המסע לsiwa ב-3 חלקים (טרילוגיה..):
המסע לsiwa פרק iv לירדן לא
המסע לsiwa פרק v פלסטינא מכביש 90
המסע לsiwa פרק vi מצרים

_{דף בלוג ב{{}}פינת אופניים}

יצאנו לדרך ביום רביעי שעבר (ה-20 לפברואר). זה נראה כל כך מזמן.. אחד הדברים שאני מעריך במסעות זה איך כל שבוע נראה כמו חודשיים...

יום אחד

התכוונו לצאת מוקדם - אבל כרגיל תמיד יש דברים לעשות עד שחם מספיק בשביל להתחיל לרכב.. למשל לסגור את הדלי של החומץ שלא יחמיץ עוד יותר.. למשל לגמור את ה{{}}חומוס חי מאתמול... דקה לפני שאנחנו יוצאים מתקשר צלם מ"הארץ" ומתעקש שהוא חייב לצלם אותנו היום.. אמרתי לו שיפגוש אותנו בדרך על האופניים וכך הוא עשה.. צילם שוב ושוב ואני בירכתי על כך שהיום הכל דיגיטלי והוא לא סתם מבזבז עלינו פילם מתעשיית הבשר..

ירדנו מהגליל לכנרת.. מין צניחה חופשית שכזו. החופש שמרגישים שיוצאים למסע בדרכים.. כל מה שאנחנו צריכים נמצא איתנו וסביבנו.. האופן של מומו מחובר לאופניים שלי דרך חבל הטבור.. אנחנו עוברים את המוביל הארצי ובעמק הירוק והמנוקד בכלניות ועוד מימין רצים במקביל עשרות שפני סלע.

בתחנת הדלק הראשונה אנחנו ממלאים אוויר לרמה אופטימאלית בכל הגלגלים.. וחווים שדרוג משמעותי לנסיעה חלקה יותר. הגענו לכנרת תוך שעתיים לחוף עמוס בסרפדים וחוביזות וחרציות. מכאן והלאה אנחנו אוכלים כמעט כל דבר עם חוביזות - ממש הלחם של הטיול. יש שקית של תמרים ובמקום לאכול כל תמר "סתם" וזה מתוק מדי אחרי כמה... אז מעבים את הארוחה עם חופן ענק של עלים וכל תמר הופך לממרח..

השמועה שהכנרת הורעלה והעדר הדגים במים הוציאו את החשק להכנס למים.

דרך טבריה לדרום הכנרת אנחנו משתאים לראות מטע פאפאיות עמוס פירות צפופים בשלל גדלים אבל מה - עדיין ירוקים - אנחנו מתנחמים בכמה אשכוליות במקום. עכשיו מגיעים לאזור התמרים - לחנויות היוקרתיות בהן ניתן לטעום כ-8 סוגים שונים של תמרים! דקל-נור מקרור על מקל כל כך טרי ורך.. מדג'ולים מהקפאה שפשוט נמסים כבר באצבעות.. כמו כן אני הולך לאיבוד בין כל כלי המטבח השונים.. תבניות הסיליקון של הצורות הקטנות נראות ממש טוב למתוקונאים שונים..

בצמח אנחנו מרגישים משיכה למעיינות חמים. שואלים אנשים אם הם יודעים על מקום שאינו בתשלום.. בחור על אופניים מספר לנו על דרך עפר שתוביל אותנו למעיין חם שממלא בריכה בבניין נטוש על הגבול ליד חמת גדר. למרות שכבר מאוחר - ועוד מעט יחשיך - אנחנו מחליטים ללכת על זה ומתחילים לטפס בכביש העקלקל וחסר השוליים שעובר ממש על דרך הטשטוש. אני מסתכל בציפיה אל מעבר לגבול לדרכים ולכפרים ולטבע הירדני. מטעי הבננות אפורים וחומים ורוב הפרי לא יקטף השנה בגלל נזקי הקרה (מסמן אותם למחר..). מטפסים ומטפסים ומומו דוחפת יופי מאחורה - רואים את גשר "אל-חמה" שהופצץ בליל הגשרים.. אני מרגיש המון כוח ברגליים ועדיין לא רואים את חמת גדר. כבר כמעט חושך והנה סוף סוף הירידה התלולה למובלעת.

אנחנו לא ממש בטוחים לגבי ההוראות שנתנו לנו ואנו מגיעים לחנייה הראשית ועוברים אותה לאזור מוזנח יותר עם עצי פיקוס גדולים שנראה מושלם בשביל שינת הלילה. דרך עפר אחת מובילה לשער נמוך עם בריכה גדולה מאחוריו.. אנחנו מחליטים שזו לא הדרך (בבוקר גילינו שזוהי בריכת תנינים..) פורקים את רוב הציוד ויוצאים לחפש את המעיין החם.. הירח כמעט מלא ועלה מוקדם כך שיש שפע של אור.

בדרכי עפר בצמוד לבריכות דגים וחממות אנחנו מגיעים אל הגבול לאורך הירמוך.. מדי פעם מצדי הדרכים עולים אדים וריח של גופרית. הכפר הירדני ממש קרוב מעלינו והזרקור של משמר הגבול הירדני מדי פעם מסנוור. מגיעים לבניין שנראה מהתקופה התורכית מאבני בזלת מסותתות ועליו שלט "עין ריח" - אבל דווקא יש ריח.. ונביעה שוצפת ומבעבעת.. דלת הברזל נעולה. אבל גדר התיל המסולסלת מעוכה ומכופפת (כנראה על ידי מקומיים שפוקדים את המקום..) למעבר נוח למה שנראה כמו שביל לצד האחורי של הבניין. השביל מוביל לחלון פתוח וכל מה שאני רואה זה קצה של סולם.. אני מדליק את הפנס ומסתכל לתוך החלון.. חדר גדול וגבוה ואפור עם קורי עכביש... הסולם רעוע ויורד 5 מטר ישר לתוך בריכה גדולה שמכסה את רוב החדר.. בצד יש משאבות מים ישנות וחלודות.. אדים.. רעשים של כל מיני יצורים במים ועטלפים.. לנו אמרו שטמפ' המים היא 51 מעלות למרות שהיו רק קצת אדים (עכשיו על הרשת אני קורא שזה למעשה רק 38 מעלות) ולא היה לנו מושג איזה עומק זה..
בקיצור, השתפנו.. זה מקום שמישהו שמכיר צריך להביא אותנו אליו (אז מי שמכיר מוזמן להזמין..).
בדרך חזרה לפיקוסים כבר היה די קריר מה ששכנע אותנו לשלם כמו כולם ולהכנס לאתר הממוסחר (50 שקל לבן אדם מחיר מיוחד לערב). לא הייתי שם כבר שנים והמקום בהחלט "התפתח". היו שם הרבה חבר'ה - ערבים ויהודים מכל הארץ.. למדתי כמה משפטים שרציתי לדעת בערבית. המים פשוט מצוינים. מומו הילדה היחידה שם הייתה בעננים והתבשלנו שם עד 11 בלילה כמעט. מקלחת קרה סגרה את הנקבוביות וגם עשתה את זה פחות קר להתייבש ללא מגבת..
סימנתי לי כמקום לבקר לעיתים קרובות יותר.

וכך נגמר יום אחד.. מכורבלים תחת עץ פיקוס נרגשים לקראת מחר.

תודה אופק
מאוד מעניין לקרוא (מקווה שאצליח להתמיד).
מעניין איפה אתם עכשו (אנחנו נהיה היומחר בנוה-איתן)

איך אתה גולש מהדרך?

מחכה מסוקרנת להמשך.

איך אתה גולש מהדרך? טלי, נראה לי שהם כבר חזרו.

מתחברים בנקודות אינטרנט ציבוריות ואצל חברים.. לכן גם אני מקווה שאצליח להתמיד. אנחנו עדיין בדרכים אבל לא עוד באזור בית שאן.

יום 2

כל עלייה היא גם ירידה. כשעלינו לחמת גדר התנחמתי בעובדה שהמאמץ גם יביא אותי לשם וגם יחזיר אותי "חינם".. מסע באופניים הלוך ושוב זה למעשה מבצע 1+1..

התעוררנו בניחותא, הקרירות של הבוקר מסייעת לקונצנזוס של להשאר בשקי שינה עד שחמים מספיק. אני מרגיש נקי גם מהאמבט של כמה שעות מאתמול (בהחלט נדיר..) וגם מהשריצה בחוץ ללא הפסקה ובמיוחד בגלל שהמאמץ הגופני גורם לי לנשום עמוק יותר ותכוף יותר - ואני אוכל פשוט יותר ומעט יותר - בכלל, איכות החיים שלי בטיולים הרבה יותר טובה מאשר בבית (נראה לי שאצל רבים אחרים זה ההיפך).

יורדים את כל מה שעלינו אתמול.. אבל במקום להמשיך לצמח - אנחנו חותכים לתוך מטעי הבננות הפגועים, וכאן אני חווה, פעם ראשונה בחיי, את טעמה של בננה שבשלה עד תום על העץ! הרי את הבננות קוטפים תמיד בצבע ירוק כהה... לכן נדיר למצוא בננות בשלות במטעים - אם מוצאים, אז אלו הן אלה שנזרקו הצידה. אבל ככה, למצוא בננות בשלות שעדיין תלויות? לכל בננה טעם ומרקם אחר.. הן עדיין לא מדהימות כמו אלו שטעמתי במרכז אמריקה (הקטנות הכתומות..) אבל בהחלט רמה מעל השוק. ממלא את הדלי וגם מחוצה לו ונהנה מבננות עטופות בחוביזה (מושה בתיבה) בשארית היום.

משם אנו מתחברים אל כביש הגבול - שביל אופניים מלכותי בפוטנציה, זה שהצבא בד"כ מופיע בו אחרי זמן ומבקש לעוף משם.. הפעם הצבא לא מופיע.. ואנחנו מתפתלים איתו לאורך הירמוך עוברים ליד אפונה מתוקה בכמויות שמומו מתארת כ"enough for the whole world".. זה איזור שלא הייתי בו ואני נרגש לעבור בנקודה בגבול שמצידה השני ממש צמוד איזה כפר ירדני ואפשר לשמוע את הילדים והכלבים.. בסוף הצבא כן עובר על פנינו ולא אומר לנו כלום.. כך אנחנו ממשיכים מגשר מופצץ אחד לשני ודרך תחנת נהריים.. ובסוף חותכים דרך שבילים סלולים בין החממות ומקבלים אשכול מקסים של עגבניות סמוקות במיוחד מאחד החקלאים.

אנו זוכים לבסוף לכמה קילומטרים אחרונים על הכביש הראשי לבית שאן.. מלבד העליות גם אין ממש שוליים והמכוניות נוסעות מהר.. אבל אנחנו סוף סוף מגיעים באיחור של שעתיים לפגישה עם מירב שמצטרפת אלינו כאן ויושבת בסבלנות אם כי בדאגה עם האופניים החדשים שלה.

אנחנו מחליטים לא לעבור לירדן עדיין, כי כבר די מאוחר, ובמקום זה להגיע לאחד מהמעיינות החמימים בצד המערבי של העמק. בדרך עוצרים אצל הירקן ומתיישבים לסלט מהיר על המדרכה המרכזית - חוויה אותנטית מבית שאן. אנו נוסעים על שביל העפר לאורך נחל חרוד ולבסוף מגיעים למערכת מפותלת של שבילים צרים אך סלולים בה אנו מנסים לשמור על חוש כיוון.. למרות שעדיין פה ושם נוסעים במעגלים סגורים.. אני מוצא parsnip (עברית?) משובח וגדול ובסוף מוצאים את עצמינו דווקא בס'חנה ולא בעין שוקק.

היום אני כבר ממש מרגיש את הישבן רגיש וקשה.. וכרגיל אני נרדם תוך כדי סיפור חצי דמיוני למומו.

parsnip = לפת למיטב ידיעתי.

לפת = turnip

המילון אומר ש-parsnip הוא גזר לבן (מה שקוראים בעממית "שורש גזר").

יום 3

בוקר מקסים בס'חנה והקיבוציניקים כבר עושים בריכות בבריכת הטורקיז הגדולה. אנחנו מצטרפים אליהם כמובן... אמנם המים לא חמים כמו בחמת גדר, אבל הם מספיק חמים בשביל שלא נרצה לצאת מהם כי בחוץ קר יותר. איזה איכות חיים יש לקיבוצניקים האלה.. בריכה עמוקה טבעית ענקית ונקייה בחצר האחורית! גם אני רוצה..

בדרך חזרה מזרחה אנחנו עוצרים בחנות אופניים בלאדית בבית שאן. מדברים עם בעל החנות מזה 20 שנה ומשתמשים בכלים שלו לכיוונים אחרונים לפני היציאה אל הלא נודע.. אפילו מדבקות גדולות לפנצ'רים יש לו.. ברוב החנויות לא מתקנים פנצ'רים ולכן חייבים לקנות קיט שלם כל פעם. במסוף התחבורה אנו נפרדים מאריקה שאמורה לפגוש אותנו מאוחר יותר במצריים וצריכה לשתול ולטפח את הגינה החדשה שלה.

קצת לפני הגבול.. ואנחנו בוחרים להכנס לרגע לנווה איתן לתדלוק אחרון.. מבקרים חברים ומיד אחרינו מגיעים עוד מבקרים בינהם אני מזהה חבר מהתיכון ומלהקת הרוק הכבד דאז שלא ראיתי לפחות עשור.. באופן סינכרוניסטי הוא הפך לטבעוני ומופיע מדי פעם בדואו של גיטרות קלאסיות - אמר שהם עושים יופי של ביצוע לשיר שהלחנתי לפני הרבה שנים. לחברים יש כמה ארגזים של תמרי זהידי סוג ב' אורגניים די טובים ואין להם כוח למיין, לכן מבקשרים שניקח כמה שיותר.

וכך, מתודלקים בכמה קילואים של תמרים אנו מגיעים אל מעבר הגבול, משלמים אגרה, מחליפים קצת כסף ועולים לאוטובוס מגוחך אך חובה, שמעביר אותנו כמה מאות מטרים לצד השני.. בצד השני מקבלים את פנינו גברים במדים עם שפם.. אנו פוגשים עוד ועוד מהם - כאילו יצאו מפס ייצור. גם הם צוחקים על השפם המקורזל שלי.. נועה כבר מכינה לנו סנדוויץ' חוביזות ירדני ראשון! טעם כמו של פעם!

הפקידים מחייכים וסקרנים.. במקום אחד משלמים אגרה, במקום שני מקבלים ויזה, במקום שלישי המשטרה רושמת.. עולים על האופניים למקום אחרון בו עושים בדיקה בטחונית ממש מגוחכת של כמה תפיחות על התיקים.. וממשיכים לנסוע.. וכבר רואים מטעים.. ואנשים.. והכפר מתקרב. ואני תוהה איפה נישן - ואם זה בסדר פשוט לישון בשטח.. ודי מאוחר אז צריך להחליט ממש בקרוב לפני שמחשיך.. והאם יהיו שוליים.. והאם ירדפו אחרינו כלבים.. אבל מה שחשוב:

אנחנו בירדן!

איזה יופי. ולחשוב שאנחנו (בין השאר) נתנו לכם את ההשראה לנסיעה לירדן... מחכה להמשך... תהנו

...עדיין יום 3

יש עוד שער אחרון לעבור.. גם שם גברים משופמים במדים מחייכים אלינו - ו...
אחד מהם מדבר בנייד ואומר לנו שאנחנו צריכים לחזור אחורה..
אנחנו בהתחלה חושבים שהוא צוחק עלינו כי החיוך לא יורד...
ואחרי קצת ויכוחים מגיע פקיד המשטרה וקורא לנו לחזור למעבר הגבול..
חוזרים.. מתווכחים.. מדברים איתו ואיתו ואיתו..
מפה לשם מתברר שבגלל המתיחות (לאחר הרצח בסוריה) - ובגלל האופניים - ובגלל האזרחות - הם מפחדים לקחת אחריות עלינו.. אם היינו מגיעים באוטו עם האופניים עליו נראה לי שהיה בסדר.. או אם היינו מגיעים ללא אופניים.. אם היינו מגיעים בתור קבוצה מאורגנת.. או אולי אם פשוט היינו מגיעים ביום אחר.. מי יודע - המנהל רמז לי להגיע פשוט ביום אחר באוטובוס עם האופניים מקופלים מתחת כדי שהוא "לא יראה את זה.." ואז כנראה יהיה בסדר..

אחד הפקידים מבטל לנו את הויזה.. אנחנו מבקשים את הכסף חזרה - הם אומרים לא כמובן..
אנחנו אומרים שאנחנו לא הולכים לשום מקום עד שלא מחזירים את הכסף (כ-200 שקל).
אחרי שעתיים הם מחזירים את הכסף.. שוב מקפלים את הכל ועולים על האוטובוס המגוחך מעל הירדן.
בצד השני דווקא אדיבים, מתנצלים (אבל לא מחזירים את הכסף.. וכבר אין לנו כוח להתווכח), לפחות מעבירים אותנו ללא שום בדיקה בטחונית מיד ליציאה!
דווקא ביררנו לפני.. לא סתם הגענו.. מירב התקשרה אליהם לפני יומיים והם אמרו שפעם הייתה בעייה עם אופניים והיום אין.. ושאנשים (אירופאים ככל הנראה) עוברים ככה מדי פעם - להם זה גם היה מוזר והם אמרו להתקשר מחר בבוקר והם ינסו לתאם לנו משהו.

בחושך אנחנו שוב מפדלים על הכביש לבית שאן.. מוצאים חורשת אקליפטוסים ליד מעוז חיים. הירח מלא וגדול, ועם קצת הרגשת אכזבה הולכים לישון.


http://lakatim.tvuna.org/pics/2008/[po]02 unjordan[/po]/t/20080222192359.jpg
מחכים לאוטובוס חזרה.. 02][הגדל] unjordan[/po]/n/20080222192359.jpg

זה הסיפור לפני השינה הכי שווה!

בהצלחה מחר ובהמשך

רק עכשיו אני קולטת שאתה מספר על מה שכבר היה לפני כמה ימים. ואני לתומי שאלתי את עצמי איך אתה כותב בעברית מירדן.. למרות שאולי זה אפשרי

ואני תוהה איפה נישן - ואם זה בסדר פשוט לישון בשטח.
עוקבת בסקרנות, נו, מה ההמשך:-)?

(הוספתי תמונות מתחת לכל פוסט שהיה עד כה)

יום 4

מתעוררים ליום חדש ושטוף שמש. אני הולך לטיול קטן ומגיע לנחל חרוד. סוחט מיץ עשב חיטה עם הידיים ובגלל שזה בוקר יוצא לא מעט ואני משתמש במיץ הירוק הזורח לשטיפת השיער והפנים.
קשה לי להחליט מה עכשיו ואני מעדיף לא לחשוב על זה.. מקווה שנצליח להשיג מישהו מועיל במעבר הגבול שיתאם לנו מעבר כמו שתיכננו.
אנחנו צריכים להתקשר אליהם אחה"צ אז עולים על האופניים ורוכבים...
נכנסים למעוז חיים - עוברים על יד מאגר עצום וצבעוני של גרוטאות של אופניים .. זה מחזה מרשים ואני תוהה כעת באמת למה לא צילמתי..
מסתכלים על החנות יד שנייה שלהם (יש שם מכשיר סודה קלאב למי שמעוניין...)
מלקטים פומילות..
מגיעים לגן משחקים שכולו עץ ולמרות שיום שבת הוא נטול ילדים לחלוטין..
ממשיכים לאזור בריכות הדגים ומגלים בונקר נטוש והוא מזמין אותנו להכנס ולהסתובב במחילות..
אנחנו רוכבים לאורך הגבול הישן עם ירדן - דרך סלולה אך מוזנחת - ומדי פעם יש צמחיה - או בוץ דביק במיוחד שגורם לנו להראות כמו טיילני אופניים משופשפים!
אנחנו מוצאים יופי של כרפס ריחני.. ואשכוליות.
ליד כפר רופין מגלים את האוכל המזין והצבעוני של הדגים.. הרבה לחם לבן. (האם זה יכול להחשב אורגני לגדל דגים על לחם לבן?)

מתקשרים לגבול.. הם מבררים.. ואומרים שהשב"כ הירדני לא מרשה אופניים בגלל המצב הבטחוני. מכוניות מרשים.. אופניים לא.. זה קצת מבאס.. אבל במקביל אנחנו מאד נהנים מהטיול. אני מרגיש חיוני יותר ויותר מיום ליום.. אריקה אמרה: "this is the life".

היו דברים שהתכוונתי לסדר בעמאן - כמו הניירת הדרושה בשביל הכניסה למצרים - ועכשיו אני צריך להחליט.. האם להשאיר את האופניים איפה שהוא וליסוע לעמאן בטרמפים, ואז לחזור ולרדת דרך הנגב והערבה? להגביל את עצמי כל כך בביקור הראשון לירדן? או אולי ליסוע לתל-אביב ולהסדיר את זה שם? התלבטות בין שני אפשריות שכרגע לא מושכות אותי במיוחד. אז לא מחליטים..

לקראת ערב אנחנו מגיעים לאיזור מוכר בו טיילנו ב{{}}לקטים מטיילים - ובוחרים לישון באותו מקום תחת העצים.

אופק, האם הפרק בעובדה שודר כבר? הלכנו לחברים לראות טלויזיה בעקבות המייל, ולא הצלחנו משום מה. אם זה שודר, האם אפשר לראות את זה ברשת? נורא כיף לראות אתכם בתמונות. ד"ש לכולכם

וואו !
אתה כותב כל כך יפה
תמשיך לספר @}

יום 5

בוקר נפלא מעיר אותנו ומכפר על כך שעדיין אין הרגשה החלטית במיוחד לגבי הבאות. אני שם לב שאני לא סבלני מספיק כלפי עצמי בענייני חוסר-החלטיות אז טוב שיש לי הזדמנות לתרגל..
אנחנו עולים חזרה לבית שאן. בדרך ישנו תל מלא בבן-חרדל - האחיין המאוד קרוב לרוקט המוכר. בבית שאן אני שם לב שהוא צומח בעיקר ליד תלים בגובה מסוים.. כבר בביקור לפני שנה סימנתי את המקום בשביל לבוא בקיץ ולאסוף זרעים בשביל להביא לגינה.. אני מקווה שאזכור השנה. אני נזכר בעץ פומלות שגיליתי בבית שאן לפני שנה.. ואנחנו רוכבים לשם - ודופקים על הדלת - והמשפחה חולקת איתנו בנוסף על הפומילות גם קלמנטינות טעימות במיוחד. אני רואה קליפות של קוקוס והיא נותנת לנו הוראות לחנות שם קנתה אותו.
זוהי חנות של דברים יבשים - עם קוקוס אחרון (קנינו בסיכון גדול - המוכר אמר "בלי החזרות"), ושקדים עם הקליפה, ותמרים, ואננס טבעי מיובש, ואבקת קארי.

בפארק אנחנו משחקים סרדינים.. ואני מסתכל על בנייני הדירות העלובים סביבי וחושב.. יש לי פנטזייה כזו בה כמה מאיתנו רוכשים בניין דירות מצ'וקמק אבל עם הרבה שטח לגינה ומרפסות וגג.. בעיירה מתפתחת כמו בית שאן או קריית שמונה.. והופכים אותו למרכז חיים אנרכיסטי.. בעיר, אבל מנותק מרשת החשמל והרשתות האחרות, בחינוך חופשי, עם גינה פראית על הגג ובחצר ובמרפסות.. עם אופניים ונגררים.. ועם מיטה שבטית תחת הכוכבים. בית פתוח עם סדנאות ומפגשים לכלל הקהילה.. טוב עד שזה יקרה אנחנו מכינים ממולאים של חוביזות עם קוקוס וחרדל ולימון ומלח... וממשיכים לעבר בית שאן העתיקה. בית שאן היא עיר מצחיקה.. הולכים בכל מיני שכונות ופארקים מוזנחים.. ורואים בכל פינה איזושהיא שארית מלפני אלפי שנים.. עמודים מסוטטים, חרסים..

בית שאן העתיקה היא לדעתי אחד האתרים הארכיאולגים המרשימים בארץ.. ממש עיר שלמה עם רחובות, ושוק, ובית מרחץ, ואמפיתאטרון, ואפילו בית כנסת ובית בוץ מהתקופה המצרית! אני זוכר כמה השתעממתי בטיולי בית-ספר בשיא החום באתרים ארכיאולוגים זכיכים.. ואני שמח לראות כמה מומו סקרנית לראות הכל.. אנחנו מבלים כאן כמה שעות. מוצאים קצת דומים, ושוב תל שלם מלא בן-חרדל. אחרי שכבר יצאנו וכבר החשיך אנחנו חוזרים לסביבה בעוד אנו מחפשים מקום לישון. הם בדיוק מתקינים מערכת אור-קולית חדשה ויוצא לנו לראות אותה בחינם..

היה קצת מאתגר למצוא מקום לישון בחושך - לפי התחזית וצבע השמיים חששנו שהולך לרדת גשם הלילה.. ואין לנו אוהל. בסוף יצאנו מהעיר לישון עם הסרפדים תחת עצי האקליפטוס. הגשם בחר לחכות.. תודה.

לי פנטזייה כזו בה כמה מאיתנו רוכשים בניין דירות מצ'וקמק אבל עם הרבה שטח לגינה ומרפסות וגג.. בעיירה מתפתחת כמו בית שאן או קריית שמונה.. והופכים אותו למרכז חיים אנרכיסטי.. בעיר

תרשום אותי. גם לי מסתובב בראש רעיון כזה כבר זמן מה. אופציה די ריאלית "לעכברי עיר". לצקת תוכן חלופי "לתרבות העירונית". לא עוד בתי קפה וקניונים. רק קח בחשבון שנהיה יעד מועדף לכל הפקחים, שומרי ואוכפי חוק למיניהם...

אפשר ליישם זאת ראו קיבוצים עירוניים בשדרות בית שמש ירושלים ומגדל העמק

@} היינו בבית שאן וקיוויתי לפגוש אתכם למרות שבטח אתם כבר באילת...

המשך הטיול

אכן התעוררנו יבשים למרות שנראה שהגשם בסביבה.. רומז. התדר של החוסר החלטיות השתנה.. וכך התקפלנו ויצאנו לדרך מוקדם - למסוף התחבורה בבית שאן. שם יצא לנו להתנסות בקיפול ועלייה על אוטובוס "קווים" לעפולה. כן, זה אפשרי לעלות עם 3 זוגות אופניים ואפילו לא ביקשו תוספת תשלום.. אבל מה, זה הרגיש זר.. ליסוע בקצב כזה - כמו מעלית.. אחרי כמה ימים של רק נסיעה באופניים (חוץ מהאוטובוס המגוחך שהעביר אותנו מעבר לירדן..) - הרגשתי שאנחנו ממש "מפסידים" את הדרך.. מנותקים ממנה.
הכוונה להגיע לשגרירות בתל אביב בזמן על מנת להסדיר שם עניניים שהיינו אמורים להסדיר בעמאן..
בעפולה מירב כבר העלתה את חפציה על האוטובוס הבא לתל-אביב.. אבל נועה פתאום החליטה שהיא מעדיפה לרכב! ואני הייתי באמצע.. וללא זמן מיותר הרגשתי שאני מעדיף לחזור ולהתחבר אל הדרך...
וככה, יכולתי לחוות את עפולה במלוא הדרה.. ואפילו לפגוש משחיז סכינים שהפך את הסכין שלי ליפה ומבריקה.. אחרי שעברנו את כביש הסרגל הגענו לכמה עליות (וירידות) - אבל אנחנו רוכבים בכיף ולמרות שיש לא מעט תנועה בכביש הראשי - יש שפע של שוליים. אחרי לא מעט דרך.. אנחנו עוברים על יד בוסתן מוזנח של הדרים בעיקר - אבל יש גם כמה עצי אנונה עם פירות! (זה נחשב מאד מאוחר)..

במקום ליסוע עכשיו בין הכפרים בירדן, אנחנו נוסעים דרך בקעה על גרבייה - ומתחיל לרדת עלינו מבול! האנשים מאד נחמדים כאן.. ומזמינים אותנו לביתם (תמיד), אבל אנחנו רוצים להמשיך כדי להגיע לפני החושך. עולים יורדים עולים יורדים.. מגלים שהמגני בוץ לא מכוונים נכון לגובה של מומו והמים משפריצים בדיוק עליה! אבל אנחנו קרובים ליעדינו ושם נוכל להחליף בגדים..
אנחנו מגיעים לאזור מוצף של הכביש, בעומק עד הברכיים, המכוניות עוברות מהר ועושות יופי של שפריץ.. אני הולך עם האופניים דרך הנחל.. ודווקא המכוניות בכפר מעיטות ולא משפריצות עליי.. עוברים את ג'ת ומגיעים לעמק חפר - באזור הזה המכוניות משפריצות בלי חשבון.. וככה הגענו בדיוק לקראת חשיכה לבת-חפר. במכולת קנינו נענע, פטרוזיליה, בצל ירוק, עגבניות, וכרובית.. כדי שנוכל להכין למארחים שלנו סלט טאבולה ענקי (ראו "טאבולה לנצח" ב{{}}סלטים חיים כמנה עיקרית).
אנחנו מאד גאים בעצמינו.. מעפולה ועד בת-חפר זה נשמע הרבה אבל זה לא כזה רחוק (חמישים ומשהו ק"מ).
מהר מורידים את הבגדים הרטובים.. אחרי קצת משחקים, מומו מקריאה לי סיפור ונרדמת.. ואני מדבר קצת עם המארחים האהובים.
קמים ב-5 בבוקר כי יש טרמפ עם המארח לירקון.. אנחנו רגילים לא לצאת מהשק שינה כל כך מוקדם ולא רגילים לקור של הבוקר.. שביל האופניים מוביל אותנו בקלילות לטיילת ובית קפה אדיב מסכים שנישב קצת עד שהשגרירות תפתח ועד שיהיה חמים יותר.
בשגרירות אנחנו מגלים שאי אפשר להכניס כלום! רק מסמכים ואמצעי תשלום.. אז אני משאיר את הכל על האופניים ומקווה שאף אחד לא יקח (למרות שזה מרגיז קצת אחר כך את המאבטחים שחשבו לפוצץ לי את האופניים..). בגלל שלא קבענו תור (יש חודשיים המתנה לתור, בגלל זה רצינו לעשות את זה בעמאן!) ואמרנו שזה מקרה חירום.. אנחנו צריכים להמתין בחדר המתנה ללא חלונות.. אבל יש שפע של גליונות של national geographic.. אני זוכר כתבה מעניינת על קפאין - הסם הפופלרי כל כך בכל העולם.. מומו מעסיקה את עצמה בלי בעייה ומציירת ערכה שלמה בדומה ל{{}}קלסתרון הקהילה, ואני צריך לבחור את העיניים, האף, השערות, והיא מציירת לי קלסתרונים. מפה לשם אחרי כמה שעות אנחנו מסיימים ועכשיו צריך לחכות עד שבועיים עד שהמסמכים יהיו מוכנים.
ברוך שפטרנו..

מה עכשיו? יש לנו אולי אפילו שבועיים... עוד לא מתחשק לנו לחזור הביתה.
אני נזכר שאריה הזמין אותי לארוחה "על הבית" בבודהא בורגרס.. (כהוכרת תודה על כך שגילה את ה{{}}רסק ירוק דרכי ואף התחיל למכור רסקים במסעדה..)
אנחנו ממלאים שתי קערות ענק מהסלט-בר ולוקחים כמה שקיות של פת-שמש (ראו מאפים נאים) מתובלנת מאד אבל טעימה, ויושבים בחוץ. נועה מצטרפת אלינו.. ועוד כמה חברים.. ובסוף גם אריה מתפנה ומקשקשים.
אחרי זה אנחנו הולכים למרכז של "מהפך" בפלורנטין - שם יש משחקייה וילדי פרח וספרייה וחפלק.. ואנשים טובים. באמת אחלא מקום לחפלקים ודי פתוח לשרות הקהילה. יש גם קצת גינה קהילתית עם רוקט וחוביזות בשפע.

חושבים לבקר את אורי - אבל הוא לא בבית..
חושבים לבקר את עדי ל - אבל לא עונים בטלפון...
אז במקום מזמינים אותנו לישון על הגג באיזה בית של ידידה בשכונת התקווה.

הידידה היא ממין זכר עם שם של בן, אבל בוחרת לדבר ושיפנו אליה בלשון נקבה. קצת קשה לי להתרגל - אבל זהו קושי חיובי.. כזה שגורם לי לחשוב ולצמוח. זה באמת יופי של טריק בשביל לשבור קצת את קיבוע הזהות המינית השגור. אנחנו מסדרים מיטה יפה, והמטוסים לא מפסיקים לנחות מעלינו.. ת'אמת, אני נהנה מהאקשן של העיר כל עוד זה במנות קטנות כמו עכשיו.

אחרי שכבר נרדמנו אורי בא לבקר בדרך ממשחק הכדורגל.. ובגלל שהייתי חצי ישן אני לא זוכר בדיוק מה קרה.. רק שהוא ציין שבסוף הכתבה תתפרסם כבר מחר! במקום אחרי הטיול בעוד חודש כפי שנאמר.. אני קצת חששתי (יש אמון בטבע אבל לא כל כך בבילון) כי בקושי דיברתי עם הכתבת ולא היה לי מושג מה היא תכתוב. בסוף היא הרכיבה כתבה די טובה בעיקר על בסיס מה שקראה על האינטרנט.. חשבתי שזה יהיה טור קטן על טבעונאות.. בסוף זה היה תמונת שער עם קצת יותר מדי פוקוס אישי. לכן שיניתי את הניק שלי כאן כדי לצמצם קצת את החשיפה התקשורתית. בסה"כ אני מבסוט מהכתבה המפרגנת ומקווה שבכתבות הבאות תהיה יותר התמקדות בנושאים.

בבוקר ביקרנו (פעם ראשונה בשבילי) בשוק התקווה החביב ואחרי זה קבענו עם אורי שנלך ללקט.. אורי היה גאה להראות לנו את העציצים שלו - ואחר כך את נקודת הליקוט המדהימה שלו.. קטפנו מלא ירוקים להמון רסק ירוק שהכנו בבית. המשכנו לחוף נקי ושקט.. ובילינו כמה שעות טובות ביצירה אינטנסיבית עם החול.

כשהשמש עמדה לשקוע - רכבנו לתחנת הרכבת ולקחנו רכבת לראש העין, משם רכבנו למתן, שם גרים קרובי משפחה שלא ביקרנו הרבה זמן. הם היו מאד עסוקים עם חוגים אבל בכל זאת מומו נהנתה משפע צעצועים "חדשים".. היה נחמד בשבילי למצוא סט שלם של לגו ולהרכיב עם מומו כמה דברים "מהחוברת". בבית יש לנו שק של לגו ואנחנו רק בונים "מהראש", לכן מרענן לפעמים לבנות לפי הוראות.

בבוקר רכבנו עד כפר סבא ודרך הפרדסים לבית ברל.. גם שם כבר הרבה זמן שאנחנו רוצים לבקר. מבקרים בספריית הילדים ומפלרטטים עם הספרניות.. מומו בוחרת "סיפור מפחיד", הז'אנר האהוב עליה בזמן האחרון. בטיול באזור בחורשת אבוקדאים שהיא גם שכונה תאילנדית אני מוצא אבוקדואים מסוג ריד פשוט מדהימים..

מסתבר שיש כרטיס נוסף למחזמר "המלך ואני" שמופק ומוצג בימים אלה על ידי "החוג לאופרה קלה בנגב".. זוהי קבוצה אנגלו-סקסית בת 20 שנה נראה לי שכל שנה כמעט מפיקה אופרה קלה או מחזמר.. עם המון שחקנים, ותפאורה, ותלבושות ותזמורת.. כולם מתנדבים אבל זה די רציני. אז מומו נחה קצת והולכת להצגה בזמן שאני נשאר מאחור.
כשהם חוזרים בחצות.. מומו קורנת.. מאד נהנתה. שבוע מאוחר יותר הלכנו (הפעם גם אני) לראות את המחזמר שוב, הפעם בחיפה - בהחלט מומלץ.. כמעט ואין ילדים בקהל - מה שמראה בימינו על איכות.

אנחנו חוזרים לבת חפר לקחת כמה דברים שהשארנו שם ויוצאים למחרת. רוכבים דרך מטעי הפומילות עד לקיסריה ובגלל שיצאנו מאוחר מגיעים לכביש החוף וכבר חושך.

מקפלים הכל ובוחרים לעצור טרמפ לחיפה.. ב-5 דקות עצרו 3 מכוניות שלא נוסעות רחוק מספיק.. אבל הרביעית מביאה אותנו עד לכרמל! עצרה לנו אישה, שאומרת שהיא תמיד עוצרת לטרמפיסטים.. בגלל שבשנות ה-90 כשהיא עלתה ארצה הייתה תקופה ללא רכב והם עצרו טרמפים. מספרת לי סיפורים על טרמפיסטים מעניינים אחרים ומזמינה אותנו לישון אצלהם.. אנחנו כבר קבענו עם חבר טוב ומזמינים אותה במקום ל{{}}לקטים מטיילים מתישהוא.

החבר לא עונה בטלפון ואין לנו מושג איפה הוא גר.. וחושך, ויום שישי בערב.. והוא לא עונה.. קונים צלחת גדולה של סלט בפלאפליה.. מנסים שוב להתקשר ואין תשובה. נזכרתי שבאופנית אחת חביבה מחיפה הזמינה אותנו זה לא מכבר.. אני משיג את הטלפון שלה אבל גם שם לא עונים.. זה אחרת כאן מבית שאן - זה עיר גדולה והררית ואני לא כל כך מכיר.. ואיפה בדיוק מוצאים איזה חורש חביב לישון בו.. או שאולי איזה מלון זול חס וחלילה? בדיוק אז הטלפון הציבורי מתקשר.. חברי פשוט נרדם.. אבל הנה הוא בא לקחת אותנו. חבר ילדות שלא ראיתי כבר יותר משנה. אנחנו בראש אחר לגמרי כלפי חוץ.. אבל תמיד הסתדרנו מצוין ואני מאד שמח לראות אותו.

למחרת אנחנו הולכים לטייל ביער מזרחית לעיר - עם גשרים של קורות ברזל מעל הוואדי. שוב אנחנו יוצאים קצת מאוחר לדרך.. אני מגלה שאם אני רוצה לבקר מישהו - עדיף שאני יבוא למינימום של 2 לילות אחרת לא מספיקים גם לבקר וגם לרכב הלאה. אנחנו שוחקים את הברקסים טוב טוב בירידה מהכרמל - רוכבים ליגור.. ומגיעים כמעט עד אחיהוד לאזור בו בונים כביש חדש - ולכן אין שוליים - וכבר מחשיך...
למזלינו הכורכר של הכביש החדש מהודק טוב ואנחנו פשוט רוכבים שם בחושך.. תענוג.. אבל אז בצומת יבור גם אין שוליים וגם אין כביש חדש.. וזה פשוט נראה מסוכן מדי.
חוזרים לצומת ושם עוצרים טרמפים בתקווה שמישהו יעצור ויסכים פשוט ליסוע מאחורינו לאט עד שחוזרים השוליים (עניין של קילומטר..) הרכב שעוצר הוא טנדר והנהג אומר לנו פשוט לזרוק את הכל מאחורה. הוא לוקח אותנו דקה לאחיהוד ומשם אנחנו עולים על אוטובוס חזרה לאמירים.

הבית מלא פומליות ובימים הבאים אני מתקיים בעיקר ממיץ טרי ומשובח..

אז מה היה לנו? אני מאד מרוצה מזה שיצא להתנסות בהרבה תנאי רכיבה שונים ומגוונים: בכבישים ראשיים, בעיר, בכפר, בבוץ, בחושך, בגשם, במים, באוטובוס, ברכבת, בטרמפים.. הסתדרנו ממש טוב.. ואמנם חיידק הנדודים נרגע קצת - אבל בהחלט יש טעם של עוד.

נכון, עוד לא הגענו לsiwa, אבל אנחנו לא מוותרים..

(לאחר שבוע)

המסמכים הגיעו לארץ תוך פחות משבוע!
אנחנו מוכנים לצאת עוד היום, שוב,

לכיוון מצריים.. לsiwa.

אין לי מה לכתוב. מההלם.
אתה חי בסרט, לגמרי

איזה כיף לכם, איזה הספק! בית ברל זה ממש די קרוב אלינו, הייתי מזמינה אתכם לקפה (הרעל הזה שאני מכורה לו), או לחוביזה-חרדל-גדילן-סרפד מהגינה שלנו .

אתה חי בסרט
אבל סרט טוב.
נשמע טיול מקסים.

מחכה להמשך...
אתם עושים לי חשק לא נורמלי לצאת למ(נ)סע

הקראתי עכשיו את הדף לרותם, כמו סיפור

ד"ש למירב. מתגעגעים.

מדהים...
אם בדרך חזרה אתם עוברים ליד בית יהושע, בואו להגיד שלום!

אהלן - לחברים המזמינים - ראו הוזהרתם.. יתכן ונופיע בדרך חזרה.
בכל מקרה תודה..