משהו דגדג לי באצבעות, קניתי עיתון סופשבוע, אחרי חודשים רבים שלא קניתי. רציתי "להרגיש את הדופק" את רוח הדברים במדינה, כפי שהיא עולה מהעיתון בימים האלו. רגע אחרי שהתחלתי לעיין בו, הרגשתי כל כך רע, שהייתי חייבת להרחיק אותו ממני.
כמות האלימות שמדווח עליה, בתוספת תמונות מזעזעות וכותרות צעקניות, היא מהממת. אנשי התקשורת וקוראי העיתונים איבדו כל אמת מידה ורגישות לגבי איך ובמה כדאי להזין ולהיות מוזן. זה מקצין מיום ליום. אני מניחה שזה ככה גם בחדשות בטלויזיה (כי כמובן אני לא צופה).
אחר כך לא מבינים למה יש בעיות אלימות בבתי הספר, ומנסים לטפל בה בכל מיני צורות מגוחכות. שיחות עם מחנכות ומנהלים.
אנשים פשוט יונקים אלימות. אוכלים ושותים ונושמים אלימות. זה חוקי, וזה נחשב ממש בסדר. מי שנחשב לא בסדר, זו אני, שמעיזה לסנן את סוגי האינפורמציה שימלאו את חיי.

הייתי חייבת לפרוק. תודה שהקשבתם.

עד עכשו חשבתי שזה שאני לא קונה עיתונים ולא רואה טלוויזיה זו מחאה מספיק גדולה. עכשו אני מרגישה שאני רוצה לעשות עוד משהו.

ממליצה על הסרט "באולינג לקולומביין". הסרט מדבר בדיוק על זה כעל שורש האלימות בחברה האמריקאית.

הנה קישור לביקורת של בתיה גור על הסרט מעיתון הארץ של יום שישי: ביקורת

גם אנחנו לא צורכים את שני הנ"ל, לא כמחאה, אלא כי אין זמן, וזה נמוך בסדר העדיפויות.
פעם ב-, כשמישהו מאיתנו נתקל בחדשות בטלויזיה, או בכותרת של עתון, אנחנו מזדעזעים מכמה רחוק זזו ספי הרגישות של כולם.

אולי בגלל שאנחנו לא רגילים להיות חשופים לזה, זה כ"כ מזעזע אותנו. אבל בשביל המכורים הכבדים, כנראה שצריך כל פעם להעלות את הרף, כדי שלא ישתעממו!

מזדהה עם ענת ועם תבשיל קדרה .
פרט לאלימות, גם רכילות תפלה וטפלה בכמויות (מי כל האנשים האלה שמתעסקים בשטויות שלהם?). מציצנות זולה ומביכה (מי כל האנשים האלה שמספרים לך את פרטי הפרטים של חיי המין שלהם מול המצלמה? למה התקשורת מעודדת את זה?).

חוסר כבוד לבני אדם. עושה הרגשה מלוכלכת להיתקל בזה.

ראיתי בטעות לפני כשבועיים כתבה ביום שישי בערב על שוטר קהילתי בנצרת, שהצליח לגמול קבוצה של נרקומנים מסמים קשים, וממש עוזר להם ומחזיק להם את היד. סוף סוף כתבה מהסוג שאני רוצה לראות! דמויות מופת! אנשים שטוב לדעת שהם קיימים, ושאחרים צריכים לקחת מהם דוגמא. אמרו בכתבה שהשכונה השתנתה כתוצאה מפעילותו. ירדה במידה ניכרת כמות הפשע והעבריינות בשכונה.

מזכיר לי משהו מהדברים של איין ראנד שהזדהיתי איתם: היא מבקרת את זה שבחברה שלנו הפסיקו לכתוב על "גיבורים" ומתארים דווקא אנטי גיבורים. דמויות לא מוסריות, נלעגות וכו'. היא אומרת שלמין האנושי יש צורך בהזדהות עם דמויות מופת, ושאם נותנים לנו "נבלות" בתור פרוטגוניסטים - זה מה שזה ייצר בתרבות. מאז שקראתי את דבריה אני חושבת על זה, ורואה בכל מקום.

גיבורים חיוביים ומעשים חיוביים נותנים לנו תחושת התעלות, וגורמים לנו לרצות לעשות דברים יפים.
מעשי שחיתות ואלימות גורמים לאווירה של "ככה זה" ו"כמו כולם". כל אחד מתבהם ומתקרנף (מי שלא, נחשב "יפה נפש", או שייך לכת מטורפת של קיצוניים איומים - שמניקים כמה שנים, מגדלים את ילדיהם ברוך ובלי אלימות, מחבקים אותם וישנים איתם במקום להפריד אותם ולהיפטר מהם כמה שיותר).

אחד ממורי החשובים ביותר הוא יידו קרישנמורטי.
בחרתי לצטט קטעים מהפרק הדן באלימות בספר "החופש מהידוע" (הוצאת כנרת). ראוי לקרוא את כל הפרק, את כל הספר, את כל דבריו, אבל מתוך קוצר היריעה ועניין זכויות היוצרים הבאתי כאן רק כמה דברים, ולמרות שזה נראה ארוך - זוהי תמצית דבריו:

"פחד, הנאה, צער, מחשבה ואלימות קשורים כולם זה בזה. רובנו מפיקים הנאה מאלימות, מתיעוב מישהו, משנאה לגזע מסוים או לקבוצה מסוימת של אנשים, ומרגשות איבה אל אחרים."

"אם אנו יודעים כיצד להביט באלימות, לא רק חיצונית בחברה - מלחמות, התקוממויות, איבה לאומית וקונפליקטים בין מעמדות - אלא גם בעצמנו, אולי נוכל לחצות את גבולותיה."

"האם בעית האלימות נמצאת בחוץ או כאן? האם ברצונכם לפתור את הבעיה בעולם החיצוני, או שאתם חוקרים את האלימות עצמה, כפי שהיא מופיעה בתוככם? אם אתם עצמכם חופשיים מאלימות, עולה שאלה בלתי נמנעת, "איך אני אחיה בעולם מלא אלימות, רכושנות, אהבת בצע, קנאה, אכזריות? האם לא אהרס"? כאשר אתם מציגים שאלה כזאת, נדמה לי שהשלווה בחייכם אינה אמיתית. אם אתם חיים בשלווה, לא תהיה לכם כל בעיה. אולי תיכלאו בשל הסירוב להתגייס לצבא, או שיירו בכם משום שאינכם מוכנים להלחם - אך זו אינה בעיה: יירו בכם. חשוב מאוד להבין זאת."


"הגדרת האלימות אינה מצטמצמת להריגת אדם אחר. אלימות היא שימוש במילים נוקבות, עשיית מחווה לסילוק אדם מדרכנו, ציות בשל פחד.... כאשר אדם טוען כי הוא הודי או מוסלמי או נוצרי או אירופי או כל דבר אחר, הוא אלים. האם אתם מבינים מדוע זאת אלימות? משום שאתם מפרידים את עצמכם משאר האנושות. כאשר יוצרים הפרדה בין אנשים בשל אמונה, לאום, מסורת, צומחת אלימות. לכן אדם המבקש להבין אלימות אינו שייך לארץ, לדת, למפלגה פוליטית או למערכת המאמצת דעות קדומות; מעסיקה אותו ההבנה המלאה של האנושות."

"אחד הביטויים הנפוצים ביותר של אלימות הוא כעס... כאשר אתם דורכים על אצבעותיי או מעליבים אותי אני כועס, או אם אתם בורחים עם אשתי וקנאתי מתעוררת, קנאה זו נקראת צודקת, משום שאשתי היא רכושי. וכל הכעס הזה מוצדק מבחינה מוסרית. גם הריגה למען ארצי מוצדקת...."

"אם כך, אם אתם מעוניינים להבין זאת, פתחו את לבכם ואת ראשכם. אל תשבו ותאמרו "טוב, ספרו לנו הכול על כך". אני טוען שאינכם יכולים להביט על הכעס ואף לא על אלימות בעיניים שמגָנות או מצדיקות, וכי אם בעיית האלימות אינה בוערת בעצמותיכם, אינכם יכולים להרחיק את שני הדברים האלו. לכן ראשית עליכם ללמוד; עליכם ללמוד כיצד להביט על כעס, כיצד להביט על הבעל, על האישה, על הילדים; עליכם להקשיב לפוליטיקאי, עליכם ללמוד מדוע אינכם אובייקטיביים, מדוע אתם מגָנים או מצדיקים.... כדי ללמוד, לגלות דבר מה בסיסי, עליכם להשתמש ביכולתכם להעמיק. אם ברשותכם כלי פשוט, כלי קהה, אינכם יכולים להעמיק. לכן אנו מחדדים את הכלי, שהוא הנפש - הנפש הקהה מכל ההצדקות והגינויים. אתם יכולים לחדור עמוק רק אם נפשכם חדה כתער וחזקה כיהלום."

"...האם אפשר לבער את האלימות שבתוכנו? גם המילים "לא השתנית, מדוע לא השתנית?" מבטאות אלימות."

"כדי לחקור את עובדת כעסכם, אין לחרוץ עליו משפט, כי כאשר אתם חושבים על הקוטבי שלו, אתם מגָנים אותו ואינכם יכולים לראות אותו כפי שהוא... אם אתם מביטים בכעס, מעמיקים אל תוכו, הוא חדל, אך אם אתם אומרים" "אסור לי לשנוא; אני צריך לטפח אהבה בלבי" אתם חיים בעולם צבוע עם סטנדרטים כפולים. כדי לחיות לגמרי בשלמות, לחיות את הרגע, פרושו לחיות עם מה שיש, המוחשות ללא כל תחושה של גינוי או הצדקה - רק אז תבינו צורה שלמה ומושלמת, והנושא כבר לא יטרידכם. כאשר אתם רואים בבהירות הבעיה מגיעה לפתרונה.
אך האם ביכולתכם לראות את מהות האלימות בבהירות - את מהות האלימות כפי שהיא מופיעה בחוץ, ובעיקר בתוככם? יכולת זו מוכיחה כי השתחררתם לגמרי מאלימות, משום שלא הודיתם באידיאולוגיה שדרכה אפשר להפטר ממנה. צעד זה דורש הרהורים עמוקים, לא רק הסכמה או אי הסכמה מילוליים...
אתם אומרים, "אחשוב על זה; אשקול את האפשרות להיות חופשי מאלימות או לא. אנסה להיות חופשי". זו אחת ההצהרות האיומות ביותר שאפשר להשמיע. "אני אנסה". אין כל נסיון, אין לעשות כמיטב יכולתך. עושים או לא עושים. אתם מבזבזים זמן בעת שהבית בוער. הבית בוער כתוצאה מהאלימות בעולם ובתוככם, ואתם אומרים, "תנו לי לחשוב. איזו אידיאולוגיה טובה ביותר כדי לכבות את השריפה"? כאשר הבית עולה באש האם תתווכחו על צבע השיער של האיש שמביא את המים?"

<הבעיה היא שאי אפשר להתווכח אתך קרישנמורטי, אם כל כמה שאתה מעצבן, אתה צודק>

תודה, צפריר. הייתי זקוקה לזה.

לאחרונה התחלתי לחשוב על הסלידה שלנו מאלימות.
למה אני נגד אלימות? מה רע באלימות? הבנתי שאני לא יכול להצדיק את העמדה שלי. אלימות היא דרך לא הוגנת להשיג דברים.
למה היא דרך גרועה מאחרות? למה שימוש ביכולת שכלית עדיפה היא גרועה פחות משימוש ביכולת פיזית?
אני יודע שזו היא הדעה הרווחת. עובדה שהעונש על שוד חמור מהעונש על מרמה.

אני חושב שהסיבה היא שאלימות גורמת לנו להרגיש קרובים לחיות. אבל בכל דבר אחר, לפחות באתר הזה, מעדיפים את הטבעי. קרוב לאבולוציה...

<תוהה>

למה אני נגד אלימות?
כי זה כואב. יכול להרוג. להוריד את איכות חיי ואת היכולת שלי לנוע.
כאב, מוות, ואי יכולת לנוע הם לא שליליים מעצם מהותם. אני מעדיפה שאנשים אחרים לא יביאו לי אותם מבלי שביקשתי ואישרתי.
לחלוטין העדפה אישית ולא "אמת" אוניברסלית.

ל - מודי תאני
מרגיז שמאשימים אנשים שנוהגים באלימות שהם מתנהגים כחיות. חיות מתנהגות באלימות רק לצורך קיום (חוץ מאלה שבני אדם חינכו אותן להיות אלימות).
בני אדם אלימים ללא הצדקה, חוץ מאשר במקרים של הגנה עצמית.

בהיותי ילדה הייתי קוראת כפייתית של עיתונים. עד לפני כמה שנים קראתי לפחות חלק מהעיתון היומי שאנחנו מקבלים בכל יום. (בכלל אני קוראת כפייתית, אם לא היה לי מה לקרוא הייתי קוראת את מדריך הטלפון...).

לפני כמה שנים הפסקתי לקרוא עיתונים. אני ממעטת לשמוע או לראות חדשות. אני מרגישה שאם רוצים להשאר שפויים צריך לשמוע רק את העיקר.
אישי עדיין קורא נאמן של העיתון. אם הוא חושב שיש משהו שיעניין אותי הוא מראה לי.
נשארתי חובבת קריאה אבל רק של ספרים. לא מפריע לי לפעמים לקרוא ספרי מתח אפילו אם יש בהם קצת אלימות, הרי ברור שבסוף התעלומה תיפתר, אבל הזוועות שבעיתון - להן אין פיתרון.
ל - בשמת א
ייתכן שמצאת משהו יפה אצל איין ראנד אבל בעיקרון היא סופרת שבזה לאדם הפשוט ואם קוראים יותר מפעם אחת רואים שהיא פשיסטית - מעריצת "האדם העליון".

הסלידה שלנו מאלימות. למה אני נגד אלימות? מה רע באלימות?
אנחנו מגדירים את עצמנו בתור "הומו סאפיינס" - האדם החושב. כתוצאה מכך המדרג שלו הוא שיכלי. אנו מצפים שאדם ברמה שיכלית "ינצח" אדם ברמה פחותה. לכן שימוש באלימות מרגיז ומפחיד אותנו, כי הוא מחוץ לגבולות ה "התמודדות הוגנת".

אני מרגישה שיש אלימות בכל מקום, כמעט אצל כל אחד
(ברמה זו או אחרת).
כשאני מזהה תגובה אלימה אצלי, אני מרגישה רע.
(אני מניחה שאנשים אחרים לא היו מתייגים אותי כאלימה. ואולי כן?)

_למה אני נגד אלימות? מה רע באלימות?
למה היא דרך גרועה מאחרות? למה שימוש ביכולת שכלית עדיפה היא גרועה פחות משימוש ביכולת פיזית?_

השאלה של מודי עוררה בי מחשבה.
למה שימוש ביכולת שכלית עדיפה היא גרועה פחות משימוש ביכולת פיזית? למה באמת? למישהו יש רעיון?

עם מי היית מעדיפה לחיות, מי שמשיג דברים בכוח או מי שמשיג אותם במוח?

למה שימוש ביכולת שכלית עדיפה היא גרועה פחות משימוש ביכולת פיזית?
העדיפות היא אבלוציונית, עם ההתפתחות של האדם קישורי הדיבור שלו קידמו אותו יותר מהכוח הפיזי, אדם חכם בחברה המודרנית "שווה" הרבה יותר מאדם חזק, במקום עבודה, בקישורים חברתיים, במציאת בת זוג ובהשפע חיובית.