומה עם החבר שלה, איך הוא סובל את זה שהיא כמעט ולא רואה אותו (למרות שפעם בשבוע הם נפגשים בפרוייקט)?
היא עדיין לא הזכירה את תחרות מקורות המים בישראל, שמתקרבת, ואת העבודות והמבחנים שעליה להתכונן אליהם. לכן בקשה ממכם: הצילו!!!! או ציטוט מהשיר של הלהקה שהיא הכי אוהבת (ביטלס) help I need some body !! או במקרה שלה something
משהו שיוכל לעצור את הזמן ולתת לה לנשום להרגע, בלי לחשוב על כל החובות ( האם תארתם לעצמכם שבנוסף לכל החדר שלה נראה נקי להפליא?!) ההכנות והעבודות שעליה לסיים או להתחיל או להגיש.... להרגע ולהתבטל יום שלם, רק לעצמה. כמה נפלא זה יכול להיות?
כיצד תוכלו לעזור לילדה כזאת? מה תאמרו עליה?
איך תוכלו לעזור לי?

[תמרוש_רוש]

אני אוהבת אותך, לא בזכות מה שהשגת
אני אוהבת אותך, לא בזכות מה שתשיגי אם תתאמצי ותעבדי קשה
אני אוהבת אותך, לא בזכות מה שתשיגי בקלות ושמעיד על כשרון מולד
אני אוהבת אותך, לא בזכות הפוטנציאל שלך, מה שאת מסוגלת לעשות ועוד לא עשית.
אני אוהבת אותך, אפילו לא בזכות מה שאת.

אני לא אוהבת אותך כי זה מגיע לך בזכות משהו.
אני אוהבת אותך בחסד.
אהבת חינם, שאינה תלויה בדבר. גם כשתיכשלי, כשתפלי, כשתמותי, כשתתפוררי, כשתהיי לעפר ואפר -
אני עדיין אוהב.

אמרי זאת לעצמך. את יכולה ללמוד להעניק לעצמך את אהבת החסד הזאת, שחיונית כל כך לכולנו, יותר חיונית מאויר לנשימה,
ודרך הדוגמה האישית גם היא תלמד להעניק זאת לעצמה. ולשחרר את עצמה מכלא האהבה המותנית.

[ג'ינ_ג'ית*]

_כיצד תוכלו לעזור לילדה כזאת? מה תאמרו עליה?
איך תוכלו לעזור לי?_

מירי, אולי תראי לאמא שלך את מה שכתבת כאן?
נדמה לי שאת בעיקר צריכה הרבה חיזוקים על ההישגים הבלתי רגילים שלך, אבל בעיקר על מי ששאת בלי קשר להישגים. את הרי נערה נהדרת גם בלי התעודות וההישגים. את מצחיקה, ואינטילגנטית ורגישה, ואוהבת ועוד...
נדמה שאת מבינה טוב מאוד שזה מאוד מוזר שלמרותש יש לך הרבה הישגים את תמיד חותרת לעוד ועוד וזה לא מספק אותך. ושבעצם אין קשר בין תחושת חוסר ההערכה העצמית המספקת לבין ההישגים. כי הישגים יכולים לחזק את ההערכה ולהוסיף לה, אבל הםלא יכולים ליצור את הבסיס העמוק שלה. מה שיוצר את הבסיס העמוק של הערכה עצמית שאינה תלויה בעוד הישג ועוד הישג- זה החיזוקים של הסביבה שלך. מאחר וההורים הם הסביבה הכי משמעותית בחיים שלך, חשוב שתקבלי מהם את המחמאות והחיזוקים והידיעה שאת על הכיפאק בלי קשר לממרוץ הבלתי הגיוני הזה שאת נמצאת בו.
כי את כותבת:
ומצד שני ההורים אומרים שאתה נכשל כשאתה מרגיש מצליח?
אני בטוחה שההורים שלך מאוד אוהבים וגאים ומעריכים אותך, אבל כנראה שצריך יותר מזה, שהם יעודדו אותך יותר ממה שהיום .שאולי הם ינסו להראות לך שאפשר ורצוי להפחית במרוץ הזה. למה את אגב, לא מפסיקה חלק מהמרוץ? אין שום סיבה שלא יהיו לך ימים ארוכים של סתלבט. יש הרבה הנאה בלהכיר את עצמך בלי חוגים ותחביבים, אלא דווקא מתוך זרימה, להנות וללמוד על עצמך ולא בהכרח על עוד אומנות כזו או אחרת.
מה שתמרוש כתבה הוא נהדר, כי את יכולה גם להוסיף ולחזק את עצמך, אבל אני בעד גם לדבר עם ההורים שלך..
אני בטוחה שהם מחמיאים לך ואוהבים אותך, אבל נראה שאת פשוט צריכה יותר מזה, יכול להיות שהם פשוט לא יודעים, שאת רציכה מינונים קצת יותר גדולים, או שאולי הם יחזקו אותך איפה שאת חושבת שאת מצליחה ולאו דווקא יראו זאת ככישלון.
אני זוכרת שפעם הייתה סדרה בשם "מי הבוס" (מכירה?). והיה שם ילד קטן בשם סאם שהיה תחרותי מאוד ובעל הישגים מרשימים , ומתישהו פשוט נמאס לו. איכשהו יצא שהוא סיפר את זה למישהו בבית, והסתבר שהוא מנסה ליצור יותר ויותר הישגים בשביל בשביל להרגיש "שווה" וגם בשביל אמא שלו, שתהיה גאה בו. אחרי שהוא שוכנע (על ידי עוזר הבית - טוני) לספר לאמא שלו על זה, היא מאוד הופתעה מזה שכך הוא מרגיש. הסתבר שמבלי להרגיש היא שידרה לו שאם הוא ישקיע עוד ועוד - היא לא אתהב אותו מספיק או שהוא לא יהיה שווה בעיניה...
וכל זאת למרות שהיא היתה משוגעת עליו, ומאוד אהבה אותו בלי קשר, ולמרות שהיא רצתה בשבילו שיגיע להישגים ויהנה מתחביבים רבים - היא די נבהלה כשהיא שמעה מה זה באמת עושה לו (לתחושה של חוסר סיפוק כמו אצלך) וכמה בשורה התחתונה - זה גובה מחיר יקר- אובדן היכולת להנות מפשוט להיות, ולא לחפש את הישג או הלימוד של התחום הבא.
בקיצורמסתבר שלפעמים אנחנו מפרשים דברים אחרת. את אולי מפרשת את ההתנהגות של הורייך כחוסר הערכה לעיתים קרובות. ואילו הם מאוד יכול להיות שלא מבינים שאת צריכה יותר חיזוקים מנניח, ביקורת. גם יכול להיותש מה שהם אומרים כמחמאה מתפרש אצלך כביקורת, כשזה אל ככה. למשל מספיק שהטון של החיזוק הוא נמוך מדי לטעמך, ואת עלולה לפרש אותו כתחושה של חוסר הערכה מצד ההורים, בעוד שזה לא נכון.
ויכול להיותש אני טועה, והבעיה והפתרון לא נמצאים בתקשורת עם ההורים בנוגע לנושא זה, אבל לתחושתי זה מאוד הגיוני שכן. לכן,אני מציעה לדבר איתם על התחושות האלה. אני הייתי מתמוגגת מנחת מילדה כמוך, שמודעת מאוד לעצמה ולמה שעובר עליה. בלי קשר להישגים, ולדעתי שיחה פתוחה עם ההוריםתוכל לחולל שיפור אמיתי.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני פשוט שונאת אנגלית לכתוב לקרוא או לשמוע משהו באנגלית אני מרגישה שאני כבר לא יכולה יותר יש למישהי איך שהוא לעזור לי(אפילו שאני יודעת שאין סיכוי

)

[צמחונית_בדם9829*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בת כמה את בכלל?

[אפרת*]

למה?
למה את לומדת שפות?
למה את הולכת לנבחרת בג'ודו?
ולמה לומדת התעמלות אמנותית?
ולמה את רוצה להרשם לאוניברסיטה?
ולמה את הולכת לתכנית למחוננים?
למה????
הניחי לעצמך.
עזבי הכל.
התחילי לחיות. רגוע. להיות עם חברים. לקרוא ספר טוב (באיזו שפה שתרצי....). לשמוע מוזיקה. לטייל. לכי לחוג שאיננו תחרותי כלל (יוגה, אמנות).

ובאופן ספציפי לשאלתך:
אני לא קראתי אנגלית להנאתי אף פעם. לא נהנית מהאתגר. מאז הבגרות לא קראתי ספר באנגלית. רק מעט מאמרים באוניברסיטה.
ואז, כשהייתי בת 37 יצא הכרך האחרון של הארי פוטר. ולא רציתי לחכות עד שיצא התרגום. אז קראתי את כל הספר. באנגלית.
ומאז לא קראתי שום ספר באנגלית.
אל תתרכזי בשפה אלא בספר. מצאי לך ספר שלא תורגם לעברית וקראי אותו בשפת המקור. לשם ההנאה.

[תמרוש_רוש]

אני פשוט שונאת אנגלית לכתוב לקרוא או לשמוע משהו באנגלית אני מרגישה שאני כבר לא יכולה יותר יש למישהי איך שהוא לעזור לי(אפילו שאני יודעת שאין סיכוי
בטח שאפשר לעזור, ותמיד יש סיכוי.
אבל בואי תפרטי: מה את רוצה להשיג? מה את רוצה שיקרה?