דלית יולדת לולי נולד

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידת בית}

[דלית_ב*]

היום לולי בן שישה חודשים. את סיפור הלידה כתבתי כמה ימים אחרי הלידה.

סיפור לידה-
בערב הלידה, זאב ואני היינו אצל מאיר השכן, אכלתי שם פסטה ברוטב עגבניות (פסטה במערכה הראשונה, יורה בשלישית) ודיברנו איתו קצת.
הוא אמר שמנסיונו, גבר ליד אישה בלידה לוקח לה את העוצמות ועדיף לאישה להיות עם עצמה בלידה. זה היה מאוד במקום מסתבר.
חזרנו הביתה והיו לי כמו כאבי מחזור בבטן תחתונה ומשום מה היה לי חשוב להתקשר למינדי (המיילדת) לדבר איתה, למרות שחשבתי שזה עוד לא זה.
היא שאלה אם אני יכולה להסתכל על השעון ולא יכלתי. התחושה לא ממש התחילה ולא ממש הסתיימה בצורה מוגדרת. היא אמרה שאני אלך לישון כדי שאם זו התחלה שיהיה לי כח, זה היה ב 21:30.
הלכתי למיטה, שם המשיכו התחושות והלכו ונהיו יותר ויותר מובחנות. ביקשתי מזאב שיתזמן ומדדנו שלושה צירים אבל השני היה בערך כזה אז לא ידעתי אם זה "נחשב" או לא. בין הראשון לשני היו 4.5 דקות ובין השני לשלישי 7.5 אז נראה לי שתכלס זה היה יותר בכיוןן כל 10 דקות.
לפני הלידה חשבנו שזאב יהיה איתי ויעזור לי במגע ודיבורים, אבל בעקבות השיחה עם מאיר, הוא שאל אותי איך אני חושבת שכדאי, לפני שהספקתי לענות התחיל ציר, זאב התחיל לעשות לי נעים בגב וזה עיצבן אותי והעפתי לו את היד בתשובה לשאלה.
בשלב הזה סידרנו את המזרון במיטה עם מגן מזרון, שיהיה, ושכבתי על מגבת. ב 23:30 לולי זז, הרגשתי "פק" התרוממתי, וירדו קצת מים מוכתמים, וזה היה נראה לי דם. לא רציתי לבדוק ממש כדי שלא יהיו מים מקונליים

[דלית_ב*]

אמרתי לזאב שכנראה לא נישן הלילה... המשכתי לקבל צירים במיטה כשזאב מארגן את הבית (עשינו רשימה, מסתבר כתורם).
לא הצלחתי בכלל להרפות בציר, להיפך, מיד נשלחו לי היד והרגל להתמתח, או להתכווץ והלכתי עם זה. כאב לי, אבל לא נורא..
כשזאב סיים את הארגונים הוא בא ותזמנו שוב. אחרי שלושה צירים שאלתי מה קורה ואחרי שתיקה קצרה הוא אמר שנראה לו שכדאי להתקשר למינדי, גם לי היתה הרגשה כזו. היו 4.5 דקות בין צירים. שאלתי כמה זמן כל ציר "אבל הצירים פחות מדקה, לא?" "לא, דקה, דקה וחצי" "וואלה". הלך להתקשר למינדי, השעה היתה 12:30 בלילה.
בערך אז עברתי למזרון בסלון. כל ציר נהמתי בקולות נמוכים. לפעמים "שרתי" קצת, כדי להצחיק את עצמי. מינדי הגיעה ב 2:00, בדקה דופק שהיה מצויין (היה ככה לאורך כל הלידה, חזק המתוק) ושאלה אותי מה קורה. אמרתי שאני די בסדר אבל שאני חוששת שאני סתם בכיינית ואין ממש התקדמות היא שאלה אם לבדוק ואמרתי כן. אחרי ציר נשכבתי על הגב והיא בדקה. שאלתי מה היא מספרת.
היא אמרה בהשתאות משהו שיש מחיקה ופתיחה 7. שמעתי 7 נרגעתי. אני לא סתם בכיינית, באמת קורה משהו

את רוב הזמן העברתי על הברכיים, נוהמת, נשענת על השמיכה ועל הכריות. קצת גם על הכדור, אבל זה לא היה זה. זאב ומינדי היו במטבח ואני לבד בסלון וככה היה לי טוב. בדיעבד זאב סיפר שזה היה לה מאוד מוזר להשאיר אותי לבד והיא שלחה אותו להגיד לי שאם אני רוצה אותם הם שם, מה שכמובן ידעתי.

[דלית_ב*]

בערך ב 4:15 (אני יודעת בדיעבד) הרגשתי משהו משתנה וכאילו משהו משך אותי להזדקף. היתה לי בחילה ואחרי ציר הקאתי את כל הספגטי בתענוג גדול. זו היתה הקלה טובה.
אחרי ההקאה התחילו צירי לחץ ואני נכנסתי ללחץ. מפחיד, מוזר. עכשיו אשכרה צריך לעבור שם תינוק. פחדתי מאוד וקראתי לזאב. מהשלב הזה מאוד רציתי את שניהם לידי. הייתי מבולבלת ומפוחדת.
וכל הזמן הרגשתי שיוצא לי קקי, מה שהיה נכון בחלק מהמקרים. כל ציר גם שמתי מאחורי את הגיגית ואחרי כמה זמן זה עצבן אותי והציק לי.
בשלב הזה כבר דיברתי די הרבה, אני זוכרת את עצמי ברצף יללנות (מבחינת הטון) "מה יהיה, מה יהיה, מה יהיה? מה קורה מה קורה מה קורה? אלוהים אלוהים אלוהים, שיט שיט שיט" בשלשות, כמו הצירים - הפוגה ואז שלוש לחיצות רצופות.
הייתי על הברכיים ונשענתי על הדום. אחרי הרבה זמן, כבר ממש כאבו לי הידיים, זה ממש הציק, יותר מהצירים, אבל הרגשתי תקועה שם, שאין לי לאן לזוז.
מינדי הציעה, אחרי חצי שעה בערך שאני אשכב על הצד ואנסה לנוח, כי אני מתעייפת מאוד ואין הרבה התקדמות. היה לי מאוד קשה עם ההתמשכות של זה, חיכיתי כל הזמן שהיא תגיד, "הנה הראש עוד ציר אחד הוא בחוץ" וממש לא. נשכבתי על הצד, היה לי מאוד לא נוח, הרגשתי שהאגן שלי נכנס לי לבטן.
היא ביקשה לבדוק שיש פתיחה גמורה ואיפה הראש ואחרי ציר היא בדקה ואמרה שזה בסדר. אמרתי שלא נוח לי והיא הציעה שאני אעבור לכסא לידה והסכמתי. את הכסא העמדנו ליד המזרון, כמעט מתחת לפייה שענבל הביאה לי...

[דלית_ב*]

שם כבר היה הרבה יותר טוב. היה לי יותר נוח והרגשתי שיש התקדמות. זאב ישב מאחורי. את כל שלב צירי הלחץ העברתי בצרחות, כאילו שוחטים אותי, אבל זה כאב הרבה פחות מאיך שזה נשמע (ורק אחרי שבוע התחיל לעבור לי השיעול).
תוך כדי הכנסתי אצבע והרגשתי את הראש... שאלתי את מינדי איך זה לוקח כל-כך הרבה זמן אם הוא כל-כך קצר (סימנתי עם האצבעות) והיא לא הבינה - מי קצר? לולי? לא! הפירנאום צר? לא! המעבר קצר! למה זה כל-כך מסובך?! והיא הסבירה שהעובר גדול וזה טוב שזה לוקח זמן, ככה אני לא אקרע. הצירים המשיכו והמשיכו, היה קשה, אוף.
אבל הרגשתי התקדמות ומינדי כבר היתה יותר מעודדת ומעודדת "יופי יופי" בנימה עם הרבה שכנוע פנימי, זה עזר. צירים אחרונים כבר לגמרי ראיתי את הסוף ודי נרגעתי. הרגשתי את הראש בהכתרה...
עוד כמה צירים והוא יצא. בשעה 5:30, כ-שבע שעות אחרי שהתחילה הלידה. עם חבל הטבור מסביב לצוואר ומסביב לגוף (מינדי חושבת שזה גרם להתארכות השלב השני, היא ראתה אותו יורד ועולה יורד ועולה, עשה בנג'י על חבל הטבור) ועוד ציר הגוף יצא.
איזה אושר שזה מאחורי. החזקתי אותו רטוב וחלקלק ומייבב בשקט ואמרתי כל מיני דברים, בסגנון "לוליק שלי, הגעת אלי, יצאת, הנה אתה כאן, אוי הוא מחליק לי"...
נשכבתי במיטה, זאב לידי, עולל מתוק מתוק בידיים, מתרגשת מאוד.
חמש דקות אחרי שהוא יצא היתה דפיקה בדלת - השכן בא לקרוא לזאב לבוא לתפילת ברכת החמה
הוא אמר שהוא לא מגיע וביקש ממנו שיביא קפה למיילדות...

[יוטי_בעיר*]

מזל טוב @}

[דלית_ב*]

תודה יוטי @}

המשך-
השלייה קצת התמהמה, קמתי פעם אחת להוציא אותה והיא לא יצאה, ביקשתי עוד כמה דקות.
אחרי עוד כמה דקות מינדי באה ועם טון "קשוח" אמרה "אני רוצה שליה, תני לי שליה, I want the placenta" אמרתי לה ששמעתי שעד חצי שעה זה בסדר, והיא אמרה שעברו 35 דקות.
אמרתי טוב, רוצה שליה, תקבל שליה. קמתי, קצת לחצתי, המשיך בציר והופ יצאה. שלמה. יופי. עכשיו באמת זהו. אפשר להתקשר לאמהות.

[דלית_ב*]

בשלב השני זאב היה לידי ודיבר אלי הרבה והיה מתוק ורגוע. מינדי היתה נהדרת. שניהם ידעו מתי להיות ולדבר ומתי להניח לי ולשתוק. בשלב צירי הלחץ אמרתי שאני מפחדת ומינדי אמרה לי שאולי גם לולי מפחד. זה מיד דירבן אותי לדבר אליו ולהגיד מה שאני הייתי צריכה לשמוע - זה בסדר לפחד, זה מפחיד, זה בסדר, אני אוהבת אותך, אתה מגיע אלי ברכות, בנעימים, זה בסדר, זה בסדר.
זאב אמר לי כל הזמן שאני מתמודדת נהדר וכל הכבוד לי ואני נהדרת. מינדי גם אמרה לי בצירי לחץ - האתגר של השלב הזה זה להיות בבלבול, במקום שאין תשובות, בחוסר ודאות. זה חיבר אותי לדברים שנעמי (בן שטרית) אמרה לי בפגישה איתה חודשיים קודם וגם מאוד עזר לי.
היה מבאס שלא היתה התרוקנות טובה לפני הלידה, כי הייתי מאוד עסוקה בקקי שיוצא או לא ואכן יצא לא מעט.
הגיעה עוד מיילדת לסוף הלידה, רוב הזמן היא ישנה והתעוררה ממש ללידה, בקושי הרגשתי אותה.

זאב חתך את החבל אחרי שיצאה השליה. המשכנו עוד להיות איתו, הוא היה ערני ומתוק. אחרי שעה וחצי ככה רציתי להשתין ולהשטף אז לולי הלך לשקילה וקשירה החבל בחוט (התחיל בקלמפ). ההימור של מינדי היה שהוא 3.500 ובשקילה הסתבר שהוא 3.100, יצא לי תינוק ארוך!
אחרי המקלחת היא בדקה אותי, אין קרעים איזה אושר...
אחרי שלוש שעות הוא נרדם, מינדי ציידה אותנו בניירות ובהנחיות והלכה.

[דלית_ב*]

הפוסט סה"כ טוב. זאב מדהים. אוהב מפרגן דואג מאכיל מחמיא מלטף מצלם... והשכנים מקסימים ואני מקבלת עזרה מדהימה.
ההנקה משתפרת, בזכות מיכל בעיקר, היום היתה הנקה שבכלל לא כאב לי! זה היה מקסים...
היום הוא בכה לא מעט ובשלב מסויים אני בכיתי איתו. אני זוכרת שזה תהליך ואנחנו לומדים כל הזמן.
לולי מדהים, אני יכולה להסתכל עליו בלי סוף וללטף את הגוף המדהים שלו בלי סוף, הוא מצחיק אותי בפרצופים שלו ובציוצים שלו. מאז הלידה רוב הזמן שנינו ערומים וזה תענוג, בגדים זה באסה.

מסתבר שהשכנה בקיר הצמוד לא ישנה... היתה איתי בלידה וגם נוגה, השכנה מאחורה, ליוותה אותי. עוד שכנה היתה ערה כל הלילה אבל לא שמעה...היא הלכה לישון ב 5:30 כשהוא נולד.

[יו_יו_בקנדה*]

ברכות רבות רבות.

[אנונימי]

אני לא סתם בכיינית
ברור שלא סתם
מזל טוב על הולדת הסיפור לידה.
אוהבת אתכם מאד מאד. את שלושתיכם.

[שני_צו*]

מזל טוב

מדהים איך סיפור לידה הוא תמיד מרגש ומותח. אפילו אחרי שכבר פגשת את הסוף המתוק, החייכן והטוב.

[דלית_ב*]

תודה!

[חוט_השני*]

_מזל טוב happy

מדהים איך סיפור לידה הוא תמיד מרגש ומותח. אפילו אחרי שכבר פגשת את הסוף המתוק, החייכן והטוב._
נכון

[תמרוש_רוש]

רק עכשיו קראתי... @}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}

אוי, כל כך דומה ללידה שלי! עם היציאות, השלב השני הארוך, הפחד מיציאת הראש....
(רק שאני כן גמרתי עם תפרים. אוף. אולי בפעם הבאה...)

הצחיק אותי לקרוא איך שהיית צריכה להיות לבד. מדהים איך זה כל כך אינדיווידואלי. אני זוכרת שבלידה שלי זוט יצא לחמש דקות, ואני הייתי לחלוטין לא מאופסת בזמן הזה... הרגשתי נטושה.
אבל אולי בבית זה אחרת? הרי את כל זמן הצירים שהעברנו בבית (שש או שבע שעות, שהיוו לפחות שני שליש מהשלב הראשון) גם אני לא רציתי בכלל שיהיה נוכח. וגם במרכז לידה, עד כמעט צירי הלחץ רציתי שיישב בצד ולא יתערב.
(אחר כך כבר לא ידעתי מה אני רוצה, אז הוא התערב יופי, בדיוק בדברים הנכונים)

המון נשיקות, גם אם באיחור כזה מביש!!!!
אוהבת