החיוניות שלי חלק שני

אנונימי

דף זה הוא השני בסידרה של דפים העוסקים בקשר שבין התזונה לחיים.
מתוארת בו חצי השנה השנייה של שינוי תזונתי, ומעבר מתזונה מערבית טיפוסית לתזונה חיונית ואינסטינקטיבית.

קדם לו הדף החיוניות שלי חלק ראשון . למחפשים קיצור דרך נוצר הדף החיוניות שלי המיטב , הכולל תמצות של כל התובנות המועילות שנוצרו בחצי השנה הראשונה ונחשפו בכתיבה.

כאשר נגמרה השנה עברנו כולנו דירה הלאה.

מדובר בדף קהילתי, פתוח לכולם, דינאמי ושמח - ראו עצמכן/ם מוזמנות/ים.

הדף ארוך וכבד. לדעתי שווה לקרוא אותו אבל זו בהחלט משימה לרציניים בלבד.

קריאה נעימה, גוגוס. @}

שליחה על ידי גוגוס* » 19 מרץ 2011, 02:17

עדכון מהחזית (כן, נפתחה אחת כזו כשלא שמתן לב) - ליום הזה היה קשר קלוש לתזונה שלי ולעוד כמה הרגלים שיש לי. פורים. התחפשתי למישהי אחרת ואכן היה קשה לזהות אותי.
לא מחכה עד שושן פורים כדי להיות מזוהה. חוזרת לעצמי כבר מחר. כלומר, היום, כבר אחרי חצות.

שליחה על ידי גוגוס* » 22 מרץ 2011, 09:08

לא מחכה עד שושן פורים כדי להיות מזוהה. חוזרת לעצמי כבר מחר. כלומר, היום, כבר אחרי חצות.
נו, ונראה לכם שהצליח לי? מה פתאום.
אני בנפילה חופ-שיט. כותבת כאן כדי לפחות לנסות לסיים אותה היום.
משונה, אני בכלל לא מרגישה מגעיל ואין בי שום הלקאה עצמית או שיפוטיות.
זה מפתיע וזה נעים. אין לי מושג למה זה ככה אבל אני בהחלט נותנת קרדיט לדף.

נשמע טוב

זה הכל חלק מהתהליך שלך, וזה באמת באמת בלתי נמנע. אם לא מלקים, אז הכל זורם הרבה יותר נכון וטוב.
<מדווחת שלפני שבוע היה לי קלקול קיבה וביום שישי בערב אכלתי אורז. למחרת היה לי בור בבטן. אבל אני כבר יודעת לזהות אותו. אז לא נפלתי פנימה אלא המהמתי לי "אאוצ' כואב. לא צריך למלא את זה באורז, כי זה נגרם מהאורז." והצליח לי. אז אני מבסוטה. עברו ארבעה ימים. הבור לא חוזר. אני לא מתכוונת לפעור אותו שוב רק בגלל שהצלחתי להתגבר עליו בקלות פעם אחת. מספיקה עוד פעם אחת כדי שהוא יהפוך לבלתי ניתן לעבירה בדילוג מעליו ויהפוך לביצה טובענית שאהיה חייבת לעבור לאורכה...>

שליחה על ידי גוגוס* » 22 מרץ 2011, 16:49

אכן בלתי נמנע. מנסה לעמוד על הרגליים.
תודה על הדיווח שלך. עם כל הג'יפה, הוא מעורר השראה. בעיקר
אני לא מתכוונת לפעור אותו שוב רק בגלל שהצלחתי להתגבר עליו בקלות פעם אחת. מספיקה עוד פעם אחת כדי שהוא יהפוך לבלתי ניתן לעבירה בדילוג מעליו ויהפוך לביצה טובענית שאהיה חייבת לעבור לאורכה.

ועל הדרך מעדכנת שבמסגרת העבודה על דף ציטוטים הגעתי לעמוד 650! מתוך 1000. זה נחמד כי כשקוראים את זה ככה מגלים עד כמה הכל עובד במעגלים. דברים שעזרו לי לפני חודש נכתבו כבר חמש פעמים בדף, במרווחים של חודש...
מעניין מה מעורר בנו את היכולת ליישם דווקא בנקודה מסוימת בזמן וחודש לפני זה... לא.

_ועל הדרך מעדכנת שבמסגרת העבודה על דף ציטוטים הגעתי לעמוד 650! מתוך 1000. זה נחמד כי כשקוראים את זה ככה מגלים עד כמה הכל עובד במעגלים. דברים שעזרו לי לפני חודש נכתבו כבר חמש פעמים בדף, במרווחים של חודש...
מעניין מה מעורר בנו את היכולת ליישם דווקא בנקודה מסוימת בזמן וחודש לפני זה... לא._

עונות? מחזור? דברים נסתרים לא נבין לא נדע?

קרה לי משהו מדהים אתמול.
אני לא יכולה לפרט, אבל בעקבות משהו שכתבתי מזמן באיזה בלוג נידח, אני הולכת לקבל אימוני כושר אישיים במחיר שווה לכל נפש (שלי).
האם ימי הבטטיות שלי עברו?

ואני מעדכנת גם שהאביב גרם לי לזנוח לחלוטין ארוחות מסודרות ואוכל חם. פשוט לא בא לי. רק בטטות כשהערב יורד והאוויר מתקרר.
אילולא הבלוג הזה בכלל וניצן בפרט אני לא חושבת שהייתי שמה לב והייתי מכריחה את עצמי לאכול לפחות ארוחת צהריים "כמו שצריך". (ונורא כיף לי לא לאכול כככה עכשיו, אני מאוד קלה.)

כל הזמן המודעות מתחדדת, אם כבר מדברים על תזונה אינסטנקטיבית (ברור שאני קוראת אתכן שם). אפילו אם אני לא נקייה כל הזמן ואפילו אם זה תהליך של שנים.
אני לא מפסיקה לתהות על הפרדוקס הזה של החיים: אדם צריך תקופת חיים שלמה רק בשביל להכיר את עצמו.

כשבא אליי רעיון חדש ממישהי שאני מכבדת, שפוגש אותי במקום שכבר "סגרתי", אני מתחילה ישר בהתנגדויות. אם הרעיון חוזר, אני מתחילה להקשיב ברמה הטכנית. "א, אח"כ ב, זה הקונספט." ברור שהוא לא רלוונטי לי, אבל הקונספט מתחיל להיות נהיר לי.

אח"כ אני יכולה להתחיל להבחין בדפוס אצלי, כשקודם הנושא היה קופסא שחורה וסגורה וללא פרטים, פתאום יש פרטים, והם מתחילים להראות דומים למה שאמרו לי (אני מזכירה, מישהי מאד ספציפית, שאני מאד מאד מכבדת. לא כל רעיון מטופש פוגש אותי ככה.)
אז, אז קורה הקסם. הקסם שמופיע בכל שיטת מודעות שעובדת, כולל פסיכותרפיה, כולל "העבודה", כולל התבוננות. - עצירה.
יש עצירה באוטומט. חלקיק שניה קטן, ברגע האמת, שלא מחליק אוטומטית לשלב הבא אלא אומר "אה, הנה, זה בדיוק זה."

זה הכל.
ברגע שחלה העצירה, משתנה הנתיב הנוירלוגי. לא צריך לעשות כלום חוץ מאשר לא להתנגד, לשים לב. ואז זה קורה מעצמו.
שינוי.

זה דבר מהמם.

בגלל זה אני טוחנת במוח. כי אני חושבת שהדברים שלי הם דברי טעם

ברור לי שהם לא פוגשים כל אחד במקום הנכון ובזמן הנכון, אבל אם אני אגיד אותם מספיק, יום אחד, תקרה העצירה הזו עבור מישהו. ואז יהיה שינוי. וזה עולם ומלואו.
באהבה.

<קראתי שוב, האמת? כשאני פוגשת אנשים נבונים? אני מנסה להחיל על עצמי כמעט כל מה שהם אומרים. זה החלק המאד חיובי של להיות טיפוס שמרוכז בעצמו

>
<אני מנסה ללבוש רעיונות כל הזמן. יש כאלה שאני דוחה בשאט נפש, כאלה שאני לובשת בהתלהבות ואח"כ זורקת ורצה למקום אחר, וכאלה שהופכים לחלק קבוע ומשמח מהגרדרובה.>
<אבל בשורה התחתונה, אני לובשת רק עקרון אחד ויחיד, השאר פשוט מתחבר אליו בצבעים ססגוניים או לא מתחבר בכלל.>

בגלל זה אני טוחנת במוח. כי אני חושבת שהדברים שלי הם דברי טעם blink hilarious ברור לי שהם לא פוגשים כל אחד במקום הנכון ובזמן הנכון, אבל אם אני אגיד אותם מספיק, יום אחד, תקרה העצירה הזו עבור מישהו. ואז יהיה שינוי. וזה עולם ומלואו.

את כזאת חמודה, ניצן.

והדברים שלך באמת מעוררים שינוי. אצלי לפעמים אפילו בעצם ההתנגדות. בגלל שהם מאוד מנומקים ואינטיליגנטים הם דורשים חשיבה והחשיבה הזאת עושה טוב.

שליחה על ידי גוגוס* » 23 מרץ 2011, 17:44

ניצן, מאוד אהבתי את הדברים שכתבת בדף על התזונה. כי:
1) הם היו כתובים היטב.
2) הם היו מהלב והרבה יותר קל לקרוא ולהבין ולהתחבר לדברים שבאים באמת מבפנים, בניגוד לתיאוריות ומחקרים
3) הם נגעו לי באופן אישי. כמעט סימנו לי את המסע שעשיתי בעצמי.

שליחה על ידי גוגוס* » 23 מרץ 2011, 17:54

וחוזרת רגע אל הנפילה שלי במבט רחב יותר ועם פירוט רב יותר. חת'כת נפילה.
זה שמך כבר כמה ימים ולא ידעתי איך לעצור את זה. המזון לא היה נוראי אבל גם לא מתאים. בשום צורה שהיא. החלטתי ללכת בשיטת הבור - לכרות אותו, לפול פנימה בקפיצת ראש, לקבל זבנג ולצאת.
זה מה שקרה - אכלתי בבוקר שישה בורקסים. בצהריים פיצה. בערב שוקולד. בכמויות גדולות, בלא חמדה.
היופי - שום דבר לא היה לי טעים. אפילו לא הביס הראשון. לא נהניתי מכלום, אפילו כמעט סבלתי. זה היה מגעיל לכל אורך הדרך. ויכולתי לעצור מתי שהתחשק לי.
זה היה משונה. אבל מועיל.
את היום ביליתי בתחושה קשה של מחלה. צמרמורת, בחילה, כאבי שרירים, משהו מחריד. ממש עונש.
והרגשתי, פשוט הרגשתי, איך זה עובר לי ואיך אני אחרי זה. וזה היה נפלא.
הכל היה בשליטה, די קצר, נטול הנאה כלשהי, ומעוד אפקטיבי. מומלץ בחום... למי שיכול לסבול בגוף כאלה כמויות של גועל נפש

איזה כיף להגיע לפה. תחושה של בית.

גוגוס, המשיכי לספר. נשמע נכון וטוב. והרגישי טוב!!

וואו, גוגוס, פשוט נהיית חולה מזה!!
אני מתרשמת עמוקות(-:

שליחה על ידי גוגוס* » 24 מרץ 2011, 04:59

עד הערב עבר לי. מיעטתי לאכול, שתיתי קצת שייק ירוק, ובערב, מתוך תחושת רעב בלתי נסבלת, זרקתי עוף אורגני לתנור עם ירקות.
עבר לי לגמרי.

גוגוס, קראתי אותך ב תזונה אינסטינקטיבית. נורא לא בא לי לכתוב שם ואין לך דף בית, אז אני כותבת כאן.
תודה, תודה, תודה.
חיזקת אצלי משהו שכבר התחיל. ואני גם רוצה להוסיף אנקדוטה.

מאחר שהייתי בטיפול נטורופתי, לקחתי המון תוספים. פרוביוטיקה (כמובן), ויטמין C, שמן אורגנו, משהו לכבד, GSP ועוד.
המון זמן לקחתי אותם ואז, יום בהיר אחד, פשוט הפסקתי.
לא הבנתי למה, לא אז. לא הצלחתי לנמק לעצמי בשום פנים ואופן למה אני מפסיקה איתם. הם עלו הון קטן, אבל זה לא העניין.
היום אני יודעת שהם לא הועילו בכלל. באמת. אין שום הבדל בהרגשה שלי בין התקופה שלקחתי עשרות תוספים לבין היום. אני לא יודעת אם הם הזיקו, אבל איזשהו אינסטינקט אמר לי להתרחק.

זה לא אומר שלעולם לא אקח תוספים. לא פיתחתי איזה עיקרון מנחה בעקבות כל זה, אבל זה כן אומר שאני לא רצה לקנות תוספי מזון בכל פעם שאיש מקצוע ממליץ לי. בכלל, אני לא רצה לקנות יותר דברים, לא לפני שאני חושבת עליהם ברצינות.

אני מתנגדת לתוספים ובעיניי הם נוגדים תזונה טבעית. אני חושבת שאם מישהו מרגיש שמשהו חסר לו, שיבדוק אם הוא נמשך למזונות שמכילים אותו. אני חושבת שלא משנה כמה טון ויטמינים נשפוך לגוף, לעולם הם לא יספגו כמו שהם היו נספגים בהקשר הטבעי שלהם (כלומר, בתוך הפרי/סטייק/עלה/אגוז)
ברמה הפילוסופית, זו של תזונה אינסטינקטיבית, מה זה "תוסף מזון"? זה משהו שהיה צריך מעבדות וחוקרים ומנתחים ופתולוגים כדי לנתח את קיומו בתוך אוכל ואת מה שהוא עושה בגוף, ידע שאמור להיות לגמרי נסתר מעינינו. מה זה "חוסר במינרל/ויטמין?" זה תהליך שיש לו סיבה והסיבה היא סביבתית-תזונתית, והפתרון זה למצוא את הסיבה ולתקן שם - סביבתית-תזונתית, ולא להעמיס מוצר סינתטי תעשייתי לא יעיל בכמויות לא סבירות על הגוף. באותו הקשר אקולוגי שהעליתי שם - זה רק יוצר בעיות חדשות שלא חשבנו עליהן, זה לא מועיל.
ומה זה "לרשום תוספים" שעושים המומחים? זה להגיד שאת המכונה שאת, נאזן באמצעים חיצוניים, ומישהו אחר יאמר לך מה הם. הופ, הפכת לקופסא שמוציאה מספרים ובדיקות, ומכניסים לתוכה חומרים והפסקת להיות יצור תבוני שמחליט עבור עצמו ויודע הכי טוב על עצמו.

~<מסייגת בקטן קטן, התוסף היחיד שאני כן ממליצה עליו, זה פרוביוטיקה חיה בכמויות גדולות לתקופה קצרה אחרי אנטיביוטיקה.>
<למה? כי עם כל הדפקטיזם שיש בזה, ותיארתי אותו הרבה פעמים, הדרך ללא הפרוביוטיקה, שאני מכירה רק אדם אחד שבחר בה במודע וטיפל בעצמו ככה, היא ארוכה, קשה, וכמעט בלתי אפשרית לשכמותנו.>~

שליחה על ידי גוגוס* » 24 מרץ 2011, 10:37

מיכל, איזה כיף. יופי שאת כותבת כאן. שם מאוד אמוציונלי משום מה. ואני חושבת שהדברים במילא סופר סופר קשורים.
קודם כל אני שמחה בשבילך על התובנה שלך. גם הנקודתית וגם הכללית.
שנית, משהו אישי שלי - כעיקרון בהחלט מנחה אני לא מכניסה לגוף שלי כבר המון שנים, הרבה לפני שהתחלתי לשחק עם התזונה, שום דבר שנראה או מריח או מתנהג כמו תרופה. שום דבר שמישהו אחר רקח בשבילי. אם הייתי חושבת שזה רק "לא יועיל", ניחא. אני מאמינה בכל לבי שזה פשוט מזיק.
היו לזה חריגים מועטים שאין לי שום הצדקה בשבילם לבד מכמה חרדות טפשיות (ואיום שאם הברזל שלי לא יתנהג יפה לא אוכל ללדת בבית, שלא תדעי מה אני חושבת על זה היום...).
אני מאחלת לך בכל לב להרגיש תמיד חזקה מספיק בשביל לסנן ככה דברים שנאמרים לך ולעשות רק מה שהלב והגוף מסמנים לך כנכון. זו פשוט דרך כל כך הרבה יותר טובה לחיות בעיניי.

ניצן, כמובן כל מילה בסלע. ולהסתייגות שלך - אני לא נוגעת בחיים באנטיביוטיקה וגם לא הילדים שלי. לא משנה מה. לא יודעת מה אעשה אם אגיע למצב שבו יופעל עלי לחץ כבד לתת או לקחת בעצמי. התחושה שלי כלפי החומרים האלה זה שאין הבדל בין לקחת אותם לבין לקחת רעל. לא יודעת למה אני כל כך קיצונית בקשר לזה. זה פשוט הפך להיות עם השנים סוג של סדין אדום בשבילי. אולי אני לא יודעת על זה מספיק.

כנ"ל לגבי האנטיביוטיקה. אני אגיד לך למה? כי זה אנטי - ביוטיקה !! התשובה בגוף השאלה. אני מעדיפה שהביוטיקה שלי לא תחווה אנטיות, תודה רבה.

שליחה על ידי גוגוס* » 24 מרץ 2011, 12:35

אגב, מיכל, הזכרת לי דיון ארוך שהיה לי עם יעל שוראקי. היא תומכת נלהבת של פרו ביוטיקה ועשתה מאמץ גדול לשכנע אותי לבלוע משהו כזה.
לא משנה כמה הסברתי שאני לא מסוגלת להכניס לפה משהו שמישהו רקח, טבעי או מועיל ככל שיהיה, היא התעקשה מאוד. אמרה שהיא מקבלת את הגישה אבל שבשביל פרו ביוטיקה שווה לעשות חריג. לא הצלחתי להבין על בסיס מה היא אומרת את זה. היא חושבת שזה משהו שכולם צריכים לקחת, לא משנה מה ומי ואיך נראים החיים שלהם.
למרות שהיא מכירה את התזונה שלי היא חושבת בוודאות שהמצב אצלי לא מאוזן. למה? לאלוהים הפתרונים.
אני חושבת שהפעם האחרונה שהכנסתי לפה משהו שנראה או מריח או מתנהג כמו תיקון של קלקול בגוף היתה לפני 15 שנה. לקחתי אנטיביוטיקה בגלל עקירה של שתי שיני בינה. הרופא החליט שחייבים אחרי ניתוח כזה. מי חשב בכלל אז על התנגדות? מאז לא לקחתי אנטיביוטיקה ולא שום דבר אחר.

ואיום שאם הברזל שלי לא יתנהג יפה לא אוכל ללדת בבית, שלא תדעי מה אני חושבת על זה היום...
אני מוכרחה להגיד, שהלידות שלי היו באמת מעולות וכן לקחתי פלורדיקס להעלות את הברזל ובאמת לא איבדתי דם.
אבל מה שלא קרה לי בלידות, כן קרה לי בהפלות. כרגיל הייתי אנמית, לא הספקתי להעלות שום רמת ברזל, איבדתי המון דם. ים של. לא טוב.
אז אני לא כל כך מזלזלת בפחד של מיילדות הבית ממצב של איבוד דם אצל הריונית אנמית. ודרך אגב, הן לא דרשו הרבה (לא אילנה ולא מיכל בונשטיין). נדמה לי שהן הסתפקו בהמוגלובין 11... פשוט שלא יהיה 8...

אני מתנגדת לתוספים ובעיניי הם נוגדים תזונה טבעית. אני חושבת שאם מישהו מרגיש שמשהו חסר לו, שיבדוק אם הוא נמשך למזונות שמכילים אותו.
יש דברים שאין סיכוי שארגיש שחסרים לי ובכל זאת ממליצים לי (כולם) לקחת. גם לאלו אתן מתנגדות? (אם הבנתי נכון, ניצן וגוגוס, אתן באותה עמדה בענין הזה?)
אני מדברת נגיד (היפותטי לגמרי כן? (-:) על חומצה פולית לקראת הריון.
אומרים שצריך, כולן עושות את זה, כל הרופאים ממליצים. לא נראה לי שאני נמשכת למזונות שמכילים אותה (אין לי מושג מה מכיל אותה).
ברור שאני לוקחת, מה לא לקחת?
ובעצם למה לא? אני כל הזמן יוצאת מנקודת הנחה שגם אם זה לא יועיל זה לא יזיק, זו הנחה מוטעית?

הנחרצות שלכן מעוררת בי תמהון ורושם עז.
והבנה שאני אדם פחדן, בחיים לא הייתי מעזה לנהוג בכזאת טוטאליות.

לא נראה לי שאני נמשכת למזונות שמכילים אותה (אין לי מושג מה מכיל אותה).
חסה, עלים ירוקים מכל סוג, ועוד.

חסה, עלים ירוקים מכל סוג, ועוד.
אה, אז לא, ממש לא נמשכת...
ולמה שאני אמשך? הרי זו החלטה מושכלת ולגמרי שרירותית ביום בהיר אחד להתחיל לקחת חומצה פולית.
הכוונה, זה משהו חיצוני שממש לא קשור לצורך פיזי.
אולי במהלך הריון יכול להתפתח צורך פיזי ואז צריך להקשיב לגוף ולראות אם קיימת משיכה למזונות מסוימים. אבל היום ההמלצה היא להתחיל לקחת חומצה פולית כמה חודשים לפני הכניסה להריון כדי להבטיח התפתחות תקינה של העובר כבר מהשבועות הראשונים.
ופה, אני מרגישה שאני לגמרי שבויה בקונספט של הרפואה המערבית הקונבנציונלית בלי שיש לי יכולת להתמודד מולה.
אז אני מקבלת את זה.
האמת, בהתחלה זה נראה לי חשוד (מה היה לפני שהיו תוספי מזון?) אבל הראו לי מחקרים שהוכיחו שזה עובד, אז קיבלתי, אין לי את הדרייב המקסים הזה, שנשזר כחוט השני לכל אורך הדף הזה של ללכת עם החשיבה העצמאית והאמונה בעצמי עד הסוף.

גוונים, כדי לבדוק את המשיכה שלך, העדינה בטירוף, את צריכה קודם להתנקות מכל ההתמכרויות...

שליחה על ידי גוגוס* » 24 מרץ 2011, 15:44

אז אני לא כל כך מזלזלת בפחד של מיילדות הבית
אני לא מזלזלת לעולם באנשי מקצוע. ובטח לא כאשר הם מפחדים. אני כל כך מבינה את הפחד הזה עד שאין סיכוי שאני אזלזל בו. מה שכתבתי כוון לכך שאני עצמי לא מאמינה בזה. בתחושת בטן עמוקה. ולו הייתי יולדת אנאסיסטד כמו שרציתי בהתחלה לא הייתי לוקחת שום דבר, כתלות בבדיקות דם שגרתיות. הנקודה הכי נמוכה של המוגלובין הגיעה אצלי ל 10.4. מאחר ובחרתי בנוכחות של מיילדת כיבדתי את רצונה מתוך הבנה של הצרכים המקצועיים שלה. אבל הם שלה. ממש ממש לא שלי. והנה, בשמת, את עצמך כותבת שהיה הבדל בין הלידות לבין ההפלות. את חושבת שזה הבדל מקרי שבאלו איבדת דם רב ובאלו לא?
(שואלת ללא כל התרסה, מתוך סקרנות אמיתית לעמדתך. מבהירה כי האינטרנט לא תמיד מעביר את הטון הנכון).

שליחה על ידי גוגוס* » 24 מרץ 2011, 16:08

אלייך, גוונים...
קודם כל, את ממש לא פחדנית. אני לא מרגישה שטוטאליות באה בהכרח מאומץ. היא יכולה לנבוע מהרבה דברים אחרים שממש לא בא לך עליהם, תאמיני לי, אני יודעת

את פשוט חלק מהעולם הזה וכאשר הכל כל כך הגיוני אז את משתכנעת.
לעניין מחקרים - במאמר מוסגר ובלי לעשות מזה עניין גדול מדי - כחוקרת יש לי מעט מאוד אמון במחקרים ולא משנה כמה יראו לי, הם לעולם לא ישכנעו אותי בניגוד לאמונה הפרטית שלי. זה מהרבה סיבות שלשם שינוי לא קשורות באישיות שלי אלא במהותם של מחקרים. עזבי אותך ממחקרים, באמת.

ולעצם העניין ובכדי להראות לך שאני בסך הכל אשה די שקולה והגיונית - לפני הריון ובהריון עצמו אפשר לבצע בדיקות דם פשוטות ביותר בכדי לדעת מה מצבך. אם תגלי שמשהו שנראה לך חשוב, או שוכנעת שהוא חשוב, נמצא אצלך נמוך, תעשי חשבון מה לעשות במידע הזה. 1) האם לקבל את הקביעה שזה אכן מצב בעייתי? האם לבטוח בציר שמישהו ייצר שהוא אכן חשוב ולכן אם את נמוכה על הציר הזה זו בעיה? 2) אם תחליטי שזו בעיה, תוכלי לאכול מזה ומההוא או לבחור במשהו שמישהו אחר רקח.
זה תהליך. תהליך שבו את קוראת חומר, מתייעצת עם מי שנראה לך מתאים, חושבת הרבה, בודקת את תחושת הבטן, ומחליטה. צריך בשביל זה בהחלט יותר זמן וסבלנות מאשר לעשות מה שעושים כולם אבל זה מתגמל מאוד. את יודעת, למידה ובחירה וכאלה

למשל, תארי לך שתעשי בדיקת דם ותגלי שיש לך טונות של חומצה פולית. אולי זה בזבוז לקחת כדורים כאשר יש לך שפע במלאי? לא יודעת, תחליטי בעצמך.

ולעניין הנזקים - בכל הנוגע למה שאנחנו מכניסים לגוף (וזה שוב חוזר לטרוניה שלי על מחקרים באשר הם, סליחה, אבל זה בנפשי) אף אחד לא יכול להוכיח לך שאין נזק. יכולים להוכיח יעילות ותרומה (נגיד, אבל לא ניכנס לזה) אבל לא יכולים לקבוע שבמשהו אין בוודאות שום נזק. אישית, כשמדובר בי ובעובר שלי, אני לא לוקחת סיכון כזה.
לעולם לא אשכח איך סירבתי לתת לתינוקיי ויטמין כלשהו שטיפת חלב דחפו לי בכל ביקור ואחרי שנתיים החומר התגלה כמסרטן והורד, ללא כל הסבר או התנצלות, מרשימת ה"צריכים" של טיפת חלב. במקומו הוכנס לשימוש חומר אחר וכאשר שאלתי למה ענו לי במגומגם שפשוט אחת לכמה זמן משנים את התרכובות. מה הם חושבים שמה, שאני לא קוראת עיתונים?

גוונים, המטרה היא לא להפחיד אותך. המטרה היא לסלק את הפחד שכבר קיים במילא כדי לקבל החלטות שהן שלך באמת. בלי כל קשר לתוצאה שלהן.

גוונים, כדי לבדוק את המשיכה שלך, העדינה בטירוף, את צריכה קודם להתנקות מכל ההתמכרויות
מה שניצן אמרה.
וחוץ מזה, חומצה פולית היא משהו שנמצא בהרבה מזונות, בעצם במזונות שאנחנו אמורים באופן טבעי לאכול מהם הרבה.
פשוט, הבעיה עם התזונה המערבית המודרנית של מאתיים השנים האחרונות היא, שהיא מציפה אותנו בדברים שאף אחד בכלל לא אמור לאכול - בדברים שהם בכלל לא אוכל - ואז קודם כל פשוט לא נשאר מקום בבטן עבור המזונות שהם כן אוכל.

בהריון זה משמעותי, כי אנחנו עושות את הנזק לא רק לנו, אלא לעובר בשלבי ההתפתחות הראשוניים שלו, כך שהנזק בלתי הפיך. ראי תזונה ללידת תינוק בריא.
לגבי חומצה פולית באופן ספציפי, ממליצה פשוט לגגל ולקרוא את כל המקורות שמפרטים באיזה אוכל אפשר למצוא את זה, ולאכול את מה שהכי מתאים לך. תוספים בכל מקרה לא ממש נספגים טוב, לא ככה המינרלים והויטמינים אמורים להיכנס לנו לגוף...

הנקודה הכי נמוכה של המוגלובין הגיעה אצלי ל 10.4.
זו הכי נמוכה שלך?! אז ממה שאני יודעת היום על ברזל, המוגלובין והריונות, הייתי אומרת שאין לך שום בעיה, התוצאה מעידה רק על עלייה בנפח הדם בגלל הנורמליות של ההריון ולא על איזה מחסור, ולא צריך לנדנד לך (מבקשת פטור מלהסביר את מה שכתבתי הרגע, נותנת לעצמי רשות להתעצל).

מאחר ובחרתי בנוכחות של מיילדת כיבדתי את רצונה מתוך הבנה של הצרכים המקצועיים שלה.
אילו הייתי לצדך הייתי מתווכחת איתה... (איך היה הדימום בלידות שלך? יש לך כבר ניסיון. אפשר לבנות עליו. בעיקרון, הפחד הוא ממצב שיש תקלה, שאז הדימום חריג, ומרמה 10 אפשר להגיע מהר מדי ל-5 או ל-4...)

והנה, בשמת, את עצמך כותבת שהיה הבדל בין הלידות לבין ההפלות. את חושבת שזה הבדל מקרי שבאלו איבדת דם רב ובאלו לא?
כתבתי, ואדגיש את מה שכתבתי:
בהריונות היה לי זמן לשפר את האנמיה שלי ולהגיע להמוגלובין 11. אצלי, בניגוד לאצלך, זו אנמיה, אחרי שבהתחלת כל הריון איבדתי כ-10 קילו, שהם כחמישית ממשקל גופי; וגם, מרוב בחילות לא הצלחתי לאכול. זה מצב קיצוני של חולשה, שלא מאפשר שיקום מספיק מהיר באמצעות התזונה בלבד. אבל הפלורדיקס עבד יפה ומהר.
ואם להיות כנה, אני לא ממש רואה בפלורדיקס "תוסף". זה יותר מזון מתוסף. כמו ששמן דגים הוא מזון ולא תוסף, רק מסיבות אחרות הוא ארוז בכמוסה.
בהפלות, לא היה לי זמן לשקם שום אנמיה. ולכן קרה מה שהמיילדות הסבירו לי שקורה: כאשר האשה חזקה היא תאבד פחות דם. כאשר היא חלשה היא תאבד יותר דם, וכמובן בגלל נקודת הפתיחה הגרועה, גם תגיע למקום יותר נמוך. זה החשש.
אצלי, החיים בנויים על כוח הרצון, אבל בכל זאת אני ממליצה על שיפור נקודות הפתיחה שלנו P-: כל אחת ומה שהיא צריכה.

שליחה על ידי גוגוס* » 24 מרץ 2011, 16:30

אילו הייתי לצדך הייתי מתווכחת איתה...
להתווכח עם מיכל? לא פשוט... תקראי את מה שכתבת לי, תניחי שידעתי את כל זה (כולל הפירוט שהחסרת (חשבתי שאסור להגיד עצלנית

) ) ואז תביני למה כתבתי שלא תדעי מה אני חושבת על זה היום... לזה בדיוק התכוונתי! אולי פשוט הייתי צריכה לכתוב שחשבתי את זה כבר אז. אמא שלי לא תאמין לי, אבל לפעמים גם לי נגמר הכוח להתווכח.
ואני מסכימה שפלורדיקס הוא לא תוסף. לא מזון אבל גם לא תוסף. אולי בגלל זה הצלחתי להכניס אותו לפה תוך שאיני חוסכת קולות מחאה רמים כל בוקר. שידעו ילדיי הקטנים שאמא שלהם לא השתגעה אלא פועלת תחת הנגדות גדולה! עד היום הגדול שלי אומר - אמא, נכון אכלת פעם ברזל וזה היה מגעיל?

אני חושבת שמה שכתבת על הפלות מול הריונות ממחיש את כוחן הרב של בדיקות דם פשוטות. לפעול מתוך ידיעה במקום על הטייס האוטומטי.

אני כן קצת מפחדת מעמדה נחרצת "נגד". (אני עדין בעניין התוספים. הרגשתי שאני צריכה לסייג.)
אם יהיה לי חוסר בB12, אני אקח. אם יהיה לי חוסר בברזל, אני אקח. דברים קונקרטים מאוד שאני יכולה להבין את המשמעות שלהם, אין לי בעיה לקחת.
אבל בתקופת התוספים לקחתי המון תוספים שנראה שנוצרו רק כדי לענות על מחקרים ומחקרים שכנגד. וגרוע מזה, לא הבנתי מה הם באמת עושים.
בגלל זה אני מבינה את השיח של בשמת על העצמה, ממש כמו שאני מבינה את השיח שלכן על אינסטינקטים. אני באמת מאמינה שבסופו של דבר אתן אומרות בדיוק אותו דבר.
כי במקום בו אין אינסטינקטים (כי התרבות דפקה אותם, כי את עסוקה, לחוצה, מתוחה), יש ידע. וידע מעצים.

שליחה על ידי גוגוס* » 24 מרץ 2011, 16:40

וידע מעצים.
שלך? שרכשת במו ידייך? בתהליך אמיתי של חיפוש? ממגוון של מקורות? בהחלט כן!
של אחרים? שאת מקבלת אותו מרוכז ומזוקק? בהשקעה נמוכה של משאבים? בעיניי מחליש.

ולעמן הסר ספק - זה שאני עצמי לא לוקחת דברים לא אומר שאני בהכרח חושבת שכולן צריכות להימנע.
הדבר היחיד שאליו אני חותרת זה שלפני שאנשים לוקחים לפה משהו שמישהו אחר רקח הם יעצרו לחשוב. אבל באמת.
כמו שאמרתי לגוונים, התוצאה הסופית פחות משנה ויש המון בחירות לגיטימיות. אבל מיקור חוץ של תהליכי חשיבה ועיבוד זה כבר סיפור אחר. שוב, בעיניי...

גוגוס, תודה!

למשל, תארי לך שתעשי בדיקת דם ותגלי שיש לך טונות של חומצה פולית. אולי זה בזבוז לקחת כדורים כאשר יש לך שפע במלאי? לא יודעת, תחליטי בעצמך
עשיתי, יש לי ממוצע באמצע הטווח של ה ציר שמישהו ייצר ...
גם לי יש מעט אמון במחקרים (ואני לא חוקרת).. הענין אצלי הוא שהרבה פעמים אין לי אמונה פרטית, עמדה מגובשת או ידיעה פנימית. אין. אני מרגישה גם וגם, קצת מזה וקצת מההוא וכאלה. אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים מול משהו שאין לי לגביו דעה מוצקה, אמונה ברורה, אני רואה הרבה פעמים צדק/הגיון בשני הצדדים של אותו רעיון/נושא/ענין. ואז הרבה פעמים ההחלטה היא כמעט שרירותית, אין את הלהט (האידיאולוגי המבורך) את השלמות הפנימית אלא פשוט בחירה שנכונה לרגע מסוים וכבר נשארים איתה וכאלה.
כל הדבר הזה הוא לא משהו שאני מרוצה ממנו. אני מתארת פשוט את המציאות שלי.
אז גם כאן כמו בהרבה מקרים אחרים אני נוהגת במן דרך אמצע כזו, לא לכאן ולא לשם. לוקחת אבל לא כל יום, ודוחה את ההכרעה האמיתית לרגע שבו אהיה בהריון ואז זה יהיה לי חשוב באמת...
אבל הדיון הזה חשוב לי, כי לרגע ההוא כבר אגיע ממקום אחר ממה שהייתי לפני שהוא התחיל (-: תודה.

בכל אופן, לענין, אף אחד לא יכול להוכיח לך שאין נזק. יכולים להוכיח יעילות ותרומה (נגיד, אבל לא ניכנס לזה) אבל לא יכולים לקבוע שבמשהו אין בוודאות שום נזק.
למה אפשר להוכיח יעילות ותרומה ואי אפשר להוכיח נזק?
אלא אם כן את מתכוונת שלאף אחד אין אינטרס להוכיח נזק ואז זה משהו אחר.
הרי גם כדי להוכיח נזק וגם כדי להוכיח יעילות ותרומה צריך לבודד משהו מתוך ים של משתנים והסיכוי שזה יהיה אוביקטיבי, מדויק וכו' הוא קטן ביותר, לא?

_גוונים, כדי לבדוק את המשיכה שלך, העדינה בטירוף, את צריכה קודם להתנקות מכל ההתמכרויות
מה שניצן אמרה.
וחוץ מזה, חומצה פולית היא משהו שנמצא בהרבה מזונות, בעצם במזונות שאנחנו אמורים באופן טבעי לאכול מהם הרבה.
פשוט, הבעיה עם התזונה המערבית המודרנית של מאתיים השנים האחרונות היא, שהיא מציפה אותנו בדברים שאף אחד בכלל לא אמור לאכול - בדברים שהם בכלל לא אוכל - ואז קודם כל פשוט לא נשאר מקום בבטן עבור המזונות שהם כן אוכל._
אני מקבלת את זה.
אם הייתי מתנקה מכל ההתמכרויות יכול להיות שהייתי מזהה חוסר בחומצה פולית כשהגוף שלי היה צריך את זה, בתחילת הריון נניח.
אבל זה הרצוי ולא המצוי.
קשה לי להאמין שאצליח להתנקות מכל ההתמכרויות שלי לפני שאכנס להריון (כי אני רוצה שזה יהיה בקרוב וההתמכרויות נו, מי יודע כמה זמן זה ייקח..)
ו בהריון זה משמעותי, כי אנחנו עושות את הנזק לא רק לנו, אלא לעובר בשלבי ההתפתחות הראשוניים שלו, כך שהנזק בלתי הפיך.
בדיוק ולכן אני חוזרת לנקודת ההתחלה, ההתלבטות האם במצב הנוכחי לקחת חומצה פולית...

אבל אולי אני באמת אתעמק קצת בסוגי המזון שבהם יש חומצה פולית ובתור התחלה אראה אם זה הגיוני להגדיל את הכמות מהם בתפריט שלי.

אצלי - אם אני מרגישה שאולי כדאי שאני אבדוק את מצב הברזל - במקום לבדוק, אני מראש מחזקת את הברזל בתזונה שלי, באופן טבעי. מרגע שזה קורה, בד"כ אני טוחנת בלי מעצורים, עד רוויה.
אם הרווייה מגיעה מהר, זה אומר שכנראה שאני בסדר. אם לא, זה אומר שאני בסדר ששמתי לב, ושאני אהיה עוד יותר בסדר

למשל עכשיו, עם רמות מתח אדירות ולא שפויות לקראת הנסיעה, אני ממש מקונדדת מערכתית (לא וגינאלית) ומרגישה איך שהדחפים שלי לאכול מתוק גדלו באופן שאיננו נורמלי לי. פה, אני משתמשת בראש שלי. אילו הייתי בסיטאציה טבעית, והיה לי שפע, הרי שהייתי אוכלת מתוק עד קבס, ומפסיקה די מהר. מכיוון שאין לי את הפריווילגיה הזו, אני מעדיפה להפסיק את המתוק ולזכור שהטפילים וההתמכרות הם אלה שזוקפים את ראשם המכוער. באופן כללי, זה גם דחף שאיננו למזון טבעי, אז הוא חשוד מעיקרו.

שליחה על ידי גוגוס* » 24 מרץ 2011, 16:57

למה אפשר להוכיח יעילות ותרומה ואי אפשר להוכיח נזק?
סליחה, מרוב להט אידיאולוגי (מבורך?) יצא לי ניסוח עקום.
התכוונתי שאי אפשר לטעון בוודאות שבמשהו אין נזק. כי תמיד יכול להיות משתנה שלא חשבנו עליו או חריג שלא חשבנו עליו או סתם מחקר שלא חשבנו עליו או כלי מחקרי שטרם המצאנו. ותחת ההנחה הזו אני תמיד מניחה שיש נזק ושאין לי מושג מהו. אישית, זה מפחיד אותי פי אלף מהנזקים הידועים שחלקם אפילו רשומים על הקופסה.

אנקדוטה אינפנטילית - פעם עשיתי סיור בחירייה. כולם התלוננו על הריח. ורק אחד אמר שהריח לא מפריע לו כי הוא מזהה אותו. הדברים שהוא לא מריח מטרידים אותו... כמובן שלא חלפו יותר מחמש דקות עד שהמדריכה סיפרה על כל הגזים האיומים שנפלטים שם לאוויר, נטולי צבע ו... ריח.

שליחה על ידי גוגוס* » 24 מרץ 2011, 17:09

אם אני מרגישה שאולי כדאי שאני אבדוק את מצב הברזל - במקום לבדוק, אני מראש מחזקת את הברזל בתזונה שלי, באופן טבעי.
האמת שאני מזדהה. ובהריון שלי עשיתי רק את בדיקות הדם שהכריחו אותי. אבל אני מבינה את הצורך לקבל במצב כזה מידע יותר מדויק, במיוחד כאשר הגוף מכור והיכולת לזהות לא בשיאה.
וגם אז, לראות את התוצאות כחומר למחשבה. לא כתשובה סופית וממצה לשאלה. מספיק לבדוק כמה פעמים השתנו בעשורים האחרונים, הטווחים של כמות החומרים הרצויה בגופנו בשביל לדעת עד כמה זה לא רציני.

אנקדוטה אינפנטילית - פעם עשיתי סיור בחירייה. כולם התלוננו על הריח. ורק אחד אמר שהריח לא מפריע לו כי הוא מזהה אותו. הדברים שהוא לא מריח מטרידים אותו... כמובן שלא חלפו יותר מחמש דקות עד שהמדריכה סיפרה על כל הגזים האיומים שנפלטים שם לאוויר, נטולי צבע ו... ריח.
(-: (-:
לא יודעת למה, אבל הסיפור הזה ממש הצחיק אותי...

אני צריכה איחולי הצלחה.
אני נוסעת ליומיים להורים של החבר שלי. אמא שלו מתוקה ותמיד מנסה לדאוג לי אבל זה לא כמו להיות בבית.
ולא בא לי לשבור את הימים האחרונים. אני יכולה לעשות את זה ואני אפילו יכולה לעלות בחזרה על הסוס די בקלות ביום ראשון, אבל לא בא לי.

תחזיקו איזו אצבע?

נחזיק מליון אצבעות. גם אצלי הבית והמשפחה של הבנזוג זו נקודת תורפה רצינית.

שבת שלום!

_חסה, עלים ירוקים מכל סוג, ועוד
אה, אז לא, ממש לא נמשכת...
ולמה שאני אמשך? הרי זו החלטה מושכלת ולגמרי שרירותית ביום בהיר אחד להתחיל לקחת חומצה פולית._

אצלי משיכה לחסה היא אחד הסימנים הראשונים להריון, לפני שעוד "אפשר לדעת". לפעמים בכל זאת האינסטינקטים עובדים.

מלא אצבעות.
זוכרת למעלה מה שכתבתי על זה שהכי חשוב להקפיד בסופ"ש? נסי את זה בסופ"ש הזה...

טוב, היום הלכתי לבדוק מה הקטע עם הלחם אצלי.
יצאו תוצאות מפתיעות.
יצא שאין לי באופן כללי שום רגישות ללחם, גלוטן, קמח, עוגות.
אבל שכרגע, לחם ועוגות גורמים לי היפוגליקמיה וטוב לי להמנע מהם.
כרגע.
והסיבות לא קשורות בתזונה, אלא הן רחבות יותר.
זה אומר, שכאשר אפתור דברים אחרים, התגובה ההיפוגליקמית ללחם תיעלם מעצמה.
אבל צריך לזכור שה"כרגע" הזה נמשך כבר לפחות 11.5 שנים... P-:

ויצא שיש מזון אחד שאני באמת אלרגית אליו: שומשום ותוצריו. P-: זה בעצם לא צריך להפתיע אותי, שהרי זה גם בדיוק מה שיצא לי בבדיקות האלרגיה הכי קונבנציונאליות לפני 25 שנה. אלרגיה לשומשום.
כמו כן, יש פירות טרופיים שאני אלרגית אליהם, אבל לא טרחתי להיכנס לזה (קיוי, למשל).

שליחה על ידי גוגוס* » 25 מרץ 2011, 15:53

מיכל, גם אני במחזיקי האצבעות. שיצא לך משהו שמרגיש טוב בגוף.

אצלי משיכה לחסה היא אחד הסימנים הראשונים להריון, לפני שעוד "אפשר לדעת". לפעמים בכל זאת האינסטינקטים עובדים.
וואו, מרשים! ואת רוצה לומר שקלטת לבד את הקשר? אני נפעמת...

בשמת, איך בדקת את כל זה?
וגם... את אומרת שאין לך רגישות. אבל נדמה לי שהתמכרות לא חייבת להיות חופפת לרגישות, נכון? זה מן הסתם מצב שכיח אבל לא הכרחי.
לא שאני חלילה מאחלת לך רגישות או התמכרות או משהו במקום שאינם. אבל אשמח להבין למה כיוונה הבדיקה ומה נמצא.
או במילים אחרות - אם בא לך לנדב יותר פרטים ממה שכבר נידבת - כולי אוזן

אייפק.
בדקנו כל סוג של רגישות - אלרגיה, חוסר סבילות, התמכרות, כל סוג של בעיה. מה שיצא זו התשובה המורכבת, שאין לי שום בעיה כללית עם לחם או עוגות (עוגות על בסיס קמח. יצא שבסדר לי לאכול עוגות על בסיס אגוזים, כמו לפסח), אבל שכרגע הם גורמים לי להיפוגליקמיה ועדיף לי להמנע מהם. הסיבה קשורה לתהליכים רגשיים.
וגם יצא שהאנמיה שלי לא קשורה לתזונה והיא לא ניתנת לתיקון על ידי תזונה...
יש לי שיעורי בית שמורכבים משלושה סעיפים. הסעיף הראשון: להזיע.

(זו לא ניצן שאמרה כבר שצריך פעילות גופנית? או שאני טועה?)
אני פשוט לא מסוגלת לפעילות גופנית יזומה. כזאת שבה אני מכריחה את עצמי לעשות "פעילות גופנית".
אם זה ללכת, אז זה מפני שאני צריכה ללכת לאנשהו. אם זה לרכב על אופניים, זה למקום שאני אמורה להגיע אליו, לא סיבוב סביב הבלוק. אם זה לרקוד, אז מפני שיש שיר שמקפיץ אותי. אני לא יכולה לרקוד לצלילי שיר שלא משמח אותי ומקים אותי מהכורסא בזכות עצמו.

שליחה על ידי גוגוס* » 25 מרץ 2011, 17:58

תודה. אני מודה שפשוט אין לי מושג ירוק מה זה אייפק. הרבה פעמים רציתי לבדוק ולא הגעתי לזה. אני אקדיש לזה קצת זמן כדי שאוכל להבין אותך יותר טוב.
תודה על השיתוף.

ההצעה שלי: תבדקי רק כאשר באמת תרגישי שממש בוער לך לדעת (-:
אחרי הרבה שנים, הגעתי למסקנה שאני צריכה להגיע לטיפול/ייעוץ/איבחון/לא משנה מה רק לפי מה שלא סתם מדבר אלי, אלא ממש קורא לי באותו רגע.
ואגב השיחה על התזונה האינסטינקטיבית, ככה זה גם עם המורים שאני בוחרת. יש המון דברים, המון גישות, המון יועצים, המון מורים, המון מטפלים. לי באופן כללי מתאימים סוגים מסוימים ולא מתאימים אחרים. כאלה שעוזרים לי ללמוד בעצמי למשל.

כל הזמן באים אנשים וממליצים לי מאוד על כל מיני דברים שיעזרו לי לדעתם.
כולם מכוונות טובות ומתוך היכרות עם הדברים. אני בטוחה שהם יודעים מה הם אומרים.
בכל זאת, אני הולכת אך ורק למה שאני מרגישה, בתוך תוכי פנימה, שלזה, דווקא לזה, אני רוצה ללכת עכשיו.

האייפק היא שיטה שמאפשרת לנקות אלרגיות. זה בגדול. חוץ מזה אפשר לטפל בה בעוד דברים.
הטיפול מורכב משני חלקים: 1. איבחון. 2. טיפול במה שעלה באיבחון ושמתאים לטפל בו באותו יום (גם על זה שואלים).
האיבחון מתבצע באמצעות מבחן שרירים, ויש כמה דרכים לעשות מבחן שרירים. לא משנה איך, הסוג הזה של בדיקה פשוט שואל את הגוף שלך שאלה, שהתשובה עליה יכולה להיות כן או לא. מחליש או לא מחליש.
נגיד, את יכולה ללכת לאיבחון אייפק כדי לקבל תשובה מדוייקת מהגוף שלך, האם אוכל מבושל מחליש אותך או לא.
את לא צריכה, כי על השאלה הזאת כבר יש לך תשובה, אבל אם אין לך...

לכן חשוב לנסח את השאלות.
ומה שאני אוהבת פה זה, שהאיבחון בסך הכל עוזר לי לגלות דברים על עצמי ונותן לי בטחון שלא רק נדמה לי.
בזמן האחרון, שוב ושוב יוצא שדברים שהרגשתי שהם נכונים לגבי, באמת יצאו נכונים. זה כאילו אני לומדת איך לקרוא את עצמי ואיך לדעת דברים על עצמי ופתאום אני מגלה שוב ושוב שאני באמת יודעת אותם. אני לומדת להקשיב לדקויות, ואני לומדת להאמין למה שאני שומעת. וזה מאוד מעצים, כשיוצא שידעתי.
יגיע יום שאני אהיה כל כך טובה בכלים שלי, שאני לא אצטרך אישור שאני יודעת מה שאני יודעת, ומרגישה מה שאני מרגישה.

שליחה על ידי גוגוס* » 25 מרץ 2011, 19:06

אני לומדת להקשיב לדקויות, ואני לומדת להאמין למה שאני שומעת. וזה מאוד מעצים, כשיוצא שידעתי.
נשמע טוב!

יגיע יום שאני אהיה כל כך טובה בכלים שלי, שאני לא אצטרך אישור שאני יודעת מה שאני יודעת, ומרגישה מה שאני מרגישה.
אמן לזה!

תודה על ההסבר.

שליחה על ידי גוגוס* » 26 מרץ 2011, 09:29

משתפת בחוויה ממסעדה בחמישי בערב.
יצאנו למקום שאמור להיות משובח ביותר וכבר זמן רב רצינו להגיע אליו. חוסכת את הביקורת שיש לי על המקום ועל האוכל ומתרכזת בחוויה התזונתית שלי, אבל שלא תחשבו שאין לי

אני זוכרת שכשרק התחלתי לקרוא ביקורות אוכל, לפני הרבה שנים, חשבתי לעצמי שהמבקרים הם סוג של פלצנות. לא פלצנים, אלא הפלצנות בכבודה ובעצמה.
והיום אני פתאום כזו בעצמי. ובמקום לקרוא לעצמי פלצנית אני פשוט קוראת לעצמי אנינה ולא מתביישת לרגע.
בתוך התהליך הארוך שאני שרויה בעיצומו הפכתי להיות סוג של פיינשמקרית שחבל על הזמן.

אני לא מבינה כמעט שום דבר באוכל אבל אני לגמרי יודעת מה טעים ומה לא, וזה הרבה מעבר לטעם וריח שאי אפשר להתווכח עליהם.
יש טעמים שצורבים בגסות את הלשון. יש טעמים שמכים בחיך ובשיניים. יש טעמים ששורטים את הגרון. יש טעמים שהופכים את הבטן.
יש. זו בכלל לא שאלה אישית. מי שרגיש ירגיש ומי שפחות יתעלם, אבל עדיין ירגיש. הגוף שלו ירגיש.

בכלל, לאט לאט אני תופשת שהאמירה הזו "על טעם וריח אי אפשר להתווכח", היא סוג של איוולת.
יש לה חלק מבוסס ומובן מאליו (ניצן, באופן תמוה, לא אוהבת בננות. גוונים לא אוהבת פירות בכלל ומיכל חולה על שקדיה...) אבל יש גם חלק שעליו אי אפשר להתווכח והאמת היא שהוא החלק הגדול של האמירה הזו.
כל הטעמים האלה שתיארתי, הפולשניים, המכאיבים, הפוגעים, הם כאלה באמת. הם גורמים נזק לבלוטות וללשון ולמערכת העיכול בגלל שהם לוקחים את מה שאמור היה להיות מוכר כמזון מספק ומעבירים כזו טרנספורמציה עד שלא רק שלא נשאר כלום אלא שיש במקום זה יצור חדש. זמן מספק של הקשבה ורבים יהיו מסוגלים להבין שאת היצור כדאי לשלוח לצער בעלי חיים.

ככה הרגשתי. חכמה יותר, קשה יותר לסיפוק מבעבר, מצטערת קצת על לכתה לבלי שוב של אפשרות הנאה כזו אבל גם גאה.
האמת, בעיקר גאה. נהייתי אנינה. בלי ללמוד שום דבר ובלי לדקלם שום מניפסט קולינארי.

בהמשך לזה,
בשבוע שעבר באחד מטורי האוכל, פורסמה רשימה של "טריקים" ושטיקים לעשות את האוכל יותר מיוחד ומעניין לכאורה, טריקים שמשתמשים בהם במסעדות, כך שגם דברים תמימים למראה, מסתבר שצופנים בחובם זוועות חיות (או מתות, או צמחוניות.) למשל, כמעט בכל פירה תמים יש שבבי תפודים תעשייתיים, כי זה "משדרג את הטעם." וברור מאליו שהוא מלא בחמאה/שמנת/חלב תלוי ביוקרה של המסעדה. בחביתות מערבבים לה-ואש-קירי ירוד וזה "הופך אותן לאוריריות וטעימות!" ברוטב העגבניות שמים שוקולד (!) בשביל "טעם מיוחד" וכך הלאה דברים די מדהימים (מחליאים בעיקר) החלק שהכי עלה לי על העצבים היה "אל תגלו את הסוד ותראו כמביני עניין."
ומה אני אומר? שהחביתות האלה? מגעילות אותי, לא "קרמיות" כי אם מגעילות. שאני יודעת (מתוך אנינות פלצנית של שנים

) לכוונן את הבלוטות שלי בהתאם לגובה הציפייה מהמסעדה, ולרוב יוצאת שבעה ולא ממש נגעלת כי למדתי לשתק את האנינות כדי לא לרעוב

ועדיין, לפעמים אני יוצאת לא פחות ממוכת בחילה.

לפני לא פחות מחמש שנים, היינו פוקדים מקום ממש שווה קבוע מדי שבוע (היינו צעירים, שנינו עבדנו בהייטק, יכולנו להרשות לעצמנו) השפים שם היו גאונים וליהטטו במטבח שאין דברים כאלה, הסוד שלהם היה שהם לא התפשרו על חומרי הגלם. הם היו זורקים או מחזירים ארגזים שלמים של תוצרת... קצת כמו סוקי סיינט ג'יימס ב"בנות גילמור" וזה היה יוצא תאווה לחיך. בסוף (אחרי כמה שנים) פיטרו אותם, כי הם היו יותר מדי יקרים לבעל המסעדה...

אוי, איזה מגעיל!
מה הם שמים בסלטים?

אגב, כל הכבוד לי! גם אתמול וגם היום מצאתי שירים ביוטיוב ורקדתי. התחלתי ככה את הבוקר בהתעמלות בוקר!
(חחח, הלכתי לחפש שירים מרקידים אז יצאה לי נוסטלגיה: Fame, זוכרים? וכמובן, Let's twist again!!!!!!)

לא על התזונה לבדו יחיה האדם. צריך גם תנועה...

ניצן, זה היה נורא.
זה רק מוכיח לי שוב ושוב כמה הטעם של אנשים הולך והופך קהה.

בתוך התהליך הארוך שאני שרויה בעיצומו הפכתי להיות סוג של פיינשמקרית שחבל על הזמן.
מוכר, מוכר.

מה הם שמים בסלטים?

ירקות לא טריים והמון סוכר ברוטב. רק כשלא אוכלים סוכר במשך תקופה מגלים כמה זה נורא ובלתי אכיל, לא חבל על הטעם של הירקות?

שליחה על ידי גוגוס* » 27 מרץ 2011, 11:59

מיכל, מה היה נורא? כולנו פה החזקנו אצבעות כל סוף השבוע. איך עבר עליך?

ואגב, כל רוטב מסעדתי חשוד בעיניי. זה יכול להיות סוכר או שמן שאני לא מכירה או המון מלח או חומרים שאת שמם אפילו אין לי מושג איך לבטא. יש מסעדות שקונות רטבים מוכנים ומגישות אותם בכלים של המסעדה כמשהו שהם הכינו אבל בפועל יש בזה חומרים משמרים ושאר צרות.
אני תמיד מבקשת חתיכת לימון, שמן זית נקי ומוסיפה מלח בעצמי אם מתחשק לי.

בשמת, כל הכבוד לך! וטוב שאת מזכירה לי את זה. כל שבוע מחדש הגוף שלי מתחנן לקצת יוגה ואני פשוט קורסת. לא מגיעה לזה. אפילו לא למשהו קצרצר. תקלה חמורה שיד לתקן מהר.

טוב, הבוקר הגוף שלי הזכיר לי: הדרגה! הדרגה!!!!
אז באתי להזכיר לכולנו.

זה פה שסיפרתי על היפני שהסביר מדוע אנשים בתרבות המערבית רוצים לעשות "פעילות גופנית" אבל "אין להם זמן" ו"לא מגיעים לזה"?
זה משתלב כל כך נכון עם פליי ליידי שאני חייבת לחזור על זה. זה נכון לכל כך הרבה דברים בחיים!
אז ככה: הוא אמר, שהבעיה היא שקודם כל צריך להיות הרגל.
אחרי שיש הרגל, אפשר למלא אותו בתוכן.
אבל קודם כל בונים הרגל של פעילות. הרגל של תנועה. הרגל להקדיש לזה רגע ביום.
אחרי זה, זה הופך לצורך, זה הופך למשהו שטבעי לך במשך היום.

ולכן, איך מתחילים? הרי אנחנו באמת עסוקים! באמת אין לנו כוח/זמן/תנאים!
הוא אומר: מתחילים מארבע עשרה שניות ביום. 14 שניות. כן כן. 14 שניות. זה הכל.
לעצמי: להתחיל משיר אחד! אחד. אחד. אחד. ואני אגיד את זה כמה פעמים שצריך כדי שהחלק שלי של ה"אני רוצה הכל עכשיו ומייד ושיהיה כמו שצריך" ישמע.
14 שניות. טיימר. לעשות משהו. לקפוץ על רגל אחת. לרקוד 14 שניות.
מחר עוד 14 שניות. ביחד 28. מחרתיים עוד 14 שניות. ביחד 42 שניות. אחרי זה 56 שניות. רק ביום החמישי עוברים את הדקה - בעשר שניות.
שימו לב, שבחודש שלם מגיעים ל... 7 דקות!
ועד שהגענו ל-7 דקות - כבר הכנסנו לעצמנו הרגל.
לוקח יותר מחודשיים להגיע לרבע שעה. כשהפעילות הגופנית שלנו יכולה להיות לשים טיימר על 7.5 דקות, לצאת, ללכת לכל כיוון שהוא עד שהטיימר מצפצף, ולחזור בחזרה...
או לרקוד מול המחשב (-:

שליחה על ידי גוגוס* » 27 מרץ 2011, 12:16

בשמת, אני מקבלת את זה שזוהי הדרך הנכונה לרכוש הרגלים כאלה, מהסוג שאנחנו באמת רוצים אבל מתקשים.
אני אנסה. לא יודעת למה אפילו זה נראה לי קשה כל כך. אולי בגלל שזו עוד מטלה שצריך לזכור לעשות. וגם אם היא לוקחת כלום עם כלום היא עדיין משהו שצריך לזכור, לכוון טיימר, לעשות. איכשהו זה קשה לי. אבל אני אנסה.

לא חייבים טיימר. לשים על רשימת השירים לריקודים שלי ולעשות תרגיל יוגה אחד. למשל.
ככה כל יום, שיר אחד ולצליליו תרגיל אחד. אפילו לא עד סוף השיר. כמה שניות.
נכון שאפשר למצוא לזה רגע ביום?

אה, שכחתי לומר: בשבילי, הפלייליסט של הריקודים עובד. למה? כי הם משמחים אותי. זה הדבר הראשון שעשיתי אתמול בבוקר: קמתי וישר התחלתי להרכיב את הרשימה שלי; וזה הדבר הראשון שהדלקתי הבוקר! והשירים פשוט מקפיצים אותי. אני לא יכולה לא להתנועע כשאני משמיעה אותם!
זה קורה מעצמו, את מבינה? מפני שמצאתי את הדבר שמשפיע עלי מעצמו. בגלל הכיף. שקורץ לי. שמזמין אותי. אני לא צריכה פה שום מאמץ, שום תזכורת - כמו שאני לא צריכה שום תזכורת לבדוק את הדף הזה... להיפך, יש ימים של גמילה כפויה מהמחשב שאז אני לא נכנסת לדף...
אז הג'וב שלך, המשימה שלך, אם תבחרי בה (זה רק תלוי כמה חשוב לך להחזיר קצת יוגה לחייך) - היא למצוא את המפתח שלך.
את הדבר הזה, שיגרום לך לזכור אותו מעצמו, מהכיף. זה לא בהכרח מוסיקה.
זה שאצלי, יש השפעה אדירה למוסיקה - ולמוסיקה הנכונה - זה לא אומר שזה המפתח לכל אחת. מה זה "המוסיקה הנכונה"? זה אומר, אך ורק השירים ש"עושים לי את זה". לא כל שיר יקפיץ אותי. אבל יש שירים, שאני לא יכולה לעמוד בפניהם. לעומת זאת, אני מכירה אנשים, שאין אף שיר בכל העולם שיכול לגרום להם לצאת בריקודים P-:

_אוי, איזה מגעיל!
מה הם שמים בסלטים?_
או, אז שנזכרתי שהיא כתבה גם משהו על להוסיף כפית של קפה לאיזה משהו, לא זוכרת מה. אתמול בארבע וחצי לפנות בוקר, כאשר לא הצלחתי להרדם (ואין לי בעיה להרדם כאשר אני מתפנה לזה. הבעיה היא להתפנות לזה..

) קלטתי שיש איזו מסעדה שתמיד (!!!) יש לי נדודי שינה קשים אחרי שאני אוכלת בה! אני, אם אני שותה קפה נטול בבוקר, זה מפריע לי להרדם (לא משהו מודע. מאד נדיר שאני שותה, אז לקח קצת זמן וקלטתי את זה)

אז רק קחו בחשבון, שגם מאכלים תמימים למראה מכילים כל מיני "הפתעות", ומאחר שזה ממילא לא כזה שוס קולינרי, אז בכלל לא ברור שזה שווה את המחיר.

שליחה על ידי גוגוס* » 27 מרץ 2011, 13:38

בשמת, את מותק.
נו, כבר דנו בזה ששתינו קופצות בקלות לרקוד. פעם כמעט גררתי אותך לאיזה מפגש ריקודים חופשי, זוכרת? אבל לשתינו זה נראה היה מוזר מדי.
האמת היא שהיוגה ממש עושה לי את זה. אבל בגלל שיש לה גם פן מאתגר וגם פן שלם (כלומר, שתרגול שלם פי אלף יותר כיף ומועיל מסתם כמה תנוחות) אז אני לא מגיעה לזה.
תנועה יש לי המון בחיים. הקילומטרים שאני גומעת על אופניים ברמת היום יום הם עצומים. ועם שלושה קטקטים יש המון תנועה בחיים גם אם אין חשק.
אני חושבת שהמקבילה אליך צריכה להיות למצוא כמה דקות פשוט בשביל להתמתח. ממש ככה כמו כשקמים מהשינה ומקדישים כמה דקות לחילוץ העצמות. זה עושה לי ממש טוב לכמה שעות אחרי זה אז נראה לי שזו התחלה טובה.
במקום לקרוא לזה "יוגה" ולצפות לתוצרת מסוימת אני פשוט אתמתח לי ואחשוב על חתולים.

תודה על הדחיפה. זה מועיל מאוד.

ניצן, זה ממש מחריד אותי. ברמה העקרונית. תארי לך שנגמלתי בכוחות גדולים מקפה ואז איזה שף דפוק תוקע לי אותו ככה בדלת האחורית? זה ממש מקומם. ואותו דבר עם סוכר ועם גלוטן וכו'. רשימת הרכיבים בתפריט צריכה להיות אמיתית. זה אלף בית של יושרה מקצועית בתחום הזה.
את יודעת, זה ממש מכעיס אותי.

הבעיה היא אותה הבעיה שאני מצביעה עליה כבר המון שנים בחברה הישראלית - אין שום חינוך לאמפתיה. מניחים שכולם אותו הדבר, כמוך. יש תודעה מפותחת ל"אחר" אם הוא דתי שאוכל רק גלאט כשר, ולאחרונה יש מעט מעט התעוררות של התייחסות לגלוטן מסיבות רפואיות. אז לפעמים אומרים "בפירה יש חלב" או "יש לנו גם לחמניה ללא גלוטן" אבל אף אחד לא מעלה על דעתו שיש אנשים שלא שותים קפה, לא צורכים שום שום שום סוכר (למשל, בשייק פירות טבעי סחוט במקום, תמיד שמים מי סוכר. ואז אני טועמת, ואומרת "ביקשתי בלי סוכר." אומרים לי "זה בלי." אני אומרת "לכו לברר בבר בבקשה." חוזרים ואומרים לי "אנחנו מאד מתנצלים! כתבנו במפורש בהזמנה! אבל היה בלבול."

זה קורה בכל פעם ובכל מסעדה. מזל שאני יודעת מה הטעם של סוכר ונגעלת ממנו...)

<משפט הפתיחה? זה אותו המקום שבגללו אנשים מצפצפים כאשר מישהו מפריע להם באישון, אבל כשהתינוק שלהם מנסה לישון ומישהו אחר מצפצף, יכולים לרדת עם סכין מטבח לרחוב...>
<חוסר יכולת לראות את הזולת.>

קלטתי שיש איזו מסעדה שתמיד (!!!) יש לי נדודי שינה קשים אחרי שאני אוכלת בה!
שם? למען החפים מפשע?

במקום לקרוא לזה "יוגה" ולצפות לתוצרת מסוימת אני פשוט אתמתח לי ואחשוב על חתולים
או! או! That's the spirit!

למשל, בשייק פירות טבעי סחוט במקום, תמיד שמים מי סוכר
מה!!!!! אני בשוק אני בהלם אני ה-מ-ו-מ-ה! איך עושים דבר כזה?!
אגב, באמת אף פעם לא אמרו לי מעצמם. אני חייבת לשאול על הכל. ויש לי הרגל לשאול, בגלל האלרגיות של שי. ולא רק זה, חייבים להגיד משהו מאיים כמו "לילד יש אלרגיה חמורה, בבקשה תבררי לי עם השף אם באמת אין שם בלה בלה בלה". אחרת, יגידו שאין בזמן שבעצם יש. או יחזרו ויגידו לי "אבל יש רק קצת"

ישבתי בהרבה מסעדות שבהן, אחרי בירור קפדני, לא נשאר לי מה להזמין מהתפריט. אז למדתי להזמין מנות בלי חלקים. הכינו לנו במיוחד כל מיני צירופים.

מיכל, מה היה נורא?

התיאורים של ניצן על מה ששמים במסעדות. וזה מרגיז אותי גם.
אני אבחר כמה ג'אנק לצרוך, בבקשה! אף אחד לא יחליט לי.

כולנו פה החזקנו אצבעות כל סוף השבוע. איך עבר עליך?
קרה מה שקורה לי לאחרונה די הרבה. בזמן האתגר עצמו אני מחזיקה מעמד די יפה וכשאני מגיעה הביתה - אני פורקת כל עול.
אבל יש לי עוד תיאוריה. אני חושבת שאמא של בן זוגי כן מנסה לבשל לפי החוקים שלי, אבל כמו כולם, היא לא ממש מקפידה קלה כחמורה. אז אני אוכלת ממה שמותר והוא בעצם מה שאסור ואז אני נופלת.

יכול להיות שאני צריכה להקפיד יותר?
יכול להיות. אבל אין לי כל כך כוח עכשיו.
זה יבוא, זה יבוא, זה יבוא.

_התיאורים של ניצן על מה ששמים במסעדות. וזה מרגיז אותי גם.
אני אבחר כמה ג'אנק לצרוך, בבקשה! אף אחד לא יחליט לי._
זהו, שמסתבר לי לאט אבל בטוח, שאכילה במסעדות, אפילו ממש נחשבות, לא מבטיחה שאני לא אקבל ג'אנק. המניפולציה על חוש הטעם חשובה עשרות מונים מאיכות המזון, ואם אפשר לתבל את זה בסמים ממכרים ולהבטיח לקוחות חוזרים, אז ברור ש.

זהו, שמסתבר לי לאט אבל בטוח, שאכילה במסעדות, אפילו ממש נחשבות, לא מבטיחה שאני לא אקבל ג'אנק. המניפולציה על חוש הטעם חשובה עשרות מונים מאיכות המזון, ואם אפשר לתבל את זה בסמים ממכרים ולהבטיח לקוחות חוזרים, אז ברור ש.

אני לא בטוחה שהייתי הולכת כל כך רחוק, אבל אולי אני תמימה. גם לא מעט אמהות שאני מכירה מבשלות ככה והן לא מנסות להבטיח לעצמן לקוחות חוזרים. אמא שלי, שתחיה, מכינה מרק עוף עם המון עוף, גרונות, עצמות של בקר ומוסיפה על כל השפע הטוב הזה - אבקת מרק עוף. למה? כי זה הופך את הטעם למודגש יותר בעיניה, ואחרי שנים של אכילת אוכל-מקהה-טעם היא זקוקה להדגשה של טעמים. בשבילי זה הוספה של טעם לוואי שעומד לי אחר כך בפה כמה שעות.

אני לא מצליחה, אגב. לא מצליחה וזה מרגיז אותי. בגלל שאני לא מצליחה המחזור שלי איחר והוא עכשיו קשה וכואב. הבטן שלי נפוחה. העור שלי לא נראה טוב.
אני פשוט לא מצליחה. אני לחוצה מדי וכשאני לחוצה מדי - אני אוכלת. וקשה לי לפרק את המנגנון הזה עכשיו.
אני רוצה להרפות, אבל אני כבר לא יודעת איך. אני לא יכולה לחזור ל"פשוט לאכול" כי אין לי מושג מה זה אומר. ואני לא בטוחה בעצם שאי פעם ידעתי. נראה לי כאילו כל החיים שלי הם מין אפקט גומיה כזה של להחזיק חזק ואז לשחרר חזק.

שניה אחת, את יודעת שמקדונלדס הפסידו בתביעה ענקית בגלל שהם הוסיפו מלח, סוכרים, ועוד שאר מרעין בישין (וצעצועים) במטרה מוצהרת למכר את הילדים למוצרים שלהם?
אז אני באמת לא חושבת שבמסעדות בארץ זו המטרה המוצהרת, אבל אם מוסיפים קפה למנה, והיא נהיית מנה להיט, אז למה שיפסיקו?

מה את לא מצליחה? עזבי אותך מ"הצלחה". אם את מפעילה הרבה כח וזה לא הולך, כנראה שיש לך מספיק על הראש. אל תעשי בכח. זה אף פעם לא עובד. נסי באהבה לעצמך, נסי במנות קטנות ובכללים שנוחים לך... לא בכח.

לגבי להחזיק חזק ולשחרר חזק, בדיוק קראתי כתבה על מאמר על מחקר (סיינטיפיק אינטרנט) שלא משנה שהניסוי מעיד על שפיץ קטן ולא על כל ההופלה שעשו ממנו, אבל תראי מה זה מסקנה חמודה - לקחו שתי קבוצות, אחת ישנה כרגיל, אחת לא ישנה 24 שעות. נתנו להם לצפות בסצנות שמעוררות תגובות חזקות (מר קראוסוט במונטי פייתון (א באקט פור מיסייה?) וסצנה מטריינספוטינג. בתוכן, חילקו לשתיים, לחצי אמרו לשלוט ברגשותיהם ולא להגיב במהלך הסצנה, ולחצי לא אמרו.
אח"כ עשו להם ניסוי סטייל מילגרם (אני כותבת בקצרנות, אם צריך לפרט, תגידי)
והסתבר, שהשינה לא השפיעה על התוקפנות שלהם, אבל העובדה שהיו צריכים לשמור על איפוק ולשלוט ברגשות - כן. מי שנאמר לו לשלוט ברגשותיו ולהפגין איפוק - התפרע אח"כ הרבה יותר מבחינת "אלימות" ולהיפך.

שליחה על ידי גוגוס* » 28 מרץ 2011, 09:03

מיכל, חיבוקים חיבוקים חיבוקים מחזקים. התסכול שלך מהדהד. אבל מאחר ואת איתנו כבר הרבה זמן אני חושבת שאפשר להראות לך שהתחושה הזו היא באמת חולפת
היא צועקת לנו חזק ואז אחרי כמה שעות בדרך כלל היא נרגעת, ואפשר שוב לנשום עמוק, מוטב גם לחייך, ולזכור את מה שאת עצמך אמרת כבר יותר מפעם אחת - מעגלים.
את בתוך מעגל של החיים בגלל החתונה ובתוך מעגל של אכילה שלא מוצא חן בעינייך.
אז... מסמנת לך כמה דברים שאולי יועילו מתוך מה שכתבת בימים האחרונים.

אני אפילו יכולה לעלות בחזרה על הסוס די בקלות ביום ראשון
אז לא בראשון, בשני או בשלישי. הפואנטה היא שאת יכולה. ואת יודעת את זה. ואת צודקת. לנשום לחייך להתחיל. אפילו רק ליום אחד.

בזמן האתגר עצמו אני מחזיקה מעמד די יפה.
אח-לה! סימן שבעצם סוף השבוע עצמו היה מוצלח. לא הולך ברגל נוכח הקושי שתיארת. אפשר לדלג מעל הימים שחלפו מאז, להכריז עליהם כ"לא נחשבים" ולחבר את המשך השבוע לסוף השבוע המוצלח שהיה.

יכול להיות שאני צריכה להקפיד יותר?
לא. להקפיד שייך לאפקט הגומייה. בלהקפיד אין לך סיכוי (לאף אחת מאיתנו, לא משהו אישי). עזבי אותך מזה. לנשום לחייך להמשיך הלאה.

זה יבוא, זה יבוא, זה יבוא.
לא בעתיד. עכשיו. את קוראת? יופי. אז מעכשיו. הנה זה בא.

אני רוצה להרפות.
אז תרפי. פשוט שבי לך לרגע אחורה, תחשבי מחשבה טובה, על הבריאות שלך, על העור, על הרצון להיפטר מהנפיחות, על היכולת העצומה שלך לעשות את זה. ו-תר-פי. לנשום לחייך להתחיל דרך חדשה.
ובעיקר - להפריד את התזונה ממה שקורה לך בחיים. אין צורך לעשות סלט ירקות שם. זה במילא מסובך. החיים זה החיים והתזונה זה התזונה. הם נכרכים בקלות אבל זה לא הכרחי

אפשר להתיר את הקשרים האלה, לחוות כל אחד בנפרד, ולתת לתזונה הטובה להביא השפעה מבורכת גם על שאר החיים במקום לתת לה להישאב לפלונטר.

שימי לב שכל הציטוטים שלי הוציאו דברים שלך מהקשרם. לכולם היה זנב שלילי כלשהו ואני פשוט שלפתי את הטוב והשארתי את הרע להירקב במרתפי ההיסטוריה של הדף הזה. גם את יכולה לעשות את זה.
שיהיה לך יום מקסים

להקפיד שייך לאפקט הגומייה. בלהקפיד אין לך סיכוי (לאף אחת מאיתנו, לא משהו אישי
בדיוק.
בהקשר הזה אני דיברתי על ה"מפתח", שמעצמו מזיז אותך. כמו ש-Ain't no mountain high enough מקפיץ אותי, לא משנה איפה אני, לא משנה באיזה מצב אני, אם אני שומעת אותו אני אתחיל לרקוד. בלי "להקפיד". זה פשוט יקרה.
חייב לבוא מבפנים.
לא בכפייה.

גוגוס, ניצן ובשמת - תודה לכן.
קראתי אתכן בבוקר וזה עזר לי מאוד.

אני מנסה באמת לנשום קצת, להרפות, לא לחשוב כל כך הרבה. אפשר לא לחשוב כל כך הרבה?
היום עשיתי התעמלות וזה היה יופי.

בסך הכל זאת באמת תקופה מוזהבת. אני מוקפת אהבה ופרגון. אולי כדאי להכניס דברים לפרופורציות. אני חושבת שהם נכנסים.
אתן עוזרות לי.

(היום היה יום תזונה מדהים. היה לי כל כך טעים. )

_שימי לב שכל הציטוטים שלי הוציאו דברים שלך מהקשרם. לכולם היה זנב שלילי כלשהו ואני פשוט שלפתי את הטוב והשארתי את הרע להירקב במרתפי ההיסטוריה של הדף הזה. גם את יכולה לעשות את זה.
שיהיה לך יום מקסים_

היה מקסים גוגוס-כפרה-עלייך. הידד להוצאת דברים מהקשרם!

ומה שלומכן אתן?

בסך הכל זאת באמת תקופה מוזהבת. אני מוקפת אהבה ופרגון. אולי כדאי להכניס דברים לפרופורציות. אני חושבת שהם נכנסים.
את זה, פשוט תענוג לשמוע.
מציעה שתתמקדי בזה לעת עתה. בכל מה שטוב

שליחה על ידי גוגוס* » 29 מרץ 2011, 04:54

אני מגיחה לאט מאוד מתוך איכסה פיכסה גועל נפש שלא נדע מצרות. כל יום כולל פחות זבלה מקודמו.
אני מרגישה כמו פעם. כאילו לא למדתי שום דבר. בעצם כן למדתי, אין לי אשמה. רק תסכול.

בשמת, התמתחתי אתמול. קצר ולעניין. וגם הספקתי לעמוד קצת על הראש וזה עשה לי טוב. ממש בן גוריון אני.
תודה על הדחיפה להיכנס לזה.

מיכל, אני מחזיקה אצבעות לעוד יום מוצלח שמעלה כזה חיוך גדול. את נהדרת.

ניצ, גם את. תתלונני כבר על משהו שאפשר יהיה לחבק אותך. בלי סיבה זה מרגיש קצת משונה

אה, בכיף

הכתף הימנית והצוואר שלי תפוסים בצורה מזעזעת. זה כנראה ממתח בשילוב עם יציבה שאני עובדת על לשנות...
אתמול היה יום מעולה מבחינת תזונה, חוץ מזה שקצת נשענתי על מוצרים (דבר מאד נדיר) כי אין לי כוחות, אז קניתי קרקרים חיים, כדורי תמרים חיים, ומיץ פירות אורגני (מפוסטר לצערי, זה ממש ממש משהו נדיר, אבל דיללתי.) אכלתי המון סלט, קצת עוף, ושרימפס.
בזמן האחרון קצת קשה לנו עם הילדה והאוכל. אני מאשימה את המסעדות, ואת הארוחות המשפחתיות שבהן היא רואה כמה אנשים אהובים אוכלים באופן שיטתי אוכל רק מבושל ולא מעט דגנים.
היא מאד עצמאית, ובבית מכינה לעצמה ולוקחת לעצמה אוכל מכל הבא ליד, הבעיה היא שהיא רוצה לטעום עכשיו המון דברים שהיא פוגשת בחוץ, ומכיוון שהיא מבינה שאנחנו לא מעודדים את זה, אז אני חוששת מתסבוכים סביב אוכל... מצד שני, אני אומרת לעצמי, זו עוד ילדה מאד קטנה, היא לא מבינה לעומקן את המשמעויות של להכניס כל מיני חומרים לגוף ואת ההשפעה שלהם על הגוף, זו אחריותי המלאה לשמור עליה מפני זה. הקריעה הזו בין להגן עליהם מפני משהו (אפילו אם ספציפית זה נושא שנוי במחלוקת לא במסגרת הדף הזה......) ובין לאפשר להם את החירות לטעות, מאתגרת אותי יום יום עכשיו... פשוט כי יש טעויות שאני לא בטוחה שאני יכולה לאפשר את המשמעות המלאה שלהן. בקיצור, מבולבלת, אז פועלת כרגע בצורה האוטומטית שלי, שזה קודם לשמור, אח"כ תבוא לי התשובה היותר מדוייקת.

שליחה על ידי גוגוס* » 29 מרץ 2011, 11:16

אווווו..... קבלי חיבוק. מפתיע, נכון?
לדעתי הישענות על מוצרים זה בסדר גמור. לחתוך שם את הפינות אפילו לא צריך להעציב ולא לעורר הצטדקות. ככה זה. יש ימים קשים וכמה אנחנו בנות מזל שבכלל אפשר להשיג היום דברים כאלה. עד ממש לא מזמן זה פשוט לא היה קיים. סיבה לשמוח, בעיניי.

לגבי הילדה, מזדהה מאוד עם הדרך שלך. קרה לנו בול אותו הדבר, בדיוק באותו גיל, ובלי שהקפדנו כל כך כמוכם מלכתחילה. פתאום העולם השתנה. אישית, נבהלתי מאוד כשזה קרה. וגם אני גוננתי ושמרתי. ואני עדיין עושה את זה כמיטב יכולתי. מה שהשתנה זה כמות המלל שאני מוכנה להשקיע בזה כדי לוודא שכאשר הבחירה רחבה יותר הוא יבחר ברוב הפעמים בניגוד למה שנחווה בעיניו כ"רצון" (סליחה על הפטרנליזם). אז כשהולכים למקום מלא לוכל אני מציינת את זה מראש, מזכירה כמה שהעסק לא בריא וכבר לא מזכירה כמה שהוא לא טעים כי זו התעלמות מהעובדה שזה כן טעים לו. אני מציעה בעדינות לטעום ממה שרוצים אבל את הלוכל לטעום במידה. זה עובד כבר הרבה זמן יפה מאוד.
סתם דוגמה מהשבת האחרונה - יום הולדת של ילדי הגן. הזכרתי וציינתי וכו'. עמד מול שולחן עמוס ובחר לעצמו ערימת ירקות, זיתים, מעט מאוד לחם ומעט מאוד גבינה וג'חנון. הג'חנון נותר מיותם בצלחת אפילו בלי שטעם ממנו. כשהוא לקח גבינה הוא הרים אלי מבט ושאל אותי אם לדעתי הוא לוקח יותר מדי. עניתי לו שאני מרגישה שהכמות שהוא לקח מספיקה בשביל לטעום.

בקיצור, זה דורש ממני יותר אבל אני די שמחה לראות איך כל ההשקעה משתלמת גם כאשר אני משחררת ונותנת אפשרות אמיתית לבחור.
ואגב, היו בהחלט מקרים שבהם ה"לגונן" תפס משמעות נחרצת בהרבה. או על פריט מסוים או על הכמות הנצרכת ממנו. רק למען הסר ספק - התרגום החופשי של זה לשפת המעשה הוא הצעה סמכותית. אני לא באמת אוסרת. אבל כשאני אומרת לילד שלי בטון סמכותי "אני חושבת שזה ממש מזיק ואנחנו לא אוכלים דברים כאלה ויש סיכוי שזה יעשה לך כאב בטן" קטן מאוד הסיכוי שהוא יאכל מזה. לפעמים אני גם מתרחקת פיזית מהתקרובת במבט נרתע ומציינת שאני הולכת.

לגבי הילדה, מזדהה מאוד עם הדרך שלך.
אל תהיי בטוחה. כרגע אני פשוט לא מאפשרת ומרגישה עם זה לא בנוח. זה הכי לא אני ולא מה שאני מאמינה, אבל אני מסבירה את זה לעצמי בזה שהסביבה לא מתאימה לי, ואין לי אנרגיות לעשות את מה שעשיתי שנים, שזה להבטיח ולקיים את הגרסא הביתית השווה של הדברים שמעניינים אותה. אין שאבים כרגע, וגם היא מתוחה מן המעבר כמובן. בעיקר מתרגשת, אבל זה נותן אותותיו גם בתזונה שלנו.

גבינה היא אכלה רק בהזדמנות אחת בחיים, בצרפת, אורגנית, לא מפוסטרת, עזים, קשה. את הגבינה המהממת שאני עושה מאגוזים היא לא יכולה לאכול כי זה עושה לה גזים איומים. והיא משתגעת על זה. היית נותנת לה לאכול משהו שבבירור עושה לה לא טוב?

אבל כשאני אומרת לילד שלי בטון סמכותי "אני חושבת שזה ממש מזיק ואנחנו לא אוכלים דברים כאלה ויש סיכוי שזה יעשה לך כאב בטן" קטן מאוד הסיכוי שהוא יאכל מזה.
אז זהו, שהיא לא שמה עליי כשאני אומרת דברים כאלה

זו תוצאה של חינוך חד משמעי לסמוך קודם כל על עצמה ולא להתרגש מקולות סמכותיים.

שליחה על ידי גוגוס* » 29 מרץ 2011, 11:44

היית נותנת לה לאכול משהו שבבירור עושה לה לא טוב?
לא. אבל הייתי נותנת לה לבחור בזה אם זה מונח שם. סביר שהייתי מזכירה שבפעמים קודמות זה עשה לא טוב ומעודדת בחירה במשהו טעים אחר שכן עושה טוב.

חינוך חד משמעי לסמוך קודם כל על עצמה ולא להתרגש מקולות סמכותיים.
מכבדת מאוד מאוד אבל לא חיה ככה. חיה בדרך שמלמדת שקול סמכותי של אמא או אבא נובע מדברים שכדאי להקשיב להם בקשב רב במיוחד. לא בהכרח לפעול על פיהם אבל זה אמור להקפיץ לילד את האנטנות. וזה עובד. זה מייצר עצירה וחשיבה מחודשת על בחירה כלשהי. זה מייצר לי מרחב גדול יותר של דיאלוג בטרם בחירה. זה לא אומר שהבחירה תהיה לרוחי. זה רק אומר שקולי יישמע ויילקח בחשבון.
מה שכן, אני די בטוחה שהילדים שלי סומכים על עצמם פחות יחסית לשלך. אישית, זה פחות חשוב לי. יש יותר מדי בחירות של הילדים שלי שמתקיימות בתנאים לא מוצלחים מכדי שאני אוכל לאפשר את זה. את חיה קצת אחרת (חינוך ביתי, למשל) ואולי זה מוביל אותך לסמוך על זה שכאשר הם יבחרו האפשרויות ממילא לא יזיקו להם יותר מדי.
בכל אופן, ורק למען הסר ספק, עקרונית אני מאוד בעד הדרך שלך.

טוב, זה לדיון פרטי, על המקרים שבהם ילדים לא מסוגלים להתייחס לקולות חיצוניים יהיו אלה הכי רציניים הוריים וסמכותיים כאשר הם במצוקה מסוג מסויים.

שליחה על ידי גוגוס* » 29 מרץ 2011, 20:34

בהחלט. ואם יש צורך למחוק מכאן את הדיון הזה אין לי בעיה. כהרגלי, נטולת כל סנטימנט למילים שלי.

אתן חסרות לי! באמת!

מה שלום כולן?

אני פה באטרף חתונה ולמען האמת התזונה די נדחקה לקרן זווית. אבל יחסית וזה, אני שומרת.
גם כמעט הייתי רשמית בדיאטה עד שהבנתי שאני לא יודעת/יכולה/מסוגלת להיות בדיאטה.
ימי הדיאטה שלי (כזאת שסופרים מה שנכנס לפה) פסו מהעולם. אפילו שאני מתחתנת.

תספרו קצת מה איתכן, אם בא לכן. אני יודעת שלא נהוג להעיר פה דפים בצורה מלאכותית, אבל באמת שהבלוג הזה חסר לי.

אתן חסרות לי! באמת!
גם לי!

מה שלום כולן?
תספרו קצת מה איתכן, אם בא לכן. אני יודעת שלא נהוג להעיר פה דפים בצורה מלאכותית, אבל באמת שהבלוג הזה חסר לי.

ימי הדיאטה שלי (כזאת שסופרים מה שנכנס לפה) פסו מהעולם. אפילו שאני מתחתנת.
מיכל, תודה על התזכורת, בדיוק היום תהיתי לגבי זה וכמעט החלטתי שלאור המאורע אולי כן כדאי לעשות מאמץ 'דיאטה' פרופר של לספור וזה, מתה להפטר מהכמה קילו האלה!
עכשיו שכתבת את זה ככה בפשטות זה נראה כל כך נכון וכל כך הגיוני פשוט לוותר על זה, הכמה קילו האלה הם באמת לא מטרה!!

אני מוכרחה להגיד שכבר חודש שלם אני בלי לחם ועוגות, ולמעשה בלי קמח מכל סוג, פחות או יותר.
מרגישה יותר טוב.
והכי מפתיע מבחינתי: לא חסר לי כמעט. איכשהו, אני מצליחה למצוא מה לאכול. לא יודעת מה שונה עכשיו מכל הפעמים הקודמות. אולי זה שהאיש בכלל לא מתנגד לי, ולהיפך, מקבל כמובן מאליו שבחרתי להמנע מלחם ועוגות ומסדר לי תחליפים. למשל, עושה יותר דברים שהולכים עם אורז, קנה אטריות אורז בלי שביקשתי בכלל (שיוכל לעשות תבשיל שהוא אוהב, עם איטריות שאמורות להיות פחות בעייתיות בשבילי).

זה שאין לי כמיהה עצומה ללחם, זה כשלעצמו - חידוש מרעיש.

והבקרים, הבקרים. איזה הבדל. לא חשוב כמה אני עייפה, זה לא ההרגשה של טובע שלא מצליח לעלות מעל פני המים. לא ההרגשה שאתה טובע בבוץ ולא מסוגל לצאת משם.

אהלן כולן, שבתי מחופשה ארוכה ונעימה מאוד. תזונה על הפנים. ממש על הפנים. אבל בכל זאת שמחה גדולה בלב. על החופשה, על האיש, על הכל.
והתזונה תסתדר לה מעצמה עם הרבה שייק ירוק רצוי ונחוץ. ואז תעלמנה השערות הלבנות שצצו, הפצעונים הקטנים על המצח, העור שהתייבש ועוד כל מיני תקלות מוכרות כל כך.

אני יודעת שלא נהוג להעיר פה דפים בצורה מלאכותית.
מיכל, לא יודעת מאיזה באופן את באה, אבל בבאופן שאני מכירה זה אחד הדברים הנהוגים ביותר שיש, בעיקר אם יש לך מה לתרום משלך.
ואגב תרומות, סליחה שאני מתעקשת איתך, אבל...

ימי הדיאטה שלי פסו מהעולם_ זה כנראה נכון. אבל חשיבת הדיאטה שלך לא פסה מהעולם. כתבת _אני שומרת
מאחר ואני חושבת שמילים שוות הרבה אז תוקעת לך את זה בפרצוף. שתשימי לב. ותזכרי לך בצד שעד שתחשבי אחרת יהיה לך כל הזמן סוג של קושי שמלווה כמו עננה.
יאללה, לשחרר. במקום לשמור, במקום לתהות אם את יכולה או לא יכולה להיות בדיאטה, ל-שח-רר. את כבר מספיק זמן בתוך זה בשביל שהתזונה שטובה לך תהיה סוג של סופר-אגו שמשגיח מעל.
בתקופה הזו, של חתונה, ואטרף מחד ושמחה מאידך, תהיי בכל רגע נתון מי שאת. הגוף שלך זוכר מה טוב וגם הראש. הם יכוונו אותך לדבר הכי טוב שאת מסוגלת כרגע . אחרי זה אפשר יהיה אולי להתעמק שוב בדברים ולנסות להניע תהליך יותר ממוקד.
בשמחה, אה? ואגב, אם בא לך לספר מתי בדיוק החתונה כדי שכולנו נחזיק לך אצבעות ונאחל איחולים מכל הלב בדיוק ברגע המתאים אז כולי אוזן. ואני בטח לא לבד.

גוונים, 'צטערת לרגע לקלקל את החגיגה. את ומיכל לא אותו אדם. אתן שונות ואתן בשלב שונה של התמודדות עם הדברים האלה בחיים. במקומך דווקא הייתי בודקת... אולי יש לך מקום בפנים למיקוד במשהו שחשוב לך? אולי למיכל נגמר שם המקום והיא בפאזה אחרת אבל את דווקא לא? אולי, מבלי להתמקד דווקא במשקל, מתחשק לך עור זוהר, עיניים קורנות, שיער בוהק, וכל מה שתזונה מיטבית מביאה אתה? ואולי יש לך פנאי לייצר לעצמך את כל אלו? אני בעד לשאול במקום לענות.

אגב שתיכן, ראיתי את הדיון שלכן בעניין השמלה והוא הצחיק אותי מאוד. לא יודעת אם סיפרתי כבר אבל חליפת המכנסיים המדהימה שלי נקנתה בזארה וכעבור יומיים הוחזרה אחר כבוד לחנות בגלל איזה פגם וכל כספי הושב לי. לא מכירה עוד כלה שערורייתית כל כך אבל זה היה מצחיק מאוד בשעתו.

בשמת, טוב לשמוע ממך. זה נשמע נפלא, זורם ומתאים. ומודה שהכי אני מכורה לאבחנות האלה של לפני ואחרי. תמיד אהבתי תמונות של לפני שינוי ואחריו אבל מאחר וידעתי שהן רחוקות מלהיות אמינות היה בזה קסם מתעתע. מה שקורה כאן הוא הכי אמיתי שיש ולכן גם בלי תמונה הוא פשוט עושה לי את זה.
ועכשיו סקרנית... כתבת
והבקרים, הבקרים. איזה הבדל. לא חשוב כמה אני עייפה, זה לא ההרגשה של טובע שלא מצליח לעלות מעל פני המים. לא ההרגשה שאתה טובע בבוץ ולא מסוגל לצאת משם.
מכירה את זה. ובכל זאת תוהה, אחרי כל השלילה של המוכר, מה זה כן ?
שואלת כי זה נהדר בעיניי שה"כן" הוא מה שרגיל, מה שאנחנו מצפים. וכל כך קל לשכוח שעד לפני כך וכך זמן הוא לא היה, והרגיל היה אחר לגמרי. זה טוב שככה מתרגלים במהירות אבל זה מסקרן בכל זאת.

_אהלן כולן, שבתי מחופשה ארוכה ונעימה מאוד. תזונה על הפנים. ממש על הפנים. אבל בכל זאת שמחה גדולה בלב. על החופשה, על האיש, על הכל.
והתזונה תסתדר לה מעצמה עם הרבה שייק ירוק רצוי ונחוץ. ואז תעלמנה השערות הלבנות שצצו, הפצעונים הקטנים על המצח, העור שהתייבש ועוד כל מיני תקלות מוכרות כל כך._

ברור שתסתדר! גוגוס, זה נשמע כיף לא נורמלי. ושמחת הלב מפצה לחלוטין על התערומות הקטנות של הגוף.

_מי הדיאטה שלי פסו מהעולם זה כנראה נכון. אבל חשיבת הדיאטה שלך לא פסה מהעולם. כתבת אני שומרת
מאחר ואני חושבת שמילים שוות הרבה אז תוקעת לך את זה בפרצוף. שתשימי לב. ותזכרי לך בצד שעד שתחשבי אחרת יהיה לך כל הזמן סוג של קושי שמלווה כמו עננה.
יאללה, לשחרר. במקום לשמור, במקום לתהות אם את יכולה או לא יכולה להיות בדיאטה, ל-שח-רר. את כבר מספיק זמן בתוך זה בשביל שהתזונה שטובה לך תהיה סוג של סופר-אגו שמשגיח מעל._

נכון, נכון, נכון ונכון. וחוץ מזה, השיער שלי מעולם לא נראה טוב יותר. זה לא יאמן בכלל. כנראה שמשהו אני כן עושה נכון. (או שזאת שמחת הלב. שוב.)

_תקופה הזו, של חתונה, ואטרף מחד ושמחה מאידך, תהיי בכל רגע נתון מי שאת. הגוף שלך זוכר מה טוב וגם הראש. הם יכוונו אותך לדבר הכי טוב שאת מסוגלת כרגע . אחרי זה אפשר יהיה אולי להתעמק שוב בדברים ולנסות להניע תהליך יותר ממוקד.
בשמחה, אה? ואגב, אם בא לך לספר מתי בדיוק החתונה כדי שכולנו נחזיק לך אצבעות ונאחל איחולים מכל הלב בדיוק ברגע המתאים אז כולי אוזן. ואני בטח לא לבד._

את כזאת חכמה גוגוס, דעי לך.

4! זה ממש עוד מעט.

_אני מוכרחה להגיד שכבר חודש שלם אני בלי לחם ועוגות, ולמעשה בלי קמח מכל סוג, פחות או יותר.
מרגישה יותר טוב.
והכי מפתיע מבחינתי: לא חסר לי כמעט. איכשהו, אני מצליחה למצוא מה לאכול._

זה נשמע כל כך טוב וחסר מאמץ. כל הכבוד.

אביב.

מכירה את זה. ובכל זאת תוהה, אחרי כל השלילה של המוכר, מה זה כן ?
לא יודעת. פשוט, רגיל. מתעוררים, קמים.
זהו, שלא הייתי בכלל שמה לב לזה אילולא הייתי נחלצת מהכבדות הקשה והמטושטשת, שלא איפשרה לי שעות לצאת מהמיטה, עם עיניים שלא מסוגלות להיפתח, עם תחושה כאילו אני במעמקים ועולה לאט לאט שכבה אחרי שכבה למעלה אל האוויר והעירנות, שאין לי שום שליטה בקצב, הגוף פשוט לא נותן לי.
בלי זה, פשוט רגיל.
שוב - זה לא שאני מנסחת במונחי שלילה. זה, כאילו, איך את מנסחת איך זה לחיות בלי רגל שבורה אחרי שהורידו לך את הגבס ואת הולכת רגיל? איך את מנסחת איך זה להיות נטולת בחילות אחרי שתשעה חודשים לא היתה לך שנייה אחת בלי בחילה?
זה בבת אחת, רגיל!
רק אם את זוכרת בחוזקה איך זה היה קודם, מאיזה בור אפל נחלצת עכשיו - את יכולה להשוות.
אחרת, מייד שוכחים. לא יכולה לדמיין עכשיו בשום צורה איך זה שיש בחילה. ועוד בחילה הריונית, כזאת שהכל הכל הכל מגעיל אותך, הריחות חזקים, אין שום אוכל שלא גורם לך לרצות להקיא )-: רק בזכות זה שאני זוכרת בראש, יש לי אמפתיה לאחרות שנמצאות עכשיו במצב הזה. אבל אני מבינה איך בעלי לא מסוגל בשום פנים ואופן אפילו לדמיין מה זה, ואיך זה לחיות את זה 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, ללא מנוחה, ללא הפוגה, חודשים על חודשים.

טוב וחסר מאמץ
כן. זה ניסוח מוצלח (-:

_איך את מנסחת איך זה לחיות בלי רגל שבורה אחרי שהורידו לך את הגבס ואת הולכת רגיל? איך את מנסחת איך זה להיות נטולת בחילות אחרי שתשעה חודשים לא היתה לך שנייה אחת בלי בחילה?
זה בבת אחת, רגיל!_

נפלא! ואני מסבה את תשומת הלב לכך שהרגיל הוא לא רגיל, הוא לא ניטראלי, הוא טוב. ואיזה מזל שלפעמים אנחנו נופלות לרע כדי לזכור את זה.
להיות בעלת שיער חום זה לא רגיל. זה טוב. זה שיער שמור, צבעוני ומבריק. זה אומר שאני עושה הכל כמו שצריך. להתמלא בשיער לבן זה לא רגיל. זה רע. זה אומר שאני עושה משהו הרבה פחות מוצלח.
לזה התכוונתי כששאלתי. לניסיון להגדיר את ה"רגיל" כ"טוב". אבל כנראה שאת לא מתחברת לזה. בסדר גמור.

למשל, אצלי, כשאני בתזונה טובה, אני קמה בבוקר מהר, בקלות, עם תחושה אנרגטית ועם שמחה. אני זזה יותר מהר ואני פועלת מתוך עליצות. בשבילי זה לא רגיל. זה טוב וזה תוצר מובהק של דברים מסוימים.

אני קמה בבוקר מהר, בקלות, עם תחושה אנרגטית ועם שמחה. אני זזה יותר מהר ואני פועלת מתוך עליצות. בשבילי זה לא רגיל. זה טוב וזה תוצר מובהק של דברים מסוימים
אוקיי. זה גם בשבילי "טוב". ממש מלה במלה, כל פריט ברשימה שלך כולל העובדה שזה תוצר מובהק.
אבל כרגע אני עדיין לא שם.
או שהתזונה לא עד הסוף מדוייקת לי כרגע, אף על פי שהורדתי אבן נגף ענקית, או שאצלי זה נוצר לא רק מהתזונה. יש עוד גורמים.
כרגע אני מתעוררת רגיל.
לא כמו מה שאת תיארת.

שליחה על ידי ממ* » 04 אפריל 2011, 12:57

רק להגיד שאני קוראת בשקיקה את הדף. כל הזמן מתכננת להצטרף, אבל במין פרפקציוניזם כזה, ומחשבה שזה לא מנומס, בגלל שאני עדיין קוראת את מה שכתבתן בפברואר, אני כבר שבועות לא מרשה לעצמי להצטרף...
אני מאוד מזדהה עם:

הלבטים של ניצן בנוגע לתזונה של הבת. אני ממש במצוקה בעניין. בבית אנחנו אוכלות נפלא, בחוץ זה די מזעזע. רק לדוגמה, במשקי הבתים של החברות הכי טובות שלה, ילדות מתוקות להפליא, חושבים שצ'יריוס (זה עם ה-20% סוכר) הוא ארוחה של ממש ולא זבל. זה כולל גם חברות שהן בנות של חברות שלי, שגם הן נשים נהדרות.

במידה מסוימת השפעתי על החברות שלי, אבל אני עדיין נחשבת כמשעשעת מבחינה תזונתית. חגגתי לבתי מסיבת יום הולדת ללא ממתקים תעשייתיים (אוכל נחמד, עם הרבה סלטים רעננים ופירות, וכן שתי עוגות). כולן התפעלו מאוד, ואמרו שהיה נפלא, אבל זה נראה להן יוצא דופן.
אני מרגישה שההסברים שלי על אוכל כבר קצת מעיקים על בתי המתוקה ושהם עלולים להפוך למקדמי הפרעה. בקיצור, ממש מצוקה.

עם בשמת בנוגע לכובד של הראש והגוף בבוקר כמבחן לתזונה נכונה ושאר דברים. בבקרים גרועים אין לי מושג איך ארים את ראשי הכבד מנשוא.

_שוב - זה לא שאני מנסחת במונחי שלילה. זה, כאילו, איך את מנסחת איך זה לחיות בלי רגל שבורה אחרי שהורידו לך את הגבס ואת הולכת רגיל? איך את מנסחת איך זה להיות נטולת בחילות אחרי שתשעה חודשים לא היתה לך שנייה אחת בלי בחילה?
זה בבת אחת, רגיל!_
רגיל, זה מצד אחד לא מוערך מספיק, מצד שני, נדיר נדיר.
מבחינתי, "רגיל" זה פסגת האושר.
רוב האנשים אפילו לא יודעים מה זה.
<רגיל, בניו זילנד, על ג'אבל, אחרי עשרים ק"מ הליכה. אחרי חצי שנה דיאטת קנדידה חריפה. פתאום מתוך מודעות בודקת את הגוף.>
<קולטת ש"רגיל">
<לא מגרד, לא שורף, לא מנוזל ואלרגי, לא בעיות עיכול, לא גירוי עור, לא כלום.>
<אין מילים לתאר מה הוא אושר, כי הוא דק. הוא מאופיין בהעדר טרדות. בנינוחות לא מודעת.>
<געגועים.>

מימה ממי

בואי בואי בואי שבי.

בקשר לבת. אני לא רוצה לפרט בנוגע למורכבות של העניין, אבל בואי נאמר שהבנתי בזכות גוגוס החכמה פה, שזה בכלל לא משנה מה הדיאטה שההורים חושבים שנכונה לילד שלהם, כל עוד יש אחת כזו, הדילמות דומות.

היא אוכלת כרגע RAW + בשר + מעט ירקות מבושלים. ככה, מלידה, ללא יוצא מן הכלל. בפירוש. הדילמות נוגעות בעיקר לדברים שהיא טעמה ואהבה וגילינו שהיא רגישה אליהם מאד מאד - ביצים, תמרים, אגוזים. שיש בבית, ויש מי שאוכל אותם מולה. רוב הזמן היא בשליטה ויודעת נהדר לשמור על עצמה (והיא רק פיצלה בת 4.5) ולפעמים היא אאוט אוב קונטרול. וקשה לה נורא, ולנו קשה שבעתיים, ואלה הרגעים שאני צריכה בקשר אליהם עזרה. כי אם היא אוכלת בכל זאת? אז היא נהיית יותר אאוט אוב קונטרול! ונהיה יותר קשה. ממש ממש תגובה של הרעלה והתמכרות קלאסית.
חוץ מזה, אנחנו לגמרי בעניין של אי כפייה. אז זה מערבב.

_רגיל, בניו זילנד, על ג'אבל, אחרי עשרים ק"מ הליכה. אחרי חצי שנה דיאטת קנדידה חריפה. פתאום מתוך מודעות בודקת את הגוף.>
<קולטת ש"רגיל_
לי התיאור הזה גורם להרגיש אושר צרוף.
משהו כמו שקורה לי בסטוקהולם.
אי אפשר להוריד לי את החיוך מהפרצוף, עד שהמטוס ממריא בחזרה.

<לא מגרד, לא שורף, לא מנוזל ואלרגי, לא בעיות עיכול, לא גירוי עור, לא כלום.>

<לא זוכרת את זה אפילו. מעניין אם אי פעם "רגיל" יחזור.>

בשמת, הבנתי אותך לגמרי עכשיו. תודה על ההבהרה.

ממ, כיף שאת פה. מגיבה לדברים שלך לרגע מהבטן, יכול להיות שאתחרט אחרי זה.

הדילמה היא אכן קשה. והניחוש שלי זה שהיא תלווה אמהות כמונו למשך שנים רבות. הבחירה האישית שלי היא לא להתלבט הרבה. במקום להתלבט אני עושה מה שנראה לי הכי נכון בכל רגע נתון (לפעמים להתעקש, לפעמים להכביר מילים, לפעמים לוותר). מי שיראה אותי על פני כל מיני רגעים יחשוב שאני לא עקבית. מי שחי איתי חיים שלמים, כמו הילדים, רואה בקלות את העקביות ומבין שהקו העקבי הוא ההתייחסות לילד ולא לתזונה עצמה. הנחת המוצא שלי היא שאין אפשרות לא לטעות, לעשות הכל בסדר, ולנצח את התרבות שבה אנחנו חיים. אי לכך, בכל רגע נתון, אני בודקת מה הכי טוב שניתן לחלץ מהסיטואציה כאשר הקו המנחה הוא לספק הסברים, להימנע מגחמות ושרירותיות, לא לכפות. זה בעצם מה שמאפיין את התקשורת שלי עם הילדים בכל מצב ואני לא רואה לנכון לחרוג ממנהגי לטובת קו נוקשה יותר או רך יותר בענייני תזונה.
אני יכולה לומר לך שבשורה התחתונה השאיפה שלנו היא כמה שיותר חי ואורגני. במציאות הילדים שלנו בריאים כמו שור, גם נראים ככה (ניצן, אני צודקת או שזה הדמיון שלי?) ולפחות לעת עתה טרם נרשמו סימני הפרעות. אלא אם את קוראת ליכולת להסביר על כל מאכל ומאכל מה טוב בו ומה מזיק הפרעה.

טוב, את מה שכתבתי עכשיו במיליון מילים אפשר לכווץ לשורה - אני בעד להתייחס לתזונה כמו שמתייחסים לכל דבר אחר, בהנחה שכולנו משקיעות הרבה מחשבה בתקשורת עם הילדים. החרגה שלה יוצרת הפרעה.

אין מילים לתאר מה הוא אושר, כי הוא דק. הוא מאופיין בהעדר טרדות. בנינוחות לא מודעת.
מאמצת בחום אבל איכשהו גם מסתייגת. כי אצלי יש אושר, שדומה מאוד לזה של ניצן, ויש אושר גדול, שהוא יותר מזה. הוא המצב שבו היעדר הטרדות והנינוחות מורגשים ולא רק "שם". זה המצב שבו הם כל כך חזקים עד שאני מרגישה אותם כאקטיביים. זה המצב שבו אני ממש שמה לב לכל הטוב ויכולה ליהנות ממנו בצורה בולטת יותר.