בגילי המופלג אני עדיין כועסת. כמו כדור הארץ שליבתו רותחת ומבעבעת, וסייסמוגרף יעיד שגם אם כרגע אין התפרצות געשית או רעידת אדמה, גם אז האש מהבהבת ורוחשת, כך אצלי הזעם חי כל הזמן. להבה קטנה או להבה גבוהה, לִכבות לגמרי הכור הגרעיני הזה לא כבה לעולם.
ודי, יאללה, מספיק, רוצה לחיות בלעדיו כבר!
איך נפטרים מזה?

למה להלחם בזה? זרמי עם זה. בפעם הבאה שאת מרגישה שזה עומד לבעבע ולהתפוצץ, תעמדי מהצד ותסתכלי איך הדינמיקה המוכרת מתרחשת. תגידי לעצמך: "עכשיו בטח היא (כלומר אני) תרים את הקול", או "הנה היא הולכת לחדר השני", או "עכשיו היא בטח תהיה עם פרצוף חמוץ ותחשוב כל הזמן מתי כבר אפשר להוריד אותו". זה די משעשע אם מסתכלים על זה ככה, ואחרי כמה זמן לא מבינים למה בכלל רצינו להפסיק את זה.

אם מותר לענות רגע ברצינות:
אני מסכימה שצריך לעשות עם זה משהו. הכעס הוא רעל, שמפעפע בגוף שלנו ומרעיל אותנו (אם להיות רק אנוכיים ולשכוח כמה הוא גם מרעיל את סביבתנו).
יתר על כן, לשנים רבות של כעס יש תוצאות בריאותיות חמורות.

לא כל כך פשוט "להיפטר" ממנו, ומה שעושים איתו הוא בעיקר להפוך אותו למשהו אחר. לגלות בין השאר את הרגשות שמסתתרים מתחתיו, ושאנחנו לא נותנים להם ביטוי: כאב, צער, עלבון, פגיעה, חוסר אונים.

• יש אנשים שהולכים לפסיכולוגיה. זה יכול לעזור, אם כי לדעתי זו הדרך הארוכה, והפחות פוריה.
• כדאי לעשות מדיטציה יומיומית, לא חשוב מאיזה סוג (הכי פשוט: לקנות קלטת או תקליטור של דימיון מודרך כלשהו). זה אמנם לא פותר את הסיבות לכעס, לא מרפא את הבעיה מן היסוד, אבל תוך זמן קצר מאוד (אם מקפידים על תירגול יומיומי - אפילו שבועיים) מקטין את הלהבה ומאריך את הפיוז.
• כדאי ללכת לטיפול ברפואה סינית או הומיאופתית. גם רפלקסולוגיה טובה. גם שיאצו. העיקר הוא למצוא איש מקצוע טוב. הטיפול פה יהיה דרך המישור הפיזי, אבל טיפול מערכתי באדם כולו.
• אפשר לעבוד דרך "שיטת שיכלול תקשורת", NLP , לשיפור התקשורת בינך לבין עצמך ובינך לבין העולם, לתיכנות מחדש של התייחסותך לחיים. פרטים אפשר לברר במכון ל-NLP בטלפון 03-6482621.
• שיטת אבי גרינברג. שוב, עבודה דרך הגוף, שדרכה את לומדת לעשות שינוי בעצמך ובתגובות שלך לעולם. כשמדובר בכעס, כדאי ממש לשים לב לסדנת "מקורבן ללוחם" (אנשים כועסים וזועמים רואים את עצמם כ"לוחמים", אבל האמת הקשה היא שהכעס שלהם בא מהמקום שבו הם קורבנות, והם צריכים ללמוד להפסיק למלא את תפקיד הקורבן, לשנות את הדפוסים שלהם, לשנות את ה"משחק" שהם משחקים עם אחרים ללא כל מודעות).

• יש המון ספרים שמלמדים ניהול כעסים. ספר מומלץ אחד הוא "איזורי המשגה שלך" מאת וויין דייר (ספר שהכעיס אותי עד העצם בקריאה ראשונה D-: במיוחד בפרק שמסביר שאין דבר כזה "עיצבנו אותי" כי רק אני בוחר בתגובה כועסת, ואני יכול באותה מידה - אם אני אשנה את הפרשנות שלי ואת הבחירה שלי - לבחור בתגובה אחרת! רתחתי עליו! מה, אם מעצבנים אותי אני לא אתעצבן????!!!!).
• המלצות ספרים והמון המון מידע מאיר עיניים, מעשי ומועיל באתר של "דר איירין .

אם את רצינית, תתכונני לכמה שנים של עבודה קשה. ואני ממליצה "לירות בכל התותחים", כלומר, לשלב כמה שיטות בבת אחת. אבל רק אם זה מתאים לך.

זועמת מבואסת יקרה, אינני מכירה אותך, אך אני מרשה לעצמי להמליץ לך על טכניקת מדיטציית הויפאסנה שיש בה את היכולת להביא אדם לכדי התבוננות. מה שיכול לעזור בהתמודדות עם הכעס הוא ההכרות עימו ממקום מאד אינטימי, ואת זה מאפשר כלי ההתבוננות. לפחות בשבילי. בהצלחה

מה נעשה עם הכעס הזה, זו נדמה לי, בערך, שורה משיר של ברי סחרוף.
הגיגיי על הכעס רבים ככעסיי, ואלו רבים, לבושתי ולתדהמתי כל פעם מחדש. אני? כועסת? למה? אני הרי רגישה, אוהבת, אכפתית ובלה בלה. אני כבר יודעת איך לנהל בנעימות את מערכת היחסים עם הילד שלי, מצליחה לעשות זאת חלק נכבד מהזמן. אז למה לא רב הזמן? או יותר? למה הבן שלי "חוטף" ממני כעס כעס כעס? (כמו היום למשל). לא הייתי מגדירה את עצמי כאדם כועס לפני שהפכתי לאמא. לא שלא כעסתי, כעסתי ועוד איך, אבל לא על הבן שלי. זו הרגשה איומה לכעוס עליו. אני מזכירה לעצמי שובושוב שזה אנושי לכעוס, שכולם כועסים מי יותר מי פחות, כולם מאבדים את העשתונות, ככה זה להיות אדם ולא מלאך. אבל אני תמיד בטוחה שכולם כועסים הרבה פחות ממני. וכל כך קשה לי בכל פעם שאני כועסת עליו! אני רואה את ההתכווצות. את הכאב. מיד אני רואה. מיד אני מתחרטת. כמה שיותר מהר מתעשתת וכמעט תמיד מתנצלת, מסבירה שלפעמים כועסים, שהוא ילד נהדר אבל לפעמים אמא כועסת או עצבנית, ועדיין אוהבת תמיד. ולמרות שעדיף לדעתי להתנצל ולהסביר מאשר להשאיר את זה ככה, ההתנצלות מרגישה כמו בעל מכה ששוב ושוב מבטיח לחזור למוטב. הייתי רוצה שהקו שלי יעבור לפני הוצאת הכעס, כמו שברור לרבים שלא מכים, שיהיה לי ברור שלא מטיחים בו את הכעס. שאני אדע לנשום, להרגע, ללכת הצידה, לא להוציא עליו. לפחות לשאוף לזה. לפעמים זו נראית לי שאיפה חשובה, לפעמים היא נראית לי הסיבה לכעס הבא, מין שאיפה מוגזמת ומלחיצה.

דעתי לגבי הכעס, כמו שכתבתי חשבתי עליו הרבה-
כמו שבשמת כתבה פה איפשהו על הטלוויזיה - אם אמא רוצה קצת חופש היא כמובן יכולה להושיב את הילד מול הטלוויזיה אבל לא להפוך את זה לאידיאולוגיה שהטלוויזיה טובה לילד. ובתרגום לנושא הכעס - אמא יכולה לכעוס על הילד לפעמים אבל לא להפוך את זה לאידיאולוגיה ולטעון שזה לטובת הילד. טוב, זה החלק שקל לי בו. ברור לי שהכעס הוא לא שיטת חינוך, רק "פגם" אנושי.
עוד מסקנה - הכעס, כמו ילד קטן שמציק, צריך סרוב אוהב ונחוש. כלומר הוא זקוק ל"מקום", צריך לכבד את התחושה (ולא להלחם בה), אבל לא לתת לה להוביל. מי שמוביל צריך להיות הקול הפנימי המנחה ולא ה"טורף", (כמו שכתבה כאן סליחה ששכחתי מי בדף על קנאה בין בני זוג). זה כבר הרבה יותר קשה לי. הכעס עולה ומשתלט, אומנם לזמן קצר יותר מאשר בעבר, אבל עדיין קשה לי להדוף אותו.
פעם נתתי לכעס יותר "כבוד". חשבתי שהוא מעלה איתו נושאים שחשוב לטפל בהם. עכשיו אני חושבת שלא. שזו בחירה אם ללכת בשביל של הכעס או, כאמור, בדרך של הקשבה לקול הפנימי השקט.
אז מה הבעייה בעצם? הבעייה היא שאני לא מצליחה לשמור לאורך זמן על ההתנהגות שלי איתו שאני אוהבת. שטוב לנו בה. שבה אנחנו מדברים, מקשיבים, משחקים ביחד, לחוד, אפילו כועסים אבל "נכון", בלי דרמות, בלי הגזמות, בלי לפגוע, ויוצאים מזה מהר. אני מברכת על כך שיש לי את הימים האלו, ה"נכונים". אבל כשזה לא כך, כשהכעס עולה ומכאיב, אני לא מצליחה להרגע מהתחושה שפגעתי, שהכאבתי, שהזקתי.
ואולי אני בכיוון הנכון? מישהו הגיע? איך זה שם? אפשר להפוך את הימים נטולי הכעס להרגל, לרוב, להרגיש שהכעס מועט, זניח, שקל לכולם להתגבר עליו בתוך המה שעובד? כמה אני צריכה לשאוף לשנות וכמה לקבל? אני יודעת שהתשובות הן בי, אבל מרגישה זקוקה לתמיכה. אפשר, בעדינות, בלי לרדת עליי בבקשה?

כשתמצאי תשובה תספרי לי
האמת היא שאני התחלית עם תהליך של מודעות בנושא של מה בעצם כל כך מעצבן אותי?
הגעתי למסקנה שאני נוטה לאבד שליטה כשנדמה לי שאני מאבדת שליטה. מאז אני כועסת פחות (כי כשזה מתחיל אני מתחילה עם מחשבות של "אז הם לא יקשיבו לך, אז מה? ממילא בסוף תצליחי לשכנע אותם להכנס לאמבטיה...וגם אם לא אז הם ילכו לישון מלוכלכים, ביג דיל" ואז הכעס איכשהו משתתק...רק לא בכל מקרה כמובן!)

לי עזרו הדברים הבאים:

• כל מיני ספרים - כולם מוזכרים ב ארון הספרים ההורי. האחרון שקראתי היה הורות יעילה, והוא באמת עשה אצלי שינוי, אבל הספרים של פייבר ומייזליש מאוד משלימים אותו.
• סדנת הורים של בי"ס אדלר
• הידיעה שציינת - שכעס הוא עניין של החלטה ובחירה. יש אירוע, ואז יש לך שבריר שנייה שבו את יכולה לבחור אם לכעוס או לא.
• סדנת רייקי שאני עוברת בימים אלה
• תרגול ומחשבה יומיומיים. זה ממש ממש לא פשוט, אבל כמו בהתעמלות, צריך להיכנס לכושר. בהתחלה תצליחי לא לכעוס פעם אחת ביומיים. לאט לאט המינון יעלה. ולא להתייאש מ"כשלונות". ד"ר חיים גינות מצוטט ב"הורים משוחררים, ילדים משוחררים" כמי ששאל, בתשובה להורים שהיו מאוכזבים מנסיגות ומכישלונות, "כמה פעמים צריך לכוון פסנתר עד שיהיה מכוּון?"

תודה. אהבתי. אני ממשיכה לחשוב. אם אני אומרת שלא צריך לתת לכעס להוביל, מקבלת שהוא כמו נוקשות בגוף, שצריך להמיס, לרכך; אז יש איזו מכסת כעס בי שאני צריכה להמיס? נניח עד הלום? מהוריי מוריי ילדותי עברי אופיי? כמו להגיע לרמת גמישות מסויימת- להגיע לרמת שלווה מסויימת? ולשמר אותה ולמגר נוקשות בעבודה יומיומית? (כן, אהבתי את הדימוי). אני כל כך מתביישת שאני לא שלוותנית מראש, באופיי, רגועה כמו שאני מדמיינת. אני יכולה לשנות את זה, ממש ממש? להצליח? דווקא יש מאחורי הצלחה לא מבוטלת בתחום, אבל הכשלונות אכן מרפים את ידיי. תודה מסעדה, בעיקר על הסעיף האחרון.
ומה, זה אומר לוותר על הרעיון שיש משהו בבסיס הכעס לגמרי לגמרי? אפילו לא, נניח, יצירתיות שמחפשת אפיק ביטוי? איך זה מתיישב יחד? לאן הולך הכעס שאני ממיסה? (לאן הולכים האווזים בחורף?...). ואם אני לא אתן לו להוביל, היצירתיות תעלה מתוך הקול המפוכח? זו אותה הגברת בשינוי אדרת?

לדעתי הכעס שממיסים הופך לשמחה .ולכוח. באמת.

מיכל,
הכנסי ל LIFE]כאן REMEDY SEAL[/po]
ול ENERGY]כאן REMEDY SEAL[/po]

מיכל, הזדהיתי עם כל מלה שכתבת בתחילת הדף.

לעצות המצויינות של המסעדה אני מוסיפה גם מדיטציה יומית.
למה, למה אני לא מצליחה להקדיש בסך הכל רבע שעה עלובה ביממה לדמיון מודרך הפשוט הזה עם הקלטת או הדיסק? רק ימים ספורים של מדיטציה רצופה ואני כזאת שלווה ורגועה!

ואני מסכימה לגמרי עם חבצלת, פעם אפילו ידעתי להסביר למה, אבל עכשיו שכחתי )-:

כן, לדעתי זו מכסת כעס מהעבר שצריך להמיס. הוא עולה כל פעם מחדש עם הטריגרים הקבועים של כל אחד מאיתנו, כל עוד לא פתרנו את הכעס מהילדות. הוא קשה במיוחד עם הילדים, כי אין כמו הכעס על הילדים לשמש לנו מראה, על מה אנחנו כועסים בעצמנו, מה שברו בנו, מה דיכאנו בתוכנו כשהיינו ילדים, כדי לשרוד, כדי לקבל אהבה.

ואני מצטרפת ביד ימין בלבד... סלחו לי על השגיעות...
אני מזדהה עם הקריזה, ואצלי, למרות שאני מחליטה לא לכעוס בדרך של להתמודד יפה, אחרי כמה ימים אני לא יכולה יותר, והכל יוצא, לעתים חזק יותר מתמיד...
עצות???

אני גיליתי שאני שונאת לכעוס, שלימדו אותי בגיל צעיר שאסור לכעוס ושבמקום לכעוס הגוף שלי למד לעשות דברים אחרים. אבל הכעס שלא נכעס נדחק והפך למצבור ענק, למרבצי דלק שהרבה פעמים מניעים אותי קדימה ובלי שאני מבינה הגעתי לאיזה מקום. חשבתי פעם שאם פשוט אכעס ואכעס זה ייגמר אבל אז גיליתי שכעס שכועסים ואתו מלבה את עצמו בדרך מסתורית ויש לו תכונה להתנפח. אז נשארתי די תקועה. מה לעשות עם הכעס הזה? כי בסך הכל אני מאמינה שזה סוג של אנרגיה שצריך לעשות בה שימוש, אבל איך? תעלומה.... דבר אחד החלטתי (ואני ועמדת בזה לפחות כרגע) - אני לא אשתמש בתרגולות ההרגעה שלי (וזה כבר גרם לבערך עשרה קילו לרדת, אבל להרבה כעס לעלות)

ממליצה מאד על טכניקות מדיטציה, כדי ללמוד להתבוננן בדברים שעולים, בדפוסים, בסיטואציות. ללמוד להתבונן מהצד גם בתוככי הסערה (לא ממש קל, אבל אפשרי עם הזמן בחלק מהמקרים). ללמוד לחלוק את הדברים עם מושא הכעס/ בן זוג/ חבר טוב/ עם הים או הטבע בצעקות רמות ועוד... אישית אני מתחברת לויפאסנה, אבל יש כמובן שיטות רבות.
מנסיון, זה ממש עוזר. אני באה מבית עם אבא מאד כעסני שהצליח להדביק אותי בזה. ואני עדיין מנסה (עם הצלחות לפעמים, באמת!) להתמודד עם זה.
אחד הדברים שממש עוזרים לי בשיקופים הוא בן זוגי היקר, שמצליח (כשהוא ב- mood המתאים) להפוך דברים שמכעיסים אותי לבדיחות מצחיקות שישר משנות לי את הפרופורציות של הדברים.
הומור ממש עוזר כאן

אני לא יודעת אם מישהו סיפר כאן על יעוץ הדדי. בכל מקרה - זאת התרופה שלי. למרות שבתקופות שאני הכי צריכה את זה גם אין לי אנרגיה לעשות ואז... הרעיון הוא "סשנים" - נפגשים שניים ונותנים אחד לשני זמן. למשל חצי שעה כל אחד. חצי שעה אחד הוא היועץ והשני הוא הנועץ ואז מתחלפים. המטרה של הסשן היא לפרוק - לבכות, לצעוק, לכעוס, לרעוד, לפהק, לדבר ועוד. המחשבה היא שאנו מסגלים לעצמנו (בעיקר בשנותינו הראשונות) דפוסים (בעיקר כי אין לנו הזדמנות לפרוק כי מלמדים אותנו להרגע ולא לבכות או לכעוס וכו') ובסשן באמצעות הבכי (וכו') אנחנו יכולים להפטר מהדפוסים האלה, או לפחות לשלוט בהם יותר. כך שיש את ההזדמנות לפרוק גם דברים חדשים (כמו כמה הילדים עצבנו אותי היום) וגם לחזור אחורה ולהבין למה מה שהילדה שלי עשתה היום כל כך עצבן והכעיס אותי. מהו הכפתור שעליו היא דרכה. לי זה עוזר פלאים. מאז שאני ביעוץ הדדי אני מסתדרת עם כולם יותר טוב. שנה עכשיו ממש לא עשיתי ואני רואה את זה בהתנהגות שלי. עכשיו בדיוק הצטרפתי לקבוצה חדשה (לומדים יעוץ הדדי בהתחלה בכיתת יסודות ואז אם רוצים מצטרפים לקבוצות תמיכה ולכיתות המשך).

ובכל זאת - חוץ מכעסים שיוצאים על הבנות ללא שליטה, אני גם נוטה בעוונותי להשכב בחוסר אונים במיטה ולרחם על עצמי. אני שונאת שהן רואות אותי ככה, אבל נראה שלהן זה פחות קשה משלי. נעמה ניגשת אלי ובודקת מה קורה. ובכלל אני מנסה לצמצם את זה... אבל יש להן את אמא בטוב אז גם ברע!
עכשיו אנחנו בתקופה שכדי לא לכעוס על נעמה צריך להיות קדוש ואני רחוקה מזה. כל דיאלוג נגמר בצעקות שלה אם לא עושים בדיוק מה שהיא רוצה (גם אם זה לא אפשרי).

אני רוצה להזכיר עוד שני דברים שאפשר לעשות עם הכעס:

1. להוציא אותו, בכל הכוח, אבל לא על הילדים.

למשל: לצעוק לאויר, לרקוע ברגליים, לנפנף בידיים, אולי לחבוט באיזו כרית. זה מאוד משחרר, ומהר מאוד הופך להיות גם מצחיק ומגוחך ועוזר לפרק את המתח.

1. לטפל בו כשהוא עוד קטן.

הרבה פעמים הכעס הוא התפרצות של לחץ שהצטבר מקודם. אם מצליחים להרגיש את הלחץ מצטבר לפני שמגיעים להתפרצות, אפשר לנסות לטפל בגורמים לו.

עוד דבר שאפשר לעשות עם כעס, כמו גם עם כל הרגשה לא נוחה אחרת:
להעביר את תשומת הלב מהרגשות אל הגוף. כלומר לחפש את התחושה הגופנית הלוחצת שקשורה אל הכעס. כשנמצאים לרגע בגוף פתאום מגלים לחץ בחזה או בבטן, בכתפיים או בצוואר, מבחינים בנשימה, במהירות שלה, בשטחיות שלה. ההתבוננות הזאת בגוף עוזרת להתחיל לנשום טוב יותר ומיד יוצרת שינוי ברגשות.
ככל שמתאמנים זה פועל טוב יותר.

וואוו, תודה רבה (אל תפסיקו). זו הרגשה טובה להודות שאני כועסת בכלל ועל הבן שלי בפרט (ממש לצאת מהארון), אחר כך זו הרגשה טובה לפתוח את זה, לדון איתכם, עם עצמי. זו הרגשה טובה לקבל תגובות, כי הן עבורי תמיכה, התייחסות אוהדת ואכפתית. והן גם נותנות תחושה שלא רק אני כועסת, זה כנראה בכל זאת קורה גם לאחרים לפעמים. הקלה.
אני מלקטת מכאן רעיונות, מחפשת מה מתאים לסערה הנוכחית. הרעיון שאפשר לבחור כשהכעס עולה. ואז אפשר לבחור לא להוציא אותו על הילד. זה כל כך נכון. זה מה שקורה ב"ימים הנכונים", (אצלי המטבח בעיקר חוטף). תודה על התזכורת החשובה לי. אגב, כשאנחנו רוקדים יחד זה גם משחרר באותה הזדמנות כל מיני כעסוסים ולחצוצים.

וחשבתי, אם אני ממשיכה את דימוי הכעס לילד ש"מנדנד": אז או.קיי, אם בנדנוד הוא מבקש מליון ואחד דברים לא קשורים אני לא מתחילה להענות לכל אחד, הרי הוא מבולבל, אני לא "הולכת אחריו". משתדלת לא להכנס למצב הרגשי הלא מפוקס. אבל יחד עם זאת צריך הרי לבדוק מה לא טוב לו - עייף? רעב? צריך משהו? משהו מטריד אותו? (תחילת שנה, נניח. ראיתי תלמיד כיתה א' טרי מלא כעס כרימון. זה לא פשוט). איזשהו שינוי אחר בחיים, שדורש תמיכה יותר מהרגיל? אז איך מתרגמים את זה לנושא הכעס: נכון ,לא לתת לו למשול, אבל לטפל בו כמו בילד קטן - מה קרה, למה הוא עלה. להתייחס לנושא במן אמהות לעצמי. זה כן להקשיב לו, בצורה אחרת.
אז דווקא מצאתי משהו. ואני אפילו יכולה לספר - כנראה שגם אצלי יש רעידונת-אדמה בעקבות הדברים בדף בגובה העיניים. זה נגע לי במקומות פנימיים מאוד. שוב תודה שאתם תומכים.

מיכל....ממש הוצאת לי את המילים מהפה.
אם לא היית פותחת אז בטח אני הייתי עושה זאת....כי זה בדיוק מה שקורה לי וממש בזמן באחרון זה החמיר.....ומאוד התחברתי לתחושה של "הגבר המכה".
מה גם שבני רואה את נסיונותיי לעבד את בכעס ו....מחריף את ההתנהגות שלו ו....אומר לי :" תפסיקי עם הדיבורים האלו...נמאס לי מהם" (ברררר.....)

תודה על הרעיונות שהעלו פה.

כעס הוא רגש מורכב הניתן לפירוק. תחושת הכעס עשויה לעלות כאשר אנו חשים עלבון, חוסר אונים, בוז לאחר, השפלה, אפסיות, חוסר שליטה, כפיות טובה, חוסר זמן או בהילות וכן הלאה...
ראוי אם כן להתבונן בעצמנו בשעת הכעס או לאחריו, ולנסות לפרק את הכעס לגורמיו. כאשר עולה למודעות הסבה לאותו כעס עליו אנו מתבוננים, נפתח הצוהר להתבוננות מעמיקה יותר אל הגורם הספציפי.
למשל, כאשר זוהה חוסר האונים כממריץ כעס, ניתן להתבונן בכל אותם מקומות בהם היינו חסרי אונים. לברר עם עצמנו "איך אני מתייחס/ת לעצמי כאשר אני חסר/ת אונים", האם עולה הלקאה עצמית עקב חולשה, האם יש התייחסות עצמית מתנשאת - עליונות של האדם כלפי עצמו,
האם למעשה הכעס הוא ביטוי של האדם אל עצמו בזמן חולשה.
תהא התשובה אשר תהא, כשאנו מפרקים את הכעס ויורדים לסיבותיו, נוכל ללמוד לקבל את עצמנו כפי שאנו.

כללית, ניתן לומר שכעס, באשר הוא, למרות שהוא מופנה לכאורה החוצה, אל מי שנמצא מולנו, אשר היווה טיזר להעלאת הכעס, ובכן הכעס הוא כעס על עצמנו. כלומר, למרות שמישהו או משהו "מוציא אותי מהכלים", הרי שעצם "היציאה מהכלים" נובעת ממני. הפוטנציאל לכעס נמצא בתוכי - מחכה רק למשהו או מישהו שיממש אותו.

כאשר הטיזר לכעס הוא מישהו קרוב, בן/בת זוג, הורה, ילד, הדברים מקבלים משנה תוקף. שכן אותו שיקוף שהקרוב משקף לנו הינו מדויק יותר, נוגע במקומות פנימיים עמוקים אשר אין לנו שליטה בהם.
כך, אותו "טיזר" לכעס עושה בעבורנו שירות גדול. מאפשר לנו לנקות ולתקן "ציסטות" נפשיות.

כאשר איננו מצליחים להשתחרר מהכעס ולנקות את עצמנו מכעס זה, יש מקום לבחון את הכעס ברמה המשפחתית. לעתים קרובות ילד עשוי לעורר כעס כלפי בן/בת הזוג. היות ובחלק מהמקרים כעס זה על בן הזוג (או יותר נכון על עצמנו בשיקוף של בן הזוג) איננו מודע, אנו חשים במבוך. דרך ללא מוצא. התבוננות במארג המשפחתי עשויה לגלות את הנסתר ולאפשר הבנות רחבות יותר.

המצב הקשה ביותר הוא ההתמכרות לכעס. אז, אנו זקוקים לכעס על מנת להרגיש קיימים. כאן נוכל להבחין באותם שמתרגזים באמת על אירועים שאינם נוגעים לחייהם, כעס על החלטת הממשלה ההודית למשל. עד שהמצב הופך בלתי נסבל. אז מתבקש שינוי.

יש רבים מבינינו אשר במצב זה יוכלו למצוא הכוונה חיצונית על מנת לטפל בעניין. הכוונה זו עשויה להיות טיפול פסיכולוגי, ספר טוב, מזון מסוים, עצה טובה מחבר/ה, קריאת התייחסויות שונות כאן בפורום, הקצנה של הכעס עד להתפרצות בה עולה האמת הכואבת, התבודדות, מדיטציה, דמיון מודרך או הבשלה נפשית הכרוכה בזמן.

בכל מקרה, המודעות והרצון לשנות את מינון הכעסים ועוצמתם יובילו לשינוי המתבקש. למעשה המודעות היא הצעד הראשון, וללא הצעד הראשון אין התקדמות.

על פני השיפוט העצמי, הדין, ראוי לנו לעשות עם עצמנו חסד, לפחות לפעמים.

צפריר, אני שמחה לקרוא את דבריך, הם מפייסים. משמיעים את הקול הנכון עבורי. תודה.

חשבתי הרבה על נושא הכעס מאז שקראתי את קריאתך (מיכל) ונזכרתי שהייתי בעבר במקום דומה עם עצמי, לא עם ילד או מישהו ספציפי, אלא באופן אישי תקופה כעסנית משהו.
אני שוב חוזרת למקום של המדיטציה בכלל והויפאסנה בפרט, כי זה מה שעזר לי להתפקס ולהבין המון דברים.
הבנתי (לא במיינד, אלא דרך הגוף וההתנסויות) שכעס הוא רגש שקיים בנו ולא סתם. הוא חלק ממכלול הרגשות והתחושות שאנו מסוגלים אליהם וכנראה שיש לו איזושהי סיבה, לא?
אנחנו כ"כ רגילים לקטלג דברים כ"טובים" או "רעים" כ"רצויים" ו"בלתי רצויים" וההבנה של הדואליות הזו גרמה לי להבין יותר לעומק שבעצם אין באמת משהו "רע" או "טוב". הדברים הם כמו שהם אמורים להיות וזה אנחנו ששמים עליהם את התוויות או התחושות או ההקשרים לדברים אחרים בחיינו.
היום אני חושבת שזה בסדר לכעוס ולהיות עצבניים ולא רק להיות שמחים, מאושרים ואוהבים כל הזמן. יש גם מקום לרגשות הללו ואפילו אם זה רק כדי לשמש לנו תמרורים וחיצים כדי להבין שמשהו כרגע, בתמונה הנוכחית, לא בסדר ואולי אפשר לעשות עם זה משהו. משהו לא מסתדר בחיים שלי והנה המראה שמסבירה את זה. אני לא לגמרי מכווננת כרגע ואולי אני זקוקה לעזרה במקום זה, או פשוט להבין שזה מה שקורה כרגע ויכול להיות שאין לי את הכוחות עכשיו לעבוד עם זה ולשנות את זה, אבל אני בהחלט יכולה להיות מודעת לזה.
אני חושבת שאחד הדברים החשובים ביותר הם הקבלה של הדברים, של עצמי, של מצבים בהם אני נמצאת ואם כרגע אני בכעס, אז זו אני עכשיו כועסת וזה בסדר. אז אני לא נופת צופים ומושלמת, כמו שמצפים ממני (מי מצפה? אני?).
אני לא חושבת שצריך להיות אידאל של הכל בסדר כל הזמן ויש להבין שמעצם היותנו בני אדם אנו נתונים לסייקלים שונים הכוללים גם כעס.
אני גם דיי בטוחה שהילדים שלנו צריכים להכיר אותנו כפי שאנחנו באמת ולא רק מאושרים, בטוב ועוזרים להם כל הזמן. הם צריכים להבין גם בשביל עצמם שהכעס הוא לגיטימי ומותר לכעוס זה בסדר, כדי שגם הם, בתורם, לא יפחדו משלל הרגשות האנושיים.
כמובן שאם עולה הכעס יהיה זה בריא לא להוציא אותו על האדם הקרוב לנו ביותר, אלא לנסות לתת לו מקום לגיטימי ואולי לתת לו מקום משלו (צעקות, עבודה פיזית, טיול בטבע, ריקוד, שירה וכו') ולהתבונן בנו בתוך הכעס ומה זה עושה לנו (במיינד, בחשיבה וגם איפה בגוף הוא "מתלבש" לנו).
מצטערת שיצא לי כ"כ ארוך. מקווה שהגיגיי עוזרים במשהו.

אני שמחה לבשר שהסערה הנוכחית שככה.
ורד, אם כל הדף הזה היה עבורי כמו חיבוק ודברי חיבה לילד בוכה ונסער- דברייך היו כמו הליטוף, כשכבר נרגעים אבל הנשימות עדיין "נתפסות" בגלל הבכי מקודם.

חמודה

מה דעתכם,
חשבתי על דימוי שמצא חן בעיניי: הכעס הוא כמו נחשול מים, שנניח מאיים להציף אזור מסויים. אפשר, באמצעות למשל תעלות השקייה, לא רק למנוע את ההצפה, אלא גם להפוך את המים למקור מועיל, להשקייה. (אין לי שליש מושג לא בהיסטוריה ולא בחקלאות כך שאם הדימוי הזה תלוש מהאפשרי במציאות אני מתנצלת מראש...ועדיין עומדת מאחוריו בכל זאת).
ובחזרה לכעס, אפשר לתת לו להציף = לבלבל, להתיש, להוציא אותו על אחרים ולתת לו לפגוע ולגרום נזק. ואפשר לתעל אותו, זו אפילו אותה מילה, ולהפוך אותו לגורם מועיל, כח יצירתי. ויצירתיות יכולה להיות, לדעתי, ציור/ סיפור וכדומה, אבל גם ניהול טוב של ענייני היום יום, ניהול יצירתי של החיים.

יש כאן כמה דברים יפים עם המילים. המילה "הצפה" מתאימה גם לעולם הרגש. והקרבה הגדולה בין "תעלה" ו"תועלת". "תיעול" רגשות זה מושג פסיכולוגי פופולרי ובסיסי, לא? כלומר גם המילה "תעלה" שייכת לשני העולמות - מים ורגש. ו"תעלה" לפי אבן שושן (אני יודעת שיש טובים ממנו, כרגע זה מה יש) - רפואה, ארוכה. ופרוש שני -תועלת. רעיון הריפוי מתאים לי כאן.
ועוד משהו שאני אוהבת בדימוי, שהוא מדגים עידון. אני מדמיינת התפצלויות, הסתעפויות, רשת, במקום נחשול אדיר. וגם שמהמים לא ניתן להתעלם, גם לא מהכעס. צריך "לעשות עם זה משהו", (מה שמחזיר אותי לשם של הדף). צריך לנהל בחוכמה את העניין.
יש כאן שני אלמנטים שעלו כאן בדף, החכימו אותי והדגישו עבורי את העיקר- לנסות לא להוציא את הכעס על אחרים (למנוע הצפה), ומצד שני לתת לו מקום, לא להתעלם מקיומו. אני לא יודעת "איך עושים את זה", אבל הדימוי הזה נותן לי תחושה טובה.

מיכל,
הדימוי מצוין.
אותו נחשול, או גל שאת מתארת, מתחיל מהרבה פלגים המצטרפים לנחלים, עד שהמים חייבים לגאות ולהציף, כלומר היווצרות הכעס היא הדרך לתעל אותו.
לגבי ה"הצפה", זו כוללת את הציפה, אותה מנוחה על פני המים, על פני הבקו המחבר בין שמים לארץ, מה שמאפשר הפלגה; גם את הצפיה אל האופק; ; וגם את הציפיה - שהיא אחד המקורות לכעס הבא מתוך אכזבה.

איך עושים את זה? מעלים אל הדמיון את התעלות החסומות בסחף, את הסכרים שנוצרו ממפולות, ומתחילים לנקות אותן. עד שפני המים שוב רוגעים.

תודה (על ההבהרה וגם על אהדת הרעיון)

דימוי המים מעולה.

ושוב נזכרתי, שאם אני אלמד לבכות בזמן אני לא אצטרך לכעוס כל כך.

כעס גורר כעס גורר כעס.

זו הכותרת.
והבעיה היא: אני כועסת על עצמי שכעסתי. (מכירות את הרגשות אשם בגלל רגשות אשם?) לפעמים אפילו מתוך חלום! (היום התעוררתי מסיוט בנושא של איחור בבוקר לעבודה (שתבינו, אני מובטלת:-)) ובחלום כעסתי על הילדים שמרחו את הזמן וכעסתי על עצמי על זה שאני כועסת עליהם כי מה הם אשמים שלא קמתי בזמן...)

בנתיים לא מוצאת לזה פתרון אבל- עיסוי עוזר! מדהים. ותודה לענת שן לוי שהעלתה את הפתרון האפשר הזה. תחושת הגוף ממש משפיעה, ולהפך.

מסכימה עם כל מה שנאמר, ועדיין כשכעס עולה אני מנסה להבין אותו, הרבה פעמים קולטת שאני כועסת על עצמי שלא הייתי שם בישבילי, מזהה את התחושות בגוף את הסיבה הנפשית את הדפוס כולו ועדיין זה כח הרסני שמחליש אותי לא נותן לי לישון ולא מצליחה להתמודד איתו. וזה מפיל אותי אני כרגע חולה ותוך כדי מחלה הבנתי שזה הכעס שהפיל אותי ככה.ברור לי שהמחלה סימנה לי עד כאן. את לא צוברת יותר ולא מייצרת יותר כמו שמישהי אמרה כאן: כעס יוצר כעס יוצר כעס

בארוחת בוקר הגדול החל לשחק עם האוכל ולהעיף לכל עבר ועוד כל מיני דברים שהטריפו אותי.אמרתי בשקט אך עם עצבים שיפסיק כי הוא יודע שלא זורקים אוכל, בן זוגי התערב וביקש שאדבר יפה לילד.זה הספיק לי, הטירוף עלה לשמיים, העפתי אגרוף לדלת וזרקתי צלחת לכיור.מפה הסחרור המשיך . איך אני עוצרת את זה ? איפה כל מה שאני מחוייבת אליו? לפעמים אני יכולה להיות מלאך ולעמים אמא מפלצת כמה שאנחנו מדברים על זה שוב ושוב אני חוזרת על אותם הדפוסים וכמו שהרסו לי את החיים כך אני הורסת לילדיי. אני יודעת שיש דרך לצאת מזה אך אני לא מצליחה.

אני,
עזרה ראשונה בעבורך - רסקיו רמדי.

אני - אם יש מצבים שאת יודעת מראש שהולכים לגרום לכל ההתפרצות הזו או אפילו לכעס קטן יותר. נסי למיין מראש את המצב וכיצד תגיבי. נסי למתן את תגובתך ולמצוא פתרון מראש בונה יותר.
כך כשתגיעי לסיטואציה ואפילו דומה לה תוכלי לעצור לרגע ולבחור את דרך התגובה שלך.
בהצלחה

כעס יוצר כעס יוצר כעס

זה מה שחוותי היום כל היום.
יצא לי עשן מהאוזניים.
נרגעתי רק לאחר שהם כבר נרמו , חברה טובה התקשרה ופשוט קטרתי וקטרתי, ונרגעתי...

עד אתמול בערב, במשך שלושה ימים הייתי קצרת רוח ועצבנית להפליא. צעקתי על הילדים. על שטויות. צרחתי על בובון שהוא בסך הכל בן שמונה חודשים, שישתוק ויפסיק לבכות. הוא היה מופתע ונעלב וצרח עוד יותר. לא הצלחתי להשתלט על עצמי. החזקתי אותו על הידיים ובכיתי מכעס על עצמי.
שיחה עם חברה עזרה לי לפענח את הרגש האמיתי שמאחורי הכעס. תחושת קיפוח ילדותית, על כך שהוריי עוזרים לאחותי ומשאירים אותי בצד. היא מקבלת את כל העזרה - רגשית, פיזית, כלכלית. תומכים בה כשהיא נקלעת לקושי. אותי מבקרים, יורדים עלי, מסרבים לעזור. זה תמיד היה ככה, אבל בחודשים האחרונים תחושת הקיפוח מקבלת בולטות כי לשתינו קשיים משמעותיים, וכל המשאבים מופנים אליה.
טוב שהצלחתי לזהות את זה.

אני רוצה להתנצל בפני בובון ופיצי על כך שהם ספגו את הארס שלי ולא היה לי אומץ להוציא אותו במקום הנכון.

עכשיו אני לא יודעת מה לעשות עם העלבון ותחושת הקיפוח.

מה עם לבטא אותו באוזני ההורים..?
או באזני אחד מהם,עם מי שהכי נוח לדבר.

אולי אם תאמרי שזה תמיד היה זה ישמע כמו האשמה ולכן יגדיל את הטינה, ולכן ירחיק את העזרה.
ניראה לי שאפשר להגיד להם שעכשיו את זקוקה להם יותר מתמיד, ולבקש עזרה ספציפית כל פעם כך שאפילו שהנטייה הטיבעית שלהם זה לרוץ ולעזור לאחותך.
כאשר תבקשי דבר מוגדר , ועינייני כל פעם יהיה יותר קשה להגיד לא. וזה יחלחל לתודעה שלהם לאט שגם את צריכה ועוזרים גם לך.

יכול להיות שאחותך פשוט מעיזה יותר לבקש, כי ברור לה שמגיע לה ושהיא תקבל?

ניראה לי שתעשי עם עצמך תרגיל. תבקשי כשמראש כאת יודעת שיסרבו לך בהתחלה(ולכן מראש להחליט שזה ניסוי ואת לא ניפגעת מהסרוב למשך שבועיים ) אז תבקשי לשם הבקשה, תשתפי שקשה לך לשם השיתוף, תספרי על השינוים וההתקדמות אצל הילדים, תנסי לתת להם הרגשה שהם לא מחוץ לתמונה אלא שותפים לא רק כשצריך עזרה..
ואז אולי מתוך זה השינוי יבוא.
בהצלחה, מקווה שעזרתי

קראתי בעיון את הדף ועלו לי כמה שאלות ונקודות למחשבה.

בשמת:
למה, למה אני לא מצליחה להקדיש בסך הכל רבע שעה עלובה ביממה לדמיון מודרך הפשוט הזה עם הקלטת או הדיסק
את יכולה לספר קצת על איזה קלטת את מדברת? מה יש בה? היא עוזרת?

ורד:
ממליצה מאד על טכניקות מדיטציה.
תוכלי להרחיב? איזה טכניקות? איך ואיפה לומדים אותן?

הומור ממש עוזר כאן.
ולפעמים הוא מכעיס יותר... לפעמים מי שכועס עלול לפרש את ההומור כפגיעה נוספת. פעמים רבות, מהצד הלא כועס, זה נראה לי סיכון גדול מדי.

יונת:
_אני רוצה להזכיר עוד שני דברים שאפשר לעשות עם הכעס:
להוציא אותו, בכל הכוח, אבל לא על הילדים._
איך לומדים לעשות את זה? אני בעיקר יודע לצבור אותו פנימה. לא טבעי לי להוציא אותו כמו שאת מתארת. אבל אני חושב שזה היה עושה לי טוב. איך לומדים לעשות את זה?
ועוד מחשבה על זה: פעם אחת ניסיתי את זה. זה אמנם עזר לפרוק, אבל הבן שלי ממש נבהל!

צפריר:
כשאנו מפרקים את הכעס ויורדים לסיבותיו, נוכל ללמוד לקבל את עצמנו כפי שאנו.
זה נשמע לי פשוט מדי. אז פירקתי, וראיתי שהסיבה היא שיש לי קושי עם משהו מסויים. מכאן ועד ללמוד לקבל את עצמי כפי שאני יש מרחק רב. איך עוברים אותו?

איך לומדים להוציא את הכעס? תארתי למעלה שיטה שמתאימה לי. זה מהר מאוד הופך ממפחיד למצחיק. אולי לך מתאימות דרכים אחרות -- לרוץ מסביב הבית, להרים משקולות, לא יודעת. תנסה ותראה.

מכאן ועד ללמוד לקבל את עצמי כפי שאני יש מרחק רב. איך עוברים אותו?

השלב הראשון הוא להסכים לקבל את עצמי
השלב השני הוא לברר מה זה אומר. ואז לבדוק האם באמת אני מסכים לקבל את כל מה שאני? ואם לא לבדוק מדוע.
הרעיון הוא להיות בעד ולא נגד עצמך.
(-:

כשהייתי ילד קטן וקיבלתי מכה מארון למשל. אח שלי הגדול תמיד היה אומר לי להחזיר לארון מכות בחזרה.
כמובן שלי זה כאב אבל עד היום כשאני ממש עצבני אני מרביץ לחפצים ואז בוכה

אחר פיוס במריבה גדולה
עדיין נשארת בלב טינה.

מלחמות לא מסתיימות בתום הקרב
לכן לא כדאית המלחמה.

החכם דואג להתחיבויותיו
לפני שהוא מביע תלונה.

_בשמת:
למה, למה אני לא מצליחה להקדיש בסך הכל רבע שעה עלובה ביממה לדמיון מודרך הפשוט הזה עם הקלטת או הדיסק
את יכולה לספר קצת על איזה קלטת את מדברת? מה יש בה? היא עוזרת?_
יש מליון.
אצלי יש במקרה קלטת אחת של מנורה צ'רני. היא הילרית שגם מעבירה קורסים קצרים למדיטציה. המדיטציה שהיא נותנת כוללת דמיון מודרך עם נשימות, והיא מאוד מוצלחת.
יש לי במקרה גם דיסק אחד דובר עברית למדיטציית ריפוי.
בקורס של מנורה למדתי גם עוד סוגי מדיטציה: להתבונן כמה דקות בלהבה של נר ולחפש בה דמויות וצורות, לשבת ולהתבונן בים במשך כמה דקות, להאזין למוסיקה יפה ולדמיין סרט טבע לפי צלילי המוסיקה - כל אלה עוזרים לנקות את המוח ממחשבות ולהתמקד במשהו ש"מנקה" אותו וממלא את הנשמה.
יש עוד אפשרויות למדיטציה.
תבחר מכולן את מה שמתאים לך.
אפשר פשוט להיכנס לחנות הטבע הקרובה, לבקש שיראו לך את מבחר הדיסקים למדיטציה שיש להם, להאזין לכמה מהם ולבחור במה שמוצא חן בעיניך...

ומקום טוב להתחיל בו בטיפול בכעס: האתר של drirene.com .

קראתי עכשיו ,מה שכתוב למעלה,ולחלק מהדברים הרגשתי שפשוט הוציאו לי את הדברים מהפה. כעס- עבודת חיי,רוצה להינת נקיה ממנו לגמרי בהינף השרביט ולא בעבודה שלא נגמרת(אבל איפה השרביט?)...
כל שנה בערך בתקופה הזאת אני מתלבטת עם עצמי ועם הבנזוג לאיזה מסגרת הילדים ילכו כרגע: 1-בבי"ס (המנהלת מקסימה ואני אוהבת את הגישה שלה)
2-בגן חובה(לגננת יש דרישות כמעט אונברסיטאיות )
3-איתי בבית (ורשמנו,אותה לגן לשנה"ל הבאה,תהיה אי"ה בת שלוש)
4-איתי בבית . ממש רוצה שכולם יהיו בחינוך הביתי,אבל תמיד השורה התחתונה "אני לא מסוגלת אני עצבנית מידי והסבלנות שלי נגמרת בשלב זה או אחר"-אבל כשאני רואה שגם הורים בחינוך הביתי כועסים לפעמים גורמת לי לקוות שאולי גם אני אצליח ואם אפול אז אפשר גם לקום(העצות שלכם נקראו בתקוה לישמן בזמן אמת) .תודה!

גם לי הדף הזה ודומים לו עזר רבות, ובשלב זה של חיי הכעס בשליטה, תודה לאל.

אבל, כמובן שהחיים מזמנים לנו אתגרים ללא הפסקה,
אז הנה אתגר אחד.. מה לגבי ילד עם נטיה חזקה לכעס מגיל צעיר - "נוח לכעוס וקשה לרצות", נטיה שגוברת לאחרונה, לצערי.
לא כל העצות כאן רלוונטיות לילדים, ולא מצאתי דף בנדון.

אולי מישהו מכיר ספר ילדים טוב ולא דידקטי מדי בנושא הכעס? או "עצות פלא" אחרות..

תודה!

ישנו עוד דף בנושא : לוותר על הכעס

תודה, ומצאתי גם את התקפי זעם ואת מה לעשות עם ילד שמרביץ ומקלל

איזה נשמות טהורות, שכותבות כאן, חבל על הזמן.
רציתי רק לאמר, שעצם החיפוש אחר השקט או הצורות להישתחרר מן הכעס, הוא כבר סימן שעברנו כברת דרך רצינית, על מנת להפוך לאנשים שלווים ונכונים יותר ואל לנו להמעיט בכך. ישנם כאלו שאפילו לא מנסים או חושבים איך להתמודד ולהפחית את הכעסים שעולים מתוכם. כמובן שהרווח הוא כולנו שלנו.
הצעה קטנה: לכתוב - לנהל מחברת או יומן אישי על עצמנו, על הכעסים או התקריות שמכעיסות אותנו וכיצד התמודדנו איתן וכיצד יכולנו להתמודד יותר טוב. לבדוק ולכתוב ממה נובע הכעס הזה והאם הסיבה האמיתי היא מעכשיו או אולי סיבה אחרת מן העבר או הילדות. ואולי אף אם נצליח בעת הכעס עצמו לגשת רגע הצידה אל המחברת ולשחרר את הכעס לתוכה או אולי פשוט לכתטב על משהו שיוציא רגש מתוכנו, זה יכול מאד לעזור.

אלוהים שלך ידך באדמה תן לאושר לעלות
שקט הבא לרוחות חזקות

אני מקוה שמישהו יראה את ההודעה שלי
נעים מאד- אני אמא לשלושה ילדים , בני 7 ו- 3 והאחרון, תינוק טרי .
מאז שהקטן נולד , וגם לפני( אבל כיום ביתר שאת) אני מאד עצבנית . אני כועסת המון על ילדיי . ילדיי הטובים והנפלאים .
אבל הכעס שלי הוא גדול וחזק ונורא.
למשל הערב , כשהם לא הסכימו ללכת לישון - בעיה קבועה אצלינו- איבדתי את העשתונות וילדיי נאלצו לצפות במחזה לא נעים - אמא שמשתגעת .
צעקתי עליהם הרבה , איימתי שאצא מהבית ואשאיר אותם לבד וגם זרקתי כוס פלסטיק ובקבוק של מי עדן על הרצפה בעצבים.
הם בכו , בעיקר בן ה3 , ראיתי שהוא בכה מפחד ופתאום התרככתי . אבל במשך שעתיים הייתי זוועתית . ממש התעללתי בילדים שלי .
אני פוחדת שעשיתי להם נזק נפשי.
מה שאני מתארת קרה כבר כמה פעמים פחות או יותר באותה רמה .
אף פעם לא הרבצתי להם אבל אמרתי להם דברים קשים והפחדתי אותם.

יש בי הרבה כעסים : על הבעל שלי שעובד הרבה שעות, על כך שאני איתם כל הזמן לבד, על המשפחה שלא עוזרת הרבה ועוד... וכל הכעסים מופנים לבסוף על הקטנים שלי .
אני יודעת שאני טועה . לאחרונה התחלתי לקרוא באתר שלכם ומצאתי אותו מתאים לי כ"כ . הרבה דברים שקראתי פה עזרו לי והחזיקו אותי כמה ימים רגועה . אבל בסוף זה מתפרץ , אני לא שולטת בזה. משננת את כל מה שלמדתי... וברגע האמת , לא מצליחה ליישם.

אני לא יודעת מה יהיה
אני פוחדת ודואגת...

לילה טוב

לפני זמן מה עשיתי ויפאסאנה, גיליתי שיש בתוכי מישהי שאני יכולה להתייעץ איתה ולדעת שהיא בעדי, לאשר או להפריך החלטות שלי, להיות האמא של עצמי, זו שמתאימה לי. בסיום השתיקה שיתפתי מישהי בגילוי המדהים והיא אמרה :" את יודעת שזו את" . כן , עניתי לה, להרגיע את חשש פיצול האישיות, אבל הגילוי ממשיך לשמח אותי עד היום.
ההמלצה שלי: תנסי להיות טובה לעצמך, להתחשב, להקשיב, לחייך, לאהוב, לקבל את כל מי שאת. לחבק- פיזית- על אמת. ולפעמים לוותר קצת ולהגיד - אולי- היום אין לי כוחות להתמודד עם זה. הרי בשלב מסוים הם יקרסו מעייפות גם אם זה לא יהיה בשעה שתיכננתי, ובינתיים פשוט להינות איתם/מהם.
לפעמים כדאי לשחרר כדי שמשהו יקרה.
מקווה שעזרתי.

לאיזו עזרה את זקוקה?
מוזמנת להתקשר אלי
0526-134105

חוץ מזה שאני מאוד ממליצה לך לדבר עם חני בונה, אני גם רוצה לשאול האם את יכולה לקבל בכל זאת קצת עזרה? משהו, מישהו? אולי אפילו דרך האתר לחפש חברה. מכירה את מדור מפגשים ?
מכירה את תמיכה באמהות טריות ?

שולחת לך כוחות ואהבה.

בבוקר קראתי את מה שכתבתי אמש וחשבתי... זאת אלימות מילולית , מה שקרה שם אתמול.

תקופה ארוכה אני מתכננת לכתוב את ההודעה הזו וברגע האחרון מתחרטת . אולי עצם זה שהחלטתי לכתוב פה , יעזור לי עכשיו, למשל היום , אני מרגישה כל כך נחושה ומסוגלת להיות רגועה ובטוחה כל כך בעצמי שזה לא יקרה לי שוב. אני מניחה שזה קורה משום שיש בי חרטה גדולה .

תודה רבה רבה לכן על התגובות , אם יהיה לי מספיק אומץ, אתקשר אלייך חני ...

ממליצה בחום על פרחי באך ועל בדיקת b12 (כשהיה לי מחסור חמור בויטמין חוויתי תקופה של הרבה כעסים ואח"כ גיליתי שזה קשור).
בהצלחה

נועה בר

יש לי עזרה מדי פעם, מן הסתם זה לא מספיק .
אני אקרא את הקישור לדף שנתת פה .
תודה!

עוד עצה בענייני כעס, ובכלל כדרך להסתכלות על החיים.

'ברגעי אמת שכאלו' לנסות ולהתרומם מעל הסיטואציה המקומית, להסתכל על המצב ממקום גבוה יותר, ממבט כולל יותר, מתוך אותו מקום אלוהי של רחמים גדולים (כמו שאנחנו מבקשים עזרה מהאל גם בלי קשר למעשינו שלנו, אלא רק מפני היותו אוהב כל ניברא וקשור לכל אשר בצלמו), בלי קשר לאותה "התקשקשות מקומית" המוציאה אותנו מדעתנו וממסלולנו.

אז לוקחים "מסלול המראה", מביטים אל הסיטואציה ממבט של ציפור או של מלאך, מחייכים בסלחנות לאותם פרטים שנידמים פתאום פחות קריטיים ומשמעותיים, ומבינים שהעולם ממשיך להתגלגל הלאה - ואם כך מוטב להתגלגל עימו ממקום פורה וחיובי.

לתת עצות לאחרים זה קל בהרבה מאשר ללכת בעקבות העצה עצמה, אבל אולי עזרתי למשהו , ואם לא למשהו אחר אז אני מקווה שלעצמי, ברגע הכעס / תסכול/ וכו' הבא.

זקוקה,
ראי דברים שאמרתי לבתי. קראי אותו לעומק.

ניכר שאת רוצה לחיות אחרת ולערוך שינוי. כל הכבוד לך - זה אמיץ!
בגלל המודעות שלך למה שעוברים ילדייך וגם למען עצמך - אני ממליצה לך על טיפול נפשי כלשהו.
טיפול פסיכולוגי למשל, או הומיאופתיה, פרחי באך וכו'.

אני עברתי טיפול פסיכולוגי וחל בי שינוי גדול ומבורך.
היום אני אדם אחר.

שיהיה בהצלחה, הצעד הראשון הוא מודעות - והנה עשית את זה.

זקוקה לעזרה,אני יודעת שצרת רבים זאת נחמת שוטים...ובכל זאת,את לא לבד !
נשים רבות שנמצאות במצב של חוסר שינה מתמשך,שינויים הורמונליים,התמודדות יום-יומית מתישה עם ילדים קטנים שלפעמים יודעים להיות תובעניים.כל אלה יכולים להביא אותנו לכמה רגעים לא נחמדים,
המזל הוא שאנחנו לא חייבים להשאר שם.
עובדה שיום אחרי את מסתכלת על הכל בזוית אחרת לגמרי.
כל נפילה היא נקודת זינוק לעלייה גדולה ולעבודה אישית אמיתית,
איך אומרים בשיר:
"מה שלא הורג אותי
בטח מחשל אותי..."
אלה המקומות שמביאים אותנו לגדול באמת,להיות יותר טובים.
מחזקת אותך (ואת עצמי...)|l|

זקוקה לעזרה, ביקשת תמיכה--ורוצה לומר, תמיכה זה לא רק חיבוק, תמיכה זה גם לומר לך: אסור לך, אבל ממש אסור לך, להתעלל מילולית בילדייך! לא לאיים שתעזבי אותם לבד בבית, לא להשליך דברים על הרצפה, לא להשליט עליהם טרור!
זכרי, הם לא בחרו להגיע לעולם. את בחרת להביא אותם ואושרם באחריותך.

הרבה יותר קל לשלוח לך חיבוק, אבל לפעמים מה שעוזר זה פשוט לומר לך: אל תעשי זאת יותר. זאת בנוסף, כמובן, ללקחת עזרה, להתחיל טיפול וכיוב. אבל הילדים הרכים לא יכולים לחכות לתוצאות הטיפול.
(קרה לי בחיי שאמירה נוקבת, חדה, ברורה ומפוקחת מחברה זה מה שהפסיק אצלי התנהגות לא טובה. נראה שאת מודעת למשמעות המעשה ואני סומכת עלייך שתקבלי דבריי באומץ, משום שהיית כל כך אמיצה לחשוף את המקרה ולבקש עזרה)

את בחרת להביא אותם ואושרם באחריותך.
אני רוצה לפרק את המשפט הזה לשניים. כן, את בחרת להביא אותם לעולם ורצוי מאד לא להתעלל בהם מילולית, זה בהחלט יכול מאד לפגוע בהם.
אושרם באחריותך- אנירוצה לומר שאושרו של שום אדם אחר אינו באחריות אף אחד אחר, גם לא אושרם של ילדים. הורים אינם אחראים לאושרם של ילדיהם. הם אחראים לשלומם, לבטיחותם, וכו', להיות אחראי לאושרו של אדם אחר זה בדיוק העול הכבד מדי שיכול לגרום לאמא להשתגע. זה בדיוק המקום שמביא אמא איכפתית להתפרצויות האלה- כי היא חושבת שהתנהגות לא נאותה, לא "טובה" לא נעימה של ילדיה, חוסר מרוצות שלהם, היא אחריותה. ובכן, הם לא. דווקא אם היא תבין שזה לא אחריותה או אשמתה, ההתנהגות שלהם, דווקא משם אפשר לקבל שקט נפשי.

שוב תודה לכולכם על התגובות , אתם מאירים את עיני...

מרגוע
קראתי את הדף דברים שאמרתי לבתי. והוא כאילו דיבר מגרוני, אכן, גם אמי היתה צועקת עליי באותו אופן בו אני צועקת עכשיו. רק שהיא מעולם לא התנצלה, כפי שנכתב שם .

ממ
את צודקת , ואני בהחלט מקבלת את דברייך . אני חושבת שמה שהכי קשה לי בכל הסיפור זה השינוי לרעה שקרה לי, יותר נכון, מעין התדרדרות של התנהגותי . מאמא שנותנת את כל כולה (ואולי זו הטעות-עכשיו אני מבינה) הפכתי להיות כ"כ חסרת סבלנות. כאילו ההתנהגות שולטת בי ...

ממה שקראתי בדפים שקישרתם וגם בעוד דפים באתר המדהים הזה, אני מגלה שאני בהחלט בתהליך של שינוי ואני מקוה שהוא לא יעצר .

אתמול היה לנו יום נהדר , לא התפרצתי ולא צעקתי כלל , היו לי כמה פעמים שכעסתי אבל דיברתי ממש בשקט והילדים הבינו (סוף סוף ) . וואו איזו הרגשת סיפוק נפלאה ...

תודה לכולכם על הכל. אני עדיין פה, לומדת ומחכימה ...

ממ את צודקת , ואני בהחלט מקבלת את דברייך . אני חושבת שמה שהכי קשה לי בכל הסיפור זה השינוי לרעה שקרה לי, יותר נכון, מעין התדרדרות של התנהגותי . מאמא שנותנת את כל כולה (ואולי זו הטעות-עכשיו אני מבינה) הפכתי להיות כ"כ חסרת סבלנות. כאילו ההתנהגות שולטת בי ...

זקוקה לעזרה, מעבר לטענתי שעם כל המצוקה אסור לך בשום אופן לחזור על סיטואציה כזאת אפילו לא פעם אחת נוספת, רוצה לומר שוב שאת בהחלט אמיצה ורמת המודעות שלך מרשימה ובקשת העזרה שלך מרשימה. אני חושבת שמשום שמדובר פה בילדים, הכי טוב זה טיפול קצר מועד התנהגותי שמלמד טכנית איך קודם כל לא לתת להתנהגות לשלוט בך (כמו שאמרת). את זה אפשר ללוות במשהו יותר עמוק, אבל זה לאחר הטיפול ההתנהגותי שקודם ילמד אותך איך למנוע לחלוטין סיטואציות כאלה.
בהצלחה!

האם את מכירה טיפול כזה שיכול לעזור?
תודה!

אני מזמינה אותך לקרוא בדף שפתחתי- תהליך החלמה משפחתי , וגם בדף בעיות של אמהות בחינוך ביתי (יכול להיות שהוא נמצא באתר של החינוך הביתי, יש הפנייה אליו כאן בצד הדף). הוא נותן הרבה עצות מועילות גם לאמהות שאינן בחינוך ביתי.

בהצלחה! @}

חפשי פה: http://www.itacbt.co.il/[po]who is ita[/po].htm
או פה: http://www.integrativi.co.il/team.html

אפשר גם לחפש באינטרנט "מטפלים התנהגותיים", או לשאול בקופת חולים (יש להם פסיכולוגים), או אם את מכירה איזשהו פסיכולוג שמכיר מטפל התנהגותי.
או לפנות להסתדרות הפסיכולוגים http://www.psychology.org.il/public/index.html לשאול על מתמחים בטיפול התנהגותי--זה לא מופיע שם, על אף שזהו טיפול מאוד נפוץ.

לפעמים זה נקרא קוגניטיבי-התנהגותי.
בהצלחה

אמא בתיקון?

התחלתי לקרוא את הדף תהליך החלמה משפחתי
וואו , זו אני , פשוט אני , .
כמה מילים ומשפטים יש במקום (האתר) היפה הזה שמדברים אלי...
מפה אני אצמח ואהיה כל מה שאני רוצה להיות ...

תודה, שוב

ממ
תודה רבה על האתרים

אני שמחה מאוד!
מקווה שמאמצייך ישאו פירות במהרה (נשמע שזה כבר כך).

חזקי ואמצי--נראה לי שאת בדרך הנכונה

זקוקה, בעקבות המלצתך פה קראתי גם בבלוג תהליך החלמה משפחתי, והוא באמת מדהים ומעורר השראה.

טיפול קצר מועד התנהגותי שמלמד טכנית איך קודם כל לא לתת להתנהגות לשלוט בך.
טיפ קטן אחד שקראתי באחד הפורומים: לו היה עוד מבוגר בסביבה, לא היית נותנת לעצמך להתפרץ כך, נכון?
אז ברגע שלפני התפרצות כזו, או להכניס לסיטואציה באופן מיידי, אפילו מלאכותי, מבוגר נוסף (לדפוק בדלת של השכנה, להתנצל ולבקש... כוס סוכר!)
או לדמיין שיש מבוגר נוסף איתך, נאמר חברה טובה שאת סומכת על שיקול דעתה. להתנהג כפי שהיית מתנהגת לו היתה בסביבה, צופה בך.

@}

מה לגבי דף נחמד שביקרתי בו לאחרונה ציור אינטואיטיבי ??? מין תרגול שבו את אמורה לשפוך את כעסך על הדף/בד ובשכבות ציור נוספות לגלות את עצמך מחדש?? נראה לי רעיון לא רע!

קרוטונית מהמרק הגדול
רעיון נהדר , אני מקוה שאזכור לאמץ אותו ברגע האמת

פלונית
כן שמעתי על זה, אני מכירה מישהי שלומדת את זה , תודה .

עדכון קצר ,
מאז שכתבתי פה בדף, יש שיפור בהחלט, יש לנו ימים יפים אבל יש גם נפילות . אני מדברת יותר על המצב ועל מה שאני חשה עם בעלי , עם המשפחה ובעיקר עם הבן הגדול . יום אחד אחרי שצעקתי על בני , הוא נפגע ממני ואז, פשוט נפתחתי בפניו וסיפרתי לו מה שאני מרגישה , אמרתי לו שאני מאוכזבת מהסביבה הקרובה ושקשה לי ולכן אני מרגישה כך ומגיבה בכעס ובצעקות עליהם(הילדים) ושאני מצטערת ושיזכיר לי בכל פעם שאני צועקת , שהבטחתי להשתדל לא לצעוק והוא ממש הבין והזדהה וגם ביקש סליחה על כל מיני דברים שעשה ...
טוב, אני עדיין עובדת על עצמי ...

@}

אמונות בגללם אנשים כועסים: (מתוך הרצאה ששמעתי)

1. "רק אם אני אביע כעס, דברים יזוזו" (כשלמעשה אפשר לפתור כל דבר בדרכים שונות)
2. "זה רק טבעי להגיב בכעס למקרה כזה וכזה" (כשזו עובדה שאנשים אחרים יגיבו בצורה שונה לכל מקרה)
3. "להגיב בכעס לאדם כועס, יעזור להרגיע אותו" (כשלמעשה זה מדליק אותו עוד יותר, עם לא כלפי חוץ אז כלפי פנים)
4. "כעס מזכה אותי בכבוד" (כשלמעשה הוא מזכה אותך באנשים שמפחדים ממך, ורוצים להתרחק ממך)
5. "דיבור בכעס יביא לתוצאות לטווח הרחוק" (ממש לא, בטווח הרחוק דווקא נוצרים אנשים בסגנון מופנמים או מורדים)
6. "כעס הוא רגש שלילי או חיובי" (למעשה כעס הוא פשוט רגש, ובאמת ניתן להשתמש בו בצורה בונה)
7. "יש רק דרך אחת לטפל בכעס" (למעשה יש הרבה דרכים)
8. "ככה אני, תמיד כועס, אי אפשר לשנות אותי" (כשתמיד אפשר להשתנות, תמיד!, אנשים למדו איפה שהוא לכעוס, הם לא נולדו ככה, זה לא פשוט איך שהם)
9. "אם אני לא אכעס, זאת אומר שהם יצאו מזה בלי עונש" (כשלמעשה מה שנעשה כבר נעשה)
10. "הפתרון הוא שאנשים ילמדו להתמודד עם הכעס שלי" (כשלמעשה אף אחד לא צריך לסבול בן אדם בכעסו, ואנשים לא נהנים להיות בחברת כועסים)ב

מעניין איזה הורמון, או איזה חומר משתחרר בגוף בזמן כעס.
כמו למשל שאנדרנלין משתחרר, בזמן (פחד?)
מה קורה פיזולוגית בגוף בזמן אטרף.
הרבה פעמים זה גם קשור לתופעות טרום ויסתיות

מחפשת המלצה ספציפית ללימוד שליטה בכעסים.

אני מודעת לבעיה וקוראת בנושא וזה לא ממש עוזר. אמנם יש שיפור אבל הוא מאוד איטי ואני רוצה להתקדם יותר מהר כי אני מרגישה שזה עושה לי נזק רב.

האם מישהי יכולה להמליץ על מטפל/ת שעזרה לה?

תודה

מחפשת המלצה ספציפית ללימוד שליטה בכעסים.

מציעה קודם לברר את המקור של הכעסים ולאחר מכן לבדוק דרכי פעולה אחרות מלבד הכעס.
האם מישהי יכולה להמליץ על מטפל/ת שעזרה לה? אני עזרתי לי. עכשיו אני עוזרת לאחרים.
מוזמנת לדף הבית לקבלת פרטים.

דר' חיים רובינשטיין הוא פסיכולוג ברעננה שפיתח סדנאות מיוחדות לילדים ללימוד שליטה בכעס. הוא מאוד נחמד והגון וגם אם אינו מטפל במבוגרים (אולי כן - לא יודעת) הוא ימליץ לך למי לפנות. לבת שלנו הסדנה עוזרת מאוד מאוד וכן לעוד מס' ילדים שאני מכירה שהלכו אליו והיפנו אותי.
בהצלחה

winter שלום!
אני רפלקסולוגית ולפי דעתי טיפול דרך הגוף בשילוב מילולי מביא בד"כ לתוצאות, לכן הייתי ממליצה לך לחפש באיזורך רפלקסולוגית טובה, דיקור סיני שיאצו או כל ריפוי דרך הגוף, הא וגם פרחי באך מיד עוזרים.

תודה רבה על העיצות. אני אנסה. @}

חזרתי לעדכן

אני בטיפול מזה חצי שנה והמון דברים השתפרו אצלינו בבית
אבל בשבוע האחרון למשל חזרתי להיות אמא מפלצתית וצרחנית
לא יודעת מה קורה לי
המטפלת שלי אומרת שזה נורמלי הרגרסיות האלה ושההרגלים הישנים כל הזמן רוצים לעלות ולחזור שוב אבל קשה לי לשלוט בעצמי
אני אדם עצבני מאד מאד מאד כנראה

חזרתי להיות אמא מפלצתית וצרחנית
לא משהו עמוק, אבל טכניקה שעוזרת - לנסות לא להיות לבד עם הילדים. אפילו לעלות לשכנה ולרדת, לצאת איתם למכולת ולחזור, העיקר שאת לא תהיי המבוגר היחיד איתם.
ואם את כן לבד איתם, לדמיין שעוד מבוגר נמצא איתך בבית... ליד אחותך או חברה שלך לא היית צורחת עליהם, נכון?

זקוקה יקרה
מה המצב עכשיו?

הסתבר לי להפתעתי שיש טפילים חד תאיים שיכולים להשפיע השפעה מרחיקת לכת על האלימות והכעס שלנו. זיהום בטפיל כמו ג'יארדיה גורמת לכעסנות ולאלימות בלתי פוסקות.
יש גם התקפות כעס שסובלים מהם חולי סכרת כתופעת לוואי מאד לא מוכרת אבל מאד נפוצה של סוכר גבוהה.
יכול להיות שזה בכלל משהו ביולוגי שמפריע לך?

ומה קורה כשיש בן זוג שלא כועס?

כלומר- חשים בעליל את כעסו, או עלבונו וכדומה, אבל כשהוא נדרש לסוגיה הוא אומר "אני לא כועס" ובכלל - טוען שאף פעם לא כועס...
מה, יש חיה כזאת בכלל?
כלומר- אילו היה בודהה, נניח... אבל הוא לא.
וכשיש שיחה שתוכנה כולל בתוכו תכנים מרגיזים, אפילו דברים שאין בהם משום תכנים הקשורים בי או בו או בשנינו, ואני כועסת [למשל - על איזה פקיד, אל מישהו בעבודה], הוא מיד ממהר להציע משהו שירגיע, פתרון, צורת מחשבה שתרגיע.מיד אומר "לא צריך לכעוס, חבל לכעוס" ועוד ואריאציות על הענין.

וכשיש כן שיחה שאנחנו חלוקים בה בדיעותינו ויש משהו שמרגיז, כאשאר אני כועסת או מתווכחת בכעס [לא מעליבה/פוגעת וכד', רק כועסת] אז הוא מבקש לעצור את השיחה כי "לא נעים לו". וגם אם הוא נשאר בסביבה הוא לא באמת משתף פעולה, לא ממשיך בשיחה.

אני מרגישה שהוא לא רוצה לגעת בכעסים שלו. בשום תחום. תמיד איכשהו הוא קורא לזה בשם אחר, ואף אומר במפורש "אני לא קורא לזה כעס"..
אני מרגישה שעצם זה שהוא לא מסוגל להיות בכעס שלו, פשוט להיות שם ולחוות אותו, גם לא מאפשר לו להיות באינטימיות עם עצמו ובהכרח גם לא איתי.

אני חשה שהוא שם חומה בינו וביני, שהוא לא באמת נמצא שם. אני חשה שהוא מונע ממני את עצמו.
זה מטריף אותי, אני חייבת להודות. כאילו יש שם משהו בלתי מושג.
כאילו אם סוף סוף יכעס- איאנח אנחת רווחה וארגיש ש-הנה, ע כ ש י ו אני נוגעת בו באמת..

מאז שאני מכירה את עצמי יש בי זעם והרבה כעס. כשהייתי קטנה הייתי מרביצה.. אני עדיין יודעת לצעוק צעקות איומות ולצערי גם בן הזוג סבל.
הכעס ירד, הזעם פוחת, אבל יש ימים של זעם נוראי. למדתי כמה שיטות טיפול שמאוד עוזרות, ואני יותר יודעת לשלוט בעצמי, אבל כשהזעם משתלט - אני רוצה להוציא אותו, ואני לא יודעת איך. אני מרגישה שאני צריכה משהו מאוד פיזי אבל אני לא רוצה לפגוע באף אחד וגם לא להפחיד. מה עושים?

לגבי הספר "איזורי המשגה שלך" - מי מכיר ויכול לספר עליו יותר?

למדתי כמה שיטות טיפול שמאוד עוזרות, ואני יותר יודעת לשלוט בעצמי
איזה?

לאחרונה שמעתי על אורה גולן שמטפלת במוח אחד ומשלבת דברים נוספים.
שמעתי על גדולתה כבר לפני זמן רב, אבל ספציפית לעניני כעס שמעתי לאחרונה.
הבנתי שניתן במספר מועט יחסית של מפגשים לטפל יסודית בענייני הכעס - מקורו - ולשחררו מהמקור.

בהכירי את השיטה (הייתי בטיפול במשך שנה וחצי, ולמדתי מעט גם תקופה דומה), זה נראה לי בהחלט משהו אפשרי.

זו אני ממקודם.. למדתי רייקי שיכול להיות מאוד מדיטטבי לפעמים, ולמדתי לנשום (יותר נכון, לחבר את הנשימות), ראי כאן נשימה מעגלית. שלפעמים פשוט משחרר אותך או מאוד מרגיע.
אבל ברגעים של זעם כמו שאני מתארת, קשה קשה קשה לנשום ולהיות מודע, אפילו דבר פשוט כמו להרחיק את עצמך מהסיטואציה - הופך להר.

נורית, ספרי עוד בבקשה?

כעס ואני חברים מזה זמן רב...פעם, כשהייתי ילדה, הייתי הולכת לחדר של אח שלי ו"נכנסת" בשק איגרוף שהיה תלוי לו במרכז החדר...
היום אני משתדלת להזכיר לעצמי לנשום, לתת מקום, ולמצוא דרכים יצירתיות לפרוק את הזעם...
רכיבה על אופניים, ים, והרבה חמלה וסליחה...

מקור הכעס קשור בצ'אקרת הלב...


אם תרצי פירוט אשמח להשיב בהמשך..