הסיפור המרפא

[סנונית_הסיפורים*]

הי,
את הדף הזה אני פותחת בשביל כל מי שראיתי שמחפש עבודה טיפולית, או כניסה לתהליך של מודעות עצמית למבוגרים או לילדים, או לפתרון התלבטיויות ושאלות...
אבל בעצם, אני מקווה שהוא יהפך למקום.
מקום שבו נוכל להיות במרחב אחר, עמוק יותר, איטי יותר, קרוב באמת לעצמינו.
מרחב שנוצר על ידי סיפור, סיפור שלנו.
סיפור שמגיע מן העולם הרוחי, הרגשי, והחי שלנו.
סיפור ממלא, מצמיח, מחזק, מנחם ומרפא.
אז אתם מוזמנים לכתוב, ולשאול, ולהזמין אליכם סיפורים...
להתראות,
ציפורי.

[מיכל*]

סקרנית בעיקר...לקרוא ולהירפא- מחכה...

[חבצלת*]

יש! דף סיפורים חדש שלך ועוד סיפורים מרפאים...יש!

[שיחות*]

שלום ציפורי, את מתכוונת שאפשר לכתוב כאן סיפורים ששמענו ומצאנו אותם מרפאים?

[ריש_גלית*]

מודה שלא הבנתי למה התכוונת, ורוצה מאוד להבין. האם תסבירי?

[סנונית_הסיפורים*]

הי,
איזה כיף למצוא את כל התגובות שלכן!
וזה גם באמת נותן לי כוון מה יהיה בדף הזה.
כי סיפור זה דבר חי ונושם, שנוצר לפי מה שצריך מי שמספרים לו את הסיפור.
אז כן, בטח שנוכל לכתוב פה על סיפורים שהיו לנו מרפאים, ולמה.
ונוכל גם להזמין סיפור מרפא, ולקבל אותו...
והחל מראשית חודש חשוון אני רוצה לכתוב בע"ה סיפור לכל חודש, סיפור מעצים, מרפא, סיפור שיחבר אותנו לעומק למה שנפשינו חווה עם השתנות העונות, מזג האויר, האור והטבע סביבינו.
להתראות לכולם וסיפורים טובים,
מציפורי.

[ציפורי*]

רק מבהירה שציפורי שפתחה את הדף הזה זו לא אני ( מ פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך ).
והרעיון בהחלט נשמע מסקרן!

[אמא_של_נושקי_וטלהצ'וק*]

ידעתי.

עדיין מסקרן, מחכה להבין במה מדובר.

[עדינה_ניפו*]

באמת היה לי מוזר אבל לא עלה בדעתי שיכולה להיות עוד ציפורי (-:

[סנונית_הסיפורים*]

הי,
גם אני מופתעת שיש עוד ציפורי כי היחידה שאני מכירה היא בת דודתי.
אני אנסה להסביר קצת במה מדובר:
הסיפור המרפא הוא גישה טיפולית מיוחדת, רכה, טבעית ונעימה.
הסיפור המרפא מגיע אלינו ממקום מיוחד, מופלא וקסום בתוכינו, שיודע בדיוק מה מתאים לנו, או למי שאנחנו מספרים לו את הסיפור, ומה יכול לעזור, לנחם, להאיר, לרפא, להעצים ולגדל את אותו אדם או אותו ילד במקום שהוא רק שלו.
כשעובדים עם מבוגר עם הסיפור המרפא, הוא מקבל סיפור, ועובד איתו למשך זמן, עד הסיפור הבא.
כשעובדים עם ילדים עם הסיפור המרפא, ההורים הם המקבלים, או גם יוצרים, את הסיפור, ומספרים אותו בבית לילד, באופן יומיומי, כך שהילד מקבל את הטיפול מהוריו הוא, ולא מאדם זר, והכלי הטיפולי נוכח באוירת הבית וזורם בה באופן טבעי כל הזמן.
הגישה של הסיפור המרפא נובעת מגישה נוספת, של סיפורים מהלב, שאתם עובדים לא רק ספציפית לריפוי, אלא יותר ככלי למציאת קשר עם העצמי, עם כוחות החיים והאופן המיוחד של כל אחד מאיתנו. עם סיפורים מהלב עובדים המון עם ילדים, וזה נורא כיף, מעניין, מעשיר ומיוחד.
אז זה קצת יותר לגבי ההסבר, אבל את הדף הזה פתחתי לא כדי לנהל בו טיפולים, כמובן, אלא כדי שיהיה מקום קהילתי שבו נוכל לראות כל מיני קשיים שאנו חווים,ולנסות להתיחס אליהם ולרפא אותם בדרך שונה, באמצעות סיפורים מרפאים.
הסיפורים המרפאים יכולים להיות גם שלי, וגם כמובן של כל מי שרוצה להביא סיפור שנראה לו מרפא וטוב: סיפור מהלב, או אגדה, או שיר, או כל סיפור שיכול להתחבר, לנחם, לרפא. וכמו כל סיפור טוב, להראות לנו את הפיתרון שלא יכולנו לחשוב עליו בעצמינו, את המרחב הפנימי המיוחד והעמוק שעונה על שאלות בצורה שונה מאיך שאנו חושבים או חשים את הדברים בדרך כלל.
אז זהו בינתיים, אתם מוזמנים באהבה להביא הכל - שאלות, עניינים, סיפורים, חוויות, זכרונות מסיפורים טובים ששמעתם ושהיו לכם אבני דרך חשובים, סיפורים שהיו או שעודם חשובים לילדים... בקיצור - הכל.
להתראות ושבת שלום,
מציפורי.

[סנונית_הסיפורים*]

כמו שהבטחתי אני כותבת פה סיפור חדש לחודש חשוון שמתחיל עכשיו עלינו לטובה, ובע"ה נכתוב פה לכל חודש סיפור.
אני ממליצה מאד אם אפשר, להדפיס את הסיפור ולהקריא אותו לילדים מן הדף, או מהזיכרון.
תהנו, וחודש חשוון טוב לכולנו!
מציפורי של הסיפורים.

בס"ד
סיפור חדש לחשוון:

פעם אחת לפני שנים רבות רבות היה היתה ילדה קטנה. הילדה הלכה בגינה שלה, כשבידה עציץ עם פקעת גדולה. הפקעת כבר הוציאה עלים ירוקים, חדים ויפים, והילדה הלכה בגינה, וחיפש מקום איפה היא יכולה לשתול את הפקעת.
ואז בא מולה שועל קטן , עם פרווה ערמונית יפה, ועיניים חומות ונוצצות, ואמר לה: "ילדה ילדה, יש לי מקום טוב בשביל הפקעת שלך!"
ליטפה הילדה את השועל, והוא הביט אחורה מעבר לכתפו, והלך קדימה.
וכך הם הלכו יחד, הילדה עם העציץ עם הפקעת בעלת העלים הירוקים, והשועל ההולך קדימה ומביט אחורה מעבר לכתפו.
הם יצאו מן הגינה, והלכו לאורך שביל, שלצידו היתה משוכה של פטל קוצני, ולארכו זרם פלג קטן וחמוד עם מים צלולים, שזרמו להם בעדינות בנתיב שלהם.
ואז הם היגיעו אל צומת דרכים, והשועל עצר. הוא הסתובב, התישב, הושיט את כפותיו אל הילדה, ואמר: "ילדה חמודה, עכשיו תני לי בבקשה את העציץ שלך, אני צריך ללכת ולשתול אותו." הילדה התבוננה בשועל, והתבוננה בפקעת שלה, ואז היא התכופפה, ובשתי ידיה נתנה את העציץ עם הפקעת שבתוכו לשועל, ושבה ועמדה.
השועל הודה לילדה, נתן לה יד, ואמר לה: "ועכשיו, בואי ונלך לשתול אותו יחד!".
וכך הם הלכו להם, בשמחה, מזמרים ומפטפטים, עד שהיגיעו אל גבעה גבוהה גבוהה, מתחת לעץ אלון ענקי, עתיק וגדול. ושם, ליד העץ, הוציא השועל כף חפירה קטנה, והוא והילדה חפרו יחד, זה אחרי זו, בור קטן, עמוק, עגול ויפה לפקעת. וכשסיימו, הם הוציאו יחד, בזהירות הזהירות, את הפקעת מחוץ לעציץ, וטמנו אותה, לאט לאט, יחד, בארבע ידיים, בתוך הגומה שחפרו בשבילה. בעדינות ובמסירות הם כיסו אותה באדמה, הידקו קצת, לא יותר מדי, ניערו את הידיים מהעפר, ונעמדו שוב.
הם התמתחו עם הידיים גבוה גבוה למעלה, הביטו בנוף היפה והגדול שנשקף לעיניהם מן הגבעה, הביטו שוב באהבה גדולה בפקעת, השקו אותה קצת במים שהביא איתו השועל מן הפלג, ונפרדו ממנה לשלום. כשירד הערב, הם ירדו יחד במורד הגבעה, וצבעי האדמה והשדות הירוקים האפילו והלכו. השועל ליווה את הילדה עד הכניסה לביתה, ושם, ברצינות שובבית מאד, הוא נפרד ממנה לשלום. הילדה התכופפה, ליטפה את השועל בין אזניו הרכות והחמודות, נפרדה ממנו לשלום, וחזרה הביתה, בידיים קלות, ולב מלא שיר, שמחה, תפילה ואהבה לפקעת הטובה, שמתחילה עכשיו את דרכה בגבעה הגבוהה.
לילה טוב לילדה, לפקעת שלה, לשועל ולגבעה, לעץ ולכף החפירה, לפלג ולפטל, לשמש, לירח, לכוכבים. לילה טוב לכולם.
וזה סוף הסיפור עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה.

[ובעיקר_באהבה*]

Have enjoyed the story & love the concept
Looking forward to the next story
Thank you Snunit
Yamim tovim to you

[עדי_דוש*]

אני ובת הארבע שלי גם נהננו מאד
תודה

[סנונית_הסיפורים*]

יופי לכל מי שנהנה ואהב אתם מוזמנים להוסיף סיפורים יפים שאתם והילדים אהבתם
מציפורי

[שועלית_בשלולית*]

סנונית
איזה כיף שפתחת את הדף , אני מקווה שזה בסדר לחפור קצת בסיפור
במובן מסויים אני מבינה את האלמנט המרפא שלו- התמונתיות, החיבור לטבע, הפעולה של שתילה דווקא בעונה זו
אבל מסקרן אותי האם יש משמעות דווקא לחיה שבחרת, תמונתית מסתדר לי השועל עם צבעיו הסתווים, אבל הארכיטיפ של השועל קצת מתנגש לי עם הסיפור
וגם האינטרקציה בין הילדה לשועל כאילו הוא מעמיד אותה באיזה מבחן וכשהיא עוברת אותו היא מורשית להמשיך איתו- מסקרן
ואחרון חביב- הבחירה לשתול במקום שמשקיף על הבית ולא ליד הבית נניח...
עכשיו שאני קוראת את השאלות שלי אני מבינה שאלו פרשנויות שלי לגבי הסיפור
מעניין .... האם יש כאן הכוונה אל דברים אצלי שמבקשים ריפוי?
והמרגיעון אומר "הכל נכון גם פרשנות לקויה ":)

[סנונית_הסיפורים*]

הי שועלית,
אני ממש שמחה לשמוע שאהבת את הסיפור.
אני מאמינה שכל סיפור טוב באמת הוא לא רק סיפור, אלא יש בו גם משהו עמוק יותר, משהו מרפא, מגדל, מזין, מצמיח, מחכים...
מהניסיון שלי עם הסיפור המרפא, אם הוא מעורר אצלינו המון שאלות, סימן שהוא נגע בדבר משמעותי אצלינו באמת. ברור, שאצל כל אחד הוא יעורר דבר מה אחר. ממה שראיתי, הדרך הטובה ביותר היא לנסות לראות מה אנחנו מרגישים בנקודות בסיפור האלה: מה את חשה כשאת רואה את השועל, ומה כשאת חווה את המבחן... ולהתעמק בזה. ואז תוכלי להבין טוב יותר מה הסיפור המרפא נותן לך, במקום שאת קוראת אותו ומתחברת אליו.
את ממש מוזמנת לשתף בתהליך המקסים הזה אם תרצי, ובכל מקרה, כולו שלך.
הרבה ברכות וסיפורים טובים,
מציפורי של הסיפורים.

[שועלית_בשלולית*]

ציפורי תודה
שמחה לשתף
קראתי עכשיו את הסיפור ונדהמתי מכמות הדברים שבכלל לא נקלטו לי בקריאה הקודמת...
אבל אשאר עם השאלות שכבר שאלתי- ראשית לגבי השועל-חיה יפיפיה שכמותו, אך כידוע ערמומי... ובכל זאת הילדה מוכנה לתת בו אמון, בעייני האמון נובע מההתמסרות שלה לתהליך.
כמובן זה מעורר אצלי מחשבות לגבי מידת ההתמסרות שלי, בידי מי אני נותנת אמון, איך אני מתמודדת עם שועלים חיצוניים ופנימיים שמזדמנים לי בדרך...
לגבי המיקום המרוחק של השתילה- יש בזה משהו שאפילו קצת מטריד אותי אך לא יכולה לשים את האצבע.... אולי זה קשור לצהוב שאומר : "הכאב אינו בשינוי עצמו אלא בהתנגדות לשינוי" (הצהובים בדף הזה חזקים ביותר).
הדבר הבולט ביותר ששמתי לב אליו בקריאה השנייה: שהשועל מביט מאחורי כתפו אך צועד קדימה ...כמה מסתורין יש בסיפור הקטן הזה... מקסים

[סנונית_הסיפורים*]

לשועלית היקרה,
אין ספק שהסיפור הזה נגע במקום עמוק בתוכך, בתחושות של אמון, התמסרות, שליטה...
הרבה פעמים כשאנו רק נפגשים עם הסיפור המרפא אנו חשים משהו עמוק ועוד לא לגמרי מובן. אחר כך, מתחילים לחוש את הקושי שלנו, ובסוף, את החלק המרפא.
מעניין איפה את בתוך כל זה...
האם את מתעניינת בסיפורים?
האם את מכירה סיפורים נוספים שהיו לך משמעותיים, מלמדים, נוגעים?
להתראות בינתיים,
מציפורי של הסיפורים.

[ב_עילום*]

סיפור שסיפרתי השבוע לילדים שאני מלמדת בגן

לפני כמה ימים, פיליפיל התעורר באמצע הלילה כי הבטן שלו כאבה נורא.
"אמא" "אמא"
"מה קרה מתוק"
"אמא, הבטן כואבת לי נורא"
אמא ישבה לידו וליטפה אותו ואמרה לו שבבוקר הם ילכו לרופא (האיורוודי )
הבטן של פיליפיל המשיכה לכאוב וגם הייתה לו בחילה.
אמא נשארה לידו, חיבקה אותו, ליטפה אותו ולחשה לו דברים נעימים באוזניים
עד שהבוקר הגיע.
כשהבוקר הגיע, הם הלכו לרופא
"יש לך וירוס ואני אתן לך תרופה שתעזור לך" אמר הרופא
"לא רוצה תרופה" אמר פילפיל "היא לא טעימה"
אמא הזכירה לו שפעם כשהיה חולה, בלע את התרופה ואחרי כמה שעות הרגיש הרבה יותר טוב
"בסדר, אני אבלע"
הוא בלע את התרופה ועשה פרצוץ מצחיק של איחס
אחר כך נשאר קרוב לאמא כל היום. קצת נח וקצת שיחק
מתי שהוא שאלה אותו אמא
"מה שלומך חמוד?"
"הי , אמא , הבטן כבר לא כואבת לי"... ענה פילפיל

[שועלית_בשלולית*]

האם את מתעניינת בסיפורים?
כן, אני מתעניינת בסיפורים, נמשכת אליהם, אוהבת להקריא ולספר (איזה כיף לי שבמסגרת העבודה שלי, יש הרבה הזדמנויות לעשות את זה) וגם להמציא.
השבוע ילדה אחת ביקשה ממני לקרוא לה סיפור, הייתי קצת עצלנית להביא ספר אז אמרתי לה שנמציא...שאלתי אותה על מה היא רוצה שהסיפור יהיה והיא אמרה: על נסיכה ואביר ודרקון ופיה. טוב, אמרתי ורציתי להתחיל בסיפור ואז היא אמרה: והאביר יציל את הנסיכה מהדרקון והפיה תעזור לו. טוב, חשבתי לעצמי, כבר לא נשאר הרבה מה לספר פה...אבל עם הסיפור באו הפרטים ואם היה נראה לה, לילדונת, שהחמצתי משהו היא הוסיפה כמה משלה, זה היה רגע של חסד בשבילי
האם זה היה סיפור מרפא? אני לא יודעת. מה בעצם הופך סיפור למרפא?
האם את מכירה סיפורים נוספים שהיו לך משמעותיים, מלמדים, נוגעים?
בטח יש הרבה אבל ראשון ובאופן מידי עולה "הסיפור שאינו נגמר" הוא מלווה אותי מאז שאני בת 9 (הרבה שנים, יותר מ25)
מעניין איפה את בתוך כל זה...
אני בעיצומו של תהליך,די כאוב, שנוגע בדיוק בעניינים של אמון, התמסרות ושליטה אז לא מפליא אותי שזה מה שתפס אותי בסיפור. את החלק המרפא שלו אני עוד לא מרגישה. אני מקנאה בילדה מהסיפור

[סנונית_הסיפורים*]

הי,
בעילום שם, איזה סיפור מתוק ומקסים! וכל כך מרגיע ומייטיב.. שלחי לנו עוד אם יש לך!
שלולית היקרה, כל כך יפה לראות עד כמה את מושקעת בעולם הסיפורים ובתהליכים שהם יוצרים.
אני לא בטוחה, אבל נדמה לי שאם תתבונני טוב טוב בחלק שבו הילדה נותנת את הפקעת לשועל ואחר כך הוא מזמין אותה ללכת לשתול יחד, וממש תראי את התמונה, ותהיי איתה שם, אולי תתחילי להרגיש את החלק המרפא.
נסי וספרי לי!
להתראות,
מציפורי של הסיפורים.

[ב_עילום*]

תודה סנונית אשמח לכתוב עוד...

[בשינוי_שם*]

איזה דף יפה. אהבתי מאוד.
לגבי הסיפור הספציפי היפהיפה אצלי עלו תהיות מאוד דומות. על השועל שהיא חיה ערמומית. על הילדה שהולכת איתו ובוטחת בו.
ועוד על הפחד שעלה בי כשהילדה בטחה בו. ואמרתי לעצמי-לא הייתי רוצה שהילדה שלי תבטח במישהו שפוגשת סתם, וחלילה יעשה לה משהו. זה יושב אצלי על נקודה מאוד מאוד רגישה של פחד מכך שיפגעו בילדים שלי.
והמון תמיהה היתה לי על האמון הזה שניתן כך סתם. ולא מצליחה לפצח אותו.ולא מצליחה שלא לפחד. ולמרות כל הפסטורליה לדאוג.

[בשינוי_שם*]

ועוד דבר-נתת לי רעיון לעשות כך עם הבת שלי. להמציא איתה ביחד סיפור. זה רעיון מקסים.

[קן_לציפור*]

סיפור שמלווה אותנו כשנתיים לסירוגין הוא סיפור שמסופר שוב ושוב, כל פעם קצת אחרת, עם אלמנטים שחוזרים על עצמם ועם כאלו שלקוחים מאותו יום שעברה הקטנה שלי.
זהו סיפור על קיפודי, שמתעורר בבוקר בבית שלו ושמח לצאת ליער עם סלסילה גדולה לקטוף פירות יער: אוכמניות, דומדמניות, פטל יער, תות יער, תות עץ, תות שדה, חמוציות, ועוד המצאות כאלו ואחרות.
יש לו חברה קבועה, שגם גרה ביער שקוראים לה רותי והוא תמיד שמח להזמין אותה לקטיף פירות יער. ואז הם פורשים מפה יפה בקרחת היער ועושים פיקניק.
בכל סיפור הם פוגשים מישהו אחר (סוס עובר אורח, נסיכה, שועל, דוב וכ'ו).
לפעמים כשזו תחילת שנה, הם הולכים יחד לגן ומסתגלים יחד לשנה החדשה, לגננות ולילדים.
לפעמים הסיפור הוא על שעת הקימה או ההשכבה בבית של קיפודי.
הוא מלווה אותנו כל כך הרבה ואפילו בחופשה האחרונה הוא עזר לנו ללכת ביער (אמיתי) כשלא היה לה כוח - כי זה הזמן להיות קיפודי (ואני אימא שלו כמובן) ולחפש פירות יער.

אוהבת את הסיפור על הילדה והשועל. תודה

[סנונית_הסיפורים*]

הי,
איזה כיף שאתן קוראות ומגיבות ועוזרות לי ליצור מקום של סיפורים!
בשינוי שם, זה הרעיון הכי מדליק לספר לילדים סיפורים מהלב, נסי וספרי לנו איך היה. ילדים מתים על זה, ואנחנו נהנים לא פחות, זו חוויה מאד מרנינה.
לגבי הדאגה שנשארה לך, אולי אפשר לנסות להתיחס לסיפור כאל עולם אחר, עולם שקורים בו דברים מיוחדים, מופלאים, לא לגמרי - לגמרי לפי החוקים של העולם שלנו... ואז אנחנו מתחילים להרגיש הקלה היכן שטוב לנו להרגיש את זה - בלי לאבד את ההגנות הטבעיות שלנו.
קן לציפור היקרה, זה ממש סיפור מקסים. סיפורים כאלה, בהמשכים, כשהם מלווים את הילדיות, הם כאלה זיכרון טוב, מזין ומחזק.
להתראות וימים טובים, תמשיכו לשלוח לנו סיפורים, כדי שנאמץ כולנו אל עולם הסיפורים מהלב הפרטי שלנו!
מציפורי של הסיפורים.

[סנונית_הסיפורים*]

שלום לכולם,
אני מפרסמת פה את הסיפור החדשי שלנו לחודש כסלו.
לאור התגובות שהיו בחודש שעבר, אני מזמינה אתכם לראות בו סיפור שאפשר לספר לילדים, ולעצמכם, וליקיריכם, סיפור שמזין רקמות נפשיות פנימיות עכשיו, בעונה הזו ובזמן הזה.
תהנו!


סיפור לחודש כסלו:
פעם אחת לפני שנים רבות רבות היה היתה נסיכה. הנסיכה ישבת לה על כסא גדול בארמונה, וכל שמלותיה פרושות תחתיה וסביבה. המראה היה מרהיב: שמלותיה היו כולן בצבע ארגמן עמוק, עשויות משי, טול וקטיפה, והן היו פרושות בקשת רחבה וענקית סביבה.
והנסיכה? הנסיכה עצמה ישבה לה, וידיה היו עסוקות בסריגה של חוט, גם הוא חוט בצבע ארגמן עמוק. היא ישבה כך, ערנית ומרוכזת כולה, וסרגה בחוטים שהקיפו את אצבעותיה. ואז היא הרימה את עיניה, וראתה כי דמות קטנה, עגולה, מחכה לה, שפופה ובהכנעה, בקצה המרוחק של האולם. הנסיכה הפסיקה מסריגתה, ורמזה לו להתקרב. זה היה שר המשקים שלה, אדם גוץ, עגלגל ורציני. הוא אחז בידו דף מגולגל, ובהיסוס רב, תוך שהוא מסתכל כל הזמן אל הנסיכה כדי לקבל את אישורה, התחיל להקריא לה מן הדף:
"נסיכה יקרה לנו מכל! אנו הדוד והדודה שלך מארץ רחוקה, ואנו מתקרבים כבר עכשיו אל ארמונך בכרכרת הסוסים המהירה שלנו. האם נוכל להתארח אצלך? בתודה, הדוד והדודה."
שר המשקים חדל לקרוא והסתכל שוב בהיסוס בנסיכה, חושש מעט מתגובתה. הנסיכה הניחה את סריגתה מידיה ושקעה בהרהור עמוק, ולאחר מכן הרימה את ראשה, והכריזה בקול גדול: "הכינו להם מקום לישון - באורווה! והכינו את השולחן הגדול מלא המטעמים, אני אפגוש אותם שם."
שר המשקים נרגע, הלך אחורנית, תוך שהוא מרכין את ראשו ומהנהן במהירות, והנסיכה קמה באנחה, והתארגנה לרדת למטה לאולם האוכל.
ואכן, מיד כשהיגיעה הנסיכה אל אולם האוכל, נפרצה הדלת בסערה, ופנימה פסעו במהירות המון משרתים, שמילאו את החדר הבל חם, ריח רטוב, ובוץ, ומאחריהם צעדו, זקנים וכפופים, עטופים בגלימות מסע חומות, הדוד והדודה. הם התישבו בכבדות אל שולחן האוכל, והביטו בראשים מורכנים ומהוססים בציפיה אל הנסיכה.
וכשהנסיכה ראתה אותם, היא פרצה בבכי מר אל תוך כפות ידיה, ניגשה אל הדוד והדודה, חיבקה אותם, ואמרה להם: "סליחה, סליחה! אתם כל כך זקנים, וכל כך עייפים ממסע החורף הארוך שלכם, כיצד יכולתי להתיחס אליכם ככה?!" והיא נישקה אותם, ועזרה להם להתפשט, והגישה להם מרק חם עם פטריות תפוחי אדמה וגריסים, צחקה וחייכה אליהם, ליטפה את ראשיהם, ואחר כך עזרה להם להגיע אל החדר הנעים ביותר בארמון, לישון שם את שנת הלילה שלהם.
ולאחר מכן הלכה לה הנסיכה לאט לאט אל חדרה בחזרה, ואמרה לעצמה, ברצינות ובשקט: "החורף היגיע. החורף באמת כאן! ואני כל כך לא רציתי שכבר יבוא! אבל הנה, הוא כאן, ואני אטפל בו היטב, אני נשבעת!"
ואז גם הנסיכה הלכה לה לחדרה, לצחצח שיניים, ולישון, עד למחרת בבוקר. לילה טוב לנסיכה, ולאורחים שלה שבאו מרחוק והביאו אתם את ריח הגשם והרטיבות והבוץ, לארמונה ולשר המשקים שלה, לשמש, לירח, לכוכבים. לילה טוב לכולם.
וזה סוף הסיפור עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה.

[ריש_גלית*]

נהניתי מהסיפור על הדודים-חורף. אני אוהבת גם את הסיומת הקבועה:
וזה סוף הסיפור עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה.
תודה. @}

[אגס_ותפוח*]

הי,
סיפור מדהים.
נכון שכל אחד לוקח את הסיפור לעומקים ולמקומות שמרגיש קרבה... קושי....
לא ירדתי לסוף דעתך מדוע הנסיכה אומרת את המשפט האחרון בסוף אני ציפיתי שתגיד לעצמה משהו ביחס של ערבות הדדית לזולת ובעצם יש פה סיבוב אחר לגמרי למה התכוון המשורר ולאן אני צריכה לקחת את זה???

[רקפת_ב*]

סיפור מתוק.

[סנונית_הסיפורים*]

הי,
תודה על הפידבקים המתוקים, זה ממש חמוד לי לקבל אותם.
אגס ותפוח היקרה, גם אני הופתעתי מן המשפט האחרון שלה, אבל מייד כשראיתי ושמעתי אותו בסיפור הבנתי, שהסיפור הזה הוא על החורף. ועלי. ועל כולנו. וכמה קשה להתרגל לנוכחות של החורף אצלינו, כזו כבדה וזקנה וחומה, אבל בעצם, אם נסכים באמת לקבל אותו, נמצא בתוכינו עומקים של חכמה, וחום, ואת הביחד שלנו עם כל מי שיקר לנו.
ככה אני הבנתי את הסיפור שראיתי, ככה הרגשתי אותו. אני מאד אשמח לשמוע מעוד קוראים כיצד הם הרגישו והבינו את הסיפור של חודש כסלו שלנו!
להתראות וחורף מקסים,
מציפורי.

[ירדן_מתל_אביב*]

הי סנונית סיפורים יקרה,
כמה טוב לשמוע שוב את הסיפורים היפים שלך ואפילו אם זה דרך מסך.. התמונה של הנסיכה היושבת עם שכבות שכבות של שמלות ואורגת חוט יפהפיה בעיני.
חיבוק חם עד מאוד!
ירדן

[סנונית_הסיפורים*]

ירדני איזה כיף לפגוש אותך כאן!
נשיקות רבות,
מציפורי.

[שועלית_בשלולית*]

זהו סיפור על קיפודי,

מקסים

אני מפרסמת פה את הסיפור החדשי שלנו לחודש כסלו
תודה

[סנונית_הסיפורים*]

שבוע הבא בע"ה נפרסם סיפור לחנוכה.
למי יש, מי מכיר ומי יודע על סיפורים מיוחדים, נוגעים, מאירים על חנוכה?
אתם מוזמנים בחום לשתף אותנו כאן.
להתראות,
מציפורי.

[סנונית_הסיפורים*]

הי
בשלב זה אני לא ממשיכה את הדף מתוך תחושה שיש חוסר עניין,
אם אתם כן רוצים שזה יפעל דברו איתי, פה בדף.
להתראות וחג שמח וטוב,
מציפורי של הסיפורים.

[עדי_דוש*]

אנחנו מאד נשמח אם תמשיכי לפרסם סיפורים
אני ובת הארבע שלי נהנות מהם מאד !!
וסליחה אם הרגשת שאין מספיק פידבקים חיוביים, לא תמיד אנו זוכרים לומר תודה...

[ב_עילום*]

גם אני אשמח...

אני קוראת ולא תמיד מגיבה

@}

[מנסה*]

גם אנחנו נשמח- אחרי 3 לידות הדמיון שלי חלוד והספורים שלך מפריחים אותו

לא תמיד אנו זוכרים לומר תודה...
נכון. תודה!

[סנונית_הסיפורים*]

וואוו!
רק עכשיו נכנסתי ותודה לכולכן, פשוט נהיה עצוב ובודד פה לספר סיפורים לבד...
בהקדם בע"ה יהיה סיפור חדש,
להתראות,
מציפורי.

[שועלית_בשלולית*]

גם אני אשמח...

גם אני
שמחה לקרוא, מודה על הדיאלוג הקטן שלנו לגבי הסיפור הראשון
גם עם הסיפור השני ניהלתי ביני לבין עצמי דיאלוג קטן.
בקיצור מעורר השראה
אני שמחה שהחלטת להמשיך

[סנונית_הסיפורים*]

טוב אז הנה זה בא, בזכותכן:
הסיפור לחודש טבת וגם (עדיין) לחנוכה:

פעם אחת לפני שנים רבות רבות היה היה סבא קשיש. סבא היה יושב לו כל היום לפני ביתו ועוסק בסריגה. כן, היו לסבא אצבעות זקנות אבל זריזות, וכל היום הוא היה יושב, מעשן לו מקטרת, וסורג בחוטים צבעוניים ויפים. ולא סתם היה סורג לו סבא, אלא היתה לו שיטת סריגה מיוחדת, עם האצבעות: אצבעותיו הקשישות של סבא היו נעות להן בזריזות, כשהחוטים עליהן, והסריגה, צבעונית ויפה, היתה מתקדמת מתוך אצבעותיו, הלאה והלאה, ויריעת צמר יפה וצבעונית היתה נוצרת לה מתוך אצבעותיו של סבא.
ואז, בוקר אחד, לקראת הצהריים, כשסבא הרים את ראשות מן הסריגה, וראה שהאור כבר קצת התחמם בשמיים, עלה ילד קטן במדרגות למרפסת הבית של סבא. סבא קם ממקומו, ניגש אל הילד, הרים אותו, חיבק ונישק אותו, וישב לידו. זה היה הנכד הקטן של סבא, שישב לידו, והתבונן בשמחה בסבא ובעבודתו. וסבא סיפר לו כל מה שקרה השבוע, בדיר, ואצל הטלאים הקטנים, וברפת, ועם הפרה הגדולה החולבת. ואז, ראו זה פלא! פתאום הסתיימה לה הסריגה! וסבא הוציא מבין אצבעותיו כובעיף, שזה כובע צעיף חם וטוב, צבעוני וחמוד.
וסבא הלביש את הכובעיף על ראשו הקטן והמתוק של נכדו, והמדידה היתה מושלמת: הכובע התאים לו בדיוק! פניו של הנכד הקטן נהרו משמחה, והוא חיבק את ראשו הזקן של סבא בידיו הקטנות, הרכות והמתוקות, ונתן לו נשיקה על הלחי.
ואז סבא קם, נתן יד לנכדו הקטן והמחוד, ושניהם יחד ירדו במדרגות, אל החצר, לבקר את הפרה, ואת הטלאים, ולדרוש בשלומם.
שלום שלום לסבא הטוב, ולסריגה שלו, לנכדו הקטן והמתוק, לחווה, לטלאים ולפרה, לשמש, לירח ולכוכבים. לילה טוב לכולם.
וזה סוף הסיפור עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה.

אז זה הסיפור, ובטח, גם לי יש תחושות ומחשבות איתו, וכמו שבטח גם הבנתן חשוב לי לשמוע גם את שלכן, וגם ממי שסיפרה בבית, איך היה לכן, ולילדים, איתו...
אז להתראות וחנוכה שמח,
מציפורי של הסיפורים.

[ב_עילום*]

מקסים ורך @}

[ב_עילום*]

והנה מה שסיפרתי בשבוע שעבר בשיעורים:

לפני כמה ימים, פילפיל הכין חנוכיה
הוא לקח קרש והדביק עליו ארבעה צדפים בצד אחד וארבעה צדפים בצד שני
ובאמצע צדף שעומד על קוביה קטנה.
הוא צבע את החנוכיה בכחול והדביק מדבקות מנצנצות לקישוט
"אמא תראי"
"וואו חמוד איזה חנוכיה מקסימה"
לפנות ערב אמא אמרה שהיום נדליק נרות בחנוכיה של פילפיל
פילפיל מאד התרגש
אמא שמה נר ונר נוסף לשמש והדליקה
פילפיל לקח אוויר ורצה לעשות פוווו כמו ביום הולדת
"חכה...,חכה... חמוד... לא .. לא לכבות את הנרות" אמרה אמא
"אלו נרות של חנוכה וכתוב: 'לראותם בלבד' "
"אז מה נעשה עם החנוכיה?" שאל פילפיל
"נשים אותה על אדן החלון והאור שלה יאיר לנו את הבית בפנים ויאיר את העולם בחוץ"
וכך היה.

[סנונית_הסיפורים*]

איזה יופי.
על האור שאנחנו מדליקים בחוץ ונהיה לאור הפנימי שלנו ושל יקירינו.
איזה שעור זה שאת מספרת בו את הסיפורים החמודים?
מציפורי.

[ב_עילום*]

שיעורי מוסיקה..

יש לי מדבקה של פיל על הגיטרה (גאנש) והוא הפך לדמות שמספרת סיפורים
הילדים , כשאני מוציאה את הגיטרה, כבר מחכים מאד לסיפורים שלו

[הודיה*]

תודה לך ציפורי, מרחב יקר שמחזיר לסיפורים את פשטותם ומחבר אל המהות...

[סנונית_הסיפורים*]

תודה לכולן ושבת שלום
מציפורי

[סנונית_הסיפורים*]

הי לכולן,
אולי זה החורף שמביא אותי להרהורים האלה, אבל....
היום אני רוצה להעלות אתכן שאלה שמעניינת אותי כבר כמה זמן:
האם ילדים נהנים גם מסיפורים עצובים, או מסיפורים שיש בהם עצב, או בעיקר מסיפורים שמחים?
האם רק סיפורים שמחים ועליזים מזינים את הנפש, או גם סיפורים שיש בהם משהו עצוב, או קשה?
אני מעלה את זה כי לפעמים כשהורים מספרים לילדים שלהם סיפורים מהלב הם אומרים לי, שהם נרתעו מלספר את מה שראו בעיני רוחם, משום שזה היה נראה להם עצוב, או מפחיד קצת, וזה הבהיל אותם, או לא היה נראה להם נכון עבור הילד, והם מתלבטים ביחד איתי, אם זה היה נכון לספר את זה לילד כך, כפי שראו את זה, או "ליפות" את זה קצת.
מה דעתכן? יש לכן ניסיון עם זה? דוגמאות, משהו?....
נשמח מאד לשמוע ולחשוב יחד,
להתראות וחורף טוב ומבורך,
מציפורי.

[כוכבית_בוקר*]

מעניין שאת מעלה את השאלה הזאת, כי כשקראתי את הסיפורים שלך (המתוקים!) גם בי עלתה השאלה הזאת. יש לי הרגשה שסיפור מרפא חייב לגעת ולהכיל בתוכו את הקונפליקט, הקושי, הכאב. אפשר לראות בכל האגדות איזושהי התמודדות עם רוע או קושי, והן גם תמיד מסתיימות בטוב. יש כאן חוכמה עמוקה לדעתי, ומעניין לקחת אגדה ולחקור אותה. הרבה פעמים אפשר לגלות אמת עמוקה מתחתיה, שיכולה לעזור לנו, ילדים ומבוגרים, להבין דרכה משהו על פשר המסע והסיפור שלנו על פני האדמה..
דף מקסים.

[סנונית_הסיפורים*]

תודה כוכבית וברוכה הבאה,
אני מאד מסכימה אתך.
מהניסיון שלי, כשבסיפור, גם לילדים, עולה, באופן טבעי, ואינטואיטיבי, לא מאולץ או מתוכנן, משהו עצוב או קשה יותר, אז למרות שאנחנו נרתעים מלספר את זה לילדים,אם כן נספר, נגלה שהיה בזה משהו מאד בונה, מעצים, מחזק ביטחון אצל הילד, כי זה חיבר אותו למקומות שהיו גם בנפש שלו, ועזר לו איתם. אבל זה באמת לא מובן מאליו ודי מפחיד לפעמים, לא?
להתראות,
מציפורי.

[כוכבית_בוקר*]

מהנסיון שלי, יש בילדים איזו ידיעה עמוקה ש"הסוף הוא טוב". האמונה שלהם בטוב היא בסיסית. אפילו ילדים שפגשו הרבה כאב. לכן גם אם לפעמים לי היה נדמה שיש חלק בסיפור שמפחיד, מהפנים הקשובות שלהם הבנתי שהם חווים את זה אחרת ממני. ההבטחה לסוף הטוב נמצאת שם.
לא בטוחה שאני מצליחה להסביר את עצמי ממש טוב. פשוט, נראה לי שבסיפור יש כוח ומשמעות רבה יותר כשיש שם מפגש עם קושי או רוע, והתגברות עליו, ולא סתם ככה בנויים רב הסיפורים.

אני מוצאת שהסיפורים שלך מתאימים לגיל רך יותר. ואולי אני מדברת על גיל קצת יותר מבוגר.

מעניין אותי האופן האינטואיטיבי והלא מתוכנן שאת מדברת עליו. את מתכוונת לסיפור שממציאה תוך כדי סיפור לילדים?

[ב_עילום*]

עדיין חושבת על מה שהעלית....

[דורית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ציפורי יקרה,
אני קוראת את הסיפורים היפים שלך, ושומעת את נימת קולך הרכה, שעוטפת כל מילה בטוב, באמת, בחום ועומק..
אני נזכרת, שלמדנו לפני יותר מ6 שנים, את צפונותיו של הסיפור המרפא, אצל דליה...זוכרת?
ומאז, מדי פעם, דוביבון שלך, שגר בתוך גזע עץ-עבות, עם עלווה ירוקה ורעננה, פותח את דלת- ביתו ...ובכל פעם , יוצא למסע מרתק...ואנו איתו.
גם אם הסיפור מביא מורכבות או קושי ועצב...הילדים פוגשים זאת ממקום נקי ואמפאתי, ואם נספר זאת בשלווה, בקבלה, זה יעבור לילדים ויזין את נפשם.
מאז, אני נותנת מתנה :סיפור -מרפא, לכל ילד, ביום הולדתו, וזה כמו מעיין מתגבר...
ציפורי, תודה לך...

[סנונית_הסיפורים*]

הי כוכבית,
תודה רבה על כל מה שכתבת.
את צודקת, ילדים מחכים תמיד לסוף טוב, ובצדק גמור! הסוף הטוב ממש בונה אותם ואת הסיפור שבתוכם.
כן, הסיפור בא באופן אינטואיטיבי, מתמונות פנימיות שאנחנו רואים אל מול עינינו, ומן האינטואיציה המרפאת המיוחדת שלנו.
ןלב עילום, אני מחכה אם כך שתספרי מה חשבת, כשתדעי, ואם תרצי לספר... זה גם סוג של סיפור.
ברוכה הבאה דורית, את באמת דורית הגננת מכפר סבא?
שבוע טוב ומבורך ומלא סיפורים לכולנו,
מציפורי של הסיפורים.

[דורית*]

כן. זו אני....ממש. עדיין מתבשמת מניחוח סיפורייך...

[פלוני_אלמונית*]

דוריתי,
איזה כיף לשמוע ממך!
להתראות מתוקה שלי,
מציפורי.

[סנונית_הסיפורים*]

הי לכולם,
בעוד שבוע נכנס עלינו לטובה חודש שבט, בואו נראה מה הוא מביא אלינו בכנפיו...
ובקשה מיוחדת: מכל מי שנכנס לדף, קורא את הסיפורים, או מספר אותם, נא לכתוב לכולם, כיצד חויתם את הסיפור, מה הוא אמר לכם, איך הוא סופר, ואיך נקלט אצל הילדים...

סיפור לחודש שבט:
פעם אחת לפני שנים רבות רבות, היה היה חתול ענק. החתול ישב לו וליקק את ציפורניו. הוא היה כל כך ענק, שאי אפשר היה לראות שום דבר חוץ ממנו עצמו! ואז החתול התכרבל, וניסה ללכת לישון, אבל הוא לא היה יכול ללכת לישון, כי הוא היה כל כך גדול, שלא היה לו מקום להתכרבל!
ישב החתול, ניפנף בזנבו, וחשב, וחשב. ואז, הוא התחיל ללקק לעצמו את הזנב. זה היה קשה! הוא היה כל כך גדול, והיה צריך להסתובב כל כך לאחור כדי להגיע עד זנבו!
ובכל זאת, החתול הסתובב, והתגמש, ונלחץ קצת, ונדחס קצת, ולאט לאט הוא הרגיש, איך כל עצמותיו מתגמשות ונהיות רכות כמו גומי, וגופו מצטמצם, והוא נהיה לחתול קטן, חמוד, גינגי וגמיש מאד.
החתול שמח כל כך, שהוא התחיל לקפוץ, ולרקד! הוא קפץ גבוה גבוה, ועשה גלגולים, ורדף אחרי זנבו במיליון סיבובים, ולא נח ולא שקט עד שהיה ממש עייף, מבסוט ומאושר.
ואז הוא ניגש אל קערת החלב שלו, ליקק ממנה ממושכות כי הוא כבר היה מאד עייף ורעב וצמא, התכרבל לו בכיף בסלסלה שלו סביב זנבו, ונרדם, כשחיוך מאושר על שפתיו.
לילה טוב לחתול הקטן והחמוד, לסלסלה שלו, לשמש, לירח, לכוכבים. לילה טוב לכולם.
וזה סוף הסיפור עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה.

[כוכבית_בוקר*]

איזה סיפור לידה מקסים ומרגש!!

[סנונית_הסיפורים*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כוכבית היקרה תודה!
אני כותבת את הסיפור הזה ולא מבינה על מה הוא!!!
עכשיו אני מתחילה גם לחשוב....
להתראות,
ציפורי.

[הודיה*]

ציפורי יקרה, תודה רבה על הסיפור , גם לי עלתה אסוציאציה של סיפור לידה... אולי כי בעוד כמה ימים אנו חוגגים יום הולדת 3 לביתי שנולדה בב' בשבט לפני 3 שנים.
האם תוכלי לספר איך הסיפור קשור לאנרגיה של חודש שבט ומה שהוא מביא איתו.
תודה רבה ושבוע טוב...

[סנונית_הסיפורים*]

להודיה היקרה,
מזל טוב והרבה ברכות ליום ההולדך של בתך!
אני מאמינה שהסיפור קשור ללידה שקורית בחודש שבט, לידת האביב, לידת הנבטים מתוך ענפי העצים שעמדו בשלכת, לידת החיים החדשים והירוקים בטבע, וגם בליבנו.
כל טוב והרבה שמחות,
מציפורי של הסיפורים.

[יעלי_לה]

קוראת את הדף בעניין.
בקשר לשאלה שהועלתה כאן,
_האם ילדים נהנים גם מסיפורים עצובים, או מסיפורים שיש בהם עצב, או בעיקר מסיפורים שמחים?
האם רק סיפורים שמחים ועליזים מזינים את הנפש, או גם סיפורים שיש בהם משהו עצוב, או קשה?_
פתחתי פעם דף עם שאלה דומה: רגשות כבדים בספרות קלאסית לילדים (נדמה לי שזה היה שמו, תיכף נראה אם יצא סימן שאלה)

[יעלי_לה]

אה, רגשות כבדים בספרות קלאסית לפעוטות

[יעלי_לה]

ציפורי, אני מבינה שזו שיטה טיפולית שלמדת איפשהו? אפשר לשאול איפה וממי?

[סנונית_הסיפורים*]

הי יעלי לה,
ברוכה הבאה!
קראתי עכשיו ממש בעניין את הדף שלך. וזה באמת עשה לי לחשוב, ולהיזכר:
נגיד, אני חושבת שזה ממש מעניין שלגבי ספרות כתובה, אני ממש לא אוהבת סיפורים עצובים, לא בספרי ילדים וגם לא בשל גדולים.
אז די נמנענו ממרים ילן, אבל מאד אהבנו את אנדה אמיר, שזה מין שירי - סיפורי התרשמות חושית כמעט נונסנס כאלה, אבל ממש מתוקים ופותחי התבוננות חדשה ורעננה כזו.
ועם ספרי מבוגרים אני מתה על טולסטוי, וגיין אוסטין, אבל ממש נמנעת מספרים כבדים או מורבידיים.
ויחד עם זה, כשאני עובדת עם סיפורים מהלב, או עם הסיפור המרפא, ועולים תכנים עצובים, או כבדים יותר, אני מרגישה ממש שהם מתקבלים אצלי בברכה, כמו גשם טוב, שאולי רטוב, וקר, אבל מה זה טוב, ומרווה, ובמקום.
אז אני לא בטוחה אבל נראה לי, שזה אולי כל בספרים, כשזה עצוב, אני כאילו מרגישה שמישהו מנסה להעציב אותי בכוח, או להעמיס עלי עצב או כבדות שהם לא שלי. כי למרות שבטח אפשר להתחבר לזה, זה לא באמת אישי שלי, כרגע, אלא זה מין משהו כזה לכולם, לכלל.
ברור שזו הרגשה אישית שלי ולא כולם חשים כך בכלל.
אז ממש תודה על ההזדמנות שנתת לי לחשוב על כל זה ולכתוב את זה!
לגבי מה ששאלת, זו באמת גישה טיפולית, שלמדתי דרך בית הספר לסיפור המרפא באמרסון קולג, באנגליה, והיום אני עובדת איתה גם בתראפיה עם ילדים, הורים ומבוגרים עם הסיפור המרפא, וגם בעבודה של לימוד עם קבוצות הורים, כיצד לספר לילדים סיפורים מהלב. וגם בהדרכה לצוותים חינוכיים של גנים ובתי ספר, בעיקר מחינוך וולדורף, אבל לא רק. אני פסיכולוגית במקצוע שלי, ומאז שעברתי לעבוד עם הגישה הזו אני נהנית ומתפעלת מכל רגע של קסם, פלא וכל מה שקשה לכתוב ולהביע במילים מן העבודה המופלאה של הסיפור המרפא.
יה, כמה כתבתי!
להתראות ואשמח לשמוע ממך עוד,
מציפורי של הסיפורים.

[יער_ה*]

שלום ציפורי!
בהמשך למה שכתבת בדף איך מגלים מה באמת רוצים אשמח לשמוע עוד!

[סנונית_הסיפורים*]

הי יערה,
איך אספר לך עוד?
האם את רוצה שאספר לך עוד על איך הסיפור המרפא עוזר לנו למצוא את הדרך שלנו?
האם את רוצה לספר לי על המקום בו את נמצאת בדרך שלך, וננסה להביא לשם סיפור?
להתראות,
מציפורי.

[ג'יס_בכיס*]

שלום, כאן ג'יס ההרבליסטית. אקנה היא כידוע בעיה עם רקע הורמונלי ובמתבגרים העניין ברור. יש לי נסיון מוצלח בטיפול באקנה, ובעקבות הטיפול המצב הוטב מאוד, והבעיה לא חזרה. לרפואת הצמחים יש פתרונות עמוקים המטפלים בשורש הבעיה, לצד טיפול חיצוני כדי להקל על הסימפטומים. הטיפול עדין וכמובן מותאם אישית למטופל. את מוזמנת לשאול עוד או ליצור קשר בדף הבית.

[פלוני_אלמונית*]

סנונית, תודה!
איפה לומדים לספר לילדים סיפורים מהלב?
בכל פעם שביתי מבקשת שאספר לה סיפור בע"פ (הכוונה לסיפור שאני ממציאה). אני נעצבת על כך שהמקור הזה חסום בתוכי.

[יער_ה*]

אולי אפשר לכתוב לך מייל לגבי המקום בו את נמצאת בדרך שלך, ?

[סנונית_הסיפורים*]

הי פלונית,
אפשר האמת ללמוד אצלי, כבר הרבה הורים למדו ונורא נהנו עד היום, וגם ילדיהם.
כרגע גם מתקימת קבוצה מקסימה של אמהות, יפה ומעמיקה.
יערה, אני במייל [email protected]
את מוזמנת בחום לדבר איתי שם ואשמח לראות במה הסיפורים יכולים להאיר לך את הדרך
להתראות וטו בשבט מקסים ופרחוני,
מציפורי.

[סנונית_הסיפורים*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי יערה,
הסיפור שאכתוב כאן יהיה כללי, לא ממק אישי, כי תהליך אישי לא ניתן כמובן לעשות במדיום ציבורי.
אבל אני מקווה שתמצאי בו כוון ודרך, ונדבר....

אז הנה הוא:
פעם אחת לפני שנים רבות רבות, היה היתה נערה חמודה, אוורירית ויפה, שהיתה מרחפת - רוקדת לה, עטופה בגלימות שקופות, אווריריות - צבעוניות.
בהתחלה היא רק הסתובבה לה ככה, סביב עצמה, כשהיא נהנית מאד מעצמה, התנועותיה, ומגלימותיה השקופות שהיו מתנועעות סביבה.
לאחר מכן, היא התחילה לעשות תנועות מסוימיות, מכוונות יותר, שחזרו על עצמן, עם עצמה ועם גלימותיה, עד שנוצר לה דפוס מסוים של תנועה ריתמית ויפה, שאותה היא עשתה שוב ושוב.
כשסיימה, ישבה לה בשקט מתחת לצילו של עץ גדול, הוציאה תפוח גדול ואדמוני, אכלה, והביטה סביבה אל הנוף ואל היקום הסובב אותה. היא חשה את גופה עכשיו חזק יותר, נוכח יותר, שייך יותר לה, לעצמה, ולמה שהיא רוצה לעשות עימו.
שלום שלום לנערה החמודה, לשמלותיה היפות, לעץ הגדול והמצל, לשמש, לירח, לכוכבים. שלום שלום לכולם.
וזה סוף הסיפור עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה.

שבי עם הסיפור, ראי אותו מול עיניך שוב, ושימי לב לתחושותיך.
את יכולה לראות אותו כך כל יום גם למשך שבוע שלם, ולהמשיך לשים לב לתחושותיך, ולהאם חל שינוי טבעי, לא מאומץ, בהרגשתך בכלל.
זכרי: סיפור זה אינו סוף הדרך, הוא רק תחילתה. אך הוא מסמן לך את הכוון שלה, ואת השער שדרכו את יכלה להיכנס כדי לקחת דרך זו.

כל טוב,
מציפורי.

[יער_ה*]

באמת אני כבר שבוע מסתובבת עם הסיפור הזה, קוראת אותו שוב מדי פעם. יש בו משהו מאוד נעים ומתאים.
קשה לי להגיד אם חל שינוי טבעי, לא מאומץ, בהרגשתך בכלל כי אני עובדת על עצמי בעוד דרכים, ואכן יש איזה שינוי, אבל אני לא יודעת למה לייחס אותו

תודה על הסיפור!!!

[פלוני_אלמונית*]

הי יערה,
אני שמחה לשמוע ממך, חיכיתי לתגובתך.
אני שמחה גם שאת חשה שינוי מסוים. את בטח אף פעם לא תדעי בדיוק למה לייחס אותו, בעיקר אם את עובדת בכל מיני דרכים, אבל אם הוספת עכשיו גם את הסיפור המרפא, ואת חשה שינוי, אז אולי.... זה בזכותו גם.
וכמו שאמרתי לך, סיפור ראשון הוא סוג של התחלה של תהליך, שאם רוצים לפתח ולהשלים אותו, כדאי לחשוב על עבודה בתהליך המלא איתו.
כל טוב ודרך טובה,
מציפורי.

[סנונית_הסיפורים*]

יערה את מוזמנת לקרוא
ציפורי

[יער_ה*]

עבודה בתהליך המלא איתו מה הכוונה?

[סנונית_הסיפורים*]

הי יערה,
בדרך כלל כשאני עובדת עם אנשים עם הסיפור המרפא, אז הסיפור הראשון הוא, כמו בכל דבר, הסיפור הראשון. הוא פותח את התהליך. אבל אחריו , אם האדם רוצה להמשיך עם התהליך, ולהשלים אותו, יבואו עוד ועוד סיפורים, עד שהתהליך כולו, כמו סיפור טוב, יגיע לסופו, ואז אכן נרגיש, שהגענו לאן שהיינו צריכים להגיע.
כל טוב, והרבה ברכות,
מציפורי.

[ציון_גואטה*]

"הטובים" שלנו /מאת אסתר קל

שי ואני חברים טובים מאד. לשי ולי יש משחק פרטי שלנו. אנחנו המצאנו אותו. לגמרי לבדנו. זהו משחק בלי פרסים, נקודות או "פנדים". זה משחק בלי שמקבלים משהו, ובהתנדבות. לא סיפרנו אודותיו. לא גילינו אותו לאף אחד.
לא מפני שאנחנו קמצנים ולא רוצים לשתף, אלא פשוט מתוך נסיון רע.
חלק לא יבינו, חלק ילגלגו, ואחרים יגידו: "מנין יש לכם זמןלכל זה..."

אנחנו אנשים רגישים, שי ואני.
בעצם שי הוא הרגיש מבין שניני, אבל מה חשוב מי יותר, העיקר ששנינו מאד.

יש אנשים המשחקים בקוביה, יש אנשים המשחקים באש, או באנשים ויש אנשים שאין להם דבר להחליף עם האחרים והם מחליפים קלפים.
יש המשחקים ברצינות משום שמשחק זה משחק!!
יש המשחקים ביאוש עד הסוף ועד הקלף האחרון.
אנחנו, שי ואני, משחקים בשמחה. כל אחד והמשחק שלו.
המשחק שלי ושל שי הוא משחק ב"טובים"... איך משחקים ב"טובים"?
אוספים אותם!
"טוב"- הוא כל דבר, או מעשה, או מראה, שרואים או שומעים או היינו עדים לו במשך היום - והוא טוב!...
מי שמביא בערב יותר "טובים"- הוא המנצח!
אולם המפסיד לעולם אינו מצטער, משום שהדבר הכי חשוב לנו הוא האוסף שלנו והאוסף שלנו הוא משותף.
נכון יותר לקרוא לנו אספנים!
אם קורה שאספנו באותו יום בדיוק סכום שווה של "טובים" אז אנחנו תיקו...

היום קשה להיזכר מתי ואיך בדיוק צץ הרעיון.
אבל ברור שזה נעוץ באותם ימים כשהיה שי קם בבקר, אפור ושחוח ואומר:
"לא כדאי", ו"אין דבר שמצדיק" ו"בשביל מה"?! ו"שום דבר לא שווה"...

חושבת אני כי אני הייתי זו שהצעתי תנאי, שכל יום שנמצא בו "טוב" אחד-
הוא יום שווה וכדאי!
פשוט חיפשתי כיצד להיטיב את רוחו של שי.
לפעמים אנחנו שבים הביתה-ואין דבר.
ולמן הבקר חיפשנו, בכל לב, ואנחנו שבים בידים ריקות.
ואפילו אני יודעת שמחר יכולים אנחנו למצוא הרבה או המון, ובבת אחת, שמחר יהיה אחרת.
זה תמיד כך: בחושך קשה להאמין שמחר באמת תזרח השמש....
בימים שכאלה אוחזים שי ואני זה ביד זו ואפילו לא מדליקים את האור, יושבים באפלה ומנסים להיות זו הטובה ל זה.
אבל יש ימים אחרים, ימים שאי אפשר להכיל אותם ממש! ימים שאנו חוזרים מלאי חופניים, ולולא היינו זהירים כל כך, כמעט שהיו נשמטים אחדים בדרך.
ממש אי אפשר לדעת מה לעשות מרוב חדווה. 
לצחוק או לקרוא בקול, או לישון.
ימים שה"טובים" באים בלי סוף, עוד ועוד, ולא נגמר... כמו כוכבים של אגדות שנושרים לארץ, כמו נהרות.
ברגעים כאלה היינו מבקשים יותר מכל לפגוש את הדווקאים.
את כל אלה שאומרים לנו בחמלה קטנה: "כן, כן, שמענו על כך...זה היה מזמן..."

רק להראות להם מה אספנו במשך יום, ולא לומר אפילו "אמרנו לכם!"

לפעמים כשאני מוצאת עד לצהרים "טוב" אחד או שניים, אני ממהרת לצלצל לשי בטלפון.
קצרת רוח אני עד שיגיע הערב ואני רוצה להיות ראשונה...תמיד מוכן אצלי אסימון אחד לשעה כזו...
לילה אחד אחרי ששי נרדם, נזכרתי במעשה ששכחתי לספר לו והוא נשאר בלבי מפרכס כמו ציפור, מכה ומהמה בכנפיו ומבקש לצאת וכולי איני יכולה להכיל מרוב חדווה.
למשל דברי הרופאה בהתנדבות, במרפאת העניים, הצועקת בכל המסדרונות מן הקצה אל הקצה: "מחר לבוא לגמור את כל הטיפולים, אחר כך חג שלושה ימים ואני נוסעת, אין רופאה בחגים! כולם לבוא רק מחר!" - ואחר כך לוחשת לכל אחד באופן פרטי ובסוד: "אם יהיה כואב, לבוא אלי הביתה מ10-12 אני להיות בבית..."
וגם רושמת בלועזית ובגדול למי שאינו יכול לקרוא. מזה, ובכל זאת הוא מקיים...
או מישהו שעבר והשאיר פתק של ברכה לראש השנה, מפני שהבטיח לפני הרבה שנים
לזכור ולברך כל שנה. ומה איכפת לו היום, בעצם מה יצא לו...

ומישהו שחילק ברחוב את האחרון שהיה לו בכיס ואמר: "קח לא חשוב, מחר נראה הלאה..." - ושי ישן ואינו יודע.
ואני שוכבת לידו ערה וצוחקת כל הלילה...
יש ימים רעים. באמת! פעמים נדמה לך שאתה כבר מחזיק במשהו, אתה לוקח בידים, מרגיש קרוב...וזה לא זה... לפעמים לגמרי לא זה, לפעמים מעט, לפעמים ממש ההיפך. מר לפעמים, הרע מתחפש בפנים של טוב. זה קרה לי די הרבה פעמים. גם לשי.
אנחנו טועים לפעמים, זה נכון, כי אנחנו מאמינים!
אלה היודעים שהכל הוא תמיד "לא!" אינם טועים לעולם, משום שהם אף פעם אינם מבחינים ב"כן".
פעם בסוף היום הייתי עייפה וגם עם חבילות, והנה ראיתי "טוב" אחד במקום עזוב לגמרי, שאיש בוודאי לא היה הולך לשם לבקש דברים ממין זה.
הוא היה גדול ממש. ענק! מכוסה היה כמעט כולו ברפש, ובנקל אפשר היה שלא לראות אותו ולפסוח עליו. אנשים רבים עברו לידו, חלפו ושבו ואף אחד לא נעצר להביט בו.
אבל אני ראיתי אותו מרחוק. במבט ראשון!
זה היה גודל! אילו היה אמיתי, יכול היה להיות הגדול ביותר באוסף שלנו... עד שניקיתי אות מהרפש, הזזתי אותו ממקומו, והבאתי אותו הביתה... אנשים ברחוב שאלו מהו הדבר שאני סוחבת והוא למעלה מכוחותי?
אבל אני לא רציתי להתעכב וגם לא יכולתי להסביר, משום שיש דברים שמבינים אותם או שאינם מבינים ואז אי אפשר להסביר.
בקושי נכנסנו בעד הדלת. שי כבר היה מודאג בגלל השעה המאוחרת. אבל אני עמדתי קורנת באפלת הפתח. שי הביט לרגע בדבר שהבאתי והניע ראשו לשלילה ובפניו היה צער שקט. והוא פתח וגילה והסיר וחשף והנה דבר לא היה שם, רק אבן כבדה ופשוטה רבצה על המפתן. ושי הבין, ולא אמר דבר וליטף את לחיי. הנה הוא אשר אמרתי, אנחנו טועים לפעמים...
רציתי הפעם לספר לכם על אוסף ה"טובים", אשר לשי ולי בביתנו.
אני יודעת כי עוד אנשים אוספים "טובים" לגמרי באופן פרטי ובסתר.
לפעמים הם חושבים שהם לבד וחושבים בשביל מה להם כל זה ולמה.
אז שידעו: אנחנו לא מעטים, אנחנו כבר די הרבה, והשנה נוספו עוד חברים...
הסיסמא היא: "יום שקרה בו דבר אחד טוב-הוא שווה".
ה"טובים", תמיד נמצאים בצד ולא רואים אום מיד, ולא בטוחים ואין להם צבעים חזקים, ואינם מקימים רעש, ואפשר לטעות בנקל, והם תמיד בגודל בינוני (את הגדולים מדי תמיד כדאי לבדוק...)- אבל לומדים להבחין בהם.

ואני יכולה לספר על דברים חשובים וטובים, שהיו השנה: הילדה הוורודה שלא שמעה דבר בכל שתים-עשרה שנות חייה, הבינה סוף סוף מהו רעש והיא שומעת אותו!
שתמי התחתנה, שלברכה יהיה תינוק, שאמא של רוביק יצאה מבית החולים וזה יהיה בסדר... שלדוביק יש סבתא חדשה...
שילד אחד בן שבוע מצא לעצמו שני אנשים שיהיו לו אמא - אבא, ותהיה מיטה צועקת אחת פחות, בשורות המיטות של המוסד...
שי ואני רוצים לומר שהשנה הזו תהיה בוודאי קצת יותר טובה.
יתכן שלא יראו את זה תיכף ומיד, או שזה לא יהיה בולט בתחילה, אבל זה יהיה, באמת!

[סנונית_הסיפורים*]

יה בה ייה!
שבת שלום!\מציפורי.

[סנונית_הסיפורים*]

עכשיו קראתי יותר לעומק
זה ממש מקסים
סוג של פוליאנה
תודה רבה!

[שועלית_בשלולית*]

הי ציפורי, האם את עוד כאן?
אתמול נכתב לי סיפור קטן מתוך חוויה שאני עוברת כרגע...(בעצם לא רק כרגע, אבל עכשיו צפה מעל פני השטח) אבל הסוף לא נכתב
ואני מבינה שזה בגלל שעוד לא זיהיתי מהו מקור הכוח שלי לצמוח/להתגבר על הקושי.
אז בזמן שאני ממשיכה עוד קצת לדגור על הסיפור ,אולי תוכלי לכוון אותי, איך להזמין את סוף הסיפור שיגיע?
תודה ושבוע טוב

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי שועלית, אני כאן.
כשאת עם הסיפור תתבונני בו כאילו הוא סרט שעובר אל מול העיניים הפנימיות שלך. תתבונני בנחת, גם אם התמונות נעצרו, וגם אם את חשה מועקה רגשית כלשהיא תוך כדי ההתבוננות. רק תמשיכי להתבונן, והתמונות תבואנה מעצמן. את תרגישי כשתגיעי לסוך הסיפור, ואם לא, או שלא תהייי בטוחה, תתיעצי איתי.
כל טוב,
מציפורי.

[שועלית_בשלולית*]

תודה{@

[סנונית_הסיפורים*]

שועלית היקרה,
את מוזמנת בחום לשתף אותי בתהליך, ואעזור לך בשמחה.
ציפורי.

[יעל*]

סנונית, איך אפשר ליצור איתך קשר? רוצה ללמוד לספר סיפורים מהלב...

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בייי

[חן_החן*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי,
הגעתי אליך דרך הדף על ילדים שקשה להם לעשות קקי באסלה, מתאפקים עד שיוצא בתחתונים/שמבקשים חיתול... וכתבת שיש לך סיפור מרפא לתופעה. עברתי על הכל הסיפורים ומאוד נהניתי והתמלאתי בתחושה מאוד חמימה ונעימה, אבל לא מצאתי סיפור מתאים. יש לך סיפור שעשוי לעזור לבן המהמם שלי בן הכמעט 3? הוא מאוד חכם, מדבר ממש כמו גדול, אמפטי מאוד לסובבים ומבין הכל.... אשמח מאוד לעזרתך
תודה רבה 3> יום מקסים

[סנונית_הסיפורים*]

הי לכולם
אני מחייה את הדף הזה כדי לכתוב בו סיפורים נגד טילים: סיפורים מרפאים לתקופתינו הסוערת
אתם מוזמנים כמובן להעביר לכל מי שנראה לכם שיכול להנות מהם, וגם להוסיף סיפורים משלכם כיד הדמיון והרוח הטובה:

פעם אחת לפני שנים רבות רבות, היה היה ארנב.
הארנב ישב לו שפוף בשדה בין צמחים ועצים, גבן כפוף ואזניו זקופות אך לא לגמרי, שלא יבלטו חס וחלילה:
הוא היה עסוק מאד מאד... בלהקשיב.
הוא היה כל כך עסוק בלהקשיב, עד שכל גופו קפא, והתחיל להתאבן, ולכאוב.
הארנב שלנו מאד רצה לשמוע הכל, כל מי שבא, וכל מה שיכול חס ושלום לקרות!
אבל אז הוא הזדקף, ומתח את ידיו ורגליו, והחליט, שמה שיבוא, הוא כבר יראה בעצמו!
ולכן הוא קפץ לו לדשא, והתחיל לאכול ירק עסיסי ורענן, שהיה כל כך כל כך טעים....
וכשסיים לאכול הוא הזדקף לו, והביט סביב. השמיים היו כחולים, והעננים זרחו להם בנחת וטיילו להם, צחורים וחמודים, בשמיים, והארנב שלנו התמתח, ופיהק לו, והרגיש שבטנו מלאה ושמחה, ושהוא כל כך... כל כך עייף...
אז הוא פסע לו למאורתו החמימה, והזדחל לתוכה, התכרבל לו בתוך פרוותו, שם את ראשו על זנבו הקטן, ונרדם.
לילה טוב לארנב החמוד, ולמאורתו החמימה, ולשדה הירוק שמעליו, ולשמש, ולירח, ולכוכבים.
לילה טוב לכולם.
וזה סוף הסיפור עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה.

ולילה טוב לכל הילדים המתוקים, ולכל הוריהם!
לילה שקט ומבורך!
מסנונית הסיפורים....

[אורי*]

תודה על הסיפור היפה