קשה לי עם בכיות

[אנונימי]

דפים קשורים:
הבת שלי מטריפה אותי
פעוט מבקש עצמאות
מאבקי שליטה עם פעוטה

ערכתי - חיברתי בין שני דפים הוקרת תודה המוקדם יותר לתוך קשה לי עם בכיות, בחרתי כך משום שהשם קשה לי משקף יותר את תוכנו}

---

שיחה על קטע מהחיבור של רונן וויויאן מיוחס בגליון באופן האחרון - ספט' 2004

[תבשיל_קדרה*]

למיטב הבנתי, הכוונה אינה להפוך ברגע מסוים יבבנות להכרת תודה, אלא לצאת, באופן כללי, מהדפוס המיבב (שלנו, וע"י זה גם של הילדים) ולנסות לחיות באופן מוקיר תודה.
למה זה דומה?
"גיל שנתיים הנורא" - מאבקי שליטה. ההמלצה הרגילה היא לאפשר לילדים לשלוט ביותר תחומים, לקבוע יותר דברים בחייהם. לא דווקא לתת להם לקבוע בנושא בו יש קונפליקט עקרוני, אלא לאפשר להם לקבוע יותר באופן כללי, מה שיביא אותם למצב שמאפשר קבלת החלטה של ההורים כשזה חשוב (להורים).
[הדוגמה מבהירה?]

[אנונימי]

שוחחתי על קטע עם ויויאן ועם רונן.
להבנתי, את צודקת, אך לי יותר קל להתייחס לכך בדרך הבאה:
למה בעצם אני כל כך מתקשה להתמודד עם היבבנות? הרי עם בכי, אין לי בעיה, אז מה ביבבנות כל כך מתיש אותי?
הקושי נובע מכך שלרוב כשהוא מייבב, ניסיתי לעזור לו להתגבר על הקושי בו הוא נמצא: היכלתי, שיקפתי, חיבקתי, הצעתי חום ואהבה, הצעתי פתרונות, עשיתי כמיטב יכולתי. אך הוא ממשיך לייבב. בעצם - רציתי הכרת תודה. שיעריך את מה שנותנת, שינסה, שיקבל, ויעבור לו (וע-כ-ש-י-ו!!!). אך לא. הוא מייבב.
למעשה, אני צריכה לוותר על הצורך שלי בהכרת התודה הזו. על הציפיה לכך.

מהמקום הזה, אכן יותר קל לי להתמודד עם היבבנות (לצערי, יש לי הרבה הזדמנויות להתאמן ביומיים האחרונים ).

[תבשיל_קדרה*]

דף עלון. לא?

[טרה_רוסה*]

זה באמת מעצבן את רוב ההורים, היבבנות, לא?
בטח מוציא מכולם את כל משפטי האמא, שנשבעו לא לומר לילדיהם.

<שלי עדיין לא הגיעה לגיל>

[תבשיל_קדרה*]

למעשה, אני צריכה לוותר על הצורך שלי בהכרת התודה הזו. על הציפיה לכך
אבל...
אני לא מצפה להכרת טובה. אני מצפה לאיזשהו רמז (נוסח "חם-קר") מה בכלל רוצים ממני.

חוצמזה, את מה שאני כתבתי אני לא באמת מבינה.
כלומר - למה "לצאת, באופן כללי, מהדפוס המיבב"_ הוא _"לנסות לחיות באופן מוקיר תודה"?

[טרה_רוסה*]

כשמישהו מייבב, זה בדרך כלל בגלל שהוא בעצמו לא יודע מה הוא רוצה. ואז ההורה יודע שאין לו (להורה) דרך לפתור את הבעיה. ולכן זה כל כך מתסכל. כי אנחנו רגילים לזהות בעיה, ולפתור.

[מיכל_שץ*]

חוצמזה, את מה שאני כתבתי אני לא באמת מבינה

כשקראתי את הכתבה היה לי איזה זיק של הבנה, אבל שחכתי אותו... זה באמת מבלבל.
יבבנות באמת יכולה להטריף את הדעת, אולי הכוונה היא לדבר עם הילד ולנסות להראות לו את הצדדים החיוביים של המצב שלו (הכרת תודה)
למרות הקושי, לנסות להתמקד בטוב, זה עוזר להתקפות האלה להיות יותר קצרות ופחות מעצבנות (את שני הצדדים)

אצלנו היבבנות מגיעה ברגעים של תשישות או סתם עייפות בלתי מזוהה, או רעב (שעבר את הגבול), ברגע שזיהנו את זה ושיקפנו, אמנם היא לא מפסיקה ליבב אבל לפעמים אנחנו מצליחים להביא אותה לשיתוף פעולה (לאכול, לישון) ואז הבעיה נפתרת והיבבות שוכחות אט אט.
מהדוגמא הזאת נראה לי שמדובר (אצל חלק מהילדים לפחות) במצבים של רגישות מאוד גבוהה ואז כל שטות "מפעילה" את הסירנה ועד שלא מוציאים את כל העצבים החוצה זה לא נגמר.
נראה לי שצריך גם לאמן את שריר הסבלנות.

[תבשיל_קדרה*]

יש עוד משהו על יבבנות - לא כל הילדים כאלה.

[אנונימי]

ממה שאני הבנתי, ולמרות שגילה, ואת לא הראשונה, שעונה לי שאינך מצפה להכרת תודה, הטענה של מחברי החיבור - ומשהבנתי אותה, גם שלי - שאנחנו כן עם הציפיה הזו. להכרת תודה.
דוגמא: הדר דרך על צרעה, וזו בתמורה, עקצה אותו. אז כואב לו מאד והוא בוכה. למזלו הרב, זו רק צרעה. צרעה, ולא דבור... אז אחרי 15 דק' בערך, הכאב כבר עבר, אבל הבכי נמשך ולאחר זמן לא רב, הופך לייבבנות.
הצעתי למרוח משחה, לתת ארניקה, לתת cool, לתת נשיקה, חיבוק ועוד. ביקשתי שיתן לי להסתכל, קיויתי ופיללתי שיעבור לו ושירגע.
אז, רק קראתי קריאה ראשונה את הקטע ולא הבנתי אותו כלל.
בדיעבד, ואחר מקרי ייבבנות חדשים שפקדו אותנו, הבנתי שזה שאני מנסה לעזור לו והוא לא מניח לי לעזור לו, מטריפים לי את הדעת ואת העשתונות: מה, הוא לא מבין שאני מנסה לעזור לו? להקל עליו? אני כל כך משתדלת, כל כך רוצה להיות שם בשבילו, וזה לא שאין לי משהו יותר טוב לעשות! הרי יש גם את שוני, ויש דברים אחרים שצריך לעשת, ואילו אני, מכלה את זמני בלנסות לשכנע אותו לתת לי לעזור לו!
זה, זה המקום בו אני צריכה להפסיק. הוא לא רוצה שאעזור לו. הוא רוצה ואף צריך שאהיה שם עם כתפי הסופגת, ואניח לו לייבב עד תום. שאוהב אותו גם כשהוא לא רוצה שאעזור לו. שאקבל אותו גם כשהוא "מתעקש" להמשיך ולסבול, ולא להניח לי להקל.
זה המקום בו עלי לוותר על ציפיותי להכרת תודה ממנו.
אולי אפשר היה לקרוא לזה בשם אחר. אולי המינוח "הכרת תודה" קצת מטעה.
אבל זה מה שהבנתי.
זה לא יגרום לייבבות להיגמר יותר מהר. זה לא יגרום להן להיפסק. זה יאפשר לי לקבל אותן מבלי להתחרפן מהן ומבלי לאבד את כל האנרגיות שהיו לי לפניהן.
וזה עובד.

וגילה,
יש עוד משהו על יבבנות - לא כל הילדים כאלה.
לא מאמינה.
(ואם זה באמת ובכל זאת נכון - אל תשתפי אותי בזה. מעדפיה לחיות באומנה שאצל כולם זה כך...)

[מיכל_אמא_של_ליאור*]

אני מבדילה בין יבבנות ( שאצלנו היא נקראת " אל תיילל" או לחילופין " למה אתה מילל?" שמות שנשלפים בשנייה כי תוך שנייה אני לא יכולה לשאת את הטון הנודניקי הזה ) לבין בכי. ואנחנו מכירים מצבים שבהם ליאור בוכה ואני בכלל לא מנסה " לפתור " לו את הבעייה , אלא מניחה לו לבכות , "מרשה" לו בתוכי שיבכה, באמת בדרך -כלל במצבי עייפות ,לדוגמה כשלא רוצה להיכנס בערב לאמבטיה. ואז הוא אפילו למד להגיד לי כשאני שואלת באמת בעניין למה אתה בוכה , כי אני עייף והוא בוכה מרה בזמן שאני מקלחת אותו ואני אומרת לו אז שחשוב לבכות ,וטוב שהוא מוציא, ושאני מקשיבה לו , ( והבכי מר ורועם וחזק שאני חוששת שהשכנים יחשבו מה היא עושה לו ובכל זאת מאפשרת לו, וזה כאשר רגע לפני הוא היה די עליז ושמח ועבר יום טוב שכביכול מעורר שאלה מאיפה הוא צבר היום כל -כך הרבה תיסכול ומצוקה). והוא למד להגיד לי במצבים שאני מפריעה לו להמשיך , אם בשאלותי או במשהו שאני מציעה שמסיח את הדעת בטעות , " רגע, אני רוצה להמשיך לבכות" , ואז ממשיך לייבב מרה. לעומת זה יבבנות זה משהו אחר ששומעים ישר מין טון יללני ובעיני לא יעיל לתקשורת , מין התלוננות כזו וניג'סיות כזו שלפחות ממני לא מוציאה שום דבר יעיל. אני אז אומרת לו " למה אתה מילל , הרי אתה יודע שאצלנו לא משיגים ככה כלום , ואתה יכול לדבר איתי או לבקש ובקלות אתה מקבל.

מקווה שהדוגמאות שנתתי הן לעיניין ....כי לא זוכרת את הקטע של משפחת מיוחס מהעיתון ....

[תבשיל_קדרה*]

אולי אלה שני דברים נפרדים:

• כשבאמצע אירוע-יבבנות, מה שיעזור לגמור אותו זה להיות, בלי לעשות. נורא קשה, אבל אני יודעת (תמיד באיחור) שזה מה שהם רוצים.
• באופן כללי בחיים, להיות מוקירי תודה, ואז גם הם יהיו כאלה, ויהיו לנו פחות אירועי יבבנות. אמן.

לגבי ה"אל תשתפי אותי בזה". נראה לך שאשתוק?
התחליף הוא תובענות:"אני יודע מה אני רוצה עכשיו (ציצי (-;), ואת צריכה לעשות את זה בדיוק עכשיו ובדיוק כמו שאני רוצה, ודיר-בלכ לטעות!"

[תבשיל_קדרה*]

מיכל - אני צריכה ורוצה לקרוא את דבריך בעיון כדי להבין ולהגיב. אעשה זאת בהמשך.

[אם_אין_אנילי*]

אולי טרה רוסה נגעה בנקודה. אנחנו רגילים לפתור בעיות, אנחנו לא אוהבים לשמוע את עצמנו אומרים דברים שנשמעים לנו "משפטי אמא". ואנחנו גם מנסים להפסיק את היבבה כי לנו זה מפריע. וכשאנחנו לא מצליחים אנחנו הופכים את הילד לאשם בכשלון שלנו (הוא מקטר, הוא מילל, הוא לא מסביר לי כמו שאני יכולה להבין מה מציק לו, הוא לא מעריך את המאמצים שלנו וכו') ואז מתחילים לצאת כל המשפטים.
למה זה כזה שונה מבכי? יש לנו תאוריה לגבי בכי. כולנו מכירים את עקרון הרצף.כולנו יודעים לתת לילד לבטא ולפרוק בלי שיפוט. אין לנו תאוריה של יבבה. אין עקרון מנחה שכולנו מכירים. אז יותר קשה.
בכי גם יותר קצר. בכי גם יותר קשור, מיידית, לגורם.
אז מה עושים? אם לנסות ולקבל השראה ממה שכתבו רונן וויויאן (אולי בלי לקלוע ממש לדעתם):

1. לפתח תאוריה. הם מציעים כזו (אנחנו לא חיים מתוך הכרת תודה ולכן הם מיבבים). או אולי להתיחס ליבבה כהרחבה של בכי, בכי בעצימות נמוכה. ואז זה מתחבר למה שמכירים.
2. להיות קצת יותר 'חזקים'. כמו שלא מתפרקים אחרי חצי שעה של כאב שן לא צריך לאבד עשתונות אחרי חצי שעה של יללות. אם לא מבינים מה קורה ולמה, ולא יודעים מה לעשות בשביל להפסיק את היללה ולהקל על הילד אז לקבל את זה שהוא עובר עכשיו משהו שאין לי שליטה עליו (וגם אני עובר עכשיו משהו כזה) ופשוט להמשיך עם החיים. הילד לא ירוויח כלום מזה שבנוסף למה שמציק לו, גם ההורה שלו עכשיו מתחרפן.
3. ואם כבר - כשלי יש שמחה, גם לילדים יש. מתוך כבוד לעצמיות של הילד אני מרשה לו לילל (עם קריצה), אני אשמח. בסוף גם הוא.

[תבשיל_קדרה*]

מיכל שץ הסבה את תשומת ליבי - הכרת טובה. הוקרת תודה. נהיה פה ביוט - הכרת טובה.

[רונן_מיוחס*]

גילה ביקשה שארחיב בנושא. האמת היא שכולכן (ולא סתם יש בדף הזה רק אמהות) כותבות כאן דברים יפים ונכונים.
כשהילד שלנו מתחיל לייבב אנו מפרשים זאת כ"לא טוב לי". אם הוא ממשיך, אנו מפרשים זאת כ"עדיין לא טוב לי", ומהר מאד זה הופך בראש שלנו ל"שום דבר לא טוב לי" - "הכל באסה". זה מה שעובר בראש שלנו (ובלב ובבטן) ואת הלך הרוח הזה אנו משליכים על הילד שלנו כי יש בנו מזה.
זה מזכיר לי שלפעמים כשאני מתאמן בריצה ומגיע לעליה קשה - ופתאום המון ג'יפה מתחיל לעלות ממעמקי הוויתי. אני כועס ומתחנן נקמות על אנשים. וכל זה בגלל עליה קשה. שלא לדבר על יבבה.

[מיצי_פיצי*]

כל כך מזדהה. אני אמא נפלאה מכילה ומקבלת במשך 10 הדקות הראשונות של היבבות, אפילו לא דורשת שיפסקו רק מסבירה שכרגע אי אפשר לעשות מה שהיא רוצה (למשל שאי אפשר ללכת עכשיו לגינה כי חם מידי אבל אפשר לעשותXYZ בבית) ומותר לה להיות עצובה על כך וגם להביע את זה. אחרי 10 דקות אני מרגישה שכבר הגיע הזמן להפסיק להתאבל על הסיטואציה ומבקשת ממנה להמשיך לילל במקום אחר ובתום 20 דקות אני אמא איומה וכועסת שחושבת לעצמה "מאיפה הגיע לי ילדה כל כך מפונקת שלא מסוגלת לספוג תסכול פעוט כל כך!"
ובכן פישפשתי ומצאתי שלרוב אני שבעת רצון ואף מוקירת תודה על מה שיש לי בחיי פרט לאי שביעות הרצון שלי ממנה (ולפעמים גם מאישי או מהתינוק, מהליכלוך בבית או מהבוסים בעבודה...), כלומר אני מצפה ממנה לנהוג בבגרות שלדעתי אמורה להיות כבר בגילה והיא לא עושה את זה! טוב, אם כך זה מעגל ומישהו צריך לשבור אותו. כניראה שזאת צריכה להיות אני.
אז מרגע זה אני מתמוגגת מהיצירתיות השפה והדימיון המדהימים שלה ומתעלמת מהתחושות הרעות שלי על חוסר האונים וחוסר הרצון ללמוד ולהתנסות שהיא מפגינה במשימות כמו דיווש בתלת אופן, נידנוד עצמי בנדנדה ושחיה. אני לא אדרוש ממנה לנסות "לבד" הרי ברור שלא ימשיכו לנדנד אותה עד גיל 20 בנדנדה ולדחוף אותה בתלת אופן. אצטרך להיות מוקירת תודה על כך שיש לי בת נהדרת . ובסוף גם היא תדע לנדנד את עצמה בנדנדה. ולרכב על תלת אופן. ולשחות. ולהתגבר על כך שאי אפשר ללכת עכשיו לגינה.
ועכשיו למשימה (טוב זאת לא בעיה, הקונפליקט הבא כבר בדרך...).
ועכשיו ברצינות, אני מאוד מקווה שאצליח לעמוד במשימה ולהיות באמת באמת מאושרת ממה שיש לי ואולי בעקבות כך גם היא ואולי אולי יהיו קצת פחות יבבות.

[אנונימי]

ואולי אולי יהיו קצת פחות יבבות
אז זהו, שלדעתי ולהבנתי, הציפיה הזו, שיהיו פחות יבבות, יוצרת בעיה.
היבבות - ימשכו. הן יפסקו, כשהן יפסקו ללא קשר לקבלתנו את הילד כפי שהוא, להוקרת תודה לו ולבורא עולם, וללא קשר בעצם לכלום.
דרך ההתמודדות שלנו איתן, זה שנקבל אותן כדבר קיים, זה הדבר שיקל עלינו, שיהפוך אותן למשהו. משהו קיים. לא משהו רע, לא משהו בלתי נסבל, מעצבן, מחרפן וכו'. משהו.

הרי ברור שלא ימשיכו לנדנד אותה עד גיל 20 בנדנדה ולדחוף אותה בתלת אופן
< לא כתבת מה גילה של הפעוטה, אבל: אני מכירה ילד בן 10 שממשיך לייבב גם בגילו המופלג... אבל מנדנד את עצמו לבד בנדנדה וגם רוכב בעצמו על אופנים. על תלת אופן כבר לא >

[אדמה_טובה*]

אותי יבבות מטריפות.
אני קוראת כאן ומתלבטת: האם היבבנות היא אכן סוג של ביטוי עצמי, של תקשורת, של הבעת מצוקה וקושי, או שמא יש בכך גם קמצוץ של התנהגות נלמדת?
אני משוכנעת שהם סובלים כשהם מיבבים, וסובלים כפליים כאשר התגובות אינן מכילות, אלא קצרות רוח. אבל אולי יש פה בכל זאת רווח משני כלשהו, שגורם להם לשמר התנהגות זו?
אני סבורה שהכלה, קבלה והשלמה עם היבבות, עלולה ללמד אותם להגביר ווליום.
ואז מה?

[אנונימי]

אני סבורה שהכלה, קבלה והשלמה עם היבבות, עלולה ללמד אותם שאוהבים אותם, מקבלים אותם כמו שהם, לטוב ולפחות טוב, גם כשנעים לנו מהם ואיתם וגם כשהם ברגעים קשים.
אני סבורה שהכלה, קבלה והשלמה עם היבבות, עלולה ללמד אותם שמותר להם שיהיה להם מצב רוח זוועתי לפעמים, שיהיו הפוכים... בדיוק כמו שזה קורה לנו.
ואז מה? ואז זה עובר. המצב רוח הרע עובר, ובא מצב רוח טוב.
ואז, אולי הם יגדלו להיות אנשים שמודעים למקום בו הם נמצאים הן מבחינה רגשית והן מבחינה קיומית. אולי הם יבינו שאם הם עייפים ומצוברחים, זה לא אומר שמישהו עשה להם משהו רע ופוגע ומעליב, אלא שהם פשוט קצת "הפוכים" מעייפות למשל או סתם ממצב רוח (למשל, זה שאבא לא מוצא את חולצת הפיג'מה עם הג'ירפות, זה לא כי אבא לא מעונין למצוא אותה ולפגוע בך ולהעציב אותך כל כך, אלא כי הוא פשוט לא מוצא אותה, ואלמלא היית כה עייף ומותש ולכן גם עם מצב רוח זוועה, לא היית מייבב כך שכל השכונה מתעוררת...).
אולי הם יהיו יותר רגישים לזולת, ידעו שגם לזולת יכול להיות מצב רוח רע; ושאפשר, למשל, לחכות שזה יעבור לו ולאו דוקא לקחת את זה באופן אישי ולהיפגע מדברים שיקרו כשהוא - האחר - ככה. [גם אתם נעלבים כמוני כשבן הזוג במצב רוח רע, ולוקחים את זה באופן אישי, ונהיים מצוברחים בעצמכם??? ואז, כשכבר מתחיל לעבור לו המצברוח, זה חוזר בגלל שעכשיו אני מצוברחת, ואפילו כועת עליו, על זה שהוא היה או שעודו מצוברח... ]

את כל הנ"ל אני כותבת לא ממקום של ציניות ולעג לך, אדמה טובה, אלא ממקום בו חווה על עצמי, על חברי, על משפחתי - דברים דומים.
ועל כך, אני למעשה מודה לך, שכן בזכות דברייך, כעת הסברתי לעצמי את הדברים האלה.

ויויאן ורונן,
גם אם כל מה שנכתב כאן עלי ידי אחרים ועל ידיכם, נכון - תגובותיכם, הערותיכם, הרחבותיכם - כל מה שיש לכם להוסיף, יתקבל בשמחה ובתודה.
לדעתי, זה אנשים כותבים, מעורר את הקוראים לחשיבה נוספת. להפנמת דברים שנאמרים בצורה יותר מלאה, יותר חזקה.

[מיכל_שץ*]

גם אתם נעלבים כמוני כשבן הזוג במצב רוח רע, ולוקחים את זה באופן אישי, ונהיים מצוברחים בעצמכם??? ואז, כשכבר מתחיל לעבור לו המצברוח, זה חוזר בגלל שעכשיו אני מצוברחת, ואפילו כועת עליו, על זה שהוא היה או שעודו מצוברח...
אוף... כל כך כן

[אש''י_ר*]

גם אתם נעלבים כמוני כשבן הזוג במצב רוח רע, ולוקחים את זה באופן אישי, ונהיים מצוברחים בעצמכם??? ואז, כשכבר מתחיל לעבור לו המצברוח, זה חוזר בגלל שעכשיו אני מצוברחת, ואפילו כועת עליו, על זה שהוא היה או שעודו מצוברח...
ממש, אבל ממש ככה

[אנונימי]

נו יופי, צרת רבות...

[אנונימי]

ואם כבר, אז פה, בדיוק בדוגמא הזו שלצערי לקוחה מחיי הפרטיים, בדיוק באה לידי ביטוי דוגמאת היבבנות שלנו...
אצלי זה בא לידי ביטוי במסווה של כעס, אבל בעצם, כשקוראת את זה, זה נראה לי יבבנות בלתי נלאית

[בשמת_א*]

אני מאוד מקווה שאצליח לעמוד במשימה ולהיות באמת באמת מאושרת ממה שיש לי ואולי בעקבות כך גם היא ואולי אולי יהיו קצת פחות יבבות.

הלכתי להגיב, ואז ליאת הקדימה אותי וכתבה:
אצלי זה בא לידי ביטוי במסווה של כעס, אבל בעצם, כשקוראת את זה, זה נראה לי יבבנות בלתי נלאית

וזהו בדיוק!
זהו, שגם אנחנו מייבבות (יש גם מייבבים? או שזה רק אנחנו הנשים? אני תוהה). זה נראה אחרת, אבל זה בדיוק אותו הדבר!
ואני מוכרחה להגיד, שמאז שאני מצליחה להיות הרבה פחות כועסת, להסתכל הרבה יותר על חצי הכוס המלאה ולהיות מאושרת ממה שיש לי במקום להתמקד כל כך במה ש"לא בסדר" – אז יש הרבה פחות "יבבנות" מצדי. וכן, כמו אצל ליאת, זה לא נראה כמו "וואאא וואאא וואאא" אבל זה היה בדיוק זה )-:

כי הרי מה שנראה כמו "כעס" היה בעצם תיסכול, חוסר אונים, ולפעמים גם עלבון. אבל בעיקר: תיסכול וחוסר אונים.

ועכשיו מתחבר לי כל מה שהציק ודיגדג לי במעמקי המוח מרגע שקראתי את המאמר מאיר העיניים של ויויאן ורונן ולכל אורך הדף:
שכל פעם שיש משהו אצל הילדים שלנו שממש, אבל ממש, מעצבן אותנו עד העצם –
זה סימן.
זה סימן שהילד שם לנו כרגע מראה מגדילה מול הפרצוף, ומראה לנו משהו שאנחנו מדחיקים עמוק בתוכנו.
כמה שיותר מכעיס אותנו – ככה יותר גדול מה שאנחנו מדחיקים.
מה אני מקשקשת, הרגע נזכרתי שיש אפילו גריין מדברי שאומר אותו הדבר במלים אחרות. רגע, אחפש אותו:

אין כמו הכעס על הילדים לשמש לנו מראה, על מה אנחנו כועסים בעצמנו, מה שברו בנו, מה דיכאנו בתוכנו כשהיינו ילדים, כדי לשרוד, כדי לקבל אהבה.
בשמת א מתוך מה נעשה עם הכעס הזה

[אמא_שלנסיכות*]

כשהייתי ילדה אני זוכרת את עצמי בוכה המון, על שטויות, כאלה שגם אז היו נראים לי לא מספיק סיבה לבכי.
חשבתי שעבר כזה כמו שלי יגרום לי אולי שאבין אחרים שבוכים, סתם כך, מסיבה קצת שטותית.
אבל לא, אולי אפילו להיפך.
מסתבר שהבת שלי מאוד מאוד רגישה וגם קיבלה ממני בירושה את התכונה הזו ( שדרך אגב היום די נעלמה לי )
אני מגלה בעצמי חוסר סבלנות לבכי.

אני לא מבינה למה היא בוכה מכישלון אפילו קטן- כמו אי הצלחה להוריד פריט לבוש
אני לא מבינה למה היא בוכה כשלא מסכימים איתה בויכוח (עם אחותה למשל)
אני לא מבינה למה כשהיא מבקשת משהו הטון לעיתים בכיני משהו
אני לא מצליחה להכנס לראש שלה, לקבל את הבכי כמו שהוא ולהתעלות על עצמי.

ובמקום זה- אני מתרגזת, מאבדת סבלנות ולפעמים כועסת על ילדה גדולה שבוכה משטות קטנה, אני דורשת ממנה לחזור על המשפט בלי בכי ואני מתביישת בפני אנשים ששואלים "למה היא בוכה?" כי התשובה היא ממש לא סיבה לבכי.

אני יודעת שאני טועה, אני רוצה לנסות לקבל את הילדה כמו שהיא, אני רוצה לנסות אולי להוריד ממנה את הרגישות המוגזמת הזו
ואולי בעצם אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי.
שכחתי לציין שהיא בת 5

[ב_דחילו*]

בכי הוא דרך ביטוי. גם אני הייתי ילדה שניה ובכיתי המון. לא תמיד בוכים על מה שנראה כסיבה המיידית לבכי. יש מין בכי של 'צער העולם', שמתפרץ על דבר מה.

בעצם היא לא בוכה 'סתם'. באמת קשה לה להכשל (עם החולצה), לקבל אי הסכמה (בויכוח). אבל הבכי דווקא יכול להעיד על דימוי עצמי גבוה ש'לא מקבל' כשלון או משוב שהוא פחות מ'את היפה בכל העיר'. הוא מעיד על השגיות ואולי פרפקציוניזם (אני מנחשת שהיא מאוד מוכשרת). על מודעות לפער בין איך שאני רואה את עצמי לאיך שהעולם מחזיר לי. אני רואה בזה שיעור שהיא צריכה לעבור.

את יכולה לספר לה כמה שהיא מקסימה ומוכשרת. את השיעור שלה על מקומה בעולם היא הרי לומדת לבד...

[.מי*]

אני ממליצה על אימוץ הגישה של יעוץ הדדי, לפיה הבכי איננו בעיה אלא פתרון, דרך לפורקן על מצוקות, ולהבין מצב בו ילד בוכה מכל שטות כנסיון שלו למצוא "הזדמנות" לפרוק מצוקות, ולכן לאפשר בכי (בתנאים מיטיבים) כדי לאפשר פורקן של המצוקה. היה על זה פעם דיון בדף לגדל ''גבר''.
אצלנו השיטה הזאת עובדת מצוין, ואני מאד מתחברת אליה

ועוד אני רוצה להוסיף לדף ההוא - לא פעם כאשר קשה מאד לסבול בכי, זה מפני שלך עצמך יש בכי עצור, שאת עצמך לא מוצאת את ההזדמנויות לפרוק, ואז כאילו "מה את בוכה, אני זו שצריכה לבכות!", וגרוע מזה, אין לך אפשרות להיות בשבילה ולשמוע את בכיה כשאת רגועה ממקום "נקי". לכן, כדי להתמודד עם בכי, לדעתי צריך:
א. להבין שבכי זה דבר טוב, שמנקה מצוקות, ושכל אחד צריך למצוא הזדמנות לבכות
ב. להכין את עצמך כך שתוכלי לתמוך במצב של בכי, הן באמצעות התובנה א. והן באמצעות זה שתמצאי מקום ומישהו לבכות אצלו את הבכי שלך, ותהיי פחות "מוצפת" בעצמך כשהבת שלך תבכה בנוכחותך
ג. למצוא הזדמנות שבה הבת שלך בוכה כשיש לך זמן ואפשרות, ופשוט להניח לה לבכות, בלי לנחם אותה, בלי לבקר אותה, בלי להתעצבן עליה, בלי לחבק אותה עד שהבכי ייחנק, פשוט בלהיות שם אמפטית עד שהיא תגמור בנחת לבכות

ושלוות הנפש שנוחתת אחר כך, שווה הכל

[אורה_גבריאלי*]

בכי הוא דרך ביטוי. גם אני הייתי ילדה שניה ובכיתי המון. לא תמיד בוכים על מה שנראה כסיבה המיידית לבכי. יש מין בכי של 'צער העולם', שמתפרץ על דבר מה.

בדחילו, - מאוד מצאו חן בעיני דבריך.

אמא של נסיכות,
אני עובדת הרבה שנים עם הילדים הפנימיים שבי ובאחרים ומסכימה מאוד עם בדחילו ו.מי שבכי זה בדרך כלל (לא תמיד) דבר בריא.

רציתי להוסיף שלפעמים קשה לנו לסבול בכי של מישהו אחר מפני שיש בנו דמות פגיעה ובוכייה מאוד (לעיתים קרובות אלה ילדים רגישים) שלא מקבלת תשומת לב ואהבה מאיתנו. לפעמים הבכי שבחוץ 'מהדהד' עם זה שבפנים ומקשה עלינו להמשיך את ההתעלמות מהמצוקה שבתוכנו - התגובה לעליית הרגישות קרוב לפני השטח יכולה בהחלט להיות רוגז וכעס.

כלומר, יכול להיות, שאם את מנותקת מהפגיעות שלך כרגע - זה גורם לתגובה הקיצונית ושאם תחזרי להיות בקשר עם הפגיעות העצבנות תרגע.

וגם - לכולנו ילדים פנימיים רגישים (וגם לילדים בשר ודם יש כאלה) - ואני רואה שוב ושוב שבאמת הם בוכים בלי סיבה הגיונית. הם לא הגיוניים. הם ילדים. הם חיים, מגיבים, לא בהכרח רציונאליים. הם מאוד עדינים ומחוסרי הגנות ושריונים. לפעמים רוח קלה יכולה לכאוב להם או להפחיד אותם.

אז אני מצטרפת בחום להמלצתה שלי .מי - ובייחוד לסעיף ג.
כי מה שעוזר, כמובן, זה לקבל אותם כמות שהם. זה הכי מרגיע אותם. ואחר כך אפשר גם לדבר על הפן ההגיוני של הדברים אם רוצים ואם זה מתאים.

בהצלחה!

[אמא_שלנסיכות*]

תודה לכן, אני קוראת ומפנימה ועם הרבה מהדברים הזדהתי, אנסה כמובן לישם.
שמחה שעניתן לי למרות ששלחו אותי להתחבר עם דף אחר וכבר לא ציפיתי לתשובות.

מה שמעניין שמאז שנפתחתי בפניכן וסיפרתי על בעייתי,נרגעתי קצת אני בעצמי ועוד לפני שקיבלתי עיצות, חל שיפור עצום בהתנהגות של הילדה.
פתאום אני חושבת אולי הלחץ שלי שהיא תהיה רגועה ולא תבכה, הרצון שלי להגן עליה מפני הכשלונות שמביאים לבכי, ההקדמה שלי לכל דבר: " אבל אל תבכי, בסדר?". הוא זה שמפריע לה בתת מודע ולכן היא גם רגישה יותר? מה אתן אומרות?

[טרה_רוסה*]

שמחה שעניתן לי למרות ששלחו אותי להתחבר עם דף אחר וכבר לא ציפיתי לתשובות.

שלחו אותי לדף אחר זה לא עונש
לפעמים יש דף בנושא דומה עם כל מני תשובות חכמות של אנשים שכבר לא גולשים כאן, או מישהו שנחה עליו המוזה וענה תשובה מקיפה. זה לא אומר שאחרים לא יענו לך עכשיו, אלא שאולי תמצאי גם תשובות נוספות בדפים אחרים.

[תבשיל_קדרה*]

חוצמזה, את מה שאני כתבתי אני לא באמת מבינה.
אוי!
אני-שוב/עדיין-לא-מבינה.

---

[יונת_שרון*]

אוי, נשמע קשה.
יכול להיות שהיא פשוט אוהבת לבכות. אבל אולי כדאי לבדוק גם רגישויות למזון (להוריד חיטה, חלב, אולי דברים אחרים שנראים לך חשודים).
תחזיקי מעמד!

[שתי_בנות_ובן*]

המממ... אני זוכרת שנפגשנו לפני די הרבה זמן. דומני שהבנים שלנו אפילו לא היו בשלב הזיגוטה עדיין
בכולופן, מה שרציתי לומר היה - אני לא זוכרת ילדה בכיינית במיוחד (זוכרת רק איך נמרחה בהנאה בספגטי בולונז ).

מתנצלת מראש על הקצרנות :
ניסית לשקף רגשות שלה?
למשל, בארוע ה- ילדה צורחת: סבתה'לה כפול X 10000000000000000000 וגם "ידיים" ידיים"
ניסית לומר לה "את עצובה שהיינו צריכים להפרד מסבתא" או משהו כזה.
היא הרי הודיעה שהיא רוצה לבכות. אז אולי במקום לאפשר לה לבכות (או במקביל), אפשר לשנות קצת את הארוע, ולפני שמתחיל הקונצרט מרובה ההדרנים, לומר לה בשקט את מה שאת חושבת שהיא מרגישה.
לא תמיד תקלעי למטרה, אבל היא אולי תבין, שאפשר להביע תסכול גם בדרך אחרת.

סליחה אם התפרצתי לדלת פתוחה.

[ג'ינ_ג'ית*]

הייתי אצל חברה השבוע, שבמקרה נתקעה ברהיט והעירה את הבת שלה, שהתעוררה בבכי של פחד. בכי "מוצדק" לכל הדעות. מה שכן - הילדה בכתה, ראתה את הפנים של אמא שלה והתחילה קצת להנמיך את הטון, היה נדמה שכמה שניות של ליטוף וכיסוי השמיכה ירגיעו אותה חזרה. אממה, אמא שלה שחשוב לה להכיל ולהיות שם ושאר דברים טובים, פשוט הסתכלה על הילדה, חיבקה אותה ולא הפסיקה לומר לה "את צודת, נכון שאת צודקת, כמה שאת צודקת" בטון רחמני ומתרפס ברמות על. מה הילדה עשתה? התחילה להגביר את הטונים ועוד ועוד. ואמא שלה, ממשיכה בקצב עולה ומתגבר "להכיל" "ולהרגיע".
כל הילדים של החברה שלי נולדו עם טמפרמנט רגוע עד סוער. ההתנהלות המקבלת שלה ללא גבולות שלא לומר מעודדת לבכי - יצרה ילדים שההתנהגות שלהם גורמת לכך שאף אחד כמעט לא רוצה לטפל בהם. יש לה שני ילדים שנולדו רגועים כמו גנדי, בחודשים האחרונים היינו צוחקים מכמה נעים להם, וכמה הם אל צריכים לבכות כי הכל מוגש להם עוד קודם לכך. אבל כשהם כבר כן בכו - התנהלות של אמא שלהם רק עודדה את הבכי עוד ועוד...

יש בכי של מצוקה, ויש בכי של צרכים ויש בכי טוב של פינוק וכולם טובים וראויים לתגובה. אבל בכי כדרך חיים- כשאין בעהי פיזיולוגית, בכי של קיטוריםאו ככלי להטרפת המערכות ו/או השגת מטרות - בעיניי מקורו בעידוד יתר. בחוסר גבולות, ברמה מסויימת באי הבנה שהילד מאבד שליטה או נכנס ללופ דיפרסי, ודווקא מראה של הורה יציב מנגד - עוצר את המעגל הזה.
רק לשם השוואה. החברה הזו לקחה את הבת שלה לבדיקות דם, תינוקת קטנטנה, הפעוטה לא הפסיקה לצרוח הרבה זמן לאחר הדקירה. אמא שלה כמובן התבוננה בה בעיניים מכילות ואוהבות ודיברה אליה בטון מפנק ורחמני כל הזמן. ראיתי מול העיניים איך הילדה הפכה מילדה שבוכה בכי של כאב, ומתחילה לרגע להרגע - איך ככל שהשתתפות בכאב של האמא- פשוט מעודדת אותה להמשיך לבכות עד לבכי שנשמע לחלוטין מתפנק ויללני להפליא. בשלב מסויים הגיע האבא, לקח אותה אליו, חיבק אותה, נישק אותה, ליטף אותה, הסתכל לה בעיניים אמר לה בחיוך גדול ובטון שמח (מדובר בתינוקת קטנטנה כך שהיא לא מבינה משפטים, אלא אינטונציה וכוונה) "זהו, נגמר, עכשיו הולכים הביתה". התינוקת בשניות (!) התחילה לחייך, הוא המשיך לעשות פרצופים, והיא התחילה להתגלגלת מצחוק ככה בין כל הדמעות. ככה, הוצאי אותה מהלופ הזה. אני מניחה שלאורך זמן כשלילד אין דמות דמויית האבא הזה, נהיה מעגל כזה שבכי יוצא משליטה של הילד, הוא מרגיש שאין לו משענת במובן של דמות שתצליח לאזן אותו (ולא לדכא אותו, פשוט לאזן) ואז זה מתחיל להיות סגנון חיים. טמפרמנט מולד בטח ובטח שלא תורם לעניין ובכל זאת.

אני מנסה לומר שחוסר הגבולות במקרה הזה בעיניי, לחלוטין עושה שרות רע לילד. יכולות להיות סיבות אחרות לבכי כסגנון חיים, אבל אם כל מה שניסיתם עד עכשיו היה הכלה ללא גבולות שווה להגביל. אין פה שחור לבן, בין הכלה וקבלה וכו' לבין התעלמות. אפשר להכיל גם בלי לתת לזה במה, בלי לעודד, ובלי לאבד עשתונות (עד כמה שאפשר). אם היא כבר מבינה משפטים - אז באמת לשקף לה. בן הזוג של החברה הזו פשוט עושה את הנ"ל עם שאר הילדים שלהם וזה מדהים איך הם מתנהגים אחרת לידו. הוא לא מפסיק את הבכי, הוא לא דורש להפסיק, אין איומים, או אטימות. יש הסבר ברור לכך שכאב, ונגמר. היה לא צודק ונגמר. אפשר לקרוא לזה "קריאת מציאות". בעיניי זו בעיקר הצבת גבול שילדים בהרבה מקרים מבקשים אותה כי הם לא למדו לשלוט בזה עדיין -בדיוק כמו הצורך של המבוגר להכין את האווירה של הילד לקראת שינה. ילד/ פעוט/ תינוק לא כמעט תמיד חסר את המיומנות לעשות את המעבר מהערנות של היום לזו של הלילה וכמעט תמיד נראה שעזרה מצד ההורה בזמן ההרדמה מתבקשת על ידם. זה מאוד דומה, בעיניי לבכי חסר שליטה או כשבכי הופך חלק מההתנהלות היומיומית. או כל דבר שיוצא משליטתם. כל זה נכון כמובן במידה ואין משהו פיזיולוגי, שמפריע (בעיות שמיעה למשל, שיוצרים חוסר תקשורת הבנה ותסכול, ועוד).

[מורינגה_רותמית*]

גם כדי שתדעי שקראתי את הכל,
וגם לומר - שגם לי יש בת שבוכה בקלות,
כך היה בקטנותה ועד היום היא נוטה לזה (והיא כבר בת 12), למרות שכמובן זה לא מתבטא באותה דרך והיא מרסנת את זה כיום בעצמה, עקב תגובות החברה.
וגם אני גדלתי עם דמוי עצמי של בכינית, אני מניחה שאמרו לי את זה הרבה כשהייתי קטנה (לא דוקא ההורים, מבוגרים אחרים וילדים אחרים) - זה נחשב בסביבתי כביטוי של חולשה ודיכאתי את זה כ"כ ביסודיות שכיום ממש קשה לי לבכות, והיכולת הזו מאד מאד חסרה לי.

וגם...מי שנולד לו אח תינוק יכול להיות במשבר מאד ארוך, במיוחד אם הוא ילד ראשון. זה נשמע מובן מאליו ומצפים לזה כשהתינוק נולד, אבל שוכחים שזה לא עובר כל כך מהר ומצפים ממנו "לחזור למוטב" כשבעצם הוא לא יכול - כי זה לא משבר חולף, זה כל החיים שלו שהשתנו ודורשים הערכות מחודשת למצב חדש, וזה מתרחש דוקא בזמן שגם להורים אין המון משאבים לתמוך בתהליכים האלה, כי הם עם תינוק ואחרי לידה (כמו שתיארת, ואני מאד זוכרת בעצמי)... אז זה באמת לא קל, ומי שמבטא קושי בבכי - עושה את זה ביתר שאת.
הדברים כן מתאזנים בבוא העת, רק שהעת יכולה להיות ארוכה בהרבה ממה שמתכוננים לו ומכינים משאבים.

כמו שאת רואה אין לי תובנות מי יודע מה. אנחנו באיזשהו גיל, ובהדרגה, התחלנו לידע את הבת שלנו שהבכי שלה מפריע לסביבה, והיא באמת עובדת על זה כבר המון זמן. עדיין, אני חושבת שאם יש מקום שבו צריך להיות חופש לבכות, אפילו אם לאחרים זה לא נעים - זה בבית שלך, ועם ההורים שלך. אז אני מתגברת... (עם קשיים, זה לא כזה חלק.)

חיזקו ואימצו.

[דרך_עפר_שם_זמני*]

{{}}, נכנסתי לפה אתמול בפעם הראשונה, אז קודם כל - שלום.
יש לי הרבה מה להגיד על מה שאת כותבת, אבל הנה הדברים הכי חשובים: אל"ף - אני מבינה אותך. בי"ת - אני מבינה אותה. גימ"ל - אולי תבואו לבקר אותנו? אני מתכוונת ברצינות רבה. אנחנו נחמדים, אנחנו מכבדים מרחב אישי (ואם נוה שוכח לרגע, מייד מזכירים לו, ומבינים את הסיטואציה בדיוק באופן הזה ולא "מה היא כבר בוכה"), אנחנו אוהבים פעוטות, ואנחנו מקבלים ומכילים ילדים שבוכים - זה הרבה יותר קל לי כשזה לא שלי. נראה לי שחוויה חיובית ונעימה תעשה טוב לשתיכן וגם לנו יהיה כיף.
אני אספר לך סיפור, אני מקוה שהוא יצחיק אותך ולא יתסכל... שני הילדים שלי היו בכיינים עם ריאות של זמרי נשמה. אני תמיד התעקשתי שהם לא בוכים הרבה, פשוט כשהם כבר בוכים, הם מרעידים את כל הבניין, ולכן נדמה שהם בוכים הרבה. השכנים לא הסכימו עם דעתי, ובדיעבד אני חושבת שאולי האמת היתה באמצע, בעיקר לגבי נוה. יום אחד היתה לנו סצינה של בכי בחדר המדרגות (לא זוכרת למה בחדר המדרגות. אולי זו היתה דוקא אופיר עשתה סצינה ולא רצתה להיכנס הביתה?). עצרה לידנו שכנה ואמרה ככה:
אני ממש מרחמת עליך. גם הבן שלי היה ככה. כל הזמן בוכה. קוטר! השכנים איימו שהם יקראו למשטרה! והיום הוא בן עשרים ושלוש... ועדיין הוא קוטר!

[בר_עדש*]

קראתי.
נשמע מוכר.
אני לא חושב שהכלה זו הבעיה כאן.

[אף_חצוף*]

שאלה, היא בוכה או מתבכיינת whine? היא בוכה כשקשה לה, כואב לה, או מתבכיינת, כלומר יותר עניין של טון, קוטריות?

נראה לי שאם היא ילדה שכבר מסוגלת להביע את עצמה בצורה ברורה, אז אפשר גם להגיד לה שהטון לא נעים לך, שאת מבקשת שתדבר בטון רגיל. אני יכולה להעיד על עצמי שכשהבת שלי (4) מתבכיינת שמשהו מציק לה, או עושה דרמות על שריטה קטנה, אני כן מנסה לצמצם את זה, ולא לעודד. להגיד לה שתיכף נטפל, אם אפשר (פלסטר/קרח אם רלוונטי נגיד) ושעכשיו בבקשה להפסיק. כמובן שלא תמיד זה עוזר, אבל לפעמים זה מקצר/מצמצם.

לגבי הבכי, בעיקר אם היא אומרת לך שהיא הולכת לבכות, אולי לפתוח את זה לדיון במקום? היא אומרת שהיא רוצה לבכות, לא להגיד לה תבכי, אלא למה?
כי עצוב לי שהלכנו מסבתא.
היה לך כיף? מה עשינו?
שיחקנו/אכלנו/ מה שזה לא יהיה. אני רוצה לחזור.
אי אפשר לחזור עכשיו, נלך שוב. מה נעשה כשנלך שוב לסבתא?
נשחק/נאכל אוכל מיוחד/נראה את הגינה וכו'.

זו שיטה שלמדתי מחברה, ועוזרת מאוד לפרק את המתח. להסיט את הנושא קצת והבכי מתפוגג. לי זה מאוד עוזר בעיקר באוטו כשאין לי את האפשרות להיענות לכל בקשה.

לא יודעת אם זה עוזר, אולי זה עוד לא רלוונטי לכם. אני כן חושבת שבגיל הזה אפשר כבר להציב גבולות (סליחה, כן? ) ולצפות שהיא תבין שיש דברים שלא נעימים ו/או לא מקובלים בכל זמן.

למרות זאת, תמיד יהיו ילדים שבוכים יותר ועושים יותר דרמות. (אמרה זו שבכתה המון בתור ילדה)

[פלונית_אלמונית*]

תודה אני קוראת בעיון מה שכתבתן (וכתבת) ושואלת כל מיני שאלות את עצמי על מה שנאמר:

יונת, כן קשה! תודה על האמפטיה - אני מבינה שזה כל כך חסר לי בסביבה שלנו שמבקרת את דרכנו כהורים ואת בחירותינו שלא מציעים אמפטיה ולפחות חלק חושבים (חצי אומרים) שמגיע לי שהילדה בכיינית מגיע לי שקשה לי.
אני מבינה שיש פה גם סוגיה של ה"לבד" שלי בהתמודדות עם זה 1.אי אפשר לדבר על זה כי בסביבה שחושת ששיטת החמש דקות היא שיטה מצויינת אין לי יכולת לדבר על קושי שנובע מבחירותי "האחרות" וגם משום תפיסותי העמוקות ביחס ל"בכינות" (סביבה = משפחה קרובה)
על נושא רגישות למזון לא חשבתי - משהו מעניין לחשוב עליו.

שתי בנות ובן LOL את לא יודעת כמה זמן לקח לי להבין מי את _
הקטע הוא אני לומר לה בשקט את מה שאת חושבת שהיא מרגישה. היא מסכימה ואז בוככככככההההההה

מורינגה - וגם...מי שנולד לו אח תינוק יכול להיות במשבר מאד ארוך, במיוחד אם הוא ילד ראשון תודה תודה תודה שהזכרת לי את זה. היא היתה כל כך נהדרת כשהוא נולד והיא לא מפנה אליו את האגרסיות ששכחתי שכל החיים שלה היטלטלו ושיכול להיות שיש פה תגובה מאוחרת להולדתו (משולב בגן חדש).

אף חצוף
היא גם בוכה - ושם אני נוטה להכלה (וגם מציב גבולות של התחשבות בעולם, כולל אותי)
אני (אנחנו) באמת נותנת שמות לרגשותיה כפי שהצעתם פה אבל לא חשבתי על משהו כמו שהצעת אף חצוף לוקחת איתי העיצה להציע לה חלופה לבכי מבלי לאסור אותו]

וגם מיללת - ושם אני הרבה יותר קצרה ותקיפה ודורשת שזה ייפסק [יש לי טולרנטיות אפס בערך לזה כשאת לא יכולה - אל תכילי, הייתי שמחה אם הייתי תקיפה רגועה ולא צועקת אבל נו, אפילו אני לא מושלמת ]

דרך עפר - הצחקת אותי עם הבן של השכנה תודה על ההצעה בהחלט מתכוונת להענות להזמנה

[בר_עדש*]

וגם מיללת - ושם אני הרבה יותר קצרה ותקיפה ודורשת שזה ייפסק.
לא יודע כמה הניסיון שלנו רלוונטי לכן, אבל כשאני הפכתי ליותר רגוע ופחות דורש המצב אצלנו השתפר מאד.

משפטים שהייתי צריך להפטר מהם: "קודם כל - אל תבכה. זאת לא סיבה לבכות. אם אין לך סיבה לבכות אז אל תבכה. ממש לא נעים לי לשמוע אותך כך." המשפטים האלו נצורים בליבי עוד מימי ילדותי, ואני משוכנע שהם נכונים (לפחות לוגית), אבל הם פשוט לא עובדים. עוד דבר שהייתי צריך לעבוד עליו: לנסות להרגיע את השרירים בפנים לפני שמגיע לי הפרצוף העצבני.

כשאת לא יכולה - אל תכילי
הפיתרון שלי - ללכת לשטוף כלים \ לבשל \ לקפל כביסה. למדתי שעדיף להתעלם מאשר להגיב בעצבנות (בהנחה שאלו שתי האופציות היחידות שנותרו לי באותו רגע).

[פלונית_אלמונית*]

תודה על ההרחבה,
האמת שאלו לא עולים על דל שפתי קודם כל - אל תבכה. זאת לא סיבה לבכות. אם אין לך סיבה לבכות אז אל תבכה- אני חושבת שאני נוטה לכיוון השני (אולי יותר מידי ?) אלנו היו שגורים באמת משפטים כגון זה יחד ם עוד דרכים לדכא ביטוי ריגשי [אמפטיה - הכלה - לגיטימציה לרגשות "לא יפים" הם לא הצד החזק בבית הורי .. עד היום ]

להתעלם, אתה מצליח להתעלם מבכי [קורע לב] - אני לפעמים מצליחה אבל זה מרגיש לי "לא נכון" אני מניחה שהיא מרגישה נטושה כי אני חווה את זה כהתנתקות שלי - אני כאילו יוצאת מעצמי / מהסיטואציה - מנותקת כזו. אבל אולי אני צריכה לחשוב שוב על פרשנות אפשרית מצידה, אתמול למשל הצלחתי "להיות שם" וגם להתעלם - לאפשר לה לבכות בלי לנסות להרגיע אבל גם בלי להיות אקטיבית "מבינה" פשוט שתקתי.

לנסות להרגיע את השרירים בפנים לפני שמגיע לי הפרצוף העצבני.
טוב אני צריכה להרגיע את עצמי באופן כללי, לא רק את הפנים - תקופה של עצבנות שלי שלה ושל הצעיר (מנביט שיניים מתלוננן כל היום)

---

להזכיר לעצמי שהיא נהדרת , מבריקה, מושלמת כמו שהיא
להזכיר לעצמי שיש יתרונות לזה שהיא כזות "מתלוננת" נראה מישהו מנסה לעשות לה עוול

---

לנסח לעצמי את הנחות היסוד שלי ביחס לבכי / בכיינים (בנתים הבנתי שהבכי שלה מנהל אותי עוד לפני שמתרחש)

[דרך_עפר_שם_זמני*]

_להזכיר לעצמי שהיא נהדרת , מבריקה, מושלמת כמו שהיא
להזכיר לעצמי שיש יתרונות לזה שהי אכזות "מתלוננת" נראה מישהו מנסה לעשות לה עוול_

[אף_חצוף*]

וגם...מי שנולד לו אח תינוק יכול להיות במשבר מאד ארוך, במיוחד אם הוא ילד ראשון תודה תודה תודה שהזכרת לי את זה. היא היתה כל כך נהרת כשהוא נולד והיא לא מפנה אליו את האגרסיות ששכחתי שכל החיים שלה היטלטלו ושיכול להיות שיש פה תגובה מאוחרת להולדתו (משולב בגן חדש).
לגמרי. גם אצלנו המשבר בא באיחור, והיתה לה תקופה בלתי אפשרית בסביבות גיל 3. זה עבר.

אתמול למשל הצלחתי "להיות שם" וגם להתעלם - לאפשר לה לבכות בלי לנסות להרגיע אבל גם בלי להיות אקטיבית "מבינה" פשוט שתקתי.
לפעמים אין ממש פתרון אחר. במקרים כאלה, כל כמה זמן אני מנסה להציע משהו, מה שלפעמים מגביר את הבכי, אבל באיזשהו שלב מוצאים את הדבר המרגיע, ועוברים לנושא אחר. התחושה שלי במקרים כאלה היא שהבכי בכלל לא קשור אלי, ואין לי איך "לפתור" אותו. לא בדיוק בקטע של פינת בכי אלא שגם אם אני לא אענה לבקשה שלה מיד, זה בסדר. להביע אמפתיה פעם, פעמיים וזהו. מותר לה לבכות כי היא לא קיבלה משהו, היא מתוסכלת, והדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה לתת לה להיות מתוסכלת, ואז לנסות למצוא איתה משהו שירחיק אותה מזה, ונעבור הלאה.

[אמא_אינקובטור*]

ועוד לא התחלתי לדבר על מה היחסים שלי עם אחיה שהוא "תינוק נוח" ולכן לא מקבל תשומת לב - הכל הולך אליה... שידור-חוזר יקרה שלי, לפני הכל - ולפני שאנסח משהו קוהרנטי - הנה מרגיעון מתוצרת אמא אינקובטור: לילדים שניים יש את השיטות שלהם.

האינקובטורית הצעירה היתה בדיוק כמו הגור שלך, אחותה - ההשראה לבתך (הבאמת מקסימה מתוקה וגאונה). בשנה הראשונה לחייה של הצעירה היא פחות או יותר גרה עלי, וזו היתה התקשורת בינינו. לא היה לי פנאי לשום דבר אחר כי כאמור היתה לה אחות בת שנתיים-שלוש שכינינו מדי פעם "שירת הסירנה". וכמו שהכל בהורות משתנה כל הזמן, גם הגדולה - עם כל איתגורה - פרחה לילדה חברותית ועצמאית ביותר, ולי התפנה פתאום המון זמן לאחד-על-אחד עם הצעירה. היתה לי גם שיחה נדירה עם גיסי, אח של אא"ב, שהיה הילד-השני-הנינוח-אחרי-בכור-תובעני-במיוחד (שהוריש לבתנו הבכורה את מיטב הגנים שלו). הוא אמר לי משהו בסגנון "הצעירה לא אשמה שיש לה אופי כל כך נינוח - גם לה מגיעה תשומת לב".

המשך יבוא...

[בשמת_א*]

_ואני צריכה פשוט לקטר ולשחרר במקום שחושב כמוני שילדים בוכים.
שמותר להם לבכות
,שלא צריך ללמד אותם ש"אסור לבכות"_
טוב, הזמנת אותי אז אני קודם כל מגיבה לפני שאני קוראת את התגובות האחרות:

ממש העלית לי דמעות בעיניים (דבר חדש. אכן אסרו עלי לבכות לפני איזה ארבעים שנה בערך, ואני בהחלט זוכרת את ה"אני כבר אתן לך סיבה לבכות". ואכן נתנו גם נתנו).

כשקראתי אותך, חשבתי: אהה. הבן שלי נולד בבכי נורא (לידת בית, שלווה, רוגע, אור קטן בלילה - והוא צ-ו-ר-ח!!!! ולא נרגע המון זמן). במשך כמה שנים היה מתעורר אך ורק בבכי, בכל שעות היום והלילה, כאילו תמיד היו לו סיוטים - לפעמים כמה וכמה פעמים בלילה, עד גיל 4 לפחות. ואכן לצד מצב רוחו הטוב יש ימים של בכי ויללות ותלונות נוראיים.
אז קודם כל אני מבינה אותך.
כמה תובנות:
א. אני בטוחה מעל לכל ספק שיש לבכי קשר לאלרגיות. הבן שלי כידוע אלרגי, ותקופות היללות תואמות את התקופות שצצה אצלו אלרגיה חדשה. רואים את זה בבירור כאשר הוא עובר טיפול או כמה טיפולים לניקוי האלרגיות (אייפק), ואז אין כרגע שום אלרגיה חדשה, ופתאום מקבלים ילד חדש.
ב. בנסיעות: היה בכי זוועתי עד שמישהי מבאופן בפארק הירדן אמרה לי משהו שהפיל לי אסימון ולקחתי אותו לטיפול בנושא, והתברר שאכן היה סבל פיזי בנסיעות. אחרי הטיפול - ירידה דראסטית של 95%. יכולים להיות עוד דברים כאלה, שמעוררים סבל פיזי, וטיפול מתאים יקל (רגישות טקטילית, רגישות לקולות מסוימים, רגישות קיצונית לרגשות רעים אצל אחרים...).
ג. האלרגיות קשורות תמיד לחוסר סבלנות, עצבנות, סף תיסכול נמוך וכעסים. אצלי אני יכולה ממש להרגיש את העצבים בבטן, שהם ממקור פיזי מובהק ואין להם קשר לכעס. הבעיה, שהם עושים כאלה ויברציות מציקות בגוף, שכשאני עצבנית מרוב התקף אלרגי אני נעשית גם חסרת סבלנות וקצרת רוח. אצל הילד זה מתבטא ביללות, תלונות ובכיות ברמה שפשוט קשה לתאר (את בטח יכולה לתאר).

מה אני עושה:
א. כמו שהסברתי, לוקחת לטיפולי אייפק וזה עוזר.
ב. המון חום ואהבה, משתדלת לעשות דברים כמו לקחת במנשא (ילד בן חמש, באמת לא צריך, אני עושה את זה באופן יזום כי אני מרגישה שהילד זקוק להמון זמן של גוף-אל-גוף עם אמא כדי להיות מאופס).
ג. טיפול סיני - המטפל שלנו מאזן משהו שכל פעם יוצא אצלו מאיזון. יש איזה מרידיאן שאחראי על הבכיינות הקשה הזאת, וכשמאזנים אותו פתאום מקבלים ילד חדש לכמה זמן, עד ששוב קורה משהו שמוציא אותו מאיפוס. כי יש חולשה מולדת בתחום, כך שתמיד המרידיאן ייפול בסוף...
ד. תזונה. תזונה. תזונה. כשהילד אוכל תפריט נטול גלוטן, מוצרי חלב וסוכרים (רק מלאכותיים, סוכר שנמצא באופן טבעי בפירות וכדומה אינו בעייתי) - יש ילד רגוע. כש"מרשים" לו לאכול גלוטן או מוצרי חלב או מתוקים, או כל אלה ביחד - תוך 24 שעות מקבלים עיסת יללנות קשה.
ה. רסקיו רמדי. מה שהציל לי את הלילות אחרי 4 שנים של סבל מתמשך היה העצה של צפריר, להתיז עליו רסקיו רמדי או "מי מעוז" שלו. הוא המליץ להתיז עליו מי מעוז במשך היום, ורסקיו במשך הלילה כמה פעמים (מתי שיוצא לי, או כשאני מרגישה שהוא מתחיל להתעורר בבכי). פעל כמו קסם. באמת אני צריכה לחזור לטפטף עליו רסקיו באופן קבוע.

מה עוד אני עושה?
המון עבודה עצמית. על עצמי. לנשום עמוק. להכיל. להיות פחות עייפה ומותשת (אני עצמי לוקחת כמה פעמים ביום פחות או יותר את כל תמציות פרחי באך שמטפלות בעייפות... והאמת, זה עוזר. באמת עוזר). עוד דבר שהוא קריטי לגבי: ללכת לישון מוקדם. מוקדם כמו תשע (9!) בערב. אם אני מצליחה, זה פשוט משנה לי את כל הכוחות, את היכולת להכיל, ובאופן קסום ופלאי - כשאני לא מותשת כבר מהבוקר, גם הילד רגוע ולא מיילל!

מה שמוביל אותי למסקנה הבאה:
זה ילד שמחובר בחבל הטבור לדברים הכי עמוקים אצל אמא שלו.

אמא שמסוגלת לרצות לזרוק את הילד ברגע זה מבעד לחלון או להשאיר אותו באיזה מקום בעיר זרה וללכת מרוב חמת רצח לנוכח היללנות - זאת אמא שתקבל באבו-אבוהה לפחות ילד אחד שמיילל לה.

וברגע שהאמא הזאת תפסיק להיות מישהו שלילל לו זה לדרוך לו על כל היבלות, כנראה שהילד יפסיק לילל גם אם זה האופי שלו וגם אם הוא "דרמה קווין".
כמו כן, אותה אמא תצליח להתמודד יותר ויותר עם הילד ה"יללן" שלה ככל שהיא תצליח ליילל יותר ויותר את היללות שלה.
כי זאת אמא שלא מסוגלת לסבול את הבכיינות הזאת כי בתוכה כלואה כנראה (אני מנחשת) כל כך הרבה בכיינות שאסור לה לפרוץ, שהיא לא מסוגלת להתקרב לדבר הזה.
אז אם היא תשחרר את חיית הפרא הבכיינית והמסוכנת שבתוכה, שמאיימת להטביע את העולם (לרגשותיה, שנשארו איפשהו בגיל חד ספרתי כנראה, ואפשר לשמוע את זה לפי מה שמהדהד לנו באוזניים ושמאיים לפרוץ לנו מהפה) -
אולי גם הילד ישתחרר?

סתם השערות, פרועות, כתוצאה מהקריאה של מה שכתבת.
את מוזמנת למחוק את כל הקטע הזה כשתמחקי את מה שאת רוצה למחוק מדברייך.

[ג'ינ_ג'ית*]

כי זאת אמא שלא מסוגלת לסבול את הבכיינות הזאת כי בתוכה כלואה כנראה (אני מנחשת) כל כך הרבה בכיינות שאסור לה לפרוץ, שהיא לא מסוגלת להתקרב לדבר הזה.
בשמת כל הדברים שלך היו הגיוניים עד לקטע של האמא והבכי הכלוא. לא כי זה לא נכון לטעמי, אלא שזה כל כך נכון שאין כמעט אמא שלא עונה על ההגדרה של בכי כלוא. אין אמא אחת ברדיוס שלי שאין לה תחושות קשות כלפי מס' תחומים בחייה, או כלפי אמא/אבא שלה, כלפי הבנזוג, כלפי הילדים, העבודה. רובן בוכות כמו כלום מסרט מצוייר מרוב שהכל רגיש, רובן רוצות להיות ילדות שוב דווקא בתקופה המאתגרת ביותר בחיים שלהן - כאמהות. ובכל זאת לרובן אין ילד שבוכה באופן חריג.

ואולי הילד הוא ילד עם טמפרמנט כזה של פתיל קצר, לא רק בבכי גם בצחוק ובעניין. ואם הפתיל הקצר באמת קצר בהכל אז למה לא בדבר הכי משחרר ופשוט וקל ופותח דלתות כמו בכי, יש ילדים שבוכים לא רק מכאב צער עייפות וכו' אלא גם מבלבול, מחוסר אונים, ממבוכה... כשכל אלה מופיעים אצל ילד עם רגישות גבוהה ופתיל קצר ביחד - זה יכול להסביר את הנ"ל.

ובשמת- נסיעות זה הסיוט הכי גדול עלי אדמות שלי. כילדה וכמבוגרת. איך טיפלתם בזה? אייפק?

[בשמת_א*]

שזה כל כך נכון שאין כמעט אמא שלא עונה על ההגדרה של בכי כלוא.
קראתי את התיאור שלך, אבל נראה לי שמה שאת מתארת זה לא מה שאני אומרת.
לא מדובר בבכי שנמצא על פני השטח:
רובן בוכות כמו כלום מסרט מצוייר מרוב שהכל רגיש
מדובר באמא ש לא בוכה . שמסרבת לבכות. שלא מסוגלת לבכות. שאוסרת על עצמה לבכות. שמהדהד בה כל כך חזק האיסור על הבכיינות מילדותה שהיא לא בוכה. היא מגיבה בכעס. לא בבכי. היא כועסת מרוב תיסכול, כשבעצם היתה צריכה לבכות מרוב תיסכול.

אני לא אומרת שזה מתאים ל פלונית אלמונית בכלל. אני רק מעלה ככה מין שאלה שאלתית, אולי משהו מזה מדבר אליה.

ובשמת - נסיעות זה הסיוט הכי גדול עלי אדמות שלי. כילדה וכמבוגרת. איך טיפלתם בזה? אייפק?
אייפק.
אף שלא היה מדובר באלרגיה. באיבחון יצא שיש משהו פיזי שמציק לו בנסיעות, בלי שום זיהוי מה זה. עשינו את הטיפול - עבר.
זאת שנתנה לי את הרעיון דיברה על אוזניים ושיווי משקל. כשיש בעייה באוזניים זה גורם כאבים איומים בנסיעה. למשל.
אבא שלי היה מקיא בנסיעות כילד, אף שאהב נסיעות. אז אצלו הבטן סבלה.

[פלוני_אלמוני*]

עוד ערב מסוייט לנו
דווקא בילינו היא ואני שעתיים יחד סולו הרבה חיבוקים וזרימה וכו'. חזרנו הביתה מאוחר יחסית, היא היתה בעוררות ב 21:00 אחרי מקלחת ניסיתי להשכיבה לישון היא רוצה שאשאר איתה, נשארתי כך וכך זמן. אח"כ הבנתי שמספיק לי - אמרתי שאני הולכת להתרחץ והיא תשאר בחדר - אוהו איזה טנטרם התחיל - עד 22:00 צרחות איומות בסוף גם אני התפרצתי עליה צעקות וכו'. ואחרי כל זה - ביקשה לישון איתנו בחדר [היא עזבה את המיטה המשפחתית פני כחודשיים מיוזמתה ואני מפגינה בגרות ולא מזמינה אות הלחזור לישון איתנו אפיו שאני רוצה] הסכמתי - כי ברור שמותר לישון איתנו אבל אני מרגישה שהיה רצף של טעויות "לפי הספר"
קודם כל אני לא חד משמעית בעניין הזה שתרדם לבד מחד אני עייפה כבר מההרדמות הארוכות שלה שלא משאירות לי זמן לעצמי מאידך אני מרגישה שהיא עדיין צריכה את זה וככה אני "נותנת יותר ממה שיש לי לתת" ואז כועסת עליה. אני לא עקבית (נראה לי שפה עדיפה עקביות על פני הרדמה ממושכת שלה כשאני מחכה בקוצר רוח שתירדם)
אחרי שכבר החלטתי שתרדם לבד - היו צעקות > התפרצות > כניעה שלי לתכתיבים שלה. אני מרגישה שלא טוב לילדה בת 2.5 להרגיש שהיא שולטת בהורים שלה - יש לי איזו תחושה שהילד צריך לדעת ש"לא" הוא "לא". [ אבהיר שאני חושבת שצריך לבחור טוב טוב על מה אומרים לא, למעט באיסורים, וכמובן שמותר לגלות שהלא הוך לכן מסיבות טובות אבל בכי הסטרי של הילד הוא לא סיבה טובה]

---

עוד מחשבה שהבנו הערב - עדיין לא סגורים על זה. יכול להיות שהגן "המושלם" שבחרנו לא מתאים לה? הפעם חשוב לי להקשיב לאינטואיציה שלי.
נכון שנולד לה אח, נכון שהיא בת 2.5, נכון שחסר לה זמן אמא ויחד עם זה בשבועות האחרונים, מאז הכניסה לגן, ההתנהגות שלה הולכת ומידרדרת [כאמור כל הבית עלה על מסלול של טירוף מערכות ]

---

בשמת א תודה על דבריך, אני חושבת על מה שכתבת וצריכה לעבד - עניני תזונה לקחתי לתשומת הלב אבל מודה שאני "לא שם" במובן שכרגע אנחנו אוכלים יותר טוב מהממוצע אבל לא מקפידים על קוצו של י' והילדה בהחלט אוכלת גם אוכל לא אי אי אי . כרגע אני מרוקנת מכדי להתמודד עם שינוי תזונה שלה (ושלי). [מין מעגל שוטים שכזה שיפור תזונה ייתן כוח שנחוץ כדי לעשות את שינוי התזונה]
ועכשיו אני חושבת לי שבגן אוכלים לא טוב [לא טוב לתפיסתנו כן, יחסית לגנים אחרים האוכל בהחלט סביר, רק שהוא מכיל יותר מידי סוכר: לחם לבן, עוגה, אורז לבן וכיו"ב הרבה אוכל מטוגן וגם אוכל "מוכן"

---

אני יודעת שאנחנו בסיחרור - היא צריכה יותר ויותר "אמא" ואני פחות ופחות יכולה לתת לה אמא נטו (נוכחת פיזית רגשית נפשית רוחנית) והיא נהיית יותר ויותר תובענית ואני יותר ויותר מנסה לקבל את המרחב שכל כך חסר לי וככה למרות שנאי מבינה ש"כשהילד נצמד צריך להצמד חזרה" אני מרגישה שאני לא מצליחה לעשות את זה והנסיון שלי 1. היא מרגישה את הזיוף ולא שבעה 2. מוביל אותי להתפרצויות שמקורן בזה ש"אני נותנת מה שאין לי"

---

יש לי תובנות מכל מה שכתבתן
אני מבינה שאני תקופה ארוכה מידי נותנת ונותנת ולא מצליחה למלא מצברים מכל מיני סיבות. לאחרונה נסיון למלא (גם בטיפול אלטרנטיביים) אבל זה מעט ולאט

[דרך_עפר_שם_זמני*]

"נותנת יותר ממה שיש לי לתת" ואז כועסת עליה - מוכר...
אני לא דוגלת בעקביות. ברצינות. גמישות הרבה יותר חשובה לי. מה שנכון היום, לא נכון מחר, ומה שנכון בבית, לא נכון אצל חברים, וכולי. אני עצמי שונה ממקום למקום ומסיטואציה לסיטואציה, מה שאני מסוגלת לקבל מהם שונה, ולנסות להיות עקבית יהיה מלאכותי וידון לכשלון. פעם האמנתי בגבולות ובסמכות, אבל כיון שאני לא אדם סמכותי, חייתי בקונפליקט חזק וזה פשוט לא עבד. אני חושבת שאילו הייתי סמכותית מאד, כל המשפחתיות הדי-זורמת ודי-פתוחה שלנו לא היתה מתפקדת בצורה הזאת. אותו הדבר לדעתי בענייני עקביות. כשאני יכולה לתת אני נותנת, כשלא אז לא. לא שזה תמיד עובד: ברור שיש פעמים שאני מרוקנת והם צריכים נורא. ככה זה יחסים... לא יודעת אם משהו מזה מתאים לך, את כמובן מוזמנת לקחת מה שעוזר ולזרוק את כל השאר.
התקופות האלה קשות, ועוברות. הנה אני אומרת לך את זה עכשיו, בעיצומה של תקופה טובה (ולמרות שצרחתי על הילדים שלי היום וכעסתי נורא). בתמורה, אני מזמינה אותך להגיד לי את אותו הדבר כשאנחנו נהיה בתקופה קשה ואתן בתקופה טובה. תחתמי כאן וכאן.

[פלונית_אלמונית*]

תחתמי כאן וכאן

הצחקת אותי וזה לא מעט בימים אלו

---

האמת גם בעלי צחק כהוגן - אני הסברתי לה שוב ושוב שאני רוצה שלא יגעו בי היא שוב ושוב הסכימה ושוב ושוב נצמדה אלי (זזה ככה, בקטנה, אל אמא שלה) פתאום בתוך כל הטירוף הוא נתקף התקף צחוק - זה באמת היה מצחיק.
(בעניין הזה אני מתעקשת עם עצמי שכאשר אמרתי לה ש"לא נעים לי שאת עושה לי X) לא לסגת - שתלמד לכבד את גופי ודרך זה את גופה שתלמד שלא להרשות שיעשו לה דברים לא נעימים לה
[ההקשר של זה: לילדה אין "חפץ מעבר" היא ממששת את הזרוע של אמא שלה / של חלופות לאמא, לפעמים זה נעים לפעמים זה מטריף - ליטוף זבוב כזה על היד אווווווווו]

על העקביות - בהמשך

[ריש_גלית*]

קראתי אותך בפעם הראשונה עכשיו. את נוגעת בלב לבם של הדברים...
כל כך הרבה דברים אצלכם מזכירים אותנו, גם דברים קטנים (היא ממששת את הזרוע של אמא שלה ... לפעמים זה נעים לפעמים זה מטריף._ - אני זוכרת כשזה היה מטריף אותי, נדמה לי שזה היה קצת אחרי הלידה, כשלא רציתי ש _יגעו בי ... ועכשיו זה שוב נעים לי, ובכלל היא מסתפקת בלהחזיק לי את היד בשביל להירדם. בעצם, מתי השינוי הזה קרה?!)
וגם דברים גדולים...
לא יכולה לפרט עכשיו. ואולי זה לא מעניין כי מה שהיה לי להגיד לפני שהגעתי לתגובה של בשמת א היא אמרה בבהירות ובחוכמה כדרכה.

אמא שלא מסוגלת לסבול את הבכיינות הזאת כי בתוכה כלואה כנראה (אני מנחשת) כל כך הרבה בכיינות שאסור לה לפרוץ_ ו... _אם היא תשחרר את חיית הפרא הבכיינית והמסוכנת שבתוכה, שמאיימת להטביע את העולם - אולי גם הילד ישתחרר?

בדיוק ככה הרגשתי כשקראתי אותך. ולא בגלל שאני מכירה אותך אלא בגלל שאני מכירה את עצמי. אף פעם לא חשבתי על עצמי ככה - אני "רגזנית", "קוטרית" ועוד שמות גנאי כאלה, אבל לא "בכיינית" שלא מרשה לעצמה לבכות. אבל פתאום אני חושבת על התגובות של ההורים שלי לבכי של הילדים שלי. לאיזה לחץ זה מכניס אותם! ה"לא-לא-לא, לא קרה כלום" שלהם! ואיזה תגובות מעליבות היו בתקופת ה"גזים" של הקטנצ'יק! אז אולי גם אלי הם הגיבו ככה? ואולי זה כן השפיע עלי במשהו? אם כי, בינינו, ראיתי אותם רק שלוש שעות ביום, בשאר הזמן ההשפעה היתה של המטפלות בבית הילדים...

הנה בכל זאת אני מלהגת על עצמי... את מוזמנת כמובן למחוק.

עוד משהו, בכל זאת: אחרי שנולדה הגדולה לא היה לי שום משבר משמעותי - איך השתנו לי החיים, לבד עם תינוקת בבית וכו' - היה קצת קשה אבל לא משהו רציני. אבל אחרי השני - דכדוך-פוסט-פרטום קלאסי שנותן את אותותיו עד עצם היום הזה. והילדים, שכמובן מוציאים את כל מה שאנחנו לא (או כן) מוציאים - הם הגיבו בהתאם... כל אחד בדרכו. דברים שהספקתי לשכוח אבל כתבתי ב"מחברת הילדים" באותו זמן, למשל התקפי בכי וזעם של הבכורה שלא נודעו כמותם, לא לפני כן ולא אחרי כן. עובדה, באמת הספקתי לשכוח.
זה כדי שתתעודדי: הכל עובר!
סליחה על התגובה הארוכה והלא כל כך ערוכה. זה כי רציתי לשתוק...

[מורינגה_רותמית*]

בשנה הראשונה לחייה של הצעירה היא פחות או יותר גרה עלי, וזו היתה התקשורת בינינו. לא היה לי פנאי לשום דבר אחר כי כאמור היתה לה אחות בת שנתיים-שלוש שכינינו מדי פעם "שירת הסירנה".
זה ממש דומה לנסיון שלי עם ילדי, רק שהשניה היא שני, וזה לא היה שנה אלא חצי שנה - ורק אז התחלתי להתפנות להכיר אותו קצת.
עד היום אני מתאבלת על החצי שנה הזו של חייו.
(לייט, סליחה על ההתרווחות אצלך בדף)

[ריש_גלית*]

עד היום אני מתאבלת על החצי שנה הזו של חייו.
גמני. מזהה את המשפט הזה מחיי ומזדהה איתו.

[דרך_עפר_שם_זמני*]

פלונית, אני מזדהה מאד עם מה שאת כותבת על מגע ואיך לפעמים אי אפשר לסבול את זה. הילדים שלי שניהם מאד חמים וגופניים, נוגעים ומחבקים בלי הפסקה, וזה נפלא, לא הייתי רוצה שהם יהיו שונים; אבל לפעמים זה הרבה יותר מדי. ויש את הרגע הזה שבו הם זקוקים למגע, או לתשומת לב, או לזמן, או לכל דבר אחר, ואני לא יכולה לתת אותו. זה יכול לקרות עם בן הזוג, זה יכול לקרות עם ההורים או האחים או חברות, וזה יכול לקרות גם עם הילדים.

[בשמת_א*]

יחסית לגנים אחרים האוכל בהחלט סביר, רק שהוא מכיל יותר מידי סוכר:
קחי בחשבון שזה עלול אפילו להיות הגורם הכי חשוב )-:
זה סוג של סם.

ואולי זה כן השפיע עלי במשהו? אם כי, בינינו, ראיתי אותם רק שלוש שעות ביום, בשאר הזמן ההשפעה היתה של המטפלות בבית הילדים...
מחקרים על ילדי קיבוץ גילו, שההשפעה הכי גדולה עליהם היתה מהוריהם - אף על פי שאת ההורים הם ראו מעט, וכל היום הם היו עם המטפלות. הקשר הרגשי היה להורים. הילדים ידעו היטב "מי הוא מי" ביחס אליהם.
אז זה לא חשוב שראית אותם רק שלוש שעות ביום.
וכן, את יכולה ללמוד מהלחץ שלהם לגבי הנכדים, שלגבייך היה כנראה עוד יותר לחץ... )-:

[טלי_מא*]

היא ממששת את הזרוע של אמא שלה ... לפעמים זה נעים לפעמים זה מטריף - אני זוכרת כשזה היה מטריף אותי, נדמה לי שזה היה קצת אחרי הלידה
אצלי עכשו, בזמן ההריון.
הווו... כמה ייסורי מצפון יש לי על זה.
היא רוצה ללטף ולגעת ואני פשוט לפעמים מתפוצצת מבפנים עד החוץ באופן בלתי נשלט.

איזה מזל שאני לא לבד.
תודה

[ריש_גלית*]

אני גמלתי מהנקה פעוטה בת שנתיים וחודש בגלל תחושה דומה כשהייתי בהריון. אני לא אגיד שאני לא מצטערת לפעמים שהיא כבר לא יונקת (כשהיא חולה, למשל), אבל באותו זמן זה היה לי ברור כל כך שאני לא יכולה ולא רוצה להמשיך - ולא היו שום מריבות או בכיות וזה היה הדרגתי וטבעי (אם זה לא היה ככה אני בטוחה שהייתי ממשיכה) - שהייתי שלמה עם זה לגמרי. היום, כשאני שוב מניקה פעוט (בן שנה ושבעה) ואני מתקשה לדמיין את עצמי מפסיקה, אני לא מבינה איך גמלתי את הבכורה. אבל אני יודעת שזה היה נכון באותו רגע ולכן זה עבד.

היא רוצה ללטף ולגעת ואני פשוט לפעמים מתפוצצת מבפנים עד החוץ באופן בלתי נשלט
אולי את יכולה למצוא איזה סוג של מגע שכן נעים לך או פחות מפריע ולכוון אותה לזה. למשל, לעשות לה מסז' באופן קבוע, או לחבק אותה מהגב, למשל אם היא יושבת עלייך לשמוע סיפור, וככה את נוגעת בה במקום שהיא תיגע בך. לי זה הרבה פעמים קל יותר. וזה אפשרי גם עם ילדה גדולה.

וכן, את יכולה ללמוד מהלחץ שלהם לגבי הנכדים, שלגבייך היה כנראה עוד יותר לחץ...
בשמת, תודה. ותודה גם ל באופן לייט שמארחת אותנו פה יפה כל כך ושהעלתה בדעתי את כל העניין הזה של הבכי הכבוש, שלרגע לא חשבתי שהוא חלק מהבעיות שלי... מצחיק (או לא?) שבדיוק אתמול יצאתי לראות את בנזוגי מנגן קצת בלוז, פעם ראשונה שאני רואה אותו בהרכב הזה ושלא נדבר על כמה זמן בכלל לא יצאתי לבד בלילה, ואמא שלי החמודה עשתה בייביסיטר, ואחרי הסשן הראשון הגיעה שיחת הטלפון הצפויה - הוא (הקטנצ'יק) בוכה נורא ומסרב להפסיק...

[אל_דנטה*]

אצלנו בבית:
01- לא לוותר ולנסות להחזיר את הילדים למיטה המשפחתית. אפילו בכפייה (הגדול חזר לשמחתנו למיטה אחרי שהבין שאצלנו במיטה, בניגוד לשלו, אין התקפות של דינוזאורים ב3 בלילה)
02- לאחר שנה שהגדול ליטף והטריף את אימו בליטופי שיער: להגיד "די. זה לא נעים" כל ערב ולהתמיד בכך מעל 6 חודשים - עובד.
03 - לקחת בביביסיטר לקטנה כדי שיהיה זמן בלעדי עם הגדול.
04- להתקין שעון גדול בבית ולזכור - הזמן עובר

[פלונית_אלמונית*]

שילחתי מעלי את הילדים ואבא שלהם לבוקר פנוי - זמן לעצמי.
הם אך יצאו ומה אני ממהרת לעשות?! אכן, להדליק המחשב ולכתוב

ראשית המון תודה על כל התגובות התומכות מחכימות ומעודדות (לעצמי - לזכור תוך כמה שנים זה יעבור )

שנית - הרבה כיווני מחשבה ניטעו בי במהלך הדיון פה:
הבנתי שיש פה כמה רבדים השאלה שלי היא בעצם כמה שאלות:
א) למה היא בוכה? אולי זה לא חשוב כשלעצמו אבל יכול לעזור למצוא פתרונות, כרגע אני חושבת שסדר הגורמים הוא כזה:

כמו שהציעה יונת, לבת שלי יש לה טבע .... ש.... היא אוהבת להביע את עצמה [לעצמי - לזכור שזה חיובי]

האח הקטן שלה בן חצי שנה - לילדה "נפל האסימון"

הגן החדש אמנם השתלבה בו בקלות גדולה אבל אין לי ספק שזה העמיס עליה רגשית ונרהא שגם שם הקליטה באה בdelay

אמא תשושה - אני מזהה את "הריקוד" אני מאוד זקוקה לזמן ומרחב ולכן מנסה "להדוף" אותה (וגם את הקטן) רוצה לעשות "דברים שלי" גם כשאני איתה היא מקבלת רק אמא חלקית -הן בגלל נוכחותו של הקטן והן בגלל אי נוכחותי . הבכי מביא אותי ל"כאן ועכשיו" באבו אבוהה [ אמנם בחלק מהמקרים באטרף ובצעקות never the less - זה מביא אותי אמא נוכחת].
אלרגיות ותזונה משהו פיזי משהו שצריך לבחון יש שינוי באכילה שלה היא אוכלת פחות (וככל שאנחנו יותר "נחשפים" לעולם היא פוגשת יותר ויותר מזונות (?) רעים קשה לי למנוע את זה.

ב) איך לטפל בבכי שלה מולה כשהוא קורה (אף חצוף נתנה לי את הכלי יחד עם אמא אינקובטור ) הנקודה החשובה עבורי היא באמת להציע לה גם דרכים להרגע יחד עם הלגיטימציה לבכות ואני אכן עושה את זה השבוע ואני מקווה שאשתכלל.

ג) איך לטפל בי כשהיא בוכה - השבוע האחרון היה מורכב מרצף של התפרצויות שלי בתגובה להתפרצויות שלה גם אני צרכיה כלים
הבנתי בעקבות הדיון פה שהבכי שלה הוא חוויה איומה עבורי אני מנסה לברר על מה זה "יושב" לי למה אני לא יכולה לשאת את הבכי, למה הוא מפעיל אותי עוד לפני שהוא קורה, למה הוא מוביל אותי לתת "יותר ממה שיש לי" ואז להתפרץ, [ מחשבות חצי אפויות 1. שברתי חזק מידי ימינה - עלי כל כך אסור לבכות כל כך לא הכילו שאני מנזה להכיל גם כשאני בפירוש לא מסוגלת להכיל - התוצאה התפרצות שלי. 2. אני מקנאה בה? - הילדה שהייתי מקנאה בה? אני מחצינה עליה את הכעס על הילדה שהייתי שאסור לה לבכות? - צריכה לברר עם עצמי מתכננתפניה לדמיון מודרך כדי לפתח יכולת להתמודד עם הבכי שלה.

עוד הבנה זה שאני לגמרי מרוקנת וצריך עכשיו, טיפול חירום להטענה שלי [התחלה - אבא לקח את הילדים הבוקר, התפטרתי השבוע, שכרתי מנקה, אקבע עם מטפלת שתהיה עם הקטן כמה שעות כל יום, החלטתי לקבוע עוד כמה טיפולי "הטענה" לי]
מחשבה בקול רם אבא שלהם הציע שייקח חופשה מהעבודה שאני אסע לי לנופש להיטען ולחוות כמה ימים שבהם לא רוצים ממני כלום - על זה אני עוד מתלבטת כי אני חוששת שזה מחמיר את ההעדרות שלי ממנה אני מנזה לחשוב איך אני יכולה לקבל את ההקלה הזו מהם בלי "להעלם" (בעצם לא צריך מרכאות פה).

ד) הסוגיה של "אני וילדתי הבוכה" מול העולם - נו זה נכון בהרבה הקשרים שאני צריכה ללמוד לשים קצוץ.... וע"ע הדיון שהתפתח נשיקות על הפה לילדים
אני מיבנה שאני קצת נמנעת ממפגשים כי אני מרגישה שאני צריכה "להסתיר" את זה שהילדה שלי כל כך ... ווקאלית נקודה חשובה, להיות בנוחות עם זה שהילדה שלי כזו. לזכור שהיא נהדרת, חכמה במידה יוצאת דופן, רהוטה, מבדרת, נדיבה, בעלת תושיה וגמישות מחשבתית, נוטה לשתף פעולה וכל כולה אוסף של יתרונות ותכונות חיוביות - עם זה אני צריכה לבוא אל העולם ולא עם ההתנצלות (הפנימית) וההצטדקות (בקול רם) על זה שהיא בוכה. היא בוכה! אז מה?
לזכור שהסבתא שלה אוהבת אותה [חמותי, עם אמא שלי איןם לי את העניין הזה (לפחות עניין אחד עם אמא אין לי )]
לזכור שגם הילדים של אחרים [גיסי וגיסתי העוקצניים] עושים סצנות מסוג "השתתחות על קברי צדיקים" ושההתמודדות שלהם [ לאסור את הבכי] יעילה כמו ההתמודדות שלי [להתיר אותו] - בכל מקרה הילדים בוכים 20 דקות

בשולי הדברים - חצי קשור (?) השבוע קיבלתי מנה גדושה של "אתם לא מציבים גבולות" ו"הילדה מנהלת את הבית" ו"אתם נותנים לילדה בת 2.5 יותר מידי כוח" לאור העובדה שהיא בהחלט ניהלה את הבית באמצעות הבכי שלה בשבועות האחרונים זה נפל על אוזן קשובה. (ותודה למונו שהפנתה את השאלה הזו) לאחר מחשבה אני יודעת שהטענות הללו מופנות אלינו משום שאנחנו מציבים גבולות במקומות "אחרים" [ מניקים עד גיל שנה וחצי, ישנים יחד, מרשים לבכות שומו שמיים, נותנים לילדה להחליט לבד מתי להיגמל מחיתולים, מה ללבוש ומתי לעזוב את המיטה המשפחתית].

בעניין הבכי באמת יש בעיה של גבולות שכפי שהבנתם מהדיום פה פוגעים בכולנו ואנחנו עובדים על מציאת הגבול שיאפשר הכל - פורקן, התחשבות בסביבה, אמא לא מתפרצת ושלום עולמי.

שוב תודה

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מחשבה בקול רם אבא שלהם הציע שייקח חופשה מהעבודה שאני אסע לי לנופש להיטען ולחוות כמה ימים שבהם לא רוצים ממני כלום - על זה אני עוד מתלבטת כי אני חוששת שזה מחמיר את ההעדרות שלי ממנה אני מנזה לחשוב איך אני יכולה לקבל את ההקלה הזו מהם בלי "להעלם" (בעצם לא צריך מרכאות פה).
הפתרון הקלאסי הוא לצאת לנופש עם עזרה (אני בנופש תמיד עם הסבים).

ולחוות כמה ימים שבהם לא רוצים ממני כלום
נסי לנסוע במכונת זמן לשנת 2027

[פלונית_אלמונית*]

נסי לנסוע במכונת זמן לשנת 2027
אבל אז היא תרצה לצאת לנופש עם עזרה (אני בנופש תמיד עם הסבים).

תודה על הרעיון (לא ישים במקומותינו סבתות לא משתפיו"ת .... ) וחוץ מזה אני רוצה חופש, לבד, כמו פעם, כשהייתי רווקה עולזת

[באופן_לייט*]

הקטע המדהים הוא שאם הולכים לגן היא נרגעת, ימים שלא בגן (3 ימים גן) היא לעיתים מתחרפנת. עם אחרים מקסימה מקסימה ואיתי? צרחות, מכות, כוחניות, לא מוכנה לקבל "לא" ומוכנה לצרוח על זה שעתיים כמובן בזמנים שאני הכי מותשת והכי פחות יצירתית.

כבר יותר מפעם אחת נאמר שלפעמים הם מקסימים בגן "מחזיקים את עצמם להתנהג יפה" ואח"כ בבית פורקים את המתח שזה יצר אצלם.

וכמובן שהסצנות קורות כשאנחנו מותשות - אם יש לנו כוח אנחנו מוצאות פתרונות יותר טובים , יש לנו סבלנות, אנחנו מכילות והצרכים שלהן מקבלים מענה ואז אין סצנות / יש אירועים קצרים.

[הולכת_את_מעימי*]

שלום באופן לייט (איזה כינוי חמוד)
מזדהה עם הרבה ממה שכתבת פה. גם הגדולה שלי היתה בכיינית מלידה. אני כמובן הכחשתי (זה גזים, עייפות, חרדת נטישה וכו'...) אבל היא באמת היתה קשה- יונקת הרבה, נרדמת רק על הידיים ואחרי הרבה זמן וכו'.
ניסיתי תמיד למצוא את נקודות האור (כשהיא ישנה היא מלאך, וגם כשהיא יונקת...) מה שגם עזר.
בגיל 9 חודשים פעם אחת כשהיא בכתה ושאלתי את עצמי למה, פשוט עניתי לעצמי: כי היא בכיינית. זה למה. מאז מאוד הוקל לי. ובאמת שהבכי נרגע מאוד (מובן שאולי זה היה קורה ממילא בגיל הזה)
עד כאן לגבי גיל הינקות, שלדעתי אין קשר למה שקורה עכשיו.
גם עכשיו בגיל 2.5 יש המון בכי עד כדי כך שהגיע שלב שאמרתי לעצמי שכל הזמן שלי איתה הוא התמודדות, גם כשהיא שמחה אני הולכת על ביצים כדי למנוע את ההתפרצות הבאה, ובאופן כללי מרגישה ב"תפקיד" ולא במקום טבעי של אמא שחיה את חייה עם ילדיה, לפעמים כועסת, רוב הזמן נינוחה ולא שוקלת במיוחד את מילותיה ומעשיה באופן מעושה. זה נתן לי תחושה כאילו אני מטפלת בגן (כאילו נותנת ח"ח "לעידוד התנהגות חיובית", מסיחה את דעתה מהר מכל דבר שיכול להוות מוקש, בקיצור- הולכת בין הטיפות) וזה היה ניגוד גדול למה שציפיתי מחיי משפחה.
החלטתי לעשות לזה סוף (ואני עדיין עובדת על זה).
קודם כל להשאר נינוחה גם בהתפרצויות הבכי. והסבר שאני חוזרת עליו הרבה הוא שלא כדאי לרצות את מה שאי אפשר- כי אז לא מקבלים ועצובים, כדאי לרצות את מה שאפשר כי אז מקבלים את זה ומרוצים. זה כי אני הרגשתי שהיא תמיד מביאה עצמה לידי בכי ע"י בקשה של דבר שהיא יודעת שאי אפשר. עם זאת כדאי גם להתייעץ איתה על דרך שתהיה מוסכמת על שתיכן, כי לפעמים יש להם פתרונות לא רעים בכלל שאנחנו לא חושבים עליהם, או שאפשר להסביר בהגיון למה הם לא אפשריים.
לדוגמא: היינו אצל חברים שהיה להם קיפוד, בדרך חזרה לאוטו כבר ציפיתי לסצינה על כך שגם היא רוצה קיפוד.
אינסטינקט ראשוני היה לומר אין! אין לי קיפוד! (תפסיקי לבכות ותפסיקי להתאונן) תעלי לאוטו.
אבל החלטתי להסביר שקיפודים יש בשדות וקשה למצוא, וגם אם אני אמצא- איך אני ארים אותו? הוא דוקר. אז היא הציעה עם מזלג. אבל אז הוא ידקר וימות וכו' וכו'. בסוף הגענו למסקנה שאני אסתובב קבוע עם כף גדולה למקרה שאראה קיפוד. היא כמובן הבינה את הצד ההומוריסטי שבעניין.
ומכאן אני מגיעה לעוד נקודה- הומור- בייחוד עם היא בגן במשך היום כדאי להפוך את השהות המעטה בבית למשהו קליל וחביב (קל להציע... קשה לישם) ולנסות לראות את הצד המבדר של הסיטואציה וגם להראות אותו לילדה. אני לא מתכוונת להפוך את היום לקרנבל, כי אז חוזרים לתפקיד ה"מטפלת" שמסיחה את הדעת ע"י אטרקציות, אלא בסיטואציה היומיומית, למצוא את האירוניה. את בטח יודעת עד כמה בין בכי לבכי יש לילדה שלך חוש הומור מפותח...

[רוקדת_לאור_ירח*]

כבר יותר מפעם אחת נאמר שלפעמים הם מקסימים בגן "מחזיקים את עצמם להתנהג יפה" ואח"כ בבית פורקים את המתח שזה יצר אצלם.
כעיקרון נכון. ספציפית יש לי תחושה שלילדה שלי יותר טוב עם אחרים מאשר איתי. בשבת היא גם מבקשת ללכת לגן והזמן שהיתה הכי מחורפנת היה באוגוסט, כשלא היה גן, היא הלכה והשתגעה, היו לי המון תוכניות לעשות כיף יחד אבל רובם נגוזו מרוב שהייתי מותשת. בערב שאמרתי לה: מחר יש גן, הילדה נרגעה. קצת מבאס לי לחשוב שכנראה יותר טוב לה עם אחרים ובעצם זה לא זה- היא פריקית של סדר ושליטה וכשיש סדר והכל ברור לה אז היא מתפקדת, וחוץ מזה היא ממש אוהבת אנשים וחברה. בבית אני גם מנסה ליצור סדר ולהציע חברה ועניין, אבל מה לעשות שהחיים דינמיים?

הדיון הזה של כולם מאד עודד אותי.
מודה שאני כבר מזמן אסרתי לבכות. זה יוצא שנגיד היא מבקשת משהו וצורחת תוך כדי, נגיד על הידיים ואני לא יכולה/לא מסכימה באותו רגע, אז היא מיד עוברת ל:"אני לא בוכה יותר" ואני מתבאסת שהיא חושבת שאם היא לא תבכה אז כן אסכים או שבגלל הבכי אני לא מסכימה. פשוט באוגוסט היא צרחה כל כך הרבה שאחרי סצינה של שעה וחצי או שעתיים כבר הייתי צורחת עליה שתפסיק לבכות ומתנה דברים בהפסקת הצרחות, לא שזה עזר לי. אז עכשיו היא בטוחה שאני לא מרשה לבכות וזה באמת לא העניין, אבל קשה לי עם המשך ועם הדציבלים. לפעמים אני מרגישה שהצרחות הן גם סוג של תוקפנות. היא תמיד צרודה, העירה הגננת, טוב ככה זה כשצורחים כל הזמן.

[באופן_לייט*]

רוקדת, גם אני מרגישה שנהיה "מאבק כוחות" שהיא משתמשת בבכי (אני לא נשארת אדישה / קרת רוח כשהיא בוכה) היא מפעילה אותי דרך הבכי לפעמים בטוב (אני מנחמת) ולפעמים ברע (אני צורחת ) אבל תמיד מגיבה
כשאמצע את הדרך לשמור על קורוח מול הבכי אגלה לך

לעניין הידייםן TIP שקיבלתי להציע חיבוק במקום. זה עובד הרבה פעמים (לא תמיד) לאחרונה היא אפילו מבקשת "ידיים, חיבוק" מבינה שקשה לי להרים אותה. ועוד פיתוח "על הידיים / חיבוק בישיבה" גם זה נותן מענה (בכ"ז הילדה כבר 15 קילו)

מקצרת כי צריכה להיות יעילה.

[אף_חצוף*]

"על הידיים / חיבוק בישיבה" גם זה נותן מענה.
גם אצלנו זה הרבה פעמים עוזר. כשהיא מתעקשת שאני ארים אותה ממש, אני הרבה פעמים מתנה את זה בספירה. אני מרימה אותה, סופרים עד 10/הולכים עד העץ הקרוב לדג' ואז אני מורידה אותה.

[באופן_לייט*]

אחרי כל הדיון זה תראו איזה אירוע מבהיל - מדהים היה לנו הערב.

הקטן עלי במנשא, אני מכינה א. ערב. היא על כסא מערבבת את המש שמושרה בקערה על השולחן.
ופתאום - בום! היא מעדה ככל הנראה ובנסיון לבלום עצמה נאחזה בקערה.
אממה - קערת זכוכית, פירקס, מהזן המתנפץ.
הקערה עפה לרצפה והיא בעקבותיה צונחת על גבה לתוך שברי הזכוכית והמש.

בכי של בהלה וכאב.

אני (יחפה) רצה על הזכוכית ומרימה אותה (שלא תנסה לקום ותיפצע)
ואני מנחה אותה - לא לזוז עכשיו (מהכסא) נעוצים בה שברי זכוכית קטנטנים.
אני לא יכולה לחבק אותה (הקטן חזיתית ביאמו ואני יחפה באמצע זכוכית שהתפזרו לכל עבר.)
יורד לי דם - הרבה הייתם מצפים שהיא תבהל.
והיא מבקשת "ידיים"
אי אפשר עכשיו! בבקשה לא לזוז.
למה?
שלא תפצעי.
וכל האירוע הזה - עד שאני מדדה לסלון, משכיבה את הקטן על המזרון שם, מרטיבה את הריצפה בטיפות דם גדולות, חוזרת אליה (הכל לאט) היא לא בוכה.
הילדה שומרת על קור רוח מדהים בהתחשב באירוע (בכ"ז נפלה מהכסא לרצפה על הגב, נשרטה, יש דם, לא מחבקים אותה, מבהיל)

אני בוחנת אותה ורואה מעט שריטות על הגב היא מזהה אותן אני רואה שהיא בדרך להיבהל ומסיחה את דעתה (שריטות קטנטנות)

זה היה אירוע מאוד מלמד.
מלמד מתי היא בוכה
מלמד איזו תגובה שלי אפקטיבית.
מלמד מה הן היכולות שלה.
מלמד איזו ילדה מדהימה שיש לי
מלמד לא להשרות קטניות בקערת פיירקס

[מיצי_החתולה*]

אמאל'ה, איזה ערב :-O!
יש משהו שאולי יעזור לך ברגע שבו כבר יש בכי ואת צריכה להתמודד איתו - לפעמים עם הבכור שלי זה יכול להיות ארוך, וכשאני יודעת שזה עלול להיות לי קשה, אני לא מתביישת לחלק את הקשב - אני יושבת, הוא עליי, אבל מולי יש מסך של מחשב או עיתון או ספר, והקשב שלי לא מוקדש לבכי במאה אחוז. מדי פעם אני מקדישה לו תשומת לב, שואלת שאלות אמפטיות שלרוב מעודדות עוד בכי. כשכבר מגיעים ליבבות של הסוף, ואני מרגישה שהוא ממשיך רק מכוח האינהרציה, אני יכולה לשאול אם הוא כבר גמר לבכות, אולי להזכיר לו שכשיסיים הוא יכול לחזור לשחק עם אחיו/להרכיב פאזל/לשחק במשהו אחר.

ויש לי הרהור: אולי, אם יש זמן שהקטן משחק או ישן לא עלייך, להציע לה להיות קצת ביאמו על הגב שלך? נניח בזמן שאת מבשלת או מסדרת? ככה היא מרוויחה זמן איתך, אבל את לא איתה במאה אחוז ועושה משהו אחר, זה פחות מתיש מלשחק איתה, אבל יש קרבה ויש עור אל עור ויש בת ואמא. אפשרות נוספת, למשל, היא אם את מרשה לצפות בטלוויזיה - להתכרבל איתה למשך תכנית אחת, אפילו בלי לצפות - את יכולה לקרוא ספר במקביל, או סתם לנמנם או להרהר.

[בשמת_א*]

מלמד לא להשרות קטניות בקערת פיירקס.
לעמוד על כסא, זו היתה הבעיה...

וואו.
O-:

מלמד ככה: קיבלת ממנה בחזרה את מה ששידרת, בענק:
חירום
פוקוס
לשמור על קור רוח
מעשיות
הכל בסדר, אבל צריך לטפל בדברים חשובים
כל כולך שידרת: אני שולטת בעניינים, הכל יטופל לפי הסדר, אמא יודעת, תעשי מה שאמא אומרת ויהיה בסדר.
וכל כולה קלטה בכל הגוף ושיתפה פעולה.

[רוקדת_לאור_ירח*]

אחרי כל הדיון זה תראו איזה אירוע מבהיל - מדהים היה לנו הערב.
וואו, באמת מבהיל. ובאמת מדהים לראות עד כמה התגובה שלה משקפת את מה ששידרת לה.


"על הידיים / חיבוק בישיבה" גם זה נותן מענה.
אצלנו זה חלק מהמאבק. הילדה שלי דורשת ממני לעמוד אם אני לוקחת אותה ומתיישבת על הספה וכן- אני מסבירה לה שקשה לי וכבד לי או שכואב לי הגב (כשנתפס לי הגב לפני כמה חודשים היא הפליאה ביכולתה להתגמש, אפרופו הסיפור של באופן לייט ).
לפני השינה ובזמן הרדמה זה הכי גרוע אצלנו, היא רוצה שאשכב לידה ואחזיק לה את היד. אז היא מבקשת שאלטף אותה, אני נותנת לה את היד השניה כדי ללטף בזו שהחזיקה ומתחילות צרחות מחדש: תלטפי ביד השניה. זה לא נוח ובלתי אפשרי לי כי זו היד שאני שוכבת עליה, אני יכולה להושיט אותה אבל לא ללטף איתה.

היא גם מודיעה לי: רוצה לישון עלייך. לפעמים אני מסכימה בידיעה שזה לכמה דקות. אני אומרת בסדר אבל היא מחליטה שגם אסור לי להיות מכוסה (ואני מכסה רק את חלק הגוף שהיא לא עליו, אבל היא מזיזה ואני רוצה להתכסות) וגם שהיא חייבת לגעת בנקודת החן וזה מציק לי. היא לא מוותרת, אני לא מוותרת, מאבק מהסוג המשובח ביותר. אני מרגישה שאני חייה עם רודנית. צרחות ובכי אם אני מונעת ממנה לגעת לי בנקודת חן. זה קטע קבוע, ממש ריטואל שמשרה עליה ביטחון, עם כל יום שזה קורה (וזה קורה ערב ערב) אני תוהה יותר ויותר ושלא יקפצו עלי כאן בדף, מה היה כל כך בוער להביא אותה לעולם ומה הייתי צריכה את זה כל כך דחוף.

[ריש_גלית*]

אני תוהה יותר ויותר ושלא יקפצו עלי כאן בדף, מה היה כל כך בוער להביא אותה לעולם ומה הייתי צריכה את זה כל כך דחוף
קופצת עליך בתודה שאת אומרת מה שמתחשק לי להגיד לפחות פעם ביומיים. (המרגיעון: "כולנו משפחה אחת").
סליחה שאין לי משהו חכם יותר להגיד.

[רותם*]

אז היא מבקשת שאלטף אותה, אני נותנת לה את היד השניה כדי ללטף בזו שהחזיקה ומתחילות צרחות מחדש: תלטפי ביד השניה. זה לא נוח ובלתי אפשרי לי כי זו היד שאני שוכבת עליה, אני יכולה להושיט אותה אבל לא ללטף איתה.
להאיר ענין שאולי קשור, והוא לא מתחום מאבקי הכוח: לשתי הידיים אין את אותה אנרגיה. ויכול מאד להיות שקשה לה להרגע עם ליטוף ביד שמאל שלך (היד המטעינה, המעוררת - אצל נשים) והיא באמת צריכה ליטוף יד ימין (היד הקולטת, המרגיעה).
שווה לבדוק אולי, ואם צריך אז להחליף תנוחה (עם הבן שלנו זה עובד כשקשה לו להרדם)

[בשמת_א*]

_"על הידיים / חיבוק בישיבה" גם זה נותן מענה
אצלנו זה חלק מהמאבק. הילדה שלי דורשת ממני לעמוד אם אני לוקחת אותה ומתיישבת על הספה וכן - אני מסבירה לה שקשה לי וכבד לי או שכואב לי הגב (כשנתפס לי הגב לפני כמה חודשים היא הפליאה ביכולתה להתגמש, אפרופו הסיפור של באופן לייט )._
וזו את ששולטת במשתנה החשוב כאן:
כאשר את ידעת בבטחון גמור וללא רגשי אשמה וספקות שנתפס לך הגב, "היא הפליאה ביכולתה להתגמש". כלומר קלטה בדיוק מה שידרת: חד משמעית ונחרץ, שידרת "נתפס לי הגב. זהו. לא יכולה".
אז את צריכה להגיע עד כדי כך שייתפס לך הגב כדי שתרגישי את הגבולות שלך?

האם את יכולה ללמוד להאמין לעצמך ש מגיע לך לכבד את הכאבים שלך גם לפני שנתפס לך הגב?
ולשדר את הבהירות הזאת לילדה?
בלי רגשי אשמה? בלי ספקות של "אולי בכל זאת אני יכולה להקריב את עצמי עוד קצת"?
תאמיני לי שלילדה טוב יותר כשאמא לא מקריבה את עצמה. כשאמא יודעת בדיוק מה היכולת שלה וקובעת את הגבול בביטחון.

[אומניקי_בבית*]

אני תוהה יותר ויותר ושלא יקפצו עלי כאן בדף, מה היה כל כך בוער להביא אותה לעולם ומה הייתי צריכה את זה כל כך דחוף
כל כך נכון, כל כך מזדהה...
כל כך דוחה את בואו של הבא, מפחד מזו שכבר כאן. היא גם בת 2.5, שתלטנית ודעתנית (כמו שני ההורים שלה בדיוק),
ועוברת עכשיו באמת תקופה חדשה, שונה, משונה גם לנו. אנחנו עוד בהלם מאיך שהיא גדלה, לא מעכלים, לא עומדים בקצב..
בא לי לבקש ממנה לפעמים: "רגע, את אל תגדלי, רק אני אגדל. תני לי רגע להתאושש, להבין, ללמוד, להתבגר..."
אצלנו קוראים לזה "התבכיינות", ואני שמחה לראות שזה עוד לא כל כך גרוע כמו דברים אחרים שקראתי. אולי עוד אפשר למנוע את ההדרדרות...
אבל אני שמה לב שזה גם קשור לכך שהיא מגלה בדיוק בתקופה הזו שהיא לא לבד, ולא הכל סובב סביבה..
אנחנו חושבים שחלק מהפתרון של ההתבכיינות זה שהיא צריכה (ממש כמונו) ללמוד להיות יותר סבלנית (כלפינו וכלפי כל העולם).
איפה קונים סבלנות בסיטונות?

[רוקדת_לאור_ירח*]

כלומר קלטה בדיוק מה שידרת: חד משמעית ונחרץ, שידרת "נתפס לי הגב. זהו. לא יכולה".
כן ומצד שני בערב של היום שזה קרה (בו ביום היתה אצלי מדקרת בבית, אפילו לנסוע לא יכולתי) מצאתי את עצמי בחצות הלילה לא יכולה לזוז אבל עם ילדה צורחת ובועטת בי במיטה. זה היה השלב בו התקשרתי לאמא שלי שלקחה אותה עד 6 בבוקר, מאז הבנתי שזה לא נורא שהיא תישן אצלם לפעמים, סך הכל היא רואה את זה כהרחבה או המשך של הבית שלנו, מאד אוהבת אותם ורואה אותם יומיום. מאז אני באמת לא מגיעה למצבים כה קיצוניים.
אבל כמו שהגננת שלה היום אמרה (וזה משהו שקורה בעיקר איתי) יש לה תמונה בראש של מה שצריך להיות, מה שהיא מבקשת. כל שינוי בתוכנית או הצעה לתוכנית חלופית לא עובד, כי היא נעולה על הבקשה שלה וזהו. אז יש דברים שאחרי עמידה על שלי היא כבר מקבלת בלית ברירה, אבל זה תמיד מאבק כי זו נקודת המוצא שלה. למשל היום הרבה פעמים אני לא מוכנה להרים אז היא כבר למדה לבקש שנלך יחד עם יד אבל זה היה אחרי הרבה פעמים שהתוכנית החלופית של לתת יד וללכת יחד התקבלה בצרחות.

[בשמת_א*]

יש לה תמונה בראש של מה שצריך להיות, מה שהיא מבקשת. כל שינוי בתוכנית או הצעה לתוכנית חלופית לא עובד, כי היא נעולה על הבקשה שלה וזהו
אהה. אני מכירה לפחות אדם אחד שזה האופי שלו.
מעניין אם דיקור סיני יכול קצת להקל בעניין הזה. יש פה איזה "עודף" באחד היסודות, לא מזהה איזה.

[רוקדת_לאור_ירח*]

מעניין אם דיקור סיני יכול קצת להקל בעניין הזה. יש פה איזה "עודף" באחד היסודות, לא מזהה איזה.

כבר הרבה זמן אנחנו עם פרחי קליפורניה שעזרו בדברים מהותיים. בהקשר הזה זה מחמיר ועוד לא מצאנו את התמצית שעובדת.
כעיקרון אני כל היום מתמרנת שלא תשים לב שהצעתי הצעה חלופית וגם זה לא תמיד עובד כי היא מאד עירנית ומאד זוכרת מה רצתה ככה שמקסימום חוזרת לזה שוב, גם אם עברה נושא. מתיש ביותר כל היום להמציא מניפולציות כי אי אפשר בצורה ישירה להציע הצעות חלופיות.
אצלה אני רואה חוסר באדמה, אבל עודף לא יודעת במה.
התחלנו עכשיו טיפול חוץ מהתמציות, לפני כמה ימים. המטפלת אמרה כל מיני דברים חלקם לא לגמרי ישימים או לא מתאימים מבחינתי אבל מה שעובד מדהים זה שהציעה שאעשה לה עיסוי בכפות הרגליים. התחלתי כל ערב כחלק מהעניינים של לפני השינה, לפעמים הסבלנות שלה זה דקה או פחות אבל אני מנצלת את האהבה שלה ל"משחה" כדי שתרצה לשבת רגע. בינתיים עובד מדהים והיא נרדמת בקלות יותר, אתמול דילגתי על העיסוי והיה לנו ערב קטסטרופה. זה רק כמה ימים אז קשה לומר, אבל זה נראה כבר הרבה יותר טוב ככה.

[רוקדת_לאור_ירח*]

היום אחה"צ היא קמה הפוכה לגמרי והיה לנו את הסצינה הידועה של "על הידיים" אני אומרת בסדר ומתיישבת, היא אומרת שאקום, אני קמה אך מורידה אותה וכו' וכו'. יש פעמים שנניח כן יש לי כח ואני כן מסכימה לעמוד איתה על הידיים אז היא מיד תמצא משהו אחר ש"אסור" כמו לטפל לי בנקודת חן.

בכל מקרה רציתי לספר שמשהו שכן עובד אצלנו רבה פעמים בענייני הרגעה זה מזון. אני לא בטוחה שזו דרך טובה ונכונה, אבל מאחר וכמעט מהתחלה הנקתי לפי דרישה (בהתחלה שאבתי וזה היה יותר עם השעון) וציצי תמיד הרגיע אותה והיא מעולם לא סירבה לו (טוב אולי אפשר לספור על יד אחת) אז לדעתי היא ממש התרגלה שמזון הוא נחמה. לא שבגלל זה אני בעד לא להניק כנחמה, אבל אני בהחלט מוצאת את עצמי מציעה לה כל מיני דברים וראיתי שבהרבה בקרים כשהיא התעוררה עם צרחות, אם הצלחתי לזכור להושיב אותה עם כמה ענבים בצלחת זה פתר את העניינים עד שהייתי מסוגלת לתפקד. הבעיה שלזכור את זה בבוקר זה גם לא תמיד היה קל.
אמנם הבעיה אצלנו היא חוסר משקל ולא עודף אבל בכל זאת אני תוהה ביני לביני על ההקשר הזה, שאוכל מרגיע אותה. גם אם היא מאד עייפה באוטו בזמן נסיעה ולא נרדמת, מה שירדים אותה בדרך כלל יהיה אם אני אתן לה חתיכת משהו ללעוס. תוך כדי כתיבה אני חושבת על זה שבעצם המון פעמים במיטה בזמן הרדמה היא פתאום מבקשת לאכול ואני לא מרשה כבר (צחצחנו שיניים ובכלל עניין של גבול מבחינתי) ושזה בהחלט קשור לעניין הזה למרות שהיא הפסיקה להירדם בערב מהנקה כבר בגיל שנה וחצי. החצי שנה האחרונה, מגיל שנתיים לגיל שנתיים וחצי כללה צמצום נרחב של הנקות והיא מוצאת לה כל מיני תחליפים להרגעה, חלקם אוראליים.
אני חושבת כמה זה רע, לפעמים אני מרגישה שאני דוחפת לה אוכל או מציעה לה מזון כשיש לה קושי ושזה לא בריא כדפוס ומצד שני יש לא מעט פעמים שזה פשוט עושה את העבודה כל כך טוב ואולי אני פשוט צריכה לסמוך עליה.

[ניצן_אמ*]

רוקדת, יכוליות שרעב גורם לה להתנהג בעצבנות?
היא עוד קטנה, לא תמיד הם יודעים ממש ממש לבטא את כל ההרגשות הפיזיות (זה כמו שילד עייף, אפילו גדול, יתקשה להגיד "אני עייף" ובמקום זה יחווה דברים אחרים ויפגין התנהגויות שאמא מנוסה תדע לתרגם לעייפות)
עוד עניין הוא שהרבה פעמים תחושות פיזיות ורגשיות מאד מתבלבלות (גם אצל גדולים) לא ברמת הקישור הפבלובי, אלא ברמת המערכות הפיזיות שעובדות בגוף. לדוגמא? אצלי למשל עייף הולך עם עצוב, קר עם בודד... אז גם רעב יכול להתבטא אצלה רגשית ולגרום לשרשרת התנהגויות שבסופה את תאכילי אותה. הללויה.
את לא דוחפת מזון, את מגיבה לצרכים שלה. את עושה משהו מאד נכון בעיניי. במיוחד ש{{}}הבעיה אצלנו היא חוסר משקל

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

רוקדת, זה לא בדיוק "מזון הוא נחמה". הפעולה הפשוטה של החזקה ו/או לעיסה פשוט מכניסה אותם לפוקוס, ממקדת ומרגיעה.
פעם מזמן כשעבדתי תקופה קצרה בגן, בסוף הריכוז הגננת (המצוינת) היתה קוראת בשקט בשמו של כל ילד ונותנת סוכריה. באותו רגע האווירה הפכה "חלומית" - הילדים הפכו שקטים, כל ילד ריחף בתורו לקבל את הסוכריה שלו והתמקד בה ומכאן ואילך היה שקט מדיטטיבי.
אפשר לראות את זה כ"דחפה להם סוכריות", אבל היה שם משהו מעבר לזה. זו לא היתה שיטת הרגעה (לא היה צורך בהרגעה ) אלא אמצעי להחליף אווירה.
ובאמת אולי כמו שניצן כתבה יכוליות שרעב גורם לה להתנהג בעצבנות?

[תבשיל_קדרה*]

יכוליות שרעב גורם לה להתנהג בעצבנות?
כן כן כן.
בטח יכוליות,
אבל אני די משוכנעת שיש משהו עמוק מקולקל אצל אנשים (כמוני, לא לקפוץ עלי) שקצת רעב מחרפן אותם כ"כ חזק.
הייתי רוצה לחסוך את זה מהילדים שלי...
אצלי הענין קצת השתחרר בעזרת שתי קוסמות, אבל לא נפתר לגמרי (עכישו אני בעיקר חלשה ולא מפוקסת כשרעבה), ואני מאמינה שאני צריכה קודם לטפל בעצמי, ורק אז אפשר יהיה לעזור לילדים.
עוד, אני חושדת שכדאי ל"כאלה" להמנע מסוכר באופן מוחלט.
ילד אחד שלי שלא אוכל בכלל סוכר עדיין משתגע כשרעב, אבל לפחות לא משתגע כי אכל ממתק

אוסף הגיגים מבולבל.

---

אני לא מצליחה להכנס לעומק הדף הזה, עם ילדה שצורחת כל היום איזו תקופה.
אולי זה כי האח הקטן שלה מתחיל "להרים ראש".
אולי זה כי היא בת 4 (הרבה מהצעקות הן סטייל גיל שנתיים: "אני רוצה להיות אחראית! אני רוצה לעשות! לא, זה תפקיד שלי!" ולא תמיד מתאים לחכות לה, לאפשר לה להתנסות וכו').
ואולי כי גם היא צריכה לא לאכול סוכר, כמו אח שלה.
ואולי יש לנו תולעים.
כך או כך - אני מותשת, ומוצאת את עצמי "בורחת" ממנה.

[יעלי_לה]

איפה קונים סבלנות בסיטונות?

סבלנות, סבלנות, לא קונים בשום חנות... (סליחה, לא יכולתי להתאפק)

[רוקדת_לאור_ירח*]

יכוליות שרעב גורם לה להתנהג בעצבנות?
בטח שיכוליות, רק שלפעמים זה לא נראה שהיא רעבה או שלפעמים גם אם אני מציעה היא לא לוקחת ומעמידה תנאים. אתמול כמו שאמרתי היא העוררה הפוכה משנ"צ. כשכבר הצעתי לה - הכנתי מיץ גזר, היא ביקשה במשך כמה ימים ולא היו מספיק גזרים בבית- היא רצתה את המיץ ועוגיה אבל לא הסכימה לשבת ואני לא הסכמתי שתסתובב עם האוכל ברחבי הבית. בזמן האחרון היא בודקת הרבה דברים שאני לא מרשה ובאמת שהיה לי ברור שהיא תירגע אם תאכל אבל האם במצבים כאלה אני צריכה להסכים לאכול במקומות שאני לא מרשה? וזה העניין שהיא מאד מפוקסת גם על ואם אני מרשה פעם אחת היא זוכרת את זה היטב ומפנימה. בסוף התפשרנו איכשהו, אבל לקח זמן עד שעלתה הפשרה המתאימה.
אני גם מאלה שמתחרפנים אם הם לא אוכלים.
בקשר לסוכר- אולי, אבל עד הזמן האחרון היא אכלה כל כך מעט סוכר (אני לא כוללת בזה דבלים,משמשים, תמרים ומולסה) שקשה לי להאמין. חשבתי על זה ובאמת בזמן האחרון שחררתי את רסן הסוכר, אבל הקריזות היו שם עוד לפני הסוכר, אולי זה באמת החמיר. לא רואה שאחרי שהיא אוכלת משהו עם סוכר היא יותר בג'ננה.


עם ילדה שצורחת כל היום איזו תקופה
קשה (חיבוק).
ברור שיש כאן עניין עם האח הקטן. אולי גם תנסי בלי סוכר ותראי, לא כזה דבר טוב סוכר במילא.
נו, אם קשה למקסימולה שלחי אותה אלינו ליומיומיים והן יעסיקו זו את זו, מקסימום יצרחו זו על זו.


אה, ועוד משהו על הקשר בין רעב ועצבנות- אז למה בגן היא מחזיקה בלי אוכל ובלי לצרוח? המרווחים שם יותר גדולים ואין נשנושים כמו בבית. הטענה שהיא מחזיקה את עצמה, אני לא יודעת, אתמול והיום היא ביקשה ללכת לגן, בזמן האחרון היא מתבאסת מהחלקיות של הגן, זה מקום שהיא הולכת אליו בשמחה, אם היא היתה שם בדיכוי אני לא חושבת שהיתה שמחה.
אני כן יודעת שאם היא מבקשת לינוק באמצע היום שלא לפי המניין אז היא בטח רעבה כי זה הרגל כזה לבקש לינוק מהימים שינקה מסביב לשעון.

[בשמת_א*]

אז לדעתי היא ממש התרגלה שמזון הוא נחמה
לא. חלב של אמא זה לא "מזון".
הנחמה היא להצמד לגוף של אמא, לשד של אמא, לריח של אמא, לפעימות הלב של אמא. אמא מנחמת. לא החלב.

אבל האם במצבים כאלה אני צריכה להסכים לאכול במקומות שאני לא מרשה?
לא. הפשרות חייבות להיות במסגרת חוקי הבית.

וגם אני, עם שני ילדים שלא יזיק להם לעלות במשקל (כמו אמא שלהם), יודעת שרעב מוביל להתחרפנות.
הקטן במיוחד צריך המון ארוחות קטנות לעתים קרובות. יום טוב איתו זה יום שבו כל שעה, שעה וחצי אני מבשלת משהו טעים וחדש והוא מקבל. ככה הוא יהיה שמח וטוב לב כל היום. למה הוא לא נולד לבעל מסעדה, למה?

[ניצן_אמ*]

אמא מנחמת. לא החלב.
ולכן:
בגן היא מחזיקה בלי אוכל ובלי לצרוח

[תבשיל_קדרה*]

הטענה שהיא מחזיקה את עצמה, אני לא יודעת
כן כן.
אצלינו היא לפעמים כמה שעות אצל חברים (בלעדי), שוכחת לצרוח.
חוזרת הביתה וחוזרות המריבות.
לא סתם מתאפקת, אלא גם שומרת על זה טוב טוב עד הבית...
אולי זה לא "מתאפקת בכח", אלא סתם במצברוח שונה, עם תחום-תגובות-רלוונטיות שונה.

[נועה_בר*]

_אצלינו היא לפעמים כמה שעות אצל חברים (בלעדי), שוכחת לצרוח.
חוזרת הביתה וחוזרות המריבות.
לא סתם מתאפקת, אלא גם שומרת על זה טוב טוב עד הבית..._

לא קראתי את כל הדף, אבל חייבת להגיב לזה -
ב-ר-ו-ר !! בבית הכל עולה, יש ציפיה שיהיה מי שיכיל/יגיב/ירפא/יעזור.
מי יקבל אותה בחוץ צורחת??
אגב, גם אני כזאת כשאני חוזרת הביתה אני מרשה לעצמי... אני נזכרת בדברים שאני לא במיוחד אוהבת וזה יכול להציף ברגע, איך שאני בדלת - ישר בפרצוף!



זה לא "מתאפקת בכח", אלא סתם במצברוח שונה
בדיוק. בחוץ "קל" יותר להדחיק הצידה ולשים את הפוקוס על דברים אחרים, בבית הכל נמצא - מראות בכל מקום לעצמי.
לפעמים יש גם אנרגיה מסויימת בבית שמקשה ואין מילים לתאר את הקושי אז זה יוצא אחרת.
לפעמים בבית יש "תפקידים" סמויים שילדים לוקחים על עצמם, ואולי בטעות הילד לא מוצא את מקומו החיובי.

[תבשיל_קדרה*]

או!
איך מבדילים בין בחוץ "קל" יותר להדחיק הצידה_ ובין _לפעמים בבית יש "תפקידים" סמויים שילדים לוקחים על עצמם ?

[אף_חצוף*]

_אצלינו היא לפעמים כמה שעות אצל חברים (בלעדי), שוכחת לצרוח.
חוזרת הביתה וחוזרות המריבות.
לא סתם מתאפקת, אלא גם שומרת על זה טוב טוב עד הבית...
אולי זה לא "מתאפקת בכח", אלא סתם במצברוח שונה, עם תחום-תגובות-רלוונטיות שונה._

נראה לי שאצלי היא כבר יודעת שיש כללי התנהגות אחרים, אבל לא רק זה, לפעמים מרוב שעסוקים ונהנים, אין מקום לבכי ולצעקות. מה שכן, לפעמים אחרי אחר צהריים כזה, היא חוזרת כל כך מותשת, אולי עייפות, אולי רעב, אולי יותר מדי זמן בלי יכולת לשחרר, שכשהיא מגיעה הביתה, כל הדרך לשינה היא מלחמה. בכי סביב האוכל, האמבטיה, הסיפור, הכל. גם אם זה רק שעה, שעה וחצי נדרשת סבלנות בכמויות כדי לעבור את זה.