בדידותו של בוחר האבטיח

פלוני אלמונית*

פעם בעלי יצא מהמכולת ואמר "אני הולך לכתוב שיר. יקראו לו בדידותו של בוחר האבטיח" .

בדידותו של בוחר האבטיח*

הבת שלי חזרה מהבריכה וסיפרה ככה:
ילד אחד בבריכה שאל אותי "את בגן?" אמרתי לא, אני בחינוך ביתי. אז הוא שאל "את בכתה?" אז אמרתי לא, אני בחינוך ביתי. אז הוא שאל "את בגן או בכתה?" אז אמרתי אני בחינוך ביתי. אז הוא אמר "אה." ואז הילדה שלידו שאלה "באיזה כתה את?" אז כבר אמרתי שאני בגן וזהו.

גאוני!

קטיף עצמי של פירות יער. עומדים בתור לכרטיסים. חום אימים. זבובונים נכנסים לנו ולאלה שלפנינו לנחיריים ולנשמה. אחד עם חולצה אדומה חמה מדי, גברתן כזה, עומד בתור עם אשתו , שמלה קצרה והדוקה מבד סינטטי בעיגולי חום קרם ותיק צד קטן תלוי בשרשרת ארוכה מוזהבת. הוא מגרד את הזרוע לאט, תנועות ארוכות, ביד כבדה, בגבינים עמוסי אי שביעות רצון, פונה אלינו ומנסה לתפוס את המבט של בעלי. זה, עירוני, חיק הטבע לא חיק הטבע, לא נענה. ההוא מגביר את הגירוד, אני כמעט כבר שואלת אותו מה השעה מרוב שנקרע לי הלב עליו, איך מת לשיחה בחום הזה, בתור. פתאם הוא גונח "אח...הדבור, הדבור. הורג אותי." ומגרד ביתר שאת, עיניו מייחלות להכרה. בעלי מתגלה כבעל לב למרות הכל, האחווה המהבילה של המחכים בתור ממיסה בחיוך ידעני כל מה שעומד בדרכה, מקרבת חרטום נעל מאובק אחד לעקב מאובק רעהו, מחככת מרפק זר בתיק עור לוהט שכנו, מנגבת זיעת סנטר אחד בכתף מקרית שלצדה, יכולה ומתגברת אף על פאסון גדול כשלו, והוא אומר לו בידידות לא צפויה "תמצא אשה מיניקה."
הוא מתבונן בו, הפה מתעגל, הגבינים מתקרבים זה לזה ואגל אחד כמעט נושר מביניהן ובסוף לא . " מה, זה עוזר?"
"עוזר עשר".
הוא שותק, בולע רוק בפה קצת פתוח, מלחלח את זויות הפה בתנועת לשון מהירה ואז מתעשת:" עכשיו ת'בא לי? זה כבר שבוע"
"למה, אשה מיניקה יש לך?"
"הנה" , הוא מצביע על אשתו. אני מוכנה להישבע שהוא אומר סתם, אבל היא כובשת את ההפתעה במקצועיות מרשימה ממש, ובתנועה לא צפויה אוחזת את שני שדיה ומחייכת.

דף בלוג

גדולה. את פשוט גדולה.
<קנאת סופרים הולכת ומתפתחת בי. יש סיפור כזה קצר של אתגר קרת. הוא יוצא למסע חיסול של גדולי הספרות>

אני חייב להביא לך ציטוט ממנו (לצורך זה יצאתי מה{{}}סוגריים משולשים :
אחרי שהוא ירה במקס פריש: "כמו שהבן-זונה הזה כתב אף פעם לא אדע לכתוב. כל המילים האלו שאני מתגושש אתן ואף פעם לא מצליח להכניע, באו אליו מרצון, מכשכשות בזנבן כמו כלכלב מאולף, התעצבו למשפטים מושלמים, בדיוק כפי שרצה. שווייצרי מנייאק."

<יוצא לירות באתגר קרת. גם כן חת'כת מנייאק>

איזה כיף!

אפשר עוד?

D-:
כיף לקרוא אותך

גדולה. את פשוט גדולה

תודה @}

הנו מתחיל לו דף ראוי לשמו. נהנית מכל מה שכתבת. תמשיכי!

האחווה המהבילה של המחכים בתור ממיסה בחיוך ידעני כל מה שעומד בדרכה, מקרבת חרטום נעל מאובק אחד לעקב מאובק רעהו, מחככת מרפק זר בתיק עור לוהט שכנו, מנגבת זיעת סנטר אחד בכתף מקרית שלצדה, יכולה ומתגברת אף על פאסון גדול כשלו, והוא אומר לו בידידות לא צפויה "תמצא אשה מיניקה."

גריינתי..
משובח ביותר...
(התנצלותי הכנה על כי לא השכלתי להבין את תחילתו של דף בלוג, בעיקר מפאת אלמוניות הכותב/ת.. עמך הסליחה והמחילה [-:)

שיטוט לילה הביא אל הקטע הזה. הדחף לשמור את הקטע ולהראות לבת שלי נהדף ודוכא מיד על ידי בולדוזר ענק שעמד פה כל הזמן בחושך והתניע פתאם. יש לה מחר קונצרט. והמחשבה להראות לה דבר כזה עכשיו מילאה לי את גרג' התודעה בצפצופי אזהרה ואור מסנוור. מסתבר שכאמא, על כל מעלותיי, הכי חשוב לי שהילדה שלי תהיה יפה.
מול הטוהר הכל כך רחוק מיופי וכל כך קרוב לאלוהים הזה ישבתי לבד ובכיתי. אני אראה לה כשתהיה גדולה. אחרי מחר או משהו כזה.
http://uk.youtube.com/watch?v=lyNy4EJsZqY

מול הטוהר הכל כך רחוק מיופי וכל כך קרוב לאלוהים הזה ישבתי לבד ובכיתי
ואו! איך משהו שקרוב כ"כ לאלוהים יכול להיות כ"כ רחוק מיופי? זה פרדוקס (-:
קטע מדהים @}

אני מבקשת לא להיפגע ממחיקת תגובות כאן אם תהיה. כל התגובות נקראות בשמחה.
מאד נהניתי לקרוא את התגובות החמימות בתחילת הדף. נהניתי כל כך, עד שהאגו שלי תפח והתחיל לנזול פה על הכל. סתם לי את הרווחים והכל נהיה דביק. ולא הצלחתי לכתוב עוד. ובא לי לכתוב עוד. כשפתחתי את הדף הזה, נכנסתי למצב החסרת פעימה מתמשך מרגע ההוסף לדף הראשון. פחד אימה התרגשות ציפיה. פחד. מה ייעשה עתה במה ששיגרתי לאויר? כמה מפחיד רגע השיגור הזה. ואיזה שכרון העזה מלווה אותו. והתגובה הראשונה לא איחרה לבוא, והלכה בערך ככה:
"הערות מיותרות. יש על זה דפים אחרים. להעביר לדף חוכמות של ילדים וחוכמות של בעלים. דף למחיקה" . (התגובה הזו נמחקה לצערי ואשמח אם תוחזר למקומה המקורי במרומי הדף. היא יכולה כעת להתנוסס כתכשיט על צווארו שכמעט ונמלק.) - (ההתנצלות של העורכת התקבלה כמובן וגם הובנה לגמרי. אם הייתי עורכת אולי הייתי נוהגת כך גם. הדף לא היה מזוהה וכולי.) אבל ההערה הזאת, אין כמוה להזכיר שאפשר לכתוב, גם אם התגובה תהיה שאט נפש מוחלט. או אפילו, לא עלינו, התעלמות. או אפילו בקשה מפורשת למחיקה (-: . שהכתיבה היא לא כדי לקבל אהבה. היא כדי לספר משהו.
לא אוכל להתפתות לדיון אינטליגנטי על היעדר הסתירה או קיום הפרדוקס בין גאונותו היפהפיה של גלן גולד, קרבה לאלוהים, יופי של ילדה ומסתורין השטחיות ההשרדותית של אמהות. ( כי קודם כל אני לא כזותי אינטיליגנטית, וחוץ מזה,) הפרדוקס הזה, אין לי מה להגיד עליו. רק על המראות שהוא מביא איתו כשהוא מיטיב עמי ומגלה את פניו.

ועכשיו למשהו אחר. ביום שישי בבוקר סבתא שלי סיפרה לי בטלפון שהכינה כמו בורקיטס אבל התעצלה ועשתה אותו כמו פשטידה. כשהייתי קטנה וגאוותנית, נהגתי לצחוק עליה שלא בפניה על איך שמדברת בטלפון. צועקת. כאילו לא מאמינה שזה באמת עובד. העיניים עגולות במתח, כאילו גם כשעונים לה לא עד הסוף בטוח שזו לא מתיחה, כי הרי איך זה יכול להיות. בינתיים היא כבר לא צועקת. מדברת רגיל. אולי השתכנעה ואולי סתם משתעממת מלהידהם ככה כל הזמן.

לא יצא כל כך טוב. היה חסר לי קמח ויצא רטוב. הכנסתי עוד פעם לתנור. נראה. אם עוד יהיה רך אני יזרוק אותו הכל לפח זבל.
חבל, סבתא, בטח שמת דברים טובים.
מה חבל. חבל על התחת דה מי פפו.
לא, אל תזרקי. תאכלי. בטוח יצא טעים גם אם לא יפה.
ככה אני עושה כבוד לסבתא שלי. והיא מעריכה את המחווה ומבינה אותה. ומשוויצה : " אני לא מרחמת. לא יצא טוב זורקת. אבל אני יאכל שעשית לי על זה ברכה מהעין הטובה שלך."
אולי אני גם יעשה?
עם סבתא שלי זה לא יפה לדבר בעברית מתוקנת. המילה אעשה למשל, נשמעת כמו קול של עצירות בשירותים וניסיון להידמות לשכנזים, שאני לא בטוחה מה יותר גרוע בעיניה. אולי גם אני יעשה, סבתא? כבר עשית לי חשק.
בטח! תעשי! למה לא? את לוקחת כל הגבינות מה שיש לך, מכינה הטדבילה. תשימי קצת תפוח אדמה מבושל שיתפוס. מלח פלפל וגמרנו. הבצק את יודעת לכין? קמח, אפיה אחד, מרגרינה ובצה וקצת מלח. את עושה עיגולים עם כוס וסוגרת יפה עם מזלג.
אפשר במקום מרגרינה שמן זית?
היא מהססת. ואז אומרת "למה, בימים של האמא שלי שהיתה עושה למי היה מרגרינה? רק שמן. והיה יוצא טוב מאד. אולי תשימי קצת חמאה שלא יצא לך קורודו."
טוב סבתא. אני הולכת לעשות.
תעשי תעשי. שיאכול בעלך יכניס הראש שלו בפנים ינשק לך האצבעות. טורוטו לא תעשי לו?
אני יעשה גם.
את יודעת איך לעשות? מלפפונים לחתוך קטן, הרבה נענע, שום תשימי, ותקחי יוגורט, לבן, מה שיש לך. הטורוטו הולך יופי עם הבורקס, עכשיו כשככה חם, זה נעים. לא צריך לאכול כבד. אני והסבא כל החיים כבד, כבד, מטוגן הרבה, עבודה הרבה. מי צריך כל זה. וגם אומרים יותר בריא ככה. אבל האמא שלך משוגעת. הכל לא. לא לחם לא חלב לא בשר לא מטוגן אז מה תאכלי משוגעת? זה לא טוב ככה! רק מעיזים, הפרינצזה. רק הלחם היקר, בלי חיטה, בלי שמרים...באמת, לא צריך להגזים. איך אנחנו אכלנו הכל תמיד? מה היה רע? פתאם המשוגעים, זה לא טוב, ההוא לא טוב. נו באמת. תאמיני לי פחות כל כך הרבה לבלבל המוח, אז גם יהיו פחות חולים.

אח...המתיקות הזו בלב והנחת שנובעות מזה שאשכרה צחקתי, בקול, ממשהו שכתוב באינטרנט.
תעשי תעשי. שיאכול בעלך יכניס הראש שלו בפנים ינשק לך האצבעות. טורוטו לא תעשי לו? מזה, משום מה, במיוחד

.

תאמיני לי פחות כל כך הרבה לבלבל המוח, אז גם יהיו פחות חולים.
מזה צחקתי בקול. צודקת זה בטוח.
מזכיר לי את הבלוג המופלא בלוג החיים בבית
אני כבר מכורה לבלוג

אז רגע, איך יצא הטורוטו?? (-:

כבר כמה ימים אני מתכוננת להיכנס לפה ורק היום יצא לי. אכן מתיקות ונחת מקריאה של כתיבה משובחת (אפילו יצא לי חרוז). הסבתא מזכירה לי סבתא מבלוג אחר.... אז גם מתיקות של געגועים.
מחכה להמשך. בינתיים יוצא אחלה אבטיח!

הסבתא מזכירה לי סבתא מבלוג אחר.... גם לי

.

בעיטה בבטן עשתה לי השיחה שלך עם הסבתא.
מזכיר לי את העסיסיות וההומור ובעיקר הפלפל והחום של הסבתא שלי זכרונה לברכה שהיתה משתמשת בחומרי הגלם כתפאורה להעלות את המרכיב העיקרי - אהבה.
וכשהיתה מדריכה להכין כל דבר, הייתי מבינה בחוכמה השמורה לאחר מעשה, שאת כמויות השנינות החוכמה והשמחה שהיא מכניסה לכל התהליך אני לא אצליח בחיים לשחזר - האתגר היה להתחקות, לפחות "לפי העין" אחרי כמויות האהבה שמתלבבות לתוך המתכון...
זה לא משנה אם זה זה ייצא בערך בורקיטס, יפה או לא - אם הפנמת את המרכיב העיקרי בטוח יאכול בעלך יכניס הראש שלו בפנים ינשק לך האצבעות.
געגועים עזים למאמא הגדולה מהחיים.

תודה

ארוחת שבת היתה באמת מצויינת. חלק מהבוריקיטס נכנסו למים רותחים עם מלח , חלק לתנור יחד עם חלת פרג, צמה יפה. מביך כמה קל להכין חלת צמה ואיזה רושם עז זה עושה על המוזמנים ("כמו קנוי" (-: ). אז היתה קערת טורוטו גדולה שעמדה קודם כמה שעות במקרר עד שהשום והנענע ממש נכנסו לנשמה של היוגורט, משני עבריה שתי צלחות שטוחות גדולות בוריקיטס "משתי מינים", האפוי והמבושל במים, וסלט חסה גדול. ובירה. אכלו הכניסו ראש נישקו אצבעות.

הזה של המים, כמה שמות יש לו! קרעפאלך (לא יודעת לנקד ביידיש. ככה?), ויריניקי, גיוזה, ג'אוזה, אולי גם רביולי? ...ואצלנו, אין לי אפילו מושג איך קוראים לו. ובטח יש עוד מיליון שמות למעדן הזה שנשלק בפיות קטנים וגדולים בשמחה כה רבה. ואולי אני חוטאת לכל הכיסנים היפים האלה כי כל אחד זה משהו קצת אחר וזה בכלל לא שמות שונים לאותו דבר. מה שבטוח, עם מרגרינה זה יותר טעים. או בכל אופן מה שזה לא יהיה שסבתא שלי שמה ולי עדיין אין (-: (מחרה- מחזיקה אחרי דברי ג'ינג'ית שעשו לי לבכות על הבוקר.)
(כל אדם ראוי לו שישתמש לפחות פעם בשנה בביטוי המוזר בצורה היסטרית, מחרה- מחזיק.)

(כל אדם ראוי לו שישתמש לפחות פעם בשנה בביטוי המוזר בצורה היסטרית, מחרה- מחזיק.)
קרעת אותי מצחוק עכשיו (-:
לי ולבנזוגי (שיחיה) יש בדיחה בדיוק על ה ביטוי המוזר בצורה היסטרית הזה. בדיחה שנמשכת כבר שנים. מבין שנינו אני זאת שחזקה יותר בעברית תקנית ובכלל בתחום הוורבלי והוא.... איך לומר משתמש בתרוץ שגדל במושב שהיה פעם מעברה כדי לחיות בשלום עם טעויות איומות (-: בכל אופן על הרקע הזה דווקא הוא זה שנתקל באחד הספרים שקרא בביטוי הזה, ובמשך שנים התווכחתי איתו שאין כזה דבר וכמובן שזו היתה מילה שלי מול מילה שלו ואני ניצחתי.... עד ש... הוא הראה לי את זה בספר אחר וחגג את נצחונו המתוק. עד היום אנחנו נוהגים להשתמש בביטוי הזה עם הבעת פאתוס מרשימה על הפנים (לפעמים אנחנו משכללים את זה למחרבן מחזיק אחריו ושאר מיני טובין)
בכל אופן, עשית לי טוב על הבוקר (-:

ואגב, גם על שולחננו התנוססו טרטור ובוריקיטס וגם קוזונאק, גבעצ' ושאר מאכלים בלקניים. בלקניים מבולגריה. רק שלי אין סבתא יותר וגם כשהיתה איך לומר.... היא מעולם לא היתה נחמדה ממש (-:

גולד מנגן באך זה משהו שלא דומה לשום דבר אחר בעולם (כולל מישהו אחר מנגן באך).
זו התגשמות נשמת המוסיקה של באך.

מה זה קוזונאק ?

יום אחד יעצרו אותי על לטישה. או שזה סתם יגמר במכות. אבל זה משהו שאני ממש מכורה לו, ללטוש עיניים ובעיקר אזניים.
למשל,
שבת בבוקר, תליתי כביסה ומהעבר השני של הגדר חיה שמעתי קול גברי לא צעיר,
הלו? בוקר טוב לך.
הערתי אותך?
לא? אז למה את נשמעת ישנונית?
אה?
את אתי?
אז מה נשמע?
מה את עושה?
מה התכניות שלך לבוקר היפה הזה?
נו, יאללה, יאללה. איך אני לא יכולה לסבול את הטון המתמרח הזה שנהיה לגברים שמריחים את הדחיה כבר מתחילת השיחה ודווקא אז הופכים יותר דביקים ודבקים במטרה. לפי הטונים הם הכירו באינטרנט, לא נפגשו עדיין, החליפו טלפונים, דיברו איזה פעם פעמיים, והיא ברגע זה מקללת שהרימה את הטלפון.
מה?
אז יש לך או אין לך תכניות?
את עוד לא יודעת?
חשבתי שאולי נעשה משהו ביחד...
אז אולי בא לך לנסוע לים?
למה לא?
מה, את לא אוהבת את הים?
אז יבוא לך החשק בדרך.
איך את יודעת שלא? קודם תנסי.
(בא לי כבר להתפרץ מבעד לגדר חיה ולנער את הקרציה הזה, עזוב אותה במנוחה! היא אומרת לך לא! תניח לה כבר! אבל היא כנראה מתחילה להתרצות )
עוד מעט.
בערך שעה נסיעה.
עד מתי שתרצי.
(פחחח...לוזרית. התרח הזה פשוט התיש אותה.)
שום דבר, רק בגד ים. את אפילו לא חייבת בגד ים.
אהה.
אהה.
אז לבוא לקחת אותך?
(הטון שלו מלא הקלה, מופתע ומאושר. גם אני מופתעת מעבר לגדר עם הסל כביסה הריק בידיים. ואז באה היציאה שבועטת אותי הביתה להתעסק בענייני:)
"יופי חמודה. אז תגידי לאמא שאני בא לקחת אותך ותתארגני ממש עכשיו, כי סבתא ואני רוצים לצאת מוקדם. טוב מתוקה שלי?"

גדול D-: דף משובח

ועוד אירוע לטישה ממש טרי:
לחוף הכנרת יושבת משפחה בחצי עיגול סביב עריסה, מאלה שנשלפות מהעגלה, אמבטיה מה שנקרא, ובתוכה תינוקת קטנטנה לבושה וורוד. אמא, סבתא, דודה מבוגרת ומה שנראה כשני אחים בוגרים של האמא שעוד לא הסתדרו, ואבי התינוקת, מסתבר אחר כך, במים. התינוקת משמיעה קול, מה קול, קולון, יפעה קטנה של הודעת התעוררות, וכולם מזנקים וקוראים "מוצץ!" . האבא שוחה אל הרדוד ומנפנף בידו מחוות תקיעת מוצץ רחבה כזאת, זרועו מעוגלת ואצבעותיו סוגרות על מוצץ דמיוני והוא תוקע אותו בעיקשות באויר וצועק "מוצץ! מוצץ!"
המוצץ ניתן, כולם ישובים חזרה רגועים והסבתא מסכמת "נו מה הפלא שהיא התעוררה, הוא נפל לה."
והדודה אומרת " מה שיפה, זה שאתם לא מרימים אותה על הידיים." האמא מחייכת בעדינות והסבתא מחייכת גם היא. האחים נראים שווי נפש. הדודה קמה על רגליה, מציצה אל העגלה ושואלת "זה בסדר אם אני ארים אותה? להקנות לה קצת הרגלים רעים?" ומחפה על מבוכתה בצחוק מלאכותי. הן לא צוחקות חזרה ולא עונות. היא נשארת עם השאלה תלויה באויר והבת כנראה מאשרת באיזה מנוד שפיספסתי כי אז מתחיל מין טקס של פרישת חיתול על כתף הדודה, כולם שוב נעמדים והתינוקת מורמת לאט לאט ומונחת בידי הדודה שמנענעת ומערסלת אותה בהנאה. ואז, האבא שוב חותר נמרצות לרדודים וכנראה חוטף בברכיים כי יש שם סלעים חבל על הזמן, וצועק "מה קרה??!!" והאמא והסבתא קוראות אליו "שום דבר!" והוא מחווה שוב את הוראת ה"מוצץ! מוצץ!" בתנועות תחיבה תקיפות אף יותר מקודם, ואחת מהן מרגיעה אותו בצעקה "זה בסדר! היא לא בכתה! הרימו אותה סתם".

בעקבות האירוע וכתגובה לו שלפתי ציצי וביצעתי הנקה בכפייה לצרכים פוליטיים. התינוק שלי למרות גילו הזערורי כבר מבין שיש דברים שאי אפשר לשתוק עליהם ושיתף פעולה. כמה שנפנפתי בציצי והזזתי את התינוק פנימה והחוצה מהמנשא ואל הציצי ואל סביבותיו שלא לצורך, הם לא ראו. כל מעייניהם נתונים לתינוקת הוורודה והכנראה אהובה עליהם מאד, מאד, אהבה עזה וגדולה ומושלמת.

"זה בסדר! היא לא בכתה! הרימו אותה סתם".
רציתי לגריין ולא הצליח לי.
אבל צחקתי בקול גדול יענו LOL

על מדרגות הבית הערב, בחושך, שמעתי מהכביש "עזוב אותי! אל תיגע בי!" טראח האזניים נעמדות והתודעה חידודים חידודים.
ושוב "שלא תעיז לגעת בי! עזוב את הפלאפון. תביא ת'פלאפון!"
ואז "אחרי מה שעשית אני בחיים לא מדברת איתך. תתרחק ממני. אל תיגע בי. אל תיגע בי אני אומרת לך! תלך מפה. עזוב אותי". אני מקשיבה עוד קצת, זה נשמע לי רע. הקול שלה משדר מצוקה אמיתית. הרחוב חשוך ואין לי מושג מה המצב האמיתי שלה. היא אומרת יותר מדי פעמים אל תיגע בי, ובעצם, אני קולטת רק עכשיו שמה שהיה מלחיץ היה השקט שלו. אותו לא שמעו. הוא לא ענה לה ולא התווכח איתה בשום צורה. עכשיו אני קולטת שזה מה שהיה מאיים בכל הסיטואציה.
אני שולחת את בעלי לעבור לידם ולכחכח. הוא חוזר עם המידע שהם בני שש עשרה ולא ברור אם זה אירוע אלים או מה. אנחנו נכנסים לאוטו ונוסעים במרחק מה מאחוריהם. כל העסק נראה לא טוב. הוא אוחז בזרוע שלה, היא מתפתלת ומשתחררת וממשיכה ללכת. הוא מדביק אותה אז היא עוברת לצד השני. הוא מתקרב אליה והיא נאלצת להידבק לגדר, ונראה שהוא חוסם לה את המעבר חזרה אל הכביש. בעלי מציע שאפנה אליה ואציע לה הקפצה. אנחנו מאטים לידם ואני שואלת אותה אם היא צריכה עזרה. לא. את צריכה שניקח אותך לאנשהוא? לא. בטוח שאת לא רוצה טרמפ הביתה? בטוח.

טוב. מה עוד אפשר לעשות. עושים עוד סיבוב וכבר לא רואים אותם.
כעבור שעה או יותר אנחנו חוזרים הביתה, ורואים אותם הולכים חבוקים והנער זורק לחלון שלנו "מה, אתם עוקבים אחרינו?" ושניהם מייבבים בצחוק כזה, ואני רואה במראה איך היא מתקפלת בעווית צחוק ומסתתרת מאחורי הגוו הדק מאד שלו.
התחשק לי לעצור ולרדת ולהגיד לה. להגיד לה מה בעצם?

אח, אח... זה משובח.

בעקבות האירוע וכתגובה לו שלפתי ציצי וביצעתי הנקה בכפייה לצרכים פוליטיים. התינוק שלי למרות גילו הזערורי כבר מבין שיש דברים שאי אפשר לשתוק עליהם ושיתף פעולה

אם אתחיל לצטט את הפנינים, לא נצא מזה.

קוראת וקוראת בלי הפסקה..
זו את שפתחת פעם דף בשם שיחות?

מאוד נהנית מהבלוג שלך!
אבל צחקתי בקול גדול יענו LOL
גמני, ואח"כ בכיתי.

להגיד לה מה בעצם?
אני לא יודעת אם את מחפשת תשובה, או שזה שאלה רטורית. אבל הסיפור הזה באמת נורא מפחיד
להגיד לה לספר להורים? שהיא לא לבד?
שבעצם הוא לא אוהב אותה?
אוף, קשה.
אני מקוה שאם אי פעם אמצע את עצמי בסיטואציה דומה יהיה לי האומץ להתקשר למשטרה.

דף משובח ביותר.

מיכל, רוב הסיכויים שמתואר כאן ריב רגיל ביותר בין זוג נערים מאוהב. אני מאד מקווה שלא יהיה לך אומץ לפנות למשטרה.

התינוק שלי למרות גילו הזערורי כבר מבין שיש דברים שאי אפשר לשתוק עליהם ושיתף פעולה.
בארור! (-: או כמו שאבא של חבר אמר לו פעם: "תחביב זה תחביב ומקצוע זה מקצוע" ויש פעמים שצריך להפגין מקצועיות (-:

אה, וקוזונאק... זו מן רולדת בצק בולגרית שממלאים אותה בריבה או תמרים.
זה טעים (-:

בעקבות האירוע וכתגובה לו שלפתי ציצי וביצעתי הנקה בכפייה לצרכים פוליטיים
D-:
D-:
D-:

איזה כיף.
עדי יותם

איזה בידור...
הרגה אותי המשפחה בכנרת..
ואפרופו לטישות.. גם את מאלה ששמחות שאנשים בכל מקום מדברים בסלולרי את השיחות הכי אישיות שלהם כי זה נורא מעניין?

הסבתא מזכירה לי סבתא מבלוג אחר.... גם לי .
גם לי...
את כותבת נפלא. תודה.

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... =115307245
מצאתי קוזונאק.
ואיזה כיף שקוראים

איזה קטע...(-:
קודם כל, אני מכירה את זה כמאכל בולגרי גרידא ובחלק מהמתכונים כתוב שזה מרומניה, וגם בלינק למעלה זה לא בורסיה שאני מכירה.
במתכון למעלה זה ממש עוגה גבוהה, אצלנו במשפחה זו מן רולדה שטוחה.והנה עוד מתכון
ובטח שקוראים! @}

איך. איך זה שאני עושה פילמני בדיוק בשבוע בו אני מוצאת את הבלוג הזה?

אוי, דף חדש ושווה!
איזה אושר, גם לי היתה סבתא ז'קה אלמותית שכזאת, מאותה העדה ממש.
ועם פנינים שאי אפשר לתאר, ובישולים שוחים בשמן אבל טעימים טעימים....
ומה עם בניצה? וטישפישטי?
הנקה בכפייה לצרכים פוליטיים
אקטיביזם במיטבו!
@}

הנקה לצרכים פוליטים או הנקה לצרכי הרגעת המצפון? לפי חמותי מה שתיארת זו הדרך הנכונה לגדל תינוקות ומה שכ-ולנו- עושות כאן זו טעות:-D

מה זה פילמני ?
ומה זה בניצה?
וטישפישטי...כמובן! מיד כשיהיה לי כוח לחפש אני שמה כאן את המתכון.

ובקשר לסטיה הזאת של למצוא מקבילות לשמות המאכלים : טורוטו זה אכן גם טרטור, וגם צזיקי, נדמה לי.
גיבץ' זה אצלנו סלטה קוצ'ה. אבל קצת שונה. בסלטה קוצ'ה יש רק עגבניות ופלפלים בצל ושום. נדמה לי שבגיבץ' יש גם חצילים.
אה, והקרעפאלאך המעולה ההוא, מסתבר שקוראים לו אצלנו קאלסונס. (מכנסיים. קאלסון זה מכנסי סבא כאלה. גאטקעס.)

בתור לקופה, עמדה לידי אשה מבוגרת וניסתה לשכנע מישהו בטלפון נייד. זה גם לילדים, אני בטוחה, אמרה לו. תן להם הזדמנות. איך אתה יודע? חבל שאתה מתעקש. בעצב כיבתה את הטלפון, עיניה נחו בלי משים על הילדה שלי ולפתע אורו וקריאה נתמלטה לה מהפה: הנה! יש ילדים! . והנה היא מחייגת שוב במהירות ובהתרגשות "רק התקשרתי לבשר לך שראשוני הילדים הגיעו! כולם יודעים שזו אופרה לילדים." וסוגרת בסיפוק. הוא כנראה הסכים. היא ניגשת לשלם. חמישים שקל, אומרת לה הקופאית. מה? כל כך יקר? כן. זה גם סרטון מקדים וגם הרצאה וגם סרט, וגם קפה וגם אנשים נחמדים. (כל וגם כזה נשמע מפי הקופאית כאילו היא חובטת לה את הראש בדלפק.) גם לאנשים מכאן? היא שואלת בעלבון. בעיקר לאנשים מכאן! עונה לה הקופאית בארסיות. וכשהיא פונה להתלבט (שהרי מי יודע אם הם באמת יבואו ...) נדה לעברי הקופאית ואומרת בלי לטרוח להנמיך את הקול "את יודעת מי אלה?את יודעת עם מי היא דיברה עכשיו? כמה כסף יש לו?והילדים שלו, תאמיני לי, עדיף שישארו בבית."
לפני ההקרנה מסתבר שצריך להקשיב למישהו שמסביר על האופרה. הוא מראה קטעים מביצועים אחרים, מריץ קדימה, עוצר, ממלמל "אוה, הנה...טוב, לא חשוב, את זה תראו בסרט. אני אריץ קצת. טוב לא לקטע הזה התכוונתי אבל תראו, זה מאד מעניין שבכל תולדות האופרה אין דואט כזה, ששני הזמרים שרים יחד בעצם לבני זוג שלא נמצאים שם. הקהל מתחיל להתמוסס לתוך הדואט היפה של פפגנו ואיך קוראים לה, שכחתי פתאם, והמרצה מעביר הלאה ורוטן טוב את זה תראו עוד מעט בסרט. מתחשק לקום ולהכניס לו מכות ולזרוק לו את השלט מהיד לקצה החשוך של האולם. איזה מטרד! אם יש סיבה ממש מוצדקת למה לא להחזיק טלויזיה בבית זה שלעולם לא תלכד על הספה צמוד למחזיק בשלט. נורא. בתי שואלת בדאגה "בסרט האמיתי הוא לא יעשה את זה נכון?"
אבל דבר אחד מעניין למדתי מהזפזפן הבלתי נשלט אודות חליל הקסם, והוא שה"מסדר" אליו טאמינו שואף להתקבל הוא לא אחר מאשר מסדר הבונים החופשיים. ופתאם, במקום לשנוא את מלכת הלילה כרגיל בהנאה גדולה לאורך ההצגה, הכל נראה לי כמו מלכודת. טבול בשנאת נשים. כל הדמות נראתה לי פתאם מומצאת מטעם. כבר לא אגדתית או מסמלת מלחמת אור בחושך ינג ביאנג או השד יודע מה אלא סתם, איזכור לדחיית ותיעוב נשים מבית הבונים החופשיים. עוד אמר המרצה שבצרפת פעל תא נשי של המסדר אבל נסגר.
פתאם, בתוך כל התובנה הלא משהו הזאת ניגשה אלי הסבתא הנרגשת שהנכדים והבן שלה בסוף כן הגיעו ושאלה "תגידי את ידעת שזו הקרנה בדי וי די ולא בפילם?" לא. לא ידעתי. היא מסתכלת אלי בהאשמה. הרי בגללך שכנעתי אותם לבוא! היא כמעט אומרת לי. תגידי את בטוחה שהבת שלך תיהנה מזה? כן. היא מכירה את זה. היה לנו את זה בוידאו. באנו לראות על מסך גדול. היא מסתכלת בבתי בקנאה גלויה. ההרצאה מסתיימת ואנחנו מתבקשים להתכונן לסרט ולכיבוי האור. פתאם פונה האבא המאולץ אל מנהלת הקולנוע בצעקה "תגידי מה את מזמינה לפה אנשים לראות די וי די?אין לך בושה? מה זה ?"
מנהלת הקולנוע , הקופאית זה כלום, כמה שהיא שונאת את המשפחה הזאת וכמה שהיא מצויה בחשבון הבנק שלהם, מרימה עליו שאגה בתוך האולם השקט והמנומס שלה "יש לך בעיה אז אתה יכול ללכת!" "אני לא רוצה ללכת אבל למה לא אמרת שזה בדי וי די?" "אני לא חייבת לך הסברים! אנחנו לא באנו לפה לקבל ממך הטפות מוסר!" "את היית צריכה לכתוב שזה די וי די ולא פילם!" "תשמע אנחנו לא רוצים אותך פה! תקום בבקשה עכשיו ותלך ואל תדאג תקבל את הכסף שלך בחזרה!"
הוא לא קם. החושך יורד. ואחת הפתיחות הכי יפות מתחילה. פתאם צעקה של ילד "מה זה החרא הזה? לא באתי לפה לראות פרצופים של אנשים שותקים!"
בחסות החשיכה אין אחד שלא הרעים את ה ששששש!!! הפרטי שלו לכיוון הילד השנוא של האבא השנוא הבן של הסבתא השנואה. לפי עצמת ה ששש שעלתה מהקהל, אין ספק שכולם שם מצויים היטב במצב חשבון הבנק של המשפחה הזאת. הילד גידף עוד פעמיים וקם ויצא בטריקת דלת.
זהו. סרט יפה. חליל הקסם של ברגמן. יפה באמת, מאד מאד.

מה זה פילמני ?
אותו דבר כמו כל האלה מלמעלה. עיגול, מקופל לשניים, מהודק באצבעות. מבושל במים, מילוי בשרי.

קוראת לאט לאט, כמו ששומרים ממתק

אח איזה יופי.

forum]הנה בניצה msg show[/po].asp?pc=393235558&msgID=580767458

והנה קצת חליל הקסם (יש לי זכרונות ילדות מתוקים מהאופרה הזאת. למדנו אותה ביסודיות בשיעורי מוזיקה בכתה ה' או אולי אפליו ד'. כמה אהבתי שעורי מוזיקה!) .
אז הדואט של פפגנו ופפגנה, מינוס האיש המעצבן עם השלט ומינוס תלבושות ותפאורה, אבל TAsnQM2Do]כחול לבן o[/po] .

פילמני
זה רוסי? ואם כן מה ההבדל מויריניקי?
ובניצה נראה נפלא. וגם הדואט כחול לבן (-: (נקטע באמצע) תודה!
עכשיו אני טוחנת את יו טיוב לחפש את הדואט המדובר (של פפגנו ופמינה, ששרים כאמור כמו אוהבים אבל בעצם לבני זוג אחרים)) מהסרט של ברגמן. אם לא תהיה ברירה אתפשר על ההי לייט של מלכת הלילה.

@} כיף!

קוראת לאט לאט, כמו ששומרים ממתק
תענוג.
איפה משיגים DVD של חליל הקסם?

הורגתותי ברכות

זה רוסי? ואם כן מה ההבדל מויריניקי?
לוזוכרת.
או המילוי, או צורת הקיפול. אברר.

ורניקי - חצי סהר במילוי: גבינה, דובדבנים (אפשר גם פירות אחרים), כרוב, תפו"א (פירה עם בצל)
פלמני - כדורונים (יותר קטנים מורניקי אם כי תלוי בהשקעתה של המקפלת) במילוי: בשר (טחון) או תפו"א (פירה, בצל)

אה. אזשיתי ורניקי.

קוראת. איזה כיף

ובקשר למה שכתבת בפתיחה: תזכירי לאגו שלא הוא מנהל את העניינים. סתם יוצא לך מוצלח. במקרה. זה לא כזה חשוב

את יודעת מה, את ממש מעפנה. אני לא נכנסת לפה יותר אף פעם. טפו.

(-:
תודה

דרך העיניים של התינוק שלי, דרך הדמעות, והשפתיים, וקול הבכי, והידיים המושטות, והגמיעה, והרגיעה, וההתנחמות, והצחוק, והגירגור, והמובנות מאליה של ההזדקקות, והתביעה הצחה, והשמחה הזכה, דרך אלה אני לומדת להכיר את בעלי ולהבין. הילדות לא עשו לי את זה בכלל. והנה בא זה. הבן הזה. ואולי רק עכשיו אני מתחילה לראות אותו.
" בעלך בטח רוצה בן. תגלי לסבתא מה ראית באולטרסן. יאללה יאללה. לא יכול להיות שלא בדקת. טוב ממה. מה שראית ראית אני לא אשמיע אותך שתגידי. מה את חושבת, לא חשוב לגבר בן? תשמעי מה שאני אומרת לך שיש לך בבטן וובוס. יפתח לך המזל הילד הזה, יבוא אור בבית שלכם. אני אומרת לך, בחלום שלי ראיתי בולבול. זה של הבן שלך." אני אוהבת את סבתא כל כך. אז, בסוף ההריון, לא היה סיכוי שאסגיר את הבוז שדבוק לי לחיך לשמע הכמיהה לבנים הזאתי. כמו עוד המון דברים, להשמיע השגה על דבריה זה כמו להוסיף מלח לתבשיל שהיא מגישה. חוסר תרבות, גסות וחוסר הבנה מינימלי בכל מה שחשוב. אקט סר טעם, מעליב, ומפספס הכל. אז ברור שלא אמרתי לה סבתא מה זה משנה מה יצא. היא אומרת שמשנה אז אני לא אומרת שזה לא משנה. נקודה.
קטע, איך האולי- תובנה הזאת באה לי ככה בהפוכה, הרבה אחרי. שאולי, הגבר הנצחי הזה שכ"כ רוצה בנים מאז שהבנאדם זוכר את עצמו, רוצה אותם כדי שאשתו תיטיב לראות אותו. כדי שיהיה לו סיכוי גדול יותר למיטביות ביום יום. בהישרדות בתוך התא המשונה הזה שקוראים לו משפחה.
אם גבר היה אשה הוא בטח היה אומר "אם יהיה לנו בן תצליחי סוף סוף לראות כל הזמן כמה אני מתוק, כמה את יכולה לחבק אותי גם כשאני חרא, כמה את אוהבת אותי ונמסה ממני ללא סייג וגבול, למרות כל הדברים שאני לא עושה ולא אומר ולא רואה."
ברוך הוא שלא עשהו אשה. אלוהים כמה הוא היה מבלבל את המוח. ההריון בטח היה הופך לסוג של סיוט.

ברוך הוא שלא עשהו אשה. אלוהים כמה הוא היה מבלבל את המוח. ההריון בטח היה הופך לסוג של סיוט
אמן (-:

וואאא. עשית לי (טיפטיפונת) חשק לבן.

הבת שלי קוראת את הבכור לבית אב"י. דבורה עומר. בעלי מעקם את האף ("קש וגבבה. ספרות מוטה אידיאולוגית לפי דעת המזמין הסמוי") ואני שטופת חום התרגשות. היא קוראת על אליעזר בן יהודה. היא שותה את הספר, ושתינו כמעט פורצות בבכי בסטימצקי כשמסתבר שיש לו המשך. אהבת איתמר. כל הציפצופים שלי על יש ספריה ולא קונים נשכחים ממנה וממני באחת, היא שותה אותו גם ומבקשת לקרוא לי את השורה האחרונה בקול נרגש. אני נשטפת דמעות והיא רצינית ומתרגשת. אוי, איזה כיף. תודה. תודה.
קראתי בעיתון שירון לונדון לקח את נכדיו לבית של אליעזר בן יהודה (בכלל לא ידעתי שיש לו בית. ז"א כזה שאפשר לבוא אליו) וקרא להם את השיר שכתב עליו והם אמרו לו שזה שיר מעאפן. הצטערתי בשבילו אבל מצד שני זה היה ידיעות אחרונות. כך או כך,
http://uk.youtube.com/watch?v=NN1kSJV8Pvs

תענוג צרוף (-:

נכון? (-: בעיקר הפתעת הברור חיל בסוף. טוב לא בעיקר, אבל הפתעה מתוקה כזאת.

אני גרופית של מתי כספי, הוא הורס אותי עם כל הכשרון שנוזל לו ככה מהשרוול.
אני, הרוסה על חווהל'ה (במיוחד מאז שהייתי בהופעה שלה)
הבאת לי את שניהם ביחד, הרסת אותי (-:

באמת תענוג צרוף פה.
_{אם כי חייבת להודות שהבנים שלי לא גרמו לי לאהוב את אבא שלהם. אבל אצלנו זה באמת היה מקרה קשה...}
ויש לי גם סיפור קטן על השרוול של מתי כספי. לפני הרבה שנים, כשיצא האלבום והמופע 'סוף היום' מתי התראין בגל"צ בתכנית המיתולוגית 'מה יש'. ארז ואברי הסתלבטו איתו באולפן ואז ארז (או שמא היה זה אברי קשה לזכור זה היה בשנת 86') פנה למתי ואמר " אני רואה שאתה מאוד שזוף, איך אתה מספיק לעשות כל כך הרבה דברים וגם להשתזף?" (הוא באמת היה שזוף אני הייתי במופע ובהדרן הוא הוריד חולצה) אז מתי ענה "תראה, זה הכל יוצא לי מהשרוול, אז אני פשוט לוקח את השרוול והולך לים".
זהו, גמרתי להפריע פה. חוזרת לשבת בשקט ולהקשיב.

איזה כיף לקרוא אותך.

דרך אלה אני לומדת להכיר את בעלי ולהבין.
איזה כיף. יכולה להבין את זה על אף שלוש בנותיי

אם כי חייבת להודות שהבנים שלי לא גרמו לי לאהוב את אבא שלהם.
טוב, קודם כל, ברור שלא תמיד אנחנו יכולות לאהוב את האבות של הילדים שלנו. לפעמים אנחנו אפילו חייבות לעוף מהם לקיביי- קיבינימט. חס וחלילה שלא ישתמע כאן שמצאתי איזה מתכון קסם לאהבה המופלאה ללא תנאי שכולנו רוצים.
שנית, אני אמא לבן זמן קצר מאד. המסקנות המדעיות שהבאתי לכאן (-: הן הכנסה למילים של שברי הזיות חלב מתוקות, טישטוש לילות ללא שינה, עייפות מטורפת ובאמת, שמחה גדולה.
שלישית: למרות כל מה שכתבתי ולמרות הבולבול הקטן שעשה את דרכו מחלומה של סבתא ישר למרכז הבית שלנו, רוב הזמן אני לא רואה את בעלי, לא מבינה אותו ולא זוכרת אותו. להפך. כועסת עליו, מאוכזבת ממנו, ומצפה ממנו לכל מיני דברים. התכוונתי בדברים למעלה למשהו הרבה יותר עדין וחמקמק מההתחייבות המפחידה שנדמה לי שנקראת כאן. צוהר, אשנב כזה שנפתח לי לראות את בעלי בדרך שלא היתה קודם. יש רגעי חסד בהם זה קורה.

יש רגעי חסד בהם זה קורה.
טוב, ברור. אחרת באמת היית עולה כאן על סטארט אפ מטורף.

זו הייתי אני.

רק התחלתי לקרוא את הדף והוא מעניין ביותר.
רציתילאמר לך שאני לגמרי מבינה את הבעייתיות שבקריאת התגובות , לרצף כתיבה חפה מטפיחות לאגו וכל מיני רעיונות ומחשבות שהן לא שלך.
רציתי להציע לך פשוט לכתוב בלי לקרוא את התגובות ורק בשלב מאוחר יותר תקראי את התגובות הישנות.
את יכולה לבקש גם לא להגיב. לגיטימי. אפשר להגיב לך רק עם הבעות בציק צק או משהו כזה.
בקיצור מאיימת בקריאה רצופה בדף זה ממש בקרוב

את יכולה לבקש גם לא להגיב.
חשבתי על זה. והבנתי שאין סיכוי. הרעב לדעת אם קראו הוא עצום. החלטתי להיכנע לו (-:
מה כל כך נורא בלספר ולדעת ששומעים? משחררת בשמחה את הצורך ההוא להתנזר מליטופים. מה אני, פסיכית?

מגיעים לפנצ'ריה לתקן את הגלגל ספר. סגור?! מה סגור? חמש וחצי! עוד אור מלא. הם לא אמורים לעבוד עד שמחשיך? זה לא חוק כזה במוסכים?
מה זה צריך להיות, אני מתעצבנת עליו כאילו סגר את דלתות המתכת החלודות במו ידיו, ולנו, בפרצוף, באופן אישי.
עד מתי הוא עובד?!
אני אגיד לך עד מתי הוא עובד. בדיוק עד הרגע שהוא מרגיש שכושר הדיבור של אשתו מתחיל להיחלש. אז הוא יודע שהוא יכול לחזור הביתה.
הנה, לא כעסתי עליו סתם. ידעתי שיש לו איזה יד בזה.

איזה עיסוי מדהים לנשמה. כמה בכי וצחוק ואהבה עלו לי בקריאה.

תודה רבה!

תודה

פעם, ידעתי תמיד להגיד לאנשים לקחת רסקיו. זה תמיד עזר ותמיד התקבל בשמחה, בהתנשפות של "וואללה! איך לא חשבתי על זה." ואני זוכרת איך תמיד לא זכרתי לקחת רסקיו בעצמי כשהיה צריך, או לתת לילדות. עד שלא היו אומרים לי. זו מהות הרסקיו, כנראה. ההצלה מעצם הפניה שמחוץ לך, קריאה חזרה אל השפיות מתוך הבור שנפלת אליו.
ככה גם עכשיו. קורים לי כל הדברים שקורים לאמהות מיניקות עם תינוקות קטנים. ואני לא זוכרת את כל הדברים. ונכנסת לאותם לופים. והשולחן מרוח עם קוטג' והילדה שלי משתעממת והוא רוצה ציצי ואני עוד לא אכלתי ומתה לפיפי וכל מה שאני משדרת החוצה זה תנועות עצבניות ויבבות אפילו עוד לא אכלתי! ולא התקלחתי! אל תגידי לי בואי ! בכלל!
וחם לי! וחם עם המנשא קיבינימט. והוא התקלח ואכל והתלבש ויצא. כאן בבית הוא עוד נראה והתנהג כמוני בהתאמה מתחשבת- גם עצבני ורעב ופרוע- ומבחוץ מהטלפון הוא נשמע כה מאוורר. קליל. שמח. בדרכו לפגוש אנשים שלא תלוי עליהם תינוק ושלא ישנו בלילה והם עייפים ורעבים.
כפרה עליך אני אוהבת אותך וכל כך שמחה שיצאת. רק שחייבת לכתוב לי את זה. להיזכר בעצות הטובות והמנחמות שאהבתי לתת כשהילדות טיפה גדלו וחילקתי ממרומי נסיוני. איפה מרומי נסיוני? בדיחה שכזאת. מתנות מתכלות (-:

וגם כפרה עלייך, שתהיי בריאה.

תינוק במנשא יעלה יונק ואמא אוכלת בכיף.... (רק מזכירה דברים שפעם ידעת )

תודה תודה תודה!
את כותבת כל כך יפה וכל כך מזכירה לי את עצמי. גם שתי בנות וגם בן חדש וגם מכורה ללטישות וגם לפעמים נזכרת שיש לי בעל מקסים ולרוב עיפה מזיעה מתה לפיפי ועצבנית בטירוף.
אבל לא כותבת כל כך מדויק ומקסים כמוך
אז שוב תודה ושלא תעזי להפסיק.....

אם גבר היה אשה הוא בטח היה אומר "אם יהיה לנו בן תצליחי סוף סוף לראות כל הזמן כמה אני מתוק, כמה את יכולה לחבק אותי גם כשאני חרא, כמה את אוהבת אותי ונמסה ממני ללא סייג וגבול, למרות כל הדברים שאני לא עושה ולא אומר ולא רואה."
כל כך, כל כך אמיתי (-: (בעצם צריך אייקון של דמעות)

איפה משיגים DVD של חליל הקסם?
אפשר להזמין משבדיה (-: (כן, בדקתי לפני כמה חודשים...).

הרעב לדעת אם קראו הוא עצום
קראתי
ואמשיך לקרוא
תמיד