דינמיקה של התמחות

אנונימי

אדם -- נקרא לו משה -- מתחיל לעבוד במקום עבודה חדש. שכרוּ את משה כי הוא מנהל צוות טוב, והיה חסר מנהל כזה בחברה.

במקרה, משה מכיר טוב את, נניח, תוכנת Word. הוא מכיר אותה טוב, אבל לא מומחה. הוא בסך הכל מכיר אותה קצת יותר טוב מכל שאר האנשים במשרד. רק קצת. טיפ-טיפה.

פעם אחת משה רואה מישהו -- נקרא לו יוסי -- במשרד מנסה לעשות משהו ב-Word, ללא הצלחה. אז משה עוזר לו, ומראה לו איך לעשות את זה. בפעם הבאה שליוסי תהיה שאלה ב-Word הוא כנראה ישאל את משה. מעבר לכך, כשלשכן של יוסי בחדר במשרד יש שאלה ב-Word, יוסי אומר לו "לך תשאל את משה, הוא בטח יודע".

כעבור איזה שבועיים, השכן של יוסי ועוד שלושה אנשים מתווכחים האם אפשר או אי-אפשר לעשות משהו ב-Excel. בשלב כלשהו, השכן של יוסי אומר "בואו נשאל את משה". כשהוא שואל את משה, משה מתעצבן קצת שהפריעו לו באמצע העבודה, ומגיב "לא שמעתי על דרך לעשות את זה." אז השכן חוזר לשאר האנשים ואומר: "אי-אפשר לעשות את זה. אם משה לא מכיר דרך אז זה לא קיים."

לא עובר חודש, והנה משה הפך להיות הגורו של החברה בשימוש ב-Office. כל בעיה הכי קטנה מיד קוראים לו. משה, שבא לעבוד בתור מנהל צוות, נעשה איש תמיכה.

וזה בדיוק מה שלדעתי גורם ל-אימפוטנציה ביתית. למעשה, זה גורם ל-אימפוטנציה-סלקטיבית. זה לא שהגבר או האישה לא יכולים לשטוף/לכבס/לנקות/לתלות/לנהוג/לגנן. אלא שבן או בת-הזוג עושים את זה טיפ-טיפה טוב יותר. ולכן הם הופכים להיות המומחים בצוות הביתי. וזהו. עכשיו זה כבר התחום שלהם, ולשני יש שם אימפוטנציה.

אבל לא מדובר על אנשים שהם באמת מומחים, אלא רק טיפ-טיפה טובים יותר מהסביבה שלהם. הטענה שלי היא שמספיק הבדל שולי ביכולת בשביל שבמסגרת קטנה כמו משפחה או משרד כל השאר יפתחו אימפוטנציה.

הצעות לפתרון?

אני חושבת שרועי מאוד צודק.
בכמה סוגים של ייעוץ, העצה היחידה שנתנו לי לפתרון היתה, אם אנסח אותה במונחים החדשים שטבענו באתר הזה:
"תפתחי אימפוטנציה ותראי איך שבעלך ישתפר".
אני מוכרחה להגיד, שהעצה הזאת מאוד הרגיזה אותי. הצביעות, המשחק והמניפולציה לא חברים שלי. לא רוצה.

מה שקרה היה, שבאופן טבעי היו דברים שנאלצתי "לעזוב" בגלל חוסר ברירה. למשל, עם ההריונות שלי, כל נושא האוכל והמטבח ... אז לבעלי לא היתה ברירה אלא ללמוד לתפקד.
למען האימפוטנציה, יש דברים שהקפדתי מאוד לא ללמוד, כדי שרק הוא יבין בהם משהו. למשל, מכונת הקפה שלו. לא יודעת איך לעשות קפה במכונת הקפה, ואני לא מוכנה ללמוד. וזה בכוונה, בניגוד לטבעי, בכוונה כדי שאני אהיה אימפוטנטית בזה.

רועי,

לא מדובר על אנשים שהם באמת מומחים, אלא רק טיפ-טיפה טובים יותר מהסביבה שלהם.

כך גם בדפוס של הצלחה למצליחים.
ברגע שהמשאבים מוקצים יותר למי שהצליח, פער כלשהו בידע גדל באופן מהיר מאד: במודל בדיד זה מתחיל דומה לסדרה הנדסית (עד שמשהו מרסן את התהליך), וברציף - זה דומה לאקספוננציאלי (שוב, עד שמשהו מרסן את התהליך, בדרך כלל כמות המשאבים שאפשר להקצות. משאבים - בין אם כסף ובין אם אתגרים בתחום הספציפי).

חשבתי על זה עוד קצת, ומסקנותי:
רועי צודק, אבל חלקית.
יש הבדלים בין גברים לנשים שקשורים במבנה המוח ובצורת התיפקוד, והם כנראה גורמים לכך שחלק מה אימפוטנציה ביתית תמשיך להקשות עלינו הנשים. יש דברים שגברים פשוט לא מסוגלים לעשות!

נכון, אבל הרשימה היא קצרה בהרבה מזו שניתן היה להבין, ממה שכתבו אנשים ב-אימפוטנציה ביתית. גברים מסוגלים לבשל, לנקות, לטפל בילדים, לכבס, וכו'. כמגדר הם לא מסוגלים ללדת ולהניק, זה הכל. מעבר לזה זה כבר דיון במקרים ספציפיים. כאן כבר נכנסת המשפחה הספציפית, והדינמיקה שלה.

ככלל, אני לא מחזיק במיוחד מתזות של התניות ביולוגיות. להבדיל מרוב (כל?) החיות האחרות, ההתנהגות של בני האדם מאד מושפעת מיכולתם לחשוב. לדוגמא, הגבר מותנה ביולוגית לעבּר כמה שיותר נשים. יחד עם זאת, רוב הגברים בחברה המערבית קושרים את עצמם לאשה אחת. למה? כי הראש שלהם שולט בהתנהגות שלהם יותר מההתניה הביולוגית. יש עוד הרבה דוגמאות לכך, אבל החשיבה חזקה יותר מההתניה הביולוגית ברוב המקרים. יחד עם זאת ההתניה הביולוגית לא נעלמת, ואנו ממשיכים לראות את אותותיה בהתנהגות של האדם, לטוב ולרע.

יש גם דברים שנשים כמגדר פשוט לא מסוגלות לעשות. לדוגמא: טיפול בדברים כבדים (אני כמובן לא מדבר על מקרים קיצוניים של אשת השרירים או משהו כזה, אלא על 99.9% האחרות).

ה-דברים שגברים פשוט לא מסוגלים לעשות הם בדרך כלל דברים שבהם ההתניה הביולוגית של האשה גורמת לה להיות קצת יותר מותאמת לעשייתם. בין בני הזוג נוצרת לה דינמיקה של התמחות, והבעל הופך להיות אימפוטנט בהם. בזוגות שאצלם זה לא כך, ההבדל הדק ביכולת היה כנראה לכיוון השני, או שבני הזוג עבדו על זה על מנת שלא ליפול למלכודת ההתמחות.

אגב, במקרה שלך בשמת, אני מסתכן בהשערה שההבדל השולי ביכולת לא היה בדברים הספציפיים שהזכרת (מוסכים, ניקיון, בישול, וכו'), אלא ביכולת הניהול והשליטה.

רועי, לא הבנתי אם אתה רואה את התופעה לחיוב או לשלילה.
בניגוד לאימפוטנציה לסוגיה, אני חושב שזו צורה טבעית של חלוקת עבודה שיוצרת הסתמכות הדדית. בלי מילים נוצרים תפקידים במשפחה, וכל אחד מוריד מאחריותו חלק מהמטלות.
אם החלוקה לא טובה למישהו במשפחה, המנגנון גם מאפשר איזון. כמו שאתה ממליץ, מישהו מפסיק להתמחות באופן מודע ומכוון, והפער נסגר מחדש.

בעז,
רועי תאר מכניזם, ללא שיפוט.
שיפוט תלוי כבר במערכת ערכים ; מכניזם - לא.

רועי, במקרה לא צדקת.

בבישול שנינו מבשלים יפה, אבל דברים שונים. לדעתי, יש לו יותר כשרון. יש לו נפש אמנותית.
לפעמים הבעל מגיע "אימפוטנט" מהבית, ונמנע בכוונה מלהשתפר.
יש בעלים שרואים זאת לחובתם להשתפר כי הם מאמינים בשיוויון.

יש עוד נושא: ההבדל בין גברים ונשים על הפס גבריות-נשיות. יש למשל הבדל בין גברים שהפן הנשי והפן הגברי באישיותם מאוזנים, לבין גברים שנגיד לא מאוזנים בקיצוניות, שהפן הנשי שלהם "מעוך". יש גם נורמות חברתיות שגורמות לחסימה מפני פוטנציה ביתית אצל גברים, לא תמיד מודעת. ועוד.

בועז, אכן לא התייחסתי למימד השיפוטי.

עבורי הדינמיקה הזו אינה בעייתית בבית, אבל היא כן בעייתית בעבודה. בעבודה אני בדרך כלל מוצא את עצמי במצב שאני קצת יותר טוב מהשאר ב-Office, בתחזוקת Windows, בהכנת מצגות, בארגון טיולים, וכיו"ב. התוצאה היא שאני מתעסק עם עשרות דברים שלא בשבילם באתי, וזה די מבאס. הרבה פעמים בא לי פשוט לצעוק "אנשים, אולי תשקיעו כמה שעות ותלמדו Word/Excel/Powerpoint סופסוף?!". (אל תתפסו אותי ככה -- ברוב המקרים אני משתדל לענות באופן רגוע, או פשוט לעשות בעצמי -- שזה אמנם לא יעיל, אבל הרבה יותר קל מלהתחיל להסביר למישהו איך משתמשים ב-Styles ב-Word, או ב-Conditional Formatting ב-Excel.) רוב האנשים לא מתייחסים לכישורים בהפעלת Office, או תוכנות מחשב בכלל, כלכישורי חיים בסיסיים. לכן הם פשוט לא משקיעים בלימוד שלהם מעבר לרמה מסויימת.

<רועי מוצא את עצמו מקטר על דברים שאי-אפשר לשנות>

רועי, אתה נתת פתרון מושלם ב אימפוטנציה ביתית. מכיוון שבטח זה לא תמיד משבר המאה פשוט תגיד לא, או תתן להם את הכיוון ותחזור אחרי שעה.
האמת שאני גם כזה, אבל אני מודה שאצלי זה מתקשר ישירות ל דחיינות כרונית - תמיד יותר נחמד לעזור למשהו ב-word מלעשות את מה שצריך....

האמת שאני גם כזה, אבל אני מודה שאצלי זה מתקשר ישירות ל דחיינות כרונית - תמיד יותר נחמד לעזור למשהו ב-word מלעשות את מה שצריך....

גם אצלי זה מתקשר ישירות ל דחיינות כרונית - תמיד יותר נחמד_ לבקש ממישהו עזרה נקודתית ב-_משהו ב-word מאשר להשקיע זמן וללמוד את הנושא על בוריו.
(לא שאני לא רוצה, אבל איכשהו לא מגיעה לזה בתוך כל מטלות היומיום. לאו דווקא וורד. סתם כמטאפורה).