חינוך ביתי לילד יחיד

[אמאשלאחד*]

בני הוא בן יחיד. מאוד מאמינה בחינוך ביתי, אבל יודעת על הרבה רגעי בדידות שמחכים לו.
תובנות יתקבלו בברכה.

[אמאשלאחד*]

שכחתי לציין..
הוא הולך לגן חלק מהשבוע וחלק הוא איתי. בספטמבר יהיה בן חמש.

[טליה_אלמתן*]

הילד שלי בן חמש וחצי, אחותו בת ארבע ורבע, אחיו בן כמעט שלוש, ועוד אחות בת שנה בקרוב.
למרות החבריה העליזה, ועל אף היחסים הבאמת טובים במיוחד שיש לו עם אחיו ואחיותיו (אני מאשימה את החינוך הביתי )יש לו, לצערי, הרבה רגעי בדידות במשך הבוקר.
אני חושבת שאין מה לעשות ושרוב הזמן לילדי בית הספר (או הגן, במקרה שלי ושלך) יש יתרון חברתי ברור, על אף כל המאמצים שנעשה.
אני מרגישה שבחישוב הכללי היתרונות בחינוך הביתי עולים על החיסרון החברתי, וזה מה שמחזיק אותי ברגעים שרגשות האשם צפים ("אמא, יובל בבית?" "לא". "ונבו?" "לא". "ודרור?" "לא"...).

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מאוד מאמינה בחינוך ביתי, אבל יודעת על הרבה רגעי בדידות שמחכים לו
תלוי בילד. יש ילדים שמסתדרים נהדר עם חבר-שניים ובשאר הזמן לבד, ויש כאלה שצריכים המולה גדולה רוב הזמן.
בעיני הרבה פעמים הבדידות היא של האמא ולא של הילד (וזה לא אומר כמובן שלא צריך לפתור אותה או להתמודד איתה).

[אוד_ליה*]

מה עם מפגשי חינוך ביתי?
או אפילו מפגשונים ביוזמתך- לבקר ילדי בית מהסביבה?

[אוד_ליה*]

חוץ מזה, ש: א. לדעתי מתוך השעמום באה הלמידה האמיתית- הוא כבר ימצא במה "להתעסק", וילמד ויתפתח מכך.
ב. אם הוא נמצא כמה פעמים בשבוע בגן, וגם אחה"צ מבקר ילדי גן אחרים- אז לא מדובר על כל כך הרבה "לבד", אלו רק כמה בקרים...
ג. הוא לא לבד- יש לו אותך שתעני לו על שאלות, אפשר גם לשחק ביחד בגיל הזה משחקי קלפים (טאקי, רמי, וכו') וכל מיני משחקי קופסה שכיף גם למבוגרים לשחק...
ד. גם ילדי גן וביה"ס משתעממים לפעמים. זה חלק מהחיים. אני באה ממשפחה בת 5 נפשות, ותמיד חונכתי "בחוץ", ועדיין- יש פעמים שאף אחד לא בבית כי כל אחד הלך לחבר אחר, וצריך למצוא תעסוקה. ואצלנו לא היה מחשב כמו היום, והטלוויזיה הייתה שחור לבן עם 2 ערוצים (זוכרים? איזו נוסטלגיה... )- ומצאנו מה לעשות... המצאנו משחקים.
ה. אני לא יודעת מה דעתך לגבי אנסקולינג- האם את מלמדת בבית או לא, אבל אצלי לדוג' יש חוברות. אני לא "יושבת" איתו ולא מכריחה, אבל הוא יודע שהן "שם", ולפעמים מבקש מעצמו, זה כמו משחק בשבילו.

[אמאשלאחד*]

יש לו, לצערי, הרבה רגעי בדידות במשך הבוקר.
תודה, זה מעודד (צרת רבים נחמת טיפשות..)

תלוי בילד. יש ילדים שמסתדרים נהדר עם חבר-שניים ובשאר הזמן לבד, ויש כאלה שצריכים המולה גדולה רוב הזמן.
לפני הכמה ימי גן שיש לנו שהתחלנו רק לפני מספר חודשים, היום הוא היה איתי בבית, וביקש הרבה לצאת למפגשים עם חברים.

בעיני הרבה פעמים הבדידות היא של האמא ולא של הילד
נכון. זה משהו שאני מודעת לו ומתמודדת אתו. ואף על פי כן...

מה עם מפגשי חינוך ביתי?
יש קבוצה ויש חברים. אבל הם לא נמצאים אתנו כל הזמן. יש המון רגעים ריקים שצריך למלא. לפעמים שאני לוקחת אותו מהגן בצהרים והוא שומע שסתם נוסעים הבתיה ולא לחברים- הוא ממש מתעצב. יש כמובן רגעים שהוא משחק עם עצמו אבל לא הרבה.

הוא לא לבד- יש לו אותך
נכון. אבל הוא מבקש לשחק עם חברים. וזה טבעי- הוא בן ארבע.

יש משהו נוסף שרציתי להגיד. די נדיר למצוא ילדים יחידים בחינוך ביתי. כל האמהות שענו לי כאן לא מתמודדות עם בעיה כזו.
("אמא, יובל בבית?" "לא". "ונבו?" "לא". "ודרור?" "לא"...).על אף השיחה הזו שמנהלת טליה אלמתן עם בנה עדיין יש שם אחים לפעמים..
מה שאני מנסה לאמור שאולי זה קצת מטורף לעשות חינוך ביתי בשבילנו. בכל מקרה זה ממש מילכוד בשבילי. אני ממש לא מתלהבת להכניס אותו ל"מערכת".

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

כל האמהות שענו לי כאן לא מתמודדות עם בעיה כזו.
לא כולן, רובן

[פלוני_אלמונית*]

גם אנחנו חינוך ביתי לילד יחיד , עוד מעט גיל 4, ולא בטוח אם יהיו עוד ילדים.
יש סביבנו עוד ילדים כאלו, נכון, משפחות כמונו הן פחות פופולאריות, אבל קיימות.
בדידות לדעתי היא נושא משמעותי ושיעור לכל החיים, שעל כל אדם להתמודד איתו, הרי יכולים להיות עשרות אנשים או ילדים סביב, ועדיין... תהיה תחחושת בדידות. ואפשר להיות לבד, להיות מלא ולא להזדקק לאחר.

יש קבוצה ויש חברים. אבל הם לא נמצאים אתנו כל הזמן. יש המון רגעים ריקים שצריך למלא. לפעמים שאני לוקחת אותו מהגן בצהרים והוא שומע שסתם נוסעים הבתיה ולא לחברים- הוא ממש מתעצב. יש כמובן רגעים שהוא משחק עם עצמו אבל לא הרבה.
שום דבר ובטח אף אחד לא ימצא לתמיד או לעולם, ובטח לא כל הזמן. זה חלק מהחיים, אולי החלק הפחות נוח להתמודד איתו, אבל בטח חשוב להתמודד איתו, ומגיל צעיר במנות קטנות.
ילדי גן (סליחה מראש על ההכללה) רגילים להרבה ילדים סביב יש אקשן, עניין ומבחר. גם כשהם הולכים הביתה הם רוצים להמשיך עם החברים כי התרגלו לרעש הזה, ולחוסר הפוקוס פנימה - לשקט, לחיבור לקול הפנימי.

כל האמהות שענו לי כאן לא מתמודדות עם בעיה כזו.
אני כן, תוכלי לכתוב כאן את האימייל שלך ואכתוב לך דברים יותר אישיים.
הוא לא חייב להיות בודד.
הוא לא חייב ללכת לגן כדי שיהיו לו חברים
חינוך ביתי רוצה לאפשר לילד לגדול מתוך הקשבה פנימה, רוצה לאפשר לילד להישאר בתוך המשפחה ולדעת למצוא לעצמו את מה שחשוב לו, בהתחלה בעזרתנו ואח"כ בעצמו.
אם יש קבוצה ויש חברים זו התחלה לא רעה בכלל.

[אמאשלאחד*]

לא כולן, רובן
אז אני מנחשת שגם את אמא לאחת/אחד? בן/ת כמה ה"שייגץ"?

ואפשר להיות לבד, להיות מלא ולא להזדקק לאחר
הכל נכון, אבל אני מתלבטת. כי ילד יחיד, חוזר הביתה לבית ריק. אז אולי לפחות שבבוקר ילך למסגרת ושם יהיו חברים?

אני כן, תוכלי לכתוב כאן את האימייל שלך ואכתוב לך דברים יותר אישיים
זה המייל שלי: [email protected]

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אז אני מנחשת שגם את אמא לאחת/אחד? בן/ת כמה ה"שייגץ"?
כן. בן קצת לפני שלוש (בעצם עוד לא "חינוך ביתי" בכלל, הוא סתם בבית).

[פלונית*]

ילדי גן (סליחה מראש על ההכללה) רגילים להרבה ילדים סביב יש אקשן, עניין ומבחר. גם כשהם הולכים הביתה הם רוצים להמשיך עם החברים כי התרגלו לרעש הזה, ולחוסר הפוקוס פנימה - לשקט, לחיבור לקול הפנימי.
לא כולם. קצת מייגעות כבר ההכללות על ילדים שאינם בחינוך ביתי. יש כאלה ויש כאלה.

[אמאשלאחד*]

בעצם עוד לא "חינוך ביתי" בכלל, הוא סתם בבית
אז נו, ספרי קצת - איך הולך לכם? איך ניראים הימים שלכם?

[יונת_שרון*]

וואו, אז את יכולה ממש לעשות איתו דברים אחד על אחד! ואף אחד לא מפרק לו את היצירה ולוקח לו את הקלפים ופותח עליו את הדלת וצוחק על השגיאות שלו ומחקה אותו בתחומים שהוא טוב בהם ומאפיל עליו בתחומים שהוא חלש בהם ומלכלך לו את המיטה ו...
נכון שיש יתרונות לחיים עם עוד אחים. אבל יש גם יתרונות לחיים כילד יחיד. תנצלי אותם!

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

איך הולך לכם? איך ניראים הימים שלכם?
אומנם אנחנו לא לבד ביחד כל הזמן-כל הזמן. יש קצת בייבי סיטר (2-3 פעמים בשבוע, שעות ספורות), קצת סבא וסבתא, קצת ב הבית לקהילה בתל אביב (שם אני איתו כמובן). הימים נראים כמו... כל הימים של אמא וילד בן 3. משחקים, סידורים, בישולים, קניות, שכנים, חברים...

[טלי*]

משיחות שלי עם אמהות לילדים אחדים במשפחה , גם אצלם הרצון של הילדים לצאת למיפגשים ולחברים גדול על היכולת של האמהות לספק מיפגשים כאלו . זה מרגיע לדעת שאני מספקת לילד שלי מפגשים חברתיים בכמות שאני יכולה , מבחינת התארגנות נפשית ופיזית ליציאה מהבית , וזה תמיד לא יספיק לו כי הוא ילד , והוא תמיד יעדיף חברה של ילדים , ואני לא אספק לו אף פעם את הכמות שהיה רוצה , ואנחנו צריכים להסתדר עם הצרכים שלו ועם הצרכים והיכולות שלי . ומה הוא עושה בבית ? מעסיק את עצמו במשחקי דימיון , ב"קריאה" ודפדוף בספרים , בציור , בהקשבה למוסיקה , בבהייה ובמנוחה , בהתכרבלות מתחת לשמיכה , בקפיצות , בקיצור מוצא לעצמו חיים !
המישפט שכתבת "שהוא חוזר לבית ריק" מזעזע אותי , אף פעם לא חשבתי כך על ביתינו !
ואני מסכימה עם יונת שיש יתרונות וחסרונות לכל מצב , גם להיות ילד יחיד יש יתרונות ! וזה תלוי במידה שהאמא שלימה עם המצב ומקבלת את היחידאות כעובדה נייטרלית , כבסדר .

[אמאשלאחד*]

הי, איזה יופי , תודה למגיבות..

וואו, אז את יכולה ממש לעשות איתו דברים אחד על אחד!
יונת, זה נכון. אבל הוא לא רוצה אותי כל כך.. רוצה חברים. וחוץ מזה, לא תמיד יש לי סבלנות לשבת איתו. אני עושה איתו מידי פעם. אבל לא יכולה כל הזמן.

קרוטונית - ניראה שכיף לכם

משיחות שלי עם אמהות לילדים אחדים במשפחה , גם אצלם הרצון של הילדים לצאת למיפגשים ולחברים גדול על היכולת של האמהות לספק מיפגשים כאלו
טלי, קלעת בול למה שאני מרגישה.

המישפט שכתבת "שהוא חוזר לבית ריק" מזעזע אותי , אף פעם לא חשבתי כך על ביתינו !
ואפילו יותר גרוע מזה. לפעמים שחוזרים מאיזה מקום, הוא שואל: "אז לאן עכשיו?" ואם התשובה היא "הביתה" הוא מפתח מצב רוח שנגמר לפעמים בבכי.

וזה תלוי במידה שהאמא שלימה עם המצב ומקבלת את היחידאות כעובדה נייטרלית , כבסדר .
אני שלמה עם זה שהוא יחידאי. אבל לא שלמה עם הסוגיה: האם כדאי להשאיר אותו בבית לחינוך ביתי או - לשלוח למסגרת.

וטלי - בן כמה הילד שלך?

[בשמת_א*]

_המישפט שכתבת "שהוא חוזר לבית ריק" מזעזע אותי , אף פעם לא חשבתי כך על ביתינו !
ואפילו יותר גרוע מזה. לפעמים שחוזרים מאיזה מקום, הוא שואל: "אז לאן עכשיו?" ואם התשובה היא "הביתה" הוא מפתח מצב רוח שנגמר לפעמים בבכי._
גם עם הילד שלי זה היה ככה.
אבל הוא בכלל השני ואנחנו היינו ביחד עם אחותו.

[רוקדת_לאור_ירח*]

אני חושבת שחלק מהעניין זה הגן.
אמרת שהוא בגן חלק מהשבוע וזה אולי חלק מהפיתרון אבל גם חלק מהבעיה.
לי יש בת שנתיים וחצי (או כמו שאמרו לי הערב בת 9 בגוף של בת שנתיים) שהולכת לגן חלק מימות השבוע. ברור שהחלק האחר של ימות השבוע הוא לעיתים קשה מאד כי יש למה להשוות, מה שיש בבית נראה לה חוסר סדר לעומת הגן (והיא ילדה שמאד זקוקה לסדר) , אותם משחקים שבגן מפתים הרבה פחות מפתים בבית והילדים- העובדה שבבית אני לא פנויה תמיד לשחק איתה במה שהיא רוצה ובגן תמיד יש פרטנרים למשחק.
את שואלת על חינוך ביתי אבל אני חושבת שיש הבדל עצום בין ילד שהולך חלק מהזמן לגן לבין ילדים שלא הולכים בכלל. אני רואה את זה בציפיה דרוכה שיקרה משהו ולמשהו שמארגן את היום כשלילדים שבחינוך ביתי אין את ציפיה הזו, אלא אם כן יש משהו קבוע שהם עושים, נניח אם כל יום יש ארוחת צהריים אז יש ציפיה לארוחת צהריים אבל אם אין כל בוקר טיול אז לא יצפו לטיול. קשה לי קצת להסביר אבל אני מקווה שהרעיון עובר.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אבל לא שלמה עם הסוגיה: האם כדאי להשאיר אותו בבית לחינוך ביתי או - לשלוח למסגרת
אולי תנסחי את השאלה אחרת: האם את מוכנה ומסוגלת לסייע לו עם החברה והעניין שהוא זקוק להם, שלא במסגרת הגן?
מקובל בהחלט לענות שאין לך כוחות או רצון לזה.

[אילה_א*]

כל היום אתמול חשבתי על הבית הריק שמחכה לכם ועצב רב ליווה אותי .
ואז ניזכרתי בחברה הכי טובה שלי שכאשר אני באה הבייתה היא קופצת עלי ,מלקקת לי את הפנים ,מודיעה לשכנים שהגעתי, מתרוצצת סביבי בשמחה ותמיד מוכנה לשחק איתי .
אפשר אולי לארגן לבנך חבר מהסוג הזה?
יכול להיות שזה יוריד מתחושת הבבדידות ,ימלא את הבית ,יארגן לו אושר רב ,מישהו לשחק איתו ,ורצון לחזור הבייתה.
בעצם מה פתאום יכול להיות- בטוח.

[אמאשלאחד*]

_גם עם הילד שלי זה היה ככה.
אבל הוא בכלל השני ואנחנו היינו ביחד עם אחותו_
אז את מעודדת אותי שהבעיה לחזור הביתה היא לא בגלל "יחידאותו"...תודה..

את שואלת על חינוך ביתי אבל אני חושבת שיש הבדל עצום בין ילד שהולך חלק מהזמן לגן לבין ילדים שלא הולכים בכלל
מה שאת אומרת לי, זה שאם נישאר שנינו בבית, אז יכול להיות שההתנהגות שלו תשתנה וזה יהיה יותר קל לשנינו. כי "ילד גן" מגיב אחרת מ"ילד בית". או קי. אני מקבלת את ההנחה הזו. בסוגריים, למעשה הילד שלי הוא לא "ילד גן" קלאסי, כי עד גיל שלוש וחצי הוא כן היה איתי בבית וכל נושא הגן הוא די חדש. אבל אולי דברים יהיו אחרים אם לגמרי נפסיק את הגן.


כל היום אתמול חשבתי על הבית הריק שמחכה לכם ועצב רב ליווה אותי
רציתי לספר לך בהקשר הזה, שלפעמים אני מוצאת תרוץ להחזיר משהו למישהו, משהו שלקחתי וצריך להחזיר ומופיעה עם התרעה קטנה מראש, מה שנקרא בעברית צחה "מתעלקת ללא הזמנה". לפעמים זה אפילו מצליח, היום יצאנו מהגן יש למקום כזה ודווקא היה כיף, לשנינו...וחזרנו הביתה לבית הריק ואני חשבתי אך מהר מהר להעמיד מכונה ולהכין מרק והוא היה שמח כי היה לו מפגש טוב עם ילד שבעבר זה לא הצליח ביניהם.

אפשר אולי לארגן לבנך חבר מהסוג הזה?
אפשר , זה רעיון די נחמד אפילו.

[פלוני_אלמונית*]

חינוך ביתי מפוצל (סלקצייה...)
אני מאוד אוהבת את האתר הזה אך לא משתתפת פעילה בד"כ.
יש לי 2 ב"ה. אחד מעולם לא היה במסגרת חיצונית (גיל גן), שנה הבאה נאלץ לבקש אישור על זכותו להשאר בבית):
הילד השני נמצא במסגרת ביה"ס(יסודי מתקדם) ומעולם לא היה בחינוך ביתי קבוע. נמצא במסגרת מגיל 1.9...מאילוצים של אי הסכמה עם בן הזוג.
במהלך השנים רציתי כל כך שגם הבוגר ישאר בבית אך לא היתה לי מודעות כמו היום.
המחשבה על להוציאו בגיל כזה כאשר זהו הגיל של יצירת חברויות גורמת לי לשקשק.
ישנה מן הסתם קנאה באח הקטן ומבחינתי נוצרה סלקציה מכאיבה.
אני חוששת מההשלכות לבחירה כזו. חוששת שאקלקל ושלא אספק את כל הצרכים ובדיעבד זו תהיה שגיאה ואצתרך לתת את הדין למי שמתנגד(בן זוגי).
אני כותבת כאן כי אינני מוצאת משהו שיוכל להכיל את מחשבותי להזדהות איתן ומאמינה שפה לא ישפטו אותי ושאוכל להעזר ולהתמך...ואפילו בשביל אוזן קשבת.
אני גרה במקום בו אין לי שטח פרטי, אין גינה פרטית, ואין קהילה בה ניתן להתערבב מהבחינה הזו.
בגלל שאני חשה שאני לבד במערכה...מחשבות שאם אצא לדרך יהיה לי קשה לבד וזה מחזיר אותי לתחושות הקשות שלא אהיה מספיק טובה וחזקה כאמא ולא אצליח לעמוד על שלי.
מגיעות מחשבות של פשוט לעזוב את הארץ הזו בה מקשים כל כך. מתחשק לי לעזוב למקום נידח ולעשות את הצעד הזה בלי לדפוק חשבון. באותם רגעים אני מוכנה לעשות הכל ומיד לאחר מכן מתכנסת ונבלעת.
מרגישה שאני עושה עוול לילד הגדול שמתחיל לחוות את ניצני גיל ההתבגרות, מצד אחד שהוא הולך למסגרת בעודו מתקנא באחיו הקטן ובצדק גמור, לעומת המחשבה שחינוך ביתי "יקלקל" כי כבר הוא התרגל למסגרת.
כרגע המצב הוא בן זוג שמתנגד נחרצות והולך עם העדר - רצון עז מבחינתי להשאיר את כולם בבית (כי בשביל מה יש לי ילדים אם לא לחבק אותם תמיד מבלי לחשוש) והפחד הגדול מהלא נודע מה"כוח" שאתייצב מולו בשביל להשיג זאת.
מישהי היום אמרה לי משהו שככה פקח את עיני וליבי נחמץ : "איך אפשר להאיר רק ילד אחד בבית ואת השני לשלוח למסגרת" "אני לא הייתי מסוגלת לעשות זאת כאמא". הרגשתי שדמעות חונקות את גרוני ורגשות האשמה מתחזקים יותר ויותר ויחד עם זאת כאדם "רוחני" כנראה שהייתי צריכה את שמישהו יגיד לי להתעורר, משהו כאן לא תקין.
אשמח לתגובות. אני בסוג של מצוקה פנימית. הכלים הפנימיים שלי רדומים. כאמא וכאדם ששואף לחופש בחירה יש לי תחושה שאני כפופה לתכתיבים של אחרים.
חושבת על הילד הבא ב"ה וזה מוסיף לאי הוודאות.
תודה על הקריאה וההקשבה הוירטואלית.