ראו גם:

• לידה ללא כאב
• על אפידורל וביות
• לידה לפי הוראות
• פקיעת שק מי השפיר
• כאבים טובים
• לידה טבעית
• הכנה ללידה
• איך היתה הלידה
• האם לעסוק בכאב הלידה

מכל הסיפורים עולה דבר עיקרי אחד (לגבי התמודדות עם הכאב): קבלה והתמסרות והרפיה.
חברה אחת דברה על זה שכל כאב אחר שעובר על הגוף הוא תמיד סימן לבעיה ונזק; כאב הלידה הוא היחיד שמשקף משהו חיובי דווקא. היה לה דימוי נפלא (בעיני), היא אמרה שדמיינה עצמה כמין צינור שצריך להפתח כדי לתת מעבר לנשמה הזו שבחרה לבוא לעולם דרכה (דרך היולדת), לטפל בה; ואמרה "לראות את עצמך כמין חליל של הבריאה".

בשבילי כל מה שקשור ביוגה מאוד עזר בזמן הצירים (תנוחות, נשימה, הרפיה). במיוחד עזרה לי תנוחה שעד הלידה לא שמעתי בשום מקום שהיא טובה לצירים, ורק לאחרונה קראתי שביפן המיילדות נוהגות לומר ליולדות לעשות משהו דומה:
יושבים על העקבים (או ישיבה נוחה אחרת, או אפילו בעמידה) כשהידיים לצידי הגוף. מרימים את הידיים ישרות לצדדים ומשם למעלה, לאט-לאט בתנועה חלקה. תוך כדי כך שואפים אויר בנשימה מלאה (בטן, ואז חזה, ואז כתפיים). אז מורידים את הידיים למטה באותו אופן, תוך כדי שחרור האויר.

מקווה שהתיאור ברור מספיק - אני לא בדיוק מורה ליוגה... מי שמכיר מוזמן לשפר את הניסוח.

התנוחה שהכי עזרה לי במשך עשר השעות הראשונות היתה עמידה עם נענועי אגן כמו בריקודי בטן,תוך כדיהישענות על הברזל שלרגלי המיטה (מן מסעד כזה שיש בכל מיטת בית חולים.)בין הצירים נחתי בשכיבה,אבל איך שהתחיל עוד ציר הייתי חייבת לקום כי בשכיבה זה כאב הרבה יותר.
וגם ישיבה במקלחת,מתחת למים החמים.מומלץ להביא כסא פלסטיק מהבית(כסא גן רגיל),שאפשר יהיה לשבת עליו חופשי ונינוח בעירום,ולדעת שרק את ישבת עליו.

לי עזר בכאבי הצירים בעלי: הוא לחץ על האגן, מאחור, בשני הצדדים. בצירים, הצעקות שלי היו בליל של הוראות "צד ימין קצת יותר גבוה!", "יותר חזק!" וכדו'
זה טיפ שקיבלנו בקורס הכנה ללידה.

ניסיתי לחשוב מה ההבדל בין כאב לבדו, לבין כאב שהוא סבל, וההבדל הוא (אולי), שבכאב-סבל, יש עוד גורם: פחד, או עלבון, או אי ידיעה מתי זה יסתיים, למה זה התחיל, מאיפה זה בא וכו'. כשראיתי את הכלבה שלי יולדת, היא התאמצה מאד. אני די בטוחה שהיא לא נהנתה ויש סיכוי טוב שאפילו כאב לה. אבל אני כמעט בטוחה שהיא לא היתה בחרדה, או חוסר ודאות לגבי פשר התהליך, או עלבון, או איום עקיף בגלל הכאב. אולי כאן ההבדל? אולי לידה יכולה להיות כאב סבל או כאב כאב, כי אנחנו באות אל זה עם או בלי חרדה? עם או בלי הבנה מאיפה זה מתחיל ולמה וכולי? (קשה נורא לזכור את כל מה שיודעים כשכואב, ואז הבילבול והחרדה מזדחלים פנימה...).
אחד הטיפים הכי טובים שקיבלתי בקורס הכנה היה "תזכרי שלכל ציר יש התחלה, שיא, וסוף." ציור של גבעה. קצת כואב, מאד כואב, ונרגע, ועובר. עד הציר הבא אפשר לנוח. זאת למשל ידיעה שמונעת סבל למרות שאיננה מפחיתה מהכאב.

בלידה היו לי כמה צירים שכאבו כל כך, שממש הרגשתי איך הכאב יותר גדול מהגוף שלי, ואני לא יודעת מה לעשות איתו ולאן לקחת אותו.
אז צעקתי חזק.
או - אם לא בא לי לצעוק דווקא - אמרתי לאלוהים "די, די, די, די" (שייגמר כבר הציר הזה...), וזה הצחיק אותי (ראיתי את עצמי מבחוץ "מייבבת" די די) והתחלתי לשיר "די דיינו, די דיינו" מליל הסדר.
אבל בשני המקרים הרגשתי שזה כאב "טוב", לא משהו שיהרוס אותי, לא משהו שאני לא יכולה לעמוד בו, לא משהו שאני לא רוצה לעבור, לא משהו שאני רוצה להתנתק ממנו ולא להרגיש אותו.

חשבתי על זה שהצירים הם משהו, שלא יכולתי לדעת כמה זמן זה יקח,
ולהתמודד עם משהו לא ידוע ,זה שונה מכאב אחר שאני יודעת מה "לוח הזמנים" שלו.

ורד, אני מאוד יכולה להתחבר למה שאת אומרת עכשיו! בלידה הראשונה שלי, אני זוכרת שכל הזמן שאלתי את המיילדת, עוד כמה זמן נשאר? יש עוד הרבה זמן? היא לא רצתה להתחייב לי, כי זו הייתה לידה ראשונה, אבל מאחר שהגעתי כבר עם פתיחה של שבע, שהפכה תוך זמן קצר לתשע, תשע וחצי, עשר, כבר הייתי בטוחה שזה לא ייקח עוד הרבה. ואולי הייתה פה נבואה שמגשימה את עצמה. לו הייתי יודעת שאתקע עם הכאב הזה כמה וכמה שעות, כנראה שהייתי בכ"ז לוקחת משהו, אבל הייתה לי תחושה שזה או-טו-טו, ואני יכולה להתגבר על זה, אם כך.
בלידה השנייה, המנטרה שלי בצירים הייתה "עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט" (עוד מעט הוא ייוולד, עוד מעט אני אניק אותו, עוד מעט אני אראה אותו; המנטרה השנייה, אגב, הייתה "זה טוב, זה טוב, זה טוב"). ומאחר שידעתי והייתי בטוחה שהלידה תהיה קצרצרה, לא היה לי כ"כ אכפת.
אגב, כשהילדה שלי הייתה שואלת אם הלידה כאבה, הייתי מסבירה שיש כאבים טובים, וכאבים רעים. וכאב של לידה הוא בכאבים הטובים. בעצם, אני לא יכולה לחשוב על כאב אחר שהוא טוב. אני מקווה שהיא קנתה את זה (-;
והיו לי דרכים אחרות להתמודד עם הכאב, בעיקר, כמו אצל גילה, לחיצות בגב מצד בן הזוג. הרגשתי שבעצם יש לי שליטה על הכאב. בן זוגי טוען שאני יולדת בלי אפידורל בגלל הפחד שלי לאבד שליטה, וכנראה שהוא צודק.
אני שומעת כבר כמה סיפורים על נשים שלא כאב להן, או לא כאב "נורא", כל זמן שהמים לא פקעו. גם אצלי זה היה ככה, בלידה השנייה - המים פקעו יחד עם יציאת הראש (-: עד אז, שק מי השפיר סופג את החבטות, וזה פועל קצת כמו בולם זעזועים, כנראה.
יש לי תחושה שככה אנחנו אמורות בעצם ללדת. שהמים לא יפקעו קודם. אלה מכן שמכירות לידות של יונקים אחרים, איך זה נראה שם?

I wanted to add a very effective tool for helping with the pain in the birth. It is Hypnosa.I did it only in my 3rd birth and I believe that it had a realy good effect on the contractions. What I understood from that is that you can be relaxed, even very relaxed and the birth will progress even better then when you are "in the pain" during the contraction. I did 2 sessions before the birth, practiced at home and learned how to be with my mind somewhere else when the contraction is coming. Pain is a result of our "thoughts of"
You can see the what happens to those who are walking on fire.
I did not have sucsses in all the contractions but when I could be in the state of mind of total relaxation and to be somewhere else with my mind - I did not feel the pain AT ALL !!! I believe that the Hypnosys had a lot of positive effect on that.
Besides, after 3 home birth I, during the last one, said that next time I WANT EPIDORAL, I CAN"T TAKE IT ANYMORE...
But we will see... I think that the idea of Hospital will be more frightening when time will come...

שעות הצירים שלפני הלידה האחרונה שלי, היו הארוכות מכל הלידות שקדמו לה.
באופן פלאי, אלה היו שעות מדהימות. הרגשתי את הצירים כמו גלים שמגיעים לחוף ברכות.
עדין קשה לי להאמין, אבל זה באמת לא כאב. שעות קסומות.
אני מניחה כי תחושת השלוה, והרגשת הביטחון שהיו לי תרמו משהו למצב. הרגשתי שהלידה מתקדמת ב"זמן נערן" שהוא מדברי כידוע, והיה שונה מאד מהתקדמות לידות קודמות שלי.
אווירת המדבר, ופרחי המנתור שהפיצו ריח בושם בחדר, בהחלט תרמו לאוירה.ואני אומרת שוב: זה באמת לא כאב.
השעה האחרונה של הלידה ממש, לא היתה קלה בכלל. אני מניחה כי יש לכך הקשרים נפשיים שלא אוכל לפרטם.
אני רק יכולה להגיד כי לחץ, מתח, פחד ודאגה מגבירים את כאבי הלידה פי כמה.
מבחינה טכנית, שק מי השפיר אכן נפקע רק דקות לפני הלידה ממש, ואולי הוא אכן שמש כבולם זעזועים.
אחרי הלידה הזאת אני "יודעת" בבטחון מלא כי אפשר ללדת ללא כאבים, או לפחות להפחית בצורה מאד משמעותית את רמת הכאב.
אבל אולי זה לא ממש חוכמה רק "לדעת" את זה בלי להתנסות.

יפעת – בשם בן זוגה, שבמקצועו נזקק הרבה להתמודדות עם כאב פיזי, נתנה לי את העיצה הבאה: להרפות ולנשום לתוך הכאב. התאמנתי על זה בשעורי היוגה (עשיתי יוגה "איינגר", שהיא מאד מאמצת פיזית, ובכל תרגיל יש הזדמנות להתמודד עם כאב) וזה בהחלט עוזר. עשיתי את זה בצירים של השעות הראשונות, נגיד, 12 הראשונות מתוך ה18. להרפות, ולנשום לתוך הכאב. עובד.
ככל שהעסק נהיה מטלטל וחזק יותר, זה הלך ונהיה לי קשה יותר. אולי צריך להיות יותר מיומן בהרפיה, אולי צריך להיות יותר קול, אולי יש ענין של סף כאב, בכל אופן זה הלך ונהיה קשה יותר. גם "לנשום לתוך" נהיה יותר קשה – כי הכאב החזק נמשך הרבה יותר זמן מאשר השאיפה. תוך כדי השאיפה זה באמת מקל.
דיאנה קרת אמרה שלה מאד עזר לדבר אל התינוק, כאל שותף בלידה (מה שנכון עובדתית); לי יצא שבכמה מהצירים הקשים אמרתי "בוא בוא בוא" (ספק לציר ספק לתינוק), וזה עזר לי להרפות קצת ולקבל את הציר.
בסופו של דבר מה שנהיה אצלי זה תנועה תנועה תנועה. כשהצירים התחילו להיות דורשי תשומת לב, המילדת (זה היה עוד בטלפון, נגיד ב5 אחה"צ) בקשה שאנסה לנוח. הצלחתי להתנמנם במיטה והתעוררתי לתוך ציר – ואחריו קמתי: מצאתי שלהתעורר לתוך ציר זה סיוט הרבה יותר גדול מאשר להיות ער ודרוך כל הזמן. בשלב זה שמתי מוזיקה (התחלנו עם play של מובי, אחרי 2 – 3 השמעות שלו נמאס לבעלי והוא החליף ואני כבר לא זוכרת למה) ופשוט רקדתי, עם הרבה תנועות אגן, והציר נספג פנימה לתוך זה.
אח"כ עברתי חלק נכבד מהצירים בעמידה על הברכיים, כשהחזה על כדור פיזיו גדול (מהכדורים המתנפחים בקוטר 60 70 ס"מ שיש בג'ימבורים). כשהמילדת רצתה שאתן מנוחה לברכיים, עברתי לישיבה בקריסה על העקבים (עם רווח בין העקבים כך שמרכז האגן לא נשען על כלום).
תנועות – וקולות. לא יודעת מאיפה הם באו, אבל הם היו כנראה לענין. והם כן היו נמוכים כלפי מטה, מה שלא הצלחתי בלידה הקודמת; אז כשהתחיל להיות מאד כואב, הכאב סחט ממני צווחות מלמטה כלפי מעלה.
המילדת גם שפשפה לי כל הזמן את הגב והאגן וזה היה נעים. (ייתכן שאם אסתכל בוידאו או אשאל אותה אגלה שהפעילה לחיצות חזקות, התחושה שאני זוכרת זה ליטופים). וגם בקבוק מים חמים על המתניים היה נעים. ומתברר שגם עשתה לי קולות על הגב (דרך קונדולה – כלי נגינה שהוא בעצם מין צינור עץ).

אני רוצה להוסיף גם :
עציצי פרחים בחדר הלידה עזרו לי מאד.(תמיד מביאים ליולדת פרחים אחרי ובעצם היא צריכה אותם תוך כדי.)
קרח לפה בצירים הכואבים מאד.
מגבות רטובות וקרות על הגב ועל הפנים
רסקיו רמדי,טיפות לפה כשהצירים מתחזקים.
כמובן תנועה כמה שיותר,נענועי אגן בעמידה,בשפיפה אל המיטה או אל מי שאיתך שם (להיתלות עליו ולנענע אגן),בכריעה אל כדור או פוף גדול.אם את בבית חולים מומלץ להביא שמיכת פוך עם הציפה הכי אהובה עלייך ועליה כרית גדולה אחת או יותר,כדי שאפשר יהיה לרדת לריצפה.(בחנות "תפוז" בנווה צדק מוכרים כריות מרובעות מצויינות)
מומלץ שיהיה יותר מאדם אחד איתך,(חוץ מהמיילדת)למשל בן זוג וגם תומכת לידה.כדי שיוכלו לעזור לך בכמה מקומות בגוף באותו זמן,ושגם יעודדו אחד את השני,יצחקו קצת בינהם ושלא תצטרכי להיות מוטרדת מזה שהאחד שבא איתך אולי שרוי במצוקה.גם זה שזה לא אחד על אחד יש בזה משום הקלה כי ברגעים שאת רוצה להתכנס אל תוכך בשאגות או בשקט,יש להם זה את זה.חשוב מאד לדעתי.
לבקש כל מה שעולה בדעתך בחופשיות.שידברו איתך,שידברו בינהם,שיכבו או ידליקו כל דבר,שיביאו לך דברים,שיצאו. ממש להרשות לעצמך להיות מלכה תובענית בלי חשבון.
אני רוצה להמליץ על דיסק מעולה מעולה ללידה: lady smith black mambazo"-להקה אפריקאית שהפיק אותם פול סיימון (הם מי שמלווים אותו בגרייס לנד אבל פה זה דיסק שלהם בלבד).ממש עוזר מאד לרקוד גם כשכואב מאד,הם ממש נשמעים כמו חבורת מעודדי לידה שבטיים.
סוכריות על מקל מעודדות גם.
לשכב כמה שפחות,לשבת על קצה כורסא ולנער את הידיים בשיאו של ציר,כך שההתכווצות לאגרוף נמנעת והכאב כאילו משתחרר כמו בהארקה לרצפה.לא לברוח מהציר אלא "לצלול אליו",כאילו להכיר בו,ובעודו בשיאו כבר לראות איך הוא דועך.זה מאד מקטין את הפחד מפני הציר הבא.לזכור שהציר כמו גל,בא,נמצא קצת,והולך .
לזכור שכשזה ממש כבר בלתי נסבל אז כנראה שעוד מעט זהו..(-:

לי מאוד עזר "לשיר" תוך כדי הציר !! יחד עם הדולה שלי( ג'וני המדהימה) כל ציר שרנו יחד ווא (waaaa
בטונים נמוכים.לא להאמין אבל זה כל כך עבד שכאשר ניסיתי לשנות לטונים גבוהים יותר (יענו לצרוח )
הכאב היה הרבה הרבה יותר חד......
עוד דבר שעזר ביותר הוא לכרוע+ מסאז' .כמעט כל הצירים הייתי כך וזה היה ממש מעולה. ברגע שבקשו ממני לשכב במיטה הכאבים התעצמו....ואז גם המסאז' לא הספיק.
איתי נכחו 6 אנשים במהלך הלידה (אודות לויטמין P) וזה גם מאוד עזר כי כל פעם קבלתי עידוד ותמיכה ממשהו אחר וכל אחד תמך בדרכו שלו (מסאז',מיים, מילות עידוד, בדיחות, עיצות, מבט,והמון אהבה...)

תנועה תנועה תנועה... כמו שמישהי כתבה פה, וכל הזמן... ולא צריך לחשוב יותר מדיי מה לעשות, הגוף יודע וזוכר הכל לבד ו"בזמן אמת" הוא "בוחר" בעצמו את התנוחות הקולות ושאר הדברים, לכן חשוב לדעתי לתרגל בזמן ההריון יוגה, סוגי תרגילים ותנוחות שונות כאילו כדי "להזין" את הגוף בנתונים, אבל גם אם לא בכ"ז הגוף ידע והוא ידריך אותך מבלי שתרגישי או תהיי מודעת .
כך לפחות זה עבד אצלי פעמיים, וגם קולות נמוכים, המהומים וממש בצירי הלחץ של הסוף צעקות של שחרור מ"הקרביים", שוב בלי להתכוון ממש, זה מה שיצא.
שיהיו לכולנו לידות מבורכות, מרוממות נפש ומחממות לב..................

אמן.

לי מאוד עזר השימוש במיניות - מאחר ואני חוקרת את הנושא כבר זמן רב, גיליתי שבזמן מתח מיני ואקט האורגזמה, משתחררים אנדרופינים ואוקסיטוצינים לדם מה שמאוד מקל על הצירים ובמקביל מקדם את פעילות הרחם. תשאלו איך אפשר להגיע לאורגזמה בין ציר לציר?! - אז בטח שאפשר, זה רק עניין של החלטה! אם תדעו שזה אפשרי - אולי תשתמשו אולי לא. אצלי למשל לא עזר שום קול נמוך ושום אמבטיה חמה... אורגזמה מאוד עזרה לי, אולי גם לכן...

הייתי מסוגלת רק לעמוד (גם ילדתי בעמידה)
שילחצו לי בארבע ידיים על הגב ויתפסו לי את הבטן מלמטה,
הלחץ של זרם חזק מאוד וחם במקלחת על הגב התחתון,
ולצעוק. תחילה נמוך מאוד, ככל שהכאב גבר, צעקתי גבוה יותר. כשזה עלה אוקטבה, המיילדת אמרה: זה תכף בא, ואכן, 10 דקות אחרי-כן הוא היה בחוץ
ואמרתי תהילים באמצע , "שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה' "...
מה שהכי עזר לי זו ההרגשה ש"אוהבים אותי, עוזרים לי, תומכים בי". היו בעלי, המיילדת וחברה-תומכת. שלושתם היו מקסימים כל-כך והרגשתי כמה שאני אהובה, ודיברתי מתוך תחושה הזו, של אהובה, לתינוק... הזמנתי אותו לצאת...
זה הדבר הגדול ביותר שאני זוכרת מהלידה.

בזמן הצירים הפה שלי הוציא מעצמו קולות נמוכים כאלה, שעזרו לי לצוף מעל לצירים. גם נשמתי נשימות עמוקות ופשוט נתתי לציר לחלוף.
ניסיתי (והצלחתי) לא לאבד שליטה, הזכרתי לעצמי כול הזמן שמאחר וזה כואב לא כדאי לבזבז אנרגיה על להילחץ מזה, ועדיף פשוט לזרום...וכך היה.
חוץ מזה היה ה"טנס", שגם אם לא העלים את הכאב, נתן לי משהו להתעסק איתו ותחושה של שליטה מסויימת במצב (שכאמור היתה לי חשובה מאוד).

משלב מסויים הג'אקוזי היה חבר טוב ומייטיב.
בזמן צירי הלחץ צרחתי יחד עם כול לחיצה כדי לעזור לה לצאת , ומאיזשהו שלב כבר כולכך התרגלתי לכאב , והוא כאילו הפך להיות שולי בתמונה הכללית,
ורק רציתי שיגמר כבר, ואפילו שכחתי שיש לי תינוקת להכיר עוד...
ואז היא יצאה המדהימה ומי זכר בכלל מה שהיה קודם....

קישור לכתבה על סקר ענייני לידות בישראל, אבל גם מכילה נתונים על שימוש באפידורל במדינות שונות.

"בזכות הקידמה הרפואית מספר רב של נשים יולדות מעל גיל 36"????
מה יש, בגיל 36 כבר אי אפשר להיכנס להריון ספונטאני וללדת בלידה טבעית???? מה זה הקישקוש הזה?(שואלת בשמת ששני ההריונות הספונטאניים ושתי הלידות הטבעיות שלה היו מגיל 36 ומעלה)

בשמת,
את לא צריכה לקחת את הממסד הרפואי כל כך קשה... (כפי שכנראה עשית כאשר ילדת באפן טבעי).

השבוע, בעקבות וירוס זוועתי של הקאות ושלשולים, נזכרתי בכאב של הלידה, ואפילו מצאתי הגדרה למה שהרגשתי: הרגשה כאילו פוגשים ס ו ה ר ס ן (המרווחים למניעת זיהוי הצפה ע"י קוראי הספר ההוא) והוא מנסה לנשק אותך...

כרמית, הבת שלי ואנוכי מוחות בתוקף על שימוש בס ו ה ר ס נ י ם לצורך תיאור כאב. החבר'ה האלה אינם גורמים כאב, אלא יאוש, כיוון שהם מוצצים את תאוות החיים. נו, זה דומה? נהפוך הוא!!! אני מגנה את ההשוואה הבלתי רציונלית. בעצם, את אמורה כבר לשכוח כמה זה כאב, אז אולי זו הסיבה להשוואות משונות שכאלה. רק בריאות.

נכון, אבל מעבר לכאב, היתה תחושה של שאיבת כוח החיים. כן, למרות שזה נשמע אבסורדי. אח"כ כשכבר יש תינוק אז מרגישים את החיים בעוצמות אדירות (גם בלי שוקולד), אבל תוך כדי... מה את חושבת, סתם התחננתי לקסמים? (לא שחשבתי על פטרונוס, אבל הוא בטח לא היה מזיק (-: )

איזה דף נפלא ומעצים!
היחס שלי לכאב השתנה מאד במהלך הלידה. כל החודש השמיני והתשיעי (והעשירי..) היו עם צירים.למרות זאת חשבתי על לידה טבעית. לעומת זאת כשירדו לי המיים, חשתי כאב ע ז ביותר . לא הבנתי איך אפשר לסבול כזה כאב שמרגיש כאילו הגוף עומד להתפרק.
הגעתי לבי"ח . שאלו אתי אם אני רוצה אפידורל. אמרתי מיד"כן" ובעלי אמר "לא"
אבל חיכינו לא זוכרת למה, וובינתיים שכחתי שקיים אפידורל. בכלל לא חשבתי במושגים של אפידורל, לידה כזו, לידה אחרת, בית חולים, תינוק, תוכנית לידה, צניעות............... התפשטתי ונכנסתי למקלחת בלי כוונה לצאת. המיים גרמו לי לסיבובי אגן ולקולות נמוכים.
אני לא זוכרת פרטים, רק את התחושה שעובר בי נחשול בגוף שגורם לתופעות הללו ואז נרדמתי (בין ציר לציר) . כשהתעוררתי כל פעם ראיתי את פרצופם המתפלא של המיילדת ובעלי ואני רק הרגשתי כמו ים כזה גדול.
פתאום יש לי חשק להביט בתמונות שבעלי צילם במהלך הלידה ומחמת הבושה היה לי קשה להביט בעצמי הרה, ערומה מתפתלת בתמונות.

לא לברוח מהציר אלא "לצלול אליו",כאילו להכיר בו,ובעודו בשיאו כבר לראות איך הוא דועך

זה מה שזכור לי בתור הדבר העוזר ביותר - לצלול פנימה אל הכאב, לא להתנגד אלא כאילו דווקא לרצות לחוות אותו לגמרי, זה מאד עזר לי

וגם עוד מחשבה, שזה לא אינסוף צירים, שכל אחד שעברתי כבר עברתי. לדמיין איך כל אחד עוזר לתינוק לצאת.

וחוץ מזה, התמסרתי להזיות, יש כנראה טשטוש טבעי של הגוף, כי היו לי הזיות מדהימות באחת הלידות (בלידה שאחר כך ניסיתי לחזור אליהן והצלחתי רק חלקית) של צניחה חופשית, משהו משהו


צניעות...............
הזכיר לי את הלידה הראשונה שלי במשגב לדך, הכניסו אותי לג'קוזי וזה היה נורא, חשבתי שאני עוד רגע מתעלפת. לא יכולתי לסבול שום כלום על הבטן, אז המים והזרמים - לי זה היה בלתי נסבל. הג'אקוזי היה בחדר בקצה המסדרון, אם זכור לי נכון, על כל פנים כדי לחזור משם לחדר שלי הייתי צריכה לעבור במסדרון, שאמנם היה המסדרון הפנימי של חדרי הלידה אבל בכל זאת היו בו כל מיני אנשים. הקיצור, אני, שהנני בחורה צנועה למדי בדרך כלל ומאז גיל שלוש לא גיליתי נטיות נודיסטיות, יצאתי מן הג'קוזי ופשוט רצתי as is בחזרה לאורך המסדרון לחדר שלי. לא עניין אותי שום דבר. בעלי ההמום רץ אחרי עם איזו מגבת.

מרגישה כאילו הכאב שליווה את הלידה של כליל "לקח" ממני את כל הכאבים הנפשיים-רגשיים-פיזיים שאי פעם היו ממוקמים אצלי באזור הבטן התחתונה.
אני חמישה חודשים לאחר הלידה, וקמה בכל בוקר בהכרת תודה לכאב ההוא, שכאב, שעדיין כואב בזיכרון, שכל כך מעצים אותי מידי יום ויום.
וכל -כך מחכה ללידה הבאה . רוצה עוד מהכאב הזה.

סיימתי היום לקרוא את הספר של אילנה שמש, ואת כל סיפורי הלידה שם. רוצה להעלות (ולהתלבט) בדבר שהכי מטריד (ומפחיד) אותי- הכאב. כאבי הצירים.
לפני הלידה הראשונה חלמתי על לידה טבעית בבית חולים. החדר הטבעי היה תפוס, אז היינו בחדר רגיל. המיילדת שמחה על אחת "טבעית" שרוצה בלי אפידורל, באה לקראתי עם זמני המוניטור וכו'. בהתחלה היה נהדר- נכנסתי ישר למקלחת, אבל המיים עזרו עד נקודה מסוימת, והצירים שהתגברו לא הושפעו כלל, ולקח לי זמן לוותר על החלום ללדת טבעי, כי הבנתי שלא אצליח לשרוד כך, ומי יודע עוד כמה שעות. החוויה האישית שלי הייתה של כאב גדול, אבל רווחה עצומה עם האפידורל, חזרתי להיות בנאדם.

ואני קוראת את סיפורי הלידה וכיון שאני כבר יודעת מהם כאבי צירים, אני משתאה איך אפשר לעבור אותם ללא משכך כאבים. חלק מהסיפורים "קלים" יותר, ובחלק תיאורים קשים ומייאשים. כשראיתי את הסרט של שירלי בכיתי בזמן הצירים של הבנות שם כאילו אני יולדת, גם מהזדהות עמוקה וגם מהפחד, הרי עוד מעט שוב אהיה שם.
ואני מבינה באופן הגיוני את העוצמה בלגבור על הכאב, או אולי ללכת יחד איתו, ואת תחושת הניצחון, ויודעת שהכאב הוא "טוב" ובא לקדם אותי לעבר מתנה נפלאה, ועוד דברים שקשה לי לתאר במילים. אני זוכרת את סיפור הלידה המדהים של אניטה תמרי שקראתי ב"טבעי ללדת", הוא הרשים אותי מאוד בזמנו. אבל מפחדת- מה מפחדת, ממש מתה מפחד מהכאבים הללו, בעיקר מהצירים בשלב המעבר (שאותו כאמור לא הרגשתי בלידה של איתם) ומצירי הלחץ. אני מנסה להבין למה אני כ"כ מפחדת מהכאב, כי בד"כ בחיי היומיום יש לי סיבולת גבוהה לכאב ואני לא מפחדת. אולי כי זה ארוך כ"כ ולא ידוע כמה זמן ימשך? אולי כי זה כאב שאכן לא חוויתי מעולם- חזק, משתק, מטלטל?
ואני חושבת לעצמי שבד"כ לידה שניה קצרה יותר, אז אולי זה ימשך פחות זמן, ואני מנסה לעשות חישוב שעות, אבל יודעת שגם "רק שלוש שעות" של הכאב הזה יכולות להרגיש כאילו אינן עוברות.

ואתן- אלו שילדתן, לא חששתן מהכאב? בזמן הצירים לא התחרטתן? (בטוח שלאחר מכן התחושה היא עצומה, בזה אין לי לרגע ספק!)
ואלו שמתכננות לידת בית- מה תחושתכן לגבי הנושא? אני הפחדנית היחידה?

>מרב פחדנית, אבל עם אומץ< }

מרב א ,

ואתן- אלו שילדתן, לא חששתן מהכאב? בזמן הצירים לא התחרטתן?

לא התחרטתי לרגע אחד. זה היה כורב, אין מה לומר, אבל לא עלה על דעתי "להיפטר מהכאב הזה" או שלא אעמוד בו.
אני יודעת שלנשים שונות יש כאבים שונים וסף כאב אחר, אולי באמת היה לך משהו שלא מהעולם הזה.
ללידה הבאה אני ממליצה לך גם לקחת דולה שאת מתחברת אליה, וגם ללמוד הרבה על נשימות והרפיה וכל טכניקה אחרת שיכולה לעזור לך להתמודד. אולי תספרי יותר מה היה לך בלידה (כתבת את סיפור הלידה?), כי איכשהו ממה שתיארת נשמע שלא הייתה לך הכנה מספיקה לקראת לידה ללא משככי כאבים.

ואתן- אלו שילדתן, לא חששתן מהכאב?
את מתארת מצב שבו בזמן הכאב מה שהרגשת היה שלא תוכלי לשרוד את זה. ומיד אחר כך אומרת שעם האפידורל הרגשת שאת שוב בן אדם. יש כאן משוואה שאת עושה בין מצב שבו הכאב נוטל ממך את האנושיות שבך ובכך הופך אותך למשהו שאת לא יכולה לסבול ושאת חוששת שלא תוכלי לשרוד. אולי אם היה לידך מישהו שיודע שהכאב הזה הוא בסדר, היית יכולה לראות בפניו שאת אנושית ושזה בסדר ושתתגברי עליו. זה מה שעזר לי.

לגבי הכאב- לי מאד אד עזרו עיסויים נקודתיים בכל ציר. משו משו.

מישהי?- כתבתי את סיפור הלידה, אבל לא באתר, הוא לא ממש "טבעי"... דווקא כן התכוננתי, ואפילו מאוד- עם קורס הכנה ללידה באוריינטציה טבעית ועם כל מיני תנוחות. אמה-מה, בשעה שהמתנתי לאפידורל, מחוברת למוניטור על המיטה, נשנקתי מכאב ולא יכולתי לנשום, לא נשימות רגילות ובטח שלא כאלו מהקורס. מזלי שבנזוגי היה שם איתי להזכיר לי. אני יודעת שזה בלתי אפשרי להעביר כאבי צירים בשכיבה על המיטה, וברור לי שבבית שלי, בחופשיות, בבריכה עם מיים ועם תמיכה באמת צמודה של מיילדת זה אחרת לגמרי, אבל בכל זאת- זו החוויה שנשארה טבועה במוחי, כאב משתק.
נועה- ידעתי ש"אתפס" באיזו מילה, אבל כן, בהחלט- פתאום אחרי שהכאבים פסקו (זה לקח זמן כי בהתחלה רק צד אחד נרדם) יכולתי לראות מה קורה סביב, יכולתי שבנזוגי שוב יגע בי, יכולתי לנשום, יכולתי לבקש שישים את המוזיקה המרגיעה שהבאתי. האם הכאב הוא אנושי? נדמה לי שהכאב הזה הוא נשי...
בת ההרים- עיסויים שעזרו עד השלב האחרון?

בד"כ בחיי היומיום יש לי סיבולת גבוהה לכאב ואני לא מפחדת
כל כך מעניין! אני, למשל, בחיי היומיום יש לי סיבולת נמוכה ביותר לכאב. כל פיפס כואב לי. אני מפחדת מבדיקות דם, למשל (וכל חיי, עד הלידה, כל האחיות היו אומרות לי: "ומה תעשי בלידה?" - אם כבר מדברים על הפחדה לאורך שנים מכאבי הלידה...)

לא חששתן מהכאב? בזמן הצירים לא התחרטתן?
חששתי - אולי. לא זוכרת. מה שכן, ידעתי שיכאב, והחלטתי שאני אצעק (-:
כאב לי נורא, במיוחד בלידה השניה, שהיתה אחרי שמירת הריון של 9 חודשים ואני הייתי במצב פיזי נורא ואיום בגלל זה.
לא פחדתי, פשוט כאב לי נורא. לא התחרטתי - על מה להתחרט? לא רציתי לרגע משככי כאבים. ממש לא. רק רציתי שזה ייגמר מהר.
למדתי טכניקות להתמודדות עם הכאב. יש פה כמה קישורים באתר עם עצות מצויינות. זכור לי במעורפל משהו שכתבה יונת שרון בנושא.
כמו כן, מסתבר שתזונה הריונית טובה (המון חלבונים, המון פירות וירקות, אוכל מלא ובריא וכן הלאה, ראי תזונה ללידת תינוק בריא וכל הקישורים שם) וכן פעילות גופנית מתונה בהריון מאוד תורמים להפחתת כאבי הצירים. כמובן, גם תנועה בזמן הלידה.
כמו כן, הפחד שלנו תורם במידה ניכרת לכאב הלידה.

יש גם עוד דבר, שאולי עזר לי:
כאבים של לידה נתפסים בעיני ככאבים "טובים". זה לא שמשהו רע קורה לך, זה לא שמישהו פוגע בך, אלא זה כאב כתוצאה מזה שהרחם מתכווץ כדי להוציא החוצה את התינוק שלך. זה כאב חיובי. ככל שמצליחים להרפות - כך הכאב נעלם. ככל שאנחנו מתקשחות ועובדות "נגד" הגוף - הכאב מתחזק.
למעשה, מה שאת תיארת הוא אחד מיתרונות האפידורל.
במקרים של יולדת שמאוד מכווצת מהכאב - האפידורל בהחלט מועיל להרפות את שריריה וכך הלידה מתקדמת.

בת ההרים- עיסויים שעזרו עד השלב האחרון?
תראי, הם עזרו לי עד פתיחה של 8 ס'מ ואז לקחתי קצת אפידורל אבל לא כל כך בגלל הכאב כמו בגלל חוסר בישנה,לידה ארוכה, רצון לנוח ורצון מכוון להאט את קצב הלידה כדי שהמיילדת שרציתי תספיק להגיע. אבל מהרגע שהתחילו לעסות אותי הרגשתי שהציר "קטן" עליי(בהשוואה לקבלת ציר "ללא").
כמו כן, מסתבר שתזונה הריונית טובה (המון חלבונים, המון פירות וירקות, אוכל מלא ובריא וכן הלאה, ראי תזונה ללידת תינוק בריא וכל הקישורים שם) וכן פעילות גופנית מתונה בהריון מאוד תורמים להפחתת כאבי הצירים. כמובן, גם תנועה בזמן הלידה
חבל שזה לא תפס לגביי. לעומת זאת,בהחלט היה בי פחד שהשפיע על עצמת הכאב.

בהחלט היה בי פחד שהשפיע על עצמת הכאב
אני כמעט בטוחה שיונת כתבה על זה. וגם זכורה לי הרצאה מכנס נשים קוראות ללדת, שכחתי של מי, כמה הפחד יוצר כאב. שאם עוזבים את הפחדים, הכאב שנשאר הוא בסך הכל תחושה שלא קשה להתמודד איתה. אני זוכרת שעבדתי על העניין הזה לקראת הלידה השניה.

מה שעזר לי להתמודד עם הכאבים זה הלהיות לבד בלי אף אחד. הלידה ממש כמעט לא כאבה.

וואוו. התעודדתי מקריאת הדף, קיבלתי רעיונות (שאני מקווה שלא ישכחו ברגע האמת). כמה מדהים להיות נשים!

ואתן- אלו שילדתן, לא חששתן מהכאב? בזמן הצירים לא התחרטתן?
לא.
ילדתי בבית את הלידה החמישית שלי.
הלידה הרביעית היתה היחידה עם אפידורל, וזה אכן מפתה. אבל לא אהבתי את הלידה הזאת. ואחת הסיבות שבחרתי ללדת בבית היתה כדי לא להתפתות לאפידורל שוב.
הלידה החמישית היתה ארוכה וכואבת, ואני די בטוחה שאם הייתי בבית חולים הייתי מתפתה לאפידורל. ולכן, אם הייתי זוכה ללדת שוב, הייתי שוב בוחרת ללדת בבית.
בלידה הרביעית פחדתי מהכאב, הרגשתי ש"כבר הייתי בסרט הזה" והרגשתי שאין לי כוח לזה. והיה די קל לפתות אותי לאפידורל.
בלידת הבית היו שלבים קשים, מאד צעקתי, והמיילדת שאלה אם אני רוצה לעבור לבית חולים. שאלתי אם חייבים, מסיבה רפואית, והיא אמרה שעוד לא. מאותו שלב הפסקתי לצעוק ש"אני הולכת למות, אני לא יכולה יותר", כי הבנתי שזה מלחיץ את הסובבים אותי...
בכל מקרה - הכאב לא הפחיד אותי, ולרגע לא התחרטתי שבחרתי ללדת בבית.

לאחר לידה מצוינת ללא אפידורל שנמשכה 10 שעות-אני ממליצה בחום ללמוד נשימות הרפיה בשיעורי יוגה או אצל יצחק בן אורי, רופא טיבעוני,
זה הדבר שעזר לי יותר מכל לעבור לידה מדהימה , הראשונה במספר,ללא הרהורי חרטה במהלך הלידה וללא תפרים.

חשבתי על זה אתמול ,
בלידה כאב לי רק בבטן ובעצמות האגן . לא באזור הנרתיק . מה שפחדתי הוא מכאב בנרתיק , בפרינאום .
היתה תחושה שיש משהו צורב עמוק בנרתיק , אבל זה היה בהחלט נסבל לעומת הצירים בבטן או החריקה בעצמות .
מענין הסטטיסטיקה של סוגי הכאבים.

מענין אותי גם לגבי סימפטום של התחלת הלידה , שהיה גם לחמותי באחת מהלידות שלה , תחושה של לחץ בישבן , כמו ליציאה . התחושה הזו הופיעה לסירוגין במשך כל היום של הלידה בכלל בלי צירים .
גם לי וגם לחמותי היתה לידה מהירה וטובה , הלידה הזו .
צריך שיכניסו את הסימפטום לרשימה?

לגבי האפידורל , שקיבלתי בלידה ה-1 , אני לא מתחרטת . אני יודעת איפה הייתי אז , איזו הכנה קיבלתי , איזו הכנה רציתי לקבל . אז לא האמנתי שיש משהו נגד כאב הלידה האיום והנורא . חיפשתי משהו נגד . נניח סוג של אקמול .
אין כזה דבר בלידה טיבעית , לפי דעתי .
בלידה שלי הרגשתי , שאני עוזרת לעצמי ולתינוקת , שאני לא מתנגדת (בלי אפילו לחפש נגד ), אלא הולכת עם .ככה עדיאל , חברה שלי לימדה אותי ,לנשום , לחשוב מחשבות חיוביות ולשלוח אור לתינוקת ועוד .
זה קשה להסכים לכאב .
לימדו אותנו לעמוד בגבורה . לשאת בשתיקה .
אבל ככל שכאב לי צרחתי , חשבתי שזו זכותי .

אחד השכנים אמר לי :"זמרת אופרה פרירית לעומתך", טוב , היתי קצת במבוכה ,אבל אני אומרת בפה מלא , שגם דון גובני פריר.

פתאום צצה לי איזו תובנה, מעניין אותי מה דעתכן:
בראש הדף כתוב ש
מכל הסיפורים עולה דבר עיקרי אחד (לגבי התמודדות עם הכאב): קבלה והתמסרות והרפיה
אבל כל החיים אנחנו מכווצות שם למטה. מתאפקות לפיפי, מתאפקות לקקי, בטח ובטח מתאפקות לא להפליץ, כך שכל מה שהשרירים שם למטה יודעים לעשות זה ההיפך מלהתמסר ולהרפות - להתנגד ולשמור. ואז מתרכזת באגן אנרגיה של ע/אצירה. ואז פתאום בלידה צריך להתמסר ולהרפות. אז הגוף צריך, בנוסף ללידה, גם להתגבר על כל עקבות שההתאפקויות התביעו בגוף ואז כואב, אולי כואב יותר מכפי שהיה קורה אילו אנו, כמו החיות, לא היינו מתאפקים אף פעם.
מה דעתכן?

נכון מאוד!
זו בדיוק הסיבה שכדאי לעשות עבודת הכנה ללידה שהיא לא רק פיזית,
כך שתהיה לנו המוכנות הרגשית בלידה לשחרר שליטה בכל המובנים ועל ידי כך לאפשר פתיחה.
מה זה אומר לשחרר שליטה?
להסכים להיות במבוכה, בכאב, עם כל הרעש וה"לכלוך" שאנחנו עלולות לייצר, להסכים להיות חשופות לפחות בזמן הזה,
מתוך בחירה והבנה שזה יקל עלינו את התהליך.

וזה גם אומר שכדאי להתחיל כמה חודשים לפני הלידה הצפוייה בלהרפות. יוגה מצויין לזה ונשימות ולהאמין בגוף שהוא יודע וגם לזכור - שזה כן יכאב מאוד!!! אבל נעבור את זה

או אולי להשתדל כבר היום לא להתאפק, כמה שאפשר? סה"כ לא בריא להתאפק בכל מקרה.

איל,
באמת לא בריא להתאפק באופן כללי.

אבל אני אישית חושבת שהשחרור וההרפיה הם יותר ענין ספיכולוגי מאשר הרגל פזיולוגי.

_לימדו אותנו לעמוד בגבורה . לשאת בשתיקה .
אבל ככל שכאב לי צרחתי , חשבתי שזו זכותי ._

ההרגל הפיזיולוגי והפסיכולוגי כרוכים זה בזה, ושינוי של אחד מהם ישפיע על השני.
הכי טוב לשים לב לשניהם ולעשות עבודה רב תחומית

מה עם לקחת ארניקה כמה זמן לפני הלידה לחיזוק הגוף?

לפני כשנה ילדתי את ה-3 שלי בשיטת היפנובירסינג. שיטה כל כך מדהימה ללידה קלה וללא כאבים. שיטה שפשוט עובדת.
התחלתי ללמד את השיטה ואשמח לארח את כל מי שמעוניינת בערב מבוא מחר- 26.5.09, יום ג' במאמאדום בעין איילה.
אני מוסיפה לינק לכתבה ששודרה ב chanal 5 על השיטה.
לפרטים אפשר להתקשר ל- שרון 050-5552095
http://www.youtube.com/watch?v=O7kA3PMJwA8

ערב מבוא נוסף יתקיים ב-30.6.09 יום ג' הקרוב באותו מקום.
הקורסים הקרובים יפתחו בעין אילה ובקיבוץ אפק.
אפשר לתאם מיקומים נוספים לקורסים

בלידה שלי הייתי ממש אמיצה, 17 שעות קשות של צירים ובסופם אהבה גדולה.
אבל היום אני מרגישה שקצת ברחתי מהכאב, שלא הסתכלתי לו בעניים. שברחתי ממנו. נכנסתי למים, כדור, שוב מים, מסאז', שמן,
ושוב מים.... כמו ארנבת מפוחדת התרוצצתי להימלט מהכאב.
ואני שואלת את עצמי- ואתכם-
האם יש דרך אחרת לחוות את הכאב?
האם אפשר לקבל את הכאב?
האם כל קבלה של כאב תהיה מלווה בבריחה ממנו...?
התחלתי להתעניין בבודהיזם- ולא קיבלתי מענה מדוייק.
אני זוכרת סיפורים של חברה שחזרו מהודו שלמדו אצל נזיר זקן להתמודד עם כאבים ולא להרגיש אותם. (אבל בעצם- לא להרגיש אותם זה גם לברוח ,..לא?)
בקיצור- הפילוסופיה של הכאב... אודה לתשובות @}

ויפאסאנה.
להרגיש את הכאבים, אבל להבין עמוק בפנים וגם במודע שכאב לא שווה לסבל. כאב אינו סבל. כאב הוא כאב. הסבל הוא תוצאה של המחשבה "זה לא צריך לקרות לי" או "למה זה מגיע לי". כשאנו מספרים לעצמנו סיפור בו אין כאב, או שכאב הוא סימן למשהו רע, אז כאב נתפס כסבל.
אך כאבי הלידה הינם סימן למשהו טוב, לתהליך בריא ומטיב וטבעי. וכשאני מקבלת אותם ככאלו, הכאב טוב. הוא כאב שאני מקבלת בשמחה, ללא סבל.
אגב, גישת הויפסנה עוזרת לי אפילו במקרים של כאבים אחרים, כאבי ראש, בטן ועוד. אני כואבת, אך לא סובלת. זה מאפשר לי לטפל בעצמי טוב יותר ולהמשיך לתפקד, כי כאב זה כאב, ותו לאו.

אפשר להרגיש כאב, להתבונן בו, ולא לשפוט אותו - זה אומר לחוות אותו במלואו (נגיד, בלי לזוז אפילו, כמו כשמודטים), אבל לא "לסבול" ממנו, להרפות את הניסיון לברוח, לתת לו ולגוף להיות אחד, לזמן שהוא מופיע.
קראתי פה באתר שני סיפורי לידה שמתארים משהו כזה. לא זוכרת מי הם. אחד מלפני כשנתיים (או אולי ישן יותר), מישהי שילדה בבריכה, ובמהלך שני צירים עשתה "ויפסאנה", כלומר - התבוננה בציר ולא הגיבה. מבחוץ נראה כאילו הצירים נפסקו, מבפנים - אלו היו שני הצירים הכי כואבים בכל הלידה (מה שלא אומר שדווקא הכי נוראיים{{}}). סיפור אחר מחצי השנה האחרונה, מישהי בלידה חוזרת כלשהי, שמתארת איך התפתחה מ"לתת לציר לעבור דרכה" ל"להיות הציר".
אלו ניואנסים של התאחדות/התמסרות מול נפרדוּת, ככה אני תופסת את זה.

והמרגיעון אומר לי את ה-obvious: "אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה הכי צריך ללמוד בעצמך"

לא ראיתי את התשובה של לוטם מרווני{{}}. אז: מה שהיא אמרה..

פרח שמש
אולי להיות עם הארנבת
או להיות הארנבת, או
ללטף את הארנבת
להאט את נשימתה
ללמדה לנשום את הפחד, ואז את ההרפיה
ואם היא מאומנת מקודם
זה יותר אפשרי
ולא לדכא את הארנבת
לא להלחם בפחדה
ואז
להסכים אם הכאב
ולא לסבול
זה קשה, ואפשרי בעת ובעונה אחת
אין זה כשלון עם בכל זאת הכאב לא מתפנה
ומה רע בלוותר על הכאב או הלפיתה שלו
דרך אי התנגדות
ו
גם צחוק, תנועה חפשית קול ואפילו פראות
יכולים לעזור בשחרור
לא רק ריכוז ויפאסני
למרות שזו דרך מדהימה
כשמצליחים
זה מתוך שיטת פאולה

כאב זה רק דבר אחד בתהליך הלידה.
בהתחלה חשבתי שהתקלקלה לי הקיבה כי רצתי לשרותים. כשקלטתי- התקשרנו לשרה'לה המילדת.
בצירים הראשונים עוד ציירתי. אחריהם נשענתי על רוני- חברה שהיתה איתי. הייתי עייפה וירדו לי דמעות. תמיד חשבתי שהכאב זה משהפיפי שורף כשהוא נקרע, אבל לי לי נקרע כלום והכאב היה עמום ובא מעומק האגן לגב התחתון בעטיפה כלפי הבטן שהתקשתה בכל ציר.
כשהבריכה היתה מנופחת ומלאה מים חמימים נכנסתי והצירים השתנו וכאב הרבה פחות. מכאן הלידה התקדמה נהדר (הכל ביחד 4 שעות) ואחריה עוד שכבנו במים מחובקות יותר מחצי שעה, עד שחבל הטבור הפסיק לפעום, וצוות הלידה פונק בארוחת בקר טעימה. אחר כך התקלחתי וישנו כמה שעות ויצאתי להניק על הערסל. היתה לידה מעולה.
המרגיעון: קושי אינו בהכרך סבל.

אני חושבת שניסיון להקל על הכאב כמוהו כמלחמה בכאב. לדעתי עדיפה קבלה שלו. קבלה מלאה ואמיתית. אצלי זה עבד בשלוש לידות. יכול להיות שזה מאוד אישי.
שיטות להקלת הכאב הן חשובות מאוד מכיוון שלעתים חולף זמן רב עד שניתן באמת להתמסר לכאב. גם בלידת בית וגם בבית החולים לא תמיד אשה מוצאת בקלות את מקומה.
לפעמים יש דברים שצריך לסדר או ילדים שצריך למצוא להם מקום נוח יותר והשיטות הללו מנהלות את הכאב לרמה נסבלת כל זמן שעוד אי אפשר להתחיל באמת בלידה.
אבל כאשר אשה מוצאת את מקומה מוטב לדעתי לקבל את הכאב באהבה.
אני נכנסתי למצב עמוק מאוד של דמיון מודרך. מי שהתבונן בי בצירים הכי כואבים שלי חשב שאני ישנה. זה הדבר שקידם עבורי הכי טוב את הלידה.
היכולת לשלוט בצירים היא כל כך גדולה עד שאפילו אופי השיחות או המחשבות יכול לעכב צירים או להחליש אותם.
בלידה האחרונה שלי ראיתי שכאשר אני מדברת על הצירים והלידה הצירים מתחזקים. כאשר דיברתי על עניינים חברתיים ופוליטיים שקרובים ללבי הצירים פשוט נעלמו.
זה הפתיע אותי כל כך עד שהתחלתי לשחק עם עצמי משחקים ולשנות בפתאומיות את נושאי השיחה רק בשביל לראות את האפקט הזה. וזה ממש עבד.
באיזשהו שלב הבנתי שזה מרחיק אותי מהלידה והפסקתי. נשכבתי על הצד מקופלת בתוך כרית הנקה גדולה ושקעתי לתוך עצמי.
הכאב הפך נסבל למרות שהוא היה חזק. הראש סבל אותו וכך גם הגוף הצליח. ובכל שלוש הלידות הלידה באמת התקדמה רק מהרגע הזה של שקיעה לתוך מצב של טראנס וקבלה אמיתית של הכאב.

מעניין פה. הכתיבה המחודשת בדף באה לי בול בזמן @}

פרח שמש, אני אגיד לך איך אני רואה את הדברים:
הכאב בלידה הוא לא כאב רע, הוא לא מעיד על בעיה או על מחלה ואין צורך להילחם בו.
עם זאת, להיות קשובה לגוף שלך ולעשות את מה שגורם לך להתמודד הכי טוב עם הכאב, זה מה שהרי הכי נכון גם להתקדמות הלידה- כל מה שתיארת שעשית בעזרת הכדור, המים וכו' הרי הוא בדיוק מה שנכון והגיוני לעשות בלידה, והכאב החכם בזמן הלידה הוביל אותך בדיוק לשם. אותי זה מדהים איך יולדת, כל עוד היא לא מאולחשת, תעשה בדיוק מה שנכון לטובת העובר שלה והתקדמות הלידה שלה בכל רגע נתון, פשוט כי זה גם יהיה המקום שהכי נכון לה להתמודד עם הכאב באותו רגע.
וזה לא נכון שלא התמודדת עם הכאב- הרי זה לא שבמים ועל הכדור לא כאב לך... זה פשוט היה מקום הגיוני ושפוי להתמודד עם הכאב.

בלידה האחרונה שלי ראיתי שכאשר אני מדברת על הצירים והלידה הצירים מתחזקים. כאשר דיברתי על עניינים חברתיים ופוליטיים שקרובים ללבי הצירים פשוט נעלמו.
דיברת על פוליטיקה וחברה בזמן הלידה?? יפה לך...

וזה לא נכון שלא התמודדת עם הכאב- הרי זה לא שבמים ועל הכדור לא כאב לך... זה פשוט היה מקום הגיוני ושפוי להתמודד עם הכאב

אבל היה שלב בלידה, כבר לקראת הסוף ,ממש לפני צירי הלחץ (שהיו מהנים בניגוד לכל שאר הלידה!) שלא ידעתי מה לעשות. רק לצעוק. לצעוק. לצעוק. צעקתי וטמנתי ראשי במשהו. לפעמים בבעל, לפעמים בחזה של הדולה, ולפעמים במיטה. זה מרגיש לי כמו בריחה.
גם אני רוצה להיות ציר!
גם אני רוצה להיות בשקט.
רגע, אולי עליתי פה על משהו....
האם להיות בשקט בלידה זה אומר שאני מקבלת את הכאב ולא בורחת ממנו?

בלידה האחרונה שלי ראיתי שכאשר אני מדברת על הצירים והלידה הצירים מתחזקים. כאשר דיברתי על עניינים חברתיים ופוליטיים שקרובים ללבי הצירים פשוט נעלמו

מצחיק.
בכלל לא יכולתי לדבר על כלום... לא הסכמתי לדולה לדבר וגם לא לבעלי, וגם לא למיילדת. וגם לא לרופאים.
הייתי דיקטטורית ! ודרשתי שקט מוחלט, כדי שאני אוכל לצעוק בשקט
(בהתחלה לא צעקתי רק נשמתי מהאף לפי שיטת בוטייקו.. וכשהדולה שלי סתמה לי את הנחיר בפתיחה של 9 ואמרה לי לסגור את הפה ולהפסיק לצעוק- צרחתי עליה שהיא לא תגיד לי מה לעשות! שאני אצעק כי ככה טוב לי! ושהיא לא תעז לסתום לי את הנחיר! זו הלידה שלי ואני אצעק בה כמה שאני רוצה!! אההההה!!!)

וכשהדולה שלי סתמה לי את הנחיר בפתיחה של 9 ואמרה לי לסגור את הפה ולהפסיק לצעוק- צרחתי עליה שהיא לא תגיד לי מה לעשות! שאני אצעק כי ככה טוב לי! ושהיא לא תעז לסתום לי את הנחיר! זו הלידה שלי ואני אצעק בה כמה שאני רוצה!! אההההה!!!)
אולי את שופטת את עצמך לחומרה?
גם לצעוק זה טבעי וזו התמודדות,ולא בהכרח בריחה,
לא מסכימה להשתקה בלידה, וקבלה היא קבלה של כל מה שקורה, גם הביטוי הקולי
ומה פתאום לסתום לך את הנחיר ולהשתיק אותך
לא נראה לי מקצועי כל כך....( אבל מי אני שאשפוט מכאן, סליחה,)
בכל אופן כפי שאת מתארת כאן זה לא יעשה בעיני
וצדקת להשיב מלחמה
ואולי חבל שהיית צריכה להפנות אנרגיה לזה ברגע כזה

מה שכן , אפשר לצעוק גם בצליל נמוך ואז האנרגיה של הצעקות והקול, (שהוא מאד חשוב כדרך לפגוש את הכאב, הקול)
מופנית פנימה ועוזרת לכאוב , אולי להרפות ,ופחות לסבול,
זה עוזר לארגן את ההכרה
כך שאת מכילה ופונה אל הכאב שבתוכך ולא הכאב מציף ובולע ומבלבל
וגם זה לפרקים כי זה קשה!!!!!
דוני את עצמך לכף זכות,תמיד

בלידה האחרונה שלי ראיתי שכאשר אני מדברת על הצירים והלידה הצירים מתחזקים. כאשר דיברתי על עניינים חברתיים ופוליטיים שקרובים ללבי הצירים פשוט נעלמו.
טוב, לא בדיוק דיברתי בשלב של צירי הלחץ... זה היה בחלקים המוקדמים יותר כאשר היו צירים שניתן היה "להשתיק". מה לעשות שבן הזוג והמיילדת שניהם פמיניסטיים ופוליטיים מאוד וקשה היה להתאפק במחיצתם.

פרח שמש , מצד אחד אני בעד לצעוק פשוט משום שזה מה שהגוף שלך דרש.
אבל... יש צעקות מכל מיני סוגים. וכמי שצעקה לא מעט בלידה הראשונה (אבל לא באחרות, חוץ מאשר ממש ברגע יציאת התינוקות) אני רוצה להציע לך לשחזר את החוויה ולשאול את עצמך למה צעקת.
יש צעקות משחררות ומקדמות. יש גם צעקות שבפנים אנחנו יודעות שהן בעצם צעקות של תסכול או של כעס.
בלידה הראשונה שלי הרגשתי שדברים לא מתנהלים כפי שרציתי. ילדתי אז בבית החולים והרגשתי שמשהו בהוויה הזו מכניע אותי והאמת היא שפשוט היה לי כעס לשחרר.
והצעקות שלי היו מהגוף אבל מהולות ברגשות האלה. והאמת היא שלא הרגשתי שהצעקה משחררת אותי רגשית ומקדמת את הלידה.
הרגשתי שהיא מסיטה אותי מהלידה וסוחבת אותי למחוזות אחרים.
ורק אחרי שהמיילדת עודדה אותי להפסיק לצעוק ולהתמקד במה שקורה לי בפנים הצלחתי ללדת.
היא עשתה את זה בצורה נעימה ומשכנעת. אמרה לי שאני פשוט משחררת את האנרגיה שלי למקום לא נכון ושזה הופך את הצירים לפחות אפקטיביים.
והיא צדקה. משהו בי נרגע. הפסקתי לצעוק והתחלתי לנשום בשקט, לנסות להרפות וילדתי.
מה שאני מנסה לומר זה שהמחשבה שהגוף תמיד יודע וכו' לפעמים נשמעת יותר טוב ממה שהיא באמת.
לפעמים מתערבבים שם דברים שהם לא באמת מהגוף. ועם עוצרים לרגע אפשר לראות את זה ולהחזיר את המושכות לגוף עצמו.
זה לא אומר שלידה בלי צעקות עדיפה. זה רק אומר שכאשר, למשל, צועקים פחות, אפשר לשמוע את עצמך טוב יותר.
תמיד אפשר אחרי כמה שניות לחזור ולצעוק אבל ההפוגה תגלה שאולי יש משהו מועיל יותר לעשות.

אולי את שופטת את עצמך לחומרה?

נקודה למחשבה...

יש צעקות משחררות ומקדמות. יש גם צעקות שבפנים אנחנו יודעות שהן בעצם צעקות של תסכול או של כעס.

בעלי אומר שצעקתי רק בסוף, הגעתי לפתיחה 9 ונתקעתי ככה 4 שעות, ולקראת הסוף הקושי היה גדול. לא בחרתי לצעוק פשוט הכאב היה עצום, ורק ככה יכולתי להתמודד עם הכאב.

ילדתי אז בבית החולים והרגשתי שמשהו בהוויה הזו מכניע אותי והאמת היא שפשוט היה לי כעס לשחר

יכול להיות שזה גם. כי הרופאים הפעילו לחץ , שמעתי קטעי משפטים - עובר מת, אין דופק, ... למרות שזה שטויות! פשוט לא הסכמתי להיתקע עם המוניטור אז ניסו להפחיד. וראש המחלקה הגיע... ואז רצו לעשות קיסרי... כן יכול להיות שפשוט לא רציתי להקשיב יותר, וזה הרחיק את כולם ממני. אין לי אומץ ללדת בבית. אבל זה לדף אחר.

.צעקתי כי לא היתה לי ברירה.-
השאלה האם יש דרך אחרת להתמודד עם כאב עצום כ"כ? האם אני יכולה ללמוד לשמור על קור רוח גם במצבים של כאב חד, חריף?
האם איפשהו לומדים לשמור על גוף רפוי ונשימה שקטה גם בשעת צירים קשים?

_השאלה האם יש דרך אחרת להתמודד עם כאב עצום כ"כ? האם אני יכולה ללמוד לשמור על קור רוח גם במצבים של כאב חד, חריף?
האם איפשהו לומדים לשמור על גוף רפוי ונשימה שקטה גם בשעת צירים קשים?_
כן. בהחלט כן. ואני לא בטוחה שזה משהו שצריך ללמוד. אני חושבת שזו מסוגלות שיש לנו בפנים ושאנחנו יכולות לגייס אותה אם זה מה שאנחנו באמת רוצות.
כתבתי לך למעלה את זה -
אני נכנסתי למצב עמוק מאוד של דמיון מודרך. מי שהתבונן בי בצירים הכי כואבים שלי חשב שאני ישנה. זה הדבר שקידם עבורי הכי טוב את הלידה.
מעולם לא למדתי דמיון מודרך. זה פשוט בא כי הזמנתי את זה. אני כן מתרגלת יוגה כבר הרבה שנים ואני חושבת שהיכולת שלי להרפות התחדדה מאוד בעקבות התרגול.
מאחר ועשיתי את זה גם בפעמיים בהן ילדתי בבית החולים אני באמת חושבת שזה לא משהו שיקרה רק בלידת בית.
צריך בשביל זה קצת עזרה מבחוץ אם את יולדת בבית חולים. שמישהו שם ידע שזה מה שאת עושה וישתדל לשמור בשבילך על חושך יחסי ועל שקט.
הצוותים כל כך מורגלים ביולדות מאולחשות עד שהם מרוב חביבות נהיים קולניים. כולם מציגים את עצמם בקול גדול או פשוט מדברים בקול רם.
אני חושבת שקצת כמו בשיעורי יוגה - הרפיה הולכת עם שקט ועם תאורה מעט מעומעמת ואלו בהחלט דברים שניתן לקבל בבית חולים אם מסבירים מראש. מניסיון.

פשוט לא רציתי להקשיב יותר, וזה הרחיק את כולם ממני
אני חושבת שזו דרך מדהימה ואינטואיטיבית להתמודד עם המצב. גם אם שילמת על זה מחיר.

רק רציתי לחדד
יש הבדל ענק בין השתקה מבחוץ או נסיון כפוי להיות "בסדר"וללדת בלי לצעוק
לבין המצב המדיטטיבי של קשב למה שקורה והתמסרות מלאה שבה השקט הוא תוצאה ולא מטרה
הקול האישי של היולדת , ואפילו טוב יותר, ההמיה שלה והנהמה שלה הנם תופעה טבעית,
אפשר להתאמן מראש איך להשתמש בקול ככלי להרפיה וחיבור למקום המכווץ והכואב, וגם זה יכול לקדם מאוד ולהיות מדיטטיבי,

אפשר להתאמן מראש איך להשתמש בקול ככלי להרפיה וחיבור למקום המכווץ והכואב, וגם זה יכול לקדם מאוד ולהיות מדיטטיבי

אוקיי, איפה עושים את זה?

יש אפשרות גם בשיטת פאולה
וגם בדרכים אקלקטיות שהתגלגלו להכנה ללידה,צריך לברר את זה לפני,
וגם בטכניקה של הילינג דרך קול,
למען הגילוי הנאות
אני מטפלת פאולה ,
אם תרצי לשאול יותר הכנסי אלי לדף

שאגתי!

עפרה- את מצחיקה!
נכון זו באמת שאגה ולא צעקה- זו דרך יפה להסתכל על זה
כמו לביאה- ולא כמו ארנבת
לא יודעת אם התכוונת- אבל קלעת בול

שאגתי. לביאה. הבסים עשו לי את העבודה. השכנים שמעו (בנחלה רחוקה) והביאו על הבוקר עוגה. זה השתלם. תשאגו! בלידה גיליתי את זה- ומאז אני שואגת בכל הזדמנות.

אמנם אני פחדנית מכאב ביום יום (פוחדת נורא מבדיקות דם, רופא שיניים זה בכלל משהו איום לגמרי מבחינתי וכו') דווקא בלידות אני מרגישה שההתמודדות שלי עם הכאב היתה די טובה בזמן הצירים, אבל היה את השלב הזה, ממש לפני הפתיחה המלאה והיציאה של התינוק שהוא היה בלתי נסבל כמעט (למה כמעט? אולי כי בכל זאת עברתי אותו בסופו של דבר...). שלב של התנגדדות פנימית חזקה לכאב, ליציאה של התינוק, מן רצון כזה "תעצרו את הכל כי התחרטתי ואני לא מוכנה לזה!". בסופו של דבר כן אפשרתי לתינוק לצאת וכן הבנתי שאני לא באמת יכולה "לבטל" את הלידה הזאת, אבל אלה היו הרגעים הכי קשים בשבילי בלידה.
את כל הלידות הקודמות ילדתי ללא משככי כאבים, גם כי אני מרגישה שזה לא נכון עבורי וגם כי אני נורא פוחדת להכניס כל מיני חומרים כימיים לגוף (וגם מחטים בתוך עמוד השדרה מפחידות אותי, אפילו יותר מהכאב).

דווקא היציאה של התינוק מפחידה אותי. במחשבה מודעת נראה לי שזה השלב הכי משמח ומשחרר, אבל אולי עמוק יותר קשה לי עם ההפרדות מההריון, לא יודעת.

היום אני ממש לפני לידה נוספת (אבל ממש (-: ). לפני כמה ימים הרגשתי צירים אמיתיים ופתאום הרגשתי פחד נוראי מהכאב שבסוף הלידה. הרגשתי איך אני מתכווצת מהפחד הזה.
אז אמרתי לעצמי שלזה בעצם חיכיתי תשעה חודשים ויהיה בסדר ושזה גם בלתי נמנע, אז עדיף לזרום עם זה ולא להתנגד.
איך אפשר לוותר על ההתנגדות והפחד?
הרגשתי שיכולתי אולי ללדת באותו היום ופשוט עצרתי את זה.
אני מאד רוצה ללדת אבל באותו היום כשהרגשתי כמה צירים "אמיתיים" גיליתי את החלק הזה שמתנגד, שעוד לפני שמשהו כואב בכלל הוא אומר שבעצם אני לא רוצה ללדת.
אחרי שחשבתי על זה מכל הבחינות, ברור לי שהפחד מהכאב הוא שעוצר.
עזר לי לקרוא כאן בדף.

מקווה בקרוב להשתחרר, להרפות וללדת. להבין שכאב הוא רק כאב.

הכאב הזה הוא חוויה כל כך עוצמתית
תחשבי כמה זה מעצים לעבור אותו
כשאני משחזרת את הרגעים האלו של הלידות של ילדיי אני מרגישה הכי חזקה ומחוברת לעצמי בעולם
בהצלחה!
ואיזה כייף לך שאת כל כך קרובה לרגע הנכסף

על סף,

מרגש מה שאת כותבת... . התחלתי מהסוף, לרגע חשבתי שזו הלידה הראשונה שלך. אח"כ עלה בראשי השיר שחררי שמח:

http://www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=2136315

וגם מקווה שיהיה לצידך מי שתרצה בזמן וגם לאחר הלידה. שיהיה בשעה טובה !

וגם רציתי להציע לך לקרוא את הקטע של ימימה שמדבר על הלידה:

http://ashira.co.il/index.php?option=[po]com content[/po]&task=view&id=58&Itemid=40

השלב הזה שאת מתארת נקרא שלב המעבר
הרבה יולדות " נשברות" בשלב הזה
והרבה אומרות - זהו!!! אני לא יכולה יותר די אפידורל קיסרי וכו
אני תמיד יודעת שתיכף מגיעה הפתיחה הגדולה וצירי לחץ לפי השבירה הזאת
גם אצלי וגם בלידות שאני מלווה- זה שלב פסיכולוגי יותר מהכל
המוח מגיע למין שיא יכולת ההכלה שלו ויש ממש מעבר
אחת המיילדות שאני עובדת איתה קוראת לזה- החזרה מליד ה'
כלומר אם לידה היא ליד ה' אז שלב במעבר הוא החזרה משם
החזרה מהסוטול הגדול
אני מזהה את הפחד שאת מתארת
הוא פחד של המוח- כי לגוף ממש אין בעיה עם ההתמודדות-
עובדה שגם את עברת את זה ויותר מפעם אחת
כלומר ה"בעיה " היא במוח
שמדמיין שהוא סובל = הוא מתאר את זה במחשבות של פחד
גם אני עומדת בפתח של עוד לידה שמתקרבת ובאה
ואני הרבה עושה דימיון מודרך ומשפטים מעצימים
כדי לתת למוח שלי נתיב מקביל ללכת אליו לכשאגיע לשלב הזה- ואגיע אליו
יש פה באתר רשימות כאלה

תודה על התגובות והקישורים.

אני משתדלת להזכיר לעצמי שהלידה היא בעיקרה אירוע מאד נכסף ומשמח בשבילי.
קראתי פעם את הקטע של ימימה, אשתדל לקרוא עוד כמה פעמים כדי להפנים, להתחבר למקום של שמחה בלידה.

חשבתי ששלב המעבר אלה הצירים שמביאים את הרחם מפתיחה של 7-8 לפתיחה מלאה, לא?
אני חושבת שהפחד הגיע אצלי אפילו אחרי, הקטע הכי מפחיד בשבילי בלידה האחרונה היה כשהמיילדת אמרה לי שהיא רואה את הראש.
מיד חשבתי "מה ראש? איזה ראש?! כמה שהולך לכאוב לי עכשיו... לא רוצה! תחזירו את ראש!", בקיצור, מחשבות לא הגיוניות בכלל שבאו מתוך הפחד.

מאד עודד אותי לקרוא כאן שיש נשים שאצלן דווקא עיקר הסבל מהכאב היה בצירים ויציאת התינוק כאבה להן פחות,
קשה לי היה להאמין שיש דבר כזה.

משפטים מעצימים זה רעיון טוב.

על סף,
בטח את בלידה כבר, לפחות לפי הקבלה של הפחד לפי איך שאת כותבת...
אני יכולה רק לספר שבלידה האחרונה (לפני חודשיים וחצי) היה שלב של צירים פתיחה ומחיקה רצינית וכשהגיע שלב של פחד ממשי הלידה נעצרה בכמה ימים! לדעתי גם אם "יכולת" ללדת לפני כמה ימים מבחינה גופנית יש את השלב הנפשי שגם הוא בעסק... באמת תשתדלי לשחרר ובעזר ה' זה יבוא בקלות. מאחלת רק טוב!

שלום לכולם, אני רואה שהדף הזה מזמן לא פעיל ומקווה שעדיין יש מי שמבקר פה
נכנסתי היום לחודש תשיעי והלידה מתחילה להיראות מוחשית.... :S
החלטתי ללדת לידה טבעית, אמנם בית חולים אבל יש מחלקה נחמדה בהדסה עכשיו שמאפשרת כמעט כמו בבית.
יש לי פחד מטורף מזריקות, התערבויות וניתוחים אבל הפחידו אותי מספיק כדי שאסכים ללכת לבית חולים למען שלוות נפשם של מלווי
בזמן האחרון הרופאים הצליחו להפחיד אותי לא מעט, בעלי איש רחב בגובה 2 מטרים, אני די קטנה, במיוחד יחסית אליו, והתינוק שדומה לו לחלוטין במבנה הגוף ובמשקל ישקול קרוב ל 4 ק"ג בלידה. כמה רופאים המליצו לי לקבוע קיסרי מראש או להתכונן להיחתך כהוגן ושיכאב לי ברמות שלא אוכל להתמודד אתן.
זאת לידה ראשונה שלי, אני נורא מפחדת להחתך, מעולם לא ראיתי לידה במציאות וגם לא חוויתי כאבי מחזור או כאבי בטן רציניים.
יש פחד לא קטן מהלא - נודע. אין לי פחד מדם או מכאב אבל חוסר הידיעה מפחיד וגורם לי לפקפק ביכלתי ללדת. בספרים ובחוויות קראתי על כאבים נוראיים שאפשר להתמודד איתם רק בעזרת בטחון ביכלתי ללדת, אבל איך אוכל לסמוך על גופי בהתמודדות עם משהו שמעולם לא חווה קודם לכן?
האם יש מישהי שהתנסתה בלידה ראשונה של תינוק גדול כל כך ביחס אליה ועברה אותה מבלי להיקרע? אם כן אשמח לעצות ולהפניה לסיפור הלידה אם יש כזה. המון תודה! שני

יש פחד לא קטן מהלא - נודע. אין לי פחד מדם או מכאב אבל חוסר הידיעה מפחיד וגורם לי לפקפק ביכלתי ללדת. בספרים ובחוויות קראתי על כאבים נוראיים שאפשר להתמודד איתם רק בעזרת בטחון ביכלתי ללדת, אבל איך אוכל לסמוך על גופי בהתמודדות עם משהו שמעולם לא חווה קודם לכן?
גם אני רעייתו של איש גדול וילדתי תינוקות גדולים. (מעל 4 ק"ג)
אין לי סיפור לידה כתוב, ובלידה בראשונה חתכו אותי (וזה היה מיותר לטעמי.)
ובכל זאת, חוץ מהחתך יש לי 3 חוויות לידה טבעיות טובות ומעצימות. הגוף שלנו נועד ללדת ויודע ללדת.
כדאי לחזק את הנפש באמונה הזאת בקורס הכנה טוב.
ממליצה גם לקרוא את לידה פעילה וטבעי ללדת.
וכמובן, לבחור מקום טוב ולא התערבותי ללדת בו. כזה שיש בו מקלחת זמינה (שמאוד מסייעת לשיכוך הצירים לצד ה בטחון ביכלתי ללדת) ומלווים טובים שגם הם מאמינים בך וביכולתך ללדת.
בהצלחה רבה.

עשיתי את כל אלה המון תודה על העצות

הי לכולן!

אחותי איזה חודש וחצי לפני לידה, סיימה 'קורס הכנה' מהמם, הלידה תוארה להן כחויה וכו בלי ממש איזכור כאב..
לסיום, לקחו אותן ל'סיור' בחדרי לידה, ושומו שמיים, הן שמעו צעקות....
עכשיו היא מבוהלת ומפוחדת...

איזה ספר או מה עוד הכי טוב להביא לה בזמן הקצר שנשאר? שיועיל ולא מידי מפחיד וייאש אבל גם יתן כלים מעשיים?!

תודה רבה!

הלידה תוארה להן כחויה וכו בלי ממש איזכור כאב..

פחחחח.... ועוד באפילת בתי החולים בישראל...

מה שבסופו של דבר הכי עזר לי, יותר מכל ספר או קורס, היה מדור סיפורי לידה