קשר בין ילד לאמא

[שוב_סתיו*]

יש נושא שמאד מטריד אותי, והייתי שמחה לקבל עליו תגובות, בעיקר לשאול האם יש מישהי שחוותה משהו דומה ואיך התמודדה איתו, והאם זה יכול להשתנות.

אני אמא לחמישה ילדים, הגדולים בגילאי 17-8, הקטן בן שנתיים ושלושה חודשים. בחודשים האחרונים אני חווה עם הקטן משהו שמאד קשה לי. נראה שהילד לא קשור אלי, לא קשור אלי כמו שאמור להיות, ואני אומרת זאת מנסיון עם 4 ילדים קודמים. גם חלק מהגדולים היו מאד עצמאיים בגיל הזה, אבל תמיד הרגשתי שיש לנו קשר בסיסי טוב של אמא וילד, שהם מחפשים את קרבתי ברגעים שהם זקוקים לה.
מכל הדפים שקראתי בנושא העדפת אחד ההורים (ואני מבינה שיש תופעה כזו) נדמה לי שברוב המקרים בגיל הזה ההעדפה היא כלפי האמא, וזה מובן בגלל הקרבה הפיזית, ההריון , ההנקה וכו'. אצלי זה הפוך.
בני הקטן מאד קשור ואוהב את אבא שלו, מחפש אותו כל הזמן ובכל זמן שאבא בבית (וזה יחסית מעט) מעדיף אותו, ודוחה אותי. התופעה של העדפת אבא נמשכת כבר כמה חודשים, היו עם זה עליות וירידות, אבל באופן בסיסי נשאר וממשיך, ואני פשוט לא מצליחה להבין את זה, וכמה שזה כואב.....
אני מרגישה שבני הקטן לא זקוק לי, בוודאי לא פיזית - לא בא אלי לחיבוקים מיזמתו ואם אני יוזמת - הרבה פעמים לא נענה. אם קורה ואני מוציאה אותו מהמיטה שלו ומביאה למיטה שלנו הוא לא נשאר לידי, מתרחק מיד ועובר לצד של אבא. אני מרגישה שאינו זקוק לי בשום צורה (או קיי, אם הוא לבד איתי ברור שיבקש ממני דברים וגם יראה לי דברים, אבל כשיש מישהו אחר - בעלי או הילדים הגדולים, רוב הסיכויים שבכלל לא יתיחס אלי). הכי כואב שכאשר הוא נופל או נמצא במצוקה כלשהי הוא תמיד יעדיף את אבא וידחה אותי. כשאבא נכנס - צהלות שמחה. כשאני נכנסת הביתה - אדישות. כשאבא יוצא - בכי מר. כשאני יוצאת - שלווה גמורה או אדישות, במקרה הטוב אני מקבלת: "ביי אמא". אם הוא בזרועות של אבא - אין מה לדבר, ברור שלא יסכים לבוא אלי.
אתמול חוויתי משהו כואב במיוחד - הייתי צריכה להשאר מאוחר בעבודה ובייבי סיטר (שהוא די אוהב) אספה אותו מהגן. כשהגעתי הביתה כולי שמחה לראותו, הוא בקושי הסתכל עלי וכשביקשתי חיבוק - פשוט סרב. וזו אפילו בייבי סיטר די חדשה...... היה קשה ודי משפיל לשמוע את הצעירה הזו אומרת לו בקול משדל "תן חיבוק לאמא, למה אתה לא נותן חיבוק לאמא?" חשבתי שאני רוצה למות. כלומר, זה לא רק ענין של של העדפת אבא, לפעמים הוא מעדיף כל אחד אחר על פני, ובאופן כללי די אדיש כלפי.
אני נוברת בענין שוב ושוב ולא מצליחה להבין מה קורה פה ויותר חשוב - איך אפשר לשנות את זה. לא אגזים אם אומר שבחודשים האחרונים הזלתי לא מעט דמעות בגלל הענין הזה.
מאד אשמח לקבל תובנות, הצעות, ובעיקר לשמוע אם מישהי חוותה את זה ומה אפשר / צריך / כדאי כדי לשנות את זה.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

כמה שעות את נמצאת איתו ביום? לבדכם?

[שוב_סתיו*]

אני אוספת מהגן ב 3:30 והולכים הביתה, בדר"כ אוספים בדרך את בן ה-8, הגדולים יותר מגיעים בין 4:30 ל 5:30 ואבא מגיע הביתה בין 7 ל 8. אבל בשעות אחה"צ הגדולים עסוקים, נכנסים ויוצאים, לא נמצאים איתו באופן רציף כמוני.
איך לדעתך זה קשור?

[בשמת_א*]

הוא בן שנתיים ושלושה חודשים? אז מאיזה גיל הוא הולך לגן או לכל מסגרת אחרת? (מעון, מטפלת וכו')
האם הוא יונק?

[שוב_סתיו*]

לא יונק מגיל 5 ח', מגיל 8 ח' עד שנתיים היה במשפחתון אצל מטפלת נהדרת, מגיל שנתיים בגן (גנון) מצוין, מאד התפתח מאז שהוא בגן, בכלל התפתח והוא ילד מקסים, רק לא כל כך רוצה / צריך / זקוק / קשור את/ אל אמא........

[בשמת_א*]

לא יונק מגיל 5 ח', מגיל 8 ח'
תראי, מה אני אגיד לך. אני חושבת שאת צודקת: את לא דמות ההתקשרות הראשונה (Attachment figure) שלו, או המועדפת עליו. ואת צודקת, שבדרך כלל זו האמא. ואפשר לראות בפרטים שהוספת את הקשר: הוא כבר לא יונק מגיל צעיר מאוד, כך שנוצרה הפרדה גופנית, אני מניחה שאחרים מאכילים אותו ולא רק את, כך שנוצר קשר. והפרידה הגדולה חלה בדיוק בגיל של חרדת הנטישה (8 חודשים נחשב בד"כ לגיל הקריטי מבחינת חרדת נטישה).
התינוק שלך חווה הרבה מאוד פרידות ממך, ובתוך שלושה חודשים קריטיים סביב גיל חצי שנה (קריטיים - כי זה גיל משמעותי במיוחד מבחינה זו) חווה שתי פרידות מאוד משמעותיות: מההנקה ולמשפחתון.
כאשר יש פרידה שיוצרת נתק בין האם לתינוק, יש דרכים להתגבר עליה אם מודעים לה כאשר היא קורית.
אני מניחה שהתיקון בגיל כזה, הרבה זמן אחרי שהנתק כבר התרחש - לא יכול להחזיר למצב ראשוני, אבל אני מודה שאני מתמצאת במניעה ובנזקים, לא בתיקון. כי עד כמה שידוע לי, אין אפשרות לתקן התקשרות בגיל כזה. זה סוג של "הטבעה", שמרגע שנוצר והתקבע הוא די בלתי-הפיך.

בכל זאת, כשמדובר בבני אדם, זה לא אווז (מהניסויים המפורסמים של קונרד לורנץ, איך אפשר לגרום לאווזונים לחשוב שאמא שלהם היא זוג מגפיים אדומים...). יש תמיד מה לעשות.
במקום התקשרות ראשונית אפשר לנסות בעדינות ולחזור וליצור איתו קשר אוהב חדש. להתייחס לא מנקודת המוצא של "אני אמא שלו אז למה הוא לא מתייחס אלי כמו שמצופה", אלא מנקודת מוצא של "אוקיי, יש פה ילד חדש ולא מוכר בן שנתיים ושלושה חודשים, ואני אדם חדש שהוא לא קרוב אליו, איך אני אתחיל עכשיו להתיידד איתו?"
(בידיעה שלא רק שאתם לא חדשים, אלא שיש משקעים קשים ביחסים משני הצדדים)

בשביל זה, קודם כל בלי להתחנף, בלי להתחנן, בלי לדחוף, בלי להידחף, בלי ציפיות.
המון זהירות, עדינות וכבוד.
ללמוד להכיר אותו אבל להקשיב היטב לאיתותים שלו: לא להתקרב כשהוא נרתע. רק להתקרב ברגע של כיף כשאת מרגישה בפנים שהוא מוכן להתקרבות.
לבנות כמה שיותר רגעים של כיף ושמחה והיכרות והתקרבות.
אבל לא להיכנס במקום שאת מרגישה שהוא סגור כרגע.
לא לנסות להתחרות באף אחד. לא לקחת מהזמן של אבא. כשאת משדרת את הרגשות האלה אליו - את מרתיעה אותו. הוא קשור עמוקות לאחרים, את לא יכולה לדרוך שם. צריך לכבד את המקומות שבהם הוא בחר לרפא את הפצע של הניתוק ממך.
את תחפשי עכשיו דרך חדשה, שונה, אחרת ליצור איתו קשר, תראי לו שאת אוהבת אותו, מתעניינת בו, ובעיקר - מכבדת אותו ואת המרחב שלו, הרצונות שלו, הרגשות שלו. מתוך הזהירות, העדינות והכבוד יכולים לצמוח יחסים קרובים ויפים, שעם השנים יכולים להשתוות ליחסיו העמוקים עם דמויות אחרות.
אבל בשביל זה את צריכה "לנקות" בתוכך את הרגשות שכבר הצטברו לגבי הנתק.

[תבשיל_קדרה*]

אני חייבת לשאול - האם היה הבדל מבחינות אלה בין הקטן לגדולים? שעות שלו במסגרת? היקף העבודה שלך?

[שוב_סתיו*]

לבשמת:
"כאשר יש פרידה שיוצרת נתק בין האם לתינוק, יש דרכים להתגבר עליה אם מודעים לה כאשר היא קורית.
אני מניחה שהתיקון בגיל כזה, הרבה זמן אחרי שהנתק כבר התרחש - לא יכול להחזיר למצב ראשוני, אבל אני מודה שאני מתמצאת במניעה ובנזקים, לא בתיקון. כי עד כמה שידוע לי, אין אפשרות לתקן התקשרות בגיל כזה. זה סוג של "הטבעה", שמרגע שנוצר והתקבע הוא די בלתי-הפיך".
אני לא מכירה אותך ומאד יתכן שאת מבינה הרבה יותר ממני בתחום הזה, ובכל מקרה אני לא רואה עצמי מומחית בכלל, אבל הדברים הללו שכתבת הם לא קצת קיצוניים ודטרמניסטיים ( "אין אפשרות לתקן התקשרות בגיל כזה...")??
זה נשמע כאילו שנטשתי את הילד שלי ובגלל זה הוא לא מסוגל עכשיו לאהוב אותי.... האמנם?
אני מכירה הרבה ילדים שלא ינקו אחרי גיל חצי שנה ושהתחילו ללכת למשפחתון בסביבות גיל 6-8 חודשים (כולל ארבעת הילדים הקודמים שלי) ולא התפתחה אצלם תופעה כמו שתיארתי למעלה.

[עולם_חדש_מופלא*]

נדמה לי שבשמת התכוונה שאין אפשרות לתקן התקשרות בגיל כזה (כי התקשרות יכולה להיווצר אך ורק בגיל יותר צעיר), אבל היא לא אומרת שאין אפשרות ליצור בינכם קשר של אהבה, אמון ועוד הרבה דברים נפלאים אחרים.

(מתוך הכרות וירטואלית עם בשמת, אני יכולה להעיד שהיא מבינה הרבה יותר מהאדם הממוצע בכל הנושאים האלו)

בכל מקרה- אני פה. קוראת אותך, ומאחלת לך שהדברים ישתפרו.

[תבשיל_קדרה*]

סתיו,
היי אופטימית
יש המשך לדברים של בשמת -
בכל זאת, כשמדובר בבני אדם ... יש תמיד מה לעשות.
אפשר לנסות בעדינות ולחזור וליצור איתו קשר אוהב חדש

אני חושבת כמוה, שבגדול, אם אני מחפשת דרך לשנות את המצב, צריך, באופן מעט אבסורדי, שתהיי לא לחוצה מהמצב הזה.
כלומר - אם נורא נורא רוצים חזק - ומתוחים וחרדים - ליצור/להעמיק קשר, מה שעובר זה "מתחמתחמתחמתח חרדהחרדהחרדהחרדה", ולא "קשר".
מאוד יכול להיות ש"ההדיפה" הנוכחית (של בנך אותך) היא תגובה לדאגה שלך.

ממתי המצב האו כמו עכשיו?

[שוב_סתיו*]

בשמת - תודה על תגובתך, גם אם קשה לי לקבל את כולה.

אבל בשביל זה את צריכה "לנקות" בתוכך את הרגשות שכבר הצטברו לגבי הנתק.
אני לגמרי לא משוכנעת שהיה נתק, אבל גם הסבר אחר כרגע אין לי.
השאלה הגדולה היא - איך מנקים רגשות. האמנם זה אפשרי?

[בשמת_א*]

הם לא קצת קיצוניים ודטרמניסטיים ( 'אין אפשרות לתקן התקשרות בגיל כזה...')??
סליחה, אני אמורה כרגע להתכונן לקורס שאני מלמדת מחר אז מה-זה-תיקצרתי...
אסביר טיפה יותר:
'התקשרות' - Attachment היא מושג/מונח מדעי שנטבע בידי ג'ון בולבי, חוקר ופסיכיאטר שהתמקד במיוחד ביחסי אם-ילד, גם בהקשר האבולוציוני והביולוגי, וגם בהקשר של החברה האנושית.
אלה בדיוק השאלות שהוא שאל, והתייחס למאות מחקרים, אם לא אלפים, בנסיונו לתת תשובות.
אם זה מעניין אותך, אני ממליצה על הטרילוגיה Attachment and Loss
(הקישור פה חלקי אבל אין לי זמן לחפש דף שבו מופיעים כל שלושת חלקי הטרילוגיה).

בהקשר המקצועי הזה, "ההתקשרות" היא אכן סוג מסוים של קשר שנוצר בגיל הינקות (כשהתינוק "מתקבע" על הדמות האימהית הראשית שלו, שאכן לרוב היא האמא הביולוגית אבל לא תמיד) ואכן מתקבע ואכן זו בדיוק הטענה: שאחרי גיל שנתיים כמעט בלתי אפשרי לשנות את דמות ההתקשרות העיקרית של התינוק.

אם אצלכם "אבא" הוא דמות ההתקשרות העיקרית, אז המצבים שבהם פעוט בן שנתיים ושלושה חודשים יחליף אותו במישהו אחר (אמא למשל) הם מצבים קיצוניים בתכלית שבהם אבא לא קיים יותר (אני ממש נחרדת לכתוב את זה במלים מפורשות) והתינוק נאלץ, בנסיבות של אסון, לגבש לעצמו בגיל כה מאוחר דמות התקשרות עיקרית חלופית.
אלה המצבים שבהם נמצא במחקרים, שתינוק החליף את מי שהוא/היא בשבילו "אמא".
מצבים של אסון, של אימוץ אחרי אסון, כאלה.
אלה מצבים שבהם השאלה היתה:
אף על פי שהתינוק היה מאוד קשור לאמו, האם אחרי מותה ובעקבות אימוצו על ידי אמא מאמצת, יש סיכוי שהתינוק יסכים להתקשר אליה חזק ולראות בה "אמא" או לא?

התשובה במחקרים אינה חד משמעית.
אז על אחת כמה וכמה במצב שבו תודה לאל כל ההורים והאחים חיים, ולא קורה שום אסון שבגינו נאלץ התינוק להחליף את דמות ההתקשרות העיקרית שלו.

כן, זה אכן דטרמיניסטי ומסיבות ביולוגיות חזקות:
דווקא לבעלי חיים אחרים ההטבעה מתרחשת בשעות ובימים הראשונים אחרי הלידה (יש אצל בולבי מחקר השוואתי, כמה בציפורים, כמה בכלבים, כמה בכבשים וכן הלאה), בעוד שבבני אדם ניתנת תקופת חסד של כחצי שנה לאפשר את התהליך הזה - בדיוק בשביל לאפשר לתינוק גמישות מסוימת. שאם אמא מתה אחרי הלידה, הוא יצליח בכל זאת להתקשר לאמא מאמצת, ולא יהיה כמו אווז שהטביע כאמא את הדבר הראשון שראה כשיצא מהביצה. ואם אלה מגפיים אדומים, אז מגפיים אדומים הם אמא בשבילו ושום דבר לא ישכנע אותו להבין שהאווזה שראה אחריהם היא האמא ואחריה הוא צריך ללכת.

חרדת הנטישה היא הסימן של ההטבעה, או אחד הסימנים העיקריים לקיומה של "ההטבעה" (imprinting), או ההתקשרות. זה שיש לתינוק חרדת נטישה ממישהו, זה אומר שזו דמות ההתקשרות שלו. אם בתקופה, שהתינוק בדיוק מגבש את ההבנה הסופית מי אמא שלו, חל איזשהו שבר לא מוצלח בתהליך הזה - אז כן, זה עלול להיות בלתי הפיך. בואי נגיד, שזו אחת הסיבות שעדיף לדחות עד כמה שאפשר כל פירוד וניתוק מהתינוק והעברתו להתקשר למישהו אחר.

אני לא אמרתי ש"נטשת". אבל יצרת נתק, פירוד. והפירוד מן האם בגיל הרך איננו דבר של מה בכך. זה מצב של סיכון. לנפשו של התינוק ולקשר עם התינוק. כמו בכל מצב של סיכון, אפשר להיחלץ מזה בשלום יחסית, ואפשר שלא.
אני גם לא חושבת שהתינוק "לא אוהב אותך". לפי מה שאת מתארת, את לא דמות ההתקשרות העיקרית שלו (אבל אולי כדאי לבדוק את זה שוב בעזרת השאלות הקבועות: כשהוא נופל ומקבל מכה, למי הוא קורא לנחם אותו? כשהוא נבהל ממשהו, למי הוא נצמד? כשהוא חולה, מי הוא מעדיף שיטפל בו?), אבל זה לא אומר שהוא לא אוהב אותך! ואהבה היא בכל מקרה משהו שאפשר לטפח בכל גיל, להגדיל ולהרחיב בכל גיל, וליצור בכל גיל.

אני מכירה הרבה ילדים שלא ינקו אחרי גיל חצי שנה ושהתחילו ללכת למשפחתון בסביבות גיל 6-8 חודשים (כולל ארבעת הילדים הקודמים שלי) ולא התפתחה אצלם תופעה כמו שתיארתי למעלה.
בטח.
אבל לזה הכוונה כשמדברים על "סיכון": ההשפעה של הנזק לא ידועה מראש, ויכולה להיות כל אפשרות על פני רצף של אפשרויות. בודדים בלבד יפלו בקצה הקיצוני של האפשרויות, אבל אף אחת לא רוצה שזה יקרה דווקא אצלה, שהתינוק שלה לא יפתח התקשרות עיקרית אליה אלא למישהו אחר.
כי יש עוד הרבה צירופי נסיבות וגורמים שישפיעו על התוצאה לנטות לכאן או לכאן. ולא על כולם אפשר להשפיע מראש, ולא את כולם את יכולה לדעת. כל תינוק יגיב אחרת אפילו מתוך הטמפרמנט המולד שלו, הצרכים שלו, ועוד.

לכן אני אומרת:
על ההתקשרות לא בטוח שאפשר להשפיע.
על היחסים לדעתי כן.
אפשר לפתח איתו גם עכשיו יחסים של אהבה אמיתית, טובים וקרובים ואוהבים יותר ממה שיש. זה לדעתי אפשרי בהחלט.
להחליף את אבא בתור דמות ה-Attachment העיקרית שלו - הסיכוי מאוד נמוך, אני אומר בזהירות.

אבל להגדיל את האהבה שיש ביניכם, עד ליחסים קרובים ואוהבים - לדעתי אפשר בהחלט ואפילו רצוי.

[בשמת_א*]

או, כמה כתבתן עד שניסחתי...

השאלה הגדולה היא - איך מנקים רגשות. האמנם זה אפשרי?
אפשרי. בטח. אני משאירה לאחרות להשיב אבל כדאי לך לדעתי להזמין לדף את חני בונה ואת עירית לוי ואת אורנה שיפרון בתור התחלה (סתם, לא לפי הסדר, ובטח שכחתי עוד כמה שכדאי להזמין...)

[תבשיל_קדרה*]

איך מנקים רגשות. האמנם זה אפשרי?
אולי יכולה לעזור המחשבה הבאה: (מה שהילד עושה) זה לא נגדך, זה בעדו.

[עדינה_ניפו*]

שלום לך סתיו יקרה,
כרגע יש לי בת שהיא בת שנתיים ושישה חודשים, עד לפני כחודש הייתה לה העדפה מובהקת לאבא שלה.
ההעדפה הזאת נמשכה כחצי שנה, היא ממש לא רצתה אותי.
כולם שאלו אם זה לא קשה לי אבל האמת - להיפך, כל כך שמחתי על ההפסקה הזאת, על האפשרות לתת אותה למישהו אחר ולדעת שהיא לא רוצה אותי בזמן הזה... (מה לעשות הייתי עייפה ואני אוהבת את החופש (-:)

ממה שאת כותבת אני מקבלת תחושה (וייתכן שאני טועה, רק אומרת מה עולה לי, תבדקי אצלך כמובן) שאולי הקושי שלך עם הנטייה הנוכחית שלו מעט מלחיצה אותו ומקבעת את המצב ה"מרוחק" ביניכם.
אולי אם תצליחי לגייס אמון בו ובך וביחסים ביניכם תוכלי מעט להירגע ואז הלחץ ירד ואולי המצב הזה לאט לאט ישתנה.

אולי דווקא זה זמן שלך להתרכז יותר בך ולתת לו את הספייס שהוא מבקש.
ככה תוכלי להעניק לו את האהבה בצורה חדשה אולי, ללא כל ציפיות ממנו, בצורה הרבה יותר פנימית ושקטה אבל לא פחות אוהבת כמובן.

אגב, פתאום ההעדפה של הבת שלי השתנתה בקיצוניות, בחודש האחרון היא רוצה רק אותי (נו, מילא, מתמודדת גם עם זה!)...

העיצה היחידה שיש לי באמת היא - שתהיי רכה עם עצמך, אל תניחי לרגשי אשמה להיכנס לתמונה רק כך תוכלי לראות את המצב בצורה נקייה ולפעול ביעילות ובאהבה
לאט לאט, צעד צעד...

[אהבת_עולם*]

בשמת, קראתי את דברייך ועלתה לי שאלה:
האם את יכולה לומר בוודאות שאם סתיו הייתה נשארת עם התינוק שלה וגם ממשיכה להיניק אותו, זה לא היה קורה?
האם הנקודה שהעלית זה ההסבר היחיד לדעתך?
כי כשאני קוראת את זה, אני חושבת: אולי זה נכון. אבל אולי זה היה קורה בכל מקרה?

הרי הרבה נכתב בדפים האלה על העדפת אחד ההורים שנמשכת תקופה מסוימת, ואז זה משתנה. ואולי לא בהכרח קשור למה שההורה עשה או לא עשה.
והנה גם עדינה מספרת על משהו שקרה לתקופה, ושוב השתנה בחדות.
אולי זה פשוט משהו טבעי, זמני, שקורה לפעמים? (גם במשפחות הכי טובות )

[נועה_ברוך*]

הי סתיו
2 השאלות שעולות לי הן:
האם קרה משהו בחודשים האחרונים, מאז שהילד מתנהג כך כלפיך?
האם קודם לתקופה הנוכחית שבה הוא מתנהג כך חווית תחושה והתנהגות שונים ממנו?

איך מנקים רגשות. האמנם זה אפשרי?
בהחלט אפשרי.
ניקוי הוא בעצם פירוק והתמרה של הקיים למשהו אחר, חדש ובריא יותר. העבודה נעשית בהבנה ומודעות, ואפשר גם להעזר בכלים אנרגטיים

[בשמת_א*]

יש הבדל באמת בין "התקשרות" ל"העדפה".
קשה מאוד לדעת דרך האינטרנט אם זה זה או לא זה.

האם את יכולה לומר בוודאות שאם סתיו הייתה נשארת עם התינוק שלה וגם ממשיכה להיניק אותו, זה לא היה קורה?
בכל מצב שבו ההתקשרות העיקרית של תינוק איננה לאמא שלו - זה בגלל פרידה. ויש סוגים שונים של פרידה. ייתכן נתק נפשי-רגשי מהתינוק אף על פי שהאם לא רחוקה ממנו פיזית (אבל חייבת להיות עוד דמות אחרת אם ההתקשרות העיקרית לא לאמא. אחרת יש כזה דבר "התקשרות לא בטוחה").

בירור ראשוני לגבי ההתקשרות נעשה בעזרת השאלות שרשמתי:
השאלות הקבועות: כשהוא נופל ומקבל מכה, למי הוא קורא לנחם אותו? כשהוא נבהל ממשהו, למי הוא נצמד? כשהוא חולה, מי הוא מעדיף שיטפל בו?)

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

איך לדעתך זה קשור?
בטח קשור.
זה כמו לחכות לזכייה בטוטו בלי למלא...
אני מאמינה שאם תבלי איתו ביחידות הרבה שעות הקשר שלכם יכול להתחזק.
כל דבר שאנחנו משקיעים בו - צומח. לא?

[אולי_לא_התקשתי_לאמא_שלי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אם בתקופה, שהתינוק בדיוק מגבש את ההבנה הסופית מי אמא שלו, חל איזשהו שבר לא מוצלח בתהליך הזה - אז כן, זה עלול להיות בלתי הפיך.


הקדמה:
בגיל שישה חודשים אימא שלי חזרה ללמוד בעיר אחרת ואני גדלתי אצל סבתא שלי (וסבא) והוריי היו מבקרים אותי בסופ"שים. בגיל שנתיים, אמא שלי סיימה את לימודיה ועברתי לגור עם הוריי בעיר אחרת...
גם אני וגם אימא שלי חושבות שהניתוק הרגשי שיש ביניינו שורשיו מהתקופה ההיא...
תמיד חשבתי שאתחבר עליה אחרי שגם אני אהפוך לאם והנה אני אימא וזה הרחיק אותי ממנה, הפעם אולי סופית.
צר לי על זה. לאמא שלי מאוד קשה עם זה.
האם יתכן שזה המקרה שלנו?
סבתא לי נפתרה לפני שהשאילה הזו התחילה לעסיק אותי...

בירור ראשוני לגבי ההתקשרות נעשה בעזרת השאלות שרשמתי:
השאלות הקבועות: כשהוא נופל ומקבל מכה, למי הוא קורא לנחם אותו? כשהוא נבהל ממשהו, למי הוא נצמד? כשהוא חולה, מי הוא מעדיף שיטפל בו?)
האם השאילות הבירור עבור ילד בן שנתיים יכולות להתאים גם עבורי?
אין לי שום צורך ביחסים איתה היום וכבר הרבה שנים. ההפך נכון, היחסים שלנו קשים עבורי.

[פלוני_אלמונית*]

קשה לדעת מתוך התיאור מיהי הדמות שאליה הילד התקשר, לדעתי.
מאד לא סביר בעיני שזה האבא, גם אם הילד מעדיף אותו בבירור כרגע. גם בגלל העובדה שהוא חוזר הביתה מאוחר (האם תמיד זה היה כך?) וגם כי ההתנהגות שלו משפיעה בצורה הכי משמעותית על האם.
אמנם חמישה חודשים זה גיל מוקדם לגמילה מהנקה, לדעתי, אבל זה גם לא מעט.
שמונה חודשים זה גיל לא פשוט בשביל פרידה, אבל עד אז סביר להניח שהילד התקשר אל האם.
אם הולכים ע"פי המושגים של בולבי אולי מדובר כאן בהתקשרות חרדה נמנעת.
זה אומר שעל אף הקשיים, נראה שהתקשורת הרגשית העיקרית היא מול האם- גם כשהוא מעדיף אחרים, הוא בעצם מנסה לומר משהו לאמא.
מה שבטוח שהאם חייבת להתנקות לגמרי מכל רגש אשמה שעולה אצלה,
לכבד את הרצון של הילד להיות עם אחרים (אבל לכבד באמת, בלב שלם) ולדעת שהוא בטוח אוהב אותך מאד ומה שלא יהיה, את אמא שלו.
כרגע אולי נראה שהוא דוחה אותך לפעמים, יכול להיות שהוא רוצה להגיד לך משהו בזה, להשיג ממך משהו- זה מדבר אלייך?

[פלוני_אלמונית*]

שוב סתיו יקרה,
קודם כל רציתי לחבק אותך חיבוק גדול...מאוד נגע לליבי מה שפתחת. הכאב שלך מובן וצובט את הלב.
רציתי לציין שאלות לבדיקה ו נועה ברוך הקדימה אותי, אז מצטרפת לכל מה שציינה-
_2 השאלות שעולות לי הן:
האם קרה משהו בחודשים האחרונים, מאז שהילד מתנהג כך כלפיך?
האם קודם לתקופה הנוכחית שבה הוא מתנהג כך חווית תחושה והתנהגות שונים ממנו?
איך מנקים רגשות. האמנם זה אפשרי?
בהחלט אפשרי.
ניקוי הוא בעצם פירוק והתמרה של הקיים למשהו אחר, חדש ובריא יותר. העבודה נעשית בהבנה ומודעות, ואפשר גם להעזר בכלים אנרגטיים_

אני חושבת שאם עניין ההתקשרות היה כ"כ שחור לבן, אז המון תינוקות של כמה הדורות האחרונים היו מעדיפים את האבא. בכל זאת זהו עדיין מצב יחסית חריג ויוצא דופן (יחסית לכמות האימהות שמשאירות את התינוקות שלהם עם השגחה אחרת מלבדן ואינן מניקות). העובדה הזו מעלה את האפשרות בעיני שהסיבה לכך חייבת להיות נוספת או שונה.
לדעתי, כמעט תמיד יש מה לעשות, בייחוד כשבסך הכל הוא עדיין מאוד רך בשנים וכשאת כ"כ כמהה לשינוי ואני מניחה גם מוכנה לעשות הרבה בשביל זה.
הייתי מציעה לך גם להתבונן בתקופת ההריון והלידה עצמה ולראות מה היה שם. לדוגמה, לפעמים ההורים חושבים על הפלה, אינם בטוחים לגבי כמה ההריון רצוי וכו' ולעובר עובר חוסר ביטחון קיומי או שלל אפשרויות אחרות שמשתרשות באמונות העמוקות ביותר שלו כלפי האם, האב והעולם. גם בנוגע לזה יש מה לעשות, כפי שנועה אמרה, בכלים אנרגטיים לדוגמה.
דבר נוסף- ה ת מ ד ה בנוגע להבעת הרצון שלך בקירבתו. את שם בשבילו. את לא מוותרת על הקשר שלכם גם כאשר הוא מעמיד אותו במבחן כ"כ קשה. את לא מבקרת אותו על זה ולא מתרחקת ממנו בגלל זה.
יש לו את הסיבות שלו (יהיו מה שיהיו, גם אם אנחנו לא מבינים לגמרי בנתיים) ואת מכבדת את רגשותיו אך לא מוותרת עליו. אוהבת אותו באהבה שיש לה ביטוי מונכח בכאן ועכשיו- פשוט להיות איתו. הרבה.
אהבה ללא תנאי.

[פלוני_אלמונית*]

תודה לכל המגיבות, אני קוראת שוב ושוב את תגובותיכן, מנסה לספוג, להפנים.

לעדינה - האם לפני שישה החודשים האלו הרגשת שביתך כן היתה קשורה אליך? האם במהלך שישה החודשים ביתך העדיפה את אביה גם כאשר נפלה או היתה במצוקה? ואיך לדעתך חל השינוי - משהו ספציפי שגרם לו?
ברור שכל מקרה שונה, אבל הייתי שמחה ללמוד יותר מנסיונך.

לבשמת -
_יש הבדל באמת בין "התקשרות" ל"העדפה".
קשה מאוד לדעת דרך האינטרנט אם זה זה או לא זה._
ובכל זאת, את יכולה להרחיב בנקודה זו?

לפלוני אלמונית - הדברים שלך מאד מדברים אלי. הרבה פעמים יש לי הרגשה מסוימת שקשה לי להסביר או לתאר במדויק - שבני מנסה להשיג ממני משהו, או "לשחק ברגשותי" - באופן לא מודע כמובן, אבל זה איזהשהוא דפוס, מעגל חוזר שקשה לשבור ולהשתחרר ממנו. יש גם לא מעט מאבקי כוח שרוב הזמן אני מצליחה לעקוף או לנטרל, ובכל זאת מדי פעם יש גם בזה נפילות (ואני מרגישה שנפלתי בהם).
ובכל זאת - איך התקשרות חרדה נמנעת מסבירה שבני מתנהג אדיש / מתעלם ממני, מעדיף את אביו על פני ולא מחפש את קרבתי? את יכולה להסביר יותר?

[א_ל_א_ן*]

שלום לך סתיו היקרה,
אני מאוד מבינה לליבך, שזה מעציב.
אני מציעה להיעזר בכוח שיכול לחבר ביניכם- והוא כוח של מים.
אם תלכי איתו לבריכה, בהכרח תתחבקו. את תקבלי את מבוקשך האימהי, והוא יהנה ממגע עם אמא שלו, ועל בטוח- עם האוכל יבוא התיאבון.
אם בריכה זה מסובך- גם אמבטיה משותפת יכולה לקרב ביניכם.
חוץ מזה- תמיד תזכרי שהחיים ארוכים ארוכים, ואם הדלת שלך נשארת פתוחה, הוא עוד ירוץ בה בשמחה היישר לתוך זרועותיך.

[פלוני_אלמונית*]

אלאן
מנסיוני בקיץ האחרון, לא קל להיות עם בני בבריכה. הוא מתרוצץ וזה מסוכן (פעם אחת לא רצתי מספיק מהר אחריו והוא קפץ לבריכה בלי מצופים, המציל תפס אותו ונזף בי....), מספר פעמים שנכנסתי איתו לבריכה הגדולה הוא היה מאד לא רגוע ולא הצלחתי להרגיע אותו למרות שהחזקתי אותו, ואולי דווקא בגלל זה? כשבני בלחץ זה לא עוזר שאני מחזיקה אותו, ולפעמים נראה לי שדווקא להיפך, זה מלחיץ אותו יותר. זו בדיוק הסיבה שאני מרגישה רע.

[שוב_סתיו*]

משום מה, לא יודעת למה, שתי ההודעות האחרונות שלי נכתבו לא בשמי אלא בשמה של פלוני אלמונית. מצטערת!

[בשמת_א*]

תראי, שוב סתיו, ככל שאת מוסיפה מידע עולים לי עוד רעיונות.
בגלל האדישות שתיארת.
הוא עבר אי פעם איבחון למשהו?

מה לדעתך התשובות על השאלות האלה:
כשהוא נופל ומקבל מכה, למי הוא קורא לנחם אותו? כשהוא נבהל ממשהו, למי הוא נצמד? כשהוא חולה, מי הוא מעדיף שיטפל בו?

אולי לא התקשרתי לאמא שלי:
האם שאלות הבירור עבור ילד בן שנתיים יכולות להתאים גם עבורי?
רק אם יש לך מספיק מידע לענות לגבי עצמך בגיל שנתיים. בגיל בוגר, אין אותו יחס כמו בגיל הרך. אבל לפי מה שאת מספרת, ההתקשרות שלך היתה לסבתא ולא לאמא.

[פלוני_אלמונית*]

ובכל זאת - איך התקשרות חרדה נמנעת מסבירה שבני מתנהג אדיש / מתעלם ממני, מעדיף את אביו על פני ולא מחפש את קרבתי? את יכולה להסביר יותר?
בהתקשרות חרדה נמנעת הילד כביכול אדיש כלפי המטפל ואין לו העדפה מובהקת כלפי האם לעומת אדם זר.
לאחר הפרידה מהאם כשהיא חוזרת, הילד נמנע במכוון מקשר אתה.
ברור לגמרי שמה שהילד עושה זה לא במודע, אבל משהו בתגובה שלך, אפילו משהו שאת מרגישה בינך לבין עצמך, יכול לקבע את זה.
הוא מצליח "להפעיל" אותך וזה מקבע את ההתנהגות שלו.
החלק המשמח הוא שכשאת יודעת את כל זה- את יכולה לשבור את המעגל. במקום להרגיש אשמה ודחויה וכו' פשוט תקבלי את ההתנהגות שלו בפשטות: הוא רוצה את אבא? שיהיה עם אבא.
הוא לא רוצה להתחבק? זה בסדר.
דעי לך שאת מאד חשובה לו, מאד!
את אמא שלו ושום דבר לא ישנה את זה- תשאבי כוח מהידיעה הזאת.
את לא צריכה הוכחה מול הבייביסיטר בצורת חיבוק, או נשיקה לכך שאת אהובה עליו.
גם אם הוא לא יחבק- את עדיין אמו והוא בנך.
כמו שכבר אמרו לך, בזמן שאתם יחד, תמצאי את הרגעים היפים, הנעימים. תנצרי אותם, תרגישי את הנחת.

[שוב_סתיו*]

הוא עבר אי פעם איבחון למשהו?
כן, אצל מרפאה בעיסוק בגלל חשש לקושי בויסות חושי. נמצא שאולי יש קושי קל בתחוםזה, אך לא כזה שמצריך טיפול.



_מה לדעתך התשובות על השאלות האלה:
כשהוא נופל ומקבל מכה, למי הוא קורא לנחם אותו? כשהוא נבהל ממשהו, למי הוא נצמד? כשהוא חולה, מי הוא מעדיף שיטפל בו?_
התשובה לכל השאלות האלו: אם אבא לא נמצא - יבוא אלי, גם אם יש בבית את האחים הגדולים, או סבתא או מישהו אחר. . אם אבא ואני נמצאים - ילך / יקרא בדר"כ לאבא.

[שוב_סתיו*]

_ברור לגמרי שמה שהילד עושה זה לא במודע, אבל משהו בתגובה שלך, אפילו משהו שאת מרגישה בינך לבין עצמך, יכול לקבע את זה.
הוא מצליח "להפעיל" אותך וזה מקבע את ההתנהגות שלו._

זה מרגיש לי מאד נכון, אבל עדיין לא מצליחה לשבור את המעגל הזה!

[עדינה_ניפו*]

האם לפני שישה החודשים האלו הרגשת שביתך כן היתה קשורה אליך?
כן, למרות שהיה לה קטע מוזר במשך כמה חודשים כשהייתה ממש קטנה (אולי חצי שנה משהו כזה) שגם אז היא העדיפה אותו ולא רק אותו כל גבר אחר עד זקנים מאד!
היינו עוברים ברחוב ליד זכר (מגיל בערך 18+) והיא הייתה מושיטה את הידיים שלה אליו ואז אם לא הייתי מעבירה אותה אליו היא הייתה מתחילה לבכות ואם היא היתה מגיעה לידיים שלו (מזכירה לכם שהוא היה לרב זר מוחלט) היא לא הייתה מוכנה בשום פנים ואופן לחזור אלי.
התופעה המשונה הזאת נמשכה במשך כמה חודשים טובים.
אנשים נדהמו מזה. זאת באמת הייתה תופעה יוצאת דופן (-:
(כל הגברים חשבו שהם נורא מיוחדים ונהנו מתשומת הלב שלה, לא קלטו כמובן שאין לה העדפה, העיקר שיהיה ממין זכר D-: )



האם במהלך שישה החודשים ביתך העדיפה את אביה גם כאשר נפלה או היתה במצוקה?
במפורש כן. אבל אם אבא לא היה בסביבה היא כן הייתה באה אלי.


ואיך לדעתך חל השינוי - משהו ספציפי שגרם לו?
לא יכולה לשים את האצבע על משהו מיוחד שהשתנה. לא יודעת מה גרם לשינויים.
אבל אם לומר לך את האמת לא חיפשתי יותר מידי את הסיבה כי זה לא הפריע לי בשום צורה. להיפך, אהבתי את זה.

לא פעם קרה לי גם שהיא רצתה להישאר עם אמא של אחת החברות שלה, עלתה על אותה אמא ולא רצתה לחזור אלי, העניין הוא שזה כלל לא מפריע לי, זה משעשע אותי.
אבל אולי המצב אצלך יותר קיצוני, אני לא יודעת. קשה נורא לדעת או להבין את המצב דרך המחשב לכן לדעתי טוב שתעני בינך לבין עצמך על השאלות שנשאלו ותחשבי עם עצמך מה מרגיש לך נכון, לא נכון, נוגע בעניין, נוגע בך...
לדעתי קשה לייעץ ממש בצורה כזאת מבלי לראות אותך ואת הילד.

בהצלחה

[בשמת_א*]

התשובה לכל השאלות האלו: אם אבא לא נמצא - יבוא אלי, גם אם יש בבית את האחים הגדולים, או סבתא או מישהו אחר. . אם אבא ואני נמצאים - ילך / יקרא בדר"כ לאבא
המממ. אוקיי, זה כבר אומר לך שאת מאוד חשובה. גם אם הוא מעדיף את אבא. לא לזלזל בזה.
יכול להיות שכרגע, לא הייתי מציעה לך בכלל לעשות עבודה מול התינוק, אלא רק עם עצמך. להתחזק בתוכך. להאמין בעצמך. לבנות בתוכך ביטחון ואהבה לעצמך. זה יתבטא ביחסים עם הילד ויחול שם שינוי.

[נועה_ברוך*]

לא הייתי מציעה לך בכלל לעשות עבודה מול התינוק, אלא רק עם עצמך. להתחזק בתוכך. להאמין בעצמך. לבנות בתוכך ביטחון ואהבה לעצמך. זה יתבטא ביחסים עם הילד ויחול שם שינוי.
מחזקת את הרעיון הזה.
חשוב שתביני שהילד מפעיל אותך ומכוון אותך להתבוננות מעמיקה
אני נוברת בענין שוב ושוב ולא מצליחה להבין מה קורה פה ויותר חשוב - איך אפשר לשנות את זה.

התקופה היא כזו שאנשים נדרשים לפנות פנימה ולעשות תהליך של התבוננות, מודעות, שינוי וצמיחה. הילדים החדשים מביאים איתם את הבשורה הזו, כל אחד בדרכו המיוחדת והייחודית.
בנך מעורר אצלך כאב ומעלה מצוקה והמשמעות של הדבר היא שאת נדחפת לבחון את עצמך, להכיר, להכיל ולקבל, ולצד זה גם להשתנות ולצמוח

הוא בקושי הסתכל עלי וכשביקשתי חיבוק - פשוט סרב. וזו אפילו בייבי סיטר די חדשה...... היה קשה ודי משפיל לשמוע את הצעירה הזו אומרת לו בקול משדל "תן חיבוק לאמא, למה אתה לא נותן חיבוק לאמא?" חשבתי שאני רוצה למות
פגשתי סיטואציות כאלו שעבדתי עם ילדים, לעיתים הילד מביע דווקא את העובדה כי היית חסרה לו. הוא כועס על שלא היית איתו כ"כ הרבה שעות.

יש סיכוי שבנך "קולט" את האכזבה שלך מהתנהגותו ובכך את משתדלת יותר אולי, ואולי זו הדרך שלו להניע אותך אליו.
המניעים שלו הם נסתרים, ולא נכון לנסות ולנתח אותם.
נכון לבדוק איך את לא נחלשת וכואבת את ההתנהגות שלו ומבעד למציאות מצליחה לראות שהוא אינו פועל כדי להכאיב לך, ואין כאן אשמים!
את חייבת לזכור שאת עושה את הטוב ביותר שאת יכולה ולא להלקות עצמך על פעולות העבר, זה לגמרי לא יועיל, להפך. יזיק.
כרגע את צריכה לעבוד על הפגיעות שלך, ממש להתעלות מעל לכאב ולהבין שאין כאן משהו נגדך.
אם תצליחי להסכים שאת עושה ככל יכולתך (ולא תנסי לעשות מעבר ולרצות) ופשוט תניחי לו להתנהג כפי שהוא, להיות מי שהוא, לבוא אלייך כשהוא מרגיש צורך. זה יקרה!
אם את פגועה את חוסמת אותו מלהתקרב אלייך ולכן זה האינטרס שלך לפוגג את הפגיעות.
את בוודאי לא רעה וגם לא גרמת לו נזק כזה שיש סיבה שהוא לא יאהב אותך!!
לדעתי ההתנהגות שלו כרגע היא בעיקר מראה לעלבון והפגיעות שלך, הכאב הזה מוביל לכך שהאכזבה ממנו גדולה. וזה מגדיל את הפער בינכם.
את זה חשוב לצמצם. זו העבודה שלך. פשוט אבל לא קל.
בהצלחה וחיבוק גדול לדרך .

[שוב_סתיו*]

כרגע את צריכה לעבוד על הפגיעות שלך, ממש להתעלות מעל לכאב ולהבין שאין כאן משהו נגדך.
אם אני מבינה נכון יש פה מעגל סגור שחוזר על עצמו: אני נפגעת מהתנהגותו כלפי - מרגישה חסרת ערך וחסרת בטחון - הוא חוזר על ההתנהגות שלו כלפי.
צריכה לשבור את המעגל, אבל זה לא כל כך פשוט....

יכול להיות שכרגע, לא הייתי מציעה לך בכלל לעשות עבודה מול התינוק, אלא רק עם עצמך. להתחזק בתוכך. להאמין בעצמך. לבנות בתוכך ביטחון ואהבה לעצמך. זה יתבטא ביחסים עם הילד ויחול שם שינוי.
לבנות בטחון ואהבה לעצמי, גם זה לא קל כמו שהייתי רוצה....

לעדינה -
אבל אם לומר לך את האמת לא חיפשתי יותר מידי את הסיבה כי זה לא הפריע לי בשום צורה. להיפך, אהבתי את זה.
אולי זה בדיוק מה ששינה את המצב?

שוב תודה לכל המגיבות, אני חוזרת וקוראת שוב ושוב את כל התגובות, כל פעם קולטת תובנה אחרת.

[תבשיל_קדרה*]

ספרי (או הזכרי ואל תכתבי פה, אם זה אישי לך מדי) קצת על הגדולים. אולי משם תוכלי לשאוב בטחון באמהותך, בטחון בהיותך אהובה, ואולי גם תזכרי שילדים עושים כל מיני דברים מכאיבים/מרגיזים, ולך יש יכולת להכיל את זה.

[עלומה*]

לבנות בטחון ואהבה לעצמי, גם זה לא קל כמו שהייתי רוצה....

כל אחת מהנשים שבשמת הזכירה למעלה טובה מאוד בלעזור בזה. זה בהחלט תהליך שמצריך עזרה.
את יכולה להיכנס לדפי הבית שלהן ולשאול אותן אם הן מוכנות לבוא ולעזור @}

[סאלי_תדמור*]

שלום לך @}

קראתי את הדיון שלך.
אני חושבת שחלק מהעניין טמון בדינמיקה שכבר נוצרה, שאת נפגעת ומוטרדת והוא מרגיש את זה, וזה גורם לו (משום מה - יש הרבה סיבות) להמשיך. יתכן שזה חלק מהעניין. זה קרה לי הרבה פעמים (עם דברים אחרים כמו מכות או יריקות) שנכנסתי לאיזה בור כזה, שאני כועסת ואז הילד עושה "דווקא". כשאני עצמי יצאתי מהבור שלי (של כעס והתעקשות), זה נעלם.
תמיד אפשר להסתכל קדימה, ולבנות קשר. יש אנשים שהוריהם הרביצו להם והיום הם בקשר אוהב. מזה שהיה לך קשר חם עם ארבעת ילדייך אני מסיקה שאת אמא חמה ואוהבת.
הנקודה העיקרית שתעזור לך כיום, אני חושבת - ויתכן שלא תעשי זאת בעצמך אלא תצטרכי ליווי כלשהו - היא הסתכלות יותר על הקשר ועל הבניה שלו, מאשר על זה שאת לא בסדר, או שהילד לא בסדר, או שמה שעשית בעבר לא היה בסדר, או כל מיני האשמות כאלה. ברגע שתוכלי לעשות את ההסבה הזו בהסתכלות - אני חושבת שהקשר שלכם יתחמם מהר מאוד.

בהצלחה

[נועה_ברוך*]

_כרגע את צריכה לעבוד על הפגיעות שלך, ממש להתעלות מעל לכאב ולהבין שאין כאן משהו נגדך.
אם אני מבינה נכון יש פה מעגל סגור שחוזר על עצמו: אני נפגעת מהתנהגותו כלפי - מרגישה חסרת ערך וחסרת בטחון - הוא חוזר על ההתנהגות שלו כלפי.
צריכה לשבור את המעגל, אבל זה לא כל כך פשוט...._
זה לא קל כי את נדרשת לעבור משהו פנימי ועמוק אל מול הפגיעות והערך העצמי. כולנו נדרשים לעבור את זה! את לא לבד!
קחי את ההזדמנות הזו שנפלה בידייך.
מוזמנת לפנות אלי במייל ואשמח להנחות ולתמוך אותך @}

[אבישג*]

לשוב
קחי את הדברים כאן בפרופורציה.
האתר מאוד מעניין והאנשים מיוחדים ומדהימים אבל הקו כאן די ברור והוא רואה באופן שלילי ביותר גידול ילדים בשיטה המערבית ולא לפי עיקרון הרצף.
לא בטוח שהבעיה היא דווקא בכך שהוא היה במעון וינק (לא עלינו) רק עד גיל חמשה חודשים. אז אם הדברים עוזרים לך סבבה ואם לא חפשי כיוונים אחרים.

[נועה_ברוך*]

אבישג, זה נכון שהקו של האתר הוא ברור אבל יש כאן אנשים שונים וגישות שונות.
בעיקרון בדף הזה הבעיה של הפותחת אותו הובהרה והדרך המקובלת היא לתמוך ולנסות לעזור לה, ובוודאי לא להאשים

[אמא_בבית*]

רק להוסיף לדיון שאצלי כל הילדים סביב גיל שנתיים גילו את אבא והעדיפו אותו. כמו שסתיו מתארת, כשהוא לא היה הם כן באו אלי אבל כשהוא היה בסביבה, הם פנו אליו. זה נמשך בדרך כלל כמה חודשים עד שנה והתאזן. אולי עם הבת הראשונה הייתי מוטרדת מזה וקצת נעלבתי, אני כבר לא ממש זוכרת אבל ברור שעם הילדים הבאים נהניתי מזה מאוד.
השאלה גם איך היה עד עכשיו. אם עד עכשיו הילד היה צמוד לאמא, בתהליך טבעי הוא מרחיב את העולם שלו למבוגר השני הכי קרוב אליו.
לפחות אצלינו, לא ראיתי שום בעיה בהתקשרות הראשונית אלא להפך, התקשרות ראשונית טובה שנותנת ביטחון להתקשר לאט לאט לעוד דמויות משמעותיות מסביב וכמובן שאבא החשוב בהן.

[שוב_סתיו*]

שאצלי כל הילדים סביב גיל שנתיים גילו את אבא והעדיפו אותו. כמו שסתיו מתארת, כשהוא לא היה הם כן באו אלי אבל כשהוא היה בסביבה, הם פנו אליו. זה נמשך בדרך כלל כמה חודשים עד שנה והתאזן.
האם זה כולל סיטואציות כמו שהיתה הבוקר, שהילדון בידיים שלי אבל ברגע שרואה או שומע את אבא מתפתל ורוצה רק לעבור אליו. אבל מיותר לציין שההיפך לא קורה (מסרב בתוקף לעבור אלי מהידיים של אבא)?

השאלה גם איך היה עד עכשיו. אם עד עכשיו הילד היה צמוד לאמא, בתהליך טבעי הוא מרחיב את העולם שלו למבוגר השני הכי קרוב אליו.
לא, לא יכולה להגיד שקודם היה צמוד אלי, בכלל לא. אבל לא העדיף את אבא על פני בצורה נחרצת כמו עכשיו.

[פלוני_אלמונית*]

אני דווקא רואה כאן משהו שונה: לי נראה שהילד קורא לך בקול רם מאוד. אני לא יודעת מה התחיל את המעגל הזה, אולי היה משהו שהכעיס אותו שאת אפילו לא יודעת עליו, ואז הוא התרחק ממך, אבל זה לא כי הוא רוצה להיות רחוק ממך, אלא כי הוא מבקש ממך שתראי לו שהאהבה שלך אינה תלוייה בדבר. אל תוותרי עליו.
אצלנו בבית יש כלל "לא מסרבים לאהבה". מה הכוונה? שאם יש ילד שנכנס לתקופה של "תעזבו אותי / אל תגעו בי" אנחנו לא מקבלים את זה. אני חושבת שזה אולי בניגוד למקובל כאן בקהילה, וזה לא שמכריחים לקבל נשיקה מדודה מעצבנת, אבל לאהבה של אמא ואבא לא מסרבים. ובסופו של דבר, הילדים מתים על זה, זה ממיס אותם, זה פותח אותם.
זה לא יכול לבוא מהמקום של העלבון שלך, כי אז זה בא לענות על הצורך שלך, ולא שלו. אבל ברגע שאת תתחברי לצורך שלו בך, למרות איך שהוא מתנהג, את תפסיקי להתחנן לחיבוק, ותתחילי להודיע לו שמתחבקים, ואת לא תאמיני כמה מהר הוא יישר קו עם זה. לא ממקום של כניעה, אלא ממקום של רווחה, שלמרות ההתנהגות שלו את עדיין אוהבת אותו. לילדים זה לא מובן מאליו.

כשאני הייתי קטנה התנהגתי כמוהו, ואמא שלי ויתרה עלי. היא הפסיקה לגעת בי, אני כבר לא זוכרת באיזה גיל, ותמיד הוכרזתי במשפחה "הילדה של אבא". זה כאב שילך איתי כל החיים, למרות שסלחתי לה, והיחסים בינינו היום מצויינים, החוסר תמיד יישאר. ואני עדיין לא מסוגלת לגעת בה.

[עולם_חדש_מופלא*]

האם זה כולל סיטואציות כמו שהיתה הבוקר, שהילדון בידיים שלי אבל ברגע שרואה או שומע את אבא מתפתל ורוצה רק לעבור אליו. אבל מיותר לציין שההיפך לא קורה (מסרב בתוקף לעבור אלי מהידיים של אבא)?
זה קורה לנו תמיד!
אבל זה נראה לי בגלל שאבא פחות נוכח (מבחינת שעות), ויש לו מעין חרדת נטישה כלפיו.

אצלנו גם כשהוא חולה הוא לא מוכן לבוא אליי, רק להנקות. ולפעמים זה כך גם כשהוא עייף.
אני שמחה בשביל אישי, ונהנית מהמנוחה.

אני מצטרפת לעדינה ואחרות, וממליצה לך לנסות ליהנות מזמן איכות עם הילדים האחרים, ובעיקר לשמור על זמינות שלווה שלך מול הקטן.

אני חושבת שחשוב שתשדרי לו שאת זמינה בשבילו, בלי כפייה (לנסות להימנע מאמירות כמו "תן חיבוק לאימא"), ושתשדרי יציבות (ז"א, שלא ירגיש שזה מערער אותך).


בהצלחה. תמשיכי לכתוב

[שוב_סתיו*]

באתי הביתה היום עם הרבה תובנות, החלטות חיוביות, מוטיבציה... אבל זה ממש לא פשוט. כל הזמן להתגבר, להתעלם, לדלג מעל המהמורות, מעל מאבקי הכוח, להמשיך לסחוב וגם להראות חיוך....
לפעמים נראה לי שאני באיזה שהוא מבחן מתמשך ומתמשך. טוב, לא התכוונתי להתלונן, התכוונתי לומר שאני לוקחת הרבה מכולכן וממשיכה לנסות ולנסות ולנסות....
עדכונים יבואו (והלוואי שבאמת יהיו לי חידושים לטובה לספר).
שוב תודה ולילה טוב.

[אהבת_עולם*]

מעניין אותי אם בין שאר הרגשות שלך עולה בך גם כעס כלפיו?

[שוב_סתיו*]

מעניין אותי אם בין שאר הרגשות שלך עולה בך גם כעס כלפיו?

כן. יש מידה מסוימת של כעס, נראה לי שעלבון תמיד מעורב בכעס מסוים.

יש גם הרבה מאבקי כוח שאני שמה לב שקורים יותר איתי - יותר פעמים ובעצמה יותר גבוהה מאשר עם אחרים.
הילדים הגדולים מוותרים לו או מסיחים את דעתו במשחק / השתוללות - זה בדר"כ בעניני צעצועים או ממתקים וכו', ולי נראה שהוא זורם איתם יותר מאשר איתי. איתי המאבקים הם בדברים יותר הכרחיים לצורך השגרה והתפקוד כמו סרוב לשים חיתול, להתלבש, לצחצח שיניים, ללכת לישון, וכמובן לאכול - בהם שמתי לב שהוא מתנגד הרבה פחות כשאבא עושה אותם איתו.
מעבר לכך, שמתי לב שיותר ויותר הוא עושה לידי דברים שיודע שלא יגרמו לי שמחה וממש מחפש לראות את התגובה שלי (פותח ארון ומוציא בקבוקים או אריזות אוכל ומנסה לפתוח אותם, שופך עלים או סכו"ם על הרצפה, שופך מים או חלב על הרצפה). אני מאד מנסה במידת האפשר להתעלם ולא להראות לו שאכפת לי, כי כל תגובה שלי שמראה שאכפת לי מהפעילות הלא רצויה הזו רק גורמת להמשך הפעילות ובמהירות ועצמה גבוהות יותר לפעמים זה גם יכול להגמר בהתקף זעם של הילדון ..... אבל לא חושבת שאוכל לומר שאני נקיה מכעס ברגעים האלו.

מעבר לכך, יש רגעים בהם אני מסתכלת על המצב הזה שאני נמצאת בו, שמעסיק אותי כל כך הרבה, שגורם לי לתשישות, דכדוך וחוסר בטחון ואני כועסת. לא בטוחה על מי (אולי על עצמי?)- אני מבינה שהילדון אינו מודע להתנהגותו, שככל הנראה מחפש / רוצה / בודק משהו לגבי (הלוואי וידעתי מה, הלוואי וידעתי איך לתת לו), אבל יש רגעים שאני שואלת למה זה מגיע לי , למה לא יכלו הדברים להיות פשוטים, זורמים, נורמאליים יותר.

[אמא_בבית*]

אני חושבת שהוא רוצה תשומת לב שלך. התעלמות מהמעשים המציקים לא עוזרת כי אם המטרה שלו היא שתשימי לב, הוא ימשיך עד שתהיי איתו.
במקרה כזה, הייתי מפנה זמן קבוע להיות רק איתו, מנסה לעשות איתו דברים נחמדים וכו'. לא מוותרת על דברים שחייבים ולא נמנעת מעימותים איתו סביב צחצוח שיניים וכו' אבל במקביל מעשירה את הקשר בעוד תחומים.
במקביל, לא יזיק אם בעלך יפגין את אהבתו אלייך בנוכחות הילדים, יגבה אותך בהתמודדויות עם התינוק ויהיה איתך "יד אחת" בכל מה שאפשר. שהילד ירגיש פחות ופחות שהוא צריך לבחור ביניכם.
יש רגעים שאני שואלת למה זה מגיע לי , למה לא יכלו הדברים להיות פשוטים, זורמים, נורמאליים יותר.
המשפט הזה מאוד נוגע לליבי. זה פשוט ככה, זה לא מגיע לך ולא לו אבל לפעמים יש ילדים שצריכים יותר השקעה ומחשבה וזה מה שצריך עכשיו.

[תבשיל_קדרה*]

קשה לך, לא תתלונני?
הרגישי חופשיה לתאר את התהליך, כולל הקשיים, כולל הבאסה מהקשיים

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

הוא ימשיך עד שתהיי איתו.

[יונת_שרון*]

אני גם חושבת שכדאי לתת לו תשומת לב כשאת רואה שהוא מנסה להשיג אותה.
אם את רוצה, את יכולה אפילו להגיד בטון נייטרלי ״אני רואה שאתה רוצה תשומת לב״ כשאת מפנה אליו את מלוא תשומת הלב שלך -- כולל מבט, הפניית הגוף אליו, ירידה לגובה שלו, וכמובן להניח בצד את מה שעסקת בו קודם.

[שוב_סתיו*]

_קשה לך, לא תתלונני?
הרגישי חופשיה לתאר את התהליך, כולל הקשיים, כולל הבאסה מהקשיים_

עוד תצטערי שהזמנת אותי להתלונן. בזמן האחרון נדמה לי שזה תחום ההצטיינות שלי, ואולי גם היחיד שבו אני מצטיינת לאחרונה....
כן, כן, ההזמנה שלך נפלה לי ביום בכייני במיוחד. אחרי ערב לא רגוע (ספרתי 3 מאבקי כוח) ישנתי רע מאד בלילה וקמתי כדי לגלות שגם הילדון קם במצב רוח בכייני מן הרגיל, היה רגזן עם כולם (אפילו עם אבא ברגע מסוים!) וכשהגיע הזמן ללכת לגן - כלומר לבוא איתי, נצמד לאבא ובסוף נפרד מממנו בבכי קורע לב, משהו די נדיר אפילו לגביו.
כל הבוקר אני מסתובבת עם תחושת כבדות, וזה לא רק בגלל שאני עייפה, אני מרגישה חסרת ערך כיוון שאני לא מצליחה להתמודד עם הסיפור הזה וכיוון שזה כל כך משפיע עלי.
אני מייחלת לאיזה שהוא שינוי ( אפילו משהו חיצוני, משהו שיסיח את דעתי) משהו שיחתוך את ההרגשה הרעה המתמשכת הזו, שנראה ששום דבר לא מצליח לשנות אותה.



התעלמות מהמעשים המציקים לא עוזרת כי אם המטרה שלו היא שתשימי לב, הוא ימשיך עד שתהיי איתו.
אני איתו 100%, משתדלת מאד שיהיו לנו גם רגעים יפים וחוויות נעימות ביחד. רק כשהוא עושה משהו שאני מרגישה שזה בכוונה כדי להרגיז אני מנסה להתעלם מאותו מעשה, כי מנסיוני אם אני מתייחסת למה שהוא עושה כרגע הוא רק ממשיך ביותר חדווה ומרץ!

[תבשיל_קדרה*]

אני מייחלת לאיזה שהוא שינוי ( אפילו משהו חיצוני, משהו שיסיח את דעתי)
מה דעתך ללכת יום אחרי הגן למקום חדש? גן שעשועים לא-זה-שאליו-הולכים-כל-יום, יער, ים.

[מונו_נוקי*]

שוב בתו יקרה. נשמע שמאד כואב לך. אבל הילד שלך בגיל 2 , והעבודה שלו עכשיו זה להכריז עצמאות. בעליל הוא מעלה אצלך נושאים לא פתורים וכואבים מאד.
האם זה קשור לציפיות שיש לנו מהילד הקטן ״ התינוק״ של המשפחה? האם זה קשור לילדותו שלך? מה היה מקומך במשפחת הוריך?
אני מבינה שיש לך תחושה רעה. זה סימן טוב! סימן שאת בשלה לעבודה ולשינוי.

[פלוני_אלמונית*]

בעליל הוא מעלה אצלך נושאים לא פתורים וכואבים מאד.
האם זה קשור לציפיות שיש לנו מהילד הקטן ״ התינוק״ של המשפחה? האם זה קשור לילדותו שלך? מה היה מקומך במשפחת הוריך?
מונו נוקי - יש לך אבחנה רגישה מאד. נכון, נכון, נכון.
אני מבינה שיש לך תחושה רעה. זה סימן טוב! סימן שאת בשלה לעבודה ולשינוי
נכון, אבל אני עם התחושה הזו כבר חודשים, כבר חודשים בשלה לעבודה... לפעמים נדמה לי שאני עובדת בניוטרל, משקיעה המון אנרגיות במקום הלא נכון, כי משהו פה לא מתקדם.
הבן זוג אומר לעזוב את זה, להפסיק להתעסק עם זה כל הזמן, והשינוי יבוא.
אבל זה לא סוג הדברים שאפשר להשאיר אותם בחוץ ולסגור את הדלת. זה חלק ממני, איתי כל הזמן.

[עדינה_ניפו*]

נכנסת לכאן לרגע כי אתמול בלילה נזכרתי שבתקופה שהבת שלי העדיפה את אבא שלה היא הייתה לעתים מתעוררת בלילה ובוכה וצועקת ורוצה רק אותו. צורחת עד שהוא היה מגיע (היה מגיע מאוחר מאד מהעבודה) ולא נותנת לי אפילו לגעת בה. רק שוכבת על הספה ומחכה לו ביללות ובכי.
וכשהוא הגיע היא הייתה נופלת לזרועותיו וחוזרת לישון...

[מונו_נוקי*]

העבודה שלנו לפעמים זה להתבשל חודשים ארוכים . את התוצאה רואים זמן רב אחר כך.
למה שלא תוציאי כאן את כל הכאב הזה? את כל הציפיות האלו שלא ממומשות? את הרצון האמיתי, שאני מנחשת למחול שיש לך עם המושג של להיות נאהבת?

[שוב_סתיו*]

מה קרה בימים האחרונים? לא הרבה, בכל אופן לא מה שהייתי רוצה....
מנסה כל הזמן ללכת בין הטיפות - לגלות ענין ולתת אהבה בלי תנאי, אבל מאידך לא להפגע מהדחיה, והיא כל הזמן חוזרת.
מרגישה שזה כמעט לא אנושי לצפות את כל זה ממני.

אתמול והיום ימים רצופי מאבקי כוחות. נראה שכל רגע שגרתי (כלומר דברים שעושים תמיד, באופן רגיל)הוא פוטנציאל למאבק כוח.
מסרב לעלות הביתה כשמגיעים, מסרב לתת לי יד כשעוברים ליד כביש (אני נאלצת לתפוס בכוח ולעבור את הקטע הזה כשהוא נגרר בידיים שלי בועט וצורח, וגם להמשיך עד שמגיעים הביתה וסוגרים את הדלת כי הוא מנסה לברוח חזרה לרחוב. מה אני אגיד לכם - זו הרגשה א-י-ו-מ-ה). מסרב לאכול, מסרב לשבת על הכסא הגבוה של הבר - רוצה רק לעמוד עליו וגם לקפוץ. בבוקר מסרב לצאת מהמיטה, מסרב ללבוש חולצה, מסרב לשים סוודר (מתגברת על המכשול הזה - נותנת לו לבחור בין שני סוודרים וזה עובד). מגיעים לאוטו - מסרב להכנס לכסא הבטיחות. נותנת אפשרויות: רוצה לעלות לבד או שאמא תעלה אותך? מסרב לשניהם. בסוף התמזל מזלי - משהו שראה ברחוב הסיח את דעתו ונתן לי להרים אותו ולשים בכסא.
הלילה היתה אפיזודה קשה במיוחד: הילדון התעורר באמצע הלילה בצרחות - אבא אבא. כשנגשתי למיטה שלו - צרחות עוד יותר חזקות: לא! רק אבא. מטיח את המוצץ ברצפה.
אומרת בשקט: אמא פה, אבא עכשיו ישן (מובן שאבא שוכב ער, קרוב לודאי שכל השכונה כבר התעוררה מהצרחות. אבא ואני מספיקים לתאם עמדה בלחישות - אם הוא רוצה משהו באמצע הלילה הוא יצטרך לדעת שגם אמא יכולה לספק את הצורך. לא מוכנים לתכתיב הזה). כך זה נמשך - לילדון יש כוחות בלתי נדלים כשזה נוגע למשהו שהוא רוצה. נמשך כחצי שעה, במהלכם נכנסתי אליו עוד שלוש פעמים וחזרתי בשקט על הדברים. בסוף, הוא צועק: אמא! מוצץ!
פרשנות שלי: "אם אין ברירה (חצי שעה של בכי בצרחות יכולה להתיש אפילו אותי.....)אז גם אמא יכולה לספק את הצורך, אבל מי שבאמת הייתי רוצה לראות פה זה אבא. אבא מנחם אותי, כיף עם אבא. אמא מרגיזה אותי".
אני אומרת לו שקודם ישכב ואז אתן לו מוצץ. לא מסכים. אחר כך מסכים. שוכב ומקבל מוצץ. אני מתיישבת על כסא ליד המיטה ומלטפת לו את היד. הוא לא מתנגד, נרדם.
אני מתוחה כמו קפיץ, מרגישה שבבטן יש לי אבן. כבר לא מצליחה לחזור לישון עד הבוקר.

[אהבת_עולם*]

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אולי תיקחי אותו לישון איתך?
הוא ממש קטן תכלס ושינה ביחד היא מאוד מרפאת...

[רסיסים_של_אור*]

מובן שאבא שוכב ער, קרוב לודאי שכל השכונה כבר התעוררה מהצרחות. אבא ואני מספיקים לתאם עמדה בלחישות - אם הוא רוצה משהו באמצע הלילה הוא יצטרך לדעת שגם אמא יכולה לספק את הצורך. לא מוכנים לתכתיב הזה
למה ? גם ככה תארת יום עם כל-כך הרבה מאבקי כח איתו, אם אבא ער, איזה טעם יכול להיות בלנסות לכופף את הרצון של הילד ? מה בעצם היית רוצה להשיג ? האם את מנסה בכח לשנות את הילד שלך וההעדפות שלו ? אויל הילד הזה מבקש לעזור לך ללמוד את השיעור שהוא קשה במיוחד עבור רובנו (ואולי כולנו ?) שאנחנו יכולים לשנות רק את עצמנו ולשחרר את האחרים לעשות את העבודה שלהם בעצמם, בזמן ובמקום שמתאים להם.
ואם היית יודעת שלנצח הילד הזה שלך יעדיף את אבא שלו, האם תפסיקי לאהוב אותו היום ? שווה להתבונן פנימה ולנסות להבין מאיפה בא הצורך להכנס למאבקי כח עם ילד קטן, מי גימד אותך כשהיית את קטנה ? מול מי היום את מרגישה כל-כך קטנה ונפחדת ? בימים הרבים שאני מבלה עם ילדיי, אני מרגישה שיש לי הזדמנות ללמוד דווקא למחול על כבודי ולא להלחם עליו, ללמוד לתת חיבוק גם ואולי דווקא כשספגתי מהם אגרוף בבטן הרכה בהצלחה

[אפרת_נ*]

אוי, קשה...
אין לי ניסיון רב שנים וילדים, רק אחת בת שנתיים וחצי. אבל הסיפורים שלך קצת מזכירים לי אותה
הקשר שלנו חם וטוב. אבל היא מעולם לא הייתה ילדה 'חמה' פיזית. אולי גם שלך פשוט כזה? היא כן תתרפק עליי כשמתאים לה מדי פעם, אבל לי יש צורך לגעת בה לעתים קרובות הרבה יותר,
והרבה פעמים אני נתקלת בסירוב וזה יכול להכאיב... ואני מזכירה לעצמי שפשוט ככה היא. מאוד אוטונומית לגבי הגוף שלה. ואולי זה לטובה

מה שאת מתארת מזכיר לי את הקשר שלה עם מבוגרים אחרים שאוהבים אותה, מלבדי ומלבד אבא שלה. ההורים שלי למשל- הם מחפשים את קרבתה כל כך ומתאמצים, שהם משדרים כזה
חוסר ביטחון מהול בציפייה שהיא ישר קולטת ונרתעת ממנו. חלק מזה זה לדעתי שהיא בודקת את ה'כוח' הזה שיש לה עליהם- איך הם מתחננים לחיבוק ותשומת לב. וחלק תוצאה של תחושת איום- מן 'התנפלות'
כזאת של אנשים גדולים וחזקים, ציפיה שלהם ממנה, שגורמים לה להשתבלל או להתנגד. אז אולי גם אצלכם זה ככה? כפי שכתבו לפניי- הוא חש כך כלפייך כי את כבר לא במקום של 'פשוט אמא'
בטוחה בעצמה ומובנת מאליה אלא משתדלת מדי וזה מצד אחד מאיים ומצד שני מפתה לבדוק את הגבולות של זה (גם כי זה מאיים), במיוחד בגיל שנתיים?

וגם- יתכן שעם הגדולים שלך הדרך לעצמאות הייתה קלה יותר. אבל הרבה ילדים, וגם שלי, עוברים תקופות של זעם ורוגז ואנטי. אולי יעזור לך לזכור ש:
א. זאת תקופה, זה טבעי וזה יעבור.
ב. אנחנו נוטים להפגין רגשות עזים עם מי שברור לנו שאוהב אותנו. יכול להיות שעם אבא הוא 'לא מעז' כי אבא נוכח מעט ואלו מן 'רגעי חסד' שכדאי לנצל

ועוד משהו- אני חושבת שכשהוא מתעורר בלילה, בעיקר בהתחשב בעובדה שזה גיל של התפתחות פחדים וקושי (והוא ישן לבד אם הבנתי נכון), אני לא בטוחה שזה זמן טוב 'ללמד אותו מי הבוס'. יש לו קושי שאתם לא לגמרי מבינים
(הפרשנות שלך היא לגמרי שלך ). למה לא להקשיב לצורך שהוא מביע ובבוקר לנסות לברר אולי את הקושי איתו?

ועוד משהו קטן- כשאת אומרת רק כשהוא עושה משהו שאני מרגישה שזה בכוונה כדי להרגיז אני מנסה להתעלם מאותו מעשה רק מזכירה להתעלם מהמעשה, אבל לא מהילד!

מקווה שיהיה נעים יותר בקרוב

[רסיסים_של_אור*]

_הקשר שלנו חם וטוב. אבל היא מעולם לא הייתה ילדה 'חמה' פיזית. אולי גם שלך פשוט כזה? היא כן תתרפק עליי כשמתאים לה מדי פעם, אבל לי יש צורך לגעת בה לעתים קרובות הרבה יותר,
והרבה פעמים אני נתקלת בסירוב וזה יכול להכאיב... ואני מזכירה לעצמי שפשוט ככה היא. מאוד אוטונומית לגבי הגוף שלה. ואולי זה לטובה_
לבת השלוש וחצי שלנו יש כבר אימרה שכולנו, כולל הסבתות נאלצים ללמוד לכבד: "אני לא אוהבת נשיקות , רק נשיקות מאבא" ואין מה לעשות ...

[שוב_סתיו*]

כל-כך הרבה מאבקי כח איתו, אם אבא ער, איזה טעם יכול להיות בלנסות לכופף את הרצון של הילד ? מה בעצם היית רוצה להשיג ?

לא מחפשת מאבקי כוח, מנסה לצמצם אותם ככל האפשר. לא מנסה לכופף את הרצון של הילד. מה אני רוצה להשיג? מנסה להשיג שאהיה קצת פחות מותשת, קצת פחות מתוחה.
כשכל פעילות שגרתית - אמבטיה, לבוש, אוכל, התעוררות באמצע הלילה מלווה בדרישה לאבא ובהתנגדות, אז כל פעילות שגרתית היא מתישה מאד.
לא מנסה להכריח את הילד לאהוב אותי או לחפש את קרבתי, זה הרי בלתי אפשרי ואני מכבדת את רצונותיו, למרות שהם קשים לי. אבל אנחנו יכולים לנסות לגרום לכך שפעילות שגרתית יום יומית תהיה קצת יותר זורמת, קצת יותר שגרתית, וזה אומר שהיא יכולה להעשות על ידי שני ההורים.
האם אנחנו עושים את הדבר הנכון? אינני יודעת. אנחנו רק מנסים כמיטב יכולתנו.
גם לי היו ילדים קלים, וחשבתי שאני פשוט טובה בדבר הזה שנקרא להיות אמא. אני לומדת שזה לא רק תלוי בנו וביכולותינו ובתובנותינו, יש גם נתונים שהם פשוט כמו שהם והם לא קלים. אז מנסים, ואולי טועים. וממשיכים לנסות.

[אמא_מתגעגעת*]

כשהוא נופל ומקבל מכה, למי הוא קורא לנחם אותו? כשהוא נבהל ממשהו, למי הוא נצמד? כשהוא חולה, מי הוא מעדיף שיטפל בו?

נראה לי שזה הדף מקווה שזה בסדר לכתוב כאן...

אני מתגעגעת לזמן שהוא שהילד שלי היה בא אליי
עד כמעט שנתיים התשובה לשלושת השאלות האלו היתה אמא עכשיו[בן שלוש ויש לו אחות בת חצי שנה שאמא מניקה ומניקה ומתחבקת איתה הרבה בלילות...]
נראה לי שזה משתנה עם נטייה חזקה לאבא
אנחנו הרבה ביחד אני הוא והקטנה
אבא מגיע אחה"צ מהעבודה...ואז הכל זה אבא...

יש מצב בו דמות ההתקשרות מתחלפת לגמרי?
הוא מביע כעס כלשהוא כלפיי מאז אחותו נולדה בעצם מאז שהייתי בהריון ויותר קשה לי להרים אותו וזה...
אם זאת עדיין יש בנינו קשר עמוק
לפעמים יש לי תחושה שהוא מרגיש שאני יותר קטנה ממנו...
לפעמים אני מרגישה שהוא ממש לא מוכן להקשיב לי...
לפעמים מאד עצוב לי שאני לא המענה הטבעי שלו כמו פעם
מרגישה כאילו בגדתי בו...

[אלינור_בבית*]

_ההורים שלי למשל- הם מחפשים את קרבתה כל כך ומתאמצים, שהם משדרים כזה חוסר ביטחון מהול בציפייה שהיא ישר קולטת ונרתעת ממנו.
חלק מזה זה לדעתי שהיא בודקת את ה'כוח' הזה שיש לה עליהם- איך הם מתחננים לחיבוק ותשומת לב. וחלק תוצאה של תחושת איום- מן 'התנפלות' כזאת של אנשים גדולים וחזקים, ציפיה שלהם ממנה, שגורמים לה להשתבלל או להתנגד. אז אולי גם אצלכם זה ככה?_
אצלנו זה ככה בדיוק.
זה דפוס אופייני אצל ילדים עם רגישויות יתר, עם סבא וסבתא הבעיה הזאת מאד באה לידי ביטוי כי יש להם ציפיות וגם כי הם לא מבינים ממש לעומק מהי רגישות יתר, מה שמחריף את הציפיות ואת חוסר האונים של הילד/ה.
סתיו,
נסי להרגיש ביחד איתו איזה מגע הוא מעדיף.
מנסיון הרבה פעמים ילדים שהם רגישים נרתעים ממגע שבא ממקום של ציפיה. כשאת יוצרת אינטראקציה איתו נסי לראות רק אותו ולהיות כולך הרצון שלו, בלי רצונותייך.
עם הילדה שלנו זכינו ללמוד שכמה שיותר משחררים ככה זה בא, וזה עובד.
מאד יכול להיות שהכעס שלו אלייך בא מתחושה שאת לא מבינה אותו, והוא מאותת לך.

[שוב_סתיו*]

זה דפוס אופייני אצל ילדים עם רגישויות יתר
זה מעניין מאד, את יכולה להרחיב? את מתכוונת לרגישות תחושתית? כי אני חושבת שהילדון כן סובל מרגישות כזו, למרות שבאבחון של מרפאה בעיסוק היא אמרה שהבעיה היא ברמה שאופיינית להרבה ילדים בגיל הזה ואינה מצדיקה טיפול מיוחד (?).
האם זה קשור גם לקושי להסתגל לסיטואציה שמשתנה - למשל אם הוא נמצא עם אחד מבני הבית ומישהו נוסף מבני הבית נכנס (אחד האחים הגדולים למשל), הרבה פעמים ברגעים הראשונים יש התנגדות לזה שנכנס. היחיד שאף פעם לא נתקל בכזה יחס, כלומר: תמיד מתקבל בשמחה גלויה - זה אבא.

_עם הילדה שלנו זכינו ללמוד שכמה שיותר משחררים ככה זה בא, וזה עובד.
מאד יכול להיות שהכעס שלו אלייך בא מתחושה שאת לא מבינה אותו, והוא מאותת לך._
משחררים באיזה מובן? תוכלי לפרט?
ובהקשר זה - אני לא מבינה אותו ואבא כן? אני מנסה להבין.

[רסיסים_של_אור*]

אני לא יודעת אם הכוונה היתה לרגישות יתר תחושתית או למשהו רגשי. יש את הספר "אדם רגיש מאד" ואולי באופן דומה הכוונה כאן לילדים רגישים מאד. שוב אני יכולה לתאר את זה מהילדים שלנו שכשהסבתות/בני דודים וכו' עטות/עטים עליהם הם מתכווצים וקופאים לגמרי ואחר כך יכולים ממש לפתח מחלת חום. הם צריכים שיכבדו את המרחב שלהם ויתנו להם להרגיש מספיק בטוחים ושהאחר יכבד את הקצב שלהם להשתחרר ולהפתח ולא יכפה את עצמו עליהם. זה באמת משהו שלסביבה נורא נורא קשה להבין ויש נטיה מאד להעלב מהם ובתור אמא שמלווה אותם זה לא קל לראות את האכזבה של בני משפחה אהובים וחוסר ההבנה שלהם ומצד שני לנסות לתמוך וללוות את הילד שלך בתהליך הזה (בעיקר כשהם קטנים קטנים) .

תראי, הבת שלי, שהיא היחידה מבן ששת ילדינו (האחרים בנים), שאני אוהבת אותה מאד מאד מאד, מלמדת אותי שיעור מאד גדול במקום שלי למולה ושיעור גדול ב"מה זו אהבה". כבר חודשים שאני מספרת לה בסוד (זה מין משחק כזה שיש לי עם כל ילד) כמה אני אוהבת אותה והיא בחזרה לוחשת לי באוזן כמה היא אוהבת את אבא שלה. אני מודה שיש בתוכי גם את המתכווצת אבל אני לומדת לאט לאט להגיב בחיוך גדול ופשוט לחזור על מה שהיא אמרה לי כהוכחה לזה שאני משתדלת לקבל ולכבד את הרגשות שלה (ביני לבין עצמי אני צוחקת שאם היא כל-כך אוהבת את אבא שלה אני יכולה לפחות להתיימר שנתתי לה אחלה דוגמא אישית איתו ) כמו בהרבה דברים עם ילדים אני מגלה שהכי הכי קשה לי לשחרר את הרצון שדבר מסויים ירקה בדרך ובקצב שאני רוצה שהוא יקרה אבל אחרי המכשול המאד גדול הזה הדרך כבר הרבה יותר קצרה ופתאם מה שנראה בלתי מושג (כשניסיתי להשיג אותו בכח) פשוט מתרחש (כשהסכמתי להרפות ולקבל שאולי אפילו לא יקרה לעולם) .

אני מאמינה שתצליחי

[שוב_סתיו*]

כמו בהרבה דברים עם ילדים אני מגלה שהכי הכי קשה לי לשחרר את הרצון שדבר מסויים ירקה בדרך ובקצב שאני רוצה שהוא יקרה אבל אחרי המכשול המאד גדול הזה הדרך כבר הרבה יותר קצרה ופתאם מה שנראה בלתי מושג (כשניסיתי להשיג אותו בכח) פשוט מתרחש (כשהסכמתי להרפות ולקבל שאולי אפילו לא יקרה לעולם).

זה נשמע כמו משפט חשוב מאד. הלוואי ואצליח להפנים וליישם.

[שוב_סתיו*]

ושוב חוזרת לאותו משפט שציטטתי עכשיו, הדילמה הגדולה היא איך לשחרר מבלי לוותר, איך לשחרר את הרצון שזה יקרה אבל להמשיך לאהוב בלי תנאי בכל רגע. איך לשחרר מבלי לסגת - מבלי שהילד שלי ירגיש (עכשיו או בעתיד) שאני מוותרת עליו.
זאת נראית לי הדילמה שאני מתחבטת בה.

[רסיסים_של_אור*]

לי עוזר לשנות כיוון. כלומר, את כל הרצון שלי שהילד שלי יחזור אלי ושהקשר ביננו יתהדק נניח וכו' - אני מפנה למעלה אל אלוהים, מבקשת, מתפללת וככה, מול הילד יקצת יותר נושמת, קצת יותר מקבלת. נניח עם הבת שלי: למרות ההכרזות העקביות שלה לגבי אהבתה לאבא שלה אני ממשיכה לאמר לה שאני מאד מאד אוהבת אותה ומשתדלת להתבונן על רגשות הקנאה שלי ולא להתערבב איתם ולתת להם יותר מדי מקום. אני חושבת ש"לסגת" זה מילה קצת טעונה כי זה מזכיר מוזגים של קרבות. את ממש לא בקרב עם הילד שלך. את שם עבורו - ירצה יקח, לא ירצה לא יקח וזה בסדר גמור. את מבינה ? יש פה הזדמנות די גדולה בעיניי להבין את המקום שלנו כהורים, כמלווים בלי שנתבע מהם בחזרה דבר - וזה קשה מאד מאד מאד במיוחד שאנחנו מכירים דפוסים מאד הפוכים שבהם הורים משאירים בילד תחושה שהוא חייב להם די הרבה אחרי כל מה שהם עשו עבורו וכו' וכו'. אני חושבת שאת ממש לא מוותרת על הילד שלך, להיפך, את מוותרת רק על המאבק איתו ועם רגשותיו

[רסיסים_של_אור*]

חשבו לי באותה נשימה להגיד לך שלאהוב לי תנאי זה דבר מאד מאד קשה. קודם כל ולפני הכל כי קשה לנו לאהוב את עצמנו, על שלל התכונות שלנו (טובות ופחות טובות) בלי תנאי, הכל בחיים שלנו כל-כך מותנה ... וגם חשוב לי נורא להגיד לך שלכתוב לך דברים זה ממש קל אבל ליישם אותם בשטח או אה... מרגיש לי כמו משא ומסע חיי

[שוב_סתיו*]

תודה על הכנות, את מאד אמיתית.
אכן לאהוב בלי תנאי זה קשה מאד.
וזה מפחיד שאולי אם הילד שלי לא יראה לי אהבה / קרבה / צורך, לא אצליח לאהוב אותו כמו שמגיע לו. לא מתוך נקמנות, אלא מתוך פגיעות. כי זה מה שאנחנו עושים בדר״כ: מישהו לא נותן לנו את האהבה שהיינו רוצים לקבל מאותו אדם, ואנחנו נסוגים ומשכנעים את עצמנו שיותר טוב לנו בלעדיו.
האם אצליח לאהוב אותו כמו שמגיע לו למרות שכרגע (ואולי כך יהיה תמיד? זאת אפשרות מאד כואבת אבל קיימת) הוא לא נותן לי - מסיבה כלשהי שאינני מבינה - את האהבה שהייתי רוצה לקבל ממנו?
איך כל זה ישפיע על יחסינו בעתיד הקרוב והרחוק? אלו שאלות שאני כל הזמן שואלת את עצמי.

[רסיסים_של_אור*]

תודה על הכנות, את מאד אמיתית.
אותו דבר לגבייך.

הכתיבה שלך מאד מעניינת אותי ולוקחת אותי לנסות לשאול את עצמי את אותן שאלות. היום למשל, כשמצאתי את עצמי כועסת בלי פורפורציות על אחד מילדיי, רואה את העיניים שלו מתכווצות מבהלה על התגובה המוגזמת שלי ותוהה, מה ישאר לו לעתיד ? האם יצרתי אצלו נזק בלתי הפיך וכו' וכו'. אני לא יודעת. אני יותר ויותר מבינה שאין לי שום מושג מה יהיו ההשלכות של דברים שאני עושה עכשו על העתיד, אפילו לא על העתיד הממש קרוב ולכן אני צריכה לשאוף לעשות טוב וכמו שאמר האיש שלי, לזכור שכל מה שעשיתי עד עכשיו היה בהכרח הכי טוב שיכולתי לעשות באותו רגע נתון...

לפעמים, דווקא כשאנחנו מרפים מהעתיד ולא מנסים להאמין לשקר האשלייתי שמנסה לשגע אותנו במחשבות שמה שיש עכשיו הוא מה שתמיד יהיה, אפשר פשוט לחיות את ההווה ולשחרר ואז לשברירי רגעים פשוט לחיות את החיים. זאת חוויה מדהימה

[אורלי_נ*]

לא קראתי את הכל כי הדף קצת ארוך אבל קראתי מעט בהתחלה.
אני רוצה לשתף לגבי החוויה האישית שלי עם הבכור, היום בן ארבע וחצי.
כשנולד לא אהב להיות במנשא, לא אהב להיות מעורסל בתנוחת תינוק, בגיל צעיר מאוד לא הסתפק בציצי ורצה תוספות מבקבוק וגם אז לא בתנוחת הנקה אלא בישיבה(!) כאשר הוא נשען בגבו אלי והעולם למולו.
מעולם לא נתן להתפנק עליו, לא היה בא להתכרבל במיטה עם אמא, לא אוהב נשיקות ולא מנשק בחזרה.
היה תינוק רגוע וחביב, עירני מאוד, חייכן. בגיל שנה התחיל להראות עדיפות לאבא. הלב שלי נשבר. יום אחד בכיתי לאמא שלי שהילד לא אוהב אותי, הוא לא מתמסר, קשה לי ליצור איתו קשר ריגשי כי הוא כאילו לא מאפשר לי, אני לא מגיעה אליו ויש תחושה מוזרה, כאילו האינטימיות פגומה.
אמא שלי התייחסה לכל העניין בביטול ואפילו לא אגזים אם אומר שכעסה עלי ויותר לא אמרתי לה מילה בנושא. כאב לי הלב בשקט, לבד.
בגיל שנתיים לילד היתה העדפה ברורה לאבא. יום אחד, אני בחיים שלי לא אשכח את זה היינו בים והוא נפל או משהו והתחיל לבכות אבל בכי בכי. היינו עם המשפחה המורחבת ומיד ניגשתי אליו להרים אותו ולהרגיע. הוא לא היה מוכן בשום פנים ואופן להיות אצלי בידיים. התפתל ובכה עוד יותר וצעק "אבא, אבא". מיד אבא בא לקחת אותו ממני והוא התכרבל לו כמו עובר אצלו בידיים(!) הפסיק לבכות ואחרי מספר דקות נרדם.
את ההרגשה שלי אין מילים לתאר. אני לא יודעת איך הצלחתי לנשום בכלל אחרי זה, הכאב, המבוכה, ההלם... האמת, זו חוויה שלעולם לא תישכח מליבי, כל עוד אני חיה.
בקושי רב מאוד עצרתי את הדמעות.
הילד גדל מעט. השלמתי עם העובדה שמשהו פה מעט שונה. אין לי מה לעשות עם זה ולא יעזור כמה אתייסר בנושא. הוא לא מעוניין, לא מצאתי איזשהו פגם ממשי בתיפקוד שלי.
רוב הזמן אני הייתי איתו, אבא היה בא בערב הביתה. זה מה יש.
כשהייתי בהריון השני, מעט לפני הלידה הילד התחיל להגיד לי שהוא אוהב אותי(!!!!!!!:-) ) וביקש ידיים. במשך חודשיים לפני שילדתי הסתובבתי איתו בידיים מהבוקר ועד הערב, מתי שרק רצה, כמה שרק רצה. אמא שלי היתה אומרת שלא בריא לי בחודש שמיני להרים ילד כל כך כבד(הוא גדול) ושזה הרגל לא טוב. לא שמעתי אותה בכלל. חלף לידי.
ילדתי והכל היה רגיל.
היום, הוא בן ארבע וחצי. הוא לא אוהב לנשק, וממעט לחבק ואם מסכים לנשיקה אז בבקשה שזה יהיה על הראש או המצח ו"יבש".
אני לוקחת לפעמים בכוח. אני יודעת שהוא סובל ונהנה באותו הזמן.
הוא יותר מחובר אלי מאל אבא, סומך עלי, בוטח בי.
הוא התחיל ללכת לגן ומספר לי המון על חוויות טובות ופחות טובות שעוברות עליו.
השיחה בנינו היא של אנשים בוגרים רוב הזמן. בעלי התלונן כשלפני מספר ימים הילד בא הביתה בצהריים ושידר עסקים כרגיל. אני הגעתי מאוחר יותר ומיד הילד סיפר לי "אמא היום אני ו@@@ רבנו והוא ניצח אותי".
שוחחנו על זה קצת ונגמר סיפור. בעלי לא מבין למה לא אמר לו מילה.

אני חושבת שרק אמא שחוותה ניכור מצד הילד שלה יכולה להבין לליבה של אם אחרת שחווה כזה דבר.
אני לא מזלזלת חס וחלילה באף אחת כאן, זה פשוט כאב כל כך עמוק ומבלבל, זה לפעמים קשה מנשוא.
אני חושבת, שכדאי להנמיך ציפיות לזמן הקרוב. לא לחפש מה לא בסדר, בך או בו או בכם.
אפשר ליצור קשר טוב גם אם הילד לא כל כך מתמסר, הוא פשוט עובד במישורים אחרים ונראה לי שעם הזמן וההתבגרות של הילד הוא יודע טוב מאוד שאת שם בשבילו, אוהבת אותו, שומרת עליו כשרק יבקש וגם כשלא.
ילדים אוהבים יציבות וקביעות. לדעתי, אין מצב שהוא בגופו, במהותו, יפספס את זה. אדם בריא מרגיש דברים כאלו במהות שלו, סמכי עליו שהוא יודע.
בינתיים, אני שולחת לך חיבוק ענק וגם נשיקה מה, אני לא מספיק טובה?!

[אורלי_נ*]

עכשיו קראתי עוד קצת ואני פשוט בוכה.
קודם כל בנות אני רוצה לומר לכן שאני אוהבת אתכן. אתן כאלו נשמות נבונות.
גם הבן שלי נרתע ממי שמתלהב ממנו מאוד, באמת בא לידי ביטוי סבא-סבתא.
רגישות יתר זה משהו מעורפל כזה שמרגיש לי נוגע במקום כלשהו לחיים שלנו ואני לא יודעת... אני כן יודעת שיש משהו מיוחד בילד שלי, משהו שאף אחד לא מבין, אף אחד לא רואה, אם אני אומרת משהו לא מבינים מה אני "רוצה ממנו". אבל אני יודעת.

[אורלי_נ*]

סליחה על ההתפרצות

[דינה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קראתי חלק מהדף, תכף אמשיך...
רציתי לשאול אם אפשר, איך הייתה הלידה שלו?

[שוב_סתיו*]

אורלי נ - תודה רבה!
בן כמה היה בנך כאשר חל בו השינוי שאת מספרת עליו?
מצד אחד הסיפור שלך מאד מעודד אותי, מצד שני הוא גם בעייתי משהו כי הסיפור שלך מפתח אצלי ציפיה לשינוי - ואני כבר למודת ניסיון שציפיות רוב הזמן מולידות אכזבות.
הייתי רוצה להגיע לאיזשהו איזון רגשי והכרתי לגבי הנושא הזה. משהו שאוכל לחיות איתו גם מתוך ידיעה שאולי השינוי המקווה לא יגיע. אולי המצב הוא כך וישאר כך.
להגיע למצב שגם אם הדברים ישארו במצב הנוכחי עדיין אוכל להרגיש טוב לגבי הבן שלי, לגבי עצמי ולגבי האמהות שלי (מילים, מילים, מילים. כל כך קל לדבר אבל כל כך קשה לעשות...)

[אורלי_נ*]

אוף...מאוד מאוד קשה. כאילו המוח, לא משנה מה אומרים לו מסרב להעביר את המידע ללב. בד"כ כשהייתי מתאפסת על זה הייתי מצליחה לכמה ימים ספורים לשלוט בהרגשה הכואבת אבל מאבדת את זה שוב אחר כך וחוזר חלילה. אני לא יודעת בדיוק מתי זה קרה והאמת שלא מדובר ממש ב"שינוי". תמיד הוא העדיף חברת גברים, לא אהב לשחק עם בנות ועדיף גם שיהיו גדולים ממנו בכמה שנים. מעריץ ממש את בני הדודים הגדולים. כשזה בגיל 4 זה נראה טבעי אבל הוא נולד ככה. הוא מתנסח יפה ומדבר עם מבוגרים כל הזמן,שופע ביטחון ויוזמה, ילך לקיוסק לבד לקנות לו משהו ולעומת זאת עם ילדים בני גילו עשוי לגלות בישנות וחולשה.
בשלב מסוים אני חושבת שפשוט התייאשתי. עברתי שלבים רבים, חוסר הבנה, כאב, בלבול, כעס, טינה, שאננות ובסוף מעין קבלה. אני אומרת "מעין" מכיוון שיש בו עוד כל מיני דברים שאני לא יכולה להסביר במילים שמפתיעים אותי לפעמים, ואפילו שאני מנסה להגיד לעצמי שאני הרי יודעת כבר שהוא לא שגרתי ואמורה לדעת איך להתמודד עם זה אני נופלת לפעמים בכל מיני סיטואציות.
גיליתי שאם אני משחדת אותו בכל מיני אמתלות לתת לי "לב" למשל, שזה בעצם חיבוק, בלי לשים לב הוא משתהה כמה רגעים ואז,אם נעים לו אני יכולה למזמז אותו קצת ולנשק אותו (רק בראש או על הבגדים) ולהגיד לו שאני אוהבת אותו מאוד ואיזה כייף לי שיש לי ילד מתוק כמוהו וכולי.
אני מרגישה שזה חשוב מאוד בשבילו וגם בשבילנו (ובשבילי זה ברור) אפילו שהוא לא יוזם כאלו סיטואציות ולפעמים ממש מסרב.
עכשיו למשל, יש משהו חדש: אסור לי לנשק אותו או לחבק אותו בפרהסיה. הוא מגיב ממש כמו תיכוניסט ואומר "אמא..... נו, לא עכשיו". מוזר, מה אני אגיד לך?
אבל לפעמים, יש נקודות של אור. לפני כמה לילות הוא יצא מהמיטה אחרי שהשכבתי אותו לישון, בא אלי ואמר שהוא רוצה להגיד לי משהו. שאלתי מה, והוא אמר שהוא רוצה לתת לכלבה שהיתה לי על הבירכיים נשיקת לילה טוב. ואז חיבוק ואז הוא ביקש לתת גם לי חיבוק ופתאום אמר "אמא אני מאחל לך שמחר יהיה לך בוקר טוב, ושמחה ובריאות". ברור לך שהתעלפתי, נכון?
מבחינתי הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. זה מה שאני שמעתי ואני נוצרת רגעים כאלו כמה זמן שצריך עד שהם מתרחשים שוב.
לא קל, לעיתים כואב, אבל זה הבן אדם.
אני חושבת לפעמים איך תהיה בת הזוג שלו, מה הוא יעניק לה, איך יראו חייו. זה לא פשוט.

[שוב_סתיו*]

אמנון ותמר - הכל נשמע כל כך מוכר.....
אבל היה לי יותר קל לקבל את הדברים כמו שהם אם הייתי רואה שהוא מתנהג אותו דבר עם אבא. נכון שהוא מטבעו לא ילד שאוהב להתכרבל ולקבל נשיקות, ונכון שאני לא אמורה לעשות השוואות, אבל בכל זאת קשה שלא, בעיני ההבדלים מאד בולטים: ההתרגשות כשאבא בא והעצב כשאבא יוצא , הדרך שהוא כרוך אחריו בכל זמן שבא בבית, העובדה שכאשר הוא מקבל מכה הוא מעדיף להתנחם אצל אבא....אני מנסה כל הזמן להגיד לעצמי שזה לא בגלל משהו שאני עושה או עשיתי, אבל כנראה לא הגעתי עדיין לשלב שאני מסוגלת גם להאמין בכך.

[אמא_אינקובטור*]

גם לי היו ילדים קלים, וחשבתי שאני פשוט טובה בדבר הזה שנקרא להיות אמא. אני לומדת שזה לא רק תלוי בנו וביכולותינו ובתובנותינו, יש גם נתונים שהם פשוט כמו שהם והם לא קלים. אז מנסים, ואולי טועים. וממשיכים לנסות.
צבטת לי צביטה ענקית בלב עם המשפט הזה. למזלי - איזה כיף לי! - למדתי את השיעור הזה עם הבכורה, שהיתה דומה בפעוטותה לילדון שלך, בלי לעבור בדרך בהורות לילד "נוח". לפעמים ממיסה בפניני חוכמה, תמיד פעלתנית, תמיד דעתנית, מאוד קשורה לאבא. כמו שמישהי פעם אמרה לי, יש ילדים שלא נותנים לאמא הרבה משוב חיובי. אצלנו ההריון והחודשים שאחר הלידה היו לא פשוטים כלל, ורגשי האשם חגגו.

הזמן עבר, היא כבר בגיל דו-ספרתי, יש לה אחות צעירה שאיתה הקשר הוא כמו שכולן תיארו - קשר של התאהבות טינאייג'רית ורצון הדדי לכמה שיותר חיבוקים ונשיקות. הצעירה מגיל אפס התרפקה ונמסה עלי והיה ברור מאוד מלכתחילה שהיא ילדה של אמא. איזה הבדל לעומת הבכורה, שגם כשרצתה חיבוק (וכשרצתה היא ידעה היטב לתבוע) היתה נוקשה כמו קרש. היא עדיין קשורה מאוד לאבא שלה ועדין יש להם קשר שהוא שלהם בלבד, לא לי ולא לצעירה אין מקום בו. אבל ככה בלי להרגיש נרקם לו קשר גם בינה וביני. הגעתי למסקנה שהיא פשוט לא אהבה להיות תינוקת ופעוטה. היא הפכה להיות הרבה יותר שמחה ורגועה בערך בגיל ארבע וחצי. יש לנו תחומי עניין משותפים, שיחות, קשר הרבה יותר שכלתני מהקשר המאוד רגשי שיש לי עם הצעירה, אבל קשר. כשהיתה קטנה היתה לי הרגשה שהיא לא סומכת עלי. בהדרגה היא ואני למדנו לבטוח זו בזו. אבל גיל שנתיים וחצי בהחלט לא היה ההיי-לייט של ההורות שלי.

[אורלי_נ*]

אמא אינקובטור, מזדהה עם המשפט קשר הרבה יותר שכלתני מהקשר המאוד רגשי שיש לי עם הצעירה, אבל קשר.
ככה ממש אצלי.

[שוב_סתיו*]

דוקא התחלתי להרגיש קצת יותר טוב. שלושה ארבעה ימים שנאבקתי בהרגשות הרעות, שלא נתתי לעצמי לשקוע, שלא בחנתי כל תגובה (או קי, בחנתי אבל גם קצת התעלמתי, התכליתי, הדחקתי ) שהשתדלתי להיות עליזה בנוכחות הילדון. וחשבתי שאולי אני מרגישה קצת, אבל קצת שיפור, שיש טיפה פחות התנגדות מצידו , שהוא קצת יותר מרשה לי לנחם אותו, שאולי יש לנו רגעים קצת יותר יפים ביחד , וצחוקים , והוא טיפה יותר מחפש אותי כדי להראות לי דברים, לספר לי .
והבוקר הוא חזר עם אבא מסיבוב בגשם, ואני שומעת אותם בדלת ואומרת בחיוך גדול: ש-ל-ו-ם! והוא עונה לי, ואני מרגישה שהוא במצב רוח טוב , וכבר ניצבת מולו עם חיוך וזרועות גדולות - ואז הילדון רואה אותי עם הזרועות מושטות ויוצא לו מהפה משהו שבין צעקה לבכי: לא!!! והוא רץ אלי ומרביץ לי עם היד הקטנה שלו וגם אומר : להרביץ, להרביץ........
יש לי אבן בגרון שאני צריכה לבלוע כי תיכף באים אורחים לצהריים . איך לתאר תערובת של כעס , עצב עמוק , תחושת תבוסה , יאוש , זעם , חוסר אונים, ובטח היו שם עוד כמה רגשות .
אז לא ליזום כלום, לא לצפות לכלום , לא לרצות כלום. אולי זה מה שצריך לעשות, אבל משום מה זה מרגיש לי שעדיף למות מאשר לחיות ככה.

[אורלי_נ*]

סבלנות. זה הדבר היחיד שיש לי לומר לך.
תרשי לעצמך לכעוס, תרשי לעצמך להיעלב כי זה באמת מעליב. ואולי לילד יש דברים נוספים שיעלו עם הזמן. אולי לא.
אצלי יש המון נקודות קטנות בילד הזה שמצטרפות לתמונה אחת שלמה.
לי ברור דבר אחד-הוא לא שגרתי.
ואולי זה רק אצלי והבן שלך פשוט לא צריך כרגע אמא. אולי הוא רוצה להרגיש גדול ולכן הולך עם אבא "הגבר".
אולי תשאלי אותו?
חשבת על זה?
נראה לי גיל שנתיים פחות או יותר ניתן כבר לשאול שאלות פשוטות כמו "למה אתה לא רוצה לבוא לאמא?"
"לא נעים לך שאני מחבקת אותך? אם אני אדע מה מפריע לך אני אוכל להימנע מלעשות את זה".
תגידי לו שאת אוהבת אותו לא משנה מה הוא מרגיש.
תגידי לו שהוא ילד טוב. שאת שמחה שהוא הילד שלך.
אני גיליתי שכשאני יוזמת שיחות כאלו אני לא תמיד מקבלת תשובה ישירה ומיד, אבל הרבה פעמים אחרי שאני שואלת ומוסיפה את המשפטים שלי החיוביים בנושא, אחרי כמה זמן הוא פתאום זורק לי כל מיני דברים. גם אז לא תמיד הוא מאפשר לפתח את זה מעבר לכמה מילים אבל זה בכל זאת שופך קצת אור על המצב ומאפשר שיחה נעימה ולא טעונה ביננו. מנטלית הרבה יותר זורם לי איתו. זה כאילו פחות מלחיץ, פחות מחייב אותו.

[רסיסים_של_אור*]

פתאם בכתיבה שלכן שלחה אותי למחשבות על הספרים של בריאו וייס על שחזור גלגולים קודמים ועל הקשר שיש בין נשמות שלרוב מתגלגלות יחד לחיים משותפים ואולי אולי אולי זה עשוי להסביר קשר כל-כך מיוחד בין הילד לאבא שלו ?!?! לא יודעת סתם רעיון שאולי יכול לעזור

[רסיסים_של_אור*]

בראיין וייס

[אהבת_עולם*]

בדיוק רציתי לומר שאולי כדאי לבדוק קשר נשמתי ביניכם, ואני רואה שרסיסים כתבה משהו דומה.
אבל אני חשבתי דווקא יותר בכיוון הקשר הנשמתי בינו לבינך מאשר בינו לבין האבא. הקשר עם האבא נשמע לי 'רגיל' יחסית (קשר טוב אך לא חריג), ואיתך זה כאילו יש איזה 'עניין'.
לא יודעת אם משהו מגלגולים קודמים, או נגיד איזו בחירה נשמתית שעשיתם שניכם.

לא יודעת עם מי בודקים את זה, אך אולי זה יכול לשפוך אור על העניין, לעזור לך לקבל את המצב - או לחלופין למצוא איך לפתור אותו, לראות איך זו בחירה שלך בעצם (ואז פחות כאב ותחושת 'אני לא ראויה'), וגם, ובעיקר - להוריד את רגשות האשמה, כי באמת ובתמים לא נראה לי שזה קשור למשהו שאת עושה או לא עושה.

[גילה_בהווה*]

שוב סתיו,
ליבי איתך. נשמע שאת עוברת חוויה מאוד קשה.
קראתי פה לפני כמה ימים, וחשבתי שאין לי מה להוסיף כי אני לא חוויתי את זה ונסיוני קטן בהרבה משלך. אבל המשכתי לחשוב על המצב שלכם ועלו לי כמה דברים, אז זוהי תרומתי הצנועה.
אולי התגובה שלו לאבא היא מתוך זה שהוא לא נמצא הרבה והוא בתחושה קלה של מחסור כלפיו אז בכל פעם שהוא נמצא הוא רוצה רק אותו. יש לי רעיון לגבי זה - שיצמד אליו בחזרה - כל פעם שהאבא בבית שהוא יעשה איתו דברים - הוא ישתוף לו ידיים לארוחה, יקלח אותו, יקום אליו בלילה וכו'. זה גם ימלא את החסר, גם יתן לבנך תחושה שאין שום מאבק על מקומו של האב בחייו ושמכבדים את הרצון שלו וגם יתן לך גם להרוויח משהו מהסיטואציה - למשל, לא לקום בלילה.
מה את אומרת? הבן זוג יסכים? איך הוא מתנהל בכל הסיטואציה? איזה מסר הוא משדר לילד?
דבר שני שרציתי להגיד לך זה שילדים (ואנשים) מרשים לעצמם להתנהג מגעיל דווקא ליד מי שהם מרגישים מאוד בטוחים לידו. אני רואה את זה עם הילדים במשפחתון של הבן שלי ועם הבן שלי - הם מרשים לעצמם התנהגויות יותר חזקות ליד ההורים. זה אולי לא מנחם כי כשמתנהגים אליך ככה זה עדיין לא נעים, אבל זה אומר שעדיין הקשר המשמעותי הוא איתך, ועם אבא זה פינוק, וכייף.
שיהיה בהצלחה בדרך שעליך לעבור

[ילדה_שדוחה_את_האימא_שלה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כבר כמה פעמיים חוזרת לקרוא אותך. כל כך מבינה לליבך. אני חווה את זה מהצד שני: של הילד. עכשיו. כבר הרבה שנים. לא בטוחה שמגיל כל כך קטן...

אומרת בשקט: אמא פה, אבא עכשיו ישן
אני היתי אומרת : "אתה רוצה שאבא יבוא" אפילו היתי חוזרת על המשפט הזה הרבה פעמיים. הרעיון הוא לשקף את הרגשות/הרצונות שלו.
ועוד לא היתי מנסה "לעבוד עליו". לדעתי גם לו ברור שהוא צועק מספיק חזק ואבא לא יושן...היתי מתמקדת בסיטואציות לא מלאכותיות...ובעיקר עובדת על עברת מסר של הבנה ממקום הכי אמיתי שאת מסוגלת להגיע אליו...