זהו דף שמבקשת בו תמיכה, עצות, הערות והארות.
הנושא מאוד מאוד רגיש, טעון, עצוב ומשפיע על חיי, במובן הריגשי והפיזי.
אני מבקשת לפרוק וגם להיעזר בכן. ניסיתי לפתוח דף כזה כבר מס' פעמים והקושי לחלוק דברים כ"כ קשים ולהעלות אותם על הכתב היה גדול עלי. אני חושבת שגם הבושה. יש משהו שגורם לי להתבייש בלכתוב את מה שיש לי לכתוב על ההורים. זו נקודה מעניינת - רושמת לפני להתייחס אליה בהמשך.
מקוה שממש עוד רגע, כשאשלח את מה שכתבתי (בעיניים מוצפות דמעות) ארגיש בטוב עם זה.

מגיל צעיר היחסים עם ההורים זכורים לי כלא פשוטים.
בגיל מאוד צעיר זה התבטא בסוג של פחד וחוסר אמון בתמיכתם. אני מניחה שהיו אלו יחסים אופייניים לדור ההוא של ההורים שלי - כשהורה הוא מרות והקשר לא מבוסס על דיאלוג אלא על הרבה לאווים ובשם ה"כי אני אמא שלך ואני מחליטה וככה אני אומרת" או בוורסיה האימהית אצלנו "מי את פישרית קטנה שכמוך שתגידי לי לא/שאת לא רוצה/"
וכו' (יש כאן עוד מישהי ששמעה את הביטוי "פישרית" - עם דגש ב - פ' ובעצם מה הפירוש המדויק? פלא שלא בדקתי עד היום. זו מילה שלעולם תיזכר שאחת המאפיינות והמעצבות את תחושותי כלפי אימי)

תמיד אני מרגישה צורך להתנצל. בתקופות בהן אני משתפת, ואני מהמדברות והמשתפות, לאחר הוצאת קיטור אני מבהירה "לא היינו בית יוצא דופן. לא הייתי מוזנחת ולא הרביצו לי"
מחקתי עכשיו כמה מילים תוך כדי כתיבה. כתבתי שהייתי ילדה מטופלת ואז שאלתי את עצמי מה זה להיות מטופלת ופשוט מחקתי ושיניתי ללא הייתי מוזנחת.
אולי אוותר כאן באתר על הצורך להתנצל, על רגשות האשם. פשוט אספר.
אתן מקום לתחושות ולשאלות מסוג של איפה יכולתי אני להתנהג באופן אחר שהיה מייצר תגובות אחרות ואולי משנה את הדינמיקה האינסופית הזו ביני לבין ההורים. אודה להארות מצידכן. מבטיחה לעצמי להיות כנה ואמיצה גם אם אשמע דברים שלא ציפיתי להם ושיהיה לי קשה להתמודד עימם.
יאללה עבודה.

תחושות בסיסיות מהילדות : קושי להסתדר בחברת הילדים. למצוא את מקומי ולצור קשרים חברתיים.
תמיד הייתי אאוטסיידרית. בגיל צעיר זה היה כואב, קשה, מסובך, מפחיד, לבד.
לבד כי ההורים היו מי שהייתי צריכה לספק את רצונותיהם וציפיותיהם. אז הם לא היו כתובת לשתף. לא יודעת אם ידעתי לשתף. לא זוכרת אם ידעתי לומר שאני מתקשה חברתית ולא מסתדרת ב"חברה".
בגיל שלושה חודשים נשלחתי למטפלת שהייתי אצלה עד גיל שנתיים ואח"כ בגן וההמשך הרגיל של מוסדות החינוך למיניהם. ילדה מוצלחת... תלמידה טובה, ילדה מחונכת ומנומסת וללא בעיות משמעת.
אני כותבת את הכל כמו שהיה באמת בעיניים ה"רגילות" של העולם ה"רגיל" וכמובן מאוד צינית היום כלפי כל זה.
שום דבר לא היה טוב. היה קשה מאוד. היה לי קשה. ציירתי את דף השער הכי יפה בכיתה. המורה הראתה לכולם. ההורים היו גאים. אני הייתי אומללה.
בשלב די מוקדם התחילה לבוא לידי ביטוי אומללות זו. לא הסתדרתי עם הילדים. לא זוכרת פרטים (נקודה שתופיע שוב ושוב - לא זוכרת. המון לא זוכרת. המון חורים שחורים מודחקים)
בא' וב' התחליתי - נדמה לי כאבי ראש ומשהו שקשור לאי מתן שתן. המצאות והעמדות פנים - או במילה פשוטה - שקרים. הכל בשביל להתחמק מהמסגרת? בשביל להשיג תשומת לב? גם וגם?
בדיקות ובדיקות. הכל בסדר. בהמשך - ג' או ד'- אני נמצאת בקשיים חברתיים כאלו (ובעיקר אחד ה"מופרעים" הכבדים מציק לי ללא הרף) שמתקבלת החלטה להעביר אותי כיתה. אני תלמידה מצטיינת. שולחים את אימי ואותי לפסיכולוגית למבחן איי קיו. אני נמצאת מחוננת (140?) ואני מוקפצת כיתה. ברור שזה גדול עלי. במיוחד עם ליקויי הלמידה שמעולם לא אובחנו אצלי אבל היום אני יודעת בבירור שקיימים וידעתי להסתדר איתם ו"לעבוד" על המערכת. המון המון שיעורים פרטיים ללמוד חומר של שנה בכל המקצועות ולגשר על הפער. זה מה שנעשה כדי לעזור לי חברתית
תוך מס' חודשים ברור שזה לא זה. אני חוזרת לכיתה אחת מתחת, אבל למקבילה.
בחיי שלא זוכרת הרבה יותר מאשר את הפרטים הטכניים של "עליתי כיתה ירדתי כיתה" כי בטח לזכור את כל מה שהיה שם זה היה מתכון בטוח להתמוטטות. אף אחד, מעולם, לא חשב על לתת לי עזרה מסוג אחר מלבד "להקפיץ כיתה". לא המוסד. לא ההורים.
מבחינתי הם היו אחד. עיניהם היו נשואות אל המורים שלי, המחנכות והמבחנים והתעודות.
זה היה השיא. יום קבלת התעודות. ציפיה חד משמעית שהכל יהיה טוב מאוד. כשפעם אחת קבלתי בהבעה בכתב "כמעט טוב" (מישהו שם כן הבחין בליקויים שלי, מסתבר) תיקנתי עם טיפקס והוספתי לטוב מאוד. כ"כ פחדתי מתגובת ההורים.
הייתי הילדה שמוגבלת מכולם בהגעה ל"ערבי כיתה" ושעת החזרה הביתה. היתה נוקשות בלתי מתפשרת.
עם אחותי הצעירה, הם אמרו בדיעבד שלמדו והיו יותר גמישים איתה.
אני מניחה שלא רק בגלל זה חיי החברה שלי היו אומללים ושלה פרחו. קיימת מורכבות של אישיות ורגישות וקווי אופי , חלקם מולדים וחלקם נרכשים, שאין להתעלם מהם. השאלה היא מה עושים עם הללו .
חשתי בדידות וניכור גדול מאוד. עד היום זו תחושה מאוד בסיסית בקיום שלי בעולם.
אף אחד לא ינחש זאת. יש מי שירגיש כך ויסגר, ייאלם, ייעצר, ישתתק. אני חייתי תמיד עם הרבה תשוקה לחוות ובעיקר להישמע ולהשמיע. רגע, אולי זה לא מנוגד, זה בגלל שהצרו את צעדי ואני חייתי בהתנגדות מתמדת. כי לא התייאשתי מלחפש את הדרך. לא וויתרתי. אבל אני זוכרת הרבה הרבה מאבקים.
זה התחיל בבית עם ההורים והמשיך בחיים כדפוס. כשנאבקתי בהמשך החיים, לא תמיד זה היה במישהו או במשהו הנכון . זה כבר היה אינסטינקט.

קוראת, מזדהה.

יש הרבה סוגים של הזנחה. חלקם קורים בלי שמץ של כוונת זדון.

טוב, אתחיל לכתוב את הדברים שממש קשה לכתוב. זו חשיפה של הורי והזוגיות שלהם ורע מכל מבחינתי - השימוש בי בתוך כל זה.
הרבה כעס. הרבה צעקות. בכי של אמא ושתיקות רועמות של אבא.
הם רבים הרבה, זה עיניין יומיומי שגרתי, על כל דבר פעוט, ויש דפוס : הם צועקים מאוד מאוד חזק זה על זה, אבא מהר מאוד נכנס לחדר השינה וטורק את הדלת ברעש מחריד. מסתגר שם ולא מוכן להמשיך כל תקשורת. עם אף אחד (אמא ואני, בהמשך תיוולד אחותי בהפרש של שש שנים)
אני מניחה שאת אבי פגשתי בעיקר בערבים, עבד בעבודה פיזית קשה במיפעל ייצור. היה מגיע עייף ועצבני וכאמור התקשורת ביניהם היתה על הפנים. פחדתי מהמריבות הללו. איך אפשר שלא? צעקות מחרישות אזניים,אמא ואבא לא מדברים, אח"כ ברוגז ואבא לא נענה לבכי של אמא, שיכול היה להימשך שעות, ולתוך הלילה. ובבוקר לא אחת התעוררתי לתוך צעקות. או לשקט הרועם.
היו גם דברים אחרים - אבא רך ואוהב שמחמם את החדר שלי לפני שמעיר אותי ומכין לי שוקו חם. אבא שבכל שבת מכין ארוחת בוקר מלכותית לכולנו - שקשוקה וצ'יפס. דברים פיזיים מסוג אלו וגםמחוות פיזיות - אני חושבת שתמיד היו בבית שלנו מחוות של מגע פיזי. הרבה חיבוקים ונישוקים וליטופים. מגיל צעיר דחיתי אותם. לא כמחאה של גיל התבגרות, אלא כמחאה על הדברים האחרים. הרבה דברים שלא הסתדרו לי עם הלהתחבק ולהתנשק. רציתי קשב וקשר אחרים לפני אלו. אמא שלי ממש כעסה ואני זוכרת מגיל החטיבה בערך שהודיעה ש"אני אמא שלך ואת תנשקי אותי גם אם את לא רוצה". סרתי למרותה. אבל מעולם (ואני מתקרבת לגיל 39) לא שבתי לאהוב ולרצות במגע הפיזי איתה. הוא עוד סממן מבחינתי לכפיה ולחוסר ההקשבה שלה.

תודה שאתן כאן. זה מאוד מחזק.
איך קוראים לדף שרצוני שתישמר בו הפרטיות? יש משהו כזה?

מקשיבה

גם אני מקשיבה.

במשך כל שנות חיי הבוגרים לא הייתי קרובה להורי. בשנים שהייתי תלויה בהם פיזית וכלכלית כלומר עד גיל 18 הקרבה אליהם היתה במגורים המשותפים. ובכל אותן שנים בהן הייתי תלויה בהם רגשית (עד היום ) הטלטלה נפשי ונפצעה ונסדקה וצולקה.
נכון שאני כבר לא ילדה קטנה ודי ומספיק עם הלהתעסק בהללו שהיו מזמן ושנכון שעיצבו חלקים משמעותיים בי אבל כבר הגיע הזמן לקחת אחריות על חיי והכל נכון. לא מצליחה לצאת מהלופ איתם.
נכון שיש לי אחריות בעיצוב של צערכת יחסים אחרת או לפחות מעט שונה יותר ולקיים מערך משפחתי רחב יותר כשהם כבר לא רק הורים שלי אלא גם סבא וסבתא לילדי. אני לא מצליחה. ניסיתי באמת שניסיתי. אני לא מצליחה. אני מרגישה שהתקיעות בלתי ניתנת לשינוי ושהמשך הקשר איתם דורש ממני הקרבה מהסוג של לפני המון שנים - לקבל את אותו חוסר הקשבה, חוסר מקום לי ולמי שאני, חוסר הערכה כלפי וכלפי בחירותי וחוסר מוכנות לנהל כל דיאלוג עימי על יחסינו ועל היחסים עם משפחתי המורחבת.

זה לא ייאמן כמה זה קשה. לכל הרוחות, אני אישה מבוגרת, בת זוג ואמא. למה זה מטלטל אותי באופן כ"כ הרסני? למה זה משליך על מצב רוחי בכל יום ויום וגורם לי לבכות כעת ובמשך הרבה ימים ולא לישון טוב בלילות?
למה אני ממשיכה לבקש לי את אותם אבא ואמא שלעולם לא יהיו לי ולבקש להיות בת שלהם כפי שהייתי חושבת שהם היו צריכים לאפשר לי?

למה אני ממשיכה לבקש לי את אותם אבא ואמא שלעולם לא יהיו

כמה שאני מזדהה, ועכשיו אחרי עבודה עצמית של כמה שנים אני לאט לאט מתחילה לצאת מהמקום הזה, במקביל השתדלתי להיות האמא שכל כך רציתי שתהיה לי, לילדים שלי.

בשלב מסוים אני חושבת שדי קבלתי. את זה שככה זה. לא בהשלמה ואהבה וקבלה וחמלה אמיתיים. לא. לשם לא הגעתי. אני מודה.
בעצב ובכעס ובתחושת "עשו לי ולקחו לי ופגעו בי" אבל במוכנות לחיות עם זה ואת התחושות הללו במשך כל שארית חיי מבלי לדבר איתם על זה ואת זה.
היו שנים בהן רציתי נורא לדבר איתם. לפתוח ולומר את הכאב שלי. כשניסיתי הם הגיבו בהתנפלות "מה את רוצה מאיתנו? רק טענות יש לך אלינו ! את בלתי נסבלת ולא נורמאלית ואנחנו לא מעונינים לשמוע. הניחי לנו בשקט"
זה היה בגילאים של אחרי השירות הצבאי בערך 22-25 קצת מעורפל לי. אבל תמונה אחת אני לא אשכח לעולם : אבי מבקר אצלי ואומר לי משהו מסוג הדברים שעליהם גדלתי - ביקורת ביקורת ביקורת. על בחירותי, על מעשי, על המראה שלי. הפעם זו ביקורת על כך שאני בוחרת ללמוד במסלול שמעניק תעודת הוראה "מה את חושבת שיצא לך מזה? מה תעשי בחיים? לא תגיעי לשום דבר ולא תצליחי להתפרנס " בקיצור כל פחדיו שלו יצאו עלי.
מילא, אם היתה שיחה בה היה מעלה תהיות והשגות והצעות, מילא אם היה עוזר לי במימון שנות לימודי הרבות ,מילא אם היה מדבר בטון סביר ולא באותו הטון שרועם ומבטל ובכלל לא מכוון לשיחה. רק לזרוק את המילים הרומסות והפסימיות המוכרות וזהו. לא יכולתי לקבל את זה והתחלתי לומר לו כמה הוא פוגע ומחליש ולהעלות דברים דומים מהילדות תוך כדי אמירות קשות ונוקבות של כמה הם פגעו בי ודיכאו אותי והפחידו.
ואז קרה הבלתי ייאמן והמפחיד מאוד מאוד. אבא שלי התחיל לבכות ולבכות ולבכות ולבכות ואני כמעט מתתי. ראיתי אותו משתנק. כל גופו רעד . אני חשבתי שהוא עוד רגע מתמוטט.
"אני אוהבת אותך אבא. הכל בסדר". חזרתי שוב ושוב.
הוא נרגע אט אט ובמשך שנים רבות לא העזתי לשוב ולהעלות בפניו כל טענה.
גם לפני ארוע זה הטענות תמיד הועלו מול ואל אימי גם בשל כך שהחיכוכים הישירים היו עימה. אבל לא רק.
הקשר עם אבי הסתכם בדברים מאוד בסיסיים ולא כללו כמעט דיבורים. אני לא זוכרת שיחה איתו במשך כל ימי חיי עד לשנתיים-שלוש האחרונות בהן היו שיחות נוקבות בניסיון לפצל את יחסו אלי מהאינטראקציה שלי עם אימי. ללא הצלחה.
בטח מאוד קשה כבר לעקוב ולהבין.

אחת, תודה על ההקשבה.
במקביל השתדלתי להיות האמא שכל כך רציתי שתהיה לי, לילדים שלי.
אני משתדלת. לא מאוד מצליח לי. לא כפי שהייתי רוצה. אולי זה טוב יותר ממה שנדמה לי. בורכתי בבן זוג ואבא יוצא דופן לילדנו. זה מכפר קצת על המקום בו אני בפירוש מרגישה את ההשפעות מבית הורי.

מגיל מאוד צעיר קבלתי מאימי מסר חד משמעי שאל אבא לא פונים בדברים שעשויים להרגיז אותו ולא מסתכנים בכך שהוא יתעצבן.
כיתה ג'. אני פוסעת בשביל האספלט לכיוון הביניין בו שוכנת הכיתה שלי, לפתע ניגש אלי תלמיד מהכיתה ולפני שאני מבינה שמשהו הולך לקרות אני חוטפת ממנו. באלגנטיות וברוע - הוא נעץ נעץ בסוליית הנעל שלו, שיפשף אותו מהר וחזק על המדרכה והרים את הרגל והצמיד אותו לברך שלי. זה גרם לכוויה מהנעץ הלוהט שעד היום מתנוססת על ברכי.
הזיכרון הכי חזק שיש לי מהארוע ההוא הוא האמירה של אימי שאסור לי לספר לאבא שלי כי הוא יתרגז כ"כ שאין לדעת מה יעשה, כולל לבוא לבית הספר ולהרביץ לאותו הילד ואז הוא יהיה בכלא (אבא שלי.. לא הילד)

תחושות ולשאלות מסוג של איפה יכולתי אני להתנהג באופן אחר שהיה מייצר תגובות אחרות ואולי משנה את הדינמיקה האינסופית הזו ביני לבין ההורים

נראה לי שאת חיבת לוותר על הגישה הזאת. לא הכל תלוי בנו. האחריות על היחסים שלכם היתה בידי הוריך. לא את היית צריכה לדאוג שהיחסים יהיו טובים וראויים, שיהיו קשובים לך, רגישים לצרכים שלך. זאת היתה לגמרי אחריות שלהם והם פיספסו אותה. זאת היתה אחריות שלהם גם אם היית תלמידה לא טובה וילדה לא ממושמעת. כך שאל תחפשי מה יכולת לעשות אחרת.
תחפשי מה היום את יכולה לעשות כדי להרגיש שלמה עם עצמך.
גם אם המחיר הוא ניתוק הקשר, ולו באופן זמני.
תמיד יש את הדילמה הזאת של מה אני מראה לילדים שלי. האם עדיף להם לראות את החרא יחסים שיש לי עם אמא שלי (משהו בלתי נסבל ברמות לא נתפסות) או שעדיף לנתק איתה את הקשר.
מזלי שהיא חיה בחו"ל וכל זה מתנקז לפעם בשנה.
וטיפול. ממליצה בחום רב ללכת לטיפול. עם עדיפות לפסיכולוגי. נורא עוזר לדבר את הדברים האלה ולראות שוואלה אפשר להגיד אותם ואפשר להבין אותם והאדמה לא פוערת את פיה בתגובה.

אז מה היה לנו כאן?
מסר שהורי אינם יכולים להגן עלי.
מסר שאני צריכה להיזהר בדברי ולהסתיר פן אבי יפגע בגלל מעשי. העברת האחריות של ההורה אל הילד והיפוך תפקידים שכזה.
ביקורת של אימי, בפני הבת, על אביה ויכולותיו.
מסר שאין מה לעשות וככה זה . לא שמעתי מימי שהורי מקבלים עזרה/ייעוץ. שמעתי מאימי כל החיים ש"אבא שלך לא רוצה ללכת לטיפול ואין ספק שהחיים שלנו היו נראים אחרת אם הוא היה מסכים" (רשמו לפניכם. נקודה מרכזית בהמשך הדברים )

המסר שאבא שלי לא אחראי למעשיו ואין מה לעשות ושככה זה ועלינו לחיות עם זה עבר כחוט השני בכל חיי.
כלומר, אימי חיתה עימו כל החיים, עד היום זה כארבעים וחמש שנה, והתלוננה עליו בפני ללא הרף.
במקרה הנ"ל זה היה קשור למשהו שקשור אלי אבל לרוב זה היה פשוט בקשר ליחסים שלהם ויחסו אליה. מגיל מאוד צעיר היא התלוננה בפני ללא הרף עליו.
תמיד חיבבתי אותו יותר. היא היתה הנוקשה, המחליטה, "לובשת המכנסיים" שקובעת מה כן ומה לא בכל התחומים בבית.
עד שזה הגיע לשיטות שלו מולה, למקומות בהם היא לא יכלה לו - באותן התנגשויות שהתחילו בטענות עברו לצעקות והסתיימו בשתיקותיו. הארוכות ארוכות. הן נשברו לרגעים כשיצא וניכנס בחזרה לחדר השינה בטריקת הדלת.

מקשיבה, מזדהה מאוד. אני בנתק נוכחי בן למעלה מחצי שנה.
לא קשה לעקוב אחרי דברייך, דוקר מאוד מוכר

בטח מאוד קשה כבר לעקוב ולהבין.

ממש לא. ובעיקר לא קשה להזדהות.

הזיכרון הכי חזק שיש לי מהארוע ההוא הוא האמירה של אימי שאסור לי לספר לאבא שלי כי הוא יתרגז כ"כ שאין לדעת מה יעשה, כולל לבוא לבית הספר ולהרביץ לאותו הילד ואז הוא יהיה בכלא (אבא שלי.. לא הילד)

האם היום את מבינה שאמא שלך לא שמרה עליך? שהזניחו אותך? שהיו שם שיקולים זרים וטובתך לא עמדה על הפרק, לא בראש סדר העדיפויות?

כל הכבוד לך על הדרך שעשית. הם לא הצליחו להעלים אותך. באמת באמת באמת את מעוררת הערצה.

גם אם המחיר הוא ניתוק הקשר, ולו באופן זמני.
אשלי בשלי עכשיו נתת לבכי שלי ככה להפציע בגדול.. כי זו אחת הנקודות הכי מדהימות בסיפור שלי ולא שמעתי על הרבה אנשים שהמציאות שלהם דומה לזו. אני מקדימה את המאוחר כי התכוונתי לכתוב על זה בהמשך כשהתמונה תתבהר מעט, אבל העלית את זה ואני אתייחס לכך -
הורי משתמשים בשנים האחרונות בכלי החרם כלפי על בסיס קבוע. מאז שהם קלטו שזה מאוד קשה לי ומשפיע עלי הם הפכו את זה לדפוס התנהגות.
אם יש בינינו ויכוח, הם "מבקשים" ממני להניח לזה ולא להמשיך בו כי אין להם עינין לשמוע ממני את טענותי. אם אני ממשיכה לדבר על העינין ולבקש מהם שנפתח ולא נטאטא, הם טורקים את הטלפון. אני יכולה לשוב ולהתקשר והם יאיימו שיטרקו שוב אם אעז להעלות את העינין. כשאני טוענת שלא ניתן לקיים קשר באופן כזה הם אומרים "אנחנו לא מעונינים לשמוע אותך, יש לך בעיות נפשיות לכי לפתור אותן ותניחי לנו" וגם "אם את רוצה קשר איתנו את מוזמנת לקיים קשר קורקטי. אנחנו לא מעונינים לשמוע ממך שום דבר על מה שמציק לך ואת מוזמנת להיפגש איתנו ולהתנהג כאילו הכל בסדר או שלא. לא ניפגש. אבל אל תטרידי אותנו."
לא מעט פעמים הם ניתקו קשר. לפחות כלפי חוץ זה נראה שאימי מובילה את זה. הם מנתקים ומסרבים לכל בקשה שלי שניעזר באיש מקצוע כלשהו.
הנתק הפך לאיום שלהם ולדרך שלהם להעניש ולפגוע.

אני מכירה סיפורים של ילדים שכועסים על הוריהם ומנתקים קשר זמנית וההורים כמהים משוועים ומתחננים אליו, בכל מחיר. לא הפוך.
לא הורים שמחרימים את ביתם ומשפחתה.
את נכדם היחיד.
ועל הדרך גם משחקים אותה קורבנות בפני המשפחה המורחבת ומספרים כמה הם מסכנים והם לא זוכים להיות סבים ואלוהים יודע מה עוד הם מספרים, כי ברור לנו שהרוחות המנשבות כלפינו מאוד התקררו בעקבות הדינמיקה עם ההורים ויש איזו אווירה כללית של כמה הם מסכנים ואנחנו איומים.
טוב, זה עוד משהו שקשה לי איתו, אבל בהחלט לא העיקר.
אנסה להמשיך.

כיתה ג' , פורים, אני מחופשת לאיזו רקדנית הונגריה או משהו ורוד דומה לזה אבי מסיע אותי לבית הספר ורגע לפני שאני יורדת מהמכונית, גאה ונרגשת, הוא מכריז " תראי איך את נראית שמנה אני מתבייש בך ולא אקח אותך איתי לעבודה" (היה מינהג שילדי העובדים במיפעל הייצור מביאים את ילדיהם המחופשים בימי החופשה.
רק לפני מס' שנים חיפשתי תמונה שלי באותה תחפושת. בחיי שהייתי מתוקה.
רוב חיי כילדה הייתי מלאה ובהמשך מימדי השתנו בעליות וירידות משמעותיות. לא נתחיל כאן אפילו לדבר על האכילה הריגשית שלי ועל דימוי הגוף העצמי שלי. זה לא פתור עד היום ומן הסתם לא יפתר לעולם.

הריון ראשון. שבוע 12. אנחנו מגיעים אל הורי לחגוג את יום הולדתה. אני מגישה לה מעטפה של ברכה והיא שולפת מתוכה את הצילומים הראשונים של העובר שבבטני. של הנכד שלה. היא מאוד מאוד מתרגשת וכולנו שמחים.

אח"כ בסלון, אני מוצאת את עצמי מתנצלת לנוכח המבטים של אבא שלי "כן, יש לי כבר בטן בולטת, שמעתי שיש נשים שבגלל ההורמונים זה ככה אצלן. כי זה גורם להצטברות נוזלים" (חינטרשתי. אכן יצאה לי בטן וגם לא הצלחתי להפחית ממשקלי לפני ההריון ככה שהייתי פשוט שמנה , כולל בטן)
והוא הביט בי במבט ביקורתי ואמר "בחיים שלי לא שמעתי ולא ראיתי דבר כזה כמו אצלך" והמשיך לאסוף את הכלים בדרכם לכיור.

שני הסיפורים הללו על אבא שלי והערותיו בעיניני הגוף נכתבו זה אחר זה גם בגלל שדבריו בזמן ההריון שלי החזירו אותי לאותו ארוע בכיתה ג'. גם מפני שאין לי הרבה סיפורים לספר עליו בהתנגשויות איתי. הם פחות או יותר ממוצים באלו שהצגתי ובטח באחרים שאיני זוכרת.
אבל כל הללו לא קרובים למס החיכוכים שהיו לי עם אימי במשך החיים ועד היום.
גם כשהוא היה מעורב בהם, זה היה ברמת ה"איך את מדברת אל אמא שלך?!" וכו' כלומר, הוא גוייס על ידה להיות לצידה מולי. תמיד.
וכאן היה שימוש (בלתי מודע?) שלה בי אל מול מערכת היחסים המעורערת שלהם.
מולי הוא תמיד היה לצידה. הרגעים המתוקים של ההסכמה ביניהם ושיתוף הפעולה. זה היה עיקבי, לא תלוי מה קרה ומה נאמר. פשוט זוג הורים מול ילדה, נערה, אישה, בת ואמא.
תמיד הם תמימי דעים כשזה מגיע אלי.

אחרי שכתבתי, יכולתי לראות את המקום שלו באותה המידה.
הוא מגוייס או מתגייס. אבל הוא לצידה. הוא לוקח חלק כפי שאני רואה בה את זו שמקיימת את השותפות הזו נגדי.

תמיד מרחפת הנקודה הזו, של היותו פסיבי, מעל הכל. נותנת לו נקודות זכות ולה הרבה נק' שחורות ומרושעות.
הוא תמיד הצטייר כמיסכן ופסיבי ומובל וחלש וחסר אופי ויכולת לבטא ולהתבטא.
מוצאת את עצמי מאשימה אותה תמיד בהסתה אותו נגדי. וזה נכון אבל מן הסתם גם מורכב יותר.
כמו ביחסים ביניהם בכל מה שנוגע לבית, לגידול הבנות וכל דבר כמעט ("אמא מחליטה בבית") כך גם ביחס אלי, היא קובעת את הטון. אין ולא היתה מעולם שום הפרדה בין היחסים שלי עם כל אחד מהם.
זה היה כך בניגוד להבנתי ולשליטתי בכל שנות הילדות והנערות וכשהתחלתי לעמוד על דעתי ולנסות לקיים עם אבי גם איזה שהוא קשר ניפרד, חטפתי ובגדול:
לפני כחמש- שש שנים, לפני יום הולדתו של אבי, שוחחתי עימו בטלפון והצעתי לו להגיע באחד מן הימים בצהריים ולהיפגש עימי לכבוד יום ההולדת. הצעתי שנצפה בסרט מסוים (סרט טבע במסגרת פסטיבל שהיה וידעתי שיעניין אותו) ואח"כ אזמין אותו לבית קפה. הוא שמח !
בפעם הבאה ששוחחנו, הוא נשמע שפוף מעט ובקול שקט ורוטן וגם כעוס אמר :"את עם הרעיונות המשונים שלך! מאיפה הרעיון שאני אבלה איתך בלי אמא? אין דבר כזה. רק לך יש שגעונות כאלו".
נפגעתי מאוד והייתי המומה. בימים הבאים שיחזרתי שוב ושוב את אותה שיחה והתחשק לי להתקשר ולהזכיר לו שהזמנתי אותו לסרט ובית קפה ולא לחדר בבית מלון...
התחושה שאמא שלי טירפדה את הבילוי המשותף שלנו היתה חזקה והצטרפה לתחושות נוספות וסימני שאלה רבים של איך היו יחסי עם אבי אלמלא היא היתה מפזרת רעל.
אני יודעת שאבא שלי אחראי למעשיו או שלפחות אסור לי להוריד ממנו את האחריות (אותה תחושה שאמא שלי נסתה להחדיר בי שלא ניתן לבנות עליו. אבל היא בעצמה פעלה בעינין זה בצורה משתנה ברבות השנים והשתמשה בו ובפתיל הקצר שלו נגדי, במודע או שלא - אבל שוב ושוב כך שכבר ניתן לראות בזה דפוס ולצפות שתיקח אחריות ותמנע הישנות ההתנהלות הזו - מזכירה לעצמי לחזור ולכתוב על זה בקשר לפיצוץ לאחר הלידה) אבל אני לא מצליחה להיות עם חמלה כלפיה וכלפיו כן. אני לא מצליחה לסלוח לה ולא קצת. לא בראש, בראש אני לא סולחת, אבל קצת בגוף. לא ממש בלב. אבל קצת סלחנות יש. משהו בו הרגיש לי כל חיי יותר רך . כלפי אמא שלי יש לי לפעמים תחושות שממש מפחיד להעלותן על הכתב.
את המילה רוע אני כן יכולה לכתוב כרגע.

אני מקשיבה לך ולרגעים זה נשמע כאילו יש לך יותר אמפתיה כלפי אבא שלך כי את תופסת את שניכם כקורבנות שלה.
אבל יש בכל זאת הבדל שאי אפשר להתעלם ממנו: לך לא היתה שום בחירה בנושא הזה.

אני קוראת את זה והלב כואב את הכאב שלך ונפתח לקראתך.

בימי ההריון שלי, אני פונה אל הורי "אמא ואבא, אני מרגישה שיש לנו כאן הזדמנות נהדרת להתחיל תקופה חדשה חדשה ואחרת בקשר שלנו. יש לנו מחשבות איך היינו רוצים לגדל את הקטן ובחלקן אלו רעיונות שהתוודענו אליהם בשנים האחרונות (ברור שכאן באתר ותודה) כמו לינה משפחתית ונשיאת התינוק והנקה ועוד... מאוד הייתי שמחה לספר לכם ולשתף אתכם לפני הלידה"

• לא סתם רציתי והצעתי. ידעתי כנראה כבר מה צפויה להיות דעתם על אלו- מאוד רציתי לנסות לדבר ולשתף-

"תעשי לנו טובה ואל תבלבלי לנו במוח עם הרעיונות שלך. תעשו מה שאתם רוצים. אנחנו נקבל הכל"

• אהה. כן.ממש אמירה אמינה ומבטיחה -

"אבל למה שלא תכירו קצת את הדברים, כמו שאנחנו נחשפנו אליהם? נספר לכם או שנצלם לכם ותקראו"
"אל תנסי לחנך אותנו"
"ממש לא. רק תקראו ולפחות תדעו קצת רקע ואת הרעיונות בגדול, אתם לא חייבים להסכים או לא. רק תשמעו. תכירו את המקום שממנו אנחנו פועלים כרגע. אתם ההורים שלי ותכף סבים שלו ותקחו חלק בחיים של כולנו"
לא היה על מה ועם מי לדבר.
לאחר מס' ימים בשיחת טלפון, הברקה של אמא שלי " עכשיו אנחנו מבינים שלא תתנו לנו להיות סבים כמו כל האחרים. כי אם תרצו לנסוע כשהוא יהיה בן חודשיים שלושה להתאוורר קצת לסופשבוע ותרצו להשאיר אותו אצלנו, אנחנו לא ישנים איתו. תשכחי מזה. אז בגלל הרעיונות המשונים שלכם אנחנו לא נוכל לעזור לכם !"

שבוע-שבועיים לפני הלידה בשיחת טלפון אחרת, אני מעזה לומר לאימי את מה שיושב עלי באותם ימים, הפחד מכאב הלידה. היא מכירה את התכנון שלנו ללדת במרכז לידה ואת רצוני בלידה ללא התערבות רפואית.
לאחר שאמרתי שאני מפחדת ומקוה שאתגבר, כל מה שהיה לה לומר הוא "טוב, אין לי מה לומר חוץ מזה שאני לא מבינה את הבחירה שלך ולא הייתי עושה כמוך"
זה נשמע כן ולגיטימי. הייתי רוצה שיאמרו שם דברים אחרים. לא שהיא היתה בוחרת כמוני, אם אין זה כך, אלא שהיא מחזקת אותי ומאמינה בי וכו'... וכל מילת עידוד שתחזק אותי במקום בו חשוב לי להיות.

קצת לפני הלידה שאלתי אותה על הנקה. לא שוחחנו מעולם "שיחות נשים" ולא ידעתי פרטים ופתאום זה היה לי חשוב. אז היא סיפרה שהניקה אותי פעם אחת לאחר הלידה ומאחר ולאחריה היה לה גודש או דלקת אז אמא שלה הציעה לה להפסיק ולתת תחליף וכך היה.
הקשבתי לדברים. אני חושבת שבאותם ימים שמעתי גם בפעם הראשונה פרטים על הלידה שלי (מהסיפורים העצובים של לפני 40 שנה על יולדת לבדה בחדר, בעל במסדרון, אין מי שיגיש כוס מים. נורא)
לאחר מס' ימים היא התנפלה עלי באמירה ש"את שופטת אותי וכרגיל באה אלי בטענות" ולא עזר שום ניסיון לומר לה שלא כך הוא.
התחלנו את ימי קשר האמהות-סבתאות שלה ושלי ברגל שמאל או שבעצם המשכנו את מה שהיה תמיד.
תקשורת לקויה ורוויית אגרסיביות ואגרסיות. האשמות וחוסר אמון.
ואהבה? אומרים שהיא יכולה לגשר על הרבה קשיים וחוסר הבנה.
איפה האהבה?
אני חושבת שמאז שאני אמא התחלתי, בפעם הראשונה, לפקפק באהבה של אימי אלי ובשלי אליה.

אוי איזה זוועה. כתבתי ומחקתי נאצות קשות על "ההורים" שלך.
בתור ניצולה (?) ממקרה הורים הרבה פחות קשה אני תוהה איך הצלחת למצוא לעצמך בנזוג תומך. אולי תרצי להרחיב על כך אחכ אחרי הפרץ הגדול שיוצא כאן...

ילד מדהים שלי, אני מבטיחה לעצמי להיות יותר סבלנית ממה שהצלחתי עד עכשיו. אבא שלך אומר שאני אכן יכולה קצת יותר...אבל שזה גם טוב. אני יודעת את האמת מבלי לבקשה אצל אחרים והיא כזו - יש לך אמא שמאוד מאוד אוהבת אותך ורוצה לדעת לאהוב טוב יותר במובן הזה שאזכור תמיד איך מהמקום בו אהבו אותי לא ראו אותי ואת צרכי. זו אהבה שאינה יכולה להתממש. אני מבקשת לנו יותר מזה ויודעת שהאחריות היא עלי. אצלי. לתת לך את הכבוד ולתת בך את האמון. לראות ולהקשיב לך ולצרכיך שלך. לשים את המצוקות והאגו שלי בצד, כמה שאפשר.

אגו.
הרבה פעמים אמרתי לאימי שהיא פועלת ממקום של אגו.
מגיל שאני יכולה לזכור את עצמי היא נהגה בי כאילו שהיא נאבקת במישהי שווה לה. ראש בראש. הרבה דוקא והרבה כוחנות וכוחניות. אם אנחנו מנסים כהורים לעקוף מיכשולים ולהימנע ממאבקים, עד כמה שאפשר, היא ראתה בכל אחד מאלו הזדמנות לצאת "מנצחת" - צודקת וחזקה. יודעת וקובעת.
(לא אשלה את עצמי לגבי הנתח מזה באישיותי שאימצתי לעצמי ברבות השנים.יש עבודה)
אני זוכרת הרבה נוקשות ובעקבותיה הרבה הסתרה ושקרים שלי. כל דבר היה עילה לשקר : איפה הייתי ומה עשיתי ועם מי התרועעתי.

לפני לא הרבה שנים, היא סיפרה בציחקוקים לבן הזוג שלי, איך היא עבדה עלי ולא מסרה לי הודעות מאיזה בחור שהיה מחזר אחרי בנערותי. הוא היה מרוקאי עם שם אסלי. לא מתאים לה. אז היא שיקרה לי. סתם אנקדוטה שעלתה לי לראש.

היה לי קשה להתחבר עם ילדים בגיל היסודי. זיכרון חזק מגיל 8-9 : שתי חברות באות אלי ואנחנו משחקות באיזה מישחק קופסא תחרותי. יש איזה חיכוך בינינו. אמא שלי באה והן טוענות שאני מרמה (אין לי מושג אם כך היה. יתכן שלא ויתכן שכן) ואימי מכריזה "לכו הביתה. עם שקרנית לא משחקים ". הן הולכות.

בני נולד וכשהוא בן 6 ימים נחגג ערב חג אצל הורי. הם מתגוררים מרחק של כשעה וחצי נסיעה מאיתנו. ללא הפסקות הנדרשות עם תינוק יונק שאך נולד.
התלבטנו אם לנסוע אבל חשתי מחויבת ובהחלט גם ברצון לשמח אותם ושיהיו גאים מול המשפחה המורחבת על הנכד.
טימטום. שלי. מודה.
היו קשיים בהנקה בימים הראשונים ושיתפתי אותם בזה. יום לפני ערב החג התקיים הדיאלוג הבא בטלפון:
"בגלל הקשיים בהנקה אני מאוד דואגת ולא רגועה" "אל תדאגי לי אמא, אני בסדר, אנחנו מטפלים בזה וזה יסתדר" "מי בכלל דואג לך?! אני דואגת לו"

באמת, איך חשבתי שהיא דואגת לי. ולצערי, היום אני כבר יודעת לומר, היא גם לא דואגת "לו" . היא העיניין כאן.
וכך, בבוקר ערב החג, לאחר הדיאלוג הזה, אני מסתובבת פגועה וכואבת את מה שאמרה ומחליטה ליישר את ההדורים לפני שנוסעים אליהם.
אני מתקשרת ואומרת לה שנפגעתי ושאני רוצה לבקש ממנה שתהיה יותר רגישה אלי. היא צועקת עלי "שוב יש לך תלונות, מה את רוצה ממני..." ואני מסבירה שוב את תחושותי ואין עם מי לדבר. אחד המשפטים הקבועים, מאז ומעולם, הם "את תמיד מעוותת את מה שאני אומרת" וזוהי הקדמה לכך שהיא לא אמרה בדיוק את מה שאני אומרת ושאני סתם ממציאה ומה אני רוצה ממנה. לקינוח, אמרה "את לא תהרסי לי את ערב החג" וטרקה את הטלפון .
כעבור מס' דקות אבא שלי מתקשר ומודיע "את הורסת לאמא שלך את ערב החג !" אני מנסה לספר ולהסביר והוא ממשיך "אין לי זמן עכשיו. אני מוציא כיסאות מהמחסן ואת צריכה להודיע לי עכשיו אם אתם באים או לא כדי שאקח אתכם בחשבון, או שלא"
הגענו לערב החג . האירוע לא הוזכר כמובן, כדי לא להרוס לאימי את ערב החג.

הלואי והלילה אשן טוב יותר מבלילות האחרונים ואלו של השנים האחרונות.
אני מוצאת את עצמי מקיימת עם הורי שיחות נוקבות, ויכוחים, גם תחנונים והסברים. הכל כמובן בלילה. ביני לביני.מתעוררת ושוכבת עם עיניים פקוחות שעה, שעתיים ויותר וחוזרת על אותן מילים, על אותה בקשה לקשר, לגשר, להקשבה, שיהיו שם בשבילי בשבילם ובשבילנו .
הם לא מסכימים. לא ביום ולא בלילה.
מאז נולד בני והיה נתק של שנה, עליו אספר אבל כבר לא הלילה, אני מתחננת בפניהם שנלך לטיפול ביחד.
פסיכולוג, מטפל משפחתי, מגשר - מה שתבחרו.
בהתחלה עוד נשמעו בדלי תירוצים: הם עוד ניסו לומר שאין להם כסף. מיד אמרתי שאני אקח הלואה לשם כך ואממן. ואז הם אמרו שהם לא יבואו ואם אני רוצה זה ידרוש ממני לבוא לאזור שלהם ואמרתי בסדר. ואז הם הודיעו לי חגיגית ש"אל תבלבלי לנו במוח. יש לך בעיות נפשיות. לכי לטפל בהן ותעזבי אותנו" זה נאמר כבר עשרות פעמים ואני כבר השבתי "אוקיי, יש לי בעיות, לא לכם ולא לנו רק לי ואני זקוקה לכם בטיפול כהורי על מנת שהמטפל ישקף לנו את המקום שבו אני לא בסדר ושדרך פתרונו הדברים בינינו יסתדרו"
זה לא עבד כמובן.
לאחר שבמשך כל חיי אימי לא הפסיקה להסביר לי כמה אבא שלי הרס לנו ולהם את החיים כי סרב ללכת לטיפול, היא מסרבת ואני שומעת את אבי חוזר כמו תוכי על מילותיה.
תמיד הפיצוץ הוא מולה ואח"כ יש עימות איתו (כי היא כבר טרקה את הטלפון וניתקה קשר) בו הוא מביע הזדהות מוחלטת איתה ועם תחושותיה ואומר ש"את הורסת לה ולנו את החיים. אנחנו כבר זקנים. אנחנו לא רוצים לשמוע יותר את הרעיונות שלך על טיפול. את רוצה - תבואי אלינו לדבר"

אותה שיחה חזרה על עצמה עשרות פעמים :
אני מנסה שוב לומר שזה לא הולך לנו, לא מצליחים שנים לשוחח. לכן אנחנו זקוקים למקום בטוח, עם מישהו שמוביל וקובע את הכללים ומאפשר אטמוספירה מגנה על כל אחד מאיתנו
את רוצה, תבואי לכאן ונדבר
אבל ניסינו וזה תמיד נגמר בפיצוץ
כי אי אפשר לדבר איתך
כי אתם לא רוצים לשמוע
נכון, אל תדברי על הטענות שלך הבנו שיש לך רק טענות אלינו
לא נכון. אין לי רק טענות, אבל ישנם דברים שצריכים להיאמר ולא נוכל לקיים קשר אמיתי בלי לפתוח את הדברים, בלי לדבר בצורה כנה ואמיתית. אני אדבר ואקשיב. כך גם כל אחד מכם. בשביל זה יש אנשי מקצוע שלמדו איך עושים את זה ועוזרים למשפחות להצליח אלרת. בואו נעשה את זה בשביל השנים שנותרו לנו (הם בני 65)
הם לא רוצים.
לפני חודש, בעקבות ויכוח שעלה, אימי ניתקה קשר.
אבי לא התקשר גם, כמובן.
התקשרתי אליו לפני שבועיים וביקשתי שישמרו על קשר עם בני כי הוא כבר בגיל שמרגיש בנתק וסיפרתי שהוא שואל עליהם.
אבא תבואו לראות אותו בבקשה.
אם הוא רוצה, שהוא יתקשר.
אבא, הוא בן שלוש...
שתיקה.

ואז העליתי שוב את נושא הטיפול (כל הטקסט פרוש למעלה. רק לקרוא שוב ושוב עשרות פעמים. ככה זה קורה בחיים שלי)
אבא, במחיר כסף וזמן של כמה טיפולים, יתכן ונוכל לקיים קשר אחר וטוב. בואו ננסה.
אני אשלם, אני אבוא לאזור שלכם.
לא מעונינים.
אז מה יהיה?
אל תתווכחי עם אמא.
אבל אבא, המצב הוא כזה שיש דברים שצריך לפתור אחרת לא נוכל לקיים, כולנו, קשר רגוע.
אז לא.
מה לא? אתה מעדיף לא לקיים קשר בכלל, אם המצב נאחס? כלומר, לא טיפול ולא קשר בכלל?
כן, אם את לא יכולה להתנהג יפה אז לא.

אני עוד מישהי בארון הקבורה של ההורים שלי. יש כאן היסטוריה משפחתית של ניתוק קשרים עם המשפחה הקרובה ביותר.

אבל יש כאן עכשיו מישהו נוסף, מלבד אותם קבורים, ההורים שלי ואני : יש ילד קטן, שנקשר לסבא וסבתא ושעודדתי וטיפחתי את הקשר שלו איתם במסגרת אותם חודשים בהם לא היה נתק.
והינה, במחי יד הם מנתקים. איתי. איתו.

אמרתי לאבא שלי בטלפון שהוא יכול לבוא ברכבת ונאסוף אותו מהתחנה אלינו. הוא פנסיונר. אימי עובדת.
שיבוא לבקר ליום ויבלה עם הנכד.
אני כבר זקן בשביל זה, לנסיעה כזאת.
אבל אבא, חזרת עכשיו מטיול הליכה בפטרה.
תעזבי אותי בשקט. הטון עצבני. הוא לא אוהב את ההצעה ואת זה שהתשובה שלו לא מסתדרת עם המציאות.

אני מחזרת אחרי ההורים שלי כמו ילדה קטנה שעדיין לא מאמינה שההורים שלה ויתרו עליה ועל הקשר איתה.
איך אפשר להאמין לכזה דבר?
העובדה היא שהם מעונינים בקשר באופן סטרילי ו"קורקטי" כמו שכבר נאמר פעם.
בלי לחטט ולדבר ולנסות לפתור.
אבל זה לא עובד.
דבר לא השתנה - אני בת 3, 9 או 39 . מרגישה אבודה איתם.
לא מצליחה להשלים עם זה.

עכשיו ראיתי שכתבת כאן, אחת אחרת
שאת בנתק של מעל חצי שנה.
אני מפחדת אפילו לשאול אם את יזמת אותו, כי ההנחה שלי היא שכן.
איכשהוא נראה לי יותר סביר וטבעי שילד ינתק עם הורה ולא הפוך.
ולא כהתנהלות שהפכה לדפוס קבוע.
כל מחשבה מעלה זיכרון ןהשערה : האם כשהייתי ילדה היו דפוסים דומים?
אני זוכרת במעומעם שנדרשתי ע"י אימי לבקש סליחה לאחר ריב בינינו. אחרת לא דיברה איתי. נפגעה.
זו היתה דרישת התנצלות חד צדדית תוך ניצול כוחה כאמא , מרותה וזה שאהי תלויה בה.
בד"כ הסיכום של הדברים היה "אני נעלבתי ממך ואת צריכה להתנצל".
"תתנצלי בפני אמא שלך. שמעתי שדברת אליה מאוד לא יפה".

מה עם טיפול עבורך?

תראי, מאיך שאת מתארת את גישתם, גם אם תצליחי איכשהו לשכנע אותם להיכנס לחדר אחד עם מטפל ואיתך, זה ממש לא אומר שיהיה שם טיפול. הם לא נשמעים במקום שמעוניין בזה. הם מעדיפים לנתק קשר, מאשר להודות שיש בעייתיות ושהיא טמונה בהם. אבל אני חושבת שאם את תלכי לטיפול, את תוכלי (אחרי תהליך, מן הסתם) ללמוד להתמודד עמם יותר טוב. ללמוד לשמור על עצמך ועל הגבולות שלך.

אני חושבת שאנחנו תמיד נהיה הילדים של הורינו, ותמיד נרצה לרצות אותם, לשמח אותם, ולקבל מהם את אהבתם. אני חייבת להודות שממה שאת מספרת, נשמע שזה בלתי אפשרי, וכמובן לא בגללך, אלא בגללם. אולי מהשאת צריכה לעבור הוא תהליך של השלמה עם מה שיש. אולי בסופו של דבר תבחרי לנתק את הקשר כדי להגן על עצמך (ובמקרה שלהם, סביר שזה לא מה ש"ישבור" אותם ויגרום להם להתעורר בקשר אליך. זה רק יעזור להם להיות מסכנים וצודקים יותר מאי פעם).

לבי יוצא אליך. מקווה שתמצאי דרך להתמודדות טובה יותר עמם.

אני תוהה איך הצלחת למצוא לעצמך בנזוג תומך
את מוזמנת להרחיב את השאלה ואנסה לענות. לא בטוחה שהבנתי אותה.

התחושה שחששתי ממנה מתפשטת בגופי. של גועל מהמצב ששפכתי עליו כ"כ הרבה מילים ורק התחלתי. של גועל ממני. מהמקום בו אני נמצאת. קשה לי להסביר בדיוק את הכוונה אבל בחשיפה הזו ובכתיבה, שחור על גבי לבן, אני פורטת לגורמים את הדברים וזה נשמע ממש כמו ריב של ילדים קטנים שלא יוצאים מהלופ בו הם נמצאים. אני מתביישת ונבוכה שאני שם. כאן. בסמטוכה הזו. אני בסדר, לא פסיכית ולא מוזרה ולא שום דבר שאתם אולי מדמיינים כשאתם קוראים את בליל המילים הנשפכות כאן . אחת מכם, ממש בן אדם מן השורה.

אני מתביישת ונבוכה שאני שם.
אין לך על מה להתבייש, כי לא עשית שום דבר שצריך להתבייש בו.


אני בסדר, לא פסיכית ולא מוזרה ולא שום דבר שאתם אולי מדמיינים כשאתם קוראים את בליל המילים הנשפכות כאן
אני לא חושבת שיש אדם אחד שקורא את הדברים שלך וחושב את הדברים האלה. אבל אני חושבת שהקול הזה, הביקורתי והמבטל והמשפיל, נמצא עמוק עמוק בתוכך. הוא מוטמע בך בגלל שנים של יחס מתעלל, והוא מבטא את הדרך שבה את מתייחסת לעצמך, את השיח הפנימי שלך.

זה נפלא שאת כותבת, ומשתפת ופורקת. נעשה לך עוול עצום כילדה, ואני חושבת שחשוב להכיר בזה, וחשוב שתקבלי הדים לזה גם מעוד אנשים שקוראים ויכולים להשתתף.

אבל, היום את כבר לא ילדה. את אשה, אם ואשת איש. הסיפור המשפחתי שלך, מרכזו עכשיו בתא המשפחתי שלך, שאת בונה ומקיימת עם אישך ובנך, ולא בעבר או ביחסייך עם הורייך. אני חושבת שלמען הבריאות שלך והאושר שלך, ולמען המשפחה שלך, את צריכה לטפל בעצמך. למצוא לך סוג טיפול שמתאים לנטיות ולאופי שלך, מקום שיהיה עבורך חם ותומך ובטוח, כדי שתוכלי לעבד את החוויות האלה ולבנות את עצמך. הדבר החשוב הוא לא היחסים עם ההורים שלך, אלא הבריאות שלך, ה- well being שלך.
כל עוד המשאלה המרכזית שלך היא לשנות אותם או לתקן את היחסים, את נשארת תקועה בעבר. את צריכה לצאת מתוך הנחה שהם לא ישתנו, ולך אין דרך לשנות אותם. הדבר היחיד שאת יכולה לעשות הוא לבחור לעשות את השינוי אצלך, וללמוד איך את יכולה לחיות חיים מלאים ומספקים גם אם ההורים שלך לא ישתנו לעולם.

זאת עבודה קשה, מאד. אבל אי אפשר לתאר במלים עד כמה היא משתלמת ומשחררת.

(אני מקווה שאני לא נשמעת קשוחה מידי. אני כותבת את זה מעומק הלב ומהיכרות עמוקה עם המקום הרגשי הזה).

הדבר החשוב הוא לא היחסים עם ההורים שלך, אלא הבריאות שלך, ה- well being שלך. וגם לא היחסים שלהם עם בנך.
כל מילה שכתבו מיצי החתולה ואמא ללי.
את בעצם כבר עושה צעדים ראשונים בכיוון הזה.

כל מילה שכתבו מיצי החתולה ואמא ללי.

מאוד עצובים הסיפורים שלך. לא נראה לי שיש טעם לנסות לשנות אותם או לנסות להוציא מהם הודאה שהם היו לא בסדר.
אנחנו יכולים לאמר לך שהם היו ועדיין לא בסדר. הסיפורים נוראיים. לכי לטיפול בלעדיהם, אם עדיין לא עשית זאת.
ובקשר לבנך, יכול להיות שיהיה טוב יותר שלא יהיה בקשר עם סבים מרעילים כאלה.

תודה.
אני מניחה שאחת הסיבות לכך שאני מוצפת ככה היא שאני בהריון.
לאחר שנת לילה של ארבע שעות אני לא מפוקסת על לענות ולהגיב ישירות לדבריכן. בהמשך.

מעולם לא הייתי בטיפול.
כבר פניתי מס פעמים לאנשים שימליצו לי על מטפלים דרך הקופה כי לממן משהו אחר לא יהיה לי כסף. אולי הפעם אלך על זה עד הסוף ובלי לחזור לשיגרה כי העובדה היא שיש לדברים הללו השפעה קשה על חיי.

לפני כשנתיים וחצי במהלך הנתק הארוך ביותר שהיה עד כה , של כשנה, פניתי אל פסיכולוג ידוע מאוד דרך המלצה. הוא נשמע נעים בטלפון. קיויתי לסגור איתו על סדרת מיפגשים מוגדרת למציאת פיתרון פרקטי בהתמודדות עם המצב (כשמבחינתי הנתק לא היה אופציה) ויצאתי ממנו מאוכזבת אך גם "קלה" יותר. שפכתי את ליבי באופן ממוקד ומסודר שהפתיע אותי, תיארתי, הסברתי והצלחתי מבחינתי לתת תמונה די ברורה של הרקע והמצב הקיים.
בסופה הוא הבהיר לי שהוא מבקש עבורי ומאחל לי טיפול ארוך טווח ולבטח לא סדרת מיפגשים. שזה לא מתאים ונכון ממה שהוא שומע ומתרשם.הוא ידוע ועוסק גם בכתיבה וכחלק מהשיגרה הוא נוסע לחו"ל ואינו מרגיש שזה נכון לטפל בי באופן כזה שאינו רציף. המליץ על מישהי וביקש את רשותי "להיות בתמונה ולדעת מה שלומי" (לא יודעת מה מקובל. אני מציינת זאת כחלק מהתרשמות שלי ממנו. הוא היה לי מאוד נעים. חם ואבהי וקורקטי ומקצועי וקשוב באופן שאיפשר לי)חשבתי לעצמי אח"כ בחיוך על הסיפורים של התאהבות בפסיכולוג ואם זה היה קורה כאן אבל שמעתי שזה מסוג הדברים שפסיכולוג טוב משתמש בו למנף טיפול, אז בסדר,התאהבות טיפולית
הוא הפנה אותי לקולגה שלמחרת התקשרתי אליה וקולה לא נעם לי וכאן זה נגמר.

קודם כל חיבוק גדול, כואב לי לקרוא אותך, לוחץ גם לי במקומות המוכרים והכואבים...
אני מאד מתחברת לדבריה של אמא ללי, את עשית את כל המאמצים האפשריים על מנת לפתור דברים בפועל עם הורייך אבל אין לך בני זוג לעבודה משותפת, והניסיונות שלך שוב ושוב רק משחזרים את הדחיה והפגיעה שחווית כל חייך מהם. אני מכירה היטב את הפנטזיות הללו באמצע הלילה על שיחות נוקבות, משחררות ופותרות אך לעיתים קרובות זה פשוט בלתי אפשרי. מה שכן אפשרי זה לטפל בעצמך, להכיר, לזהות ובאיזשהו שלב גם לעשות שלום בתוך עצמך בין הקולות שהפנמת מההורים הקולות המשפילים, הביקורתיים והמנמיכים. כי יותר מההורים המציאותיים שלך יש את הההורים הללו בתוכך שממשיכים להתעלל בך מבפנים, להפעיל אותך כבת, כאם וכאישה ועל זה את יכולה להשיג שליטה, את זה את יכולה לשנות בשביל לחיות חיים מלאים יותר. את מנסה להיאחז בפנטזיה בתקווה שתהפוך למציאות שהורייך פתאום יצליחו לאהוב ולקבל אותך כמו שאת (ישירות דרכך או אולי דרך בנך) אבל נשמע שזה לא המקום בו הם נמצאים. זה לא שהם לא אוהבים אותך בדרכם אבל הם לא מסוגלים לתת לך את מה שאת מצפה (מצפה בצדק לגמרי) מהם. לפי תיאורייך נשמע שמדובר באנשים שבנו סביבם מגננות רבות ולכן כל ניסיון שלך להראות להם את טעויותים נפגש בחומה ובנתק כי אם הם יאפשרו לעצמם לקבל את טענותייך זה יאיים על השלמות העצמית שלהם, אם הם לא היו שומעים צדק בדברייך הם לא היו "מפחדים" כל כך לשמוע אותם, הדברים שלך מאיימים עליהם כי זה יאמת אותם עם כל השגוי שהם עשו בחייהם והם אינם מסוגלים לקבל את זה, הם לא חזקים מספיק, אם יודו בטעויות שלהם זה פשוט יהרוס מבחינתם את כל מי שהם חושבים שהם. כל זה קורה בלא מודע ומה שיוצא זה ההתקפה עלייך הרצון להרחיק מעצמם את מי ש"מסכן" את שלמותם ואת אמונתם העצמית.
נשמע מדברייך שהתחלת את התהליך, דברים נפתחים, פורצים החוצה תאפשרי לעצמך את המרחב לעבד אותם, לכי לטיפול, דברי עם אישך, תכתבי פה אבל תעבירי את המיקוד פנימה לעצמך.
כל הכבוד על האומץ שלך לפתוח את הדברים, לצלול פנימה את מדהימה!

יופי. התחלה טובה. אולי תפני אליו שוב לקבל המלצה על מישהוא אחר? או שאולי ימליצו לך כאן? באיזה אזור את?

ליבי איתך. איזו מועקה לקרוא את הדף הזה.
שמתי לב כמה חשוב לך להזכיר שגדלת בבית נורמטיבי. אני מכירה את זה. האמת שאין לזה שום משמעות. מצד אחד כי הנורמה בכל מקרה די דפוקה. מצד שני כי מה זה משנה? גדלת בבית מתעלל. בית שניסה בכל מאודו למחוק את מה שאת.
ההתנהלות של ההורים שלך בבגרותך מראה פחד עצום שלהם לחרוג מהמוכר. הם מעדיפית את ההעטיפה. את השקט התעשייתי על פני האמת. על פני כנות. על פני רגשות.
כואב לי הלב מלקרוא את הנסיונות הכל כך כנים שלך לנסות ולתקן. בתחושה שלי כדאי להרפות מזה. את מנסה להזיז הרים.
אין ספק שהגיל של הבן שלך וההריון מעלה המון דברים. מנסיוני, ההתמודדות הולכת ונעשת קשה ככל שהוא גדל. אצלי זה ככה. מעלה זכרונות. לרגע אני נראת לעצמי לרגע כמו אמא שלי. לרגע כמו אבא שלי. פתאום אני מבינה ונזכרת מה עבר עלי בילדות. וזה לא קרוב למה שאת מתארת. ובכל זאת.
הנה משהו שכתבתי מתישהו: הבאנליות של הכאב שנגרר מילדות חסרה. סתם ילדות שיגרתית, עם מעט מדי חום, עם לא מספיק חופש. עם רצון עמוק לרצות, להקל על כולם - עם תחושה בסיסית שהחיים קשים. מעט מדי שמחת חיים.
היום אני שמה לב כמה זה נורמטיבי בחברה שלנו לגדול עם החוסר הזה. מצד שני מפתיע אותי כמה רבים מצליחים לחיות (?) עם זה בשלום.

מצויין! לפי מה שאת מספרת אני הייתי פונה למטפלת אישה ובאמת כמו שהפסיכולוג אמר לך לא הייתי מצפה לסדרת פגישות ולכלים מעשיים אלא לטיפול ארוך שמופנה לעומק פנימה כדי שלא תתאכזבי נשמע שיש צורך לעבור תהליך ארוך שבו הפתרונות לא יצוצו מיד אלא יבואו מתוכך עם הזמן...
שוב כל הכבוד!

לאחר שסיפרתי לו את הרקע, הוא אמר שישנה תופעה המכונה בפסיכולוגיה "העברה" (מקוה שמדייקת) ושיש לי רצון ולכן גם תפקיד ומטרה, קודם כל עבורי ועבור בני, להתמודד עם התופעה ואף להיות זו ששוברת את המעגל.

כשהייתי ילדה (חשבתי שבגיל 5 אבל לאחרונה הצלחתי להבין מאימי דרך שאלות עקיפות שכנראה הייתי גדולה יותר, בת 8 או 9) הורי ניתקו קשר עם אמו של אבי ושתי אחיותיו וילדיהן. לא קבלתי הסבר ולא דיברו על זה איתי בבית, כמו
שלא דיברו על דברים אחרים. מה שאני יודעת זה שהם לא הסתדרו, שאימי טענה מאז ומתמיד שלא מתיחסים אליה ואליהם יפה והיו כמה ארועים עד לניתוק . מאז ועד עולם או לפחות ועד היום.
כלומר, אבא שלי בגיל 33 או 35 ניתק קשר עם אימו (אביו ניפטר כשהיה ילד) ואחיותיו ! עם כל משפחתו.
עכשיו זה שיפוטי : אימי הובילה את המהלך כפי שהובילה את כל המהלכים בביתנו תמיד. מעולם לא דיברו איתי על זה (שזה מאוד לא נורמאלי בעיני, אם זה כבר המצב לפחות שידברו על זה איתי, ברור שאני מושפעת מזה ושזה מפחיד ילדה ומעורר רגשות רבים שחשוב לתת להם מענה. לא בביתנו) אבל אני יודעת שזה היה הרבה על רקע של "הם לא רצו בי מהתחלה, הפריע להם שאבא מפסיק להיות המממן שלהם ושיש לו משפחה ועוד פיקנטריה".
שנים תהיתי על הנתק והיכן הם ומה הם חושבים (היתה שם בת של אחות אחת שמאוד אהבתי) וכשניסיתי לשאול חטפתי מבטים מזרי אימה ומשתיקים וגם כמובן "שאבא לא ישמע שאת שואלת זה רגיש והוא לא אוהב לדבר על זה"
ומה איתי? מה עם סבתא שלי? עשו מכולם מפלצות. אנחנו משפחה מעולה ומצוינת וכולם איומים. כולם, זה המשפחה של אבא שלי.
על הקשר עם המשפחה מהצד של אמא שלי, הוריה ובנות דודות בגילה (אין לה אחים כלל) אימי שמרה. זו היתה המשפחה הקרובה לי ביותר. כל השנים ועד היום זה מתבטא בערבי חג וארועים מיוחדים כמו חתונה וימי הולדת שראויים לציון. הילדים של בנות הדודות הם בני 20 ועד 40 והיום חלקם מתחתנים ויתחיל להיוולד הדור הבא, זה שיוכל להוות משפחה לבני.

אני מוצפת ומתקשה לכתוב באופן מובנה. הרבה מידי מלל. זה הרעש שיש לי בראש.
הרבה פעמים אני חושבת על כך שיש לי רעש תמידי. זימזום טורדני. של כל אותם עינינים משפחתיים .

תודה לכולכן.
אליו הגעתי להרצליה. זה היה נוח.
(אנקדוטה מקסימה לדעתי : הוא מטפל ברח' שנקרא "הפיוס")
הוא המליץ בזמנו על מישהי בתל אביב.
היום אני ניידת ואגיע לאן שצריך.
שמעתי פעם שיש מרכז בבית החולים איכילוב של עזרה נפשית לנשים אחרי לידה ואולי לא רק. עזרה בהקשר של מצוקת סביב נושא האימהות . מישהי שמעה על זה?

יוצא לך מאד מובנה ומאד קשור, תשפכי את ה"רעש" שיש לך בראש, אל תסנני ותחפשי הגיון פשוט תכתבי.
נראה לי שבמקרה של מה שאת מתארת הפסיכולוג דיבר על "העברה בין דורית" שזה בעצם סיטואציות/רגשות/דפוסים שמשתחזרים בדורות שונים במשפחה, זה קורה באופן לא מודע, כלומר דברים לא פתורים של אביך עם הוריו ממשיכים ומפעילים אותו בחייו ולכן משפיעים ישירות עלייך ובאופן לא מודע ממשיך ומפעיל אותך בחייך ובחיי המשפחה שלך. הדרך "לשבור את המעגל" זה להעלות את זה למודעות, לזהות את הדפוסים הלא מודעים הללו ולפעול אחרת.

חיבוק.....

אמא שלי נתקה קשר מאמה המתעללת רגשית, (הסבתא היותר אהובה עלי),
ואני מאוד תמכתי בה כי ראיתי את ההתעללות, את נסיונות אמי לשנות את הדינמיקה, את הסבל שלה.
המשכתי להיות בקשר עם סבתא עוד מספר שנים ואז התנתקתי גם אני (ושני אחי לפני).
למה? כי החיצים הופנו כלפי "בסוף תהיי זונה כמו דודה שלך" למשל, (דודתי רווקה).
אני אוהבת אותה עד היום, אבל מרחוק (והיא נפטרה לפני כמה שנים).

אמי נסתה לא לנתק גם בשבילנו הילדים,ובדיעבד חבל על הזמן שבוזבז.

לדעתי בכלל לא בטוח שהבן שלך מרוויח מהקשר איתם. וגם מההשפעות שלהם עליך, שהוא לבטח קולט.

מה עם להתחבר למשפחה המנותקת מצד אביך? כתבת שיש לך זכרונות טובים מהם....

והכי חשוב להמשיך ריפוי עצמי.

בהצלחה

הם יגידו שאני ניתקתי, כי לא נעים להם "מה יגידו"
לדעתי הם ניתקו ולו על ידי זה שאינם מסוגלים לשמור על גבולות מינימליים של כבוד, וכאשר אני דורשת אותם - הם צועקים, מתעללים, מתבכיינים (את קובעת לנו אולטימטום....) ומנתקים.
בכללותו גדלתי במצב מאוד דומה אך שכלל גם אלימות פיזית רבה.
היחסים מולם כבוגרת ידעו עליות ומורדות.
גם אצלי דברים צפו ביתר שאת לאחר הלידה.
הבנתי שדברים שיכולתי לעבור עליהם לסדר היום במשך שנים - איני רוצה לחשוף את בתי אליהם
אני מכירה עוד מקרים של ניתוק ביוזמת ההורים. את לא לבד.
בהצלחה

חיבוק...
הלוואי שהייתה לי עצת קסם
אני מסכימה מאוד עם העצות שכתבו לך, לטפל בעצמך, אולי לוותר על הפנטזיה של להביא את ההורים לטיפול. תעשי את זה בשביל עצמך.
גם אם ההורים לא ישתנו, את תוכלי להיות שלמה עם עצמך ולשמוח עם החיים שיש לך עכשיו, בהווה, עם המשפחה הנפלאה שאת הקמת.
קוראת ומקשיבה לך

קראתי עכשיו הכל בבת אחת
בעיקר רוצה לשלוח לך חיבוק
אין ספק שההצפה קשורה גם להריון שלך
ולמקומות שהוא מעורר- גם ברמה הלא מודעת- לגבי האימהות שלך
אני זוכרת שבהריון הראשון שלי נתקפתי אימה כשצפו ועלו היחסים המורכבים שלי עם אמא שלי, והחרדה מאיך אהיה אמא טובה כשלי לא היתה כזו אף פעם???. אז הלכתי (לטיפול) כדי לחפש לי "אמא" טובה, כדי לגדל את עצמי, וזה עזר, מאד.
אני זוכרת כל כך טוב את הלילות הללו ללא שינה, את המחשבות הטורדניות (זה מעודד לדעת שחלק מזה הורמונלי?)... אבל נסי לא להיות שיפוטית כלפי עצמך במקום הזה, במחשבות נוסח- די כבר, אני גדולה, מה יש לי שאני עסוקה בזה?!, אלא תתייחסי לזה כהזדמנות, מן חלון הזדמנויות לשינוי. יש לך כנראה את היכולת להשתנות,(וזה גם בולט בדף הזה), יש בך משהו שכל כך לא מוכן להכנס לדפוס הזה שבתוכו גדלת, שכל כך מתמרד בתוכך, אז לכי על זה בשתי ידיים!, ברכי על הקול הפנימי שלא נותן לך מנוח בעניין הזה! נצלי את ההזדמנות הזו לעבור תהליך של שינוי, זו ברכה.
אני הייתי ממליצה על אחת מ- 2 אפשרויות:
האחת: מרכז יעוץ לאישה- צמוד לאיכילוב, אכן תומך בנשים בכלל וסביב אימהות בפרט. לא יודעת אם חינם לגמרי, אבל בטוח זול- 03-6974707
אפשרות שניה: ללכת בעצמך לטיפול משפחתי (או לפחות אצל מטפל שמבין בהעברה בין-דורית). לא, לא חייבים שגם הם יבואו. זה לא תנאי. ברור שזה הכי טוב שכולם באים, אבל גם אם את באה לבד, המטפל הוא באוריינטציה משפחתית וכך הטיפול מתנהל. ולפעמים קורה שאחרי תקופה, מצטרפים גם בני המשפחה האחרים...
יש כל מיני מקומות זולים בתל אביב- מרכז אלומה למשל, שנותנים טיפולים במחיר מסובסד 03-6291518, ועוד יותר זול- דרך האוניברסיטה בתל אביב. שם לדעתי את בכלל לא משלמת, אבל ה"מחיר" הוא שאת מטופלת ע"י סטודנטים לטיפול משפחתי - שרובם מטפלים בעצמם- והם מונחים על ידי מטפלים מאד מנוסים, מורים בתכנית ההכשרה לטיפול משפחתי. אם תרצי עוד פרטים על זה, תגידי ואברר לך.
אז לסיום עוד חיבוק, את אמיצה

מתבקש לומר - שחררי אותם. הם לא מעוניינים בקשר בריא, הם מזיקים לך
אבל ברור שזה לא פשוט לילד לוותר על הכרתם של הוריו
מקווה שתמצאי דרך לטפל בענין (טיפול בך) ולהביא את הגזרה הזאת לשקט.

מעבר לזה נראה לי שכדאי להתמקד באנשים במשפחה שכן נעים לך איתם, שיש לך סיכוי לפתח איתם קשר טוב, הדדי, אוהב.

בהצלחה @}

כשהתחלתי לקרוא לא האמנתי מישהי פה כותבת את הסיפור שלי. וואו מבקשת מוצא אני שולחת לך חיבוק עם המון כוח .
אני יודעת כמה כוח צריך, אני עוברת תהליך של התמודדות מול הורי בימים אלו. כל כך קשה להגיע אתם לדיאלוג שבו יקשיבו.
מישהי פה למעלה כתבה בצורה שממש הבהירה לי את הבעיה בדיאלוג הזה.
אם הם יקשיבו אם הם יחלטו טיפה לקחת אחריות ואוי עלינו להשתנות מה זה יאמר על מה שבנו ,על המשפחה שלהם. הם מפחדים לשמוע.

ובכל זאת מבקשת מוצא, אני יכולה לומר לך כמי ששנתיים נמצאת בטיפול וכמעט אבדתי את משפחתי שלי בגלל היחסים החולנים עם הורי, שווה להתמודד עד גבול מסוים.
אני למשל בימים אלו אורזת את חפצי, בחרתי לברוח מהם פיזית. אני לא יודעת אבל נראה לי שזה קצת יעזור.

בהצלחה לך .

לא קראתי, לא התעמקתי, אבל אני מרשה לעצמי להצביע על משהו:
קשיים ונתק עם ההורים.
נתק עם ההורים.
את רואה את זה?

באיזה שהוא שלב הפסקתי לקרוא (איתך הסליחה)אבל מה שקראתי - היה כתוב כספר חיי.
אמנם לא כל פרט ופרט בו אבל חלקים גדולים (כן, גם לי קראו פישרית ב"פ" דגושה" ואני חושבת שיש לי הסבר למה הכוונה).
אני ניתקתי קשר עם אמא שלי לפני 7 שנים. לחלוטין, ההורים שלי פרודים ולכן קל לקיים קשר רק עם אחד מהם (אבא שלי).
אם תרצי לשאול משהו - את מוזמנת, אני אהיה כאן לענות.

פישרית
היא משתינה, שעושה פיפי, או פישפיש,
פישרית זה מקטין ומוריד אין ספק
רק התחלתי לקרא
אולי כבר ענו לך?

חיבוק גדול
את כל כך מיוחדת שקודם כל תראי את זה
הנפש של הילדה שבטוחה שנפלה כאן טעות איומה ולא יתכן שככה זה בחיים!
שחיה ובועטת ומנסה בכל מחיר לתעל את האהבה של הוריה שתגיע כבר אליה כצפוי בלב כל ילד
הנפש הרעבה והחסרה כל כך שלמרות חיים שלמים של דחיה והתעללות יודעת
שאפשר אחרת
בזכות הקול החי ובועט הזה את כותבת, ואת כאן
אז קודם כל אשרייך,אשרייך על הידיעה הפנימית הבהירה הזו
ואולי בזכות כך את מונעת העברה בין דורית אוטומטית
אני מסכימה עם הדברים שנאמרו לך כאן על טיפול בעצמך
ולו בשביל לעצור את ההעברה בין דורית בעניין קבלת עזרה מבחוץ (מוכר לי קצת)
תנסי להסתכל על טיפול כעל צ'ופר שמגיע לך לתת לעצמך, אהבה שמגיע לך לקבל מעצמך
פחות חשוב מי יהיה המטפל כרגע, גם סטודנטים בסטאז' זו התחלה טובה (וזולה)
זו הזדמנות לשנות את השיח הפנימי
גם אם הפנטזיה שלך תתממש היום והוריך ישנו את גישתם אליך ,אל בנך, או אל כל מי שמערער את מבצרם הרעוע
לא ימחקו כל שנות ההתעללות, כל הנוקשות והעוורון, כל חווית החסר והחסך,וגם ההשפלה והבדידות)-:
ועדיין, ברגעי משבר או סתם כשהילד ישבור צלחת יצופו ויעלו הקולות ההם,
טיפול יכול לעשות לך סדר בבליל הקולות והרגשות,ולתת לך התחלה חדשה ומופרדת ממעגל ההתעללות הרגשית הזו
כשקראתי נראה היה לי שקודם כל אני מקווה בשבילך שהוא יפסק בתוכך,ושתפסיקי להיות " משכן" לספר התורה שלהם,
וכך אולי באמת יווצר נתק מצידך בתלות של הילדה באהבתם שלא מגיעה ולא הוגשמה כלפיך
אוהבת אותך מאד , ויודעת שכאבך גדול ומוצדק, מזל שהילדה הפנימית הזו נשארת חיי ובועטת,
אחרת לא יהיו שינויים בעולם.

אחר כך אוכל לשנות ניק לעניינים אחרים ולדפים אחרים?
כן, שום בעיה.
בכל פעם שאת כותבת הודעה, את בוחרת את הניק שלך.

זיכרון מגיל לא ברור שמאוד מטריד אותי והלואי ויכולתי לדבר עליו איתם, לקבל את הפרטים שחסרים לי, לבטא את תחושותי ואת הפחד העצום שגרם לי אותו לילה :
אני בת 6/7/8 מניחה שזה בערך הגיל למרות שאחותי נולדה כשהייתי בת 6 ואני לא יודעת איך היא נכנסת לתמונה של הלילה הזה.
אני מתעוררת בלילה מצעקות מאוד חזקות שאינן נפסקות. הורי רבים במשך שעות, כך לפחות זה בזיכרון שלי. אימי מבקשת לדבר עם אבי והוא, לא בפעם הראשונה, מסתגר ואינו מוכן לדבר (פתאום אני רואה את הסימטריה בין זה ליחס אלי) והיא , לא בפעם הראשונה, מתחילה לבכות בכי קולני. אני שומעת אותה בוכה ארוכות והוא לא מתייחס לכך. פתאום היא מגיעה לחדרי. אני לא יודעת אם קראתי לה או לא. היא רוכנת עלי, ואומרת לי תוך כדי אותו בכי חזק וקולני "אני הולכת לכמה זמן". אני מתחילה לבכות ולבקש שלא תלך והיא מנהלת איתי איזה דיאלוג בסגנון של אני חייבת, אחזור תוך יום יומיים, אל תדאגי" אני כמובן נכנסת להיסטריה ובוכה יותר ויותר . גופי ממש רועד ואני צועקת ומתחננת. אני זוכרת שזה מסתיים בזה שהיא אומרת "טוב אני לא הולכת". לעולם לא אשכח את האימה. לא יודעת כמה זמן זה באמת היה. עבורי כילדה קטנה זה היה ארוע מזעזע. הזיכרון המאוד חזק הוא של מגע פניה בפני, רוכנת עלי ומגע דמעותיה מרטיבות את פני מהוה עד היום זיכרון שממש מעלה בי כעס שקשה לתאר וסלידה.
שנים רבות זה היה כך, רק בגדר זיכרון קשה. מאז שבני נולד ודברים התחילו לצוף, אני רוצה להרביץ לה על זה. יש לי הנחה שכחלק מחוסר האונים שלה מולו, בדינמיקה ביניהם, היא השתמשה בי. במודע או שלא, הייתי האמצעי שלה לנסות ולהעיר את אבי מאדישותו כלפי הבכי שלה והאיומים שלה שתלך. אני מניחה שהיא אמרה לו שהיא הולכת והוא לא הגיב או אמר "לכי" ואז היא בדקה את האפשרות לזעזע אותו דרכי. חסרים לי הרבה פרטים, בכל זאת התעוררתי מהשינה והייתי כולי פחד. זה לא משנה בעיני את העובדה שאסור לעשות דבר כזה. אם באמת התכוונה לעזוב ליום או יותר, יכולה היתה לחכות לבוקר, לדבר איתי על זה או פשוט לנסוע איתי כמו לטיול. לדעתי היא לא התכוונה לעזוב, כפי שמעולם לא עשתה גם בבגרותי למרות אינסוף טענות כלפיו ששמעתי כל חיי. אז למה לעשות לי כזה דבר?
מיותר לציין שמעולם, אבל מעולם לא קרה שלאחר ארוע שהייתי נוכחת בו הם שוחחו איתי על כך. אף מילה.
היום, כשקורה שאנחנו מתוכחים בבית, אני , לפעמים אפילו תוך כדי, אומרת לבני"אמא ואבא קצת כועסים ומתוכחים אבל זה לא קשור אליך ואנחנו מאוד אוהבים אותך וגם אחד את השני" וחוזרת על זה גם אח"כ לודא שהוא הפנים ואני גם יודעת שהוא יאמר וישאל אם ירצה ואם משהו יעיק עליו. כי יש לגיטימציה.

הזיכרון של לחיה נוגעת בשלי טבוע עמוק. הוא נשאר בקונטקסט של הארוע הזה וכל מגע מאז של לחיה בי, לצרכים רגשיים של מגע אוהב שרוצה לנשק, מעלה בי את זיכרון אותו רגע. אני לא אוהבת את מגע עורה בעורי למרות שכנראה אובייקטיבית הוא נעים כי יש לה עור רך .

אני מניחה שנולדתי עם רגישות גדולה שהינה חלק מהאישיות שלי. אולי תיאור אותו לילה נשמע כמו אירוע שאפשר היה לצלוח אותו בלי טראומה שכזו. ככה זה עבר עלי וזה החותם שזה השאיר בי.

_נתק עם ההורים.
את רואה את זה_
תבשיל קדרה אני רואה. עכשיו כשאת אומרת. מה את מציעה?

ומשהו שקשור לזיכרון אותו לילה, שונה אבל דומה : לפני כשש שנים אימי התקשרה אלי בבוקרו של יום. בדיוק הייתי במקום לימודי ואני זוכרת היטב את השיחה שניהלתי איתה ממסדרון המבנה.
היא התקשרה לשתף אותי כמה היא סובלת מאבי בתקופה האחרונה. הקשבתי באמפטיה גדולה כי היא נשמעה מאוד מאוד זקוקה להקשבה הזו. היא סיפרה כמה הוא מעיק עליה בתלונות אינסופיות וכשהיא שבה מהעבודה הוא פשוט משגע אותה וכו' ובהמשך אמרה שמה שבעצם היתה רוצה זה להיפרד ממנו ולו לניסיון. שאלתי למה לא תעשה זאת והיא אמרה שאין לה את האפשרות הכלכלית ואני זוכרת שהמשכנו לנהל איזה דיון על איך היא תעשה זאת ומה יהיה גורלה הכלכלי אם אכן יפרדו. העברתי מסר תומך במה שלא תבחר לעשות ונשארתי כמובן מוטרדת .
הפעם, לשם שינוי, הייתי כבר גדולה. הרגשתי שאני יכולה לתמוך בה בשיחה כזו. אבל גם כאן יש איזו נק' מאפינת : לאחר השיחה הזו היא מעולם לא שבה לדבר על כך. היא התקשרה וממש "שפכה" מילים שגם אם אני כבר גדולה הן בכל זאת לא קלות לי בתור הבת שלה ושל אבא שלי. ואח"כ - כלום. הכל ממשיך כרגיל, אפילו לא איזכור לשיחה ואמירה בסגנון של "כן, אני מרגישה טוב יותר ומה שדיברתי עליו לא על הפרק"
קשה לי לתאר טוב יותר את התחושה שנשארתי איתה ולמה לדעתי גם במקרה הזה דברים לא קרו באופן ראוי. אולי זה ברור גם למי שקוראת כאן.

אני לא זוכרת את קיומה של אחותי בחיי. סביר היה שאזכור את הגעתה הביתה כשנולדה. ובכלל, שאזכור דינמיקה של אחיות. אני לא. כאילו לא היתה שם. ברור שיש זכרונות של טיולים ובעיקר של מראות שיש לי מתמונות באלבום. אבל לא שום דבר חי ומוחשי. כאילו היינו שם כולנו אבל לא קיימנו תקשורת רגשית. אני מניחה שהיה לנו סדר יום מאוד ניפרד - ובמשך הרבה שנים היא היתה תינוקת צעירה יחסית אלי ובכל זאת - שום זיכרון חי שלה ושלי ביחד. אחיות.
קצת אחרי הגיוס שלי והיא בת בערך 13 משפחתי נסעה לחו"ל ונשארה שם 5-6 שנים. כך שלא היינו ביחד בשנים שבהן היה סיכוי טוב יותר להתחבר ולהתקרב מבחינת פער הגילאים. ואולי בקונטקסט המשפחתי שלנו זה היה חסר סיכוי בכל מקרה? כשהם חזרו לארץ אני הייתי עם בן זוג בעיר אחרת ומאוד מרוחקת מהם רגשית. עוד יותר מתמיד. פיתחתי סוג של אטימות כלפיהם כתגובה לנסיעה וללבד הפיזי שפתאום הייתי בו.
כשניסיתי פעם להעלות את הנושא הזה של הנסיעה והתחושות שהיא העלתה בי, הם התנפלו עלי "את בחרת להישאר כי רצית להתגיס ומה את באה אלינו עכשיו בטענות" והבנתי שאין טעם. אסור לבטא רגשות כי הם מיד מתורגמים להאשמות וכשמבטאים האשמות אז בכלל זה דבר בלתי מתקבל על הדעת.
היה לי קשה כשהם נסעו ונשארתי כאן בלי בית ומקום משלי. הם השכירו את דירתם ומשדה התעופה שבתי לצבא ולמגורים זמניים שהיו לי במסגרת השירות. טכנית היה לי איפה לישון. אבל זה לא העינין. הלבד הזה פתאום וגם בלי תחושת שיכות למשהו פיזי כמו בית מוכר או אנשים קרובים שנהיים לאלו המופקדים עלי עם נסיעת הורי (כמו אחים של הורים שנהיים לבית חם או סבים או משהו משמעותי אחר)
אני זוכרת את עצמי ממררת בבכי כל הדרך חזרה משדה התעופה. נכון, בחרתי להישאר. אבל היה לי קשה.
אני מניחה שזה היה המשך שיברו של החלום והאמונה שבסופו של יום - הם יהיו שם בשבילי. כל חיי סיפרתי לעצמי שככה זה. נכון, הם לא מבינים אותי ולתחושתי לא מעניקים לי את מה שאני זקוקה לו, אבל הם תמיד יהיו שם, ההורים שלי.
אחת לכמה חודשים היו לי מעין התקפי חרדה והייתי מתקשרת וממש צורחת בבכי לאימי בטלפון. שיחזרו.
אחרי תקופה של חודשים וכבר שנים זה הפסיק. ניטרלתי בי את המקום שחיכה להם ועוד כמה שכבות של ניתוק וריחוק צמחו.
בכל אותן שנים קיימתי קשר עם חבר ראשון . קשר שהמשיך הרבה שנים ולמרות קשיים לא נפרדנו מעולם כפי שזוגות עושים במהלך נסיון חייהם כזוג לא נשוי וללא ילדים. אני חושבת שנוצרה שם תלות מאוד גדולה היות והוא הפך להיות עבורי כל המשפחה שלי. הוא, הוריו, אחיו, סבתו -היו למשפחתי. חדרו לחדרי. קשה היה לקיים קשר ראשון, צעיר וחסר ניסיון זה כשלא היה "עורף" -בית ללכת אליו בשעות משבר. זה היה הבית וממנו ללכת לשום מקום זה מפחיד.
הסיפורים של חברים על בית הוריהם כעורף כזה, בשעת משבר חברתי, זוגי, כלכלי, היו תמיד מושא לקנאה עבורי.

ראשית,
את מתארת הורים מתעללים (ראי סימני התעללות בזוגיות, תתעלמי מהזוגיות).
הכל חולני אצלם. היחסים ביניהם לבין עצמם, היחסים איתך. עכשיו עוד קראתי איך הם נסעו לחו"ל לכמה שנים בדיוק כשאת התגייסת - איזה מין הורים עוזבים בת שהתגייסה? מה היה כל כך דחוף לנטוש אותך בדיוק בזמן כזה לכמה שנים? מדהים שזה נראה לך "קשה אבל נורמלי". את לא מעלה שום סימן שאלה על זה.

שנית, שמתי לב שאת מתארת דפוס חוזר: הורייך בעצם לא מוכנים בשום צורה ללכת לטיפול (ולא חשוב מה התירוץ, ולא חשוב מי "יוזם" ומי "מסרב", בכל קונסטלציה שהיא - שניהם לא עושים את זה),
וגם את!
גם את מוצאת תירוצים מתירוצים שונים, למה לא לטפל בעצמך. יש תירוץ הכסף, יש כל מיני דברים. בשורה התחתונה: גם את נתקעת בדפוס שבו את כאילו נכנסת לרחוב ללא מוצא, למבוי סתום, והלכת עד הקיר ועכשיו את ממשיכה ללכת קדימה ונתקעת בקיר ונתקעת בקיר ונתקעת בקיר וזהו.
כאילו גם בתוכך משהו מסרב לעשות שינוי לטובה.
אם כי, פתיחת הדף הזה היא התחלה להוציא את עצמך מהמצב הזה.
מאוד טוב שאת מספרת את כל הסיפורים. במיוחד לקבוצת התמיכה שיש לך פה. אנחנו בעדך , אנחנו בצד שלך , וזה מאוד חשוב.

אני אישית דווקא לא מאמינה בפסיכולוגיה כל כך (אני אומרת בזהירות), אף שאני מכירה כמה פסיכולוגיות מדהימות (באתר הזה, כמובן. איפה תמצאי ריכוז של חכמות שהן במקרה גם פסיכולוגיות... (-: ).
אני הייתי ממליצה לך דווקא להתחיל משיטה גופנית יותר:
למשל, עוצמת הרכות (תגגלי "עוצמת הרכות" ותקראי באתר שלהם),
דיקור סיני
שיאצו
שיטת אבי גרינברג
וכדומה.
תתחילי מלשחרר את התקיעות בגוף. הפסיכולוגיה לא חשובה. אפשר למצות אותה במשפט אחד: יש לך הורים מתעללים שמתייחסים אלייך כמו לזבל. הם לא ישתנו לעולם, מצבם גרוע והם לא מאושרים.
אבל לך יש סיכוי להבריא, לשחרר את עצמך מלפיתתם החונקת, לשחרר את ילדייך מאכזריות הדורות הקודמים. לך יש סיכוי לבנות אהבה אמיתית בחייך. החל מרגע זה!

קודם כל
ובנוסף חשבתי שאת כבר הרבה זמן בתוך תהליך ריפוי טבעי
הבחירות שעשית, האופן שבו את מביאה את עצמך פה מראה שיש אהבה אמיתית בחייך ,
ושעכשיו זה עוד צעד בכיוון האוהב... עצם פתיחת הדף

איך הם נסעו לחו"ל לכמה שנים בדיוק כשאת התגייסת - איזה מין הורים עוזבים בת שהתגייסה? מה היה כל כך דחוף לנטוש אותך בדיוק בזמן כזה לכמה שנים?

מצבם הכלכלי היה קשה והם ביקשו למצוא את מזלם בחו"ל.
הם הציעו לי שלא להתגייס ולבוא איתם וזה משמש אותם להציג אותי כזו שבחרה ועוד מעזה להתלונן.
יש בזה משהו, במובן הזה שיכולתי לבחור אחרת, אבל מאוד חיכיתי לשירות . הייתי שמחה לשמוע מהם אמירה כמו "אז לא נשאיר אותך כאן לבדך וננסה למצוא כאן מוצא לבעיות הכלכליות"
אני אמרתי "תסעו אני אהיה בסדר" אבל כל הדברים מסביב עשו את זה לקשה יותר. המצב הכלכלי לא היה טוב אז לא הגיעו לביקורים ואני הגעתי פעם אחת באותן 5 שנים בעזרת הצבא ששילם את הכרטיס לחילת בודדה. שמעתי סיפורים על אנשים שנסעו אבל השאירו לילדים את הדירה. אצלנו היא הושכרה. אבל כל הפיקנטריה הזו לא משנה כי העיקר זו התחושה שלי והיא יכולה היתה להיות אחרת אם הקשר הבסיסי היה אחר.
כנראה שכל העבר היוה מבחינתי בסיס רעוע לנסיעה הזו והיא היתה המשך שלו. כמו הוכיחה את אי לקיחת האחריות שלהם כהורים במובן הכי פשוט של לבחור להישאר מתוך אהבה ורצון לא להתרחק כ"כ. אבל על מי אני עובדת? הינה, הם כאן הרבה שנים וזה כ"כ גרוע בינינו. הקושי אל מול עזיבתם לא נבע באבדן משפחה תומכת, אלא המשכה של אותה מציאות ללא הורים תומכים.
הורים יכולים להיות תומכים מרחוק, מארץ אחרת. ולהיות לא תומכים ממרחק אפס.
לא מעט משפחות נאלצות להיפרד לתקופות אבל אם הן קרובות ומחוברות וחשות את אותו ביטחון בקשר ובאהבה, זה מתקיים גם כשהתנאים הפיזיים משתנים.

מה שעצוב בזה היא גם העובדה שאחותי היחידה נסעה איתם ולא היה בינינו קשר שנים. גם לפני כן לא היה. היינו דיירות באותו הבית. לא גדלנו להיות בקשר קרוב ואוהב ותומך. האם יש דבר כזה - לא גודלנו להיות? האם להורים תפקיד משמעותי באיך לגדל ילדים כך שיגדלו להיות אחים וחברים?

לא מזמן, לפני הנתק הנוכחי, אמא שלי סיפרה שהיא ואבי נסעו לחו"ל לשבועיים כשהייתי בת בערך 8.
שאלתי היכן נשארתי (בהיעדר סבים, דודים ) והיא אמרה שאין לה מושג. אחותי, ידעה לומר, נשארה אצל בני משפחה שאז עוד היו קשרים עימם. היא היתה בת שנתיים. אני הייתי במקום אחר.
האם זה סביר שהיא לא תזכור היכן? האם ההפרדה של אחותי ושלי זו מזו בסיטואציה כזו יכולה להעיד על כך שבעיני הורי לא היתה חשיבות לכך שנהיה ביחד, ובמיוחד כשהם נעדרים?
האם זה סביר שאני חשה כעס ואכזבה על כך שאין לה מושג היכן הייתי במשך שבועיים?
כמובן שלא ביטאתי אותם לפניה.

האם להורים תפקיד משמעותי באיך לגדל ילדים כך שיגדלו להיות אחים וחברים?

גם אני מצטרפת לשאלה הזו.

שוב חזרו החלומות לשלוט בלילות. כשאין נתק - הם דועכים ושנתי טובה יותר.

מזדהה עד כאב, אפילו בדיוק עד אני לא אוהבת את מגע עורה בעורי למרות שכנראה אובייקטיבית הוא נעים כי יש לה עור רך .

אני מניחה שאבא שלך התעלל באמא שלך (כל הסצינות שתיארת, סוגר את עצמו בחדר, היא בוכה) והיא "הוציאה" את זה עליך. שני אנשים חלשים שעברו התעללות יכולים להעצים אחד את הרוע של השני.

כנראה שגם ההשמנה שלך קשורה להיותך בת בכורה שעברה התעללות.
גם אצלי יש אחות צעירה יותר ואני מסתכלת על היחסים שלה איתם בפליאה. איך אישה כזאת חכמה ונחמדה נהנית בחברתם של זוג האנשים האטומים האלו? זה כאילו שהיא נולדה להורים אחרים!

האם להורים תפקיד משמעותי באיך לגדל ילדים כך שיגדלו להיות אחים וחברים?

בוודאי. כשילד אחד מרגיש פחות אהוב, פחות חשוב, הוא רוצה לפגוע בילד שמקבל יחס יותר טוב ולא להיות חבר שלו.

בהמשך לעצמי מקודם, למזלי הרב אחרי שעזבתי את בית הורי (בצבא, כמו אצלך, רק שאצלי אני בחרתי, או ברחתי, ואצלך הם החליטו) ביקשתי מאחותי עזרה (נניח שתכבס לי בגדים, תביא לי חפצים שאני צריכה מהבית שלהם) והיא עזרה לי. מכאן נפתח פתח חדש ליחסים שלנו ואחרי כמה שנים מהוססות התקרבנו לאט והיום אנחנו חברות.
אני בהתחלה נדדתי בין בתים של חברים ואח"כ מצאתי גבר מבוגר ממני שגר בדירה משלו ועברתי לשם. וכן, זוגיות קשה שאין לאן לברוח ממנה. זוכרת יום שישי אחד, ערב, קר, יצאתי מהצבא, רבנו, ארזתי את הקיטבג והלכתי. לא היו פלאפונים, הייתי חיילת תפרנית, התחלתי ללכת ברגל לכיוון יישוב סמוך בו היו לי חברים...
כל כך מכירה את תחושת אין המוצא.

כשהייתי בערך בת 22 התקשרה אלי קרובת משפחה של אימי לספר ששמעה שמועה שאמא של אבי נפטרה. כן, סבתי. אותה לא פגשתי מאז הייתי כבת 8 כיוון שהורי ניתקו קשר עימה ועם שתי בנותיה. היא אמרה שהיא חושבת שזה כבר קרה לפני מס' חודשים ושכדאי שאספר לאימי (שימו לב, לאימי. לא לאבי. כולם התיחסו אליו באופן זהה, כאל מי שעדיף שלא יפנו אליו ישירות) התקשרתי אליהם לחו"ל ושוחחתי איתה. היא הפטירה משהו כמו "טוב אני אומר לו" וזהו. זה לא חזר אלי. כאילו זה סביר שאני אהיה במצב הזה ואבשר לאימי על פטירת אם אבי, סבתי, שקרתה כנראה לפני חודשים ועתה הגיעה השמועה עד אלינו. מה איתי?! מה עם הרגשות שזה מעלה אצלי?! מה עם המסר העובר כאן של הורי ושל אבי בפרט על יחסי הורים-ילדים? אפילו לא חזר אלי מסר של "לאבא היה קשה לקבל את המידע הזה" , משהו... לכל הרוחות, משהו שיתן לגיטימציה לתחושות של כאב, אובדן, אהבה. למרות הנתק, למרות כל השנים שעברו. מה עם להתקשר למישהי מאחיותיו ולשאול מתי ואיך ולמה? ומה עם לשאול אותי איך אני מרגישה?
נשמע כאילו אני עסוקה בעצמי? אולי, אבל גם באבי ובתחושותיו, אלא שאסור היה מעולם לשאול ולדבר איתו על הדברים. כששאלתי בשנים האחרונות שאלות טכניות ובעדינות, נעניתי במילים ספורות ואימי תמיד דאגה להדגיש כמה הם כולם נוראיים ולא רצו קשר איתנו ושסבתי אפילו סירבה לראות תמונות שלי שאימי הביאה לה בניסיון לדבר על ליבה. אני קוראת את הדברים קצת אחרת ומוצאת דמיון בין אותו סיכסוך משפחתי לניתוק הקשר של הורי איתנו, ביוזמתה והחלטתה של אימי.ואז היא מצטיירת בעיני כסכסכנית ומניפולטיבית וכוחנית וחסרת לב. והכעס גואה בי. כלפיה. מאוד מאוד. אלו דברים שיכולים היו להיפתח בטיפול משפחתי.

שאלתי היכן נשארתי (בהיעדר סבים, דודים ) והיא אמרה שאין לה מושג
אין לה מושג איפה היא שמה אותך?! זאת אמא?!

שימו לב, לאימי. לא לאבי. כולם התיחסו אליו באופן זהה, כאל מי שעדיף שלא יפנו אליו ישירות
זו יכולה להיות עדות להיותו גבר מתעלל. הולכים על ביצים לידו.

אלו דברים שיכולים היו להיפתח בטיפול משפחתי
בשביל מה?
בשביל מה טיפול משפחתי?
בהורייך אין מה לטפל. הם לא רוצים, הם כמו שהם ולא רוצים לשנות פסיק.
בעצמך את רוצה לטפל.
למה לך טיפול משפחתי? את חושבת באמת שאפשר לקחת הורים אטומים, מתעללים, קורבנות זה של זה בעצמם, חסרי רגישות, חסרי אהבה, במיוחד חסרי כל אהבה כלפייך - ולהפוך אותם פתאום להורים אוהבים ורגישים? אם כך זה עדיין בפנטזיה שלך, אני מציעה להחליף את הסרט. מהר.
את עצמך תצילי.
אותם, תעזבי.

שוב חזרו החלומות לשלוט בלילות. כשאין נתק - הם דועכים ושנתי טובה יותר.
את מפחדת לעבור דרך הרגשות הקשים.
לא נראה שהיתה תקופה בחייך שבה לא היה נתק מהורייך. יש לך פשוט תקופות של אשליית קשר ותקופות בלי אשליית קשר.
מה יקרה אם תתני לחלומות לדבר? אם פשוט תקבלי אותם ותנסי לשמוע מה הם אומרים לך? מה הם מנסים להעביר לך? עכשיו תת המודע שלך מנסה לדבר אלייך. מה יקרה אם תקשיבי לו בלי לנסות לברוח מזה? בלי לטשטש, לטייח, ובלי לחיות בחיי פנטזיה על מה שהיה יכול לקרות אילו היו לך הורים אוהבים?

גמ בה - כתבת -"..... כשילד אחד מרגיש פחות אהוב, פחות חשוב, הוא רוצה לפגוע בילד שמקבל יחס יותר טוב ולא להיות חבר שלו"

אצלי זה היה להיפך.
חשבתי שאם אהיה קרובה לאחי אזכה במעט פירורי אהבה וכבוד והערכה ועידוד וחיזוק וחיבוק ומילה טובה ממה שקיבל אחי.
נצמדתי אליו והוא - היה שם לבקש טובות עבורי מדי פעם.
הוא צעיר ממני בארבע שנים.
עד היום אני מעריכה אותו שלא השתמש בהטבות שקיבל כדי להפגין עליונות כלפי אלא שיתף אותי והיה לי לעזר הרבה פעמים מול אמא שלי. גם כשבגרנו.

יש לי כל כך הרבה מה להגיד ולכתוב לך.. חלק גדול כבר נאמר (בעיקר על ידי בשמת) אבל אם מתאים לך, את מוזמנת לשלוח לי מייל (בדפבית)

וגם

_שימו לב, לאימי. לא לאבי. כולם התיחסו אליו באופן זהה, כאל מי שעדיף שלא יפנו אליו ישירות
זו יכולה להיות עדות להיותו גבר מתעלל. הולכים על ביצים לידו._
אף אחד לא חושב או מעלה על דעתו אפשרות כזו. מכסימום חושבים שהוא מסכן, חסר אונים, הוא בקושי מדבר בחברת המשפחה - מאוד חסר ביטחון ביכולת המילולית שלו (המאוד מוגבלת. הוא יכול להיתקע על מילה או על מחשבה בלי יכולת לבטאן כראוי, אמנם הוא עלה לארץ בגיל 20 אבל זה לא קשור או לפחות לא 100% של הבעיה. לדעתי זה ריגשי מאוד. הכל תקוע שם. גם המילים. כשהוא מדבר זה במעין טון רועם. אם מעירה לו הוא צועק"מה את רוצה אני לא מרים את הקול" כל דיבור פשוט הופך מיד להתנגחות ולטענות ולמריבה. מצידו. אי אפשר לדבר על שום דבר סתם בנחת. קשה להסביר את זה. הוא מאוד פרנואיד ותמיד מתיחס לעולם ולכולם בחשדנות ובהאשמה על ניסיון לגזול ממנו/לרמות אותו/לא לתת לו שירות ובעיקר לכולם מיוחסות כוונות רעות ותכסיסניות. מאוד אומלל.
אני חושבת שהוא ממש מסכן וחסר אונים. מכאן ההתנהלות הכוחנית כלפי אימי כל השנים בדרך בה בחר להגיב בזמן מריבות. מצד שני - אני לא יודעת מה חלקה ב"להוציא אותו משויווי משקל" כי מנסיוני, לדבר איתה זה לא פשוט.
אני חושבת שלהיכנס לעיניינים שלהם זה לא העינין,ואני גם לא יכולה לשפוט ביניהם.
החלק שלי הוא איך הם השתמשו בי במודע או שלא ואיך זה השפיע עלי.כאן לטעמי הם היו אמורים לקחת אחריות עלי כביתם ולמנוע ממני את הדברים הללו עד כמה שאפשר.
בשמת, אני חושבת שהם באמת חושבים עד היום שעשו את הכי טוב בשבילי והם אומרים שהם כן אוהבים אותי ופגועים מאוד מכך שהבעתי ספק בכך. מצד שני, אם כך הוא -למה הם לא מוכנים לבוא לטיפול? אם הקשר חשוב להם והם אוהבים-למה הם מעדיפים נתק על פני דיאלוג, גם אם הוא קשה להם?

אני מניחה שאבא שלך התעלל באמא שלך (כל הסצינות שתיארת, סוגר את עצמו בחדר, היא בוכה) והיא "הוציאה" את זה עליך. שני אנשים חלשים שעברו התעללות יכולים להעצים אחד את הרוע של השני.
גמ בה אני חושבת על מה שכתבת. מרגישה שזה מתאים למה שהיה שם. אולי שם לחפש את החמלה כלפי אמא שלי? לא כדי סתם לחמול אלא כדי שזה אולי ישמש פתח לדיאלוג איתה. מעניין מה היא היתה אומרת אם הייתי אומרת לה דברים מהסוג שכתבת.

אתן מבינות...היו גם דברים אחרים. חופשות משפחתיות בארץ בכל מיני "כפרי נופש" וסתם נסיעות לים בשבת. אבל בזיכרון שלי הכל רווי מתח תמיד. כל דבר. היציאה מהבית, הנסיעה במכונית (אבא שלי נוהג מהר ותמיד יש ויכוחים וצעקות אחד על השניה ומשטרה שעוצרת אותנו )
מתח מתח מתח תמידי.

מבקשת מוצא יקרה
כשאני קוראת את דבריך על
לא כדי סתם לחמול אלא כדי שזה אולי ישמש פתח לדיאלוג איתה
עולה לי תמונה של אין מוצא, מעגל סגור,
כמו שבשמת אמרה ,אותה, אותם לא תשני , וגם אם יקרה איזה נס ויהיה דיאלוג,
גם אז זה לא יהווה מוצא, זה לא ימחק את כל העצב והכעס ותחושת ההחמצה
(כתבתי כעס אבל לא ברור לי אם יש רגשות כאלה?....אז אני מוסיפה סימן שאלה?)
זה לא יכול לנחם את אותו חלק שבך שיודע שזאת לא אהבה,ככה לא נראית אהבה
הם אולי אומרים שהם אוהבים אותך ואולי אפילו משוכנעים שעשו הכל בשבילך
אבל המציאות שלך אחרת,והקולות שהושתלו בך לא יעלמו גם אם הם(הוריך) ישתנו
והם לא
לכן, החמלה שאת מבקשת לטעמי, עדיף שתבוא ממקום של הפרדה פנימית
מקום שמוותר על אהבה הורית ללא תנאי כפי שכנראה את יודעת שאמורה להיות שם מוכנה לכל ילד שנולד, גם עבורך ,וכבר לא תהיה, מין חמלה שמקבלת אותם כנכים ומוגבלים,כמעיין חרב,כאנשים חסרים מאד.
הפרדה שמבינה שהם זה לא את ומה שקבלת מהם מיותר לך היום,שיש אהבה משחררת שופעת אך היא לא תנבע מהם, אין להם.
את קצת צריכה להמציא את זה יש מאין, בכדי שהחסר לא יהיה החוויה העיקרית בליבך,
שהרי הוא הצינור בו עוברת העברה בין דורית שלילית.והוא גם הדבק להתבצרות ובאופן פראדוקסלי לקשר השלילי שמדביק אותך למעיין הזה,כאילו מהות הקשר היא נתקים ונתקים ונתקים
אולי לזה כיוונה תבשיל כשהסבה את תשומת ליבך לשם הדף
נתק עם הורים, זו מהות הקשר, הנתק.
טיפול יכול להעצים את כוחותיך אני מאמינה.

@}

מחפשת מוצא יקרה, המוצא שאת מחפשת נמצא אצלך. שחררי אותם . זה המוצא היחידי שיש לך.

את לא משה רבנו שיכולה להכות בסלע ויצאו ממנו מים - לא תצליחי לעשות ניסים. הם מבוגרים. הם עייפים. הם מפוחדים. הם לא ישתנו. זה מה שיש.
שחררי .

למרות שכותבים כאן הדף לא מופיע במה חדש
האם זהו דף מוצנע?

כן. גם אצלי לא רואים אותו ב מה חדש

זה מאוד קל להגיד 'שחררי'.
אבל מי באמת יכול להפסיק לרצות שההורים שלו יאהבו אותו?!

אהבת יקרה
_זה מאוד קל להגיד 'שחררי'.
אבל מי באמת יכול להפסיק לרצות שההורים שלו יאהבו אותו?!_
בעיני זו דרך להראות אמפטיה לקול של הילדה שבך
אבל יש את הקול האוטנתי לך היום כבוגרת לומדת ובוחרת
שמונחה מאני גבוה יותר,שרוצה להפסיק להעביר את זה הלאה בהעברה בין דורית
לבחור להיות אמא אחרת , וממילא אדם אחר נפרד
וזאת כי כשאת אמא כזו, המבקשת מוצא, את לא רוצה שילדיך יחוו חוויות כאלה
אז אפשר להחליט מהלב לא מהראש שאני זה לא היא/הם
זו בחירה ללכת בדרך האהבה

מבקשת מוצא, קודם כל קבלי המו-ן אמפתיה ממני.

***********

_אז אפשר להחליט מהלב לא מהראש שאני זה לא היא/הם
זו בחירה ללכת בדרך האהבה_

עשב, הלוואי.
אני חווה את זה כך שיש בנו רגש כזה של צורך באהבת הורים, שהוא רגש כלכך עמוק וקמאי שממש קשה להגיע לשורשים שלו כדי לעקור אותם, אם בכלל אפשרי.
בשביל לשחרר את זה, זה כאילו לשנות את הטבע האנושי שלנו מהיסוד. לעבור לאיזה טבע על-אנושי.
אני אישית לא יודעת איך.
הלוואי שזה אפשרי.

זה גם מרגיש לי תמיד נורא עצוב כשאני חושבת על האפשרות 'לשחרר את הצורך הזה'.
כי זה אומר לוותר על מה שמעולם לא היה ושכנראה לעולם לא יהיה.
לוותר על הדבר שנפשי הכי הכי כמהה לו בעולם.
וה'שחרור' הזה הוא כמו הודאה בכך שאני מאמינה ומסכימה שזה לעולם לא יהיה (לא רק 'כנראה').
זה לוותר על התקווה.
קשה לי לבחור בזה מתוך השלמה אמיתית. והשלמה כפויה אינה באמת השלמה.

גם אם הראש והלב אומרים שהשחרור הזה הוא כדאִי (בזה אני כמובן לא מתווכחת איתך) - הרגש עז וחזק מהם כרגע, עם שורשים עמוקים עמוקים.

***********

אני חושבת, שלפעמים כשבאים עם הבנות רוחניות למקום שהוא מאוד רגשי - מתברר שמדַבְּרים בשני מישורים שונים שלא נפגשים ביניהם.
ואני תוהה אם זה עוזר ל-מבקשת מוצא שאומרים לה לשחרר את ההורים שלה. כי אם היא עדיין לא מוכנה לזה ברגש - אז נדמה לי שהאמירות האלה אין להן משמעות.
אולי היא כרגע יותר זקוקה לאמפתיה ולחיבוק.
אולי מה שהיא כרגע זקוקה לו זה בעיקר להציף את הכאב, להעלות את הדברים, לשפוך ולשפוך ולשפוך, להעז להגיד את זה, להסתכל לכאב הזה בעיניים, לקרוא לכאב הזה בשם.
זה הרי השלב הראשון. ונדמה לי שלא צריך למהר לשלב הבא.
קודם כל לגעת בכאב שלא העזנו לגעת בו כלכך הרבה שנים.
בהמשך לזה כמובן גם כדאי לפנות לטיפול - שאולי אולי אולי יוביל אותה בהמשך לתובנות מסוג אלו שנכתבו כאן (כמו 'לשחרר' את ההורים). אבל זה - מתוך תהליך מסוים, שבו היא תגיע לזה בעצמה, בקצב שלה. (אם בכלל. או שאולי תגיע לתובנות אחרות שיעזרו לה. זה לא משנה...)
משום מה, נראה לי שכרגע זה מוקדם מדי 'לשחרר', וגם לא אפשרי עדיין. ושאין טעם ללחוץ בכיוון הזה.
נראה לי ש-מבקשת מוצא כרגע צריכה להיות ולעבור בתוך השלב של ההכרה בכאב.

(כל הנ"ל כך נראה לי. אבל יכול להיות כמובן שאני טועה )

הבנתי

אהבת עולם, שני דברים שונים ולא מושפעים אחד מן השני:

1. שחררי את הורייך
2. שחררי את עצמך מהם

הכוונה ב'שחררי' כפי שנכתב למעלה היא : למספר 1: שחררי את הורייך. לא תצליחי לשנות/לחנך אותם. אין טעם למאמצייך לשנותם

אני קוראת את מה שאתן כותבות.
ימים של מחשבה.
תודה לכן.

אני חושבת שאפשר להתגרש מהורים. כן,כן,אני יודעת שזו דיעה לא מקובלת,לא מוערכת,בניגוד לכבד את אביך ואת אימך.אבל אני חושבת שזו אופציה. פעם לא העזו להתגרש. סבלו בתוך הקשר שנים על גבי שנים. לא העזו לצאת מהארון ועוד ועוד כי לא היה מקובל,כי היה טאבו. והקשר עם ההורים עד היום נשאר כזה ואני חושבת יותר ויותר שזה לא מחוייב המציאות. שהורים שמחלישים אותך,מקטינים אותך,רודפים אותך,הם בעצם מתעללים בך.
בגילך אפשר לשים לזה סוף. די. תהני מאהובך ומילדייך. בנית לך קן משלך וניסית. ניסית וניסית והם לא שיתפו פעולה. חשוב שתדעי שניסית. לא ויתרת ישר. לא הרמת ידים. אבל די. את ראויה להרבה יותר. תהני ממה שבנית לך עם אהובך ותברכי על כך ותעריכי את זה ואת שהצלחת למרות הדגם הקלוקל שגדלת לאורו לבנות משהו אחר. ותחיי את חייך וחיי ילדייך ואהובך ואל תתני יותר למה שמתרחש ע-ש-ר-ו-ת שנים להרוס לך את ההווה.מספיק!
התרכזי בטוב שיש לך ודחקי אותם ממך. הם עושים לך רע שרק הורים מסוגלים לעשות לילדיהם. אף אחד,אף אחד בחיינו לא יכול להקטין אותנו כמו הורינו. את ראויה לדמויות מיטיבות בחייך,תומכות,אוהבות ומעודדות.
לא כאלו שמשליכות עלייך את בעיותיהן כשנח להן וכשאת זקוקה להן מודיעות לך שאת לא יציבה עם בעיות נפשיות.
את מתקרבת ל-40-עד מתי?
זו תקופה מיוחדת במינה של בניה והולדה והתחדשות,בניית קן אוהב משפחתי משלך וניראה ונשמע שיש לך כל כך הרבה מה לתת לסובבים אותך. אל תתני להם להרוס לך תקופה כה מיוחדת וחד פעמית זאת שלעולם לא תחזור .
הקיפי את עצמך באנרגיות טובות,חיוביות וראי זה פלא מה כתוב פה למעלה פתאום: "שמיכת ההווה, לא רק שתעטוף את פחדיך, אלא שבהציצך אל מתחת לשמיכה את עשויה לגלות שהם פשוט התפוגגו".
הרבה כח את צריכה,אני יודעת ומאמינה שתמצאי אותו.
הושטת להם פעמים רבות יד פתוחה וקיבלת בחזרה אגרוף. אל תפני את לחייך השניה.