תקצירי המעגלים
לידה
לידה ללא מילדת
מנחות: אסנת שליט, שרהלה שפס-וינקלר - 16:00בתור יולדת מצד אחד ותומכת ביולדות מצד שני, הגעתי להבנה שאישה בלידה זקוקה לאם; אם שתכיל אותה ותערסל את נפשה, אם שתתן לה תחושת בטחון והגנה. לזה זקוקה אישה שיולדת כדי לאפשר לה להיות במצב נפשי מתאים ללידה. ההחלטה ללדת לבד הבשילה אצלי כאשר הבנתי שאני היא אותה האם.
אני רואה את הלידה לבד כתהליך של התחברות האשה לגופה ולרוחה, המכוונת אותה בדיוק גמור כיצד להוציא את התינוק לאוויר העולם.
אחד הדברים המשפיעים על היולדת הוא נוכחותם של אנשים אחרים בלידה. גם התודעה שלהם משפיעה, הדרך בה הם תופשים את הלידה - האם לדעתם הלידה כואבת, משחררת, עוצמתית, מפחידה. מחשבות אלו משפיעות על היולדת.
כאשר נוכח אדם מקצועי בלידה, האישה נוטה להתעלם ממה שגופה מאותת לה מבפנים ולסמוך על מה שהאדם שמולה אומר לה מבחוץ.
למה נשים ממעיטות להסתמך על היכולת שלהן, על הידע של הגוף והאינטואיציה האישית שלהן ומעדיפות להסתמך על ציוד רפואי והחלטות רפואיות אובייקטיביות, שמתייחסות באופן כוללני לכל האוכלוסיה ולא בהכרח לוקחות בחשבון את פרטי המקרה הספציפי?
האם אחריות האישה ללידה שלה בלעדית ללידה ללא עזרה רפואית, או שכל אישה מחזיקה באחריות הזו, ולא משנה היכן ועם מי היא יולדת?
מה זה בכלל לידה ללא מיילדת ?
מה נדרש ממני כדי ללדת לבד?
למה נשים בוחרות ללדת לבד?
למה נשים פוחדות ללדת לבד?
מה זה אומר מבחינה פרקטית ללדת לבד?
אנו מזמינות אתכן לדון איתנו בשאלות אלו ואחרות. מוזמנות גם נשים שלא ילדו לבד או לא חושבות ללדת לבד. כי למעשה גם בחדר מלא רופאים בבית חולים, היולדת היא זאת שיולדת ואין מיילדים אותה, היא עושה זאת לבדה.
^אסנת שליט -
שרהלה שפס-וינקלר – מילדת בית^
ליווי בשנת ההולדה
מנחה: אילה אלישע - 14:00בעלי מקצוע רבים מלווים אותנו בשנת ההולדה - מתחילת ההריון ועד לחודשים הראשונים שאחרי הלידה: בזמן ההריון אנחנו עשויות לפגוש רופא, אחות טיפת חלב, מדריכת הכנה ללידה, מטפלים הוליסטים מסוגים שונים. בלידה נפגוש מיילדת ולפעמים גם דולה, ואנשי צוות רפואי אם אנחנו יולדות בבית חולים. אחרי הלידה יתכן ונזדקק ליועצת הנקה ולליווי רפואי ברמות שונות.
איך משפיע עלינו ריבוי המטפלים והמלווים בדרך ללידה ולהורות הראשונית?
שאלות אלו ילוו אותנו כשנבחן את מודל הניהול המילדותי בו מיילדת יחידה וקבועה מלווה את בני הזוג בכל שנת ההולדה - בתקופת ההריון, בלידה ולאחריה.
בישראל מודל הניהול המילדותי כמעט ולא קיים. לאחר שנבדוק מה הוא בעצם מציע לבני הזוג ולמי הוא יכול להתאים, ננסה לזהות דרכים בהם אנו, כמקבלי הליווי, יכולים להשפיע על איכותו.
האם באפשרותנו ליצור מערך ליווי מסוג אחר, המתאים לנו יותר מהמערך הקיים?
האם תנופת חדרי הלידה הטבעיים, "הרומינג-אין", ומערך לידות הבית מעידים על האפשרות בה הליווי בשנת ההולדה יהפוך להיות אישי, מעמיק ותומך יותר?
אילה אלישע - אם לשלושה, חוקרת תהליכי גוף נפש רוח בשנת ההולדה ומייסדת "ללדת אם"
תינוקות
התפתחות תנועתית
מנחה: טל שרת - 16:00בחודשי חייו הראשונים עובר התינוק התפתחות תנועתית מרשימה וניכרת לעין. ממצב של חוסר אונים וחוסר שליטה מגיע התינוק למצב בו הוא יכול לנוע בעצמו ולהניע את עצמו במרחב. ההתפתחות התנועתית של התינוק עומדת בבסיסם של תהליכי הלמידה וההתפתחות של האדם גם במישורים אחרים של חייו – חיי הרגש, האינטלקט והרוח. מתוך שכך, מעניין להתבונן בתהליכים אלה ולהבין את המשמעות שלהם.
כהורים, אנחנו מעצבים את הסביבה של התינוק שלנו. הבנה של התנועה והמשמעות שלה תאפשר לנו ליצור בעבור התינוק את הסביבה שתאפשר את ההתפתחות של מלוא הפוטנציאל התנועתי שלו.
במעגל ננסה לתת תשובות לשאלות כמו:
למה חשוב לתינוק לשכב על הגב?
למה חשוב לו לשכב על הבטן?
למה לא כדאי להושיב תינוק לפני שהוא מתיישב?
איך להחזיק תינוק על הידיים?
איך משפיעה נשיאת תינוק במנשא על ההתפתחות התנועתית שלו?
מה ההבדל בין תנועה פסיבית לתנועה אקטיבית?
מוזמנים הורים עם תינוקות
טל שרת – אמא לילד, פיזיותרפיסטית התפתחותית ומורה לשיטת פלדנקרייז
לגדל ילדים בלי חיתולים - איך להקל על עצמנו?
מנחה: בשמת אבן-זהר – 12:00רובנו הפכנו להורים בעידן החיתולים החד פעמיים. מעטים מאיתנו גודלו מתוך קשב לצרכינו. בשבילנו, אורח החיים שבו מגדלים תינוק מתוך קשב לצרכיו - חדש, ודורש לימוד מהסוג האתגרי ביותר.
הורים רבים באים לבקש עזרה ועצה מתוך הרגשה של קושי, של כישלון, ואפילו, במלים שלהם, "ייאוש". הרגשות אלה קשורות לדפוסים מושרשים בתרבותנו: לפרפקציוניזם שלנו, לחרדת הכישלון שלנו, לציפיות המוגזמות שלנו מעצמנו ומהתינוק, לתפיסות ההיגיינה שלנו, לקושי להיות "שונים" וכן למאמץ שהורים רבים מרגישים בניסיון "לתפוס" כל פיפי וקקי של התינוק.
הקושי מתעורר פעמים רבות כאשר הפוקוס עובר מבלי משים מ"לגדל תינוק בלי חיתולים" - ל"לגדל תינוק בלי פספוסים".
איך נקל על עצמנו?
ראשית, על ידי החזרת הפוקוס למקום התומך והמעודד: המטרה באורח החיים הזה, איננה "לתפוס" כל פיפי וקקי. אין לכך שום סיכוי. זה לא מדד ל"הצלחה" וזו לא תחרות. הרעיון הוא: לקצר את פרק הזמן של השימוש בחיתולים, להפחית את השימוש בהם, לעזור לתינוק לשמור על המודעות שלו לצרכים שלו, לעזור לו לחזק בהדרגה את השליטה שלו בסוגרים וכמובן לאפשר כמה שיותר שעות בלי חיתול.
שנית, על ידי כיוון הפוקוס לשאלה: איך אני יכולה להקל על עצמי? האם השימוש בחיתולים כל הזמן יעזור לי? האם סילוק החיתולים לגמרי מהשטח יעזור לי? האם הימנעות מדיבור על זה עם אנשים אחרים תעזור לי? האם קריאת דפי הבלי חיתולים ב"באופן" תעזור לי? כל אחת צריכה למצוא את התשובה שמתאימה לה.
אבל יש משהו עמוק יותר, שיכול לעזור לנו - ההבנה, שהבחירה לגדל כך את הילד היא בחירה שלנו למצוא ולהמציא את הדרך שלנו. זאת אומרת שאנחנו עושים את זה כי אנחנו רוצים, בדרך שלנו, תוך הקשבה לעצמנו ולילד שלנו, מתוך סיבות טובות שבאות מתוכנו - סיבות של אושר ושמחה, כיף, הנאה והתפעלות.
אני קוראת לזה "אפקט ה-וואו!". כשהתינוק שלי תיקשר איתי לגבי הצרכים שלו, אני התפעמתי. הרגשתי "וואו"! אני מבינה תינוק בן שלוש שעות והוא מבין עברית! זה מדהים! כשהוא התחיל להיות יבש בלילה בגיל חודשיים אמרתי, "וואו! הוא יבש בלילה! זה מדהים!" כשהעזתי לנסוע למרחק של שבע דקות בלי חיתול באוטו, אמרתי "וואו! אפשר לנסוע בלי חיתול!"
אפשר לשים את הדגש על ה"וואו" ולא על ה"אוי", על ההתפעלות והשמחה ולא על הביקורת והפספוסים
איך להקל על עצמנו? איך להפוך את גידול הילד בלי חיתול לכיף והנאה - על כך נשוחח במעגל.
ד"ר בשמת אבן-זהר - מרצה וחוקרת, בין היתר בתחום מדע התרבות, הביאה לארץ את הרעיון "לגדל ילדים בלי חיתולים" במאמרים, בראיונות, בכתיבה מגוונת ובהדרכה. לבשמת ניסיון אישי מגידול בנה בלי חיתולים, וניסיון מצטבר ממאות ההורים שפנו אליה לייעוץ ושיתפו מנסיונם במשך השנים.
דימוי גוף בהנקה ובכלל
מנחות: ג'ינה ויסמן ואורנה דיבון אופיר – 12:00התחושות של נשים לגבי הגוף שלהן בזמן ההנקה הן רבות ומגוונות.
יש נשים שמרגישות העצמה וגאווה בגוף המיניק שלהן:
"הנה הגוף המדהים שלי מסוגל להזין את התינוק", "ההנקה מהווה אישור לנשיות שלי, לכוח המיוחד הטמון בגוף שלי", "אני מאושרת מכל הקימורים החדשים", "אני מיניקה רק בגלל השד היפה והמלא שבימים אחרים כמעט בלתי נראה", "אני אוהבת את הגוף שלי, אין לי ספק שהחלב שלי מעולה".
מצד שני, יש נשים שמרגישות דחייה מהגוף המיניק:
שד גדול וחסר פרופורציה לגוף, טפטפת תמידית, ריח של חלב חמוץ, מגע לא נעים, כאבים...
לעיתים ההנקה מעוררת תחושות של ריגוש גופני. בזמן קיום יחסי מין, יכולה להיות דליפת חלב. איך אנחנו מרגישות כלפי זה? "האם זה נשי להיניק?", שואלות את עצמן נשים.
מה התינוק שלי מרגיש כלפי? האם אני חשובה לו? אולי הוא רואה בי רק ציצי אחד גדול ובכלל אינו רואה את אמא?
ומה אנחנו חושבות שבן הזוג שלנו חושב עלינו?
במעגל נעלה את ההרגשות והתחושות הנוגעות לקשר בין ההנקה לבין הגוף שלנו וננסה להבין מה מקורן. נדון בהשפעה שיש לדימוי הגוף שלנו על הצלחת המכניקה של ההנקה ונברר מה ניתן לעשות כדי לשמוח בחוויית ההנקה.
אורנה דיבון-אופיר וג'ינה ויסמן, מדריכות ליגת לה לצ'ה
הנקה במעגל החיים - בהריון ובצמד
מנחות: ורד לב ושגית לב - 14:00כשאמא מיניקה נכנסת להריון יש מי שדואגים להסביר לה שהיא חייבת לגמול את ילדה, כי זה יכול להזיק לעובר.
ובכן, בפועל אין מניעה רפואית להמשך הנקה בהריון ואחרי הלידה ומשפחות רבות ברחבי העולם נהנות ממנהג זה. אך מה עובר על אמא כזו ששומעת מסרים אלו מסביבתה?
אם היא לא שמעה מעולם על האפשרות להניק בהריון ובצמד היא מייד תסכים עם הדעות הרווחות סביבה ולא תשקול בכלל את האפשרות הזו. ואולי זו אם שכן שמעה על האפשרות הזו והיא מוּנעת מפחד שמא תזיק לעוברה, או שהיא חוששת להתמודד עם כל מי שמסביבה.
הנקת צמד היא לא בהכרח מתוכננת. נשים רבות מוצאות עצמן בהריון כאשר הן עדיין מיניקות ולא מוצאות לנכון להפסיק להיניק בזמן הריון וגם לאחר מכן. הסיבות לכך רבות ומגוונות: יתכן שמדובר בילד קטן שעדיין זקוק לחלב אמו כבסיס התזונתי שלו; לפעמים זהו ילד שעוד לא אוכל מגוון גדול של מזונות או שהוא בררן מאד בתזונתו ואמו חשה שההנקה עוד חשובה לו ביותר. לעתים הקשר הרגשי משמעותי ביותר והאמא מרגישה שילדה זקוק להנקה בכדי להתנחם, לעבד דברים ולגדול עוד קצת לפני הגמילה. יש אמהות החוות קושי לגמול בעת ההריון ולאחר הלידה עקב תחושתו של הבכור ש'מנשלים אותו' ממשהו שהיה שלו "רק" כי הגיע עוד אח למשפחה -הקושי להתמודד עם השינוי מוביל להנקת צמד. ויש אמהות שפשוט נהנות מהמצב כפי שהוא ולא רואות סיבה לשנות אותו ומוצאות שלל יתרונות בהנקת צמד.
ומאידך יש נשים שבהחלט מתכננות הנקת צמד ובוחרות בה באופן מלא וברור. זו בחירה שנעשתה לאורך השנים והדורות באופן טבעי לחלוטין על-ידי נשים רבות בתרבויות שונות מסביב לעולם.
עם זאת, זהו מצב בו עולות הרבה שאלות והתמודדויות עבור אלה שזו דרך לגיטימית עבורן וגם עבור אלה שרוצות לשקול את הרעיון.
במעגל, נעלה את השאלות, נשמע ממיניקות צמד מנוסות, נברר חששות, נדבר על הקשיים ונחלוק סיפורים.
ורד לב ושגית לב - מדריכות ליגת לה-לצ'ה
משפחה
מיניות בזוגיות
מנחה: קטי אדלר – 14:00יש האומרים - רק בני אדם ודולפינים עושים סקס בשביל ההנאה, שאר בעלי החיים רק מתרבים, באופן פונקציונאלי.
משהו כאן לא נראה לי סביר. לא מזמן שמעתי מבעד לחלון חתולים מתרבים ואיזה צעקות הם הרימו תוך כדי... קיוויתי שהם לא סבלו...
יצאתי לחפש ברחבי האינטרנט מה באמת קורה בטבע -
מתוך ויקיפדיה:
"בקרב בעלי החיים קיום הזדווגות שלא למטרת רבייה שכיח פחות לעומת האדם, אבל מצוי אצל כמה וכמה בעלי חיים כדוגמת חלק מהקופים (שימפנזים ובונובו) והדולפינים. אצל רוב בעלי החיים קיים חלון הזדמנויות צר מאוד, פעם או פעמיים בשנה, שבו הנקבה מתייחמת ומוכנה להזדווג (תקופת הייחום)."
כלומר, הזכר רוב הזמן זמין לפעולה, ואילו הנקבה מאפשרת רק כפעמיים בשנה. בשאר הזמן היא עייפה. אולי כואב לה הראש. אולי מעדיפה סתם להתחבק.
גם אנחנו, בנות חוה, מכירות את מחזור הרבייה. גם לנו לפעמים יש חשק, ולפעמים לא. לפעמים אנחנו מניקות תינוק מסביב לשעון ומערכת הרבייה מודיעה ש"לא תודה, כרגע ממש אין צורך בעוד צאצא, לילה טוב, חלומות פז..."
ואז התירוצים מנסים להסביר: "כבר נרדמתי", "הילדים ישמעו", "הפטרייה חזרה", "היום לא יום בטוח", "כואב לי הראש", "כואבות לי הפטמות", "התייבש לי הפות", "שכחתי לספר לך שאמא שלך התקשרה", "קיבלתי מחזור". כאשר בעצם, הסיבה האמיתית היא "אין חשק", כי אם היה חשק - על כל המכשולים היה ניתן להתגבר.
החדשות הטובות הן: מותר שלפעמים לא יהיה חשק. ככה הטבע עובד, ככה המחזוריות עובדת. אנחנו לא מכונות סקס, כמו שאנחנו לא בית חרושת לילדים. כשיגיע הזמן להביא עוד צאצא, האישה תדע ממי לבקש.
החדשות הטובות יותר הן שלא חייבים לחכות עד שהחשק יופיע באופן טבעי. אפשר לעורר אותו. כמו שנוהגים לומר - עם האוכל בא התאבון. לפעמים אנחנו רעבים לאוכל, לפעמים - לא. לפעמים בא לנו רק לנשנש. לפעמים נדמה לנו שאנחנו שבעות, אבל אז מציעים לנו עוגה עשירה ומעניינת ופתאום - הופ! יש מקום בקיבה!! אם מעירים אותנו באמצע הלילה רק בשביל קישוא אני בספק אם נתפתה...
....
ממה מתחיל הסקס?
האם זה מתחיל במיטה, או בחיבוק שלפני? או בנשיקה ארוכה מהרגיל כשהוא חוזר הביתה? אולי בזה שעשית לו עיניים?
ויש גברים שיגידו "אין לי כוח למשחק מקדים, אני רוצה סקס!" - ויתכוונו בעיקר לחדירה, בעוד שאפשר לעשות אקט שלם, מהנה ורווי אורגזמות - בלי חדירה.
בעיניי סקס הוא קודם כל מגע. מגע שהוא כיף לשני הצדדים. מגע מקרב. מדענים גילו, כי אפילו מגע קל מסוגל להעלות את רמת הסרוטונין (הורמון "מצב רוח") בגוף, מה שתרופות נוגדות דכאון עושות בקושי רב.
סקס טוב לא הולך יד ביד עם דכאון. בעצם הסקס עצמו טוען אותנו באנרגיה, בחיות וברצון לעוד סקס; מאזן את הגוף ומאמן אותו. שומר עליו צעיר יותר, מפעיל את שרירי רצפת האגן; מחזיר את הנרתיק למצב הדוק יותר אחרי לידות ומונע בריחות שתן. גם מבחינה הורמונלית, סקס טוב (כולל פליטה של זרע בנרתיק!) שומר על איזון במחזוריות הגוף ומונע תופעות לוואי של "גיל המעבר". אצל גבר, מין תקין שומר על בריאות הפרוסטטה.
מניחה שהשתכנעתם - נורא בריא להרבות בפעילות מינית.
אבל!!! כמו שלא נרצה שיאכילו אותנו בניגוד לרצוננו עם אוכל בריא אך לא טעים, כך אין שום טעם להקריב את הגוף לטובת סקס סדיר.
סקס עושים בהנאה, או לא עושים בכלל!
מוזמנים לדבר על זה!
קטי אדלר - נשואה, מגדלת בבית שתי בנות. מנחה מסיבות רווקות (ואירועים אחרים) - בסגנון "על גברים, נשים, ומה שבין רגליהם"
[h=3]
האם כעס רלוונטי בגידול ילדים[/h]מנחה: סוניה זרחי – 16:00
"חשוב לבטא רגשות"
" לכעוס זה אנושי"
"איך אני אלמד את הילד שלי לבטא רגשות אם אני לא מרשה לעצמי לכעוס"?
"אחרי שאני כועסת אני מצטערת ומבקשת סליחה".
מתי אנחנו כועסים? מה גורם לנו לכעוס?
האם הכעס הוא ביטוי למשהו אחר? האם הכעס הוא ביטוי לחוסר האונים שלי מול הילד שלי? מול עצמי? מול ההחלטות שלי?
האם הכעס הוא ביטוי לפער שבין הרצון שהכל יהי מושלם, בדיוק כמו שדמיינתי, לבין מה שקורה במציאות?
האם אנחנו כועסים כשהילד לא מתנהג כמו שציפינו ממנו?
האם אנחנו כועסים כשהילד מצליח לגרום לנו לעשות את מה שלא רצינו לעשות?
האם לפעמים כשאנו כועסים על הילד (או אפילו מתאפקים, אבל מרגישים כעס) זה בעצם כעס על משהו אחר לגמרי? על מישהו אחר?
האם הילד מכעיס אותנו בכוונה, מזהה שזה מעצבן אותנו ו"עושה דווקא"?
האם הילדים מתנהגים באופן טבעי ותמים וכל מה שהם עושים הוא לגיטימי ולכן אסור לכעוס עליהם?
מה נותן לנו הכעס? שחרור? הקלה? הבנה?
מה הכעס (שלנו) נותן לילד? האם הוא לומד משהו? האם הוא רוצה להתחשב בנו, לא להכעיס אותנו יותר? האם הוא מרגיש "מכווץ", חסר ערך? האם הוא נבהל? האם הוא חושב שלא אוהבים אותו?
מה עושים עם הכעס של הילד?
למה דוקא הכי קרובים לנו מכעיסים אותנו הכי הרבה?
האם בבית אנחנו מבטאים יותר כעס מבכל מקום אחר?
האם יש רק שאלות ואין תשובות?
בואו נדבר על זה.
סוניה זרחי – אם לשלושה בנים, מטפלת תינוקות מנוסה, מדריכה ומנחה מטפלות והורים בקבוץ גניגר, בעמק-יזרעאל ובמקומות שונים בארץ.
"דור לדור יביע אומר" - על מערכות יחסים במשפחה המורחבת
מנחה: חגית נובק – 14:00כשהייתי בת חמש עשרה עזבתי את בית-הורי ועברתי לגור וללמוד בפנימיה. חמש עשרה השנים שקדמו לכך במחיצת בני משפחתי היו גדושות מבחינתי בעומס רגשי כה רב, עד כי חשתי שהפרידה המוקדמת הזו מבית-הוריי היתה נחוצה לי כאוויר לנשימה. השנים חלפו: צבא, טיול לחו"ל, לימודים באוניברסיטה, חתונה וילדים. לפני כחצי שנה, רגע לפני יום הולדתי הארבעים, חזרתי הביתה. יחד עם אישי ושלושת ילדינו עברנו להתגורר בבית אחד יחד עם הוריי, ובסמוך לאחותי ולמשפחתה. בדרך, עמדו לרשותי עשרים וחמש שנים טובות וארוכות בשביל לצעוד לאורכן את דרכי חזרה הביתה. הזמן הזה אפשר לי בין היתר:
לברוח עד קצות תבל ... ולגלות לבסוף שמעצמי לעולם לא אוכל לברוח, וזהו הבית האמיתי והיחיד שיש לי.
לכעוס עד כלות על הוריי ועל הילדות הקשה שהם ידעו לספק לי ... ומתוך כך להתוודע אל עומק טיבו של הכעס, ולגלות שבקצהו נובע מעיין הסליחה המחייה.
לפחד ולחרוד מהתוצאות הרות האסון של אימהותי הבוסרית, ולהכות את עצמי על המחיר הגבוה שילדיי נאלצים לשלם בעבורה ... ואז יום אחד לראות בבהירות כי אין כל תועלת ברגשות האשמה והפחד, וכי מעברם האחר ניצבת איתנה האהבה והקבלה שלי את עצמי כפי שהנני בכל רגע.
לשקוע בדיכאון עמוק ... ולהסכים, ולהכנע ולוותר ולהתמסר לכל מה שהחיים נושאים ומביאים לפיתחי... ולדעת שאין זה אלא זהב במסווה של קש...
מערכות היחסים המוקדמות ביותר שרקמנו בחיינו היו אלה שבתוך המשפחה שאליה נולד כל אחד מאיתנו. דפוסי התקשורת הבין-אישיים שנטבעו בנו אז ממשיכים לאפיין אותנו בדרך-כלל גם בבגרותנו. עם הפיכתנו להורים ניתנת לנו ההזדמנות לבחון לעומק את מערכות היחסים המכוננות ההן ואת דפוסי התקשורת שלנו בכלל, מנקודת מבט חדשה ומרעננת. פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו מול הורינו, כשגם אנחנו כבר הננו הורים. השינוי הזה עשוי להעלות אל פני השטח כל מיני עניינים עתיקים, כמו גם שאלות חדשות. פתאום ניתנת לנו ההזדמנות לחוות שוב ילדות (זו של ילדינו), ולברר סוגיות לא פתורות מהילדות הפרטית שלנו. ההורים שלנו, לעומת זאת, חווים מעבר למעמד של סבים וסבתות, ומלבד השינוי במערכת היחסים שלהם איתנו, נפתח בעבורם מרחב שלם של יחסים עם בני הזוג שלנו ועם נכדיהם החדשים. ועוד לא אמרנו כלום על האחים והאחיות שלנו שבוחרים בשבילנו את הגיסים והגיסות שלנו, ומולידים לנו אחיינים שהם לא אחרים מאשר בני-הדודים של ילדינו... ומה באשר לחותן ולחותנת, לחם ולחמות?!... תודו שלא משעמם!
אתם מוזמנים באהבה למעגל של שיחה והקשבה, כך שנוכל לחלוק בינינו מחשבות, תובנות וסיפורים אישיים, אשר מרכיבים יחד את חכמת החיים האישית והקולקטיבית שלנו. ננסה יחד להבין איך דווקא אותם מקומות תקועים, קשים, כועסים, פוחדים וכואבים במערכות היחסים של משפחותינו המורחבות, אוצרים בתוכם את האפשרות המבטיחה ביותר לצמיחה אישית. שם, בדיוק שם, טמון הזרע שיכול להנביט בנו את האפשרות לשינוי פנימי אמיתי, ולהצמיח בתוכנו חוויה עמוקה של סליחה, חמלה, קבלה ואהבה - כלפי עצמנו, וכלפי האנשים הקרובים והיקרים לנו מכל.
חגית - אמא בחינוך ביתי לשלושה ילדים, מאפשרת זוגית להכנה ללידה בגישת "ללדת אם".
הורות לילדים עם צרכים מיוחדים
מנחה: שמחה אמתי - 12:00הורות לילדים עם צרכים מיוחדים הינה חוויה מאוד לא פשוטה, מורכבת מאוד, מאתגרת מאוד.
חלום הילד הנורמלי, הרגיל, זה שהוא כמו כולם - מתנפץ. לפעמים מידית, לפעמים בהדרגה.
ומכאן מתחיל מסע של הלם והכחשה, מסע המכיל בתוכו הרבה כעס, עצבות ותחושת אבל. רגשות אשמה והעדר אמון עצמי מתעוררים. אט אט מגיעה ההשלמה, קבלה של המצב.
במקביל לכל אלה מתחילה גם ריצה אחר פתרונות וטיפולים. מחפשים ובודקים גישות, שיטות טבעיות, רוחניות, או אחרות. אנשי מקצוע, מטפלים... מי או מה יביא את השינוי המיוחל, את ההקלה?
שינויים רבים חלים במציאות חיי המשפחה כדרך קבע. הכל נדמה נע סביב הילד המיוחד שלנו.
התשישות והעייפות הרגשית הן אורחות קבועות. חיי הזוגיות מושפעים וגם הסביבה הקרובה -חברים ומשפחה.
מאין לוקחים את הכוחות כשמגרדים את הרצפה?
איך מפתחים גמישות מחשבתית ומתמרנים עם כל השינויים והמשתנים?
מה עושים עם תחושת הבדידות?
איך לא מאבדים את האמונה בעצמנו? בילד? בכוח עליון?
מה עושים עם האחריות הכבדה וההרגשה ש"הכל" עלי?
איך לא הולכים שם לאיבוד? ומה איתי? מי דואג לי?
כמי שהולכת במסע כזה גליתי שתי נקודות של אור אשר אני שומרת עליהן יותר מכל:
האחת היא ההחלטה "לא להיות שם יותר לבד", כלומר לדאוג לתמיכה מקיפה ונרחבת.
השנייה היא לטפל בעצמי היטב. לשים את עצמי במרכז.
שמחה אמתי - אמא לבן עםADHD הלומד בחינוך המיוחד ואמא לבת בחינוך ביתי.
תקשורת במעגל המשפחתי - עבודה עם קלפי אימון
מנחה: חני בונה - 16:00תחילת ההיכרות שלי עם קלפי האימון points-of-you, הייתה בהתנסות אישית חווייתית ומלמדת. בהמשך שילבתי אותם בעבודתי במפגשי האימון. דרכם המאומנים התבוננו על עצמם מזוויות ראיה מעמיקות ואני שכללתי את יכולת התיקשור שלי. בנוסף לכך גיליתי שעבודה עם קלפים מתאימה גם למעגל המשפחתי. חוויתי תקשורת מיוחדת עם בני המשפחה שלי, פעם אחת עם בן הזוג, ופעם אחרת עם שתיים מבנותי. בקרוב מתוכנן מעגל של כל המשפחה.
על הקלפים:
כל קלף מוקדש לנושא שמוצג על-ידי צילום וכמה מילים. דוגמאות לנושאים המוצגים באמצעות הקלפים: דרך, יושר, הצלחה, שמחה, לבד, הכל אפשרי, פחד, ערנות, אמונה, מטרה, תוצאות ועוד.
המעגל יכלול הכרות של כל המשתתפים עם הקלפים ולאחר מכן תתאפשר עבודה במעגלים משפחתיים, שם נשאל שאלות ונקבל תשובות באמצעות הקלפים ונקשיב לאחרים עושים זאת.
אם הזמן יאפשר נתקבץ שוב למעגל אחד לסיכום.
דוגמאות לנושאים ושאלות שאפשר לשאול באמצעות הקלפים:
מערכות יחסים בתוך המשפחה או בין חברים|# |בחירות והחלטות
התנהלות מול כסףשאלות שאפשר לשאול בהקשר לנושא שנבחר:
מה עלי לעשות? מה מקדם אותי? מה מעכב אותי? מה נחוץ לי לפיתרון הבעיה?לאחר שנקבל את התשובות על-ידי הקלפים, נוכל להרחיב ולהעמיק את המסרים שניתנו באמצעות הספר שנילווה אליהם.
חני בונה - מאמנת ממבט אחר. אתר .
חינוך ביתי
הסדרת חוקיות החינוך הביתי בישראל
מנחים: רועי שרון, סשה זיניגרד, מלכי סווידלר, דני דנקנר – 12:00, 16:00מאמץ ההסדרה החוקית של חינוך ביתי בישראל נמשך כבר שלוש שנים. התחלנו בניסיונות הידברות עם משרד החינוך, המשכנו בהגשת עתירה לבג"צ, דיון בוועדת החינוך של הכנסת, ובחצי השנה האחרונה הצלחנו סוף-סוף לכונן יחסי הידברות עם נציגי משרד החינוך.
בתקופה זו חלו שינויים גם בנוף החינוך הביתי בארץ: מעשרות משפחות גדלנו למאות, הילדים בגרו וביניהם בני נוער רבים, העלון שלנו "באופן טבעי" הפסיק לצאת אך הקהילה מחזיקה מעמד אחריו, והמושג "חינוך ביתי" הפך למוּכּר במיינסטרים.
גם מאמץ ההסדרה החוקית עבר שינויים בתקופה זו: ממאבק של משפחה בודדת הוא הפך למאבק של קהילה, מאיש אחד שיזם והוביל הגענו לוועד פעולה ולחלוקה של תחומי עבודה, מתהליך לעומתי עברנו לתהליך דיאלוגי.
במעגל ניתן סקירה של המצב הנוכחי לתהליך ההסדרה החוקית, וננסה לספר ולשמוע בנושאים הבאים:
מה אנו רוצים להשיג בתהליך ההסדרה? אסטרטגיית התהליך: דיאלוג במקום משא ומתן. הנוהל הנוכחי של משרד החינוך, והעדכון הצפוי לו באוקטובר השנה. העתירה לבג"צ, והשתלבותה במהלך ההסדרה. ועדת החינוך של הכנסת. ההצעה לשינוי חוק לימוד חובה, והשתלבותה בתהליך ההסדרה. המבנה הארגוני של משרד החינוך ונציגיו: קב"סים, מפקחים, מחוזות, המזכירות הפדגוגית והמנהל הפדגוגי. הגשת בקשות – האם להגיש? מה לכלול בבקשה? איך לטפל בבקשה שנדחתה? מעורבות אישית בתהליך ההסדרה – איך, ואיזו מעורבות נחוצה?לפרטים נוספים בנוגע להסדרה החוקית של חינוך ביתי, בבקשה לפנות לרועי שרון 052-8550555, [email protected].
^רועי שרון - בן 40, נשוי ליונת, אב ל-4 בנים בחינוך ביתי, גר במעין ברוך. יועץ טכנולוגי וניהולי. ביחד עם יונת הקים ומתחזק את אתר באופן טבעי (http://beofen-tv.co.il).
סשה זיניגרד - בן 36, אב לשלוש בנות ושלושה בנים הגדלים בבית. יליד ברה"מ. מתפרנס מהעברת טכנולוגיות מאקדמיה לתעשייה.
מלכי סווידלר - אם ל-3 ילדים בחינוך ביתי. כהורה בחינוך ביתי משתדלת לעקוב אחר התפתחויות פוליטיות ומשפטיות הנוגעות לחינוך ביתי בישראל ובחו"ל. משוכנעת שההכשרה ההורית היחידה הנחוצה לחינוך ביתי היא שאיפה כנה לעשות כך, ומצפה ליום שבו נהלי משרד החינוך ישקפו אמת זו.
דני דנקנר - בן זוג למיכל, אב ל-4 ילדים בחינוך ביתי (3 בנות ובן). מנכ"ל חברת הי-טק העוסקת באימון קוגניטיבי. משפטן ובוגר מנהל עסקים.^
שאלות של חברה - מעגל לבני נער
מנחים: נגה שפרון ורונן שפרון – 16:00נושא החברה בחינוך הביתי עולה לא פעם, אצל הורים, אצל ילדים וגם אצל מתעניינים. "אין לי בכלל חברים בגילי!", "אני כל היום משתעממת פה!", "איך הוא יפגוש חברים?" במקום לראות את זה כבעיה שיש לתת עליה את הדעת ולמצוא לה פתרונות, ברצוני להציב סימני שאלה: מה זה חבר בשבילי? איזה מין חברויות מתאימות לי? האם אני טיפוס חברתי? מה הם הצרכים החברתיים שלי? מי אחראי על אותם הצרכים? מהו ההבדל בין חברה לחברים? מתי עולה בי הצורך בחברה? איך אני מרגיש כשאני לבד? האם יש לי חברים עכשיו? האם היו לי בעבר? אולי היו תקופות ללא חברים? האם המשפחה היא חברה? איפה אני פוגש אנשים? בעבודה, בחוגים, בפארק? האם אני חלק מחבר'ה? איך החבר'ה מקבלים את השוני שלי?
מוזמנים בני נוער מחינוך ביתי וכאלה שלומדים בבית ספר - בואו נשאל יחד את השאלות ומתוך שיח משותף נלמד על נושא החברה ועל עצמנו.
הבהרה: המעגל מיועד לבני נוער בלבד.
נגה שפרון - 0 שנות לימוד
רונן שפרון - 2 שנות לימוד
גישות ללמידה של ילדים בחינוך ביתי
מנחה: בלה ספיר – 12:00בחינוך הביתי ישנן גישות חינוכיות רבות, אולי אף כמספר המשפחות בקהילת המחנכים מהבית.
איפה אנחנו נמצאים בין הגישות השונות? באילו אמונות אנחנו מחזיקים בקשר ללמידה של ילדינו? האם מניעים אותנו פחדים בכל הקשור לגישות הלימודיות שאנו מאמצים בחינוך הביתי שלנו? האם אנחנו מוכנים לוותר עליהם? לאילו 'מלכודות' אנחנו נוטים ליפול בעניין הלמידה של הילדים?
נתכנס במעגל זה כדי לנסות ולמצוא תשובות לשאלות שמטרידות אותנו - הורים בחינוך הביתי - בכל הנוגע לתהליכי למידה של ילדינו; לשתף הורים אחרים בניסיון שלנו, בדעות ובתובנות שגיבשנו מצפייה בילדים שלנו ושל אחרים.
בלה ספיר - אם לשני ילדים (6, 7.5). מתנסה בחינוך הביתי כשנתיים. מוצאת את עצמי נפעמת כל יום מחדש מכמה מגוונת ורלוונטית יכולה להיות הלמידה; מכמה פשוטה ומהנה הלמידה מתוך עניין.
פרידה ונפרדות בחינוך ביתי
מנחה: לילך שגב – 14:00בתי הצעירה בת שנתיים וחצי. לפני כחצי שנה, התחלתי להרגיש שאני רוצה קצת לשחרר את החבל, להרפות, לצאת לחופשי - חוג יוגה, מעגל נשים, בית קפה... לקטנה היה מאוד קשה, בעיקר בשעות הערב. נוצר פער ברור בין הצורך שלי לצורך שלה.
קשיי הפרידה הללו מבתי הפעוטה, עוררו אצלי קונפליקטים והעלו מחשבות ותהיות: מדוע כל כך קשה לה להיפרד ממני? ומדוע לי כל כך קשה? קשה עם הקושי שלה, אבל גם קשה עם הקושי שלי.
חשבתי: אולי קשה לי לוותר על הצמידות הזו, שיש בה גם המון טוב - אני אף פעם לא לבד, מישהו תמיד מאוד אוהב אותי וזקוק לי, ויש בזה משהו מאוד חזק. ואולי זה מציף אצלי פרידות לא פתורות מן העבר, מן הילדות שלי?
תהיתי: מדוע מחד אני רוצה להיות כבר קצת לבד, ומאידך - פוחדת מזה? מדוע אני נהנית כל כך מתחושת השייכות והחיבוק שיש לי מתוקף השהות התמידית עם בני משפחתי, אבל גם רוצה להשתחרר? מצד אחד, נעים לי לישון קרוב לנשימותיה הרכות של בתי הפעוטה, ומצד שני אני רוצה להתמתח לכל העברים ושיהיה לי סוף סוף קצת מרחב.
איך זה יכול להיות שאין לי בבית חדר משלי, ואף לא מגירה? לאן נעלמו הפרטיות שלי, העצמיות והעצמאות שלי? למה כשנכנסתי להריון לא יכולתי יותר לעשות מדיטציה?
איך אני יכולה לדבר עם חברות על מה שמטריד אותי כשהילדות כל הזמן מסביב, שומעות כמעט הכול? ומה זה עושה להן ולי, המעורבות הזו בחיים שלי?
היכן עובר הגבול ביני לבין בני ביתי, אם בכלל. היכן רצוי שהוא יעבור, אם בכלל יש רצוי כללי כלשהו. ובעיקר - מה רצוי לי שיקרה.
האם טוב לנו להתנהל כאמבה מרובת זרועות, רצונות וצרכים, שבה כמעט תמיד מישהו צריך לוותר, או שמא זמן נפרד לכל אחד מאתנו יכול לעשות לכולנו רק טוב?
ואיך מוצאים את הזמן והמרחב הנפרדים כשכולם נמצאים ביחד כמעט כל הזמן, בתוך הבית ומחוצה לו? ואולי מה שחשוב הוא בעיקר המרחב הפנימי שאנו צריכים לתת זה לזה - מרחב נשימה. לאפשר לכל אחד פרטיות גם בתוך הבית וגם מחוצה לו, ובעיקר לשחרר משהו מבפנים. לא להתערב ולהתערבב כל כך.
והאם כל התהיות הללו ייעלמו כשהילדים יתבגרו? האם כמו תמיד הזמן מיישב את קונפליקטים האלו טוב מכולם? האם פעם, כשהילדה בת העשרים וחמש תהיה בהודו, כבר לא ארגיש כאילו יד שמאל שלי ישנה הלילה אצל חברה?
אני מניחה כמובן שמדובר בתהליך היפרדות, איטי, הדרגתי וממושך, ובד בבד אני מניחה שלעולם לא אוכל עוד לתפוס את עצמי בנפרד מילדי. הם תמיד יהיו חלק ממני.
אני מקווה שבכל שלב בתהליך הזה אצליח לתת להם את המקום והזמן הפרטי שלהם, בלי להיכנס להם לחיים ולנשמה מעבר למה שמתאים להם, ואקח את הפריבילגיה הזו גם לעצמי.
אשמח לשמוע, לשוחח ולחשוב ביחד על מה אפשר לעשות כרגע, כדי להיפרד ביתר קלות; כדי להקל על תחושת המחנק; כדי לאפשר לנו בו זמנית ליהנות מהיחד הצפוף אבל גם למצוא בו את המרחב והזמן הנחוץ לכל אחד מאתנו בנפרד; כדי לדעת לשמור על פרטיות וגבולות מתוך כבוד הדדי, ועל מעורבות מתוך אכפתיות ואהבה.
לילך שגב-ישראל, אישה של זיו, אמא בחינוך ביתי של אדוה (99) אלה (02) ואביגיל (05), אוהבת ספרים, בעיקר של ילדים, גרה בכפר אוריה, אוהבת את המרחבים, החורשות, הרקפות והכלניות. אוהבת לשיר ולרקוד. פעם הייתי עורכת לשון במקצועי, לפני זה עבדתי גם בהפקות טלביזיה ובחנות ספרים ועם ילדים ובמחלבה בקיבוץ שבו נולדתי, ולמדתי היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת ת"א.
תזונה
תוספי תזונה
מנחה: אורי מאיר צ'יזיק - 12:00"היום המדע כבר יודע הרבה מאוד על העולם" – הינה טענה נפוצה. ההתמחות בענפי-ידע הולכים ומתמקדים, ההתעמקות באזורים הולכים ומצטמצמים של הטבע - כל אלה, נותנים לנו את התחושה שיש תחומי-ידע בהם אנחנו כבר יודעים הכל. החל מתנועת גרמי-השמים דרך פעולתו של גוף האדם ועד למפת הגנום, החוקים מפוענחים ומתועדים בכתב. גם בתחום הרכיבים הזעירים (מיקרונוטריינטים) של המזון, הויטמינים והמינרלים, בטוחים רוב האנשים שהמדע כבר גילה את כל מה שיש לדעת. כעת, אנחנו סבורים, כל מה שצריך לדעת זה איך לצרף את הרכיבים ביחד כדי להשלים את הצרכים של הגוף. מבט נוסף, אפילו אל העבר הקרוב, יוכיח שאין הדבר כך.
המדע שאנחנו מכירים מגלה תדיר דברים חדשים, אלו תגליות חשובות אך העיסוק בתחומים צרים כל-כך (מיקרונוטריינטים בתזונה, למשל) משכיח את התמונה הכוללת. המדע הולך ומתמקד בתגליות העוסקות בנקודה זערורית יחידה מתוך מכלול התזונה והשפעתה על גוף האדם, בעוד התמונה הכללית שונה. זו חורגת מוויטמין זה או אחר ופעולתו וכוללת את הפעולה ואת התפקוד של המערכת כולה, של הויטמינים והמינרלים השונים המרכיבים אותה והיחסים ביניהם. לכן לקיחה של תוסף המכיל ויטמינים ומינרלים או אכילתם במזון, אליו הם מוספים, מפירה את האיזון העדין הזה. מה שדרושה לנו היא אכילה נבונה שתאפשר לגוף לקבל את המרכיבים שלהם הוא זקוק מתזונתנו.
אורי מאיר צ'יזיק – יועץ תזונתי, מומחה להיסטוריה של התזונה
תבונא קולקטיבית - שדרוג החיים שלנו בהרבה מזון טרי ופשוט
מנחה: אופק – 14:00כולנו, כלל החיות בטבע, אוהבים את המזון שלנו טבעי ופשוט. כמו כן כל "בעלי הדעה" בעולם מסכימים שכדאי שנאכל כמה שיותר פירות וירקות טריים. נשמע פשוט, אך רבים מאיתנו מגלים שזוהי משימה לא קלה. הגישה למזונות איכותיים, לידע, להשראה, לתמיכה רגשית, היא קשה בערך כמו איתור טלפון ציבורי בארץ בה יותר פלאפונים מאנשים; מזונות תעשייתיים דלים ורעילים זמינים בכל פינת רחוב; פרסומות אומרות לילדים שלנו שזה cool לאכול משקיות מרשרשות ושפירות וירקות זה משהו דביק ומזוהם. ההרגלים שלנו המושרשים עמוק, ביחד עם האפקט הממכר של מזונות מעובדים רבים, משאירים את הפירות והעלים הירוקים הנאים בשולי התפריט אם בכלל.
שפן הסלע, חי איתנו כאן מצפון עד דרום, ניזון ממגוון של צמחים טריים. ללא פילוסופיות מיוחדות, ללא מגדיר צמחים, השפן אוכל את "מה שיש", את מה שעיניו רואות - ומקבל את כל מה שהוא צריך בפחות משעה בכל יום.
איך עוברים את התהום המפרידה בין המציאות שלנו למציאות של שפן הסלע? איך נתחבר מחדש למזון שלנו בצורה שתשרת אותנו טוב יותר?
יותר ויותר אנשים בעולם מגלים גשר רחב שביסודותיו מעבר לתזונא שעיקרה מזונות נאים מן הצומח. הטבעונאות היא גשר אל שפע יצירתי של מזונות טעימים ובריאים במציאות בה אנחנו אוכלים מה שמתחשק לנו, נהנים מהאוכל כמו שאף פעם לא נהננו, ותוך כדי כך מצליחים להתחשב בבריאות שלנו ושל הסביבה.
מעגל תמיכה ושיתוף.
אופק שואף לצמצום פערים בין אידיאל למציאות באמצעות יצירתיות ואהבה. מאז שנחשף לקסמו של המזון החי והמטופח לפני 10 שנים הוא נמצא במסע שממשיך להוביל אותו לתחושת חיבור עמוקה יותר עם המזון. כך הצליח להגיע לאורח חיים בריא אך אנטי-סגפני. עם דגש על חופש ושפע. רוב ולעיתים כל המזון שלו נקטף במו ידיו בתאווה.
אקולוגיה
חיים ללא רכב פרטי
מנחים: נעה ואלון כהנא - 12:00המצב האקולוגי בעולם, הביא אותנו לאחרונה להכרה שלא מספיק לדבר. צריך לשנות את הבחירות שלנו ולנסות לחיות באופן צנוע יותר, תוך ניצול מינימאלי של משאבים. עם החזרה מטיול ארוך בהודו החלטנו לנסות להסתדר בלי מכונית משפחתית.
לויתור על כלי כל כך חיוני - בהתחשב בעובדה שאנחנו גרים בישוב קטן על הר בגליל, ולא במרכזה של עיר עתירת אוטובוסים - יש השלכות רבות. אנחנו נוסעים בתחבורה הציבורית, בטרמפים וכשצריך במכוניות שאולות. לא תמיד אנחנו יכולים להגיע למקומות שאנחנו רוצים ולא תמיד יכולים לצאת לטיולים שרצינו.
אבל המגבלה הזו וההכרח לנצל את התחבורה שקיימת מזמנים לנו חוויות רבות שלא היינו חשופים אליהם קודם לכן: מפגשים בטרמפים עם תושבי היישוב ועם תושבי יישובים סמוכים, נסיעה בתחבורה הציבורית, יותר הזדמנויות לעשות ספורט - תוך כדי הליכה ונסיעה על אופניים, הצורך לחשב אחרת את הזמנים כשאנחנו תלויים בטרמפים ויחסים עם המשפחה ועם חברים תומכים.
לעיתים קרובות, כשאנחנו מנסים לממש רעיון או צורך נחשפות אמיתות פנימיות שלנו ושל התרבות שלנו. החיים בלי רכב פרטי מפגישים אותנו עם אמיתות אלה.
השיחה במעגל תיסוב סביב החוויות האישיות שלנו והעיקרון שמנחה אותנו.
נעה ואלון כהנא, הורים לשלושה ילדים בחינוך ביתי (6,10,14). חזרו לא מזמן ממסע משפחתי ארוך ומרתק בהודו עם הרבה חוויות ותובנות שאותם הם משתדלים ליישם בחייהם הפרטיים. גרים בצורית, ישוב קהילתי במשגב שבגליל.
טביעת רגל אקולוגית
מנחה: שימי רף - 14:00אנו הולכים על חוף הים, מתבוננים לאחור ורואים את שביל העקבות שהשארנו בחול. אנו מתיישבים ומסתכלים בעקבה האחרונה. כל תנועת גוף קטנה טבועה בעקבה וגם המבט הפתאומי אל השחף בשמיים נרשם בתוכה. השחף הגיע כדי לאכול את הדגיג שנשאר על החוף בגל האחרון. למעשה, העקבות שלי רחבות יותר משטח האדמה שהן תופסות.
טביעת הרגל האקולוגית היא מדד הבוחן כמה שטח של אדמה צורכת כל פעולה שאני עושה או מוצר שאני צורך. לדוגמה, אני גר בבית מבטון. המדרך האקולוגי של הבית גדול יותר משטח האדמה שהוא תופס. הוא כולל גם את שטח המחצבה הדרוש להפקת חצץ ומלט, את שטח מכרות הברזל ומפעלי יציקת הפלדה. צריכת האנרגיה ליצירת כל אלו מתבטאת בשטח היער הדרוש לקליטת הפחמן הדו חמצני. כמה שטח אני צורך בסך הכול? כמה שטח צורכים כל האנשים בעולם ביחד? כשעושים את החישוב מגלים שכולנו ביחד צורכים יותר משטח האדמה שיש לנו על פני הכדור. איך זה יכול להיות? מאיפה מגיע השטח העודף?
בטביעת הרגל האקולוגית אפשר להשתמש ככלי מדעי. בשבילנו זו בעיקר דרך חשיבה פרקטית לחיי היומיום, כדי לבחון דברים קטנים וגדולים שאנו רוצים לעשות ושואלים את עצמנו "מה יותר אקולוגי?"
מסיבות שונות, הכלי הזה רחוק מלתת את התמונה האמיתית - בין השאר, כי אי אפשר למדוד כל דבר. אבל כמו בספירת קלוריות, עם כל הביקורת שיש על התמונה החלקית שהיא מציירת, ברור לכולם שיותר מידי זה לא טוב.
איך עושים דיאטה של מדרך אקולוגי?
שימי רף - מדריך בשומרי הגן, מורה דרך ומגשר, עוסק בחיבור רוחני לטבע דרך ליקוט צמחי בר למאכל. 052-4497226
"לא, בלי שקית בבקשה" - הפראקטיקה של החיים בלי פלסטיק
מנחה: אורי יורמן – 16:00אין צורך להרחיב על הנזק הסביבתי הרב שנוצר בעולם עקב השימוש ההולך וגובר במוצרי פלסטיק ושאר חומרים בלתי מתכלים. עקב כך, אנשים רבים, שבוחרים לקחת אחריות על מעשיהם, מנסים לצמצם כמה שיותר את צריכת הפלסטיק שלהם. זה עשוי להתחיל בהפסקת השימוש בשקיות ניילון בסופר (ותפירת שקיות בד רב-פעמיות), וממשיך בקניית בגדים מכותנה בלבד, התנזרות מבקבוקי מים מינראליים, ועוד.
לכאורה פשוט, לא?
לכאורה בלבד.
אנחנו חיים במדינה בה כמעט בלתי אפשרי לקנות סוגים רבים של מוצרי מזון בלי שקיות או קופסאות פלסטיק. כמעט כל הפירות הקטנים - תות שדה, שסק, תאנים, נמכרים בתוך סלסילות פלסטיק, ירקות ירוקים אורגניים כמו סלרי וחסה ולחמים ומאפים ארוזים בשקיות ניילון, ממרחים ורטבים נמכרים בתוך קופסאות.
הבחירה בחיים בלי פלסטיק מובילה אותנו לחיפוש מתמיד אחר פתרונות יצירתיים, מקניית טחינה בצנצנת זכוכית ועד גידול ירקות על הגג.
במעגל זה נערוך סיעור מוחות בחיפוש אחר פתרונות יצירתיים לבעיות הקטנות הללו. המשתתפים מוזמנים לספר על מוצרים חיוניים בלתי מתבלים (או ארוזים באריזה שכזאת) שלא נמצא להם תחליף, וביחד ננסה להציע פתרונות.
אורי יורמן, בן 25 חייל בסיום שירות הקבע, טבעוני ושוחר איכות הסביבה, מאמין בכוחה של ההסברה לפתרון בעיות בקנה מידה גדול.
מודעות אחרת
על האמונה
מנחה: א ב - 14:00אנחנו רווים במידע, רעיונות, שיחות. אנחנו משוטטים בין החדרים, פותחים וסוגרים דלתות.
חוקרים, שואלים מטילים ספק בדבר אחד ומחזקים את אמונותינו בדבר אחר. האמונה שלנו. שורש קיומנו. היד הקפוצה האוחזת בגרעין החיות שלנו. לעולם איננו יכולים לחזות בגרעין, הוא מונח בן אצבעותינו, חפון לעולמים. הלא אם נפתח רק לרגע אחד את היד הזרע יישמט. אנחנו מפחדים. מפחדים לאבד אמונה אשר מעולם לא חזינו בה, אמונה אשר לעולם איננו יודעים אם היא קימת לאשורה. כל שאנו יודעים הוא מה שאספנו בדרך. מה שתומך בה נלקח, מה שמפריע מושלך.
מרגע התהוותנו אנחנו אוספים עוד ועוד, מטילים ספק בכל, פרט לאמונה. ואם יש, וזונחים אחת, מיד אנו ממירים אותה באחרת. היהודי שמתאסלם, הקפיטליסט שהופך לסוציאליסט, הימני הופך שמאלני, הרוסי שהופך לישראלי. תמיד זקוקים לזהות תמיד זקוקים לאמונה. אמונה באהבה או אמונה במלחמה, אמונה באקראי או אמונה בגורל, אמונה בריק או אמונה באלוהים. אמונה באחדות הדברים או בהפרדתם, אמונה במדע או אמונה בדת, או אמונה בשניהם גם יחד. אמונה בקיום אמת, או בשלילתה תמיד, תמיד זאת אמונה.
שיחה על אמונה.
"אנסקולינג" במוסיקה - בין הורים לילדים
מנחים: עודד ואורלי נתנאל, אורנה שפרון - 12:00דמיינו שלקחתם ביס מהפרי האהוב עליכם. "איזה פרי טעים!".
עכשיו דמיינו שאתם אצל הירקן, ואתם שואלים אותו: "איזה פרי טעים?".
אותן מילים, אך המוסיקה שונה, ואיתה משתנה המשמעות (נסו להגיד את שני המשפטים האלה בקול רם והקשיבו לקול שלכם).
איש לא לימד אותנו בצורה מסודרת איך "לנגן" את המילים והמשפטים שלנו, אך בכל זאת אנחנו יודעים לעשות זאת. איך זה קרה?
האם ייתכן שכמו שלמדנו לדבר, כולל האינטונציה של הדיבור, כך כל אחד מאיתנו יכול ללמוד לשיר ולנגן? זו לא הדעה המקובלת בתרבות שלנו, ובמיוחד לא בממסד המוסיקאלי. אנו רגילים לשמוע מושגים כמו "כשרון למוסיקה", "התמדה ורצינות", "למידה מסודרת", ומשפטים כמו "חייבים לקרוא תווים כדי לנגן מוסיקה", "לא כל אחד יכול ללמוד לנגן", "אם לא תתאמן אז חבל על הזמן והכסף של הלימודים", "אין טעם שאלמד לנגן אם לא אגיע להיות מוסיקאי מקצועי".
למידה מסודרת של מוסיקה באופן המקובל גורמת פעמים רבות מדי לקשיים ומכשלות שבעקבותיהם חדוות המוסיקה הראשונית נשכחת, ובמקומה מופיעים תסכולים, שעמום, ציפיות, חששות, ומתחים. במקרים רבים התלמיד נוטש את לימודי המוסיקה, או ממשיך בהם ללא אותה התלהבות שאיתה התחיל.
כשם שהאפשרות של "אנסקולינג" בנושאים שונים מגלה עצמה כבעלת יתרונות לילד ולמשפחתו, אנו מאמינים שהיא טובה גם למוסיקה. במיוחד בשלבים הראשונים, אפשר ללמוד לנגן גם ללא לימודים מובנים ומסודרים, באופן חוויתי, בסביבה תומכת ולא תובענית, ואף מבלי לקרוא תווים.
במעגל זה נדון בלימודי מוסיקה תוך התמקדות בהיבטים של יחסי הורים וילדים, וניגע בשאלות כמו "של מי היוזמה ללמוד מוסיקה ומי הוא הרוצה בכך", "מתי מתאים להתחיל ללמוד מוסיקה", "באילו אופנים ניתן ללמוד מוסיקה", "איך הילד שלי יוכל ללמוד מוסיקה בבית שאין בו כלי נגינה", וכדומה.
^עודד ואורלי נתנאל עוסקים במוסיקה מגיל צעיר, הן בנגינה והן בהוראה. בשנים האחרונות הם מגדלים את שלושת ילדיהם ברוח האנסקולינג, וגם ילדיהם מגדלים אותם.
אורנה שפרון, אמא לשבעה ילדים מנגנים.^
"סודם של העשבים" - לימוד טקסט מספר הזהר
מנחה: נחום פצ'ניק - 16:00נלך בדרך עם רבי יוסי ורבי חייא,
ניפגש ביחד איתם במרפא, מלקט צמחים,
ונכיר את כוח הצמחים ואת עולמם הסודי של קדמונינו.
נלמד בצוותא תורה מתוך ספר הזוהר על פרשת יתרו
נכיר את עולמם העתיק של חכמי קדם,
את היחסים ביניהם ואת היחס שלהם לטבע,
ונבדוק מה מתאים לנו לימים האלה.
^נחום פצ'ניק, נשוי לאוֹרי ואב ליערה, חנה וחמדה, ממקימיי בית החינוך היהודי אלטרנטיבי "באר",
משורר, תושב "שדה בועז" גוש עציון^
אנו נרגשות להציג לכן.ם את האתר החדש של הקהילה!
