חילווה באזילה

[חילווה_באזילה*]

אני בת 17 עוד שלושה שבועות. ואני מתלבטת נורא, בנוגע לחיים שלי.

אני מאוד אוהבת את הצבע הירוק. אני אוהבת לצפות בסדרות ילדים מצוירות משנות השבעים, ואני אוספת צעצועי וינטג'. אני אוהבת טבע, ואני חולמת לטייל בכל העולם. אני אוהבת לשמוע ג'אז ורוק מכל הסוגים כמעט, ולפעמים יש לי מצב רוח אפילו לשירי ארץ ישראל הישנה והטובה. אני חושבת שאני אוהבת לבשל, למרות שאני לא מבשלת. אני חולמת לגור בקוסטה ריקה באמצע הג'ונגל, ליד חוף הים.

למדתי בחודשים האחרונים לאהוב. אני גאה בעצמי על זה. עשיתי שני שינויים אדירים בחיי- הפסקתי לכתוב והפסקתי לשפוט אנשים. פעם הייתי כותבת. שירה, יומן. הייתי אובססיבית לזה. ובמשך לא מעט זמן אני התחלתי להרגיש שאני נהיית בודדה. הרגשתי שרק הדפים שעליהם אני כותבת יודעים עליי דברים, אפילו כאלה בסיסיים. הרגשתי שאני לא מוצאת את עצמי בין האנשים, הרגשתי לבד. לפני שהרגשתי לבד הרגשתי גאווה, ומתוך הגאווה בודדתי את עצמי. ובתוך הבדידות התחלתי להרגיש בבדידות. ובדידות היא קשה. לקח לי זמן להבין שמה שמפריע לי בחיים הוא הסגירות והבדידות, ולקח לי עוד יותר זמן להבין למה אני ככה ומה אני אמורה לעשות כדי לשנות את זה (שזה כמובן עדיין בתהליכים). יום אחד בשיעור ספרות, לימדה אותנו המורה את השיר "ירח" של אלתרמן ואני חושבת שדי רציתי למות מהשיר הזה. המורה הסבירה בעקבות איזו אמירה של אחד הילדים, שכל השירים וכל הספרים ובכלל כל מה שקשור באמנות יש בו עצב, דיכאון, שיגעון. שהכתיבה נובעת מכאב, אבל היא מרפאה. ואני לא הרגשתי שהכתיבה מרפאת אותי. הרגשתי שאת השירה אני כותבת רק כדי להרגיש חכמה וספרותית, רק כדי להרשים. כשבאמת הבנתי את זה לעומק זה הבהיל אותי וגרם לי לסלידה משאיפות להרשים אחרים, ולא האמנתי מעודי שזה יקרה אבל אני מתעבת שאיפות כאלה. ובעקבות כך הודיתי בפני עצמי שאני לא באמת אוהבת לכתוב שירה, והכתיבה הזאת רק מאמללת אותי. ובכתיבת היומן הוצאתי את הצורך שלי לשתף אנשים אחרים, ובכך סגרתי את עצמי בפני העולם, נהייתי אני והיומן. כל מה שקורה אני מספרת לו ורק לו וזהו זה. והבנתי שאלה אינם חיים, אז גם עם זה הפסקתי. זה היה לי קשה בחודש הראשון אבל נפעמתי לגלות איך אני נפתחת פתאום לאנשים ואיך זה שאם אני לא נותנת לעצמי ברירה אז אין לי ברירה ואני פשוט מוציאה את עצמי החוצה ומשתפת אנשים, וככה לאט לאט מרגישה פחות בודדה. תוך כדי זה למדתי על אהבה שאם יש לה תנאים היא אינה אהבה, ולכן אני לא שופטת אנשים על פי הרושם שהם עושים עליי בדיוק כפי שאני לא רוצה להרשים אותם בכל מיני דברים חסרי ערך ומאמללים כמו אינטליגנציה.
וקלטתי פתאום, שכל מה שחסר לי הוא אהבה ושכל מה שאני רוצה הוא אהבה.

וכמו פטריות אחרי הגשם צצו מסביבי אנשים שמתחילים למצוא חן בעיניי. שהיו מסביבי הרבה זמן והייתי עיוורת אליהם, ופתאום כשהבנתי אני מרגישה שאני מתעניינת בהם, שאני מחבבת אותם באמת. מעולם לא הרגשתי את זה, גם בשלב הגאווה, כי הרי בשלב כזה לא באמת ידעתי מה זה אומר לאהוב.
אני הבנתי שאהבה היא דבר פשוט- כשמישהו גורם לי להרגיש טוב אני אוהבת אותו, וכשהוא גורם לי להרגיש רע אני שונאת אותו. ושאין שום קשר למשל לדעות של הבן אדם או למוצא שלו או לחכמת החיים שלו לבין האהבה שלי אליו. כי הרי אם יום אחד הוא ישנה את דעתו אני פתאום אפסיק לאהוב אותו? סימן שלא אהבתי אף בן אדם בחיי, אלא רק דעות וחוכמות חיים, וזו אינה אהבה של ממש וחיים עם אהבות כאלה הם אינם חיים. וככה התחלתי לאהוב וגם לשנוא. בתקופת הבדידות גם שנאה לא הייתה בי, כי הרי אם אין אהבה גם שנאה אין.
ועכשיו אני אוהבת ומרגישה טוב. פעם הייתי רגילה להרגיש רע. יש אנשים כאלה שרגילים להרגיש רע כל הזמן. עכשיו המצב שלי הפוך.
אני בתהליכים של התבגרות, לכן למשל אין לי עדיין קשר הדדי ועמוק עם אחד מהנאהבים שלי, כי קצת קשה לי עדיין לאזור את הביטחון ואת הפשטות שבה בונים מערכות יחסים אמיתיות. אבל אני מאמינה בעצמי, ואני יודעת שאני בדרך לשם.

אני מניחה שאני בגיל כזה שפתאום מרגישים את הגיל. פתאום אני קולטת שאפילו לפני עשור, שזאת תקופת זמן אסטרונומית בשבילי, הייתי תלמידה בבית הספר, הייתי בן אדם עם תודעה ושיקול דעת ולא תינוקת. אז עכשיו אני מן זקנת שבט כזאת, עם הרבה ניסיון חיים ואיזה הישג בלתי יאומן של מעבר מילדות לכמעט בגרות. הרי עד לא מזמן הייתי בטוחה באלף אלפי אחוזים שאני לעולם לא אפסיק להיות ילדה, ולעולם לא אפסיק ללמוד בבית הספר, ולעולם לא אפסיק לגור עם אמא ואבא. כי ראיתי שזה פשוט לא נפסק, ואין שום רמז עתידי להיפסקות. והנה, עכשיו יש.
אז אני מתחילה להתלבט.

אני מנסה לפנטז את הפנטזיות הכי רטובות על העתיד, על "תוכניות לעתיד", על בחירה במסלול חיים כלשהו. אני רוצה למצוא בן זוג לחיים, לטייל איתו ועם עוד חברים מסביב לעולם, לחיות בערבה או בגליל, לגדל פרות ותרנגולות וירקות במקום לעבוד במשרד ועם הכסף לקנות כימיקלים בפלסטיק מהסופר, אני רוצה לגור ליד אגם, לגדל את הילדים שיהיו לי בבית, או לפחות רק בתקופת הגן אבל אני גם רוצה ללמוד אנתרופולוגיה/היסטוריה או משהו כזה באוניברסיטה.

אני בעצם פתחתי את הדף הזה כדי לדבר על ההתלבטויות לגבי "תכניות לעתיד", או "מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה?". כי אני יודעת ואולי לא יודעת ואולי זה אפשרי ואולי זה לא אפשרי.
נראה. (-:

[אמא_לילי*]

איזה כיף ליקרוא אותך!