גווני ם

אנונימי

_{דף בית אישי, דף בלוג. לשעבר: גוונים של אפור}

תמיד זה הגוונים שבאמצע. חיה את הגוונים האלה,

מזמן כבר הבנתי שאני בן אדם אפור.
אפור זה לא רע. יחסי ציבור גרועים יש לו לאפור, אנשים חושבים שאפור הוא מן אמצע כזה, משהו מהוה, חסר חיים.

ואני חושבת ההיפך.

אני כבר מזמן חושבת שאפור זו מהות אופטימית, עמוקה, רבגונית. כל הצבעים בעולם לא יכולים להגיע לעומק הרבדים שנוצרים מהשילוב של השחור והלבן.
מתרחקת מהשחור ומתרחקת מהלבן, לא טובים לי הקצוות האלה, למה אנשים כל כך שואפים לשם?
מייצרת לי גוונים שונים של אפור שמאפשרים לי להרגיש בנוח, להישיר מבט, להתרווח.

אנשים חושבים ששגרה זה רע, מנסים לברוח ממנה בלי להבין ששגרה זה בדיוק לחיות את החיים. זה זה בדיוק. לא על יד ולא אחר כך ולא רגעי שיא או שפל. שגרה זה מה שצריך להיות בדיוק.. כשאני מוציאה את כל חוסר השקט והתסכול שאנשים הכניסו למילה הזו אני רואה שלווה.
שביל ארוך, מרוצף בחלוקי נחל נעימים למגע, בשוליו עשב ירוק רענן והרבה פרפרים, לצעוד בשביל הזה, זו הדרך הנכונה. אין צורך בבורות ומכשולים, אין צורך בירידות לצורך עליות או בעליות לצורך ירידות או בלונה פארק מסעיר ככל שיהיה,
כל הצבעים האלה טובים לפעמים אבל האפור הזה מנחם, פותח, מאפשר נשימה עמוקה ותקווה.

פעם יכולתי לעשות בקלות את הסוויצ' בראש ולהרגיש ככה את הדברים. עכשיו זה מאמץ. התקלקלתי.
שנים של קונפורמיזם חונק השכיחו ממני את חיבתי לאפור והכניסו לי לראש את הרתיעה, את הלחץ, את החיפוש המתמיד אחר סיפוק, את המקום הריק הזה, המחפש, המקום שמסרב להתמלא. כמעט שכחתי שאני אדם של אפור ואדם של שגרה. כמעט שכחתי כמה אני אוהבת אותם. ברגע האחרון הצלחתי לאחוז פה איזה בדל זכרון, מזל. כמעט טבעתי כבר.

ראיתי את השאלה שלך אצל מיכל בז, חברה שהתחתנה לא מזמן מצאה שמלה מאממת אצל נעמה בצלאל. כמובן שהיא לא אמרה שזה לחתונה. זו היתה שמלה לבנה פשוטה אבל יפה וחמודה להפליא. גם המחיר היה חמוד - פחות מאלף ש"ח.

עניתי לך אצלי.

חנה'לה,
תודה! בדיוק עניתי אצל מיכל.
נעמה בצלאל בהחלט ברשימה שלי... אם כי נראה לי שזה לא בדיוק הסגנון, אבל נראה, אני פתוחה...
והמחיר בהחלט מפתה.

גוונים יקירתי
לא שואלת
לא מאיצה
אם הבנתי נכון
אז אושר. מלא אושר, בטחון ואהבה מכל הסוגים הטובים.

טל בן חיל 08-9261078

עשיתי מעשה.
צללתי וקראתי את כל הדף וככה פוסט אחרי פוסט מחקתי... (אחרי שהעברתי הכל למחשב שלי ושמרתי (-:)
כבר כמה ימים שאני מסתובבת באי נוחות מהידיעה שכל השנה האחרונה שלי חשופה כל כך לעיני כל ברחבי הרשת.
כל המלל הזה הרגיש כמו משא כבד, עול.
וגם סוג של רוח פרצים לתוך הנפש שלי...
ממש רציתי להשתחרר מזה כבר.
ואני מקווה שזה בסדר מבחינת כל מי שכתבה כאן לאורך הזמן,
קראתי עכשיו שוב דברים שכתבתן לי, איזה דברים יפים ומעודדים ונעימים.
בנות יקרות אתן פשוט נפלאות, הכל שמור במחשב שלי ונראה לי שאחזור לדברים במקרה הצורך.

אני רוצה לשנות פה קצת.
רוצה ששני הפוסטים הראשונים יהיו סגורים עם פלוס בצד שמי שרוצה יכול לפתוח ולקרוא בטקסט נפרש, לא יודעת איך לעשות את זה, מי יעשה את זה בשבילי?
וגם רוצה לשנות את שם הדף ל גווני ם ושהוא יהפוך להיות דף בית ושזה גם יהיה הניק שלי.
וגם את זה לא יודעת איך לעשות.
אם מישהי במקרה קוראת, אשמח לעזרה.
תודה!

התחדשות נעימה

תודה

חושבת עליך ומחייכת, ככה, באמת.

בהתחלה לרגע נבהלתי שמחקת מפה הכל,
רואה בדף הזה חלק מהמסע גם שלי
וכמובן שמבינה אותך
ומאחלת התחדשות נעימה
ומלא טוב.
שלומך טוב?

אויש גוונים, האם את יודעת כמה זה בדיוק מה שהייתי צריכה?

_וגם, סתם בא לי להגיד לך מהחוויה שלי כשאני נמצאת בצמתים האלה,
שלחיפושים עצמם יש הרי משמעות בפני עצמה, בלי שום קשר למטרה או ליעד זה שלב מענין בחיים - אופטימי!
יש המון אפשרויות, יש הזדמנויות, הרבה דברים צופן לו שם העתיד.
מקום מענין מאד להיות בו (ברור לי שזה גם לא פשוט ולא תמיד קל אבל כרגע אנחנו בזוית האופטימית )
בהצלחה!_

כי בראש אני יודעת שזה משמח, שינויים, ושהכל פתוח ואיזה כיף,
אבל הגוף והנפש עוד לא הסתנכרנו עם האינפורמציה הזו והכניסו את עצמם ואותי לסטרס.
אז תודה על התזכורת יקירתי,
וחג שמח מאוד

גוונים

מקנאה בך על נקיון האביב, גם אני אשמח לעשות זאת...אחרי שאבין איך עושים זאת כאן באתר.

רחרחתי וקראתי והבנתי שיש חגיגה באופק...כל כך משמח.
ושתדעי לך שכל פעם שיש לי התחלה של משו ולעיתים קרובות גם פרידה ואכזבה, אני נזכרת במה שכתבת לי על הדרך לקראת,
ועל המפגשים שהיו לך עד...וש..להנות מהם וזה.
לא תמיד אני זוכרת כשכואב, אבל מחייכת.

באתי לתת חיבוק.
לכל מקרה.

היי גוונים, בנוגע לשאלה שלך ב{{}}ככר השוק, על החלפת שם.
אין אפשרות ליצור דף בית משם אחד, חייב להיות בו המקף התחתון _.
אם התכוונת שאת רוצה לשנות את השם ל{{}}גווני ם כמו שראיתי שקראת לעצמך, אז זה אפשרי... (לזה התכוונת?)
למרות חיבתי לדברים כאלו אני עדיין לא יודעת לעשות זאת, אבל אם תרצי אני מוכנה ללמוד בקרוב איך עושים את זה ולנסות. אני יודעת איפה למצוא את הדרך. אם תחליטי שאת רוצה, אני אתייעץ עם אחת העורכות קודם ואבקש אישור והדרכה. אני מצד אחד רוצה לסייע פה, ומצד שני לא רוצה להרגיש "חוצפנית" או לגרום להן ליותר עבודה. אני לא כותבת המון באתר אבל קוראת בו כבר תקופה ארוכה ומודעת לעומס הרב שיש על העורכות המקסימות ואני רוצה לעזור בדרכים שאני חושבת שאני יכולה...

רוצה ששני הפוסטים הראשונים יהיו סגורים עם פלוס בצד שמי שרוצה יכול לפתוח ולקרוא בטקסט נפרש, לא יודעת איך לעשות את זה, מי יעשה את זה בשבילי?
את עדיין רוצה? את זה אני יכולה לעשות אבל מבקשת ממך אישור קודם. בנוסף:

את רוצה שבשורה הראשונה של כל אחד תהיה רשומה השורה הראשונה של כל קטע או שלא יהיה מלל כלל ליד ה"+" ?
מבקשת אישור לתייג את הדף הנוכחי כדף בית (הבנתי נכון?). ואם זה לא כבר בלוג אז תגידי לי ואני אוריד את התיוג על הדרך.
אם תחליטי שאת רוצה שאברר לך לגבי החלפת השם זה בטח ייקח יותר זמן, אבל תגידי לי אם זה עוד רלוונטי

עדיף שתחזרי אליי עם תשובות לדף הבית. שבת שלום וכל טוב לך @}

שינוי שם דף

גווני ם, התחדשי!
קראתי את הדף שלך גם אחרי ששיגרתי את השאלות והחלטתי לפעול כי הבנתי ששאלתי שאלות קיטבג שעל כולן ענית פה או בככר וברור מה רצית...
תודה לפלונית על הקישור לשינוי שם דף, הוא היה מאוד מאוד ברור וידידותי ומזמין לכל אחד לנסות ולשנות. פעלתי אחרי ההוראות.
_{למבינות: הדבר היחיד שעשוי להיות בעייתי הוא שלא התקבל מידע בהפניות לכאן, עלה לי קישור שבור}

מבקשת שתכתבי אם תרצי שאשנה/אוסיף דבר מה (אייקון מסוים / טקסט מקדים לצד ה+ וכו')
רושמת בראש הדף את השם הקודם, אפשר למחוק אם לא תרצי.
השארתי גם את התיוג של דף בלוג. אם תרצי אסיר.

אהבתי את מה שכתבת בטקסט הנפרש

, ומאחלת לך גוונים משמחים בכל צבע שתבחרי

ג וונים מזכיר לי את ג יפית ומרגיש "תקוע" עם ה"ג" העיצורית.
בהתחלה קפץ לי לראש, שאם את גם רוצה לשנות צבעי הגוונים, את יכולה לקרוא לעצמך גוונ ים
ואם לא, אני הייתי משאירה את זה גווני ם יפה בעיני משאר האופציות שהעלית. זה זורם בהתחלה, ה-י' מוסיפה לזה תחושת שם חיבה, gvani.
תודה שגרמת לי ללמוד (בקלות) איך לשנות שם דף! ובכיף בכיף עוד דברים שתרצי תכתבי לי מתי שיבוא לך, אני נהנית מזה

גוונים מה שלומך

תתחדשי!

הי גוונים אני מקווה שהמעבר יהיה קליל ונעים ומרגש. שהעיר תקבלך בברכה ותחשוף בפנייך את פינות החמד והשכיה שלה.@}@}@}@}

נדמה לי שיש בדף מובילים כמה מילים על עניין הטיפים.
למיטב ידיעתי 100 נהוג כטיפ סבבה. אבל אפשר גם 50-150, מדובר פה בהעברה קטנה יחסית לדברייך,ולא העברת דירה שלמה.
מזומן. לי נראה מתאים למי שאחראי. למרות שאת יכולה גם לכ"א אם זה מה שמרגיש לך יותר נכון או מתאים.
אם הייתי מרגישה שהטיפ לא יגיע ליעדו, אז הייתי נותנת לכ"א.

מעבר מוצלח!!!

לגבי המובילים, 100-150 זה יפה מאוד.
מסכימה עם אפרת ש אם הייתי מרגישה שהטיפ לא יגיע ליעדו, אז הייתי נותנת לכ"א.
ולמען האמת, זו האופציה המועדפת עליי.
רובם גם מעריכים מאוד שתייה קרה (לא ממותקת) ופירות (בנוסף לטיפ, לא במקומו

מעבר חלק ומשמח שיהיה!

אפור בחוץ וגשם. כאילו יום חג במיוחד בשבילך.
שיהיה יום משגע @}

תודה שאת את.

@} מקווה שתתרגלי לעירך החדשה במהרה. אולי עכשיו שיעברו החגים והשגרה תחזור למחוזות זה יהיה יותר קל.

תודה מאוד

אני יודעת שהדף הזה לא פעיל ובכל זאת

יקרה מקווה שאת בטוב. חושבת עלייך, תמיד שמחה לראות את שמך.

לשבת שלום

תודה

שנה טובה גוונים
שנה של התקדמות מתמדת ופיכחון עיניים להצליח לשים לב אליה
והרבה שמחה

שליחה על ידי נטע_ק* » 14 מרץ 2013, 10:00

ראיתי את שמך לרגע במה חדש ותהיהתי מה שלומך.
מקווה שאת בטוב

מי יכול להכניס את כל הטקסט עד כה לפלוס קטן כזה שלא יראו אותו?

חוזרת לכתוב... חייבת כבר לכתוב קצת...

אז אני בהריון! בהריון!
אני בהריון! חוזרת על צירוף המילים הזה שוב ושוב ושוב ולא מאמינה ולא מעכלת, לא מפנימה.
פעמיים ראיתי כבר הוכחה פועמת על המסך אצל הרופא, הבחילות והעייפות והמיחושים בבטן לא נותנים מקום לספק ובכל זאת אני כמעט ולא מצליחה לתפוס את זה. אחרי כל כך הרבה שנים של עיסוק בזה, כמיהות, לחצים, הרפיות. אחרי סדרה של כמה הריונות כימיים וספירות ומעקבי ביוצים, אחרי שתמיד אצלי זה רק תיאורטי, כל החברות שלי נכנסות להריון ויולדות ובנות המשפחה שלי עוקפות אותי בסיבוב ואני אצלי זה בפריים, זה נוכח, אבל רק בדיבורים, או החלטות עם האיש או ניסיונות שלא מצליחים. אצלי זה אף פעם לא אמיתי.

ופתאום זה כן.

כמעט ולא יכולה להכיל את עוצמת הכרת התודה שיש לי על זה שהגענו לרגע הזה. הכרת תודה כללית כזו, שזה פשוט קרה. וספציפית לאיש שאיתי שהלך איתי את כל המסע הזה ולמרות שכמה פעמים בדרך כמעט ונשברנו בסוף הגענו לרגע הזה והוא כולו מלא בפליאה הזו בדיוק כמוני. והודיה לגוף שלי שידע לעשות את מה שהוא צריך לעשות בסופו של דבר, היו לי כבר מחשבות רעות עליו...
אבל, למרות כל זה, אני מסתובבת עם מערבולות של רגשות, ולא כולם חיוביים, ולא תמיד קל לי, וחייבת קצת לאוורר ולשחרר את זה. אז מוצאת את עצמי כותבת כאן.

זה התחיל בחרדות נוראיות, כמעט ולא יכולתי לשמוח. כשראיתי את הפס בבדיקה הביתית (פסים, ברבים, היו כמה וכמה בדיקות כאלה, על מי אני עובדת... פשוט כל כך התקשיתי להאמין) לא העזתי לשמוח כי כבר היו פסים לפני כן שהסתיימו במפח נפש (אמנם לא כאלה חזקים...) אחרי בדיקת הדם פחדתי לשמוח כי היו לי כאבי בטן והרגשתי שהנה עוד רגע מתחיל דימום (כאמור קרו מקרים כאלה לפני כן) כשראיתי הכפלה של הבטא נשמתי לרגע לרווחה אבל כאבי הבטן לא נתנו לי לשכוח כמה הכל עדין וקטן ואולי ארעי. כך גם באולטרה סאונד הראשון, הרגע שבו נראתה הנקודה הפועמת על המסך היה מרגש ביותר אבל כמעט ולא יכולתי לשמוח מרוב חרדה. שזה עוד רגע ייגמר.

השבוע הייתי שוב אצל הרופא, הכל תקין, שבוע 9 (כולה...) מנסה להתחיל להרפות מהחרדה הזו ומאד מתקשה. לרוע המזל יש לא מעט סיפורים שאני מכירה וגם קוראת עוד ועוד באינטרנט על הריונות שמסתיימים, זה קורה וזה שכיח וההריון הזה כל כך יקר לי, כל כך חשוב לי אני מפחדת! אני פשוט מפחדת! כותבת את זה כאן כי אני כבר לא יכולה להסתובב עם הגוש הזה (לא מעזה להגיד לאנשים היקרים והשמחים שסביבי את העוצמה של הדבר הזה).

ומרגישה כפוית טובה, איך את יכולה לא לשמוח? הגעת למצב שאליו כמהת, ייחלת, זה הפך סוף סוף מחלום רחוק להווה קיים, נוכח. איך את לא שמחה? (אני כן, אבל הכל מעורבב).

מרגישה כפוית טובה, כי מכירה מקרוב את כל אלה שרוצות להיות במצבי, שהיו נותנות הכל כדי להיות בדיוק במצב הזה (עם כל החרדות שבו, גם אני הייתי שם לפני שניה והייתי קוראת דבר כזה ואומרת לעצמי שבכל רגע נתון אני מוכנה לעשות דיל ולקבל הריון עם חרדות מאשר אי הריון כשזה הדבר היחיד שאני באמת רוצה)
ובאמת אני שמחה, באמת באמת ובכל זאת לא מצליחה להרפות מהחרדה הזו. כל הליכה לשירותים עדיין, כבר כמה שבועות, מלווה בתפילה קטנה לא לראות דם... עד כדי כך... לפעמים אני מדמיינת שאני מרגישה שמתחיל דימום...

אני חושבת שבעיקר מה שקשה לי זה הפער. בין איך שדמיינתי שאהיה במצב הזה, לאיך שאני באמת. היה לי ברור שאני אהיה לחוצה, ככה זה כשכל כך רוצים משהו וכל כך הרבה זמן לא מצליחים לממש אותו, כשהוא קורה הוא הופך ליקר ערך כל כך שמפחדים עליו. היה לי ברור שזה מה שיקרה, אבל חשבתי שבמקביל אני ארגיש בעננים, ארגיש איזה שלמות ונחת, שהנה הגעתי למנוחה ולנחלה. ולא... זה לא קורה. אני כן שמחה, מאד, בעיקר עוד מעכלת ומתפעלת ומתפעמת, אבל אני לא בעננים. ואני מרגישה שמן הראוי שאהיה בעננים, זו העוצמה הנכונה לזמן הזה, אלה הרגשות שהייתי רוצה שימלאו אותי. מעצבן אותי שהמציאות נצבעת בצבעי לחץ וחרדה. איפה האמונה שלי? (התערערה בניסיונות שכשלו, מושפעת מנתונים יבשים כמו גיל מבוגר להריון ראשון, אף פעם לא הייתה הצד החזק שלי...?)

אני לא מתלוננת, שלא יישמע חלילה שכן, אני מקבלת את עצמי עם כל החרדות והלחץ ומכילה, ומתבוננת, רק חייבת לפרק קצת את כל זה, כי בעצם מה שאני רוצה להרגיש זה יותר שקט, שלווה כזו ששמחה בחלקה. קיבלתי את כל מה שרציתי, הכל בסדר.
וכבר התחילו ההתלבטויות לגבי הבדיקות. בעלי רוצה לעשות כמה שיותר בדיקות לוודא שהכל בסדר (מי שפיר וצ'יפ גנטי וכאלה) אני מהססת, לא כל כך בא לי. ומצד שני אין מצב לקחת סיכונים ואני בת 38 אחרי הכל ובהריון ראשון ויקר כל כך

ויש עוד טרדות. שמשתלטות עלי, משתלטות על השמחה ועוכרות אותה. כשאני לא מרגישה כלום אני חוששת שמשהו לא בסדר והפסיק להתפתח. כשאני מרגישה – כאבי בטן – נלחצת שמשהו לא בסדר כי למה כואב. הבחילות דווקא עשו לי הרגשה טובה, חיברו אותי לקיומו של ההריון עצמו (ולא רק לחרדות עליו) אבל גרמו לי לאכול בצורה פשוט מזעזעת ועכשיו אני לא רגועה (כבוגרת דפי החיוניות ואחרי ששיננתי כבר לפני שנים את הדף תזונה ללידת תינוק בריא )
כבר כמה שבועות שאני ניזונה ממוצרי קמח לבן בלבד (זוועה מה שזה עושה למערכת העיכול שלי, אבל רק זה מעביר את הבחילות ולא מסוגלת להסתכל על אוכל מקמח מלא) ועל קרטיבים ומיצים ממותקים (עם המון קרח) בשבוע האחרון הבחילות קצת ירדו אז מסוגלת לאכול גמבה, קישואים, מלפפון קצת אבוקדו (תודה לאל על זה) קצת תפוחי אדמה וקוטג', ממתקים אני דווקא יכולה לאכול כמעט בלי בעיה (במבה, תפוצ'יפס, שוקולד...) אבל משתדלת לא לאכול. כבר 3 שבועות שלא אכלתי חלבונים ופירות וכמעט בכלל לא ירקות... מצד אחד מרגישה שאין לי הרבה ברירה, אם אני לא אוכל את הדברים האלה אני פשוט לא אוכל כלום (אין לי תיאבון וחשקים בכלל) מצד שני אולי אני יכולה בכל זאת להכריח את עצמי קצת יותר?

כמובן שאשמח לשמוע תובנות בעניני תזונה ובחילות (קראתי את כל הדפים הרלוונטיים...)

בכלל אשמח לשמוע תובנות, דברי הרגעה, סיפורים מעודדים ודברים כאלה.
אבל בבקשה לא שום דבר מטיף או אפילו לא בעשירית טון של נזיפה או זלזול וכמובן לא דברים מלחיצים, את זה כפי שניתן להבין יש לי מעצמי בטונות...

יש לי עוד המון שאלות קטנות, אידיוטיות לפעמים, על להיות בהריון, על הגוף שמשתנה, אולי בהמשך אשאל אותן כאן..

בהנחה שהכל ימשיך באופן תקין. כי זה מה שקורה לי עכשיו כל פעם שאני מעזה לדבר על העתיד של ההריון הזה אני מיד מסייגת, מיד מקטינה, מיד פותחת את האפשרות שאולי זה לא ימשיך רק כדי שאם אכן זה יקרה אני לא אתרסק לגמרי, אבל ברור שאני אתרסק, אולי מכאן נובעת רוב החרדה כי אני יודעת שלחזור עכשיו למצב של 'להיות גוונים לא בהריון' יהיה פשוט הדבר הנורא ביותר. אחותי אומרת לי לפעמים, בניסיונה להרגיע, שגם אם חס וחלילה חס וחלילה חס וחלילה תקרה הפלה (הסיכויים ממש עולים ככל שעולה הגיל) אז זה יהיה פשוט עוד שלב בדרך והנה אנחנו יודעים שהכל תקין והגוף שלי יודע להיות בהריון ולהתייחס לאי הצלחה כנקודתית אבל אני יודעת שזה יהיה נורא, ואני כל כך מפחדת מזה ואז מלקה את עצמי שאני בכלל חושבת על זה.
הרי הכל טוב, הכל תקין, ומפחדת שאני עושה לעצמי מזל רע עם כל המחשבות בוראות מציאות וכל החרטא הזה...

כן, להירגע, אין ספק שזה מה שנדרש, נושמת המון, וככל שעוברים הימים, מצליחה יותר להאמין שהכל יהיה בסדר,
אני כבר בשבוע 9, כל יום שעובר מקטין את הסיכויים למשהו רע שיקרה.

מתה כבר להיות בשבוע 15.

וואו, כמה כתבתי... אפילו לא שמתי לב, כנראה שממש הייתי צריכה את זה!

אפילו לכתוב כאן קצת פחדתי, כי זה כאילו הופך את זה לודאי, למוחשי - ומה יקרה אם זה לא ימשך? איך אני מעזה לכתוב על זה בכזה בטחון?
כאילו לא לחטוא בחטא הגאווה...

אההההההה!
יש לך דף בית...
ואני בכלל לא ידעתי כל השנים האלה. והנחתי שאי אפשר לתקשר איתך מחוץ לדף מסוים.
ואחרי שסיימתי להיות מופתעת מזה גיליתי שאת בהריון.
או לה לה, כמה בשורות בבוקר אחד (בשבילי, את כבר מזמן יודעת שיש לך דף בית).

יקירתי המקסימה, בשעה טובה לך. ובהצלחה רבה. ובכיף ובקלות ובשמחה.
ובאהבה @}

ובנוגע לתזונה - תעשי את הכי טוב שלך באותו רגע ומעבר לזה תנוחי ותהיי עסוקה בשמחה שלך.
אל תקראי שום דבר מפחיד ומאיים. הכל יהיה בסדר. אני חושבת, מהמעט שאני יודעת, שיש לך בסיס תזונתי טוב לצאת ממנו ולחזור אליו.
ואם תרצי תמיכה יותר קונקרטית (כאן, או בדף אחר, או במייל) רק תגידי.

אגב, המייל הרגיל שלי מופיע בראש דף הבית.

מזל טוב! איזה יופי שמחה בשבילך שיעבור בבריאות ובשמחה

יו גוונים כמה מגניב! מזל טוב!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

איזה יופי!! מתרגשת לי בשקט בשקט, בלי שישמעו

בשעה טובה גוונים,
שיעבור בבריאות ובשמחה

וואוווו....אני כל כך מתרגשת.
מתרגשת בשקט ובשקט,
וגם בקול

)

הכול יהיה מממש מממש טוב!!

גוונים.. הוי גוונים אהובה.
אני כל כך שמחה. יש לי דמעות בעיניים ודגדוגים באף.
אני יושבת בסלון פתאום מגלה את כל הכתוב פה,
וכשא׳ שאל מה קרה ניסיתי להסביר לו, שמישהי שאני מכירה כבר כמה שנים, ועכשיו היא בהיריון, עם האיש שלה היקר.
הרגשתי שאני מספרת על אחות שלי. וואהו אני באמת ממש מתרגשת ומאושרת איתך גם אם את עוד לא לגמרי רק מאושרת איתך

יש לי כמה מילים, דברים שעלו בי (חוץ מגלי שמחה) כשקראתי את הבשורה היפיפיה, השני גרוש שלי..
יש דבר כזה, מצב רגשי, תודעתי, נשמתי, וואטאבר, קוראים לו היפוך. כשקורה לנו משהו עצום ומלא אור, משהו שחיכינו לו כל כך ורצינו,
לפעמים התגובה שלנו אליו היא הפוכה "מהצפוי". אנחנו לא מוכנים לקחת את הסיכוי שזה יתברר כלא אמיתי שאנחנו מתנהגים כאילו זה לא קרה, או לא לגמרי קרה.
אני נותנת לך דוגמא על עצמי, אולי יעזור, אולי לא רלוונטי לך בכלל, אבל כשאני הבנתי מהמורה שלי לתטא הילינג מה זה מה שקורה לי, זה עזר לי מאוד לא רק להירגע ולשמוח, אלא בעיקר להרגיש שאני חיה את החיים ולא רק מפחדת מהם.
כשא' ואני עברנו לגור יחד לא מזמן, שזה, כידוע לך, כאחת שיודעת עלי דבר או שניים..., עניין גדול בשבילי, הכל היה כל כך טבעי ונפלא ש שבע יהלום נכנסה לדכאון.
במשך כמה ימים פשוט הייתי בדכאון, היה לי רע מאוד, לא הבנתי מה השוס הגדול בדירה הזאת, או בזוגיות בכלל, לצאת מהמיטה היה סתם עוד משהו שעושים מהרגל ולא משמחת חיים,
והגרוע ביותר היה הלופ שהמיינד שלי נכנס אליו- איך את מעיזה להרגיש ככה?! לא הפסיקו לי הקולות בראש. את מקבלת סופסופ את מה שרצית, את המצב ששנים ארוכות של דם יזע ודמעות ולפעמים ממש ייסורים, חיכית לו,
ואת לא שמחה?! את לא צוהלת מבוקר עד ליל? היה לי ברור שאני פשוט בנאדם שלילי כפוי טובה שכלום לא חודר אליו והחיים עוברים לידו וזהו, אני מקרה אבוד.
בסוף היום הרביעי כבר לא יכולתי יותר, הסתובבתי בבית מפה לשם אבודה לגמרי, מילולית לגמרי, לא מצאתי את עצמי בכלל, עד שהתיישבתי על הרצפה במסדרון, בחושך, עם ראש על הברכיים ובכי מתייפח של ילדה קטנה יצא ממני.
כשא' התעורר מזה ונעמד מולי אוהב וחסר אונים
הבכי רק התגבר
ומתוך הסיטואציה הכל כך קשה הזאת, ממש הרגשתי שאין, אין, לא משנה מה יקרה, אני לא יודעת להיות שמחה,
מתוך הבכי האותנטי הזה של ילדה קטנה אבודה
פתאום בבת אחת התבהר לי ההיפוך- קורית לי התחלה, קורים לי חיים, ואצלי זה נחווה כמו סוף.
הרגשתי איך אני מחביאה את העיניים מהבית, מא', לא יכולה לראות אותם, אפילו לא את בובי הכלבה הטהורה שלי, כי עוד שניה זה נגמר כל זה, זה מתפרק, זה אובד, זה הסוף.

ההתמוטטות הזאת עד לתחתית הבור נתנה לי וואחד מתנה.
ואותה אני רוצה לתת לך-
אני מאחלת לך, ישר מהרקיע השביעי, סנכרון, בין החיים ובין איך שאת חווה את החיים.
שהפער בין המיינד, והפחד, והדמיונות, וחוויות העבר, והמחשבות על אחרות והביקורת העצמית, לבין המציאות, ההווה , העובדות, ובעיקר החסד והאהבה הגדולים, יודבק צ'יק צ'ק.
כל מה שאת מרגישה- טבעי . מותר לך להרגיש הכל! את לא כפויית טובה (מה פתאום?

), הסיפור שלך הוא אור ואור מטבעו מאיר גם לכל אחת אחרת.

אני לא יועצת תזונה אבל אני כן מאמינה בלהרשות לעצמך מה שבא לך וכך בקלות ובמהירות נרכשים חזרה ההרגלים הטובים והמוכרים.
הגוף שלך בקרייבים לקרואסונים? - תני לו. עד שהוא לא ירצה ואז הוא יבקש קישואים.
יש לי הרגשה שכשהפער הרגשי בין המתרחש ובין חווית המתרחש יצטמצם, הגוף יחזור לאכול בריא.

בקשר לבדיקות הייתי אולי מתייעצת עם עננים בקפה , מבדק השריר וכו'.

מצטרפת להמלצות לא לקרוא סיפורים באינטנרט. זה מיותררררררר, אינפורמציה מפחידה איננה יעילה בכלל.

וזהו.
אני כאן. אנחנו כאן. את כאן. הכל בסדר.
חיבוק גדול אשה נפלאה שכמותך.
(רוצה שאני אכניס לך לפלוס קטן את כל הטקסט שקודם ל-25.10.13?)

צילצול, נטע, מיכל, מנגו, אינטואציה ושבע יקרות כל כך,
תודה תודה תודה על הברכות, ממש חיממתן לי את הלב וגרמתן לי קצת לדמוע (שכיח בימים אלה).
השמחה המשתתפת שלכן עברה דרך המסך ונכנסה לי ללב ישירות, אתן מקסימות כל כך.

שבע, הדברים שכתבת, וואו... כל כך תודה עליהם!
וזה גם מתחבר ישירות לתחושות שליוו אותי בדיוק היום.
אחה"צ הסתובבתי קצת בחצר ופתאום קלטתי בחדות כמה מעט אני זזה בימים האלה, כמה אני סטטית, כמעט תחושה של משותקת.
הרבה מזה נובע מהגוף, הבחילות די משביתות אותי ויחד עם עייפות תמידית יוצא שאני יוצאת ממש מעט מהבית וגם בבית רוב היום נטועה על מקומי מול המחשב/טלויזיה/ספר ולא זזה הרבה (כל רחיצת כלים היא פרויקט) עד עכשיו ייחסתי את הסטטיות הזו למעיכות הפיזית.
אבל היום הבנתי שזה לא רק הגוף, הבנתי שזה גם הפחד. הפחד פשוט משתק אותי.
פתאום בא לי מן משפט כזה תוך כדי ההסתובבות הזו בחצר - הפחד מלאבד משתק אותי מלזוז.
וזה מתחבר ישירות למה שכתבת שבע, על הפער הזה בין מה שקורה לבין החוויה הקיומית.
במקום לחוות את המציאות, אני חווה פחד מאיזה אובדן מדומיין והפחד הזה כל כך גדול שהוא (לפרקים, לא כל הזמן) משתלט על כל רגש אחר ומנהל אותי.
זאת היתה חתיכת תובנה מבחינתי, כי כשהצלחתי להגדיר את זה ככה הרגשתי שאולי אני אצליח לבודד את הפחד משאר חוויית הקיום שלי וכך אוכל לא לתת לו כל כך הרבה מקום.
מאחלת לעצמי בדיוק מה שאיחלת לי - את הסינכרון הזה בין המציאות לבין איך שאני חווה אותה.
אין עכשיו אובדן, אין עכשיו התפרקות, אין התרסקות - ולכן אין צורך לחשוב על זה כל הזמן ואין צורך לפחד מזה!
יש בזה בהחלט משהו משחרר, מקווה רק להצליח לזכור את זה ברגעים הרלוונטיים...

לגבי התזונה, זה לא עניין של חשקים, כי די לא בא לי כלום.
ואני מרגישה תקועה בין הפטיש לסדן.
מה שעוזר לבחילות פשוט גומר עלי מבחינת עיכול.
כל הקמח הלבן יחד עם הקוטג' והמיצים הממותקים שמעבירים לי את הבחילות ומאפשרים לי לתפקד פשוט תוקעים לי את מערכת העיכול (כלומר עצירות, שהבנתי שבלי קשר היא תופעה שכיחה בהריון) ודברים שיכולים לעזור לעיכול כמו ירקות ירוקים למיניהם, אני מרגישה שאני פשוט לא מסוגלת לאכול... /-:
זה המצב, לא מתלוננת, רק משתפת

וכן, שבע, אם את יכולה להכניס את כל הטקסט עד אתמול לפלוס קטן זה יהיה מצוין - תודה!

_אההההההה!
יש לך דף בית...
ואני בכלל לא ידעתי_
כן, רק ראיתי ב מה חדש - מיד פתחתי, ושמחתי בשבילך כל כך.
אני לא רואה כפיות טובה בתחושות ה"לא נכונות" שעולות בך. הרי אם היית מקבלת מסמך חתום מהגורמים הנכונים, שמתחייב לשלמות ההריון, ברור שכבר מזמן היית יוצאת במחול.
גם אותי ליוו דאגות בתחילת ההריון הזה - אפילו שעד כה ב"ה ברגע שהצלחתי להרות - הגוף החזיק את ההריון.
כמו שאני רואה זאת, הדאגה היא להמשך ההריון וגם לבריאות הנפשית שלך-שלי, במקרה שנשמח כל כך וחלילה...
אז כנראה שמה שצריך הוא מה שאפשר: לחיות כל יום בפני עצמו, להתפלל, להשתדל לראות את ההריון הזה מגיע בעתו וזמנו לסיום המוצלח של מימוש ברכת "בידיים מלאות". אין ספק שאת מתקדמת לשם!

ובעניין התזונה בזמן הבחילות: אני מזדהה אתך. גם לי היו שבועות קשים של גועל רק מהמחשבה על ירקות או על אגוזים. ב"ה עכשיו זה כבר מאחוריי - מה שלא מפריע לי להמשיך לאכול זבל, אבל לצדו יותר ויותר מאכלים מזינים.
אז - לא נראה לי שכדאי לך להכריח את עצמך לאכול משהו שדוחה אותך. תחשבי ותסרקי כל מיני אפשרויות, ואולי תגלי מדי פעם רעיון חדש, למשל, מרק עדשים או פרות מסוימים. לפעמים צורת ההגשה יכולה להשפיע, למשל, תפוח חתוך או קלוף.

הרבה אושר, בריאות ושלל ברכות!

הרי אם היית מקבלת מסמך חתום מהגורמים הנכונים, שמתחייב לשלמות ההריון, ברור שכבר מזמן היית יוצאת במחול.
לגמרי!

הדאגה היא להמשך ההריון וגם לבריאות הנפשית שלך-שלי, במקרה שנשמח כל כך וחלילה...
בדיוק!

לחיות כל יום בפני עצמו, להתפלל, להשתדל לראות את ההריון הזה מגיע בעתו וזמנו לסיום המוצלח של מימוש ברכת "בידיים מלאות
אכן כן, זה בדיוק מה שאפשר וצריך לעשות. מאד מתקשה! (למרות ההצהרות האופטימיות מלפני יומיים...) אבל עובדת על זה כל הזמן.

תחשבי ותסרקי כל מיני אפשרויות, ואולי תגלי מדי פעם רעיון חדש, למשל, מרק עדשים או פרות מסוימים. לפעמים צורת ההגשה יכולה להשפיע, למשל, תפוח חתוך או קלוף.
צודקת שצריך לחשוב כל הזמן על רעיונות חדשים (מרק עדשים?

) הצלחתי להוסיף ברנפלקס לתפריט

ותודה על הרעיון להשקיע בצורת ההגשה!

הרבה אושר, בריאות ושלל ברכות!
תודה תפילה, גם לך!!

דברים שמטרידים אותי:

שאני לא מצליחה להירגע ולהאמין שהכל בסדר (לא כל הזמן אבל מספיק זמן בשביל שזה יהיה נוכח מדי).
שאני לא מצליחה להתנתק מהאינטרנט, שאני מציפה לעצמי את המוח ומבזבזת את הזמן בכל פורומי ההריון למיניהם, חופרת בסיפורים, בלוגים, שרשורים והודעות, מנפחת לי את השכל במידע (מעט ממנו אולי נחוץ, הרוב כל כך מיותר)
שאני כמעט ולא מתקשרת עם העולם החיצון, שלא מסוגלת להביא את עצמי לדבר עם חברות, שאני כל כך בבועה.
שאני אוכלת ג'אנק
נשירת שיער מטורפת! בתור אחת עם שיער מלא ועבה מעולם לא הטרידו אותי נשירות שיער ועכשיו כל פעם שאני עוברת על השיער אני נשארת ביד עם קבוצת שערות, אמאלה, מה זה? לדעתי זה התחיל עוד מלפני ההריון אבל זה ממש לא מפסיק אלא רק מתגבר!

דברים שמשמחים אותי:

שאני בהריון
שהאיש שלי כל כך בטוב עם כל זה ואיתי ושהוא מקבל בכזאת שלווה ונחת את המעיכות הקיומית שלי חלק גדול מהזמן (הבחילות...) לא הייתי בטוחה איך הוא יגיב לכל המהפך הזה בחיינו, בינתיים הוא הרבה יותר נורמלי ממני! למרבה ההפתעה הוא רגוע כמעט לגמרי ומנסה להרגיע אותי בדרכים כל כך נכונות לי (לא מוגזם ומבטל את מה שאני מרגישה, כן ליישר אותי ולהכניס אותי לפרופורציה).
שסתיו בחוץ

_אההההההה!
יש לך דף בית...
ואני בכלל לא ידעתי_

גם אניר איתי במה חדש ונכנסתי ואני מאוד שמחה בשבילך. וזה ממש בסדר לפחד. זה יה מאוד מוזר אם לא היית מפחדת, לדעתי.
וכל מה שנותר לך לאחל זה לסיים את ההריון בידיים מלאות

משהו מוזר קורה עם נשירת השיער! כמעט כל אשה שנייה שאני מדברת איתה מדברת על נשירת שיער ויש לי גם תאוריה!
אני חושבת שזה קשור להתארכות הסתיו לאחרונה. כאילו, תמיד הייתה לי נשירה בעונות מעבר אבל בארץ הן תמיד היו ממש קצרות ועכשיו אני מרגישה כאילו הסתיו הזה פשוט לא נגמר.

דברים שמטרידים אותי:
מתה כבר להיות בשבוע 15.
משום מה נדמה לי שהשורה השנייה היא חלק גדול מהפתרון לשורה הראשונה.

אני לא יודעת מה להגיד בעניין נשירת השער. אני סובלת מנשירה שנים, ולא ראיתי קשר לעונות. היא תמיד רבה ביותר. אבל בהריונות הייתה מתמתנת קצת, וכרגע גם זה לא קרה.
נכון לעכשיו עורכת ניסוי של אי חפיפת השער בשמפו.

קוראת ומלווה אותך.
הצהוב אומר קחו אוויר זה בחינם
מה שמזכיר לי כמה להתרכז רגע בנשימות עוזר מיידית בהתחברות להווה, למתרחש רק ממש עכשיו, וכמה אני שוכחת את זה.
בהזדמנות הכי קרובה אשמח לערוך לך את הדף.
חיבוק גדול.

אח שבע, התגעגעתי לכתיבה שלך.היא מנחמת.
גוונים יקרה, תמשיכי לכתוב !! נראה לי שהכי טוב לשחרר דברים כאלה באופן וירטואלי...

מיכל הלוואי ואת צודקת והנשירה תירגע כשיגמר הסתיו. גם אצלכן זה ברמה של ממש להשאר עם גוש שערות ביד כל פעם שמעבירים את היד בשיער? מלחיץ..
למען ההגינות אני חייבת להגיד שאני די מזניחה את השיער בזמן האחרון, 99% מהזמן הוא בצמה, ואני מסרקת אותו רק פעם בשבוע בערך (אצלי זה פרויקט, הוא ארוך וסבוך ובימינו אין לי סבלנות אליו ובעיקר מאז שאני לא משתמשת בקונדישינר זה דורש יותר זמן לפתוח את הקשרים...) זה יכול להיות קשור לנשירה? כי אני דווקא הבנתי שככל שמשאירים את השיער טבעי (בלי חומרים והתעסקויות) הוא אמור להיות בריא וחזק יותר. והאמת שבעבר זה אכן היה ככה, עם נשירה שנראתה לי טבעית ונורמלית. אבל בשלושה חודשים האחרונים זה נהיה ממש מפחיד...

_דברים שמטרידים אותי:
מתה כבר להיות בשבוע 15.
משום מה נדמה לי שהשורה השנייה היא חלק גדול מהפתרון לשורה הראשונה._
לגמרי, יאללה שיעבור כבר הזמן! מעולם לא רציתי כל כך שיעברו הימים, כמו בתקופה הזו... יש לי מן טבלת יאוש בראש (עד לתאריך של השקיפות העורפית) וכל יום שמסתיים אני מרגישה הקלה שעבר עוד יום (וגם ששרדתי עוד יום בחילות..)

בהתחברות להווה, למתרחש רק ממש עכשיו
מצטטת לי כי זה משפט חשוב!

יכול להיות שנשירת שיער קשורה ללחץ?

לפני ההריון בכל החודשים האחרונים של הניסיונות הייתי נורא בלחץ, לא כמו החרדות של עכשיו, אלא באמת לחץ, פשוט לחץ.
הרבה שאלתי את עצמי איך יכול להיות שאין לו גם ביטוי גופני, כי הכל היה נראה לי כרגיל (אפילו כאבי ראש נניח שמהם הייתי סובלת בעבר מדי פעם, מאד התמתנו בתקופות האחרונות).
ואני דווקא מאד מחוברת וערה לשינויים פיזיים וגופניים ואיכשהו לא ראיתי שום שינוי והיה נראה לי מוזר שלחץ כל כך גדול לא נותן את אותותיו.
ועכשיו אני חושבת שאולי משהו כמו נשירת שיער, שלא חשבתי עליו בכלל כקשור, כן קשור...

איזה כיף שאפשר לבוא לכתוב לך פה.
כדי לא להעמיס על הדף של תפילה באתי לשתף אותך כאן בענייני שיער

זה לא כיף. לא כיף בכלל ה- בלי חפיפה - הזה. השיער נהיה מאוד מאוד יבש. אי אפשר להכניס אליו את האצבעות, רק מברשת, וזה מרגיש קצת בכוח. והוא כאילו רוצה להתגבש למשהו אחד ושיניחו לו בשקט. השיער שלי לא נעים.
איפה התקווה החיובית? שאותו דבר קרה לי כשהפסקתי למרוח את הפנים בקרם לחות. הקרם שלי היה הכי אליפות שיש, מאה אחוז טבעי של ניבה שקד. ובכל זאת, כשהפסקתי, העור נהיה יבש מאוד, התקלף, היתה אדמומיות וכו'. אבל אחרי כמה זמן הוא התאושש לגמרי ולא נזקק לכלום.
אז התקווה שלי היא שכך יהיה גם עם השיער, למרות שמדובר בשנים אינסופיות של קרמים כבדים וחפיפות.

אם את מנסה ספרי איך הולך אצלך. אני סקרנית.

נ.ב - השיער בהחלט לא מסריח. גם זה חיובי. פשוט אין לו ריח מלאכותי של בישום כימיקלי, אבל גם אין ריח לא נעים.

הי צלצול,
איזה כיף ששיתפת אותי בתובנות השיער שלך.
השיער שלי נוטה לשומניות דווקא ולא ליובש, כשאני לא חופפת כמה ימים הוא נהיה ממש שומני, דווקא נראה לי לא רע בשבילו להתייבש קצת אז אם זו תהיה תוצאה של אי חפיפה זה דווקא טוב.
ומעניין שכתבת על היובש בפנים, כי שמתי לב בשבוע האחרון לתופעה מאד מוזרה ולא כייפית, הפנים שלי ממש מתקלפות, בעיקר במצח ובשולי הלחיים. אני לא יודעת מה זה. וזה ממש מכוער...
אני לא משתמשת באופן קבוע בקרם פנים כבר שנים, פעם בכמה זמן (ברמה של כמה שבועות) מורחת משהו (לא טבעי וכאלה) מזדמן, כך שזה לא יכול להיות קשור למשהו כזה. אולי זה קשור לסתיו כי היתה פה עכשיו תקופה יבשה נורא, שממש הרגישו פיזית את היובש באויר (בנשימה, עקצוצים בעור וכד') אבל אף פעם לא הייתה לי כזו תגובה בפנים.
בכל אופן, בשבועות האחרונים אני חופפת הרבה פחות, בערך פעם בשבוע (אין לי אנרגיות לתחזק את השיער מי יודע מה וזה משתלב טוב עם הרצון שלי לנסות להפסיק לחפוף)
ופתאום חשבתי שאולי המיעוט בחפיפות גורם להתקלפויות האלו בפנים, כי הן באמת בעיקר באזורים שקרובים לשיער ונראה לי שזה קיים קצת גם בקרקפת, אז בעצם זה מן קשקשים כאלה?
איכס, זה קצת מגעיל... ואם זה מה שיקרה לי מלא לחפוף אני לא רוצה את זה בכלל...
השאלה עכשיו, מה לעשות, אם להמשיך ואף לתגבר את אי החפיפה ולראות מה קורה או להפסיק לאלתר.
מקווה שכל התיאורים האלה לא מגעילים ומשעממים מדי, אבל בכל אופן נפל לי פה איזה אסימון אז תודה

לגבי הנוהג - אם יש דיון אני כותבת בדף שבו זה התחיל. אם אני פשוט רוצה לומר דבר אחד וזהו, לרוב אני מניחה בדף של הממוענת.

לגבי השיער - ההנחה שלי ביחס לגוף זה שאם את משנה משהו בצורה קיצונית הגוף מגיב בצורה קיצונית ואחרי זה הוא אמור להתאזן.
אז כמו תמיד - אם יש בך סקרנות לראות איזה שיער יוצא לך בנטורל אז לכי על זה. ואם את בעיקר עסוקה בתחושות של גועל או בחרדות קלות איך הוא ייראה מחר - אז לא.

<מגעיל ומשעמם? בנוגע לגוף כלשהו? לא בבית הספר שלי>

אני לא עסוקה בתחושות של גועל, פשוט קשקשים על השיער והפנים קצת מגעילים אותי. אני לא עסוקה בזה, זו פשוט ההרגשה שעולה.
ואני האחרונה שעסוקה בחרדות איך השיער ייראה מחר, זה ממש הצחיק אותי, את צריכה לראות לאיזה מצבים אני מגיעה עם השיער כדי להבין עד כמה זה מופרך.
באופן כללי, אני הכי באופן טבעי מבחינת ההשקעה במראה חיצוני, לא מתאפרת, לא צובעת, לא מורחת קרמים, לא מורטת גבות, או מורידה שערות מהידיים וכל מיני אופנות הזויות שכאלה, כך שבמצב הרגיל שלי אני די יוצאת דופן ביחס לסביבה (שקצת יותר מתאפרת, מסתפרת, מתמרקת וכו' ולמרות שאני לא עושה את כל זה לרוב חושבים שאני צעירה בכמה שנים ממה שאני באמת)
כל העניין הוא ההרגשה שלי עם עצמי.
קשקשים עושים לי הרגשה של משהו לא בריא ולכן לא בטוח שבא לי לחוות את זה, גם אם זה לתקופה ואחר כך יתאזן.
אבל הולכת ומתגבשת אצלי תכנית שאני צריכה לראות אם אוציא לפועל, אני חושבת שאולי אני אקצר את השיער עוד קצת שזה כבר שינוי משמעותי בשבילי, גם אומרים שלהסתפר עושה טוב לשיער וגם יהיה קל יותר לתחזק אותו בלי חפיפה, אחרי שהוא יהיה קצר יותר (אולי באורך הכתפיים או טיפה יותר) אולי יהיה קל יותר להסתרק רק על רטוב בלי לחפוף ואז אוכל להתחיל בניסוי.

בעניני הריון, אני חושבת שכאן אני אשאל את כל השאלות הכי קלולסיות שעולות לי, שאני לא מעזה לשאול בחיים האמיתיים כדי שלא יחשבו שאני היסטרית/חרדתית/לא מבינה מהחיים שלה/מתעסקת בשטויות וכד'. אז מי שקוראת כאן, אל תצחקו עלי, טוב?
אז - זה הגיוני שבשבוע 11 ( 10 פלוס כמה ימים) עדיין אין אפילו התחלה של בטן? לא שאנשים אחרים לא רואים שינוי, זה ברור, אני עצמי בוחנת את הגוף שלי לעומק ולא רואה שום הבדל (בחלק הזה, בציצי אני רואה).
תמיד, גם לא בהריון, יש לי בטנונת קטנה שלעתים נראית הריונית, אז יכול להיות שעכשיו ההריון פשוט מסתתר מאחוריה? הבנתי שדווקא לרוב אצל רזות לא רואים את ההריון בהתחלה ואני, אהממ, לא רזה... יש לי מבנה גוף ממוצע, לא צר אבל גם לא מאד רחב, האגן שלי לא צר, וגם משקל ממוצע ואני גבוהה.
כמובן שהמחשבות ישר הולכות לכיוון שאולי משהו לא מתפתח ובגלל זה לא רואים וכו' אבל אני באמת משתדלת לא ללכת לכיוונים האלה, אני פשוט באמת מאד סקרנית.
ברור לי שזה מאד אינדיבידואלי ושונה מאישה לאישה ובכל זאת יש איזו נורמה?

לדעתי דווקא אצל רזות רואים את ההיריון בקלות, כי הן רזות. אני גם מאוד גבוהה וגם הממ לא רזה אז אצלי לא רואים גם בחודש חמישי ושישי.
בשבוע 11 לדעתי לא אמורים לראות כלום (אמנם הייתי חמש פעמים בהיריון אבל רק בראשון שמתי לב לתופעות וזה היה מזמן)

שיהיה בשעה טובה, בזמנו ובשמחה }@

טוב זה היה ניסיון לפרח

אולי עכשיו ננסה שוב
אם לא תדמייני

יש, הצלחתי

אצלי בהריון הראשון הבטן נראתה רק בשבוע 16 או 18.

בשבוע 11 לדעתי לא אמורים לראות כלום
גם לדעתי.

שליחה על ידי מ.* » 06 נובמבר 2013, 15:18

גוונים, אם תשכבי על הגב, ותמששי את הבטן התחתונה, ממש למטה, טיפה לעומק, יש סיכוי שתרגישי את ההריון שמתחיל לצמוח בתוכך, כמו כדור קטן. לדעתי את יכולה להרגיש הרבה לפני שאת יכולה לראות משהו. מאד מרגש, איזה כיף

חוץ מזה היינו השבוע בבני ברק ובדקתי מאיזו חנות קנינו את הכריות, קוראים לה "בזאר זבוטינסקי" זה על ציר זבוטינסקי בני ברק, קרוב לרמת גן. לא בדקתי אם עדיין יש להם כריות אבל זה השם של החנות.

טוב, תודה לכולן, אז הרגעתן אותי שזה כנראה מוקדם לראות משהו.
מ. מיששתי הלוך ומשוש את כל הבטן התחתונה ולא הרגשתי כלום! (להילחץ?)

אבישג, תודה! איך זכרת! בני ברק נראית לי עכשיו מעבר להרי החושך, עם הבחילות האלה שהיה של מעל 5 דקות בכל כלי רכב, עושה לי ממש רע, אבל בכל מקרה תודה על המידע! טוב שיהיה רשום כאן וביום מן הימים אולי עוד ייעשה בו שימוש (אכן, הכריות עדיין לא הוחלפו...)

עם הבחילות האלה שהיה של מעל 5 דקות בכל כלי רכב, עושה לי ממש רע,
בעז"ה עוד חודש זה מאחורייך!

שליחה על ידי מ.* » 06 נובמבר 2013, 23:18

גוונים - בטח ובוודאי לא להלחץ, בשום אופן

הריון ראשון זה תהליך חדש ושונה בגוף שלך, ולוקח זמן עד שמבינים מה קורה. זה לגמרי נורמלי. אם את לא מרגישה עכשיו, תרגישי בקרוב. ותראי בקרוב, ואח"כ כולם יראו

הריון ראשון זו הרפתקאה חד פעמית. מסע לארץ חדשה, עולם חדש. תהני!

עוד גל של חרדות.
לקראת בדיקת השקיפות (עוד יומיים) - אני כל כך מפחדת

אין סיבה שמשהו לא יהיה בסדר, אבל אני לא מצליחה להרגיע את עצמי.
אז כן, יש בחילות ויש עייפות וכל זה אבל בבטן אני לא מרגישה כלום ולא רואה כלום, ואין שום סימן. איך יכול להיות שמשהו צומח לי שם, שמשהו חי לי שם ואני פשוט לא מרגישה כלום?
זה הגיוני? זה תקין? (שבוע 11 וכמה ימים)
כן, אני יודעת שבהתחלה אפשר לא להרגיש כלום, אבל עד כדי כך?
מנסה לנשום ולהכניס לעצמי לראש שזה לא בשליטתי, באמת. אין לי מה לעשות, ומה שצריך לקרות יקרה וכד'.
אבל זה לא מרגיע אותי, אני לא רוצה, לא מוכנה, לא יכולה שזה לא יהיה בסדר, לא יכולה. בגלל זה אני כל כך מפחדת.
אוף, אני מרגישה כל כך אהבלה אפילו לכתוב את כל זה, נשמע ילדותי, טיפשי, אידיוטי.
ואני לא מכירה את עצמי, מה זו העוצמה הזו? זאת אני בכלל?
לא יודעת את נפשי כבר...