הלידה של יהל
-
תמי_ורדי*
- הודעות: 77
- הצטרפות: 23 פברואר 2008, 00:06
- דף אישי: הדף האישי של תמי_ורדי*
הלידה של יהל
סיפור הלידה של יהל- 15/6/07
מאז "אזעקת השווא" שבוע קודם, בה הגעתי למיון יולדות עם צירים ופתיחה ואז הכל נעצר...עבר שבוע מוזר מאוד. מין מתח מהול בחגיגיות...אי וודאות שיש בה גם הרבה שקט וחופש. זה היה שבוע מאוד זוגי ומשפחתי. דודו מבטל עבודה במקומות רחוקים, רוצה להשאר באיזור ויותר בבית....אנחנו מבלים הרבה עם נעם.
כל לילה אנחנו הולכים לישון ואומרים "דווקא מתאים שזה יצא הלילה...", קמים בבוקר- וכלום. מריצים בדיחות על איך הילדה היא עם אופי "מניאנה" כמו אבש'לה.
חמישי בבוקר אני מתעוררת ברבע לחמש. הרגשתי ציר. אופטימיות זהירה..אני מקפידה הפעם לא להעיר את דודו. אני רוצה להתחבר לאינטואיציות שלי בלי הפרעות, להרגיש אם זה זה או לא. אני יוצאת לסיבוב עם הכלבה וסופרת במהלכו עוד כמה צירים. הם לא ממש כואבים, וקצרים, אבל יש להם מגמה כלשהי....אני חוזרת הביתה ומגלה בשירותים את הפקק הרירי...
מתקרבת השעה 6. עוד מעט יתחילו שעות העומס...ולהגיע מראשון לנתניה יכול להיות סיוט ארוך ומתמשך. מצד שני לא רוצה לחזור על תסריט שבוע שעבר, של לנסוע ולחזור. הפעם אני מגיעה ל ל ד ת! אני מתלבטת עוד דקה אם להטריד את אביגיל, בודקת בביה"ח, אולי היא במקרה שם ממילא, אבל לא....ומחליטה בכל זאת להתקשר. אני מעדכנת אותה במצב, והיא מציעה לחכות עוד חצי שעה ולראות אם יש התפתחות, ורק אז לצאת.
אין התפתחות. אני מחליטה שנעביר את הבוקר בבית, פתאום מתמלאת מין וודאות שלא יתפתח משהו דרמטי בשעתיים-שלוש הקרובות, ושאפשר להעביר את הבוקר בבית. הצירים ממשיכים...לא סדירים, קצרים, פה ושם אחד יותר מורגש, אבל לא משהו שאי אפשר להתנהל איתו כרגיל. דודו קם ומתחילה שגרת הבוקר הרגילה...אני מביאה את נעם לגן...דודו עובד קצת מהבית, יוצא לפגישה קצרה באיזור...אני חוזרת לנוח, וגם קצת מצליחה לישון. וטוב שכך...
בצהריים דודו חוזר ואני מעדכנת אותו באכזבה משהו שאין ממש חדש. אולי אפילו להיפך. פתאום עברה איזו חצי שעה בלי שום ציר...אוף..מה קורה פה?? אחרי הצהריים דודו מחזיר את נעם מהגן ואני בינתיים באקט של שעמום וייאוש שוטפת את הבית. העשייה הזו עושה לי ממש טוב. הצירים מתחדשים.
אני יושבת עם נעם בסלון ומרגישה פתאום מין "פק" של מים בין הרגליים, ומשאירה כתם מימי רטוב על הספה. בשירותים התחתון שלי רטוב כולו, ועם ריח של זרע. עוד טלפון לאביגיל, שאומרת שנתכונן לצאת ושנעדכן אותה בעוד חצי שעה. טלפון נוסף לזהר עוזר לי לסדר את המחשבות: "להזדכות" על נעם והכלבה אצל ההורים שלי, להיכנס להתקלח, להרגע, לשים מוסיקה....להתכונן נפשית... עוד טלפון לאביגיל, שאומרת "יאללה צאו לדרך, אני כבר ממתינה לכם בבי"ח".
השעה חמש וחצי בערב, יום חמישי. צחוק הגורל. כל כך פחדתי שאצטרך לעשות את הדרך בשעות העומס, שיוצא לנו לנסוע בשעה העמוסה ביותר בשבוע. לוקח לנו שעה וחצי להגיע. להפתעתי הדרך עוברת מעולה. הצירים טיפה מתחזקים, אבל הם עדיין בתדירות נמוכה. הישיבה במכונית כנראה גם מרגיעה אותם.
אנחנו מגיעים לחדר הלידה ואביגיל מקבלת אותנו עם חיוך רחב. היא מכניסה אותי בינתיים לחדר לידה רגיל, לראות מה המצב. פתיחה של 2 ס"מ, אבל הצוואר גבוה מאוד.....הצירים עדיין לא תכופים, קצרים, וגם לא ממש כואבים...המבט שלה אומר שיש עוד דרך ארוכה... בכלל לא בטוח שירדו לי המים. אביגיל מרגישה את השק מלא. היא בוחנת את התחתונים שלי בעיון רב... לא יכולה להחליט.היא אומרת שאולי נוצר חור קטנטן...מאוד גבוה.
בינתיים היא שולחת אותנו להסתובב שעתיים...לטייל בים, לעלות ולרדת במדרגות, לעשות עיסוי פטמות...בקיצור – "לעבוד". היא שמה לי בבקבוק המים תרופה הומאופתית לקידום הלידה.
זו בדיוק שעת שקיעה ואנחנו הולכים לטייל בים. אנחנו חוזרים אחרי שעתיים, כבר די עייפים, בלי הרבה התקדמות. אני ממשיכה לנזול כל הזמן, התחתונים לגמרי רטובים. צירים יש, פה ושם אחד קצת יותר כואב, אבל זה עוד לא זה. אביגיל שוב בודקת אותי. "אולי אולי 2.5...ואני נדיבה..והצוואר עוד מאוד גבוה". הצירים במוניטור גם לא מרשימים אותה (וגם אותי, בשלב זה לצערי, לא..)." הם לא מספיק אפקטיביים, עדיין קצרים מידי, לא סדירים".אביגיל שולחת אותי לעשות אולטרסאונד, שמאמת סופית את חשדה שהמים לא ירדו, זה פשוט פקק רירי נוזלי במיוחד... הרופאה שעשתה את האולטרסאונד אומרת לאביגיל "תשלחי אותם הביתה", ואני כבר שוב בסרט של לנסוע-לחזור-לחכות-להתמרח....
אביגיל חוזרת איתנו לחדר ושואלת מה אנחנו רוצים לעשות. השעה בערך 10 בערב. אנחנו מעלים את האפשרות של לנסוע לאמא של דודו ברמה"ש ולהעביר עוד כמה שעות. זה בערך הדבר האחרון שבא לי לעשות, אבל אני מרגישה כבר צורך לנוח, ומבינה שבביה"ח עצמו כבר מיציתי את האפשרויות בדקות שחולפות אני מרגישה התחזקות בכאב של הצירים, ואביגיל מציעה כמוצא אחרון שנעביר עוד שעה במרכז הלידה, בחדר ההמתנה, ננוח קצת ונראה מה קורה. אנחנו מאמצים את זה בברכה ונזרקים שם על הפופים, מכבים את האורות. כבר בכניסה למרכז הלידה, גם אם עדיין לא לחדר, האוירה משתנה לגמרי. פתאום זה כבר לא בי"ח. אנחנו לבד. שקט. מהר מאוד אני קולטת שלא אצליח לנוח הרבה. לא נוח לי, וכל ציר וציר פתאום כואב יותר ויותר. אני כבר מרגישה צורך לקום...להתנועע, למרות העייפות. אנחנו צוחקים שהקטנה שמעה שאנחנו רוצים לנסוע לאמא של דודו אז היא החליטה להיכנס להילוך גבוה. אני אומרת לו- "זהו...זה כבר זה...אנחנו כבר לא ניסע"...
ב-11 בלילה אביגיל באה לבדוק מה איתי. "ואוו....איזה שינוי תוך שעה...!!". פתיחה יפה של 3.5, הצוואר נמוך..."זהו, אתם יכולים להכנס לחדר..מכאן כבר לא תצאו..". אנחת רווחה....סוף סוף...היא מחבקת אותי חיבוק גדול....מקסימה!
דודו מביא מהאוטו את התיק, אני מחליפה לכותונת שהבאתי, מוציאים מהתיק שתייה...אביגיל מדליקה נר ותאורה עדינה... זהו. הלידה ממש מתחילה. עכשיו הצירים כבר צירים ממש...אביגיל נותנת לי להריח משהו נעים...ונותנת לי הסבר קצר על האביזרים השונים בחדר- החבל, הכדור, הסולם....אני מאמצת את הסולם מיד, שיהפוך לחברי הטוב עד סוף הלידה. כל נסיון שלי על משהו אחר לא מוצלח. אני תופסת שלב בגובה הכתפיים, רוכנת קדימה ומנענעת את האגן. הצירים מתגברים..ואני רצה לסולם שוב ושוב....בין לבין מסתובבת בחדר.. אביגיל ודודו מאחורי בכל ציר...אביגיל מעסה אותי בבטן ובגב בשמן ארומטי, עושה איתי קולות...מסובבת לי את האגן...ממש עוברת איתי כל ציר וציר. דודו מידי פעם מתחלף איתה, ומוזר לי איך המגע שלהם שונה, בכל אחד נעים לי בדרך אחרת. המגע שלה חזק, בטוח, מוביל, מזיז...דודו מניח ידיים חמות ועדינות על הבטן שלי, וזה נעים כל כך...וכך כך טוב לי ששניהם פה איתי...
אני נזכרת בדמיון המודרך של הצירים כגלים בים, והוא עוזר לי מאוד. אני ממש יכולה להרגיש את השיא של הציר ואת הירידה שלו, כמו גל שעולה ויורד. בין ציר לציר אביגיל מקפידה שאנוח, שארפה, שאשחרר את הגוף. היא מעסה לי את הכתפיים ומלטפת אותי.
בפעם הבאה שאביגיל תבדוק פתיחה אני אהיה כבר ב- 5 ס"מ. זמן קצר אחר כך כבר 8...בין הצירים היא עושה לי עיסוי פירנאום.
אביגיל מציעה לי להיכנס למקלחת, אבל ממש לא בא לי להירטב עכשיו (מצחיק, גם בלידה הקודמת, כמו בזו, אני מתכננת להשתמש במים וברגע האמת לא מתחברת לזה בכלל..).
הצירים נהיים תכופים, ארוכים וכואבים. אני לא מספיקה לנוח, וכבר צריכה לגרור את עצמי שוב לסולם. חלק מהצירים אני מעבירה בריקוד זוגי עם אביגיל או דודו, כשאני נשענת עליהם ומענטזת...אנחנו צוחקים- "ישר לרוקדים עם כוכבים"...
אני מתחילה להרגיש עייפה (בכל זאת , היום שלי התחיל ברבע לחמש בבוקר....השעה עכשיו סביב חצות..). בין ציר לציר אני מתיישבת בקצה המיטה ונחה בעיניים עצומות. מנצלת כל שניה בלי ציר. אני מפהקת פיהוק גדול, ילדותי, עם פה פתוח... ושומעת שדודו ואביגיל צוחקים. גם אני מתוך הבועה בה אני נמצאית יכולה לראות איך התמונה הזו יכולה להצחיק. יש לא מעט הומור בלידה הזו. מסתבר שזה גם אפשרי....
הצירים כבר ממש צפופים...וכואבייייייםםםם.......אחד נגמר והשני מתחיל...אני על הסולם...בשיא הציר כל הגוף רועד. אני רוצה כבר רק לנוח...
ציר מסתיים ואני מתיישבת זקופה על המיטה בחצי ישיבה מזרחית. העיניים שלי עצומות, ואני מנדנדת את הגוף קדימה ואחורה. הצירים פתאום נפסקו. הנדנוד הזה עושה לי טוב ואני כולי מרוכזת בהרפייה, מתענגת על כל רגע של הפוגה. דרך העיניים העצומות אני מרגישה את דודו ואביגיל עומדים לידי ומשגיחים עלי, אבל אני כולי בתוך עצמי, כמו מין סוג של מדיטציה. אני לא יודעת כמה זמן הרגע הזה נמשך, אבל זה היה אחד הרגעים הקסומים בלידה.
ההפוגה נקטעת פתאום והסערה מחדשת במלוא העוצמה. עוד כמה סיבובי אגן על הסולם, ובין לבין אביגיל בודקת אותי ואומרת לי שכשארגיש צורך ללחוץ- שאגיד לה. עוברת לי בראש המחשבה של "מה, כבר זה הגיע...??". בצירים הבאים אביגיל מכוונת אותי למיטה, שאנסה להעביר אותם על שש או על הצד. זה לא נוח לי ואני רוצה להמשיך להתנועע, אבל היא בודקת אותי שוב ושואלת אותי "את בטוחה שאת לא מרגישה צורך ללחוץ?". אבל לא, אני לא מרגישה צורך ללחוץ, רק ממשיכה להרגיש את הצירים והם כואבים בטירוף (או שאולי אני לא יודעת...כל כך כואב לי ולא נוח לי בכל הגוף, שאולי אני לא מבחינה..?) . גם כשהיא אומרת לי "כשמתחיל ציר תלחצי, הראש ממש למטה!" אני לא ממש מרגישה צורך ללחוץ, אבל סומכת על ההנחייה שלה ולוחצת (התחושה של צורך ללחוץ ממש מגיעה לי רק אחרי כמה לחיצות, כשהראש כבר ממש בפתח..) אביגיל מבקשת שאשכב על הצד, אתפוס את הרגל שלי מתחת לברך ואמשוך אלי. התנוחה קשה לי ומאוד כואבת ,אני לא מצליחה,וכל פעם מחדש עוזבת את הרגל. בשלב מסוים דודו תפס לי את הרגל ונתן לה קונטרה , אבל את זה הוא סיפר לי רק אחר כך, כי באותו רגע ממש לא שמתי לב (בזכרוני הוא בשלב הזה היה בכלל בצד השני...).
השלב הזה היה בעיקר כואב כואב כואב....אני צועקת לאביגיל "כואב לי!!!!" והיא מעודדת אותי ללחוץ עוד ועוד...אני מרגישה על סף אפיסת כוחות ואת כל איברי הפנימיים בוערים, אבל חושבת לעצמי שאם אני רוצה שזה יגמר ומהר אני חייבת ללחוץ טוב...
אביגיל מבקשת ממני לשנות קצת את התנוחה, להסתובב יותר הצידה ויותר עמוק במיטה, כדי שתוכל לגשת יותר טוב אלי....והשינויים הקטנים האלה שהיא מבקשת כמעט בלתי אפשריים, כל כך כואב לי שאני לא מסוגלת לזוז..
אני תופסת את הזרוע של דודו ומושכת אותה בכל הכוח, ומרגישה שיכולתי לעקור לו אותה מהכתף בקלות... אביגיל ממשיכה לעודד ולכוון- "יופי...עוד אחת כזאת..ארוכה...הנה הראש כבר כאן"...
פתאום אני מרגישה צורך ללחוץ, היא אומרת שזה הראש....ושניה אחר כך היא אומרת לי להושיט יד להרגיש את הראש. למרות כל הפעמים שפינטזתי על הרגע הזה (הצעה שלא טרחו בכלל להציע לי בפעם הקודמת...) אני עושה לאביגיל תנועה עם היד של "אני מוותרת"...כל כך כואב לי שאני רק רוצה שתוציא אותה כבר...!! לא מסוגלת כרגע להתחבר לקסם של הרגע הזה....
עוד לחיצה או שתיים...והנה אביגיל מוציאה את הכתפיים ואומרת לי לתפוס אותה ולמשוך אותה אלי. והנה היא על הבטן שלי...כל כך קטנה ומרוחה כולה בורניקס לבן...אביגיל מתמוגגת מהתינוקת ומהלידה, אני רואה גם את דודו מתרגש.... רק אני מותשת ואפטית...מסתכלת עליה, ששוכבת לי על הבטן, עליהם...מרגישה שאין לי עוד כוח להתחבר ולהתרגש...עוצמת הכאב והתשישות עוד מכסות על כך.
אני משחררת....מקבלת את זה כמו שזה.... ויודעת שזה יגיע. גם זה חלק מהלידה כנראה. עוד לחיצה אחת קטנה וגם השיליה יוצאת. אני לא זוכרת בדיוק מתי אביגיל הזמינה את דודו לחתוך את חבל הטבור.
הכי חשוב לי עכשיו לשמוע מאביגיל שלא אצטרך תפרים, הטראומה הגדולה שלי מהלידה של נעם. אבל לא, לא נקרעתי, הכל שלם ובמקום.
אני מופתעת שעוד מאוד כואב לי, למרות שהכל כבר נגמר. אני מרגישה בערה בין הרגליים. אביגיל מרגיעה אותי שזה בסדר...יקח קצת זמן...וזה ירגע. היא אומרת לי "בואי אעשה לך מסיכה קוסמטית" ומורחת לי מהורניקס על הפנים (אחר כך הפנים שלי יהיו חלקות כמו משי כמה ימים...). אני נותנת לה ולדודו לתפעל אותי כמו בובה...אני כל כך מותשת ועדיין כואבת, שאני לא יכולה אחרת...ויחד עם זאת אני מרגישה נפלא. מין התמסטלות נעימה, כמו מטפס הרים שהגיע לפסגה...ואושר גדול, על שילדתי בדיוק כמו שרציתי.
הם מעבירים אותי לכורסא, עוטפים אותי, אביגיל שמה ליהל חיתול וכובע, עוטפת אותה יחד איתי ונותנת לי אותה להנקה. קשה לי עוד להתחבר אליה, אני עדיין בהשפעת הלידה... בתוך הבועה של עצמי...הרגעים האלה של התאחדות של שלושתנו מיד אחרי הלידה כל כך חסרו לי בלידה של נעם, כשלקחו אותו ממני מיד, והנה פה כשזה מתאפשר- זה כל כך שונה מאיך שדמיינתי את זה. פתאום זה נראה כאילו לא ממש משנה גם אם יקחו אותה כרגע. אני רק רוצה לעצום עיניים, לנוח.... ושיפסיק כבר לכאוב לי. הקטנטונת מתחברת לציצי מיד ויונקת כמו מקצוענית.....בערך שעתיים, משני הצדדים....ואני מעולפת איתה על הכורסא, רק רוצה לישון. השעה בערך שלוש וחצי לפנות בוקר. עוד מעט 24 שעות מאז שהכל התחיל....ואני רק חייבת לישון....!
אביגיל מציעה להעביר אותי למיטה במחלקה לכמה שעות, כדי שאוכל לישון. ממילא גם התינוקת תרצה לישון עכשיו...ובבוקר אם נרצה- נשתחרר. היא בודקת עם דודו אם יהיה לו כוח לנהוג לאמא שלו ולנוח גם. יש לו. אני מאמצת את ההצעה כי ממילא אין ברירה אחרת. אביגיל לוקחת את יהל לתינוקיה וחוזרת אחרי כמה דקות. היא שוקלת 3.190 ק"ג!
בשארית כוחותיי אני נכנסת להתקלח לפני שאצא החדר במרכז. איזה כיייףףףףף....הייתי יכולה להמשיך שעות... אביגיל צמודה אלי, לא מרשה לי להתכופף, מסבנת אותי, מנגבת אותי, מוציאה לי מהתיק בגדים...מלבישה...מחבקת אותי...האשה הזו פשוט מדהימה! היא מושיבה אותי בכסא גלגלים ולוקחת אותי למחלקה. היא כבר מראש דאגה שישמרו לי שם מיטה. האחרונה שנשארה. אני נפרדת ממנה בחיבוק גדול שלא מצליח להעביר אפילו חלק קטן מהאהבה שלי לאשה הזו.
למרות העייפות שלי אני כבר לא מצליחה להירדם. העייפות עברה. בשש בבוקר אני הולכת לתינוקיה להציץ עליה. היא ישנה כמו בובה. מקסימה, מתוקה. הבת שלי! הנה אני מתחילה להרגיש את זה...ומה היא עושה פה בכלל...? אני שולחת לדודו SMS שאני לא מסוגלת לישון פה וברגע שהוא קם שיחזור לקחת אותנו הביתה כמה שיותר מהר.
עד הצהריים אנחנו חוזרים הביתה (טוב נו...היינו צריכים לספוג כמה "מה בוער לכם??" שם במחלקה, אבל מה זה לעומת החוויה שעברנו...?). יהל נולדה באחת ועשרים בלילה, ובאחת בצהריים כבר ישנו שנת צהריים טובה וארוכה שלושתנו בבית. אחרי הצהריים נעם הגיע עם הוריי.
עבור שנינו הלידה היתה חוויה מתקנת ענקית ללידה הקודמת, ובדיוק כמו שהיא היתה צריכה להיות. חוץ מדקה על האולטרסאונד לא ראינו אף איש צוות חוץ מאביגיל, ומהרגע שנכנסנו למרכז הלידה היינו שם ממש לבד, רק היא ואנחנו.
נכנסנו לחדר ב-11 בערב. ב-1 ועשרים יהל נולדה.
לרגע אחד לא עברה לי בראש המחשבה שאני רוצה אפידורל. נכון שהרגעים האחרונים, בשלב הלחיצות, היו בהחלט לא קלים, אבל התהליך כולו עבר בצורה קלה יותר ממה שציפיתי וחשבתי, בזכות הרבה הרבה תנועה, נשימות, ריכוז ודמיון.....אבל בעיקר בזכות שני האנשים המקסימים שליוו אותי.
מאז "אזעקת השווא" שבוע קודם, בה הגעתי למיון יולדות עם צירים ופתיחה ואז הכל נעצר...עבר שבוע מוזר מאוד. מין מתח מהול בחגיגיות...אי וודאות שיש בה גם הרבה שקט וחופש. זה היה שבוע מאוד זוגי ומשפחתי. דודו מבטל עבודה במקומות רחוקים, רוצה להשאר באיזור ויותר בבית....אנחנו מבלים הרבה עם נעם.
כל לילה אנחנו הולכים לישון ואומרים "דווקא מתאים שזה יצא הלילה...", קמים בבוקר- וכלום. מריצים בדיחות על איך הילדה היא עם אופי "מניאנה" כמו אבש'לה.
חמישי בבוקר אני מתעוררת ברבע לחמש. הרגשתי ציר. אופטימיות זהירה..אני מקפידה הפעם לא להעיר את דודו. אני רוצה להתחבר לאינטואיציות שלי בלי הפרעות, להרגיש אם זה זה או לא. אני יוצאת לסיבוב עם הכלבה וסופרת במהלכו עוד כמה צירים. הם לא ממש כואבים, וקצרים, אבל יש להם מגמה כלשהי....אני חוזרת הביתה ומגלה בשירותים את הפקק הרירי...
מתקרבת השעה 6. עוד מעט יתחילו שעות העומס...ולהגיע מראשון לנתניה יכול להיות סיוט ארוך ומתמשך. מצד שני לא רוצה לחזור על תסריט שבוע שעבר, של לנסוע ולחזור. הפעם אני מגיעה ל ל ד ת! אני מתלבטת עוד דקה אם להטריד את אביגיל, בודקת בביה"ח, אולי היא במקרה שם ממילא, אבל לא....ומחליטה בכל זאת להתקשר. אני מעדכנת אותה במצב, והיא מציעה לחכות עוד חצי שעה ולראות אם יש התפתחות, ורק אז לצאת.
אין התפתחות. אני מחליטה שנעביר את הבוקר בבית, פתאום מתמלאת מין וודאות שלא יתפתח משהו דרמטי בשעתיים-שלוש הקרובות, ושאפשר להעביר את הבוקר בבית. הצירים ממשיכים...לא סדירים, קצרים, פה ושם אחד יותר מורגש, אבל לא משהו שאי אפשר להתנהל איתו כרגיל. דודו קם ומתחילה שגרת הבוקר הרגילה...אני מביאה את נעם לגן...דודו עובד קצת מהבית, יוצא לפגישה קצרה באיזור...אני חוזרת לנוח, וגם קצת מצליחה לישון. וטוב שכך...
בצהריים דודו חוזר ואני מעדכנת אותו באכזבה משהו שאין ממש חדש. אולי אפילו להיפך. פתאום עברה איזו חצי שעה בלי שום ציר...אוף..מה קורה פה?? אחרי הצהריים דודו מחזיר את נעם מהגן ואני בינתיים באקט של שעמום וייאוש שוטפת את הבית. העשייה הזו עושה לי ממש טוב. הצירים מתחדשים.
אני יושבת עם נעם בסלון ומרגישה פתאום מין "פק" של מים בין הרגליים, ומשאירה כתם מימי רטוב על הספה. בשירותים התחתון שלי רטוב כולו, ועם ריח של זרע. עוד טלפון לאביגיל, שאומרת שנתכונן לצאת ושנעדכן אותה בעוד חצי שעה. טלפון נוסף לזהר עוזר לי לסדר את המחשבות: "להזדכות" על נעם והכלבה אצל ההורים שלי, להיכנס להתקלח, להרגע, לשים מוסיקה....להתכונן נפשית... עוד טלפון לאביגיל, שאומרת "יאללה צאו לדרך, אני כבר ממתינה לכם בבי"ח".
השעה חמש וחצי בערב, יום חמישי. צחוק הגורל. כל כך פחדתי שאצטרך לעשות את הדרך בשעות העומס, שיוצא לנו לנסוע בשעה העמוסה ביותר בשבוע. לוקח לנו שעה וחצי להגיע. להפתעתי הדרך עוברת מעולה. הצירים טיפה מתחזקים, אבל הם עדיין בתדירות נמוכה. הישיבה במכונית כנראה גם מרגיעה אותם.
אנחנו מגיעים לחדר הלידה ואביגיל מקבלת אותנו עם חיוך רחב. היא מכניסה אותי בינתיים לחדר לידה רגיל, לראות מה המצב. פתיחה של 2 ס"מ, אבל הצוואר גבוה מאוד.....הצירים עדיין לא תכופים, קצרים, וגם לא ממש כואבים...המבט שלה אומר שיש עוד דרך ארוכה... בכלל לא בטוח שירדו לי המים. אביגיל מרגישה את השק מלא. היא בוחנת את התחתונים שלי בעיון רב... לא יכולה להחליט.היא אומרת שאולי נוצר חור קטנטן...מאוד גבוה.
בינתיים היא שולחת אותנו להסתובב שעתיים...לטייל בים, לעלות ולרדת במדרגות, לעשות עיסוי פטמות...בקיצור – "לעבוד". היא שמה לי בבקבוק המים תרופה הומאופתית לקידום הלידה.
זו בדיוק שעת שקיעה ואנחנו הולכים לטייל בים. אנחנו חוזרים אחרי שעתיים, כבר די עייפים, בלי הרבה התקדמות. אני ממשיכה לנזול כל הזמן, התחתונים לגמרי רטובים. צירים יש, פה ושם אחד קצת יותר כואב, אבל זה עוד לא זה. אביגיל שוב בודקת אותי. "אולי אולי 2.5...ואני נדיבה..והצוואר עוד מאוד גבוה". הצירים במוניטור גם לא מרשימים אותה (וגם אותי, בשלב זה לצערי, לא..)." הם לא מספיק אפקטיביים, עדיין קצרים מידי, לא סדירים".אביגיל שולחת אותי לעשות אולטרסאונד, שמאמת סופית את חשדה שהמים לא ירדו, זה פשוט פקק רירי נוזלי במיוחד... הרופאה שעשתה את האולטרסאונד אומרת לאביגיל "תשלחי אותם הביתה", ואני כבר שוב בסרט של לנסוע-לחזור-לחכות-להתמרח....
אביגיל חוזרת איתנו לחדר ושואלת מה אנחנו רוצים לעשות. השעה בערך 10 בערב. אנחנו מעלים את האפשרות של לנסוע לאמא של דודו ברמה"ש ולהעביר עוד כמה שעות. זה בערך הדבר האחרון שבא לי לעשות, אבל אני מרגישה כבר צורך לנוח, ומבינה שבביה"ח עצמו כבר מיציתי את האפשרויות בדקות שחולפות אני מרגישה התחזקות בכאב של הצירים, ואביגיל מציעה כמוצא אחרון שנעביר עוד שעה במרכז הלידה, בחדר ההמתנה, ננוח קצת ונראה מה קורה. אנחנו מאמצים את זה בברכה ונזרקים שם על הפופים, מכבים את האורות. כבר בכניסה למרכז הלידה, גם אם עדיין לא לחדר, האוירה משתנה לגמרי. פתאום זה כבר לא בי"ח. אנחנו לבד. שקט. מהר מאוד אני קולטת שלא אצליח לנוח הרבה. לא נוח לי, וכל ציר וציר פתאום כואב יותר ויותר. אני כבר מרגישה צורך לקום...להתנועע, למרות העייפות. אנחנו צוחקים שהקטנה שמעה שאנחנו רוצים לנסוע לאמא של דודו אז היא החליטה להיכנס להילוך גבוה. אני אומרת לו- "זהו...זה כבר זה...אנחנו כבר לא ניסע"...
ב-11 בלילה אביגיל באה לבדוק מה איתי. "ואוו....איזה שינוי תוך שעה...!!". פתיחה יפה של 3.5, הצוואר נמוך..."זהו, אתם יכולים להכנס לחדר..מכאן כבר לא תצאו..". אנחת רווחה....סוף סוף...היא מחבקת אותי חיבוק גדול....מקסימה!
דודו מביא מהאוטו את התיק, אני מחליפה לכותונת שהבאתי, מוציאים מהתיק שתייה...אביגיל מדליקה נר ותאורה עדינה... זהו. הלידה ממש מתחילה. עכשיו הצירים כבר צירים ממש...אביגיל נותנת לי להריח משהו נעים...ונותנת לי הסבר קצר על האביזרים השונים בחדר- החבל, הכדור, הסולם....אני מאמצת את הסולם מיד, שיהפוך לחברי הטוב עד סוף הלידה. כל נסיון שלי על משהו אחר לא מוצלח. אני תופסת שלב בגובה הכתפיים, רוכנת קדימה ומנענעת את האגן. הצירים מתגברים..ואני רצה לסולם שוב ושוב....בין לבין מסתובבת בחדר.. אביגיל ודודו מאחורי בכל ציר...אביגיל מעסה אותי בבטן ובגב בשמן ארומטי, עושה איתי קולות...מסובבת לי את האגן...ממש עוברת איתי כל ציר וציר. דודו מידי פעם מתחלף איתה, ומוזר לי איך המגע שלהם שונה, בכל אחד נעים לי בדרך אחרת. המגע שלה חזק, בטוח, מוביל, מזיז...דודו מניח ידיים חמות ועדינות על הבטן שלי, וזה נעים כל כך...וכך כך טוב לי ששניהם פה איתי...
אני נזכרת בדמיון המודרך של הצירים כגלים בים, והוא עוזר לי מאוד. אני ממש יכולה להרגיש את השיא של הציר ואת הירידה שלו, כמו גל שעולה ויורד. בין ציר לציר אביגיל מקפידה שאנוח, שארפה, שאשחרר את הגוף. היא מעסה לי את הכתפיים ומלטפת אותי.
בפעם הבאה שאביגיל תבדוק פתיחה אני אהיה כבר ב- 5 ס"מ. זמן קצר אחר כך כבר 8...בין הצירים היא עושה לי עיסוי פירנאום.
אביגיל מציעה לי להיכנס למקלחת, אבל ממש לא בא לי להירטב עכשיו (מצחיק, גם בלידה הקודמת, כמו בזו, אני מתכננת להשתמש במים וברגע האמת לא מתחברת לזה בכלל..).
הצירים נהיים תכופים, ארוכים וכואבים. אני לא מספיקה לנוח, וכבר צריכה לגרור את עצמי שוב לסולם. חלק מהצירים אני מעבירה בריקוד זוגי עם אביגיל או דודו, כשאני נשענת עליהם ומענטזת...אנחנו צוחקים- "ישר לרוקדים עם כוכבים"...
אני מתחילה להרגיש עייפה (בכל זאת , היום שלי התחיל ברבע לחמש בבוקר....השעה עכשיו סביב חצות..). בין ציר לציר אני מתיישבת בקצה המיטה ונחה בעיניים עצומות. מנצלת כל שניה בלי ציר. אני מפהקת פיהוק גדול, ילדותי, עם פה פתוח... ושומעת שדודו ואביגיל צוחקים. גם אני מתוך הבועה בה אני נמצאית יכולה לראות איך התמונה הזו יכולה להצחיק. יש לא מעט הומור בלידה הזו. מסתבר שזה גם אפשרי....
הצירים כבר ממש צפופים...וכואבייייייםםםם.......אחד נגמר והשני מתחיל...אני על הסולם...בשיא הציר כל הגוף רועד. אני רוצה כבר רק לנוח...
ציר מסתיים ואני מתיישבת זקופה על המיטה בחצי ישיבה מזרחית. העיניים שלי עצומות, ואני מנדנדת את הגוף קדימה ואחורה. הצירים פתאום נפסקו. הנדנוד הזה עושה לי טוב ואני כולי מרוכזת בהרפייה, מתענגת על כל רגע של הפוגה. דרך העיניים העצומות אני מרגישה את דודו ואביגיל עומדים לידי ומשגיחים עלי, אבל אני כולי בתוך עצמי, כמו מין סוג של מדיטציה. אני לא יודעת כמה זמן הרגע הזה נמשך, אבל זה היה אחד הרגעים הקסומים בלידה.
ההפוגה נקטעת פתאום והסערה מחדשת במלוא העוצמה. עוד כמה סיבובי אגן על הסולם, ובין לבין אביגיל בודקת אותי ואומרת לי שכשארגיש צורך ללחוץ- שאגיד לה. עוברת לי בראש המחשבה של "מה, כבר זה הגיע...??". בצירים הבאים אביגיל מכוונת אותי למיטה, שאנסה להעביר אותם על שש או על הצד. זה לא נוח לי ואני רוצה להמשיך להתנועע, אבל היא בודקת אותי שוב ושואלת אותי "את בטוחה שאת לא מרגישה צורך ללחוץ?". אבל לא, אני לא מרגישה צורך ללחוץ, רק ממשיכה להרגיש את הצירים והם כואבים בטירוף (או שאולי אני לא יודעת...כל כך כואב לי ולא נוח לי בכל הגוף, שאולי אני לא מבחינה..?) . גם כשהיא אומרת לי "כשמתחיל ציר תלחצי, הראש ממש למטה!" אני לא ממש מרגישה צורך ללחוץ, אבל סומכת על ההנחייה שלה ולוחצת (התחושה של צורך ללחוץ ממש מגיעה לי רק אחרי כמה לחיצות, כשהראש כבר ממש בפתח..) אביגיל מבקשת שאשכב על הצד, אתפוס את הרגל שלי מתחת לברך ואמשוך אלי. התנוחה קשה לי ומאוד כואבת ,אני לא מצליחה,וכל פעם מחדש עוזבת את הרגל. בשלב מסוים דודו תפס לי את הרגל ונתן לה קונטרה , אבל את זה הוא סיפר לי רק אחר כך, כי באותו רגע ממש לא שמתי לב (בזכרוני הוא בשלב הזה היה בכלל בצד השני...).
השלב הזה היה בעיקר כואב כואב כואב....אני צועקת לאביגיל "כואב לי!!!!" והיא מעודדת אותי ללחוץ עוד ועוד...אני מרגישה על סף אפיסת כוחות ואת כל איברי הפנימיים בוערים, אבל חושבת לעצמי שאם אני רוצה שזה יגמר ומהר אני חייבת ללחוץ טוב...
אביגיל מבקשת ממני לשנות קצת את התנוחה, להסתובב יותר הצידה ויותר עמוק במיטה, כדי שתוכל לגשת יותר טוב אלי....והשינויים הקטנים האלה שהיא מבקשת כמעט בלתי אפשריים, כל כך כואב לי שאני לא מסוגלת לזוז..
אני תופסת את הזרוע של דודו ומושכת אותה בכל הכוח, ומרגישה שיכולתי לעקור לו אותה מהכתף בקלות... אביגיל ממשיכה לעודד ולכוון- "יופי...עוד אחת כזאת..ארוכה...הנה הראש כבר כאן"...
פתאום אני מרגישה צורך ללחוץ, היא אומרת שזה הראש....ושניה אחר כך היא אומרת לי להושיט יד להרגיש את הראש. למרות כל הפעמים שפינטזתי על הרגע הזה (הצעה שלא טרחו בכלל להציע לי בפעם הקודמת...) אני עושה לאביגיל תנועה עם היד של "אני מוותרת"...כל כך כואב לי שאני רק רוצה שתוציא אותה כבר...!! לא מסוגלת כרגע להתחבר לקסם של הרגע הזה....
עוד לחיצה או שתיים...והנה אביגיל מוציאה את הכתפיים ואומרת לי לתפוס אותה ולמשוך אותה אלי. והנה היא על הבטן שלי...כל כך קטנה ומרוחה כולה בורניקס לבן...אביגיל מתמוגגת מהתינוקת ומהלידה, אני רואה גם את דודו מתרגש.... רק אני מותשת ואפטית...מסתכלת עליה, ששוכבת לי על הבטן, עליהם...מרגישה שאין לי עוד כוח להתחבר ולהתרגש...עוצמת הכאב והתשישות עוד מכסות על כך.
אני משחררת....מקבלת את זה כמו שזה.... ויודעת שזה יגיע. גם זה חלק מהלידה כנראה. עוד לחיצה אחת קטנה וגם השיליה יוצאת. אני לא זוכרת בדיוק מתי אביגיל הזמינה את דודו לחתוך את חבל הטבור.
הכי חשוב לי עכשיו לשמוע מאביגיל שלא אצטרך תפרים, הטראומה הגדולה שלי מהלידה של נעם. אבל לא, לא נקרעתי, הכל שלם ובמקום.
אני מופתעת שעוד מאוד כואב לי, למרות שהכל כבר נגמר. אני מרגישה בערה בין הרגליים. אביגיל מרגיעה אותי שזה בסדר...יקח קצת זמן...וזה ירגע. היא אומרת לי "בואי אעשה לך מסיכה קוסמטית" ומורחת לי מהורניקס על הפנים (אחר כך הפנים שלי יהיו חלקות כמו משי כמה ימים...). אני נותנת לה ולדודו לתפעל אותי כמו בובה...אני כל כך מותשת ועדיין כואבת, שאני לא יכולה אחרת...ויחד עם זאת אני מרגישה נפלא. מין התמסטלות נעימה, כמו מטפס הרים שהגיע לפסגה...ואושר גדול, על שילדתי בדיוק כמו שרציתי.
הם מעבירים אותי לכורסא, עוטפים אותי, אביגיל שמה ליהל חיתול וכובע, עוטפת אותה יחד איתי ונותנת לי אותה להנקה. קשה לי עוד להתחבר אליה, אני עדיין בהשפעת הלידה... בתוך הבועה של עצמי...הרגעים האלה של התאחדות של שלושתנו מיד אחרי הלידה כל כך חסרו לי בלידה של נעם, כשלקחו אותו ממני מיד, והנה פה כשזה מתאפשר- זה כל כך שונה מאיך שדמיינתי את זה. פתאום זה נראה כאילו לא ממש משנה גם אם יקחו אותה כרגע. אני רק רוצה לעצום עיניים, לנוח.... ושיפסיק כבר לכאוב לי. הקטנטונת מתחברת לציצי מיד ויונקת כמו מקצוענית.....בערך שעתיים, משני הצדדים....ואני מעולפת איתה על הכורסא, רק רוצה לישון. השעה בערך שלוש וחצי לפנות בוקר. עוד מעט 24 שעות מאז שהכל התחיל....ואני רק חייבת לישון....!
אביגיל מציעה להעביר אותי למיטה במחלקה לכמה שעות, כדי שאוכל לישון. ממילא גם התינוקת תרצה לישון עכשיו...ובבוקר אם נרצה- נשתחרר. היא בודקת עם דודו אם יהיה לו כוח לנהוג לאמא שלו ולנוח גם. יש לו. אני מאמצת את ההצעה כי ממילא אין ברירה אחרת. אביגיל לוקחת את יהל לתינוקיה וחוזרת אחרי כמה דקות. היא שוקלת 3.190 ק"ג!
בשארית כוחותיי אני נכנסת להתקלח לפני שאצא החדר במרכז. איזה כיייףףףףף....הייתי יכולה להמשיך שעות... אביגיל צמודה אלי, לא מרשה לי להתכופף, מסבנת אותי, מנגבת אותי, מוציאה לי מהתיק בגדים...מלבישה...מחבקת אותי...האשה הזו פשוט מדהימה! היא מושיבה אותי בכסא גלגלים ולוקחת אותי למחלקה. היא כבר מראש דאגה שישמרו לי שם מיטה. האחרונה שנשארה. אני נפרדת ממנה בחיבוק גדול שלא מצליח להעביר אפילו חלק קטן מהאהבה שלי לאשה הזו.
למרות העייפות שלי אני כבר לא מצליחה להירדם. העייפות עברה. בשש בבוקר אני הולכת לתינוקיה להציץ עליה. היא ישנה כמו בובה. מקסימה, מתוקה. הבת שלי! הנה אני מתחילה להרגיש את זה...ומה היא עושה פה בכלל...? אני שולחת לדודו SMS שאני לא מסוגלת לישון פה וברגע שהוא קם שיחזור לקחת אותנו הביתה כמה שיותר מהר.
עד הצהריים אנחנו חוזרים הביתה (טוב נו...היינו צריכים לספוג כמה "מה בוער לכם??" שם במחלקה, אבל מה זה לעומת החוויה שעברנו...?). יהל נולדה באחת ועשרים בלילה, ובאחת בצהריים כבר ישנו שנת צהריים טובה וארוכה שלושתנו בבית. אחרי הצהריים נעם הגיע עם הוריי.
עבור שנינו הלידה היתה חוויה מתקנת ענקית ללידה הקודמת, ובדיוק כמו שהיא היתה צריכה להיות. חוץ מדקה על האולטרסאונד לא ראינו אף איש צוות חוץ מאביגיל, ומהרגע שנכנסנו למרכז הלידה היינו שם ממש לבד, רק היא ואנחנו.
נכנסנו לחדר ב-11 בערב. ב-1 ועשרים יהל נולדה.
לרגע אחד לא עברה לי בראש המחשבה שאני רוצה אפידורל. נכון שהרגעים האחרונים, בשלב הלחיצות, היו בהחלט לא קלים, אבל התהליך כולו עבר בצורה קלה יותר ממה שציפיתי וחשבתי, בזכות הרבה הרבה תנועה, נשימות, ריכוז ודמיון.....אבל בעיקר בזכות שני האנשים המקסימים שליוו אותי.
- המיילדת היא אביגיל דהרי, והלידה התרחשה במרכז הלידה "דיאדה-לניאדו".
-
טלי_מא*
- הודעות: 1707
- הצטרפות: 14 דצמבר 2005, 10:27
- דף אישי: הדף האישי של טלי_מא*
-
נעמה_סלע*
- הודעות: 209
- הצטרפות: 11 אוגוסט 2003, 21:06
- דף אישי: הדף האישי של נעמה_סלע*
הלידה של יהל
הומור בלידה זו זכות גדולה @}
הלידה של יהל
זה מדהים! לי קוראים יהל ונולדתי ב-15/6/79. סיפור נהדר, הלוואי עלי - שבוע 41 ועוד אין צפי...