אמהות השבט היקרות אני קוראת לכן לעוץ לי מנסיונכן הרב.

הקטן שלי בן שנתיים בעוד כמה ימים. מבחינת ההנקה, אני מרגישה בצומת דרכים. רוצה לשמוע מה אומרות אלו שעברו את זה, האם להמשיך?

בכל מקרה הוא איתי, ובכל מקרה את החשוב ביותר עברנו. אני מתגעגעת מאוד לתחושת הבלעדיות על הגוף שלי, מצד שני אני מודה על האפשרות הטבעית להעניק לו את הצורך הכי הכי בסיסי שלו.
מה אתן אומרות.. דברו איתי. גלו לי את הסיפור שלכן כדי שאוחל לדלות מתוכו מה שרלוונטי לגבי.

יש לילדים יונקים הילה מיוחדת, כמו לילדים שנולדו בלידת בית, זה משהו שאם רגישות וקולטנות ניתן לראותו, גם לנשים מניקות ישנה הילה מיוחדת, מוארת. אני תוהה האם לצאת מתוך הבועה המדהימה הזו, או להשאר עוד קצת בתוכה, לתת לדברים להתפתח.

לפעמים נידמה לי שאני חנוקה במקום הזה המניק והמעניק, ולפעמים נדמה לי שזה המקום הכי רוחני מלמד ומרחיב שאוכל אי פעם להיות בו. מה אתן אומרות? דברו אלי.

היי תמר. אני מניקה את בני והוא עוד מעט בן שנתיים ו-8 חודשים. גם לי היתה התלבטות בשלב מסוים בסביבות גיל שנתיים. מצד אחד מאוד נהניתי מההנקה ומצד שני הוא כבר גדל. בסמוך למועד זה גם נכנסתי להיריון כך שבכלל ההנקה הפכה להיות מעיקה. מתוך ההתלבטויות שהיו - ידעתי שיש לי תקשורת מיוחדת עם בני, והתקשורת של ההנקה (אני קוראת לה תקשורת על גופית) יוצרת איזה חיבור מיוחד. מתוך החיבור הזה גיליתי פעמים רבות שאם אני מחליטה דבר מה הקשור ליחסים שביני לבינו- זה לפתע מסתדר מעצמו. מקווה שזה מובן. בכל אופן, החלטתי שמה שנכון לשנינו באותה עת היא הפחתת ההנקות הממושכות. באותה עת הוא גם נה גלינוק בלילה. החלטתי שמספיק יניקה קצרה ונעימה בבוקר כשמתעוררים. כעבור מספר ימים בלי שביקשתי ממנו יותר מדי ובלי שעשיתי משהו מיוחד, למעט ההחלטה שלי עם עצמי שהייתי שלמה איתה, ולמעט אותה תקשורת על גופית- פתאום איכשהו זה הסתדר כך... בדיעבד אני לא מתחרטת שלא הפסקתי. היום אני מיניקה שניים. את בני ואת ביתי בת החודשיים וחצי. זו חוויה מופלאה שאין כמוה. נכון, לפעמים קשה, כי יניקה של ילד בגילו היא בכל זאת שואבת.. אבל גם כאן הוא ואני למדנו להפחית את היניקה למספר יניקות קצרות.
ובאשר אלייך- שבי עם עצמך- חישבי מה הכי נכון ומתאים בשבילך. כשתחליטי- תדעי שכך יהיה המצב.גם אני מאמינה שההנקה יוצרת אנרגיה מיוחדת, אבל אני בטוחה שהקשר המיוחד ביניכם יימשך גם אם תחליטי להפחית מאוד את ההנקה ואף להפסיקה. בהצלחה..

אני עדיין לא שם (בכורי הפסיק לינוק בגיל שנה וחצי, והקטן רק בן שנה וקצת), אבל גם לי נראה שאולי תתחילי בלהגביל את ההנקות - רק בבית, לא בלילה, רק כשמתעוררים או לפני השינה - מה שמתאים לך.
זה יכול להיות שלב ראשון לקראת גמילה הדרגתית, אם תגלי שגם זה לא מתאים לך.

גם לי היה מאד קשה להיניק כשנכנסתי להריון, והבכור כמובן רצה לינוק יותר בגלל זה, ואז צמצמתי להנקת בוקר והנקת ערב והרגשתי שאני יכולה להמשיך ככה הרבה זמן.

ראשית - אין קשר לגיל. זה לא שביומולדת בדיוק את תרגישי אחרת, והוא ירגיש אחרת, והסביבה תרגיש אחרת.
עצה? נסי לראות מה קשה לך, מה מפריע לך, אילו מההנקות קשות לך, איך את מרגישה תוך כדי הנקה.
מנסיוני, כשאמהות אומרות "אני לא יכולה יותר, ההנקה קשה לי", יש שתי אפשרויות נפוצות - או שזו לא ההנקה שקשה, אלא ההורות. או שאם משנים בטיפונת את הרגלי ההנקה, פתאום נהיה קל בהרבה.

תבשיל קדרה

אני מהמניקות לטווח ארוך מאד. אין שום דבר בגיל שנתיים ששונה מגיל שנה ועשרה חודשים או שנתיים וחצי. ובכל זאת - עם הזמן דברים משתנים. עם הזמן יש לך כבר הרבה יותר שליטה על ההנקה. ככל שהילד גדל את יכולה להגיד לו מתי הדבר לא נוח לך, מתי את מעדיפה לדחות את ההנקה או לקצר אותה, או איפה להניק ואיפה לא וכו'. את יכולה לשוחח עם הילד על ההנקה. לעיתים זה מאד משעשע, לעיתים מאד מעניין ולעיתים מאד מרגש.
את ילדי הגדולים הנקתי בסביבות שנה וחצי. את הרביעית והחמישית הרבה יותר. לא הייתי מוותרת על החויה של הנקת ילד גדול בשום הון שבעולם. זה רק גורם לי לחשוב איך יכולתי בכלל לא להניק את הגדולים עד גיל בוגר, למרות שאז כמובן זה נראה לי טבעי לגמרי שהם הפסיקו לינוק (ביוזמתם) בגיל כשנה וחצי.

פינת הבנאליות:
זה לא הגיל -- זו העונה. עכשיו מסתובבים הרבה וירוסים ולכן היונקים נצמדים יותר ויונקים יותר, והמניקות לפעמים מרגישות שזה יותר מדי. אני מציעה לחכות לעונה בריאה יותר, ורק אז להפחית בהנקה או לגמול (אם עדיין תרגישי צורך בכך).

זה לא הגיל – זו העונה. נדמה לי שדווקא אצל תמר קיץ עכשיו, באוסטרליה, לא?

כן קיץ אצלי. תודה על כל התגובות שלכן. אתן כולכן חכמות והתחברתי לכל אחת מכן.

תבשיל קדרה, מילותייך מהדהדות: "זאת לא ההנקה זאת ההורות". אני הופכת את המשפט בראשי, ופוגשת את מה שעולה. תודה.

מיצי החתולה תודה. מה שאת אומרת נכון, אך לפעמים יש "ניגוד אינטרסים", בעיקר כי אני מרגישה חנוקה, ואני לא יכולה לצפות ממנו שיבין את זה. עבורו זה שרירותי, ומרגיש לי אכזרי.

אמא ל 5 אני מצדיעה לך, אני כרגע בשיא של קושי. אני מרגישה כמו בלון, שהרחיב עצמו, ואת יכולת הנתינה שלו, ועוד שנייה מתפוצץ. אני לא יודעת אם זאת אשלייה, ושאי אפשר באמת להתפוצץ מנתינה, ובעצם רק הולכים ומתרחבים, כמו שעולה מדברייך, או שעליי להתיחס לקושי כתמרור אזהרה, שאומר לי "עצור את לא עומדת בזה, יש כאן מחירים כבדים מידי, לך, לגדולה ולתחושת החדוה מהחיים.

אני אמא, השם שלך מתאים לך, כי אני מרגישה שדברייך מכילים אותי, כמו אמא טובה, שהכל נכון מבחינתה ואין בעצם מקום לטעויות. תודה על המקום הזה. אני מבינה את מה שאת אומרת, ודברייך הם זהב טהור. אני מתחברת למושג "תקשורת על גופית", אני יודעת שזה עובד, וכמה שזה מדהים. אני שמתי לב היום, שהוא קולט אותי, ואני הולכת על זה. תודה תודה תודה.

אוהבת אתכן נשים יקרות באשר אתן.

יונת, תודה גם לך.

בסביבות גיל שנתיים הרגשתי שההנקה מתחילה להעיק .
הוא היה יונק מצד אחד , ומשחק בפטמה של הצד השני .
לא עמדתי בזה , ניסיתי להפסיק זאת מס' פעמים ללא הצלחה .
כמו כן הרגשתי שההנקה הפכה להיות לאמצעי משא ומתן בנושאים שונים ( כגון : לא תצחצח שיניים , אין ציצי ) .

אחרי שנתיים של הנקה מסביב לשעון , הורדתי הנקות לילה בנחישות ותחושת שלמות .
לאחר כחודשיים נכנסתי להריון .
בשבוע 12 התחילו צירים מוקדמים ותוך 3 ימים הפסקתי הנקה לחלוטין .

ההנקה הינה קשר מיוחד מאד .
דרך מדהימה להרגע ולהרגיע בתקופה הסוערת של גילאים אלו .
אך ברגע שההנקה הפכה לבלתי נסבלת , למקור מתיחות ומאבקים הבנתי שהגיע הזמן להפסיק .

כיום עם תינוק בן חצי שנה שלא אוהב לינוק אני מתגעגעת לתקופה " המעיקה " של הנקה מסביב לשעון , ובד בבד מנסה לקבל את בני סרבן ההנקה כיישות נבדלת בעלת צרכים משלה . רבים הסיכויים שהוא יגמול עצמו לבד .
יש יתרונות רבים כגון : שחרור , אי תלות . אך יחד עם זאת קשה פי כמה להרגיע , להרדים וכו .

את תדעי מתי הזמן הנכון .
הקשיבי לעצמך ולא לסביבתך .

לדעתי אין קשר לגיל, אם זה מתאים לך. אני הנקתי גם בגיל שנתיים והמשכתי למרות שהייתי בהריון וחשבתי שהחלב יגמר או טעמו ישתנה אבל זה לא קרה ובהמשך הנקתי צמד - גם את הגדול וגם את הקטן... לכל ילד יש צרכים אחרים שלא תלויים בגיל, יש כאלה שיפסיקו לינוק באופן עצמאי בגיל שנה ויש שימשיכו עד גיל חמש. השאלה גם מה מתאים לאמא....

אני רוצה לשתף אותך בזה שבגיל שנתיים קרה לנו מהפך. כאילו היא קראה את ה"ספר", ופתאום חל איזה שינוי, היא התחילה לישון לילות שלמים ולא לקום כל 3 שעות להנקה, ובכלל, להיות יותר ילדה יונקת, ופחות תינוקת יונקת (אפשר להסביר לה יותר והיא מגלה הבנה)
בקיצור - התחיל להיות יותר קל.
מקווה שזה קצת מעודד אותך, ובכל מקרה שתצליחי לעשות מה שטוב לשניכם.

אני מזדהה איתך ודעי שגם אחרי הפסקת הנקה התחושה לעיתים אינה כה חד משמעית. קראי גם את פרידה מהנקה . איך כאן נכון או לא. אם את מרגישה שהגיע הזמן לסיים את זה , מותר לך את אדם ואכן הגעת לגיל שבו צרכי הילד הבסיסיים פחות תלויים בהנקה. כפי שתבשילה אמרה לפעמים יש משהו אחר שמציק ומפריע אבל לא תמיד. לא תמיד ההנקה נוחה. לפעמים זה קושי שאפשר לשפר(נניח מותר לשפר תפיסה גם בגיל הזה! דווקא אז הם הרבה פעמים מזלזלים בתפיסה וגם אנחנו כמיניקות מדופלמות, כך ששווה להעזר) ולפעמים לא.

תמר, תודה! @}
הדף הזה בא לי בדיוק בזמן. בתי חגגה יומהולדת שנתיים לפני שלושה ימים, ואני לחלוטין שותפה לתחושות שאת מתארת. התובנות פה מאוד עוזרות, ואשמח גם לשמוע עוד. תודה לכל מי שמשתפת מנסיונה!

גם אני מניקה ילדון בן שנתיים וארבעה חודשים, ואני שותפה לתחושות. אני חושבת ששם הדף ובו השאלה כן או לא לא רלוונטיים. כי אצל כל אחת זה אחרת. זה לא חד משמעי.
אני נמצאת עכשיו בטיפול שקשור באימהות שלי ובין היתר עלה הנושא של ההנקה.
מה שעזר לי (מה שהמטפלת עשתה איתי) הוא לכתוב הכל, באמת הכל שקשור בהנקה שלך:

• מה נותנת לי ההנקה?
• מה קשה לי בהנקה?
• כמה מהזמן אני נהנית וכמה לא ? (ממש לציין אחוזים מהזמן)
• מה זה נותן לילד שלי ואיך זה פוגע בו?
• איזה תחושות ההנקה מעלה בי כשלא נוח לי ואיזה תחושות היא מעלה בך כשאני נהנית (כי כמו שאת יודעת, התחושות עוברות לקטנטנים, בכל גיל)

ובכלל לשאול, למה אני מניקה?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות האלו (אפשר גם לכתוב על דף), תוכלי להיות ערה יותר להנקה שלך ואז להחליט או לא להחליט על איזשהו צעד (כמו להפחית או להוריד הנקה שקשה איתה, או להמשיך להניק כמו היום או להפסיק להניק בכלל ויש עוד אפשרויות...)

הכי חשוב שתהיי שלמה עם עצמך ושזה יבוא ממך.

אני הפסקתי את הנקות הלילה בדיוק בגיל שנתיים, כי כבר לא יכולתי יותר עם זה שהילד מתעורר לינוק כל שעה .
אבל להניק בכלל הפסקתי כשהוא היה בן שלוש, כבר די בריון פונפון.
עד היום (תכף בן ארבע) הוא קרוע על הציצי, מכניס ידיים לחולצה, נרדם, מנגן, צובט, ונוהג בציצי כבשלו (-:
מצטרפת לדעתן של הנשים החכמות שכתבו פה לפני: להקשיב ללב ולא לסביבה.

מונו נוקי תודה על ההפנייה. איזה כיף שיש את האתר הזה. הדף מאוד תרם לי והיה לרוחי. אני בעיקר מקבלת חיזוק לכך שגמילה לא צריכה להיות "קולד טרקי", שמפסיקים בבום, אלא זה תהליך שמתחיל במודעות ובהתכוונות ועובר לביצוע ממקום של חיבור לעוצמה. גם שלי וגם שלו.

את ילדי הגדולים הנקתי בסביבות שנה וחצי. את הרביעית והחמישית הרבה יותר. לא הייתי מוותרת על החויה של הנקת ילד גדול בשום הון שבעולם. זה רק גורם לי לחשוב איך יכולתי בכלל לא להניק את הגדולים עד גיל בוגר, למרות שאז כמובן זה נראה לי טבעי לגמרי שהם הפסיקו לינוק (ביוזמתם) בגיל כשנה וחצי.
לאור ניסיונך עם הרביעית והחמישית, איך היית נוהגת בדיעבד בכדי שגדולים לא יגמלו ביוזמתם בגיל שנה וחצי ?
< היונק שלי נגמל ביוזמתו בגיל שנתיים ><

אין שום חשיבות לגמילה בגיל שנתיים וחודש לעומת גמילה בגיל שנה וחודש או גיל חמש וחודש מבחינת הרגשות לאמא
מגנה על הציטוט
הכוונה שלי שמהמדגם המצומצם שלי - כל היונקים/ות לשעבר וכל האוכלים/ות מבקבוק - לכולם יש יחסים סמי-נורמלים עם הוריהם, כאשר היניקה היא חלק מחווית האמהות הכללית, ולא חלק מנותק מהילדות. ההנקה היא חלק מהענין ולא ענין בפני עצמו.
אמממם...
הרצף של ההורות משפיע יותר מאשר באיזה חודש בדיוק גמלת את הילד.

לכולם יש יחסים סמי-נורמלים עם הוריהם
וזה עדות למשהו?


יותר מאשר באיזה חודש בדיוק גמלת את הילד
זה לדעתך כל ההבדל?
באיזה חודש בדיוק? כזה-כאילו, ספטמבר או אוקטובר?

חזרתי לכאן רק עכשיו, וראיתי את מה שאלודאה כתבה והדיון שהתפתח בעקבות זה.
נראה לי ש
יותר מאשר באיזה חודש בדיוק גמלת את הילד
מתייחס לגיל שבו גומלים, לא לחודש בשנה. וזה חוזר שוב לאמירה של אלודאה ש
אין שום חשיבות לגמילה בגיל שנתיים וחודש לעומת גמילה בגיל שנה וחודש או גיל חמש וחודש מבחינת הרגשות לאמא
אז זהו, שגם אני חושבת שיש הבדל בעיתוי. וגם, שקשה לי להחליף את
"אני בכיתי כי את לא נתת לי ציצי" בכל דבר אחר שהצעת.
הציצי והאפשרות להתחבר אליו, ודרכו לאמא, ולחוויה הטוטלית של אמא שמזינה ומכילה (ומאכילה - נדמה לי שאחת הכתבות בגיליון האחרון של "באופן" עשתה את הקישור בין שני המושגים האלה) ותמיד עונה על הצרכים הקיומיים ממש של הילד זה דבר שונה לגמרי מאשר שוקולד או טלוויזיה (רחמנא ליצלן) או כל דבר אחר.
אני מרגישה את זה באופן מאוד חזק עכשיו, כשאני מנסה להוריד הנקות. החלטתי לוותר על הנקת הבוקר, ולכאורה זה עבר די חלק, כמעט בלי בכי או דרישות חוזרות ונשנות. א-ב-ל, אני מרגישה את הקושי שלה בהרבה מאוד סיטואציות אחרות, כמו הצהרות "אני תינוקת, קחי אותי על הידיים", סירוב שמישהו אחר - אפילו אבא - ישכיב אותה לישון בערב (לא שזה היה נפוץ קודם, אבל עכשיו זה ממש לא בא בחשבון), ובכלל הצמדות רבה מאוד אלי. יכול להיות שזה קשור גם לדברים אחרים - היא באמת גדלה, כבר לא תינוקת, עם הרבה מאוד רצון בעצמאות ולהיות קובעת בכל מה שקשור אליה ולחייה (וגם אלינו ולחיינו (-:). אבל הנישול מהציצי נראה לי כהדגמה מוחשית וקשה למעבר הזה מלהיות תינוק שתמיד מקבלים ומכילים אותו ללהיות ילד, עם כל הזכויות והחובות הנלווים לכך.
אז אם זה מה שאני חושבת, ואם נראה לי שאני מטילה עליה התמודדות קשה, למה אני עושה את זה? התשובה היחידה שיש לי היא - כי אני הגעתי לנקודה שבה זה לא טוב לי יותר. אבל קשה לי עכשיו גם בהבטים אחרים של ההורות, אז אולי הייתי צריכה לטפל במכלול, ולאו דווקא בציצי?...
טוב, שולחת למרות שהכל נראה מבולבל. גם אני.

הנישול מהציצי נראה לי כהדגמה מוחשית וקשה למעבר הזה מלהיות תינוק שתמיד מקבלים ומכילים אותו ללהיות ילד, עם כל הזכויות והחובות הנלווים לכך.
תראי באילו מילים חזקות את משתמשת - נישול, צרכים קיומיים, לגמור את זה יפה (בכלל מגיע מעולם הדייטים ובני הזוג, לא?)

כמה רגשות את נושאת בתוכך שקשורים להנקה.

כמה רגשות אני נושאת בתוכי שקשורים להנקה.
אני מגדירה את עצמי כאמא מניקה, ומזה נגזר כל השאר. אז אם אני אשמיט את הבסיס איך אני אגדיר את האמהות שלי? איך אני אגדיר את עצמי?
אמא-שלא-נותנת-שוקלד-אבל-מרשה-לצפות-בטלויזיה-וישנה-בשינה-משותפת-אבל-ארבע-פעמים-בחודש-לפחות-ישנה-במיטה-אחרת-מבשלת-קינואה-אבל-זה-לא-יוצא-טעים.....
כל כך הרבה דברים מקופלים במושג של אמהות שלהגדיר את זה דרך הציצי נראה לי ממעיט מערכי.
ובכל זאת בכל פעם שעולה נושא הגמילה אני מתקפדת.
אני הרי אמא מניקה. איך יכול להיות שלא נעים לי להניק יותר? איך אני בכלל מסוגלת לחשוב למנוע ממנו משהו כל כך חיוני לחייו, כל כך משמעותי לקשר ביננו?
הנישול מהציצי נראה לי כהדגמה מוחשית וקשה למעבר הזה מלהיות תינוק שתמיד מקבלים ומכילים אותו ללהיות ילד, עם כל הזכויות והחובות הנלווים לכך.
נישול, אכן. משה העומד על הר נבו ומשקיף על הארץ אליה לעולם לא יכנס.

אין לי פתרון, יקירתי, אני מצטערת.
רוצה כתף במקום?

באהבה,
ממני.

אבל הנישול מהציצי נראה לי כהדגמה מוחשית וקשה למעבר הזה מלהיות תינוק שתמיד מקבלים ומכילים אותו ללהיות ילד, עם כל הזכויות והחובות הנלווים לכך.

מסכימה ומתחבטת בשאלה הזו מזה כחודשיים.

הבכורה שלי חגגה השבוע את יומהולדתה השני.

ההנקה הפכה עבורי, רב הזמן, למשהו מעיק וכואב. עברנו נסיון של תהליך גמילת לילה אבל כמו שכתוב בספרים היא נהייתה חולה שבוע ימים ומאז לא ממש חזרנו לתהליך.

במהלך נסיון הגמילה הרגשתי שהיא מתפרקת לי נפשית. מדובר בילדה קטנה פיזית, אך עם בטחון עצמי, אסרטיביות ועצמאית. מצד שני הרגשתי שאני מחזיקה אצלי משהו שהוא חלק מעמוד השדרה שלה, שאני מונעת ממנה כל פעם צורך פנימי מאד חזק, ואני שולטת עבורה במשהו שאני לא רוצה בשליטתו. אני רוצה שתהיה לה דרך משלה להרגע ולהמשיך הלאה.
הרגשתי שאני מאבדת את מה שבנינו איתה עד כה, אך האם לעד נאכל ציצי??

הרגשתי גם שאני לא רוצה להגיע למקום של האמא שמעמידה את עצמה קורבן לטובת הילדים - יש לי מין פחד כזה.

<נורית מוסיפה התחבטויות משלה בנושא>

אלודאה ונורית
אלודאה,
כתף - בטח (במיוחד עכשיו כשקצת התפנתה לך...). כן, מבינה מאוד את אני מגדירה את עצמי כאמא מניקה, ומזה נגזר כל השאר.
לפעמים אני תופסת שאני נוהגת כמניקה טרייה ולא מרשה לעצמי שום תרופה, אפילו לא אכינצאה ודומיהן, כי הרי "אני מניקה" ומי יודע איך זה עלול להשפיע על החלב... ולא משנה שלילדה עצמה נתנו איזה סירופ לשיעול, אבל אני - מה פתאום, הרי לא עשו מחקרים על ההשפעות של זה בהנקה.
אני מרגישה שהיותי אמא מניקה הקלה עלי מאוד את המעבר לאימהות. ברור שאני אמא טובה, הרי אני מניקה בלבד, בלי שום תוספות, הילדה לא טעמה אף-פעם בחייה מטרנה או סימילק או, חלילה, רמדיה. כימיקלים שמופרשים מבקבוקים - כמעט ולא מטרידים את מנוחתי; הרי כל הבקבוקים שקנינו נותרו מיותמים בארון. ברור שאני אמא טובה, הרי אני נותנת לה את הטוב ביותר. ומה יהיה בלי ההנקה?
אז, כאמור, אני מבינה מאוד את התחושה. אבל הגעתי כנראה לשלב שבו זה כבר לא מספיק. אני רוצה להיות אמא טובה גם בלי הפתרון הקל. אולי דווקא מפני שקשה לי עכשיו להיות אמא טובה כמו שהייתי רוצה להיות, עם הגיענו לגיל שנתיים וכל דרמות ההתבגרות והעצמאות שסביבו. ובמידה מסוימת אני מרגישה קצת כמוך, נורית:
הרגשתי שאני מחזיקה אצלי משהו שהוא חלק מעמוד השדרה שלה, שאני מונעת ממנה כל פעם צורך פנימי מאד חזק, ואני שולטת עבורה במשהו שאני לא רוצה בשליטתו. אני רוצה שתהיה לה דרך משלה להרגע ולהמשיך הלאה.
אני מרגישה שבאיזשהו מקום יש בינינו תלות מאוד חזקה, חזקה מדי אפילו. זה ברור שילדה כל-כך קטנה תהיה תלויה באמא. אבל אצלנו, זה ממש רק אמא. לא אבא, שהוא מקסים ואמפטי ומגיב אליה לפעמים הרבה יותר ברגישות ממני, לא סבתא, למרות כל הפינוקים והמתנות. ומעבר לזה שזה קצת (ולפעמים הרבה) מחניק לי, אני באמת מרגישה שהגיע הזמן לנתק קצת את חבל הטבור. והניתוק הזה קשה. גם אני מרגישה לפעמים איך היא מתפרקת לי.
וכן, לגמור את זה יפה, זה מה שאני רוצה. בהדרגה, בסדר, ברגישות, אבל לגמור את זה. זה מרגיש לי נכון אפילו ברמה הפיזיולוגית, כאילו לפנות מקום לקצה-קצה של מחשבה על ילד נוסף. ואולי זה מה שהיא קולטת ממני?...

איזה דף מקסים. גם לי הוא בא בזמן. (נורית, תודה שאמרת לי עליו..) גם אנחנו חגגנו שנתיים השבוע ועדיין יונקים בעוז..
מה שנכתב כאן בהתחלה כל כך חזק לי, על הבועה המדהימה הזו של ההנקה, על ההקשבה לעצמי ולא לסביבה, על הגיל הזה, שנתיים, ועוד המון דברים. תודה!
ההקשבה לעצמנו חשובה וגם ההקשבה ליונקים שלנו חשובה. הכל חשוב, ולפעמים אולי קצת סותר, ואז יש קונפליקט. ואז קשה. נורא קשה.

אני חושבת רגע על המשפט שלך, נורית, המצוטט רבות,
הרגשתי שאני מחזיקה אצלי משהו שהוא חלק מעמוד השדרה שלה, שאני מונעת ממנה כל פעם צורך פנימי מאד חזק, ואני שולטת עבורה במשהו שאני לא רוצה בשליטתו. אני רוצה שתהיה לה דרך משלה להרגע ולהמשיך הלאה.
במובן הכללי, לאו דוקא של ההנקה, נניח שה"משהו" היה אחר, חיבוק, מגע, או דבר אחר כלשהו. עדיין היינו מצפים שיסתדרו בלי? שיסתמכו על עצמם, לבד, וימשיכו הלאה?.. מצד אחד התלות הזו, שצורמת בעיקר בלילות, בתחושה של לא נכון, גם לי וגם לו, מצד שני, ואני מקווה שזה יתנסח לי נורמלי.. לעולמים, אנחנו נשלוט בצורך פנימי מאד חזק שלהם. אמא שלי עד היום שולטת בצורך פנימי שלי (ולא ממש בהצלחה..). כרגע הצורך שלו הוא הנקה, בין השאר. לקחנו על עצמנו תפקיד מאד גדול, להיות אמהות.
אני מאד מאד מזדהה עם החששות. אני במקום של להתבשל עוד ולהתחיל בגמילה רק כשאהיה לגמרי סגורה על עצמי, ואולי גם אקבל איתותים ממנו. אם יש דבר כזה.
צריך המון כוחות, ולא תמיד יש.
בתור מי שמכירה את בכורתך, אמא נוריתי, יש בה בדיוק את ההילה הזו שתמר בן חור הזכירה, וגם הבטחון הזה של ילדה שמכילים ואוהבים ומעניקים לה ונענים לה [לידיעת הקוראים, מדובר בילדה מ-ד-ה-י מ- ה, באמת, וגם באמא כזו, בעיני - נורית, לא להסמיק].
אני רק יכולה להגיד לך שאני החלטתי לתת לזה זמן ומקום. לאט לאט, כל דבר בעיתו. אבל זה מאד מאד אישי, כפי שאמרו כאן..
ואצלנו, כרגע, ההנקה משחקת תפקיד מרכזי מדי עדיין.
הוא עוד כל כך רך וענוג בעצם, וממש עכשיו נמצא בתוך תהליך מאד משמעותי של בניית אוטונומיה ועצמאות, לצד וידוא יומיומי של אותו בטחון בסיסי ואמון בקשר שלו איתי, הדמות שאיתה רקם מערכת יחסי גומלין במשך שנתיים.
על בסיס כל מה שהוא מכיר עד היום, החיבור הזה בינינו, שלהנקה יש בו תפקיד מרכזי, כי ככה זה היה עד עכשיו, וגם ההיפרדות, השעות בלעדיי, העצמאות, השמחה, הסקרנות, הבטחון - זה הכל חלק מ"משחק" עם איזונים מאד עדינים, ששנינו בעצם יודעים על קיומם, רק שלפעמים רוצים שהדברים יהיו יותר פשוטים..

מה שהורס אותי כבר זה היניקות הליליות - אני מרגישה שאני לא ישנה כבר שנים, ולהיות מוצץ מול הטלויזיה כשהיא עייפה וצריכה התרגעות. בת שנתיים ו-8.

מה שהורס אותי כבר זה היניקות הליליות -

בת שנתיים ו-8.

היא עוד יונקת בלילות?

ואם כן?

אז אני צריכה להתכונן, כי הבת שלי עוד לא בגיל הזה, אבל נפשית, עלי להיות מוכנה שיכול מאוד להיות שבגם בגיל הזה היא תינק בלילות. לא חשבתי על זה.

ורציתי לדעת איך זה והאם אתם גם במיטה המשפחתית?

Mise, הגיוני שהיא עדיין תינק (ובמיוחד שאת הולכת ללדת ). גם אני מניקה 2. היו תקופות ששניהם ינקו בלילה. עכשיו רק היא. הוא הפסיק לינוק בלילה פעמיים: פעם אחת בגיל שנתיים. וכשהיה בן 3 היא נולדה והתחיל שוב לינוק בלילות. והפסיק שוב יניקות לילה בן 3 ו-9 חודשים.

אז מה אני אעשה אם הם ירצו לינוק בלילה בדיוק ביחד?

עכשיו היא יונקת ממש רוב הלילה, מחוברת אליי רוב הזמן ואם לא, מתעוררת ומתחברת (ומעירה גם אותי..)
לפחות 3-4 פעמים בלילה ואני אוטוטו צריכה ללדת (בטח הקולוסטרום אחרי הלידה יהיה מעדן בשבילה!)

אז את אומרת שבגיל שנתיים הוא הפסיק לינוק בלילה למשך שנה ואז חזר? לכמה זמן הוא חזר לינוק בלילות וכמה פעמים בלילה הוא התעורר?
תוכלי לתאר את ההבדלים בין הנקה לילית של פעוט בגיל הזה לבין הנקת תינוק?

סחה על הדף הזה! בא לי ממש בזמן.
גם אני מתחבטת עם השאלות האלה - נטע שלי בת שנתיים וחדשיים ויונקת במרץ בלי להראות סימנים של גמילה. רגשותי מעורבים - גם אני לא ישנה רצוף בלילות Mise - קבלי חיבוק הזדהות) והפטמות רגישות וכואבות. גם אצלי חלקים מהלילה הופכים למאבק 'הורדת ידים' על הציצי השני. אבל גם אצלי זה יופי שיש את הציצי כשנטע חולה או צריכה הרגעה, או בשביל להרדים. אני מרגישה שאין לי כוח נפשי בשביל לגמול מיוזמתי, וגם קול קטן בירכתי ראשי אומר ש'למה לגמול, הרי זה הדבר הכי טוב בשבילה'. אבלי מה לעשות, לפעמים זה גורם לי להרגיש סמרטוטית.
הנה, פרקתי. תיכף אני הולכת למיטה ונטע תקרא לי מתוך שינה לחלוץ לה שד.

mise - אצלי בגיל שנתיים היה איזשהו מהפך - היא התחילה להתעורר פחות, בדרך כלל התעוררות ראשונה היתה סביב 4 בבוקר, ואח"כ ב- 6 וקצת אחרי זה כבר היינו מתעוררות לגמרי.
אני חושבת שההנקה בלילה רק סייעה לה להרדם.לא ממש הרגשתי שהיא יונקת כמויות גדולות. לעומת זאת, כשהיתה תינוקת, לא היה הבדל בין הנקות היום ללילה.
בקיצור - היום בלילה היא יונקת מעט מאוד זמן, רק בשביל להרדם שוב בנעימים, ולפעמים אפילו מסיימת ואז מתנתקת ומתהפכת לצד השני. (נותנת לי את הגב...)
בכל מקרה זה אתגר לא פשוט להניק שניים ואני מאחלת לך המון בהצלחה.

ולפעמים אפילו מסיימת ואז מתנתקת ומתהפכת לצד השני. (נותנת לי את הגב...)

גם לי היא עושה את זה, לפעמים. עד לא מזמן היתה תקופה של חודש ומשהו שזה היה הדפוס לאותו זמן.
אבל זה נגמר.


בכל מקרה זה אתגר לא פשוט להניק שניים ואני מאחלת לך המון בהצלחה.

תודה רבה, אני מקוה שאצליח לספק את הצרכים של שניהם במינימום התנגשויות (למרות שאני בטוחה שיהיו הרבה..)

וגם קול קטן בירכתי ראשי אומר ש'למה לגמול, הרי זה הדבר הכי טוב בשבילה'. אבלי מה לעשות, לפעמים זה גורם לי להרגיש סמרטוטית.
כל כך נכון..

חדשה אבל מצטרפת.. קצת פחות "אמא טבעית" מהממוצע כאן, כנראה. את הראשון הנקתי עד שנתיים וחצי (כל חצי שעה בלילה, הרבה ביום) וגמלתי בעקבות לחץ קשה מהבנזוג. את השני גמלתי מיוזמתי בגיל שנה, כשהתחיל להפסיק לישון בלילה ולבקש יותר. הגמילה של השני היתה הרבה יותר קלה משל הראשון, אגב.
אהבתי להניק, אהבתי להפסיק. אהבתי לראות את הקטן עצמאי עם הבקבוק (לגדול מעולם לא היה בקבוק).
התובנה שלי: הנקה זה אינטימיות, קל מאוד להענות לצרכים שלהם. הם כל כך רוצים, יודעים בדיוק מה, מסופקים כל כך לקבל את זה, וזה כל כך נעים להיות ה"אמא המושלמת" שמספקת את זה, עם מגע הקסם של הציצי (הקטן ראה בזה רק אוכל, סירב להירדם או להירגע עם הציצי מגיל אפס, כך שההתלבטות הזו כמעט לא היתה קיימת לגביו). אבל זה גם כל כך תובעני, והאמת - לא הבנתי את זה. התפלאתי מכמה שמחתי כשהגוף שלי חזר להיות שלי. קראתי בפורומים על אימהות attachment שמניקות שני ילדים יחד, או עד גיל מאוחר. זכור לי במיוחד קריאה לעזרה של אמא לשניים שסיפרה על גדול שיונק ללא סוף מאז שהקטן נולד ואיך היא מותשת ואין לה חיים - ותגובות אוהדות (?) של "תחזיקי מעמד", "את עושה את הדבר הנכון עבורם".
יש פחד מהעימות, יש רצון רב בזרימה עם הילד והכלתו, אבל אולי כדאי גם לחשוב על זה במסגרת של גבולות. לא פסול לרצות בנפרדות גופנית מהילד והצבת גבולות גופניים. לי לא היה נעים אם ילדי היה משחק בחזה שלי או בפטמות.
יש בנפרדות גופנית בגיל הזה מסר חשוב מאוד. האם באמת התפקיד שלנו כאמהות הוא להיות כלי מכיל אינסופי?
האם זה גם מסר נכון?

יעל אמ? תודה רבה על המחמאות. לקח לי זמן לחזור לצבע המקורי שלי...[-:

הלכתי אתמול ליועצת הנקה והיא פתרה את בעיית הכאב. עכשיו נשארתי עם הסוגייה האמיתית - האם באמת אני רוצה לגמול אותה. סתם אנקדוטה, שאלתי את היועצת לגבי הגמילה אז היא אמרה לי שהבת שלה נגמלה עם מתנת גמילה בגיל 5.........

אני זוכרת שחשבתי על הגמילה במהלך השנה האחרונה זה דומיין לי שברגע שאני אהיה נחושה ושלמה עם ההחלטה אז נגה תרגיש את זה. מנסיוני הדל זה לא ממש עבד כך. המסקנה שלי עד כה היא שנחמד לשמוע סיפורי גמילה אבל כל מקרה לגופו.

לעולמים, אנחנו נשלוט בצורך פנימי מאד חזק שלהם
זה נכון השאלה איך בתור אמהות טריות אנחנו גורמות לצורך הזה להיות באור חיובי ולא משהו תלותי ופגיע. ואם נהיה שם בשבילם, ולאו דווקא עם הציצי, ברגע הנדרש אני חושבת שזה יתן להם לא פחות מהנקה עד גיל......

נניח שה"משהו" היה אחר, חיבוק, מגע, או דבר אחר כלשהו. עדיין היינו מצפים שיסתדרו בלי? שיסתמכו על עצמם, לבד, וימשיכו הלאה
אני לא חושבת שאם אני גומלת אותה עכשיו מהנקה אני שולחת אותה לעולם הגדול להסתדר בלעדי ובלי התמיכה שלי. אני מרגישה שגם אם נגה תהיה גמולה אני אוכל לענות על הצרכים שלה ע"י חיבוק, דיבור ותשומת לב. אני חושבת שההנקה יצרה אצלה תלות בשני דברים, אחד גדול ואחד קטן אך משמעותי. הגדול הוא אני, והקטן הוא עצם המציצה, שהיא לא מצליחה להרדם בלעדיו.

אני לא חושבת שאם אני גומלת אותה עכשיו מהנקה אני שולחת אותה לעולם הגדול להסתדר בלעדי ובלי התמיכה שלי. אני מרגישה שגם אם נגה תהיה גמולה אני אוכל לענות על הצרכים שלה ע"י חיבוק, דיבור ותשומת לב. אני חושבת שההנקה יצרה אצלה תלות בשני דברים, אחד גדול ואחד קטן אך משמעותי. הגדול הוא אני, והקטן הוא עצם המציצה, שהיא לא מצליחה להרדם בלעדיו.

לנורית, עצה שהלואי והייתי מקשיבה לה כשגמלתי יונק סידרתי: התייעצי עם פסיכולוגית ילדים תומכת הנקה, ותני לה ללוות את התהליך הקשה של גמילה מתלות. המשך התלות הוא לאו דוקא הפיתרון, חיבוק דיבור ותשומת לב הם דרך נהדרת להענות לצרכים של ילד, אני מסכימה.

היא עוד יונקת בלילות?
כמובן. בערך כל שעתיים ניצמדת ולא מניחה עד שאני לוחשת לה די! די! וזה לא עושה עליה שום רושם שאני משתגעת!!!
הגדולה הפסיקה יניקות ליליות בגיל 3.5 בערך אבל המשיכה בימים עד 4.9.
הקטנה מעדיפה לבלות ולגלות את העולם ומוכנה לדחות בשביל זה ציצי, אבל תמיד חוזרת לציצי בסוף בשביל להירדם או סתם למצוץ מול הטלויזיה.
מה שמשגע אותי שברגע שהיא מתחברת היא לא מוכנה לעזוב בשום אופן, לא משנה כמה זמן היא על הציצי.

מה שמשגע אותי שברגע שהיא מתחברת היא לא מוכנה לעזוב בשום אופן, לא משנה כמה זמן היא על הציצי.

WOW, זה נשמע קשה! אם זה מפריע לך, אולי תתחמי את הגבולות ברגעים כאלו?
אני לא יודעת, עוד לא הגעתי לגיל הזה עם שלי, אבל נשמע לי שבגיל הזה כבר אפשר להגביל.

תוכלי לתאר את ההבדלים בין הנקה לילית של פעוט בגיל הזה לבין הנקת תינוק?
Mise, אני חושבת שאם יהיה לך קשה, תוכלי לגמול אותה מהנקות לילה. זה תלוי רק בך. אני לא הרגשתי צורך בזה עד גיל שנתיים. אבל כשהחלטתי, הגמילה היתה מאוד קלה כי הוא היה גדול והבין. גם את העניין וגם שאני רצינית .
אבל בכנות אני חושבת שאל לך לחזוב על זה כרגע. בבוא העת תחשבי מה נכון לכם לעשות. הרי עכשיו לא תרצי להעמיס עליה בשינויים, נכון? אז למה להתכונן למשהו שאולי לא יקרה? אולי הפעמים שיתעוררו במקביל יהיו ספורות ובלתי מורגשות?

אה, וברוב טובי שמתי לך ת'לינק בתפוז, ראית?

יס, קיבלתי את הלינק בתפוז, הרגע פתחתי, תיכף מתחילה לקרוא.

אני בכלל לא חושבת על גמילה יזומה מצידי, אני בדף הזה למרות שהבת שלי לא בת שנתיים, מנסה ללמוד דברים חדשים אפילו ש..

בני תיכף בן שלוש, ועדיין יונק (ולא מראה שום סימנים של לרצות לגמול את עצמו). לפני כחודשיים גיליתי שאני בהריון והחלטתי שאדיף שאגמול אותו לגמרי לפני הלידה. זו לא היתה החלטה ריגשית, אלא שכלית יותר, מתוך מחשבה שיהיה יותר קל לכולנו "להבין כל אחד את מקומו" לאחר הלידה. בהתחלה הורדתי את ההנקות מחוץ לבית, אחר כך הנקות לילה, ולא מזמן קבעתי שיונקים רק לפני שינה וכשמתעוררים בבוקר. בני מאד קשור לשלושת ההנקות האלו. הוא נרדם רק עם ציצי ואיך שהשחר עולה, הוא מבקש לינוק. יש עדיין מצבים שהוא מבקש לינוק לא במסגרת ה-"מותר" (כמו בלילה, או במשך היום בזמנים לא קשורים לשינה) אבל אני אומרת לו "לא" ובדרך כלל אחרי בככיון קצר וכמה חיבוקים הוא ממשיך למשהו אחר. אני חשבתי שנמשיך ככה לפחות עוד חודש, (אני בסוף חודש שלישי להריון) כדי לתת לו להיגמל לגמרי מכל ההנקות האחרות, ורק אז נתחיל לעבוד על להוריד את שלושת ההנקות שנשארו (למרות שבעלי חושב שכדאי כבר עכשיו להתחיל). אני מאד נהנית מההנקות. אני מרגישה שהתחושה המעיקה שהתעוררה בי לפעמים בהנקות התפוגגה לגמרי, והיום אני מאד שמחה לתת לו את ההזדמנויות האלו לחיבור וקשר כל כך מיוחד. אני מתחליה לחשוב שאולי אין צורך לגמול אותו לגמרי, שאולי אפשר להמשיך ככה למשך כל ההריון, וגם אחרי הלידה. אבל אני פוחדת שאחרי הלידה, כשיראה את התינוק יונק מתי שרוצה, יחזור לדרוש גם הוא לינוק מעבר לשלושת ההנרות האלו, ויתפתח "מלחמת ציצי"! ממש לא בא לי על זה! האם יש למישהי ניסיון דומה? תוכלו לספר לי את הסיפורים שלכם? אני קצת מבולבלת, גם בתוך עצמי, וגם מה-"פידבק" שאני מקבלת מהסביבה בעניין. מחכה לשמוע מחוכמת חייכן! תודה...

אין לי דברים מוחלטים לתת לך, רק לספר שאצלי זה שהגדול עדיין ינק הקל מאוד על ההנקה של הקטן, לא היה לי כלל גודש כי הוא ינק את העודפים, בעצם זה שהנקתי אותו מנעתי קנאה והוא היה (כמו הגדול שלך) כבר בגיל שיכולתי להסביר לו מתי זה לא נוח ומתי צריך להתאפק. המצחיק הוא שהיום כשהוא בן שש וגמול כבר שנתיים הוא מתעניין בהנקה שלי את אחותו הקטנה ואף הביע אכזבה מכך שכשיגדל הוא לא יוכל להניק כי הוא בן...

תמרי, את מתארת מצב מאד דומה למה שהיה אצלנו. גם בגילאים פחות או יותר.
אומני (כמעט 4 היום) נשארה עד אחרי הלידה עם 2 הנקות- בוקר וערב ואכן הייתה מתעוררת עם אור ראשון כדי לינוק. מזהה את קצה קצהו של האור ואז אחרי כחודש הורדתי לה את הנקת הבוקר, כי נמאס לי להתעורר כ"כ מוקדם. זה לא היה לה ממש פשוט, כי היא עוד מאד אוהבת ואת זו של הערב מקיימת באדיקות. גם אם יש חשש שהיא תרדם לפני היא מוודאה ש'אבא יניח אותי על טיצי'.
אגב, גם לי היא עוזרת במצבי מלאות אם אני צריכה.

לדעתי כדאי לך לזרום. אם את מרגישה שטוב לכם עכשיו למה להפסיק? סביר שהוא ירצה להפסיק מעצמו כי טעם החלב משתנה עוד מעט. ואם לא תפתרי את זה כשזה יפריע לך. אולי דווקא שהתינוק יוולד יהיה לך נוח שהגדול יונק? תזרמי עם ההרגשה שיש לך בזמן נתון, "מלחמה" על גמילה שאינה בלב שלם היא סתם חבל לדעתי.

מסכימה עם כולן. אבל -
תשאלי את עצמך האם את מוכנה להנקת צמד.
מניסיון שלי היונק הגדול מבקש לינוק יותר לאחר הלידה.
ברוב הפעמים זה מאוד התאים לי (ועזר להקלת הגודש) ולא הגבלתי את מספר היניקות.
לאחר כמה חודשים אני מורידה את ההנקות (של הגדול) ומגבילה אותן ל"לפני השינה" בלבד.

ויתפתח "מלחמת ציצי"!
אצלנו זה לא קרה. דאגתי להסביר שתינוקות לא יכולים לאכול את כל המאכלים שהם אוהבים אלא רק את החלב
שלי ויכול להיות שזה עזר להם להבין את ההבדל בין היניקות שלהם לשל תינוק.

אתן אומרות: 'היגבלתי את ההנקה לכך וכך' - איך בדיוק עשיתן את זה?
הקטנה בחודש הבא בת 3 ומתעוררת בלילה כל שעתיים וזה כבר נורא נורא קשה לי ולא משנה מה אני אומרת ומה אני עושה היא לא מוותרת בשום אופן, אפילו שהיא אומרת שהיא תשתה מים ותחזור לישון בפועל היא לא עוזבת את הציצי עד שאני ממש מתרגזת. אני מתה לישון וגם היא לא ממש ישנה כשהיא מוצצת ככה כל הזמן. עצות יתקבלו בברכה.

תמרי הי
מצב מאד דומה למה שאני חוויתי בשנה האחרונה
קשה לתת עצות כי אצל כל אחת זה כל כך אחרת אז פשוט אספר ומקווה שיעזור לך
(יש גם את הנקת צמד שכדאי לך לקרוא)

נהניתי מההנקות בהריון והרגשתי שזה שומר על הקשר המיוחד שלי עם הבכורה
ולמרות שהיו לי כמו לך הרבה לבטים, לא הייתי שלמה עם גמילה עד לסוף ההריון פרט לגמילת לילה
(בשבילי, כשאני לא שלמה עם הפרידה הזו הרבה הרבה יותר קשה עד בלתי אפשרי לגמול,
איכשהוא האמביוולנטיות הזו מאד עוברת אליה).
וכך הגענו להנקת צמד:
כשהוא נולד היא (היתה אז בת שנתיים וחצי, בוגרת מאד ומבינה) מאד עזרה לי, והבינה,
וידעה שהוא יכול לאכול רק ציצי אז הוא יונק יותר וגם בלילה, עזרה לשאוב (היו לנו קצת קשיים בהנקה בהתחלה)
אבל אז חלתה מאד, חזרה לינוק כל שעה כולל בלילה,
לא ממש מלחמות ציצי אבל כשהוא ינק זה הזכיר לה ורצתה גם....
והייתי במצב של שעות ארוכות שיש בהן אולי 10 דקות בלי ילד על הציצי....
זה נמשך כך שבועיים או קצת יותר (ואז חזר ל 3-4 הנקות רק ביום)
היה מתיש אבל סך הכל שמחתי שכשקשה לה (אח חדש, מחלה) יש לה גם ציצי להתנחם בו,
ועוד רווי בקולוסטרום,
בכל אופן זו סיטואציה שאולי כדאי לקחת בחשבון - הגברת הנקה אצל הגדול לזמן מה

בשבועות האחרונים פתאום נהיה לי לא נעים יותר להניק אותה
לא חשבתי שאגיע לזה אבל כך היה
וקשה קצת להסביר למה.
בכל אופן עכשיו הרגשתי ששתינו כבר מוכנות לפרידה הזו באמת.
ולפני יומיים (היא בת שנתיים ו 9 הוא בן 3 וחצי חודשים) "נפרדנו מהציצי" כמו שהיא קוראת לזה
הסברתי, הכנתי, עשינו מסיבה עם עוד חברה שבדיוק הפסיקה לינוק
ובינתיים היא מאד מבינה ומקבלת, ברור שקצת קשה לה אבל מתנחמת בחיבוק,
ובכלל לא מוטרדת כשהוא יונק - היא מאד מפרידה בין הצרכים שלה ושלו.

מקווה שאת בטוב. ובהצלחה

חגית, מסבירים, מדברים, מכינים ו....צוללים לזה.
כך זה עבד אצלנו.
ובעקרון אחרי הלידה הקפדתי להשאיר את הדפוס הקיים. לעתים ממש בודדות נתתי לה לינוק "מעבר לזמנים"

איך בדיוק עשיתן את זה?
אני אמרתי שקשה לי להניק שניים. לא השתמשתי בכלל בפונקציית הגיל (בסגנון, אתה גדול ולא צריך כבר לינוק) כי זה נראה לי ממש לא מתאים.
אחרי שהחלטתי עם עצמי שהגיע הזמן להגבלת היניקה היה לי יותר קל לסרב. אני חושבת גם שהמסר ששידרתי
היה מאוד ברור ועיקבי.
עוד דבר - אני משתדלת להגיד כמה שפחות "לא". לדוגמה - הוא נורא רוצה לינוק ולא מפסיק לבקש - אני מזכירה לו
שהוא יונק לפני השינה ועכשיו אנחנו נלך לשחק/לקרוא סיפור/טיול.
אחרי שחזרתי על המשפט "אתה יונק לפני השינה" בערך כפעמיים אני לא אומרת לו את זה שוב, אלא מנסה
להסב את תשומת לבו לדבר אחר.
ב- 70% מהמקרים זה מצליח לי...

תודה.
אני בטוח עושה משהו לא נכון. אני אומרת הרבה 'מספיק' ו'די' ושאמא רוצה לישון וציצי רוצה לישון ושתשתה מים וכשכל זה לא עוזר אני מאיימת שאני אקום וזהו - זה הדבר היחיד שעוזר לפעמים, ולפעמים גם זה לא אבל אני כמובן לא קמה אלא יש השתלטות על הציץ השני.

_אחרי שהחלטתי עם עצמי שהגיע הזמן להגבלת היניקה היה לי יותר קל לסרב. אני חושבת גם שהמסר ששידרתי
היה מאוד ברור ועיקבי._
מצטטת כדי לחזק אותך, חגית, להבין מה את באמת מרגישה, ומחליטה עם עצמך וללכת על זה....

לי כשהגעתי למצב שתארת שהרגשתי ש קשה לי ו שאני ממש מתרגזת
כשלפעמים כל עניין הציצי שהיה תמיד מתיקות ושמחה הדדית הפך למעיק בשבילי, הוא גם הפך קצת למעיק בשבילה
ולו רק מהתגובות שלי, המילוליות והלא מילוליות
בן הזוג שלי מתישהוא אמר לי שאני צריכה להבין מה או מתי לא טוב לי להניק ולהפסיק עם ההנקות האלה(לילה למשל) כי אחרת היא חווה חוויה מתמשכת של דחיה ממני, מה שרק מגביר את ההיצמדות והקושי של שתינו
(כמובן שרבתי אתו עמוקות ולא הסכמתי לשמוע אבל לאט לאט חלחל לי שאולי יש בזה משהו.)
כשהפסקתי באופן יזום הנקות לילה הרגשתי שאני גם משחררת אותה מעול כזה שרבץ על שתינו,
והיה לה הרבה יותר קל עם זה משציפיתי...

ןאת בטוח עושה מה שנכון - אף אחד לא יודע יותר טוב ממך מה נכון לך ולה בהנקה

אתמול לפני השינה היא הודיעה לאבא שהיא תלך לישון בלי ציצי. אמרתי לה שלא, שהיא תירדם עם ציצי ותקום עם ציצי אבל בלילה היא תישן ולא תאכל.
סוף סוף הלכנו לישון - כמובן עם ציצי. הרבה. אח"כ העירה אותי פעם אחת ושוב ציצי ונירדמנו. לקראת הבוקר - משהו בין 2 ל-4 - העירה אותי שוב. הפעם לא הסכמתי בשום אופן. אמרתי שבלילה ישנים ולא אוכלים - צרחות. כולם התעוררו.
הגדולה הבטיחה לה קלפי שמיניה ואני קמתי לשרותים - צרחות מתגברות - וכשחזרתי ניסתה ציצי אבל אמרתי שבלילה לא אוכלים אלא ישנים, שהיא יכולה לשתות מים ולישון.
חיבקה לי את הראש חזק חזק והלכה לישון. הגדולה ליטפה לה את הראש ואמרה לה שהיא גיבורה (מקסימונת שלי!). כמעט נחנקתי אבל בסוף היא קצת שיחררה ואפילו הסתובבה וישנו עד 6 שאז היא נצמדה לציצי בלי לעזוב עד 8.
להשתגע!!

חגית, זה תהליך וזה לא קל אבל אם את שלמה עם זה זה יקרה ואפילו מהר ממה שנראה לך.
אולי יש מקום לחשוב על מה ש היא אומרת:
היא הודיעה לאבא שהיא תלך לישון בלי ציצי
אולי זה יקל על העניין, או שאת מעדיפה פשוט לא להניק רק בלילה עצמו?
מאד מכירה את ההיצמדות הזו כשזה כבר "מותר" (בבוקר). גם זה יעבור כשהיא תרגיש שזה באמת נשאר שם.

חגית,
הדבר שהכי קפץ לי לעין היה - היא הודיעה לאבא שהיא תלך לישון בלי ציצי. אמרתי לה שלא .
אפשר לשאול מדוע היה לך חשוב שהיא תלך לישון עם ציצי?
יכול להיות שאולי היא מנסה להתחיל את התהליך ולא שמת לב?
אם החלטת שבלילה לא יונקים אז המסר חייב להיות ברור ועיקבי. (אח"כ העירה אותי פעם אחת ושוב ציצי ונירדמנו)
אני מאמינה שהתגובה החזקה שלה (צרחות מתגברות) לסירוב שלך היתה בגלל שהסכמת ואח"כ סירבת.
תבדקי עם עצמך האם את שלמה ומוכנה להתחיל תהליך כזה. אם החלטת שכן אז צריך להבין שבמשך זמן מסוים
יהיה לא קל, אולי גם לא תישנו טוב בלילה אבל זה באמת מצליח יותר מהר ממה שזה נראה לך!

ולגביי ההיצמדות -
כשלא מתאים לי להניק לזמן ארוך אני מגבילה את ההנקה ע"י ספירה.
למשל אני אומרת לו - אני סופרת עד 20 ואז אתה מוציא. הכי מצחיק שהוא המציא איזה מין ספירה
מיוחדת שאומרים רק שיונקים...(1,2,3,4,5,6 פיל,דשא,אף,נחש) משהו כזה.
אה, ועכשיו למשל הוא קורא ליניקה קצרה - "קטן-קטן", להבדיל מיניקה ארוכה - "המון-מיליון".
(זה גם רעיון - תמציאו ביחד שמות ליניקות קצרות וארוכות)

תודה על העידוד והרעיונות.

אפשר לשאול מדוע היה לך חשוב שהיא תלך לישון עם ציצי?
חשוב לי שהיא תדע שהשינוי הוא לא עד כדי כך גדול, לגמרי בלי ציצי, אלא שעדיין היא תרדם עם ציצי ורק שתתן לישון בלילה.

אתן אומרות: 'היגבלתי את ההנקה לכך וכך' - איך בדיוק עשיתן את זה?
הבן שלי בן 2.8 גם אצלנו התחלנו עם הספירה לא מזמן (קראתי על זה כאן באתר). הוא אוהב לספור עד 12 אז כשהוא מבקש ציצי אני שואלת "עד 10 או עד 12?" והוא אומר 12! 10 לא! ואני סופרת עד 12 והוא עוזב ומכסה את הציצי עם החולצה. כך גם בלילה ובשינה שלפני הצהריים. לפני שעת לילה אני בדר"כ לא סופרת.

בן הזוג שלי מתישהוא אמר לי שאני צריכה להבין מה או מתי לא טוב לי להניק ולהפסיק עם ההנקות האלה(לילה למשל) כי אחרת היא חווה חוויה מתמשכת של דחיה ממני, מה שרק מגביר את ההיצמדות והקושי של שתינו
מסכימה עם בן זוגה של אום נגה
תחשבי: איזה רגשות מציפים אותך שאת מניקה כשאת ממש לא רוצה? הם מרגישים את זה. הגוף שלנו משדר את זה. יכול להיות שבגלל זה היא הודיעה פתאום שהיא תלך לישון בלי ציצי יכול להיות שהיא הרגישה את הדחייה שלך ולכן רצתה בלי ציצי. השערה בלבד.

כן, היא מאוד רוצה להיות 'בסדר' כל הזמן. היא גם מכסה לי את הציצי עם החולצה

אתמול שוב אמרתי לה שעכשיו נישן עם ציצי ובלילה נישן ולא נאכל כי אמא רוצה לישון וציצי רוצה לישון וגם היא צריכה לישון. אז באמת אכלה עד שנמאס לי והלכה לישון ואח"כ התעוררה פעם אחת ואכלה ממש קצת והסתובבה לישון אבל אח"כ שוב חזרה לציצי בלי הפסקה. אז אני מזכירה לעצמי שוב שזה תהליך.

בבוקר, אחרי הרבה ציצי ואחרי שהתיישבה היא הראתה לי איך היא שותה מים והולכת לישון בלי ציצי (אבל עם דגדוגים של אמא )

אני לא יודעת אם זה גורף, אבל מנסיוני (הדל. אני אמא רק של ליה לעת עתה)
כשנרדמים בלי ציצי מתעוררים פחות בלילה. אין לי מושג למה. אולי כשנרדמים עם פטמה בפה חשים יותר בהיעדרה בהמשך?
אם היא יכולה להירדם בלי - נשמע לי עדיף (גם לרופאי שיניים, אגב. ואףאוזןגרון)
בהצלחה

גם לרופאי שיניים, אגב. ואףאוזןגרון.
למיטב ידיעתי, אין שום בעיה בריאותית להניק בלילה. יש רופאים שטוענים זאת (רופאי שיניים בעיקר יצא לי לקרוא), ממה שקראתי הם לא מעודכנים ולא יודעים על הרכב החלב ועל תרומתו לבריאות השן.
הבעיה בלילה היא עם בקבוק, לא עם הנקה.
@}

אני עברתי ניתוח בהרדמה כללית להוצאת כל השיניים שלי בגיל שנתיים מפני שנתנו לי כל הזמן בקבוק עם חלב וסוכר.
לעומת זאת, הבנות שלי, טפו-טפו-טפו - שינקו בלי הפסקה בלילות ובימים - שנים! - ואין להן בעיות שיניים בכלל.
אבל אני חושבת שזה גם תלוי בתזונה שלי, שהיא טבעונית למדי.

וואוה, חגית!!! את כל השיניים????????
את זוכרת מזה משו? או שרק מהסיפורים?

בטח! אני זוכרת שהתעוררתי, לילה בתוך מיטת לול של בי"ח, מברזל בצבע לבן. אני זוכרת שבאו כולם לבקר אותי ואבא שלי הביא לי שעון ארנב גדול עם חרוזים שמזיזים בקשת בין האוזניים שלו - זה אחד מ-5 הזיכרונות היחידים שיש לי מהילדות ומאבא שלי.

כשנרדמים בלי ציצי מתעוררים פחות בלילה
עבד גם אצלנו.
בענייני שיניים - אצלנו אחת בלי שום בעיות ושנייה עם. אותם דפוסי הנקה.

כמה מוזר - הייתי בטוחה שיש דף נפרד על הנקת פעוטות או משהו כזה, אבל אין בכל אופן, רציתי לספר שאני פותחת שוב סדרת מפגשים לאמהות לפעוטות יונקים, בת"א, ואולי גם במודיעין ובשרון. עוד פרטים - בדף הבית שלי. ולא צריכים להיות בני למעלה משנתיים - הדלת פתוחה גם לבני חצי שנה-שנה

איך מסבירים לפעוט בן 2.2 שלא נוח לי להניק אותו מחוץ לבית?
כשהוא רוצה לשחק קו-קו עם הבטן של אמא בחוץ, קל לי להסביר: אני מסרבת ואומרת "אני לא רוצה שכולם יראו לי את הבטן".
איך מנסחים נימוק פשוט דומה לגבי הנקה? (נשמע לי לא נוח להסביר שאני לא רוצה שיראו שהוא יונק).

אני מסרבת ואומרת "אני לא רוצה שכולם יראו לי את הבטן".
ואני מסרבת ואומרת "אני לא רוצה שכולם יראו לי את השד".
ואם צריך עוד הסבר, אמרתי שהוא "פרטי" וזה לא מתאים לי כאן, או עכשיו, או כאן ועכשיו.
אני אומרת: לא כאן, כשנחזור הביתה.

הו, כמובן שיעלה כאן המרגיעון "קירבה ללא הקרבה" מה עם משפטים כמו "אני אוהבת להניק אותך, אבל מעכשיו אנחנו יונקים רק בבית." כשהוא מבקש לינוק לענות ב"כן": "כן, אתה יכול לינוק. כשנגיע הביתה אני אניק אותך." הרציונל, אם לדעתך הוא יכול להבין את זה - את יכולה לנסות להסביר לפי ההיכרות שלך איתו - "כשהיית קטן רק ינקת, לא אכלת שום דבר אחר. היום אתה גדול ואוכל ושותה כל מיני דברים. בחוץ אתה יכול לקבל תפוח/מים/מה שלא יהיה, ומעכשיו אנחנו יונקים רק במקומות מיוחדים/זו תהיה פינת ההנקה שלנו." וכו'.

את רוצה לנסות להסביר קצת למה את לא רוצה שיראו אותו יונק?

המקום לתהיות זה כאן?
החיפושית שלי כבר כמעט בת שנה ושמונה חודשים. היא יונקת כמעט מלא ויש ימים שמאוד מלא. פיזית היא לא נראת רע או רזה מידי או חסרת משהו לי אין כל בעיה עם היניקה הדי גורית שלה אבל אני מוצאת את עצמי בתהיות שקצת מזכירות לי את החוסר הביטחון של ההנקה הראשונית. זה מספיק לה? האם היא מקבלת את כל הויטמינים והמינרלים הרצויים? אני משתדלת לספק לעצמי תזונה מאוד מאוזנת ובריאה ולא מרגישה שחסר לגוף שלי משהו ובכל זאת יש מעט חוסר ביטחון בעיקר כי כל הילדים הסובבים אותנו או שנגמלו כבר מזמן או שיונקים רק מדי פעם ולא בקצב של תינוק בן חצי שנה כמוה. האם הפעוט גם יודע?

הרבה מאוד ילדים יונקים ממש המון בין גיל שנה לשנתיים.
היא גם אוהבת לאכול?

הקטנצ'יק שלנו כבר בן שנה וחודש ועדיין, עיקר המזון שלו הוא הנקה. אני תוהה ביני לביני אם זה קשור לזמינות של ההנקה. השניים האחרים נכנסו למעון בגיל הרבה יותר צעיר ורק שם "למדו לאכול". והוא, חוגג על טעימות, לפעמים יותר ולפעמים פחות, הכל קורה הרבה הרבה יותר לאט ואני תוהה מה ההשפעה שלי על כל זה...
(הוא נראה מעולה ובטיפת חלב אפילו העירו על "עודף משקל" אבל טרחו לציין שאין באמת דבר כזה אצל אלו שעוד יונקים...).

בשמת, כתבנו בערך יחד, אבל אני אשמח לשמוע תובנות שלך בנושא. תודה.

הרבה מאוד ילדים יונקים ממש המון בין גיל שנה לשנתיים
כמו שאמא שלי אומרת "עיניים גדולות" היא אוהבת לראות אוכל ומעט לאכול. בעבר אכלה יותר היום בררנית איומה. בדרך כלל כשהיא כבר אוכלת אז זה ביס שניים מהצלחת שלי ודי. גם אני תוהה אם יש קשר לזמינות ההנקה אבל לא, אני לא מתכוונת להפסיק או להוריד לה הנקות (כל עוד זה לא בא ממנה) כדי שתאכל משהו אחר אלא אם כן אני אגלה שיש לה חוסרים פסיכיים מה שבחוש פנימי אני מאמינה שאין אבל כאמור חוסר הביטחון תוקף אותי מפעם לפעם...

הוא נראה מעולה ובטיפת חלב אפילו העירו על "עודף משקל"
איזו השפעה טובה...

ילדת טבע, כדאי בכל אופן לשים לידה מזון מגוון ומעורר תיאבון, ולשאוף שהיא תטעם לך כל דבר מהצלחת ותתנסה בהרבה טעמים.
הכמות פחות חשובה מההתנסות וההנאה.

ואני מסרבת ואומרת "אני לא רוצה שכולם יראו לי את השד".
זהו, שבהנקה לא כ"כ רואים את הציצי...

את רוצה לנסות להסביר קצת למה את לא רוצה שיראו אותו יונק?
כי אני כבר מרגישה לא בנוח. בגילאים צעירים הייתי מיניקה תחת כל עץ רענן בלי בעיה. מאז גיל 1.5 בערך הוא כבר לא ינק במשך היום, אז לא היתה הבעיה הזו. עכשיו עשינו לאחרונה גמ"ל, והוא מפצה על זה (בריבית דריבית...) בהנקות יום. ככה שזה כאילו "חדש", ההנקה ביום ובחוץ.

ואני דווקא לא רוצה להסתגל למצב הזה - נהפוכו, הוא מעייף אותי מאוד. הייתי שמחה לרדת להנקה אחת ביום, בהרדמה, וזהו.

מצטרפת לדיון פה.
עוד חודש היא בת שנתיים ויונקת המון. הורדתי חלק מהנקות הלילה- היא מתעוררת מתישהו לפני או אחרי חצות, לפעמים כשאני באה לישון, מקבלת לינוק והפעם הבאה היא "כשיש אור בחלון" ולפעמים היא מבקשת קודם אבל לא מקבלת.

העניין מבחינתי הוא יותר הימים. היא יונקת בערך אחת לשעתיים, אלא אם כן היא לא איתי או שיש הרבה אקשן, ילדים, בלגן, אז היא יונקת פחות- כשמאד מעניין לה.
אני אוהבת להניק ורוצה להמשיך אבל לפעמים נמאס לי מהתכיפות. היא מאד מתמידה. למשל היא פעמיים בשבוע במשפחתון ותמיד כשאני באה לקחת אותה היא מבקשת לינוק שם וזה למרות שהיא שם מספטמבר ומעולם לא הנקתי אותה שם ותמיד התשובה זהה שתקבל לינוק בבית (אני מניקה מחוץ לבית לעיתים, אבל לא שם). הערב לא הייתי אז היא ביקשה לינוק מסבתא, וגם זה לא בפעם הראשונה.

אין לי מושג ממה להתחיל, איך להוריד את זה, על אילו הנקות לוותר ואיך לעשות את זה אני אפילו לא יודעת איזו הנקה הכי מעיקה לי או מה סביר לי.
הרבה פעמים אני גם משתמשת בהנקה כקלף מיקוח "אם תתלבשי תקבלי לינוק" וכאלה, לא כל כך נוח לי עם זה כי זה קצת מוסיף טעם רע להנקה, אבל זה המצב.

וואו. קוראת את אלה שמעליי ורואה שהקטן שלנו אמנם רק בן שנה וחודש, אבל בכלל לא בטוח שמשהו ישתנה אצלו כשיתקרב לגיל שנתיים...

קוראת את רוקדת לאור ירח ומרגישה הרבה הזדהות, בעיקר בקטע של להוריד את תכיפות ההנקות.
אני מרגישה לפעמים שאולי אני צריכה לנסות להסיח את דעתו קצת, להוציא משחק מעניין, לצאת איתו החוצה וכו', לעשות כל מיני דברים אקטיביים כדי לדחות את ההנקה בקצת. לא יודעת כמה זה מתאים לי, לא יודעת כמה זה נכון לי. עד היום היה לי ברור שכשהוא מבקש הוא מקבל. אבל פתאם הדרישות תובעניות וברורות יותר. הוא מרים את החולצה או מושך בה ומבקש באופן בלתי משתמע לשתי פנים: "את זה" או "אֶנוׁ" - שנשמע כמו המילה שלו בשביל "לינוק".

האמת, שאני מרגישה שאני צריכה לנהל את כל השיח הזה למולו. הוא שותף בכיר במערכת הזאת ובאמת התחלתי לשתף אותו בתחושות שלי, ברצונות שלי, בקושי שלי. הוא עושה פרצוף מבין ועמוק.

מרגיש לי שתוך כדי השיתוף והכתיבה כאן, אני מוצאת את התשובה האישית שלי, כי איך שלא יהיה, ומה שלא אשמע על אחרים, בסוף זה אני והילד הספציפי שלי (ואולי סופסופ אני אשחרר את הצורך הנוראי להשוות כל הזמן למה האחים שלו עדו ואיך הם אכלו וכו' כשהיו בגילו, ממילא אני נוטה לייפות את העבר...)

בינתיים אצלנו המצב השתפר - כרגיל מספיק לכתוב על בעיה בפורומים כדי לפתור אותה...
היום חזר שוב והופיע הילד-טוב-ירושלים שלי, ששיחק בשלווה בזמן שאמא הכינה 3 תבשילים שונים, אכל ארוחת ערב וביקש תוספת וקינוח, ונרדם כמו גדול טיפה אחרי השעה הרגילה. נקווה שימשיך כך (ומה היה לו כל השבוע האחרון, זרמים תת קרקעיים, רק אלוהים יודע).

ורואה שהקטן שלנו אמנם רק בן שנה וחודש, אבל בכלל לא בטוח שמשהו ישתנה אצלו כשיתקרב לגיל שנתיים...
דווקא פה, תרשי לי לעודד אותך: אצלנו בגיל שנה הוא כמעט רק ינק, ומקסימום נשנש מוצקים פה ושם. הייתי לחוצה מזה, אבל נרגעתי כשנפגשתי עם אמהות אחרות שסיפרו שאצלן המצב דומה. בסביבות גיל 1.5 הוא התחיל לאכול ברצינות (קצת אחר כך, אגב, מצאנו לו בעיית חוסר בברזל שאולי היתה קשורה גם לחוסר תיאבון..).

קצת אחר כך, אגב, מצאנו לו בעיית חוסר בברזל שאולי היתה קשורה גם לחוסר תיאבון. זה כל הזמן יושב לי איפה שהוא בקצה המחשבה.
את יכולה לספר קצת איך גיליתם ? סימפטומים, דברים שכדאי לשים לב אליהם. אני לא מצליחה להחליט על ספירת דם (זאת ה"נורמטיבית" של גיל שנה...).

מצד שני, הוא מוציא עכשיו בבת אחת לפחות ארבע טוחנות (עד היום היו לו רק ארבע שיניים בסה"כ...) ואני לא בטוחה שלא עוד שיניים, וזה אולי גם מסביר כל מיני דברים...

אבל בכלל לא בטוח שמשהו ישתנה אצלו כשיתקרב לגיל שנתיים...
אפילו אני יכולה לעודד אותך. אצלנו בגיל שנה ורבע היא ינקה כל הזמן, או ביקשה כל הזמן ואני מתכוונת כל הזמן. עכשיו זה בהחלט שיפור חעומת מה שהיה. ועוד- יש לי חברה עם בן שינק המון. אפילו לי זה היה נראה המון כשהכרתי אותם יותר מקרוב, הוא היה בן שנה אז. היום הוא בן שנתיים וטיפה ואמנם היא עשתה לו גמילת לילה, אבל ביום הם עומדים על 3-4 הנקות וזה קרה לבד וזה ילד שנמצא עם אמא כמעט 24 שעות ביממה, מקסימום פה ושם איזו שעה עם אבא, לא מעבר לזה. זה אומר שיש תיקווה ויש עתיד.
בכלל, למרות הקיטורים שלי הדף הזה מעודד אותי, כי דיברו כאן על הסוויץ' שיש להם בגיל שנתיים בהקשר הזה אז אני בונה על זה.

איך גיליתם
בגיל שנה הברזל היה גבולי-סביר אם אני זוכרת נכון. בגיל שנה וחצי פתאום ראיתי שיש עצירה בגדילה, גם במשקל וגם בגובה. בדקנו ברזל (בגלל שאני קוראת בבאופן... אחות טיפת חלב המליצה להוריד הנקות כדי שיאכל יותר..) והיה חוסר משמעותי. נתתי תוסף, וגם הקפדתי מאוד על התפריט. הברזל החזיר לו את התיאבון והוא גם זינק לגובה לאחרונה (3.5 ס"מ בחודשיים).

שלום.
עמית תהיה בת שנתיים עוד חודשיים, אבל היא כבר מאוד מפותחת ומתקשרת בצורה מדהימה. אני כותבת את זה, כי אפשר לדבר איתה, היא מבינה הכל, והיא עונה ואומרת כל מה שהיא רוצה ו/או צריכה. הבעיה שבזמן האחרון צרכינו ורצונותינו מתנגשים קצת, ואני לא בטוחה איך לפתור את זה.
לאחרונה גמלנו אותה מהנקת לילה, אפילו די בקלות, בזכות זה שרק אבא קם אליה בלילה, "אמא ישנה", והיא גם מקבלת לשתות מיץ לפעמים (מים הם לא תחליף לציצי, מבחינתה). העניין הוא שאני עכשיו מלאת מחשבות בכל הנוגע להנקה בחוץ. הפתרון המתבקש הוא להגיד לה "רק בבית" אבל זה לא נכון, כי אפשר אצל סבא וסבתא, ובכמה מקומות אחרים שיחסית תומכים (מאוד יחסית). וזה גם מתקשר נורא לזה שלפעמים היא רוצה עוד פעם אחרי חצי שעה, ואני יודעת שהיא צריכה בעיקר נחמה כלשהי, אבל היא לא מסתפקת בחיבוק וסוגי נחמות שהיא מקבלת מאחרים, מאמא זה תמיד נגמר בציצי, ואני לא אוהבת את זה. אני רוצה שהיא תדע שהיא יכולה לקבל ממני חום ואהבה (והרבה) לא רק דרך הציצי, או לא כל הזמן דרך הציצי (זה מאוד מאוד מעייף אותי).
ההנקות בחוץ מפריעות לי בדרך כלל כי כבר לא נעים לי עם כל ה"חשיפה" הזו, היא לא מרוכזת בהנקות כאלה ואפילו מכאיבה לי לפעמים, כמובן שלא בכוונה.
אז בעצם, השאלה העיקרית היא איך להסביר לה? מה להגיד? איך לנסח את זה נכון? אנחנו מאוד בתקופה עכשיו של מו"מים, וזה די עובד - היא, כאמור, מאוד מבינה ומאוד חכמה ומפותחת, וזה לטובתנו במקרה הזה. למישהי יש רעיון?

בעיקרון אני חושבת שאפשר להסביר והיא תבין, לא צריך לקבוע כללים ברורים מתי כן ומתי לא כי זה רק יסבך אותך. כל מקרה ומקום זה עניין אחר. למשל בחוץ כשאני נפגשת עם חברות שכן מניקות אין לי בעיה להניק אבל לא יעלה על דעתי להניק אותה בסופר למשל. בכל פעם שיש דרישה ולא מתאים לי אני מסבירה שעכשיו אי אפשר ונותנת חיבוק. היא קלטה את זה די מהר ויש מקומות שהיא כבר לא מבקשת בהם.

לי אין בעיה להניק. כאשר הייתי בהריון עם ציפי, שלום המשיך לינוק תוך כדי ההריון אפילו שכבר לא היה. זה היה בשביל להתפנק על הציצי. ואז הנקתי הנקת צמד. הגדול היה אז בן שנתיים וחודשיים. ושניהם המשיכו לינוק בגדול עד 4 חודשים להריון השלישי, שאז החלב נעלם. אז הגדול נגמל בערך בגיל 4 שנים ו4 חודשים. הקטנה בגיל שנתיים וחודשיים. אחרי הלידה הקטנה חזרה קצת לינוק אבל בסוף לא רצתה יותר. הגדול ממשיך לפעמים לינוק הנקה קצרה פעם בכמה שבועות. עכשיו הוא כבר בן 5 שנים ו4 חודשים. הקטן יונק מלא. עכשיו הוא בן 7 חודשים.

כאשר לא התאים לי להניק כמו בציבור להניק את הגדול, פשוט אמרתי לו 'לא' נעשה את זה בבית. אם ההנקה היתה מעיקה, לא היתה לי בעיה להעיף את היונקים מעלי. פשוט לקחתי כל פעם בפני עצמו. כאשר התאים, הנקתי. כאשר לא התאים לא הנקתי וזהו.

טוב, זה קצת מצחיק לחזור לדף הזה, לקרוא מה שכתבתי לפני חודשיים ולהבין ש..
לא השתנה הרבה. מה שהשתנה באופן מהותי באמת, ולכן אני כותבת עכשיו, זה שעמית בת שנתיים, ולכן אני באמת ראויה להיכנס ולהירשם בהיכל התהילה הזה, שנקרא "להניק אחרי גיל שנתיים"...
אז יחד עם חגיגות היומולדת (שעוד בעיצומן) וחגיגות ה"וואו, כבר שנתיים שאני אמא/אבא", אנחנו חוגגים שנתיים של הנקה, ולפי החישובים אנחנו מאוד מתקרבים להנקה החמשת-אלפים... מקבלים תעודה? פרס? משהו?
ולצורך העדכון (ראו 4 הודעות למעלה) : כן, הילדה הזו פשוט מדהימה, ואני לא מבינה איך העזתי להתלונן... המצב כיום הוא שברוב המקרים, 95% מהם, אני יכולה להגיד לה שאני לא רוצה להניק אותה עכשיו, והיא מקבלת את זה (בהבנה!). חמשת האחוזים האחרים הם בדרך כלל מצבים קיצוניים שקשורים לעייפות יתר, חרדות או חוסר נוחות, וכמובן אם היא נפלה וקיבלה מכה או נבהלה ממשהו (קורה יחסית הרבה בגיל הזה, שהיא מפתחת פוביות קטנות - אבל זה לדף אחר...).
מה שהכי מגניב עכשיו, ואני כותבת את זה פה כדי לא לשכוח, הוא שעכשיו היא מתחילה ללמוד ולהבחין בין צדדים, כי השלב הנוכחי, שבא אחרי שלב השאלה "אמא, באיזה צד?" הוא שהיא מנחשת "עכשיו צד ימין/שמאל?" ואפילו בדרך כלל צודקת... אז אתן רואות? עוד יתרון להנקה - זה מפתח את האינטליגנציה !!!

אצלנו גם נעשה יותר קל, רוב הזמן.
יותר מרווח, פחות הנקות ויותר קל לי. כבר לא מרגישה שהיא יושבת עלי כל היום. יש לי יותר סבלנות להניק והיא גם איכשהו עשתה את הסוויצ' ומבקשת פחות בדרך כלל או קל יותר להסיט אותה לדברים אחרים. אנחנו עדיין על לא מעט הנקות ביום ואני רוצה להוריד עוד, אבל המצב הרבה הרבה יותר טוב וקל כרגע, אפשר לומר שאני שוב נהנית להניק בזכות זה, במקום להרגיש שזה עול מיותר.