קוי טלפון לסיוע לנפגעי תקיפה מינית:
קו נשים 1202
קו גברים 1203
לנשים דתיות 02-6730002
לנערים וגברים דתיים 02-5328000
לנשים ערביות 04-6566813
קו באמהרית 1-800-220230


_{דף מוצנע}

הייתי בת 17. גרתי בעיר הגדולה. מלאת חיים, חברים, אהבה. עבדתי במלצרות והיכרתי מישהו. באותו יום הוא הציע לי טרמפ. מכיוון שיכולתי לחסוך כסף לנסיעה ארוכה, הסכמתי. בדרך הוא פשוט נכנס לאיזה שביל , ובלי הרבה מילים אנס אותי. לא ממש התנגדדתי, מאד פחדתי, הוא היה ה-ר-ב-ה יותר חזק ממני. הייתי במחזור, אז הוא לקח אותי מאחורה, ז"א אנלי. אחרי שעשה את זה הוא אמר: אני שמח שהכאבת בשבילי.
חזרתי הביתה, הלכתי להפגש עם החבר"ה. חבר הכי טוב שלי קלט שמשהו לא בסדר , לקח אותי הצידה , פרצתי בבכי וסיפרתי לו הכל. הוא ישר רצה לנקום. מכיוון שלאותו חבר היה עבר פלילי (על תבהלו, רק שימוש עצמי של גראס) לא רציתי שיהיו לו עוד בעיות ביגללי וסירבתי לתת פרטים של המניאק. כמובן שלא הלכתי למשטרה.
מאז עברו הרבה שנים. היום אני אמא מאושרת ואישה אהובה ואוהבת.
לא יודעת למה החלטתי לספר את זה לכם. אני מרגישה שלא עברתי איזשהו תהליך ... אני מרגישה אשמה על מה שקרה כי "הרי הייתי עם איש בקושי מוכר באוטו בחושך", כי "הרי לא ממש ניסיתי להגן על עצמי" . אני יודעת שכל זה שטויות, אבל עמוק בתוך תוכי זה מה שאני מרגישה, שאני בעצמי אשמה.
לפני כמה שנים ישבתי עם שתי חברות והתחלנו לדבר על אונס, הסתבר, ששלושתינו נאנסנו כך או אחרת. היה נורא לגלות את זה. נורא להרגיש חוסר אונים מול כוח פיזי גברי גס. זה הכי משפיל, הכי כואב, זאת תחושה של בושה שלי מול החברה. זה גם פחד מאד גדול שזה יכול לקרות לבת שלי או לחברה הכי טובה שלה או לחברה הכי פחות טובה שלה.
בבקשה תגיבו.

עכשיו אפשר לקבל את הפרטים של המניאק?
התגובה האינטנקטיבית היא לתת לו להרגיש חוסר אונים מול כוח פיזי גברי גס...


ובמחשבה שניה זו לא בדיחה - את במילא בעילום שם, למה שלא תכתבי את השם והפרטים שלו פה?

אני גם לא מבינה מאיפה יש לי את התחושת האשמה! אני מבינה שאין פה מה להרגיד ככה, אבל כאילו שאני בעצמי הזמנתי את זה ,את מבינה? היום כשאני קוראת את זה ומרגישה את זה זה נראה לי כל-כך לא פייר, אם אחת החברות שלי הייתה מספרת לי על המקרה ועל זה שהיא מרגישה אשמה הייתי מזה משוחחת אתה חזק על הנושא. אגב, האם מותר לשאול אותך, אם עשית משהו עם עצמך בנושא, ז"א פניה לאנשהו, טיפול או משהו כזה? אם לא מתאים לך, אז על תעני.
ואם זה יקרה לבת שלי, אני חושבת שפשוט אמצא דרך לנקום במניאק. לא בדיוק יודעת איך, אבל בואי נקווה שזה לא יקרה, טוב?
בועז, תודה לך על החיבוק ותמיכה. היום אני לא זוכרת את מספר האוטו שלו, כי עברו הרבה שנים, השם שלו עמי, הוא מאד גדול פיזית אז היה עם שער ארוך מתולתל שחור. הנה, אבל מה זה יעזור? בטח יש מיליון כאלה, אני הרי לא התכוונתי אף פעם ללכת למשטרה, למרות שיכולתי, אבל אין לי אמון בהם(בשוטרים). אולי היום הייתי הולכת, לא יודעת.

כואב ת, מכירה את מרכזי הסיוע? מס' טלפון - 1202.

שלום יקרות
מעבר לעזרה שניתן לקבל במרכזי הסיוע ב-1202, עזרה טלפונית, או במסגרת קבוצות תמיכה, או פגישות פרטניות, יש אתר מצויין באינטרנט www.macom.org.il שמכיל הרבה מאד מידע חיוני וחשוב להבנת התהליכים הפנימיים שעוברים בעקבות טראומה מינית.
אשמה ובושה הן רגשות מאד דומיננטים בקרב נשים (או כל מי) שעברו פגיעה מינית כזו או אחרת. רבות וטובות מאיתנו מתחילות להתמודד עם הכאב רק אחרי הרבה מאד שנים, ולעיתים החרדה סביב הילדים שלנו היא זו שמציפה מחדש את הסיפור.
לגבי אשמה חשוב לי לציין שיש לה שני רבדים. אחת אשמה שקשורה לכך שבחברה שלנו לעיתים קרוובת מאשימים את קורבן האונס, כאילו היא "עשתה" משהו כדי להביא את זה על עצמה, הלכה איתו, לא נאבקה, לא התלוננה וכדומה. ויש סוג של אשמה שהוא חלק מתהליך ההחלמה. כאילו ניסיון להחזיר את השליטה לחיי, אילו הייתי עושה כך או כך אולי זה לא היה קורה...זה חלק מתהליך פסיכולוגי בריא של ההחלמה.
אני מאמינה שיש צורך לעבור תהליך, כלשהו, לבד או במסגרת טיפולית קונבנציונלית או אלטרנטיבית, על מנת לעשות אינטגרציה של החוויה, וההשלכות שלה על החיים לפני שאפשר לחיות את החיים שוב באופן מלא. מסעות נקמה, הם בדרך כלל ביטוי קיצוני של הרבה מאד זעם וכעס שיש שם בפנים. השאלה היחידה היא האם זה מקדם אותי או תוקע אותי ? האם הנקמה באמת גורמת לי לשמחה וסיפוק והרגשה טובה ? האם לפגוע באחר יתקן את מה שכבר נעשה וירפא אותי ממכאוביי ? אין לי תשובות חד משמעיות. אני את הכעס שלי לקחתי וניתבתי לטובת פעילות חברתית בנושא ועזרה לנשים אחרות שנפגעו בחייהן.

תבורכו על האומץ, לספר את הסיפור, לשאול שאלות, לשתף אחת את השנייה ובעיקר על הבחירה להמשיך לחיות, עם ולמרות הכל...
נילי

אין לי מילים מול הסיפורים שלכן.


אני רק יכולה לחזור כמו מנטרה, את לא אשמה, את לא אשמה, את לא אשמה. לכל מי שעברה דבר כזה.

כדאי ליצור קשר עם המרכז לנפגעות תקיפה מינית ולתת שם את הפרטים - מה שיש לך.
זה כולל שם, כתובת, תמונה אם יש, וסימנים מזהים על גופו.

הן מנהלות רישום - ללא קשר למשטרה, ומצליבות מידע בין הסיפורים.
המידע שברשותן מסייע לאיתור ולהרשעה של אנסים.

היתרון הוא,
שאת יכולה לחשוף את המידע עליו גם ללא התמודדות עם בית משפט ומשטרה, ואולי להציל נשים /נערות אחרות מגורל דומה.

אין לי משהו מסוים לומר. רק שקראתי.

לפני שנים פגשתי בחור נחמד שעסק באותו תחביב שאני עסקתי בו. הצעתי להחליף חומר ואמרתי לו שיבוא אלי לשם כך. הוא לא בא. שנים אחר כך אחותי הקטנה ספרה לי שהוא דוקא כן בא. אני במקרה לא הייתי שם אבל היא היתה והחרא אנס אותה. ולחשוב שאחר כך עוד נפגשתי איתו כמה פעמים והייתי נחמדה אליו ולא ידעתי כלום. אחותי גם מעולם לא התלוננה וגם לי לקח לה המון זמן ואומץ לספר. היא פחדה שאחשוב שהיא המציאה את זה.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3093017,00.html

בשבוע שעבר עלה לרשת אתר האינטרנט של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ולנפגעי תקיפה מינית בישראל, המציע מידע לנפגעים ולכל מי שמעוניין לסייע להם.

ישבתי שנתיים בצד השני של הטלפון בקו 1202 ושמעתי המון נשים (וגם מעט גברים) מאשימות את עצמן. הרבה מהן, שנים אחרי האונס.
את כל כך לא אשמה. אני יודעת שקל להגיד אבל מאד קשה לקבל.

תתקשרי לקו, זה יכול להקל על התחושות הקשות ואולי לפתוח דרך להתמודדות. המתנדבות מאד יכולות לעזור או לפחות לתמוך מתוך נסיון וכוונה טובה.

טוב שאתן כותבות - בשביל עצמכן, בשביל אחרות שלא יכולות לכתוב. זה בטח לא ניראה או מרגיש ככה אבל ככה אתן משתתפות ברצון לשנות את העולם הדפוק הזה.
שולחת לכן המון תמיכה ווירטואלית למרות שאני יודעת שזה ממש לא מספיק.

http://forums.ort.org.il/files/30/2238642/6679074.JPG
קצת קשה לי להגיד משהו מעבר לזה. אולי מתישהו אני אוכל.

קצת קשה לי להגיד משהו מעבר לזה. אולי מתישהו אני אוכל.
כנ"ל.
קוראת בשקט.
לכן.

גם מדחיקה סיפורים. אחד, זוכרת את הבחור, גבוה, שחום, תלתלים ארוכים ושחורים אפילו זוכרת את השם שלו (השם שהוא אמר לי).
אבל הוא לא אנס אותי, ז"א הוא אמר שהוא תכנן אבל החליט לעשות משהו אחר בסוף. הייתי בת 14 ואולי זה בכלל נראה מעשים מגונים- הוא שם את היד שלי על האיבר שלו (וזו היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שנגעתי בזה) והסביר לי כמה הוא מגורה ורק בגלל שאני צעירה הוא לא יחדיר אותו אלי כי אני קטנה. כמעט הרגשתי אבל על זה שאני קטנה מדי, אבל אחרי זה הרגשתי ממש רע.
שנים אחכ" כעסתי עליו נורא, ואז כעסתי על עצמי שהלכתי איתו לחצר אחורית בעיר זרה לי. ילדה בת 14 שחושבת שהיא גדולה, בחצאית מיני לבנה וחולצת אייטיס תכלכלת.
)-:

אני רק יכולה לחזור כמו מנטרה, את לא אשמה, את לא אשמה, את לא אשמה. לכל מי שעברה דבר כזה.
ומרגישה כאב בלב.

נורא בעיניי כמה מקרים כאלה נפוצים. כמה נשים וילדות (ונערים וגברים)עברו חוויה כואבת כזו.
זו אלימות נסתרת כזו. הרבה פעמים בלי סימנים חיצוניים על הגוף ועם קורבן משותק, שותק. ולכן אולי יותר קל לנו, כחברה, להתעלם, לעצום עיניים, להכחיש. לא להתמודד עם הפחד והכאב והאשמה.
לכולכן.

הסטטיסטיקה מחרידה:
בנות 1:5
בנים 1:10 אפילו 1:8

מה אומר ?!
היה לי מזל ,שבסיטואציות שבהן "היה יכול לקרות" ,לא קרה.רק עניין של מזל .שום שכל.לפעמים מדמיינת סיטואציה אלימה שיכולה לקרות לי או לבת שלי ומחליטה לעשות משהו בעניין יכולת התגובה שלי.בפועל לא עשיתי כלום עדיין.
אולי יש המלצות למשהי כאן על קורס הגנה עצמית לנשים ?

ושאירועים כאלה הם תזכורת רבת עוצמה לניעור אמיתי שצריך להתרחש בחוויות שאנחנו מזמנות לחיינו.
ניעור או לא ניעור אין לאף אחד בעולם זכות על אדם אחר. לכל אדם יש זכות בסיסית לחיות בשלווה בלי שמישהוא פוגע בנפשו או בגופו. בלי קשר לאונס. בלי קשר למצבים שהוא ניקלע לתוכם.

עשיתי וידוא הריגה לנושא, והיום אני משוחררת מזה
שולחת לך חיבוק ווירטואלי על היכולת להמשיך הלאה ולעזור לעצמך, זה בכלל לא מובן מאליו.

---

בנים 1:10 אפילו 1:8

איזה הבדל מהותי בין נשים וגברים, הא?

אני מאמינה שההבדל לא כל כך מהותי. פחות גברים מדווחים או בכלל מדברים על זה. אונס, ניצול מיני, הטרדה כולם ביטוי של כוח ואין להם קשר ממשי למין. דרך מעוותת וזוועתית של אנשים לקבל כוח.

---

כשהתקשתי למוקד הזה, קיבלתי אינפורמציה (לא שום דבר שהיה לי חדש), הרבה רצון טוב וכוונות טובות, אבל באמת הפליא אותי שהן לא שאלו כלום על התוקף(פים).
בדרך כלל המתנדבות מתרכזות בפונה שהתקשרה. הן שם בעיקר כדי להקשיב. רק עם היא תגיד במפורש שהיא מעוניינת לתת פרטים או לנסות לפעול בכיוון של הגשת תלונה המתנדבות יפעלו בכיוון. במרכז בו התנדבתי היתה "מחלקה" שניקראה הליך פלילי שעשתה ובטח עדיין עושה המון עבודה.

לכל אדם יש זכות בסיסית לחיות בשלווה בלי שמישהוא פוגע בנפשו או בגופו
מסכימה איתך לגמרי.

אונס, ניצול מיני, הטרדה כולם ביטוי של כוח ואין להם קשר ממשי למין. דרך מעוותת וזוועתית של אנשים לקבל כוח.

למשל, לשלוח ילדים למכלאות מגיל אפס?

חינוך בינתי, כידוע לך הפשעים הגדולים ביותר מתרחשים (גם) במשפחה.

ל-כואב ת וגם

הייתי בת 18 בערך, ונסעתי הרחק מבית ההורים לעבוד בקיץ שלפני הגיוס לצבא.
הוא היה המעסיק שלי.בחור בן 30 פחות או יותר.באחד מהלילות הראשונים, בהם עדיין לא קיבלתי חדר מגורים משלי , התעוררתי לפתע : הוא שם את היד שלי על האיבר שלו (אם מישהי אחרת לא היתה כותבת את המישפט הזה כאן, ספק אם הייתי מסוגלת לכתוב את המילים הללו בעצמי).
שגית כתבה:קורבן משותק, שותק ואין מילים טובות יותר. ההלם היה גדול מהפחד, לא הספקתי לפחד, התעוררתי לתוך הסיוט הזה. בחדר ישנו באותה עת זוג שעבדו איתנו, ואני זוכרת את עצמי מתביישת (!) שמא הם ראו משהו. חושך, דממה, שיתוק, ומבחינתי - חור שחור בזיכרון. אני חושבת שהוא הסתפק בעוד כמה שניות של המגע הכפוי הזה והניח לי. לא זוכרת מה היה אח"כ, כלומר, לא היה לכאורע כלום... הוא הלך לישון, אני המשכתי לעבוד כל הקיץ תחתיו והמשכתי את חיי בהדחקה מוחלטת של המקרה.
מסתבר, שהדחקות סופן להסתיים...לפני מס' חודשים (עברו 17 שנים מאז) בערב שגרתי בחיי, עלה לפתע הזיכרון וגרם לי לחרדה נוראה. התקף בכי ותחושת חוסר אונים. סיפרתי לבנזוג, הוא הקשיב והציע שאתקשר למוקד לנפגעות תקיפה מינית ואונס לשתף ולקבל תמיכה.
אחרי לילה כמעט ללא שינה,בשעה 5 בבוקר, התקשרתי. מי שענתה לי שם היתה חמה וחכמה. היא הקשיבה לי ושאלה למה אני זקוקה. חשבתי שאני רוצה לנסות למצוא אותו - אני זוכרת את שמו הפרטי וחשבתי לנסות ולאתר את הזוג שעבד איתנו אולי הם יידעו להוביל אליו- ולהטיח בו את המיקרה, להתעמת, לספר לו איך זה השפיע עלי בהמשך חיי .
זו היתה הפעם הראשונה בה נגעתי בגבר (חוץ מנשיקות בוסריות וגיפופים מתרגשים של התאהבויות ראשונות) ...תארו לכם . ובעצם הפועל נגעתי אינו מתאים כי מישהו לקח את ידי מתוך שינה ...הייתי קוראת לזה הונגעתי. מתחבר לסיפורי קורבנות על תחושות האשמה ,תחושה שהפכתי לנגועה באופן מסויים.
היה לי חשוב לשמוע ממנה מה ההגדרה למה שעברתי. לא נאנסתי כמובן, אלא חוויתי מעשה מגונה...וכמובן שחוק ההתיישנות אינו מאפשר לעשות דבר במובן המישפטי.
בהמשך השיחה הגענו לזה שאני אולי מבקשת אישור, להמשיך לחיות את חיי, חיי היפים והטובים. למרות מה שקרה. היא אמרה לי שאני יכולה... זה נשמע אולי משונה, אבל כשהיא אמרה לי את זה חשתי הקלה. זה לא היה מלאכותי , הדרך בה היא התבטאה והתנסחה בשיחה איתי היתה פשוטה ומדוייקת לי.
אין לי הרבה תובנות, למה ואיך קרה שפתאום זה עלה וחוויתי , 17 שנים מאוחר יותר, את החרדה והכעס.
כל השנים הללו ידעתי שזה קרה, אבל היה קרום דק שמנע לגשת . אולי זהו מנגנון הגנה בריא שרצה להגן עלי מפני המקרה בשנים בהן הייתי פחות בוגרת ובשלה להכילו. אבל אין לי ספק שההדחקה גם תרמה להשלכות פחות חיוביות, השפעות שאולי לא הייתי מודעת להן אבל הטביעו חותמן על חלק מחיי.
עלתה בי השערה שאולי לנוכח המקום שאני נמצאת בו בחיים , מנגנון ההגנה הרפה מעמידתו על המישמר...כמו ידע שהיום אני מסוגלת להתמודד עם מה שקרה.

)':

איך אפשר להכין את ילדינו לסיטואציות דומות שעשויות להתרחש בעתידם?
איך אפשר לגרום לכך שהילדים לא יכנסו להלם, ולא יאבדו את צלילות השיפוט?

שלוש מחשבות שלי:

1. לתת מרחב שמיעה גדול ככל האפשר (אין משהו שצריך להתבייש לספר), להקשיב בדריכות
2. חוג הגנה עצמית, או אמנות לחימה כלשהי (האם באמת עוזר?)
3. לספר שיש מקרים כאלו, להדגיש את זכותי על גופי (אבל איך למנוע חרדות?)

מה עוד?

מה עוד?

איך להגן על הילדים

לכל האמיצות שהעזו וסיפרו כאן את סיפוריהן.
כשמספרים זה יכול להקל. על הבושה והבדידות.
מקווה שהוקל לכן, ולו במעט.

בנות 1:5
הסטטיסטיקה על תקיפה מינית היא 1:3 עד 1:4 אצל בנות. רובן בגילאים 13-18. מתוך סטטיסטיקות הפניות למרכזי הסיוע בארץ, בשנים 1993-2004. 85% על ידי מכר. כולל אונס בdate, שהרבה מהסיפורים כאן מתארים.
כשמדברים על הטרדה מדובר כבר על 98% מהנשים.
זה עניין חברתי, תרבותי, מאוד לא אישי.

מדהים כמה זה דומה, התחושות, המחשבות.
הייתי בת 16, ישנו כמה חבר'ה אצל חברה בבית. גם בני המשפחה האחרים היו בבית. אני ישנתי באותו חדר עם בחור אחד, ידיד שלה מעיר אחרת. הוא רצה שנעשה כל מיני דברים (שממש לא היה לי ניסיון בהם). לא רציתי. אמרתי לו "לא". הוא אמר: "טוב, את בטח לא רוצה שישמעו. את צודקת. אני אעיר אותך ב 5 בבוקר." אמרתי: "אל תעיר אותי". הוא כן העיר. הוא נשכב עליי (אני זוכרת שכל כך שמחתי שאני מכוסה בשמיכה אז הוא לא באמת נוגע בי). המשכתי להגיד שאני לא רוצה ולבקש שיקום. בסוף, אחרי משהו שנראה לי כמו נצח, הוא קם. לא סיפרתי לאף אחד.
ומה הורג אותי ממרומי גילי -
שכל אותו הזמן לעזאזל אני חושבת לי :"רק שהורים שלה לא ישמעו, רק שהיא לא תשמע, איזה פדיחה, מה הם יחשבו" במקום פשוט לצעוק כדי שהם כן יתעוררו ויעיפו את השמוק הזה מעליי!

אפשר לומר שהדחקתי את הסיפור הזה. נתקלתי בבחור במפתיע בערך שנתיים אח"כ, ופתאום כמעט קרסתי. ונהיה לי פלאשבק. זה כמו אגרוף בבטן. אבל גם אז, בגיל 18, לא סיפרתי לאף אחד. ניסיתי לספר לחבר שהיה לי אבל הוא לא הבין מה העניין, אז עזבתי את זה.

כשכבר למדתי באוניברסיטה הוא פתאום התקשר אליי (החברה שלי, שלא ידעה מזה, נתנה לו את הטלפון כי הוא רצה ללמוד תחום דומה). כשהבנתי מי הוא בהתחלה השתתקתי. אח"כ צעקתי עליו. משהו על זה שהוא חוצפן ואיך הוא לא מתבייש, אבל אני לא ממש זוכרת. הדחקתי חלקית. אני לא חושבת שהוא הבין מה אני רוצה ממנו. רעדתי כולי אחרי השיחה. הוא חדר אליי הביתה.
אז כבר כן סיפרתי את זה לחברה שלי. היא הייתה בשוק, אבל לדעתי לא ניתקה איתו את הקשר.

יש עוד חברה אחת שיודעת על זה. ובן הזוג שלי (הם כן הבינו מה העניין). וממש לא חשבתי על זה כבר די הרבה שנים. עד שנכנסתי לדף הזה.

ממש עצוב לקרוא את כל הדברים האלה

טוב שיש גברים כמוך, לאזן (-;

בגיל 16 במלון עם אמא וסבתא. בחור צעיר ונאה עובד כחדרן וכמלצר, ומנסה לקשור שיחה בכל מיני הזדמנויות. מאשים אותי שאני מתעלמת ממנו כי הוא ערבי, וישר אני מפסיקה להתעלם כי לא נעים. מדברים יום מדברים יומיים. אמא וסבתא עושות פרצופים שלא מפריעים לי.

הולכים לים ואני שוכחת משהו בחדר. עולה לחדר והוא מזדנב אחרי ונועל את שנינו בפנים. אני עם בגד ים וחלוק, הוא במכנסיים שחורים וחולצה לבנה של מלצר, הדוקים על גוף אתלטי. הרבה הרבה יותר חזק ממני. לחץ לחץ, זה לא נראה בסדר, המפתחות אצלו. כל הזמן דואגת לא לפגוע בו, שלא יגיד שפגעתי כי הוא ערבי. שמאלנית בטירוף. מדברת בעדינות, מתנצלת, מברכת, רק תשאיר רגע מקום לנשום.

מבקשת להכנס למקלחת שבחדר ונועלת אחרי. מקוה למצוא בגדים להחלפה ולא מוצאת. הוא דופק ודופק בדלת, מעביר דרכה מילות "אהבה". נאלצת לצאת משם עם בגד הים, כפי שנכנסתי. מסרבת לשבת, עומדת על סף הדלת הסגורה. הוא נכנס להילוך גבוה. לחץ לחץ. מה זה התנועות האלו, כמו כלב. אם הוא יוריד את הבגדים אני אמות. הוא מנשק ומנשק, עוטף אותי מכל כיוון. מילים יפות, עדינות, תתרצי אלי. מציב את שנינו מול הראי, תראי איזה יופי. ואני מבינה את מילותיו, לא את גופו. מה קורה פה.

תזהר אני אצעק. הוא קופא. אני אצעק חזק, אני אצעק שכל המלון ישמע. אל תצעקי, בבקשה. אני אצעק, אני אצעק הכי חזק שאני יכולה, רוצה לראות?

הוא עוזב אותי. מבוהל מעצמו. פותח את הדלת לרווחה ונעלם.

וגם אני , כמה לא מקורי, מפקד בצבא.
נדמה לי שקראו לו אמיר , בסיס צלמון של הגדנ"ע , אשה ומשפחה באזור רמת-גן לפני כ19 שנים. מי שמכיר שינקום.

• לא, לא , לא, לא
• אני יודע שאת נהנית

משהו כזה
הטוש במקלחת המוכר מסצינות קולנועיות
הלכלוך שלא יורד
לילה לבן
ושנאה קטנה בלב למין הגברי כולו.

אוי כמה קשה להגיב. כמי שיושב על קו סיוע, בכל זאת כמה הערות קטנות:

אתן לא אשמות - תקיפה ואונס קורות ברוב המקרים על ידי אדם שמכירים(83%) , שאין לנו שום בעיה להכניס אותו לבית שלנו, או שהוא שם תמיד ( גילוי עריות כ 20% מהמקרים) . אונס הוא ספור של כח אין לא קשר למין ולכן ממילא המראה לא משנה , הלבוש לא משנה .

אונס הוא פעולה אקטיבית אלימה - בשביל לקיים יחסים עם מישהו צריך הסכמה , גם בשביל לגעת בגוף של מישהי צריך הסכמה, מי ששומע לא הוא עבריין. לא הוא לגמרי לא. ואל תגידו אי אפשר להפסיק, אם מישהו היה עוד שניה נכנס לחדר הוא לא היה מפסיק. תמיד אפשר להפסיק והתוקף תמיד אחראי על מעשיו.

גם גברים מותקפים - בסבירות זהה בילדות , בסבירות נמוכה בבגרות.

בדרך כלל לא מספרים - החברה שלנו לא מהווה סביבה בריאה לספר, היא לא רוצה לדעת על חומרת התופעה והיקפה והאמת היא שזה נורא לגמרי לעיכול. אנחנו מעדיפים לא להאמין זה מגונן עלינו, כמו במקרים אחרים אנחנו נוקטים בגישה סבל לא קיים אם אנחנו לא יודעים עליו. בגלל זה כל כך קשה לספר, ובגלל זה כל הכבוד לכן שאתן מספרות. המנוולים האלו לקחו מכם שליטה והאקט של סיפור הוא פעולה של שליטה על היכולות שלכן שאתן לוקחות

גם נשים תוקפות הרבה פחות כמו שנאמר , אבל חייבים לזכור שגם זה קורה , לא להתעלם ולא לסרב להאמין.

מי שמספר על תקיפה מספר סיפור אמיתי - אחוז תלונות השווא בתקיפה מינית זהה או אפילו נמוך לתלונות שווא בהקשרים אחרים פחות מ 2%. אל תתפתו לא להאמין , מי שמספר/ת שנפגע/ה מספר סיפור אמיתי.

ביחסי מרות - מקפד בצבא למשל, יש חובה להסכמה מפורשת וברורה , כל דבר אחר הוא תקיפה או אונס לכל דבר. ככלל אם אתה בעל המרות ( ואולי את) שימו לב שכדאי לוודא טוב מאד אם באמת הצד השני שותף לרצונתיכם.

מעבר לזה שהכתיבה פה הוא סוג של כח היא העזרות בסביבה תומכת שמוכנה לחבק , קחו כל חיבוק שאתם יכולים מהסביבה וכל עזרה ואם קשה להם/ן או לכן/לכם אל תהססו להפנות אותם או להתקשר בעצמכם לקוי הסיוע

קו נשים 1202
קו גברים 1203
לנשים דתיות 02-6730002
לנערים וגברים דתיים 02-5328000
לנשים ערביות 04-6566813
קו באמהרית 1800220230

http://forums.ort.org.il/files/30/2238642/6679074.JPG http://forums.ort.org.il/files/30/2238642/6679074.JPG אין לי מילים
לי אין מה לספר רק על הטרדה מינית של איזה מבשל זקן שהטריד אותי.

כנ"ל http://forums.ort.org.il/files/30/2238642/6679074.JPG

בת 19 חיילת.
הוא חבר שלי מזה 4 חודשים.
החלטתי שזהו. נגמר לי ממנו.הוא אובססיבי מדי. מתקשר אלי 10 פעמים ביום לבסיס ושואל מה אני עושה? מה אכלתי? ועם מי דיברתי?
עושה לי ביקורות פתע. מופיע פתאום בערב מתוך החושך כדי לוודא שאני שומרת לו אמונים.
דיברתי אותו בטלפון. הסברתי שדי לי. שלא מתאים לי יותר. הקשר מיצה את עצמו. לא, אין לי מישהו אחר. הוא אמר שקשה לו לשמוע את זה אבל הוא מבין אותי.
קבענו להיפגש ולהחזיר חפצים אישיים ביום חמישי אחה"צ לפני שאני נוסעת הביתה. בבית קפה בתל אביב.
יום חמישי ממש לפני שיצאתי מהבסיס הוא בטלפון. שאני אבוא אליו הביתה. יש לו בעיה בגללה הוא לא יכול לנסוע לתל אביב.
תחושת הבטן שלי אומרת לי לא לנסוע אליו. השכל אומר לי לא למשוך את זה עוד שבוע.
נסעתי.
אצלו בבית. מתחילה סצינה.אל תעזבי אותי. אני כלום בלעדייך. את אהבת חיי. אני אורזת את החפצים המעטים שהיו לי אצלו. עם התיק על הכתף. הוא אומר. שבי. תני לי לדבר איתך. היית איתי, אהבת אותי, שכבת איתי. תני לי עוד שעה מזמנך. קשה לי. הוא מנסה לגעתי בי. ואני לא רוצה. הוא נועל את הדלת. ניגש אלי. עכשיו הוא כועס. איך את יכולה לעזוב אותי? אני לא יכול בלעדייך, אני מבין שאת האחת והיחידה שלי. ואת? את חושבת שאת יכולה בלעדי. אבל את לא מבינה שאת לא.
הוא תופס אותי בשתי הידיים ומשליך אותי על המיטה. הוא צורח. הוא בוכה. הוא מפשיט אותי. אני מתנגדת. הוא מכאיב לי. מצמיד אותי מזרון. את חייבת לי. תני לי משהו לזכור אחרי שתלכי. הוא חודר אלי. כואב. את מרגישה כמה אני אוהב אותך?
נגמר.
אני קמה להתארגן וללכת.
לא!!!
אל תלכי. אם תישארי עוד קצת אני אסיע אותך בעצמי לאוטובוס.
אני לא רוצה.
ושוב אני מושלכת על המיטה. ושוב מופשטת. הוא מכאיב לי. הוא מדבר, אבל אני לא ממש שומעת את דבריו. הוא מנהל איתי דו שיח של אוהבים וכואבים. מדבב את שני הצדדים. אני לא שייכת לשם. השעות עוברות. שעה ועוד שעה ועוד שעה. אני עירומה מוטלת על המיטה שלו. מרוחה בדבק המגעיל הזה שלו. והוא ממשיך. שוב ושוב ושוב. נכנס לתוכי. מדבר. מכאיב לי. שורף לי נורא. אני פצועה.
אחרי שעות ארוכות ובחוץ כבר חושך, אני מבקשת מים. הוא יוצא לרגע ומביא לי כוס מים.
אני מתאוששת מעט ומנסה לבקש שיתן לי ללכת. הוא כועס. חשבתי שהבנת שאת לא יכולה בלעדי. אנחנו לבלתי נפרדים. האהבה שלנו היא לנצח.
אני מנסה לקום. הוא זועם. דוחף אותי בכח. המיטה נשברת.
הזעם שלו גדול ועצום. מושך אותי לצד הלא שבור וחודר לתוכי שוב. אני מתמקדת בתמונה שעל הקיר. אחרי כל השעות האלה אני כבר מסוגלת לצייר אותה מהדימיון. כלי נשיפה ממתכת. אני מדמיינת את הצליל של כל אחד מהכלים. קונצרט שלם מתנגן בראש שלי. אי שם רחוק רחוק מישהו חובט בגוף שלי. אני לא מגיבה. הוא מדבר אלי ואני לא שומעת. פתאום הוא מושך אותי בכח. גורר אותי למקלחת. הוא כועס עלי. אני מיאשת אותו. הוא אוהב אותי אבל לא מסוגל להיות איתי. אני לא רואה כלום כבר. הכל סביבי מעורפל. הוא מעמיד אותי באמצע חדרון המקלחת. אני קורסת כמו בובת סמרטוטים. הוא מולי על הריצפה. בוכה. החיים שלו אינם חיים בלעדי. ואני כל כך קרה ומרוחקת. זהו. זה הסוף.
פתאום אני שמה לב שביד שלו יש רובה. משהו מקוצר. המחסנית בפנים. הוא מעביר לבודדת. מצמיד את הרובה לרקה שלי. את אוהבת אותי? ואני מנידה בראשי. לא, לא אוהבת. והוא אומר אני מבין. אבל אני לא יכול לחיות בלעדייך. הוא מרחיק ממני את הקנה מכניס אותו לפיו. אני עוצמת עיניים. פתאום הפחד משתלט עלי. ואני מתחילה לבכות בדמעות גדולות.
את בוכה הוא אומר לי. את אוהבת אותי.
כן, אני אומרת. אוהבת אותך.
הוא מרים אותי מהריצפה וגורר אותי לחדר. אז בואי נאהב. ושוב אני על המיטה. לפעמים הוא מעלי, גונח, לפעמים הוא מדבר אלי. אני מסתכלת על הציור של כלי הנשיפה. חצי יום עובר ככה. הוא נרדם. אני קמה, מתחילה להתארגן לברוח. הוא מתעורר. מנסה לגרור אותי למיטה. אני מתחילה להשתולל. לצרוח בטירוף, לנשוך אותו. הוא אומר שהוא זקוק למנוחה. הוא יוצא מהחדר ונועל אותו מאחוריו. אני יושבת המומה על המיטה ומנסה להבין מה קרה לי ביומיים האחרונים. מסתכלת על הגוף שלי ורואה שכולו מכוסה כתמים כחולים. מתלבשת לוקחת את בתיק שלי ויוצאת למרפסת. יורדת ממנה אל החצר, הולכת להורים שלו ומראה להם ללא מילים את המכות הכחולות. אני מתקשרת להורי. קובעת איתם מקום מפגש באמצע הדרך. אבא שלו ואני נוסעים בדממה ובמהירות. עד למקום המפגש. אני מתמוטטת במושב המכונית של הורי.
בבית אחרי אין סוף מקלחות אני עומדת מול המראה. מסתכלת על עצמי. שונאת אותי. שורטת לעצמי את כל הפרצוף עד זוב דם.
שנים של שיקום.
שנאה עצמית.
נסיונות התאבדות.

שלושה חודשים אח"כ אני מספיק חזקה להתלונן. במשטרה פטרו את זה ב "חוסר ענין לציבור"

לא מדברת על זה.

הוא התקשר אלי עוד חודשיים אח"כ. עד שהמשטרה עשתה לזה סוף.



לא סולחת

מחלימה,
אל אלוהים.
איזה גיהנום. איזו אימה.
אני שולחת לך כוח ותקווה.

וחיבוק גדול ומחזק לכל המספרות.

מה שהכי מדהים אותי כל פעם בנושא הזה זה כשיושבות כמה חברות וחושפות את סיפור האונס שלהן, תמיד כל אחת מהיושבות חושפת גם היא את שלה, ובעצם בסוף מסתבר שנדירה הבחורה שלא הוטרדה מינית מתי שהוא בחומרה כזו או אחרת לפחות פעם אחת.
בתור מי שעברה את זה פעמיים, אני מרגישה היום שמאז שאני בעבודת מודעות גם ההטרדות הפכו לחלק מהמציאות שלי שהיא באחריותי בלבד. ולא שאני אומרת שאני גרמתי לבחור להטריד אותי בלשון המעטה, אלא שברמה העמוקה יותר אני מניחה שיש לי איזשהו חוב לעולם, אולי אפילו לאותו האדם או לא משנה ופרעתי אותו, כשזה קרה..
אני מחזקת את ידי אלו ששיתפו, בסיפור שלהן, הלוואי שתאהבו את עצמכן , תסלחו לעצמכן, ושוב תהיו מאושרות .

אסיפת כיתה .אני בת 10. אנחנו משחקים מחבואים-תופסת. רצים. חם לי אני צמאה. אז היינו נכנסים לשתות בשירותים מהברז.
שואלת מי רוצה לבוא איתי אף אחת לא עונה. אני הולכת לבד. כל הכיתה מחוץ לשירותים קרוב.
אני מתכופפת לברז. שותה ומסתובבת. בחור נכנס כהה עם שיער שחור. אני חושבת לרגע אולי נכנסתי בטעות לשירותים של הגברים? אני מחייכת ומרימה יד לומר שלום, מרגישה קצת נבוכה שהוא תפס אותי בשירותים של הגברים(כבר החלטתי שכנראה טעיתי).
הוא תופס לי את היד באויר ומעיף אותי על הרצפה.
היה לי שיער ארוך וחטפתי מכה בראש מהכיור בדרך.
הוא נשכב עלי. מלטף לי את הראש.
אני צורחת מבפנים, עמוק מהבטן. "הצילו!" הצילו!". שמישהו יציל אותי!! אני לא יודעת להפסיק לצעוק .זה יוצא ממני בלי שליטה.
הוא אומר לי "די אל תצעקי. אני לא יעשה לך כלום" וממשיך לשכב עלי וללטף לי את הראש.
אני ממשיכה. הוא נבהל..
"מה את לא לימור?" הוא שואל. "סליחה."
אני צורחת עוד ועוד. "לא" אני עונה .הפנים שלי רטובות הגוף שלי רטוב מזיעה כולי רועדת ורועדת בלי שליטה.
התעלפתי. לא יודעת כמה זמן עבר.יש שתי לבנים שמחזיקות את הדלת כדי שלא תפתח. אני מזיזה אותן.
יצאתי כמו סמרטוט משם. הברכיים שבורות השיער רטוב הכל שבור.
כולם נגשים אלי מבוהלים.
אני בוכה מספרת בקושי מה קרה.
אנחנו יוצאים לחפש ניידת שוטר מישהו.
בדיוק ניידת עוברת. הם מחפשים אותו. הוא כבר נעלם.

אבל הסיפור לא נעלם, אז אני מספרת לכל מי שרק אפשר, ולאט לאט הסיפור הופך לסיפור ואין לי יותר הזדהות איתו,והוא כבר לא מעורר בי תחושות קשות. וזה נשאר סיפור.

האנשים האלה, הם מסכנים, הנשמה שלהם נמצאת בחושך מוחלט והם סובלים שם מאוד.
עוזר מאוד, אפילו שזה נשמע מטורף ,לבקש אור עבורם ושחרור מסבל. אפשר לרחם עליהם או לחוש אפילו חמלה. זה עוזר בריפוי של הכעס שלנו, שממשיך להעניש אותנו עוד ועוד.

למה שלא תכתבי את השם והפרטים שלו פה?
כי זה משפט שדה. תארו לכם שאני כותבת כאן שם.אף אחד לא מכיר אותי אני יכולה לכתוב שם כלשהו . המון כוח.

topic]אתר בנושא תקיפה מינית rape[/po].asp
אכן רבות הנשים שהוטרדו מינית בדרגה זו או אחרת וזה זוועה. זוועה שהסוטים הללו נמלטים. זוועה שגם שתופסים אותם לא קורה להם הרבה את מה שמגיע להם.

כל כל הרבה עצב, חמלה.
והכי מרגיז אותי לשמוע איך שפטו פושעי מין לכלום מאסר או כל מיני עונשים קלים.
אנחנו אומרות שצריך למחול לעצמנו אבל איפושהו עמוק בלב אני מחפשת נקמה.

אף אחד לא מכיר אותי אני יכולה לכתוב שם כלשהו . המון כוח
נכון, אבל את לא. וכח זה כל העניין כאן.

פתאום נזכרתי:
היה אצלנו בעבודה (הייטק) בחור נחמד, נשוי + שתי בנות, מתנדב במד"א, "הליצן של החברה" (נבחר ברוב קולות ביום כיף של החברה).

יום אחד אני מגיע לעבודה וכולם בהלם.
"שמעת על חיים?"
"לא, מה קרה?"
"באה משטרה ועצרה אותו בחשד לאונס"
גם אני נכנסתי להלם.

היום הוא בכלא. (הסיפור, כולל שמו ותמונתו, היה בעיתון)

אוי ואבוי, קוראת וזולגת דמעה. פשוט עצוב נורא. המילים מתבלבלות לי.
נשים חזקות ומפולאות אתן.

חיבוק גדול ומחזק לכל המספרות.


_אף אחד לא מכיר אותי אני יכולה לכתוב שם כלשהו . המון כוח
נכון, אבל את לא. וכח זה כל העניין כאן._

מונו ובועז, באופן אישי עדיין לא גיבשתי עמדה גורפת (יש לי דעות על מקרים פרטניים) לגבי מוסריות הפיכת האינטרנט לסוג של בית משפט ציבורי, אבל פעם קראתי משהו מעניין שכתב על זה חנן כהן.

_אף אחד לא מכיר אותי אני יכולה לכתוב שם כלשהו . המון כוח
נכון, אבל את לא. וכח זה כל העניין כאן_
זה היתרון של האתר הזה. אם כותבת ותיקה ומוכרת כותבת שם של אנס, אפשר לסמוך עליה.

מה שהכי מדהים אותי כל פעם בנושא הזה זה כשיושבות כמה חברות וחושפות את סיפור האונס שלהן, תמיד כל אחת מהיושבות חושפת גם היא את שלה, ובעצם בסוף מסתבר שנדירה הבחורה שלא הוטרדה מינית מתי שהוא בחומרה כזו או אחרת לפחות פעם אחת.
כל-כך נדירות, אני מעולם לא פגשתי אחת כזו.. הן סוג של "מין בסכנת הכחדה"..כמה עצוב.

מין בסכנת הכחדה
או יותר נכון בסכנת הכחדה ע"י מין (כפוי)

מאז שאני גרה בבאר שבע ממש השתלט עליי פחד , בעיקר בשעות הלילה. אם מישהו מכיר קורס כלשהו להגנה עצמית בבאר שבע , בבקשה , תכתבו לי.
אנחנו הנשים צריכות להתאחד כדי לא לאפשר מצבים שבהם אנס ייצא אחרי חצי שנה מהכלא ללא טיפול פסיכולוגי סביר. ממש לא הגיוני שעל עבירות פחותות מאלה ישבו פחות זמן. אני רוצה להבהיר , אני לא חושבת שניתן לזרוק אנשים לכלא לכל החיים וברור שהם צריכים לחזור לחברה אחרי בית הסוהר אך לא יתכן שלא יהיה שיקום מינימלי!!!

הייתי בת 15 .גרנו לבד-אני ואבא שלי...לילה אחד פתאום הוא היה במיטתי..הרגשתי את גופו ואת ....משתכשך בי...
לא רציתי.ביקשתי שילך.התעקשתי והוא הלך...אך ההרגשה הייתה נוראה..כעבור 10 שנים העמדתי אותו מול הכעס שלי ,שאלתי אותו למה?! הוא היה נבוך...אך מצא שלל הסברים על חוויה "טבעית" ,על ניסיון מיני מקובל וחינוכי ,על בגרות מינית וכו'....????? לא מקובל עליי...עדיין אני כועסת .הסברתי לו איך הרגשתי....לא קיבלתי סליחה או גילוי של הבנה מצידו עד היום.

אנחנו הנשים צריכות להתאחד
שאיפה לחיות בחברה ללא אלימות היא גם שאיפתם של גברים רבים.

אם זה קרה לכל כך הרבה מאיתנו, מה זה אומר על החברה שלנו?
ואם אנחנו חברה לא כל כך מתקדמת כמו שחשבנו, האם ניתן לומר שזה "טבעי" שכל כך הרבה נשים נאנסות?
מעניין אותי לשמוע את בשמת א על הנושא של אונס נשים בתרבויות שונות, ובזמנים שונים.

לא מסוגלת לקרוא את הדף הזה. סליחה.

לא מסוגלת לקרוא את הדף הזה. סליחה.
את לא צריכה לקרוא, אבל את יכולה לכתוב. אנחנו ניקרא וניתמוך אם תירצי.

---

ואם אנחנו חברה לא כל כך מתקדמת כמו שחשבנו, האם ניתן לומר שזה "טבעי" שכל כך הרבה נשים נאנסות?
חברה מתקדמת יותר לא חייבת להיות מוסרית יותר או אנושית יותר, לפעמים ניראה לי שלהפך. זאת אחת הבעיות של ההכרה בבעיה...אצלינו לא יכול לקרות דבר כזה, אנחנו מתקדמים, אינטילגנטים, ליברלים...כמובן לא נכון מהיסוד.

הוא אמר לי, שבזה שאני לא חושפת את שמו, אני עוזרת לו, לתוקף.
זה נשמע כמו ביקורת. לאף אחד לא מותר לבקר אותך.

קודם כל בתחום הזה אנחנו לא חברה מתקדמת, אבל המספרים מעידים שאין פערים משמעותיים בין תרבותיות או חברות שונות בחברה הישראלית , וגם אין פערים בין המספרים הישראלים לאמריקאיים. כן אצל חרדים זה קורה כמו אצל חילוניים, אצל מעמד גבוה כמו מעמד נמוך. עצוב ומדכא. בחברה שכח כל כך דימוננטי בעיצוב מערכות החיים גם הביטוי הזה של כח חוזר על עצמו.

האם ייתכן שההבדל בין חברה מתקדמת לחברה פרימיטיבית, איננו במספר מקרי האונס, אלא באחוז הדיווחים? שה"קידמה" מתבטאת, בנושא הזה, בחוסר הלגיטימציה לנאנסת?

וואו טליה, גרמת לי לחשוב..
נראה לי שההבדל הוא כזה:
בחברות פרימיטיביות (ולא צריך גרשיים), אין אונס נשים. כי נשים הם רכוש. אי אפשר לעשות משהו נגד רצונן, כי אין להן רצון משל עצמן. לא מתעורר הצורך להפעיל כוח או אלימות, כי אין מי שיפעיל אותו בחזרה.
בחברות מתקדמות למחצה נשים הפנימו שיש דברים שמותר להן לא לרצות, השלטונות חוקקו חוקים אבל החברה עדיין לא השיגה את החוקים וההכרה שנשים הן בני אדם ממש. אז יש יותר דיווח ויש יותר עונשים, יש הכרה מוסרית, אני מאמינה גם כי יש הרבה יותר גברים שמעולם לא אנסו אישה. אבל עדיין רוב הנשים יתקלו פעם אחת לפחות בגבר שעדיין מדשדש מאחור בראיית המציאות.
בחברה מתקדת לחלוטין (עוד אין בנמצא) לא יהיו גם גברים שיעלה על דעתם לאנוס.

בחברות פרימיטיביות (ולא צריך גרשיים), אין אונס נשים. כי נשים הם רכוש.
נדרש להגדיר מהי חברה פרימיטיבית לצורך הדיון הזה. מהתיאורים של לינדלוף בעקרון הרצף לא נראה לי שיש שם מעשי אונס (או מעשי אלימות אחרים, למען האמת) וגם לא נראה לי שנשים נתפסות שם כרכוש.

בחברות מתקדמות למחצה...אני מאמינה גם כי יש הרבה יותר גברים שמעולם לא אנסו אישה.
את מתכוונת בחברה שלנו ? יותר גברים שלא אנסו מאשר שאנסו ? ברור , לא ? או שלא הבנתי אותך...

בחברה מתקדמת לחלוטין (עוד אין בנמצא) לא יהיו גם גברים שיעלה על דעתם לאנוס.
שוב, נדרשת הגדרה לקידמה. אם מדובר רק בקידמה טכנולוגית או חוקתית אני לא מבינה למה שלא יעלה על דעתם של אותם אלה שהיום זה עולה על דעתם...

אני פשוט לא מאמינה. נזכרתי במשהו שכנראה הדחקתי עמוק-עמוק בתוכי. הייתי בת 8בערך. היו לנו שכנים טובים שהוריי נהגו להשאיר אותי אצלם מדי פעם. ערב אחד הייתי שם עם הבעל (שם היו בעל, אישה וילד קטן) , ישבנו בסלון וראינו טלויזיה. פתאם הוא לקח את היד שלי ושם על המכנסיים שלו, בין הרגלים. אני זוכרת עוד שהתפלאתי מכמה זה "נפוח". אני חושבת שהייתי כ"-כ נבוכה שהוא הפסיק די מהר, הוריד את היד שלי והשאיר אותי לבד בסלון. נדמה לי שלפני שהלכתי הביתה היו הסברים שאסור לי לספר על זה לאיש, אבל אני זוכרת את זה ממש מעורפל. עכשיו פעם ראשונה שנזכרתי בזה, אני בטוחה שזה לא פנטזיה שלי, זה באמת קרה. פשוט זה אף פעם לא יצא החוצה.
אני לא יודעת מה לעשות עם הזיכרון הזה עכשיו...

מחלימה - מחבק אותך חזק. אני מניח שעם השנים שכנעת את עצמך שהיכולת שלך להתנתק באותם הרגעים גרמה לכך שלא תהיי מסגרת שחורה בעמוד העיתון - קורבן רצח.
כ"כ הזדעזתי. אני מניח שכעוצמת הפירוט כך הענין יותר מקומם.
מצטער שאני ישר חושב כמו גבר פרימיטיבי, המוח העתיק שלי פעיל יותר משלכן. מי רוצה בכלל טיפול חוקי? נקמה ישרה, כואבת אלימה בטירוף. להכניס אותו לסרט של שיקום. שנים של חרטה. אמרתי פרימיטיבי..
אבל גם עם זכרון די טוב.
אם אני פוגש חלאה כזו, את תקראי עליו בעיתון.

(ואני יודע שזה לא מנחם אותך בגרוש, אבל בכל זאת כתבתי...)

בחברות פרימיטיביות (ולא צריך גרשיים), אין אונס נשים. כי נשים הם רכוש.
אמנם יש חברות פרימיטיביות בהן נשים הן רכוש, אבל יש גם חברות פרימיטיביות אחרות בהן נשים הן לא רכוש. (אין לי מושג לגבי סטטיסטיקות של אונס בחברות כאלה)

אתמול מיהרתי ולא היה לי זמן לפרט, אז הנה-
פרימיטיביות ומתקדמות- בהקשר של יחס למעמדות חלשים, נשים וילדים. ללא כל קשר לקידמה טכנולוגית, פוליטית או אחרת. בגלל זה לא צריך גרשיים. בחברות "פרימיטיביות" (מבחינה טכנולוגית) יש הרבה פעמים יחס מכבד ובחברות "מתקדמות" אין.

_בחברות מתקדמות למחצה...אני מאמינה גם כי יש הרבה יותר גברים שמעולם לא אנסו אישה.
את מתכוונת בחברה שלנו ? יותר גברים שלא אנסו מאשר שאנסו ? ברור , לא ? או שלא הבנתי אותך..._
כן, בחברה שלנו. ברור? לא יודעת... כל-כך הרבה מוטרדות ונאנסות, מישהו היה צריך לעשות את זה, לא?
לפעמים מה שנראה לאישה כהטרדה/אונס נחווה ע"י הגבר כבסה"כ "סיטואציה לא נעימה".
אני תוהה כמה גברים השאירו נשים מצולקות ואפילו לא יודעים על כך.

מחלימה, קראתי בזעזוע, ולבי איתך. @}

לא יודעת מאיפה להתחיל. מושב קטן. חבר מתעלל במשך שנה. מילולית. מינית. את טיפשה. מפגרת. למה עשית ככה? אף אחד לא ירצה אותך. אני אוהב אותך. תרדי לי. צביטות. ואז מתנצל. אני אוהב אותך כל כך. את טובה מדי בשבילי. תברחי. ואני, צעירה, טיפשה, מנסה לשנות את העולם, לעזור לו, להיות שם בשבילו. באמת מטומטמת. מאוהבת. נפרדים-חוזרים-נפרדים-חוזרים-נפרדים. בכל פעם מבטיח לי שאם ניפרד כבר ימצאו את הגופה שלי מושלכת לצד הדרך. אם ניפרד הוא יתאבד. לקראת הסוף הוא פשוט נשכב עלי ואונס אותי. אני בוכה לא לא. אבל זה חבר שלי, מי יאמין? ושוב נפרדים. בסוף תופסת אומץ ונפרדת ממנו. לתמיד. כבר שנים אני מסתכלת מאחורי כל פינה לראות שהוא לא אורב לי לממש את האיום. הלואי שימות לו סתם כך. הלואי.

ואם כבר התחלנו, אולי נדבר על הפחד. זה שלא עוזב, גוש בגרון שמלווה אותי כבר שנים. על מה שעשה לי כבר התגברתי. הגוף שכח מזמן. אבל הפראנויות נשארו. שלא יבוא לי בסיבוב.
ומה עם זה שעבדתי איתו והיה מספר לי על חיי המין שלו עם אשתו? מבוגר ממני ב-20 שנה ויותר.ואני משותקת בכל פעם ושותקת.
והזקן החולני שניסה להתחיל איתי ולגעת בי?
ובטוחה שהיו עוד מקרים שכבר שכחתי מזמן. אולי הדחקתי. יש לי מקום בראש רק למעט התעללות. השאר נשארת מחוץ לדלת.
בכל פעם מחדש אני קופאת. ככה הגוף שלי מגיב. מתנתקת. לא מגיבה. אוכלת את הלב אחר כך. למה לא צעקתי חזק יותר? למה השיתוק? שנים דמיינתי לו מיתות משונות. הלואי שמשהו יתגשם.

אה, וההורים שלי. עסוקים בעצמם. הבת עם החבר שלה. בכל יום חוזרת לבד הביתה בוכה. לפני הדלת מיבשת את הדמעות והם אטומים כמו קיר. מה נשמע? הכל בסדר. כמובן שהכל בסדר, רק חסר לי שהם ישאלו שאלות. ידרשו הסברים ויעיקו עלי. ירחמו עלי. לא זקוקה לרחמים, צריכה הורים שבאמת אכפת להם. לא כאלה שאכפת להם על הניר, ששואלים את כל השאלות הנכונות, אבל רק כי ככה כתוב להם שצריך לעשות. אי, כמה שזה כואב שוב פתאום.

תודה על העידוד, זה חשוב לי. נעים לדעת שיש מישהו בצד השני שקורא.
חשבתי שזה כבר מאחורי כמה שנים. בסך הכל החיים כרגיל.
אבל הדף הזה פתאום הציף. והציף. יושבת כאן ולא מצליחה ללכת לישון. מין שטפון, אבל הפנים חתומות.
שוב תודה. אני מעריכה את זה. כוחו של חיבוק.

תודה לכל מי שקורא.
אני יודעת שקשה לקרוא והסיפור נורא. לפעמים קשה אפילו לי להאמין שזו אני שעברתי את כל זה.
אבל צריך לזכור שגם התהומות העמוקים ביותר יכולים לשמש מנוף לצמיחה.
עברו כבר שנים רבות מאז האירועים עליהם סיפרתי. מאז בגרתי והתפתחתי ולמדתי על עצמי. היום אני אשה חזקה ובטוחה בעצמה.
למרות שישנן צלקות איומות והשפעות מתמשכות מאז ועד יומי האחרון, אני בוחרת שלא להביט לאחור ולהשאיר את העבר במקומו הראוי. אני מסתכלת רק קדימה.
האיש הנורא ההוא ניסה לרצוח אותי בגוף ובנפש. והניצחון המזהיר שלי הוא בעצם הדרך בה אני חיה את חיי. נשואה באושר לאיש מדהים, אמא לילדים, מחייכת, מלאת חיים. חיה את חיי לאור השמש. לא מתחבאת, לא מסתתרת. ניצחתי

מילה לגימל
אני מבינה את התגובה שלך. ובמידה מסויימת אפילו שמחה בה.
כשקרה האירוע אחד מחברי בבסיס הגיב בדרך דומה ואני הייתי זו שעצרתי בעדו. לא רציתי שהוא יקל על יסורי המצפון של האנס בכך שיכה אותו. חששתי שהאנס עלול להרגיש שבכך הוא "שילם את חובו".
אני רוצה שישא איתו כל חייו את המשא האפל הזה. שידע שלעולם לא יסַלַח על זה.
אני מאמינה שאלוהים ישלם לו על חטאיו. אני משוכנעת שבליבו פנימה יש חור שחור ומפחיד שהוא נושא איתו לכל מקום ושימנע ממנו להיות מאושר באמת אפילו יום אחד בחייו.
זכור. הניצחון האמיתי שלנו הקורבנות והעונש הנורא ביותר לאנסים הוא בעצם החיים עצמם. היכולת שלנו להתאושש ולחיות חיים מאושרים.

אני קוראת את הדף הזה מהיום בו נפתח, את כל הסיפורים הקשים והאיומים, את כל החיים שנפגעו, את כל הנשים שחוללו.
פשוט לא ידעתי מה לכתוב, איך להגיב לכל הכאב הגדול שפרוש כאן, האימה, הפחד, השיתוק.
יש לי חברת ילדות שעברה גם אונס כשהיתה צעירה, מזכיר מאוד את שני הסיפורים הראשונים.
היא ספרה לי על כך רק שנים ארוכות אחרי, כשהחליטה לעבור טיפול פסיכולוגי לשיקום, כשלא יכלה יותר לשאת את החרדות,כשלא יכלה יותר לראות את אותו אנס בשבילי הישוב שוב ושוב ושוב, חי את חייו כרגיל, איש משפחה, כאילו כלום לא קרה.
היום היא בסדר, אשה מאושרת, נשואה ,קריירה, ילדים. אבל שנים של הדחקה, סבל, קושי בקיום יחסי מין, ואני לא ידעתי למה...
גדול לכולכן, שמספרות כאן את סיפורכן הנורא, שמחליטות לא לשתוק יותר ולשקם את חייכן.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3096337,00.html
חדווה אייל כותבת ב ynet : נשים בלי צבא ומדינה
מתוך המאמר:
נשים בישראל חיות תחת איום מתמיד. מרחב החיים שלנו מצטמצם כל הזמן, מרחב התנועה שלנו מוגבל לשעות היום ומלווה בפחדים גדולים בלילות. קיומנו מלווה בחשש תמידי שאולי הרוצח, האנס אורב לכל אחת מאתנו, ואנו חיות בתוך "רולטה רוסית" מתמשכת. התנהלות חייה של אשה בישראל אינה דומה כלל לחיי גבר. אנו נתונות לאיום תמידי של אלימות, ואין זה משנה כלל כיצד אנו נראות, לבושות או מתהלכות. אלימות כלפי נשים עיוורת לגיל ולמראה. כשאנו יוצאות לרחוב אנו לוקחות נשימה עמוקה כיוצאות לקרב. לרבות מאתנו האויב מצוי בתוך הבית - האויב הוא קרוב משפחה.

הדף הזה (שלא הספקתי לקרוא את כולו) העלה בי זכרונות לגבי מה שחוויתי בתקופות שונות של חיי
חלק מהדברים לא סיפרתי לאיש, חלק סיפרתי לאנשים מועטים
במהלך השנים כנראה שעברתי תהליך של עיבוד החוויות

הפעם הראשונה היא בגיל 3 בערך.
הזמן הוא חג כזה או אחר, המשפחה שלי וחלק גדול מהמשפחה המורחבת נמצאת אצל סבתא בבית
הרבה בני דודים. ביניהם גם בן דוד שגדול ממני בשנה-שנתיים.
אני משחקת באחד החדרים (מדובר בדירה קטנה יחסית), הבן דוד מצטרף אליי בשלב זה או אחר.
אני לא זוכרת את ההתרחשות המדוייקת אבל הוא נועל את הדלת, משכיב אותי על המיטה שבחדר ונשכב מעליי ועושה קולות ותנועות של יחסי מין.
אחרי זמן מה (דקה ? 5 דקות ? 10 דקות ? 20 דקות ?) מישהו מנסה להכנס ושואל מהצד השני של הדלת מה אנחנו עושים בחדר.
הבן דוד יורד ממני ופותח את הדלת.
אני לא זוכרת אם אמרתי משהו או שההורים גילו. נראה לי שאף אחד חוץ ממני וממנו ידע על העניין.
במבט לאחור אני משערת שהוא צפה שהורים שלו מקיימים יחסי מין וניסה לעשות כמוהם.

בגיל 10 חזרתי ערב חורפי אחד מהמתנ"ס השכונתי מחוג.
היה כבר מאוד חשוך, באחד מהשבילים הבייתה תפס אותי איש אחד וביקש ממני לבוא איתו למקום אחר.
אני התנגדתי, וניסיתי לברוח ואיימתי לצעוק.
אני זוכרת שהוא אומר לי "אז תצעקי" או משהו דומה.
בסוף הצלחתי להמלט וברחתי בריצה לדרך אחרת. אני זוכרת פחד איום וכל הזמן הסתכלתי לאחור.
הוא כנראה עקב אחרי והשיג אותי. אני לא זוכרת מה קרה אז אבל אני בסופו של דבר הגעתי הבייתה.
אני זוכרת שבשתי הפעמים הוא ניסה לשלוח ידיים ולגעת בחזה שלי ובין הרגליים.
אני לא זוכרת האם הוא הצליח.
אחרי כמה ימים סיפרתי לאמא שלי.
היא סיפרה לשאר המשפחה כדי להזהיר. אני זוכרת שהתביישתי נורא במה שקרה.

באותה שנה קרה משהו דומה בשעות הצהריים ליד הבית כשהוצאתי את הכלב לטיול.
אני זוכרת שהייתי בטוחה שמדובר באותו אדם.
על התקרית הזו כבר לא סיפרתי לאף אחד.

שנה אחרי סיפרתי על מה שקרה למישהי שחשבתי שהיא חברה שלי.
גיליתי מאוחר יותר שהיא סיפרה להרבה אנשים אחרים.

במשך שנים לאחר מכן, כל תקופה העשרה שלי (חטיבת ביניים ותיכון) האירועים האלה ליוו אותי כסוד נורא שאסור לספר לאיש ושמביישים אותי.
ובנוסף להתמודדות עם הזכרונות האלה, התמודדי גם עם תחושות חוסר אמון רציניות כלפי האנשים שמסביבי.
אני לא זוכרת שהיו לי חברים אמיתיים קרובים בתקופה הזו.

שנים אחרי, כשעסקתי בהתמודדות ועיבוד החוויות, הבנתי שאף אחד לא דיבר איתי על מה שקרה.
אף אחד לא אמר לי אף פעם שזו לא אשמתי, שאין לי מה להתבייש, שאני לא צריכה להסתתר ולהסתיר.
אולי לפני 20 ומשהו שנה היו פחות מודעים להשפעות של החוויות האלה.
אולי ההורים שלי פשוט לא הבינו ולא קלטו ולא קישרו.

נשברתי איפה שהוא באמצע הדף הזה והפסקתי לקרוא. קמתי מהמחשב עם גוש ענק באמצע הבטן ותחושה שאני לא יכולה לנשום.
למה? לא נאנסתי אף פעם (בגילגול הזה בכל אופן) וכל פעם שאני שומעת, קוראת או משהו אחר על אונס אני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם זה. האם יש עוד אנשים כמוני שבורחים מכל כתבה בעיתון על אונס, שמכבים את הרדיו כדי לא לשמוע חדשות כי בד"כ יש שם דיווח על אונס לפחות פעם ביום. ושלא מסוגלים לקרוא את הדף הזה עד הסוף?

אני באופן כללי בורחת מחדשות על אלימות, מחלות, מלחמות, פוליטיקה, שחיתויות.
אם כבר להרעיל את עצמי מידי פעם אז עדיף מקדונלד וסיגריה טובה.

< דוגלת בזה שהגוף מנקה את עצמו יותר בקלות מהנפש >

מעניין אותי לשמוע את בשמת א על הנושא של אונס נשים בתרבויות שונות, ובזמנים שונים
אין לי מספיק ידע.

קראתי את הדף, היה קשה וכואב, לבי איתכן, לא עברתי חוויות כל כך קשות, אבל חוויתי אי אלו הטרדות וארועים מפחידים.
תהיי ברוכה אשה כואבת על שפתחת דף זה ונתת לעוד נשים שחוו מעשה כל כך אלים ופוגע להוציא החוצה סיפורים נוספים, כמה מצער שהם כל כך רבים.
תמשיכו בתהליך הריפוי וההחלמה שלכן, של כולנו.

קראתי. הזדעזעתי. אני אותה אלמונית מהדף התמודדות בספיחי התעללות מינית. חוויתי בחיי עוד כל מיני מעשים מגונים פרט למה שמתואר בדף ההוא ולפני כ-6 שנים התמודדתי יפה עם הטרדה מינית במקום העבודה- התלוננתי והעובד פוטר. מאחלת לכולן להצליח להחלים. אני חושבת שהצלחתי אבל יש כאן סיפורים מצמררים שאין לי מושג מאיפה מקבלים כוחות להחלים מהם. החולשה היחידה שנשארה לי היא כשילדי צריכים להתמודד עם אלימות של ילדים אחרים, במיוחד אצל ילדים גדולים אז אני מרגישה כאילו ילדי עברו "כמעט אונס" הרי באיזו זכות מישהו, ילד או נער אחר יגע באחד מילדי ללא הסכמתו? אני יודעת שהגישה הזו שלי מוגזמת ונובעת מצלקות העבר ולכן אני "מסננת" ולא מעבירה לילדי הרגשה זו.

מעניין אותי לשמוע את בשמת א על הנושא של אונס נשים בתרבויות שונות, ובזמנים שונים
זו כבר בעיה.לך תגדיר מהו אונס
האם להציע את אשתך לאורח זה אונס? זה מקובל בתרבויות מסויימות.

האם להשיא בת 12 למישהו שיכול להיות סבא שלה זה אונס?

מונו, נראה לי שאם הוא שוכב איתה בגיל 12 אז כן. אין ילדה בת 12 שמקיימת יחסי מין מרצונה החופשי.

מונו, הדוגמאות שלך מתייחסות לתרבויות בהן נשים/ילדות הן רכוש ולא בני אדם אוטונומיים.
בעיניי עצם קיומה של נורמה תרבותית לפיה לקבוצה מסויימת של בני אנוש אין מעמד של ריבונות על עצמם - אינה יכולה להוות לגיטימציה לאונס.
האם להעסיק עבד שחור בעבודת פרך זה כפיה? כי בתרבויות שונות זה היה מקובל... אז זה פחות כפיה אם זה נורמטיבי?
בעיניי, כל מגע, התייחסות מילולית או פיזית שאינה בהסכמת האדם עצמו היא תקיפה. ואם היא כוללת מאפיינים מיניים - היא תקיפה מינית. ילדה בת 12 שנישאת כנגד רצונה, או אישה המוצעת לאורח ואין לה את האפשרות להעלות על דעתה לסרב - נאנסות.
(אולי אני גם אעז לפתוח את הפה על כך שגם בתרבות שלנו האונס הוא נורמטיבי, מובנה תרבותית וזוכה לעידוד. אבל ביום אחר. ואולי לא בדף הזה).

אני מסכימה איתך שבחברה שלנו האונס הוא נורמטיבי.
הוא מעודד ומחוזק ע"י אמצעי התיקשורת והחברה כולה. החל ממילים שנמצאות בשימוש כללי כמו "כוסית" או "כלבה" "זנזונת" ועוד הרבה כאלה. ועד פירסומות או סרטים. הרי קשה היום למצוא סרט או תוכנית טלויזיה בה לא נראה סקס או מיניות בוטה.
הסקס הויזואלי והורבלי הפך להיות האופיום של ההמונים. אי אפשר היום למכור מוצר לציבור ללא סקס.
כשלוקחים דבר שאמור להיות אינטימי וריגשי והופכים אותו לפּלָקַט מחוסר רגש הרי שהמסר ברור. אם לוקחים בחשבון שאצל גברים סקס הוא עינין הרבה יותר טכני מאשר אצל נשים (באופן יחסי) ושחשק המיני שלהם רב יותר מאשר אצל נשים, לא פלא הוא שרבים כל כך מאמצים בשמחה את המסר הפשוט והזמין שמציעה החברה.
הדימוי הרווח של אישה הנאבקת במאהב שכופה את עצמו עליה ולבסוף מתרצה לו כי אינה מסוגלת לגבור על היצר, הוא דימוי שחוזר שוב ושוב בסרטי קולנוע ובטלויזיה. מי לא מכיר את המראה של גבר החופן אישה, אוחז אותה בעורפה או בשערותיה, מרכין את ראשה לאחור (כי הוא כמובן גדול ומסוקס) ומצמיד את פיו הפעור אל פיה? ההמשך ברור, היא נאבקת ומטלטלת את ראשה היפה מס' שניות ולאחר מכאן מתרצה ונמסה כולה אל בין זרועותיו. מאבדת שליטה אל מול הנוכחות הגברית ומינית שלו. הסוף מובן. היא שלו. מצפה ומחכה לו שיוביל אותה אל מחוזות העונג והשיכרון.
מישהו מזהה את המציאות הסצינה הזו? אני לא.
אישית אם מישהו היה מושך לי בשיער ומנשק אותי בכוח הוא היה חוטף ברך בביצים.
התיאור שכתבתי הוא אונס. כולנו רואים אונס על בסיס קבוע ואף מאדירים אותו לדרגת אידאל של תשוקה.
מה זה אומר עלינו כחברה?

אישה נאנסת משרתת מטרה חברתית.
לחברה, יש אינטרס לשלוט בחבריה. אונס הוא כלי מצויין לשלוט בנשים. אשה שנאנסת, ולו רק פעם אחת, לעולם לא תחזור להאמין בכוחה. האונס הוא הדרך החברתית להעביר לה את המסר "את מוגבלת בכוחך", ממש כמו להכות ילד. אשה אנוסה תוקיר תודה לגבר שינהג כלפיה בעדינות, שיכבד את מחשבותיה ורצונותיה (עד גבול מסויים כמובן). אשה אנוסה תקיים יחסי מין עם בן זוגה גם אם היא לא מעונינת כל כך, רק כדי שלא להביא אותו אל גבול "יכולת ההתאפקות" שלו. שיטת המקל והגזר מופעלת עלינו, הנשים, בכל עוצמתה.

אינני רואה מוצא מנקודה זו. כוחות חברתיים עצומים מופעלים כאן. האפשרות היחידה שלנו היא לעביר את המסר לבָּנֵנו ש לא זה לא ! וכשאשה אומרת "לא" האפשרות היחידה העומדת בפני הגבר היא להניח את ידיו לצידי גופו ולהתרחק צעד אחד אחורה. זה מסר שאנחנו חייבים לאמר בקול, בבהירות, בתוקף. זה מסר שחייב לעבור מאב לבנו. זה מסר שיכול לחלחל לאט לאט לאורך הדורות וליצור שינוי משמעותי. השיוויון האמיתי בין גברים לנשים יגיע ביום בו נשים כקבוצה לא יפחדו מהגברים כקבוצה. היום הזה רחוק מאד, מאד והלואי שהיום הזה יגיע.

וזה הזמן להזכיר את הספר "מעגל האבנים"

וגם אלימות נגד נשים בראי התקשורת