גבר אחד לאישה אחת

שלום לכולם.
רווקה דתייה כבת שלושים שנעזרת באתר זה להסרת המחיצות בדרך לאנשו, מבקשת לפתוח עוד נושא, ומבקשת יחס!!! :

טוב, אני מנסה לזהות נקודות שמפחידות אותי בקשר הזוגי, ונראה לי שהגעתי ל- ה - נ- ק-ו-ד-ה...

אני מניחה שאין חולק על כך שמערכת זוגית אינה מתנהלת כשושני נהר הצפות בשלווה באיזו פינת חמד גלילית
ולכן, תוהה לעצמי אני, מדוע להיכנס לאחת כזאת
כמובן שאני רוצה בית ילדים ובעל אוהב, אלא ש
בנושא הבעל, אני ממש לא בטוחה איזו סוג של אהבה אני אמצא אצלו
היו שטענו בפני שאצל גברים אהבה ומשיכה כרוכות יחד, בעוד שנשים זקוקות קודם כל לקרבה נפשית (אני יודעת שגיליתי עוד יבשת כרגע, אני פשוט מנסה לשרטט את המהלך המחשבתי המעוות שלי).
משיטוטי ברחבי הרשת, וכן מהכירות רחוקה עד קרובה עם כמה גברים מקסימים יותר או פחות ונשואים יותר או פחות,
הגעתי למסקנה שאותה דביקות של משיכה ואהבה אצל גברים מדכאת אותי נורא,
שכן הנתונים מעידים על כך שמיניות של גברים היא לא ממש ברת תזמון או הכוונה והיא פשוט מתפרצת לכל עבר,
ומשוגרת גם כלפי נשים אחרות, שבאופן חוקי אינן אמורות לזכות למשיכה-אהבה מגבר נשוי כלשהו, גם אם הן קופאיות בסופרפארם ונראות מעולה.
ואין צורך לציין שבדורנו הצנוע והיפה, הנשים המהממות והלבושות פשוט אורבות בכל פינה.

ואני אומרת לעצמי - אני אעבוד על עצמי כדי לסבול את כל השגיונות שלי ושלו, כדי להיבנות ביחד, אני אהיה מסורה ואשתדל לתת כל מה שאני יכולה כדי שזה יצליח, כדי לגדל איתו ילדים מתוקים ולטעות בחינוכם כמה שיותר בחן
אבל
בעוד שאני אהיה מאה אחוז שלו, לא יעבור יום שבו הוא לא יעיף מבט חושק באיזו עלמת חן.
ואם הוא יעבוד במקום שיהיו בו בחורות טובות, אולי הוא ימצא שם איזו חברת נפש ואולי יפלרטט איתה פה ושם, סתם בשביל הכיף
כמובן שבחיים הוא לא יחלום לבגוד בי
אבל בימים הלא מהממים שלי, ואם אהיה מותשת (ושמנה) מלידה, או מעבודה, או מטיפול בילדינו הנשמות, הוא לא יסבול, כי תמיד יהיה לו במי להסתכל.

אני אגב, לא אוכל להתנתק ממנו, כי אני ארגיש שיש לי איתו רגש נפשי עמוק, ואני לא אתחיל לפתח דבר כזה עם גבר אחר.

אולי זה נשמע חולני, אבל זה באמת מטריד אותי.

הורי היקרים התגרשו בסביבות העשרים וחמש להיווסדם, ואימא כל הזמן מתלוננת על החיים הקשים שהיו לה, ואיך הקדישה את שנותיה למען המשפחה, והיום כשהיא כבר לא מי יודע מה אטרקטיבית מקוצר רוח ומעבודה קשה, אבי היקר מצא לו דקיקת גיזרה ובליינית שעושה לו טוב.

ברור לי שהיו חסרים שם הרבה דברים, ושזה לא שורש העניין, ובכל זאת...

אני פשוט לא מבינה איך אפשר לחיות עם המחשבה הזו, שבוודאות גמורה בעלי יתעניין (לפחות מידי פעם) בנשים אחרות.

כשאני חושבת על זה כך, כל מוסד הנישואין נראה לי פתאום כמו איזה מפעל לייצור הדור הבא, עם קצת משחקים של חיבה ותאווה, שמתישהו גם כן נעלמים, ואז נשאר רק לסבול אחד את השני כי כבר יש לנו ילדים ואנחנו רגילים אחד לשני.

לא כיף.

אשמח לקבל תגובות, ואל תטרחו לספר לי שאני קנאית חולנית, אני יודעת את זה.

תודה רבה!

עריכת כל הדף

אהבה ושותפות הדדית, הבנה שיש בלי מלים (המרגיעון: התשמע קולי, באשר הנך), כתף תומכת, אוזן קשבת, שפתיים מחייכות או מנשקות, אינטימיות וחיבה אינסופיים, צעידה יד ביד במשעולי החיים ואהבה שרק מתגברת.
כן, יש גברים שמסתכלים על נשים אחרות, זה טבעי. יש גם נשים שמסתכלות על גברים אחרים, זה טבעי.
ויש ביחד, ובית ומשפחה, שאת לא רוצה להחליף, וגם לא הוא.
זה קורה אצלנו, אני מניחה שאצל עוד רבים. וגם אם לא, זה לא משנה, זאת אפשרות שקיימת, ואת יכולה ליצור אותה.
ואת יכולה ליצור את הזוגיות בכל יום ובכל שעה מחדש.
את בדרך לאן שאת קובעת, בוחרת ומאפשרת לעצמך ללכת.

ועוד משהו: כשתמצאי אותו, אז תדעי. ומה שיהיה בינכם יהיה שונה מכל קשר אחר שהיה אי פעם, כמו שמעולם לא צמחו שתי חמניות אותו הדבר בדיוק בשדה או בעולם בכלל. ולכן, לא תוכלי להסיק ממה שראית על מה שיהיה לך ומה שתצרי. ואל תסתפקי ב"מנת חלקך", אלא תצרי אותה.
שאלתך משולה ל: כולם בסוף מתים, אז למה?
לכי בדרך בעיניים פקוחות וללא מורא.
יש לי עוד המון מה להגיד.. אבל בינתיים אעצור כאן.

כשאני חושבת על זה כך, כל מוסד הנישואין נראה לי פתאום כמו איזה מפעל לייצור הדור הבא, עם קצת משחקים של חיבה ותאווה, שמתישהו גם כן נעלמים, ואז נשאר רק לסבול אחד את השני כי כבר יש לנו ילדים ואנחנו רגילים אחד לשני.

בתור אחת שמחלקת את יצועה כבר למעלה מ-20 שנה עם אותו גבר, הנה לך כמה תובנות שלי:
1) בגיל 20 הוא אמר לי משפט נהדר: "אולי אני לא יכול לשלוט על הזדקפותו של הז... שלי אבל אני כן יכול לשלוט על
מה שאני עושה עם זה. וכל גבר שיגיד אחרת הוא משקר. (עד אז חשבתי שגבר ש"עומד" לו כשהוא בחברת אישה יפה-
יצריו מדברים ולא מוחו. נבע מכל מיני מקרים שחוויתי ושמעתי).
2)חיי נישואין הם מסע נהדר שיש בו עליות וירידות והרבה מישור משעמם. התשוקה וההתאהבות הראשוניים נגמרים
מתישהו ואז אפשר להמשיך במין ריטואל משעמם רק בגלל הילדים או הפחד. אבל אפשר להפוך להיות החברים
הכי טובים כמו שכתבה מישהי מעליי:

אהבה ושותפות הדדית, הבנה שיש בלי מלים (המרגיעון: התשמע קולי, באשר הנך), כתף תומכת, אוזן קשבת, שפתיים מחייכות או מנשקות, אינטימיות וחיבה אינסופיים, צעידה יד ביד במשעולי החיים ואהבה שרק מתגברת.

3) ילדים גדלים ופורשים כנפיים. אנחנו, הזוג המתבגר, נשאר יחד הרבה אחרי זה.
אם מבינים שבתקופת גידול הילדים האנרגיה, כוחות הנפש והמוח והכסף הולכים אליהם אז גם יודעים לקבל את
זה באהבה וחוזרים יותר לזוגיות כשהילדים גדלים. (עכשיו, שילדיי בגיל ההתבגרות אני מתפנה יותר לבעלי האהוב).

4) לעניין סעיף 3- אם זה לא מתקבל בהבנה ובאהבה ע"י בן הזוג אז יתכן ויתחילו לצוץ הבעיות שתיארת למעלה.

5) עדכון נוסף בעוד 10 שנים. בטח יהיו הבנות נוספות...

6) כשמדמיינים את הזוגיות והנישואין דווקא מהכיוון המפחיד והמסוייט, באמת זה יכול לגרום לכך שלא תרצי להכנס
לזה. נסי לחשוב על הצדדים היפים, על הטיול המשותף בשבילי החיים ועל ההנאה ביצירת משפחה אוהבת.
ב ה צ ל ח ה

ועוד משהו: כשתמצאי אותו, אז תדעי. ומה שיהיה בינכם יהיה שונה מכל קשר אחר שהיה אי פעם, כמו שמעולם לא צמחו שתי חמניות אותו הדבר בדיוק בשדה או בעולם בכלל. ולכן, לא תוכלי להסיק ממה שראית על מה שיהיה לך ומה שתצרי

וואו, הלוואי. בסדנאות והרצאות אומרים לנו כל הזמן שזה לא המצב, שאסור לדמיין שזה יהיה שונה באופן מיוחד, שזה יכול לקרות עם 90 אחוז מהגברים ושזה (כמעט רק) עניין של השתדלות

שאלתך משולה ל: כולם בסוף מתים, אז למה?

וההתייחסות הזאת משולה ל - האהבה בסוף מתה, ואולי כבר מההתחלה היא לא מה שאת מדמיינת, אז אין מה לעשות, לפחות תהני ממה שיש... לא יודעת אם זה כזה משמח

_שמדמיינים את הזוגיות והנישואין דווקא מהכיוון המפחיד והמסוייט, באמת זה יכול לגרום לכך שלא תרצי להכנס
לזה. נסי לחשוב על הצדדים היפים_

אני יכולה לחשוב על הצדדים היפים, אבל פתאום נראה לי שזה הרבה מעבר ל - לא הוליוודי - זה פשוט מן שלב כזה בחיים, שאנשים נורמלים צריכים לעבור, ולכן גם אני צריכה לעבור.
אני בטוחה ומקווה שבתוך זה גם יהיו הרבה רגעים טובים, אבל מתקבלת תמונה כזו: חפשי שותף לדירה שאוהב ילדים, ותשתדלו להתעניין אחד בשני מידי פעם, ואז אני אומרת לעצמי (אני מדברת עם עצמי כל הזמן) - אם אלו התנאים, אולי באמת הרבה אנשים יכולים להתאים לקריטריונים, למה להתאמץ ולחפש את החמניה המיוחדת ?

תודה על ההתיחסות.

ועוד משהו: כשתמצאי אותו, אז תדעי. ומה שיהיה בינכם יהיה שונה מכל קשר אחר שהיה אי פעם, כמו שמעולם לא צמחו שתי חמניות אותו הדבר בדיוק בשדה או בעולם בכלל. ולכן, לא תוכלי להסיק ממה שראית על מה שיהיה לך ומה שתצרי

וואו, הלוואי. בסדנאות והרצאות אומרים לנו כל הזמן שזה לא המצב, שאסור לדמיין שזה יהיה שונה באופן מיוחד, שזה יכול לקרות עם 90 אחוז מהגברים ושזה (כמעט רק) עניין של השתדלות*

לא הבנתי. וואו, הלוואי זה מצוין. השאלה אם את מאמינה באפשרות של ההלוואי שהוצאת מפיך. אם אין אמונה, אין, לא מאמינה שתהא אפשרות. מי זה לנו? מי זה אומרים? והאם זו הדרך היחידה להסתכל על הדברים? האם זו הדרך בה את רוצה להסתכל על הדברים? או שמא (ותסלחי לי על הבוטות הקלה) את שומעת ומקבלת בפסיביות את מה ש"אומרים"?
מי אלו הנשמות שאמרו לך שאסור לדמיין?
מה יכול לקרות עם 90% מהגברים?
ובכלל, יש כאן אוסף של משפטים שלא הצלחתי להבין עד הסוף מה הקשר בינהם, ולמה הם ראויים לאמונתך, כיוון שחלקם נראים לי הכללות או פשטנויות או לא נהירים ביחד.

שאלתך משולה ל: כולם בסוף מתים, אז למה?

וההתייחסות הזאת משולה ל - האהבה בסוף מתה, ואולי כבר מההתחלה היא לא מה שאת מדמיינת, אז אין מה לעשות, לפחות תהני ממה שיש... לא יודעת אם זה כזה משמח*

לא הבנתי - אז מה ההתיחסות שלך?
את יוצאת מנקודת הנחה שהאהבה בסוף מתה?
האהבה יכולה ללבוש ולפשוט צורה, לקבל ממדים של אינטימיות, חברות עמוקה, קשר נפשי עמוק, בגרות וילדות, סיבוך ופשטות, מה שתצקי לתוכה, את ובנזוגך. לא יודעת אם זה משמח - אותך זה משמח לדעת שכך הם פני הדברים? ואולי אין כאן מקום לשאלה אם זה משמח או לא. בתשובתי רציתי להבהיר שזו פשוט אפשרות. אם זה משמח או מעציב, זה לשיפוטך, אך לא הייתי מסתפקת בלהגדיר ולהכניס זאת תחת גדרה של מלה אחת יחידה.

למה להתאמץ ולחפש את החמניה המיוחדת ?
למה לא?
מה את רוצה לחייך? פשוט להעביר את הזמן עם שותף לדירה?
פשוט לחיות חיים מלאים, חיוניים, מלאי הפתעות, עליות ומורדות, צמיחה אישית והדדית, גדילה ושותפות?
נסחי, אפילו כתבי לך, דמייני..
יש טוב.

שום ספינה לא מגיעה אל הנמל אם לא מכוונת אליו, רק בכח הרוח הנושבת. (כלומר, עליך לכוון, ואז תגיעי).

למה להתאמץ ולחפש את החמניה המיוחדת ?
למה לוותר מראש?

אחרי שיש לך דוגמא לא טובה על זוגיות מהבית קשה להשתחרר מזה,תנסי לראות האם מסביבך יש זוגות מאושרים וללמוד מהם.
(מרגיעון:האושר אינו תלוי בדבר,רק בנכונות לאושר)

לא מזמן קיבלתי וידוי מבעלי על כך שמפנטז על נשים אחרות.
מרבית התגובות כאן מעידות על הכחשה של התופעה, או לפחות הדחקתה.

מנסיוני הצורב - זו לי אחת התקופות הכואבות בחיי, המתסכלות והמעציבות.

טבעי או לא טבעי - זו לא השאלה בכלל. יצר מול אהבה - גם זו לא שאלה.
השאלה היא איך בת הזוג תופסת את המעשים האלו היצריים/טבעיים של בעלה.
עבורי - זה קשה מנשוא.

מזדהה עם פותחת הדף.

אני אתחיל בזה:

שום ספינה לא מגיעה אל הנמל אם לא מכוונת אליו, רק בכח הרוח הנושבת. (כלומר, עליך לכוון, ואז תגיעי).

משפט שאני מסכימה איתו במאה אחוז, ומכיוון שלא נולדתי נשואה, וכמו שכבר אמרתי, לא קיבלתי דוגמא אישית מעולה לעניין הזה,
אני מנסה להבין לאן אני אמורה לכוון, ואיך זה אמור להיות.
אני ממש לא איזו פתי שמבלה כל היום בעיצוב השקפת עולמה רק על פי מוצא פיהם של מעבירי סדנאות, אבל אני מנסה ללמוד מכל מי שאני יכולה, וממי שחושב שהוא מסוגל להעניק איזשהי תובנה.
אני חושבת שהרבה אנשים שלא "זכו" להגיע לרווקות מאוחרת פשוט חיים את הזוגיות ומתמודדים עם הבעיות מתוך זה שזו מציאות החיים שלהם משלב מאוד צעיר של החיים הבוגרים, ואני לא בטוחה שהם מבינים את המקום של ההסתבכויות שלי, של בחורה שכמעט ולא חוותה מערכת זוגית ממושכת, ומוטרדת כבר בכל כך הרבה שאלות.

תנסי לראות האם מסביבך יש זוגות מאושרים וללמוד מהם.

אני לא יכולה לשאול אנשים על עניינים אינטימיים שכאלה, לכן הגעתי לכאן. אני מנסה להעזר באנונימיות של האינטרנט כדי להתמודד עם נושא שמפחיד אותי ואני לא יכולה להעלות אותו עם חברים.

פשוט לחיות חיים מלאים, חיוניים, מלאי הפתעות, עליות ומורדות, צמיחה אישית והדדית, גדילה ושותפות?

רוצה מאוד, פשוט חוששת שזוגיות תביא אותי למצב של התמודדות תמידית על תשומת לב, למרות שהיא אמורה להיות בעצמה תשומת הלב הזאת.

אני חושבת שמה שמתסכל אותי ביותר הוא - ש"הדבק הנשי", הוא הרגש, מתפתח לאורך זמן, ולכן תמיד יישאר ולא בקלות יקרה עם אדם אחר.
בעוד ש"הדבק הגברי", הוא המשיכה, נדלק בקלות ויכול להביא את בעלי להתמסרויות וחיבורים שונים ומשונים, גם אם רק במחשבה.

מעולה. שלא ישתמע שהתכוונתי ולו לרגע שאת פתי שמעצבת את חייה על פי סדנאות. ממש לא.
אני מכבדת ומעריכה ומברכת (ושואלת את עצמי מי אני בכלל, ובכל זאת) ועם אלו מזמינה אותך להתבוננות נוספת או אחרת.

טבעי או לא טבעי - זו לא השאלה בכלל. יצר מול אהבה - גם זו לא שאלה.

השאלה היא איך בת הזוג תופסת את המעשים האלו היצריים/טבעיים של בעלה.
עבורי - זה קשה מנשוא.*
מסכימה אתך - השאלה היא איך את תופסת את הפנטוז על נשים אחרות.
רוצה להבהיר - אין בדברים שאכתוב משום בקורת או שיפוטיות - פשוט רוצה להראות את הלך העניינים אצלי (כדי שאפשר יהיה להעזר באנונימיות של האינטרנט כדי להתמודד עם נושא שמפחיד).
אצלי, בניגוד לאפשרות של הכחשה של התופעה, או לפחות הדחקתה, אני מודעת לכך שבנזוגי מפנטז על נשים אחרות. יודעת שזה טבע הדברים. לא מגדירה זאת כמעשים (גם אם רק במחשבה - זה אכן מחשבה. ולא תוכלי לקחת ממנו את המחשבות, כמו שלא תוכלי לכרות ממוחך מחשבות או פנטזיות כאלו ואחרות). חיה עם זה בשלום רב, כי זהו טבענו. ובעיני זה בריא ונכון. ולכן השאלה טבעי או לא טבעי היא חלק מהתשובה שלי, והיא לא הופכת את העניין ל"קשה מנשוא. גם שאלת היצר מול האהבה* מקלה מאוד מאוד כאן, לתפישתי.
יכולה לראות שיש קושי במקום שבו הוא מפנטז על אחרות, ולא עליך. אז יכולה לראות כמה זה קשה, פוגע, מעליב. ואז אני מניחה שיש מקום לעורר תשוקה, אינטימיות וחשק בינכם.

לגבי דוגמא מהבית: אני צמחתי עם דוגמא לא אופטימלית והורים שהתגרשו כשהייתי בת 10.
עדיין חושבת שהזוגיות שלך יכולה להיות מופלאה, ומקורו של הפלא, בחלקו, בראשך ובכוונותיך.

אני חושבת שמה שמתסכל אותי ביותר הוא - ש"הדבק הנשי", הוא הרגש, מתפתח לאורך זמן, ולכן תמיד יישאר ולא בקלות יקרה עם אדם אחר.

בעוד ש"הדבק הגברי", הוא המשיכה, נדלק בקלות ויכול להביא את בעלי להתמסרויות וחיבורים שונים ומשונים, גם אם רק במחשבה*
לדעתי זוהי הכללה שלוקחת גברים ונשים כפשוטם. לא תמיד נשים נשארות, יש נשים שאצלן זה כן יקרה עם אדם אחר.
האהבה בינכם יכולה להיות עצומה וענקית ומלאה, וגם לצלול לתהומות השגרה וגם לתהומות העצב והכאב. הכל אפשרי. וליד זה, ומבלי להכחיש, תוך כדי, ותמיד, יכול להיות שהוא יפנטז על נשים אחרות. ועדיין יהיו לכם חיים משותפים וזוגיים נפלאים, טובים, מספקים ומעשירים.

המרגיעון: מלים יוצרות מציאות. איזה יופי שיצר ויצירה צומחים מאותו מקור.

מכירה את התחושה שאת מתארת, אצלי היא היתה פשוט מין מיאוס סמוי יותר או פחות מבן הזוג שהיה לי בזמנו, בין היתר על הרקע הנורטמטיבי והבלתי נשלט. היצר.
אבל היום אני נמצאת במציאות שונה בתכלית השינוי (גילוי נאות- חזרנו בתשובה בעלי ואני. שהוא לא אותו בן זוג הסטורי שהזכרתי.), והדף שלך גרם לי להשוואה ולשאלה- מה השתנה? למה היום זה כלכך לא ככה עבורי? יש לציין שבעלי הוא בהחלט גבר עם בהחלט יצר. מה שהשתנה הוא ההתמודדות שלו עם זה. מבחינתו הוא הכריז מלחמה בינו לבין עצמו על השליטה של היצר בחיים שלו. לא על היצר עצמו, זה אוייב בלתי אפשרי.
מה שזה אומר בפועל זה שהוא נאבק על שמירת העיניים בינו לבין עצמו, כשזה עניין מדובר וגלוי ביננו. הנצחונות שלו וגם הכשלונות שלו הם משהו שהוא משתף בו אותי כשהוא מרגיש צורך. וזה מרתק אותי ונוגע לליבי לראות איך הוא צובר לעצמו עוד ועוד יציבות ובטחון בדרך הזאת.
מה שזה עושה לי להרגיש זה אמפטיה ובטחון , די ההפך מהתפלות והאפטיות שבן זוגי הקודם יצר אצלי בכך שהיה לו "עולם אפל" וקצת מביך איכשהו של הצצה למחשופים (במיוחד כשהתפלק לו מבט לאחרת כשאני ראיתי. פיחס).
וזה מאפשר לי להתחזק באתגרים וההתפתחויות שלי מול החולשות שלי, ולשתף אותו. זה יוצר זוגיות מסוג שלא יכולתי לדמיין קודם, זוגיות שמתעצמת ומעמיקה מתוך החולשות והג'יפות של החיים לא פחות (ואולי יותר?) מאשר מהיופי והפסטוראליות שלהם.
טוב, התרגשתי קצת.. מקווה שלא העמסתי ושזה מגיע אליך. בכל אופן שאלות אמיצות את שואלת (-:

נראה לי שחלק מהבגרות הוא להבין שלא הכל בשליטתנו. נראה שאת מצפה לשליטה בראש - במחשבה של מישהו אחר. ומה, את תמיד שולטת אבסולוטית על המחשבות שלך, לא מתפלקת לך לפעמים פנטזיה שלא במקומה?

אם לא - 2 נקודות. ואם כן - את יודעת שזו פנטזיה, והיא לא למימוש, תודה.
תסמכי על הבן אדם שאת נמצאת איתו כמו שאת סומכת על עצמך, הוא בן אדם לא דחליל.

החלוקה האבסולוטית שלך לגברים ונשים לא ממש נראת לי. גברים - חוסר אמון מוחלט, נשים - טהורות כדבש וחלב.

יש אי שם גברים ישרים ואמינים כסרגל, אבל את לא רואה אותם, כי כבר מראש קבעת שהם לא כאלה...
מה שנקרא, נבואה שמגשימה את עצמה.

לגבי נושא ההכללות
אני מחלקת ככה את העולם כי זה מה שאני רואה. במיוחד בחברה הדתית, רואים יפה מאוד איך נשים נשואות עושות צעד אחד משמעותי אחורה בפתיחות שלהן עם גברים אחרים (אולי כיסוי הראש של חלק מהן גורם לכך), בעוד שגברים לא עושים את זה.
גבר נשוי, וראיתי כאלה מכל מיני מגזרים\רמות השכלה\ וכו', כמעט תמיד ימצא לנכון לפלרטט עם בחורה מתישהו, או להעיר משהו על מראה של משהי. נכון, הוא לא שוכב איתה, ונכון, יש פער בין מחשבה למעשה, אלא כשהמחשבות האלה הן חלק כל כך אינטגרלי מהמהות של האדם, זה בכל זאת מטריד.
ועוד - בשאלות שנשלחות ליועצים ברשת, מוצאים הרבה גברים שמתוודים על נפילות (כל הכבוד להם שהם מנסים להתמודד) , והרבה תלונות של נשים על בעלים שמשוטטים באתרים למינ - הם. ההיפך - לא ראיתי.
לפעמים אני חושבת שכדי לא להיות מתוסכלת מכל הסיפור, אני צריכה למצוא בחור חנוני... אבל אני לא אמשך לעולם לאחד כזה.

אולי באמת צריך לתפוס את זה כטבע שצריך לקבל בהשלמה וזהו....

אולי אני צריכה להלחם ביצר הקנאה שלי

ובכל זאת -

זה יוצר זוגיות מסוג שלא יכולתי לדמיין קודם, זוגיות שמתעצמת ומעמיקה מתוך החולשות והג'יפות של החיים לא פחות (ואולי יותר?) מאשר מהיופי והפסטוראליות שלהם.

חיזקת אותי

אז שוב, זאת הכללה.
אני מכירה המון גברים שכן "עושים את זה" - את מה שהגדרת לעיל.
אחר מהם הוא בנזוגי היקר. אחרים הם חברים, בינהם דתיים.
אולי באמת צריך לתפוס את זה כטבע שצריך לקבל בהשלמה וזהו... - זה נשמע כמו עול או גזרת גורל, כמו לחיות עם שותף לדירה.
והחיים הם לא גזירת גורל - הם רצף של בחירות.
ועל כן מצטרפת לכל מלה מדבריה של אין כמו משפחה, ומזכירה שנבואות מגשימות את עצמן.
מה את בוחרת?

_אני חושבת שמה שמתסכל אותי ביותר הוא - ש"הדבק הנשי", הוא הרגש, מתפתח לאורך זמן, ולכן תמיד יישאר ולא בקלות יקרה עם אדם אחר.
בעוד ש"הדבק הגברי", הוא המשיכה, נדלק בקלות ויכול להביא את בעלי להתמסרויות וחיבורים שונים ומשונים, גם אם רק במחשבה_
איך אפשר להכליל ככה על נשים וגברים?
אני תמהה.
אני כותבת לך כאחת שבגילך היתה עוד רווקה ולא פגשה עדיין את בחיר לבה, כך שאני יודעת מה זה להיות רווקה, מה זה לפסול עוד ועוד בחורים ש"לא מתאימים" ומה זה להתייאש כמעט מהתקווה למצוא את זה שארצה לקשור את חיי בחייו ולהקים איתו משפחה.
קודם כל, הסיבה העיקרית אם לא היחידה "להתחתן" בעיני היא אם רוצים ילדים.
אם את דתייה אז אין אצלך זוגיות בלי חתונה, אני מניחה.
ויש כאלה שרוצות זוגיות. רוצות שותף לחיים. רוצות אהבה. אולי את לא רוצה את הדברים האלה, כי לא פגשת אף אחד שרצית לאהוב אותו ולחיות איתו. זה לא מפתיע.
חוץ מזה, מהמלים שלך נשקף הרבה פחד מזוגיות ומאהבה, כך שאפשר לנחש שאת משתדלת לא לפגוש... (-;

אני לא מודאגת לגבי נשים אחרות. והאיש שלי בהחלט מסתכל על יופי או גיזרה אם הם בדיוק עוברים לידו. אם אנחנו יחד, אנחנו מסתכלים ביחד. גם אני רואה גברים יפים פה ושם. אז מה. מה הם קשורים אלינו? נעים להסתכל בדברים מושכים. זה לא קשור לזוגיות.
הבחירה שלי היתה בגבר מהסוג הנאמן, האמין, המאוד משפחתי, מאוד מונוגמי, וגם אני כזאת, וטוב לנו מאוד. יש הרבה כאלה. באמת. לא חייבים לבחור דווקא מישהו שיש לו בעיות בתחום הנאמנות, אם זה משהו שחשוב לך.
זוגיות היא בהחלט משהו שמתפתח ומשתנה כל הזמן, כמו החיים.
החיים זורמים, אנחנו משתנים איתם, וככה גם הזוגיות משתנה עם האתגרים שלה.
היום יש הרבה מורים שאפשר להיעזר בהם כדי להשתפר ולשפר את היחסים. למשל, עכשיו הצצתי בפרק בסידרה "סופר נני". היא פשוט מעולה, והיא פותרת בעיות בזוגיות לא פחות משהיא פותרת אתגר עם הילדים. מומלץ.
הזוגיות איננה מין מגירה, שכל אחד הוא "ככה" וזהו. מהיחסים, הצרכים והחולשות ונקודות החוזק והעניין של כל אחד - צומחים.
לא חייב להיות מישור. ולא חייב להיות שיעמום. ולא חייב להיות מיאוס. והאהבה לא חייבת למות.
אצלנו, לדעתי, האהבה כל הזמן רק גדלה. כל הזמן. 13 שנה, וזה רק הולך ומשתפר. האהבה, המשיכה, המאוהבות, הצחוק. לומדים לעבור ביחד את הדברים הטובים והרעים. לומדים לדבר, לומדים להבין זה את זה, לומדים לא לפחד לאהוב, לא לפחד לקבל, לא לפחד לתת.
לומדים לחיות. ביחד.

נשמע לי שאת פשוט נורא נורא מפחדת מהזוגיות, אבל גם אם יש פגיעה וגם אם יש כאב לפעמים, זוגיות גם נותנת לך המון, ושווה לחוות את החוויה הזאת.
כדאי לך לנסות לפתור את הפחדים לפני שאת נכנסת לזוגיות, אפילו בטיפול כלשהו.

נשמע שאת כבר מראש כועסת על הבעל העתידי שלך על זה שהוא חושק בנשים אחרות, ומהדוגמא שהבאת של הורייך, נשמע שאת פשוט משליכה עליו כעס שיש לך על אביך.
אבל את לא אמא שלך ואבא שלך הוא לא בעלך והיחסים בניכם יהיו מה שאתם תיבנו ובכלל לא חייבים להיות העתק של מה שקרה להוריך.

תדאגי לעצמך שלא תהיי קורבן במערכת המשפחתית שלך כמו שאמא שלך היתה.
את לא צריכה להקדיש את חייך למען אחרים תוך וויתור על עצמך.
ואז גם אולי לא תהיי קנאית, כי יש לך חיים מלאים שלך ואת לא תלויה בבעלך שיספק לך עניין ויחס. תני אותם לעצמך.

למשל, עכשיו הצצתי בפרק בסידרה "סופר נני".

מצחיק, זה מה שעשיתי אתמול, ישבתי להסניף פרקים באינטרנט. ובאמת התעורר רצון תוך כדי צפיה. אף אחת מהמשפחות שם לא היתה נראית לי נורמלית במיוחד, וממש לא במצב שנראה לי שאני אמצא את עצמי. אולי המחשבה שאני יכולה לעשות את זה יותר טוב פתאום נתנה לי חשק להיכנס לשם כבר ...

נשמע לי שאת פשוט נורא נורא מפחדת מהזוגיות

זה ברור לי. אני מניחה שכולם מפחדים מזה ברמה זו או אחרת, אבל למי שחי לבד עד גיל שלושים קשה יותר לוותר על העצמאות כשהאופציה האחרת לא נראית מזהירה. אני צריכה להתחיל להסתכל על זה כאפשרות קיום יותר מומלצת...

והחיים הם לא גזירת גורל - הם רצף של בחירות.

אני מסכימה עם רוב הדברים שאת כותבת, ובמיוחד עם המשפט הזה. מה שקשה לי הם הדברים שהם לא בחירה, כמו מאפיינים טבעיים של גברים ונשים, ולמרות כל ההסתייגויות שלעיל אני כן חושבת שיש הבדל בין נשים וגברים בעניין הזה. אני יצור נאמן מאוד,(טוב, אולי זה לא קשור דווקא לכך שאני אישה) ואני מרגישה שאני כל הזמן "בודקת" גברים נשואים. כשאני מוצאת חומה בצורה זה ממש משמח אותי, אבל יש הרבה כאלה שאצלם זה "תרבחו ותסעדו", ברוכים הבאים לעולמי הפנימי. הם יוצרים אינטימיות גם אם לא מינית, ועל פניו לא מרגישים את הפינה המיוחדת ששמורה בלב רק לאישה. זה מטריד אותי.

יש לך חיים מלאים שלך ואת לא תלויה בבעלך שיספק לך עניין ויחס. תני אותם לעצמך.

אני לא מסכימה בעניין הזה. כלומר, אני מסכימה שהחיים שלי צריכים להיות מלאים בלי תלות בבעל (אחרת לא הייתי שורדת את הרווקות), אבל יש חום, קשר ומקום שאני מצפה וצריכה לקבל רק ממנו. יש בית שמושתת על גבר ואישה, על אימא ואבא, זה חיבור ויצירה והמון יחס. אם הוא לא יוכל לתת לי את זה, אז אין לי סיבה להתחתן, מלבד כמובן על מנת להקים משפחה.

תודה לכולן על ההתייחסות. אני לא תופסת את עצמי כבחורה הסטרית, אבל מול התגובות השלוות שלכן אני מבינה שיש משהו קצת מוגזם בפחד שלי.

אם הוא לא יוכל לתת לי את זה, אז אין לי סיבה להתחתן,
יש לך רק לא עם האחד שלא יוכל לתת לך את זה.
ישנם בעולם גברים שלא מסתכלים על בחורות אחרות מלבד האשה שהם איתה .
לפעמים אני מפנה את תושמת ליבו של בן זוגי למישהי יפה והוא מסתכל ואומר לי אני באמת לא מבין למי את מתכוונת מה להיא הגבוהה הרזה? אבל יש לה... וכאן יש מגוון של עלבונות אפשריים( לא דומה לכלום , דומה לסוס , לא יכול להיות, את עובדת עלי )
גם אני באה ממשפחת מקור שנהרסה בגלל גבר שלא שלט (או ניסה לשלוט )ביצר שלו .
ובחרתי לי גבר שיוכל לשחרר אותי מהחרדה הזאת .
(אחרי כמה בחירות גרועות בתחום הזה)
ואני יודעת שגם האחים שלי עשו בחירות דומות לגבי אורח החיים שהם רוצים לנהל .
יש שם בחוץ גברים שבורחים באישה שלהם כל יום מחדש .
ולא הם לא %90 מהגברים וכן כן שוה להתאמץ למצוא לך אחד מה 3% האלה .

יש שם בחוץ גברים שבורחים באישה שלהם כל יום מחדש .

איפה פרוייד שצריך אותו?

ואני אומרת,
לא כולם צריכים להיות בזוגיות, וייתכן שאת לא באמת רוצה בכך, אך חושבת שאת רוצה מכיוון שכך נהוג בחברה (ולא רק הדתית) וזה לא נורמלי לא לרצות משפחה וילדים.

יכול להיות גם שאת באמת כן רוצה, רק רציתי להעלות את האופציה השניה. שהיא בסדר, לדעתי, אך לא מקובלת בחברתנו.

מציעה לך, לנקות את הפחדים מצד אחד ואת המוסכמות החברתיות מצד שני, ולבדוק האם מאחורי כל אלה קיים רצון, או לא.

נשמע שאת כבר מראש כועסת על הבעל העתידי שלך על זה שהוא חושק בנשים אחרות

גדול. ממש ככה.

בדרך לאן, את תסלחי לי, אני לא צוחקת עליך (צוחקת איתך

),
אבל סתם הזכרת לי בדיחה שאבא שלי אוהב לספר.
רווק אחד צריך ללכת לאיזה אירוע ואין לו מגהץ לגהץ את החולצה.
הוא עולה לשכנה שגרה כמה קומות מעליו ובינתיים חושב לעצמו:
אגיד לה שלום, מה נשמע, אבקש להשאיל את המגהץ,
היא תזמין לשתות משו,
נשב נפטפט, היא תגהץ לי את החולצה, נשכב,
נהיה זוג, נתחתן, נביא ילדים,
ואז היא תתחיל למרר לי את החיים, נתגרש,
אשלם לה את כל כספיי למזונות והיא עוד תוציא אותי מניאק...
דופק בדלת, השכנה פותחת, הוא מיד מעיף לה כאפה:
לכי ת*דייני את והמגהץ שלך!!!!

דף מאוד מעניין. תודה!
אני מסכימה עם דלעת ש
לא כולם צריכים להיות בזוגיות, וייתכן שאת לא באמת רוצה בכך
בהחלט זוגיות לא מתאימה לכולם. זה לא סתם שיש כל כך הרבה נישואים לא מאושרים. וזה לא רק בגלל שלא כולם מבינים כמה צריך להשקיע בזוגיות כדי שתחזיק מעמד. זה גם בגלל שזוגיות פשוט לא מתאימה לכולם, או שלפעמים פשוט לא מוצאים בן זוג או בת זוג שאיתם אפשר לבנות זוגיות טובה.

אבל,
התפיסה שלך, בדרך לאן, בנוגע לזוגיות היא טוטאלית מדי, ובעצם צרה מדי. לדוגמה, אחד הדברים שחשובים בזוגיות הוא משיכה מינית. בשביל משיכה מינית צריך לפעמים להיות קודם כל אנשים מיניים. אנשים מיניים שמים לב לבני המין השני (או שלהם). זה לא אומר שאם הם מיניים בוגדים בבני זוגם או בנות זוגם. אני שמחה מאוד שבעלי שם לב לנשים אחרות, וזוכר איך הן נראות. הוא גבר, וזה נפלא שחושיו ותפיסתו עובדים. איך אפשר לרצות שהם ישימו לב לדברים, אבל רק לדברים שמעניינים אותנו? גם אני שמה לב לגברים שונים. מאוד מאוד. ואת יודעת מה? אנחנו מאוד נאמנים זה לזה. אני לגמרי רגועה בעניין. ואפילו יותר מזה, אנו רואים זה את זה כהכי סקסיים בעולם. להיפך, זה מרגיע אותי שהוא שם לב לחזה של מישהי, וחושב שאני הכי סקסית. שמחה שהוא בחר אותי, ולא שהנאמנות נובעת מצנזורה של העיניים. ושיהיה ברור. אני לגמרי בעד מונוגמיות בזוגיות.

אותו דבר בנוגע לאינטימיות עם אחרים. אני רוצה שלבעלי יהיו ידידות וידידים טובים ואינטימיים. איך הוא ישכלל את היכולת שלו להבין אותי ואת ילדתנו אם הכל הכל הכל יעבור רק דרכי ובשפה שלי? הרי לפעמים בזוגיות נקלעים למבוי סתום. יש לו ידידה טובה שפעם ממש פתחה לו את הראש בקשר אלי. אחרי שיחה איתה הוא חזר עם תובנות מעולות שאני לא הצלחתי להעביר לו בגלל שהייתי יותר מדי נסערת ומעורבת. והוא אפילו יצא איתה בתיכון. זה רק אחראי לקבל איזונים ועצות מחברים אינטימיים. זה לא חייב לסתור את הזוגיות. עדיין ברור לי שאני החברה הכי טובה שלו.

ראשית, הבהרה

אני מאוד רוצה זוגיות, בערך מגיל שש. אני מאוד רוצה את זה בכל הרמות - ברמת הקשר המיני, הנפשי, המשפחתי
אז למרות שזה בסדר לא, אני כן.

את תסלחי לי, אני לא צוחקת עליך (צוחקת איתך ),

על חשבון הבית, תודה לך (-:

בשביל משיכה מינית צריך לפעמים להיות קודם כל אנשים מיניים

אני יודעת את זה. אני מרגישה בן אדם מאוד מיני (שני גברים - נשואים כמובן- אמרו לי שאני מאוד מושכת בעיניהם), ואולי זה דווקא מה שגורם לי כל כך לא לרצות להיפגע בתחום הזה. וזה המלכוד: אני לא אמשך לאדם קריר וחסר תשוקה, ומצד שני הגברים ה"חמים" בולשים כל הזמן מסביב וזה מפריע לי.

להיפך, זה מרגיע אותי שהוא שם לב לחזה של מישהי, וחושב שאני הכי סקסית.

סליחה על הנודניקיות, אבל מה אם הוא היה פוגש משהי שהיתה נראית לו סקסית יותר? איך היית מרגישה אז?
אלא אם את מתכוונת שזה שהוא חושב שאת הכי סקסית לא קשור רק לאיך שאת נראית\משדרת, אלא גם למה שיש בניכם.
אם יש לגברים מנגנון כזה שיודע לקשר בין שני התחומים האלה, יש מצב שאני ארגע.

זה רק אחראי לקבל איזונים ועצות מחברים אינטימיים

מקבלת את זה, למרות שאין לי שום ספק שהייתי מעדיפה שבעלי יקבל עצות מחבר אינטימי או בן\בת משפחה שמכיר את כל המעורבים בדבר, מאשר מידידת נפש שמשחנשת איתו שעות. כשאני חווה חשיפה נפשית עמוקה באופן הדדי עם גבר, אין מצב שאני לא אמשך אליו. אולי אם לא הייתי נמשכת אליו באזשהו אופן, לא הייתי מספרת בכלל דברים על עצמי. לא יודעת, מבולבלת מכל העייסק.

זה הרבה פעמים עניין בלתי-רצוני, העיניים הולכות לבד ואפשר לשים לב איפה הן רק אחרי כמה זמן.
אגב חנונים משחקים הרבה במחשב

ככה שאין ממש לאן לברוח.
תני לו כאף מדי פעם.

_סליחה על הנודניקיות, אבל מה אם הוא היה פוגש משהי שהיתה נראית לו סקסית יותר? איך היית מרגישה אז?
אלא אם את מתכוונת שזה שהוא חושב שאת הכי סקסית לא קשור רק לאיך שאת נראית\משדרת, אלא גם למה שיש בניכם._
קודם כל, את בכלל לא נודניקית. להיפך, זה דף שאת פתחת. ובכלל, איך יתפתחו הדיון וההבנה אם לא נשאל?
אז... שאלה טובה. גרמת לי לחשוב וגם עזרת לי לענות. ברור שזה שהוא חושב שאני הכי סקסית זה קשור מאוד, ובעיקר, גם למה שיש בינינו. כלומר, למשל, הוא משוגע על התחת והציצי שלי. ותאמיני לי, הם חמודים, נפולים, צלוליטיס, סימני מתיחה וכו'. אבל לא יודעת, בגלל כל היחסים, וגם בגלל שאנו דואגים לשמר את הארוטיקה (להתמזמז, לדבר, להחמיא, לגוון קצת) אז ה"מעמד" שלי נשמר. אבל זה לא שאני חרדה לשמור אותו. אני פשוט רגועה בקשר לזה אבל גם דואגת לתרום את חלקי לאווירה המינית (שוב, לא מתוך חרדה). אני גם יכולה להגיד לו "הציצי שלה יפה, אבל שלי הכי!" והוא מיד יגיד "בטח!" וגם יתכוון לזה. אפשר לחשוב שהוא לא מתרכך בצדדים.... בעיני זה חמוד לגמרי, ואני מקפידה להגיד לו שזה שהוא עלה כמה קילו זה סבבה ושהוא סקסי לגמרי ושיפסיק לקטר.
דרך אגב, יש לנו בהחלט בעיות בחיי הנישואים, אבל דווקא בעניין הטוטאליות נראה לי שאנחנו שנינו די בוגרים--גם נותנים "מעמד" וגם אוויר.

ובקשר לאינטימיות. פעם אחת קינאתי לבן זוג שהיתה לו ידידה שהיתה מאוהבת בו. אבל זה בגלל שהוא פשוט התנהג בטפשות. הוא באמת הכי נמשך אלי, והיה לגמרי מאוהב בי. אבל הוא גם לא עשה לי הכרה איתה וגם יכול היה ללכת אליה ב-12 בלילה. אז הוא פשוט היה אידיוט ולא ידע להתנהג. כן, יש נוהגים זוגיים שצריך להקפיד עליהם, יחד עם רוגע.

אבל, מצד שני, אני לא יכולה להיות לגמרי טוטאלית בעצמי ולקבל את כל האינטימיות הנפשית ממנו. הוא גבר. וככזה, קצת מוגבל.... יש שיחות פסיכולוגיסטיות עם חברות שהוא פשוט לא יכול לספק לי. הוא יכול קצת. לפעמים אני מתעצבנת וחשה בדידות. אבל אז חושבת: "אם הוא היה נשי ופסיכולוגיסטי שרק רוצה לקשקש על אותם דברים מאה פעמים, ולא קצת מחוספס (במידה כמובן), אז הייתי פחות נמשכת אליו. הרי אני אוהבת שהוא שונה ממני וגבר לעניין. אז מה בעצם אני רוצה ממנו?" ותאמיני לי שאני סופר פמיניסטית, שוויונית, ומה שאת רוצה.

אבל מה אם הוא היה פוגש משהי שהיתה נראית לו סקסית יותר? איך היית מרגישה אז?
את באמת חושבת שמישהו נמצא עם מישהי כי היא ההכי סקסית שיש ?
אין לטעמי דרך לשרוד את הקשיים שיש במערכת יחסים אם היא מבוססת על זה
ולכן אפילו בגבר הכי חרמן והכי מסתכל והכי נמשך בסופו של דבר כל זמן שהוא נשאר במערכת היחסים שלו סימן שיש בה הרבה יותר מזה שהגברת שלו ההכי סקסית בעיניו.
זה נשמע לי לבוא ממקום של חוסר ביטחון נוראי וחיפוש אישור אינסופי .

_להיפך, זה מרגיע אותי שהוא שם לב לחזה של מישהי, וחושב שאני הכי סקסית.
סליחה על הנודניקיות, אבל מה אם הוא היה פוגש משהי שהיתה נראית לו סקסית יותר? איך היית מרגישה אז?
אלא אם את מתכוונת שזה שהוא חושב שאת הכי סקסית לא קשור רק לאיך שאת נראית\משדרת, אלא גם למה שיש בניכם.
אם יש לגברים מנגנון כזה שיודע לקשר בין שני התחומים האלה, יש מצב שאני ארגע._
תראי, אין דבר כזה "סקסית יותר".
אני - ובהשוואה אלי כל האחרות - בכלל לא על אותו מישור.
זה לא משנה כמה "סקסית" או "יפהפיה" כל אחת אחרת (ללא כל ספק אני לא מדורגת גבוה בסולמות האלה בעיני אף גבר חוץ מבעלי D-: ) - אני לא "כל אחת אחרת". אני אשתו. האשה שלו. זאת שהוא בחר. זאת שהוא חי איתה. זאת שהוא חולק איתה חיים וילדים והכל.
זה פשוט, משהו אחר.
זה לא תחרות מלכת היופי.
וגם אני יכולה להסתכל על גברים יפים או סקסיים או לא חשוב מה. אז מה? הם יפים, נעים לראות, אין לי שום עניין בהם.

אני, סתם בתור עוד אחת מהנמצאות-בזוגיות שמשתפת אותך בדף הזה, לא יודעת איזה "מנגנון כזה" יש ל"גברים" באופן כללי.
יש גברים מכל הסוגים.
ולא חשוב איזה סוג הגבר - האשה והזוגיות המיוחדת שיש ביניכם קובעות הרבה מאוד.
אני מכירה באופן אישי שני גברים (מותר לגלות שאחד מהם היה סבא שלי, כי הוא נפטר כבר לפני שנים רבות) שעם אשה אחת בגדו בצורה מחרידה, ועם האשה שעברו אליה (תוך כדי פגיעה איומה ברעייתם, לא מדברת על צדיקים) - פשוט לא בגדו יותר.
היו לזה כל מיני סיבות, ובכל זאת - לכאורה בוגד סידרתי חסר תקנה, ובכל זאת: לא עם האחרת.
מה זה אומר? שזה אפילו לא רק "הגבר".
זה קורה כתוצאה מתהליכים וגורמים מורכבים, ולא לכל הגברים.

זה לא תחרות מלכת היופי.
לזה התכוונתי. לא מדובר פה על תחרות אלא על מה שבינינו.
ועל כן כתבתי,
זה מרגיע אותי שהוא שם לב לחזה של מישהי, וחושב שאני הכי סקסית. שמחה שהוא בחר אותי, ולא שהנאמנות נובעת מצנזורה של העיניים.

אין לי שום עניין בהם.
ואם יש טיפה עניין? ואם הם אפילו מעוררים קצת? אז מה? בעיניי זה מצוין. זה בטל בשישים לעומת מערכת יחסים רצינית, שעדיין, במסגרת שלה אני מעדיפה שבן הזוג שלי יהיה אדם מיני. מיני, מסתכל קצת, אפילו מפנטז קצת. גבר מיני אוהב גוף נשי, ריחות, מראות, אווירה. זה בסדר גמור, זה לא רק בסדר, זה רצוי בעיני. ועדיין הוא יכול להיות לגמרי נאמן ומסור.

שלום לך, בדרך לאן, ראיתי את הדף הזה ב"מה חדש" כמה פעמים וקצת פחדתי להיכנס, אבל ידעתי שבסוף אכנס. כתבו לך כבר דברים חכמים ויפים ואני רק רוצה להוסיף את קולי להצבעה: זוגיות זה דבר קשה ומסובך ויש בה עליות ומורדות וקורים בה כל מיני דברים, וזה עוד המקרה הטוב; אבל יש כל מיני סוגים של אנשים ויש כל מיני סוגים של גברים. כמו בהכללה הידועה, כל ההכללות שגויות, ואם חשוב לך גבר שהוא נאמן, הפכי כל אבן עד שתמצאי גבר נאמן, ויש כאלה.
אני מבינה את הפחד שלך. כתבת כל כך יפה ואני מזדהה. זה בדיוק מה שאני הרגשתי אחרי הגירושין שלי וזה כאב כאב. אצלי הדוגמה הרעה לא היתה אבא שלי, שהוא בדיוק אחד מהגברים הנאמנים האלה שאני טוענת בתוקף שקיימים, אלא הגבר שהייתי נשואה לו. הרגשתי את הפחד הזה, ואז מצאתי גבר שהוא לא כזה. להגיד לך שאני היום לא פוחדת? - אני רועדת מפחד. אבל אני יודעת שזה שלי, לא שלו. הוא אמין במאה אחוז. אז יש, וכן כן שוה להתאמץ למצוא אותם.

אני פשוט לא מבינה איך אפשר לחיות עם המחשבה הזו, שבוודאות גמורה בעלי יתעניין (לפחות מידי פעם) בנשים אחרות.

הצעה:
תדמייני שזה כבר קרה ושהזוגיות כבר הביאה אותך ל מצב של התמודדות תמידית על תשומת לב_ . שאת _מאה אחוז שלו_ ולא יכולה _להתנתק ממנו, כי אני מרגישה שיש לי איתו רגש נפשי עמוק_ ואילו _הוא לא יסבול, כי תמיד יהיה לו במי להסתכל ומקדי את תשומת הלב באיך המחשבה הזו גורמת לך להרגיש ולחוש (בגוף). עוד הצעה: לדבר אל הבעל הדימיוני בגוף שני ("אתה").

<אגב, הייתי פעם רווקה דתית>

חייבת להוסיף גם קצת מזוית המבט ה"דתית" שלי. אמנם לא חוויתי רווקות מאוחרת כי נישאתי צעירה אבל אני מרגישה שאני קצת מבינה את החששות שלך. בהתחלה נורא קינאתי לבעלי, וכל בחורה שיצא לו לדבר איתה, חששתי שהיא מעוררת בו משהו ומערערת את מעמדי בתור אשתו ה"הכי יפה", "הכי אהובה", "הכי מושכת".
לקח לי זמן להבין שאני בכלל לא על הסקאלה של האחרות. בעיניו אני הכי יפה בעולם, לא כי מבחינה טכנית הגוף שלי עולה על זה של מיס תבל, או הפנים שלי מדהימות ברמה של הפלא השמיני, אלא כי אני שלו, כי אני האישה שהוא בחר לבלות איתה את שארית חייו מתוך אהבה ומוכנות להתמסר. המשיכה שלו כלפיי באופן חד משמעי קשורה לרגש שהוא חש כלפיי, שגם הולך ומתעצם עם הזמן (והלוואי שעד אינסוף...).
אני בטוחה שמראה של אישה יפה לא משאיר אותו אדיש, אבל כגבר דתי אני גם יודעת שהוא משתדל לשמור על העיניים שלו. משהו שגיליתי אחרי הנישואים (נאיבית שכמוני), הוא עד כמה ההתמודדות של גבר דתי עם היצר היא התמודדות קשה. זה מתחיל מגיל ההתבגרות שכ"פגם הברית" הוא דבר שהם צריכים להלחם בו כל הזמן (ומצד שני כמעט ולא לדבר על ההתמודדות הזאת עם אף אחד), וממשיך עד שהם מתחתנים ויכולים לממש את זה בצורה נטולת רגשי אשמה ואפילו כמצווה מלאת שמחה ותענוג.
אם פעם זעזעה אותי המחשבה שאולי מראה של אשה אחר מעורר בו משהו, היום אני מבינה שבתור אשתו אני צריכה להאמין בו ולתמוך בו על ידי אמון. החשדנות שלי והחשש שמא עוברת בליבו מחשבה כלשהי דווקא מקשות עליו בהתמודדות (וגם עליי כי אני עסוקה ברגשות שליליים); לא מספיק שהוא צריך לשמור על עצמו, אשתו גם לא מאמינה בכוחות שלו לשלוט בעצמו כשהוא רואה אישה אחרת.
היה לי קשה, אבל אני מרגישה שלמדתי לתת לו קצת יותר קרדיט. להכיר בהתמודדויות שאולי עומדות בפניו (ושאני לא חוויתי) ולהיות שם לצידו.
אני יודעת שגם כשגברים "נופלים" ברשת האינטרנט, וזה יכול לקרות, הם לגמרי לא גאים בזה. נדמה לי שזה אפילו יכול להכניס גבר (לפחות גברים מסויימים), לסוג של דיכאון וכמעט ייאוש מעצמם על כך שלא הצליחו להתאפק. גם בעובדה הזאת צריך לשמוח, ולראות בה נקודת מוצא לתיקון. תמצאי לך גבר ששואף לטוב, שרוצה להתקדם כל הזמן, שרוצה להיות טוב אלייך ונאמן (ותאמיני לי שהוא לא צריך להיות חנון בשביל להיות כזה), ומשם תעבדו ביחד.

חברות יקרות

בעלי הוא מהסוג האמין, הנאמן, מאלה שלעולם אינם לוטשים מבטים, מכבד אותי ואת בנות מיני באופן מוחלט, גבר אחד לאישה אחת.
באמת באמת באמת. נדירים גברים כמו בעלי - במציאות.

אבל....

לפני כחודשים הוא התוודה בפני כי לאורך כל שנות נישואינו הוא מפנטז על נשים אחרות - גם על חברותי הטובות... כן, כן...
מפנטז ומאונן... כן...

תמיד הייתי ועודני הכי סקסית בעיניו, הכי נחשקת, הכי יפה והכי מדהימה. לדבריו - לאחרות בדמיונו לא הייתה כל משמעות.
הצורך היה אחר. יצר, רצון לזיין אחרות ולו רק בדמיון. להגיד לכן שהיום כשאני יודעת זה מנחם אותי שאני הכי הכי עבורו? ממש ממש ממש לא.

זה צורב את הנשמה. וההבדל ביני לביניכן הוא שאני יודעת, ואתן לא. כמו משל המערה של אפלטון.
אם בעלי עושה את זה - כולם, אבל כולם, עושים את זה

מצטערת על הטונים, הכל יוצא מהסבל שעובר עלינו לאחרונה.

וואו....

נראה לי שאני בדרך לאיבוד.................
.........................................................

(נכנסתי אחרי הפסקת שבת ואיזה כיף - הרבה התייחסות, ותודה רבה, והתכוונתי להתייחס חזרה, אבל התגובה האחרונה פשוט משתקת אותי לאיזה
שעה שעתיים)

הי בדרך לאן
אני חושבת שזוגיות היא קצת כמו הליכה על חבל, היא כרוכה בבדיקה והתבוננות מתמדת ובבחירה כל יום מחדש (או כל תקופה מסויימת) בבן זוג.
זה לא שפעם אחת בחרתי ואז אני מנסה לשמר את הבחירה שלי, להיות נאמנה לה ולקוות ששום דבר לא ישתנה.
החיים דינאמיים, משתנים כל הזמן, אנחנו משתנים ומשתנות, יולדות, מזדקנים ומזדקנות, הגוף שלנו משתנה וכך גם החשיבה והחכמה היא לדעת להשתנות ביחד, להבין שמה שהתאים לפני שנה לא מתאים יותר היום וכל ניסיון לשמר אותו יביא לתיסכול של אחד הצדדים או של שניהם כיוון שיש פער גדל והולך בין שפעם היה לבין ההווה.
מעבר לזאת, כשאנחנו נכנסים לזוגיות, אנחנו לא מפסיקים להיות יצורים מיניים ולהמשך לאחרים שאנחנו רואים ברחוב, פוגשים בעבודה וכ' - השאלה היא מה אנחנו בוחרים לעשות עם זה. אני יכולה לפלרטט עם גברים אחרים, לנהל איתם אפילו קשרי ידידות, להתבונן בעובדה שאם ארמוז רמז דק העניינים יכולים להתגלגל אחרת, להנות מהעובדה שאני נחשקת ולחזור בסוף היום אל האיש שלי, מרוצה מזה שלמרות כל האפשרויות בחוץ אני בחרתי גם היום (במשך 7 שנים) להיות פה, איתו. ואם יש לי פנטזיה מסויימת על מישהו אחר, אני יכולה לנסות להביא אותה אל הזוגיות שלי, לנסות לשתף מה מדליק אותי, מה מעורר אותי.
ולפעמים להשאיר אותה בפנטזיה ולפנטז עליה בלי שום רצון לממש אותה...
כמובן שזה יכול לצאת משליטה, כמובן שאחד מבני הזוג יכול למצוא את עצמו נסחף עם רגשות או יצרים, אז מה? אז אומר שצריך להתייאש מהזוגיות?
זה בדיוק החבל הדק, לראות עד כמה אתה הולך, לשאול את עצמך מה יש לך להפסיד ולהרוויח, להשתמש בפנטזיות שלך ולא להדחיק אותן (הן חלק טבעי מאיך שאנחנו בנויים, הדחקה לא מועילה אף פעם), לראות איך מצד אחד יש את הבטחון הזה שבזוגיות ומצד שני לשים לב שלא מזניחים אותה ושוכחים ללבות אותה, להצית אותה, לחדש אותה ולבחור, כל יום מחדש, מה נכון לך.

אם בעלי עושה את זה - כולם, אבל כולם, עושים את זה
אני מצטערת על הסבל שאת עוברת,
אבל רק כדי לתת פרספקטיבה אחרת (נראה לי שקרובה למה שכתבה הגבירה בחום):
אותי זה לא מפחיד.
באמת.
מה שחשוב לי הוא לא איזה פנטזיות יש לו, אלא מה הוא עושה ומה הוא בוחר במציאות. בחיים.
לא אומרת שזה לא חשוב באופן עקרוני - רק רוצה להגיד, שאני שייכת לקבוצה אחרת, וזה אומר שיש קבוצה אחרת. שהיא קיימת.
שיש כמה אפשרויות להגיב למציאות הזאת (גם אם במקרה גם האיש שלי מפנטז על נשים אחרות, ואין לי מושג לגבי זה).
שיש אפשרות שזה לא ייראה רלבנטי לאשה/לרעיה בשום צורה.

(אגב, הניק הזה, הגבירה בחום, הורג אותי מאז שראיתי אותו. אוף! כל הזמן מזדמזם לי השיר בראש, ולא יוצא!)

בהתייחסות לדברי פלונית-
אולי אני תמימה אבל אני חושבת שהקביעה שכולם עושים את זה היא מרחיקת לכת ולא הוגנת. האכזבה העצומה שלך והכאב שבגילוי מובנים לחלוטין, ועדיין מוגזם מאוד להסיק מכך על כל שאר הגברים. האם את לא חושבת שיש בעולם גברים שמתאמצים בכל מאודם להיות נאמנים לנשותיהן בכל רובד? כי אני בטוחה שיש. אני חושבת שמי שרואה בפנטזיות על נשים אחרות סוג של בגידה שהיא לא מוסרית, שואף בכל כוחו לא לעשות את זה וגם אם הוא נופל, ממשיך לנסות ולהשתדל בעניין הזה. בנוסף, גבר דתי (מהסוג ש בדרך לאן מחפשת כנראה),אמור לראות גם באוננות בעיה, ומכאן שלהשתדל שלא לעסוק בה. אולי הוא לא תמיד יצליח, אבל הוא אמור לנסות להשתדל.

אני לא מסכימה עם הקביעה שאי אפשר לשלוט ביצר. ובעלי (כגבר) גם מסכים איתי (אז זה לא שאני סתם תמימה...). אז או קיי, נכון, יש נפילות, אבל זה לא אומר שלא צריך להשתדל ושההשתדלות שלנו לא תועיל בסופו של דבר.
פעם הייתי עוקבת אחרי בעלי בנושא הזה (עוקבת= שואלת אותו מדי פעם). היום כבר לא. ברור לי שהוא עושה את המקסימום מבחינתו- וזה מספיק לי. העובדה שהוא רוצה להסתכל רק עלי- משמחת אותי מאוד, גם אם לפעמים הוא לא מצליח.

וסתם סיפור שמבהיר איך אפשר לאהוב גם כשמתכערים עם הזמן-
בעלי ממש אוהב את איך שאני נראית בהריון, אבל ממש. וכל פעם אחרי לידה, כשאני כבר לא נראית משהו (בלשון המעטה) הוא פתאום אומר לי שאני הרבה יותר יפה עכשיו (כן, כן, עם בטן נפולה וזוג עטינים...). כשהערתי לו פעם על חוסר העקביות הוא תירץ- "אני פשוט אוהב את זה שאת משתנה כל הזמן..."

מסקנות ביניים שלי:

לעולם לא תימצא הבחורה שהיא הכי בעיני איזשהו גבר, משום שהטבע שלהם הוא לחפש חידושים וריגושים ללא הרף (תוצאת ביניים לא פמיניסטית - כשאישה מתחדשת ומתייפה בפני בעלה, יש מצב שזה עוזר לקשר הזוגי)

אני צריכה להתמודד עם הקנאה שבי, להיות יותר שלמה עם מה שאני, כי תכלס, אני מזה מקסימה.

אני צריכה להשלים עם העובדה שמחשבות של גברים מטיילות בעולם הפורח של הנשיות, אבל כן לחפש מישהו שלא מכור לשיטוט הזה, ובאופן כללי מסוגל להיות נאמן ולעבוד על המידות של עצמו (הערת ביניים לא פלורליסטית - כנראה שגבר דתי מאומן יותר באיפוק).

אני לא אשלה את עצמי שבגיל חמישים עדיין אהיה הכי מהממת בעיני בעלי, אבל אותי הוא יאהב באמת, בעוד שהמזדמנות במחשבתו לא ישאירו רושם של ממש, אלא רק יעזרו לו לתרגל את היצר שלו (אני שונאת את המסקנה הזאת).

אני יורה וירטואלית בכל הפרסומאים, יוצרי הסרטים והתכניות, שהפכו את העולם לבית בושת אחד גדול. אני לא רוצה לחשוש מכך שאפילו רבע העוף שבעלי יאכל יצליח לגרות אותו יותר ממני, ואני גאה בכל מי שלא הבינה את ההערה האחרונה.

הלוואי שמיניות היתה משהו יפה וצנוע, בחדרי חדרים. הלוואי שאישה היתה קודם אדם, ואחר כך יצור בעל יופי אלוקי ממש, שאי אפשר שלא לרצות בו.

בדרך לאן, אני מסכימה עם חלק מהמסקנות שהגעת אליהן. בעיקר החלק הראשון שלהן.
אני חושבת שאין מה לירות באף אחד. הפירסומאים עושים את מה שהם עושים כי הם יודעים שזה מוכר, שזה עובד, שיש לזה ביקוש, שזה גורם לאנשים להגיב, ולשלוח יד לכיס. זה לא הופך את העולם לבית בושת. ההתייחסות שלך אל העולם ככזה הופכת אותו להיות כזה. במקביל, אין שום בעיה עם המיניות - היא יצר וביטוי למשהו עמוק יותר - הבעיה היא עם ההתייחסות שלנו אליה, המחשבות, רגשות האשמה, הקנאה, השליטה והדיכוי שמסתפחים אליהם - יחסי המין עצמם יכולים להיות אינטימיים, ממלאים, מטעינים באנרגיה, מקדשים יחסים כשמאפשרים להם להוות חיבור עמוק.
אישה היא אדם, ויצור בעל יופי אלוקי - היא כזו. כמו כל דבר שיש בו מן האלוהי. גם הגבר.
העולם שלנו יפה ומכוער, טהור ומלוכלך, מלא בניגודים, תלוי תמיד בהתייחסות שאנחנו נותנים לו. כך גם זוגיות ויחסים ומיניות: היא יכולה להיות פורקן, דבר שרוצים כבר לפלוט אותו החוצה ולהפטר ממנו (ויש אנשים שהיא אכן כך עבורם), והיא יכולה להיות חוויה מטעינה אנרגטית, מחברת, מלכדת ומעצימה, מאפשרת לאדם להפנות את חושיו פנימה ולהתחבר אל האלוהי שבו, ואם ניתן למין להיות פשוט מה שהוא, ביטוי ארצי לתכונה אלוהית ולא נייחס לו את כל מה שאנשים מייחסיפם לו, נוכל להיות שלמים יותר עם עצמינו ועם המיניות שלנו.

הי,
רוצה לחדד כמה דברים ממסקנות ביניים שלך:
לעולם לא תימצא הבחורה שהיא הכי בעיני איזשהו גבר - לא מדויק. למה לא? בודאי שאני הכי בעיני בנזוגי שיחיה. זה לא סותר שומדבר. אכן, יתכן שהטבע שלהם הוא לחפש חידושים וריגושים ללא הרף, אם כי הייתי משמיטה את ההתיחסות אל העולם בשחור ולבן, ב"הם" ו"אנחנו", "שלהם" ו"שלנו".
כשאישה מתחדשת ומתייפה בפני בעלה, יש מצב שזה עוזר לקשר הזוגי - ואפשר להפוך - כשגבר מתחדש ומתייפה בפני האשה שאיתו, יש מצב שזה עוזר לקשר הזוגי. למה לא? למה הכללות?
אנחנו ביחד מעל 10 שנים, מתחדשים כל הזמן, עובדים על הקשר ומשמרים אותו. לא בטוחה שאני מתיפה ומתחדשת כל הזמן, בטח שלא מתאפרת או מותחת עפעפיים. פשוט משתנה עם הגיל, מפתיעה, מחדשת, מתמודדת, חיה, אוהבת. וכך גם הוא, בדיוק.

אני צריכה להתמודד עם הקנאה שבי, להיות יותר שלמה עם מה שאני, כי תכלס, אני מזה מקסימה. ברור. את מקסימה. לא צריך להלחם בקנאה, אלא לבדוק מה היא מלמדת אותך, מה היא משרתת עבורך, מאיפה היא באה ואיזה איכות שלך היא מדגישה. אם הקנאה הזו תביא לך איכות של חיפוש ועבודה מתמדת על גחלת האהבה, ואם זאת לא תכבול אותך לתחום צר וקשה, מה טוב - יצאת מורווחת. תתעלי את הדברים לטובתך, שלטי בה ולא היא בך, למדי לחיות בטוב ובנינוחות ולא באמצעו של קפיץ מתוח.

אני צריכה להשלים עם העובדה שמחשבות של גברים מטיילות בעולם הפורח של הנשיות, (שוב, וההפך, גם של נשים) [...] כנראה שגבר דתי מאומן יותר באיפוק. לא בהכרח. שוב, מוזרה לי ההכללה, אבל אם זה מרגיע אותך, מה טוב. ממילא, נקרא שאת בכוונת חיפוש בעולם הדתי, כך שלא משנה מהן סגולות הגברים במחנה זה או אחר (אומרת בדרך ל, שכופרת בהכלללות ממילא). כפה או אמונה מסוג זה או אחר, אינן משנות את טבע האדם, לטעמי.

אני לא אשלה את עצמי שבגיל חמישים עדיין אהיה הכי מהממת בעיני בעלי. לא ברור לי למה לא. מחשבה יוצרת ובוראת מציאות. בדיוק לפני יומיים ישבתי עם חברות בסביבות 30-40. מישהי אמרה שפעם היתה מסתכלת על חיילים והיום כבר לא. נכון, טעמינו משתנים עם הגיל. לא רואה סיבה למה לא תהיי מושכת, מדהימה, מקסימה ומהממת בעיניו גם בגיל חמישים. וכן, אותי הוא יאהב באמת, זאת באמת אפשרות, למה שלא תתמידי בה.

הפכו את העולם לבית בושת אחד גדול.
הלוואי שמיניות היתה משהו יפה וצנוע, בחדרי חדרים.
מחשבה בוראת מציאות.
את בוחרת כיצד לחיות את חייך ומה להכניס לכוסך. אינך חייבת להכניס את הבושת, הכניסי את הצניעות, התום והיופי שאת מייחלת להם. מדוע לא?
נשמע שאת מתקוממת עד מאוד מכל מיני רעות חולות שאת רואה מסביב.
זה בידיך, והבחירה היא שלך.

לעולם לא תימצא הבחורה שהיא הכי בעיני איזשהו גבר, משום שהטבע שלהם הוא לחפש חידושים וריגושים ללא הרף
על סמך מה הסקת את המסקנה הזאת?
אני קראתי פה כמה וכמה דיווחים של נשים שבעיני הגבר שלהן הן "הכי". זה לא מפריך את ה"מסקנה"?
למה הטבע "שלהם" הוא לחפש חידושים וריגושים ללא הרף?
לא נראה לך שיש כאלה שמחפשים חידושים ולעומתם כאלה שלא מחפשים חידושים? למה להכליל סתם?
יש גם נשים שהטבע שלהן הוא לחפש חידושים וריגושים כל הזמן. ולעומתן, כאלה שזה לא הטבע שלהן.

ובאופן כללי מסוגל להיות נאמן ולעבוד על המידות של עצמו
יש כאלה שלא צריכים "לעבוד על זה". הם פשוט ככה.
ואין הבדל בין דתיים לחילוניים בעניין זה. אלא אם כן את מדברת על אלה שהיו רוצים "לחפש ריגושים" אבל הם "עובדים על המידות" שלהם כי הם דתיים וזה מנוגד לעקרונות הדתיים שלהם. מצד שני, קחי בחשבון שיש גם אנשים לא דתיים עם עקרונות ומוסר. כן, כן, יש.

אני לא אשלה את עצמי שבגיל חמישים עדיין אהיה הכי מהממת בעיני בעלי
האמת, בניגוד אלייך, אני לא כל כך רחוקה משם, ואני דווקא חושבת ממש ההיפך (שאני אהיה בהחלט הכי מהממת בעיני בעלי).

פלונית יקרה, אני מזדהה עם כאבך, באמת באמת. גם אני במקומך הייתי כואבת (והייתי במקומות דומים, וכאבתי, אוהו). ובכל זאת, שתי הערות: האחת - וההבדל ביני לביניכן הוא שאני יודעת, ואתן לא לא בהכרח. איך אפשר לקבוע משהו כל כך מוחלט וסופי, בזמן שהמגוון האנושי הוא כל כך עצום? אני לא רוצה להכאיב לך באמירה הזאת, אבל אי אפשר להסיק מאדם אחד לכלל הגברים, גם אם זה נכון במקרים מסויימים, בהרבה מקרים, ברוב המקרים, אני באמת לא יודעת. והערה שנייה - בעלך שיתף אותך, הוא סיפר לך. אני יודעת שזה כואב לך עכשיו מאד, אבל אולי במשך הזמן הכאב יפחת ותעריכי כמה אמון ואהבה יש בצעד הזה שלו? אני לא רוצה לדבר יותר מדי בלי לדעת על זה כלום, יתכן שהוא היה יכול להתמודד עם המצב בצורה יותר טובה, יתכן שבעתיד זה בדיוק מה שהוא יעשה, ואולי אני מדברת שטויות, אבל אני חושבת שלספר לך זה צעד יותר בוגר ואוהב מאשר להסתיר.
בדרך לאן: משום שהטבע שלהם הוא לחפש חידושים וריגושים ללא הרף - שוב, אני לא יכולה להשאיר את האמירה הזאת ללא תגובה מפני שזה לא הטבע שלהם, זה הטבע של אנשים מסויימים, גברים ונשים (אולי יותר גברים מנשים), ואילו אנשים אחרים אוהבים שגרה. אני רוצה להיות פה הדוברת של המגוון האנושי. יש את כל הסוגים השונים של האנשים, תמצאי את מה שנכון לך. אני חושבת גם, שכשנמצאים כבר בזוגיות טובה, פתאום הדברים שכל כך הפחידו אותך יכולים להתגלות כפשוטים מאד. ואילו דברים שלא חשבת עליהם בכלל, יתגלו כמורכבים... מעודד? (-:

הגבירה בחום יקרה (הניק שלך באמת מדבק... יש לי את ה"ללל" של רובינא ובנאי בראש ללא הפסקה מאז שנכנסת הנה )

התחברתי מאוד למה שכתבת, רק רציתי להדגיש שמה שתארת הוא בוודאי היופי הטבעי שאני שואפת לו, ושאני מרגישה צורך לנקות מעלי את כל הזבל התקשורתי שמעלה את נושא המין הצורה בזויה וזולה לתודעה בכל רגע. לי עדיין קשה להשלים עם זה, אני כן חושבת שזה משפיע לרעה אפילו על אנשים "תמימים" כמוני, ועל אף שלא אני זו שאכחיש שאישה היא קודם כל אדם, אני חשה שביומיום היא נמדדת תחילה בגבולות הגזרה שלה. יכול להיות שהכל הוא רק בראש שלי, אבל זה האחרון מושפע מאווירה ומתרבות שאני בטוחה שמחלחלת לתודעה של רבים מבלי משים.

נשמע שאת מתקוממת עד מאוד מכל מיני רעות חולות שאת רואה מסביב.

בהחלט כן. אולי זו פעולה ממקום של מרמור. נהגתי לחשוב שמה שחוויתי במשפחה רק גורם לי לרצות לתקן ולבנות זוגיות טובה יותר, מסתבר שעל הדרך גם נכנסו פחדים. אני מבינה שאת נותנת משקל גדול למחשבה ולציפיה שלי, אני מנסה לבנות תקווה טובה, אבל אני מתבוננת סביב ומתחשבת גם במציאות הקיימת. יכול להיות שאני ננעלת דווקא על דוגמאות שמוכיחות את הטענה שכבר קבועה לי בראש, צריכה לבדוק.

קחי בחשבון שיש גם אנשים לא דתיים עם עקרונות ומוסר. כן, כן, יש.

וודאי שלא התכוונתי לקבוע שאין, אבל אני לא בטוחה שבעולם החילוני "פנטזיות מחוץ לנישואין" נחשבות למשהו לא מוסרי, כל עוד שזה לא מגיע לידי מימוש. אני לא יודעת את זהותן של הנשים שכתבו כאן, אבל היו פה כמה אמירות על כך שאין בעיה לחשוב כל עוד שלא מממשים את המחשבה. בעולם הדתי, גם למחשבה יש משמעות, זה בא לידי ביטוי ב "לא תחמוד" וכדומה. אני לא אומרת שהייתי הורגת את עצמי אם הייתי חושבת על גבר אחר כנשואה, כאילו נאפתי בבעלי, אבל אני כן יכולה להגיד שגם כיום, כשאני שטה בעולם הדמיונות, אני מרחיקה מעלי כל התחלה של דמיון הקשור בגבר נשוי.

עוד הערה אחת: ברור לי שמה שמביא לפירוק נישואין לא קשור רק בתאוות בלתי מרוסנות של גברים לא מוסריים. זה גם לא המקרה הפרטי שהייתי עדה לו. אני מבינה שזוגיות זה דבר עמוק הרבה יותר משותפות בלעדית לקיום יחסים. האחריות להצלחה היא על הגבר והאישה כאחד.

ואחרונה: כנראה שאני כבר לא אשתכנע שגברים ונשים זהים בדומינניטיות של המיניות שלהם. זו גם הסיבה שאותם פרסומאים הזכורים לטוב אינם מציגים לראווה גברים ערומים כשהם רוצים לפרסם שמפו לשיער. המין מוכר, אבל בעיני, נשים לא קונות את זה כל כך מהר.

המין מוכר
בינינו? לא בטוחה שזה נכון ולא בטוחה שזה נבדק.
הייתי רוצה לראות מחקר אובייקטיבי שמשווה בין פרסומת לשמפו בלי מין ועם מין ומוצא מה מכר יותר בעקבות הפרסומת.
אולי דווקא מבצע הנחות מוכר יותר?
אולי איזו דוברת ספרדית מסידרת טלביזיה לנוער (מוי כיף) מוכרת יותר?
אולי "שמפו תוצרת הארץ שלא נוסה על בעלי חיים" מוכר יותר?

הפרסומאים משתמשים במין לא מפני שזה באמת מוכר יותר, אלא מפני שזה מוצא חן בעיניהם וזה באופציות שלהם.
אני אישית רוצה למחוק את האופציה הזאת באופן טוטאלי.

אז כן, אני כן מסכימה שהפרסומות והדוגמניות וכל הקונצפציות האלה בכל פינה גורמות לזילות של האשה, של גוף האשה, של הגוף בכלל, ומזינות גם תפיסות של גברים על מה שמותר ומה שראוי.

_לעולם לא תימצא הבחורה שהיא הכי בעיני איזשהו גבר, משום שהטבע שלהם הוא לחפש חידושים וריגושים ללא הרף
על סמך מה הסקת את המסקנה הזאת?
אני קראתי פה כמה וכמה דיווחים של נשים שבעיני הגבר שלהן הן "הכי". זה לא מפריך את ה"מסקנה"?
למה הטבע "שלהם" הוא לחפש חידושים וריגושים ללא הרף?_
אני דווקא כן מכירה כמה וכמה גברים מהסוג "הזה", שמסתכל ללא הרף, חושב על סקס כל הזמן, וגם מיישם על ימין ועל שמאל - בהנחה שהוא לא נמצא בזוגיות.
כלומר, תשומת הלב המינית הזו לא קשורה בהכרח בבוגדנות.
אמר לי אחד מהם, ידיד ותיק, שהוא לא בטוח בקשר עם חברתו דאז, כי היא כך וכך וכך. מנה שורה של פגמים, ובאותה נשימה הוסיף גם שהוא אוהב אותה מאוד ומרגיש איתה הכי נוח בעולם. למרות ספקותיו לגבי הזוגיות, כל עוד היה בזוגיות הוא לא בגד בה מעולם (אלא כשנפרדו). והוא מהסוג "ההוא".

משהו בכיוון אחר: אותי היתה מטרידה דעיכת היחסים, יותר מאשר בגידה אפשרית. בגידה היא אירוע דרמטי (גם אם חשאי לפעמים), שגורם לפיצוץ. אפשר לסלוח עליה, אפשר לא לסלוח, אפשר להתייחס אליה כאל מעידה חד פעמית (או לחלופין כאל סוף תקופה).
דעיכת יחסים, כשהולכים ומתקררים והופכים למעין-ידידים בלי עניין אמיתי, ולא צומחים לשום מקום יחד, זה תהליך שקשה להבחין איפה הוא מתחיל, ובאופן מוזר הרבה יותר קשה לשקם אותו ולעצור אותו, מאשר אירוע דרמטי שסוחט רגשות מועצמים.

הגעתי למסקנה שאותה דביקות של משיכה ואהבה אצל גברים מדכאת אותי נורא
ואצלך?

אני אעבוד על עצמי כדי לסבול את כל השגיונות שלי ושלו, כדי להיבנות ביחד, אני אהיה מסורה ואשתדל לתת כל מה שאני יכולה כדי שזה יצליח, כדי לגדל איתו ילדים מתוקים ולטעות בחינוכם כמה שיותר בחן
היי, אמורים גם ליהנות מזה

לא רק לשכב על הגב ולפזם את המנון המולדת... (אני צוחקת כמובן. אבל מסתתרת שאלה רצינית לגבי היחס שלך לעונג ומיניות, והנאות אסורות ומותרות).

לילה טוב.

אין מציאות קיימת, יש מה שבראש.
אם מישהי מוצאת את המציאות הקיימת, שתודיע.

בוקר טוב!

התחלתי את היום ב"ללכת" על הדף הזה (קראתי שוב מההתחלה ועד הסוף), ותוך כדי צעידת הבוקר התגלו לי כמה טוויסטים בעלילה, שוודאי היו ידועים לי, אבל הצליחו הפעם להתנסח לכדי הבנות.

ניסיתי לדמיין את עצמי במצב ה"נבגד" כמו שהציעה אחת המגיבות, ועלו בי שני רגשות: אשמה ונחיתות.

אשמה על כך שכרווקה צעירה ומושכת, נטולת סימני מתיחה, "הצלחתי" למצוא חן בעיני כמה גברים נשואים שהעניקו לי תשומת לב מיוחדת, ואולי בכך הסחתי את דעתם לזמן מה מנשותיהם.
(זהירות, הקצנה:)
הנשים האלה עומלות על בניין הבית, לומדות את ועם הבעל, מתמודדות יחד בעליות ובירידות, והנה באה לה ילדונת חופשיה ולוכדת את תשומת ליבם של הבעלים כמעט בלי מאמץ. למרות שלא היתה שם התחייבות הדדית ארוכת טווח, אני, לא בכבודי, עשיתי לנשים האלה מה שנשים אחרות עשו לאבא שלי. הסיחו את דעתו לזמן מה מלהתמודד עם הקשיים שבתוך הבית, יצרו איתו קרבה נפשית שאולי היתה יותר ממה שהוא פיתח עם רעיתו.
איך אני, שהייתי עדה לסבל של אישה נבגדת, יכולתי להיות כל כך פתוחה ומשוחררת בשיחות עם גברים נשואים, ולהרשות לעצמי להרגיש מושכת ורצויה בגלל היחס שלהם?
אני מרגישה שהעונש מוכרח היה להגיע, והנה זה קורה גם לי.

אז מגיע גם הפחד. אם כרווקה האחריות עוד לא שלי, ואני יכולה לתרץ את ההתנהגות שלי בצורך בלתי מסופק ליחס מגברים, הרי שכאישה נשואה, קירבה לגברים אחרים תהיה ממש פשע. האם אני אצליח לצמצם את עצמי?

אני מגלה שהמשיכה המינית הסתמית לא מפחידה אותי, כמו שהיום אין לה ערך בעיני. גם אני מסתכלת על גברים, גם אני מסוגלת לחשוב על מישהו שהוא חתיך, ובעוד חמש דקות כבר אשכח איך הוא נראה. אני לא חוששת שהתאווה המינית החיצונית תשתלט עלי או על בעלי שיחיה, אני מאמינה שאפשר להתמודד איתה. מה שמפחיד אותי היא משיכה שמגיעה ממקום עמוק יותר, של היכרות והערכה. אולי המיניות היא שמתחילה את ההתקרבות, אבל ככל שמשוחחים יותר הקשר מעמיק, ואז גם המשיכה מתחזקת. הבחורות החולפות ברחוב לא מאיימות על שלוותי, אלא אותן אלה שיהיו חלק מהיומיום, הנשים בעבודה, במשפחה, בסביבת המגורים...

תחושת הנחיתות שלי קשורה לכך שאני מרגישה שהמשחק אבוד מראש. אני מרגישה חסרת אונים מול הרצון להיות "הכי". חושבת שהשורש לכך הוא בחויית ילדות והתבגרות. במשך שנים הייתי הילדה הכי חכמה בכיתה, וקבלתי את כל היחס המשתמע מכך, התלהבות בלתי פוסקת מהכשרון המופלא שהוא אני. זה השתנה כשהגעתי למסגרות לימודים גדולות יותר. לא שמצאתי את עצמי בהקבצה ג', אלא שלפתע צמחו לצידי אינטלגנציות חדשות ומוערכות. זה יישמע ילדותי להחריד, אבל כנראה שלא התמודדתי עם המעבר הזה כמו שצריך, כנראה שאני עוד לא יודעת לסמן לי מקום אם הוא לא המקום של "הכי". אני לא יודעת להרגיש ייחוד ולהיות שמחה וגאה במה שאני, אם זה לא "ה" בה' הידיעה, אני לא יודעת ממה מרוצים אנשים "רגילים" ולא מוכתרים. היום אני יודעת שאני לא הכי חכמה או הכי יפה, ואולי בכלל אין דבר כזה, אבל לכל הפחות הייתי רוצה למצוא משיהו שהוא הכי שלי, ואני הכי שלו.

זה ארוך ומייגע, ובטח עצבנתי פה עם חזרה עקשת על אמונות שגויות שלי, אבל הייתי חייבת להוציא את זה החוצה כדי להתחיל את היום. תודה לכולן על השיתוף והעזרה!

הי בדרך לאן, בוקר טוב.
(קודם תודה על המחמאות על הניק, כששלפתי אותו הוא התחיל בתור בדיחה פרטית שלי ושל חברתי היקרה שכותבת באתר ולא תארתי לעצמי שיקבל תגובות שכאלה שברובם מאוד נעימות, יש גם כאלה באתר שחשים מאויימים מלקרוא לי הגבירה - כן,כן (-:)

אני שמחה שכתבת את מה שכתבת, אני חושבת שהגעת למסקנה חשובה ובה הבעיה היא לא עם המהות עצמה, אלא עם ההתייחסות לגביה. אני מבינה את תחושת התיסכול מול הפער בין הצד הזה בנו שחונך על סיפורי אגדות ובו אנחנו פוגשים את הנסיך שלנו (או את הנסיכה) ומרגע זה משתנים חיינו ואנחנו רק שלו ובין המציאות שאנחנו בעצם יכולים להמשך, משיכה עמוקה (לא רק מינית) אל כמה וכמה אנשים.
נכון, יש בזה מן המערער, המחשבה הזו שאני וגם בנזוגי יכולים יום אחד לפגוש אדם ומבלי לרצות להרגיש אליו רגשות ולרצות להתקרב אליו.
יחד עם זאת ברגע שמקבלים את זה ונרגעים קצת מהשוק שבגילוי שאנחנו לא סינדרלה, לומדים לעבוד עם זה ולנצל זה כדלק לזוגיות בריאה.
אני באופן כללי משתדלת לא לראות בזוגיות מוסד שמסמן בחירה לכל החיים (למרות שזה המודל בו בחרתי ואני רואה עצמי בזוגיות ארוכת שנים, 7 עד כה,מקיימת בית ומשפחה), מתוך הכרה שאנחנו יצורים דינאמיים, נשמע לי הרבה יותר הגיוני שאחרי 15 שנה שני אנשים יגדלו בשני כיוונים שונים מאשר ביחד, למרות שהמודלים שאני מייחלת להם הם אכן אלה ששורדים (כמו הוריי האהובים שחיים 45 שנה יחד ועדיין "מושכים אחד לשני בצמות")
אני מקווה שאני מתנסחת ברור, אני מצד אחד לא מכריזה על הזוגיות כעל נכס לכל החיים וזה משאיר אותי כל הזמן עם עין תורנית, בוחנת, רואה איפה צריך להשקיע, לפתות, ללבות, לשמר כי יש תמיד סיכוי שזה יגמר ויחד עם זאת אני פועלת לטובת זה שזה יחזיק מעמד, יחד עם זאת אני בוחרת בה כדרך חיים- רק בלי התחושה הרכושנית, בלי הבעלות על זה, כאילו זה שלי בטאבו.
זו הסיבה שאני בוחרת לא להתחתן (אני מרגישה שטקס הנישואין הוא לא זה שיקדש את הזוגיות שלי- אבל זו רק אני), אני חשה מחוייבת לזוגיות מראש, התחייבות פנימית עמוקה, עם מודעות תמידית למה שקיים בחוץ ועם בחירה מודעת.
(לכן, הפירסומות המזלזלות בגוף האישה, הסקס הנוטף מפירסומת שאמורה לפרסם ניחוח לשרותים, לא נוגעות בי, הן לא מפריעות לי, הן יותר מעוררות בי גיחוך)

מקווה שניפוח השכל שלי הצליח להיות עם משמעות מסויימת
יום מצוין שיהיה

אה, ועוד משהו...
אף אחד מאיתנו הוא לא הכי חכם או יפה או גדול. אנחנו אנשים ויש לנו תכונות שליליות ופחדים ויצרים ויש בנו כוחות עצומים ונפלאים.
יש אנשים שחושבים שהם משו משו או לפחות כך מראים כלפי חוץ ויש כאלה שמראש הדימוי העצמי שלהם נמוך והם מרגישים קטנים, שפלים וחסרי כל אפיל (אני הייתי פעם כזאת) - שניהם בד"כ בלי סיבה מוצדקת.
ואני חושבת שהדרך למצוא איזון ושקט נפשי הוא למצוא את האמצע. לנסות להיות טוב, מחובר אל עצמך ואל הבריאה מסביבך (ע"ע בריא), להכיר במה שלא בשליטתך וללמוד לשלוט לגמרי במה שכן.
להבין שאנחנו מכלול של תכונות שמושכות אנשים מסויימים ודוחות אחרים וכל שנרצה הוא למשוך אלינו אנשים שרוצים להטיב עימנו לתת ולאהוב, להתחבר חיבור עמוק איתנו ולא לתת מקום לכאלה שלא - ובתוך זה את אלה שיבחרו בנו, בגלל שאנחנו משנים משהו מהותי בנשמתם, מוציאים מהם את הטוב, מקדמים את הצמיחה שלהם גם אם אנחנו לא הכי הכי בשומדבר (ואנחנו לא), אבל אנחנו המון (-:

בוקר טוב,
כשאני שטה בעולם הדמיונות, אני מרחיקה מעלי כל התחלה של דמיון הקשור בגבר נשוי
איך אני, שהייתי עדה לסבל של אישה נבגדת, יכולתי להיות כל כך פתוחה ומשוחררת בשיחות עם גברים נשואים, ולהרשות לעצמי להרגיש מושכת ורצויה בגלל היחס שלהם?
אם כרווקה האחריות עוד לא שלי, ואני יכולה לתרץ את ההתנהגות שלי בצורך בלתי מסופק ליחס מגברים, הרי שכאישה נשואה, קירבה לגברים אחרים תהיה ממש פשע. האם אני אצליח לצמצם את עצמי?

זו דוקא לא ה-נקודה בשאלותיך או בדיון שהתפתח פה, אבל רוצה להאיר איזו פינה.
קרבה לגברים אחרים איננה פשע.
זה עניין של הזוגיות שתייסדי עם בנזוגך, לכש.. אך ישנם זוגות ומקרים זוגיים, ואני בינהם, שבהם לבני הזוג ישנן חברויות, יחד ולחוד, עם אנשים נשואים, אם כאלו שהיו חברים עוד לפני כן, כרוקים, ואם נשואים שהצטרפו לחוג החברים כנשואים, אם קשר עם אחד מבני הזוג, שהוא גם בן המין השני, ואם עם שניהם (שזה נשמע מקרה שפחות מטריד אותך), ואלו חברויות מופלאות, עמוקות, מרגשות ומקובלות עד מאוד.
בבחינת רק על עצמי לספר ידעתי, לי יש חברים גברים נשואים, והחברות שלי איתם עמוקה, פתוחה, משוחררת. אני מרגישה בחברתם נוח, מדברים על שלל נושאים, אוהבים, חושבים, משחקים ועושים כל מה שחברים עושים.
אינך חייבת לצמצם עצמך, נישואין או זוגיות אינם כלא. גם לא כלא של מחשבות.

אם אומר לך "אל תחשבי על פילים ורודים", אני מניחה שמה שיעלה לך בראש הם פילים ורודים.

ביחסים של כבוד, אמון, אהבה, קשר עמוק, ידידות, גליות (מלשון היות גלוי) - לא חושבת שחברות עם אנשים אחרים יכולה להחשב כפשע. כולנו בני אדם, חברתיים.
ולכן מציעה לבחון את הקביעות החד משמעיות, ולפתוח את החלון ואת הלב לעוד הסתכלויות ולמשבי רוח מרעננים שיכולים לפזר חששות (ואולי גם להביא אחרים) ולפוגג התלבטויות.

יום נפלא

שלום, אני מתפרצת. איזה דיון מעניין.
בדרך לאן יקרה, אני כלכך מבינה את הפחדים האלה. הפערים בין מה שהמציאות מראה לנו (ואצלך ממש בבית) לבין האידאלים הזוגיים
הוא ממש בלתי נתפס. איך אפשר לסמוך? איך אפשר להיות בטרסט? אולי כל העסק נידון לכשלון מראש.

אולי, אבל מצד שני אנחנו נידונו לנסות את זה. לנסות חיים זוגיים כי ככה אנחנו בנויים ברובנו המכריע. נמשכים ונקשרים אל הצד השני, גופנית נפשית ורוחנית,נידונו לנסות עם כל הבאגים והבעייתיות, לקוות לטוב ואם לומר זאת מנקודת מבט דתית, אז לדעת שביחסים יש שלושה ולא שניים ובשלישי אין לזלזל כלל וכלל.
לכל דבר בעולם, הריון נגיד,כל פרוייקט, יש מיליון דברים שיכולים להתפקשש. את חלקם אפשר לצפות ולדאוג שלא יקרו, וחלקם בלתי צפוי ודורש התמודדות "על המקום", אבל כולם כולם, הם חלק ממסע.
בעיני אחד הדברים הקשים בזוגיות הוא שיש פה בן אדם מולי ש, מה לעשות, הוא לא בשליטתי. ממש ממש לא. לא מה שהוא מרגיש, לא מה שהוא עושה, לא מה שעובר עליו, לא יחסו אלי.
בשלב מסויים הבנתי שהמיקוד שלי צריך לעבור אלי. לתגובה שלי למה שקורה בינינו. יש לי הרבה עבודה לעשות וכדאי שאני אעשה את שיעורי הבית שלי. זה יותר יעיל מלהסתכל במחברת שלו ולתת לו עצות. זה עובד ככה יותר טוב לשנינו ומביא תוצאות באותם הדברים ש"הפריעו לי אצלו".
אני מתכוונת שבמקום לדאוג (כי הדאגה שלך כרגע היא בתיאוריה, נכון?) על מעשיו האפשריים של בן זוג פוטנציאלי, את יכולה להתבונן במה שקורה בתוכך, ומתוך כך את יכולה ללמוד משהו על עצמך, על יחסיך עם העולם ועם השותף השלישי.
כי הרי מהו טבע המציאות? האם גברים בוגדניים הם משחר הבריאה? תקבלי מיליון עדויות לכאן ולכאן ועדיין לא תשתכנעי לאף כיוון. המציאות היא מה שאת עושה. ובענין הזה צריך להזהר מ"אשר יגורתי בא לי" . המציאות תביא לך את מה שאת רוצה, אבל לא מתוך פחד ודחיה, כי אז היא תביא לך את מה שאת לא רוצה.
אבל למרבה השמחה, עכשיו בדיוק השלב לעבוד על זה.
בקיצור, מה קורה אצלך בפנים? (זה לא מחייב תשובה כאן, כמובן)
רוב שמחה והצלחה@}

אני באופן כללי משתדלת לא לראות בזוגיות מוסד שמסמן בחירה לכל החיים (למרות שזה המודל בו בחרתי ואני רואה עצמי בזוגיות ארוכת שנים, 7 עד כה,מקיימת בית ומשפחה), מתוך הכרה שאנחנו יצורים דינאמיים, נשמע לי הרבה יותר הגיוני שאחרי 15 שנה שני אנשים יגדלו בשני כיוונים שונים מאשר ביחד, למרות שהמודלים שאני מייחלת להם הם אכן אלה ששורדים (כמו הוריי האהובים שחיים 45 שנה יחד ועדיין "מושכים אחד לשני בצמות") ( הגבירה בחום )

יש במשפט הזה שציטטתי כמה נקודות שאני רוצה להתייחס אליהן.
א) כשנמצאים בנישואין ארוכי טווח וכבר יש ילדים, בית, נכסים ושיגרה- לא כל-כך פשוט לפרק את החבילה.
יש הרבה פחד. מעוני (יחסי), מבדידות, מנזק לילדים, משינוי היחס בסביבה אליך. זה נשמע יפה שאם הזוגיות כבר לא צומחת אז
אפשר לסגור את ה"בסטה" ולהמשיך הלאה, אבל בדר"כ צריך טריגר הרבה יותר רציני מזה.

ב)המודלים שאני מכירה (הוריי וחבריהם) שחיים יחד כבר 60 שנה- ממש לא מושכים אותי. משעמם, חצי חי, חסר מודעות.
זו הסיבה שבעלי ואני (שגם הוא חושב כך) החלטנו שלא מוותרים. לא נכנעים לשיגרה ולמשפט הפולני הנצחי "ככה זה".
ההתאהבות שלנו (לפני 23 שנה) פינתה את מקומה במשך השנים ליחסי שותפות (כמעט עסקית, הייתי אומרת) בניהול
הבית, הילדים וההתבססות הכלכלית. הגענו למצב שהיינו כבר כמו אחים יותר מאשר זוג. אולי נשמע נחמד ורגוע אבל מבחינתי
זה היה גרוע יותר מאשר סעיף א'. הוא חשב "שככה זה אצל כולם וזה בסדר".
לפני שלוש שנים, ממש כמו הארה, זה השתנה בבת אחת. לא קרה שום דבר חיצוני מיוחד. רק ההבנה שלו קרתה פתאם.
מאז, עלינו במדרגות ההכרה והתיקון הזוגי והאישי. (מזכיר את לימודי ימימה ולא סתם).

ג)אנחנו גרים בישוב קטן. בשנים האחרונות אנחנו "מטופלים" בכמה זוגות שנפרדו. חברים, אחים. כאלה שאנחנו יודעים
מהכרות קרובה למה, מה ואיך. גם זה עוזר להבנה. אפשר לראות קו מחבר בין כולם (אף על פי שהסיבות שונות).
הקו המחבר הוא חוסר המודעות העצמית (תמיד השני טועה ואני צודק/ת) וחוסר הרצון לעבוד קשה ולאורך זמן על תיקון.
שיהיה לי עכשיו טוב. לא מחר. יאוש מהמצב. בריחה אל הפח הבא.
ואחרי כמה שנים אני רואה שרובם נשארו באותה רמת מודעות נמוכה וחוזרים על אותן התנהגויות ותפלאים שהאושר לא הגיע...

הי רוזמרין
כמובן שכוונתי לא היתה לחיי נישואין "נוחים" מתוך הרגל ופחד להיות לבד. כשאמרתי "מושכים אחד לשני בצמות" התכוונתי לתאר מצב שבו אחרי 45 שנות נישואין ומשפחה יש ביחסים ביניהם חיות, אהבה, חשק ושובבות. הלב שלהם מחסיר פעימה כשהם נפגשים אחרי תקופה שהיו בנפרד (לצערי, תקופות שכל אחד מהם היה בב"ח ) המודל שאני רואה הוא לא משעמם.
בקשר למה שאמרת בסעיפים ב' וג' זה נכון, גם אני מכירה זוגות כאלה שחיים לבד (בין אם יחד או לחוד) ואני מסכימה איתך עם כל מילה בנושא המודעות העצמית וחושבת שהכל מתחיל ונגמר שם. וגם אני שומעת טובות כל הזמן על לימודי ימימה שחלק מחברותי לומדות וצומחות בה שנים. כמובן שיש הרבה דרכים להעצים מודעות עצמית ולהפנות את החושים פנימה, וזה נהדר, מכיוון שיש הרבה סוגים של אנשים וכל אחד מוצא את הדרך שמתאים לו ללכת בה אל אותו היעד.
בסופו של דבר האושר, העצב, שמחה או דיכאון מתמקדים ביכולת הפנימית שלנו להגיב אל החיים שלנו וכמו שנכתב פה למעלה, ליצור את המציאות שלנו.
בסופו של דבר בתוכינו יש מקור של כוח ועוצמה ורוך ונחמה וזה התפקיד שלנו לראות אותו וללמוד להשתמש בו. הוא שלנו.

וגם אני שומעת טובות כל הזמן על לימודי ימימה שחלק מחברותי לומדות וצומחות בה שנים. כמובן שיש הרבה דרכים להעצים מודעות עצמית ולהפנות את החושים פנימה, וזה נהדר, מכיוון שיש הרבה סוגים של אנשים וכל אחד מוצא את הדרך שמתאים לו ללכת בה אל אותו היעד. (הגבירה בחום )

כן גבירה חמודה (ממה שקראתי אותך גם בדפים אחרים- יש לי פה עסק עם חמודה אמיתית...).
אני למדתי ימימה רק כמה חודשים. שתיים מחברותיי הטובות ביותר הן ברסלבית וחבדניקית היום כתוצאה
מהלימודים ופה, בגליל, זה להיט. הרעיון דומה לכל הרעיונות האחרים אבל הדרך (אם להתעלם מהנקודה
הדתית) מאד מדברת אליי. עבודה עצמית, הפניית המבט פנימה, זיהוי הליכלוכים והעומסים והניקוי.
פליי ליידי פנימי...

תודה, רוזמרין @}
לגבי ימימה - זה ממש תהליך עמוק וחזק ממה שאני שומעת מחברתי ועכשיו גם ממך...
וכן, מוכרת לי העובדה שזה להיט גדול בגליל.

(אם להתעלם מהנקודה הדתית)
כן, זה חבל שצריך להתעלם ממנה, כי בסופו של דבר הגרעין העמוק של כל דת הוא היכולת ליצור את אותו קשר בין אדם לעצמו ובין אדם למקום וסביבה שלו - וחבל שהממסדים הדתיים של שלושת הדתות המונותיאיסטיות לוקחים את כל מה שאוניברסלי ותקף לגבי האנושות ומגדרים אותו בתוך מערכת שמשמשת הרבה מנגנונים של כוח שליטה והפליה (וסליחה גדולה מבדרך לאן שזה הדף שלה. אני מכירה אישית גם הרבה משפחות דתיות יהודיות שחיות את היהדות בדרך הרוחנית והטהורה ביותר @})
היתה תקופה שגם אני שקלתי ללכת להרצאות של ימימה ואני חושבת שהאוריינטציה הדתית היא מה שמנע ממני, בסופו של דבר מצאתי את הדרך שלי, והיום אני מרגישה שאני אדם מאמין וככל שהאמונה שלי מתחזקת כך אני הולכת ומתרחקת מן הדת ומנהגיה...
בכל אופן זה לא העניין, וסליחה על הסטת הנושא, העניין הוא באמת למצוא את הדרך לטיהור עצמי וחיבור עם הגוף, הנפש המיינד ובסופו של דבר עם האלוהי שבתוכנו ומסביבינו

נאמרים פה כ"כ הרבה דברים חשובים ומעוררי מחשבה שאני מרגישה שצריך לשבת עם דף ולרשום את כל הדברים שעולים בי בעקבותיהם.

חייבת לספר לגבי מה שאמרת על להיות "הכי" במשהו: אני זוכרת שלפני כמה שנים נקלעתי לאיזו סיטואציה של מיונים לעבודה בארגון ששולח אנשים בשליחויות שונות ברחבי העולם. היו שם רק בנות (בכוונה, זה היה נפרד), ויום שלם היינו צריכות להפגין את יכולותינו השונות בהפעלת קבוצה, בדיבור אל קהל, בשימוש בשפה זרה וכו'. בסוף היום הזה הייתי מותשת (שקלתי גם ללכת באמצע, תיכף תביני למה) אבל בעיקר הרגשתי כל כך עלובה. כולן שם היו יפות, מוכשרות, חכמות, בעלות כושר ביטוי גבוה וביטחון עצמי שנזל להן מהאזניים. אם עד אז היה לי ביטחון בכשרונותיי ויכולותיי, הרי שבאותו יום פשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. פתאום גיליתי שיש שפע של בנות, לא פחות מוצלחות ממני, ואפילו יותר (מדהים שהייתי צריכה להגיע לגיל 19 כדי לגלות את זה). התחלתי לחשוב (במילים האלה ממש) : "אם אני לא הכי טובה במשהו, בשביל מה צריך אותי בעולם בכלל? יש עוד מליון כמוני". הדכדוך הזה נמשך כמה ימים, גרם להורים שלי להתקשר ולהבטיח לי שאני הבת הכי טובה שיש להם, והאחות הכי טובה שיש, וה"אני" הכי טובה, ואף אחד לא באמת יכול להחליף אותי. אז זה היה נשמע משכנע בדיוק כמו האמירה שלהם שאני כל כך יפה (כן, והם בטח אובייקטיבים...) אבל נראה לי שהיום אני מבינה שזה נכון. שבחיים שלי יש רק אותי, ובעולם שאליו אני שייכת, המשמעות של קיומי עצומה לאוהבים אותי ולמי שנתקל בי, אפילו אם לא גיליתי את האנטיביוטיקה או המצאתי את המטוס. ההישגיות שיש בי לא נעלמה כליל, אבל אני חושבת שגם לי יש עבודה פנימית לגרום לה שלא תבוא על חשבונם של אחרים (לא רק בנוגע לקשרים זוגיים).

לגבי החשש מקשר קרוב ועמוק עם גבר אחר- לי נראה שזו בהחלט בחירה שלך. לי היו חברים קרובים לפני החתונה, אבל הקשר שלי איתם השתנה ואני לא מתחרטת על כך. אני יודעת שבעייתי לי שיש משהו שאני ארצה לספר לחבר ולא לאישי היקר; אני יודעת שזה היה מאוד מעציב אותי אם לבעלי היו חברות כ"כ קרובות. בחיים שאני רוצה לבנות לעצמי זה לא מתאים, ואני עושה את הבחירות שלי ומתנהגת בהתאם. זה לא רק בעניין של להיות קרובה אל חבר יותר מאשר בן זוג, זה גם ברמה יותר פשוטה. אני לא רוצה להגיע לרמת קרבה שתאתגר אותי מבחינה רגשית ותגרום לי להרגיש משהו שאני רוצה להרגיש רק כלפי אדם אחד בעולם. נראה לי שצדקו פה כולם, וזה לא רק אתגר גברי, גם אשה יכולה למצוא את עצמה בסיטואציה בעייתית של "בגידה". למה מראש להסתכן בכך? חברים שחשוב לי לשמור איתם על קשר, הפכו לחברים "שלנו", לא רק שלי. יכול להיות שאצא עם כמה מהם לבלות בלי בעלי, אבל מאוד אשתדל לא למצוא את עצמי בפגישה של שניים. האינטימיות הזו לא מתאימה לי ואני יודעת שגם לבעלי אין "חברות" חוץ ממני, אלא כל מיני נשים שהוא הכיר מפה ומשם, שהוא מאוד נעים וחברותי אליהן כשהוא נתקל בהן, אבל אף פעם לא יוזם מפגש בלעדיי או אפילו מרים אליהן טלפון כדי לגלגל שיחה. ברור שזה לא מתאים להרבה נשים שכבר כתבו לפניי, אבל לנו זה מאוד כן.

ואגב, דיברנו אתמול אני ובעלי, על כל הדף הזה. הוא אמר שההתמודדות עם היצר היא התמודדות תמידית, ואין דבר כזה לגבור עליו אחת ולתמיד. מה שכן, בתור אדם דתי (ואני לא אומרת את זה כי יש לו כיפה על הראש, אלא כי הדברים האלה באמת בנפשו ועמוד השדרה של חייו), ההתקרבות לתורה והחיבור אליה נותנים לו כוחות וכלים לעשות מאמצים יותר גדולים ולהצליח יותר בשמירת העיניים. כמה שהוא יותר מחובר לתורה, ככה הוא מרגיש שהוא מצליח יותר בדבר הזה. ובמקום להלקות את עצמו על נפילות, הוא מאושר על כל הצלחה. וככה, לאט לאט הוא מתחזק בעניין הזה. יכול להיות שאם יושבת לפניו בהרצאה באוני' בחורה לא ממש לבושה, זה ידרוש ממנו מאמץ להוריד את העיניים ולהתמקד במשהו אחר, אבל גם להגיע לרמת שליטה כזאת זה הישג לא מבוטל בעיניי. אני לא אומרת בכלל שאי אפשר להצליח בזה אם אתה לא דתי, פשוט מחזקת את טענתי במעלה הדף שבחיפוש שלך, שחשוב שתחפשי אדם ששואף לתיקון ולעלייה בכל תחומי חייו, גם בזה. זה מתחבר מאוד למודעות ולעבודה העצמית ככלים לזוגיות בריאה כמו שכתבו כאן מעליי.

פלונית יקרה,
בהצלחה עם האתגרים העומדים לפניכם,
מאחלת לכם שהמשבר יהפך להזדמנות ותצאו ברווח ליחסיכם.

פלונית, גם אני מצטרפת לאיחולים. מקווה מאוד שתצליחו לתקן ביחד!

יש לי חומר למחשבה מכל הנאמר כאן. טרושקה, תודה על השיתוף, אני שמחה שיכולת להבין את התחושה שלי.
אני חושבת שבסוף הסופי של הדיון אני אצטרך לכתוב לעצמי עבודה מסכמת כדי להשתלט על כל התובנות (-:

אני מדמיינת אותו.
השאלה הראשונה שעולה בי היא - איך אני יכולה לדמיין אותו, כשאני לא מסוגלת לדמיין אותי? אמנם אני יודעת מי אני, במה אני עוסקת, מה חשוב לי, מה אני אוהבת, אבל אני מכירה את עצמי מבפנים, אין לי מושג איך זה נראה מבחוץ....

אסטרטגיה א': "להעתיק ממישהו שפעם אהבתי (או לפחות את איך שהוא נתפס בעיני): אוהב אדם וטבע שחיוכו מכיל ועוטף עולם ומלואו.

אסטרטגיה ב', בשיטת המחקר ההשוואתי: אדם שמח ושלם עם עצמו. לא כמוני, שהלב השמח שלי מנוקד בכאבים, ולמרות שמצב רוחי בדרך כלל טוב, לפעמים אני בוכה מזכרונות לא נעימים או מדברים טובים שאני לא רגילה אליהם.

הוא אוהב כל אדם באמת, לא כמוני, שלמרות שאני נכספת לשם, עדיין מתמודדת עם קנאה, גאווה ורגשי נחיתות.

הוא מציב לעצמו מטרות ויודע להזיז עניינים, לא כמוני. הפחד והספק מאריכים עד מאוד את זמן התגובה שלי לרצונות הפנימיים.

הוא פתוח לסוגים שונים ומשונים של אנשים, שמח להתחבר לטיפוסים אחרים, מרגיש שזה מרחיב ומעמיק אותו. טוב, בזה אנחנו די דומים.

הוא מצחיק ומושך אבל...הוא מושלם מידי, למה שהוא יהיה קיים? אני מרגישה שאני צריכה "לבחור" גם את החסרונות שלו כדי שזה יהיה מציאותי, אבל אני לא יודעת מה כדאי

....

רק יודעת מה אני יכולה לתת: הקשבה, אמפתיה, בינה שנתן לי הבורא, את היותי אישה, רכה, אימהית, מושכת...

אה, והוא יהיה נאמן, ממש ממש ממש נאמן, ואנחנו נרצה לבנות ביחד בניין עדי עד, לא לשנה שנתיים ואז נראה. נעשה הכל כדי שיהיה לשנינו ולבאים מתוכנו רק טוב, גם כשנטעה ונתעה בדרך.

טוב. אני מקווה שהמפרט הטכני הזה הבהיר לייקום מה הוא אמור לשלוח אלי ממש בקרוב, ומתפללת שאכן קיים כזה אחד, רווק לגמרי שרוצה להיות נשוי לגמרי.

לילה טוב.

בדרך לאן יקרה, איזה יופי של מפרט,
עכשיו כשאת יודעת מה התכונות שהיית רוצה שיתקיימו בך את יכולה להתחיל לעבוד עליהן.
אז יהיה לך בן זוג פנימי בתוכך, לא תצטרכי מפרט חיצוני, תהיי שמחה וטובת לב, לא תצטרכי להגיד "אבל אין לי זכות למשהו מושלם"
(אל תדאגי, זה לא יקרה) ותוכלי לחיות את חייך במלואם. ובעיקר, צפי להפתעות!
נעשה הכל כדי שיהיה לשנינו ולבאים מתוכנו רק טוב, גם כשנטעה ונתעה בדרך.
אהבתי.
כל טוב@}

שכחת להוסיף שהוא יבוא על סוס לבן ,
ירים אותך בקלילות,
יתן לך נשיקה הכי מתוקה והכי ארוכה שננשקה אי פעם,
ותדהרו יחד לעבר השקיעה

ישלי מלא מה להגיד צפי תגובה

לגבר חלומותייך, כפי שהצגת, לא תצטרכי לתת את מה שאת יודעת
רק יודעת מה אני יכולה לתת: הקשבה, אמפתיה, בינה שנתן לי הבורא,

אם הוא שלם, שמח ויודע לקבל החלטות והזיז קדימה אז הוא מספיק קשוב לעצמו.

ועכשיו ברצינות, בדרך לאן יקרה. הרי כל אדם החל מגיל מסויים כבר צבר מספיק פחדים ואכזבות
לצד סיפוק ושמחה. גם הגבר שתפגשי יהיה כזה והוא אכן יהיה זקוק להקשבה והתמיכה שלך אבל יכול
להיות שאם הוא יזהה שאת מצפה ממנו להיות:
מציב לעצמו מטרות ויודע להזיז עניינים
אדם שמח ושלם עם עצמו
אוהב כל אדם באמת

אז הוא ינסה להתנהג בהתאם ולא לספר לך את מצוקותיו ופחדיו. היית מעדיפה כך?

חוץ מזה, מה שכתבת שאת יכולה לתת הם דברים נפלאים. בטח היית שמחה שגם הוא יהיה כזה, נכון?
אדם שמדחיק את מצוקותיו ומתכחש להן- יתכחש גם למצוקות של הנמצאים איתו. לא כדאי.

אז מה דעתך על גבר חכם, מבין, אמפטי,שותף לדרך ולבית וגם נותן את חלקו בפרנסה?

ואני שואלת, מה דעתך לתת לעצמך להיות מופתעת?

לדעתי יש דברים שהם must, כמו מישהו שיהיה חכם, מבין, אמפטי,שותף לדרך ולבית וגם נותן את חלקו בפרנסה
אבל מעבר לזה נדמה לי שכדאי לשמור את עצמנו פתוחים למה שיבוא. לכי תדעי מה מזמנים לך בתחום הזה. אולי מה שנראה לך כרגע ממש חשוב, יסתבר כלא כ"כ, ומה שאת בכלל לא חושבת עליו עכשיו, תהיה התכונה האהובה עלייך בבן זוגך העתידי?

אני חושבת שרשימות מסוג הזה, עלולות לקבע אצלנו תפיסות שיחסמו אותנו מלהיות פתוחים ונכונים באמת. מקווה שאני לא עושה לך עוול בכך שאולי אני מפרשת אותך באופן שגוי.

היי בנות.

תודה על ההשתתפות..
ניסיתי לדמיין את מה שאני מחפשת, להבין מה אני רוצה. בהמשך לרומי וחלומי, כנראה שאלה שאיפות שהייתי רוצה לממש,
ואולי זה באמת מספיק שגם בן זוגי שיחיה יעריך את המטרות האלה ויצעד איתי בדרך אליהן.
בכל זאת רציתי שהמישהו יקדם אותי במשהו שחסר לי, שישלים אותי בתכונות מסויימות, כי אם שנינו נהיה "בעייתיים" באותו התחום, יהיה קצת קשה לזוז...

בכל זאת רציתי שהמישהו יקדם אותי במשהו שחסר לי, שישלים אותי בתכונות מסויימות, כי אם שנינו נהיה "בעייתיים" באותו התחום, יהיה קצת קשה לזוז...

נפלא מה שכתבת...
מציעה לך לקרוא את לבסוף מוצאים אהבה ואת לשמור על האהבה הזאת .
שניהם ספרים של הארוויל הנדריקס. השני הוא דווקא המיועד לרווקים אבל שניהם פותחים עיניים.
כמו שאת רואה, על שניהם היו פה דיונים ותוכלי קצת להתרשם מה אנשים חושבים על זה.
באופן כללי, הרעיון הוא שיחד עם בני זוגנו אנחנו מרפאים את פצעי הילדות ועולים במדרגות ההתפתחות
יד ביד. בן הזוג שתמצאי הוא לא מקרי. הוא האחד שירפא ואת תרפאי אותו. יפה, לא?

יש האומרים שהקב"ה מזווג זיווגים מאז שסיים את מלאכתו ב-6 הימים.
וזיווג הזיווגים הזה קשה כמו שלנו קשה קריעת ים סוף.
מצד שני - אם כבר הקב"ה מזווג זיווגים, למה לנו להתחרות בו?
למה לשלוף רשימת מכולת לפני שפוגשים בן אדם?
ממילא מה שאנחנו חושבות שאנחנו מחפשת - זה לא מה שאנחנו באמת צריכות.
ואז כשכבר באנו עם מסגרת מוכנה קשה מאוד למתוח את התמונה כך שתתאים ובסוף הכל נקרע...
או שלהיפך, נצליח לראות בבן אדם מה שאנחנו היינו רוצות לראות ולבסוף נתאכזב ונקרא לו שקרן.
כמובן יש אלפי תיאוריות לגבי הזיווג, אני מאמינה באחת.
שעובדת בשבילי

להיות שמחה, מאושרת, שלמה, עסוקה, לומדת, מתפתחת - האושר והאהבה מושכים,
הפחדים מרחיקים.
הפחדים מביאים איתם גברים שיודעים לנצל ולשחק, כשאת שלמה ה"תחמנים" לא יימשכו אליך.
פשוט תהיי את, אל תכיני את עצמך למישהו ספציפי, תהיי פתוחה להכיר את מי שרוצה בך,
וכידוע את שאר העבודה עושה הקב"ה. או ההורמונים.
המון בהצלחה
ורק טוב

בכל פעם שנדמה לי שהתקדמתי לאן שהוא, מסתבר שהתהום הרבה יותר קרובה...

אני לא מבינה מה קורה לי
איך הצהרתי שאני רוצה ורוצה ורוצה זוגיות, ואחת כזאת טובה ומיוחדת
והיום אני חושבת לעצמי אולי לא, אולי אם הייתי יכולה להיות מסופקת מינית מגברים שאני מעריכה בכלל לא היה איכפת לי זוגיות.
אני אמנם מאוד רוצה חבר לטווח ארוך, אבל אולי זה רק בשביל להעביר את הזמן? כך שהייאוש ייעשה יותר נוח?
ונכון שאני מאוד אוהבת ילדים, אבל למה להביא אותם לעולם כזה, כל כך זמני ומסובך?
למה לי להפוך לחיית-דאגות וכאבים? לא מספיק האנשים שאני דואגת להם היום?
לא די בכך שכל צער שלהם מהדהד בי שבעתיים? לא מספיק שקשה לי להשלים עם העובדה שיום יבוא ואפרד מחלק מהם?
האם זה לא גרוע למדי שהדבר שאליו אני אמורה לשאוף ביותר בחיי הבוגרים נראה לי כל כך מפחיד ומאיים, עד כדי כך שאני רוצה למות מחוסר תוחלת?
לא מספיק שהחיים האלה, והמטרות הנעלות יותר ופחות משאירים איתי כל כך בודדה וקטנה וחסרת אונים?
שאני אתן את כל המתנות המפוקפקות האלה לדור הבא?

נמאס לי

נשמע שאת רואה את התהום קרובה, נימת ייאוש.
אז קודם כל, קבלי

.
אמנם מאוד רוצה חבר לטווח ארוך
יופי. למה הייאוש? למה הכאב והחצי הריק, הקשה, החסר והמאיים? כן, כל אלו הם צדדים של מציאות חיינו, בלעדיהם לא נוכל לראות את הטוב, המחייך, הענוג, היפה, המלא, התמים והרך.
מציעה פרשנות משלי - את מפחדת מהדבר הזה שנקרא זוגיות, חוששת, מאוימת, וזה לגמרי באופן טבעי.
הייאוש נשמע קשה והרצון למות מחוסר תוחלת, הבדידות, חוסר האונים, הספקות והרהורי הפרידה - כולם קשים.
אבל מחר יום חדש, ויש בו הבטחה - לחברות גדולה, לחיים משותפים, להתחלקות ושמחות קטנות של יום חולין, למשפחה, לביחד, לחיבוק.
עכשיו תני לעצמך את המתנה להיות מסוגלת להיות שם, להכיר, ללמוד, להפתח אל נפש תאומה, להתרגש, להרגיש, להתמלא, להתרוקן, לאהוב, כל החוויות האלו, שאני מאמינה שבשבילן אנו פה.
אם את רוצה לדבר, לא כאן, אלא ממש, אשמח - אפשר בטלפון, מייל, פנים אל פנים. סליחה על ההצעה המעט-חודרת, אך אם את זקוקה, באמת שאני כאן.

תודה רבה לך בדרך ל
האכפתיות היא אחרון הדברים שמחזיקים אותי מעודדת.
היה לי יום גרוע אתמול
נהר דמעות, רצון לצעוק לשבור
להגיד לאלוקים שלי שיודע את כל התשובות
שנמאס לי מהשתיקה הארוכה שלו
שאני לא מבינה בשביל מה אני קיימת, ושאם יש אנשים שסובלים יותר ממני, אז הוא ממש אכזרי בעיני...
חודש אלול וצריך להתקרב לחזור בתשובה
אני נטועה על מקומי, פשוט אין לי כוחות לזוז לשום מקום
שיבוא ויקח אותי, שיראה לי איזה דרך
ריק לי כל כך, ואני מרגישה לכודה
לא מכירה את הגוף עד הסוף, כי אסור לי
לא רוצה להישאר לבד כי זו קללת שיממון
מפחדת מחיבור לא טוב, מפחדת להרוס חיים של אחרים, מפחדת להביא ילדים לעולם אומלל
אפילו למות הוא לא מרשה לי

אבל אין לי ברירה, אני יודעת שאני אמשיך לחיות, ואם יקרו כמה דברים טובים או פחות זה הכל בעל כורחי.
אני פשוט מתעבת את המשחק הזה שנזרקתי לתוכו, ומצד שני יודעת שאם לא אשתתף בו ואחיה חיים מנוונים
אסבול עוד יותר
כן היום או מחר תזרח השמש, הרבה שמשות כבר זרחו לי בשנים האחרונות
אולי באמת תבוא אהבה מתישהו ותגרום לי לחשוב שהעולם נפלא וורוד ומתוק, ולא להבין בכלל את מה שכתבתי פה.
אינשאללה.

אינשללה.....
המרגיעון כותב: "הייתי מחבק אותך עכשיו, אבל אני רק מחשב" אז למרות שזה דרך המחשב
שולחת לך

רך ומכיל.
נראה שלפני הזוגיות אולי כדאי "ליישר" דברים עם עצמך שגורמים לתהום הזו....לרגשות הקשים,
לפחדים, לקחת על עצמך כאב של אחרים (זה ממש לא פשוט אבל גם לא הכרחי (-/ ) ורק אחרי
זה להתחיל לחשוב על זוגיות, מה שנקרא: פרה-פרה.
ברגע שיהיה לך טוב עם עצמך, 'לבד', לא בזוגיות יהיה לך טוב גם בזוגיות וכל 'השדים' והפחדים יעלמו. מאחלת לך שתמצאי את התשובות לכל השאלות ושתמצאי את הדרך שלך לזוגיות.

יקרה,
כתבת אלול, ושלחת אותי עם זה ישר למייל, לחפש משהו שקבלתי לקראת אלול לפני כמה שבועות. הנה לך.
ועוד שני דברים. אני בטוחה שאת נפלאה, ושיש בך המון כוחות. זה מורגש משאלותיך, כתיבתך, רגישותך. תני לעצמך (גם את הקושי), חמלי ואהבי.
המרגיעון: אפשר להזמין הזדמנויות.
היום דברתי עם מישהי על הלוגותראפיה, של ויקטור פרנקל (המוכר לרבים בעיקר מ"האדם מחפש משמעות"). הוא מציע אפשרות לחיות את חיינו ולהסתכל בהם באספקלריה של העתיד, ולא של העבר. למצוא את הניצוץ, את הדבר בעתיד שאליו אנחנו מכוונים ועליו אנחנו מדברים, ולשם לצעוד.
וכמובן, הוא מדבר על אהבה, שבלעדיה, אין כלום.
שיהיה סופשבוע נעים

והנה הקטע:

אלול- זמן לנקיון (אנונימי- תרגום מספרדית)

היה עליי לערוך ניקיון בתוכי.

לזרוק כמה מחשבות לא רצויות.

לנקות כמה אוצרות שהיו מעט חלודים.

לכן, הוצאתי מתחתית המגירה זיכרונות שאני כבר לא משתמש בהם ושאינני רוצה בהם עוד.

הוצאתי כמה חלומות, כמה אשליות,ניירת מההווה שמעולם לא השתמשתי בה.

חיוכים שמעולם לא הענקתי. זרקתי את הזעם והטינה מהפרחים הקמלים שהיו בתוך ספר שמעולם לא קראתי. הבטתי על החיוכים העתידיים שלי ועל השמחות שאני מתיימר לחוות...

שמתי אותם בצד כשהם מסודרים היטב.

סבלנותי פקעה.

הוצאתי את כל תכולת הארון והשלכתי הכול לרצפה:

תשוקות נסתרות, רצונות שהדחקתי, מילים איומות שמעולם לא רציתי לומר, פגיעה מצד חבר, זיכרון מיום עצוב. אבל, מצאתי גם דברים אחרים ויפים מאוד...

ציפור שיר שזימרה בחלוני...

ירח בצבע כסף, שקיעת השמש...

הכול הקסים אותי ודעתי הוסחה כשהבטתי בכל אותם הזיכרונות. התיישבתי על הרצפה כדי לבחור.

השלכתי ישר לשקית האשפה את שאריות האהבה שפגעה בי.

לקחתי את מילות הזעם והכאב שהיו במדף העליון, שאני בקושי משתמש בו וזרקתי אותן החוצה מיד.

דברים אחרים שעדיין מכאיבים לי שמתי בצד כדי לבדוק אחר כך מה לעשות בהם, אם אשכח אותם או אשליך אותם לפח האשפה.

בצד השני של אותה המגירה אשמור את הדברים החשובים ביותר:

אהבה, שמחה, חיוכים וקורטוב אמונה לרגעים שאזדקק להם ביותר.

אספתי את האהבה והחיבה, קיפלתי יפה את המשאלות, ניגבתי במטלית את מדף המטרות שלי והשארתי אותן במקום נראה לעין כדי לא לשכוח אותן.

הנחתי במדפים התחתונים כמה זיכרונות ילדות. במגירות העליונות סידרתי את זיכרונות הנעורים ומולי תליתי את יכולתי לתת ובעיקר את יכולתי להתחיל מחדש.

לא קראתי את כל הדף, רק את ההודעה שלך המבקשת עיצה.
מקריאת ההודעה שלך שמתי לב לדבר אחד מובהק - חשיבה של שחור לבן. הגברים הם כך וכך ונשים הן כך וכך, ולפיכך המסקנה המתבקשת היא שהגבר שלך יתבונן כל היום בנשים אחרות, יפות ממך, ואת תזכי לתסכול ושאר צרות.

זה לא עובד ככה. גבר הוא לא מכונה שהעיניים והמיניות שולטים בה. דווקא בדור שלנו יש לא מעט מודעות לנושא הזה שכולנו גברים ונשים מאוד מאוד מורכבים. יש לא מעט גברים עם עיני עגל תמימים וכרוכים אחרי נשותיהן שביום בהיר בגדו, ויש לעומתם גברים שהיו הוללים לא קטנים לפני הנישואין ומיום שנישאו חוץ מלהתבונן פה ושם לא עשו דבר. כנ"ל לגבי נשים. ויש כמובן את כל הגוונים בדרך. אנחנו לא שחור לבן, אנחנו אנשים ואנושיים. שלא לדבר על זה שישנן נשים הרבה יותר מיניות מהגברים שלהן שלא כמו המיתוס שציינת למעלה (גם פה יש דפים שמדברים על פערים בחשק וברצון המיני מצד נשים שרוצות יותר ויצריות יותר מבני זוגן).

אני חושבת שאין ערובה לדבר. זביאת נשוא המיניות והבגידות, אם אחרי שנים רבות אחד לצד השני תגלי את שאת פשוט לא יכוהל הלתעורר לצידו עוד כמה שנים כי הוא הפך אחר ואת אחרת? אם יקרה משהו אחר, עוד כמה שנים הוא יחליט שנגמר לו, בלי קשר למיניות ולאיך שגברים נמשכים לנשים וכן הלאה- פשוט נגמר לו?
אם תפנית במקום המגורים תגרור תפנית בקריירה שתגרור שינוי מאוד גדול שלך עם עצמך, העלאה בביטחון העצמי שלך היפתחות לעולמות חדשים, נסיעות רבות - ותמצאי לידך גבר קנאי וקשה שלא ראית ואל תארת לעצמך שהוא כזה? כמובן שגם הפוך..
הכל יכוללקרות בנישואין, ומה שחשוב זה לא לחשוב 17 שנים קדימה. תחפשי מה שנכון לך היום, את רוצה גבר אוהב, נאמן, כייפי, מעניין? תתמקדי בזה. את רוצה מישהו שתוכלי להרגיש שיהיה לצידך לאורך שנים - תנסי לאתר את הנקודה שבה תרגישי שהוא אדם שפתוח לשינויים מההיסטוריה שלו, ומההווה שלכם יחד. זוגיות יציבה שבה שני בני הזוג הם אנשים שנעים עם שינויים, שיודעים לצמוח כתוצאה מכשלונות או תפניות בחיים שלהם עצמם - שורדת יותר מכל זוגיות שכרוכים בה הבטחות והצהרות אהבה של ימי הטרום משקעים.

לסיום אני יכולה לומר לך משהו שלמרות שהוא לא נשמע הכי רומנטי ואופטימי - אי אפשר להתעלם מפיסת המציאות שיש בו. אני חושבת ש בוחרים בן זוג לחיים שלמים, את בוחרת מישהו שטוב לך איתו בהווה מאוד, שאת מעריכה אותו ואוהבת אותו ורוצה מאוד להמשיך לגדול איתו בשנים הבאות. שאת רואה גם את עצמך איתו בכמה השנים הבאות, גם כבן זוג, וגם במקרה של גילאים צעירים- כאבא לילדים שלך. מבחינה סטטיסטית ואינטואטיבית, הזוגיות הזו יכולה להחזיק, במקרה הטוב עשור. את חושבת שלמשך עשור יהיה לך טוב איתו? אחד משלושה מתגרשים, ולגבי השניים הנותרים.. את בטח יודעת מה קורה בהרבה בתים... זוגיות פונקציונלית, לצורך משכנתא, נוחות, וכו' כשברקע בגידות ושאר צרות. אני חושבת שכשרואים את התמונה ככה, זוגיות לעשור או זוגיות לשנים הקרובות שבהן את מכירה את עצמך ויכולה פחות או יותר לצפות את התנהגותו, אופיו, וכו'- , אני חושבת שזה מאפשר להתמקד במה שחשוב לך בהווה ולא באיזו אידאה כלליתומאיימת לפי הדברים שלך של זוגיות נצחית. אגב, זוגות רבים נישאים לפעמים לאידאה ולא לאדם. נישאים עם ההבטחה או הפוטנציאל בכל תחום, גם ברמה של הנאמנות. ונאמנות זה לא משהו שאפשר להבטיח, זה משהו שאפשר להרגיש שהוא קיים בהווה, ולקוות שימשיך להתקייים כל עוד הזוגיות הטובה נמשכת. כשברור לי לפחות, שאין שום הבדל בין נשים לגברים בעניין. אגב, בעניין המשיכה של נשים לגברים דרך הלבל הרגשי.. את יודעת כמה רומנים נשים מנהלות עם עמיתים לעבודה? עם ידידים? (וגם בכלל, ממשיכה מיידית כמו שכביכול ייחסת רק לגברים) כלומר גם אם ההנחה שלך של התחברות רגשית מינית נכונה- אז גם לנשים יש יכולות בגידה מרשימות. אם את מעידה על עצמך כאדם נאמן, אז אולי תנסי לאתר את הנאמנות כערך חשוב וומיננטי גם אצל הבנזוג שלך. זה שהוא גבר לא מעיד לרגע שהערך והמחויבות שלו לערך פחות חזקים משלך. לגבי הפיתויים, לא חושבת שנערה בסופר פארם מאפשרת פיתוי גדול יותר מהעמית השרמנטי לעבודה שלך.

ג'ינג'ית, הייתי שולחת לך sms בכוכב נולד, בחיי....
(ואני נגד)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי. הפורום הזה לא פעיל יותר?
הרבה פעמים אני מגיעה לדף הזה ומעלות בו תכנים מקסימים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הפורום לא פעיל יותר?
מעניין מה קרה לכותבת הפוסט בחלוף השנים

דף נעשה פעיל כשכותבים בו... מוזמנת לכתוב ולעורר את הדיון.

וכן, באמת יש הרבה דפים בבאופן שמאד מסקרן לדעת מה קורה איתם היום