חבר ששובר צעצועים

[בעילום_שם*]

לבן שלי יש חבר מהגן, וגם שכן, וגם אמא שלו חמודה, וכבר התידדנו ממש.
הילד בן חמש וחצי, ותמיד שובר צעצועים.
זה ברור שמדובר במשהו פסיכולוגי, אבל אותי זה מעצבן, ומלחיץ בעת ביקור.
תמיד כשהוא בא, אני מזכירה לו, שלא ישבור שום צעצוע, אבל, לא בא לי על הפוזיציה הזו של משטרה.
צעצועים חדשים של גיבורים עכשויים, אני פשוט מחביאה, כי אין לי כסף לקנות עוד.
בעיקרון הילד כל הזמן מקנא בכל העולם, ובייחוד בחברו הטוב.
לא בגלל, שאין לו צעצועים, אלא בגלל שהוא חושב שהדשא של השני הרבה יותר ירוק.
אשמח לרעיונות.
עדיין לא דיברתי עם האמא על זה.

[ניצן_אמ*]

אולי בכל זאת תדברי עם האמא? תבהירי לה שהעניין מטריד אותך ושאת מצפה ממנה להיות אחראית להתנהגותו של בנה אצלך בבית.
אם היא תגיד משהו כמו "זה קורה, הם ילדים.." את יכולה לומר שאת מעדיפה שאצלך זה לא יקרה. שריטה שלך. ושההשגחה על בנה צריכה להיות באחריותה.
אפשר גם להציע לצאת לגן שעשועים או לבקר אצלם במקום לבלות דווקא במחיצת צעצועיכם.

לפי ראות עיניי, אי אפשר לצפות שאנשים יבינו מה חשוב לי אצלי בבית, אבל מרגע שאני מבינה שיש בעיה, אני צריכה לקחת אחריות להגיד מילה על זה. אחרת אני מוצאת את עצמי מתגוננת, מחנכת ילדים אחרים ובכל זאת נשברים דברים. ממש מעצבן.

<אני מתחרפנת כשפוגעים בחלק משלם, פחות אכפת לי אם נקרעת בובה, או נשבר כד. נגיד אם שוברים פיסת פאזל, או חתיכת לגו, או קלף מחבילת קלפים. זה פוגע אצלי בשריר הבזבוז ובשריר השלמות. אני מאלה שבתום משחקים אורזים וסופרים את כל החלקים... קשה קשה... >

[קט_קטית*]

איך הבן שלך רואה את העניין?

[תבשיל_קדרה*]

הוא עושה את זה בכוונה? מתוך משחק נלהב? בשלומיאליות?

[ניצן_אמ*]

סליחה שאני שואלת, אבל זה משנה?
זה מפריע לה. שתגיד מה מפריע לה.

אצלנו שברו לא פעם, אין לי צל של ספק שלא בכוונה. אז מה? זה אומר שאני צריכה לאכול ת'לב? מעדיפה שהאמהות ידעו שבבית הזה יש רגישות לנושא הזה, וישמרו כל אחת על הילד שלה.
(מציינת שיש לנו חדר פעילות ענקי עם הרבה צעצועי עץ חלקם בעבודת יד, ושבאים לבקר אותנו מלא ילדים. ושבהרבה דברים אני ממש לא רגישה. נגיד, מאכילה את כל מי שבא ברוחב יד, ולא אכפת לי שישבו ערומים על הספות או על הרצפה... אבל כמו שאמרתי, חלקים של דברים? שריטה. אחריותי לדבר על זה. כי ברור לי לגמרי שלא כולם ככה.)

[בעילום_שם*]

ניצן, אנימתחברת למה שאת אומרת.
ברור שזה מפריע לי, כי אני משקיעה כוונה, בצעצועים האלו, ומישהו בא ומאיים עליהם.
הוא לא מאיים במילים, אלא, עצם כניסתו לתוך הבית מעוררת את האפשרות, שפתאום תישבר דמות גדולה של פז, שאגב יש לו בבית שלו כזו.
הדמות של פז שנלקחה כדוגמא, דווקא נשברה כשהבן שלי הביא אותה לביקור אצלו, ונבחרה כדמות עמידה, אחת שלא נשברת בקלות.
וזה לא עניין של רגישות לדבר.
זה קורה רק איתו, כמעט בכל מפגש איתו.
לכן נדמה לי שזה לא קשור אלי, אלא אלי במפגש איתו.
ואותו ילד הוא חבר טוב של הבן שלי, ואני חברה של האמא.
ואני לא מוצאת את המילים להגיד לאמא, בלי שהיא תחשוב,שזו כאילו בעיה שלי. שאני איזו ייקית לצעצועים לא שבורים

[ניצן_אמ*]

מה אכפת לך שהיא תחשוב ככה?
תראי, בשורה התחתונה, מה שחשוב זה שאת ובנך תוכלו להנות מחברתם בלי לחץ ובלי תחושת איום ובלי תחושת אשם.
להיפך, אפילו צחקי על עצמך! אמרי לה, "זו ממש שריטה שלי, אני יקית לצעצועים לא שבורים..." בחיוך.
מנסיוני, חברות מקבלות את השריטות זו של זו באהבה. אבל אם תבואי בביקורת להגיד לה "הבן שלך איום ונורא ושובר ולא מחונך. אני לגמרי נורמלית שאני לא רוצה שהצעצועים ישברו, זה הוא שדפוק!" הלך עלייך ועל החברות.

[בעילום_שם*]

ניצן, נכון.
תודה לך.

[חצרנית*]

לפעמים ילדים ששוברים צעצועים לא עושים זאת בכוונה, אלא מתוך קושי בארגון ובוויסות תחושתי. זה לא אשמתם אבל זה באמת מעצבן, יש לנו שכן כזה ואני התחלתי להגביל את הביקורים שלו כי חבל לי על הצעצועים.
ממש אפשר לראות שהוא לא מסוגל להניח משהו מהיד על הרצפה, זה תמיד לזרוק או לשמוט אותו מהיד, לא משנה מאיזה גובה ומה יש בסביבה.

[אמא_לאחד*]

ומה עם פשוט להזיז מהאזור דברים שאת ממש ממש רוצה שישארו שלמים. אחר כך לדבר עם האמא בהרבה הומור ואהבה על "השריטה" שלך. אחר כך באמת לבלות כמה שיותר זמן מחוץ לבית. ובסוף לדעת ש.. אין מה לעשות לפעמים דברים ישברו.
אם החברות לבן שלך (ולך) חשובה אז יש לזה מחיר.