באופן טבעי

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

נכנסתי להריון, ידעתי את זה יום או יומיים אחרי שזה קרה. חצי שנה בערך מדדתי את חום השחר עם מדחום רגיל וגיליתי דברים מאוד מעניינים על השינויים ההורמונליים הבלתי סדירים שלי (שחלות פוליציסטיות). ידעתי מתי אני הולכת לקבל מחזור, מתי אני מבייצת ועכשיו גם מתי נכנסתי להריון. אחרי שבועיים קניתי ערכה שאישרה את מה שכבר ידעתי ואחרי כמה שבועות הלכנו לרופא כדי שישכנע את בעלי שאכן אני בהריון (מה שלא רואים לא קיים D-: ).
הרופא הראה לנו את מי שיקרא מעכשיו ועד ללידה בוטן (בהתאם לגודלו וצורתו הנוכחית) ואמר שהוא גדול בשבוע מהתאריך שאני יודעת. אם נקפוץ לסופו של הסיפור אז הוא אכן נולד בדיוק בסוף שבוע ארבעים לספירת אמא שלו ובסוף שבוע ארבעים ואחת לספירת ד"ר גינדי, לא שזה מוכיח משהו.
הבטן הלכה וגדלה לה ותאריך הלידה המשוער (14/10/2007) התקרב. אנחנו זימנו לשיחה צפופה את בוטן (שכבר היה יותר דומה לדלעת Halloween) והסברנו לו שנקבל אותו בשמחה מתי שיבחר להיוולד אבל אם לא דחוף לו אז נשמח אם יחכה שנסיים את הארועים המתוכננים.
הארועים:
אנחנו חיים בקבוצה בקיבוץ עירוני בנצרת עילית וזוג מהקבוצה עמד להתחתן. הם תכננו שני ארועי חתונה: הראשון, חתונה רבנית מצומצמת על הדשא של הבית של הקבוצה ב 12/10 והשני, חתונה ריבונית מרובת משתתפים ב17/10. בשני הארועים היה לקבוצה תפקידים רבים שכללו סידור וקישוט הבית והחצר לחתונה הרבנית ובישול לאורחים ומגוון אחריויות בחתונה הריבונית שכללו הכנת שלטי הכוונה, קישוט האוטו, אחריות על קשר עם הקייטרינג, די ג'י והכי חשוב – הריקוד שאותו אני בניתי והייתי צריכה להספיק ללמד את הקבוצה ולאמן אותה ביד קשה כולל הדגמת כל התנועות כדי שלא נבייש את המוניטין שלנו שידוע כרקדנים שלא יביישו אפילו את נולד לרקוד 4.
בקיצור, זה היה ממש לא לעניין ללדת לפני, במהלך, או בין התאריכים האלה כי גם אנחנו בנינו על עזרת הקבוצה בלידה ובימים שאחריה (נהגת כוננות, אחראית לסנן ביקורים, אחראי לדאוג שימלאו לנו את המקרר – כמה טוב שיש קבוצה וקיבוץ). זה היה דורש לפצל את המאמצים שגם ככה היו לעוד ארוע נוסף והיה מונע מאתנו להשתתף בשמחות.
החתונה הרבנית התקרבה, אני עזרתי לשפר את מראה הבית (קידוח והוספת מדפים למשל). החתונה הרבנית הגיעה ועברה...
אמשיך כששוב יהיה לי זמן לכתוב.

התל"מ עבר, יום רביעי הגיע ואתו החתונה הריבונית. אני הרגשתי מצויין , הריקוד הלך נהדר ואני ובעלי התמקמנו בשורה האחורית ורקדנו את כל הריקוד עם כמה הקלות להריוניות. רקדתי ונהניתי. מתכון בטוח לתנועתיות ולעזרה להתברגות התינוק באגן.
זהו, נגמרו כל התוכניות וכולם הודיעו לי שעכשיו אני יכולה ללדת.
ביום חמישי קיננתי כמיטב יכולתי ומילאתי את הפריזר בלחמניות שאפיתי ובעוגה ואת המקרר בקערה מלאה בגרעיני רימון אדום דם שפוררתי ממלאי הרימונים שהורדנו מהעץ בגינה.
ביום שישי נסעתי בבוקר לספריה כדי להשאיל ספרים וסרטים כדי להעביר את סוף השבוע בציפיה רגועה ובהנאה או כדי לספק לי תעסוקה לשעות הנקה - לפי התפתחות העניינים.
בערב הלכנו לארוחת ערב שישי עם הקבוצה בדירה המרכזית שלנו וראינו ביחד את "מה השטויות האלה- הריון ולידה" עם עדי אשכנזי. ואכן היו שם כל כך הרבה שטויות שהתפלצתי. מדריכת ההכנה ללידה הסבירה שם כי בלידה הגוף מתמלא פיטוצין (מה קרה לאוקסיטוצין?) והסבירה כי התנוחה בה יולדים היא חצי ישיבה חצי שכיבה עם ברכיים לבטן ונשיפה בלומה. אני די הזדעזעתי שזה מה שלומדות בנות ישראל הטהורות והסברתי לכל הנוכחות בחדר שישכחו ממה שראו. בזמן הצפיה הרגשתי התכווצויות חלשות ועוד לא ידעתי שהפרק הזה יעבור כחוט השני בלידה.
בדרך הביתה (מרחק שני בתים במורד הרחוב) סיפרתי לרני שכנראה שיש צירים חלשים אבל שהתוכנית היא ללכת לישון. טיפ חשוב שלמדתי מחברות: תמיד חשוב לנוח ולישון כל עוד אפשר כי את לא יודעת כמה שעות אח"כ תצטרכי להתאמץ בלי יכולת לישון.
הגענו הביתה ועשינו זרוז לידה טבעי (והמבינות יבינו) לפני השינה.
נרדמנו אבל לא להרבה זמן. אני התחלתי להתעורר מההתכווצויות וכל פעם חזרתי לנמנם. בשלב מסוים הלכתי כל פעם לעשות פיפי (זאת היתה התגובה שלי) וזה העיר את רני שהלך לעשות את מה שהוא תמיד עושה כשהוא לא נרדם בלילה- לכבוש את העולם (במשחק מחשב כמובן (-;)
בערך באחת וחצי הגיע שלב שבו הציר כאב כך שלא יכולתי להעביר אותו במיטה ולא יכולתי לחזור לנמנם.
הסתכלנו קצת על השעון וראינו שהצירים מגיעים בערך כל שלוש דקות. התקשרנו לאביבה עידן, הדולה והמיילדת שלנו

קוראת...
(|תינוק| דף סיפור לידה )

@}

קוראת, מסוקרנת...

גמני קוראת...

או-הו... אכלתי אותה ונכנסתי לדף סיפור לידה לא גמור....
(עד עכשיו התמזל מזלי להיכנס רק לסיפורים גמורים שבהם לא צריך לחכות במתח! נא התחשבות!)
(מזל טוב מראש)

גמאני,...

ומזל טוב

כתבתי המון ואז כשניסיתי לשמור זה כתב שערכו לי את הדף בינתיים ולמרות שממש ניסיתי שלא אז כל מה שכתבתי נעלם )-:
ובחיזוקון מופיע "זה לא נגדך, זה בעדך" - לא משכנע...
מעכשיו אני כותבת בWORD ואח"כ מעתיקה.

הנה ההמשך לבינתיים
(קישור לאביבה http://www.mamy.co.il/ag.aspx?[po]p no[/po]=1&cat id=105&sub id=2046&ad id=66709&ct=mamy ) אביבה אמרה לנו לחכות שעה ולראות שהצירים מצטופפים ונהיים יותר כואבים. אנחנו ראינו בינתיים פרקים מ"המלון של פולטי", אני בישיבה על הכדור עד שבשלב מסוים (בערך אחרי 45 דקות) כבר לא יכלתי להעביר את הצירים בישיבה והייתי צריכה ללכת בזמן הצירים. התקשרנו שוב לאביבה והיא לא התרגשה ואמרה לנו להתחיל לתזמן את הצירים ולהתקשר שוב עוד שעה (אפשר להבין אותה, אמצע הלילה וחבל לצאת מהמיטה אם זה עוד לא דחוף ).

קצת על התוכניות שלנו ללידה. בתור מישהי שראתה את אחותה הקטנה נולדת בבית כשהייתי בת כמעט שמונה בלידה טובה היה ברור לי שהבית זה המקום ללדת בו, לעמות זאת, אמא של רני, בעלי, ילדה שש לידות בבית חולים עפולה ומבחינתו בית חולים זה המקום הנכון ללדת בו ובכל מקרה כל תהליך שעשוי לערב דם נראה לו מסוכן מכדי לעשות אותו בבית. הגענו לפתרון שהיה מתאים לשנינו. אביבה היא מילדת בבית החולים האיטלקי שעובדת גם כדולה ומילדת פרטית. אם הכל מתרחש כשורה אביבה היתה צריכה להעביר אתנו את הלידה בבית כל עוד אפשרי (עד לפתיחה כמעט מלאה) ואז ניסע לבית החולים שנמצא 7 דקות נסיעה מאתנו ונמשיך אתה את הלידה שם.
חוץ מזה אני רציתי שהלידה תהיה שמחה, בכל זאת מסיבת יום ההולדת הראשונה של בוטן. רציתי חגיגה ורציתי שבט. גם כי לי טוב שיש סביבי אנשים שאני אוהבת וטוב לי אתם שיהפכו את זה למסיבה וגם בשביל השבט. אני מאמינה שזו זכות גדולה לתת לבנות אחרות להיות שותפות בלידה לפני שילדו וגם בכלל בלידות אחרות – מלמד, מעצים, מקרב. ביקשתי משתי חברות טובות, הראשונה, שירה, חברה מהקבוצה שלי, לא נשואה ובלי ילדים שגם היתה אחראית להיות בכוננות רכב לבית החולים והנושא קרוב לליבה וידעתי שהיא רגועה ומשרה עליזות. השניה, ענבל, חברה טובה מהקיבוץ, אחות במקצועה, שילדה עם אביבה כמה חודשים לפני זה בלידה מדהימה ששימשה לי השראה וידעתי שהיא מאוד תשמח להיות אתנו ושתחזק אותי.

נחזור לסיפור
התקשרנו לענבל, שהיתה צריכה להגיע מההורים שלה, ולשירה שבאה מיד וטוב שכך. הצירים היו כל שתי דקות בערך ל20 שניות עד דקה וכבר כואבים מכדי שאמדוד זמנים ואכתוב אותם. כל פעם שהיה ציר הייתי קוראת לרני ועושה את ריקוד הצירים (הידיים שלי על העורף שלו, הידיים שלו מעסות לי את הגב התחתון ונעים בתנועות אגן ימינה ושמאלה). שירה תזמנה את הצירים, ענבל הגיעה גם היא. הצירים היו חזקים אבל ממש לא סבלתי ובין ציר לציר פטפטנו, צחקנו, ודיברנו (עם הפסקות באמצע). התלוננו ביחד על עדי אשכנזי. אחרי 50 דקות כאלה בערך החלטנו שדי, הגיע הזמן לקרוא לאביבה. התקשרנו (בערך ב 03:15) ואביבה אמרה שהיא באה.
כשאביבה הגיעה היא בדקה אותי במוניטור והלכנו לבדוק פתיחה. תוצאות הבדיקה: פתיחה של 6 סנטימטר!!!
התגובה שלי: "לא נכון!"
אביבה יצאה מהחדר ובישרה שאין בכלל לידה ואני סתם מזייפת וכשיצאתי סיפרתי להם את הנתונים.
המשכנו להעביר את הצירים בכיף, אביבה עיסתה לי את הגב התחתון וזה היה נפלא. היא למדה את שירה וענבל את העבודה ומאז המשכתי לקבל מסג' בארבע ושש ידיים לאורך רוב הצירים. חלק מהזמן נשענתי על הכדור עם הידיים, קיבלתי מסג' ונגחתי ברני עם הראש. חלק מהזמן נשענתי על הברכיים וחיבקתי את הכדור,

http://lh6.google.co.uk/naamabz/[po]R34yl 6Eh0I[/po]/AAAAAAAAADs/Xk9J7Q9fk U/s144/IMG 0980.JPG

http://lh6.google.co.uk/naamabz/[po]R34yl 6Eh1I[/po]/AAAAAAAAAD0/goUVtlowT58/s144/IMG 0985.JPG
חלק מהזמן אביבה החליפה את רני בריקודים, הלכנו קצת למקלחת (עד שנגמרו המים החמים והיינו צריכים לצאת ולחכות שהדוד יתחמם שוב S-: ). בכל ציר עשיתי מן קול של אההההה כזה. האוירה היתה בהחלט של מסיבה ואפילו שכנעתי את שירה ורני להדגים לאביבה את הריקוד מהחתונה, שמנו את הדיסק וצפינו בהופעה תוך כדי צירים. הצירים הלכו והתחזקו והסתדרו. כל שתי דקות בערך ציר של חצי דקה ודקה לסירוגין. בעשרה לשש אביבה אמרה שנלך לבדוק שוב פתיחה. שירה וענבל התחילו להכין לרני סנדוויצ'ים לחדר הלידה. אביבה בדקה פתיחה והיות תשעה סנטימטרים. יצאנו מהחדר עם ההודעה: סיימו לארוז את התיק ויוצאים. הגבינה הצהובה נשארה על השיש, רני לא יקבל סנדוויצ'ים, בתיק כלי הרחצה שלי הוא ארז את משחת השיניים שלו במקום שלי ואני שכחתי את הארנק על השולחן.

או-הו... אכלתי אותה ונכנסתי לדף סיפור לידה לא גמור....
מזל טוב ובבקשה להמשיך...

ממשיכים
עליתי את כל המדרגות של הבית בין בהפסקה בין הצירים ועברתי עוד אחד חזק לפני הכניסה לאוטו. יצאנו בשיירה של שלוש מכוניות. אני עם רני בספסל האחורי, נשענת על הברכיים בניגוד לכיוון הנסיעה. 7 דקות (בערך שלושה צירים) על השעון ואנחנו יורדים מהאוטו. ענבל מיד לקחה את הארנק של רני כדי להוציא לנו מדבקות, אביבה הגיעה מהכיוון השני וכולנו ביחד עולים לקומת חדרי הלידה ובלי להסס הפמליה כולה נכנסת לחדר הלידה. בבית החולים שלושה חדרי לידה מרווחים ולידם מקלחת. בחדר הלידה כדור פיזיו מוכן לשימוש. אף לידה אחרת לא מתנהלת במקביל וזה נמשך כך כל זמן הלידה חוץ מאשה אחת שהגיעה אחרי שכבר ילדה באוטו.
הגעתי וישר נשענתי על הכדור. הורדתי את הבגדים וזרקתי הצידה. הם עזרו לי ללבוש את החלוק שהיה מיותר לחלוטין מבחינתי ובאמת נעלם לו מתישהו. עליתי למיטה לעשות מוניטור. עומדת על הברכיים עם הפנים לקיר, הצירים כבר ממש כואבים. 20 דקות מוניטור וזה היה ממש מציק. בין ציר לציר חוש ההומור חוזר.
רני מצביע על מיכל עם נוזל ורוד שקוף שתלוי מעל המיטה: "רוצה מיץ פטל?"
אני, חושבת על בית החולים שנמצא בנצרת הערבית ואנחנו כנראה היהודים היחידים שיהיו במחלקה: "אם כבר אז זה מי ורדים" (-;
הלכנו למקלחת ובילינו שם עשרים דקות בערך עד שהתחילו צירי הלחץ.
בערך בשלב הזה אביבה אמרה לשירה וענבל שיצאו כי יש חילופי משמרות והם יתחילו לשאול שאלות אם יראו את כולם בפנים.
אל דאגה, מיד עם תום חילופי המשמרות ענבל חזרה.
שירה חזרה יותר מאוחר כשרני התקשר לבקש שתביא את התיק הגדול מהאוטו והיא נכנסה בלי למצמץ עם הסיסמא: "אני רק תיק ליולדת".
אביבה אמרה לבנות שאני צריכה ללדת עד תשע כי אז מגיעים הרופאים.
כשהתחילו צירי הלחץ אביבה ביקשה שיפקעו לי את המים. זאת היתה יוזמה נחמדה וחסרת משמעות לחלוטין, 2/3 מהמים נשארו בפנים חתומים היטב עם ראשו של יובל שכבר היה נמוך וסתם את הפתח. אחרי הלידה ששאלתי אותה למה היה צריך לפקוע את המים היא הסבירה שהיא חששה ממצב שבו בוטן ימשוך איתו את שק מי השפיר שימשוך אתו את השליה והיא תתחיל להפרד לפני שהוא יוכל לנשום מחוץ לרחם.
אני החלפתי תנוחות: חצי עמידת ברכיים חצי כריעה תוך כדי השענות על רני והחלפת רגליים,
http://lh3.google.co.uk/naamabz/R34ymP6 ... 44/[po]IMG 0993[/po].JPG
עמידת שש, עמידת ברכיים, קצת בכריעה. בהדרגה התעייפתי ונשכבתי יותר על הגב. הרימו לי את המיטה לחצי ישיבה ואני כל פעם עם רגל אחת מכופפת שוכבת יותר על הצד וענבל או רני דוחפים מולי את הרגל.
רצו לעשות לי מוניטור שוב והייתי צריכה לשכב על הגב. אח"כ כבר לא הצלחתי ממש לזוז. הייתי עייפה מכדי להחזיק את השרירים. ניסיתי להיות בכריעה אבל זה היה או לעמוד על המיטה (ואז בדיוק נכנסה הרופאה ונבהלה) או ממש לשבת על הטוסיק בכריעה. חזרנו לשכב אחורה עם רגליים לבטן (עדי אשכנזי, מה את עושה בלידה שלי? ):< ).
כל רגל בשקע כתף של רני וענבל.
במהלך הצירים השתמשתי במשפט שלמדתי מסיפור הלידה של ענבל וכל פעם אמרתי "אני מסוגלת ליותר" (הלידה של ענבל לקחה 40 שעות אחרי ירידת מים בלי שום חומרים מלאכותיים והסתיימה בעמידת שש). אח"כ הם שאלו אותי ואני עניתי שכן. בשלב הזה כבר פשוט לא עניתי ורק חייכתי בחיוך סובל ואמרתי שזה נורא כואב.
אבל עדיין לא איבדתי את השפיות. אולי בעצם הצפת האוקסיטוצין היא בהחלט איבוד שפיות. בחצי שכיבה הבטתי החוצה מחלון החדר וראיתי במרחק את הטיילת שבין נצרת ונצרת עילית ועליה 4 אוטובוסים עם מלא תיירים שמשקיפים לנצרת.
אני: "תראו כמה תיירים באו לראות אותי יולדת" ומנופפת להם לשלום בידי. D-:
בכל ציר לחצתי תוך כדי שששששששש. שירה היתה נושאת הכלים של אביבה ושפכה שמן, ועוד שמן, ועוד שמן וגם בקבוק נוסף של שמן (ביה"ח מחזיק כציוד חובה בחדר) והפירנאום שלי קיבל עיסוי של ספא יוקרתי.
זה לקח זמן. אני לוחצת ולוחצת והם מתחילים לראות את הראש. אני לא כל כך האמנתי אבל עדות של ארבעה אנשים היא לא משהו שאפשר ממש להתעלם ממנו.
שאלתי: "מתי זה כבר הזמן שמרגישים שיוצא קקי אבל יוצא תינוק?" בינתיים מה שיצא יצא אבל לא תינוק.
רני החזיק את המראה וכל פעם ראיתי את הפלומה השעירה מתקרבת. בסוף אביבה כבר שלפה כמה תלתלים החוצה.
אביבה ביקשה שאלחץ בנשיפה בלומה (עדי אשכנזי – אני מאחורייך!).
בתשע ורבע, אחרי שעתיים ורבע של לחיצות תוך כדי קריאה של:
"בוטן בוא" (כל ההריון התאמנתי בראש על להגיד לו "בוא" ולא "צא", זה נראה לי הרבה יותר ידידותי ומזמין). "בוטן, בוא כבר".
הרגשתי את הראש עם היד שלי ולחצתי. הראש יצא ואתו הצפה של מים, שלולית ענקית.
עוד לחיצה או שתיים והגוף בחוץ. אביבה צריכה להחליף את החלוק שנרטב לחלוטין ונזרק על הרצפה כדי לספוג את האגם.
הערכת המשקל שבוע לפני זה היתה 3.100. בוא נניח שהוא עולה 30 גרם ליום, נניח הוא הגיע ל3.300 ועוד טעות לגיטימית בהערכה של 200 גרם – אפשר לחשוב על 3.500.
כשהן ראו את הראש הן כבר אמרו שהוא גדול.
הבוטן שלי יצא 3.910! שמנצ'יק. מזל שלא ידענו קודם, עוד היו לוחצים עלי ללכת לקיסרי או לפחות לעשות חתך חיץ.
הוא יצא עם היד על הלחי באמירת "אויש וי" (בכל זאת אבא שלו פולני עם תעודות) והתנוחה הלא אוירודינמית הזאת בתוספת להיקף ראש לא רחמני במיוחד הביא לשני קרעים קטנים.
הוא על הבטן שלי ואביבה אומרת לרני להחזיק את המספריים.
http://lh3.google.co.uk/naamabz/R34ymP6 ... /QZ1-[po]E y05No[/po]/s144/IMG 0995.JPG
רני לא בטוח שהוא בכלל מבין עברית בשלב הזה משתדל לבצע.
אביבה: "עכשיו תחזיק ותחתוך."
רני: "מה???"
אביבה: "תחזיק ותחתוך"
רני: "מה??? אני לא רוצה"
אביבה: "תחזיק ותחתוך!!" (בחורה אסרטיבית)
רני חותך את חבל הטבור ומקבל את בוטן שבקרוב יקרא שמו יובל.
http://lh4.google.co.uk/naamabz/R34ymf6 ... 44/[po]IMG 1001[/po].JPG
מוציאים את הפמליה שלי מהחדר לצורך תפירה ובאותה הזדמנות מזריקים לי פיטוצין לשריר. היה קצת דימום ובעיקר הרופאה לא יכלה לאפשר לידה שתעבור ללא שום התערבות, נכון? (זוכרים את עדי אשכנזי?)
מסקנה – תפירה – זה לא נעים.
לשאלת הקהל בחדר הלידה איך אני מסכמת: לידה זה לא נעים אבל היה שווה.
יובל חזר אלי ומתחבר ישר לינוק 45 דקות אינטנסיביות.
http://lh3.google.co.uk/naamabz/R34zfP6 ... 44/[po]IMG 1014[/po].JPG

כמה מילים על המחלקה:
חדרים מרווחים עם שתי מיטות (אבל כשבאים עם אביבה מקבלים פרוטקציה וחדר לבד). מיטות נמוכות בצבע עץ – בכלל לא נראה כמו בית חולים, קירות בצבע קרם, הכל חדש. מקלחת צמודה לחדר. תמונות של המשפחה הקדושה מעידות על זה שבית החולים שייך לכנסיה. ארוחות טעימות. שילוב של אוכל ערבי (מג'דרה וסלט עם חמוצים) ושל אוכל איטלקי (פיצה מעולה). רני נשאר לישון איתי בלילה הראשון (לא ביקשנו רשות, הוא פשוט נשאר).
http://lh3.google.co.uk/naamabz/R34zfP6 ... %D7%9D.JPG
אח"כ אביבה ננזפה והורידו את המצעים מהמיטה השניה ואנחנו קיבלנו את המסר. ביות מלא (כמעט שכחו אותנו לגמרי). לא יצא לי לבדוק את התמיכה בהנקה כי באתי עם ידע קודם אבל חוץ מאחות אחת ששאלה אותי בלילה אם הכל בסדר ואם יש לי מספיק חלב (? /-:) היה בסדר. בעקרון אחת מהמילדות היא IBCLC. ביקשנו לא לקבל חיסון צהבת ולא היתה בעיה. כיבדו את הבקשות שלנו.

נשארתי עם קצת תפרים ובצקת ועם ילד מקסים עם תלתלים כהים. בהתחלה חשבנו לעצמנו: "וואו, איזה ילד כהה!" (השוונו לכל החברים עם הילדים הבלונדינים והג'ינג'ים שנולדים להם כל הזמן) אבל כשביקרנו כמה דקות בתינוקיה בבית החולים הבנו שהכל יחסי (כל שאר התינוקות היו ערבים וזה ניכר בהחלט בצבע ובכמות השער) ושהוא בעצם די בלונדיני (סתם).

בדיעבד אני מבינה כמה טוב שאביבה היתה שם. אפילו אם היתה מיילדת אחרת נחמדה לא הייתי סומכת עליה כמו על אביבה. ההכרות המוקדמת שלי עם אביבה אפשרה לי לסמוך עליה במאה אחוז ולהסיר מעצמי כל שליטה. אביבה אמרה לי לשנות תנוחות ועזרה לי וגם כשעשינו דברים שלא בתכנון כמו פקיעת מים ונשיפה בלומה לא פקפקתי לרגע ולא היססתי, לא הייתי צריכה להעלות את רמת ההתגוננות שלי ולא ניסיתי להאבק (דברים שדי יכולים להרוס לידה). ידעתי שאני בידיים טובות.
ובכל זאת – פעם הבאה בבית! D-:
עכשיו אני חושבת שכולנו מרגישים עם זה הרבה יותר בטוח ויודעים שזה ילך יופי ובכל זאת היו חסרונות ללידה בבית החולים.
למרות שאביבה היא נפלאה, יש גבול למה שהיא יכולה להרשות לעצמה לעשות בבית החולים. הייתי צריכה להשאר על המיטה. ואפילו עם שיניתי תנוחות היו לזה מגבלות.
אם הייתי יולדת בבית הייתי יכולה להיות בכריעה נתמכת ולהשאר בתנוחות זקופות בלי להצטרך להפעיל כל כך את השרירים – מה שהיה כנראה מקל על הצירים ומקצר את שלב הלחיצות.

לידה בכל אופן זה רק ההתחלה.
ההמשך מדריכת הנקה עם בעיות בהנקה

מזל טוב למשפחה המתרחבת וליובל המתוק! הסיפור היה מקסים ולמרות העבודה הקשה , האושר והיופי קרנו מהסיפור!

נעמה, זה סיפור מקסים!
מאד את, ענייני ועם הומור.
נראה לי שטוב שלא הייתי שם, אני עוד צעירה מדי בשביל זה...
תמסרי ליובלון נשיקות מהדודה.