את העלון הראשון קיבלתי מחברה ב1996 כאשר בחרתי ללדת ולהביא איתי את התינוק לאוניברסיטה מיישמת את עקרון הרצף, עוד לפני קריאת הספר. זה לא היה קל, אבל זו היתה מלחמה עיקשת להניק ולהיות אמא נוכחת. טיילתי ב1994 בשבטים במזרח הרחוק. ראיתי את הטבעיות בה חיים, מניקים, מטפלים ומגדלים ילדים ולא ידעתי זאת במהלך הטיול אבל זו היתה הכשרה מעולה לשנים הבאות, כאשר אלד את 4 ילדיי, ילדי פלא, ואתמודד עם כל השאלות הקשות לגבי הגבול הדק להגדרת לידה טבעית, הורות, אימהות, חיים בריאים, אמונה, חינוך, משפחה, זוגיות, הייתי חייל בודד במערכה הזו, וגם הסטודנטית היחידה אשר הסתובבה עם תינוק בקנגרו בתוך מעיל בחורף ירושלמי באוניברסיטת הר הצופים, טוב, אולי אחר כך לא כל כך חייל בודד, אחותי הצטרפה אליי חלק מהזמן ו"שמרטפה" את התינוק, כשהיה ברור שאני מתעקשת וככה יהיה... העולם תמך. המרצים הסכימו שיהיה כל עוד הוא לא מרעיש, החברות התחננו להחזיק אותו קצת והיות והוא ינק לפי דרישה, ושקל 12 קילו בגיל חצי שנה, שמחתי לפעמים להניח אותו קצת מהידיים אצל חברה אוהבת. מי יודע כמה תינוקות נולדו ככה, כשהתינוק עם פני המלאך שלו התבונן בעיניים אוהבות בנשים צעירות...
לא תמיד היה לי קל. בחברה שזקוקה מאוד לאנשים המתעקשים להיות הורים (מה פתאום תתחתנו כל כך מוקדם ולפני שסיימתם את התואר? זה אמרו בגיל 25) וכנגד תעשייה שמרנית של בריאות, צרכנות, דוגמות חשיבה תרבותית ופירמוט אוטומטי לאיך צריכים להרגיש... מצאתי את עצמי בלב מאבק.ללידת לבואייה הסכים האיש וללידת בית לא. להנקה לפי דרישה כן. למיטה משותפת לא.
יום אחד החברה הנעימה הזו נתנה לי את העלון הראשון של באופן טבעי ופתאום לא הייתי לבד. וזו היתה הרגשה נהדרת. פתאום יכולתי להתייעץ עם אימהות מנוסות יותר. לספר לחברות. לעסוק יחד בשאלות של חינוך, למדתי תקשורת וניהול חינוך בתקופה ההיא ורעיונות כמו חינוך דמוקרטי וחינוך אנתרופוסופי או חינוך פתוח נתנו מענה לרצון ליצור שינוי במערכת מקובעת. כשהגעתי אל צומת הבחירה "אמא במשרה מלאה או סטודנטית במשרה מלאה" עשיתי בלב שלם את אחת הבחירות הכי קשות בחיי. (והיו לא מעט כאלה) בחרתי להיות אמא לפני הכל. מוכנה לשלם את המחירים הכלכליים החברתיים. לצאת אל מחוץ לזרם, אל מחוץ למסלול השוטף, יחד עם כולם משנה לשנה להכשרה מקצועית לקריירה... ולסבול לפעמים בדידות חברתית, כי חברותיי הטובות השאירו תינוקות במעון ורצו אל לימודי משפטים, כלכלה, ייעוץ חינוכי, תקשורת פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית...
למדתי גינון בגן הבוטני בגבעת רם. למדתי שעות רבות של מחקרים מראשית המאה בהם טיפלו בכל מיני בעיות בריאות באמצעות עבודה גננית. קיבלתי הרבה השראה מחבריי בהולנד קנדה וארצות הברית וביקשתי ליצור מערך של הדרכות בתחום הקהילה, ב1998 עוד לא היה מוכר המושג גינון טיפולי, נפגשתי פעם עם מי שייסדו את הארגון לגינון טיפולי והתלבטנו אם לתרגם את המושג מאנגלית כך, חיפשנו שם קליט שלא יהיה קשה להגיד ולכתוב, שיהיה ברור מה זה. כשהתכוונתי להתחיל בהפקת סדרת סרטים בנושא, יחד עם מספר אנשי מפתח בתחום, העולם התחיל לעוף בקצב מוזר. עברתי תאונת דרכים קשה. לאחריה נולד לי פג בשבוע 32, ניתוח קיסרי. עוד אני מתאוששת מזה, ומשקיעה את כל כולי בהבראתו של הפג, בעבודתי כרכזת תרבות, קהילה קליטה בטיפול בבני הצעיר אשר סבל מפוסט טראומה לאחר תאונת הדרכים ובהשלמת בניית הבית ( תוך כדי טיפול וטיפוח של קרואן ובית בבנייה בו זמנית...) והנה מכה אחר מכה. החל באירועי אינתיפדת 2000 ועד הרגע בו אמרו לי ב 2003 שבן הזוג, אבי ילדיי, האיש אשר איתו חייתי מגיל 16 והיה כל עולמי, גוסס מלוקמיה אקוטית חריפה.
זה היה מספר חודשים אחרי שעזב את הבית והייתי עסוקה בשאלה האם אני יכולה להתגבר על פרידה, והנה, הזעזוע הזה, שאולי עוד רגע...
העולם עצר מבחינתי ברגע ההוא.
הייתי מוכנה לעשות הכל כדי שיחיה.
ובאופן סמלי ביום בו הוא חזר מהשתלת מח העצם, התחילו צירי הלידה של בני הצעיר.
ילדתי, לידה טבעית, עצמאית, (לידה מסובכת אחרי עבר עם ניתוח קיסרי) 32 שעות לידה פעילה ובסיומה לקחנו דם טבורי, פרויקט חדשני של הדסה באותם ימים, השתלת מח עצם מתאי גזע שנלקחו מחבל הטבור,
אחר הלידה היה סיבוך בהוצאת השליה. רופא צעיר משך אותה. קרע את הרחם... 8 שעות ניתוח. הרדמה לא תקינה...
חזרתי הביתה. רק רציתי להבריא ולטפל בילדים.
במקום הראשון היה לאסוף כוחות ול ה ב ר י א. עבודה יומיומית.
התמודדות עם אמנזיה קלה שנגרמת אחרי טראומה. התמודדות עם גוף שמסתגל ל10 מנות קרישה ו4 מנות דם כפולות. כמעט מתתי על שולחן הניתוחים.
הפרופסור אמר "אם היית בבית חולים פריפריאלי היית מתה, 2 דברים הצילו את החיים שלך. הראשון, זה שכבר היית בחדרי ניתוח ולא היה צריך להעביר אותך לשם (הייתי בחדר ניתוח כי התעקשתי עם הרופא הצעיר, היהיר, להרדים אותי לפני הליך הוצאת השלייה... לא יודעת מאיפה היה לי כח להתווכח איתו) השני, זה שהר הצופים מחזיק מספיק מנות דם. אם היית בבית חולים פריפריאלי היית מדממת למוות, ואני מוסיפה, היו לי ילדים לחזור אליהם. תינוק להניק.
אבל אלוהים לגמרי הציל אותי באותו יום,
אחותי סיפרה איך היא ישבה במסדרון וכל עשרים דקות הגיע רופא בכיר יותר בריצה מהירה. חגי הציל את החיים שלי. שמעתי את הקול שלו. התעוררתי כי לא היה מספיק חומר הרדמה ושמעתי אותם מתווכחים... והתעלפתי.
חזרה לחיים.
לטפל בילדים, בגינה, בקהילה, בחברה, בי...
להתפלל.
ככה סביב אישפוזים של דחיית השתל, ואירועי 2003 2004 2005 2006 2007 כאשר אני גרה עם 3 תינוקות וילד צעיר בבית על שפת נחל במדבר יהודה. עשרים דקות נסיעה מירושלים. עשרים דקות להר הצופים. 45 דקות לעין כרם בלילות בהם אני נוסעת לבקר בבית חולים... אוספת את הילדים מהמעון. מטפלת. רוחצת מרדימה, מזמינה בייביסיטר, נוסעת לבית החולים, חוזרת לפנות בוקר, ישינה כמה שעות וקמה בבוקר לארגן את הילדים למסגרות החינוך. כשהעברתי את הבת שלי תהליך חיברות למעון היא היתה בת 10 חודשים. אסרו עליי להביא ילדים למחלקה. בגלל סכנת מחלות ילדות למטופלים. למזלי היא באמת היתה ילדת פלא, והסתגלה למעון בלי תלונות. הייתי משאירה אותה לחצי יום ונוסעת לעין כרם,
להיות בימי הכימותרפיה. בשיחות הרופאים. בסדר היום יומי, מזכירה לו שיש ילדים בבית לחזור אליהם. שיש תינוק שייולד. ושיש סיבה להילחם במחלה.
שתלתי. האמנתי. זרעתי. קיויתי. בניתי, המתנתי. המתנתי בסבלנות.
עדיין ממתינה. עדיין מאמינה ומקווה. ומתפללת.
הילדים גדלו.
ארועי הימים האחרונים ברדיו מהדהדים...
יום אחד אספתי את התינוקת מלאה סימני נשיכה והמטומות. אחד הילדים נשך אותה והמטפלת לא שמה לב. בכיתי כשראיתי את זה... ובכיתי כל הדרך הביתה. המטפלת בכתה. רק הילדה לא בכתה. לא תוך כדי נישוך, מזל שהמטפלת שמה לב. הלב נקרע לראות את זה אבל לא היה מה לעשות אחרי שזה קרה. בדיוק כמו עם הניתוח. רק כשהילדה ביקשה והפצירה לחזור לגן... רק אחרי שהמטפלות התקשרו והתחננו שאביא אותה, חודשיים אחרי, רק אחרי שהבנתי כי זה תהליך סליחה, לתינוק בן שנה, אלוהים יודע מה גרם לו לנהוג כך, אבל גם לי, לסלוח לעצמי שבחרתי לרוץ אל בית החולים תוך שאני משתיקה את האינטואיציה המדריכה אותי לא לעזוב ילדים בשום מסגרת חינוך עד עצמאות מלאה... אמונה שהכל לטובה, והבנה כי אני מוכרחה לחזור לתפקד בעולם מערבי בו אין מקום לתינוקות ויש הבדל בין חברת המבוגרים ובין אוכלוסיות ריכוז...ילדים בריכוזי גיל, ריכוזי חולים, ריכוז קשישים...
רק אז הבנתי מה אני מתפללת... מה מבקשת... ומה יכולה לעשות כדי לשפר את המצב.
עדיין לא עשיתי את כל זאת. החיים המשיכו לטוס ברכבת הרים. ב 2010 חלתה אימי, חמי שאהבתי, נפטר בפתאומיות ואירוע רדף אירוע עד לאותו יום ב2010 בו ירדתי מהרכב בצומת, ואין עליי לא תיק ולא כסף, רק מעיל ארוך וכבד, והתחלתי לטפס אל היישוב דרך מאהלי הבדוים. באותו יום הבנתי את התבנית בה "אופים אותנו" ובחרתי, בחרתי לחיות. בחרתי לא לתת לשום דבר למנוע ממני חזרה אל הפשוט.
אימי. נפטרה מסרטן ריאות ב2013 לאחר תקופת הוספיס ארוכה.
נאלצתי למכור את הבית, וזה סמלי.
לא יכולתי להתחייב למשכנתא בגובה מיליון שקל במציאות של אי ודאות ( היום אני כבר יודעת איך יכולתי להרויח מיליון מתוך מה שהיה לי, אבל אלו נתונים חדשים... ) לא יכולתי לפגוע באיש שאם חייו יעברו זעזוע אולי יחלה שוב.
יכולתי להתעקש להישאר נאמנה. בכל מחיר.
מנסה לאחוז קצוות מנוגדים ומרוחקים...
חזרתי ללמוד ולהשלים את הכשרות התיירות. לרפא את הפצעים בתוך כדי צעידה...
את עצי האגוז וההדרים המיוחדים שלי עקרו העבירו למדורה יחד עם הבית עץ, בית ההתבודדות שלי, בו גידלתי תרנגולות ושלוים... ושהיום אין לי מושג איך היה לי הכח לאסוף את קורות הענק הללו אל גג המכונית, יחד עם המטבח (13 אלף ש) והפרגולות שגייסתי כל פעם כמה שקלים כדי לבנות... יום שלם עלה עשן וגם בלילה היה עמוד עשן סמיך. כמו סמל אינדיאני בסיפורי המלחמה. עשן וחושך. אחר כך התחיל לרדת גשם. העולם בכה בשבילי...
האש פגעה בעצי החרוב אותם גידל חמי האגרונום מזרעים שהנביט יחד עם בני הצעיר לאחר תאונת הדרכים.
זו היתה תחילת. מלחמה, וידעתי שבסופה נ נצח. כי אין שום כח בעולם שיכול לקחת ממני את מי שאני. (אימי נפטרה אחרי 8 חודשים של טיפול נמרץ ובמהלך מחלתה למדנו כלים לריפוי סרטן ומניעתו. זו היתה מלחמה עצומה. לא יכולתי לעזור לה אבל בתוך כדי מחלתה מצאנו רפואות חדשות ויש היום כל כך הרבה דרכים סלולות לריפוי, מניעה והתמודדות עם המחלה..)
בניתי בית, ויום אחד אבנה חדש...
לא הדבר עושה את מי שאני, אלא אני עושה את הדבר.ויש את ההתחדשות. אחרי כל שריפה צומח כר ירוק של דשא.
לא נשאר הרבה מגינת צמחי המרפא שלי, מזל שתמיד חילקתי ייחורים ברוחב לב.
כך כתוב בסיפור הפשוט על בריאת העולם.
מה שאתה נותן, שלך לעולמים, ומה שאתה שומר ואוחז,, יאבד לך...
וכל מה שיש לך לתת ראוי הוא.
הסלוגנים מתחלפים כאן בשורה הצהובה וכעת כתוב, כשאת לא יכולה להכיל יותר, אל תכילי. ואני מחייכת. אל תיכלי.
הרבה הרבה זמן לא גלשתי באתר. יש הרגשה כזו של כמה טוב לחזור,
(כמה טוב שבאת הביתה... זה מזכיר לי, מי אני, מהיכן באתי, לאן אני הולכת). לילה טוב.
טז באלול. אוגוסט 28
