על הלידה ואחרי

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים, דף סיפור לידה קיסרית}

[אורורה*]

לא יודעת מאיפה להתחיל, וזה גם ייצא ארוך נורא (גם בגלל שבחיים זה ארוך נורא) אז אעשה את זה בחלקים, חלקים (ככל האפשר עם תינוק בן חודשיים וחצי) ואתחיל בלידה, אבל רק שתזכרו, זה לא סיפור לידה ממש...

אז ככה, בשלהי שבוע 41 הגעתי למיון ליס עם ירידת מים בטפטופים. חיכינו בבית 24 שעות, לא עזר, עדיין המשיכו לי הטפטופים.
הגענו וכמובן שביקשתי להתאשפז ולא לרוץ לזירוז, כי רצינו את החדר הטבעי שלהם, ובנינו על לידה טבעית.
לא אפרט יותר מידי, רק אציין שכעבור 24 שעות נוספות כמעט ללא שינה, עם נסיונות הפחדה מטורפים, ועם צירים חלשים ונעלמים - הגענו לחדר לידה - רגיל ועם זירוז פיטוצין.
ושם התחיל הסיוט הגדול - 3 ימים מלאים שבילינו, הבעל ואני, בחברת 6 משמרות מלאות של מיילדות ורופאים(אז חשבתי שהכרתי את כל הצוות - אבל לא - הכרתי אותם אחר כך הרבה יותר טוב....)

משכתי כמעט 11 שעות של צירי פיטוצין בלי משככי כאבים ובלי יכולת לזוז כי הייתי עם עירוי ומחוברת למוניטור. לא יכולתי לזוז, רק לשכב ולנשום ולדמיין ולחבק את נועם.האמת? אין לי מושג איך משכתי כל כך הרבה זמן עד פתיחה 3, אולי כי כל כך הייתי מודעת לחשיבות של זה, ועד כמה שאני לא רוצה שתיתקע לי הלידה... אבל אחרי 11 שעות של כאבים מטורפים בלי יכולת התמודדות מינימלית חוץ ממסג' בגב וקולות נמוכים, הרגשתי שאני משתגעת. צירים צפופים ואיומים... ביקשתי אפידורל. לא אלאה אתכם, אבל זו אחת החוויות הפחות נעימות, ומה שהיה לי הכי קשה זה הקטטר, החוסר שליטה הזה על פלג הגוף התחתון, החוסר אונים המוחלט וההחשפות הכל כך לא טבעית לאדם זר... הרי בלידה זה שונה מקטטר. זה כל כך לא טבעי. והשכיבה שם, שעות על גבי שעות שהפתיחה לא מתקדמת, ודווקא היה לי צוות מעולה. חוץ מרופאה נוראית אחת, כולן היו מדהימות.
וככה סחסבנו וסחבנו, מותשים לחלוטין, כל כך פחדתי שבסוף לא יהיה לי כוח ללחוץ...

[אורורה*]

בשלב מסויים נגמר האפידורל. פשוט נגמר. היה יום מאד עמוס בחדר הלידה ואמרו לי לחכות למרדים. אז חיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. במשך שעה ומשהו חיכיתי, כבר נראה לי שהתחילו לי צירי הלחץ, זה היה נורא, התחלתי לצעוק אל הדלת, שאם הם לא שולחים מרדים מיידית אני תובעת להם את הצורה, ובחיים הם לא יעבדו יותר, והכל בצרחות אימים - ואז הבנתי פתאום שהגעתי לשלב המעבר, ואני בלי אפידורל. כשהגיע המרדים לבסוף, הגיע איתו רופא שבדק ואישר: את בפתיחה 9. לא האמנתי, סוף סוף.

[אורורה*]

ואז.... אז ירד הדופק, והיה מיקוניום ושלחו אותי לניתוח חירום, והלידה הטבעית שרציתי נגמרה כסיוט אחד גדול.

וכאן התחיל הסיפור שלי (שהוא לא סיפור לידה, כבר אמרתי...) - כשקיבלתי את דרור, קטן כזה ומקסים.
הכל היה בעצם בסדר. דרור ינק בלי בעיות והימים בבית חולים ובמלונית עברו בסדר בין הנקה להנקה. ואז חזרנו הביתה, בהתרגשות גדולה.

ויום אחר כך, התחיל חום. גבוה מאד. על רופא לא הסכמתי לשמוע, חשבתי שקיבלתי איזה נגיף או שאני סתם מצוננת. רק כשהחום נמשך גם יום לאחר מכן הסכמתי ללכת לרופא, בלילה, כבר לא יכולתי לעמוד.
הופניתי מייד למיון נשים. מאוכזבת, מפוחדת, בוכה. חיכיתי שם לתוצאות בדיקת הדם שלי, כשדרור בסל קל ישן ומחייך לעצמו, ורציתי רק לחזור הביתה ולהיות איתו. הוא היה בן 7 ימים.
כשחזרו התוצאות חשכו עיני הרופא, תרתי משמע, והסיכוי שלי לחזור הביתה חדל להתקיים. הופניתי באופן בהול לבדיקות, אמרו שיש לי זיהום שהם עדיין לא יודעים מה מקורו.

[יהללוך_מלאכים*]

עכשיו אני לא אצליח להרדם
מקווה שהסוף טוב ואת והילדים בסדר

[יעלי_לה]

אתחיל בלידה, אבל רק שתזכרו, זה לא סיפור לידה ממש...
כאן התחיל הסיפור שלי (שהוא לא סיפור לידה, כבר אמרתי...

יקירתי מתוקתי, זה סיפור לידה. אני כל-כך כל-כך כל-כך מבינה מה את מרגישה (רגשות לאחר ניתוח קיסרי). מאחלת לך שלא יעבור כל-כך הרבה זמן (כמו שעבר אצלי) עד שתרגישי ככה בעצמך (ככה, כלומר שילדת).

במתח לשמוע את ההמשך, מקווה שהסוף טוב ואת והילדים בסדר

[אורורה*]

תודה מתוקות, עכשיו אני בסדר (פחות או יותר...)
התכוונתי לזה שזה לא סיפור לידה במובן הסטנדרטי, בגלל שהלידה היא רק התחלה נוראית למה שקרה מאז, שתיכף אמשיך לספרו...
בכל אופן המון תודה על ההקשבה ועל האיכפתיות.!

[אורורה*]

באותו יום שהגעתי למיון והרופא אמר שדחוף למחלקת נשים, השעה הייתה כבר 2 בלילה, ואני החלטתי שאני לא מתאשפזת בלי הילד שלי. מילא שחתכו אותי, מילא שלא ראיתי אותו אלא 7 שעות אחרי הניתוח כי הוא היה בניטור, אבל עכשיו - שאני איתו ומניקה אותו והוא רק בן 7 ימים, עכשיו להיפרד ממנו? ידעתי שנדפק לי כל הקשר הראשוני איתו, ולא הייתי מוכנה שייקחו לי אותו שוב. למרבית המזל, או שהתחינות שלי עזרו, או שזו המדיניות שלהם, או שזה סתם מזל - סידרו לי חדר לבד עם דרור ועם הבעל. זה לבדו שמר על שפיות דעתי בהתחלה, כשהבנתי שאני לא עוזבת את הילד שלי ולא את בעלי, שכל כך עזר ותמך בי.

ואז.... אז הגעתי לבדיקה, ירד לי דם מהצלקת וקדחתי מחום, הרופא האנטיפת אמר לי ישר: "תעלי על הכיסא, תורידי תחתונים ותפתחי רגליים". ישר התחלתי לרעוד.אחרי הטראומה שעברתי בניתוח, והכאבים שהיו לי עכשיו, לא יכולתי לסבול שייגעו בי, פשוט לא יכולתי. הוא ניסה להסביר לי שצריך לפתוח שוב את התפרים ולבדוק מה קורה שם, ולא הסכמתי. לא יכלתי פשוט. ישבתי שם ורעדתי, בחוץ, מעשנת סיגרייה אחרי סיגרייה ובוכה, מסתכלת על דרור...

בסופו של דבר העלו אותי למחלקה בלי הבדיקה הזו, לא לפני שעברתי ברנטגן לעשות צילום ונחתתי על המיטה ב5 וחצי לפנות בוקר.
ב7 העיר אותי רופא בגסות. "אז את זו שמסרבת בתוקף לטיפול? אני צריך להסביר לך מה יכול לקרות?"
בכיתי. התחננתי לעוד שעה שעתיים לישון, אמרתי שאני מטושטשת, שאני אחרי לידה, שלא ישנתי בלילה ואני חייבת להתאושש קצת. הוא התרצה לבסוף, אבל חזר כעבור שעתיים עם פמלייה.

[אורורה*]

לא הייתי מסוגלת שייגעו בי. לא הבנתי מה קורה לי, מה רוצים ממני, היו לי כבר כאבים בלתי נסבלים. אחרי נסיונות הפחדה חוזרים ונשנים הם הלכו. בכיתי לנועם שאני רוצה הביתה. רק הביתה. בסה"כ הייתי צריכה איזה סמכות אכפתית, משיהו מהצוות שילטף לי את הראש, שירגיע אותי קצת.
בצהריים הוא הגיע. מנהל בית החולים ליס. כמו המלאך השומר שלי.
הוא הגיע, חייך אליי בעדינות, ושאל אם הוא יכול לבדוק אותי, ושזה יהיה קל, ככל האפשר, וצחק אליי כל הדרך לחדר הטיפולים, והצליח אפילו לסחוט ממני חיוך, לפני ששכבתי על המיטה וחוויתי כאבים שהסכמתי, למרבית הפלא, לספוג סוף סוף, כי הרגשתי שאני בידיים טובות. הוא ביצע בדיקה וניקוי בעצמו.
מה אגיד לכם, השיטות לניקוז פצעים מוגלתיים של ניתוח לא השתנו מאז המאה ה-16 - אין הרדמה מקומית, אין שיכוך כאבים, והכל ככה - בידיים. סיוט שאי אפשר לתאר.

[אורורה*]

יעלי לה, איך אני מסירה את התיוג כסיפור לידה? הלידה היא קצה קצהו של הקרחון, ונורא בא לי לשתף...

[יעלי_לה]

הסרתי את התיוג. אבל זה לא משנה. הוא מתאים ככה או ככה. ותמיד אפשר להחזיר, להסיר, אז איך שאת רוצה. @}
קראת את הסיפור שלא סופר מעולם?

[חגית_ל*]

אוי! זוועה!!!

[אורורה*]

חגית-ל, כן, די זוועה. לידה נדירה במגעילותה, בכל אופן המון המון תודה וחיבוק בחזרה.

[אורורה*]

יעלי-לה, כן, קראתי את הסיפור של הערסית, כתוב מדהים. מתחת למילים זה נשמע נורא ואיום, אבל, חשבתי על זה, והלוואי ולפחות הייתה לי לידת בית לפני כן, למרות שאין אה וואי, זה אולי יותר טראומתי....

[אורורה*]

טוב, אז.... אמשיך:
אחרי שנגמר הטיפול הזוועתי, המשכתי להיות במחלקה. התכוננתי בצהריים ללכת לברית של דרור, שנקבעה לאותו יום ב-3 וחצי. אבל הרגשתי רע מאד, בקושי הצלחתי להתארגן, ניסינו באותו בוקר לארגן מוהל חלופי שיגע לאיכילוב, משהו, אבל לא הצלחנו. המוהל שלנו היה אמור להגיע לצפון לחמותי בצהריים, הלבשנו את דרור בחליפה שקנינו במיוחד בניו יורק, ואני? מרגישה נורא, צמרמורות, רועדת בכל הגוף.
ב-2 הגיעו לבדוק אותי ולאשר לי לצאת ולחזור. מבט אחד והבנתי שאני לא נוסעת. מדדו לי חום - 39.5 מעלות. לא רק שלא נסעתי, גם חוברתי מייד לעירוי נוזלים.
עלתה האופציה לדחות את הברית לגיל חודש של דרור. לא הסכמתי. לא רציתי שהוא יסבול יותר בגלל זה.

בעלי ודרור נסעו לברית ואני נותרתי מדמדמת במיטה, פשוט ישבתי ובכיתי כל השעות עד שהם חזרו, אלה היו השעות הארוכות בחיי, ההורים שלי גם נסעו לברית, הייתי לגמריי לבד.
באיזשהו שלב האחות האחראית המקסימה והאנושית פשוט החליטה להיכנס לחדר שלי ולחכות איתי עד שהם חזרו ולנסות להרגיע אותי.

הברית עד היום נשארה אצלי כטראומה מאד גדולה, גם בגלל שחמיי הזמינו את כל העולם ואשתו למרות שאמרנו להם במפורש שיהיה מצומצם, ועוד לאור המצב ציפיתי למינימום של התחשבות מצידם (טעות נוראית, מעכשיו - למדתי להגיד מה שאני רוצה ולא לצפות לכלום בלי שהבהרתי את עצמי וכוונותיי) - נוצר מצב שהחברה של גיסי בן ה-20 והחבר של בת דודה של בעלי היו בברית של הבן שלי, ואני שוכבת בבית חולים מחוברת לעירוי.
לא סלחתי להם עד היום, וגם לא לבעלי. קטע מאד קשה ביחסים שלנו.

לאחר מכן חשבתי שהגרוע מכל עוד מאחורי, אבל המשכתי לשהות במחלקה והחום עלה ועלה, ועברתי עוד טיפולים מזעזעים כאלה.
כל בוקר נכנס הרופא הבכיר (קראנו לו פרעה כי הוא היה מגיע כל בוקר וגוזר גזירות) ואמר איך יכאיבו לי היום. והחום לא יורד במשך כמה ימים.

[ההולכת_בדרכים*]

[אורורה*]

תודה, הולכת.

[יעלי_לה]

בעלי ודרור נסעו לברית ואני נותרתי מדמדמת במיטה, פשוט ישבתי ובכיתי כל השעות עד שהם חזרו, אלה היו השעות הארוכות בחיי, ההורים שלי גם נסעו לברית, הייתי לגמריי לבד.

נורא, נורא!! עכשיו זה לא ייצא לי מהראש.

[אורורה*]

תודה יעלי.

[אורורה*]

איפה הייתי? בבית חולים. ביום השלישי או הרביעי עלה נורא החום, ופצע הניתוח היה כבר הרבה יותר טוב, מה שהדאיג את הרופאים, כי עדיין הסתתר זיהום איפשהו. באחד הבקרים נכנס פרעה ואמר: "אנחנו צריכים לפתוח שוב, לראות מה קורה ואם צריך עוד ניתוח בטן". חשבתי שאני משתגעת. הייתי לבד, בעלי ודרור היו למטה, לקנות לי ארוחת בוקר. אמרתי לו שאין מצב שהוא נוגע בי. אני לא כל כך זוכרת את ההמשך, רק שאחרי צעקות והפעלת פרוטקציה הגיע בצהריים שוב מנהל בית החולים אל החדר שלי, וביקש רשות לפתוח בעצמו, אמר שתוך פחות מ-5 דקות הוא יוכל לומר אם צריך ניתוח או לא.
בסוף לא היה צורך בעוד ניתוח. אבל היום הזה היה ממש בלתי אפשרי.

[אורורה*]

אחרי שלל בדיקות הם עשו בסוף סי- טי, ומצאו זיהום ליד הרחם. ואז התלבטו ארוכות מה עליהם לעשות. עד אחרי כמה ימים, שהחום ירד והם החליטו לשחרר אותי, עברתי את הסיוט הגדול בחיי. וכל זה עם הורמונים של אחרי לידה ותינוק פיצי שבקושי נגעתי בו.

[אורורה*]

הגענו הבייתה. אחרי שבועיים כבר הרגשתי יותר טוב, נראה היה שדברים משתפרים. דרור ינק כמו גדול, התגברנו על כל הקשיים, כמאט. אפילו ירדתי במשקל ופגשתי חברים.
ואז... אז קיבלתי דלקת בגיד, ביד.
במשך קרוב לשבועיים לא יכולתי להרים את דרור לבד. אבא שלי וחמותי ממש גרו אצלי, בזמן שבעלי היה בעבודה כל היום.
אחר כך זה השתפר, אבל ההנקה די נדפקה, כי הצלחתי לשאוב רק פעם ביום, והילד לא רצה לינוק.
התחלתי שאיבות 4, 5 פעמים ביום, ועדיין שואבת.

[נועה_בר*]

מקווה שהסוף טוב ואת והילדים בסדר
במתח לשמוע את ההמשך

[אורורה*]

היי נועה! הכל בסדר..

[אורורה*]

חזרתי. איפה הייתי? כן, בשאיבות. רק בדיעבד הבנתי מה קרה לי.
לא הצלחתי להזיז את היד, לא להרים את דרור, בקושי לזוז, שלא לדבר על להניק אותו, מה גם שכל הזמן היו פה אנשים ואני לא מרגישה הכי פתוחה בעולם איתם, לפחות לא פיזית...
אז הנקתי פעם ביום, ושאבתי פעם ביום. חשבתי שזה ישמור על החלב. בפועל, כמובן שהתחיל תהליך של גמילה ואז התחלתי עם השאיבות.
לא הצלחתי ואני עדיין לא מצליחה לשאוב 9 פעם ביום. עושה את המקסימום האפשרי.
מנסה להחזיר את דרור לציצי שהוא כל כך אהב.
וגדול עליי לפעמים, כל המצב הזה. דמיינתי את עצמי אחרת לגמריי עם תינוק בן 3 חודשים. אני אפילו עדיין עם תחבושת על היד כל הזמן כי זה לא עבר לגמריי.....
ואני כל הזמן מדברת על הלידה הבאה...
עד שאתמול הבנתי: אני לא רוצה עוד ילד כרגע, ממש לא, אני פשוט רוצה ללדת את דרור מהתחלה...בבית, בצורה טבעית ובריאה,, אבל בינתיים כל מה שיש לעשות זה לפנטז...
אולי יש עוד בנות שהתמודדו עם סיטואציוות דומות? (ושגם הפסיקה ההנקה להרבה זמן וחזרה?)

[סימנים_בדרך*]

אורורה, איזה עוצמות! עברו עלייך דברים כ"כ קשים!
דמיינתי את עצמי אחרת לגמריי עם תינוק בן 3 חודשים רק עכשיו הבנתי שאת עדיין בתוך הסיפור הזה.. קודם כל - תרגישי טוב! דבר שני - אני בטוחה שיועצת הנקה תוכל לעזור לך, אולי אפילו בטלפון. יש במדור הנקה באתר דף שעוסק בשיחזור הנקה- אולי תמצאי שם מידע שיעזור..(אין לי מושג איך שמים קישור)
ותרשי לי להוסיף שדרור זכה באמא נפלאה!

[אום_אל_קיצקיצ*]

עד שאתמול הבנתי: אני לא רוצה עוד ילד כרגע, ממש לא, אני פשוט רוצה ללדת את דרור מהתחלה...בבית, בצורה טבעית ובריאה,
נראה לי שהתחושה הזו משותפת לעוד הרבה נשים. אני לפחות גם מרגישה ככה, למרות שבסה"כ היתה לידה טובה אבל רוצים שיהיה מושלם כי זה הרי ארוע כ"כ משמעותי בחיים. ואז ישר מתכננים את הלידה הבאה, עד שמבינים שהלידה הבאה לא תהיה של התינוק הזה ושלו זה כבר לא יעזור אז צריך לעשות כל מה שיכולים עבור התינוק עם הקבלה שהוא עבר את מה שעבר ואי אפשר לתקן. הסיפור באמת לא נעים, אבל עשית כל מה שיכולת.

[או_רורה*]

אום-אל-קיצקיצ, אני חושבת שאת צודקת. עשיתי כל מה שיכולתי והגיע הזמן לעבור הלאה ולדאוג לתינוק הזה ולא ללידה הבאה. רק ש... לפעמים... תוהה אם יהיה לי אומץ ללדת בבית הפעם? תוהה אם אצטרך לעבור שוב ניתוח קיסרי, תוהה גם כי הבנתי שיש הגבלה על מספר הילדים בלידות קיסריות, תוהה אם תהיה לי הזדמנות, מתישהו, לסגור את מה שנשאר לא סגור, בלב.
ואם אי פעם אוכל לפצות את דרור על כך שלא הייתי נוכחת בחודשים הראשונים לחייו, אם החלל הזה בבטן ייסגר מתישהו.

[או_רורה*]

סימנים בדרך, איזה מתוקה את! תודה.
ניסיתי לשחזר הנקה עם יועצת, סיפור ארוך ומתיש. נקווה שיסתדר. בינתיים אני מנסה להיות חיובית,כמה שיותר, וכמה שיותר לצאת מהבית, אפילו שאני עם תחבושת על היד, למרות הכל, לצאת כי זה מה שעושה לי הכי טוב. (עם דרור כמובן).

[חני_בונה*]

בדף עצובה עצובה הקוסמת מארץ עוץ מרגשת בקסמים שלה.
תודה שנכנסת לדף שלי. מוזמנת תמיד.

[סימנים_בדרך*]

אורורה, אין בעד מה.. פשוט תוך כדי קריאה של מה שעבר עלייך(ועדיין..) כ"כ התרגשתי! אני לא יודעת אם לי היו הכוחות הדרושים..
איזה כיף לקרוא שאת יוצאת מהבית! טיולים האויר הצח עושים רק טוב.. איך את מרגישה, פיזית?

[קט_קטית*]

[פלונית*]

פעם ראשונה שאני כאן, שולחת חיבוק גדול גדול.
חוויה כל כך קשה. לוקח באמת זמן להרפא ממנה. לקט קטית יש סיפור לידה ראשון לא פשוט ואצלה נוצר דחף לילד שני מאוד מהר, לכי תדעי איך ימשיך אצלך.
אני ילדתי את הראשון בלידת בית. הוא נולד עם בעיה אורטופדית שהמיילדת ידעה עליה. בכל מקרה המילה הראשונה שהמיילדת אמרה לי ולו הייתה "מסכן" מיד כשהוא יצא.
אני זוכרת אית האושר הגדול כשראיתי אותו ואת הנפילה שהרגשתי בלב כששמעתי אותה.
תמיד יש על מה להתגבר. דברים גדולים וגדולים יותר.
_נוצר מצב שהחברה של גיסי בן ה-20 והחבר של בת דודה של בעלי היו בברית של הבן שלי, ואני שוכבת בבית חולים מחוברת לעירוי.
לא סלחתי להם עד היום, וגם לא לבעלי. קטע מאד קשה ביחסים שלנו._
בגלל הקטע הזה אני פלונית הפעם. את הברית ערכנו שנינו לבד. בזמן קריאת השם בעלי פתאום, אומר גם את שם סבו, כי אמא שלו ביקשה. הוא לא אמר לי על זה מילה, פיפס, קודם.
עד היום אני לא מצליחה להתגבר על חוסר האמון הזה, על בגידה הזו. על היחס הכל כך מזלזל.
אין לי עיצות כאן. גם כשאמרתי לו את זה, הוא הוריד קצת ת'ראש אבל הוא ממש לא רואה מה הוא היה יכול לעשות. ולא משנה שאני אומרת לו שהוא פשוט היה יכול להגיד לי מראש.

את מאוד מאוד חזקה.
יש לדרור (אגב השם של ביתי, שתלך הפלוניות) אמא חזקה.
כל מה שקרה לא היה בשליטתך, זה מה שכל כך קשה , ומיצד שני מעט נחמה, עשית מה שהיית מסוגלת. והקטנת את הסיוט הזה כמה שיכולת במגבלות כל כך בילתי אפשריות.
ולפחות רגשי אשמה לא יכולים לשבת על הלב.
איך אתם היום?
ושוב חיבוק גדול.

[פלונית*]

אה וחשוב, לדלקת, איך שכחתי.
פעם לוטם מרווני ייעצה לי לקחת נגיד חמישה פרחים של לוונדר- כל האורך עם קצת גבעול. לשים בבקבוק מים גדול. ואחרי כמה שעות להתחיל לשתות מיזה כל הזמן. שאלו יהיו המים שלך.
כל יומיים נגיד להחליף פרחים. (באזור ירושלים יש המון בגינות ציבוריות).
יש לזה ממש טעם של לוונדר וצריך קצת להתרגל. כשהטעם נהיה לך דוחה סימן שעברה הדלקת.
אצלי תוך שבועיים זה פתר את הדלקת שהייתה לי מתחת למרפק- (tenis elbow כי זו דלקת שכיחה אצל שחקני טניס, וגם אצל תופרות/סורגות- שזה מה שקרה לי.)
לפני זה עשיתי פזיוטרפיה המון זמן וגם אולטראסאונד ליד, וזה לא עזר בכלל.

[טלוש*]

שההמשך יהיה רק טוב....