צנצנת הכותל

[צנצנת_הכותל*]

טבע נבזי
עוד שבועיים לתאריך המיועד ואולי פחות.
תשעה חודשי צנצנת שאינה יכולה אלא רק להסתכל ולראות איך היא משתנה בהתאם לצרכי היצור הזה בלי לשאול רשות או לחשוב מה זה בכלל עושה. נפלאות הטבע. אכן הריון הינו נס. מלא כלום פתאום אדם. ואני יודעת שהאדם הזה שיציץ תיכף החוצה יהיה אדם שלם בדיוק כמוני עם רצונות וצרכים, למרות תלותו הכמעט אינסופית בי . ואותו טבע מופלא שיצר אותו בלי לקבל ממני הוראות הפעלה או הנחיות לגבי מה אני רוצה ואיך אני רוצה, יגרום לי להתנהג בדיוק איך שהוא רוצה, כדי שאדם זה ישרוד ויגדל ויום אחד יקום וילך.
בסופו של דבר המכונה האנושית-אימהית הינה מכונה המונעת על ידי צרכי הטבע. שנים של לימודים ועבודה והשקעה בקריירה ובהרחבת הדעת והנפש והמודעות וכולי , הכל מתכווץ לקלסרים על המדף ומאדם בזכות עצמו ודעתו אני הופכת לכלי של הטבע. הרצונות, האהבות, ההעדפות הכל הכל מונחים ע"י צרכי הטבע האגואיסטים להשרדות הדור הבא. אפילו לכעוס על העניין אני לא ממש יכולה , כי "ככה" זה. גם לזה הטבע דאג.
ובכל זאת.

[צנצנת_הכותל*]

בת 33 ועוד קצת.
רגע לפני בן בכור,
רגע לפני פתיחת עמוד חדש בחיים
רגע לפני שהכל משנה כיוון
רגע, רגע, רק רגע !!! (נאמר בהיסטריה קלה עד בינונית..)

[יעל_כ*]

@} שיהיה לך קל

[ה_עוגיה*]

שלום צנצנצת. אפשר הסבר בנוגע לשם?

[שרון_ברקת*]

צנצנת, ברוכה הבאה.

ה עוגיה , מחפשת הסבר, או צנצנת עוגיות? משהו שיילך טוב עם מיץ פטל ועוד ניקים אכילים (-;

[ה_עוגיה*]

רק הסבר... אני לא נוהגת לאכול כותל....

[רועי_שרון*]

ברוכה הבאה!

[ורד_לב*]

מאחלת לך שיילך בקלות!

[צנצנת_הכותל*]

פרשנות לשם -
ככה פתאום גיליתי יום אחד שאני תקועה בין להיות צנצנת פסיבית לעובר קטן ועצמאי שחבר יד אחת עם הטבע כדי לשגע אותי לגמרי ובין הורי/אחי/עבודה/חברים וכו' שמוצאים אותי נוחה למדי לקיטורים/וידויים/תלונות וסתם כשק חבטות לעת צורך..
אולי זו סתם רגישות יתר, אולי הכל ביחד זה בכל זאת קצת יותר מדי, לא ממש יודעת.
בכל מקרה, בתור צנצנת כותלית נראה לי שאני אצטרך להערך לקראת שינוי תדמית בקרוב - לא עוד צנצנת פסיבית אלא מקור אל-לו-להיות-אכזב לעולל זעיר ולא עוד כותל אלא יעד "נזקק" לעצות/הוראות/ומשפטים שמתחילים ב-"אני יודעת, תאמיני לי".
לא ממש ברור לי מה עדיף.
מה שבטוח הוא שמה שהיה כרווקה/נשואה ללא, לא ישוב עוד להיות לעולם.
ושוב - מה עדיף ?
קטונתי...

[תוספות_יוםטוב*]

אה. ואני חשבתי שזה פרודיה על "מנהרת הכותל". בקטע פוליטי. טוב, נו.
בכל מקרה - ברוכה הבאה!!!
@}

[צנצנת_הכותל*]

הוא הגיע והוא פה.
לתמיד.
ב7 באוגוסט בחצות ועשרים וחמש דקות, תשעה באב, הפציע לעולם יצור קטן ומוזר.
בלי שאלות בלי תהיות, בלי לברר מה מותר ומה אסור, מי הוא מי אני, מאיפה בא ולאן הוא הולך יצא לו בקול רם ונפנופי ידיים. ישר מנהל לי את העולם. מסדר את בנזוגי ואותי בשלשות ואנחנו רק שניים..
ינוקא נולד תינוק גדול (3.750 ק"ג 57 ס"מ) חלק וברור. פרצוף מתוק עם קוים ברורים של אביו, כפות ידיים קטנטנות. איך יתכן שדבר כזה יוצא "מוכן" ושלם ? איש שלם אמיתי! הכל כבר נמצא פה. גבות בהירות ועיניים כחולות, רגליים מתכופפות בתנוחה עוברית, נשימה עולה יורדת , לחמניה קטנה שלי. פלא הבריאה. נס.
כבר שבועיים איתנו ויחד איתו באו לגור התיסכול, הבלבול, חוסר הידיעה מה לעשות ובאיזו עצה מחוכמת לבחור משלל היועצים. מסתבר שהתיאוריות רבות והחיים המעשיים לא תמיד הולכים יד ביד איתן. ומי יגיד מה נכון?
כמעט כל יום עולה לי בראש התהייה איך זה שאין בית ספר להורים? כיצד יתכן שהדבר הבסיסי והראשוני ביותר בחיי אדם - הבאת דור המשך לעולם הוא הדבר היחיד שלא ניתן לקבל "הכשרה" עבורו? הוא ילמד ואת תלמדי, ככה אומרים וככה החיים מלמדים אותנו. כל יום לומדים משהו חדש.
הוא לומד שכשהוא רעב הוא צריך לבכות כדי לקבל לאכול ואני לומדת לזהות את ניצני הקריאה "אני רעב" וכבר מאורגנת עם כל המחושים לראות ולשמוע ולענות לצרכיו.
הוא לומד (אולי) שהקול הזה והריח הזה אומרים אמא שזה אוכל וחום וחיתול נקי. לי עוד יקח זמן ללמוד שזה הבן שלי.
אולי האסימון יפול כשהוא יקרא לי אמא.

[ה_עוגיה*]

את יודעת מה נכון.
את יכולה לקרוא ספרים, לשמוע עצות מאנשים (אם תבקשי אותן ואם לא...)
אבל בסוף רק את יודעת מה טוב.
מזל טוב
הרבה שמחה מחכה לכם.

[ענת*]

מזל טוב!!
כן, מה שאמרה העוגיה. ותישארי בסביבה, זה אחלה מקום לקטר ולספר.
ברכות חמות וברוך הבא לעולם, ינוקא הכותל הקטן

[ורד_לב*]

מזל טוב!
ובשביל זה יש את האתר הזה, או אחרים, או חברים, או משפחה וכו'.
תשאלי, תשאלי, אפילו אם זה נראה לך שטותי.
אולי יש בסביבתך, בקרבתך מישהי עם תינוק/ת קצת יותר גדולים (אפילו בחודש- חודשיים) שאפשר לשאול אותה על השלבים הבאים, להתייעץ.
ויש קבוצות שמתארגנות ונפגשות, ומרכזים שכאלה.
שיהיה בכייף ובהצלחה!

[צנצנת_הכותל*]

אנחנו 8 שבועות לאחר הלידה, אני לא מניקה מסיבות שלא היו תלויות בי. ניסיתי שבועיים שלושה ולא הלך. (פיטמות שקועות, מעט מאד חלב אם בכלל, תינוק שמסרב לינוק וכו' ) לאחר מס' ביקורים של יועצת הנקה ונסיונות נואשים כושלים, בעידודו של בעלי ותמיכתם של הורי וחברים זנחתי את העניין והזאטוט אוכל מבקבוק. מעולם לא השקעתי הרבה מחשבה בנושא ההנקה. רק לקראת סוף ההריון ידעתי בברור שאני אניק. אני מאד מאמינה שהטבע חכם ושאם התינוק יונק מאימו הרי שזה בגלל שזו דרכו של הטבע להעניק לתינוק את הטוב ביותר. זה היה בהחלט משבר כיוון שהייתי מוכנה נפשית בעזרתה האדיבה של חברה לכך שהנקה זה לא פיקניק, אבל לא העליתי בדעתי שישנן מגבלות פיזיות לחלוטין שאין לי עליהן כל שליטה ושבגללן ההנקה פשוט לא תצא לפועל, לא משנה כמה אני אתאמץ. בסוף, הסתכלתי לעצמי בעיניים ורק אחרי שהייתי בטוחה שניסיתי את כל מה שיכולתי ולא הלך נטשתי את ההנקה עם הסכמה "לוגית" ביני לבין עצמי שזה "בסדר".
ברם אולם מסתבר שזה לא כל כך פשוט.
כבר אמרו לי את המשפט שהנקה אינה שווה לאימהות טובה ואני מסכימה. אני לא מרגישה פחות אמא טובה או נותנת או דואגת לבן שלה בגלל שאני נותנת לו פיטמת סיליקון במקום פיטמה אמיתית. העניין הוא שככל שהימים עוברים יש לי הרגשה שהזאטוט הוא נחלת הכלל להנאה והתמוגגות ואני פה בשביל לנקות אותו ולהאכיל אותו ולהרגיע אותו כשכל האחרים כבר נורא עיפים ומסכנים והבכי עושה להם חור באוזניים. נכון שהיתרון של האכלה מבקבוק הוא שכל אחד יכול לעשות את זה, אבל באותה נשימה כל אחד יכול לתת לו את הדבר הבסיסי ביותר של הקיום שלו. ואז בשביל מה צריך אמא ? וכמה קל וחמוד ומתוקי זה שסבתא א' וסבתא ב' וסבא א' וכו' יכולים להחזיק את הגוזל ולהאכיל אותו בכייף, וכשהוא עושה בחיתול לתת לאימא שתנקה, או אם הוא צורח לתת לאמא כדי שתסתום לו כבר את הפה? אין לי בעיה לנקות אותו או להרגיע אותו ובכלל לעשות בשבילו כל דבר בכל שעה , יש לי בעיה שהקשר הבסיסי שקיים בהנקה לא קיים ואין לי את "הבלעדיות" או "היחודיות" אצלו.
אנחנו משפחה מאד מאד קטנה והזאטוט הוא הנכד הראשון משני הצדדים. האהבה אליו והרצון לתת (לו) ולחבק ולנשק (אותו) היו מספיקים ל-10 ילדים. ואני שמחה שזה כך. התמזל מזלי. (לא נאמר בציניות) אבל הרצון הזה וההזדקקות הזו שלהם לתינוק הביאה אותי להרגיש לאחר הלידה ש"הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת". פתאום נדחקתי לרקע מאחור. בכוחות מנטליים אקדמאיים שגייסתי הבאתי את עצמי "להבין" אותם וכל עוד הייתי בקטע של לנסות להניק ידעתי שההנקה היא בעצם הצהרת בעלות/שייכות שלו עלי ולהפך בפני האהבה החונקת הזאת. אתם יכולים לאהוב אותו ולחבק אותו ולהתעלם ממני אבל כשיבוא הרגע הוא יצטרך אותי והחניקה שלכם תצטרך לעמוד בצד.
כאמור זה לא קרה וכל יום שעובר והעייפות שלנו (שלי ושל בעלי) מצטברת הרי "אנחנו נורא טובים שאנחנו מציעים לך לשמור עליו כדי שאת תנוחי" ו- "אנחנו נהייה איתו, זה בסדר" עולה לי על העצבים יותר ויותר כיוון שבעצם הזאטוט לא צריך אותי, יש לו בקבוק מסבתא/סבא יקר/ה, אין פה את הקשר הייחודי לאמא-תינוק, וזה כמובן שמאד מקל על כולם להנות מהתינוק ולזרוק אותו חזרה לכושי-אמא.
ואחר כך הם עוד מתפלאים שאני "חמוצה". אחרי הכל איזו סיבה יש לי להיות חמוצה כשכולם כל כך אוהבים ומוכנים לעשות "במקומי" דברים. לכי תסבירי שתינוק זה לא צעצוע ולהאכיל זה לא משחק למבוגרים ואמבטיה זה לא בידור למבוגרים אלא דברים חשובים בסיסיים לתינוק בדיוק כמו "העבודות" הפחות נעימות שבגידול תינוק. אבל כיוון שאין לי שום דבר ייחודי להציע לזאטוט מעבר למה שיש להם להציע הרי שאפשר להזיז אותי לצד כשהם רוצים, להתבדר מהתינוק וללכת כשהספיק להם.
אני לא מוצאת טעם לדבר על זה איתם כיוון שמדובר באנשים מבוגרים (אנחנו בני 33 והוריינו חצו כולם את ה 65 ) ויחד עם העצבים שלי בעניין יש לי נקיפות מצפון כיוון שזה נכד ראשון ויחיד ומשאת נפשם האמיתי והכנה של הסבא/סבתא-ים שלו. אני לא יכולה להרשות לעצמי למנוע אותו מהם מתוך מחשבה שאולי זה הנכד היחיד לו הם יזכו (מפאת גיל ומצב בריאותי) ושאני חייבת לתת להם את ההנאה והנחת מהנכד.

בקיצור , מחפשת ציצי להחלפה. אם יש לך כפולים , נא פני בהקדם

[קרן_אור*]

לכי תסבירי שתינוק זה לא צעצוע ולהאכיל זה לא משחק למבוגרים ואמבטיה זה לא בידור למבוגרים אלא דברים חשובים בסיסיים לתינוק בדיוק כמו "העבודות" הפחות נעימות שבגידול תינוק. אבל כיוון שאין לי שום דבר ייחודי להציע לזאטוט מעבר למה שיש להם להציע הרי שאפשר להזיז אותי לצד כשהם רוצים, להתבדר מהתינוק וללכת כשהספיק להם.

צנצנת הכותל - אכן לכי תסבירי. עצם העובדה שמזיזים אותך לצד כשהם רוצים והולכים כשמספיק להם, זאת הנקודה. הם לא אמא שלו.
זה שאת לא מניקה לא מבטל את היותך אמא שלו. ואכן הבן שלך הוא לא כלי בידורי לסבא וסבתא - עד כמה שכוונותיהם טובות ושהם אוהבים אותו.
ואני חושבת שבתור אמא שלו מותר ואפילו רצוי ללכת עם מה שאת מאמינה בו בקשר לכל נושא בטיפול בתינוק.
אני לא יכולה אפילו לדמיין את עצמי רוחצת את הבת שלי עם קהל לידי פרט לאביה - ואפילו יכולה להיזכר בחמותי שרוצה לצלם באמבטיה או בכל מקום אחר ואני פשוט אומרת "לא" - כי לדעתי הפלש של המצלמה הוא לא הדבר הנעים ביותר לעיניים של תינוקת בת כמה ימים או אפילו חודש חודשיים.
אז כן, לפעמים צריך לקחת את העניינים לידיים ולהזכיר לאנשים האהובים והאוהבים אותנו שזה הילד שלנו. גם כשקשה קצת. זה חלק מהעניין של להיות אמא - זה חלק מהאחריות הנפלאה הזאת של לדאוג לצרכיו של התינוק שלך. והצרכים שלו לא מתחילים ונגמרים באוכל, יש גם את הרגשת הביטחון, המגע של אמא שאין דומה ואין שווה לו, המציאות הרגועה והלא משתנה מרגע לרגע, יש עוד המון. מעבירים לך אותו כשהבכי עושה להם כבר חור באוזניים? - אם הוא בוכה אז לא טוב לו, הוא מנסה להגיד משהו. למה בעצם את צריכה לחכות שיעבירו לך אותו? למה לחכות שהבכי יעשה למישהו חור באוזניים? פשוט קחי אותו, חבקי, שימי במנשא שירגיש בטוח וקרוב אלייך, שיוכל להריח אותך להרגיש אותך ולשמוע את פעימות הלב שלך. תהיי זמינה אליו כשהוא צריך.
ואני בטוחה שיהיו גם זמנים שבהם תשמחי על כך שיש לך עזרה. אבל ההחלטה צריכה להיות שלך.
תחשבי על כל השינויים שהתינוק שלך חווה החל מרגע הלידה - המערכות הפיזיות שמתחילות לפעול - הנשימה, מחזור הדם, מערכת העיכול, תחושת הרעב, החוסר במגע התמידי שאליו הוא היה מורגל ברחם, עליו ללמוד את גבולות העולם הפיזי - המרחב והזמן, להתמודד עם למידה של רגשות שונים, הוא כל כך חסר אונים וזקוק לטיפול, עסוק בהישרדות לשמה.
מניקה או לא - אף אחד בעולם לא ייתן לו את הביטחון שהוא צריך טוב יותר ממך. הוא מצפה לכך ממך ולא מאף אחד אחר. לא חשוב מה אחרים חושבים.
תני לו עכשיו את הבטחון הבסיסי בכך שהעולם הוא מקום בטוח עבורו, שטוב פה, ואח"כ כשיגדל קצת הוא יוכל להתפנות לחיוך לסבתא ולסבא.
את נותנת לו עכשיו את הבסיס לבטחון העצמי שיהיה לו כשיהיה גדול. אל תתפשרי. ואם מה שקורה שם עושה לך להרגיש רע - כמו שעולה ממה שכתבת - אז כאמא שלו את צריכה לשנות את זה. תבטחי באינטואיציה שלך.
מצטערת שיצא ארוך - זה נושא שקרוב לליבי. חג שמח ובהצלחה.

[ארני_ש*]

צנצנת קראתי מה שכתבת ולא יכולתי שלא לראות את הקשר לניק שבחרת ואותו הסברת למעלה בדף , את כאילו באמת בין להענות לצרכים של המשפחה (להלן כותל) לבין לבדוק מה את בשבילו (עדין רק צנצנת, פאסיבית?) כתבת אז ש"תאלצי לעבור שינוי בקרוב" , כנראה שהקרוב כבר כאן...

[ענת_גביש*]

אני ממליצה להיענות לתחושה שלך להשאיר אותו אצלך, אם אפשר במנשא ממש צמוד אליך, לפחות לנסיון כזה של כמה שבועות, ללמוד להגיד "לא. אני צריכה אותו עכשיו". אז מה אם זה יראה להם מוזר. האמת היא שהאמא זקוקה לקרבת התינוק בדיוק כמו שהתינוק זקוק לקרבת האמא. בגיל כזה הוא עדיין לא יודע "להעדיף אותך בקול רם", זה בא אחר כך, וזה יבוא, את תראי, אבל עכשיו את זקוקה לו, וזה לא פחות חשוב. אין קשר להנקה. גם אני לא הנקתי, ואני זוכרת טוב איך היה לי קשה להעביר אותה לידיים אוהבות אחרות, אבל היה כאילו לא בסדר למנוע את זה מהם.
ישאר להם די והותר. תחזיקי אותו כמה שאת רוצה. רק בילדה השניה למדתי להגיד לידיים המושטות "אני צריכה שהיא תהיה עלי". אולי לא חייבים לחכות לילד השני כדי להעז להגיד את זה.

כתבת אבל כיוון שאין לי שום דבר ייחודי להציע לזאטוט מעבר למה שיש להם להציע יש ויש, ורק לך יש את זה. שוב, זה לא קשור להנקה. הוא צמח בתוך הגוף שלך, והוא בשר מבשרך, והדבר שהוא הכי רוצה זה להיות עלייך. הדרך שלו להגיד לך את זה היא על ידי תחושת המרמור שעולה בך כשאחרים לוקחים אותו. הוא מפעיל אותך דרך הרגשות שלך. לא גאוני?

[רעות_וצליל*]

למרות שלי יש משפחה ענקית, צליל היא נכדה 7 מצד אחד ו 19 מצד שני, ואני מניקה, עדיין יש את התחושה של ה"כושי".

הרשי לי לנחם אותך, ממש בקרוב את תוכלי לראות איך הוא יזהה את קולך בין אנשים ויפנה את מבטו אלייך, וגם יבוא הזמן שהוא יבכה וירגע רק אצלך, וכשהוא עוד קצת יגדל הוא גם יושיט את ידיו אלייך כדי שתרימי אותו ואפילו יקרא לך אמא.

בנתיים מה שאני עושה כשאין לי סבלנות לראות אותה מטיילת מיד ליד, אז אני מכניסה אותה למנשא ומודיעה לכולם שהיא ממש עייפה, במקרים קשים אני אפילו משקרת שקר לבן ואומרת שהיא לא מרגישה טוב כרגע.

[צנצנת_הכותל*]

המון תודות על ההתיחסות החמה של כולכם "-]

הדרך שלו להגיד לך את זה היא על ידי תחושת המרמור שעולה בך כשאחרים לוקחים אותו. הוא מפעיל אותך דרך הרגשות שלך. לא גאוני?
ענת - זה כל כך נכון וכל כך גאוני. הטבע אכן חכם מכל אדם. חבל שלפעמים מוסכמות והרגלים והתחשבות באחרים חזקים יותר ומזיזים את הדברים הנכונים לצד.
חוששתני שלומר "אני צריכה שהיא תהיה עלי". יגרור אנטי קשה ולא יתקבל בברכה. היום אני מאד מקפידה על שביעות רצונם של שני זוגות ההורים ומנסה לצמצם למינימום אי-ההסכמות ואי-שביעות רצון. אני די "מסוכסכת" עם עצמי בקטע הזה ולפעמים אני די על הסף של פשוט ללכת "ולקרוע" אותו מהידיים שלהם. הפתרון שאני מצאתי לעניין הזה זה פשוט לומר דברים כגון "תנסה להשכיב אותו, אולי כדאי לשנות תנוחה, תנסי לטפוח לו על הגב אולי הוא יפסיק לבכות". בדרך כלל "העצות" האלו פותרות את הבעיה של הזאטוט. הן בוודאי לא פותרות את הבעיה שלי .

[יונת_שרון*]

צנצנת, יכול להיות שהם רק רוצים לעזור? את בטח צריכה עזרה בהמון דברים שהם לא טיפול ישיר בתינוק -- כביסה, כלים, בישול, וכו'. אם הם יסכימו לעזור לך בדברים האלה (והרבה פעמים צריך לבקש במפורש) זה גם יתן להם הזדמנות לעזור וגם לא ינשל אותך מבנך.

[ענת_גביש*]

יונת, גדול!
צנצנת, את שבועות ספורים אחרי לידה. זה לא הזמן להתחשב כל כך ברגשותיהם של בני המשפחה. זה הזמן שלהם להתחשב בך. אם הם לא מבינים את זה אפשר לסלוח להם אבל לא להניח להם לקיים את המצב הזה. אחרי לידה אנחנו מאד רגישות ויתכן שהחשש שלך מתגובתן קשור לרגשנות יתר הזו שאנחנו לוקות בה, אחרי לידה וגם הרבה אחרי לידה...זה לא חייב להיות אקט אלים וחד, אלא לאט, בעדינות, להעביר את העניינים לידיים שלך, בכל המובנים. אולי יש סיכוי שבן הזוג יבהיר להם בעדינות? (בדרך כלל להם זה יותר קשה אבל אני שואלת בכל זאת.)
כשהגיע גור כלבים חדש אלינו הביתה,חשבתי שזה יביא שמחה אבל זה הביא רק עגמת נפש. הילדות לא הפסיקו לצרוח ולריב ולמשוך אותו אחת לשניה מהידיים במשך הרבה זמן. אבל זה נרגע. הן התרגלו לנוכחות שלו. סליחה על ההשוואה אבל אולי גם זה יקרה, שהם יירגעו.

[ארני_ש*]

בכל מיקרה , צנצנת , תזכרי שאת היחידה שיכולה להרגיע אותו , אם לא להניק. אף פעם אל תמסרי אותו לנותני העצות בזמן שבוכה , אם קשה מולם תלכי לחדר אחר איתו עד שירגע . הם מצידם ימסרו אותו לך כשבוכה כך שהוא ילמד שאת זו שאיתו תמיד ומרגיעה . זאת פונקציה אימהית מאוד חשובה , והיא תיתן גם לך את התחושה שיש משהו שרק את יכולה לעשות בשבילו .

[יערת_דבש*]

צנצנת הי, נכנסתי לכאן לקרוא מי זאת זו שהגיבה על הגיגי וגיליתי את הכתוב פה.
נראה שהיום את יותר רגועה.
אני מאחלת לך טוב, חיוך, ונשיקה לבן.
וגם- אהבתי את השם שבחרת ואת ההסבר הפתלתל שלו.

[ענת_גביש*]

צנצנת, מה שלומך? איך הולך?
שבת שלום

[צנצנת_הכותל*]

יערת וענת היי. תודה על תשומת הלב
שלומנו בסדר, הזמן עף לו טס לו, נוזל בין האצבעות והנה הזאטוטי בן 3 חודשים. לצערי תחושת האנטי שיש לי כלפי הרכושנות החונקת של המשפחה לא חלפה גם לא ירדה בעוצמתה. ההבדל הוא שהיום לינוקא יש כבר סדר יום פחות או יותר ואני כבר ממש נושמת אותו וקולעת כמעט תמיד למה שהוא רוצה. שתי העובדות האלו די נותנות לי מרווח נשימה בתכנון הזמן שלי לעשיה ומנוחה וגם מאפשרות לי להיות יותר שקולה בתגובות שלי. התובענות של הסבים והסבתות עדיין בעינה ולפעמים מעלה לי את הסעיף, אבל אני די עובדת על עצמי ובמקרים שאני לא יכולה לשאת את ההידחפות שלהם אני פשוט מוצאת לי "עניינים" אחרים יותר חשובים (עם הזאטוט או בלעדיו) ופשוט "יוצאת" מהסיטואציה. מסתבר שגם בעניינים כאלו מושג "ההישרדות", לפחות הישרדות נפשית, רלוונטי עד מאד ...

חוצמיזה הוא מתוק, כל כך מתוק. כולו מלא חיוכים מאוזן לאוזן שאני פשוט נמרחת. הוא מגרגר ומקשקש ואנחנו מנהלים שיחות מפה ועד הודעה חדשה. לפעמים הוא יוזם את הדיון ובמשפטים שלמים של גור גור ואו או אהה אהה מסביר לי את עובדות החיים, או סתם מה שחלם בלילה כשהוא מסתכל לי בעיניים ומחייך. אין ספק שאין דבר יקר יותר בעולם מחיוך של תינוק ועוד כזה שבא ממנו ביוזמתו כולל קריאות צחוק קטנות כאלו.
למזלי הטוב הסכימו בעבודה להאריך לי את החופשה וככה יש לי עוד 3 חודשים בבית. מצד אחד אני מאד מאושרת מזה ומצד שני אני מתחילה להרגיש שאני צריכה להתחיל למלא מצברים מהאני המקורי הלא אימהי שלי. היום כולי הוא וכל זמני ומחשבותי ופעולותי מבוססות עליו ועל צרכיו. אני מודה שיש בזה משהו ממכר בייחוד שסוף סוף יש תמורה לאגרה, ובכל זאת, כנראה שאני עדיין בנאדם בזכות עצמי ולא רק אמא. זה כנראה השיעור הבא שאני אצטרך ללמוד.

[ורד_לב*]

רק רציתי לומר לך שממש שמחתי לקרוא ב בלוג למה אני רוצה ילדים את דברייך על איך חוויית ההורות עושה עמך טוב!
זה בהחלט שינוי לעומת תחילת דרכך פה באתר, לא? ונשמע מקסים!
המשך נהדר

[אמא_מתחדשת*]

קראתי מה כתבת ב אמא מאוהבת. גם אני הרגשתי כמוך כשבני היה בן 3 חודשים. היום הוא כבר בן 7 חודשים (גדול אה? )דברים משתנים. אצילנו כנראה שהצורך היה הדדי. לאט לאט קורה תהליך של פרידה, שמהמקום שבו אני נמצאת, נראה כי כמהות האמהות. מלהיות אחד, דרך הלידה מתחיל התהליך. היום עולל רוצה להיות עם אנשים אחרים, רוצה להיות יותר עם אבא. ואני מוצאת שמה שהפחיד אותי כ"כ קורה בטיבעיות. אנחנו עדיין צמודים ומאוהביםאבל הקשר משתנה.

[דוסית_מצטרפת*]

מעניין. בדיוק בימים האחרונים הגדרתי את עצמי "רכושנית", אחרי שבילינו שבת (נעימה מאוד) אצל זוג סבים אחד עם ביקור של השני (גם אצלנו זהו נכד ראשון מכל הכיוונים). קשה לי עם טונות תשומת הלב הזאת, אף על פי שהוא שואב מזה הנאה, ועושה "חיינדאלעך" לרוב. ומעצבן שבד"כ אין ממש התחשבות ברצון של התינוק. פעם הסברתי לאמא שלי שלא ממש חייבים כ-ל הזמן להתייחס אליו. ושאלתי אותה אם יהיה לה נעים, וכאן קרבתי את פני אל ראשה בחיוך רחב, שיעשו לה "קוצי קוצי קוצי" ועוד נקישות לשון שאני כבר אלרגית אליהן...היא צחקה והבינה. אבל לשאר המשפחה אני לא ממש מעזה. הם באמת אוהבים אותו ושמחים בו.
אני מבינה את הצורך והרצון כשנפגשים איתו לתקשר, אבל למה חייבים כל הזמן! אוף!!!!!!
(מתנצלת אבל זו די הפעם הראשונה שאני "פורקת").
בזמן האחרון כשנמאס לי (ושוב, לא בהכרח לו) אני דוחפת אותו למנשא....אבל נראה לי שאני גם קצת רגישה מדי...
בכל אופן, תודה שאפשרת לי להריק את צנצנתי האישית, כותל יקירה. שיהיו לנו אחיינים ב-מ-ה-ר-ה!
יחולק הנטל!!!

[טלי_מתכוננת_לביאת_המשיח*]

אולי האסימון יפול כשהוא יקרא לי אמא.

האסימון ייפול כשהוא בעצמו יהיה אבא... <בתקווה>

[טלי_מתכוננת_לביאת_המשיח*]

הי... איזה מרגיעון קשור: "נוכחותך חשובה לי מדעתך"

[טלי_מתכוננת_לביאת_המשיח*]

תשעה חודשי צנצנת שאינה יכולה אלא רק להסתכל ולראות איך היא משתנה בהתאם לצרכי היצור הזה בלי לשאול רשות או לחשוב מה זה בכלל עושה. נפלאות הטבע. אכן הריון הינו נס. מלא כלום פתאום אדם.

ככה פתאום גיליתי יום אחד שאני תקועה בין להיות צנצנת פסיבית לעובר קטן ועצמאי שחבר יד אחת עם הטבע כדי לשגע אותי לגמרי

צנצנת, נכנסתי היום לדףבית שלך וכל כך נהניתי מהתיאורים החיים והקולעים שלך.
אני שבועיים ומחצה אחרי לידה (שקדם לה הריון דומה בתחושותיו למה שכתבת)

אופס... פתאום אני שמה לב שהדף לא התחדש כבר שנתיים....
מה שלום הייצור המתוק והניסי? (היום כבר בן 5+)
ספרי, שתפי, או שאולי עזבת?
בכל מקרה, תודה - ושיהיה לך בהצלחה.