שלום,

כשהייתי ילדה עברתי מספר שנים של התעללות חברתית קשה למדי.

מאז עברו הרבה שנים והיום אני כבר בת 35 ואמא אבל הפצעים שנפצעתי עדיין קיימים וזה משפיע מאוד על ההתנהגות שלי ובעיקר על היכולות שלי ליצור ולתחזק מערכות יחסים בגלל חוסר ביטחון עצמי מבחינה חברתית.

זה מאוד מאוד מפריע לי ומכביד עלי. הייתי רוצה שיהיו לי הרבה חברים אבל די לא מצליח לי ואני לא יודעת למה ומה אני עושה לא נכון.

בשיחה שלי עם אמא שלי היום היא אמרה לי שהיא חושבת שקודם אני צריכה להחלים מהכאב שאני סוחבת מילדותי לפני שאני אוכל ליצר ולנהל מערכות יחסים כמו שאני רוצה.

אני חושבת שהיא צודקת אבל אין לי מושג איך לרפא את הפצע, הוא איתי כל כך הרבה זמן והזמן לא עשה את שלו.

אשמח לרעיונות ועיצות.

תודה

ממקום לא מקצועי, נראה לי שאת צריכה ללבן את זה עם עוד אדם. לחוות את זה שוב, לדבר על זה ולהוציא את כל מה שהיה שם. אחרי שתצליחי להפסיק להזדהות שם רגשית תוכלי להשתחרר הלאה.
אם בא לך לפרט קצת יותר לגבי איזה סוג של התעללות ובאילו נסיבות אולי יהיו כאלה שיוכלו לעזור גם פה

חלב ודבש יקרה, ראיתי את כותרת הדף ב מה חדש , וישר קפצו להן כל ההדחקות שהדחקתי היטב למעלה משלושה עשורים, ותפסו אותי בגרון.
גם אצלי - חרמות בעיקר. אני לא בטוחה לגבי אופן ההשפעה של זה עלי, אולי מדחיקה גם את זה...

בכל מקרה, אולי כדאי להתחיל בלכתוב את זה כאן, לשפוך, להוציא, לפנות מקום, ומהמקום של הרווח שיתפנה, לבדוק מה נשאר בתוכך מאז, במה את רוצה להתחיל לטפל ובאיזה אופן (מילולי, גופני).

שבת שלום@}

הי חלב ודבש. גם אני! ואת יודעת מה, אני בטוחה שכל מי שנכנס לדף הזה יכול לכתוב כמוני: גם אני!
הרי כולנו גדלנו בתוך מערכת החינוך הזאת , שלא היתה רגישה לדברים שמתחת לפני השטח, לילדות שבוכות בהפסקה ואמרות שזה בגלל שהשמש נכנסת להן לעיניים. לכל ההסתודדויות והרכילויות וההתלחששויות מאחורי הגב, הרי הן סך הכל ילדות, לא?
ובבית אומרים לך שזה בגלל שאת יפה/מוצלחת/טובה ומקנאים בך, אוי הקנאה, המפלצת הירוקה הזאת שאת תוצאותיה את סוחבת אחר כך עד גיל 35.
אני לפני כמה שנים, אחרי שהתחתנתי עם אהובי וילדתי ילדים, הבנתי גם שיש שם איזה פצע , ורפאתי אותו.
עזר לי מאוד להסתכל על כל העניין הזה מתוך מרחק מסויים, מתוך הבנה, וגם להכיר בדברים הטבים שיצאו מכך איכשהו, כי התחשלתי והתחזקתי ולמדתי לסמוך על עצמי בעיקר.
עזר לי מאוד לא להתערבב רגשית עם העבר, אלא להסתכל על כל מה שקרה במבט בוגר יותר, בלי נפש נרגשת.
וגיליתי שהרבה פעמים בחרתי בזה , והייתי נוחה מאוד להתעללות חברתית, זה בסדר להכיר בזה, אני כמובן לא מצדיקה את אלה שעשו זאת , אבל אני לא מתקרבנת יותר .
הגיעה ההבנה שהילדות האיומה בבית הספר , אין לה קשר לילדות נפלאה בבית ובמשפחה, ושהיה לה , לחוויה הלא מומלצת הזאת- תפקיד משמעותי בעצוב של מחשבותיי, מעשיי ודרכי.
אני יכולה להגיד לך ש"בזכות" זה , אני בן אדם טוב ורגיש מאוד, אין מצב שאני אראה ילד/ה עצוב/ה ואמשיך הלאה.
אל תפחדי, אל תפחדי כלל, הגיע הזמן לרפא ואת יכולה. את יכולה כי יש לך רגש בריא והדבר הכי טוב שאת יכולה לתת לעצמך עכשיו זאת אהבה- אהבי את עצמך, פתחי את ליבך כלפי עצמך, חבקי את עצמך, את הילדה הזאת המתוקה והנפלאה שעומדת במעגל בהפסקה הגדולה, תהיי את כפי שאת היום- חזקה וגדולה , הכנסי למעגל הילדות הזה וחבקי את הילדה המתוקה שעומדת שם ורוצה לברוח. תני לה כוח ואהבה , היא לא תברח משם, היא תתמודד ותמצא שמרוב הכוח והאהבה שנתת לה, יש לה כוח ואהבה לתת ל" מתעללות".
אם את צריכה אותי אני בדף בית שלי.

אוי, עולים לי כ"כ הרבה דברים ביחד שקשה לדעת מאיפה להתחיל... אז אם זה קצת מעורבב סליחה

לא פירטת מה בדיוק עבר עלייך אז אני נזהרת בהצטרפות לקריאת "גם אני"
ובכל זאת-
אצלי מדובר במה שהיום נראה לי כמו סתם התעללות חברתית, לא קשה במיוחד,אפילו באנלית
אז, כילדה , זה היה סוג של גיהנום
נידוי, שמות גנאי, הרבה בדידות, הרבה תחושה של משהו דפוק אצלי.
ואת שני האחרונים סחבתי איתי ה-ר-ב-ה אחרי שההתעללות החיצונית הסתיימה.
אז אני מנסה לחשוב מה קרה בתהליך שעברתי, שמאפשר לי לכתוב: סחבתי ולא סוחבת
(נו כן יש עדיין צלקות, אבל לפחות אני כבר לא מדממת)
וגיליתי שהרבה פעמים בחרתי בזה , והייתי נוחה מאוד להתעללות חברתית, זה בסדר להכיר בזה, אני כמובן לא מצדיקה את אלה שעשו זאת , אבל אני לא מתקרבנת יותר
בדיוק! (טוב, לפעמים עדיין מתקרבנת אבל משתדלת שלא)
העניין הוא שהבנתי בשלב מסויים. שדי, אי אפשר להמשיך להיות קורבן של משהו שקרה לפני 20 שנה
מה שהיה היה ועכשיו זה בידיים שלי לעשות מעצמי מה שאני רוצה להיות. כמה אפשר לתת כוח לילדים
שהיום כבר מי יודע איפה הם ורק אני עוד סוחבת אותם על הגב ועל הלב שלי?
וכאן מגיע סיפור קטן על סגירת מעגל
הלכתי למטפלת שמשתמשת בין השאר בסוג של דמיון מודרך, והגעתי בדמיוני להיות אני הקטנה, מוקפת בדמויות תומכות, וצריכה להגיד משהו למישהו שפגע בי כילדה. בחרתי את X ו...אני לא זוכרת מה אמרתי , אבל באותה שנה במי אני נתקלת לפתע פתאום אחרי יותר מ15 שנים? לא נאמר בפגישה הזאת שום דבר משמעותי, אבל היא זיעזה אותי לחלוטין הרגשתי שראיתי מישהו מגלגול חיים קודם, יצאתי מהמקום שהיינו בו והתחלתי לבכות
אני חושבת שמאז משהו השתנה, כאילו התנקתי וההבנה, שאני סוחבת איתי מישהו שקיים בזכרונותיי בלבד, הפכה למוחשית
אז אמרנו קורבניות...ויש גם את הכעס!
איזה גילוי משחרר- מתחת לכאב יש כעס, מתחת לדיכאון-יש כעס
להסתכל על זה, לקרוא לזה בשמו, ללמוד לבטא את זה בלי ההרס העצמי
כדי לא להישרף מבפנים
וסליחה
מתישהו החלטתי לסלוח, לסלוח לכל אלו שפגעו, להורים שלא ידעו להתמודד, לכל העולם כולו
מתישהו הבנתי שסלחתי לכל העולם כולו חוץ מלעצמי
התחלתי להתאמן ועדיין מתאמנת בסליחה עצמית,
קודם כל על מה שהיה אז- על זה שנתתי שיתנהגו אלי כך, על זה שהייתי מי שהייתי וזה כנראה משך אש
והיום על כל הדברים הקטנים והגדולים שאני מחשיבה כשריטות או דפקטים, וכל הקולות האלו שעדיין מנסים להגיד לי שמשהו אצלי לא בסדר.

מממ. לא יודעת אם יש משהו מועיל בכל מה שכתבתי. בכל אופן חשוב לציין שלא עשיתי את זה לבד
בהתחלה היו פסיכולוגים אבל אז נמאס לי מהנבירה העצמית (לא שזה לא היה חשוב, אבל מיצה את עצמו בשלב כלשהו)
והיה את הטיפול ההוא (החד פעמי, אגב) בדמיון מודרך
והיה ועדיין טיפול מדהים מדהים בשיטת אייפק
אם תרצי ארחיב עליו (יש גם דפים עליו באתר)

ולבסוף שולחת חיבוק ענק ומצטטת את הצהוב: בכל מקרה, לכל אדם, יש מקום

תודה רבה על כל התגובות החמות.

נקודות והדס - אולי אתן צודקות אבל רק המחשבה על להזכר עושה לי רע, במיוחד שקשה לי לזכור. אני לא חושבת שזה בגלל שעברו כל כך הרבה שנים כי גם בגיל 14 - 15 אחרי שעברתי למדינה אחרת שם התופעה כמעט לא חזרה על עצמה לא זכרתי פרטים. אולי פה ושם שמות או מקרים מסויימים.


אל תפחדי, אל תפחדי כלל, הגיע הזמן לרפא ואת יכולה. את יכולה כי יש לך רגש בריא והדבר הכי טוב שאת יכולה לתת לעצמך עכשיו זאת אהבה- אהבי את עצמך , פתחי את ליבך כלפי עצמך, חבקי את עצמך, את הילדה הזאת המתוקה והנפלאה שעומדת במעגל בהפסקה הגדולה, תהיי את כפי שאת היום- חזקה וגדולה , הכנסי למעגל הילדות הזה וחבקי את הילדה המתוקה שעומדת שם ורוצה לברוח. תני לה כוח ואהבה , היא לא תברח משם, היא תתמודד ותמצא שמרוב הכוח והאהבה שנתת לה, יש לה כוח ואהבה לתת ל" מתעללות".

חלקיקה, תודה. אבל איך? איך עושים את זה?

פלונית - נשמע מאוד דומה לחוויה שלי. אבל אני רחוקה שנות אור מלסלוח למתעללים. משהו במה שכתבת מאוד מעניין אותי: להורים שלא ידעו להתמודד האם יש לך היום סט של כלים להורים שמתעללים בילדים שלהם? זה אחד מהבעיות שלי. כל פגיעה בבת שלי גורמת לי כאב אדיר בגלל שזה מזכיר לי מה שאני עברתי וגם בגלל שהחוויה שלי השאירה אותי בחוסר אונים וחוסר כלים בהתמודדות הזאת. דבר אחד ברור לי - אני לא אתן לבת שלי לעבור את מה שאני עברתי. בצעירותי חשבתי שלא יהיה לי ילדים כדי שלא אצטרך לעבור איתם את אותו הדבר. אני גם אשמח אם תרחיבי על אייפק ואיך זה עזר לך.

מאוד אשמח אם כל הנשים המקסימות שעברו משהו דומה יוכלו לספר יותר על התהליך הריפוי שהן עברו.

תודה רבה

הי חלב,
אבל איך? קודם כל באמת בדמיון כמו שאלמונית כאן אומרת. לכי לשם, לאט לאט, בקצב שלך, במידה שלך ועם ההבנה שזה בעצם קצת כמו רוחות רפאים. זה עבר ששולח קורים דביקים מדיי להווה. ובהווה, כידוע הכל טוב....
ולגבי ילדים, הילדות שלנו. הדבר הכי חשוב וטוב שתוכלי לעשות כאן זה לזכור , ולחרוט על לוח ליבך שהילדה שלך היא לא את! ומה שקרה לך ממש ממש לא בהכרח יקרה לה. גם אני מאוד רגישה לבת שלי בחברה, והשנה עברתי עם זה שיעור ע-נ-ק כשראיתי אותה מתקרבת באומץ לחבורה מגובשת של בנות ושואלת בשקט הנפלא שלה אם היא יכולה להצטרף ומקבלת מהם- לא! והכרחתי את עצמי להשאר עומדת בצד ולצפות, עם דמעות כמובן, אבל ממש החזקתי את עצמי להשאר עומדת במקומי ואחרי כמה דקות היא אזרה שוב אומץ ושוב ניגשה והפעם לא שאלה רשות, אלא הצטרפה, הביאה את עצמה אליהן והיה לכולן נפלא. הבת שלי למדה, לבד, על החוזק שלה והאומץ שלה ואם הייתי מתערבת היא לא היתב מגיעה לזה לבד.
חשוב מאוד- אל תשליכי את מה שקרה לך על הבת שלך. תסמכי עליה, תסמכי על בורא עולם ועל כל מה שאת יכולה לסמוך.
לגבי הסליחה, אז יש לך הזדמנות החודש הזה חעבוד על ענייני הסליחה. כי אלול זהו חודש הסליחות. אם את לא יכולה או לא רוצה לסלוח לחבורת המתעליים- אז בסדר גמור, אל תכריחי את עצמך לסלוח להם אם את לא מסוגחת ולא מעוניינת בכך. אבל מה אם עצמך? איפה הרגש לעצמך? הסליחה לעצמך? קודם כל תתחילי עם הבפנים שלך, אני בטוחה שאת אישה נפלאה, כשרונית, אוהבת, נותנת- אז את כל אלה- לעצמך. מותר לך! מותר לך לבכות על זה ולא לסלוח על זה ולתהות על זה ולשאול למה אני. ואחרי כל זה, לזכור שיש אותך, קודם כל יש אותך כאן, אם למדת מזה שאין מי שיאהב אותך בחיים או שאין על מי לסמוך בחיים, שאין חבר אמת, אז תהיי את חברת הנפש של עצמך קודם כל. ספרי את סודותייך, דברי אל ליבך, עד שיפתח אליך ויתחיל לרפא בעצמו את הצלקות. לאט לאט, זו מלאכה שלוקחת זמן, אל תתיאשי, היי עיקבית באהבתך את עצמך, בסליחתך את עצמך. יש לך ימים טובים לעבודה הזאת, מהיום ועד יום כיפור- ימים מדהימים לעבודה הזאת, כנראה שזה לא עולה סתם בימים אלה.

חלב ודבש
ובכן, דווקא אני לא מהילדות שסבלו מהתעללות כלשהי. הייתי מאוד מאוד מקובלת ותמיד בחבורות "הנכונות".
זה לא שעסקתי בלארגן חרמים אבל היו כאלה בכיתה (וגם עלי), אבל אני משערת שהיו כאלה שסבלו ממני ומן החבורה המקובלת בכיתה באופן עקיף. רק בגלל שהיו לא מקובלים. היה ילד שממש לא סבלתי והוא סבל ממני מאוד. שנים אחר כך הוא הופיע לי בחלומות שלי כקורבן וזה היה לא נעים בלשון המעטה.
כן, ילדים זה עם אכזר. אבל חשוב להבין שהאכזריות הזו לא מכוונת ולא באה מרוע. כפי שלא תגידי שהאריה אכזרי כשהוא טורף זברה כך לא תגידי לילד שבוחן את כוחו על סביבתו ואין מי שיכוון אותו (בית ספר...מקום של חיברות...ממש!! - וזה נאמר בציניות אם לא הובן). עוד דוגמא לכך: האם תאשימי ילד קטן שזה עתה למד לעמוד והוא דופק עם הכף לילד אחר על הראש? האם זה מרוע או שמא הוא בודק מה קורה כשהוא דופק וכשהילד השני בוכה, הוא מתבונן בהשתוממות על בכיו.
ככה זה. ממש ככה.
ופה בית הספר נכשל בענק!!
אלה הדברים האמיתיים והחשובים שהיה צריך לעסוק בהם בבית הספר. בתחושת המשפחתיות. בלתת אהבה וחום. בללמוד איך לנהוג בשונה ממך וכולי.
איך נשמעים לך דבריי?

נקודות והדס - אולי אתן צודקות אבל רק המחשבה על להזכר עושה לי רע, במיוחד שקשה לי לזכור.
אם קשה לך לזכור, אז מן הסתם גם קשה לך לשכוח. והזכרונות נשארים אגורים אצלך איפשהו במערכת, לא לבלוע ולא להקיא.
אם תיזכרי, בסביבה תומכת, עם איזשהו אלמנט שיעזור לך להתמיר את הזכרון (למשל, דמיון מודרך, ולכתוב סוף אחר לסרט הרע), ואם זה יהיה הדבר הנכון בזמן הנכון, אז אחרי שתעבדי את הזכרון תוכלי סוף סוף לשכוח
@}@}@}@}@}@}@}

את לא לבד
פוסט טראומה קיבוצית ו המסע בעקבות הילדה הפנימית

וגם: תהליך אבל לשחרור מטראומות ילדות

תודה על ההרחבה חלקיקה. לסמוך על הבת שלי אני סומכת. אבל כאשר הבת שלי סובלת חרמים אני לא יודעת מה לעשות כי אף פעם לא גיליתי משהו שעושים במקרים כאלו שעובד. ולא נראה לי שיש אנשים אחרים שכן יודעים מה לעשות. ההתבוננות שלי בביתי מאוד מעניינת אותי כי אנחנו מאוד דומות חוץ מזה שהיא זקוקה לחברות שלה כל הזמן ואני תמיד הייתי מתבודדת. עקב זה עולה השאלה אם פעם הייתי גם מאוד ידידותית והחוויות שלי הפכו גם אותי למתבודדת.

הי נקודות, אני מסכימה איתך שזה כנראה הכשלון הכי גדול של בה"ס. ואני אכן מאשימה בעיקר את בית הספר. אבל אני לא מסכימה איתך בהשוואה שנתת. חשוב להבין שהאכזריות הזו לא מכוונת ולא באה מרוע_ האכזריות הזאת כן באה מרוע. הילדים לא היו בני שנה, הם ידעו טוב טוב מה התוצאות של מעשייהם והם עשו אתם כדי להכאיב. את לא יכולה להשוות ל ילד קטן שזה עתה למד לעמוד והוא דופק עם הכף לילד אחר על הראש? זה ממש לא עובד בשבילי. ואני מאושרת שלא ראית את הרוע הזה בילדים, ואת לא מודעת לקיומו.

תמרוש, אני כל כך לא מתחברת לדמיון מודרך. אני לא רואה את עצמי עושה את זה, לא בגלל שאני לא רוצה אלא בגלל שאני פשוט לא מאמינה שאני יכולה לעשות את זה. איך מוצאים אנשים שמטפלים כך? פסיכולוגית? מאמנת? אני דווקא התחלתי להתבונן בbehavioural cognitive theraphy. מה דעתך על טיפול כזה?

הי שחף, כבר קראתי את כל הדפים שלך בעניין רב. אני מבינה שגם את ממליצה על טיפול פסיכולוגי כמו שעברת עם אנדרה - אני לא אכנס לסיטואציה שאת מתמודדת איתה היום - אין לי את הכוחות שלך. שיהיה לנו בהצלחה.

זמננית - תודה, אני קוראת.

כי גם בגיל 14 - 15 אחרי שעברתי למדינה אחרת שם התופעה כמעט לא חזרה על עצמה לא זכרתי פרטים
גם אני עברתי ל"מדינה" אחרת בגיל 15 וגם אני לא זכרתי המון דברים במשך כמה שנים, במשפחה היתה לנו אמירה שמחקתי את הדיסקט. רק שזה לא ממש עובד ככה, אנחנו לא באמת מוחקים...
מה שיפה באייפק -זו שיטה שמאתרת את הקבצים האבודים, שהם כאילו לא שם אבל משגעים לנו את המערכת. זה נעשה לא דרך דיבור, אלא דרך הגוף. אחרי שמאתרים משחררים אותם (ואז לפעמים מדברים אבל זו לא "חפירה", יותר כמו זיהוי הקובץ לצורך מחיקתו). השיטה הזאת ידועה כשיטה שעוזרת בריפוי אלרגיות. כמו אלרגיה שהיא התגוננות של הגוף כנגד מה שהוא מזהה כאיום ,גם אם בטעות, כך התגובות הרגשיות (אלו שמוקצנות עד כדי מטרד בכל אופן), הרגלים, אמונות שליליות לגבי עצמנו יכולים להיות מין תגובה אלרגית למשהו שאנו מזהים בטעות כאיום. חוץ מזה יש גם הרבה דגש על שינוי דפוסי חשיבה, חשיבה חיובית וכו'
(את יכולה לקרוא איך זה עובד בפועל באחד מהאתרים תחפשי ipec)
אני חושבת שזה החזיר לי את האמונה בעצמי, ביכולת שלי להתמודד עם מה שקורה.
אבל אני רחוקה שנות אור מלסלוח למתעללים
אני חייבת לדייק את עצמי, זה לא באמת היה ככה שיום אחד החלטתי לסלוח ואז זה קרה, זה תהליך ארוך מאד
ולפעמים אני עדיין שואלת את עצמי האם באמת סלחתי.
אם עכשיו זה לא נכון ולא מתאים, זה בסדר ובטח לא לנסות בכח. אבל אולי תמצאי לנכון לשמור לך את האופצייה הזאת, אולי יום אחד
תהיי קצת יותר קרובה. יש משהו בסליחה שמשחרר אותך, כמה זה מעייף לסחוב רגשות טינה כל-כך הרבה שנים.
ואם אני כבר מדייקת אז אני עדיין רואה את עצמי בתהליך, אני היום במקום הרבה יותר טוב מבעבר אבל עדיין יש לפני דרך ארוכה.
האם יש לך היום סט של כלים להורים שמתעללים בילדים שלהם
לא נראה לי שיש סטים לעניינים כאלו ,חבל. אני עדיין לא אמא ודי בטוחה שהנושא יפתח שוב כשאהיה.
אבל אני מאמינה שככל שאנחנו מחזקים את עצמנו אנחנו מסוגלים יותר להיות בשביל אחרים ולא להזרק למערבולות הרגשיות שלנו
אז בנתיים עובדת על חיזוק עצמי...

חשוב להבין שהאכזריות הזו לא מכוונת ולא באה מרוע האכזריות הזאת כן באה מרוע. הילדים לא היו בני שנה, הם ידעו טוב טוב מה התוצאות של מעשייהם והם עשו אתם כדי להכאיב

אני לא אוהבת לקרוא לזה רוע אבל גם בעיניי יש הבדל בין ילדים בגיל הרך לילדים גדולים יותר.
אני עובדת עם גילאי 3-4 ורואה באופן יומיומי את האינטרקציות האלו של ילדים שדופקים על הראש עם הכף
לפעמים פיזית(בדר"כ אצל הבנים) לפעמים מילולית (הבנות, אלא מה) ובאמת אין שם מה שאתן קוראות לו רוע.
אני חושבת שבגילאים של ביה"ס יסודי כבר יש שם עוד משהו, איזה סוג של הנאה מזה שאני יכול לגרום למישהו לסבול.
יש ילדים ששואבים את הכוח שלהם מלהחליש אחרים. אולי הם בעצמם סובלים מבפנים, אולי זו שיטת התגוננות בג'ונגל
אבל כשאתה המטרה לחיצים שלהם ואתה בן 9 זה לא ממש משנה.

זמננית, בעקבות הבלוג שלך החלטתי גם לכתוב דברים שאני זוכרת מתקופת ב"ס. תודה לך. נראה מה יצא מזה.

כשהייתי בחטיבת הביניים התחלתי לקבל מחזור. המחזורים הראשונים שלי היו כואבים נורא. הייתי הולכת לחדר המזכירה ומבקשת שתתקשר לאמא שלי.

פעם אחת המזכירה לא הייתה, אני התפתלתי מכאבים והרמתי את השפופרת בעצמי לחייג. עצר אותי המורה להתעמלות - אין אני מעיזה להרים את הטלפון לבד!

אלוהים - הבן אדם לא רואה שאני בכאבים וחיוורת כמו סיד?

_אני חושבת שבגילאים של ביה"ס יסודי כבר יש שם עוד משהו, איזה סוג של הנאה מזה שאני יכול לגרום למישהו לסבול.
יש ילדים ששואבים את הכוח שלהם מלהחליש אחרים. אולי הם בעצמם סובלים מבפנים, אולי זו שיטת התגוננות בג'ונגל
אבל כשאתה המטרה לחיצים שלהם ואתה בן 9 זה לא ממש משנה._

אני לגמרי מסכימה איתך פלונית. אבל לא מפתיע אותי ששתינו רואות את זה כך כי סבלנו מזה, ונקודות רואה דברים אחרת כי לא חוותה את החוויות הללו.

אני אסתכל על שיטת אייפק אבל יש לי בעיה בעבודה עם משהו שהוא כל כך מיסטי ולא ברור לי מה זה ואיך זה עובד.

אני מבינה שגם את ממליצה על טיפול פסיכולוגי כמו שעברת עם אנדרה : אוי, לא רציתי להגיד "ככה צריך". רק רציתי להגיד שאת לא לבד. זה בפירוש קשה ואני עושה את כי אין לי בררה אחרת (חיכיתי יותר מדי זמן ב"להדחיק") .

בקטגוריה של לטפל בכאב בלי להכנס ולפתוח את הטראומות, יש גם טכניקת Eft ו TAT .

המורה להתעמלות : איזה מניאק!



אל תפחדי, אל תפחדי כלל, הגיע הזמן לרפא ואת יכולה.

אני אסתכל על שיטת אייפק אבל יש לי בעיה בעבודה עם משהו שהוא כל כך מיסטי ולא ברור לי מה זה ואיך זה עובד.
אני טופלתי באייפק על ידי שני מטפלים, כולל עדי שאנן בכבודו ובעצמו, מלבד כמויות של כסף שהם גבו ממני, הם לא עשו דבר. וגם לא לקחו אחריות על זה שהטיפול לא עזר כלל.

שלום חלב ודבש,
חויות שעברנו בעבר בדר"כ נצרבות בנפש ובגוף שלנו ומשפיע עלינו בדרכים שונות שאנחנו לא מודעות אליהן כלל,
אני מסכימה עם מה שנאמר כאן אי אפשר לשכוח מבלי לזכור, הדבר שאנחנו רוצים לשכוח ולהדחיק יעלה שוב שוב ושוב דרך סימפטומים גופניים, רגשיים והתנהגותיים, עד שנתייחס אליו, נלמד אותו, נחבק אותו ויותר מכל נקבל אותו, אז הוא לאט לאט יתפוס מקום קטן יותר בפינת הנפש ויאפשר לנו להכניס חוויות חדשות מתקנות, שיעזרו לנו לעשות שינויים קטנים.
אני גם ממש ממליצה על טיפול, אני אישית מאמינה בטיפול נפשי, אבל כמובן הכי חשוב שזה יהיה משהו שאת מתחברת אליו ומאמינה בו.

לדעתי טיפול זאת המתנה הכי מדהימה שאת יכולה להעניק לעצמך. אמנם זאת עבודה קשה אבל בטווח הרחוק מקבלים כל כך הרבה.

אני אסתכל על שיטת אייפק אבל יש לי בעיה בעבודה עם משהו שהוא כל כך מיסטי ולא ברור לי מה זה ואיך זה עובד.
לפעמים אני שוכחת כמה הזוי זה יכול להשמע...
יש מספיק שיטות ודרכים וכל אחת צריכה ויכולה למצוא את מה שמתאים לה
אם את מתחברת יותר לטיפול קוגניטיבי אז לכי על זה.
ואני מצטרפת ל אל תפחדי, אל תפחדי כלל, הגיע הזמן לרפא ואת יכולה

_אם קשה לך לזכור, אז מן הסתם גם קשה לך לשכוח. והזכרונות נשארים אגורים אצלך איפשהו במערכת, לא לבלוע ולא להקיא.
אם תיזכרי, בסביבה תומכת, עם איזשהו אלמנט שיעזור לך להתמיר את הזכרון (למשל, דמיון מודרך, ולכתוב סוף אחר לסרט הרע), ואם זה יהיה הדבר הנכון בזמן הנכון, אז אחרי שתעבדי את הזכרון תוכלי סוף סוף לשכוח_

כרגיל מישהי אחרת כותבת טוב ממני.
רציתי להמליץ לך על "התמקדות", אבל ראיתי שכתבת על זה שאת לא רוצה לזכור.
בהתמקדות כנראה שכן תזכרי. אבל מה שאני אוהבת בשיטה הזו הוא את הקצב האיטי. את לגמרי מכתיבה את הקצב, הוא יכול להתחיל ב baby steps ופתאום אולי יתאים קצב אחר.
לפחות זה לא מיסטי אם כי ככל שאני מעמיקה בשיטה הזו, אני מודה, שהיא מאתגרת מאוד את החשיבה שלי. עם כל החוסר מיסטיות, אני שואלת את עצמי איך זה עובד ככה.

נדמה לי שב rebirthing, שאם אני לא טועה התפתחה מתוך ההתמקדות (שהיא שיטה די ותיקה - משנות ה - 50), עוד יותר עדינים מאשר בהתמקדות (אם זה אפשרי... התמקדות באמת עדין). מישהי שאני מכירה הלכה לכמה סשנים כאלה ועבדה על טראומה ענקית של פריצה אלימה לבית שלה בזמן שהיתה שם. והיא אמרה שזה שיחרר לה את זה. אבל גילוי נאות, היא כמוני, עובדת שנים רבות רבות על עצמה במגוון שיטות, אז ברור שדברים עובדים אצלה מהר. בכל אופן היא אמרה שזה היה סופר עדין.

בכל שיטה שבה תבחרי, אני מעודדת אותך להתחיל!
לאף אחד מאיתנו לא מגיע לחיות כשאנחנו שבויות בכבלי העבר בצורה חזקה שכזאת.

_בכל שיטה שבה תבחרי, אני מעודדת אותך להתחיל!
לאף אחד מאיתנו לא מגיע לחיות כשאנחנו שבויות בכבלי העבר בצורה חזקה שכזאת._

רק המחשבה על להזכר עושה לי רע, במיוחד שקשה לי לזכור.
הקושי לזכור הוא טבעי, הגיוני ומובן מול מה שאת מתארת.
יותר מזה: עד היום, עד לרגע ממש - רגע שבו החלטת להתחיל לטפל בעניין - השיכחה הזאת היתה מבורכת מבחינתך.
היא היתה נחוצה מאוד, מכיוון שהיא איפשרה לך להתנהל בחיי היומיום שלך מבלי להיתקל שוב ושוב בכאב שמלווה את הזכרונות הללו.

היא איפשרה לך להפנות את מירב המשאבים שלך כדי להתקדם, כדי לחיות, כדי לבנות משפחה, מערכת יחסים זוגית, מערכת יחסים הורית, קריירה, ועוד כל מה שמרכיב היום את חייך. היא איפשרה לך להתחזק, לבסס את עצמך מבחינה נפשית, ולהגיע לרגע שבו את מרגישה בשלה, וחסונה מספיק מבפנים על מנת לגעת באיזושהי דרך בעניין הזה.

תהליך של שחרור מהחותם שהשאיר אותו אירוע לא ידרוש ממך בהכרח להיזכר בפרטי האירוע אם לא תרצי בכך. אם תבחרי שלא.
בעיני, מה שיותר חשוב מהפרטים ומהתמונות עצמן, הוא עצם המפגש שלך עם אותו חותם. עם אותו כאב שנותר שם. והמפגש הזה יכול להיעשות גם ברובד הרגשי, או החווייתי, או הפיזי תחושתי, לא בהכרח המחשבתי.

למה בעצם?
משום שעל מנת להוציא דבר כזה מתוך המערכת הנפשית שלנו, הוא לא יכול להישאר רדום. הוא צריך להתעורר, והוא צריך לצאת.
וממך יידרש לפגוש אותו בדרכו החוצה, לפתוח בפניו את הדלת.

כמובן שחשוב מאוד מאוד לעשות זאת בקצב שנכון לך, ובתוך מרחב שבו את חשה בטוחה ומוגנת לחלוטין, מרחב שיאפשר לך להתחבר לידיעה שמפגש עם הכאב לא ימוטט אותך ולא יטלטל אותך במידה שלא תוכלי לה. להיפך! מפגש נכון עם הכאב יכול גם לשחרר אותו, וגם לחזק אותך עוד ועוד.

הנטיה הטבעית היא לחשוב שאם נפגוש כאב - נצא מהמפגש הזה מוחלשים ומרוטים.
אם פוגשים אותו בצורה יעילה - קורה ההיפך הגמור. עצם המפגש דווקא מחזק ותורם את תרומתו המופלאה לחוסן הפנימי. החוסן הזה שלך מול הכאב חשוב כדי שכאשר יגיע הרגע הנכון והמדוייק לך - את תוכלי להתחיל להתנסות בתוך החיים, את תוכלי להעז להכניס את עצמך לסיטואציות חברתיות שמהן את נמנעת היום. כדי שהריפוי והשחרור יחלחלו אל תוך חייך.

[יכול להיות, אגב, שיגיע הרגע שבו תרגישי שהחוסן הפנימי הזה מייצב את המערך הנפשי שלך עד כדי כך, שאולי תחליטי שאת כן רוצה להיזכר. או אולי אפילו הזכרונות יעלו אז באופן ספונטני. או שתגלי שבכלל אין לך צורך בכך. אין לדעת.]

השורה התחתונה שלי כאן היא שאת לא חייבת להיזכר באירועים שיצרו את הכאב. אך על מנת לשחרר את הדבר מן היסוד, כן נדרש לפגוש בשלב כזה או אחר, ובצורה כזו או אחרת את הכאב עצמו, באחת מצורות קיומו בתוכך (פיזית-תחושתית או חווייתית-רגשית ובטח יש עוד). והדרכים לקיים את אותו מפגש הן רבות מאוד וכל אחת מהן תוכל לקחת אותך לשם בסופו של דבר (עבודת מודעות, עבודה אנרגטית מסוגים שונים, עבודה של גוף-נפש. תצטרכי לגלות מה נכון לך, לצרכים שלך, לסגנון שלך, ואל מה את הכי מתחברת).

מצטרפת לקודמותיי שאמרו שאת יכולה.
את בהחלט יכולה, אחרת לא היית מעלה על דעתך לפתוח את הדף הזה .
בעצם פתיחתו כבר התחלת את תהליך השחרור, כבר שמת רגל אחת בדלת.
בהצלחה רבה!

שלום חלב ודבש,
טוב שאת מעלה את הנושא. אני מאמינה שהרבה אנשים יזדהו במידה כזו או אחרת עם אפיזודה אחת לפחות מהילדות.
אך במקרה שלך, אני מבינה שהיתה שם אינטנסיביות ומשך שקיבעו את החוויה של הדחייה ויצרו חוסר איזון בחיבורים בינאישיים (מאמינה שגם עם חברות ישנם קשרים עם ריחוק או תלות.. תלוי ).
אני מכירה את הנושא מילדותי שלי, לא אכנס לפרטים, אך שנת הקליטה הראשונה שלי בקיבוץ לא היתה סוגה בשושנים.. (מעניקה לעצמי כאן )
בנוסף, הדחקתי באופן מאסיבי ומוחלט את כל התקופה במשך שנים רבות.

כמו שעירית רשמה מעלה, ההדחקה היתה ועודנה נחוצה.

שנים אחרי, התחלתי טיפול פסיכולוגי שערך שנים רבות (יותר מעשר) עם מטפלת מעולה! אבל, אני חייבת לציין, שבמהלך שנות הטיפול, עדיין ניזונתי מסיפורים שבני קבוצתי ואמא סיפרה לי.
אחד מהדברים החשובים שלקחתי איתי, הוא לא למקד את כל הוויתי וכשלי כפועל יוצא של אותה התעללות.
אני לא מכירה את אמא שלך ואת יחסה לנושא. אך אחד מהקשיים שלי, שברבות השנים למדתי לרכך, הוא הכעס שלי על אמא שלי, ש"האשימה" כל דבר שהוא א-נורמטיבי אצלי (ויש הרבה כאלה..) לאותה התעללות ובכך למעשה השילה מעצמה , מבחינתי, אחריות לכל הלפני והאחרי ולא הותירה מקום לשיח תהליכי.

טיפול פסיכולוגי, כמו שכתבתי לא מכבר למישהי, מאוד "מנתח", צריך להיות חיבור מדוייק בין המטפל למטופל ולדעת היכן לפתוח והיכן להניח.
למען הסר ספק, אני לא נגד טיפול פסיכולוגי, להיפך.

לדעתי, הכיוון של סובלימציה, אהבה עצמית, מודעות והעצמה מאוד יכולים לעזור לך.

אני מצאתי (להפתעתי) שאת כל אלה, אני מצליחה להשיג בעזרה אימון אישי שאני עוברת ממש עכשיו. אני כמוך, לא מתחברת למיסטיקה, סלוגנים ותאוריות תלושות.
מצאתי מאמנת נהדרת, (עירית לוי שכתבה כאן מעלי ) אשר שמה דגש לתהליך הפנימי אך בלי לעשות ניתוחים כירורגיים כואבים , שלכי תתאוששי מהם עכשיו במסדרון..
במקביל, אני נעזרת בפרחי באך שמאפשר לי להגיע לחלקים יותר עמוקים באימון.

מקווה שתבחרי את הדרך הנכונה לך ותמוססי את הפגיעות הזו שמחלחלת ומטפטפת פנימה כל השנים.

כל כך הרבה תודה לכולכן. ממש מחמם את הלב לשמוע את כל התגובות שלכן.

קראתי ואקרא שוב את התגובות. בעידדוכן נראה שכן אלך לכיוון של טיפול, אבל אני עדיין צריכה למצוא מה מתאים לי. כרגע אני מתעניינת מאוד בCBT.

חשבתי להמשיך לכתוב דברים שאני כן זוכרת מהילדות שלי, אבל אני ממש מתחילה לגלות התנגדות. אז עכשיו זה די ברור למה אני לא זוכרת הרבה. ברגע שאני מתחילה לזכור עולות מחשבות ביקורתיות על הילדה שהייתי ופחד שאם אחשוף את החוויה פה, כולם יסבירו לי איזו טעות דבש הקטנה עשתה וירדו עלי על זה כמו שירדו עליה. זה לחלוטין לא רציונאלי. אני יודעת שזה לא לעניין לכעוס על טעויות של ילדה קטנה ואני יודעת שאף אחת פה לא תרד עלי אבל ממש קשה לי לכתוב את הזיכרון הזה.

טוב אז הנה זה ובבקשה לזכור שזהו גם דף תמיכה.

אני לא זוכרת באיזו כיתה הייתי, אבל זה היה אחד מהימים שהמחנכת לא הייתה ומחפשים בנרות משהוא לעשות עם הילדים עם מורה מחליפה. תמיד הייתי תולעת ספרים והתנדבתי להקריא את אחד הסיפורים האהובים עלי לכיתה. שסיימתי להקריא את הסיפור שאלתי אם רוצים שאקרא עוד סיפור והכיתה כפה אחד צעקה לא!!! וצחקה עלי. מאז המשפט "רוצים עוד סיפור: לא!!!!!" הפך להיות הדרך המועדפת להשפיל את דבש הקטנה.

תראו מה זה. אני מתכווצת שאני כותבת את זה. עכשיו נראה אם הכתיבה תחמיר את המצב. אני חושבת שהסצנה הזאת הייתה החוויה הכי משפילה שהייתה לי בחיים.

אפשר לשאול מה הטעות הגדולה שאת חושבת שדבש הקטנה עשתה?

קבלי חיבוק- אחד לדבש הגדולה ואחד לקטנה

אוי זה קורע לי את הלב. לא, דבש הקטנה לא עשתה שום טעות ולא עשתה שום דבר לא בסדר. דבש הקטנה היתה נדיבה עם האהבה שלה לספרים והחזירו לה בהצלפה וזה באמת, באמת איום. וזה לא הגיע לה. וזה לא בסדר שאף אחד לא הגן עליה וזה לא בסדר שהיא היתה צריכה לחזור ולהתמודד עם זה יום אחרי יום.

אני מבינה לגמרי את הקושי לכתוב, מעבר לכאב שבזיכרון עצמו. אצלי זו היתה הבושה, סוד גדול ואיום שאסור שאף אחד ידע - שהייתי "לא מקובלת". כאילו זה כתם ענק באישיות שלי, שאם אני אגלה אותו אז פתאום החברים החדשים שלי יראו אותו ויבינו כמה זה נכון.

אבל כואב לי שההתעללות לא באמת נגמרה. שעדיין דבש הקטנה ממשיכה להיות מוצלפת כשאת מעלה את הזיכרון, וכשאת מחבקת את הילדה שלך כשהיא בוכה, וכשאת סתם נמצאת עם אנשים, והייתי רוצה לנחם אותה עכשיו. עכשיו להגיד לה שהיא בסדר. לא סתם בסדר, שהיא נהדרת ומקסימה.

כאילו כתבת את הזכרון שלי, כי למרות שהסיטואציה אצלי היתה אחרת, החומרים הם אותם חומרים. הלעגנות של הילדים האחרים, בדיוק במקום שבו התחילה ההיפתחות התמימה שלי לעולם, ושם- כמו שהיא התחילה, היא הסתיימה. זה כאב לי אז ברמות שאי אפשר לתאר. אני חייבת להודות שזה עדיין כואב, לפעמים. ויש אנשים ויש סיטואציות שיכולים ברגע אחד להפוך אותי להיות אותה ילדה בת 9, הלומת כאב, מההצלפה הזו של הילדים האחרים בדיוק בנקודה הכי רכה ומתמסרת שלי.
אני עדיין מנסה לחבק אותה, אבל היא תקועה לי אי שם בשנות ה-80, ילדה אבודה ובודדה. אני מחבקת אותך על מה שכתבת. תדעי שזה מעט מקל.

אני הייתי הילדה הרעה, זו שהעליבה, ששלטה, שהחליטה מי חברה של מי, ומי מדברת עם מי, ועל מי השבוע עושים חרם
אני אהובת הבנים, מלכת הכיתה שמחליטה שהיום כו-לם צוחקים על ענת בגלל מה שהיא לבשה
הרסתי לכל כך הרבה ילדים את החיים
עשיתי צלקות
הייתי ילדה, מבית הרוס--- בגידות, מכות, הפרעות נפשיות
אני צריכה לחיות עם מה שעשיתי
גם אני הייתי בטיפול כדי ללמוד לחיות עם העבר
הייתי מפלצת ואני מצטערת
סליחה

אני מתכווצת שאני כותבת את זה.
בשבילי השינוי הוא (עדיין, בתהליכים) להפסיק להלחם עם הכאב. לתת לו ולהקשיב לו. להתכווצות הזאת של הגוף, להתכווצות הפנימית של התודעה.
ובהדרגה הכאב משיל מעצמו עטיפות שגורמות לו להיות מן מפלצת איומה שאי אפשר להתמודד איתה. לאט לאט יורד הפחד מהכאב, הבושה, החרדה ששוב יצחקו עלי ויעליבו אותי, עד שנשאר רק הכאב. והכאב עצמו הוא לא כל כך נורא בלי הפחד. ואפילו באיזה שלב הוא מתחיל לפעמים להרגיש לא כמו כאב של הצלפה, אלא כמו של כאב של החלמה וצמיחה  (ואנדרה אומר: שינית את מערכת היחסים שלך עם הכאב) .
אני מסכימה עם עירית שהמפתח היא הכאב ולאו דוקא להזכר באירועים, ויש הרבה דרכים להגיע אליו. וגם תמיכה.

הילדה הרעה : אני דוקא לא חושבת בביקורתיות כלפי בני כיתה אחרים. כשאני מנסה להזכר, כולם נראים לי אומללים בזיכרון. כולם ניסו לשרוד.

אפשר לשאול מה הטעות הגדולה שאת חושבת שדבש הקטנה עשתה?

היא לא הייתה צריכה לקרוא ספר לכיתה. מה היא מורה? היא תפסה תחת על שאר הכיתה והם החזירו לה. כמובן שדבש לא התכוונה לזה אבל זה לא מה שאנחנו חושבים שחשוב בסיטואציות האלו אלה מה שאנשים אחרים חושבים. וזה יותר מדי לצפות מהילדה שהייתי להבין, למרות שאני שיש ילדים שכן מבינים את זה. אלו הילדים בלי בעיות חברתיות שיודעים להתנהג בצורה הנכונה. דבש לא ידעה.

כאילו כתבת את הזכרון שלי.

אני מצטערת. זה בטח כאב לקרוא

כאילו זה כתם ענק באישיות שלי, שאם אני אגלה אותו אז פתאום החברים החדשים שלי יראו אותו ויבינו כמה זה נכון.

יש לי בדיוק את אותה הבעיה במערכות יחסים עם חברים - חוסר ביטחון. אני לא בדיוק מפחדת שהם יגלו מי אני. נראה לי שרוב האנשים כבר יודעים מי אני - בגלל זה קשה לי מאוד לרכוש חברים וגם אלה שיש לי, קשה לי מאוד לנהל את מערכות היחסים איתם.

בלימודי ימימה מדברים על זה (אולי יעניין אותך ללמוד, זה קצת כמו טיפול פסיכולוגי עצמי עם מנחה), על הילדה הפגועה שעברה חוויות קשות ואז לא היו לה את הכלים להתמודד איתם אבל היום היא חזקה ויש לה.
את היום במקום הרבה יותר חזק עם זכרונות שמחזירים אותך להיות הילדה החלשה. למרות זאת זה טוב אם תעלי אותם לאט לאט ותתמודדי איתם עכשיו כי עכשיו את חזקה הרבה יותר ועכשיו את יכולה לעבד אותם ממקום אחר.
זה לא פשוט בהתחלה אבל כשתתחילי תגלי כוחות אחרים אצלך שלא היו לך בתור ילדה וקיימים היום.

לכתוב עליהם פה, למשל, יכול לעזור לך להעלות אותם ולדבר עליהם, בקצב שלך.

על הדף.
שמעלה בי הרבה עצב עדין, שיותר מדי זמן כבר לא הרגשתי.
תודה לעירית שכתבת גם בשבילי
תודה לשחף שאני מאד מעריך את האומץ שלך
תודה גדולה לדבש שמצליחה להעלות כמעט דמעה בעיניי.
אולי בקרוב אכתוב יותר, אך תחת ניק רשמי, עם דף בית.

אני לא יודעת הרבה על טיפול קוגניטיבי
ולא מכירה הרבה אנשים שמטפלים בדמיון מודרך @}@}
אבל זה משהו שאת גם יכולה לעשות לבד: כשאת נזכרת בזכרון רע, אחרי שגמרת לזכור אותו ולחוות אותו, תתחילי לבנות תסריט אלטרנטיבי: מה היית אומרת או עושה אילו היו לך כוחות הנפש שיש לך היום? מה היית עושה אם באופן פלאי היית את (כמו שאת היום) יכולה לחזור לעבר, ולהתערב בתור מבוגרת בסיטואציה כדי להגן על הילדה שהיית? אילו היית מבוגרת תומכת שנמצאת בסביבה, מה היית אומרת לילדה הזאת?
דברים כאלה...

עוד מתודה שיכולה לתת לך סביבה מוגנת ותומכת להיזכר בה, זה עוצמת הרכות. אני מכירה היטב את השיטה וממליצה בחום, אבל לא מכירה מטפלים ספציפיים בארץ. ובשיטה כזאת, עם מטרה כמו שלך, הכל קם ונופל על האיכות האישית והמקצועית של המטפל/ת.

אני מאמינה באמונה שלמה ביכולתך להיזכר, לשחרר ולהחלים

אני לא זוכרת באיזו כיתה הייתי, אבל זה היה אחד מהימים שהמחנכת לא הייתה ומחפשים בנרות משהוא לעשות עם הילדים עם מורה מחליפה. תמיד הייתי תולעת ספרים והתנדבתי להקריא את אחד הסיפורים האהובים עלי לכיתה. שסיימתי להקריא את הסיפור שאלתי אם רוצים שאקרא עוד סיפור והכיתה כפה אחד צעקה לא!!! וצחקה עלי. מאז המשפט "רוצים עוד סיפור: לא!!!!!" הפך להיות הדרך המועדפת להשפיל את דבש הקטנה.

אוי
הייתי שם.
במקום שבו את מנסה לתת משהו, ודורכים עליו.
מה היית יכולה לעשות אחרת?
לוותר על הדברים האהובים עלייך? וודאי שלא!
לוותר על הרצון לחלוק, לשתף במשהו יפה? וודאי שלא!
לוותר על הרצון להשתתף ולקחת חלק בפעילות, במה שקורה בכתה? וודאי שלא!
להבין שהכתה לא מעוניינת במה שיש לך? וודאי שלא!!! איך יכולת לדעת???

בקיצור, ההתנהגות שלך היתה התנהגות חברתית נורמלית ובריאה, שהתבצעה בקונטקסט מחורבן ומתעלם.

אל תוותרי על הדבר הזה: ההבנה שאת כן היית - ועדיין הינך - יצור חברתי, עם רצון חברתי וכישורים חברתיים, אם כי אולי בסיסיים משהו . ההתנהגות של הילדים האחרים, היא היא התנהגות אנטי-חברתית, שלא רוסנה ולא הוכוונה כהלכה על ידי המורות והמורים.
וההתנהגות החברתית שלך - גם אם היא לא היתה מדויקת לסיטואציה, היא היתה חיובית ביסודה. ושוב, המורים הם אלה שלא הדריכו אותך ולא כיוונו אותך בעדינות לדייק יותר ולהתאים אותה למה שהקבוצה מצפה ממך, או יכולה לקבל ממך. זו אשמתם, לא אשמתך.

((-))(())

<אין לי דף בית, אבל את תמיד יכולה לכתוב לי בבלוג>
@}

<או כאן >

(מה, אנחנו פה לא סביבה מוגנת ותומכת? נסי ותיווכחי )

עוד משהו:

את יודעת למה את כל כך אמיצה? מכיוון שבאיזשהו מקום את בטוחה שמגיע לך, שהגיע לך יחס כזה משפיל, שבטח בטח עשית משהו לא בסדר, ובכל זאת הסתכנת וחשפת את עצמך, העמדת את הסיפורון הזה למבחן וביקורת, ואני רק מקווה שהתגובות שלנו הצליחו להעביר לך כמה שהגיע לך יחס טוב יותר.

עם תעצומה כזאת, של לשבת ולכתוב בכנות מה שכתבת, בלי להתעלף ולברוח באמצע, ברור שאת יכולה להחלים! למעשה, כבר התחלת...

(שהיתה כאן עד עכשיו פלונית אלמונית)
היא לא הייתה צריכה לקרוא ספר לכיתה. מה היא מורה? היא תפסה תחת על שאר הכיתה והם החזירו לה. כמובן שדבש לא התכוונה לזה אבל זה לא מה שאנחנו חושבים שחשוב בסיטואציות האלו אלה מה שאנשים אחרים חושבים. וזה יותר מדי לצפות מהילדה שהייתי להבין, למרות שאני שיש ילדים שכן מבינים את זה. אלו הילדים בלי בעיות חברתיות שיודעים להתנהג בצורה הנכונה. דבש לא ידעה.

כשקראתי את הסיפור שלך עלתה לי בדמיוני ילדה מתוקה, תמימה ונדיבה כמו שהיטיבה לנסח שחף.
האם את יכולה להעלות אותה בדמיונך? לומר לה שעכשיו זה כבר לא כל-כך חשוב מה הילדים האלו חושבים
ושאת יודעת (וגם כמה אנשים מ"באופן טבעי") כמה שהיא נפלאה?
(תרגיל שקצת עזר לי כשגיליתי שהילדה שהייתי קבורה מתחת להר של ביקורת עצמית: עברתי על התמונות מילדותי, בחרתי את התמונה שבה נראיתי לי הכי חמודה ומקסימה ופשוט הסתכלתי עלי, נתתי לי מחמאות, הסתובבתי עם התמונה תקופה מסויימת ביומן ואפילו הראתי אותה לכמה אנשים ,כאלו שכבר יודעים שאני קצת מוזרה ובכל זאת מחבבים אותי רק בשביל לשמוע את ה "איזו מתוקה"...)
אה..לגבי הילדים שאין להם בעיות חברתיות- שיודעים להתנהג בצורה "נכונה"
סתם ככה אני זורקת לחלל השערה שחלקם פשוט למדו בגיל צעיר יותר שלהיות מי שאתה/ להראות שאתה מיוחד/ שונה
זה ממש לא משתלם ועד שהם הגיעו ליסודי הם כבר ידעו טוב טוב איך להעלים את עצמם בתוך העדר.

תודה, שאת כל כך נדיבה גם היום ומשתפת אותנו.
תראי איך את מאפשרת לא רק לעצמך אלא גם לאנשים אחרים לגעת בכאב שלהם.

תודה רבה לכולכן.

לכתוב עליהם פה, למשל, יכול לעזור לך להעלות אותם ולדבר עליהם, בקצב שלך.

זה מה שאני מנסה לעשות. עוד מחשבה שעלתה לי בראש זה שאולי אחת מהקוראות בדף הזה היא אחת מהכיתה שלי ותמשיך ללגלג עלי גם היום, גם בפורום הזו. כלומר אני עדיין תקועה בכיתה עם כל הילדים שצוחקים עלי ואני לא יכולה להשתחרר. אני מאוד מקווה שהכתיבה או דרכים אחרות ישחררו אותי כי עברו קרוב ל25 שנה מאז וזה הזוי שאני עדיין מפחדת מהם. קרה לי גם שהזמינו אותי למפגש של הכיתה לא מזמן. פרצתי בצחוק - למה שמישהו מהם יחשוב שאני רוצה לראות אותם שוב? אני עדיין מפחדת מהם.

אבל זה משהו שאת גם יכולה לעשות לבד: כשאת נזכרת בזכרון רע, אחרי שגמרת לזכור אותו ולחוות אותו, תתחילי לבנות תסריט אלטרנטיבי: מה היית אומרת או עושה אילו היו לך כוחות הנפש שיש לך היום? מה היית עושה אם באופן פלאי היית את (כמו שאת היום) יכולה לחזור לעבר, ולהתערב בתור מבוגרת בסיטואציה כדי להגן על הילדה שהיית? אילו היית מבוגרת תומכת שנמצאת בסביבה, מה היית אומרת לילדה הזאת?

את שואלת שאלות ממש טובות תמרוש. אין לי מושג מה הייתי אומרת או עושה באותה סיטואציה היום. הייתי נמנעת ממנה אני מניחה. אבל בהתחשב שמי שאני היום זה מרצה באוניברסיטה - גם רעיון ההמנעות נראה לי לא לעניין כי לעמוד מול כיתה ולדבר זה חלק חשוב מהזהות שלי. זה ממש מעניין שהזיכרון הזה לא מפריע לי בכל פעם שאני מרצה, כי עמדתי והרצתי גם מול חדר מלא פרופסורים מפורסמים והסיכוי ללעג (אם כי לעג אקדמי) הוא גדול מאוד בסיטואציות כאלו...

בקשר לאיך הייתי מתערבת כמבוגרת - שוב אין לי תשובה וכאן זה מתערבב לי עם הרצון להגן על ביתי וההתמודדיות שלי סביב הנושא המאוד מאוד קשה. אין לי את התשובות. כשמציקים לבת שלי אני לא יודעת מה לעשות, כי אף אחד אף פעם לא הצליח להגן עלי (וההורים שלי ניסו) אז מהיכן אני אמציא משהו שכן יעבוד כדי להגן על הבת שלי?

אני מאמינה באמונה שלמה ביכולתך להיזכר, לשחרר ולהחלים

מהפה שלך לאוזניים של אלוהים. תודה @}

אל תוותרי על הדבר הזה: ההבנה שאת כן היית - ועדיין הינך - יצור חברתי, עם רצון חברתי וכישורים חברתיים, אם כי אולי בסיסיים משהו blink. ההתנהגות של הילדים האחרים, היא היא התנהגות אנטי-חברתית, שלא רוסנה ולא הוכוונה כהלכה על ידי המורות והמורים.

אוי זמננית, אין לך מושג כמה את צודקת. לא רק שלא ריסנו ולא הכווינו את שאר הילדים - הם הבהירו לי שאני הבעייתית. אותי שלחו ליועצת לשיחות. אותי הכניסו לסיטוציות שבהן התעמתתי עם המציקים בכיתה בנוכחות המחנכת והיועצת.

כלומר אני די בטוחה שזה לא רק שאני החלטתי שמה שקרה לי היה אשמתי אלא שהמערכת דאגה להכניס את זה טוב טוב לראש שלי ושל שאר הילדים. מעניין גם שפסיכולוגית שאמא שלי לקחה אותי אליה אמרה אותו דבר: "הבת שלך נהדרת, הבעיה היא לא אצלה."

טוב, יש עוד זיכרון די חזק והוא דווקא חיובי - רק שהתוצאה שלו שלילית:

אני חושבת שאני בכיתה ב' או ג' - ממש מוקדם. שיעור ספרות. לומדים שיר על גירפה שאחרה להגיע למקום חשוב. לא זוכרת את הפרטים. המורה שואלת את הכיתה אם זה בסדר שהגירפה איחרה. כל הילדים אומרים שזה רע מאוד. דבש הקטנה לא מסכימה. היא אומרת שלגירפה בטח הייתה סיבה טובה לאיחור. בכיתה מבקר מפקח משרד החינוך. בהפסקה הוא יוצא עם דבש ומדבר איתה כל ההפסקה.

דבש מאוד מוחמאת מתשומת הלב ואמא של דבש (מורה בעצמה) באקסטזות - אבל אני בטוחה היום שההתבלטות הזו הייתה אחת מהיסודות לבעיות החברתיות שהגיעו לאחר מכן. בינתיים מה שמקשר בין שתי הזיכרונות האלו מול הכיתה: הפה הגדול של דבש - גם קטנה וגם גדולה - ותאמינו לי, הפה רק גדל.

_בהדרגה הכאב משיל מעצמו עטיפות שגורמות לו להיות מן מפלצת איומה שאי אפשר להתמודד איתה. לאט לאט יורד הפחד מהכאב, הבושה, החרדה ששוב יצחקו עלי ויעליבו אותי, עד שנשאר רק הכאב. והכאב עצמו הוא לא כל כך נורא בלי הפחד. ואפילו באיזה שלב הוא מתחיל לפעמים להרגיש לא כמו כאב של הצלפה, אלא כמו של כאב של החלמה וצמיחה (ואנדרה אומר: שינית את מערכת היחסים שלך עם הכאב) .
אני מסכימה עם עירית שהמפתח היא הכאב ולאו דוקא להזכר באירועים, ויש הרבה דרכים להגיע אליו. וגם תמיכה._

את כמובן מאוד צודקת וגם עירית - יש לכן המלצות?

_כשקראתי את הסיפור שלך עלתה לי בדמיוני ילדה מתוקה, תמימה ונדיבה כמו שהיטיבה לנסח שחף.
האם את יכולה להעלות אותה בדמיונך? לומר לה שעכשיו זה כבר לא כל-כך חשוב מה הילדים האלו חושבים
ושאת יודעת (וגם כמה אנשים מ"באופן טבעי") כמה שהיא נפלאה?_

אוי תולעת. העלת לי דמעות לעיניים. אני אחפש תמונה. תודה רבה לך

היי יוטי. לימודי ימימה מעניין אותי מאוד אבל אני לא בארץ כרגע, אז כנראה אאלץ למצוא משהו אחר.

לתודה, בבקשה. (-:

זה נהדר לדעת שזה שאני מנסה לעזור לעצמי, עוזר גם לאחרים.

ממליצה על המסע - תמצאי מישהי שמעבירה מסעות ותעבדי איתה.
לא קראתי את כל הדף ייתכן שכבר כתבו לך.

אני די בטוחה שזה לא רק שאני החלטתי שמה שקרה לי היה אשמתי אלא שהמערכת דאגה להכניס את זה טוב טוב לראש שלי ושל שאר הילדים.

בטח, הרי זה המשמעות של "בעיה חברתית בכיתה" - הילדה שגורמת לכולם להציק לה.

< מעניין, הבלוג שלי בדיוק הגיע לאותה נקודה >

הי שירה - מה זה המסע?

כן, גם לי זכורה הסיטואציה שבה המורה עמדה מול כל הכיתה וניסתה "לתקן" את הסיטואציה ע"י הצגת מאזן כוחות שווה ודרישה להפסקה משני הצדדים. אני מצד אחד, וכל הכיתה מן הצד השני. וזה מדוע? כי בן דוד גדול בשנתיים התנדב ללוות אותי הביתה בעקבות זה שילדים מהכיתה נהגו לזרוק עלי אבנים קטנות בדרך. זה היה לא בסדר, וננזפתי על זה, קבל עם וכיתה.

אגב, דבש, גם לי היתה פגישה של ביה"ס לפני מספר שבועות. לא הלכתי, למרות שזה היה מפגש של התיכון ואז החיים החברתיים שלי נראו אחרת, אבל עדיין סיטואציות חברתיות-חבורתיות מאיימות עלי עד מאד ולאנשים מהכיתה ההיא שמתחברים אלי בפייסבוק אני מגיבה בחשד גדול וברתיעה. לך תסביר את זה. אני כבר בת 38.
למרות שאני יכולה לומר שעשיתי דרך מאד ארוכה בטיפול נפשי, נראה לי שכשקורית טראומה כזו, זאת פגיעה כרונית. אני זוכרת שקראתי פעם קצת על יעוץ ביוגרפי, ויש שם התיחסות גילאית שמאד דיברה אלי, ובמיוחד משפט שאמר שגיל 9 הוא גיל מכונן, שאנחנו עשויים לסחוב אותו בתוכנו כסוג של עצירה רוחנית הרבה שנים. לא זוכרת את הנוסח המדוייק, אבל ככה אני בדיוק מרגישה. הילדה הזאת בת ה-9 היא עדיין איתי. היא לא התבגרה על הרצף אלא קפאה לי בזמן. אני יכולה רק להתבונן בה, לבכות אליה, לחייך אליה, להשתוקק ללטף אותה ולתפוס את העיניים שלה, שתראה אותי כדי שאוכל לומר לה דברים . והיא לא רואה אותי ולא שומעת.
אבל דבר אחד אני כבר לא- אני כבר לא כועסת עליה, ולמדתי לאהוב אותה מאד. זה לא עושה את זה פחות כואב, אבל זה הרבה פחות מכאיב, אם את מבינה למה אני מתכוונת.

למה שמישהו מהם יחשוב שאני רוצה לראות אותם שוב?
אולי כי גם הם כבר במקום אחר.
אני חושבת שהיום אם תתכנס כל הכיתה שלי מיסודי יהיו שיחות לבביות בין ה"חזקים" לאלה שהתעללו בהם.
אני מניחה שהפגועים לא סולחים בקלות אבל הפוגעים, חלק לא קטן מהם, לא מרגיש הכי נוח עם מה שהוא עשה בתור ילד.
אני, למשל (שאיכשהו מעולם לא החרימו אותי ומעולם לא החרמתי אף אחד) מרגישה לא נוח (אפילו קצת אשמה) עם התנהגות מציקה שנעשתה לידי, כאילו לא עמדתי מספיק לימין אלה שהציקו להם .

אוי כמה קשה. גם אני עברתי התעללות חברתית בקיבוץ בו גדלתי. גם לי יש חרדה ממפגשים חברתיים, ואני מצליחה להשתלב בשיחה רק אם יש שניים (אני+אחד). אם גן השעשועים מתלא באמהות, אפילו אם כולן מכרות שלי אני לא אשאר.
הגעתי לתיכון ונדהמתי ממש לגלות שאני רצויה ואהודה, דחיתי את כל החברות והמחזרים מתוך תחושה שאני לא ראויה להם, וחזרתי לבדידות הכואבת אך מוכרת.
אני לא יכולה לומר שנרפאתי, אבל אם הייתי צריכה לבחור בין להיות קורבן ללהיות מתעלל, טוב שהייתי במקום הזה ולא עם כתם מזוהם על הנשמה.
בזכות מה שקרה לי אני אמפטית יותר לאחרים, יודעת לזהות אצלם את המבוכות הקטנות ולחלץ אותם מהן, יודעת להסתכל במצבים חברתיים בעיניים מפוקחות יותר, להזדהות עם הרגיש ולאו דוקא עם המקובל והשטלתן והעקצן.
אני לא סולחת לאותן שתי בנות אבל אני כבר לא מתביישת מהן, שהן יתביישו!
עדיין יש לי תחושת בושה גדולה כלפי כל העדים שלא עשו כלום (כיתות מעלינו בקיבוץ, מטפלות, הורים) כי אני יודעת שהמתעללות בתוך תוכן יודעות שהן עשו את זה כי הבעיה היא אצלן ולא אצלי, אבל בעיני השאר אני מרגישה שנשארתי "ילדת הכאפות" (איך קשה לי לכתוב את זה) המושפלת גם בגיל 30.
אבל גם על זה אני עובדת....

ובמיוחד משפט שאמר שגיל 9 הוא גיל מכונן
הו תודה מיטה היפלת לי אסימון. באמת דיגדג לי, באחורי המוח הנמס שלי, משהו בקשר למה שקרוי בעדות האנתרופוסופיים
"חציית הרוביקון"/משבר גיל 9. אז הלכתי לשאול את הרב גוגל וזה מה שהוא ענה:
http://www.ornabendor.co.il/ (יש לעמוד על מאמרים ואז מופיע: גיל 9 בראי הביוגרפיה)
דבש, מה דעתך?
(מהחלקים המיסטים רחמנא ליצלן תתעלמי, זה מה שאני עושה כששטינר מתחיל להתפרע לי )

הי שירה - מה זה המסע?
http://www.thejourney.co.il/
אני ממליץ מאד לנסות. הכרתי את המסע דרך הספרים של ברנדון, ולדעתי הפוטנציאל שלו אדיר.
אני ניסיתי מס' טיפולים, וחייב להודות שאת החומה שלי זה לא הצליח להבקיע.....
יחד עם זאת, אין לי ספק שיכול לחולל ריפוי עמוק מאד.

אולי כי גם הם כבר במקום אחר.

אני בטוחה שאת צודקת יוטי אבל אני לא במקום אחר. זה קל להיות במקום אחר כאשר אין לך פגיעה נפשית לכל החיים. מקסימום הם מצטערים על מה שהם עשו. ליבי שותת דם בשבילם. ואני לא מדברת עלייך. אני חושבת שגילית חוכמה גדולה שלא התערבת בסיטואציה כזאת ואת לא צריכה להצטער שהגנת על עצמך.

_אני לא סולחת לאותן שתי בנות אבל אני כבר לא מתביישת מהן, שהן יתביישו!
עדיין יש לי תחושת בושה גדולה כלפי כל העדים שלא עשו כלום_

אני לא מתביישת מהם. אני מפחדת מהם. והרגש שלך לדעתי כלפי כל העדים ממש לא צריך להיות בושה. את לא עשית שום דבר רע אבל כמו ששחף אמרה זה הוטבע לך בתודעה שאת לא בסדר ולך הגיע ההתעללות הזו. בדיוק כמוני.

תודה הולך. אבדוק את זה.

עוד זיכרון: בטיול שנתי, אי שם בב"ס היסודי. ילדה אחת מציקה לדבש הקטנה שוב ושוב ושוב... היא הולכת לפני דבש, דבש תופסת לה את הצמה ומושכת חזק. המורה צורחת על דבש ומענישה אותה. משמע כולם יכולים להכאיב לדבש מתי שהם רוצים וכמה שהם רוצים אבל לדבש אסור להכאיב חזרה.

< מיטה מתקפלת, ציטטתי אותך ב בלוג שחף מנהיגה מרד מדוכאים  בקשר לגיל 9 >

את כמובן מאוד צודקת וגם עירית - יש לכן המלצות?
יש הרבה מאוד אפשרויות, חלקן כבר נכתבו פה, ואיך ומה לבחור תלוי מאוד בסגנון האישי ובמבנה הפנימי שלך .

מתוך כל מה שזמין בסביבה שלך (כתבת שאת בחו"ל, נכון?) את תצטרכי לגלות מהי הגישה או השיטה אליה את מתחברת, ושלתחושתך תהיה יעילה לך.
זה משהו שכמובן משתנה מאדם לאדם, וכן משתנה אצל אותו אדם מתקופה לתקופה.

תצטרכי גם למצוא את המטפל הספציפי שנכון לך, ושהחיבור הייחודי ביניכם יכול לתחושתך להוות מרחב של ריפוי וצמיחה עבורך. כלומר, לקחת בחשבון לא רק את המרכיבים הטכניים של השיטה אלא גם את המרכיבים האנושיים והבינאישיים.

הכאב נתן בך את רישומו לפני שנים רבות באמצעות סדרה של התנסויות שליליות,
והרישום הזה חילחל אל כל הרבדים של המעטפת שלך, אל כל הרבדים שמהם מורכבת האישיות שלך.

הרובד הכי עמוק שבו הוא נמצא זה הרובד הפיזי. ומשם הוא בעצם מקרין את עצמו אל הרובד הרגשי ואל הרובד המחשבתי-תפיסתי.
ומה שנדרש זה ליצור גישה אל אותו כאב, אל אותו רישום – באחד הרבדים הללו - על מנת לנקות אותו ולשחרר אותו מהמערכת הנפשית שלך.

אפשר בעצם לגשת אליו דרך כל רובד, ובאמצעות מגוון של כלים.

ישנם כלים תודעתיים: כלים שמאפשרים לגשת אל הכאב דרך שיחה, דרך ההשכל וההבנה ומשם לגלוש לאט לאט פנימה ולהגיע אל הרבדים העמוקים יותר של הרגש ושל הגוף. ישנם כלים פיזיים שמשלבים מגע: כלים שמאפשרים לגשת אל הכאב ישירות דרך הגוף, ישירות אל הרובד הפיזי. ישנם כלים אנרגטיים: כלים "עוקפים" שמאפשרים לגשת אל הכאב דרך הרובד הפחות מוחשי ונגיש לחושים הרגילים של רובנו (הומיאופתיה, אייפק, EMF, הילינג, תטא הילינג וכו' וכו'), וישנם כמובן כלים משולבים.

יש אנשים שהבנה ומודעות חשובה מאוד כדי שדברים יתחילו לזוז אצלם. לעומתם יש כאלה שהשכל דווקא מעכב אותם ומגע ישיר בגוף, למשל, פותח אצלם את הערוצים ביעילות. זה אינדיווידואלי לגמרי.

המסע פנימה יכול להתחיל כבר מעצם ההקשבה אל עצמך ואל תחושת הבטן שלך כדי לגלות מה נכון לך מתוך כל השפע שקיים וזמין בתחום הזה .

.
.

בינתיים, בעודך משתמשת בכתיבה בדף הזה כדי לגשש לאט לאט אל אירועי העבר,
אני רוצה להציע לך משהו שיכול לסייע לך לנתב את תהליך ההיזכרות כבר עכשיו לניקוי ושחרור, ליַעֵל את התהליך.
תבדקי אם את מתחברת לזה:

בכל פעם שאת נזכרת באירוע, ברגע שאותו זיכרון מעלה בך תחושה של כאב (או כעס, או עלבון, או כל רגש שלילי אחר) –
את יכולה כבר באותו הרגע לנצל את ההזדמנות בה הוא צף אל פני השטח, כדי לשחרר חלק ממנו אל מחוצה לך.

משהו כמו - אם הוא כבר פה, למעלה, ולא קבור כהרגלו במרתף שלך, הבה נלווה אותו אל הדלת .

איך את עושה את זה:

קודם כל, ברגע שעולה הכאב – התרחבי. הרחיבי את ה"כלי" שאת.
אני אסביר ל-מה הכוונה:

כרגע את פוגשת את הזיכרונות מתוך העמדה של הילדה הקטנה שחוותה את האירוע. ואֶת אותה ילדה קטנה הכאב ממלא ל-ג-מ-ר-י. מציף. וזה טבעי וברור שכך יקרה. תארי לך אותך ככלי קטן ועדין שכאב עצום ממלא ומציף את כל כולו. ובגלל שכך, הוא כובש אותך, משתק אותך וגורם לך לחוש חסרת אונים מולו.

עכשיו, אם אותו כלי מתרחב, אם את גדלה ומתרחבת, הכאב הופך קטן ביחס אליך, והאפקט שלו עלייך משתנה. הוא כבר פחות כובש, פחות מציף, פחות מאיים. מה שלא יכולת להכיל כילדה, את כבר כן יכולה להכיל כאישה בוגרת. את רחבה היום הרבה יותר. את יכולה לפגוש את הכאב מתוך העמדה הנוכחית האמיתית שלך. את למעשה, כבר מישהי אחרת מולו.

בפועל, מה שניתן לעשות זה ברגע שאת חשה כאב או רגש שלילי אחר את מדמיינת את הגוף שלך מתרחב או גדל בצורה משמעותית. או מדמיינת את עצמך כמיכל שמתרחב. או אומרת לעצמך את המשפט: "אני מרחיבה את עצמי/את הכלי שאני כעת". זה יכול לקחת שנייה אחת. זו פעולה כביכול פשוטה אך יש לה השפעה חזקה ומבורכת על ריפוי ושחרור אותו הכאב. שלא לדבר על זה שהיא יכולה מאוד מאוד להקל עלייך את חוויית המפגש עם הזיכרון.

שנית, ברגע שעולה הכאב – כווני אותו אל עבר היציאה.

במקום להתבחבש איתו, לסבול ממנו – אם הוא כבר פה כדאי לנתב אותו החוצה. הרי זו המטרה האמיתית של המפגש שלך איתו.
את בעצם יוצרת למפגש עם הכאב הֵקשר של ניקוי. את הופכת להיות בעלת הבית שמתנקה ממשהו (הכאב), לעומת להיות הדבר (הכאב) עצמו. זה גם יעיל מבחינת ריפוי וניקוי וגם מקל מאוד על חווית המפגש.

גם כאן, בפועל, את יכולה לדמיין משהו יוצא ממך (אבק, חלקיקים, לכלוך, מה שבא לך) או להשתמש במשפט כגון: "הכאב עולה ויוצא ממני כעת". או לשלב אמירה ודמיון יחד.

אפשר לשלב שני הדברים הללו יחד, זה הכי יעיל – התרחבות ואז מיד אחר-כך, או תוך כדי – יציאה. ההתרחבות עצמה מקלה מן הסתם על היציאה.

אם זה מתחבר אלייך ונגיש לך – השתמשי בזה.
ואם נדרשת לך כאן הבהרה או הרחבה – אמרי.

את יודעת, דבש, כל זיכרון שאת כותבת אני ממש מרגישה אהבה וגאווה לילדה שהיית.
לי אפפעם לא היה אומץ כזה. פחדתי בדיוק מהתוצאות שאת חווית אותן.
היית אמיצה, בעלת דעה שמשמיעה אותה, גם במחיר של פגיעה.
לא באמת נתת שירדו בך (כמו עם הילדה שהחזרת לה), עמדת על דעתך אל מול כיתה שלמה (הג'ירפה שאחרה), דאגת לעצמך (כשהתקשרת כשהמזכירה לא היתה), והכי מדהים אותי הסיפור שלך שהקראת מול הכיתה- שרצית לשתף במה שעושה לך טוב - והיום את מרצה בעצמך...

מאחלת לך שתרפאי את הכאב ותשאירי את המהות המקסימה של הילדה הזו ותחזקי אותה. היא מדהימה ממש

אני טופלתי באייפק על ידי שני מטפלים, כולל עדי שאנן בכבודו ובעצמו
בזמנו, כשלקחתי את התינוק שלי לטיפול אייפק (שאפשר להגיד שהציל את חייו. יותר פרטים בדף בקשה מיוחדת של בשמת), שאלתי את עדי שאנן מראש מה סיכויי ההצלחה של הטיפול באייפק. הוא ציין אז שאצל מבוגרים הטיפול מצליח בערך אצל 85%, ואצל תינוקות וילדים אחוז ההצלחה יותר גבוה.
זה אומר ביושר, שיהיו 15% בממוצע שהטיפול פשוט לא יעזור להם, שזו לא השיטה שתעבוד בשבילם. לא חשוב מאיזו סיבה. אבל המטפל את העבודה שלו עושה. יחסית אני מוכרחה להגיד שזו סטאטיסטיקה טובה יותר מזו של הרפואה הקונבנציונאלית...
אצלי ואצל הילדים שלי, האייפק עשה פלאים.
אבל זה סוג של נס. זה תהליך, שדרש זמן ולפעמים מספר גדול של טיפולים.
יש עוד פקטור: התאמת המטפל לאדם, למרות הדיוק המתמטי בשיטה.
אני מצאתי שיש משמעות גם לאינטואיציה וכישרון, יצירתיות וגורמים נוספים.

היא לא הייתה צריכה לקרוא ספר לכיתה. מה היא מורה? היא תפסה תחת על שאר הכיתה והם החזירו לה. כמובן שדבש לא התכוונה לזה אבל זה לא מה שאנחנו חושבים שחשוב בסיטואציות האלו אלה מה שאנשים אחרים חושבים
אני לא מסכימה.
היא היתה טובת לב ותמימה וחביבה ושמחה לשתף אחרים בדבר משמח ואהוב.
ואחרים היו אכזריים ומרושעים בכוונה להכאיב ולפגוע.
זה אחד הדברים שהכי שנאתי בבית הספר: שאסור להיות פתוח לעולם. שאתה צריך כל הזמן ללכת סגור, שמור ומוגן כי יש חיות טרף מסביב שרק מחכות בציפייה אקטיבית לרגע שאיזה גרון ייחשף לשנייה כדי שאפשר יהיה להתנפל עליו ולנצל את נעיצת השיניים בעורק הצוואר כדי לשתות דם של ילד אחר ולהתחזק מזה.
א-י-כ-ס!!!!!!!!!!!!!
אני יודעת היום בשכל שחיות הטרף האלה היו כולן ילדים פגועים. ילדים שפגעו בהם והיו קורבנות בעצמם.
אבל זה לא מתקן לי את הלב הכואב על האכזריות שלהם! ואני כבר כילדה בכיתה ד' כאבתי את האכזריות הזאת וניסיתי להגן על ילדים אחרים בכיתה ממנה. סתם מלחמה אבודה בטחנות רוח.
(הולכת לקרוא על גיל 9, רעיון מעניין)
(הייתי בת 9 בכיתה ד').

תודה רבה עירית. אני אנסה שוב לקרוא ולהבין את ההסבר שלך שוב. אני לא מתחברת באופן טבעי לדברים האלה.

קן לציפור, חבל שאני לא יכולה לחבק אותך, אבל הנה תחליף -
איזה דברים יפים כתבת. תודה.היית אמיצה, בעלת דעה שמשמיעה אותה, גם במחיר של פגיעה.
זה הראה לי את הדברים בצורה אחרת לגמרי. אני רואה את המעשים האלו כטיפשות ולא אומץ.

אבל אני חושבת שהראיה שלך את התוצאות הוא חוכמה ולא פחד בכלל! ואני חושבת שאת היית ילדה מאוד חכמה והלואי והייתי כמוך.

עוד זיכרון: אני מתנדנדת לבד בנדנדה גדולה (אלו ל4 ילדים) בגן שעשועים. אין שם אף אחד. מתי שהוא ביסודי. עוברת ילדה שאני מכירה ורואה אותי. היא אומרת - את נראית כל כך לבד, אבל זה יפה. היום אני חושבת שהיא התכונה שזה רומנטי.

אבל אני חושבת שהראיה שלך את התוצאות הוא חוכמה ולא פחד בכלל! ואני חושבת שאת היית ילדה מאוד חכמה והלואי והייתי כמוך.
זה לא מדוייק. זה לא בא מחכמה אלא מפחד. באמת.
ודווקא לעמוד על שלך למרות התוצאות, על אף הפגיעה האפשרית (שוב ושוב כנראה) - עושה אותך לאמיצה שלא מוותרת לעצמה ולדעותיה. אפשר כמובן להקטין אותה, ולקרוא לה בשמות, אבל את ממש יכולה לבחור לראות את זה מהעיניים שלי . את היית אמיצה ביותר, ייחודית ומיוחדת. מבטיחה לך שהיית חריגה באומץ מהסוג הזה. תנסי להזכר כמה כמוך היו.
כמו שאומרים 'את משו מיוחד'...
בחזרה

ובהמשך רוצה לשאול אותך... האם את רואה בחייך כעת, בעצמך הגדולה והבוגרת חלק מהאומץ, העמידה על שלך - של הילדה שהיית?

_זה אחד הדברים שהכי שנאתי בבית הספר: שאסור להיות פתוח לעולם. שאתה צריך כל הזמן ללכת סגור, שמור ומוגן כי יש חיות טרף מסביב שרק מחכות בציפייה אקטיבית לרגע שאיזה גרון ייחשף לשנייה כדי שאפשר יהיה להתנפל עליו ולנצל את נעיצת השיניים בעורק הצוואר כדי לשתות דם של ילד אחר ולהתחזק מזה.
א-י-כ-ס!!!!!!!!!!!!!_

כן זו בדיוק החוויה שלי. אני קראתי את הדף המדהים על התינוק שלך. פשוט ממש קשה לי להתחבר לשיטה. אבל אני מאמינה שאני בתהליך ארוך ובסוף אמצא את הפתרון שמתאים לי. @}

זה אחד הדברים שהכי שנאתי בבית הספר: שאסור להיות פתוח לעולם.
כן זו בדיוק החוויה שלי.
מעניין, כי מהקריאה פה נדמה כי למרות החוויה הפנימית שלך, לא ויתרת ודיברת את האמת שלך לעולם.
בתוכך אולי היית סגורה לעולם, אבל המשכת להגיד, לשתף ולעשות את מה שנראה לך נכון.

את נראית כל כך לבד, אבל זה יפה נשמע כמו ילדה עם בטחון שלא מפחדת להיות לבד...

פשוט ממש קשה לי להתחבר לשיטה
זה לא נראה לי בעיה. יש עוד מיליון שיטות (-: רק רציתי להעמיד דברים על דיוקם.
(אני נעזרתי בחיי ב: NLP, שיטת אבי גרינברג, הילינג, הומיאופתיה, דיקור סיני, שיאצו, פרחי באך, חותם זפיר [לשעבר חותם מרפא], אייפק, עוצמת הרכות, שיטת פאולה, ועוד כמה דברים שאני לא זוכרת כרגע...).

מעניין, כי מהקריאה פה נדמה כי למרות החוויה הפנימית שלך, לא ויתרת ודיברת את האמת שלך לעולם
גם אני לא ויתרתי ודיברתי את האמת שלי לעולם, ואולי בדיוק זה מה שהופך את החוויה הפנימית לכל כך חזקה. אז, אתה חייב לראות מול מה אתה עומד. מה העולם שמולך. כי אתה שם את עצמך על קו היורים, במובן מסוים. לא יכול להתחמק.

כי אתה שם את עצמך על קו היורים, במובן מסוים. לא יכול להתחמק.
ויש בזה הרבה תעוזה ואומץ.

אצלי ואצל הילדים שלי, האייפק עשה פלאים.
אצלי והילד האייפק לא עזר בכלל. עדי שאנן לא אמר לי מהם סיכויי הטיפול. להיפך, השלה אותי שהם ירפאו אותי. לקח כמויות של כסף.
אכזבה גדולה מהיומרה וחוסר לקיחת האחריות.
וגם חברה שלי "נפלה" אצלו.

אני נעזרתי בחיי ב: NLP,
ממליצה גם, שיטה שמתאימה למי שאוהב לדייק במילים, ומתוך שאת קוראת וכותבת, מקריאה ומרצה - מאד יכול להיות שיתאים לך.
יכולה להמליץ על מטפלת באזור ירושלים אם תרצי.

מזדהה.
עד היום מתקשה במפגשים עם אנשים שהכרתי בבית ספר (יסודי/ חטיבה/ תיכון). גם כאלה שהיתה לי הערכה/ כמעט חיבה אליהם.
אפילו הם יכולים היו להיות מרושעים כלפי.
וגרוע מכך, היו מי שהייתי אפילו מעט מיודדת איתם ועדיין כשאני פוגשת אותם היום קשה לי להתמודד. אני נהיית מרוחקת, מסוגרת, מאויימת.

אני ממליצה על מדיטציה בודהיסטית.
זה לא "ריפוי" אלא תהליך של עבודה רוחנית.
(זה גם מאד זול, לרוב משלמים מה שרוצים לתת. הרבה יותר זול מרפואה משלימה, גם אם נותנים בנדיבות).

אם את רוצה לרפא את הילד הפנימי ולעשות תהליך עם עצמך יש השבוע סדנאת ילדות בטבעון אני עברתי אותה היא מצויינת ודרכה את יכולה להבין ולעשות עם עצמך הרבה מאוד תהליכים. אם מעניין אותך את מוזמנת לפנות אלי למייל אני אתן לך את הפרטים והטלפון.
thorn ב netvision נקודה com
בהצלחה במפגש ריפויי ובדרך.
יהודית

למה מחקו את הפוסט שלי ?
סך הכל אמרתי שילדה רעה יכולה לבקש סליחה מאותם הילדים שלדבריה הרסה להם את החיים, במקום שתבקש סליחה כאן בדף מאנשים אשר בכלל לא מכירים ולא הכירו אותה.
מה זה מנהג חדש ? פוגעים בשמעון השכן ומבקשים סליחה מראובן שגר במקסיקו ?.
למי מבאי הדף הרסת את החיים ילדה רעה שאת מבקשת מהם סליחה?
פשוט תעשי מה שמתבקש תרימי טלפון לאלו שלדברייך התעללת בהם והרסת להם את החיים ותבקשי מהם סליחה, לא מאיתנו. הרי לא בנו פגעת נכון ? אז מה את מבקשת מאיתנו סליחה כאשר את יודעת בדיוק במי פגעת ?
חוץ מזה זו ממש חוצפה ככה סתם למחוק תגובה רק מפני שזה מאיר אותך באור לא חיובי .
פשוט כנראה שעדיין את צריכה לעבוד על עצמך בנושא הזה. לתשומת ליבך.
ועשי מאמץ בוגר שלא לפעול בחוסר היגיון ולמחוק שוב את ההודעה . טוב זה לא יעשה לך ובפרט לא בעיני עצמך.
וחישבי על זה.

שנירית - זה לא עיניינך מה "ילדה רעה" צריכה או לא צריכה לעשות והיא לא חייבת לך דיווח.
לאף אחד אין מונופול על כאבי ילדות. להתמודד עם המפלצת שאוכלת אותנו מבפנים זה קשה בין אם זה המפלצת של הקורבן או של המתעלל.
לבקש סליחה כאן בדף זה מעשה אמיץ, ובעיני הגיוני. בסופו של דבר, אלא אנחנו שצריכים לסלוח לעצמינו.
ועוד משהו, מילא אם היית פותחת כאן את הפצעים המדממים שלך, אבל לעמוד בצד ולחכות לריח של הדם בשביל להתנפל... לא לעניין.
(חלב ודבש - אני מקווה שאת מסכימה, לך יש כל הזכות בעולם לסרב לסלוח ולסרב לקבל התנצלות כאן בדף)
<ימוגרו הפירנות הפלמוניות!>

האם את רואה בחייך כעת, בעצמך הגדולה והבוגרת חלק מהאומץ, העמידה על שלך - של הילדה שהיית?

לא אני לא חושבת שהייתי אמיצה. כי ההתנהגות שלי גרמה לי להמון נזק וכאב. אם הייתי מבינה את ההשלכות של ההתנהגות הזו, לא הייתי מתנהגת כך ולכן אני לא חושבת שזה היה אמיץ במיוחד. להיות אמיץ אתה צריך לדעת את ההשלכות של ההתנהגות שלך ועדיין להתנהג כך. לדוגמא לקפוץ מגובה זה אמיץ אם אתה יודע שאתה עלול לשבור את העצמות שלך, אבל אם אתה לא יודע - זה לא אומץ. בגלל זה אני חושבת שאת צריכה בשום פנים לחשוב על עצמך כפחדנית - את היית חכמה וידעת שמה שהכי חשוב זה לשרוד, וכל הכבוד לך.

את נראית כל כך לבד, אבל זה יפה נשמע כמו ילדה עם בטחון שלא מפחדת להיות לבד...

להגיד את האמת, אני לא יודעת בדיוק מה הזכרון הזה אומר ואני גם לא יודעת למה אני זוכרת את זה שכל כך הרבה דברים אחרים נשכח ממני. אין לי תחושה של כאב ממנו כמו מזכרונות אחרים. אני מהססת לומר שזה זכרון סתמי כי כנראה יש סיבה שהוא כל כך חזק. אולי הנשמה הרומנטית שלי מעורבת בעיניין... אבל את צודקת, תמיד אהבתי להיות לבד ותמיד היה לי בטחון עצמי מפותח... כנראה יותר מידי מפותח, זה כנראה עוד סיבה להתנהגות לא חכמה שלי בתור ילדה.

יכולה להמליץ על מטפלת באזור ירושלים אם תרצי.
תודה, אני חיה בחו"ל כרגע.

ועדיין כשאני פוגשת אותם היום קשה לי להתמודד. אני נהיית מרוחקת, מסוגרת, מאויימת.

ואו, את מוכנה לפגוש אותם? כל הכבוד לך. אני אמנע להפגש איתם. רק המחשבה עושה לי רע! אבל אין לי בעיה לפגוש את שתי החברות שכן היו לי ביסודי. עם אחת מהן אני אפילו עדיין בקשר מקוטע כזה.

אני ממליצה על מדיטציה בודהיסטית.

זה נשמע מאוד מעניין. תוכלי לספר לי מה זה ולמה את חושבת שזה יכול לעזור? תודה.

אה, לגבי ילדה רעה. ראיתי את בקשת הסליחה שלה ולא הגבתי כי אני לא יכולה לסלוח.

שנירית, אני מסכימה עם שחף. אם ילדה רעה (איזה שם נורא - אין כזה דבר ילדים רעים, יש רק מעשים רעים) מרגישה צורך להתנצל באופן כללי וזה יכול לעזור לה, אין לי שום זכות לרדת עליה. יש לה זכות לרפאות את עצמה בדיוק כמו לכל אחד אחר וכל הכבוד לה שזה בכלל מפריע לה והיא רוצה לתקן. צריך הרבה אומץ אפילו לפוסט אנונימי שכזה, מי כמוני יודעת.

אני לא הייתי רוצה לקבל טלפון התנצלות ממתעלל, ממש לא. המחשבה עושה לי רע. אני גם בטוחה שיש הרבה אנשים שמעדיפים לשכוח את כל הכאב ולא צריכים לפתוח את זה והחיים שלהם טובים ויפים. תארי לעצמך איזו כאב וסבל כזה טלפון התנצלות יכול לגרום. אני בטוחה שגם ההיפך הוא נכון אבל אף פעם אי אפשר לדעת.

הדבר היחדי שהייתי רוצה לבקש זה לא למחוק דברים בדף הזה בבקשה,תודה. אני לא מתכוונת למחוק אלא אם כן מה שכתבו מכאיב יותר מידי.

חלב ודבש, רק שתדעי שיש סיכוי יותר מסביר שמסתובב לך כאן טרול בדף. ילדה רעה ושנירית - יתכן והם אותו אחד.

הי קן לציפור. בקשר לשנירית כן, קלטתי מהסתובבות באתר, אבל אני לא בטוחה אם ילדה רעה היא טרול. ברגע שהתגובות יתחילו להפריע לי, לא אגיב להן. תודה.

קראת את 'עין החתול' של מרגרט אטווד? ספר יפהפה ועצוב עצוב עצוב שפורש כרוניקה של התעללות בין ילדות
מומלץ (אם כי יש להכין ממחטות)
היא מעלה שם שאלה שמאוד מעסיקה אותי: כאם שעברה התעללות בילדותה, היא מחפשת כל הזמן סימנים אצל בנותיה להתעללות דומה בהן
ואז פתאום עולה בה האפשרות שהן בצד המתעלל
והיא תוהה מה עדיף...

בתור מי שהייתה בצד שלך רוב חייה, אני חושבת שיש לנו הילדים-קורבנות משהו משותף - איזו חוסר יכולת לקרוא ולשחק את המשחק החברתי של ביה"ס, שהרבה פעמים
קשורות דווקא בדמיון פעיל, אהבת הבריות, חוש צדק ובטחון בעולם (האבסורד הוא שהבטחון הזה מוביל להתנסויות טראומטיות שיכולות לנתץ אותו לנצח).
איזו מין נון-קונפורמיות מובנית, לא מבחירה
רוב החברים שלי שייכים לצד הזה. הם אנשים שחיים וחושבים מחוץ לקופסא, ביקורתיים, לעתים קרובות דעתניים, ובמידה זו או אחרת לא נורמטיבים.
וכולם סוחבים איתם את משא הזכרונות והפגיעה. אבל חוויית הדיכוי היא גם משאב- של אמפתיה, של התבוננות, של הזדהות. מנסיוני מדובר באנשים רגישים יותר למבנים של כוח ולעוולות ודיכוי.
.

_אני ממליצה על מדיטציה בודהיסטית.

זה נשמע מאוד מעניין. תוכלי לספר לי מה זה ולמה את חושבת שזה יכול לעזור? תודה._

זה משהו שכאילו לא קשור. יושבים, נושמים.
לאט לאט מרגישים שינוי.
מרגישים יותר נוכחים בהווה. מרגישים את הזמן שעובר, איך כל הדברים באים וחולפים.
מרגישים שמה שאני חושבת ומה שאני מרגישה רק עובר דרכי.
מבינים (לא בשכל, אלא במין הבנה) שמה שהיה הוא עוד אחד מהדברים האחרים שאנחנו עוברים.
ומרגישים יותר שמחה בכלל.
איכשהו, מתוך כל התובנות האלו, פתאום יוצא שאת אוהבת את עצמך יותר, מקבלת יותר את עצמך ואחרים, וכל מיני אירועים הם פשוט אירועים, דברים שקרו.
זה מכניס דברים לפרופורציה שונה.

זה תהליך, זה משהו שלוקח זמן, וחשוב לעשות את זה עם מורה.
אבל זה משהו שבאמת משנה את החיים, ורק לטובה.
בעיני זה תהליך מדהים. קצת הדרכה, קצת יושבים, וכל הפרספקטיבה על העולם משתנה.

וואו. מדהים. הלילה חלמתי על אלה שהתעללו בי בתיכון. הן בנות כמובן, הן ישבו סביב שולחן בתל אביב מאופרות, לבושות כמו לנשף ואני ישבתי באיזור עם אנשים אחרים, ופתאום שמתי לב שהמכנסיים שאני לובשת קרועים לגמרי. אני מנסה להסתיר את זה ומקווה שאלה שיושבות שם לא רואות אותי.
אחר כך, אני יושבת עם זאת שישבתי איתה שם בבית קפה. גם היא מהתיכון מהמקובלים אבל לא מתעללת. ואני מנסה להסביר לה שהשתניתי, שהיא לא מכירה אותי.

הולכת וכולן
אבל זה משהו שאת גם יכולה לעשות לבד: כשאת נזכרת בזכרון רע, אחרי שגמרת לזכור אותו ולחוות אותו, תתחילי לבנות תסריט אלטרנטיבי: מה היית אומרת או עושה אילו היו לך כוחות הנפש שיש לך היום? מה היית עושה אם באופן פלאי היית את (כמו שאת היום) יכולה לחזור לעבר, ולהתערב בתור מבוגרת בסיטואציה כדי להגן על הילדה שהיית?
אני לא מצליחה להבין איך לכתוב תסריט אלטרנטיבי אמור לעזור בהתמודדות
עשרות פעמים למשל כתבתי בראש מכתב (שאימי לא חשבה בכלל לכתוב) להנהלת השומר הצעיר ובו הסברתי מדוע לקיים בחירות להדרכה בקרב חברי הקבוצה בהן אין הגבלה של מספר המדריכים הנבחרים (מצב שהביא לבחירה של כולם חוץ ממני ועוד ילד נחמד אך חריג במקצת) היא עוול נוראי. זה לא עוזר. לא עוזר בכלל. רק מעלה שוב ושוב את העלבון והבדידות והפטתיות שבלהמשיך לבוא לקבוצה עוד שנה שלמה ולהתנדב להכול כדי להוכיח שאני מסורה וחזקה ושכולם טעו.

אני לא מצליחה להבין איך לכתוב תסריט אלטרנטיבי אמור לעזור בהתמודדות
אני מנסה:
שלום אפרתיל'ה החמודה. אני אפרת הגדולה וחזרתי אלייך לספר לך כמה טובה צמחה לנו ממה שאת עוברת עכשיו. כי העלבונות והבדידות והעצב גידלו אותך להיות אישה חמה, רגישה לזולת ואכפתית שמוקפת באנשים שאוהבים אותה.

מתאים? אם כן- אני רצה לנחם ילדה חמודה שעזבתי לפני שנים...

לא חשבתי על העניין הזה של לדמיין שאני חוזרת אחורה ומגנה על עצמי הילדה והנערה. מה שכן זה הופך אותי למגוננת יותר על בתי. חוץ מזה, יש משקעים. אין מה לעשות. הפכתי להיות יותר תוקפנית ואגרסיבית. החיים בבית הספר למדו אותי שהחזק שורד. משתדלת לא להיות החלשה וכל פעם שזה קורה זה מכניס אותי ללחץ ותסכול כולל התקפים קשים של המעי הרגיז שממנו אני סובלת.

" ופתאום שמתי לב שהמכנסיים שאני לובשת קרועים לגמרי."
אני תמיד הייתי חולמת שפתאום אני שמה לב שאני עירומה. בפעם האחרונה שחלמתי, במקום המצוקה שבאה תמיד בעקבות הגלוי הזה, הסתכלתי מסביב וראיתי שכולם ערומים. נשים עם בטן, גברים עם זין קטן. וזה בסדר. חוץ מכמה סנובים שבזו לעירומים, אבל עליהם ריחמתי -הם עוד לא למדו שכולנו עירומים מתחת לבגדים.
(סליחה על המיחזור, כבר כתבתי על החלום הזה בבלוג שלי..)

תודה רוזמרין (-:
מוזר כמה קל יותר לראות כך את הדברים אצל אחרים סביבי, ואצלי הרבה יותר קשה. זה דורש ממני להאמין באמת שאני
אישה חמה, רגישה לזולת ואכפתית שמוקפת באנשים שאוהבים אותה
ודווקא כשאני נמצאת בזכרונות והכאב מציף הרבה יותר קשה לי להאמין בזה...

וחלב ודבש- סליחה שהתפרצתי לך ככה לדף. אני חושבת שכל מי שעבר התעללות חברתית בילדות לא יכול שלא להזדהות ולהיות מוצף...

זה דורש ממני להאמין באמת שאני אישה חמה, רגישה לזולת ואכפתית שמוקפת באנשים שאוהבים אותה
אה, לא המצאתי את זה. נכנסתי לדף בית שלך ומשם ללינק על אפריקה. ועוד לא נתקלתי באדם שופע טוב לזולת שלא מקבל בחזרה שפע של אהבה.

וחלב ודבש- סליחה שהתפרצתי לך ככה לדף

את ממש לא התפרצת לי לדף. את מוזמנת. זה לא רק התהליך שלי.

זה תהליך ארוך ואני לא ממש יודעת מה לעשות, מנסה לא לאבד את עצמי לעומת מה שאחרים חושבים,להקדים שלום לנשים ביישוב ומי שכבר יצרתי איזה שהוא קשר ואני רואה אותה אני משתדלת ללכת לדבר איתה.משתדלת לא לרדת על עצמי,ולהקשיב למה שאומרת הבת-שיח.

לפעמים אני מרגישה שזה תפסת מרובה לא תפסת ושלא מתאים לי להיות מקובלת,
ושאני מעדיפה להיות לבד רוב הזמן,אני לא יודעת אם זה בגלל שזו מעמסה כבדה או בגלל שהתרגלתי.זה הרבה יותר רגוע מבחינתי.

יש לי את כל הפחדים והחרדה החברתית ואת החוסר נוחות ולפעמים אני מרגישה שאני לא מבינה את מה שקורה סביבי.
אני משתדלת להיות ישרה מה שלא הבנתי אני מעלה לפני השטח ומדברת על זה-לא סובלת סוגי "פולניות" שונים שמשאירים אותי פגועה.