לא מצליחה להתרומם

אחרי הרבה מאד התלבטויות החלטתי, שכבר אין מה להפסיד ופונה לעזרה, העניין הוא כזה, אני אם חד הורית, שלא מצליחה להתאושש מהפרידה שעברתי, לא מבחינה נפשית ובטח לא מבחינה כלכלית, כל יום שעובר אני מעבירה בראש שלל רעיונות איך אני מתפתחת ומתקדמת, איך אני מצליחה לצאת מהמשבר הכלכלי, הכל כרוך זה בזה, תחושה שאין לי איך להתפרנס, כי לא יודעת לעשות כלום, ומנגד תחושה, שמוכרחה כבר לפתור את העניין הזה ואין ברירה, תחושה של עצב בלתי פוסק, רצון להתחבא במיטה ולא לצאת ומנגד לחץ בלתי נסבל, שאם אני לא אזוז מתי שהוא, הכל יתפוצץ לי בפרצוף ובסוף לא יהיה מה לאכול ולא אצליח לצאת מהפלונטר הזה יותר, אין לי כיוון, מכוסה ביאוש ומנסה להרים את עצמי מעל המים, אני יודעת, שחשוב להתחיל מאיפה שהוא, לפחות להפסיק להיות כאילו ואת הדמעות, החלטתי להפסיק להסתגר ולנסות לצאת מהמצב אולי בעזרת המון חכמה שיש לאנשים שכותבים כאן באתר, מקווה שאני לא מגזימה, מקווה שאולי אצליח להתרומם.

תחושה רגילה, אני קפואה במקום, לא יכולה, פשוט לא מסוגלת לזוז, לא רואים את זה מבחוץ, זה ביני לבין עצמי, כמו שיתוק, כאילו קשרו לי את כל הגוף והכל נעצר, מרוב כיוונים, לא מצליחה למצוא שום כיוון, כל הזמן מחליטה ואז מגיעה עד כמעט לפעול ואז נעצרת, תחושה מוכרת, כישלון, אין טעם, ממילא לא תצליחי, אין לי איך להתפרנס ואולי זה רק החלקים המפוחדים שלי, אלו שרוצים להתחבא מתחת לשולחן, לכופף את הראש, אני לא נמצאת כאן, תלכו, אני לא יכולה מולכם, כמו אבודה עכשיו.
העניין הוא, שהיו לי כל כך הרבה רעיונות ואחד אחרי השני אני עוצרת אותם, מרגישה שלא מסוגלת בכלל ואין לי איך, לא מספיק כסף
לא מספיק מיומנות, לא מספיק כוח, כל הזמן אין לי כוח, לא יכולה לוותר, אסור לי ובכל זאת לפעמים כמעט, לאן אני ממשיכה מכאן? איך אפשר לאסוף את הכוח, את האמונה, אותי?

ואוו מה איתך- אני מזדהה עם כל מילה-
מה עם לחפש גבר עשיר? וחמוד?- זה כמובן בהלצה
יש לך ילדים?

ואולי את בדיוק במחזור (כמו אני עכשיו)

ראשית - חיבוק. את בטח מרגישה הכי לבד בעולם. טוב שאת כותבת כאן. זה צעד ראשון.
האם תהיי מוכנה לעשות תרגיל - שבי עם נייר ועט ורשמי את כל הדברים שעשית בעבר מבחינה מקצועית. כתבי לצידם את הכישורים שהיית זקוקה להם ושבטאת אותם במהלך ביצוע תפקידים אלה.
זהו צעד ראשון כדי לחשוב מה ניתן לעשות כעת.
העלי גם משברים שחווית בעבר ואילו כוחות היו בך בעת שיצאת מהם. במה ובמי נעזרת אז?
אשמח לקרוא את הדברים אם לא אכפת לך להעלות אותם כאן. אחרי זה נחשוב מה הלאה

נכנסתי כדי למחוק את הדף, עוד פעם עד שהעזתי ניסיתי לברוח וראיתי אתכן כאן , זה מרגש אותי, המידיות, באמת יש לכן כוח לשמוע את זה, אפילו לי כבר אין כוח לעצמי.
אני מרגישה צורך להתבודד, לעשות רק עבודות צנועות ובקטן, מאפילת ביתי, עדיף בשעות שהילדים לא לידי,קטנים ואי אפשר להיעלם מהבית להרבה זמן, אני לא רוצה להראות, לא רוצה לנהל, תמיד ניהלתי, גם עם התפקיד התחיל אחרת זה נגמר בניהול, אני לא יכולה לנהל יותר את עצמי ובטח לא מישהו אחר.
פעם חלמתי לעזור לאנשים, היום מרגישה שזה יומרני עד כאב, שום משבר בעבר לא היה גדול כמו הנוכחי, אני לא מפרטת ,לא רוצה להיחשף אבל מדובר בפרידה כואבת במיוחד.אני ממשיכה הלאה, אני יודעת שאין ברירה, מרגישה שכל הצמיחה שלי תלויה בצורך להמשיך להיות אימא מתפקדת ולא מהמקום הבריא, אני מתפקדת בכאילו ואני יודעת שלא באמת מצליחה להשלות את הילדים, בהחלט כבר רואה עליהם את החריקות של המצב.
יש לי חברות, אבל אני לא מסוגלת לדבר איתן על המצב האמתי, עד היום לא הצלחתי להבין מה מפריע לי ורק היום תפסתי שכל חלום שהיה לי בשנה האחרונה ניפצתי ברגע האמת, אני מרגישה כמו משותקת אל מול ניסיונות העשייה שלי, אולי עוד זמן יעזור ואולי לא, אולי ללמוד משהו חדש, מה כדאי, מה הטעם? השיתוק המוחלט תופס אותי כל פעם שחושבת על המצב הכלכלי, ואז הוא מתערבל עם בלגן ועם מראה מוזנח, הכי מוזנח, עד להביך, ולא אני לא אלך למספרה ובטח לא אקנה לעצמי בגד חדש, לא מסוגלת, לא יכולה להתמודד עם זה בכלל.

לפעמים רוצה לפרוש כנפיים ולהעז לצאת מהגבולות שלי בלי שום פחד, לדוגמה לטוס לחיות בארץ אחרת, לעבוד בהתנדבות במדינת עולם שלישית, ללמוד מקצוע חדש ולא לחשוב שזה בזבוז כסף כי ממילא אכשל, ללמוד לתואר ולא משנה מה אעשה אתו, לצאת לחופשה של באופן בפארק הירדן. לא עושה שום דבר מהדברים האלו, לא מסוגלת, ברגע האמת כל הסיבות תופסות אותי והחבל מתהדק, גם דברים שאין מה לפחד מהם אני עוצרת מיד, כל הזמן נעה במעגלים סביב עצמי, כמו ילדה קטנה משנה רצונות מרגע לרגע, בורחת ומרימה ידיים, לא יודעת איך להזיז את עצמי, לא מאמינה שאצליח, ובראש משפטים אופטימים : אין צריך, אין דבר כזה עצלנות, תבקשי מהיקום, תאמיני, תבטחי.
אבל אני מרגישה כמו אחרי קרב קשה, מנוצחת מהחיים, עייפה, מותשת, מובסת, קשה לי להודות ובכל זאת מאד, מאד מאוכזבת ומרירה.

יקירה,
גם לי הדברים לא תמיד ברורים, יש רגעים טובים והרבה כאלה שממש לא. אבל אני יודעת שכשקוראת את הדברים שלך רוצה באמת ומאוד להיות בשבילך, גם אם לא מכירות, לחבק ולעודד. יש דברים שמשמחים אותך? אפילו קטנים? קיבלתי לאחרונה תרגיל שעזר לי- לחפש בכל הגוף מקום אחד שבו חשה תחושה נעימה או נוחה, אפילו אזור קטנטן בגוף ולהיות איתו לכמה רגעים. לי זה עוזר, את מוזמנת לנסות. שולחת לך חיבוק.

סליחה על ההערה הלא קשורה אבל בחרת לעצמך ניק ששייך כבר למישהי אחרת.. אנא החליפי אותו לשם אחר..

נשמע שאת דוחפת את עצמך לעשייה מתוך משבר שלא עוכל.
כמה זמן עבר?

לא יודע מה הברירות שעומדות בפניך.
ממה שאני קורא כאן, לי מתוך המצב הזה עולה קול של צורך בעזרה מבחוץ. רגשית ואולי פיסית. ניסית לקחת סיכון כנגד החשש, להושיב חברה ולבקש ממנה להקשיב? יש מישהי שמתאימה לכך?

ממה שסיפרת, נשמע לי שיש לך משאבים לתפקוד פרקטי וכלכלי. אם ניהלת פעם, בוודאי יש לך כישורים ויכולות שניתן לבטא גם מחוץ לניהול. אבל נשמע שעכשיו אין לך כח.
אולי ניתן להרויח זמן, לבקש עזרה לתקופה ממישהו קרוב?
ואם התעוררת לשינוי המצב, לצאת מאיזשהו מעגל, הייתי מתחיל בצעדים מעשיים דווקאי לכיוון הפנימי. מה את מרגישה? מה קרה בחיים שלך? נתת לזה שם? (שאלות רטוריות)

ואולי תרצי להתחיל כאן, במעטה האלמוניות. מה עבר עליך?

אינדיאנית, מאד קשור, המון תודה, תיקנתי.
השיפון, אני מקבלת עזרה, בטיפול, חברות, משפחה ובכל זאת משהו לא פורץ ממני, יש ימים כמו אתמול שממש שוקעת ויש טובים יותר אם המון רעיונות ותקווה, עד שהכול מתמוסס ברגע האמת ולא בוטחת שאצא מהשקיעה הזו.
אין לי משאבים, אני על הקצה, אני מרגישה שנגעת בנקודה הכי כואבת, משבר שלא עוכל, האם אי פעם אצליח לעכל אותו, כבר עברה יותר משנה ואני רק מרגישה התדרדרות, תודה לכן על החיבוק, תודה על ההקשבה, אני באמת רוצה לשנות, להתחייב לתהליך כלשהו, להחליט איך ולאן אני ממשיכה מכאן.

מבינה אותך.
יכול להיות שעכשיו עובר עלייך משהו, סוג של דיכאון אולי?
נשמע שהשיתוק שאופף אותך קשור זה שקצת קשה לך לתפקד.

היום לא יכולתי לכתוב מיגרנה קשה, אני שמחה שהחזקתי מעמד ולא מחקתי, בשבילי זו כבר התקדמות.

למה שלא תדברי עם חני בונה ? היא עושה המון סדר בראש ובכלל היא נעימה ומקסימה.
הכי חשוב לקחת צעדים קטנטנים,לא להלחיץ את עצמך ולא להיות קשה עם עצמך
את עושה את מה שאת יכולה הכי טוב,וכל הכבוד לך

לפעמים רוצה לפרוש כנפיים ולהעז לצאת מהגבולות שלי בלי שום פחד, לדוגמה לטוס לחיות בארץ אחרת, לעבוד בהתנדבות במדינת עולם שלישית, ללמוד מקצוע חדש ולא לחשוב שזה בזבוז כסף כי ממילא אכשל, ללמוד לתואר ולא משנה מה אעשה אתו, לצאת לחופשה של באופן בפארק הירדן. לא עושה שום דבר מהדברים

אבל אני מרגישה כמו אחרי קרב קשה, מנוצחת מהחיים, עייפה, מותשת, מובסת, קשה לי להודות ובכל זאת מאד, מאד מאוכזבת ומרירה
את צריכה לדעתי לעבוד על זה,כדי שהאכזבה והמרירות יתחלפו עם סיפוק וגאווה
בהצלחה!

תודה לכולכם, תודה על נקודות ראשונות שאני מצליחה לראות ולהגיד לעצמי לעצור.
אני כבר חושבת מזה זמן לדבר עם חני, פשוט יש לי הרגשה של בלגן גדול ולא יודעת איך לפרק אותו בשיחה, כאילו שום זמן בעולם כבר לא יעזור לי למצוא מה אני רוצה מעצמי ואיך אני יוצאת מהתקיעות, היאוש והמחנק הזה.
אני מרגישה באמת בדיכאון ומנגד לא יכולה להרשות לעצמי את זה עכשיו, אם אתמוטט הכל מתמוטט סביבי אז נעזרת במסכות, ברשימות, בטבלאות בהמון החלטות משנות חיים ובסוף לא עושה כלום, הראש מתפוצץ לי ובכל זאת לא עושה כלום כדי לפתור את העניין.
אני רוצה לישון ולא הולכת לישון ברגע שהלילה מגיע רק רוצה לעצור אותו שלא יגמר ולהישאר בתוכו, להתעטף בחושך ולא לראות אף אחד. עצוב לי שאני ככה כי בסוף הזמן שלי יגמר, נמאס לי לעסוק במה שעובר עלי, האם יש למישהו רעיונות (אל תגידו ספורט, בנקודה הזו היאוש מכה בי לגמרי ) איך לצאת מזה, אני באמת כבר לא רוצה להיות בזה יותר, חייבת להתפרנס, חייבת להיות למען הילדים שלי, חייבת לרצות ולבחור ולהפסיק להרוס, חייבת להחלים מחוסר בריאות גופנית, חייבת להפסיק להראות כאילו אין לי ראי בבית, חייבת לרצות לחיות, חייבת, הלוואי ואצליח לשנות את כל הרשימה הזאת לרוצה ועושה.

שלום לך רקפת
קראתי וחשבתי והרגשתי את המילים שלך כאן
אין ספק שקשה לך והשאלה היא מה את רוצה?
האם להשאר במיטה? או לצאת מזה אל החיים?
האם יש בכל אחד מהמצבים האלה בחירה(בעיני תמיד זו בחירה)
האם את רואה את מצבך כסוף הדרך או כתקופה חולפת שאפשר לצמוח ממנה?
תוך כדי כתיבה ניזכרתי בסיפור של מורי (מימי שלישי עם מורי)
על שני גלים באוקיאנוס
שמשתובבים להם ומתגלגלים , ופתאום גל אחד רואה שהם מתקרבים אל החוף ונתקף חרדה אטומית ומתחיל לצעוק לחברתו (הגלה)
תראי תראי, זהו זה הסוף שלנו עוד מעט הכל נגמר ואנחנו פשוט נתנפץ אל החוף וסוף
צחקה אליו חברתו ואמרה
היי תרגע חמוד , אנחנו אולי מתנפצים אבל אנחנו בסה"כ חלק מהאוקינוס,
יכול להיות שכעט החוויה שלך היא של סוף הדרך, של אין מוצא,
אבל .......יכולה להוולד מהמצב הזה מציאות חדשה ומאד טובה, יכול להיות ששינוי בנקודת המבט יתחיל את התהליך.
בהצלחה,למשל אולי להוריד את המילה חייבת, ולבדוק מה את רוצה? מה התשוקה שלך? להתחיל משם

הי רקפת
שנה זה לא הרבה זמן...
זאת טראומה ולוקח זמן עד שמחלימים ממנה, פיסית עד שקמים ומתפקדים שוב, ולתהליכים הנפשיים לוקח יותר זמן מן הסתם
וזה לא מיקרי שכל הקשיים באים יחד, הקושי הכלכלי להתקיים ביחד עם זה הפיסי להניע את עצמינו קדימה...
אני לא יודעת מאיזה איזור את בארץ ואם זה משהו שאת מתחברת אליו, אבל אני מורה ליוגה, הגעתי אל היוגה לפני 9 שנים מתוך מצוקה נפשית והיא שלפה אותי מהבוץ שהייתי שקועה בו. היום אני עוזרת לאנשים אחרים להתמודד עם קשיים פיסיים ונפשיים ומלווה אותם בתהליך של קבלה עצמית והחזרה של חוסן וחיוניות אל חייהם.
אם תרצי, אשמח לעזור כמיטב יכולתי.
מוזמנת לכתוב לי ל- [email protected]
הרבה בריאות בינתיים @}

גם לי חני בונה מאוד עזרה.

ודרך אגב, הזדהיתי עם חלק גדול מהדברים שכתבת מתקופות שונות בחיי.

אין לי ספק שהדיכאון מדבר מגרונך,ויש לך הרבה רעש בראש(אני קוראת לזה מכונת כביסה על מצב סחיטה).
אני בטוחה שאם תדברי עם חני,היא כבר תדע מה לעשות בלי שתצטרכי להיות מדוייקת.
במצבך כרגע ,הייתי מנסה, אם אפשר, לחיות את הרגע,להיות נוכחת בהווה, ולא לחשוב מחשבות על מה יהיה, וכל מיני מחשבות
שיורידו אותך,כי בעצם את לא יכולה לדעת מה יהיה. תתחילי מפעולות קלות ולא החלטות משנות חיים
תתחילי מלהרים את הטלפון ולבקש עזרה ממישהי מקצועית
ואם את צריכה עידוד או סתם אוזן קשבת,אני פה.
אני בעצמי כבר שנים רבות בטיפול הומאופטי קלאסי שעושה פלאים,וממש שינה את חיי לטובה
אשמח להמליץ לך על ההומאופט שלי,אם זה מדבר אלייך

שלום רקפת
מנסה מפה למרות שמאוד הגיוני שאת זקוקה לעזרה/תמיכה יותר ישירה ממה שניתן לתת פה והמגבלות פה רבות.
אז רק מציעה לחשוב בקטן. לזכור שהחיים הם אוסף גדול של רגעים קטנים. כל רגע אנחנו כובשים את היעד המאוד עכשווי , של רגע זה. עכשיו - אוכלים ונהנים מן הטעם, עכשיו עושים קקי ונהנים מן השחרור, עכשיו מתקלחים ונהנים מן המיים החמים והזורמים, עכשיו נהנים מן החיוך של הילד, עכשיו מתבוננים על הקיר ובוהים, עכשיו שוטפים כלים כדי שיהיה נקי ושמיש להמשך וכו' .

חוץ מזה לגבי חוסר הביטחון ותחושת הכישלון :
תזכרי שכל זה משחק אחד גדול. גם תחושת הביטחון שאת רואה בקרב אנשים סביבך, היא לא ממש אמיתית. כולנו מתרסקים וקמים, נשברים ומתאחים. כולנו עומדים מול השאלות הגדולות והקטנות ולא תמיד יודעים לענות עליהן. מי שמפגין בטחון עצמי גדול, לרוב יודע לחבוש את המסכה היטב.

לגבי פרנסה:
אני רואה בפרנסה - פרנסה. לא חושבת שהמימוש העצמי מתבטא דווקא בדרך ההתפרנסות. כן אפשרי, להכניס היבטים ותובנות מן החיים אל תוך כל עבודה ולהצליח לקום כל בוקר בתחושה של לעשות את המיטב, לחייך, לאהוב את מי שמולך, לשרת בשמחה וכו' ולא משנה איזה תפקיד ממלאים.

לגבי המשבר שעוד לא יצאת ממנו:
אין כמו הזמן. כמובן שעם ילדים מאוד קשה להיות בתוך זה. מתארת לעצמי שאת משחקת לידם הרבה והתחושה נוראית. מתארת לעצמי שאת צריכה יותר לבד. וכמובן שגבר אחר, גם אם הוא אפיזודה, היה יכול להוות עזרה ואפילו במוכנות שלך להשתחרר מזה הקודם. את בוודאי לא פנויה בסיטואצית החיים כרגע , לגבר אחר , אבל אני באמת מאמינה שהזמן עושה עבודה נהדרת. איזה מזל שהוא מתקדם כל הזמן ולא עוצר לרגע.
@}

אין לכם מושג כמה אתם עוזרים לי ושוב תודה שלא שלחתם אותי להתעמל, מכיוון שכמעט בכל התגובות שקיבלתי הייתה התייחסות למצב דיכאוני החלטתי לקחת על עצמי אחריות ולחזור לכדורים (אני יודעת שזה לא באופן, אבל כרגע הכי עוזר, רוצה מאד שלא רק נראה לי שעדיף קצת עבודה עצמית בשילוב ואז אולי אוכל להימנע).
גם ישנתי סוף כל סוף כמו שצריך והיום העננה קצת מתכווצת, הראש כבר לא כואב לי אחרי שלושה ימים ומבחינתי מדובר בשיפור משמעותי.
אני יודעת שהייתי בסיפור הזה כבר המון פעמים ולכן לא מאד בוטחת בעצמי ובכל זאת עם העזרה המדהימה שלכם אולי הפעם יהיה אחרת.
אני קוראת את התגובות שלכם ובא לי לחבק כל אחד ואחד , קשה לי להאמין כמה לאנשים אכפת וכמה אפשר לקבל תמיכה דרך האתר הזה אבל ראיתי את זה קורה קודם בדפים אחרים ואני לוקחת עכשיו את הצ'אנס שלי.

אני קוראת הכל שוב וזה פשוט מרגש אותי, מן סוג של כוח חדש, במקום ללכת להסתתר בשמיכה אני עכשיו אתכם, וכל אחד מכם מוסיף לי עוד נדבך, אלמונה ונקודות ורודות אגדיות, זו פעם ראשונה שאני מסתכלת מחדש על קורות החיים שלי ומנסה לא לתת להם להגדיר אותי, אלא לקרוא בין השורות מה יש לי להציע.
מהדיכאון שגם עליו לא יכולתי לשים ממש את האצבע אני מנסה להשתחרר בעזרת קצת עזרה כימית, אין מבחינתי למה לחכות, חבל להמשיך לשקוע.
פרח הלימון הוקסמתי מהמשפט שלך את צריכה לדעתי לעבוד על זה,כדי שהאכזבה והמרירות יתחלפו עם סיפוק וגאווה , האם תוכלי לעזור לי למצוא את האיך ועל מה לעבוד? כרגע כל החלטה אני משנה בקצב גבוה ממהירות האור, אני אפילו לא אתחיל לחפור לכם ולפתוח כאן את כמות ההחלטות המרגשות שהספקתי להחליט מהבקר ועד לרגע זה, לא עמדתי באף אחת מהן, אני עוד מקווה ליישם את זו של המקלחת.
עשב השדה, אהבתי את הסיפור על הגלים ולגבי המשפט יכולה להוולד מהמצב הזה מציאות חדשה ומאד טובה, יכול להיות ששינוי בנקודת המבט יתחיל את התהליך.בהצלחה,למשל אולי להוריד את המילה חייבת, ולבדוק מה את רוצה? מה התשוקה שלך? להתחיל משם
כבר אמרו לי שמכיוון שאני כל כך למטה מכאן אפשר רק להתרומם, למעשה כל התנאים בשלים לכך ובכל זאת, עדיין למטה, התשוקה שלי מתנדנדת כמו משוגעת, כל רגע מתמקדת בעניין אחר, רגע עבודה, רגע התפתחות, רגע הילדים, רגע אשמה, רגע התלבטויות, רגע כעסים, רגע פחד, רגע התרוממות רוח, רגע דיאטה, רגע התעמלות, רגע תזונה איכותית, וחוזר חלילה, פרח הלימון לא יכולתי לנסח מדויק יותר אני בדיוק כמו שקראת למצב מכונת כביסה על מצב סחיטה
נקודות ורודות אגדיות, איך עושים את זה איך נהנים מהרגע?
אני ממש מודה לכם על הנכונות להעניק לי כל כך הרבה מכם, מודה לכל אחד ואחד .

משמח לשמוע כמה הכתיבה של אנשים כאן עושה לך טוב

אני באמת כבר לא רוצה להיות בזה יותר, חייבת להתפרנס, חייבת להיות למען הילדים שלי, חייבת לרצות ולבחור ולהפסיק להרוס, חייבת להחלים מחוסר בריאות גופנית, חייבת להפסיק להראות כאילו אין לי ראי בבית, חייבת לרצות לחיות, חייבת, הלוואי ואצליח לשנות את כל הרשימה הזאת לרוצה ועושה.
נשמע מכביד מאד כל החובה.
רוצה לכתוב משהו שהוא במידה רבה שיקוף ממצבי, עכשיו, ובמצבי משבר בכלל.
מה יקרה אם הדכאון שלך ימשך עוד? אם לא תוכלי את כל הדברים שאת "חייבת"? בעיני זו שאלה חשובה מאד למצבי משבר, בייחוד כאלו שאין בהם איזו וודאות מובנת מאליה שאוטוטו הם מסתיימים. יש לך לאן ליפול? יש לך תכנית לאפשרות הזאת? הפחד מפני ירידה נוספת מטה, הוא גורם שיתוק חזק במצבים כאלו. תכנית מעשית עוזרת לי מאד. משהו מפוכח. מי יטפל בילדים אם את לא תוכלי? אם לא תוכלי במידה חלקית? מי יטפל בך? איזה טיפול את מוכנה ורוצה לקבל. מוכנה לקבל נכות וקבצה? אני הולך בכוונה למצבי קיצון, בחרי את את הסיטואציה שהיא האופק המפחיד שלך, ותכנני אותה. הידיעה שנפילה נוספת מטה היא לא מוות, הי קיום שלא הייתי רוצה בו, אבל קיום אפשרי, שגם ממנו אפשר להתפתח ולקום. אולי דווקא הכרזה רשימת על משבר חמור תיתן לך משאבים (למשל עזרה מבחוץ) לתיקון. עבורי זו תנועה מאד חשובה. דווקא הידיעה שירידה מטה לא שקולה למוות, שגם משם יש מה לעשות, מאפשרת לי שקט לטפל במצב הנוכחי שלי באופן יעיל, ודווקא מגדילה מאד את הסיכוי שלי לעלות ולא לרדת. ואם חלילה כן אגיע לשם, טוב שכבר חשבתי על זה מראש.

אני חווה כרגע קושי בריאותי, ועבורי הדילמה היא איך להצהיר על עצמי בעבודה. אני חדש בעבודה, ועוד לא הוכחתי את עצמי ואני חושש להציג את עצמי כחולה ולקחת הרבה ימים בבית. אני שואל את עצמי מה יקרה אם המצב יימשך, מה קורה אם העבודה לא תרצה להמשיך להעסיק אותי במצב כזה וכו'. לא מתעסק בזה הרבה, אבל אחרי שפעם אחת נתתי על זה את הדעת ברצינות, כל פעם שעולה האימה מפני התדרדרות, עולה כנגדה התשובה המעשית של מה יקרה אז, והפחד המשתק מתפוגג.

נקודות ורודות אגדיות, איך עושים את זה איך נהנים מהרגע?
תראי ברמת העיקרון התשובה היא נורא פשוטה ו...מאוד קשה ליישום. נהנים מן הרגע כשלא חושבים על העתיד והעבר. כמו ילדים. אין לי ספק שזה מאוד קשה ליישום במיוחד אם יש בעיות קיומיות - כלכליות. כשנאלצים לחשוב על העתיד כדי לסדר עניינים כלכליים, זה מאוד מטריד ומפריע להתמקד ברגע. נכון שגם אז ניתן לעשות פעולות למען העתיד אך בהתמקדות על הנעשה ברגע זה, אבל איך באמת אפשר לעצור את החשיבה והצפיות והתוכניות לעתיד, כשהמטרה היא לשפר עמדות כלכליות?
לא יכולה לאמר לך שיש לי את המפתחות לזה. אבל גם אם זה גדול עלייך, להפנים ולהבין שהרגעים בחיים הם הם החיים ולא לחכות לאיזה בום גדול. זה משהו שניתן ליישם ולא כל כך קשה להבין. לא?

נקודות אני יודעת שבתאוריה הנקודה פשוטה, אני מאד מאד מנסה, כבר חיים שלמים של ניסיון והכל מתפוצץ לי בפנים. עכשיו עם הכדורים התנודות עדינות יותר מן מצב של יאוש אך במקביל מתפקדת, כן מתקלחת, לא בוכה כל רגע, מצליחה לאסוף כוחות ולהזיז דברים קדימה אני רק לא מצליחה להוריד את היאוש שמרחף מעל כל זה, את העצב.

שיפון היו רגעים שחשבתי שאני מתמוטטת ולא קמה משם והנה שרדתי אותם ואני עדין כאן רק שהכול נראה לי חסר סיכוי כל כך שזה מפחיד, אני בוכה עכשיו שוב וחושבת למה הכנסתי את עצמי לשיחה הזאת בכלל ויודעת שכבר לא הייתה ברירה זה רגע האמת הזמן לנסות להתמודד לבקש את העזרה דווקא כאן במקום בו החשיבה והקשיים והתשובות נכונים לי באמת. והקטע הכי טיפשי בכל העניין שבעודני כותבת, מרגישה את הלחץ בחזה ובוכה, עדיין נעצרת לתקן שגיאות כתיב, רק מעצם הפעולה הזו ברור לי שאין לי סיכוי להניח לעצמי לאבד את תחושת השליטה, להרפות את החבל.
אני רוצה לאהוב אותי ולא מצליח לי, כל הזמן לא מרפה אולי זאת באמת התשובה להרפות מהכול להיות קצת יותר במיטה ולנסות להפסיק להתרומם כל הזמן אולי אז תהיה לי האפשרות להתבונן בזה לעומק, על מי אני עובדת אין רגע אחד של מנוחה כל הזמן הגלגלים עובדים וכל פעם בו תחום אחד פוגש אחר אני נופלת רגשית וממשיכה לתפקד כאילו לא.
הרגעים בחיים הם הם החיים
אני אוהבת את המשפט הזה ולא מצליחה להלביש אותו על עצמי, אומרת אותו לאחרים המון ולא יודעת לחיות אותו בעצמי, יש לי רגעי התעוררות בהם פתאם מרגישה את החיבור ואז הם מתפוגגים, נעלמים.
אולי כולם כמוני רק אומרים משפטים, אין לי בעיה עם המשפטים יש לי בעיה עם הפחד המשתק והמכביד הזה.

שומע אותך.

עדיין נעצרת לתקן שגיאות כתיב, רק מעצם הפעולה הזו ברור לי שאין לי סיכוי להניח לעצמי לאבד את תחושת השליטה, להרפות את החבל.
גם אני עורך כל דבר שאני כותב. עורך, וקורא שוב, ושוב עורך וחוזר חלילה.
אני יודע מאיפה זה בא, מכיר את הצורך הזה. מכבד אותו, לא באמת יכול אחרת.

מצליחה לאסוף כוחות ולהזיז דברים קדימה אני רק לא מצליחה להוריד את היאוש שמרחף מעל כל זה, את העצב.
רקפת יקרה, אני רוצה להציע לך עזרה.
אני קוראת את המילים שלך ומבינה שהכאב והיאוש באים ממקום מאוד עמוק בתוכך, מקום שנוטה לאבד אמון ואמונה.
עבר עלייך "מכבש" שפצע אותך, נגע וחשף חלקים המבקשים לפרוץ ולגדול בתוכך, אך כעת מדממים וזקוקים לתרופה.
יש בך כוחות אדירים, את חזקה, מודעת, אחראית, אני בטוחה שאת אמא אוהבת וחברה נהדרת. ובוודאי ישנן עוד מלא איכויות בך!!
כל אלו מבקשים ביטוי, דורשים כוחות כדי לפרוץ דרך, ואת כרגע נטולת כוחות.
זה יכול להשתנות. זו לא גזירת גורל.
את חייבת לזכור שזה מצב זמני, זה לא ימשך לנצח, את רק צריכה להרים את הראש ולבקש עזרה. עשית זאת! כבר צעדת צעד.

אני מאוד מבינה אותך, חוויתי בעצמי חוויה טראומטית. לבד לא הייתי מגיעה למקום שבו אני היום.
אשמח לספר לך עוד על עצמי בטלפון או במייל. הפרטים שלי בדפבית. את מוזמנת באהבה.
שולחת לך חיבוק. נועה

נועה תודה לך על הנכונות, קשה לי להיחשף ולכן נמנעת מלפנות, נוח לי ומרגיש מוגן יותר בחסות האתר, אכן עבר עלי מכבש שריסק כל חלק בתוכי ואין לי את הכלים כרגע להתגבר עליו, לא משנה כמה נעים היה לי במשך היום כמגיע הלילה אני רוצה אותו לנצח, לא לישון, לא לחלום, אני לא אוהבת לחלום. רוצה להאמין שמדובר במצב זמני רק שהוא זמני כבר כל כך הרבה זמן שאני לא יכולה להמשיך כך הלאה.
משהו מוכרח להשתנות, משהו מוכרח להתקדם מהמקום הזה, פרנסה, איך אפשר להתפרנס כשרוצים להתחבא ולא לצאת לעולם, איך אפשר להתפרנס כשמרגישים חסרי יכולת, שיפון, שאלת אותי לגבי הנכונות שלי ליפול באמת, קצבה ונכות הן מלים בלתי נתפסות מבחינתי, אני אעשה הכל, כל עבודה לפני שאתן לעצמי להגיע למקומות האלו, הייתי מעדיפה כן למצוא את הדרך להתגבר על החרדות, הכי מוזר זה איך כלפי חוץ אני מאד פעילה, משתתפת, מארגנת, עושה והכל בכאילו, רק דברים לא מחייבים, רק עד הרגע שבו העשייה תופסת כיוון באמת ואז אני בורחת. הכדורים מתחילים לעזור, מרגישה פחות סוערת, יותר אטימות שמאפשרת להתמודד עם הפגיעה, הלוואי ויכולתי להגיד הכל ולהעביר תמונה מדויקת עלי, לא יכולה זקוקה לאנונימיות כדי להביע את הקול שלי, צריכה את המסך המכסה נראה לי שרק ברגע בו אוכל לוותר על המסך הזה אוכל להתרומם באמת, אני לא נמצאת שם.

עבר עלי מכבש שריסק כל חלק בתוכי
אני רוצה לשאול בעדינות, אם את רוצה לספר קצת יותר מה קרה לך. מה שעבר עליך הוא הרקע לכל מה שקורה עכשיו, ובתור קורא אני לא כל כך מבין. אני לא חייב להבין, זאת הזמנה - אם מתאים לך. ואם תרצי לספר, את עדיין אנונימית לגמרי כאן.

ועוד שאלה: אמרי לנו מה את רוצה מהמגיבים. מצבי מצוקה, מעלים באנשים דחף חזק לתת עצות, תובנות וכו'. נשמח לעשות את זה אם זה משהו שאת רוצה בו. יכול גם להיות שאת רוצה בעיקר להתבטא ולהשמע. אז פשוט אמרי לנו, יש משהו שאת רוצה מהקוראים כאן?

כמה דברים עלו לי תוך כדי קריאה.
עצות בעיקר, אבל לא רק, גם הרבה אמפתיה.
לא פשוטה הסיטואציה, בכלל לא. יש רגעים כאלה בהם הכל מתפרק.
הקושי לבקש עזרה בהקשר של רצון לא להיחשף, גם הוא תוקע. כולנו בני אדם וכולנו דומים, בשורה התחתונה.
לפני שקראתי שהחלטת לקחת תרופות רציתי להציע פרחי באך. אני מטפלת בהם ולא תמיד אני בטוחה לגבי היכולת שלהם לגרום שינוי עמוק לאורך זמן, לפעמים נראה לי שכן ולפעמים לא, ובעיקר זה תלוי בהקשר ובמטופל, אבל אני מאד בטוחה שיכולת שלהם לעזור להניע דברים תקועים ולעלות מהתחתית למעלה.
רציתי להציע לך תרגיל שאם תצליחי להתמיד בו יותר משבוע-שבועיים ותמשיכי גם כשהכל יהיה טוב, יוכל לעזור לך מאד. כל ערב לפני השינה רשמי חמישה דברים שאת מודה עליהם. אם אין לך כלום תרשמי את הגג שמעל הראש והבגד ללבוש. אם תצליחי להתמיד, התרגיל הזה יכול מאד לעזור, אני משתמשת בו ובתקופות קשות מזכירה לעצמי אותו, כדאי להתמיד בו גם כשהכל בסדר.

רקפת יקרה ,
עוררת בי כל כך הרבה..הייתי רוצה לבוא ולחבק ולהקשיב ול...
אני רוצה לתמוך בדברים ששיפון כותב לך. ולמרות שניסיתי להמנע ,גם להגיד שזה בסדר להיות גם בחושך.למרות שזה נורא נורא קשה. את כל כך מודעת לעצמך ומצאת מקום לשפוך בו את ליבך בשקט, בשקט.בצעדים קטנים קטנים. באנונימיות.
אנחנו ליידך! שומעים אותך.

מרגש אותי שאכפת לכם ממני אפילו בלי להכיר אותי, התמיכה כאן מאד מחזקת אותי וגורמת לי להאמין שאפשר אולי באמת להתרומם גם ולמרות.
אני יודעת שיש חורים בסיפור שלי אבל לא מסוגלת כרגע לשתף , אולי אם הייתי פותחת את הדף הזה קודם יכולתי לנסות טיפול שונה כמו פרחי באך וכדומה לא היה לי את הכוח לחפש ודי הרגשתי שאין ממילא טעם לכך, הכדורים כבר היו אצלי ויכולתי רק לקחת ולקוות לטוב.
אני יותר בסדר עכשיו, מן יכולת חדשה לעבור את היום בלי לבכות, פחות במיטה, עדין רוצה להיות רק שם, לא יכולה להרשות לעצמי לוותר או להיות באי עשיה למרות שלפעמים נראה לי שרק להישבר לגמרי יאפשר לי גם להתרומם.

אני מודה מכל הלב והכי מבפנים לכל מי מכם שהציע לי ליצור אתו קשר, שהגיש חיבוק ושנתן את ההזדמנות להתקשר, כמובן שאני לא משתמשת בשמי האמיתי והחשיפה קשה לי מדי.
הטיפול קצת ממתן את הפחד, את הכאב, הכל פושר יותר כבר לא בוערת כל הזמן, יכולה לנווט במחשבות על גלים רגועים יותר, חבל שלא הצלחתי לפתור את הדברים אחרת, רוקדת לאור ירח יש לי הרבה יותר מחמישה דברים להודות עליהם, הקושי שלי הוא להודות עלי וכאן מוקד המצוקה שלי, רוצה למצוא בתוכי את המקום הזה ששמח לקום בבקר ולהיות אני, לעשות את הדברים שלי.
שיפון תודה על העדינות בה שאלת, קרה לי חלום ושברו, מערכת אמונות חזקה מאד שהתנפצה עם היכולת להכיר במציאות לרסיסים, קראתי לזה פרידה כואבת, יותר נכון לומר משבר אמון שלא יכולה להתאושש ממנו, אני מתאבלת כאן בעזרתכם על אבדן של חלק גדול ממני חלק שלא יודעת איך לוותר עליו שלא יכולה אתו ולא יודעת איך בלעדיו, על פגיעה שידעתי שתגיע ולא האמנתי, על חוסר ברירה והתפכחות כואבת, נשארתי חסרת יכולת לבטוח, חסרת יכולת לרצות, חסרת נקודת אחיזה, עומדים לצידי אנשים, מדהימים וטובים אבל אני לא יכולה להסביר להם את גודל המשבר אי אפשר להגיד דרים כאלו לאנשים שאוהבים אותך, זה יעורר אצלם דברים שרק יכבידו עלי, התגובות של אלו שאוהבים אותי לא עושות לי טוב, יש בהן שיפוט וכעס והמקום שלי לא יכול להתמודד עם זה.אני כותבת כאן כי יש לי צורך להתבטא, כבר לא יכולה להחזיק את כל המלים האלה רק לעצמי ומחזק אותי מאד שמקשיבים לי ושאכפת, יש פה מלים שמרימות אותי מהמקום של עצמי עוזרות לי ופותחות את העיניים, אני נעזרת בהן.
הדף הזה מאפשר לי להבין טוב יותר את המקום שלי את התהליך שעוברת, כשהתחלתי לכתוב בו לא ידעתי לשים לב שהמצב שלי מאד שברירי, עזר לי המיקוד שהענקתם לי.

אני יותר בסדר עכשיו, מן יכולת חדשה לעבור את היום בלי לבכות, פחות במיטה, עדין רוצה להיות רק שם, לא יכולה להרשות לעצמי לוותר או להיות באי עשיה למרות שלפעמים נראה לי שרק להישבר לגמרי יאפשר לי גם להתרומם.
משמח לקרוא.

טיפול קצת ממתן את הפחד, את הכאב, הכל פושר יותר כבר לא בוערת כל הזמן, יכולה לנווט במחשבות על גלים רגועים יותר, חבל שלא הצלחתי לפתור את הדברים אחרת
עברתי משברים נפשיים רציניים בעבר, ולמעשה הם חוזרים אלי בגלים מקומיים יותר גם לאחרונה. בעיני, הפתיחות לאפשרות של תרופות מבורכת מאד. בעיקר אם מבינים מה הן יכולות לעשות ומה לא. טיפול כזה שמשטח את הדרמה ועוצמות הסבל, יכול לתת מרחב לנקוט גם באפשרויות אחרות, או סתם לתפקד.

אני כותבת כאן כי יש לי צורך להתבטא, כבר לא יכולה להחזיק את כל המלים האלה רק לעצמי ומחזק אותי מאד שמקשיבים לי ושאכפת
קוראים אותך. המשיכי לכתוב

ועוד משהו

התאור (המדהים) הזה
http://benafshenu.jerusalem.muni.il/psy ... alcoly.htm
"אנטומיה של מלנכוליה" נתן לי פעם בימים קשים, הרבה, מכל מיני זויות.
זה סיפור אישי של סופר אמריקאי, שבשלב כלשהו, ולכאורה לא צפוי בחייו, חווה דכאון חמור. האדם מוכשר מאד בלתאר, והוא נותן פה להוויה שבדרך כלל דוממת.

גם רוצה לכתוב שקראתי וקוראת אותך.

רוצה לתת לך חיבוק.
ובעצם אני בעצמי נושמת לתוך מה שכתבת...נושמת בשביל לא ישר לחשוב בצורה פרקטית ובצורת עצות.
כי לפעמים אין מה לאמר התקופה היא תקופה. הכאב כואב.
והיציאה משם כרוכה בים של משאבי נפש.ונשמה.

שולחים לאדם תמיד נסיון שהוא יכול לעמוד בו.
מעצבן לשמוע, אבל נכון.

אני גם מתפללת, רשמתי כמה מילים ופשוט מתפללת...איכשהוא זה משנה משהו בעולם.

וכן, עשית צעד גדול של התקדמות בזה שפתחת את ליבך כאן.
אל תשכחי להזכיר זאת לעצמך.

שמחה לשמוע שיש הטבה. מקווה שזה ממשיך במעלה הדרך. מחכות שם עוד הרבה הפתעות טובות. @}

סליחה שנעלמתי,אין לי כ"כ זמן לשבת בשקט על המחשב ולכתוב בבהירות
הכי חשוב כרגע שתחזקי את עצמך,עיזבי אותך ממחשבות טורדניות על "לכבוש את העולם" כ"כ אהבתי את מה שנקודות כתבה לך

אז רק מציעה לחשוב בקטן. לזכור שהחיים הם אוסף גדול של רגעים קטנים. כל רגע אנחנו כובשים את היעד המאוד עכשווי , של רגע זה. עכשיו - אוכלים ונהנים מן הטעם, עכשיו עושים קקי ונהנים מן השחרור, עכשיו מתקלחים ונהנים מן המיים החמים והזורמים, עכשיו נהנים מן החיוך של הילד, עכשיו מתבוננים על הקיר ובוהים, עכשיו שוטפים כלים כדי שיהיה נקי ושמיש להמשך וכו' .
כל כך יפה ונכון
תנשמי עמוק,הכל בסדר ! תני לתרופה לעבוד,ותחליטי לא להחליט כלום בנתיים עד שהעננים האפורים יעלמו לחלוטין,ואת תתחזקי ותחשבי בבהירות
כשיחזור השקט לראש,אז תעשי רשימה של סדר עדיפויות,אבל כרגע זה מיותר
כרגע את חשובה,לכן תנוחי ותאכלי טוב,שיהיה לך כוח לילדים ולבן זוג,ותתרחקי ממקורות "רעש" ממניפולציות,מאנשים ודברים ששואבים ממך אנרגיה
תנסי להבין שמה שאת עושה כרגע זה הכי טוב שאת יכולה,אל תיהי שוטר לעצמך,אל תבקרי את עצמך. וכמו שאמרתי ואמרו עוד,תצעדי בצעדים קטנים,בישולים,כביסה,מקלחת,תהני מהדברים הקטנים של החיים,מהפשטות(תשמחי שאת רואה,נושמת,הולכת,חיה)
רוצה למצוא בתוכי את המקום הזה ששמח לקום בבקר ולהיות אני, לעשות את הדברים שלי. זה תהליך ארוך,אך חשוב שתצאי קודם מהדיכאון,כי כשאתה שם אתה לא חושב בבירור והמציאות מעוותת
מה שאת רוצה,אפשרי,וזה יקרה, סבלנות ופחות להיות קשה עם עצמך

פרח הלימון

מילה במילה מדוייק, הישר ללב ולמטה משם.

רקפת, גם אני עוקבת וקוראת. שמחה שאת כותבת כאן ושאת מרגישה קצת יותר טוב.
@}

רקפת, מה שלומך?

רקפת, מה שלומך?

גמני סקרנית ..

קשה לי לשים את האצבע על ההרגשה שלי, אני רק מתחילה לכתוב ומיד דמעות ובכל זאת מתפקדת טוב יותר, מין אטימות מגנה עלי מלשקוע ובכל זאת לא באמת מצליחה לצוף. מתפקדת כל הזמן לא מאמינה שאפשר לראות עלי ונמצאת באופן קבוע במצב של חצי פניקה, אפילו לפניקה אני לא נותנת לטפס עלי ומחזיקה אותה קצר.
יוצאת יותר מהמיטה לא באמת מצליחה לעשות משהו מועיל במיוחד וכל הזמן מנסה להתגבר על הפחד המחלחל, אתם מבינים למה הפסקתי לכתוב, נמאס לי לשמוע את עצמי אולי אם לא אדבר אוכל לשכוח מהמצב הזה לא ברחתי הפעם אבל חשפתי פה את עצמי למשהו שמצד אחד הכי נותן לי כוח ומצד שני מכריח אותי לנסות להתרומם וכל הזמן מוסיפה לעצמי עוד משימות כל אחת יותר קשה לי מהאחרת, בשביל מה אני עושה את זה איפה אני מתכוונת לעצור? אולי מן ניסיון להיכשל בגדול לחשוף את הפרצוף האמיתי שלי, הנה הרמאית הזאת, היומרנית שכל הזמן משקרת לנו בפרצוף אין לך יותר איפה להתחבא עלינו עליך ואולי בגלל זה הקשר שלי נהרס אולי גם הוא עלה עלי וחשף את האמת על מי שאני אפס חסר יכולת, משעמם ולא חכם במיוחד , אין לי מה להציע לעולם הזה וקשה לי לראות את זה משתנה, אתם מבינים למה לא כתבתי כמה ימים כי נראה לי שאין בזה הרבה טעם סתם סוחבת אתכם יחד איתי ללופ הבלתי נגמר שלי כשאני לא חושבת על זה מרגישה פחות רע, מתעלמת אמנם לא קורה שום דבר טוב אבל גם אף אחד לא מתמוטט לפחות לא אני, אני באמת עייפה מעצמי, איך לכם לא נמאס?

אוי רקפת.

עובדה - רובינו הגדול בינוני. זה ממש לא חדשות. וכל אחד עושה את עשייתו ומלאכתו שלו. מי הם האנשים הלא בינוניים לדעתך? מה את רוצה? לגלות את הריבוזום? (-:
באמת - מה היית רוצה שיהיה לך? מה היית רוצה להיות?
את מלקה את עצמך על לא עוול בכפך. לרובנו אין הרבה מה להגיד ורובנו לא כאלה מעניינים. תסתכלי סביבך. אנחנו פה ביחד. מחזיקים ידיים, מחבקים, צוחקים, מעבירים שעות בשהיה משותפת, בלי להרעיש עולמות. סתם. נהנים מהחום האנושי. נעזרים בחום האנושי.
קצת משפחה, קצת חברים, לאלה שהתמזל מזלם יש גם בן זוג וכמובן ילדים קסומים שמזכירים לנו איך לחיות, שמעלים בנו חיוך ואהבה וחמלה ורצון לעטוף ולשמח.

אבל ברגע אחד שבו את שוכחת את כל המחשבות האלה, את יכולה לחוות כזו מסיבה. כזו חגיגה. כזו התרגשות. כזו הודיה. פשוט הכפתור שלחוץ לך במוח זה לא הכפתור הנכון, והכל נראה לך מזווית מאוד מסויימת - מעוות משהו.
אני לא אומרת שהכל שמח ופורח פה , לא הכל אבל הרבה.

ואגב רובינו בינוניים -
בכולנו יש דברים מיוחדים, יחודיים, יפים ומקסימים שמאפשרים לנו לפעול מתוכם ולעשות הרבה טוב לעצמנו ולסביבה.
יש את זה גם לך. ללא ספק.

אני באמת עייפה מעצמי, איך לכם לא נמאס?
נסי אותנו

כל הזמן מוסיפה לעצמי עוד משימות כל אחת יותר קשה לי מהאחרת
ספרי

לחשוף את הפרצוף האמיתי שלי, הנה הרמאית הזאת, היומרנית שכל הזמן משקרת לנו בפרצוף אין לך יותר איפה להתחבא עלינו עליך ואולי בגלל זה הקשר שלי נהרס אולי גם הוא עלה עלי וחשף את האמת על מי שאני אפס חסר יכולת, משעמם ולא חכם במיוחד , אין לי מה להציע לעולם הזה וקשה לי לראות את זה משתנה
נשמע תחושה נוראית. שופך אור על מה שאת עוברת, להסתובב עם משא כזה על הלב

אתם מבינים למה לא כתבתי כמה ימים כי נראה לי שאין בזה הרבה טעם סתם סוחבת אתכם יחד איתי ללופ הבלתי נגמר שלי
אני לגמרי מבינה את הלופ שבו את נמצאת.
תדעי ותהיי בטוחה שמי שכותב כאן בא/ה במטרה לתמוך בך!
את חשובה לנו למרות שאנחנו לא יודעים מי את, אנחנו כאן כדי לנסות לעזור לך להתרומם. (אני מקווה שבקרוב תשני את שם הדף ל מצליחה להתרומם)

לא ברחתי הפעם אבל חשפתי פה את עצמי למשהו שמצד אחד הכי נותן לי כוח ומצד שני מכריח אותי לנסות להתרומם
נכון. זו מראה. החשיפה היא תהליך שמתחיל בקריאה לעזרה - זה מהלך שנותן כוח, ובא ממקום של כוח! וגם מכריח להתבונן, בכוונה להתרומם

וכל הזמן מוסיפה לעצמי עוד משימות כל אחת יותר קשה לי מהאחרת, בשביל מה אני עושה את זה איפה אני מתכוונת לעצור? אולי מן ניסיון להיכשל בגדול לחשוף את הפרצוף האמיתי שלי, הנה הרמאית הזאת, היומרנית שכל הזמן משקרת לנו בפרצוף אין לך יותר איפה להתחבא
מהן המשימות הכבדות שאת לוקחת על עצמך?
אני מזהה את הקריאה הפנימית שלך להתעוררות ואת ריבוי הקשיים כמי שמחפשת את הכיוון, מאיפה הכי נכון להתרומם.
התסכול הקיים בתוכך, הביקורת העצמית, חוסר הערכה עולים ביתר שאת כעת, כשעולה הצורך לשינוי משמעותי פנימי. לסדר חדש ונכון, לבניית עמוד שידרה יציב וחוסן פנימי מול טלטלות המרחב.

ברור לי לגמרי שאת בקושי גדול, יורדת על עצמך ובכך מחלישה את עצמך. אני מכירה מעולה את המנגנון הזה

אלו הדפוסים וההרגלים שלנו שעולים במצבי החולשה והפחד.
אין אדם שאין בו חולשה ופחד, יש שיודעים לגבור עליהם. יש שיודעים לזהות אותם כמחלישים, יש מאיתנו שלעיתים נכנעים להם. זה טבעי, זה אפשרי ואנושי.
אין לך אלא להחליט שאת רוצה להתרומם. זה פשוט, אך גם לא קל.
לעלות במעלה ההר זו משימה הדורשת מאמץ. יש בך את הכוח, זה ברור. חפשי אותו בתוכך ברגע שאת לא יורדת על עצמך.

@}

_את מלקה את עצמך על לא עוול בכפך. לרובנו אין הרבה מה להגיד ורובנו לא כאלה מעניינים. תסתכלי סביבך. אנחנו פה ביחד. מחזיקים ידיים, מחבקים, צוחקים, מעבירים שעות בשהיה משותפת, בלי להרעיש עולמות. סתם. נהנים מהחום האנושי. נעזרים בחום האנושי.
קצת משפחה, קצת חברים, לאלה שהתמזל מזלם יש גם בן זוג וכמובן ילדים קסומים שמזכירים לנו איך לחיות, שמעלים בנו חיוך ואהבה וחמלה ורצון לעטוף ולשמח_
נקודות,בא לי לחבק אותך,פשוט מושלם!
את חשובה לנו למרות שאנחנו לא יודעים מי את, אנחנו כאן כדי לנסות לעזור לך להתרומם אף אחד גם לא שופט אותך,או מצפה ממך לכלום.

_אין אדם שאין בו חולשה ופחד, יש שיודעים לגבור עליהם. יש שיודעים לזהות אותם כמחלישים, יש מאיתנו שלעיתים נכנעים להם. זה טבעי, זה אפשרי ואנושי.
אין לך אלא להחליט שאת רוצה להתרומם. זה פשוט, אך גם לא קל_ שינוי זה קשה וכואב
אבל אחרי שעוברים את הקושי ,מתחזקים מאוד

הייתי רוצה להיות מסוגלת לבטוח מחדש למלא חלל גדול בתוכי להפסיק לבכות בכל פעם כשאני חושבת על מה צופן לי העתיד להעז לחלום להצליח לרצות לדעת שיכולה ולרצות למעני.
אני חיה מתפקדת היטב בעולם ריק מאמונה עד כדי מחשבות לחזור בתשובה ואולי שם למצוא את מה שאיבדתי, לא יכול להיות שהכול נשמט לי ככה מבין הידיים לא הגיוני שהאדם הטוב האוהב והתמים שהייתי ייהרס בצורה בוטה כל כך כמו שנהרסתי, אני מרגישה שלמרות כל הניסיונות שלי לטפס למעלה ולהמשיך לנשום איבדתי את עצמי ואני כבר לא קיימת יותר בשום אופן.
אני כן מנסה באמת שאני מנסה ולא מצליחה לרצות משהו בי לא רוצה לאסוף את השברים ולתקן אלא להחריב כבר עד הסוף למוטט ולא להתמודד יותר עם כלום אבל אז מתעורר כוח החיים ואומר הילדים מה הם עשו רק למענם מוכרחים להמשיך ושוב הפניקה מתערבלת בתוכי והעיניים נעצמות רק לישון בבקשה אני רוצה לישון לא אני רוצה להתרומם מהמקום הזה ואולי אני לא רוצה כבר כלום.
אני יודעת בדיוק מה אני רוצה אני רוצה לרצות לעצמי למעני בשבילי ואני לא מצליחה לגעת ברצון הזה איך רוצים למענך ולא למענם אי אפשר לתלות עליהם את כל האחריות עלי גם לא באמת עוזר לא להתקלח לא לאכול באופן תקין לא לשקם.
איך מתחילים לרצות אולי אם רק אלך לישון למספיק שעות יהיו לי תשובות, אני לא רוצה לגלות משהו חדש בעולם ולא להמציא את הגלגל אני רוצה למצוא את עצמי מחדש ובכלל להפסיק להרגיש ריקה ועצובה להפסיק לבכות להאמין שלחיים יש עדין מה להציע לי ולדעת שהכול לטובה אני לא מצליחה להאמין בזה ולא מרגישה שהכול לטובה.

אני יודעת בדיוק מה אני רוצה אני רוצה לרצות לעצמי למעני בשבילי ואני לא מצליחה לגעת ברצון הזה
הנה, זאת נקודה של רצון, היא כאן

קורא

רקפת יקרה,
לא תמיד אני כאן, אז לפעמים לוקח לי זמן להגיב.
ברגעים הקשים נסי להזכיר לעצמך שזה זמני. הכל זמני, גם זה, גם הסיטואציה הזו הדרמטית, הקשה השחורה משחור.
גם אני קראתי לפני שנים ספר שסופר כתב על דיכאון ועכשיו אני לא מצליחה להיזכר בשם. אולי "חשיכה נראית" אבל לא בטוחה. הספר הזה נתן לי כוח בימים קשים.
כדורים בפני עצמם, יקירה, לא מועילים. אם תצליחי לשלב כדורים עם שיחות, זה יוכל לעזור לך להתרומם. אני מתארת לעצמי כמה זה קשה להביא את עצמך לידי מפגש וטיפול, הייתי שם בעצמי, אבל חלק מהעניין בטיפול, כמעט כל טיפול: כדורים, פרחי באך, הומיאופתיה, עצמת הרכות , חלק גדול יהיה השיחה והתובנות.
ההבנה שאינך נוראה. מותר לך ליפול, מותר לך לקום. כנראה שאותו אני מקסים שהיית מחוברת אליו קרס כי נגע בנקודה חזקה. כשתצאי מהצד השני, תצאי חזקה יותר ומזוקקת יותר.
אם יש לך על מה להודות ומתקשה להודות עלייך קחי לעצמך כל ערב כמה דקות להודות עלייך. בהתחלה אולי בצורה טכנית. אולי רק להודות על כך שעינייך רואות וידייך כותבות. עשי זאת להרגל ואל תוותרי. הודע על כל מה שטוב בך וכל מה שראוי לאהבה, גם אם בינוני, גם אם לא מושלם, גם אם ממוצע לגמרי, גם אם רק החיוך שלך ראוי לאהדה, או הדרך בה את יודעת לטפל בעציצים שלך, או יודעת להקשיב לחברה, או האהבה שלך למוסיקה והכישרון לזכור את כל מילות השירים, אינני יודעת, רק מציעה הצעות. גם אם הדברים מובנים מאליהם ונראים לך טריוויאליים.
לאהוב את עצמנו לא פשוט בעולם הזה שבו אנחנו כל הזמן צריכים להוכיח על מנת לקבל אהבה.
מלבד זאת, כאשר את מצליחה לקום: צאי אל השמש. צאי אליה. אם את מצליחה ללכת לכי, אם לא רק שבי בחוץ על ספסל או אבן וספגי את האנרגיה הסולרית אלייך. זו העונה בה אנחנו יוצאים פחות ומדוכדכים יותר, ברובנו. קחי ויטמינים, B12 , אומגה3 , הם עוזרים לצאת מזה ולפעמים המחסור בהם הוא הסיבה מלכתחילה להתפרקות, על אף שנשמע שאת באמת חוווה משבר לא פשוט.

אני מודה לכל אחד מכם על הרגעים שהוא כאן משהו בדיאלוג פה מקל עלי מאפשר לי לראות שיתכן אחרת, יש לי הרבה על מה להודות לא לוקחת את הדברים הטובים כמובנים מאליהם רק שהם לא מצליחים לגעת בי מספיק אם יש לי בחירה מעדיפה להפסיד את הטוב על מנת להימנע מהרע, אפילו לא באמת רע אלא סוג של חוסר נאמנות עצמית של טשטוש ואי אחיזה במציאות, עצוב לי אני עצובה לא מצליחה להתקדם אל מעבר לעצב הזה. כל הזמן יודעת שחייבת ורוצה לרצות לא להיות חייבת רק לרצות.
לאן נעלמה התשוקה שלי לאן הלכה הידיעה הברורה יש לי ילדים אבל בתוכי תחושה מחניקה שאני לבד הולכת בחושך ולא מוצאת את הדרך, המנהרה ארוכה ואין אור שום סימן לא מוביל אותי החוצה, נראה לי שהגזמתי.
יש לי חלומות בהם אני מתמודדת את המציאות מקשטת בחיוכים וכשלא רואים מסתתרת, אני בטיפול אבל לא מצליחה לאסוף את עצמי עדין הכדורים שומרים עלי בגובה מסוים כמו על חבל מתנדנדת אך לא נופלת לגמרי, הכי מפחיד יהיה ליפול באמת אפילו את זה לא נראה לי שאני מסוגלת לעשות.

המשבר שחוויתי לא פשוט מרגישה מפורקת לגורמים הלב שלי נשבר לרסיסים וקשה לי להאמין שניתן יהיה לאחות אותו מחדש נשארתי ריקה ולא מצליחה להתמלא רגעי האושר שלי הם עם הילדים רק שם מרגישה שהלב עדין פועם אבל אז הם הולכים לישון והכול מתמוטט, אני מתגעגעת ואין לי לאן לחזור, איך טעיתי כלכך ואיך אצליח לצאת מזה, אין לי מושג, לפי הטיפול זה שלב חשוב להתמודד עם המשבר כמו עם סוג של מוות אבל לא נראה לי שיש לי את הכלים לשרוד את זה.
נמאס לי לשמוע את עצמי, רוצה להיות במקום אחר להצליח לצאת לחיים.
ואם לא אצא חזקה יותר ואם אתמוטט ולא אצליח להשתקם? מה יהיה אז.

לפי הטיפול זה שלב חשוב להתמודד עם המשבר כמו עם סוג של מוות אבל לא נראה לי שיש לי את הכלים לשרוד את זה.
הגישה שלי שונה. תיראי אם את מתחברת לזה, אולי זה יכול לעזור לך.

יש טיפולים שלוקחים אותך להתמודד עם מה שהיה כדי ללמוד משהו, להבין ומתוך התהליך להתחזק.
אני מציעה לאנשים שנמצאים בזמן משבר גדול, קושי או מחלה קשה, לשים בצד את מה שקרה, כחלק מתהליך ריפוי שתחילתו היא קריטית.
בצד - לא מתחת לשטיח, מוסתר כאילו לא היה.
בצד - לדעת שקרה, שהיה, שכאב נורא, שיש לכך משמעות גדולה על המקום שבו אני היום.
השלב הראשוני הוא: לראות את הפגיעה ואז במודע לעשות פעולה אקטיבית - להניח בצד.
התחלה כזו של תהליך ריפוי מבשרת על דף חדש נוכחי בחיים. זה הזמן לצאת מהחושך לאור. להיכנס לבית חדש ולהרים את המתג

כבר נעשו בתהליך החדש שתי פעולות אקטיביות, בדרך לריפוי.

מה שקרה מונח בצד
נפתח דף חדש שבו אני מדליקה את האור.

להיות באור זהו תחילתו של מסע הריפוי.
להסכים שהחושך יושב בצד כרגע ולא מנהל את העניינים, ההנהגה עוברת למסלול מואר - זה הקיים בתוכי, זה הנמצא ומחכה לפרוץ החוצה לחיים אחרים.
לאן נעלמה התשוקה שלי לאן הלכה הידיעה הברורה - היא בתוכך. מחכה שהחושך יזוז הצידה והאור יופנה אליה
רוצה להיות במקום אחר להצליח לצאת לחיים - האור, עלומת אור, היא נתיב היציאה שלך לחיים.

יש לי הרבה על מה להודות
אני מתגעגעת
אלו עוברים כעת לקידמת הבמה!
את המשפטים האלו את נושמת לתוכך יחד עם אור. מכניסה אותם פנימה דרך כל מקום שנכון לך.
לאחר מכן, את המילים האלו את שולחת ממך החוצה, אל ההילה שלך, כאילו את קורנת. מקרינה אותם מולך (כמו על מראה) עטופות באור.
את רואה אותן ומעצימה אותן. כך נושמת כמה דקות.

לאחר מכן את נושמת לתוכך את המשפט הבא (לפי אותו המתכון):
אני מחזירה לעצמי את הכוח והאור, אני בתהליך ריפוי.

האם עד כאן משהו מדבר אלייך ?

_נמאס לי לשמוע את עצמי, רוצה להיות במקום אחר להצליח לצאת לחיים.
ואם לא אצא חזקה יותר ואם אתמוטט ולא אצליח להשתקם? מה יהיה אז._
לרצות לזוז למקום אחר דורש מינימום אקטיביות. לרצון יש כוח אדיר, אם נותנים לו להוביל, להיות באור.
את הרצון קל מאוד לרמוס, ואנחנו המומחים המורגלים בזאת

הערך העצמי, הבטחון, הפחדים והכאבים, יודעים מצוין לצאת נגדנו, אותם טיפחנו שנים.
אין לי כל ספק שאת תצאי חזקה, לא חשוב באיזה תהליך תתחילי @}

שולחת חיזוקים ממוקדים לרצון שלך

רקפת, לא כדי להפחית את עוצמת הכאב שאת מתארת או את גודל הפירורים של השברים... גם אני חוויתי פרידה מאוד מאוד קשה. הרסה אותי כליל. הרגשתי שאני סילואטה חלולה. חודשים רבים אם לא שנים, הסתובבתי בתחושה מאוד מאוד קשה: ריקנות, הערכה עצמית פגועה מאוד, געגוע עצום, אכזבה נוראית!, המון המון כאב ועצב. הסתובבתי חלולה המון זמן. אחר כך היה איזה גבר שממש לא עניין אותי, אבל הוא דמה לו, אז הייתי איתו תקופה מסויימת. הוא לפחות עזר לי להצליח לגעת באופן פיסי בלבד במישהו אחר - עלוב ככל שזה יהיה... לאט לאט לאט, הזמן עשה את שלו. התחלתי להתעניין בדברים אחרים, הלכתי ללמוד, הכרתי אנשים חדשים, חברויות חדשות התפתחו ועוד ועוד. הזמן עושה את שלו. אני עדיין רגישה אל האיש הזה מאוד מאוד, אבל כבר חיה את חיי באופן מופרד לחלוטין ולא יודעת - אולי וכניראה שזה היה לטובה. אולי לא היינו חווים זוגיות טובה לאורך השנים.
סבלנות. קחי הכל לאט לאט ובמנות קטנות. יש שם עוד המון יופי והפתעות טובות שמחכות לך.
שבת שלום. @}

כבר כמה פעמים כותבת ומוחקת, לא מצליחה להתרומם.

אולי הכי נכון יהיה לתת לעצמי ליפול לגמרי, אולי דווקא אז אצליח ?

מה זה ליפול לגמרי? ואיך אפשר ליפול כשיש ילדים שצריך לקיים?

לתת לעצמי להרגיש את מה שאני מרגישה מבלי למלא את כל היום בעניינים אחרים לבכות את הבכי ולא לחנוק אותו בלילות לאפשר לכעס להיות לא לנסות להתרומם לא לנסות כלום רק להיות בשקט עד שכל העננים יחלפו לא לחשוב על מה היה מה יהיה ולאן הלאה, בשבילי זה ליפול לא יודעת מה יהיו התוצאות של המצב הזה.

הי רקפת.

מכירה מאד את המקום שאת מתארת מעצמי , מאנשים שמגיעים אלי לשיר, ממשפחה.
זה מקום מאד סובייקטיבי.
קול הקולות הקשים הללו שכאשר מגיעים משתלטים ומשפיעים טוטאלית על הגוף (התכווצויות, תחושת אימה) הם רק קולות.
המקום המאוזן שבך, זה שקשור לכוח החיים, נמצא שם גם כן. הוא לא עזב. לא הלך לשום מקום.

עצם הוודאות הזו יכולה מאד לעזור.

אין טעם להתווכח עם הקולות (הם תמיד ינצחו)
אין מה לחפש מדוע הם מגיעים (כל התעסקות איתם רק מגבירה אותם)
פשוט לפגוש בהם ולדעת בברור כמו שברור שהשמש זורחת כל בוקר: שהם רק קולות
וזהו.

אותו מקום שפוגש בהם הוא בדיוק המקום שקשור לחלק המאוזן שבך, לחלק שקשור לכוח החיים.

קבלי

גדול זה מקום קשה להיות בו.

אני מקשיבה לכם אוספת כל מילה אלי, היום ויתרתי על הניסיון להתרומם ובחרתי להרפות, הוצאתי את עצמי מהמשחק לכמה זמן, רק הילדים ואפס עשיה, אולי מהמקום הזה אצליח לגדול, אולי מכאן אוכל למצוא מה שלי ומה שייך לשאר העולם.

עוקבת אחרי מילותייך ותומכת בך מרחוק.
ההרפיה חשובה בעיני מאין-כמוה, ולדעתי מכוונת אותך לקבלה של המציאות החדשה שעד כה התקשת להסכים לה.
להרפות זה להניח. להרפות זה להסכים.
בהחלט המקום הנכון לצמוח ממנו

לתת לעצמי להרגיש את מה שאני מרגישה מבלי למלא את כל היום בעניינים אחרים לבכות את הבכי ולא לחנוק אותו בלילות לאפשר לכעס להיות לא לנסות להתרומם לא לנסות כלום רק להיות בשקט עד שכל העננים יחלפו לא לחשוב על מה היה מה יהיה ולאן הלאה, בשבילי זה ליפול לא יודעת מה יהיו התוצאות של המצב הזה.
זה נשמע כמו נפילה אל עצמך, לרגשות שלא קיבלו פה וביטוי.
אם הולכים עם תהליך כזה עד הסוף - מאפשרים לרגשות לצוף, הם עשויים לצוף בעוצמה רבה.
כשזה קורה, חשוב מאד לזכור בברור כמו שברור שהשמש זורחת כל בוקר: שהם רק קולות. האימה, התחושה שאני לא שווה כלום, הכאב, מה שיעלה.
ולדעתי חשוב מאד דבר נוסף: אפשרות לבטא. באופן כמה שיותר ממשי. אם זה בכי, לבכות, במידת האפשר בקול. למלל מה את מרגישה. אם זו צעקה - לצעוק. לא תמיד זה מתאפשר עם האנשים מסביב. אז במידה שמתאפשר. גם לבכות לתוך כרית, ולתת איזשהו קול לכאב, זה עדיף בהרבה מלהסתובב עם תחושה לוחצת בגרון. אם יש מישהו שמדי פעם יכול להקשיב - בלי לשפוט ובלי לנחם, רק להקשיב - זה נפלא.
כשאני מרגיש ומבטא רגשות חזקים וקשים, זו תחושה אחרת לגמרי מלהדוף אותם. פעמים רבות זו תחושה של שיחרור עצום. שהבעיה היתה בהדיפה ובכלל לא ברגשות עצמם.

ועוד דבר: קורא בקביעות. לא תמיד מרגיש צורך להגיב

כועסת, כל הזמן כועסת לא מצליחה להפסיק, חוסר נאמנות מוחלט לגבולות של עצמי ואז כועסת מסתכלת על הילדים מוצאת את החולשות שלי בפנים שלהם וכועסת עוד יותר, כישלון מוחלט ולא יודעת איך להמשיך מכאן.
אין שום כיוון מרגישה כמו בלב ים אבל הבעיה שהגעתי לשלב שלא רוצה לשחות יותר הלאה לא בגלל ויתור או רצון לטבוע אלא בגלל שהים רחב ואין סופי, אין יבשה ואיבדתי לגמרי את הדרך אני מפחדת לטבוע שם בלב בים ומכסה את זה כל הזמן אבל זאת תמצית התחושות שלי ואין שום אי באמצע שמקל על החיפוש, הים הזה הוא החיים שלי כרגע בשום נושא אין לי אחיזה, עצוב לי מאד.

אישה יקרה , ראי זאת כתקופה שאולי הקלפים / הכוכבים לא לצידך. והחיים הם גלגל , אנחנו כבר יודעים את זה. הוא עוד יסתובב .

את לא חייבת פה, אבל נראה לי שכדאי שתתחילי להפוך את כל הדימויים שלך לרשימות מן המציאות. מה זה אי עבורך? מה גורם לך להרגיש בלב ים? מה את יכולה לעשות כדי לשנות את זה? מה בדחיפות גדולה יותר ומה פחות? מי יכול לעזור כדי לשנות את השינוי החשוב ביותר שצריך להעשות כרגע? מה עושה לך טוב מעבר לכך? ועוד ועוד. יש לי הרגשה שאת כבר במן שוונג כזה ולא רואה כלום. את לא מסוגלת כבר לראות. זה לא מצב בריא ולא מצב שיכול להוביל אותך אל פתח היציאה. את חייבת לעזור לעצמך או בעצמך, או בעזרת אנשים מבחוץ. רק מעצם זה שאת אומרת שהכל גורף כל כך, כבר מראה ככל הנראה שהמצב לא כל כך קשה כפי שאת מתארת.
את חייבת למצוא את קצה החוט ולהתחיל למשוך אותו. זה פתיר

נקודות ורודות אגדיות פה למעלה

רקפת, אל יאוש. גם אם הוא מציף, החזיקי באמונה. את נוגעת בכולנו. פרידה היא דבר מטלטל וקשה. את נוגעת בפחדים העמוקים שלך עכשיו, רגשות שלא תמיד יש להן שם. מחבקת אותך, מחזקת.

כמה ימים של הפסקה, תודה לכם על החיבוקים ועל כול התמיכה, עוזר לי להרגיש טוב יותר, הפחדים מתקיפים אותי רק בלילה כל מיני חלומות הזויים שלא נעים לחלום, מרגישה שזה פתיר אם רק אצליח להפריד בין שלל המחשבות, היום לא חשבתי על שום דבר הקשור בי היה לי קל יותר, כעסתי פחות.
אי בשבילי הוא סוג של הצלה, של כיוון מקום שאפשר לעצור לזמן מסוים ולנוח, מקום בו אי אפשר לטבוע, הסיבות להרגשה של לב ים נעוצות כולן בחוסר יכולת למצוא קרקע יציבה, בחוסר ודאות מוחלט הקיים בכל תחום בחיי ברגעים אלו בהתבוננות אל מעבר לאופק ולראות שאין שם כלום לא רמזים, לא כיוון, לא וודאות.
אם אקח את מגוון תחומי החיים אין לי מדיניות ברורה לגבי אף אחד מהם, אני לא מכירה את עצמי בכלל כל כך הרבה שנים אני כבר חיה ואין לי שום כיוון כל רגע כמו זיקית מסוגלת להחליף את הדעה שלי, תלוי לאן נושבת הרוח, זה בא לידי ביטוי בכול תחום כן רוצה לא רוצה לא יודעת בטח שאני יודעת.
חוסר היציבות הזה בקושי מאפשר לי לסיים את היום בלי להרגיש אבודה לגמרי, הכדורים מקהים את התחושה הזאת ועוזרים לי למצוא מקום שבו לא אכפת לי, אז מה אם אין לי שום כיוון בסוף השנים יעברו והכול יגמר, האם באמת ככה אפשר להמשיך נראה לי עצוב חייבת לצאת מהמצב הזה.
מוקפת חברים הכול בפנים אצלי לא רוצה למוטט כי עדין יש בי אמונה שיהיה אחרת לא מסכימה לקבל קיום עלוב כזה לא חושבת שמגיע לילדים שלי חלקיקי אמהות עם חיוכים של כאילו.
רגשי אשמה עצלנות, בלבולי מוח, מה הבעיה שלך הרבה אנשים נפרדו לפניך וייפרדו גם אחריך אולי אצלך מדובר בפרידה מהסוג הרע ביותר אבל יש עוד אנשים כמוך מה את מתמוטטת לך כל הזמן תעשי עם עצמך משהו: ספורט, דיאטה, עבודה, טיפוח, ניקיונות, תציבי מטרות ותעמדי בהם - לא מצליח לי, קשורה בחבלים בלתי נראים מקופלת לגמרי, איך אפשר להתחיל לשחרר אותם איך מוצאים את הקצה ומתחילים לפרום?

מוקפת חברים
שמחה על כך, זה בכל זאת מקל, לא?

איך אפשר להתחיל לשחרר אותם איך מוצאים את הקצה ומתחילים לפרום?
ממש כמו שזה קורה בחוט. אני מאמינה גדולה בדרך הסקת המסקנות של גורדג'ייף : תסתכלי על הטבע, החוקים הפיסקליים והכימיים שעובדים עליו עובדים גם עלינו. אם אני חוזרת אל החוט, כשיש פלונטר בשרוך נעל למשל. את תחפשי את החוט הכי קרוב לקצה, תחפשי את החוט שנמצא תחתיו ושם תתפשי עם השיניים ותנסי לשחרר.
אותו דבר גם כאן. צריך לחפש את הקשר הראשון. אולי הוא צריך להיות הקל ביותר. אולי הדחוף ביותר. תחליטי את. אבל אני מאמינה שדבר יוביל לדבר. אל תסתכלי על הכל כי זה מייאש, זה נראה קשר כל כך גדול וסבוך, איך אפשר להתיר. אבל ברור שעם סבלנות והתמדה וכמובן רצון תצליחי כל פעם עם קשר אחד עד שהכל יותר (מהמילה להתיר) (-:

צריך לחפש את הקשר הראשון. אולי הוא צריך להיות הקל ביותר. אולי הדחוף ביותר. תחליטי את. אבל אני מאמינה שדבר יוביל לדבר. אל תסתכלי על הכל כי זה מייאש, זה נראה קשר כל כך גדול וסבוך, איך אפשר להתיר. אבל ברור שעם סבלנות והתמדה וכמובן רצון תצליחי כל פעם עם קשר אחד עד שהכל יותר (מהמילה להתיר)

לא רוצה למוטט כי עדין יש בי אמונה שיהיה אחרת לא מסכימה לקבל קיום עלוב כזה לא חושבת שמגיע לילדים שלי חלקיקי אמהות עם חיוכים של כאילו.
מעולה! אין סיכוי שאת מוותרת. כרגע את חווה קושי גדול אבל זה רק כרגע!
פרק אחד בחייך, גדול, כואב וקשה, אך הוא פרק. קשר שיש להתיר.
לאחר הפרק הזה יבוא המשך לסיפור. החיים ממשיכים והם לגמרי בידייך.
את מוקפת מים, המים שומרים אותך בעבר ומציפים אותך ברגשות, זה אפשרי לנקז את המים ולחבר אותך לאש - לרצון הקיום, היצירה והחדווה.

בנתיים שולחת לך אהבה @}

אתם מדהימים, משהו בחיבוק הגדול וביכולת שלכם להכיל אותי עוזר לי ל... אני לא מוצאת את המילה המתאימה מדובר בסוג של קסם מבחינתי.
כל הלילה חשבתי איזה קצה מהחבל לתפוס ראשון והבנתי שבאמת מדובר בזה כי הכול מתגלגל סביב אותם קשים וכולם קשורים ביכולת שלי לשרוד את המצב ואולי אם אזיז רק את הדבר הראשון השאר כבר קשורים בו באופן בלתי נפרד, הקשר הראשון מכרחי אותי לוותר על האמונה שהמצב בינינו ישתנה הוא מחייב אותי לעשות פעולה אמיתית של ויתור ויתור שיושב על הרבה מאד חלומות שרקמנו ביחד ויתור שמעורר אצלי רגשות אשמה קשים במיוחד, הקצה הראשון מכריח אותי להרפות מאד קשה לי להרפות קשה ממקום רגשי שלא מאמין שבאמת הדברים קורים לי שרוצה לקוות שהכול רק בדמיון שלי ועוד אפשר לתקן, בוויתור הזה עומדת מול מראה ויודעת שאין יותר אפשרות לחזור אחורה או לסגת, זהו נקטתי עמדה ומוכרחה לקחת עליה אחריות.
את באמת מאמינה שאין סיכוי שאוותר, המלים האלו מחזקות אותי למרות שלא באמת יכולה להגיד את זה הרבה פעמים חושבת שבהחלט אפשר שאוותר, לפחות ככה זה נראה לי עכשיו מהצד כי בתקופה האחרונה וויתרתי המון פעמים, איך מנקזים את המים ומתחברים אל האש? מאד מדבר אלי מרגישה שפה נמצא המפתח לתיבה שהסתבכה בכול החוטים.

הי רקפת,
מתוך המקום הפרטי שלי שחווה פרידה אחרי זוגיות ארוכה מאוד, הויתור הזה על כל החלומות המשותפים הופך מאוד קשה כאשר מגלים שמתחתיו במשך השנים האלה אולי לא טיפחנו מספיק את המרכז שלנו.
לפעמים משהו בהגדרה העצמית משתנה כשנמצאים בזוגיות ארוכה, ואנחנו הופכים להיות בהגדרתנו זוג, ומוותרם על ההגדרה שלנו בעיני עצמנו כאינדיוידואלים בתוך זוג, ואז פתאום כשהזוגיות נעלמת, נשאר מן מקום ריק ועקר, איזה מן בור כזה שלא ידענו בכלל שקיים שם מתחת, כי היה לו כיסוי כל השנים האלה - ואז הויתור על חלומות המשותפים והשוגיות שלא תשוב, הופכים מאוד קשים, גם כשברור שהזוגיות הזו לא טובה לנו...
אני כמובן לא אומרת שזאת האופציה היחידה, אבל יכולה לשתף אותך שכך היה אצלי: למרות שתמיד הייתי אדם מאוד עסוק עם חיים מלאים ועיסוקים (או כך חשבתי) כשנגמרה הזוגיות פתאום קלטתי איזה חלק עצום מהזהות העצמית שלי היא לקחה... זה היה ממש כמו לאבד חלק מעצמי ולגלות שבעצם, בהעדר הזוג, אין שם כלום.
הפתרון, הוא להתחיל לאט לאט לבנות מרכז פנימי הולך ומתחזק, חיים עצמאיים, פעולות שמגדירות את עצמך כאדם אינדיבידואל - במובן הזה עשיה, פעולה מחברת אל האש הפנימית ובונה עוצמה ואז גם קל יותר לוותר ומשם קל יותר גם להרפות - ואז ההרפיה באה כבר ממקום אחר מודע ולא מתוך איזו מן קריסת מערכות כללית.
ואם ללכת על דימוי הקשר, אז אולי אם יש פלונטר מאוד מאוד סבוך עם המון קשרים חזקים יותר וחזקים פחות, לפעמים אין יכולת להתחיל מהקשר הראשון, כי יש על גביו כל כך הרבה קשרים קטנים ודגולים אחרים, לפעמים צריך קצת לרופף את הפלונטר הכללי, להתיר פה קשר, שם קשר, בינתיים לעשות דברים שקשורים בבניה העצמית שלך (והאפשרויות בתחום הזה הן אינסופיות), לחזור מידי פעם אל הפלונטר ולראות שאולי משהו בו התרופף קצת, ואפשר לפתוח עוד כמה קשרים, עד שלאט לאט מתקרבים אל הקשר הראשי הראשון שהתחיל את העניין - כי הוא גם זה שקשה יותר להתיר, לפעמים...

שולחת גם אני כוחות נפש וסבלנות @}

הקשר הראשון מכרחי אותי לוותר על האמונה שהמצב בינינו ישתנה הוא מחייב אותי לעשות פעולה אמיתית של ויתור ויתור שיושב על הרבה מאד חלומות שרקמנו ביחד ויתור שמעורר אצלי רגשות אשמה קשים במיוחד, הקצה הראשון מכריח אותי להרפות מאד קשה לי להרפות קשה ממקום רגשי
הקשר הראשון שעליו את מדברת הוא ענק, סבוך וגדול (לדעתי גדול מידי).
אני מסכימה מאוד עם הגבירה בחום, להתיר את הקשרים הפחות סבוכים, אלו שקלים יותר, זו התחלה נכונה לדעתי.

לעשות ויתור מתוך מקום פנימי חזק ובריא זה תהליך.
ויתור ממקום של חולשה יביא איתו תחושות קשות של קורבנות, מסכנות, אכזבה, כעס. זה אולי ויתור על משהו אבל לא ממקום שבאמת מוכן.
אם את זוכרת, למעלה בדף הזה הצעתי לך להניח בצד את ההתמודדות, לא לטאטא את הקושי אלא להניח לו לשם תחילת תהליך הריפוי.
כל התמודדות שכרגע עומדת בפנייך- לפתור קושי, להתיר קשר, לוותר על חלום, דורשים כוחות נפש ורוח.
אמונה מסויימת, רצון, אופטימיות.
כדי לגייס את אלו בזמן זה של קושי ופגיעות את צריכה לדעתי תמיכה כלשהי
כמו שכותבת הגבירה
בינתיים לעשות דברים שקשורים בבניה העצמית שלך (והאפשרויות בתחום הזה הן אינסופיות), לחזור מידי פעם אל הפלונטר ולראות שאולי משהו בו התרופף קצת,

איזה מקורות תמיכה יש לך ?? כל מקור שיעזור לך להתרומם קצת, טיפה, חצי ראש מעל המים, הוא נהדר.

איך מנקזים את המים ומתחברים אל האש? מאד מדבר אלי מרגישה שפה נמצא המפתח לתיבה שהסתבכה בכול החוטים.
את זה אני עושה בטיפול אנרגטי

מכיוון שמאוחר, מבטיחה מחר לנסות לחשוב על דרך נוספת לעזור לך להשיג את המפתח..

את באמת מאמינה שאין סיכוי שאוותר, המלים האלו מחזקות אותי
לגמרי לגמרי מאמינה.
אם לא הייתי מכירה את המקום שבו את נמצאת לא הייתי מרשה לעצמי להגיד זאת.
חשוב לי שתדעי שאת לא לבד. את לא לבד!
הרבה עברו את הדרך הזו, כולנו במסלול של צמיחה, עליה במעלה ההר. כל אחד מתחיל אולי מנקודה קצת שונה, אבל כולנו שם.
מטפסים ועוברים את הקשיים במטרה ללמוד, לגדול, להתפתח.
ומי עוזר לנו - הילדים! הם איתך, את לא לבד!
לא הם יטפלו בך אבל הם יאירו את דרכך. זו המהות שלהם.
יש מלא אנשים שירצו לעזור לך אם רק תבקשי, את לא לבד!
אם תסכימי לראות את מה שמסביבך - כבר תרגישי טוב יותר.

וסיבה נוספת למה אני יודעת שלא תוותרי - אני פשוט מרגישה אותך, את הבפנוכו שלך, מרגישה שיש שם עוצמה בלתי נדלת של כוחות בריאה.
ואני גם יודעת שכוחות אלו שם, כרגע אומנם מכוסים במים, אבל אין להם יכולת לטבוע או להעלם - הם נצחיים!

@} שולחת אור לכוחות שלך @}

מבטיחה מחר לנסות לחשוב על דרך נוספת לעזור לך להשיג את המפתח..
רקפת יקרה, נכון לכרגע אני לא מוצאת דרך לתת לך את מה שאת צריכה מבלי לדבר איתך. מצטערת.
אולי בהמשך, עם התמיכה כאן והכתיבה שלך משהו אחר יתבהר לי, כרגע לא מוצאת תשובה אחרת.

איך מנקזים את המים ומתחברים אל האש? מאד מדבר אלי מרגישה שפה נמצא המפתח לתיבה שהסתבכה בכול החוטים
הי רקפת,
אני חושבת שגם כאן, יש באמת הרבה מאוד דרכים, ומצטרפת אל הדברים של נועה שיש הרבה אנשים שיכולים לעזור (אני אישית מחברת את עצמי ואת תלמידיי אל האש בדרך היוגה, ונועה מסייעת לאנשים באותו הכיוון בטיפול אנרגטי ויש עוד ועוד דרכים נפלאות וטובות להצית בנו את האש הזו ויותר מכך, לשמור עליה דולקת ונשלטת שלא תשרוף - בדיוק במידה שנכונה לנו)
אני גם חושבת שחשוב לזכור שהאש לא נוצרת ומתקיימת לבדה בלי שאר האלמנטים שבנו ולכן חשוב לעודד איזון בין כולם ולראות גם את האש כחלק מהתמונה הכוללת.
אני לא חושבת שיש תשובה אחת, ומעבר לזה לא חושבת שיש מישהו אחד שיכול לתת לך את התשובה או לחסוך ממך את החיפוש של מה שנכון לך: מתוך ניסיוני האישי עם יציאה ממשבר ארוך שנים, את תצטרכי לבדוק ולגשש מה מתאים לך, ואולי גם לטעות.
ובכל מקרה מעודדת אותך לבקש וללמוד לקבל עזרה מאנשים שיש להם את היכולת לעזור לך ומוכנים בשמחה: אני הצעתי את עצמי במעלה הדף, והדף הזה מלא כולו באנשים עם יכולת וכוונות טובות.

מאחלת ערב שקט ונעים @}

בכל מקרה מעודדת אותך לבקש וללמוד לקבל עזרה מאנשים שיש להם את היכולת לעזור לך ומוכנים בשמחה: אני הצעתי את עצמי במעלה הדף, והדף הזה מלא כולו באנשים עם יכולת וכוונות טובות.
מרגישה את זה חזק נדהמת מזה ולא מעזה לפנות,

לא יודעת מאיפה להתחיל להסביר את הבלגן.

אולי דווקא ליצור קשר פרטי עם מישהו אחד על אחד, במייל או בטלפון יכול לאפשר לך לעבור את המכשול הזה?

יקרה, אין שום צורך להזדהות.
לא בטלפון ולא במייל, את אינך נדרשת לומר את שמך או כל דבר אחר שאינך מעוניינת לחשוף.
גם אם אינך יכולה להסביר את הבלגן - מישהו/מישהי בצד השני ידע מה לומר לך!!
@}@}@}
מבקשת בשבילך את האור. מחבקת אותך.

רוצה כל כך ליצור את הקשר, אסירת תודה הכי בעולם.
עוצרת לא מסוגלת, לא מצליחה להסביר לעצמי את הקיפאון הזה, מרגישה שאם אפנה ישירות הכול ייהרס ולא תרצו להקשיב לי יותר, יש רגעים של צמיחה בהם חושבת, הנה הכול היה רק חלום רע ואז התפרקות, כמו היום כשהלכתי להתיר עוד כמה חוטים ועם כל משיכה הרגשתי אפסית וחסרת יכולת, בכיתי המון היום כמעט כל הבוקר ולפני שבכיתי עוד חשבתי שהיום הזה מתחיל טוב.
כבר כמה ימים מחזיקה את עצמי לא לפנות אליכן, למרות טוב הלב והנכונות האמתית, פוחדת להרוס לעצמי הכול, נראה לי שאם רק אתחיל לספר מיד תבינו שהכול שטויות ואני סתם מתחזה חסרת טעם ושוב אהיה לבד.

גל מה שאני מנסה לעשות נכשל, כל רעיון שעולה לי לנסות נהרס, מובלת על ידי אגו שמשתק אותי לא יכולה להשתחרר ממנו, כמה החיים היו פשוטים אם הכול היה מכאיב פחות.
לא רוצה בכלל לצאת מהבית ומהמיטה וכול הזמן נאבקת בתחושות האלו.
נמאס לי להיות עצובה, נמאס לי לחיות את החיים, מרגישה שרק נכשלתי עד היום וכול ניסיון שלי להתרומם לאן שהוא חסר סיכוי.
כתוב לי תפקידך הוא לחיות את חייך, לא להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא פשוט לחיות את חייך - לא יודעת איך לחיות את חיי, לא יודעת איך למצוא עבודה ולגדל ילדים ולקום בבוקר ולהמשיך את היום.
מאבק החיים קשה לי מדי, פשוט קשה.

מאוד קשה להבין כי את כותבת מאוד מסתיר ואין לי שום דבר נגד הצנעת פרטים שאת רוצה להצניע, רק שככה זה נשאר ברמה שאני לא יודעת מה לאמר.
אני לא מבינה למה שנחשוב שאת מתחזה. מה? שהתנאים שלך הרבה יותר טובים ממה שאת מתארת? או שמא את בת של אייל הון ?

יש לי הרגשה שאת "מתבשלת" לקראת הצעד הבא שלך בחיים, הצעד שבו את לוקחת לידייך (גם אם בלי כוחות) את הרצון לשינוי, ומתחילה לצעוד בדרך.
עדיין לא הבשילה העת. את זקוקה לזמן הזה, כאילו "האסימון עדיין לא נחת במקומו" ולא ברמת ההבנה אלא ברמת המוכנות שלך לזוז.
תני לעצמך את הזמן הזה במינימום שיפוט נסי לא להחליש את עצמך עוד, אלא להסכים.
רק להסכים לכך שאת בתהליך עם עצמך.
רק להסכים לכך שזה בסדר עדיין לא לעשות צעד חדש
רק להסכים שגם אם בחוץ או המציאות ניראת אותו דבר, את משתנה. את זזה. לאט לאט עמוק בפנים.

את שופטת את עצמך בחוזקה - חוששת שאנו נשפוט.
הכול ייהרס ולא תרצו להקשיב לי יותר, יש רגעים של צמיחה בהם חושבת, הנה הכול היה רק חלום רע ואז התפרקות
יש כאן באתר אלפי דפי תמיכה.
תמיד יהיו מי שיתמכו, במצבים של התפרקות ובמצבים של התפקחות, במצבים של שינוי או שיתוף מאוד אישי.
אם יקראו לך רקפת או אם יקראו לך &&&, כאן באתר תקבלי תמיכה אם תבקשי.
אני בטוחה כי ברגעים של צמיחה תקבלי כאן בלי סוף חיבוקים וחיזוקים, כפי שכעת את מקבלת.
החשש שלך הוא חלק מתהליך ההבשלה, להסכים עם מי שאת, להתחבר לצורך הפנימי העמוק שמבקש שינוי, ולסמוך על העולם שיתמוך בך בדרך.

בהצלחה!

רקפת יקרה
אני מצטרפת לכל מילה שנועה כתבה.
העולם שבתוכו אנו חיים תמיד יספק תמיכה לתהליכים שאנחנו עוברים בזמן ובמקום המתאימים.
ה-"איך" פחות חשוב.
למדתי את זה בחיי כ"כ הרבה פעמים, איך פתאום יש רגע שהדברים נפתחים בו, נושבת איזו רוח קלה שמאפשרת לרכוב עליה, וזו בתורה מובילה לעשיה שבתורה פותחת איזשהו חלון שבתורו מוביל לדלת שבתורה זורעת זרע לקראת משהו אחר.
זה קורה כך שוב ושוב בחיים שלי ושל הסובבים אותי, ולמרות המודעות לכל זה, זה עדיין לא עזר במצבים מסויימים שלא לפחד, שלא להתייאש, שלא לבטל כל אמונה.
וכמו שנועה אומרת, את זזה כל הזמן (כמו כולנו), בין אם את רואה את זה או לא כרגע, אז נסי להיאחז באמונה הזו, שהכל זז ואת מבשילה ובקרוב יבו רגע שכל מיני דברים יחברו יחד ויאפשרו שינוי אחד (ואחריו עוד אחד וכ')
@}@}@}

רקפת,
קוראת אותך
ונזכרתי בזה
http://www.youtube.com/watch?v=E44bC8V3Ebo
יכול להיות שיעזור בשחרור של איזה קצה חוט

אתן מדהימות המלים שלכן מחזקות אותי ונוסכות בי בטחון, אני מצטערת שלא מפרטת כמעט על הנסיבות ועל הגורמים שהביאו אותי לתחושות האלו מלכתחילה אתן באמת מדהימות.
תודה.

או נועה, מילים כדורבנות

תודה@}
אני מצטערת שלא מפרטת כמעט על הנסיבות ועל הגורמים שהביאו אותי לתחושות האלו מלכתחילה
אל תצטערי, אל תשפטי או תחששי.
הכל מתאים לצורך שלך, ליכולת שלך.
זה הדף שלך, המקום שלך.
<כולנו זקוקים לחסד - המחכימון>
חסד. חמלה. קבלה. גמישות. רכות. הסכמה.