סיפור הלידה של עידוׁ
ר ו ב י נ א (2005-12-20T20:54:35):
היום מצאתי את עצמי קוראת שוב סיפור לידה.
זה משהו שאני עושה כמעט באובססיביות מאז מתישהוא בהריון.
בהריון, קראתי וחשבתי איך תהיה הלידה שלי, ואיך הייתי רוצה שתהיה, לידות עם טעם של בית עשו לי תיאבון, דמיינתי לי לידה עם ניחוחות של עוגה בתנור.
עכשיו אני קוראת ונזכרת בלידה שלנו, בפרטים הקטנים שאט אט הופכים לזכרונות רחוקים.
ואז התחלתי לחשוב שאולי באמת הגיע הזמן שאכתוב את סיפור הלידה שלי ושל עידו, בכל זאת, כבר עברו 7 חודשים.
ר ו ב י נ א (2005-12-20T21:12:46):
עידו בא אלינו בהפתעה.
בהתחלה, לא ידענו מה לעשות, עוד לא עברו חודשיים מאז שהכרנו,
אבל האהבה היתה גדולה ופס הורוד על הערכה לגילוי הריון הפך לעיגול קטן עם דופק פועם באולטרסאונד וחימם את ליבנו יותר משתיארנו.
התייעצנו עם חברים וכל אחד אמר לנו את דעתו. שמענו חוויות טובות וקשות על תחילת ההורות, לא ידענו מה לחשוב אבל ההרגשה היתה חד משמעית.
ר ו ב י נ א (2005-12-20T21:37:44):
מתי שהוא בהריון התחלנו לדבר על לידת בית.
ביקרנו חברים שילדו את חמשת ילדיהם בבית, והם סיפרו לנו קצת ונתנו לנו לקרוא את spiritual midwifery (אולי שם התחילה ההתמכרות לסיפורי לידה...)
בהתחלה לא חשבנו שנוכל ללדת אצלנו בבית. אנחנו גרים בבית שנמצא מטרים ספורים מהבית של הדודות שלי. שלוש נשים מבוגרות ולא ממש "אלטרנטיביות"... היה לי ברור שהמשפחה שלי תעשה הכל כדי למנוע ממני ללדת בבית, ולמרות שאולי היה נכון יותר לספר להם ולהכין אותם מראש, לא רציתי לקחת את הסיכון שמישהו ילחץ באמצע הלידה ו... בקיצור - לא סיפרנו למשפחה. סיפרנו להם שההריון צעיר בכמה שבועות ממה שהוא היה באמת וכך גם אף אחד לא ציפה ללידה...
שקלנו לידה אצל אילנה שמש אבל בסוף החלטנו ללדת בבית שלנו - כשפגשנו את המיילדת, זה היה ברור לנו שזה גם יהיה אפשרי, וכדאי, ובטוח.
במהלך ההריון השקעתי המון בלקרוא על לידות. ספגתי המון ידע טכני, קראתי המון סיפורי לידה. הרגשתי את התינוק שלי כל הזמן זז וגדל לו בתוכי, והרגשתי מאד מחוברת אליו.
בדיעבד, אני חושבת שלא הקדשתי מספיק להתחברות אל עצמי - אבל אולי נשמור את הבדיעבדים לאחרכך...
ר ו ב י נ א (2005-12-20T21:49:02):
שבוע 39.
ערב יום הזיכרון.
חבר בא לבקר, אכלנו ארוחת ערב, קרוב לחצות, התעייפתי. עליתי לחדר השני - להתקלח ולישון.
בשירותים גיליתי את הפקק הרירי.
יאאאאאאאאאאאאא
ידעתי שלא אצטרך לחכות עד לשבוע 40... 41... 42.
אבל רגע.
הפקק הרירי זה רק אומר שתוך שבועיים תהיה לידה, אז לא להתרגש.
ר ו ב י נ א (2005-12-20T21:51:36):
מה פתאום לא להתרגש?
ככה העברתי את השעה הבאה. להתרגש? לא להתרגש?
בסוף החבר הלך ורוני עלה למעלה.
סיפרתי לו.
הוא התרגש
אמרתי לו שזה עוד יכול לקחת שבועיים... אז החלטנו עוד לא להתקשר למיילדת.
הלכנו לישון.
ניסינו לפחות.
אבל מהר מאד הבנתי שגם יש לי צירים.
ר ו ב י נ א (2005-12-20T22:04:22):
מדדנו את הזמן בין הצירים וכתבנו על דף. הם היו די קבועים.
החלטנו שכשהם יהיו כל 5 דקות נתקשר למיילדת. היא גרה רחוק.
רוב הלילה לא ישנתי - מהתרגשות. הצירים כאבו אך בדקות שביניהם הרגשתי נהדר.
בבוקר התקשרנו למיילדת, ורוני נסע לעשות כל מיני קניות של הרגע האחרון - נורא רציתי שיהיה בבית אוכל טעים, של בית, כמו בסיפור הלידה שקראתי....
נשארתי לבד בבית.
טלפון מאבא שלי - הוא נמצא אצל האחיות שלו, בבית הסמוך. הביא לי מתנה - עוגת גבינה שיום לפני סיפרתי לאמא שלי שנורא בא לי. בדרך כלל אבא שלי לא פנקן גדול בדברים כאלה. מדהים איך הוא הרגיש, למרות שהם לא דימיונו בכלל שכבר הגיע זמנה של הלידה.
הצלחתי ללכת לשם, לנהל שיחה כביכול רגועה, לקחת את העוגה ולחזור הביתה בדיוק בזמן בין ציר לציר.
ר ו ב י נ א (2005-12-20T22:15:28):
רוני חזר, והתחלנו להכין את בריכה.
המשאבה החשמלית שקנינו הפסיקה לעבוד אחרי כמה דקות .
אז רוני נסע לחפש אחרת, ידנית.
לא זוכרת מה עשיתי בשלב הזה. עשיתי כל מיני דברים, בין הצירים.
גם, המון חברים פתאום התקשרו. לא התכוונתי לספר עד אחרי הלידה, כדי לא ליצור לחץ. אבל חלק הרגישו.
תמר מתחילה (2005-12-20T23:48:47):
קוראת.
זה משהו שאני עושה כמעט באובססיביות מאז מתישהוא בהריון גם אני
![:] :-]](./images/smilies/blush.gif)
מחכה להמשך @}
ר ו ב י נ א (2005-12-20T23:49:04):
רוני חזר עם משאבה וניפח את הבריכה - הכל מוכן ללידה, ירד למטבח להכין פשטידה.
המיילדת הגיעה בצהריים.
הגיעה, אמרה שלום, בדקה מה מצבי ואז צלצל לה הטלפון.
היא יצאה החוצה לדבר.
רוני יצא אחריה להחזיר אותה - שהשכנות-דודות לא ישמעו ויעלה חשדם.
חזר אלי עצבני - היא מתעקשת לדבר בחוץ, על משהו שקשור בלידות.
רגע של מתח. כנראה היא לא קלטה עד כמה זה חשוב שלא יקלטו מה קורה.
בסוף איכשהו זה הסתדר.
בינתיים, צירים כל כמה דקות.
קצת מבוכה. למרות שכבר נפגשנו המון פעמים.
המיילדת מציעה שנלך לסיבוב בים. בהתחלה לא נראה לנו, אבל אנחנו משתכנעים שיש עוד הרבה זמן עד הלידה וקצת אוויר יעזור.
יוצאים מהבית בסוף ציר וצועדים לעבר החוף (דקה הליכה מהבית).
התחיל ציר בירידה לחוף. כואב. עוצרים. אני נשענת, בסוף מתיישבת.
מעבר לרחוב, ניידת מבצעים של חב"ד. בחור בלבוש ברסלבי שואל אם הכל בסדר, אם אנחנו צריכים עזרה.
אנחנו אומרים לו שלא. הוא בכל זאת שואל שוב, מציע הסעה. הציר עובר, אנחנו, משועשעים, ממשיכים לחוף.
שני צעדים על החול הספיקו לי.
ציר חזק.
חוזרים הביתה.
שוב, מתזמנים את הכניסה לחצר עם הרווח בין הצירים שמא יתפסו אותנו השכנות...
ר ו ב י נ א (2005-12-20T23:57:55):
מכאן הרוב מעורבל לי.
אני עולה למעלה, המיילדת מציעה שאנוח. אני מנסה אבל אין מצב לשכב. מסתובבת בחדר. נושמת אל הצירים.
רוני והמיילדת נשארים למטה לאכול
אני לבד.
לי זה נראה כמו שעות, רוני אומר שזה היה ממש מעט זמן.
בסוף הם עלו.
התחלנו למלא את הבריכה. היו לנו שני דודים חשמליים, אחד בכל קומה, וחיברו צינורות מאולטרים כך שניתן יהיה למלא כל פעם מדוד אחר.
מתי שהוא הקאתי.
נכנסתי למים.
הקלה. אבל הצירים ממשיכים לכאוב ושום דבר לא מקל. לא יכולה שיגעו בי. רק מחזיקה לרוני את היד. חזק.
בין הצירים, מדברים, רוני מביא עוד מים חמים מלמטה, ממהר לחזור לציר הבא.
המיילדת מזכירה לנו שיש עוד הרבה זמן.
נגמר יום הזיכרון והתחיל יום העצמאות.
ר ו ב י נ א (2005-12-21T00:21:26):
בבריכה.
בחוץ החשיך והתחילו זיקוקים. רוני והמיילדת יוצאים לראות.
היה נחמד אם הוא היה יוצא עכשיו, אפשר היה לספר שיצא מלווה בזיקוקים... אבל לקטני תוכניות אחרות.
המיילדת מציעה שאשנה קצת תנוחות.
התקבעתי על תנוחות שנוחות לי והיה לי קשה לשנות.
קשה לי וכואב לי ועוד רוצים שאני אעשה כל מיני דברים - אני מתמרדת. לא רוצה.
רוצה שיצא כבר.
הלילה מתקדם והלידה לא.
נהיה לי קר.
המים כבר לא עוזרים והמיילדת מציעה שאצע לקצת.
אני עייפה. הצירים כואבים יותר ויותר.
מפריע לי שלא עשיתי קקי.
פתיחה מלאה.
יורדים המים - חוזרת לי קצת תקווה. גם כבר קצת פחות כואב.
כבר מרגישים את הראש שלו.
אני מרגישה. שעיר רטוב חם רך
אפשר ללחוץ. אני לא יודעת איך, לא מרגישה.
המיילדת מראה לי לאן ללחוץ.
מנסה. הוא מתקדם מתקדם וחוזר פנימה.
.
כך שעתיים.
המיילדת מציעה לי לשנות תנוחות. אני לא רוצה.
המיילדת ורוני מדברים ביניהם - אני לא שומעת אבל יודעת שמשהו קורה.
בזמן הזה, הכלבה שלנו, שהיתה בכל הלידה, מתחילה גם להכנס ללחץ. היא מרגישה את הכאב שלי
בסוף היא אומרת שאם עוד שעה הוא לא יוצא, נלך לבית החולים.
אני מתבאסת.
רוני מבקש ממני להקשיב לה - אני לא מבינה למה לשנות תנוחה. כואב לי ואני עייפה והתינוק לא יוצא.
ממשיכה ללחוץ. "ממושך. תלחצי ממושך."
עוד שעה עוברת.
מתקשרים לאמבולנס.
מבקשים שיבוא בלי לצפור. המוקדן של האמבולנס מתווכח אם המיילדת בטלפון.
אני בינתיים לובשת משהו. בוכה. לא רוצה לבית חולים.
השעה שש, בשש וחצי הדודות יוצאות לעבודה - רק שלא יצאו יחד איתנו.
שש ורבע. אנחנו עומדים ברחוב. האמבולנס הלך לאיבוד בשכונה.
נסיכת השום (2005-12-21T00:34:57):
מחכה להמשך... מזכיר לי את הלידה שלי...
ר ו ב י נ א (2005-12-21T00:42:44):
בסוף הם הגיעו.
שמו אותי על אלונקה על גלגלים כזאת.
כאן בערך נכבה אצלי איזה סוויץ.... כאילו הלידה הזאת כבר לא לגמרי שלי...
נוסעים.
הנסיעה כואבת. החובש מקשקש שטויות. אני מנסה להמשיך ללחוץ - אולי הוא יצא באמבולנס וזהו.
המיילדת עוזרת לי. מעודדת אותי להמשיך.
דווקא עכשיו אני מרגישה פתאום קרובה אליה. סומכת עליה.
מגיעים לוולפסון. הם לא ממש יודעים מה לעשות איתנו - שולחים אותנו למחלקת יולדות - למה? ככה. ביורוקרטיה.
במחלקת יולדות מעיפים מבט ומעיפים אותנו חזרה לחדר לידה.
נכנסים לחדר לידה. המיילדת שלנו מסבירה את המצב. נותנים לרוני ולמיילדת להשאר איתי.
אלודאה בלבן (2005-12-21T08:49:22):
במתח...מחכה....
תמר א (2005-12-21T09:41:28):
גם אני
מנג בין (2005-12-21T12:11:19):
גם אני
הילה ב (2005-12-21T14:51:33):
מחכה....
גמני
בת ההרים (2005-12-21T15:02:55):
גם אני
חלון לים (2005-12-21T16:59:40):
גם אני... אפילו שגילית לי את הסוף

(גם מכורה לסיפורי לידה)
לוטם מרווני (2005-12-21T18:12:19):
מחכה...
ר ו ב י נ א (2005-12-21T18:43:36):
טוב לי לדעת שאתן קוראות. המשך יבוא ברגע שיתפנה לי רגע.
אמא לביאה (2005-12-21T21:02:17):
דחוף המשך בבקשה (לפקוע את המתח)
יעלי לה (2005-12-21T21:35:21):
גם אני במתח פה...
חן נושי (2005-12-21T22:00:57):
רובינה את מרגשת אותי יש לי דמעות בעיניים כשאני קוראת את זה וחושבת עליכם ועל עידודו
אל תשתפני לנו... המשיכי את הסיפור!
חיבוק גדול
הגמד חיוכון (2005-12-21T23:09:45):
כותבת מענין ומרגש. תודה.
גם אני מחכה.
ר ו ב י נ א (2005-12-21T23:16:18):
אוקיי.
חן נושי - מה אני אגיד... את מכירה אותי.
כנראה שעל החלק הבא קצת יותר קשה לי לכתוב.
אז הגענו לחדר לידה.
מכאן החוויה מתחלקת להמון רבדים...
בראש - הכל עבר בסדר. הצוות היה נחמד ואמפטי ועשה הכל כדי שתהיה לי בכל זאת לידה כמו שאני רוצה.
הגוף והנפש יצאו חבולים, כואבים, נעלבים.
אז נכנסנו לחדר לידה. רגע התארגנות - המיילדת מזהה את המיילדת שלי - היא שמעה אותה פעם בהרצאה על לידה טבעית... מחליפות ביניהן מילה או שתיים - באיזה ביתחולים היא עבדה, אם היא מכירה את...
רגע, ההוא של האמבולנס עוד פה - התיישב לו לכתוב את הדוח באמצע החדר.
מגרשים אותו החוצה.
או קיי. מה איתי? צירים אני כבר לא מרגישה. המיילדת מבקשת לפתוח וריד. אני לא רוצה. מחכים עם זה קצת.
מוניטור. אני לא רוצה. אין ברירה. מרכיבים עלי את המוניטורים - החגורות מכאיבות לי, לוחצות.
במוניטור שומעים את הלב של קטני - דהרת סוסים איתנה, כפי שהיתה במהלך כל הלידה.
במוניטור של הצירים - כלום.
אני מעיפה ממני את המוניטור - בהתחלה אף אחד לא שם לב. אחרכך הסתבר שהוא גם ככה לא עבד...
מגיעה גם רופאה.
מדברים על פיטוצין. המיילדת שלי אומרת שכדאי - זה יכול לעזור לו להסתובב חזרה.
הרופאה והמיילדת של הביתחולים בכלל לא חושבות שהוא עורפי.
אני מתרצה ומסכימה שיכניסו לי לווריד.
זה מגביל אותי ומבאס אותי עוד יותר... אני לאט לאט נכבית, ובחוץ סערה.
מימיני המיילדת, שמה לי דברים בווריד. משמאלי רוני. לא מרפה לו מהיד. לידו המיילדת שלנו. אני שומעת אותה לוחשת לרוני - לזה תסכים. לזה לא.
קטטר. הסיוט שלי. לא רוצה. אין ברירה, אולי זה יעזור. לא נורא.
המיטה גבוהה ואני לא יכולה לרדת ממנה. הורידו ממנה את החלק של הרגליים ומתחתי תהום.
המיילדת בודקת אותי. מכאיבה לי ומקבלת מיד בעיטה חזקה. היא לא רגילה ליולדות שמרגישות משהו. כולם בשלב הזה כבר עם אפידורל.
היא מתנצלת. זה לא קורה שוב.
ואני, בינתיים, שולחת ידיים. מרגישה את הראש הרטוב החלק הרך. מנסה לפלס לו מקום, שיצא.
אני זוכרת שהרופאה אמרה, שאת זה היא עוד לא ראתה (והיא ראתה בנות שמכניסות לעצמן קטטר, אבל זה לא... לא יודעת למה דווקא את זה אני זוכרת...)
והראש הרך, יוצא ונכנס. יוצא ונכנס. ולא יוצא מספיק.
וכולם בין הרגליים שלי, תלחצי עוד עוד עוד (וביניהם - היא לא לוחצת טוב, היא לא יודעת ללחוץ...)
ר ו ב י נ א (2005-12-21T23:19:12):
ואקום .
"שהבעל יצא" .
שום בעל ושום יוצא. אני לא מרפה מהיד של רוני לרגע .
צריך לחתוך ,
המספריים לא טובות ,
גם אלה לא ,
וגם אלא ,
חמישה. בכולם ניסו לחתוך אותי - עד שמצאו את החדות .
המיילדת שלנו אומרת לרוני שלא יסתכל .
הוא מסתכל .
מחוויר .
אבל לא עוזב לי את היד .
רעש ,
השרשרת הזאת בתוכי - תלחצי. הרופאה מושכת .
משתחרר .
עוד פעם .
תלחצי עודעודעודעוד
רוני אומר לי שהראש בחוץ ,
והוא כלכך גדול ,
וכלכך קטן ,
והוא עלי ,
רטוב וחלק ורך ,
ואני לא יודעת מה לעשות איתו .
ר ו ב י נ א (2005-12-21T23:21:07):
המיילדת עוזרת לי לקרב אותו לציצי
הוא מלקק. מסתכל. כל כך חזק הקטן הזה. כל כך שלנו.
אנחנו מבקשים שיחכו עם חבל התבור. שיפסיק לפעום.
אבל יש פה רופאת ילדים. היא צריכה לבדוק אותו.
הוא כבר יונק.
אל תקחו אותו.
היא מחכה. חמודה. רק עכשיו שמתי לב שהיא בכלל שם.
בסוף היא הולכת. אומרת שתחזור אחר כך.
רוני מוכן לחתוך את החבל - שוב מחפשים את המספריים החדות.
חותך ולוקחים את העידו הצידה לעטוף אותו.
מחזירים לי אותו.
הרופאה והמיילדת נפרדות מאיתנו - המשמרת שלהן הסתיימה כבר לפני חצי שעה אבל הן נשארו איתי.
באה רופאה חדשה לתפור אותי.
רוני מחזיק את עידו
הוא בוכה. המיילדת שלנו מראה לו איך לתת לו אצבע.
תמר א (2005-12-21T23:24:59):

ר ו ב י נ א (2005-12-21T23:41:31):
נגמר
רוני לוקח את הקטנצ' לתינוקיה כדי לסרב להכל (לא תכננו ללדת בבי"ח אז רוני היה מוכן רק ברמה של - שלא יעשו כלום כלום כלום וכלום.)
אני מועברת למחלקה. המיילדת שלנו באה איתי גם לשם.
לראשונה מאז תחילת הלידה אנחנו לבד. מדברות.
היא עייפה.
רוני חוזר עם הקטנצ' משאיר לי אותו והוא והמיילדת נוסעים אלינו הביתה.
הוא, להביא לי בגדים, היא, קצת לישון. יש לה דרך ארוכה הביתה.
אני והקטני לבד.
יונק.
אחות אחת מטפלת בי יפה. דואגת שיהיה לי נוח. מביאה לי כרית הנקה.
מבינה אותי כשאני לא רוצה להניח אותו, ולו לרגע.
עוד 3 שעות ואנחנו בבית.
אמא לביאה (2005-12-21T23:42:30):
גם אני

יעלי לה (2005-12-21T23:44:27):
וואו.


מזדהה הרבה.
מקנאה קצת (שלך נגמר יותר יפה. שלי כתוב אצלי בדף).
בסוף הוא היה עורפי?
ר ו ב י נ א (2005-12-21T23:48:59):
תודה.
גם אני....
קשה לי לסיים את הסיפור.
הוא נגמר טוב.
באותו הערב, אחרי שניקינו וסידרנו והלכו האורחים ורוני והקטנצ'יק המתוק החדש שלנו כבר נרדמו, לי עוד היה המון כוח - והרגשה מעצימה ונפלאה - עשינו את זה. לפני רגע ילדנו והנה אנחנו בבית, עם ריחות הבישולים שדמיינתי שיהיו, רק קצת אחרת.
ר ו ב י נ א (2005-12-21T23:51:16):
יעלי לה, כן. בסוף הוא היה עורפי.
אני מיד הולכת לבקר בסיפור שלך - היתכן שפיספסתי אותו???!!
הגמד חיוכון (2005-12-22T00:43:06):
רובינונה, ספרי על תגובת הקרובים, איך היה?

ר ו ב י נ א (2005-12-22T00:59:23):
גמדית. מחר. מבטיחה.
ר ו ב י נ א (2005-12-22T07:57:22):
תודה לעורך האלמוני
מנג בין (2005-12-22T08:44:48):
סיפור יפה
@}
נסיכת השום (2005-12-22T09:24:45):
סיפור מקסים. מזדהה המון.
קרוטונית מהמרק הגדול (2005-12-22T09:52:18):
מזדהה הרבה
@}
בת ההרים (2005-12-22T12:10:14):
את אמיצה ועצמתית. קחי איתך את העצמה שגילית בלידה הזו אל הלידה הבאה ותראי שהכל יהיה בדיוק כמו שאת תרצי. ובינתיים-תהני מהאימהות ומהקטן.
הילה ב (2005-12-22T18:04:06):
מזדהה!!!! יום יבוא וגם אאזור כוח ואכתוב את הסיפור שלנו שבמקרה קרה גם ביום העצמאות האחרון...
לוטם מרווני (2005-12-22T19:45:45):
תודה על הסיפור שלך. דמעות שהציפו אותי, והתרגשות.
איזו עוצמה יש בך, איזה כוח מדהים. ושקט, שקט כזה נעים. תודה ומזל טוב להולדת עידו.
תמר מתחילה (2005-12-22T20:19:20):
סיפור יפה, תודה @}
אמא חדשה (2005-12-22T21:07:10):
ממכר, מרגש ומדהים...
המון המון מזל טוב... למרות שלא נגמר בבית, נראה שנגמר עדיין טוב...
המיילדת בודקת אותי. מכאיבה לי ומקבלת מיד בעיטה חזקה. היא לא רגילה ליולדות שמרגישות משהו. כולם בשלב הזה כבר עם אפידורל.
גם אצלי! בעיטות לכל עבר!

תמר ס (2005-12-22T21:10:01):
איזה סיפור יפה @}
ר ו ב י נ א (2005-12-23T00:38:08):
תודה לכל המגיבות
ולשאלתך הגמד חיוכון , הקרובים הגיבו כצפוי - זה לא הפתיע אותם במיוחד כי הם כבר מכירים אותנו ואם הם היו יותר מודעים לאופציה של לידת בית אז בטח הם היו כבר מנחשים... היו אלו שנתנו לי את הנאום ההכרחי על "חוסר אחראיות" וכו... אבל בסוף כולם פרגנו ואפילו הסכימו איתי שטוב שלא שיתפתי אותם לפני הלידה

כמובן שהיו וממשיכים להיות עוד המון אתגרים עם המשפחה - אבל זה כבר סיפור אחר, למקום אחר.
הגמד חיוכון (2005-12-23T14:59:15):
וואו, נחמד שפירגנו, רק חושבת מה היה המצב אצלי...
מלחמת עולם קטנה... עם העלבויות לדורות הבאים.
(הבת שלי לעולליה: זוכרים שפעם סבתא ילדה בבית ולא סיפרה לאפאחד? זהו, בגלל זה אתם גרים עכשיו באפריקה)
חן נושי (2005-12-23T15:44:37):
אין לי מושג איך עושים אייקון של חיבוק!
ר ו ב י נ א (2005-12-23T15:45:40):

נמש (2005-12-24T20:16:28):
וואו איזה סיפור מדהים וגם קצת מפחיד אני בשבוע 28 מתכננת לידת בית והייתי רוצה שתספרי אם אפשר מי היתה המיילדת
ר ו ב י נ א (2005-12-24T21:35:38):
נמש,
זה לא משנה מי היתה המיילדת. היא היתה מעולה. אני בוחרת לא לנקוב בשמה כי לא דיברתי איתה על הרבה מהדברים שכתובים פה, ואני לא חושבת שיהיה נכון לשפוט לטוב או לרע את המיילדת לפי החוויה הסובייקטיבית שאני מביאה לכאן.
אני חושבת וגם כתבתי את זה איפהשהוא בדיעבד שהרבה מהקשיים שהיו לי בלידה באו מזה שלא הייתי מוכנה מספיק - אחד הדברים שלא הכנתי מספיק זה הקשר שלי עם המיילדת - היכולת שלי לסמוך עליה ולהרגיש בנוח בחברתה בשעת הלידה.
זה משהו שאני לוקחת איתי הלאה, לא רק ללידה, כי זה היכולת שלי לתת למישהו לראות אותי בחולשה, בכאב, לתמוך בי.
בהצלחה בלידת בית שלך - אני מקווה לקרוא את הסיפור שלך כאן עוד 3-4 חודשים

ברונית ב (2005-12-25T01:52:55):
נונה, איזה סיפור

כל הזמן חשבתי שהרבה אנרגיה בלידה הלכה על הסתרה - מהדודות, מאבא שלך, שלא יראו, שלא יראו את מי את באמת. הרבה התאפקות.
גם לי היו צירי לחץ של שעתיים ורבע (אי שם לפני המבול) והבנתי אותך כל כך, וחשבתי שזה מדהים איך לידה זה מקום שאין חוכמות - כל הדברים הלא פתורים מגיחים בשיא הביטוי שלהם, כמו היכולת שלי לתת למישהו לראות אותי בחולשה, בכאב, לתמוך בי.
כל העצירות והמחסומים הפנימיים מראים את עצמם בדיוק באיך שהם יושבים בנפש. תודה שסיפרת.
איזו עוצמה יש בך, איזה כוח מדהים. ושקט, שקט כזה נעים. תודה ומזל טוב להולדת עידו.
אלודאה בלבן (2005-12-27T00:24:15):
מדהימה, ומופלאה.
תודה על האומץ לספר עד הסוף (אני דילגתי מהר-מהר על הואקום וישר הגעתי לחלק של הלידה - זה הדבר היחיד שהזכרון שלי מרשה לי לשמור).
הרבה אושר ואהבה,
ממני.
פלוני אלמונית (2006-07-13T16:14:14):
רובינק'ה אני בוכה.
זהר
ילדת טבע (2006-10-22T12:59:46):
עכשיו גם אני יודעת

צילי (2007-05-09T16:07:47):
אחרי שכתבתי לך על התיק למחשב קראתי את סיפור הלידה שלך. תודה לך ששתפת. ירדו לי דמעות. את נהדרת.
קט קטית (2007-05-10T00:36:12):
וואו
וואו וואו וואו

כל הכבוד לך יא גיבורה!!
פפריקה הונגרית (2008-07-10T02:24:55):
לוידעת אם אפשר להוסיף...
גם הגוזלי הקטני שלי, שנולד לפני כמעט 3 חוד' (וואו, איך עבר...) היה עורפי
הייתי בכריעה, והמיילדת (אריאלה, בלניאדו) השכיבה אותי על הגב, ודחפה את היד (לי זה לא כאב, ב"ה ב"ה!) ושחררה אותו מעצם האגן.
מנק' זו- הוא פשוט החליק החוצה תוך 4 לחיצות, כשהיא מנחה אותי איך למתן את היציאה.
אני לא רוצה לחשוב אם הייתי עוברת מה שעברת.... לא הייתי עומדת בזה.
את חזקה!
כולכבוד לך!
(את בהריון שוב, כן? בהצלחה רבה רבה רבה!

>אגב, פפרי מאוד תומכת בזיכרון סלקטיבי.<
ר ו ב י נ א (2008-07-10T07:51:38):
תודה פפריקה
ניקיתי את הדף כדי לפנות מקום לסיפור של הלידה השניה (שהיתה לפני חודשיים).
את הסיפור של עידו לא קראתי כבר הרבה זמן - איך שהוא לא רציתי לקרוא אותו לפני הלידה השניה, וגם עכשיו אני לא רוצה שהוא יתבלבל לי בזכרון עם הלידה החדשה.
אולי אחרי שאכתוב את הסיפור של יאלו, אשב לקרוא שוב...
בינתיים מנסה למצוא זמן לכתוב