צעד על שביל חצץ

אנונימי

דפים למעקב ב-מה חדש:
המלצות על ספרים אופטימיים מחזקים

יש לי שערות שיבה וגם איזו צלקת פה ושם...

תיהני לכתוב דף בלוג!

שלום תפילה, שמחה לראות אותך כאן!

הרדמה ארוכה ומתישה. נומי-נומי-נומי-נום...עפעפיים רועדות, העיניים עומדות להיסגר.... אבל לא! יורד מהמיטה, שני סיבובים בחדר, לטלטל את הוילון, לזחול מתחת למיטה, עוד שלוק מהציצי, על הצד הזה, על הצד השני, על הכרית מתחת לכרית.די!!!!!!!!!!!!

הילד בן למעלה משנה וחצי. למה שלא יירדם לבד?
כי לא לימדתי אותו להרדם לבד.
אז הגיע הזמן, לא?
(חושבת, מעקמת פרצוף, משפילה מבט) אבל אני אוהבת להרדים אותו. אני לא רוצה לשים אותו על המיטה לזמזם משהו ולצאת. אני אוהבת לראות אותו נרדם, לשיר לו שני שירים קבועים ולשנות את המילים שלהם, להיות נוכחת בקו הדק שבין הערות שלו להירדמות המתוקה, כשקצוות האצבעות נרעדות קצת ומקצב הנשימה מתשנה. כשהוא נרדם והאף שלו תחוב לתוכי, גורון קטן. אני מרחרחת אותו, את שפעת השיער המתולתלת ונושמת לתוכו.
(מישירה מבט ופושטת ידיים לצדדים). אז מה את רוצה?
מה אני רוצה? שזה לא יארך שעה וחצי לפעמים. שזה לא יבוא על בדל הזמן הפנוי שלי. שלא ארגיש שבעצם זו מטלה שלי, אם בא לי או לא, כי הילד רגיל שאני משכיבה אותו - ואם אני יוצאת מהחדר ואבא מחליף אותי זה גורר סצינת בכי עד שאני נכנסת - ובסוף אני נכנסת. גם כי נשבר לי הלב לשמוע אותו יושב ליד הדלת ומיבב "אמא... אמממממא" וגם כי זה לא שאני באמת יכולה להתפנות לעשות משהו אחר בזמן הזה. זה חונק זה מרגיז, המובן מאליו הזה.

אני עייפה. ומתוסכלת. ושניהם מתקיימים בעצם ביחד, כי כשאני לא עייפה קשה יותר להכריע אותי עם עובדות מציקות. המודעות פחות קשה לי.

קטע מטורף, העניין הזה עם המודעות. נדמה לי שאפשר להיות אמביוולנטיים כלפי כל דבר כמעט בימינו, למעט המודעות. בכל מה שקשור אליה - כמה שיותר יותר טוב. הרבה פעמים גם ראיתי אותה ארוזה בשקית בד עם ירקות אורגניים וסדנאות ויפסאנה, או דפי תדמית של מורים ליוגה וקואצ'רים (להבדיל). מתי נחתה עלי המודעות הזו? נדמה לי שתופעות הגלולה האדומה התחילו להופיע עם תרגולי היוגה, אבל זה כבר לפוסט אחר. הופיעו ונשארו. הופיעו והיכו שורשים והשתלטו על כל חלקה טובה בפנים, כאילו הייתי חממה טרופית למודעויות. אז מה יש לנו שם? אני מודעת לזה שהחיים קצרים, מאוד. ממש. בתור מישהי שעוד לא החליפה מספיק קידומות המודעות הזו, שצורבת בעיניים כמו רוח חמסין, יושבת עלי כמו חליפה של מישהו אחר. נראה לי שקיבלתי את המודעות הזו מוקדם מדי, אולי מי שאחראי על חלוקת המודעויות טעה בכתובת.

אני מודעת לכך שהחיים קצרים ויום אחד אמות. אני מודעת לזה באופן חד משמעי וברור, וזה נעשה עוד יותר רור מאז שהבאתי ילד לעולם. מין מאזן שנהיה מציאותי עם הופעתו של ילד: מי שמוליד, גם מץ. כן, כן, הנה, הוכחה שגם את בשר ודם. הרבה דם.
אני מודעת לכך שרוב מסלול החיים שלי, שלנו, נקבע לפי פרמטר יחיד: איפה נולדנו. זה פחות משנה עד כמה אנחנו מוכשרים, טובי לב, אוכלים נכון או פוטוגניים. נולדת בארה"ב להורים בני המעמד הגבוה במאתיים השנה האחרונות? ג'ק פוט! נולדת באפגניסטן ואת במקרה גם נקבה? קפוט. חכה לסיבוב הבא. חיים שלמים של סבל, של התמודדות עם כאב והשפלה על תזמון לא נכון של זמן ומקום.
בהתאם לסעיף הקודם, אני מודעת לעובדה שהמיקום שלי מוביל אותי לחיים שלמים של מירוץ עכברים מוקף בגדרות תיל מחושמלות. רוצה לאכול? צריך לעבוד. רוצה שהילד שלך יקבל יותר מפירור של תשומת לב בזמן שאת עובדת? תישארי בעבודה שמאפשרת לממן גן פרטי. אה, את רוצה גם זמן? בשביל מה לך זמן? לרוץ עם הבן שלך בשבילים, לבשל מתוך הנאה ולא מתוך צורך, להקדיש זמן כדי לגעת באנשים אחרים - אנשים מהמשפחה ואנשים אחרים, אנשים חולים, אנשים שבורים וכואבים, אנשים מבולבלים ואבודים שאת חושבת שתוכלי לחלחל אליהם? זה מקסים מיידל'ה, מקסים. עכשיו תחזרי למירוץ, את לא במשבצת הנכונה.

הנה, אני כותבת ומרחמת על עצמי. מה זה מרחמת, הדמעות בעיניים מרוב רחמים. מדהים מה מילים עושות.
אפשר להחזיר את המודעות הזו לשולח? בשביל מה אני צריכה אותה? איפה לוקחים את הגלולה הכחולה ההיא?

אני יורה לעצמי ברגל, ואם אני לא מרגישה שגרמתי לעצמי לדמם מספיק, אני דופקת עוד יריה ברגל השניה. לעולם ארגיש שרע. לא טוב לי בעבודה? אני מחפשת אחרת - ומראש, עוד לפני שקיבלתי טלפון מאיזה מקום פוטנציאלי, מגייסת 1000 סיבות למה גם שם לא יהיה טוב: כי בטח תהיה שם פוליטיקה פנימית מגעילה, כי בטח זה יהיה כרוך בנסיעות תכופות לחו"ל, כי בטח זה לא יהיה בסביבה ואני אתקע בפקקים על בסיס יומי ואקלל את הרגע שעשיתי את זה. אפשר להמשיך את הרשימה הזו לבקשת הקהל.

מספר שיטות לכשכמוני להיכנס לפרופורציות:

ביקור בבית קברות (לא, לא מהסוג של בליל ירח מלא). רצוי ביום שמנשבת רוח קלה. לשבת על הספסל ולהביט מאופק לאופק. לדעת בוודאות מוחשית וחקוקה באבן שככה הכל יגמר יום אחד, ככה בדיוק.
ביקור בבית חולים. רצוי באיזה מחלקה הארד קור - אונקולוגיית ילדים, למשל, תעשה את העבודה יופי. להגברת הרושם כדאי להצטייד בכוס קפה ולהתיישב בפינת המשפחות.
לדבר עם חברה שעוברת טיפולי פוריות. איזה אונס, מנטאלי ופיזי. איזה כאב, תסכול,פחד. מטיפול לטיפול, מוטלת על מיטות זרות וקרות, מפקירה את המקומות המפוחדים ביותר לידיים זרות ופולשות, עם שביב נרעד של תקווה בלב: הב לי ילד ואם אין מתה אנוכי. והיא מתה - בכל פעם מחדש.

שוב בוכה.

פעם הייתי צוחקת בפרצוף לכל מיני הצהרות נוסח "הכל מתחיל מהראש" או "החיים מלמדים אותנו את השיעורים שלנו בזמן הנכון". היום אני כבר לא צוחקת. את הנתיב שמתחיל בראש ומתבטא בגוף אני מסוגלת לשרטט עם האצבע. השיעור שנתקע לי בראש, באדיבות בחירת ספרים רנדומלית לקריאה, הוא זה של הרמן הסה: משמעות הקיום של כל אחד מאיתנו היא למצוא את עצמו, בעזרת מסע אישי פנימה שרבים נמנעים ממנו. רק המסע הזה והגילוי העצמי הופכים אותנו לבני אדם".

מה הייתי צריכה את המשפט הזה, אפשר לחשוב שככה קשה לי מספיק לעצום עיניים.

שליחה על ידי מישהי* » 10 מאי 2014, 23:17

מקשיבה,
אוהבת איך שאת כותבת

משמעות הקיום של כל אחד מאיתנו היא למצוא את עצמו, בעזרת מסע אישי פנימה שרבים נמנעים ממנו. רק המסע הזה והגילוי העצמי הופכים אותנו לבני אדם
הממממ.
אני חושבת שהייתי "בן אדם" גם לפני שהתחלתי את המסע שלי, גם לפני שמצאתי את עצמי.
האם זו משמעות הקיום שלי, המסע הזה להפוך להיות אני במלואי?
אני לא מבינה מה זה "משמעות הקיום".
אני לא יכולה לא לעשות את המסע הזה. אני לא מחפשת משמעות בקיום שלי, אני פשוט עושה את המסע כדי שיהיה לי טוב יותר.

השלב הבא הוא לעשות את המשך המסע מתוך אושר, ולא מתוך סבל. אל האושר, ולא מן הסבל.

תודה, נעים לי לראות אתכן

ילד שלי, אני קוראת לך לפעמים. בלי שם, רק ככה, ילד שלי. או פלא. מניפה אותך מולי ומתמוגגת מול הצחוק שלך, או חוקרת את המבט שלך שנעוץ בפנים שלי. פלא. וסבתא שלך מגניבה בי מבט שהיא חושבת שאני לא רואה.
פלא. אתה הרי לא היית. לא היית בכלל! ושני אנשים שהחליטו להזמין אותך, והנה אתה כאן. ריסים, כפות רגליים ואצבעות חקרניות. אני עוד זוכרת איך באחד האולטרסאונדים האחרונים סירבת להסתובב אל הרופאה שניסתה לעשות הערכת משקל, והיא חיפשה אותך וחיפשה ואז פתאום הפנית את הפרצופון שלך אליי, על המוניטור, ומשהו בי פרפר, כאילו נפגשנו פנים מול פנים בעירום.
ילד שלי, זאטוט שובב.
לב אל לב שכבת לידי כשבהיתי בך בין שרעפי התקופה שלאחר הלידה. הייתי מסתכלת סביב ורואה את אותו הנוף ואת אותם השמיים, רק שאת הבפנים שלי מישהו החליף. רוקן ואז כתב מחדש, ואני אמא. הייתי מסתכלת בך ישן בעריסה שצמודה למיטתי, חוקקת בראשי את תמונת פניך מהצד ומקדימה שלא התגבשו לידי פרצוף אחד בדמיוני ובוקר בוקר היו משתנים. "זה בסדר, אני אלמד, אתה תלמד, אנחנו נהיה בסדר" לחשתי לך כתשובה לשאלה שלא נשאלה - שהרי האמהות היתה תעלומה בשבילי. יד סוגרת על אצבע נרדמנו בלילה הראשון בבית, אתה ואני.

היי בשמת, שמחה לקרוא גם אותך פה. קיוויתי לזמן את נשות השבט סביב מדורה.

העניין הוא, שאני יכולה שלא לעשות את המסע הזה. אם נשמיט לרגע את הדעה שכל צעד בכל כיוון יוצר אלמנט של מסע, או במילים אחרות - מכל מה שנעשה בחיים נלמד משהו, כרגע אני חושבת שאני בעיצומו של אנטי-מסע אישי. אני מונעת מהטריגר השלילי ביותר - פחד, וכרגע, לפני שעשיתי את השינוי הנדרש, הנתיב בו אני צועדת הוא נתיב מסומן ועתיר סימני רגליים, רק שהיעד לא מתאים לי ואני לא נהנית מהנוף. אבל אין לי נוף אחר, ברור וחד משמעי שאוכל לשאוף אליו, והמחיר על חילופי נתיבים עלול להיות יקר.
אני יכולה להסתדר בלי לחפש משמעות בקיום שלי, או לפחות לצמצם את הפעילות הזו לשעות אחה"צ חמימות של ימי שבת, אבל זה לא הפתרון.
מאיזה שלב מתחילים, איזה שלב מדרבן כדי לצאת למסע ולו כדי להתרחק מהסבל?

מזמינים אותי, אני באה: גם שיער שיבה, גם כמה צלקות, גם נשארת ערה מול המחשב עד מאוחר וגם אומרים לי כל הזמן לכתוב בלוג ואני לא מעיזה.
יקירה, סחתיין. מקוה שהצעדים הבאים יהיו על דשא רך ונעים.

נראה לי שהתחלת לצעוד. צעד קטן, אבל הצעד הראשון הוא החשוב מכולם.
גם אני קוראת.

גם אני אוהבת איך שאת כותבת
<רק מסתבכת עם הפילוסופיות על משמעות הקיום. >

שליחה על ידי עתליה* » 11 מאי 2014, 08:29

בוקר טוב,
איזו כתיבה נוגעת.
צעד על שביל חצץ יוצר התעוררות בכל הגוף והנפש..

שליחה על ידי נטע* » 11 מאי 2014, 10:34

גם אני קוראת, מלווה בצעד או בישיבה לצד הדרך

מאיזה שלב מתחילים, איזה שלב מדרבן כדי לצאת למסע ולו כדי להתרחק מהסבל?
באמת שאלה.
האם אנחנו לא במסע ברגע שאנחנו רוצים לזוז כדי להתרחק מהסבל?
האם הפחד הוא לא סיבה טובה לזוז?
האם אי אפשר לראות בתזוזה, כל תזוזה, חלק מהמסע?
התזוזה הרי היא קודם כל בראש בכלל. אז זה כבר המסע. לא?
אני שואלת כי אני מרגישה שהטקסט של הרמן הסה מתאר את נקודת המבט שלו, ואני לא בטוחה שאני שותפה לה.
אני יודעת שאני במסע אבל מעולם לא רציתי לצאת אליו. אצלי זה יותר האישיות שלי שפשוט דוחפת אותי. אני לא יכולה שלא להיות במסע הזה.
פעם פגשתי איש חכם ומואר שאמר לי, את יודעת, המסע שלך מאוד קשה ותלול. את מתמודדת עם דברים מאוד קשים. לפעמים צריך גם לנוח.

לא יודעת איך לנוח.

עדיין.

אז אין לי שום נסיון במקום שנראה לך הפוך. לא בטוחה שהוא הפוך, את מבינה? לפי הדף הזה, את לגמרי במסע שלך.

הנה, התיישבתי שוב

ברוכות הנמצאות נשים יקרות שלי, אני נהנית מקריאתכן. זה מעגל נשים שנמשכתי אליו תמיד, ומעולם לא הערכתי כראוי את העוצמה שבו, עד שפגשתי את הפולניה שלי. אבל זה סיפור אחר.

בשמת - אני מסכימה איתך שכולנו במסע, ולו בגלל שיש מרחק בין המקום שבו אנחנו מתחילים לבין המקום בו אנחנו מסיימים. העניין הוא, שלדעתי יש דרכים שונות לעבור את המסע הזה - בגו זקוף ותרמיל קליל, או בפנים שכפות הידיים מסוככות עליהם בגלל הפחד ממה שאורב מאחורי הפינה. נראה לי שזה בערך כמו מגלשות המים בשפיים - יש כאלו שמתגלשים עליהן בשמחה וששון, וכאלו שמפחדים נורא. אני, לשאלתכן, הגעתי למטה עם הגשת נימול בקצוות האצבעות וקצב נשימה של שרקן. מה שאני מנסה להגיד, כנראה, הוא שלטעמי "מסע טוב" מערב שני גורמים חשובים: ראשית, הרגשת חיוניות ושנית לקיחת סיכונים.
חיוניות בשבילי היא הרגשה של אנרגיה מתפרצת. כזו ששופעת ממני כשאני ב"הלימה" ב"זרימה" או בכל שאר שמות הפעולה הללו שמתארים אנשים שפתוחים כלפי האחר בלי פחד ומחייכים לזרים ברחוב עד שגם אלו עם הפרצו החמוץ מחייכים בחזרה. במצב בו אני לא חוששת להתחיל לשיר בקול מלא והכל מאיר לי מבפנים.
אולי אני מרגישה שאני "לא מספיק במסע" כי אני חוששת לקחת סיכון? יש לי איזו תמונה בראש, שכדי "לצאת למסע", אני צריכה לוותר על איזור הנוחות שלי (שמבוסס כרגע על עבודה עם משכורת קבועה) שהוא גם זה שמונע ממני (או אולי לא דורש ממני) את היצירתיות שבשגרה. כדי "לצאת למסע" אני צריכה לעזוב את כל מה שבטוח וכובל, ולהתפרץ החוצה, לנסות את כוחי בכתיבה, באימון, במגע, בריפוי - שעל רובם אני לא יודעת כמעט כלום. יש פה פרדוקס מסויים - אין ספק שעולם ההיי-טק הוא לא בדיוק כוס הבירה שלי (הוא מספק אתגרים מחשבתיים וזה נחמד, אבל אני מניחה שאפשר למצוא אותם גם בהרבה תחומים אחרים). מצד שני, אני לא נמשכת לאף תחום עיסוק אחר. כלומר, אם לשפוט לפי שני מבחנים שהמצאתי לעצמי, מבחן ה"מה הייתי עושה אם אף אחד לא היה יודע" ומבחן ה"על מה אני מוכנה ללמוד בשביל עצמי ולא כדי לקבל תמורה", אז יש כמה אפשרויות, אבל העובדה היא שהן נשארות תיאורטיות לחלוטין.
אני חושבת שמה שגורם לתסכול הרב ביותר הוא העודה שאני לא אדון לזמני. אין לי בעיה לעבוד קשה, אבל אני לא סובלת לעשות את זה בצורה שגרתית ומובנית. בענין הזה אני ללחלוטין מאמצת את מה שאמר ניסים טאלב: עבודה פרודוקטיבית צריכה להיות ספורדית. יש לו עוד כמה משפטים שהתחברתי עליהם, אבל על כך בהמשך.

יצא לי לקרוא קצת את ציל צול לאחרונה, מעט יותר ממה שהייתי רוצה, ועלה בי הרעיון המעניין על ההקשר בחיים שלי בין תזונה להרגלים אחרים. כמו בכל מה שקשור להתחלות חדשות: אני מסתערת, מתלהבת, מצחצחת, מקפידה, ואז לאט לאט - מתחילה לדעוך אל המרכז, אל חוסר המאמץ, אל הדפוס הקבוע. כמו אלקטרון שחוזר אל המסלול שלו אחרי שעודף האנרגיה התנדף. ככה גם בתזונה - אני מנסה מתכונים חדשים, מקפידה על פירות וירקות, בלי סוכרים והתאמה הגיונית לשעות היממה- ואז לאט לאט חוזרת לבשל את המוכר והמיידי. סלט, תפו"א, אורז.

אוף, איזה בלאגן יצא לי. אבל נסדר אחר כך, עכשיו צריך להמשיך. רק קצת.

חשבתי על זה שאני פוצעת את עצמי. אני בוחנת את העור שלי טוב טב, מקרוב במראה, מתבייתת על מחדל שמצאתי ומכלה בו את זעמי. כמה פעמים התבוננתי בעצמי עושה את זה, מהצד. התנועות שלי היו אלימות, לא מתחשבות, לא עדינות בעליל, מורטות את העור, נועצת ציפורניים. תנועות שבהן הכאבתי לעצמי צורה שלא הייתי מרשה לאף אחד אחר, אבל הייתי עיוורת לאלימות הזו ולכאב, וגם לצלקות שאגרום - העיקר להוציא את הבפנים החוצה, לעקור את הפגם מהשורש. ואז הייתי מסתכלת על התוצאות במראה וחושבת - אוי, מה עשיתי.
אני פוצעת את עצמי גם מבפנים. אני מעלה בעיני רוחי תמונות שנוגעות בי במקומות הכי מכאיבים ומתבוססת בהן: מילת נשים, אלימות כלפי נשים, אלימות כלפי ילדים, אלימות כלפי חיות. אני מעלה בי את הכאב של הקורבן ואת תחושת התסכול וחוסר האונים וממששת אותם, מעבירה מיד ליד, אומדת את המשקל והטקסטורה. אני מדמיינת איך המטפלת במעון של הבן שלי בטח הייתה משכיבה אותו לישון בלי הרבה עדינות, כי יש עוד 4 ילדים לטפל בהם והוא בטח לא הסכים סתם ככה להישכב ולהירדם. והוא בטח בכה וקרא לי ואני לא הייתי שם לצידו. ואפשר להמשיך עם הרשימה הזו, היא מלאה בכל טוב. והתמונות שלי מפורטות ומלאות חיים. והשמיים מתקדרים מולי, ואני מרגישה גוש עולה בגרון.
אם תחושת חוסר הצדק כל כך מפעמת בך, אז סעי לאפריקה, מה העניין? תתבוססי בבוץ ותושיטי יד בבניית בקתות קש וטיפול באלו שגורלם לא שפר עליהם. אבל אני לא נוסעת. אני מרגישה את העולם גדל סביבי עד אינסוף, והוא מלא בסבל של יצורים חיים עד להתפקע.

לטעמי "מסע טוב" מערב שני גורמים חשובים: ראשית, הרגשת חיוניות ושנית לקיחת סיכונים
הא! הבנתי אותך. אני חושבת...
לדעתי את מתארת לא את "המסע" אלא את איך שמרגישים ומי נהיים אחרי שעברנו כבר את עיקר המסע שלנו (-:
אילו היינו מלאים חיוניות, אומץ, יכולת לקחת סיכונים, זרימה, הלימה וכל השאר - מה היינו צריכים לצאת למסע לחפש את עצמנו? כל אלה עדויות מעולות שכבר הגענו P-:

כדי "לצאת למסע" אני צריכה לעזוב את כל מה שבטוח וכובל, ולהתפרץ החוצה, לנסות את כוחי בכתיבה, באימון, במגע, בריפוי - שעל רובם אני לא יודעת כמעט כלום
וואו. למה?
כלומר, אני ממש שואלת אותך שאלה.

אני קוראת אצלך: יש כמה דברים במציאות שלך עכשיו שלא נוח לך איתם.
המסע יכול להתחיל מהשאלה:
למה לא נוח לי?
מה לא נוח לי?
מבין כל הדברים שלא טוב לי איתם, האם יש אחד מהם שהייתי רוצה לעשות בו איזשהו שינוי?
עצם החקירה, זה המסע שלך.
בלי לזוז אפילו צעד.
רק לחשוב על זה.
כדי לבדוק: מי אני? מה החיים שטובים לי? מה בחיים שלי לא טוב לי? האם מה שלא טוב, מספיק לא טוב בשביל שארצה לשנות?
מה המחיר של מה שטוב?
מה המחיר של מה שלא טוב?
אלה שאלות של מסע.

אני מרגישה שאת החלק הזה במסע כבר עשיתי, והוא הביא אותי לתשובות מסויימות, חשובות ומהותיות - אבל מוגבלות בהשפעתן, ומעבר אליהן אני כבר כמעט לא מקבלת תשובות בכל פעם שאני מעלה את השאלה. יש לי תחושה, שבמובן מסויים, כל עוד אני לא עושה מעשה שיש בו אלמנט של סיכון בכל מה שקשור למרחב הנוחות שלי (הכוונה היא שיהיה לי לפחות עם מה לשלם שכ"ד, לקנות אוכל ולשלם חשבונות), אני לא אתקדם. כאילו שללא סיכון, אני לא משקיעה את מקסימום המאמץ, ולכן אני לא ממש במסע, אלא משוטטת לי סביב סביב, באותו נוף מוכר שנמאס לי ממנו, רק בגלל ששאר הנתיבים די לוטים בערפל ואני לא מצליחה לגבש דעה באיזה מהם ללכת.
יש לי תשובות די ברורות: לא נוח לי כי אני לא אדון לזמן של עצמי. אני בטוחה שזה די נדוש, אבל כרגע, בנקודה בה אני נמצאת היום, כדי להביא פרנסה מספקת הביתה- אני נאלצת למכור את הזמן שלי, בתור שכירה, בכמויות שלא נוחות ולא מתאימות לי, ובקביעות שלא מתאימה לי. כלומר, לא רק עצם כמות הזמן שאני נאלצת למכור לא נעימה לי, אלא גם התזמון הקבוע והשעות הכפויות ביממה שמגדירה העבודה שלי לא טובות לי.
זה לא נוח לי כי אני מרגישה בצורה מאוד מודעת, בולטת וחדה שהשעות אותן אני מוכרת בשביל פרנסה, באות על חשבון עיסוקים אחרים וגורמות לי לתשישות, בצורה שבה גם השעות בהן אני פנויה אינן יכולות להיות מנוצלות לדברים שמשמחים אותי.
לכאורה ההבדל הוא קטן: אם אני מדמיינת את האפשרות לקבל עוד יומיים בשבוע הם אני לא חייבת לקום בבוקר, להתארגן למשרד ולשלוח את הילד לגן, אלא יכולה לבלות איתו במשחק, בטיול, בלימוד, בשנת צהריים משותפת - אני חושבת שרמת השמחה שלי הייתה עולה. זה היה מאפשר לי לעשות את הדברים בצורה נינוחה יותר, והנינוחות הזו חשובה לי.
מאז שהייתי קטנה ניצלתי תקופות זמן כדי לבהות. מין אסטרונאוטית כזו, שסנטרה שעון על כפות ידיה ומבטה שלוח הרחק הרחק לנוף שמחוץ לחלון. חשבתי המון מחשבות. על מקל קסמים, ועל המקום אליו הולכות המילים שלי אחרי שאני אומרת אותן ועל הצבע של אלוהים (אני די בטוחה שהחלטתי על צהוב). והבהייה, יש יגידו חסרת התוחלת הזו, אני יודעת היום שהיא תרמה לי המון - ולו ביכולת לבלות עם עצמי ולא לפחד מהשקט, לחשוב מחשבות ארוכות ומורכבות, ערטילאיות ולא פרקטיות. לבהות ברוגע ולראות את מהלכיו של העולם ולהכיר אותו מבחוץ - ולא מתוך נקודת מבט רצה.
חוסר הזמן שעומד לרשותי בשביל עצמי מונע ממני את הבהייה הזו, ובלעדיה, אני לא מסוגלת להכיל בשלמות, כל הזמן, את העולם כפי שהוא, אלא רק חלק קטן ממנו, זה שחשוף לי מיידית - וזה מזמין עיוותים קשים בנקודת המבט שלי, שגוררים עיוותים רגשיים ולכן גם עצב. בלי הזמן לבהות אני חשופה יותר לשכנועים ללכת בדרכים שאני יודעת שהן מזוייפות, אבל כשאני עייפה האשליה נראית לי מאוד אמיתית. ופתאום "בא" לי זוג נעליים, או תכשיט, או בושם, או רכב. כשאני עייפה, אני לא מכילה מספיק כוחות נפש כדי לברר את עצמי על איזה חוסר פנימי ה"חשקים" האלו מכסים.
אני חושבת שיש לי תשובות די ברורות גם על שאר השאלות.
הטוב הוא שיש תמהיל מסויים של עבודה ושל בית, וטוב לי ואני שמחה שיש לי בן זוג, בית, ילד, פרנסה שמאפשרת לי לדבר עם אנשים מבוגרים במהלך היום. במהלך פרק הזמן שעבדתי בבית גיליתי עד כמה זה חיוני - הווי אומר שרק להישאר בבית עם הבן שלי כל היום זה לא אופציה.
לא טוב לי - שכאמור פרק הזמן שמוקדש לעבודה מאפיל וגוזל זמן שכן הייתי רוצה לבלות עם הבן שלי, או לעשות פעילויות אחרות: לבשל בלי לחץ, מתוך אפשרות לתכנן את התפריט כך שיהיה בריא, חיוני ומיטיב, ומתוך תחושה של יצירתיות; לעסוק בדברים ששווים את הזמן שמוקדש להם. רציתי מאוד בזמנו להתנדב, למשל, בארגון "שפרה ופועה", ואני די בטוחה שאם הייתי יכולה זה היה תורם לי הרבה. אני חושבת שהשקעת זמן בפעילות שיש בה לא רק להטיב עם אחרים אלא להשפיע באופן נראה לעין על חייהם - יש בה אפשרות של צמיחה רוחנית, מתוך ראיה של מארג העולם בצורה ברורה יותר, מתוך הבחנה צלולה יותר בפרקי החיים שמרכיבים את המסע של אנשים אחרים - ומתוך כך רלוונטיים גם אליי.
ראיתי בדף הפתיחה ציטוט של אורנה שפרון, שאומרת שבהיעדר נוחות וביטחון מסויים - אין תהליך של למידה, אלא רק חזרה על דפוסים שהוכיחו את עצמם בתור יעילים להישרדות (יסולח לי על הציטוט הלא מושלם). ככה בדיוק אני מרגישה - העייפות וחוסר תשומת הלב שמלווים אותה כתוצאה מהשעות הרבות אותן אני מוכרת, מביאים אותי למצב בו אני לא יכולה ללמוד - על עצמי ומהותי, על אחרים ומהותם, על העולם שסביבי - שלדעתי, זו היא מהות הקיום שמלווה אותי. אני מסכימה לחלוטין גם עם צפריר, שאי שם ראיתי ציטוט שלו שאומר שמהות הקיום היא מה שאני עושה ברגע זה. אין לי ספק שכאשר אני מניקה, מקלידה במחשב או מחליפה טיטול כמה שיותר מהר כדי שהזאטוט לא יתפתל ויברח - זו היא מהות קיומי באותו רגע, וזה מה שאני לומדת לעשות טוב יותר. אבל מעבר לאלו, ובעצם כל אלו, מצטרפים לתהליך לימוד ארוך וממושך שתכליתו היא הבנה טובה יותר את עצמי, מה מניע אותי, איך נראה תהליך הלמידה שלי ולמה, ואיך הוא שונה מאחרים ועוד ועוד - וזה לא יכול לקרות בהיעדר זמן שמוקדש ללא לעשות כלום. או לפחות ל-לא לעשות משהו פרקטי כמו לנקות-לבשל-לסדר (נו, למי אני מחדשת), כי הזמן שפנוי מעבודה קצוב, ויש מטלות מחייבות, קיומיות.
אני מקווה שאני ברורה, איכשהו.

לא טובה לי גם המחשבה על האינסופיות של התהליך, מה שמבליט ביתר שאת את חוסר התכליתיות שבו: אני עובדת, מחפשת עבודה אחרת, בה ארוויח כסף בו אוכל לשלם על החיוני לי, אבל אין לזה סוף - כי כמו שאני רואה את העניין, תמיד אהיה מחוייבת לעבוד, בין אם זה לרוחי או לא. אין ספק שגם בעבודה אני לומדת - להתמודד עם אנשים, מיומנויות מקצועיות מסויימות כאלו ואחרות - אבל מבחינתי, את רוב השיעורים הללו ניתן לחלק ל-2: אלו שלא מעניין אותי יותר מדי ללמוד (נניח, בפן המקצועי), ואלו שהייתי רוצה לבחור ללמוד בדרך אחרת ובנסיבות אחרות (כמו למשל לעבוד עם ומול אנשים). התחושה שאני נמצאת על מסלול של עבודה בתור שכירה בתחום ההיי-טק בצורה שמפתחת בי את ההתנייה להתנהג בצורה שתגרור אחריה את מירב התשבוחות מהמנהל, תוך כדי עידוד שלא להתחשב צרכיהם או במסלול חייהם של הנוכחים לצידי במשרד (מה קוראים אותו תחרותיות מקצועית, או משהו כזה) - לא נעימה לי. אני מקדישה "כושר מחשבה" לפיתוח הסתגלות חברתית, שמיותרת לגמרי מחוץ למשרד - מבחינתי זה בזבוז משאבים משווע. כלומר, ההרגשה היא שעולם בו אני נתונה לא דוחף אותי להתמקצע כדי למלא תפקיד חשוב בצורה המיטבית, לטובת מטרה שנראית לי חשובה, אלא הוא מעודד אותי ליצור את הרושם שזה מה שאני עושה, כדי לקבל תגמולים אותם הגדירה המערכת בתור שווי ערך למאמץ - כסף, קידום, סטטוס.
המחיר הוא כמובן תסכול, תחושת חוסר אונים, פחד. פחד מזה שכל מה שיש הוא עבודה, עבודות בית, תסכול נוכח חוסר הזמן להיות בן אדם - זקנה, מחלות, מוות.
אני יכולה כמובן לחשוב על תסריטים אופטימיים עוד פחות.

העניין הוא, שמיציתי את כושר הדמיון המודרך שלי בנקודה שבה אני נמצאת, וכדי לקבל תשובות טובות יותר נוסח "מה מעניין אותי, באופן אישי, ללא קשר לדעתם של הסובבים אותי", אני כאמור מרגישה שאני צריכה לעשות שינוי שירחיב את השקפת העולם שלי מעבר למצבה הנוכחי. כי אני לא יודעת את התשובה לשאלה הזו. יכול להיות שאם המינון היה אחר, הייתי מוצאת יותר סיפוק בדיוק באותו עיסוק שלי היום, ואולי לא. אולי אני צריכה מכלול של דברים לעסוק בהם,ואולי אם הייתי מנסה רצף של דברים אחד אחרי השני תוך כדי שיש לי את המשאבים לבחון אותם - לא מתוך כדאיות כלכלית גרידא או פרמטרים אחרים של בטחון כלכלי, אגו, סטטוס - הייתי יכולה באמת להגדיר מה, בכל נקודת זמן נתונה בחיי, יהיה העיסוק האופטימלי שיוכל לקדם אותי בלמידה הפנימית שלי, בראייה שלמה יותר את הסובב אותי.
כיום אני חושבת שאני מונעת בעיקר מתוך פחד, ותוך נפילה לתוך תבניות מחשבתיות שלא משרתות אותי, אבל יש צורך במודעות כדי לצאת מהן או אולי במנטרות - אותן אני אשמח למצוא. אולי זו תהיה מדרגה טובה על השביל, כדי שאוכל בעזרתה לראות אופק רחב יותר?

כמה עוצמה יש במחול של נשות השבט, בהתקבצותן יחד, במגע ידיהן היודעות, בעיניהן המבחינות. בגופן המשתנה, הסוחף אחריו את הדעת בהתבגרותו, בהבשלתו, בהתבלותו להתפלא על הלא ניתן לשינוי ושאינו מחכה לדבר אלא רק רץ הלאה, הלאה ומדרבן לתת לו את הרשות להמשיך לרוץ. באצבעות שתרות את המסלול העדין שמתווים הקמטים על העור, בעיניים שאינן מבחינות בקמטים כלל אלא רק בשמש ובירח המלווים אותן במסען - מורי דרך נבונים. נשים שעוצמתן במאבקתן, בהבנתן, בקבלתן את היש, בהבנתן את האין בהכלתן את זה שחסר שלמות ובכל זאת קיים.

ילד שלי, גוזל רך שלי. כמה הבטחתי לעצמי שאקפיד ללמד אותך את כל השיעורים שהיו קשים בשבילי, אבל הזיכרון על המקומות כפי שנראו לפני שביקרתי מהם חומק ממני...אבל הנה, בכל זאת, כמה שיירים שעדיין זמינים לי:
אל תגיד "לעולם לא עשה". באופן ברור וחד משמעי, תמצא את עצמך עושה את זה. ועוד איך.
אל תתחמק מלהתמודד עם מה שאתה ניצב מולו וחושש. אם תתפלל להתחמק מכך, יש סיכוי סביר שתפילתך תתגשם - אבל ההתמודדות תידרש אחר כך, הפחד ידרוש שתתעמת איתו
כשאתה מרגיש שאתה צודק לחלוטין במה שאתה עושה, תתחיל לפקפק.
השתדל להיות רחום אל אחרים. יש סיכוי סביר שהם גם ככה מקפידים עם עצמם מעבר לראוי.

צועדת יקרה,
אני קוראת בענין ובהזדהות את הטקסטים שלך, שחלקים מהם משקפים באופן מדויק את המסע שלי, שמתנהל כבר כמה עשורים. אני מבקשת לחלוק איתך מנסיוני ומסקנותי, בתקוה להקל במעט על צעידתך.
אחד הדברים שמאוד מהדהדים אצלי מתוך כתיבתך הוא מאבקך בתחושת חוסר הסיפוק או יותר נכון, תחושת האשמה כתוצאה מהרגשה לא טובה, בבחינת "מה יש לי להתלונן, יש אחרים שסובלים הרבה יותר". נדמה לי שזה שיעור גרוע שרבים מאיתנו לומדים (ובעיקר לומדות) כבר בילדות. "מה זאת אומרת לא טעים לך, ילדים בביאפרה היו שמחים לקבל אוכל כזה!". "אז מה אם אין לך נעליים חדשות, תגידי תודה שיש לך רגליים!". "תוותרי לה, היא קטנה ממך". אממה, כשנאלצתי לאכול מאכל לא טעים או דוחה, כשאצבעות הרגליים שלי נדחקו בנעליים קטנות מדי, כשוויתרתי על משהו שהיה שלי בגלל שאחותי הקטנה השתוללה ודרשה אותו לעצמה - עדיין סבלתי, והדבר לא עזר במאומה לרעבים בביאפרה, לאנשים קטועי רגליים או אף לאחותי הקטנה, שגם בבגרות נוהגת להשתולל ולדרוש התחשבות של כולם ונעשתה לאדם בלתי נסבל שמתקשה לנהל מערכות יחסים.
לי לקח שנים לקבל את זכותי להיות לא מאושרת - ממקום עבודה, ממערכת יחסים, מהחברה סביבי, מהנעשה במדינה בכלל, ממקום מגורים, מכל דבר. כי באמת, מה זה לא להיות מסופקת בעבודה, כשיש כל כך הרבה מובטלים? אז אני במערכת יחסים קצת בעייתית ולא תומכת, אבל לפחות אני לא נשואה לאדם אלים או נרקומן, לפחות אני לא לבד. הדירה לא נעימה, לא נוחה, במיקום בעייתי? יש אנשים שאין להם בית בכלל! אלא שהסבל של האחרים לא הקל על הסבל שלי במאומה, והסבל שלי לא הקל על זה שלהם. ויחד עם הכרת התודה בכך שאיני מובטלת והומלסית, בודדה ומיותמת, אחרי שנים רבות נתתי לעצמי אישור להיות לא-מאושרת ממצבי, גם אם יש אנשים שמצבם עגום אף יותר. בדיוק כפי שאני מאושרת בחלקי וחווה סיפוק ושמחה בד בבד עם הידיעה שיש בעולם אנשים שמצבם טוב בהרבה משלי, שהרבה יותר עשירים ממני, עם בתים גדולים ויפים משלי, עם המון דברים שאין לי וכנראה לא יהיו לי.
ודווקא ההכרה הזו, מתן הזכות לעצמי להיות לא-מאושרת, ההתבוססות הזמנית ברחמים עצמיים ובהתבוננות בכל הגורמים בחיי שעושים אותי ללא-מאושרת, איפשרה לי לפצוח במסע חדש בתכלית, שהוביל להחלטות קשות ולפרידות, לוויתור על המוכר והנוח לטובת הזר והמאיים, תוך לקיחת סיכונים ותקופות קשות של חרטות וחרדות. וזה עדיין נמשך, לא הסתיים במנוחה על זרי הדפנה, כי המסע נמשך, החיים נמשכים. ואני לא יכולה לומר בכנות שכל רגע, כל יום או אפילו כל חודש בחיי מלא אושר. אבל השתחררתי מהנטל של "להיות בשמחה תמיד" ואני יכולה לחוות את חוסר האושר באופן סביר, בלי להוסיף על כך את רגשות האשמה המצמיתות והמכבידות. אז אני לא מאושרת, בואי נראה מה אני צריכה, מה יכול להקל עלי, מה חסר לי. נבדוק, נראה, נשנה. אבל בשום אופן לא להכות בעצמי על עצם העובדה שאיני מאושרת.
אז כן, תגידי תודה שיש לך ילד מקסים, בזמן שנשים אחרות מתקשות להביא ילד לעולם. תגידי תודה שיש לך עבודה, בן זוג, משפחה, בית, כסף, בריאות - תודה על הכל. תכירי במה שיש לך. ואם את צריכה עוד, משהו אחר, משהו שחסר לך, אם את צריכה להיפטר ממשהו, אם יש לך יותר מדי עומס או חפצים, כן, מותר לך לטפל בענין, מותר לך לשנות ולהשיג. זכותך. וזכותך להיות לא-מאושרת, לחוות את זה, לחיות עם זה קצת, להתבונן ולבחון ולראות לאן זה מוביל. כי זה עשוי להוביל אותך למקומות מדהימים! מנסיון!
מאחלת לך צעידה נעימה ודרך צלחה.

אז אני לא מאושרת, בואי נראה מה אני צריכה, מה יכול להקל עלי, מה חסר לי. נבדוק, נראה, נשנה. אבל בשום אופן לא להכות בעצמי על עצם העובדה שאיני מאושרת
לגמרי.

אלמונית המון תודה, לא חשבתי כל זה גכה. מנקודת המבט שלי, ההכרה בכך שיש סבל שהוא הרבה יותר משמעותי משלי מובילה לתחושה של פרופורציה ולאו דווקא של הכרת תודה.אבל אני מרגישה שגם מה שאת אומרת נכון. שני דברים שעלו בדעתי בעניין מה שכתבת: אני מרגישה שתחושת חוסר שביעות הרצון אצלי מהר מאוד מתורגמת לתחושת סבל וחוסר אונים, וזה בוץ שקשה לי להחלץ ממנו. אני נעשית דכאונית כמו יום חורף גשום, מתכרבלת ומשתבללת בתחושת חוסר יכולת ומסכנות כללית, בציפיה שיקרה איזה נס שיפזר את העננים מעל השמש שלי. זה יוצר אינרציה שאני צריכה להשקיע כוחות רצון מאוד גדולים כדי להחלץ ממנה.
דבר שני-עד היום ההנחה שלי אומרת שאם אני לא מרוצה ממשהו, כדאי לתקן את הגורם לכך בתוכי ולא "לחפש אשמים" מבחוץ. נוסח המציאות היא מה שאנחנו מקרינים וכאלה...ומה שאת אומרת הוא- שיש לשנות את החוץ
...

כדאי לתקן את הגורם לכך בתוכי ולא "לחפש אשמים" מבחוץ. נוסח המציאות היא מה שאנחנו מקרינים וכאלה...ומה שאת אומרת הוא- שיש לשנות את החוץ
זה לא או-או. זה גם וגם. פשוט צריך לא להינעל על תפיסות.
אבל אם את פשוט מפסיקה להתנגד לתחושות שלך, משתחררת הרבה אנרגיה ועולה הרבה יצירתיות. וביצירתיות אפשר להשתמש כדי לחשוב: מה מפריע לי, והאם יש פה משהו שאפשר לשפר.

גם אני נהנית ממה שאת כותבת, צועדת. אני אעקוב ומקווה שתמצאי את הדרך החיובית במסע שלך.

זה נשמע עצוב, את מרגישה ככה הרבה זמן או מאז האמהות? אני חושבת שעם האמהות מגיעה איזו הבנה על בעייתיות תרבות הצריכה ושעות העבודה שלנו. דברים מתנגשים וקשה למצוא את האיזון (בין מספיק שעות עבודה ומספיק הכנסה ומספיק זמן עם הילדים).

אני רק הגעתי לישראל אחרי שהיה ארוכה בחו"ל וכשסיפרתי על חששותיי באתר זה, מבחינת שעות עבודה ארוכות, מנטליות ועוד בעיות ייעצו לי להתייחס לדברים האלו כרעש, רעש שאפשר להתעלם ממנו. כמו כן אמרו לי שאוכל למצוא איזון. אם אני אוכל למצוא איזון, זה אומר שיש אפשרות לאיזון. כמו שאומרת עוד פלונית, אני גם חושבת שאת צריכה שינוי פנימי, לחפש את המצב האופטימלי שלך. הפיתרון לא נמצא בחוץ.

עוד פלונית: אם מישהו דורך לי על הרגל, מכאיב לי ומונע ממני ללכת, התגובה שלי לא תהיה לחפש "בתוכי" את כוחות הנפש להתמודד עם הכאב, את היכולת הפיזית להישאר תקועה במקום בלי לזוז, את ההבנה והחמלה כלפי האדם שדורך על רגלי. אני אבקש ממנו לזוז, או אדחוף אותו ממני, אשתחרר ממנו ואמשיך בדרכי. במידה וישנו תהליך "פנימי" או משהו שמתרחש קודם כל "בתוכי", הרי שזו ההכרה בכך שיש לי בעיה, שכואב לי, שמשהו מציק לי ושהדבר לא מוצדק, לא הכרחי, לא לרוחי, עושה אותי לא מאושרת. האישור הזה, שמותר לי לסלק מפגע, שאיני חייבת לסבול - לא כאב פיזי ולא פלישה לתחום האישי שלי - אכן בא מבפנים, מתוך הכרה, אבל הפתרון הוא להוריד את האדם מהרגל שלי. איני רואה צורך לעשות הפרדה מוחלטת בין תהליכים פנימיים וחיצוניים, לקבוע נחרצות שהבעיה היא "אצלי" או "בחוץ", אלא כל דבר בהתאם למצב. לא הייתי מייעצת לאשה מוכה להישאר עם אדם אלים ומסוכן ולחפש פתרון "בתוכה". ולא הייתי מייעצת לכל זוג שחווה קשיים להיפרד ולחפש בני זוג אחרים, מתאימים יותר. אין כאן ענין של "לחפש אשמים", אלא למצוא את מקור הבעיה ולחפש פתרון אפשרי.
מאוד רציתי להבהיר את הנקודה הזו, בעיקר מפני שהצועדת עושה דרך אמיצה ולא קלה, ואין צורך להוסיף על כך "תחפשי את הבעיה אצלך". מעבר לכך לא אוסיף, מכיוון שאני מרגישה שלהוסיף לדון ביננו - הקוראות - עלול להסיט את הזרקור מהצועדת, שדף זה הוא שלה ולמענה. מאחלת לה הצלחה ואושר.

עירית_לוי

צועדת, גם אני נהנית לקרוא אותך

(ובמאמר מוסגר כדי לא להסיט את הזרקור מהצועדת - פלוני אלמונית, אהבתי מאוד את מה שכתבת על הרשות לא להיות שמחה בחלקך).

נשים יקרות, התיישבתי לכתוב. מוזר עד כמה חשוב לי שיש מי שקורא אותי, ושמי שקורא - אישה. אבל היות ואני מנצלת 5 דקות שבהן הזאטוט נרדם בצורה מפתיעה לפני האמבטיה, נקצר.
ראדית, הודעת מערכת - קראתי את עצמי, ושמתי לב שכתבתי בטעות משהו בסגנון - שקראתי את ציל צול "מעט יותר ממה שהייתי רוצה". זו פליטת מקלדת שמקורה בשילוב של "מעט מדי" ו"פחות ממה שהייתי רוצה". אני מאוד נהנית לקרוא את הדפים שלה, ומחכימה מהם מאוד, כל מסר אחד - בטעות יסודו.
שנית - בבקשה המשיכו את הדיונים בין הקוראות. גם כי אין לי צורך כל כך באור זרקורים, גם כי אני נהנית ומחכימה ונרגעת לקרוא על נתיבים של אחרות, וגם - אם ארגיש שחסר לי זרקורים אפנה אותם אלי. בבקשה המשיכו. נדמה לי שאני בתהליך חיפוש השביל, ובגלל שאני לא זוכרת איך נראים שבילים, רק דרכים סלולות שאינן שלי, אוכל ללמוד לא מעט מסיפור מציאת שבילים של אחרות.

פלונית - את צודקת שכדאי להזיז את הרגל של מי שדורך. אני לומדת לעשות את זה. לפעמים אני לא חד משמעית מדי - בין אם מחשש לפגוע, בין אם מתוך "תהייה" שאולי רק נדמה לי שהוא שם את הרגל, ו"לא נעים" להרים את הקול כדי שיזיז אותה (כן, כן, אני עובדת על זה) ואולי בכלל הוא שם אותה שם לטובתי? בתקופה האחרונה אני משתדלת להשיל מעצמי הרבה פרדיגמות שלא עובדות, חלקן מתחום ה"באופני". נדמה לי שאני עושה דברים שמקשים עלי, רק כדי שאוכל לבשר עליהם לסביבה ולהרגיש מעט מורמת מעם. לדוגמא? בכיף: שאני משתדלת לא לאכול בשר, שאני לא משתמשת במוצרים שנוסו על חיות, שהירקות שלי אורגניים, שהילד שלי לא אוכל ממתקים ולא רואה טלוויזיה (כמעט) וכו' וכו'. לפעמים אני מתקשה לדגול בהחלטות האלו, ו"מה יגידו האחרים" משחק תפקיד בעניין. אז אני מנסה להיפטר מזה.

אני חושבת שהאתגר העיקרי שלי הוא לצאת מדפוסי מחשבה שכולאים אותי בתוכם. דפוסים שהתחפרתי בהם כמו סוסתיא בכביש עפר כפרי בחורף רוסי. הרצף נשמע בערך ככה: אני לא מרוצה מהעבודה שלי, והתחום בו אני עובדת כבר לא "מדליק" אותי -> חפשי משהו אחר-> מה? -> לא יודעת, מה שמעניין אותך להתעסק בו-> לא יודעת במה מעניין אותי להתעסק בו. שום דבר לא ממש סוחף אותי מכלל האפשרויות, בכל מקום יהיו אנשים שיגרמו למקום העבודה לכלול חסרונות, בכל מקום יהיה מדובר בעבודה מאומצת, בתחום שלי לפחות המשכורת סבירה ואנחנו צריכים את הכסף. הופ, קליק, המעגל נסגר.

ברור לי כל כך שהכל מתחיל אצלי בדפוסי המחשבה. הם אלו שיוצרים את הפריזמה דרכה אני רואה את המציאות. היות וקשה מאוד עד בלתי אפשרי לתפוס את כל ההוויה, בכללותה, בשלמותה כל הזמן - תמיד נוכחת פריזמה. אני מחפשת את המנטרה שתשנה את שלי.

מבחינת "למצוא את הבעיה אצלי" - אני חוזרת לעניין הזה בכל הזדמנות שבה נראה לי שיש לי המון טענות כלפי המציאות, כדי לבדוק עם עצמי האם אני בכלל מסוגלת להגיע לנקודה אליה אני מנתבת את עצמי - האם אני בכלל מסוגלת להיות שמחה? איך זה מרגיש? איך אני נראית?
אז הנה, בשבת בבוקר קמתי לתורנות צוציק (הבנזוג שלא בתורנות זוכה להמשיך לישון). יצאנו לטייל בשכונה,, והיה שקט ודי ריק (בטח ריק, שעת לפנות בוקר. הציפורים עדיין נוחרות על העצים). ומצאנו פארק קטן, שבו הינוקא יכל לרוץ ולהשתולל, ואני אחריו, רק אני והוא ורגליים מטופפות קטנות וצחוק מצלצל ומכנסיים רטובות בהמון בוץ, סבתא תתעצבן אבל לא אכפת כי אמא מרשה. והנה, הצבעתי לעצמי על הרגע בו הייתי שמחה, שלמה ושקטה. לא היה צריך לרוץ לשום מקום, לא למהר ולא לתכנן. אם הייתי עוצמת עיניים יכלתי לדמיין שאנחנו רצים יחפים על בוץ של מטע הדרים, והפריחה נושאת ריח מטריף - אבל היה די לי בפארק קטן בשכונת מגורים.

ברוכה השבה!

תודה !
על כל כך הרבה דברים שאני רוצה לכתוב כאן אני חושבת, ואז שוכחת...
מחקתי פסקה שלמה עכשיו, סיפורי עבודה ומשרד. לא מעניין מספיק.
צורם לי הדיסוננס בין הזמן שנוזל לי בין האצבעות לרצון שיחלוף כמה שיותר מהר בעבודה כי משעמם לי ואני רוצה הביתה. אני מזדקנת במראה. הקמטוטים מישרים אלי מבט. כן, כן, הגענו ואנחנו פורקים מזוודות. תתמודדי, מיידלה. רק בבקשה אל תצחיקי אותנו עם כל הקרמים המגוכחים האלה. ויש לי שתי שערות בינה. ובן. וחיוך קצת מגחך. והרבה הבנה לקשיים של האחיינית שלי בת ה16. אבל אני לא ב"זרימה" ואני בטח לא ממקום של לעשות דברים ללא מאמץ - ושניהם חסרים לי.
הייתי רוצה לעשות קורס הנחיית קבוצות. ליווי התפתחותי של תינוקות. מורי יוגה. אבל אין לי זמן וכסף לבשקיע בדברים שהם סתם - ולא בעךי פוטנציאל ישיר לתרום להכנסה שלי. ובינתיים אני סתם מרגישה תקועה. ואולי זו הרגשה פנימית, שלי? אולי זה לא עניין של מקום עבודה? המה, חזרנו להתחלה

זו כמובן אני....

הבחירה שלך בניק צעד על שביל חצץ מעניינת אותי. אולי תסכימי לשתף?

עצה למתלבטות, לחושקות, לחולמות, להוזות: הספר Wishcraft/Barbara Sher. שינה את דרך מחשבתי ואת חיי במידה רבה. לא קיים בעברית, לצערי. מכיל טכניקות ורעיונות יצירתיים כדי "להשיג את מה שאת רוצה". הספר בן 30 כבר, עדיין בדפוס, גם כספר דיגיטלי, וישנם דברים מוכרים לכל מי שעשתה סדנה או קורס לעזרה עצמית, כמו לעשות רשימות של דרכים להשיג משהו כולל רעיונות מטורפים. מה שאהבתי זה שהספר לא רק מציע כיצד להתמודד לבד עם חוסר סיפוק ורצון לשנות, אלא מציע מפגשים של קבוצות א/נשים שמעונינים לעשות שינויים שונים, לשתף, לעזור אחד לשניה, לאחד כוחות ולתמוך ביוזמות. וגם, הדרכים המקוריות להשגת יעדים שנדמה שהם מעבר להזויים. למשל: מי שחולמת לשוט סביב העולם אבל יודעת שלעולם לא יהיה לה כסף לקניית יאכטה ולא לקחת שנת חופשה, יכולה לנסות להשיג עבודה על אניית נוסעים, שם נדרשים מקצועות מגוונים כולל ספריות, בדרניות, טבחיות, עובדות נקיון, עורכות סדנאות, אחיות, מסג'יסיות, ועוד ועוד - וכך לשוט וגם להשתכר. אני עצמי, שחלמתי לקבל הכרה כאמנית, שעבודותיי ייראו בפומבי, ושיהיה לי חלל גדול לעבוד בו ועליו, זכיתי לתהילת עולם, להכרת תודה ואף לזר פרחים, כשהתנדבתי לעצב ולקשט את חדר המורים המוזנח בבית הספר של בני. מי שנתנה לי את הספר בזמנו ואף הקימה קבוצת שיתוף ולקחה את הענין מאוד ברצינות, הצליחה תוך שנתיים למצוא עבודה שהיא רצתה, להתחתן, להכנס להריון ולעבור לבית באיזור שהיא חלמה לגור בו. זה לא קסם! נדרשת עבודה ומאמץ (לקום מוקדם בבוקר כדי לכתוב, להתנדב חודשים או יותר כדי לצבור נסיון בתחום לפני שאפשר להתפרנס מזה, להצטמצם כדי לחסוך כסף לקראת יעד נחשק) - אבל זה נותן כלים ותקוה.

יוליקו - אני חושבת שכשאני מדמיינת את היציאה שלי למסע, אני רואה את עצמי מסיטה מבט מהדרך הראשית, זו שסלולה באספלט, רחבה ומשולטת, והמוני אנשים רצים עליה באמוק, ומגששת אחרי שביל צדדי בינות לשיחי הקוצים. ואני מורידה את הנעליים בהיסוס, וקושרת את השרוכים באיטיות מוקפדת של מישהי שברור לה שהיא עושה צעד (אמיץ? מסוכן? מטורף?), ותולה אותם על התיק גב. ואז עושה צעד אחד זהיר על הדרך שגיליתי לפני, שמוליכה בינות סלעי בזלת אל אופק מרהיב שחלקו חסום לפני, אבל אני כבר שומעת צלילים מסקרנים מקדימים את בואי. והשביל הוא שביל חצץ, וכף רגלי מונחת עליו בזהירות מופלגת ומתוך תחושה של האבנים הקטנות שמתחתי, ולבי מאיץ פעימות.

כנראה שככה.

שביל לעומת דרך ראשית.
חצץ לעומת אספלט?
יש גם אפשרויות אחרות.

זו אכן שאלה מעניינת. ההנחה שלי היום אומרת שכדי למצוא את השביל שלי, צריך להיות מוכנה ללכת על חצץ, ולחפש שבילים - במקום את הנוחות של הדרך הראשית

בשבילי לפעמים הדרך הראשית לא נוחה (רועשת, מלוכלכת, צפופה), ודווקא שביל צר בהרים, זרוע עלי שלכת מרפדים, או דרך חולית חמימה וכו'...
חצץ מכאיב נורא, אבל אולי עם סנדלים.

פשוט תהיות שעלו לי. השם יפיפה.

תודה

נראה לי שכשהולכים על חצץ, כל תשומת הלב מופנית לצעידה, להשגת שיווי המשקל של כף הרגל. זה אמנם לא נעים, ואולי גם תשומת הלב לא פנויה לנוף, אבל אני באמת אוהבת ללכת על חצץ לפעמים (אין באמור משום להבטיח שאני לא פולטת קללות עסיסיות כשאיזו אבן נתקעת לי עם השפיץ החד בנקודה אסטרגטגית בכף הרגל).
מדהים איך כל פעם כמעט שאני נכנסת לאתר, מוצא אותי משפט שנכון לי. היום זה: "חשוב ללמד ילדים שלא חובה להישאר במקום שיש בו יותר מדי קשיים. כשהייתי צעירה המסר היה "קשה, אז מתמודדים." סתם בזבזתי שנים מיותרות במקומות לא טובים לי.". לגמרי.
כשלא טוב לי וצפוף לי וחונק לי אני בורחת. לאוכל טעים, לאלכוהול, לקניות, לשינה, ללשחק במישהו אחר. בימים האחרונים אני בורחת לכאן. ואני מוצאת באופן רנדומלי לגמרי המוני אנשים שמציק להם מה שמציק לי, ומוזר להם מה שמוזר לי וגם להם לא נוח, והם מחפשים, ומחפשים...
היום דיברתי עם חברה, שבעלה סיים לא מזמן קורס אליו הוא נרשם. "אז איך היה לו" שאלתי. "בסדר, נחמד. לא ממש מה שהוא רצה, אבל כיוון אותו למקומות מעניינים, אז היה שווה". היא אמרה את זה בטון שלו, רגוע, מקבל, שנראה לי היה כל כך ההיפך ממה שאני הייתי מרגישה אם הייתי לוקחת קורס שלא היה מיתרגם אוטומטית לפוטנציאל להכנסה...

אבל איכשהו היום, משהו, למשהו, שקע למקום נינוח. איכשהו, התחלתי להרגיש במסע. תחושת ההרפתקה חזרה אלי, למרות שלא נראה לי ששיניתי הרבה דברים בחיי. אני מסוגלת להביט על הדברים בפרספקטיבה של "אני מבשלת שינוי והוא יבוא, אני משקיעה מאמצים ליצור הזדמנויות, ואחת מהן לפחות תשתלם. סבלנות, שלווה פנימית, זה יגיע. אין צורך לנסות להתחרות באלוהים, גם אם זה אומר שלא הספקתי להכין פשטידה מהכרוב האורגני במקרר, והוא יושב שם ומתקלקל. אי אפשר לקפוץ מעל הפופיק. אני בסדר, אני מקבלת החלטות שנכונות לי, אני משתדלת מאוד לא לתת לפחד להנחות אותי, וגם מצליחה. אני מפסיקה להתרגש מאנשים כוחניים בחיי, ומסוגלת לעמוד על שלי מולם - ואם אני לא ממשיכה את הדיון, זה לא בגלל שאני נכנעת או נסוגה מחשש שיכעסו עלי, אלא בגלל שאני רואה שאין עם מי לדבר והדיון חסר טעם. ככל שאתרגל סיטואציות של משא ומתן, ארגיש יותר בטוחה ביכולות שלי לנהל אותם טוב, ואשכלל את המיומנות הזו שמגיעה רק מתוך ניסיון".
ליל מנוחה.

הרגע צופה בהרצאה מרתקת של סקוט דינסמור פה ביוטיוב
אני בסך הכל בדקה 6 אבל חשבתי ישר שזאת הרצאה בשבילך. אז תצטרפי, נצפה ביחד (-:

---בשמת, סקרנת אותי. רוצה לתת לי ספיולר, או שאנסה להגיע לזה ברגע שיהיו לי 5 דקות פנויות?---

אני רוצה יקום מקביל. רק אחד. כדי שביקום אחד אוכל לקום בבוקר, לבד, להתענג על כוס משקה בשקט, להתחיל את היום ברוגע ולחיות אותו כל כולו בשביל עצמי, בטיולים ארוכים, באמבטיה מענגת, כוס קפה עם חברה, הופעה או ירה עם חברים, למרוח לק על הרגליים ולהכין עוגיות תמרים. ואת השני, להתחיל עם חיבוק של ילד קטן שמתרפק לי על הציצי וחושב מחשבות רחוקות רחוקות תוך כדי בהייה בחלון, לטייל איתו בחורשה ולשחק בכדור בפארק, למלא לו בריכה ולהשתולל איתו ולא להיות דבר חוץ מהישות הזאת שנקראת "אמא".

מצבי הרוח שלי משתנים כמו התמונות על שלטי חוצות אלקטרוניים. אני סובבת סביב השאלה "מה יעשה אותי שמחה יותר" ולא מקבלת מענה שיניח את דעתי. התשובות כוללות אפשרויות כמו "להקיץ בבוקר יקיצה טבעית עם המשפחה לידי", "לא להיות חייבת להגיע לאותו משרד בכל יום להרבה שעות". אני מרגישה שכל העולם נתון במירוץ חימוש של תואר ראשון-שני-מנהל עסקים-ניסיון ניהולי-קורסים והשתלמויות, ואני לא שם, פשוט לא שם. האקדמיה לא מעניינת אותי, את התואר הראשון עשיתי בשיניים חשוקות. ממש לא מתחשק לי לאנוס את המוח שלי ולדחוס לתוכו נושאים שלא מעניינים אותי כהוא זה, רק כדי להחזיק פיסת נייר שמעידה שעשיתי את זה. ואני הרי יודעת שיש עוד נתיבים אינספור ואפשרויות כיד הדמיון, אז איפה הן? למה אני לא מצליחה לבנות לעצמי שורה של אלטרנטיבות חלופיות בראש למעט זו של תעבדי עד הפנסיה באיזו עבודת משרד משמימה-תצטרפי למועדון מחלות משבר גיל אמצע החיים, תופעות גיל המעבר ושאר נפלאות, ותהפכי להיות ממורמרת וחסרת חיוניות כמו אמא שלך? איפה התסריטים שכוללים מסעות קסומים, גילויים על מהותם של אנשים והותו של עולם, אפשרות להשתתף בתהליכים מרתקים, לעזור לאחרים לצמוח, להראות לבן שלי שאפשר לחיות חיים מלאי משמעות?

אני מנסה לשכך קצת את רכבת ההרים של התחושות שלי. למתן את העמקים והגבעות. עמקים: מחורבן לי, העבודה לא משתלמת, הבוס אידיוט, אין לי מספיק זמן לעצמי, נמאס לי לפעול על אוטומט ובמירוץ תמידי. גבעות: פרסום של משרה מעניינת\ספר בנושא מודעות עצמית, שינוי, כל נושא אחר שטומן בחובו הבטחה לשינוי\ שיחה עם קואצ'ר שמציע עזרה בהכוונה לשינוי או בתמיכה בו - ופתאום יש ציפיה מטורפת לזה שהגיע הפתרון. שאם רק זה יצליח, אקום מחר בבוקר מאושרת, זורחת וקורנת, מרוצה מהחיים ושרה הללויה. הנה הוא הפתרון המיוחל, הנה! ציפיתי לו והוא הגיע כדי לגאול אותי מחוסר שביעות רצון מתמשכת ודביקה. כמובן שאחרי כל אחד כזה מגיעה הנפילה שוב אל הבאסה.
אני לא רוצה להיות עם המפתחות הללו גיל 40. רוצה עכשיו.

שאנסה להגיע לזה ברגע שיהיו לי 5 דקות פנויות
עדיף.
הוא מדבר על מציאת הייעוד והקריירה שלך בחיים.
ראיתי בחתיכות של 5 דקות, לא הכל בבת אחת...
יש לו אתר ובו יש ממש חוברות עבודה, כלי עזר לענות על כל השאלות שהעלית פה.

אם את אומרת שזה נראה לך יעיל, בטוח אקדיש לזה זמן

עוד לא ראיתי, אל יש לי שאלה שמסתובבת בתוכי בהקשר הזה: איך יודעים לענות על שאלות לגבי עצמנו? איך יודעים להבדיל בין מה שרוצים לבין מה שרוצים לרצות? הרי גם ביננו לבין עצמנו, יש סיכוי שנחנו מדמיינים ושואפים למשהו שהוא פשוט לא נכון, לא?

הוא עונה גם על השאלות האלה... יש לו שיעורי בית רציניים בשבילך. כשתעשי אותם, תתחילי להתקדם בתשובות (-:

ושימי לב לתגובות שלך:

---בשמת, סקרנת אותי. רוצה לתת לי ספיולר, או שאנסה להגיע לזה ברגע שיהיו לי 5 דקות פנויות?---

אם את אומרת שזה נראה לך יעיל, בטוח אקדיש לזה זמן

עוד לא ראיתי, אל יש לי שאלה שמסתובבת בתוכי בהקשר הזה: איך יודעים לענות על שאלות לגבי עצמנו?

אני רק באה להגיד לך:
שהדבר הראשון ששווה לך לעשות, לדעתי, הוא להכיר בעובדה שיש לך טונה של התנגדות לנושא. את לא רוצה בכלל לענות על השאלות. את לא רוצה למצוא. את פשוט לא לא לא רוצה.
וגם זה בסדר.
תתחילי מלהכיר בכל מה שאת לא רוצה. זה צעד ראשון חיוני ובסיסי.
אילולא היתה לך כזאת התנגדות, היית פשוט הולכת ופותחת את הלינק וזהו. רואה מה יש לו לומר. מציצה באתר שלו. לא באה אלי עם כל כך הרבה בקשות ושאלות עוד לפני שזזת בכלל D-:

יש התנגדות.
תתיידדי איתה.

ממממ...יכול להיות. חלק מהעניין נראה לי קשור בתשישות וחןסר זמן, ולכן תהליכים קצרים יותר זוכים להעדפה. קצר יותר לשאול מה יש בפנים מאשר לפתוח את הלינק. קצר יותר להיכנס לאתר ולהתכרבל קצת בתמיכה כאן מאשר...משהו אחר כנראה

היי בשמת, צפיתי (לא ראיתי שם שום שיעורי בית, אבל אני אבדוק את העניין כשאגיע למחשב, ולא מתוך סמארטפון). כמה הערות:
זה נחמד להעלות את המורל של עצמך באתגרים ספורטיביים. מה קורה כשאתה נכשל בהם? הרעיון של להגדיר את עצמך, הדברים שאתה טוב בהם ומשפיע בעזרתם על הסביבה נשמע טוב, אבל מה קורה אם עוד לא התנסית במה שהוא ה"ייעוד" שלך ואין לך מושג, פשוט אין מושג מה באמת מלהיב אותך? והשאלה הכי חשובה- איפה אני מוצאת אנשים שנלהבים בנוגע למה שהם עוסקים בו כדי להיות מוקפת בכאלו שאפשר לשאוב מהם השראה? אני מסכימה שזה מאוד חשוב, ומאוד הייתי שמחה לקיים מפגשי קואוצ'ינג כאלו, אבל אין מנטורים במלאי...

לא ראיתי שם שום שיעורי בית
הוא פשוט שולח לאתר שלו. באתר שלו תמצאי בצורה מסודרת את שיעורי הבית.

זה נחמד להעלות את המורל של עצמך באתגרים ספורטיביים. מה קורה כשאתה נכשל בהם?
זו רק דוגמא אישית שלו.
ולא כולם היו "אתגרים ספורטיביים".
הוא סיפר למשל על הפחד שלו ממים, מן הים. הוא הלך עם ילד בן 9 ולכן החליט להתגבר על הפחד ולקפוץ למים. זו היתה החלטה אישית שלו. והאתגר לא היה בתחום הספורט אלא בתחום הפחד. הוא לא אומר שאת צריכה לעשות בדיוק מה שהוא בחר - את אמורה לחשוב איזה דבר יתאים לך להתמודדות? וההתמודדות לא צריכה להיות משהו ענק שגדול עלייך בעשרה מספרים. היא צריכה להיות מתאימה לך להתמודדות.

מה קורה אם עוד לא התנסית במה שהוא ה"ייעוד" שלך ואין לך מושג, פשוט אין מושג מה באמת מלהיב אותך?
תתחילי מהשאלונים באתר שלו.

איפה אני מוצאת אנשים שנלהבים בנוגע למה שהם עוסקים בו כדי להיות מוקפת בכאלו שאפשר לשאוב מהם השראה?
את מתחילה לחפש.
את לא מחפשת מאמנים.
את מחפשת אנשים שאוהבים את מה שהם עושים.
תראי שכאשר את מתחילה לחפש, את תמצאי. את לא מחפשת מנטור, את מחפשת מישהו להתבונן בו, לדבר איתו, לשאול אותו.
זו שאלה חדשה בחיים שלך. תני לחיים צ'אנס לתת לך תשובה.

צועדת יקרה,
אני ממשיכה לעקוב אחר המסע שלך, להתרגש, להזדהות, לקוות עבורך ולאחל לך כל טוב בדרכך. לא יכולה להתאפק מכמה הערות מנסיון אישי.

גיל 40 זה לא סוף העולם, לא סוף החיים, לא הסוף של שום דבר. אני מכירה מישהי שבגיל הזה עזבה מקצוע בטוח שעסקה בו כמעט שני עשורים ורכשה ותק ומעמד, למדה באוניברסיטה מקצוע חדש, ועסקה בו בהצלחה ובהנאה עד הפנסיה. עוד חברה החליטה בגיל הזה שנישואיה הגיעו לקיצם, עזבה את הבית ומצאה מערכת יחסים חדשה וטובה שנמשכת עד עצם היום הזה, כמעט שלושה עשורים. אני, לעומת זאת, בגיל 40, לאחר כעשור שבו השתדלתי לעבוד לצורך פרנסה, להיות אם, בת זוג, מעורבת חברתית, מתנדבת למען הקהילה, בת מסורה לחולה אלצהיימר ואחות תומכת לחולת סרטן - התמוטטתי טוטאלית. נדרשו לי כמה חודשים של דכאון משתק כדי לעשות חושבים, להחליט על שינויים, להתחיל לבנות חיים חדשים. אז יש המון אופציות בגיל 40.

אם יש לי חרטות על השנים הראשונות של האמהות, עם כל העומס והלחץ והצרכים המנוגדים שקרעו אותי, הם על כך שלא עצרתי והבנתי מוקדם מאוד, שהתפקיד העיקרי שלי, האחריות העיקרית שלי, היתה להיות אם מתפקדת באופן אופטימלי וכפי שרציתי להיות. חוסר הסבלנות שלי, המחסור בזמן לעצמי, העצבים והתסכולים, פגעו קודם כל בילדי ובי. מרגע שהאטתי את הקצב, הבנתי שאני לא סופר וומן, שאיני חייבת לנהל את אורח החיים הקודם שלי בכל מחיר, שאצטרך לוותר על דברים כדי להשאר נאמנה לעצמי ולעקרונות שלי, יכולתי לראות כיצד עלי להתנהל ואיך לתמרן. אז הבית כבר לא היה מבריק ומוכן לביקורת של כל פולניה מזדמנת. וויתרנו על כל מיני מותרות קטנות וסיפוקים מיידים כדי שאוכל לצמצם את היקף העבודה שלי. התנדבתי פחות ולא הייתי זמינה לכל מצוקה של כל העולם. אמרתי 'לא' כשהזמינו אותי למופע מוזיקה במדבר ואמרו לי ש"כולם מביאים לשם ילדים!". אני לא. הודיתי שאין לי כוחות בלתי נדלים. סיכמתי עם בן זוגי על יום שהוא יצא מוקדם מהעבודה ויהיו לי בכל שבוע כמה שעות של חופש מוחלט. הפסקתי לארח כל כך הרבה. ונתקעתי בעבודה לא מספקת כי היא איפשרה לי לעבוד מהבית בשעות גמישות.

אני לא יודעת אם זה מודל עבורך. אבל נראה לי שאת משלמת מחיר כבד לא רק בגלל המצב האובייקטיבי שמלחיץ אותך, אלא גם מפני שאת משוכנעת שהכל חייב להיעשות עכשיו, מייד, אסור לבזבז זמן, צריך לפעול כעת. אולי לא? אולי את יכולה לקבל את המצב הנוכחי, להבין שאת פועלת באופן אחראי כלפי עצמך וכלפי בנך, שישנם אילוצים שתהיי חייבת לחיות איתם מפני שאת אחראית לאדם קטן וחסר ישע שתלוי בך לחלוטין - וכאשר המצב יהיה שונה, כאשר יהיו תנאים אובייקטיבים מתאימים יותר, אז יהיה הזמן לבצע שינויים?

ברמה המיידית, אני ממליצה לך למצוא פתרונות יצירתיים כדי למלא לפחות חלק מצרכייך ולפתור את תחושת התסכול והעייפות שנראה שאת מבטאת. אולי סידור עם אם אחרת לשמור על הילדים כדי שכל אחת תוכל להתפנות לעצמה לכמה שעות? לעשות קורס באינטרנט לקראת שינוי מקצוע? להיעזר בבנק זמן/קהילת מחרוזת/בארטר אישי כדי לקדם משהו ממטרותייך? בדרך כלל אין ברירה מלבד לחשוב מחוץ לקופסא. אם יש באיזור מגורייך בי"ס לרפואה אלטרנטיבית, נסי לקבל טיפול במחיר מוזל מסטודנטים - טיפול אנרגטי, שיחות, אפילו עיסוי - כדי לתרום לבריאותך הנפשית והפיזית. האם את יכולה להציע לסטודנטית מגורים תמורת עזרה ושמרטפות?

אחת המתנות היקרות ביותר באמהות, לדעתי, היא ההזדמנות שוב לחוות את העולם דרך עיניו של הילד, לחזור לתחושה של החוויה הראשונית, לחוות איתו חוויות שעבורנו הם רגילות וסתמיות, ועבורו הן תגלית מופלאה. המראות, הטעמים והריחות, הקולות והצלילים - הכל חדש עבורו! ודרך זה אפשר לחזור לתחושות הראשוניות שלנו, לדברים שנהנינו מהם בילדות, לחלומות, לרצונות, לרעיונות. חלמת להיות אסטרונאוטית? קיווית לחיות בארמון עם נסיך? אהבת ליצור בחימר או בחרוזים? עכשיו הזמן להיזכר ולגלות מחדש, לראות מה מזה אפשר להגשים, מה עדיין נשאר רלוונטי, איך אפשר להגשים חלום היום.

בהצלחה לך ותהני מהמסע!

בשמת - אני מסכימה איתך,וגם עם הבחור אגב, בכל הנוגע לחשיבות האנשים שבהם אנחנו מקיפים את עצמנו. הסביבה שלינהיא מאוד קונפורמית בעניין של לימודי השכלה גבוהה ומקצוע "רגיל" ו"יציב". דור ההורים בכלל לא מבין מה הבעיה שלי, הם הרי עשו את אותו הדבר ונשארו בחיים, ובכלל - עם המשכורת שלי (שהיא באופן אובייקטיבי בכלל לא להיט) אני בכלל צריכה להיות מרוצה. אז מה שאין לי זמן לעצמי. אז מה שהילד רוב שעות הערות שלו בגן. מבחינתם זו האופציה הקיימת בעולם, וזהו.
דרושים: אנשים מעניינים לכוס קפה. אני אפרסם את זה בכיכר השוק בערב.
פלונית- ריגשת אותי מאוד. הרבה ממה שאת כותבת אלו דברים שאני אומרת לעצמי, אבל היות ויש לי הרבה מה לכתוב אני אשאיר את זה לערב כשתהיה לי מקלדת זמינה.

ודרך אגב, הבחור הזה הוא רק בגדר הצעה.
צעד על שביל חצץ - זה לא שבאתי ואמרתי "יואו, זה הפתרון האולטימטיבי בשבילך, את חייבת לעשות מה שהוא אומר".
ממש לא.
קבלי את זה בקלילות כמו שזה: במקרה הגעתי להרצאה שלו (לא זוכרת אפילו איך), וכשהאזנתי לו חשבתי עלייך. אחלה לשמוע אותו, אבל בקלילות! יש לו רעיונות, יש לו הצעות, יש לו אתר, יש לו שאלונים והדרכות שעוזרים לדייק את מה שאת רוצה (אולי להבין שהפנטזיות שלך הן בכלל לא מה שאת באמת רוצה לעשות בחיים? אין איזה כיוון אחד או פתרון בית ספר שאת חייבת להגיע אליו), אפשר להשתמש במה שאת רוצה כמה שאת רוצה וזהו.
לא חייבת.
אולי אפילו להשתמש בו כדי להבין לא את ההתקדמות שלך אלא את ההתנגדות שלך.
פשוט תישארי פתוחה לראות מה זה עושה לך. זה הכל.

ברור

היי פלונית, אני מאוד שמחה לקרוא אותך.
אני מסכימה שגיל 40 זה לא סוף של שומדבר, (למרות שהבאתי את המורה שלי ליוגה בזמנו להתקף צחוק מתגלגל כשטענתי בתוקף שאמנם זה כן סוף העולם. נראה לי שהוא היה אז רגע לפני 40). הכוונה היא שאני לא רוצה לחכות למשבר גיל ה40 כדי להגיע למקום שאליו, לפחות תיאורטית, אני יכולה להגיע גם לפני. אני לא רוצה לחכות לאיזו מחלה, חלילה או אירוע חזק אחר שיאפס אותי וישים לי מול הפנים את מה שאני יודעת גם עכשיו: החיים קצרים. אני רוצה להרגיש שינוי עכשיו, ולדעת שהנתיב פתוח לשינוי אחר גם כשאהיה בת 40.
העניין גדול יותר מהתזמון, כמובן. התסכול שלי נובע מהתחושה שיש לי 2 מסלולים לעבר השינוי שאני רוצה להביא אליי: הדרך המסוכנת, המרגשת והקצרה יותר שבה אני לוקחת סיכונים גדולים (מתפטרת מהעבודה, פותחת עסק, משהו שהוא "ללכת על כל הקופה", ואם ייכשל - אני אמצא את עצמי בבעיה גדולה, לפחות פיננסית), או הדרך הארוכה והבטוחה יותר: לקחת את הזמן כדי להגדיר דברים, לדייק אותם לפני שאני הולכת לנסות אותם במציאות, לחסוך כסף בשביל שיהיה לי איך לממן את השינויים שאני רוצה (בין אם זה לימודים, משק חקלאי או באפר כלכלי לעסק עצמאי). אני יכולה להניח שאני נמצאת במסלול השני, וכל אתגר שאני מתמודדת איתו נותן לי כלים ומציב אותי בעמדה טובה יותר ומוכנה יותר לקראת האתגר הבא. אני יכולה לדמיין שיש דרך, שמורכבת משלבים, וכרגע אני בשלב של חיפוש עבודה מכניסה יותר כדי שאוכל לחסוך יותר, ובשלב הבא אעשה את שינוי הכיוון התעסוקתי, בצורה קצת יותר בטוחה מבחינה כלכלית.
אבל יש אבל. ראשית, הייתי רוצה להיות מסוגלת לקחת סיכונים. להיות מין בן אדם כזה שבוחן את החיים בקלילות ופשוט חותך לקראת שינוי, אם השינוי נראה לו נחמד. כמו שראיתי מישהו כאן באתר כותב "ואם השינוי נראה לי נחמד, אני עושה אותו". איזו גישה קלילה ומעולה. אני מדמיינת לעצמי את הרגע בו אצטרך להיפרד וללכת לקראת האור בקצה המנהרה יום אחד ואסתכל אחורה על החיים שלי ועל ההחלטות שביצעתי והסיכונים שלקחתי. יש לי מין הרגשה שאני אגחך ואחשוב משהו כמו "איזו אהבלונת. מה פחדת כל כך.". במקום זה אני רוצה לחיות נתיב שיגרום לי לחשוב "תותחית שכמוך. חיית בפול גז חיים שלמים ומלאים". אבל אני פשוט נשארת בנתיב הבטוח.וקשה לי לראות שאני נמצאת במסע, מתוך כל אחד מהשלבים שאני עוברת. אני טובלת בכל שלב של הדרך עד מעל הראש ולא רואה את הפרופורציות וזה מתסכל אותי מאוד. לפעמים, כשאני מצליחה, אני עושה דמיון מודרך, ומדמיינת שאני כבר במקום אחר - נניח 5 שנים קדימה, ומסתכלת על התקופה הזו בדיעבד ומבינה שפרק הזמן לא היה ארוך מדי וגם לא כזה נורא. אבל מבפנים הוא כאמור מתסכל.
שנית - אין ערובות בחיים, עד כמה שקשה לי להשאיר את המנטרה הזו מול העיניים. למרות שאני מתכננת משהו שאמור להיות בטוח יחסית מבחינה כלכלית, אין ערובה שהתכנית באמת תצליח. איזו מין הרגשה זו להיתקע בעבודה מתסכלת כדי לחסוך ואז להיות מחוייב לעשות משהו אחר לגמרי עם הכסף הזה?
שלישית - את צודקת לגמרי בכל מה שנוגע ללהיות אמא, וככה בדיוק אני מרגישה. מלכתחילה לא ממש ניסיתי להיות סופרוומן (אם אני מצליחה לנקות רצפות פעם בחודש, אני די מרוצה. אבל לרוב אני מעדיפה לשחק עם הבן שלי בפארק במקום). וויתרתי על משרות שהיו יכולות להיות יותר מתגמלות ופחות מתסכלות, כי הן היו רחוקות יותר או הצריכו נסיעות לחו"ל. הסיבה שאין לי זמן לעצמי או להתרעננות, היא שאני לא ממש מוכנה לוותר על השעה וחצי ביום שיש לי כדי לראות את הילד. אני רצה אליו אחרי העבודה כדי לרחרח אותו ולקשקש איתו ולהשקות איתו עציצים ולשמוע איזו מילה חדשה הוא למד לקשקש. זה קצת בעייתי לצאת מהבית גם אחרי שהוא נרדם - הוא עדיין פורץ בבכי תמרורים אם הוא מתעורר ואני לא לידו (יונק), ואין לי לב להפיל על בעלי להתמודד עם זה בתקופה הזו. אבל התוצאה היא אמא שהיא לא חיונית. גם כי היא עייפה וגם כי היא מרגישה תקועה, שואפת לשינוי והוא לא מגיע. מהצורה שאת מתארת את העבודה שלך, אני מקבלת את הרושם שאת שקטה עם הבחירה שעשית ו'למה איתה, ואילו אצלי חסרה ההשלמה הזו. אני כל הזמן חוזרת לנקודה שבה אני חושבת על השכר הנמוך שלי יחסית למקובל בשוק, על הבוס שלא כיף לי איתו, על זה שאין ממי ללמוד בחברה וכו' - ובטוחה שאפשר אחרת. אולי אני טועה, אבל עצם הציפיה לכך שאפשר אחרת יוצרת תסכול והרגשת תקיעות. במילים אחרות אני מבינה שאני אמא ורוצה להיות אמא, אבל בו זמנית אני לא רוצה לשים את שאר הציפיות שלי מהחיים, את העשייה שלי מחוץ לאמהות על "המתן".
הייתי רוצה שיקרה שינוי עכשיו, למרות שאני עדיין בתקופה שזמן הבילוי עם הילד שלי הוא פרמטר מאוד חשוב, רק כדי להוכיח לעצמי ששינוי אפשרי בכל מצב נתון בחיים. אני רוצה להיות דוגמא לבן שלי, להראות לו שהנה, הצלחתי ואני מסופקת ממה שאני עוסקת בו ואפשר לשנות את החיים שלך בשתי ידיים.אבל אולי זה בעצם לא ככה.
לגבי שינוי סדר יום עם ילדים - גם זה מפריע לי. אני אמנם לא מתחרה עם אף אחד, אבל לפני שנולד לנו ילד, היינו מטיילים הרבה עם אוהל - באוטובוסים וטרמפים. לפעמים אני אומרת לעצמי שאם היינו טיילים "אמיתיים" היינו מצליחים לצאת לטיול אוהלים גם עם ילד (בלי רכב), כי אני מניחה שאחרים עושים את זה. אבל כרגע אין לי מספיק כוחות כדי להוציא פרוייקטים כאלו לפועל.

ילד שלי, פלא שלי. נרדמת ויד קטנה מונחת על לוח ליבי. הנשימות שלך, קטנות וחמימות מנשבות על העור שלי, ואני שוכבת לידך ומביטה בך. אתה נרדם לאט לאט, שוקע בשמיכה הרכה של השינה ועפעפיך נרעדים, זזים קלות, הריסים הארוכים נפתחים מעט ושוב נסגרים. ילד שלי. ביום שנולדת, הבנתי שיגיע היום ואני גם אמות, אבל ההבנה הזו חידדה בי את הדחיפות לחיות עד אז. לחיות הרבה, עמוק ויפה. לחיות באופן שיאפשר לך להביט על החיים שלי ברגעים שבהם אתה תרגיש לא כל כך בטוח מה עושים הלאה. אני משתדלת ילד שלי, באמת שמשתדלת. משהו בי בפנים לא מניח לי להישמט לזרם הכללי של הריצה אל עבר הלא-כלום בעיניים עיוורות ובחוסר נשימה. אני יודעת שיש ערך לשיעורים שאני לומדת ולקושי שאיתו הם מגיעים. לא תמיד ברור לי השיעור, אבל אני מקשיבה. אני עוצמת עיניים ומקשיבה, בניסיון למצוא את חוט השקט בין כל ההמולה סביב.

אני יודעת. אני יודעת לשאוף אליי רגעים קסומים קטנים, את ההתרפקות העדינה שלך עליי בבוקר. לא אכפת לי לאחר לעבודה בגלל שלא רציתי להוריד אותך מהציצי לעוד 10 דקות, כי אני יודעת שזה ייגמר מהר יותר ממה שהייתי רוצה ולא יהיה כפתור rewind. אני יודעת שאני בונה קשר ותקשורת הדדית ביננו, וזה חשוב, הכי חשוב בעולם (לפחות לי), ושהכל זמני, והכל חלק מהשלם, ואני עסוקה בלהיות אמא עכשיו, שזה הבנאדם הכי חשוב לבנאדם שהכי חשוב בשבילי. ועדיין.
אני יודעת שכל האפשרויות פתוחות. שאני יכולה לחתוך לכל כיוון תעסוקתי שיגרום לי ליותר עניין ומיצוי עצמי ולמצוא את הכיוון שלי. ועדיין.
אני יודעת שאלו חבלי לידה, התהליך הזה של יציאה ממצב "שכיר", שבו אני מחכה לאישור מאחרים ומנסה להגדיר את עצמי דרך העיניים שלי ולא שלהם, וזה כואב להיוולד ושצריך להידחק לתוך התעלה הזו כדי שהריאות יתרחבו ואני אלמד לנשום לבד. ועדיין.

אין לי לב להפיל על בעלי להתמודד עם זה

מתוקה, תחשבי קצת על המשפט הזה. מאיפה זה בא, איפה זה משאיר אותך, איך הוא מרגיש במצב הזה, מה זה גורם, מי כאן סובל בסופו של דבר, מה יקרה אם. יש כאן עולם ומלואו בתשע מלים.

זה בא ממקום שבו אני מרגישה שאני קצת מכתיבה את הכללים בבית. שהילד ישן לידי, שהוא הולך לגן פרטי (ולכן יקר בצורה שמאוד מקשה עלינו) שמותר לו לראות שני סרטים מצויירים ביום ולא כל יום ועוד כהנה וכהנה. ואלו החלטות שמצריכות אנרגיות להתמודד איתן, ולא רק מהצד שגיבש את ההחלטה. מה שאני מנסה להגיד הוא, שבן זוגי אמנם לא התנגד לעניין, אבל אני רואה שקשה לו להתמודד עם כל המצבים הללו. הרדמה בהנקה הוא אחד מהם. זה מרגיש לי קצת לא פייר שהרגלתי את הילד (והאבא) שאמא היא זו שמרדימה והיא גם עושה את זה בהנקה, ועכשיו אני רוצה להעמיד אותם בפני עובדה אחרת, ולאבא אין ציצי (הינוקא חקר את העניין לעומק והגיש דו"ח בנושא. מסקנות הוועדה הן שאכן אין ציצי בנמצא אצל אבא). במישור היותר רחב - זה לגמרי נכון שאני לא רוצה להפיל עליו "את עצמי" - את הקושי, את ההתחבטויות, את הסבל הפנימי שלפעמים אני לא מצליחה להמנע ממנו. מה, אין לו מספיק בחיים?
אני יודעת שהוא יתמוך בכל שינוי שארצה לעשות. אם אבקש ממנו להישאר עם הילד בשביל שאוכל לצאת ולעסוק במשהו שחשוב לי, הוא יסכים (למרות שברור לו שיהיה קשה). כבר עשינו את זה כשנסעתי לאיזה קורס במשך כמה חודשים. אבל ההרגשה שלי היא שקשה לו עם זה במידה שבה אני לא רוצה "לשרוף" את העזרה והקושי שלו על משהו שהוא פחות מממש ממש חשוב. וכרגע כנראה אין לי משהו כזה בחיים.
_-
קראתי אתמול כתבה ב"הארץ" (היא כנראה עדיין שם), ראיון עם מישהו שעוסק בבודהיזם. מה שזכור לי ממנה, זה שהוא אמר את מה שעלה כאן בדף - הסבל הוא לא סולם אחיד לכולם. הסבל של ילד רעב ניגריה לא אקטואלי לסבל של אדם מהשכבה הבורגנית בארצות הברית שלא מוצא את עצמו במסלול המכשולים שהוא רץ בו באמוק. אז הנה, אימצתי. הסבל שלי, של כל אחד מאיתנו כנראה, הוא לגיטימי. זה הביא אותי למחשבה על המקום של "פינוק". הרי לפעמים אנחנו מסתכלים על אנשים סביבנו ומודיעים שהם "מפונקים" (מי אמר צרחות "אפידורל!!!!!!!!!!" בפתיחה של חצי סנטימטר ולא קיבל? הצהרה פרובוקטיבית שכזו מצידי באתר הזה...). אבל יכול להיות שגם הסבל שלהם הוא לגיטימי? כלומר, נניח, שאף אחד לא לימד אותם להתמודד עם פחד, כאב, אי וודאות, חוסר שלמות ועוד כיוצא באלו - וכשהם נדרשים להתמודד עם כל האתגרים הללו, שהממוצע הסביבתי מתייחס אליהם לפעמים בהינף יד מתוך יכולות ההתמודדות שלו, צף הסבל?
_
מחפשת מנטרה שתשאיר אותי בכאן ועכשיו.
תיאורטית וסטטיסטית, ברור לכל אחד מאיתנו שיש סיכוי שלא נשרוד את העשור הקרוב, ממגוון סיבות. ואם היינו בטוחים בכך, סביר שהיינו משנים הרבה החלטות ובחירות. אולי מבלים יותר עם המשפחה, אולי עושים שינויים בתעסוקה, בבחירות שמנתבות את הזמן הפנוי שלנו. חוזרים בתשובה, בשאלה, בתהייה. משהו. תיאורטית וסטטיסטית, יכול לקרות מצב שכל אחד מאיתנו לא ישרוד את השנה הקרובה, החודש, ואולי אפילו את השבוע. והמודעות הברורה של האפשרות הזו, כך אני מאמינה, בהכרח אמורה לשנות את האופן בו אנחנו מקבלים החלטות. אני מניחה שאם הייתי מתיישבת למדיטציה ושואלת את עצמי "מה היית עושה אם היה ברור לך מעבר לכל ספק שאלו ימייך האחרונים על פני האדמה", הייתי מתחילה לעסוק בקדחתנות בהרבה מאוד דברים שאני לא נוגעת בהם כלל היום (מדיטציה, נתחיל זה). במקום, הרוב המכריע והמוחץ של האנשים שאני מכירה עסוקים בלתכנן את חייהם ל-20 השנה הבאות לפחות. למה? מאיפה הבטחון הזה? ברור לי שאין טעם לחיות כל יום כאילו היה האחרון (זה בטח היה גורם להרבה יותר אנשים לרוץ ערומים על מגרשי כדורגל), אבל רוב רונו בונים לחלוטין על האפשרות הקיצונית האחרת - שנהיה כאן עוד הרבה שנים. למה? אני שואלת מתוך הקושי שלי לבחור דברים בשביל הכאן ועכשיו. לעשות לא מתוך "המממ... אולי אני יכולה לעשות מזה עסק ופרנסה אחר כך" אלא מתוך זה שזה מה שנחמד עכשיו. וזהו.

שליחה על ידי אורי* » 01 יוני 2014, 15:26

הסבל הוא לא סולם אחיד לכולם. הסבל של ילד רעב ניגריה לא אקטואלי לסבל של אדם מהשכבה הבורגנית בארצות הברית שלא מוצא את עצמו במסלול המכשולים שהוא רץ בו באמוק. אז הנה, אימצתי. הסבל שלי, של כל אחד מאיתנו כנראה, הוא לגיטימי. זה הביא אותי למחשבה על המקום של "פינוק". הרי לפעמים אנחנו מסתכלים על אנשים סביבנו ומודיעים שהם "מפונקים" (מי אמר צרחות "אפידורל!!!!!!!!!!" בפתיחה של חצי סנטימטר ולא קיבל? הצהרה פרובוקטיבית שכזו מצידי באתר הזה...). אבל יכול להיות שגם הסבל שלהם הוא לגיטימי?
ואוו. איזה אסימון נפל לי.
אבל יכול להיות שגם הסבל שלהם הוא לגיטימי?
הפוך על הפוך. הסבל של כאב בלידה הוא לגיטימי בעיניי רוב העולם,ועל כן ראוי לקחת אפידורל. אני אומרת 'ראוי' , כי מאוד משונה לא לקחת אפידורל,ואת צריכה להות מאוד מזוכיסטית בשביל זה,או אחת שהלידה שלה ממש מהירה ולא כואבת בכלל. וזה בכלל לא הגיוני שמישהי תסבול בשביל זה. אני,לא סבלתי מכאב הלידה. זה לא שלא כאב לי, כן כאב. אבל היה נסבל בהחלט, והתמודדתי יופי בעזרת תנועה. והאישור הסביבתי היחיד שקיבלתי לזה שלא לקחתי אפידורל (גם מהצוות הרפואי בבית חולים,אבל גם מהחברה סביבי שכולן בה לוקחות אפידורל) היה כי הגעתי קצת מאוחר מדי לאפידורל. אחרת,הייתי מאוד מתקשה להסביר איך אני מוכנה ויכולה לסבול את זה. והייתי (ועדיין) מתקבלת כ'מוזרה'.
אז למה לא לגיטמי שאסבול מהעבודה שלי. למה הסבל הזה לא לגיטמי? למה אותן נשים שסובלות,לגיטמי שיקחו אפידורל, ואני לא לגיטימי שאסבול. אוף.למה?
ולמה גם אני לא מספיק מקבלת (בתוכי) את הליגיטימיות של אותן נשים ל'פינוק' של לקיחת אפידורל?

נפלתי עלייך עם מסקנות שקשורות בכלל לדף שלי. בסך הכל באתי לבדוק פה קצת את הדף שלך גם איך התפתח מאז הפעם האחרונה שנכנסתי (ולא הגבתי)

הרוב המכריע והמוחץ של האנשים שאני מכירה עסוקים בלתכנן את חייהם ל-20 השנה הבאות לפחות. למה?
מחפשת מנטרה שתשאיר אותי בכאן ועכשיו.
אולי כולם מתכננים את החיים ל20 שנה יותר מפחד של מה יקרה אם נחיה 20 שנה ולא נתכנן, שהוא חזק יותר מהפחד שנמות לפני שנספיק לעשות מה שבאמת רצינו.

מעניין אותי מאוד המסע שלך,כי יש בו משהו מן המסע שלי (אם לקרוא לו מסע בכלל,לזה שלי)

ל'פינוק' של לקיחת אפידורל?
רק מכניסה פה הערה, שלקיחת אפידורל היא לא "פינוק" אלא סיכון של האם והעובר/ים.

אורי - הייתי בטוחה שקראתי את הדף שלך מהתחלה ועד הסוף וגם הגבתי שם עד כמה הכיוונים והנתיבים שלנו דומים, ופתאום אני לא מוצאת את הדף. זיכרון פיקטיבי?!
בקשר לאפידורל, כמו גם לגבי דברים אחרים, אני חושבת שאצלי הסיבה לפעמים קשורה בצורך שלי להיות "קדושה מעונה". סוג של "אם אני השקעתי בזה ו-סבלתי- אז אין סיבה שאתן לא. זה יכול להיות לקחת אקמול כשיש כאב ראש או להתקלח גם כשאין מים חמים. אם אני עשיתי (ושוב, לא ממקום של הנאה, לא ממקום של אמונה שלמה שככה טוב לי, אלא ממקום של "תראו אותי". גם אם זה לא מיידי אלא ייתן לי "חומר" להשוויץ בו אח"כ. אני משתדלת להאיר את הפינות הללו ולטאטא אותן, כי באמת אין טעם. שום דבר טוב לא יצא לי מ"מה יחשבו עלי אחרים", רק תחושת שיתוק ונתינת מקום רב מדי לעבר ממה שנכון לו. המנטרה שאני משתמשת בה היא: "אז זה היה ככה וככה? טוב, כו**חתו". נניח - למדתי לתואר "יוקרתי" ועכשיו בא לי לעסוק במשהו שיש בו הרבה יותר מה"מכירות" או ה"שיווק" (שמשום מה תמיד היו בזויים בעיניי. כאילו שאם אתה שווה משהו, אתה מהנדס\רופא\עורך דין, ואם אתה לא, אתה משווק\מוכר\מזכירה. אה, וגם - גננת\מורה\מוכר פלאפל). רק לאחרונה פיתחתי את המורכבות המחשבתית שמאפשרת לי לקבל שעבור אנשים מסויימים יש הרבה הנאה והגשמה בצורה שלא קושרת אותם לתואר, או למעמד, או משהו.
זה כמו המלחמה שלי בהכללות, או תבניות מחשבתיות. אני רואה עד כמה אנחנו (אני, אבל בגדול כולנו) חשופים להם בצורה חסרת אונים ממש. אנחנו מקטלגים בהינף עין ומבלי לתת לזה מחשבה שנייה. שתי דוגמאות: ערב יום כיפור הלכתי עם בן זוגי וחמותי ברחוב. היות והם סוכרתיים על אינסולין, אחד מהם שלף חטיף גרנולה מתוק היות וצנחה רמת הסוכר. העניין כמובן גרר מבטים נזעמים ועקומים מהולכי הרחוב. האבל היפה הוא, שהמצב לא הפריע לו לצקצק על המכונית שראינו עוברת ברחוב, נוסח "עכשיו הם צריכים לנסוע? איזה חוסר כבוד משווע" לי זה נראה נרא מצחיק. שאלתי אם לא נראה לה שיכול להיות שיש נסיבות מיוחדות שמאלצות גבר חובש כיפה לשבת במושב הנוסע בערב יום כיפור?
או - היום בבוקר הלכתי לסופר כדי לארגן לי עוף למרק עוף (ונזכרתי שכשאני חולה זה כנראה טוב בשבילי, אבל פחות טוב בשביל העוף...). היות ולא היה לי כוח להגיע עד לסופר, הקפיצה אותי חברה ושאלתי אותה מה היא צריכה - היא רצתה דיאט קולה. אז כשעמדתי בתור לקופה עם כל המצרכים למיץ סחוט ושייק ירוק וסתם פירות ודיאט קולה, פתאום התחוור לי, בלי אכפתיות לעניין, רק המודעות אליו - שמי שיראה אותי מהצד בהחלט יכול להניד ראש ולהחליט שאני מישהי שצורכת ג'אנק. מה שאני רוצה לומר הוא, שאני משתדלת לתת יותר מקום למה שנקרא "נסיבות" ולהבין שהן הרבה פעמים נעלמות מעיניי.
_
לא נפלת עליי, אני מתוגמלת מלקרוא כל אחת כאן שמחה כשמגיבים לי.
_
אני חושבת על סיבה אחרת - רוב האנשים שאני מכירה כנראה לא מעוניינים להחזיק מול העיניים את נושא המוות והזמן הקצוב, עד שאין ברירה. זו מחשבה מלחיצה, מפחידה, שדוחפת לפעול בצורה שמוציאה מהנוחות והמיינסטרים ומה עוד - החברה והתרבות שבה אנחנו שקועים עד צוואר לא מעודדת להתעמק בה בכלל. זה לא cheerful זה לא צעיר, זה כבד. בשביל מה לעשות את זה? חלק מזרם ה"אם זה לא כואב עכשיו, אז נדחיק את זה, וכמה שיותר מהר ובקלות יותר טוב"

_
לגבי האפידורל - הבאתי דוגמא פרובוקטיבית למדי, כפי שאמרתי, ציפיתי גם ליותר תגובות בעניין

אבל נניח - לא להיכנס לחובות ולשמור על "הידוק חגורה" שמשפיע על הנוחות שלי בצורה מורגשת (בלי אוטו, בלי מסעדות ועוד כיוצא באלו - סתם דברים שהרגילו אותי לחשוב בהם חיוניים). במצב כזה, מי שירים קול זעקה כי הוא לא מסוגל להתמודד עם המציאות הפיננסית שלו ושוקע בחובות, יש מצב סביר שיזכה לנחירת בוז. הרי אם אני עשיתי (ושוב - סבלתי תוך כדי), אז למה הוא לא?
_
חשתי על משהו שבעצם אני יודעת שמעניין אותי באופן אישי ומיוחד. הצורה בה אנשים חושבים, הצורה בה הם בוחרים לפעול, מה מניע אותם, למה הם מודעים ומה התבניות שהם שוקעים (או לא שוקעים) לתוכן. כמו "לא רציונאלי" אבל על פני ספריה שלמה. שנים אגרתי ספרים על נוירופיזיו ונוירופסיכולוגיה (והיפה הוא שלא הייתי כמעט צריכה את העניין לתואר. כלומר - זה עובר את המבחן "האם היית קוראת את זה לפני השינה בשביל עצמך" שלי וגם את "האם היית עושה את זה גם אם אף אחד לא היה יודע). אז הנה, יש לי קצה חוט!
מעניין אותי הנושא של בחירת מילים והצורה בה הן יוצרות מחשבה והבנה כזו או אחרת, בבחינת מילים יוצרות מחשבות, מחשבות יוצרות מציאות, מילים משנות מציאות. הייתי רוצה לעשות את מה שטוני רובינס עושה, למשל. הוא מדהים בעיניי.
למה אני לא לוקחת קורס קואוצ'רים? אני נראית לעצמי חסרת ניסיון חיים. כל הקואוצ'רים שאני מכירה מתהדרים בקריירה קודמת מפוארת וגם ניסיון חיים עשיר ולפעמים גם השכלה פורמלית רלוונטית (פסיכולוגיה למשל), כלומר הם יכולים להגיד - תראו, אני יודע מה המפתח להצלחה. היית שם, בניתי את עצמי ועכשיו אני מעוניין לעזור לכם לבנות את עצמכם. כלומר, אתם יכולים לסמוך עלי, אני יכול. אני מרגישה שאין לי כל כך תוכן להציע, עוד לא הכרתי את החיים מספיק... ילד אחד שלפעמים אני לא מתמודדת כמו שהייתי רוצה עם האתגרים שהוא מציב בפניי, עבודה שהיא לא "קריירה"... בתור מה אני אבוא לעזור לאחרים?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כבר קודם התלבטתי אם להמליץ לך, אבל עכשיו שכתבת שיש לך גם עניין בפסיכולוגיה (מניחה שלא רק רק בנוירו?), נראה לי שידבר אלייך הספר "פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית" של ארווין יאלום.
מתייחס הרבה למשמעות המוות בחיינו ולכל מיני סוגיות קשורות שהעלית פה.

שליחה על ידי אורי* » 02 יוני 2014, 13:11

ופתאום אני לא מוצאת את הדף. זיכרון פיקטיבי?
הדף שלי הוא פתח לשינוי ואכן ביקרת בו,אבל יתכן,כמו שקורה לי לא פעם,שקראת וחשבת בראשך כל מיני דברים להגיב ואיכשהו ברגע הכתיבה כבר לא היית שם (יש לנו הרי אלף דברים אחרים לעשות) אבל המחשבות נותרו

זה כמו המלחמה שלי בהכללות, או תבניות מחשבתיות. אני רואה עד כמה אנחנו (אני, אבל בגדול כולנו) חשופים להם בצורה חסרת אונים ממש. אנחנו מקטלגים בהינף עין ומבלי לתת לזה מחשבה שנייה.
אני ממרום חוסר האנרגיות שלי לא כועסת על עצמי כשאני מקטלגת או שמה בתבניות, זה הרי משהו מאוד מובנה בנו השרדותית. ואני אחת שכן נותנת לזה מחשבה שנייה , כי ככה אני.אבל זה באמת גוזל את כל האנרגיות, ומבחינתי-הלואי והייתי יכולה לקטלג יותר. לו היו יותר דברים אצלי הולכים על אוטומט בתבניות אולי היו נשארות לי יותר אנרגיות לדברים אחרים.
אז זה הצד השני של התבניות שאנחנו נלחמים בהן כל כך (ובודאי שגם יש בהן נזק,אבל גם תועלת)

כאילו שאם אתה שווה משהו, אתה מהנדס\רופא\עורך דין, ואם אתה לא, אתה משווק\מוכר\מזכירה

גם לי זה קשה מהבחינה הזאת. וקשה לי עם העבודה שלי בין השאר בגלל זה. אלא שיש באמת גם את עניין גובה השכר שבא בהתאמה לאיך שהחברה תופסת את המקצועיות או "חוסר" המקצועיות של התפקיד שאדם מבצע. ו לזה באמת יש משקל כבד.
כשאני חושבת על עבודה אחרת,ומאוד קשה לי לחשוב ולפתוח אפשרויות, אז גם חשוב לי גובה השכר. ולא שאני מרוויחה כל כך הרבה,אבל אפשר להרוויח עוד פחות מזה

(וגם לעבוד יותר שעות)
אבל אני לא באמת וברצינות חושבת על עבודה אחרת.כי אני לא רוצה לעבוד בכלל,אני רק רוצה להתפרנס. (בזה אנחנו קצת שונות)

לגבי ארווין יאלום - רשמתי לפני. הוא כבר זכור לי לטובה מ"להביט בשמש" ו"כשניטשה בכה" (למרות שאני כבר לא זוכרת על מה הספר.

איך יודעים שמישהו ביקר אצלך בדף אם הוא לא השאיר אחריו מסר? (סמיילי תמה)

אני חושבת שכרגע, אם הייתה לי את האופציה לא לעבוד אלא רק להתפרנס (ולהשקיע בזה מינימום שעות) הייתי מחבקת אותה בשתי ידיים. אולי אחרי שהייתי מנסה אותה, כבר לא הייתי רוצה שום דבר אחר. אבל נראה לי שאם כבר אני צריכה להרוויח כסף, שווה לי לעשות את זה באופן שיאפשר לי להנות מהתהליך ולצמוח ממנו. אחרת אני מרגישה שאני "מקריבה" המון שעות מחיי, שמבחינתי זהו מצרך בעל ערך מאוד גבוה, רק כדי לקבל בסוף - כסף. אני לא בטוחה שזה אפשרי, זו הדילמה המפחידה. האם אני רודפת אחרי סימני אור העל הקיר?

לגבי גובה שכר, זה העניין היפה. תחשבי כמה מרוויחה קוסמטיקאית מבוקשת. או מורה פרטית טובה. או בכלל, מישהו שעושה את מה שאנחנו מגדירות בתור "פוטנציאל להשתכרות נמוכה", אבל הוא עושה אותו ממש טוב. ואז לפעמים נפתחות אופציות שאפשריות רק מהיותך כל כך טוב במה שאתה, והאפליקציה הספציפית של הידע\כישרון\ניסיון, מסתבר, פחות משנה. עם כישורי שיווק מתאימים וקצת הרבה מזל, כמובן.
לפעמים זה לדעת למצוא את השילוב הנכון בזמן הנכון. אבל כאמור, אני לא המומחית לעניין.

שליחה על ידי אורי* » 02 יוני 2014, 18:43

איך יודעים שמישהו ביקר אצלך בדף אם הוא לא השאיר אחריו מסר?
אבל כן השארת מסר
אבל נראה לי שאם כבר אני צריכה להרוויח כסף, שווה לי לעשות את זה באופן שיאפשר לי להנות מהתהליך ולצמוח ממנו.
צודקת.אבל אני לא מצליחה להיות שם במקום של הרצון

עוד משהו שאני אוהבת לעשות הוא לעבוד עם אדמה, צמחים, פרחים. אני צריכה אדמה להתהלך עליה היחפה, להתלכלך בה, לקבור ידיים בקומפוסט, לשתול עציץ, לראות אותו שותה (הם עושים קולות, אם לא ידעתם). לראות אותו גדל מדי יום קצת. להתרגש כשהוא פורח. לגזום אותו בתשומת לב, לדאוג אם הוא חולה. לרחרח את הפירות שמבשילים, לקטוף מצבוא ענפים לייבוש לתה, להריח כל אחד מהם ולהתענג בשקט. זה מאפשר לי להיות שקטה. זה מאזן אותי (ואגב, גם מונע לי בעיות גב).
והיום, הקטן פרץ בתרועות "תות! תות!" כשראה אחד אדום מציץ בין העלים... איזו נחת.

מאתמול ניסיתי להיזכר איך זה מרגיש להיות ב"זרימה", ליהנות ממה שאתה עושה. א נזכרתי איך זה לנגן בגיטרה, וזה נחמד. ונזכרתי איך זה לתרגל יוגה וגם זה נחמד. נזכרתי גם בעבודות גינה, הכנת אוכל ביתי, טיולי אוהלים, הכל נחמד אבל לא זה. ואז, משום מה, לא יודעת למה, זה התבהר לי. התחושה הזו, החיונית. של לעשות משהו, שיכול להיראות מטורף לחלוטין, אבל מתוך תחושה של "וואלה, מגניב". אני מנסה להגדיר את זה עכשיו, כדי שאם זה יחמוק, או יהיה מטושטש מתוך סיטואציה אחרת, אוכל לחזור לזה.
זה מצב שבו אני כמעט לגמרי לא "מסננת" את מה שאני רוצה לבטא, מתוך חוסר הצורך להגן על עצמי מתגובה פוגעת, ולכן כל המשאבים שלי יכולים להיות מנוצלים לצורך התפתחות ולמידה, מינוף של הסיטואציה עצמה. זה מצב שו אין לי צורך לבחון איך אנני נראית מהצד, ועוד יותר - להשוות את עצמי לאחרים. אני מרגישה בנוח עם עצמי.
זה מצב בו אני עושה משהו שאני לא לגמרי מומחית בו ואולי מבינה בו מעט מאוד, או מנסה לעשות משהו "מטורף", אבל יש הרגשת אפשרות להתפתחות מתוך אתגר, ולא התבצרות מתוך חשש לכישלון
מצב שבו אולי אני בשיחה קולחת, עם אנשים שאפשר לצחוק איתם ולהעביר עליהם דאחקות, והכל בסדר.

_-
אני רוצה לסמן שביל אבנים צהובות לאלו שיבואו אחרי לחפש את הנתיב שלהם בערפל. אני ממספרת את הלבנים שאני צובעת מעכשיו:

חוסר שביעות הרצון שלי, או הסבל שאני מרגישה שנגזר ממנו, לא תלוי לא נתלה ולא משפיע על זה של אחרים מבחינת הלגיטימיות שלו
יש אנשים שחלק משמעותי מחייהם הופנה שלא לטובת מציאת הייעוד, האושר או ההתפתחות הרוחנית של עצמם, מאילוץ או מבחירה. זה לא אומר שאני חייבת לבחור כמוהם וזה לא עושה את הבחירה שלי ללגיטימית פחות משלהם.

יש אנשים שחלק משמעותי מחייהם הופנה שלא לטובת מציאת הייעוד, האושר או ההתפתחות הרוחנית של עצמם

צעד, האם את מוצאת שקילות בין ייעוד לאושר?
אני שואלת כי אני למשל, לא יודעת מה הייעוד שלי, ויותר מזה, די משוכנעת שאין לי אחד כזה, ואף פעם לא חיפשתי אותו. מצד שני אני מפנה חלק משמעותי ביותר מהחיים שלי למען האושר והשמחה שלי (בדרכים שונות ומגוונות).

אני מרפאת את עצמי יום יום. אני מחבקת את בני חזק חזק. אני חושפת את הנתיב שלי אבן אחרי אבן. לפעמים זה הולך לאט, כי צריך ליצור את האבנים במקום שהן חסרות בו

לקחתי הפסקה, מהאתר, מחיפושים, מהכל. שבוע של לא להיכנס למחשב אחרי שעות העבודה. לנסות לעשות כמה שפחות וללכת לישון מוקדם.
ציל צול, תודה רבה על התגובה. אני מסכימה איתך בהרבה דברים:

"ומה אם אין לך ייעוד וייעוד כלשהו לא יימצא לעולם? אולי לאיש מאיתנו אין ייעוד ותחושת המציאה הגדולה היא רק אשליה בפני עצמה?"

יכול להיות שאין. יכול להיות שישנם כמה. וזה נכון גם לגבי השאלה של נוודית - אני חושבת שהדגש הוא לא על מידת התחושה שלי שמצאתי משהו שנקרא "ייעוד", אלא על תחושה שאני מסוגלת למצות את החיים שלי באופן כללי. להשתמש בזמן שעומד לרשותי כדי לרכוש תובנות, לצמוח, להשפיע על חיים של אחרים ולשפר אותם. להיות תחושה של שמחה, של חיוניות. אני מניחה שתי הנחות: אם הייתי שלמה עם אופן החיים שלי, כנראה שהשאלה הלא הייתה עולה כלל, כי הייתי מניחה שהנה, אני עוסקת בייעוד שלי. שנית - היות ומרכז הכובד של הבעייתיות טמון בכמות הזמן שאני מקדישה לדברים שאינם תורמים לשמחת החיים שלי (אלא יותר נכון - מפחיתים ממנה), אז הנושא של היעוד נשאר אקטואלי, מבחינת השייכות שלו ל"משלח יד". מקווה שהסברתי את עצמי ברור.

"אם אין לך פתרון טוב יותר כרגע נסי לא לפתור שום בעיה ואולי אפילו לשקול את הגדרת המצב כבעיה הדורשת פתרון. לתת לזה מבט חדש ורענן, כאילו נתקלת בזה בפעם הראשונה ממש עכשיו, כאילו חברה מספרת לך על זה."

"חלק מהלופ קשור לכמות הפעמים בהן את משתמשת בהרכב "אני לא מצליחה", כאילו שאת עושה משהו לא בסדר.
את עושה בסדר גמור. להביט ללא הזדהות זה לא משהו שאפשר להצליח בו או להיכשל. זה משהו שפשוט... קורה. אפשר לעודד אותו, בהחלט, על ידי הצבעה רכה על מקורות ההזדהות ועל ידי חיזוק העצמי שלך כמסוגל ויכול ועוצמתי. זו עבודה בפני עצמה. בינתיים, את יכולה פשוט לשחרר את הצורך "להצליח לא להזדהות", לקבל באהבה את המבט שלך על הדברים כפי שהוא, להבין שכנראה יש בזה צורך עכשיו, ופשוט... להתבונן במה שקורה. להתבונן בדרמה הקטנה הזו שאליה המצב הזה שואב אותך. בלופ הזה."

ניסיתי, אולי לכמה ימים זה עבד. לא יודעת מה היה סוד הקסם שיכולתי להגיד לעצמי "זה המצב כרגע, אבל הוא זמני וישתנה" וזה היה בסדר. אבל שלשום הגעתי מהעבודה במצב רוח מחורבן בצורה קשה, בדיכאון ועם כאב ראש. הרגשתי איך ה"אנרגיות השליליות" קורנות ממני לכל כיוון. סביר להניח שזה היה קשור לשיחה עם מכרה שלי שאמרה משפט שמאוד השפיע עליי, בתקופה בה אני נמצאת. היא אמרה: "אני מרגישה שאני חיה חיים של נמלה". וככה בדיוק זה מרגיש לי לפעמים, כשאני רואה את השגרה שבה אני נמצאת, של לקום בבוקר ולא להתעכב-להתארגן-לצאת לעבודה-לחזור הביתה בערב ולנסות להספיק כמה משימות תפעוליות-ללכת לישון- לקוות שסופהשבוע יגיע מהר. זה נורא. זה נורא עוד יותר כשאני מגיעה לעיר גדולה ורואה את כל האנשים הללו עם עור הפנים האפרורי והמבט הנרגן בעיניים מצטופפים על מעברי החציה בינות לגורדי שחקים. זה מדכא.
פשוט קרסתי על הספה ורציתי לבכות. החיים שלי נראו לי כמו רצץ אינסופי וחנוק של 9 שעות עבודה ביום במשרדים משמימים עם מנהלים גסי רוח עד גיל הפנסיה, או עד שאהיה חולה מכדי לעבוד. מעגל אינסופי של עייפות ותסכול, להרוויח כדי לחשב מה רמת החיים שאנחנו יכולים לאפשר לעצמנו, לבזבז וחוזר חלילה. זה עשה לי כל כך רע. זה עדיין עושה.
אני מאמינה שקיים תסריט אחר. אני רואה מדי פעם אנשים שעושים דברים שמעניינים מבחינתי: יוזמים, מציעים לאחרים לשתף איתם פעולה במשהו שמניע אותם, עושים דברים חיוניים, לא שגרתיים, משהו שמלא יותר באנרגיית חיים מ-9 שעות במשרד. אני יודעת שאני לא פחות מוכשרת מהאנשים הללו. אבל הנתיב הזה נראה לי כמו מקביל לזה שאני נמצאת בו ואני לא יודעת איפה נמצא נתיב החציה אליו. זה משהו שאני מתבוננת בו דרך חלון ראווה ארוך, ולא יודעת איך לגעת בו.

"בעצם האמירה הזו כבר ברור שאת רואה אותם. שכאשר בא לך משפט מחליש את יודעת שהוא כזה ואת רואה את האופן בו כל מהותו לגונן עליך ממשהו. להרחיק אותך ממשהו.
וזה בפני עצמו - זה המון המון. לדעת להגיד - או, הנה משפט מחליש - זה המון. וככל שאת מזהה אותם יותר כך את מעמיקה את הפרידה שלך מהם, גם אם כרגע את לא מרגישה את זה בצורה ברורה.

ולהחליף אותם באחרים
מי אמר שצריך להחליף אותם באחרים? אני מציעה רק רק רק להתבונן בהם. המבט עצמו הופך אותם לחלושס כאלה, מנמיך להם את עוצמת הקול כמו בכפתור של רדיו. ובסוף הם יפנו את מקומם. כשאת מניחה שצריך להחליף אותם באחרים את כאילו אומרת - אוי, איתכם, יא מחלישים שכמותכם, לכו מכאן שיהיה מקום למשהו אחר מוצלח יותר.
זה לא עובד כך. הם יתפנו מתוך שחרור והרפייה ומבט ומודעות. ותחתם לא יצמח דבר. גם הקרקע שעליה הם צמחו תיעלם ביחד איתם.
מה שיקרה במקום זה שתתבסס קרקע אחרת, שאין לה קשר לכל ההחלשה הזו, והיא תנבע מהעוצמה שלך ויגדלו עליה דברים אחרים בזמן שלהם.
וכל זה, בחיי, מתוך המבט שלך והאומץ שלך להישיר ולחקור, להרפות ולקבל."

אני כנראה לא מצליחה להרפות מספיק. או שלא בצורה ממושכת. זה שוא אותי חזרה כמו גל. וכשאין לי תחליף למשפטים הללו, אני מרגישה שהם עדיין משפיעים עלי, כמו ברירת מחדל שמשפיעה מעצם קיומה. כמו שיר מעצבן שנתקע בראש - אני יכולה להיות מודעת לזה שהוא מעצבן ותקוע, אבל לפני שאחליף אותו אחר, הוא עדיין ימשיך לעצבן.

בשלב ה"אם לא טוב כאן נחפש משהו אחר" אין אנרגיות. התהליך חלש, נמרח, לא יעיל. לופ. לופ לחלוטין. מה שאומר שאני גם מרגישה שאני מנסה לצאת מתוך המקום הזה שלא טוב לי בו, וגם לא ממש מתניעה או מצליחה.
מכירה את הסצינות בסרטים שבהן מישהו מנסה להתניע מכונית והיא לא מניעה. והוא מתעצבן ומתחמם ונותן עוד גז ועושה דברים שממש מקטינים את הסיכוי שהמכונית באמת תתניע.
ואז הוא נאנח בחוסר אונים ונשען אחורה ומשלים עם מצבו. ואז מנסה עוד פעם אחת סתם כי כבר המפתחות ביד והופה - הנעה. ואוי איזה חיוך מתלווה לזה בדרך כלל.
אז כזה happy

אני יודעת על מה את מדברת, אבל נוכח הגל הדכאוני האחרון, כנראה שאני לא מצליחה להרפות מספיק. זה חוזר ומכסה אותי. אולי אני מרגישה שהתקשורת מול מנהל גס רוח קושרת לי את הידיים בשם ה"פוליטיקלי קורקט", וההשלכות של ההתנהלות הזו פשוט מלחלות עמוק יותר ממה שהייתי רוצה ומערערות אותי בצורה מתמשכת. אולי הייתי רוצה שהחיים יהיו פחות מציאותיים ממה שהם. שהשינוי יגיע ברגע שאני מרגישה שאני צריכה אותו מאוד, ושהעיסוק שלי יוכל לסוע הרבה יותר ממה שאני מרגישה שמעניין אותי ומפתח אותי, מאשר הפוטנציאל הכלכלי שלו.

ההתלבטות היא כמובן אם להתפטר ולקוות שזה ישיל ממני את המועקה ויתן יותר מרחב לתחושה של שפע לחפש מתוכה, או שמא זה דווקא עלול לגרור אותי ל"פאניקה" של "אוי לי, אני לא עובדת וגם אין כרגע עודה באופק, צריך למצוא מהר משהו אחר" שעלול להיות עוד יותר גרוע.
אני מציעה, כדרכי בקודש, שבמקום שבו נדמה לך שיש רק שתי אפשרויות - תמיד יש יותר. לפחות עוד אחת, אבל האמת - יותר מזה.
אז כשאת במבט הזה של "איזה באסה, יש לי שתי אפשרויות ושתיהן כבדות עלי" את יכולה לדעת בוודאות שמשהו עוד לא הבשיל לתנועה, ושכל תנועה שתעשי כרגע תהיה תוצר של פחד. לא מלבב, נכון?
חכי, יקרה. פשוט חכי. פתחי את כל החושים ונסי לא לעשות כלום, או לכל הפחות blink להיות במצב של חיפוש אחר אפשרויות נוספות שכרגע אינן קיימות או שאינן בטווח החוויה שלך. האפשרויות הללו יכולות להיות כרוכות בעשייה אבל הן יכולות להיות גם "רק" מנטאליות. כמו שינוי כיוון מחשבי או רגשי ביחס למצב הקיים.

בוא אליי שינוי מנטלי, בוא. אני זקוקה למשקפיים אחרים להסתכל על המציאות דרכם. שלי קצת מאובקות וכהות לטעמי. ממש קשה לי להישאר במצב הזה עם חושים פתוחים, ואני לא רוצה לעשות תנועות שמקורן בפחד.

אני משתדלת לא לקרוא חדשות. אני משתדלת לא להישאר מול המחשב כשאני לא צריכה. זה מעמיס עלי מידע שמסתובב אצלי במוח ויוצר ריקושטים והמון רעש וגורם לי לחשוב שהעולם הוא מקום רע מאוד להימצא בו. היות ואני טיפוס פרקטי מיסודי, זה גורם לי לתהיות קיומיות מאוד שליליות, נוסח - אם רע, למה להישאר כאן. ואיך אגדל ילד שידע להסתדר כאן.

ברור לי שהחיים שלי הם רק הסיפור שאני מספרת לעצמי. ועדייו, אני מסתכלת על עצמי מהצד ורואה שזה סיפור מבית היוצר של "האחים גרים":
היה היתה פעם בחורה צעירה (למדי), עם בן זוג וילד שהם החליטו להביא לעולם. היא היתה מוכשרת (נתון שלקח לה שנים להסכים אליו) וגם פיקחית. אבל היא לא הייתה מרוצה. היא לא הייתה מרוצה, כי היא הסתכלה מסביב וראתה שהעולם רווי פלאים. היה פלא בריח שנשאה איתה הרוח לפני הגשם, ופלא בתחושת השלווה העמוקה כשהיא התכרבלה עם הילד מתחת לשמיכות בזמן שהגשם רעם בחוץ (לפעמים הם משתפים פעולה ונרדמים בתנוחה האידיאלית הזו עם אמא שלהם....) היה פלא בתחושת האדמה מתחת לרגליים ובעלים הרעננים של הפרחים ששתלה. היה פלא בשינוי האור של השעות שעוברות ובצורת מעוף הציפורים בשמיים ובתחושת הקיום המוצקה של הכאן ועכשיו כשהרוח מלטפת את הפנים. זה היה פלא להרגיש שאפשר להשיל את כל אותן ההנחות הישנות שנכרכו מסביב לגוף בשנות הילדות ולשקוד לתפור אחרות במקומן. לראות את חוט הכסף שעובר בין האנשים, בין השנים, בין הסב לנכדו. לראות עד כמה זהות בגודלן חלקות הקבר בבית העלמין. וקטנות. ובלתי משתנות.

טוב ההמשך יוצא לי מסורבל משהו. נפשט את זה בנקודות.
מה אני רוצה?
יותר זמן לבלות עם הילד, עם בן זוגי, בלעשות דברים שלא קשורים ליכולת השתכרות (לשתול עציצים, לרקוח ריבה, לנגן בגיטרה), לראות את החברות שלי לעיתים תכופות יותר, יותר הזדמנויות לצאת מחוץ לבית - לקמפינג, לטיול, להכיר אחרים ולראות עולם.
מה מתסכל אותי?
כמות השעות שאני מבלה בעבודה, המשכורת, העובדה שאני לא רואה איך לשנות את זה - מבחינת זה שהסטנדרט היום הוא להיות בעבודה הרבה שעות, שהשוק "תחרותי", שבהרבה מקומות עבודה יש "פוליטיקות" מכוערות, שמעסיקים לא מתים על הרעיון של העסקת אימהות, שזה מעגל בלתי נגמר של חיפוש עבודה-מציאת עבודה-התמודדות עם העבודה, שהמטרה של כל העסק היא לא להתעשר, וזה עדיין גוזל כל כך הרבה זמן ואנרגיות, שאני מרגישה שהנושא הזה נמצא אצלי במוקד הקיום, למרות שהיי, זו רק עבודה. שאני נמצאת בתוך חברה שמקדשת את ה"תחייה,תרוויח, תבזבז, תמות" ורוצה חברה אחרת, שהשינויים לא מגיעים מספיק מהר כשאני מבקשת אותם, שאני מוכנה לנסות להכיל כמעט כל אדם ולהבין את הקשיים שלו ורק אמא שלי זוכה לסעיפים קצרים והרבה רוגז, ויום אחד כשהיא כבר לא תהיה כל מה שיישאר לי זה ייסורי מצפון.

למה אני לא מתפטרת?
כי יש לי אחריות כלכלית. כי אני מרגישה שאני צריכה להתפטר לא מתוך התחושה שאני לא מצליחה למדר את תחושת התסכול מהעבודה, אלא מתוך משהו אחר. כלומר, ניחא אם היתה לי מטרה שבגללה אני רוצה להתפטר (לפתוח עסק, לנסוע לקמבודיה, לעבור לחנ"ב). אבל להתפטר רק בגלל שהבוס מגעיל? לא נראה לי כמו משהו שיצדיק את הבעיתיות הכלכלית שזה יגרום.

אם היתה לי מטרה שבגללה אני רוצה להתפטר
=
יותר זמן לבלות עם הילד, עם בן זוגי, בלעשות דברים שלא קשורים ליכולת השתכרות (לשתול עציצים, לרקוח ריבה, לנגן בגיטרה), לראות את החברות שלי לעיתים תכופות יותר, יותר הזדמנויות לצאת מחוץ לבית - לקמפינג, לטיול, להכיר אחרים ולראות עולם.

אני מסוגלת למצות את החיים שלי באופן כללי
בוודאי שאת מסוגלת. אבל כנראה יש בך כרגע קול פנימי כזה, שאומר לך שאת לא יכולה. קול פנימי שמחליש ומעכב.
זה בסדר, מותר לו. הוא שלך כמו כל שאר הקולות האחרים.
האם אפשר להקשיב לו בנחת? מתוך ידיעה שכן, יש גם אחד כזה, וזה בסדר, חלק ממורכבותך האנושית הנהדרת.
מה יקרה אם תתני לו מקום? מה יקרה אם ההתנגדות שלך כלפי הדיבור הזה תקבל חיוך? נשימה? רכות?
מותר לקול הזה להיות?

אז הנושא של היעוד נשאר אקטואלי, מבחינת השייכות שלו ל"משלח יד"
בוודאי שהוא אקטואלי. אני מציעה שלדבר הזה יש מחיר, כי הוא תובע שהייה בעתיד ובריחה מההווה הלא נוח כרגע.
וכך אפשר לצבוע את ההווה בצבעים של מעכב/לא משמח/מפחית אושר וללכת ממנו תודעתית למקומות אחרים.
את רואה את המחיר של זה?

"זה המצב כרגע, אבל הוא זמני וישתנה"
זו קצת רמאות

זה משפט שהעין שלו עדיין בעתיד. גירסה של ההווה - זה המצב כרגע.
הזמניות לא ידועה לך, את מניחה אותה. השינוי גם כן לא ידוע. ולכן שניהם בעתיד.
אני מצליחה להיות מובנת? כל עוד את בעתיד, את מתרחקת מההווה. ומה בהווה? את. את עצמך באמת באמת ברגע הזה. כל דבר שמרחיק אותך מההווה מרחיק אותך מעצמך ומגדיל את הסיכוי לתסכול/ייאוש ושאר חברים מהמשפחה הזו.

זה משהו שאני מתבוננת בו דרך חלון ראווה ארוך, ולא יודעת איך לגעת בו
מציעה - בתהליך התפתחות אישי ואטי ומלא סבלנות. כאן זה מקום מעולה להתחיל בו. אולי עירית לוי (הכתובת האולטימטיבית לדברים כאלה) תוכל לעזור להתחיל כאן ואולי פשוט כתיבה זורמת והקשבה לקול שלך במקביל לקולות אחרים תומכים.
משתפת אותך שאני לא הייתי עושה היום את מה שאני עושה לולא עירית. אומנם עבר זמן רב בין התהליך שבו עבדתי איתה לבין ההתפתחות המשמחת הזו בחיי, אבל אני יודעת מה נזרע בתוכו וזה ברור לי כשמש - כאשר המרכז הפנימי מחוזק, עוצמתי, יודע, קורים פתאום דברים מופלאים, גם כאלה שעבדתי קשה בלהתנגד אליהם חלק ניכר מחיי הבוגרים

אני כנראה לא מצליחה להרפות מספיק
אין חיה כזו, יקירה. באמת שאין חיה כזו. כל מה שאת עושה הוא טוב. אפילו רק לחשוב על המילה הרפייה זה טוב. להכניס אותה לתוך הזרם התודעתי שלך זה טוב.
זה תהליך למידה לא פשוט, ואני אומרת את זה מניסיון.
בשביל לשחרר כל שנדרש זה מעט מאוד, והפשטות הזו היא בלתי נתפשת בהתחלה.
בתור תרגיל את יכולה במהלך זרם החיים לחשוב מדי פעם על המילה "הרפייה". ולבדוק מה קורה לגוף שלך באותה שנייה. וזהו זה.
באותה מידה את יכולה לחשוב על מילים אחרות שיוצרות אפקט דומה. "נשימה", "אהבה", "רכות"... מה שעובד בשבילך.
מה שגורם לך אולי לשמוט לשנייה את ההחזקה של הגוף וכמעט לחייך. אפילו רק חיוך פנימי. זה הכל.

במקום להיות מודעת לכך שמשהו מעצבן ותקוע, נסי לתת לו רשות להיות מעצבן ותקוע. לטפח בתוכך את הידיעה שמותר להיות תקועה. שגם זה חלק מהמורכבות של החיים.
כאשר מחברים אחד ועוד אחד (רשות פלוס נשימה או הרפייה) - מה קורה לגוף שלך? איזו מחשבה עולה בך?
זה משהו שאפשר לתרגל מתי שמתחשק. מן למידת בסיס כזו שמחברת בינך כתודעה, לגוף שלך ולמחשבות שלך.

התקשורת מול המנהל מגיעה לפתחך כקרקע פורה לתרגול ולמידה. מראה שדרכה את יכולה לחזק את עצמך, את השידרה שלך. זה דורש קצת עבודה, אבל זו עבודה רכה ונעימה מאוד.
שוב אני ממליצה על עירית. גם כי נראה לי משונה להמליץ על עצמי וגם כי לי אין את היכולת להתחייב לזה במקום פומבי כל כך כמו בבאופן. אבל אם את מרגישה שזה מתאים לך אני מציעה לך להצטרף לדף המופלא ביד רכה ולהביא לשם דוגמה קונקרטית שתרצי לעבוד עליה ודרכה לבנות את עצמך מול המראה המעניינת שמציב לך המנהל.

השינוי שלך לא יכול להגיע כשאת צריכה אותו. הוא יגיע כאשר תהיה בשלה אליו. ואת הבשלות הזו ניתן לעודד בעזרת טיפוח הסכמות בינך לבין עצמך.
ההסכמה להיות מי שאת. ההסכמה להיות גדולה ולבטא את מלוא הפוטנציאל שלך. ההסכמה להיות מלאה ועוצמתית. ועוד ועוד...

אני לא רוצה לעשות תנועות שמקורן בפחד.
מצוין. באמת עדיפות תנועות של אהבה.

אני זקוקה למשקפיים אחרים להסתכל על המציאות דרכם. שלי קצת מאובקות וכהות לטעמי.
האם את מוכנה לקבל את העובדה הפשוטה שאינך אוחזת בזוג משקפיים אחד?
שכל מה שנדרש הוא להסיר את אלו שאת מרכיבה כעת, להכניסם מגירה עד שיידרשו שוב, ולהוציא במקומם אחד מהזוגות האחרים שכבר נמצאים שם והם שלך באותה מידה בדיוק.

אבל להתפטר רק בגלל שהבוס מגעיל?
אני מרשה לעצמי להציע שזו לא הסיבה שבגללה את רוצה להתפטר. זה מכלול גדול בהרבה.
אם זה מדבר אליך, אני מציעה בחום לא להקטין את התחושה הגדולה והמאיימת הזו לגרגיר אבק שאפשר שוב לדחוף מתחת לשטיח.
את מציפה דברים כמו תחושה של חוסר מיצוי, של היות לא במקום, של פוטנציאל לא מנוצל ועוד ועוד...
הבוס הוא רק מראה. את יכולה להודות לו בחום ובכנות על כך שהוא מאלץ אותך להתמודד עם סוגיות מרכזיות וחשובות שאחרת היו נרמסות שוב.
יש לך קול פנימי שמדבר אליך, וזו אינה שאגתו של הבוס. זו את, יקרה, ממש ממש את. האם תקשיבי? זה כבר נתון לבחירתך, למשאבים העומדים לרשותך, להסכמה שלך להיות בתהליך.

צעד יקרה, אני מוכרחה להתנצל מראש על כך שמשאבי התמיכה שלי באינטרנט מוגבלים כרגע.
הייתי שמחה מאוד מאוד לעמוד לצדך אבל איני יכולה. חיי ברגע נתון זה אינם מאפשרים זאת עקב התווספות שיפוץ של בית ישן מאוד, בזמן קצר מאוד, לרשימת הדברים שאני עושה במילא באהבה רבה.
אני מאחלת לך שבתוך השפע שיש באתר הזה תמצאי היכן להיתמך ומבטיחה לבוא לבדוק מה שלומך כאשר חיי ישובו לצורתם המוכרת.

תפילה לאם, היה מעניין לראות את ההשוואה שלך. את צודקת. אלו סיבות נהדרות, אבל אני לא יכולה להגיד לבן זוגי "אני מתפטרת כדי שאוכל להרגיש חיה" בלי להשלים את המשפט עם מקור הכנסה פוטנציאלי.
ציל צול יקרה, המון תודה לך. אני יודעת שאני תופסת אותך בתקופה לחוצה (אגב, ממש הייתי רוצה לעסוק בשיפוץ בתים ישנים. זה נראה לי מרתק.)
_האם אפשר להקשיב לו בנחת? מתוך ידיעה שכן, יש גם אחד כזה, וזה בסדר, חלק ממורכבותך האנושית הנהדרת.
מה יקרה אם תתני לו מקום? מה יקרה אם ההתנגדות שלך כלפי הדיבור הזה תקבל חיוך? נשימה? רכות?
מותר לקול הזה להיות?_
לא, לא מותר לו. כי הוא רועש ומשתיק את כל הקולות האחרים. כי הוא מגיע עם קקופוניה נוראה ורעש וצלצולים ודרוקני נייר צבעוניים שעליהם מתנוסס "את תהיי מתוסכלת כל החיים, כי אלו החיים, או כי אין לך אומץ לשנות משהו, או כי את לא באמת שווה משהו שאפשר לתרגם לערך כספי, או כי ההורים שלך לא לימדו אותך איך מתנהלים בעולם ומרוויחים כסף, ואת תסיימי בדיוק כמוהם - זקנה חולה בודדה וענייה, כי את לא יכולה לצאת מזה". וכשהקול הזה צועק, כל האמונה בי בעצמי מתגמדת ללחישה.

את רואה את המחיר של זה? לא בטוחה שהבנתי אותך כאן

_הזמניות לא ידועה לך, את מניחה אותה. השינוי גם כן לא ידוע. ולכן שניהם בעתיד.
אני מצליחה להיות מובנת?_ לגמרי. ההווה הוא דיו ברור, ושחור (לצורך הבהרת עניין הקונטרסט). כל עתיד אפשרי הוא מעט בהיר יותר, ונעשה בהיר ככל שהוא רחוק יותר בזמן. יכול להיות שלא נגיע לעולם לעמוד שהדיו הזה הנמצא עליו, כי הרוח תדפדף ישר לדף אחר. מה שלמדתי עד היום הוא שאני לעולם לא יכולה לדעת איפה אהיה אחר כך וזה גם לא כדאי לנסות לנחש, כי צריך להשאיר את מלוא המרחב להפתעות. צריך לחיות עכשיו, מהר,הרבה, מאוד. בגלל זה כלכך קשה לי להניח לדברים להיות כפי שהם ורק להתבונן בהם, כשכל מה שאני רוצה שיקרה הוא שהם ישתנו ע-כ-ש-י-ו.

מודה לך על ההמלצה על עירית.

מבחינת תרגילים, עד היום השתמשתי ב"תנשמי". שמתי לב שלפעמים אני לא נושמת. אבל היה לזה יותר ניחוח של פקודה מאשר הרגעה. אני אנסה את השילובים שאת מציעה ואחזור לדווח.

ההסכמה להיות מי שאת. ההסכמה להיות גדולה ולבטא את מלוא הפוטנציאל שלך. ההסכמה להיות מלאה ועוצמתית. ועוד ועוד... אני מסכימה. אבל כשמגיע הגל של "הכל רע, הכל תקוע, הכל מתסכל" ההסכמה הזו מתמוססת ונעלמת ברוח, ואני לא רואה מתוכו כלום. ואני נסחפת איתו לעומק ולוקח לי לא מעט זמן ומאמץ לצאת. על אותו משקל עניין המשקפיים. מסכימה לגמרי שזה כל מה שנדרש, ולפעמים אני מרגישה את התהליך, אבל כשאני לא מרגישה אותו, אני לבד בפינה אפלה מאוד של חדר חשוך, בלי מגירות למשקפיים. ואני לא רוצה להיות כל כך חשופה ופגיעה ומתוסכלת, ולאפשר לסיטואציה לכסות אותי בכל פעם מחדש.

אני מציעה בחום לא להקטין את התחושה הגדולה והמאיימת הזו לגרגיר אבק שאפשר שוב לדחוף מתחת לשטיח הניסיון שלי להקטין את המצב נובע מהתחושה שאם אתייחס לזה כאילו זה קטן, זה באמת יהפוך להיות קטן בשבילי, בבחינת הכוח שיש למילים להשפיע על התודעה. אבל אולי את צודקתת, אשמח אם תרחיבי בהזדמנות.

_הזמניות לא ידועה לך, את מניחה אותה. השינוי גם כן לא ידוע. ולכן שניהם בעתיד.
אני מצליחה להיות מובנת?_

"אני מתפטרת כדי שאוכל להרגיש חיה" בלי להשלים את המשפט עם מקור הכנסה פוטנציאלי.
כן, גם אני בשלב הזה על אף שמשרתי בהיקף קטן בהרבה.

מחפשת...

אני יודעת שאני תופסת אותך בתקופה לחוצה
כן... אבל אני מחבבת אותך מאוד ונעים לי להיות איתך

אז עושה פה סיבוב אחרון להיום בשביל הכיף שלי והולכת לישון, בתקווה לא לחלום על הבית שלי או על הקבלן

לא, לא מותר לו. כי הוא רועש ומשתיק את כל הקולות האחרים
יופי. ומי זה שרועש ומשתיק את כל הילדים האחרים בגן? האם יכול להיות שזהו מי שמושתק דרך קבע ולכן לא נותר לו אלא לצעוק? להכריח אותך להקשיב בדרך של עיצבון מתמשך.
בואי נסי שוב, ברוך בבקשה, לתת לו רשות לדבר, לקול הזה. הוא רוצה לומר לך משהו חשוב. אולי אפילו הרבה זמן...

אני לא יכולה להגיד לבן זוגי "אני מתפטרת כדי שאוכל להרגיש חיה"
יקרה, הניחי רגע לבן הזוג, לעתיד, לסיבות.
מה את יכולה להגיד לעצמך? מאחורי אילו מילים את יכולה לעמוד?
האם תוכלי לומר, דומה אך כה שונה - יש לי צורך לחיות במלואי. אני מרגישה שהעבודה הנוכחית אינה תומכת בכך. אני זקוקה לשיגרה שתומכת באופן קבוע ורציף בתחושת החיות שלי.
נסי לקדם את היש ולא את האין. לראות את העתיד, אם כבר, כנקודה חיובית שאת צועדת אליה ולא כעבר שאת בורחת ממנו.
זו דוגמה לא רעה למילים שמייצרות מציאות. היא שונה מאוד מהניסיון לכווץ דבר גדול כאילו היה פיל ונעשה ממנו זבוב מילולי.
ובכלל, אני חושבת שאחד הכללים הראשונים בעיצוב מציאות ממילים, הוא שהכיוון הוא תמיד הגדלה. עוד אפשרות, עוד מרחב, עוד...
אם מה שאת עושה זה לכווץ ולהקטין אזי עולה הסיכוי לרמיסה של משהו.

צריך לחיות עכשיו, מהר,הרבה, מאוד
האוזן שלי שומעת - מאמץ, מאמץ, מאמץ.
האם אפשר לשחרר את המאמץ? הוא כה מתיש...
שחררי את הצריך, את ההנחות, את תחושת החסר, את הרדיפה.
אני יודעת שזה לא פשוט. אני מציעה את זה כאן כרעיון להגות בו ולא כעשייה שאפשר פשוט להתחיל ממחר וזהו זה.

כשמגיע הגל של "הכל רע, הכל תקוע, הכל מתסכל" ההסכמה הזו מתמוססת ונעלמת ברוח, ואני לא רואה מתוכו כלום
כן... מבינה אותך לגמרי. שוב, זה דבר שהצעתי כחומר למחשבה. להסכים להיות. מי שאת. גדולה. מלאה וכו'. לא לעשות כלום, לא לבדוק עד כמה הרעיונות הללו עמידים, לא לבדוק אם השינוי הגיע והוא כבר כאן

בכל פעם שקשה לך, נסי לשאול את עצמך - האם אני מסכימה להיות מי שאני? זה יזכיר לך לאן את הולכת, בלי קשר לתשובה שתעלה בך.
וזו עבודה, הנקודה הזו. עבודה מבורכת אבל עבודה. ובצדק את משתוקקת אליה, כי היא באמת יכולה להועיל.
אספר לך שכאשר לי רע אני שואלת את עצמי - איך עוד אפשר להסתכל על זה? ומה שעולה, לא בהכרח טוב יותר. לפעמים הוא נוראי ואז אני צוחקת. ולפעמים הוא דומה למה שאני כבר חושבת. ולפעמים הוא טוב יותר. והרעיון כאן הוא להיזכר בכך שתמיד תמיד תמיד יש לי עוד אפשרויות. עוד אפשרויות לפרש, לתפוש, להתנהג, לבחור. וגם אם אני בוחרת יום אחר יום באותה אפשרות שלא נוח לי בתוכה, לפחות אני זוכרת שהיא לא היחידה. שיש עוד. וזה, בפני עצמו, יוצר מעיין פנימי של עידוד ורווחה.

חיבוק חם לך, יקרה, ולילה טוב.

שליחה על ידי אורי* » 15 יוני 2014, 02:24

אני חושבת שהדגש הוא לא על מידת התחושה שלי שמצאתי משהו שנקרא "ייעוד", אלא על תחושה שאני מסוגלת למצות את החיים שלי באופן כללי. להשתמש בזמן שעומד לרשותי כדי לרכוש תובנות, לצמוח, להשפיע על חיים של אחרים ולשפר אותם. להיות תחושה של שמחה, של חיוניות. אני מניחה שתי הנחות: אם הייתי שלמה עם אופן החיים שלי, כנראה שהשאלה הלא הייתה עולה כלל, כי הייתי מניחה שהנה, אני עוסקת בייעוד שלי. שנית - היות ומרכז הכובד של הבעייתיות טמון בכמות הזמן שאני מקדישה לדברים שאינם תורמים לשמחת החיים שלי (אלא יותר נכון - מפחיתים ממנה), אז הנושא של היעוד נשאר אקטואלי, מבחינת השייכות שלו ל"משלח יד". מקווה שהסברתי את עצמי ברור
הסברת מאוד ברור
ואני מזדהה עד מאוד ממקומי

מעגל אינסופי של עייפות ותסכול, להרוויח כדי לחשב מה רמת החיים שאנחנו יכולים לאפשר לעצמנו, לבזבז וחוזר חלילה. זה עשה לי כל כך רע. זה עדיין עושה
כמה שאני מבינה

אני מאמינה שקיים תסריט אחר.
אני קוראת אותך ואני גם מאמינה לך. מאמינה בך.

שליחה על ידי אורי* » 15 יוני 2014, 02:40

כמות השעות שאני מבלה בעבודה, המשכורת, העובדה שאני לא רואה איך לשנות את זה
רגע לפני שאת מתפטרת אולי שווה לנסות את האפיק הזה.לפעמים יכול להיות שזה כן יעבוד. אני מאמינה שאת לא היחידה שקשה לה לעבוד כל כך הרבה שעות. מישהו אמר לי לאחרונה שהעניין הזה מתחיל להשתנות,שכבר לא כל ההייטקיסטים מוכנים שלא יהיו להם חיים ולעבוד שעות מטורפות,ושזה לאט משתנה כי אנשים עומדים על שלהם. אני לא מכירה אז אני לא יכולה להעיד, אבל אם זה קורה אז זה קורה רק כי אנשים דוחפים לזה. כך שגם את לא לבד בעניין הזה (נכון שתמיד זה מרגיש כך?לבד אל מול כל המערכת וכל האנשים שבה ורק את נגד הזרם,אז אולי לא...) , וגם אם תדחפו יחד כולם כל אחד ממקומו אולי זה ישתנה?
סתם מחשבות שלי

ולהתפטר בגלל בוס מגעיל זו אחלה סיבה.יש עבודה שעזבתי פעם ולפעמים היום אני מתגעגעת אליה (התנאים והשכר שם היו על הפנים,וזה היה הטריגר המרכזי לעזוב,אבל היו כל מיני) מתגעגעת לאנשים בעיקר,אבל אז אני נזכרת איזו בוסית היתה שם וכמה היה לי לא טוב מולה(לא הישירה מעליי,אלא זו שמעליה אבל היתה לה השפעה עליי,למרות שהבוסית הישירה שלי קצת עזרה למסך אותה.) ואני אומרת לעצמי כמה טוב שעזבתי וכמה לא בא לי להיות שם שוב. וזה עוד כשהבוסית הישירה שלי היתה ממש מקסימה ומתחשבת וקשובה.
אז שתדע שלפחות בעיניי,זו סיבה מצויינת.

אבל חוץ מזה שצילי כתבה לך דברים כל כך נפלאים וכל כך מעוררים.
ואני מרגישה שאני צריכה לקרוא אותם שוב, גם בשבילי. כי יש לנו איזו השקה הרי

ציל צול תודה על מילים מאוד מדוייקות. אני זוכרת שהן התיישבו לי בצורה מאוד מדוייקת בפעם הראשונה שקראתי (בהתרגשות). אני צריכה מעט יותר משאבים ממה שיש לי עכשיו כדי לענות לך בפירוט טוב.

אורי - לגמרי משיקות

_
אני קוראת כאן באתר המון, לפי כותרות, בכיכר השוק, שמות של כותבים שמעניינים אותי.פתאום מרגישה מוצפת. חשוב לי לקרוא את ציל צול וגם את החיוניות שלה, כי אני רוצה לכוונן את הרגלי התזונה שליף פתח לשינוי מתאר בצורה מאוד דומה את התחושות שלי; ביד רכה מתאר תהליך וגישה לשינוי שנראית לי יעילה, חשובה, מתאימה. ועוד ועוד... והמשפטים בתחילת העמוד לוחצים על כפתורים מדוייקים ואני נסחפת לעוד עמוד ועוד עמוד, ורוצה לקרוא הכל ולראות שיש עוד אנשים כמוני ולקרוא עוד כמה משפטים... ופתאום אני מוצפת, רודפת, מנסה "לגמור את חוברת העבודה". אני זקוקה לטיפול במים, לעזיבה,לציפה על הגב כשקרני השמש מסנוורות את העיניים, לשמיטה. שמיטה, הנה. למה לאנשים אין שנת שמיטה?
_
משפטים שתפסו אותי (ואני עדיין זוכרת):

לא מחפשת להיות גיבורה, מחפשת להיות מוזנת
בסוף לא מחלקים פרסים על התנהגות טובה (אפשר להתווכח על זה במידה מסויימת. אבל - יכול להיות שאני כתבתי את זה בכלל ?!)
מה נשאר כשמשילים את הכבלים של פעולה אוטומטית מתוך מוסכמות? איך לא נבהלים מאינסוף החופש הזה?

וגם - קראתי משפט שאומר "נסה לא להיות קפדן עם אחרים - רוב הסיכויים שהם מחמירים עם עצמם יותר מדי גם ככה". ואז חשבתי- איזה משפט מקסים. ואז ראיתי שזו אני שכתבה אותו, כאן בדף הזה. תחי הסיניליות.

_--
עדיין מחפשת את ההבדל בין כניעה טובה, שהיא חוסר התנגדות לעצמי לכניעה רעה, שהיא סוג של השלמה עם נסיבות החיים. עבדות אפורה לתנאי הקיום. אלו האנשים שאני רואה נשרכים לדרכם בפנים אטומות, והם כבר לא מצפים לכלום מהחיים, חוץ מהשיבה הביתה אל הטלוויזיה בערב. ואני חוששת שאם אשחרר את הרדיפה ואת המאמץ, אכנס גם אני לבוץ הטובעני והעצוב הזה. לא רוצה להיות מתה מבפנים.
_
מצחיק אותי עד כמה אנשים, ואני בינהם בתקופות מסויימות, יכולים להיות עיוורים לצורך בשינוי. כשאני מרגישה שאני רוצה חולצה חדשה כשהארון בעצם מלא, או כל דבר אחר שאפשר לקנות בכסף, אני בעצם יודעת (ולא תמיד ידעתי) שאני כמהה לטבילה. שאני חסרה התחדשות מבפנים, שהתחדשות בחפצים יכולה להחליף כמו חפיסת שוקולד אחרי צום של יומיים. ראיתי היכנשהו באתר מישהי שסיפרה שהיא מטבילה, נראה לי... מישהי זוכרת?
_
אני מסתכלת אחורה ורואה שעברתי כברת דרך מאז שהתחלתי לצעוד. אני מחזירה את המבט קדימה ורואה שהדרך עדיין ארוכה. אני מסתכלת הצידה ורואה שלפעמים יש לי צל לנוח בו. אני מסתכלת מטה ורואה שהחצץ מתחת לכפות רגליי מפנה את דרכו לטוף חום ונעים יותר למגע. אני מסתכלת על גופי ורואה שהוא עטוף בבדים שניתנו לי במתנה על ידי נשים אחרות שפגשתי לצידי הדרך. אני עוצמת עיניים ורואה שכשהתקשיתי להתקדם נישאתי על ידיים של נשים אחרות - צעירות ומבוגרות, פרועות שיער ועם צמות שיבה, שופעות חזה והילוך רך או קטנות ושבריריות. שבט של נשים שרות והולכות, שרות ונושאות על כפיים נשים אחרות - פצועות או עייפות, מתאבלות או חלשות, מפוחדות או בוכיות. ערב רב של ניסיון חיים ועוצמה.
_
למה אני מוכנה לנסות ולהכיל אנשים זרים לי ורק אמא שלי מעוררת אצלי כזה אנטגוניזם, עצבנות, כעס? כי אני פוחדת שאהיה כמוה - קשה, לא מתפשרת, כעסנית וחסרת חברים. חסרת אונים. לפעמים מעוררת רחמים. אני בורחת מהתמונה הזו. במנוסתי, פוגשת בי תמונה אחרת, מעורפלת, שבה הצבעים מעורבבים, אל מתוך הערפל אני רואה ילדה בורחת מאמא. כלומר בורחת ממי שחיבקה, טיפלה, אהבה, גידלה. זה יוצר בי כאב, אולי חמלה על שתינו. מחשבות שאני בעצם בת רעה.
_
אני מחפשת אסטרטגיית תקשורת על המנהל. השיחה מולו קשה לי בגלל כמה סיבות. ראשית, אני מרגישה שהוא "מחרטט" (או בשפה אחרת - מאכיל אותי לוקשים) ואני מנועה מלהגיד לו את זה, היות וברור לי שזה יפגע ביחסי עובד-מעביד, או איך שקוראים לזה. התסכול הוא, שאני פשוט מרגישה שמזלזלים באינטליגנציה שלי. אם אני לא אומרת כלום, אני מרגישה שאני מחזיקה דברים בפנים בצורה שלא נעימה לי. שנית - הרבה פעמים הוא יוצר מצבים "צורמים" ולא נעימים בשיחה. אני משתדלת לרכך אותם ולהחליק, אבל זה שוב בא על חשבון תחושת ה"מחזיקה בפנים" שלי. טוב, אני מרגישה שכושר הביטוי שלי הולך ומתערפל, אנסה להבהיר בהמשך את העניין.

יש לי שתי דרכים לדמיין את החיים בעולם הזה: אפרוריי, רוויים קשיים, סבל, בעיה רודפת בעיה, שהיה הוא שיהיה, החלשים סובלים תחת ידם של החזקים, יום אחרי יום, חוסר שעות שינה, מנהלים מסרסים ועוטפים באנרגיות שליליות שצריך להכניע בפניהם ראש ולנשוך שפתיים כי "ככה זה, והשוק קשה וצריך להתפרנס"

או

שהחיים הם טירוף ומשחק גדול, ומה שעובר עליי, הקושי, החשש, חוסר האמונה בעצמי, עובר גם על הרבה אחרים. ויש המון יופי עוצר נשימה והרים גבוהים ואנשים מרתקים לנהל איתם שיחה. ונכון, חוסר שעות שינה, אז מה? העיקר שמה שלא ישנתי בגללו היה שווה את זה, ויש כל כך הרבה ללמוד ולהתפלא ולהכיר אחרים ולהשפיע עליהם ולתת להם להשפיע עליי ולמצוא את המקום שבו גם לי יש מרחב ועניין ולהאמין שניסים קורים, במיוחד כשנותנים חלקה קטנה לטירוף לצמוח עליה, והכל אפשרי, הכל. ואפשר לחייך לשמש ולהרגיש את החום שלה מעקצץ על העור ולחייך לבן שלי שבוהה בי במבט קצת לא מבין ולהגיד לו "זה בסדר להיות קצת משוגעים. לפעמים זה אפילו מעולה"

כל עוד אני מסוגלת להישאר באפשרות השניה, אני בסדר.

שליחה על ידי אורי* » 26 יוני 2014, 00:06

קוראת

יש לי שתי דרכים לדמיין את החיים בעולם הזה:
מזדהה
אחד הדברים שדכאו אותי היה זה שיום ועוד יום ושנה ועוד שנה עוברת ואני סובלת,אז למה כל זה?? ואיך אפשר להסתכל על זה?

בתור חלוקי נחל קטנים שמתווספים לערימה, טיפין טיפין, עד שהמשקל שלהם לא משאיר מקום אלא למפולת. ומפולת מגיעה בעוצמה וסוחפת איתה תהליך עצום של שינוי. מפולות לא נותנות מקום לחשוש והן לא מסתכלות אחורה

עירית_לוי

למרות שמסתובבות אצלי בראש נחיל דבורים חסר סבלנות שדורש ממני לשפוך כאן ועכשיו את כל מה שהייתי רוצה לשמוע את דעתך עליו
אַיֵיך?

<מחכות לך שם...>

כן... אבל אני מחבבת אותך מאוד ונעים לי להיות איתך
זה נעים לי ביותר happy

_לא, לא מותר לו. כי הוא רועש ומשתיק את כל הקולות האחרים
יופי. ומי זה שרועש ומשתיק את כל הילדים האחרים בגן? האם יכול להיות שזהו מי שמושתק דרך קבע ולכן לא נותר לו אלא לצעוק? להכריח אותך להקשיב בדרך של עיצבון מתמשך.
בואי נסי שוב, ברוך בבקשה, לתת לו רשות לדבר, לקול הזה. הוא רוצה לומר לך משהו חשוב. אולי אפילו הרבה זמן..._

מצאתי משהו. קראתי ספר שמדר על שינוי (מומלץ, אגב - "שינוי ברוח קלילה" של אורי ורניק) וגם הוא מציג את עניין ריבוי הפנים של כל אחד מאיתנו. ופתאום, כשעולה אחד הקולות הללו שגירשתי מהבמה, אני מתבוננת בו, מצביעה עליו בתוכי, ואומרת "זה בסדר, עכשיו הפחדנית\ביישנית\מעוצבנת שבי מדברת לה. ניתן לה במה לזמן מה, ואחר כך גם היא תסיים לדבר ותפנה את מקומה". משהו בזה עובד. אני מטולטלת פחות מהדמויות הללו.

_יקרה, הניחי רגע לבן הזוג, לעתיד, לסיבות.
מה את יכולה להגיד לעצמך? מאחורי אילו מילים את יכולה לעמוד?
האם תוכלי לומר, דומה אך כה שונה - יש לי צורך לחיות במלואי. אני מרגישה שהעבודה הנוכחית אינה תומכת בכך. אני זקוקה לשיגרה שתומכת באופן קבוע ורציף בתחושת החיות שלי._

אלו בהחלט מילים שאני יכולה לעמוד מאחוריהן

_נסי לקדם את היש ולא את האין. לראות את העתיד, אם כבר, כנקודה חיובית שאת צועדת אליה ולא כעבר שאת בורחת ממנו.
זו דוגמה לא רעה למילים שמייצרות מציאות. היא שונה מאוד מהניסיון לכווץ דבר גדול כאילו היה פיל ונעשה ממנו זבוב מילולי.
ובכלל, אני חושבת שאחד הכללים הראשונים בעיצוב מציאות ממילים, הוא שהכיוון הוא תמיד הגדלה. עוד אפשרות, עוד מרחב, עוד...
אם מה שאת עושה זה לכווץ ולהקטין אזי עולה הסיכוי לרמיסה של משהו.

צריך לחיות עכשיו, מהר,הרבה, מאוד
האוזן שלי שומעת - מאמץ, מאמץ, מאמץ.
האם אפשר לשחרר את המאמץ? הוא כה מתיש..._

מצד אחד - כן, מצד שני, לא. הכוונה היא לא במאמץ להספיק, אלא בחוסר הפעלת מאמץ לסנן או לחפש את הנוחות. המאמץ הוא להישאר במודעות.

_שחררי את הצריך, את ההנחות, את תחושת החסר, את הרדיפה.
אני יודעת שזה לא פשוט. אני מציעה את זה כאן כרעיון להגות בו ולא כעשייה שאפשר פשוט להתחיל ממחר וזהו זה._

אכן לא פשוט. עובדת על זה...

_כן... מבינה אותך לגמרי. שוב, זה דבר שהצעתי כחומר למחשבה. להסכים להיות. מי שאת. גדולה. מלאה וכו'. לא לעשות כלום, לא לבדוק עד כמה הרעיונות הללו עמידים, לא לבדוק אם השינוי הגיע והוא כבר כאן happy
בכל פעם שקשה לך, נסי לשאול את עצמך - האם אני מסכימה להיות מי שאני? זה יזכיר לך לאן את הולכת, בלי קשר לתשובה שתעלה בך.
וזו עבודה, הנקודה הזו. עבודה מבורכת אבל עבודה. ובצדק את משתוקקת אליה, כי היא באמת יכולה להועיל._
אני צריכה מ"ילת קוד" אחרת. "להיות מי שאני" לא מפעיל בי כלום, רק סימני שאלה. מי אני? ואם אני לא יודעת לגמרי מי אני, איך אני יכולה להסכים?

אספר לך שכאשר לי רע אני שואלת את עצמי - איך עוד אפשר להסתכל על זה? ומה שעולה, לא בהכרח טוב יותר. לפעמים הוא נוראי ואז אני צוחקת. ולפעמים הוא דומה למה שאני כבר חושבת. ולפעמים הוא טוב יותר. והרעיון כאן הוא להיזכר בכך שתמיד תמיד תמיד יש לי עוד אפשרויות. עוד אפשרויות לפרש, לתפוש, להתנהג, לבחור. וגם אם אני בוחרת יום אחר יום באותה אפשרות שלא נוח לי בתוכה, לפחות אני זוכרת שהיא לא היחידה. שיש עוד. וזה, בפני עצמו, יוצר מעיין פנימי של עידוד ורווחה.

השאלה שלי היא דומה - איזה עוד סיפור יכול להכיל את המקטע שאני מספרת לעצמי? אבל כאן יש פוטנציאל ענק "לפזול לעתיד", כי בעצם אני מסנטזת לעצמי עלילות, אבל גם את ההמשך שלהן.

חיבוק חם לך, יקרה, ולילה טוב. גם לך!

מזהה בתוך עצמי דפוסים שמבקשים מענה. לא מספיק לתת במה לקולות, אני מחפשת תשובות שיניחו את דעתם. למשל, קול שמופיע כשאני חושבת על החלפת עבודה. הוא אומר לי "למה את חושבת שבמקום אחרי יהיה יותר טוב? אם זו משרה טובה, בטח יהיו יריבויות פוליטיות, אולי תצטרכי לסבול פקקים כל וים, אולי גם שם הבוס יהיה לא משהו. ומה תעשי אז, שוב תעזבי בתוך שנה? זה לא יראה טוב בקו"ח שלך..."

וגם: אני רוצה לבלות יותר זמן עם הבן שלי. אבל כשיש לי הזדמנות להיות איתו, שמתי לב שאני לא יודעת איך לבלות ולהנות. חם, אין כמעט לאן לצאת (ועכשיו יש עוד פחות אפשרות לצאת). אני שמה לב שאני נהנית לצפות בו מעסיק את עצמו, בזמן שאני מעסיקה את עצמי, אבל בעצם - איזו מין אינטראקציה זו? זה יוצר בי דיסוננס. מצד אחד אני רוצה להיות איתו, מצד שני ברגע שאני איתו, אני מחפשת עוד "שותפים" (חברה, בן זוג), כדי שיהיו שם ויעזרו לי "למלא את החלל".

הצעות והגיגים מועילים יתקבלו בברכה.

שליחה על ידי אורי* » 10 יולי 2014, 00:39

רציתי לכתוב בדף שלי ורק לרגע נכנסתי פה לקרוא
והנה אני רואה שאת כותבת חלק מההגיגים שלי עצמי

אני כבר חציתי קו מסויים,כי עזבתי רשמית את העבודה
אבל המילים שלך התיישבו בדיוק בחורים שהמעשה שעשיתי פער בי:

למה את חושבת שבמקום אחרי יהיה יותר טוב?

מה תעשי אז, שוב תעזבי בתוך שנה? זה לא יראה טוב בקו"ח שלך...

אני רוצה לבלות יותר זמן עם הבן שלי. אבל כשיש לי הזדמנות להיות איתו, שמתי לב שאני לא יודעת איך לבלות ולהנות.

אין לי עצות,רק הזדהות כרגע
גם אצלי זה יושב על הלב
ואני עשיתי מעשה ועכשו יש בי ריק מסויים שלא יודע איך להתמלא,גם בעניין העבודה,גם בעניין התינוקת שלי,גם בכלל-בעניין החיים ומשמעותם

אני שמה לב שאני נהנית לצפות בו מעסיק את עצמו, בזמן שאני מעסיקה את עצמי, אבל בעצם - איזו מין אינטראקציה זו?
בעיניי, חיובית מאוד!
נראה לי חשוב מאוד שיידע להעסיק את עצמו, ואת הרי נמצאת שם. הוא מרגיש את נוכחותך, והיא זאת שמאפשרת לו להעסיק את עצמו, והוא יודע שיוכל לגשת אלייך אם יצטרך.
גם לי לא מתאים לעסוק הרבה זמן ברצף בעניינים שמעניינים את הקטנים, וזה נראה לי טבעי.
הצעות והגיגים ?
ללדת לו אחים קטנים

, לשתף אותו בעבודות הבית/ המטבח/ הכביסה, להקריא סיפורים, להזמין חברה עם ילדים, לקנות ברכה קטנה או למלא אמבטיה... @}

אורי - לדעתי ומנסיוני, פחד אלוהים מזה שאין לך מושג איך ממשיכים הוא אחד הסימנים המובהקים ביותר לכך שאת בדרך הנכונה. משני לו רק הלקאה עצמית על הבחירה שעשית.

ללדת אחים קטנים - כל כך לא ברור לי איך, שאני בעד. רק שהבנזוג כרגע נגד ואין לי כוח להוביל את המערכה הזו שוב, בעיקר בגלל שאני לא רוצה לקחת אחריות על הקושי.
העניין הוא שאני רוצה, לפחות תיאורטית לעשות איתו, ביחד ממש דברים. אני רק מקפידה שהרצון שלי לא יכתיב את הזרימה - כלומר, אם מילאתי בריכה והוא מעדיף להתעסק בלשפוך את המים החוצה, או בלהתרוצץ מסביב או בלהתעלם ממנה לחלוטין - אני לא אתעקש שהוא יכנס פנימה, רק בגלל שזה מה שרציתי לעשות. אבל לפעמים זה מוביל לתחושת תגובתיות אליו, שמביאה למין המון "עשייה מבולגנת" ולא ממש פעילות משותפת. ואז אני מוצאת את עצמי נמשכת לקיפול כביסה, כי אי אפשר סתם לשבת ולבהות בו כשהבית הפוך כל כך...
לגבי כל מה שהצעת - ניסיתי, לא מרגיש לי מספיק. אני גם תוהה למה אני צריכה להזמין עוד אנשים כשהרצון שלי הוא בילוי משותף עם הבן שלי.

ללדת אחים קטנים - כל כך לא ברור לי איך, שאני בעד.
לא הבנתי.

ולא ממש פעילות משותפת.
רגע, הוא עוד לא בן שנתיים, נכון?
קראת את ילד שני שונה?
לא יודעת אם זאת חייבת להיות פעילות משותפת מוגדרת, בטח בגיל הזה. את מרגישה שדרים מצדו שזה לא מספיק לו?

מסכימה שאת לא צריכה להתעקש שייכנס לברכה רק בגלל שזה מה שרציתי לעשות._ אבל באופן כללי, נראה לי שאפשר שהרצונות של שניכם, כלומר, גם שלך, _יכתיב את הזרימה . נראה לי לא נכון לבטל לגמרי את רצונך מפני רצונו.
אפשר שתעשו דברים שונים בו זמנית, ואפשר גם שאחרי שאת מצטרפת לפעילות שבחר, תבקשי שיצטרף למשהו שאת רוצה ותנסי להלהיב אותו לדבר.

ניסיתי, לא מרגיש לי מספיק.
את יכולה למקד יותר? לא מספיק... מה?
איך את מדמיינת את הזמן המשותף שלכם?

למה אני צריכה להזמין עוד אנשים
כנראה כי את מתוסכלת מהדינמיקה בשניים שלא תואמת את מה שאת שואפת אליו, ותוספת אנשים ממסכת את זה, משנה את הסיטואציה.

שליחה על ידי אורי* » 11 יולי 2014, 02:46

אורי - לדעתי ומנסיוני, פחד אלוהים מזה שאין לך מושג איך ממשיכים הוא אחד הסימנים המובהקים ביותר לכך שאת בדרך הנכונה. משני לו רק הלקאה עצמית על הבחירה שעשית.
חומר למחשבה
הלוואי והלוואי
ועוררת בי קצת את התקווה שיש בי ונכבית בגלל הפחדים
ובכלל,זה משפט לגיריון

אז אני מוצאת את עצמי נמשכת לקיפול כביסה,
לא הבנתי מה רע בלקפל כביסה שאת איתו,ולמה צריך עשייה משותפת דוקא ולא עשיה אחד ליד השני. דוקא נראה לי מתאים לגיל. במיוחד אם הילד שלך קצת מעסיק את עצמו בהסתובבות.

אני גם תוהה למה אני צריכה להזמין עוד אנשים כשהרצון שלי הוא בילוי משותף עם הבן שלי.
גם מה שתפילה כתבה. אבל האמת שדוקא בהיותי טיפוס משתבלל ודוקא מתוך כך שאני בהחלט מסוגלת להיות אך ורק עם הילדים שלי בלי להצטרך אנשים נוספים איתנו ובלי צורך לצאת ו'לעשות' דברים, אני לא רואה רע בלרצות את חברתם של אנשים נוספים, זה יכול להוסיף לכל אחד מכם. העיקר בעיניי זה הבילוי המשותף, והשהות ביחד,לא חשוב אם זה יחד ממש כעשיה אחד מול השני,או פשוט שהות משותפת במרחב משותף,שהיא חשובה מאוד, כשאת זמינה לו אבל לא ממוקדת רק בו (וגם נהנית לך בעצמך מחברת חברים). בכלל,זה דוקא אי מרכוז מצויין.
ואולי לא הבנתי אותך נכון בכלל, אשמח אם תפרטי עוד קצת את הקושי ואת המחשבות שלך בעניין