עד כמה אנחנו מגדירים עצמנו ע''פ מראנו

[טדליק_נהנאנע*]

עברתי השבוע ניתוח בחניכיים.
כל הפרצוף שלי נפוח עכשיו. בעצם, רב הפרצוף...
אני מרגישה בסדר גמור, הפעם זה עבר גם בלי כאבים.
אבל מתביישת לצאת ככה מהבית.
נסעתי היום ברכבת לבדיקה אצל הרופאה. עברתי אחר כך בבית מרקחת ובגלידריה. וראיתי שאני ממש "מתנצלת" על המראה שלי בפני האנשים שנתנו לי שירות.
אלה אנשים שלא ראו אותי וסביר להניח שלא יראו אותי לעולם. מה אכפת לי מה הם חושבים?!!
ואם לומר את האמת, המראה שלי הוא לא עד כדי כך נוראי גם עכשיו.
על פי רב אני בעלת תווי פנים די נאים (אלא אם בכיתי בכי תמרורים, או אז אני קרפדית למשעי).
כרגע ניתן להגדיר את פני כמתקרבים לבובותיו של ג'ים הנסון בסדרה "אמא אווזה" או כמה מטרוליו החמודים יותר.-
(אף סולד רחב, התרחב עוד קצת, שפה עליונה ברווזית בעליל).
בוציק אפילו לא שאל על המראה שלי. לו הוא לא הפריע כלל.
מלבדו, מי שמכיר אותי מיד רואה כמובן שעבר עלי מכבש זה או אחר.
מי שלא, לא בהכרח יקלוט שאין זה המראה הנורמלי. פשוט יראה בי בחורה מעט כעורה.
וכאן מגיע העניין.
מדוע אני מאבדת את תחושת העצמי, הופכת לצל, לעלה נידף המנסה להסתתר?
אני לא השתניתי, הפרצוף שלי קצת כן.
פתאום כל קומתי שחה, אני לא מיישירה מבט. (אין לי בעיה עם הקרובים אלי- משפחה וחברים.)
עד כמה אני מגדירה את עצמי ע"י המראה החיצוני שלי?
איך יכול להיות שאיבדתי את הידיעה, את הביטחון שלי במי שאני רק בגלל נפיחות יתר?
דווקא הילד שלי, שרגיש לכל פצע קטן על הפנים והגוף ובוחן שוב ושוב, בכלל לא התייחס. אפשר ללמוד ממנו הרבה.

[ש_י_ר_י*]

קודם כל החלמה מהירה
דבר שני - ידוע ומעצבן. לפעמים אם לא חפפתי שבוע ואני הולכת למקום מלא אימהות מתוקתקות עם שובל בושם (מסריח אמנם P-:), אני גם מרגישה את התופעה הנ"ל. באמת נחמד שלקטן שלך זה לא הפריע, ממש כאילו להזכיר לך שזה רק זמני...

[א_יידישע_מאמע*]

פעם נהגתי לחפוף ראש כל בוקר. קייץ חורף בכל מצב. רצתי מהמיטה למקלחת כך במשך למעלה מ25 שנים !
בוקר אחד הייתי חייבת להגיע למקום מסויים בשעה מסויימת והשעון לא צלצל בזמן. קמתי. הסתרקתי. צחצחתי שיניים. לא חפפתי ויצאתי מהבית.
בכל אותו יום הייתי בטוחה שכוווולם. אבל כווווווווולם חושבים אותי למוזנחת. מלוכלכת.... הרגשתי איום ונורא.
איך שהוא לקראת גיל חמישים שיניתי עבודה. התחלתי לעבוד בעבודה שמזיעים בה כל הזמן ומתלכלכים (איזה כיף!!)
פתאום לא היה טעם לחפוף על הבוקר וללכת להתלכלך. והפסקתי את המנהג.
ההרגל הפך לקבע. וגם בזמנים שאני לא עובדת אני פשוט שוכחת לחפוף. לפעמים מגלה אחרי שבוע שכבר ממש כדאי..
ואני לא חושבת שזה מפריע למישהו. בטח לא לי.
בהחלט היופי שלנו הוא בהרגשה שלנו.
אני לעומתך ממש לא יכולה להגיד ש
על פי רב אני בעלת תווי פנים די נאים
אני ממש די מכוערת. באמת. אבל עדיין מצב רוח זה או אחר נותן לי תחושה של קצת יותר יפה או ממש ממש מכוערת.

[אני*]

זה ממש ככה. הדף הזה הוא אמיתי לגמרי.
לי יש חברה שתמיד כשאנחנו מתחבקות ומתנשקות כשנפגשות, אני נהנית מהריח הרענן של השיער שלה. היא מדיפה טוב תמיד.
אני יפה יותר ממנה במונחים של מראה חיצוני, אבל תמיד תמיד מרגישה מוזנחת לידה.
בעצם לא יודעת אם זה קשור לנושא של הדף, מילא.

[טדליק_נהנאנע*]

אני נזכרת איך בתקופת השירות הצבאי, הייתי מש"קית ת"ש (לפני שזרקו אותי מהמערכת), וכיוון שנסעתי לביקורי בית ברכבות, דאגתי לקחת איתי בתיק בגדים שלי שהיו "אני".
במדים הרגשתי כה אבודה, כאילו איבדתי צלם אנוש. הייתי צל של עצמי. עד כדי כך שיום אחד עבר לידי כלב והטיל עלי מימיו.
כלבים לא משתינים על אנשים. הם כן עושים זאת על חפצים דוממים.
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, מפני שהסמליות להרגשה שלי היתה מדוייקת.
איבוד הזהות במדים גרם לכך שפיתחתי אלרגיה שבאה לידי ביטוי בפריחה מכאיבה בחצי גוף.
אלרגיה למדי הדקרון כמו גם למדי הכותנה.
ואני מאלה שלא היו אלרגים לדבר בחייהם. יכולתי ללבוש ניילון ולא הפריע לי.
כמובן שכל המסגרת היתה איומה עבורי, המדים היוו רק הסמן החיצוני.
תמיד החשבתי עצמי לאדם שהחיצוניות לא מעניינת אותו במיוחד.
מתנגדת לדיאטות ולא מוטרדת במיוחד מעליות גדולות במשקל, נוטה להמשך לבחורים לא "נאים" בעיני בעליל, לובשת לא בהכרח מה שמחמיא לי.
והנה, דברים שעיקרם בחיצוניות משפיעים עלי בצורה כה חריפה.

[שחף_אהובי*]

לדעתי זה באותה מידה: עד כמה מראנו הוא ע"פ איך שאנחנו מגדירים את עצמנו.
אני מאמינה גדולה בתאוריית ה "10-80-10" . 10% מאיתנו יפות. ממש יפות. ממש צריכות להתאמץ בשביל לא להיות יפות. 10% מאיתנו מכוערות. יש מה לעשות, אבל ממש צריך להתאמץ.
as for the rest of us :
שאר ה80%  תלויות בעצמן. אם אנחנו רוצות, ומתלבשות ומתאפרות ומסתפרות, ואוהבות את המשקל שלנו, ובעיקר חושבות שאנחנו מדהימות, קטן עלינו הטופ-10.
ואם אנחנו מזניחות את עצמנו, וואי וואי, איך בצ'יק אנחנו נופלות למטה.

אותו חוק לגבי חוכמה, כישרון ורוב החיים.

ובמחשבה שניה, אולי צריך לשנות את זה ל : 5-90-5 .

[חמו_מה*]

יפה כתבת @}

[שיבולת*]

שחף אהובי - וואלה!

[עירית_לוי]

לדעתי זה באותה מידה: עד כמה מראנו הוא ע"פ איך שאנחנו מגדירים את עצמנו.

שחף, גם אני אהבתי.

[עננים_בקפה*]

מבחינתי המראה שלי הוא חלק מהזהות הכללית שלי, מהתפיסה שלי את עצמי כאדם. כמו שאני מגדירה את עצמי בתחומים אחרים כמו מגדר, שיכות לאומית, תרבות, ומצב משפחתי. מבחינתי אני אשה ,אם ,בת זוג, ישראלית,דוברת עברית, בעלת מבנה גוף ממוצע, קצוצת שער וג'ינג'ית מבקבוק. שינוי בכל אחד מהפרמטרים האלו ישנה את ההגדרה הכוללת. נכון שחלק המדברים קשים יותר לשינוי (כמו מגדר) חלק תלוים לא רק בי (בת זוג) וחלקם פרמננטיים (אם) אבל לכל אחד מהם חלק בהגדרת ה"אני".