יש לי תינוקת בת שמונה חודשים. מגיל די צעיר אני נותנת לה להחזיק ביד ולנשנש תפוח, מלפפון, עגבניה מהגינה. השבוע לכבוד החורף הכנתי מרק ונתתי לה מתוכו תפוח אדמה, גזר ובטטה. אין בכלל להשוות מבחינת הכמויות. היא ממש אכלה! ישר תהיתי, מעניין מה ניצן ומירב עושות. איך התינוק עובר את השלב של רק למשמש ירק חי לממש למלא בזה את הבטן?
עוד תהייה - הבת שלי בת שנתיים מתה על אגוזים. היא יכולה כל היום לאכול אגוזים. בגלל טראומות מהעבר אנחנו לא רוצים לתת לה אגוזים כמו שהם, ומכינים כדורים - אגוזים טחונים עם צימוקים ויוצרים כדור. יש רעיונות אחרים איך אפשר לתת לפעוטות אגוזים בצורה בטיחותית? לא תמיד בא לה כדורים וזה גם קצת מיותר כל המתוק של הצימוקים. היא היתה מעדיפה פשוט שקית עם אגוזים.

ספציפית לדברים שהעלית, מבלי להכנס עכשיו לפרטים יותר מדי דקדקניים...
עניין הכמויות - כמות גדולה יותר של מזון לא בהכרח טובה לתינוק קטן. אני יודעת על ילדים שבגיל של בתך כבר ירדו על מנה גדושה של פירה ופולקע, או פיצות או פסטות... לדעתי זה לא בהכרח לטובת התינוק.

אני חושבת שיש משהו בתהליך הדרגתי של התרגלות למזון ולעיכולו בצורה הדרגתית. אצלנו במשך זמן מה המזון התעכל בצורה חלקית בלבד וחלקו יצא בשלמותו מן הצד השני. זה מבחינתי מעיד על תהליך. בישול עושה בעצם את חלק מתהליך העיכול בשביל התינוק. אולי הוא מקבל ככה הרבה יותר מדי? אולי הוא מקבל יותר מדי מדבר אחד ולא מספיק בכלל מדבר אחר? אין לי תשובות לשאלות האלה, אבל האינטואיציה שלי אומרת שכמו בהכל, גם בזה צריך להיות רצף איטי ומאד הדרגתי של לאט לאט הסתמכות יותר על מזון ופחות על הנקה. כמה לאט?
עד גיל שנה בערך הבת שלי בעיקר התנסתה ושיחקה עם מזונות טריים ורוב הקלוריות הגיעו מהנקה. היה שלב שטיפה'לה נלחצתי מזה. אבל גם התייעצתי עם חברהשלי (חוטקה) שהרגיעה אותי לגמרי לגבי ההדרגתיות עם ילדה שלא אוכלת חי בהכרח, וגם הבנתי שבעצם אין לי מושג באיזה קצב הדברים אמורים לקרות עם תינוקות כמוה, כי אני לא מכירה הרבה. אז נותר לי לסמוך מכל הלב על הגוף שלה, ולשחרר את הפחדים. @}
סמכתי. בסביבות גיל שנה, היא פתאום התחילה לאכול כמויות יותר גדולות.

היום קטנתי בת שנתיים וארבע, מתפתחת טפו טפו, אין לי מושג כמה היא אוכלת ביום... כי אני לא סופרת ולא עוקבת. אבל היא יודעת להגיד שהיא רעבה, ויודעת להגיד שהיא שבעה, ידעה מאז שנולדה. חבל לי לקלקל... אני אומרת לסמוך. לסמוך ולהיות תמיד עם היד על הדופק הפרטי לבדיקה עצמית למניעת שאננות.

בקשר לכדורי האגוזים, את יכולה אולי לטחון אותם עם מים ולייבש במקום להשתמש בצימוקים? אנ י מנסה לחשוב על "דבק" עדיף והדבר הראשון שקופץ לי זה אגאבה (עדיין מתוק אבל עדיף בהרבה על צימוקים) או בכלל ללכת לכיוון לא מתוק בכלל ולהוסיף מעט פשתן ומים.
מה על לטחון לפירורים ולתת בכפית?

את יכולה להשתמש בבננות, באבוקדו ובמנגו. אלה פירות רכים, מלאים קלוריות וערכים תזונתיים משובחים. יש לי תמונות מדליקות של הילדה שלי כולה שוחה באבוקדו... זה ממש כיף להתפלש בהם! מדובר בעונג קינסתטי מהמעלה הראשונה! אפשר לעשות את זה מראש באיזו גיגית שלא יהיה לך יותר מדי מה לנקות אח"כ...

גם אצלנו מתחילים בירקות טריים.
שתי הבנות שלנו נהנו לאחוז מלפפון מגיל צעיר (חתוך לרבעים לאורך).

תמונות ראשונות עם אוכל - מתפלשות בקערת פסטו _{(בלי גבינה, מוצרי חלב נכנסים אצלנו מאוד מאוד מאוחר, אין בבית)}

מה על לטחון לפירורים ולתת בכפית?
לא אוהבת.
אולי באמת עם מים וליבש, כמו קרקרים. אנסה.
פשתן הוא דביק?

דביק, אבל לא הייתי נותנת פשתן לתינוקות.
האיש שלי גורס שגם למבוגרים הוא לא משהו מבחינה תזונתית.

אתן מבלבלות בין התינוקת לפעוטה האגוזים זה לבת שנתיים.

מה עם לטחון ולאכול טחון? או מפוזר על מזון אחר (סלט ירקות, סלט פירות)?

כמובן מסכימה עם כל מה שניצן כתבה.

אצלנו בבית אכלנו גם קצת מבושל בשנתיים הראשונות, אבל אני זוכרת בבירור שמגיל שבעה חודשים בערך עד גיל שנה זו הייתה תקופה של הסתגלות איטית והדרגתית למזון ולעיכולו, ורק בגיל שנה היא התחילה לאכול כמויות גדולות יותר של מזון.

לגבי האגוזים, אני לפעמים קצצתי אותם במעבד מזון (למשל אגוזי מקדמיה) והילדה אכלה בכפית מקערית. אפשר להשרות את האגוזים במים (כשעתיים או יותר) ואז קצת פחות מפחיד לתת אגוזים שלמים כי הם מתרככים, קלים יותר ללעיסה וגם לעיכול. אני בעד אכילה "לבדית", במיוחד כשהילדה אוהבת את האגוזים כמו שהם. כלומר לא להוסיף מתיקות או פשתן (שאגב יש ילדים שרגישים אליו. אצלנו למשל).

היום קטנתי בת כמעט ארבע, מתפתחת טפו טפו, אין לי מושג כמה היא אוכלת ביום... כי אני לא סופרת ולא עוקבת. אבל היא יודעת להגיד שהיא רעבה, ויודעת להגיד שהיא שבעה, ידעה מאז שנולדה. חבל לי לקלקל... אני אומרת לסמוך. לסמוך ולהיות תמיד עם היד על הדופק הפרטי לבדיקה עצמית למניעת שאננות.
יש לי כמה וכמה דוגמאות מבית שהוכיחו לי פעם אחר פעם שהיא פשוט יודעת מה טוב בשבילה. כל שאני צריכה לעשות זה להקשיב לה ולגופה. אני משתדלת תמיד לזכור שמה שאני יודעת, היא עוד לא תמיד יודעת, אבל מה שהיא יודעת, אני כנראה כבר שכחתי - על כל המשתמע מכך @}

רק עכשיו ראיתי שטלי כבר התייחסה לפשתן...
אם בכל זאת מחפשים משהו "להדביק" עוגיות או לייבוש קרקרים, אפשר בננה או כוסמת מונבטת. אבל טרה, אני מתרשמת שהיא אוהבת לאכול שלמים, אז נראה לי שאולי רעיון ההשרייה במים יכול להועיל.

אפשר גם להכין שייק פירות עם אגוזים או חלב אגוזים או יוגורט אגוזים.

מה עם לטחון ולאכול טחון? או מפוזר על מזון אחר (סלט ירקות, סלט פירות)?
טחון היא לא אוהבת (ומפזרת בכל הבית ). אולי קצוץ כמו שמירב הציעה. כל בוקר אוכלת דיסה מלאה באגוזים טחונים, אבל זה לא מספיק לה. היא פשוט כל הזמן מבקשת, ואני נעה בין לוותר לה, ואז היא אוכלת קערה, לבין להקפיד על הקטע הבטיחותי, ואז היא עצובה (ולא תמיד מוכנה להתפשר על כדורים במקום).

לטחון ולערבב (להדביק) עם טחינה גולמית?

כשאוכלים חי, אוכלים כמויות הרבה יותר קטנות.
למרות זאת גם אני דואגת. הבת שלי באחוזון התחתון (בת שלוש) והבן קטן מאד לגילו (בן שנה).
עקב הדאגה שהם לא גודלים הפסקתי להקפיד על תזונה חיה. מה אגיד ומה אומר? לא עזר בכלל.
נכון, כשאוכלים פסטה, אפשר לאכול הרבה מאד ואכן בתי יכולה לרדת על קערה שלמה של פסטה בעוד שאם לא היתה הפסטה היא היתה אוכלת רבע רימון וקצת גויאבה וזהו.
קצב וצורת הגדילה של הילד תלוי לדעתי בראש ובראשונה בגנטיקה שלו.

פסטה לדעתי אינה מזינה וגיליתי שכל ההתלהבות היתה קשורה לכך שזה היה מזון אסור.
כאשר הרשיתי והצעתי פסטה ללא הגבלה העניין אבד והסיר נשאר מלא בפסטה והבטן שלהם ריקה (לשמחתי).

אני מרגישה שהילדים שלי רעבים ואני לא מצליחה לספק את רעבונם במזון שכולו חי.

הדרך היחידה שלי להרגיע את עצמי היא לתת חופש מלא בבחירת המזון (מתוך ההיצע המוגבל שיש בבית) ובבחירת זמני הארוחות.
כשהילדים אוכלים חי, אין זמנים לארוחות. כל היום מנשנשים פירות ואגוזים.
אני משננת לעצמי: הילדים שלי אינם רעבים, יש להם המון אוכל מול העיניים, אם היו רעבים הם היו אוכלים.
אני מרגיעה את עצמי: הילדים שלי גודלים כמה שהם צריכים והם בריאים ומאושרים.

_אני משננת לעצמי: הילדים שלי אינם רעבים, יש להם המון אוכל מול העיניים, אם היו רעבים הם היו אוכלים.
אני מרגיעה את עצמי: הילדים שלי גודלים כמה שהם צריכים והם בריאים ומאושרים._
בדיוק.
וגם

אני מרגישה שהילדים שלי רעבים ואני לא מצליחה לספק את רעבונם במזון שכולו חי.
איך את מרגישה את זה? הם מבקשים לינוק הרבה? מקטרים ומייללים? או שזו תחושת בטן לא ממוקדת?
אני לא חלילה מזלזלת בתחושות בטן. חלילה. להיפך, הדבר האחרו שאני אגיד לך זה להיות שאננה.
אני כן אדרבן אותך לבדיקה עצמית אם התחושה הזאת נובעת מכל מה שהם מנסים לשדר לך בלי מילים ואת קולטת, או שזה סבטקסט של הסביבה והתרבות והאופן שבו את עצמך גדלת.

(לפני שהייתי לאם היו לי הרבה "תחושות בטן" שהתבררו כלא אמיתיות במבחן המציאות. למשל, שילדים לא יודעים לשמור על עצמם וצריך להשגיח עליהם מסביב לשעון, אם להזכיר דוגמה אחת..)

האם את רוצה לספק אותם תזונתית באמצעות מזון חי? מה את בד"כ מניחה בפניהם?
האם אתם אוכלים תזונה צמחונית בבית? טבעונית?
את מעוניינת ברעיונות יצירתיים לאפשרויות נשנוש יותר משביעות?

מה עם בשר?
בשר זה מאוד משביע ולאורך זמן.
איך מוסיפים? מתי?
(לא שיש לי כוונות ליישם, אני פשוט סקרנית)

מאד שמחה שהדיון הזה נפתח

הקטנטונת שלנו כבר בת 7 חודשים, מנשנשת תפוחים בלי שיניים (אבל בצורה יסודית באופן מפתיע!), אוהבת למצוץ גם קליפות בננה, בצל ירוק, ומתה על קיוי (אבל נראה לי שזה עושה לה פריחה, אז לא חזרתי על הניסוי). מלפפון לא מרשים אותה, וגם ברוקולי לא. בעצם הדבר היחיד שהיא באמת אוכלת מתוך זה זה התפוחים, ולמרות שזה כבר קבוע זה לא בדיוק כמויות מרשימות (אמרתי כבר בלי שיניים? לוקח לה הרבה מאד זמן לחסל חתיכה).

אני לא לחוצה על זה כרגע, אבל אני תוהה בקשר לזה:
בישול עושה בעצם את חלק מתהליך העיכול בשביל התינוק. אולי הוא מקבל ככה הרבה יותר מדי? אולי הוא מקבל יותר מדי מדבר אחד ולא מספיק בכלל מדבר אחר?
בעצם הרי מה שאמהות בטבע (לא רק אנושיות) עושות זה ללעוס קצת אוכל בשביל התינוק. זה בדיוק לעשות חלק מתהליך העיכול, גם כי האוכל נלעס וגם כי יש ברוק אנזימים שמתחילים את הפירוק. אממה, כאן בעולם שלנו יש לי עששת . בקיצור, לא יודעת אם לא דוקא כדאי לתת לה קצת טעימות של מזון מעובד יותר (מרוסק, מאודה קלות, דברים ברמה הזו). אז היום נתתי לה ללקק לי מהאצבע קצת רסק ירוק (תפוחים, תמרים, קצת כרוב עלים). ליקקה בזהירות ועשתה פרצוף איום ונורא. אז ליקקה שוב בזהירות :-d נראה מה היא תחשוב על זה אם אני אנסה שוב מחר.

רחל, הבן שלי בן 8 חודשים ונשמע מאוד דומה לבת שלך.
אני לא נותנת לו רק מזון חי, גם מבושל (בעיקר ממחלקת הדגים-עוף-בשר ומג'דרה). את הדברים החיים הוא בהחלט מוצץ, ואת הפירות הוא גם אוכל. בהדרגה.
וגם הוא אוהב בצל ירוק! טוב, זה כי אני נותנת לו אותו כל הזמן. אני מתה על בצל ירוק ויש לי נחת מיוחדת במינה לתת לו את זה, על אפן ועל חמתן של כל טבלאות המוצקים, שבכלל לא טורחות להכניס אותו לרשימה.
הוא גם אוהב קליפות בננה, וגם קליפות תפוזים. הוא מת על תפוזים.

אני עצמי חושבת, שאם כבר לעבד מזון בשביל תינוקות, אז באמת ללעוס אותו. רק מה, שבעידן העששת זה באמת לא לעניין (אני תוהה מתי מישהו יתפוס עלינו גאדג'ט ויתחיל למכור לנו פורמולות של אנזימי עיכול שיש לערבב עם האוכל), ואני חושבת שטחינה מכאנית של המזון (בלי רוק) לא מעלה הרבה את היכולת של הגוף התינוקי לעכל את זה. הכל הנחות לא מבוססות, כמובן, אבל הייתי מתה למצוא מישהו שיעשה מחקר קטן על קקי של תינוקות בשלב ההיכרות עם מוצקים. אם אנחנו נותנות להם אוכל בחתיכות אנחנו יודעות מה מתעכל ומה לא, אבל אלה שנותנות רסקים לא יודעות. אולי גם הרסק (או הדייסה) נכנס כמו שיצא, ורק תפס קצת צבע של קקי בדרך?

איך התינוק עובר את השלב של רק למשמש ירק חי לממש למלא בזה את הבטן?
לאט ובהדרגה. למשל בצל ירוק: בערך חודשיים הוא החזיק ביד ומצץ אותו. כשהתחילו לצאת השיניים העליונות הוא התחיל אשכרה לגרד אותו עם השיניים (מתחיל לפצל את הירק לסיבים), והיום נתתי לו חתיכה קטנה יחסית, ופתאום מצאתי שהוא הכניס את כולה לפה והחזיק אותה לרוחב הפה (כמו כלב מחזיק עצם, רק בתוך הפה) ומועך אותה עם הלסתות שלו. אני בטוחה שהוא "שותה" את כל המיץ של הבצל שמופרש תוך כדי הלעיסה הראשונית הזאת.
כשיהיו יותר שיניים הוא יוכל אשכרה לאכול את זה.

(הוא די מחבב גם בצל לבן. אבל אתמול ניסיתי לתת לו שום חי, וזה התקבל בבכי ששכך רק עם חתיכת בננה)

דגים-עוף-בשר
וואללה? וואו, איזה רציניים אתם! נראה לי... לא יודעת. אוכל של גדולים p-:

מה עם קיווי? האם הוא אלרגני?

אני לא בטוחה, לא התכוונתי לתת לה (חשבתי שכדאי בטח לחכות עם כל החמוצים האלה), אבל היא חטפה לי חצי קיווי מהצלחת והחלטתי לא לחטוף בחזרה... אח"כ נהייתה לה פריחה ליד הפה, אבל יכול להיות שזה מהקליפה (היא התמרחה בזה לגמרי).

מה עם קיווי? האם הוא אלרגני?
אני חושבת שקיוי אלרגני מאד.

אוה. )-:
תודה על התשובה המהירה

תמרי מהעבודה

בעצם הרי מה שאמהות בטבע (לא רק אנושיות) עושות זה ללעוס קצת אוכל בשביל התינוק. זה בדיוק לעשות חלק מתהליך העיכול, גם כי האוכל נלעס וגם כי יש ברוק אנזימים שמתחילים את הפירוק. אממה, כאן בעולם שלנו יש לי עששת
זה היה בראש כשכתבתי את מה שכתבתי. אבל החלטתי לא להרחיב. כן, זו בחירה אישית ובהחלט יש אפשרות ללעוס.
אלא שאני לא רואה אותך יושבת ולועסת צלחות שלמות של פירה בשבילה. אם את יורדת לסוף דעתי. ביס פה, ביס שם. אני לא יודעת אם יש הפסד גדול בזה שלא עושים את זה (אבל יכול להיות שאני טועה. נגיד, אם אין עששת, יכול להיות שמעבר החיידקים הזה אמור לקרות ומצופה אצל התינוק?)

בשר התחלנו בסביבות גיל שנה וחצי שנתיים, דגים גם.
המחשבה הלא מבוססת שלי היא שבסביבות גיל שנתיים ילדים נהיים הרבה יותר עצמאיים בהנחה שהסביבה שלהם כפרית ומגוננת. הם יכולים בעקרון ללקט קצת בשביל עצמם, לנשנש מאחרים בסביבה, לגנוב ביצה מאיזה קן ועוד. לא רואה אותם תופסים ג'מוס ויורדים על שוק שלמה, יותר סביר בעיניי שהם משתתפים בכירות ובשאריות הכי קטנות ורכות מבשר הציד המשותף. <אולי טלי יכולה לתת עוד מידע, אולי רחל.> אני לא מבססת את ההחלטות התזונתיות שלי על זה. אני רק שואלת את עצמי אם זה הגיוני שילד פצפון יאכל בשר. בעיניי מאד הגיוני וחשוב שבני אדם יאכלו בשר (יש דפים על זה) מאד הגיוני וחשוב שילדים, תינוקות ופעוטות ייחשפו למזון מן החי

גם למיטב ידיעתי קיוי הוא פרי שהרבה אנשים רגישים אליו (לא יודעת אם מדובר באלרגיה או ברגישות. אז אני לא אומרת "אלרגני".) כך גם תפוזים.
ההמלצה המקובלת היא שעד גיל שנה כדאי לשמור עליהם מדברים שהם עשויים לפתח אליהם רגישויות, שאחרי גיל שנה הם יותר עמידים. זה עולה בקנה אחד עם גישת "הרצף" בכמויות המזון שדיברתי עליה לעיל.

אלא שאני לא רואה אותך יושבת ולועסת צלחות שלמות של פירה בשבילה. אם את יורדת לסוף דעתי. ביס פה, ביס שם.
כן, חשבתי באמת על כמויות קטנות מהצלחת שלי, לא ממש המון בשבילה. דברים כמו רסקים שאני מכינה, גלידות, ירקות מאודים קצת, כאלה.

נגיד, אם אין עששת, יכול להיות שמעבר החיידקים הזה אמור לקרות ומצופה אצל התינוק?
אין לי כמובן דרך לדעת בודאות, אבל אני מהמרת שכן

אולי טלי יכולה לתת עוד מידע, אולי רחל.
לצערי לא, אבל אני חושבת שאני יודעת איפה לחפש. לא יודעת אם אני אספיק בזמן הקרוב...

זה היה בראש כשכתבתי את מה שכתבתי. אבל החלטתי לא להרחיב. כן, זו בחירה אישית ובהחלט יש אפשרות ללעוס.
גם בראשי עברה המחשבה. ללעוס זו בהחלט אפשרות, גם של אגוזים, טרה. אני בחרתי לא ללעוס בשל ההיסטוריה והגנטיקה המשפחתית בכל הנוגע לשיניים.

עשיתי ניסוי עם האבוקדו, ונרשמה התלהבות!

ההיסטוריה והגנטיקה של השיניים אצלנו גם גרועה...

(על האבוקדו, לא על השיניים )

טוב בנוגע לבשר רציתי לחלוק פיסת אינפורמציה משורשי הארגנטינאים-
בארגנטינה נהוג להכין סטייק פילה רייר (מבושל קלות- רק השולים ממש משחימים) ואז לסחוט את המרכז שלו (האדום). את כל המיצוי האדום הזה ("מי-סטייק") אוספים ומשקים בו תינוקות (תחזיקו חזק) החל מגיל שלושה חודשים!!!
ועכשיו שאלה (לא בדיוק קשורה לנושא הדף אבל בכל זאת נראה לי מתאים לשאול פה): התינוקת כבר בת (כמעט) שבע חודשים ועדיין לא נכנס שום מזון אל פיה פרט לחלב אם.
ממש לא נראה לי מתאים להציע לה בכלל משהו אחר כרגע ( היא עוד לא יושבת לבד, אין לה עדיין שינים וגם לא ממש מתענינת במה שאנחנו אוכלים- לפחות לא ברמה של לחטוף מהצלחת ולהכניס לפה).
עד מתי ניתן לדחות את ענין המוצקים?
תודה על העזרה!

עד שתביע עניין. כל הסימנים שהבאת מעידים על כך שזה מוקדם מדי.

ניצן, התחלת לשאול, הסתכנת בתשובה:

_אני מרגישה שהילדים שלי רעבים ואני לא מצליחה לספק את רעבונם במזון שכולו חי.
איך את מרגישה את זה? הם מבקשים לינוק הרבה? מקטרים ומייללים? או שזו תחושת בטן לא ממוקדת?_

אפרק את התשובה שלי לשני מצבים:
הראשון:
הבת שלש מקטרת הרבה ונרגעת לאחר שאוכלת מזון שאינו חי.

השני: היא כנראה לא באמת רעבה ורוצה לאכול "אוכל זבל" שרואה אצל הילדים בסביבה.
לצערי היא טעמה כל מיני עוגות, עוגיות, שוקולד, וחטיפים שונים (שנמכרים לעיתים קרובות בחנות הטבע, אך בהחלט לא טבעיים או בריאים לדעתי)
במצב כזה: אם אני מציעה רק חי היא אומרת: "אני רוצה משהו אחר", אני מפרטת את כל המזונות שיש בבית ושרובם מונחים לנגד עיניה (בצלחת פירות, עוגיות חיות, פירות יבשים, אגוזים),
היא עונה: "אני רוצה משהו אחר"
אז אני עוברת לפירוט מזונות נוספים: ביצה, יוגורט, לחם, פסטה
"אני רוצה משהו אחר"
נו מה היא רוצה?
אני עונה: "אם את באמת רעבה אז תאכלי משהו ממה שיש"
"אני רוצה משהו אחר" היא מתעקשת בטונים הולכים וגבהים

• "רוצה שוקולד?" אני שואלת כי אני יודעת שהיא ראתה את זה היום אצל ילד אחר
• "כן" היא עונה
• "מצטערת, אנחנו לא אוכלים שוקולד, זה לא מזין, אם תאכלי שוקולד תהרסי את השיניים והבריאות ושוב תכנסי למצבי רוח וכל היום יהרס לנו" אני עונה

היא מתחילה לצרוח
נו, כבר נהרס לנו היום
בסוף היא אוכלת לחם בלי כלום ונרגעת
אוף

בשני המצבים, הראשון והשני אני מאמינה שהיא היתה "מורעבת" (הסבר בהמשך) אך לא היתה רעבה באמת.
ההתמכרות הזו למזון מבושל וחמים, ההרגשה שזה יוצר בבטן ובמוח, אין לזה אח ורע בתזונה החיה.
הרגשת השובע שניתנת על ידי אכילת מוצרי קמח חיטה ודגנים אחרים... זה בהחלט שונה מן ההרגשה של אכילת רימון וקינוח בגויאבה.

בן זוגי שהתנסה קצת בתזונה חיה טען שמי שאוכל חי הוא כל הזמן מורעב וחושב על אוכל. הוא לא התכוון רעב, כי רעב הוא לא היה, הוא השתוקק למזונות אחרים. הוא גם התכוון לתאר את התחושה הקלילה הזו הריקה והמרעננת שיש בבטן של מי שאוכל חי.
העניין הוא שאני חוששת שהתחושה הזו, אצל ילדים יוצרת חוסר נחת וקיטורים, בעיקר אם התנסו באלטרנטיבות המבושלות והתעשייתיות והן מוצגות לראווה לעינהם במצבים חברתיים.

אני מאמינה שאצל יונקים המצב שונה ותזונה חיה מתאימה הרבה יותר בקלות. לצערי בת השלש שלי כבר לא יונקת (טעות שאני משלמת עליה ביוקר). אני גם מאמינה שאם מניקים עד לגיל מבוגר מספיק (כל אחת והגדרתה לגיל המתאים, אצלי נראה שלפחות עד גיל חמש) אז עוברים את השלב הקשה הזה שבו מזון חי 'כאילו' אינו 'מספיק' בגלל שמערכת העיכול לא הבשילה לחלוטין ואז יכולים להזין את הילד רק בחי גם לאחר הפסקת ההנקה.

נשמע קשה. אז קחי
יש לי (כצפוי) המון מה להגיד על זה...
אבל על רגל 1 עם (שמאל, ועל מקלדת בלי עברית בחיי!)

<דיסקליימר - זוהי תשובה לפ"א שנדמה לי שיש לנו כמה קוי דמיון בהנחות היסוד שלנו. אני חולקת איתה את מחשבותיי, ואשמח לדבר עליהן. אבל לא מתאים לי להתווכח עליהן, אז עם וכחנות אני מודיעה מראש שלא אשתף פעולה.>
בן זוגי שהתנסה קצת בתזונה חיה טען שמי שאוכל חי הוא כל הזמן מורעב וחושב על אוכל. הוא לא התכוון רעב, כי רעב הוא לא היה, הוא השתוקק למזונות אחרים.
זה לוקח הרבה זמן להתנקות מהתמכרויות (אני כל הזמן נופלת, באופן אישי) וזה בסוף היא אוכלת לחם בלי כלום ונרגעת, לצערי, נשמע ממש ככה. לא כמו רעב (כי אז באמת שהיא היתה טורפת תפוח. אלא אם יש לה רגישות, שאני מניחה שאין, כי את לא אמרת כזה דבר.) זוגי היה מכור קשה למתוקים. היום (יותר משנה של אכילה חיה) זה לא עושה לו כלום. אני עפר לרגליו. באמת מדהים ומעורר השראה. שלא לדבר על אופטימיות באשר לי עצמי.

בקשר לשובע.
אגוזים זה מאד משביע. חלב אגוזים, גבינת אגוזים על קרקר פשתן יכול ממש לסתום, אפילו אותי. לאפה מכוסמת מונבטת עם גבינה, סלסה ואבוקדו. סטייק. כולם ממש מספיקים.
ועדיין רוב האנשים שאוכלים תזונה יותר רחבה, ירגישו שחסר להם משהו. כי שובע ותחושת חמימות הם לא מה שמבקש המכור לדגנים (כולל עבדתך) הוא מחפש פיקס מהיר לתחושה שאיננה רעב, אבל מתבלבלת בנבזיות רבה עם רעב.

רק עכשיו חשבתי על זה שאפשר לבוא כמעט לכל אדם ולהגיד לו "גילינו שעגבניות זה רעיל ועליך להפסיק לאכול אותן עד סוף ימיך." ולמרות שזה מזון סופר נפוץ בישראל, ויש אנשים שממש יקרעו קריעה בבגד בגלל זה (אישי למשל) זו לא תהיה בעיה לאף אחד מהם להפסיק עם זה. מקסימום בעיה טכנית של הרגלים. יאללה, אז נשים בסנדביץ' אבוקדו במקום עגבניה, יהיה בסדר!

אני חושבת שעצם ההתנגדות הכל כך חזקה של אנשים להפסקת צריכת עמילנים, ברמה פיזית גרידא, על אף שבהחלט יש מאכלים רבי קלוריות ומשביעים, עשויה להעיד על אלמנט התמכרותי חזק מאד. מכיוון שזה מרכיב גדול בתזונת כל אדם כמעט בחברה המערבית, מדובר בלא פחות מאשר אופיום להמונים.
אז אני לא מסכימה שזו תחושת שובע. זו תחושה של אנרגיה לא תואמת. של כמויות סוכר גבוהות שלוקח לגוף זמן לפרק. זה סוג של היי. ולהיי הזה יש לואו מסטולי. ואחרי הלואו הזה שום דבר לא יעזור. צריך עוד מנה. רצוי שלוש פעמים ביום.

קראת את הדף שפתחה חוה בת חיים על אמנות ילדים? היא מדברת שם על זה שאפשר לתקן גם מצבים קשים שבהם ילדים כבר לא מציירים בכלל אלא רק מבקשים שיציירו להם (אני יודעת שהתיאוריה שלה שנויה במחלוקת, אבל את הגישה הספציפית לתיקון אהבתי:) היא אומרת שכדאי לומר לילד "טעיתי כשציירת לך. אני לא רוצה לעשות את זה יותר. בוא וצייר בעצמך." באותה מידה את יכולה לומר "טעיתי כשנתתי לך משהו שמזיק לגוף היקר והאהוב שלך. אני לא מוכנה לתת יותר יד למה שאני חווה כפגיעה פיזית בך."
את יכולה להמשיך להציע חלופות. להכין איתה מאכלים, סלט פירות צבעוני עם צימוקים ועם אגוזים, משקה קקאו חי מקשיו, תמרים ופולי קקאו, ועוד. את יכולה לחבק אותה ולתת לה המון המון מגע פיזי אם היא כבר לא יונקת.

_בקשר לשובע.
אגוזים זה מאד משביע. חלב אגוזים, גבינת אגוזים על קרקר פשתן יכול ממש לסתום, אפילו אותי._

נכון, הבעיה שהיום אני רגישה יותר לטעמים ואני ממש נגעלת מן האגוזים (הטבעיים המפוצחים) שנמכרים בחנויות. הם כל כך מעופשים ומתולעים
איכס!!! איכס!!! איכס!!! (לא אומרים איכס על אוכל, סליחה (-:)
לכן אני מוגבלת לאגוזים בעונה עד שאלמד ואצליח לשמור אותם מעבר לעונה.
באמת אני משתמשת בכוסמת מונבטת ומיובשת לעוגיות החלבה-תמרים שלי, זה הרבה יותר טעים מחמניות או שקדים מתולעים.


ועדיין רוב האנשים שאוכלים תזונה יותר רחבה, ירגישו שחסר להם משהו. כי שובע ותחושת חמימות הם לא מה שמבקש המכור לדגנים (כולל עבדתך) הוא מחפש פיקס מהיר לתחושה שאיננה רעב, אבל מתבלבלת בנבזיות רבה עם רעב.
האם את מתייחסת לאכילה רגשית? אם לא הסבירי בבקשה.
אני עדיין מתמקדת בנושא הילדים. קשה לי לייחס להם אכילה רגשית. איזה פיקס הבת שלי הרכה מחפשת?


_אני חושבת שעצם ההתנגדות הכל כך חזקה של אנשים להפסקת צריכת עמילנים, ברמה פיזית גרידא, על אף שבהחלט יש מאכלים רבי קלוריות ומשביעים, עשויה להעיד על אלמנט התמכרותי חזק מאד. מכיוון שזה מרכיב גדול בתזונת כל אדם כמעט בחברה המערבית, מדובר בלא פחות מאשר אופיום להמונים.
אז אני לא מסכימה שזו תחושת שובע. זו תחושה של אנרגיה לא תואמת. של כמויות סוכר גבוהות שלוקח לגוף זמן לפרק. זה סוג של היי. ולהיי הזה יש לואו מסטולי. ואחרי הלואו הזה שום דבר לא יעזור. צריך עוד מנה. רצוי שלוש פעמים ביום._
מצטטת רק כדי להסכים מאד בקול רם.

אולי יש לי פשוט ילדה קטרנית בהילוך גבוה ושום דבר לא יעזור, אז יללא שתאכל חי ותתלונן שהיא רוצה משהו אחר.

בנימה אחרת, קשה לי לתאר את האושר שלי כשאני רואה אותה שבעה ופוצחת באיזה שיר או ריקוד כך סתם באמצע הסלון. הבעיה היא עם הלאו שמגיע אח"כ )-:

_האם את מתייחסת לאכילה רגשית? אם לא הסבירי בבקשה.
אני עדיין מתמקדת בנושא הילדים. קשה לי לייחס להם אכילה רגשית. איזה פיקס הבת שלי הרכה מחפשת?_
לא. אני מדברת על התמכרות פיזית לדגנים ולעמילנים. צריכת חומרים שמרמים את המוח.
זה שהיא אומרת לך שהיא רעבה, אבל לא מוכנה לאכול שום דבר שאיננו לחם או שוקולד. זו תחושה שאיננה רעב. כי רעב נפתר במזון. לא במזון מאד מסויים.
וכן, יש שם אלמנט של רעב ביולוגי טהור, אבל גם של רעב לחומר שמכורים אליו. ולזה התכוונתי.

רק שתדעי שאני לא מתפלפלת לך פה על דברים שברומו של עולם, אלא ממש על עצמי ועל גופי. אני מכורה קשה לדגנים ולעמילנים. כבר שלושה חודשים שהצריכה שלי מינימלית עד לא קיימת. אני במצב הזה של אלה שמעשנים סיגריה אחת בשבוע וסוחבים את החור הבלתי מתמלא הזה עד למנה הבאה.

אולי יש לי פשוט ילדה קטרנית בהילוך גבוה ושום דבר לא יעזור, אז יללא שתאכל חי ותתלונן שהיא רוצה משהו אחר.
אני מאמינה שאפשר לעשות את זה גם ברכות וללא כפייה. מאחלת הצלחה @}

בנימה אחרת, קשה לי לתאר את האושר שלי כשאני רואה אותה שבעה ופוצחת באיזה שיר או ריקוד כך סתם באמצע הסלון. הבעיה היא עם הלאו שמגיע אח"כ
אבל למה את קושרת את זה ב"שובע"? ולא עדיף מנגו שלם מאשר פרוסת לחם? רק בשביל לקבל מושג על ה"שובע" במנגו ממוצע יש 107 קלוריות, בפרוסת לחם לבן לא דלה ולא קלה ולא בטיח יש בערך 70.

כפיה?
אני מרשה לה הכל כמעט, חוץ ממזונות סופר תעשייתיים שלמזלי אין עליהם ויכוח כי היא לא חשופה אליהם.
יש לי ילדה כזו שאף פעם לא עושה מה שאני מבקשת, רק מה שהיא רוצה.
ממש אין טעם לאסור עליה, יש לה נפש עצמאית וחופשיה.
כשאני אומרת "שתאכל חי ותתלונן" אני מתכוונת פשוט שלא אתאמץ לספק את רצונה במשהו אחר על ידי מזונות שאני לא תומכת בהם.



אבל למה את קושרת את זה ב"שובע"?
כי היא מאושרת מיד לאחר שהרביצה איזה לחם או פסטה

ניצן,
השיחה הכתובה ביננו היא בעצם השיחה שמתנהלת בראשי בכל פעם שאני שומעת את המשפט "רוצה משהו אחר" ושמסתיימת ב
_אני משננת לעצמי: הילדים שלי אינם רעבים, יש להם המון אוכל מול העיניים, אם היו רעבים הם היו אוכלים.
אני מרגיעה את עצמי: הילדים שלי גודלים כמה שהם צריכים והם בריאים ומאושרים._

אבל עוזר לי מאד לראות את זה כתוב, ואת מנסחת דברים בצורה בהירה ומאירה עם דגשים חשובים

כי היא מאושרת מיד לאחר שהרביצה איזה לחם או פסטה
לזה התכוונתי. זה בהחלט יכול ואף סביר שנובע מסיפוק הצורך ההתמכרותי ולא משובע.
תודה גם לך. @}

אני רוצה להמליץ על שני ספרים בהקשר של תחילת "מזון מוצק" :
ירק לתינוקות
ילדים עמידים

(למרות שהשני ממליץ להתחיל עם בננה ואבוקדו, מה שאנחנו ניסינו רק לקראת גיל שנה והוליד תגובות פיזיות גרועות מאוד אצל שתי הבנות)

אוי, תמשיכו. זה מרתק!

_"אני רוצה משהו אחר"
נו מה היא רוצה?
אני עונה: "אם את באמת רעבה אז תאכלי משהו ממה שיש"
"אני רוצה משהו אחר" היא מתעקשת בטונים הולכים וגבהים

• "רוצה שוקולד?" אני שואלת כי אני יודעת שהיא ראתה את זה היום אצל ילד אחר
• "כן" היא עונה
• "מצטערת, אנחנו לא אוכלים שוקולד, זה לא מזין, אם תאכלי שוקולד תהרסי את השיניים והבריאות ושוב תכנסי למצבי רוח וכל היום יהרס לנו" אני עונה

היא מתחילה לצרוח
נו, כבר נהרס לנו היום_

בלי קשר ל"שוקולד כן או לא" - מיותר בעיני להעלות את נושא השוקולד. את כאילו עושה לה teasing ואח"כ מודיעה לה שאין שוקולד בבית. בשביל מה זה טוב? אפילו אם את יודעת שזה מה שהיא בעצם רוצה, חבל להעלות את זה בשיחה ולהעלות את סף העצבים.

אם את כבר נותנת לה בסוף לחם בלי כלום, תני לה אותו בהתחלה... או שתתני לה לחם עם ממרח בריא ותנקי את המצפון לפחות חלקית. חי לגמרי היא כבר לא תאכל, אולי רק כשתגדל. כי אם יש לך לחם בבית (למרות שהיית רוצה שהתזונה שלכם תהיה רק חי), אל תדמייני שהילדה תאכל בעיקר ירקות.

רחל,
נזכרתי שהתכוונתי לשאול אותך משהו - איך את מגישה לה את המלפפון?

_{(דיסקליימר: לא כי זה לא יכול להיות שהוא לא טעים לה, זו סתם תהיה שעלתה לי...)}

אם יש לך לחם בבית (למרות שהיית רוצה שהתזונה שלכם תהיה רק חי), אל תדמייני שהילדה תאכל בעיקר ירקות.
קרוטונית - בול.
זו נקודה מאוד חשובה בעיני. לא רק בעניין החי, אלא בנושא תזונת פעוטות בכלל - השלב שבו הם מוכנים להסתפק במה שמונח לפניהם עובר בטיסה, ואח"כ הם רוצים לאכול מה שכולם אוכלים.

איך את מגישה לה את המלפפון?
חתוך לאורך לשמיניות, ואז לאורך שקל לה להחזיק. ניסינו גם עיגולים. לומניינותה.

את כאילו עושה לה teasing ואח"כ מודיעה לה שאין שוקולד בבית
זה באמת נשמע כך, האם זה נכון?
אני מעוניינת שהילדה שלי תאמר לי מה היא רוצה ולא שאני אומר לה מה היא רוצה.
כשאני מנחשת מה היא מבקשת אני עושה זאת בקול רך ומבין ומסבירה לה גם בטון כזה.
לא כתבתי, אבל אם היא באמת רוצה היא יכולה גם שוקולד. היא רק צריכה להתאמץ בשביל זה: ללכת לחברה שלה ולבקש.
אני בינתיים לא מוכנה לעשות את המאמץ הזה עבורה.


אם את כבר נותנת לה בסוף לחם בלי כלום, תני לה אותו בהתחלה...
אני מציעה מזון לפי סדרי עדיפויות שלי, מה רע בזה. זה לא teasing, אני מעבירה לה מסר. היא תאכל מה שהיא רוצה ממה שיש. שזה אומר לפעמים: כלום.


אם יש לך לחם בבית (למרות שהיית רוצה שהתזונה שלכם תהיה רק חי), אל תדמייני שהילדה תאכל בעיקר ירקות
אני לא מתיימרת לשלוט בתזונה של המשפחה שלי, לבן זוגי ולילדי יש את הזכות המלאה לבחור את תזונתם כפי ראות עינהם כפי שלי יש את הזכות לבחור תזונה חיה עבור עצמי. אין לבחירתם משקל פחות משלי בגלל שהיא אינה עונה על קריטריונים בריאותיים מסויימים.

אני מצידי, כאם מנסה להעביר את תפיסתי לגבי תזונה נכונה ובריאה ע"י דוגמה אישית ועל ידי שיחה על הנושא. במקביל אני מוסרת לילדים את הזכות לבחור עבור עצמם.

גם כאן יש גבולות כמובן, ונתקלתי במצבים שבהם אמרתי בפירוש: אנחנו לא אוכלים את זה. וכמובן, אני לא מכניסה לביתי מוצרים מתועשים, גם זה גבול שאני מציבה גם אם אינו ברור לעין.

ברור מאליו שהילדים שלי יוכלו לבחור לאכול רק חי או טבעוני כשיגדלו. כרגע אני רק מכירה בפניהם עוד דרך, הדרך שאני שואפת אליה.

אני מעוניינת להדגיש את ההפרדה בדיון בין ה"מה" ל"איך".
למעלה דנו ב"איך" אבל השאלות היו לגבי ה"מה" (חי או לא).
השאלות שנשאלו היו: האם מזון חי מספק את הצרכים של ילד גדל, האם הוא ממלא את הבטן, מדוע אוכלים כמויות גדולות יותר של מבושל.
האם תזונה חיה ברובה מספקת את כל צרכיו התזונתיים של ילד גדל ואין צורך בכמויות גדולות של מזון? האם הילד אינו רעב? האם יש צורך להציע לו מזונות שאינם מקובלים עלי כדי לספק את אחד הצרכים האלה?
אני מאמינה שתזונה חיה מספיקה. אני לא חושבת שהילדים שלי רעבים. אני מחזקת את ידי לא להרגיש צורך לספק אותם בדגנים.
ושוב: הם כמובן יבחרו את מזונם. כל מה שאני רוצה זה להרגיש נכון בבחירות שלי ועם הדוגמה שאני נותנת.

מניסיוננו הדל:
מגיל חצי שנה הקטן התעסק וטעם ירקות. נתתי אותם שלמים, וכמובן שהייתי לידו כל זמן שהוא "אכל".
מהר מאוד הבחנתי, לדוגמא עם מלפפון, שהיה יורק את הקליפה החוצה, כלומר - מה שלא היה מסוגל למוסס בפה - לא נכנס.

לעסתי עבורו כוסמת מיובשת ואגוזים, ואין השוואה בכלל לרסק או מחית מוכנה - כל דבר בעל מרקם משחתי או דייסתי, שלא יצא מהפה שלי, הוא לא הסכים לאכול.
אני רואה בזה ניצחון נהדר של האבולוציה! (לא לאכול משהו בלתי מזוהה לפני שמישהו אחר ניסה...)

דברים עם גלעינים, כמו פירות שונים, מיובשים וחיים, וגם אגוזים בשלב מסוים (גיל שנה +), הייתי נותנת במצבם הטבעי, תוך הסבר חוזר ונשנה שיש בפנים גלעין, וצריך להוציא אותו. אגוזים ודברים קשים אחרים הייתי מזכירה לו שוב ושוב ללעוס תוך כדי חיקוי של פעולת לעיסה.

עד עכשיו מדהימה אותי הזהירות שלו בנוגע לאוכל, ואני כן זוקפת חלק מזה לזכותי. קודם הוא מחזיק, מריח, נוגע עם השפתיים, לוחץ, ממשש - ואח"כ הוא יודע בדיוק איך לאכול את זה.

הבעיה (עבורי) בתזונה חיה היא שצריך כל הזמן לאכול ושיהיו דברים אכילים בחוץ. בגיל שנתיים-שלוש כבר יותר קל, אבל עם תינוק בן שנה זה מאוד לא פשוט. בשלב הזה של גיל שנה באמת נשברנו והתחלנו לתת הרבה מבושלים (ירקות, פסטה מלאה, בשר) כי הוא פשוט לא אכל במשך חודש ונלחצנו. היום אני יכולה לקשר את זה לשיניים על סמך ניסיון שהצטבר מאז.
כמו שניצן העידה לגביה, גם אצלנו אחרי החודש הזה שהוא לא אכל הוא פתאום התחיל לאכול כמויות גדולות.

ש י ר י (ממחשב בגלות)

אני לא מתיימרת לשלוט בתזונה של המשפחה שלי, לבן זוגי ולילדי יש את הזכות המלאה לבחור את תזונתם כפי ראות עינהם כפי שלי יש את הזכות לבחור תזונה חיה עבור עצמי. אין לבחירתם משקל פחות משלי בגלל שהיא אינה עונה על קריטריונים בריאותיים מסויימים.
פלונית, זה נשמע טוב ויפה. בפועל מההתרחשות שתיארת בהודעה הקודמת שלך עולה מצב רגשי אחר לגמרי - את מתבאסת מהבחירות שלה. הצרחות שלה הורסות לך את היום. זה לגמרי issue אצלך.
(אני לא שופטת - גם אני שם, וגם אני מתבאסת המון פעמים ממה שבני בחר ובוחר לאכול, למרות שהאידיאל שלי הוא לא 100% חי).

מסכימה לגמרי עם ניצן לגבי ההתמכרות לעמילנים וסוכרים, ומוסיפה את שני הסנט שלי.

ספציפית לגבי גלוטן (חלבון החיטה) וקזאין (חלבון החלב) וכנראה גם חלבון הסויה, יש היום תאוריה שאצל אנשים עם מעי דליף (כמו שיש להרבה ילדים אוטיסטיים), החלבונים האלה אינם מתפרקים עד הסוף לחומצות אמינו, אלא נשארים ברמה של פפטידים קצרים (שרשרות קצרות של חומצות אמינו). הטענה היא שלפפטידים האלה יש אפקט אופייאטי, דהיינו (מקצרת ומפשטת מאוד על חשבון הדיוק) דומה לשל אופיום. הנה מאמר שכתבתי בנושא בפורום שלי. מצטטת מהשאלות והתשובות מאמר בתמיכה לדברי ניצן:

"ש: הילד אוכל [כמעט]אך ורק חלב, גבינה, לחם ופסטה. אם לא אתן לו לאכול את המאכלים האלה, הוא יגווע ברעב. (אגב, זו אולי השאלה הכי נפוצה של הורים לילדים אוטיסטיים ששומעים לראשונה על הדייאטה)

ת. יש סיבה טובה לכך שהילד מגביל את עצמו למאכלים האלה. אופייאטים והתחושה שהם יוצרים הם ממכרים מאוד. ייתכן שהילד בעצם מכור לתחושה של "היי" שהמאכלים האלה גורמים לו!אם תעברו לדייאטה נטולת גלוטן וקזאין, הילד עשוי לעבור תקופת גמילה, ואחריה להיפתח לסוגים אחרים של מזון. דווקא התופעה של ילד שאוכל רק בצקים וגבינות יכולה להראות שדייאטה נטולת גלוטן וקזאין תועיל לו, כיוון שההעדפה עלולה להעיד בדיוק על ההשפעה שהדייאטה אמורה למנוע."

הדברים דלעיל מבוססים על ניסיון מצטבר של הרבה מאוד משפחות, לא רק בארץ.

אלא שאני לא רואה אותך יושבת ולועסת צלחות שלמות של פירה בשבילה
אכלנו יחד בזמנו שקדים/קשיו - אחד אני, אחד הוא.
בהחלט אפשר לאכול ככה משהו שמשביע כמו צלחת שלמה של פירה.

תבשיל, כן כן.
אבל לא כמות.

חוץ מזה, השובע מאגוזים מגיע בזמן הנכון פחות או יותר.
בעוד שדגנים, אצל רוב האוכלוסייה, גורמים לאכילה בולמוסית כמו עיוורת, ולתחושת שובע שמגיעה הרבה אחרי סיפוק הצרכים הקלוריים/אנרגטיים.
כלומר, לאכילת יתר.

אוי, תמשיכו. זה מרתק!

ומוסיפה שאצלנו מגיל צעיר (עשרה חודשים?) הצעיר התחיל לטעום מהרסק הירוק שלי. בגילו הצבע בכלל לא הרתיע, מה שכן קורה עם הבכור.

אני ממליצה לעבור לרסק ירוק בצורה מאד הדרגתית ומאד מאד אישית.
אני משוכנעת שהרסק הירוק שאנחנו שותים (לא שותים הרבה, אני מודה.) לא יהיה טעים לאחרות ששותות מדי יום.
הכי טוב להתחיל ברסק פירות שאוהבים (אני למשל לא אוהבת בננות) למשל תפוח-בננה-מים או מנגו-בננה-מלון
למחרת להוסיף לזה חופן קטן של עלים שממילא אוהבים את הטעם שלהם או חסה שטעמה קצת פחות אגרסיבי (אני אוהבת תפוחים-פטרוזיליה, זה הטעם האישי שלי. זה לא אומר שזה טעים לכולם...) ממש קטן. הצבע עשוי להפוך למעט יותר חום-כתמתם. אם נותנים לילד אפשר להדגיש את ההנאה מן הטעם הרענן של הירוק. אם לא טעים לו טעם הלוואי (במובן לווין, נוסף... לא במובן שלילי) של הירוק הזה, למחרת מנסים ירוק אחר.

כשמוצאים קומבינציה שמוצאת כן בעיניי הילד, מתחילים לאט לאט לאט לאט ובהדרגה להוסיף מן העלים. כל הזמן להיות עם האצבע על הדופק, לא רוצים להמאיס או להשניא את זה עליו.

חוץ מזה, כדאי לזכור שהמטרה פה היא לתת עלים ירוקים. עדיף לתת מעט ובהנאה מאשר להשניא את הרסק ולא לתת בכלל.
לדעתי יותר טוב להנות מכל ביס ולשאוף שהביס יהיה בריא ככל האפשר, מאשר שהביס יהיה הכי בריא בעולם ואני אנסה להנות ממנו כמיטב יכולתי

סליחהשאני לא ברצף... אהה... ברסק.
אבל שכחתי לכתוב - במיה ולוביה..
העונה שלהן ממש עכשו נגמרת ושתיהן נשכנים מעולים.

אולי יהיה קל יותר להתחיל מרסק של פרי מסוג אחד בלבד (האהוב עלי- מנגו) ולהוסיף לרסק שניים שלושה תמרים

לדעתי יותר טוב להנות מכל ביס ולשאוף שהביס יהיה בריא ככל האפשר, מאשר שהביס יהיה הכי בריא בעולם ואני אנסה להנות ממנו כמיטב יכולתי

הפלת לי אסימון. גריינתי. תודה

ולתחושת שובע שמגיעה הרבה אחרי סיפוק הצרכים הקלוריים/אנרגטיים.
ולתחושת "קירקור בבטן" אחרי כן, שמבלבלים עם רעב.

פלונית, זה נשמע טוב ויפה. בפועל מההתרחשות שתיארת בהודעה הקודמת שלך עולה מצב רגשי אחר לגמרי - את מתבאסת מהבחירות שלה. הצרחות שלה הורסות לך את היום. זה לגמרי issue אצלך.

קרוטונית, מה הבעיה בל'התבאס'? יש לי העדפות ולמרות שאני מכבדת את ההעדפות של הילדה אני עדיין שומרת לעצמי את הזכות להתבאס מהן.
אני לא אוהבת צרחות. בלי שום קשר לאוכל, והילדה שלי צורחת הרבה, בלי קשר מיוחד לאוכל.
תזונה היא בהחלט issue אצלי ואני שמחה שזה חשוב לי ושאיני נגררת אחר מסעי הפרסום למזון תעשייתי או אוכלת ללא מחשבה על מה שנכנס לגופי. יחד עם זאת איני משתמשת בחשיבות התזונה כדי להצדיק שתלטנות.

קרוטונית, מה הבעיה בל'התבאס'?
בעיה? לא אמרתי שזו בעיה. זו עובדה כאמור, אני אתך במאבקך הצודק...

לניצן וכל המבינות בעניין.. יכול להיות שהבנתי נכון ואתן אוכלות בשר חי? חייבת לשאול איך עושים את זה??

סקרנית, אהלן
אני יכולה רק להעיד על עצמי.

אנחנו אוכלים בשר נא (כלומר צלוי במידה מינימלית בצדו החיצוני בלבד) מה שמחמם אותו קלות (באמת קלות) ואז כמו "מקלפים" את השכבה החיצונית ואוכלים את הפנים.
זה היה תהליך הדרגתי מזה שגדלתי על סוליות וול-דאן גיליתי את התענוג הצרוף במעבר למידת עשייה מדיום ואח"כ למידת עשייה רייר. זה היה ללא קשר לתפישה התזונתית שאני מחזיקה בה. היום התובנות שלי אומרות שבשר אמור להיות בשר חופשי שמוזן בצורה אופטימאלית (כלומר תזונה טבעית אורגנית ולא דגנים) כדי להיות מזין, ומלמידה גיליתי שרוב הציידים השבטיים האנושיים אוכלים את מזונם ללא צלייה. אז עברנו למידה שנקראת "בלק-אנד-בלו" שזה אומר חרוך בחוץ, קר בפנים.

לנו עוד קשה לקחת סטייק ולאכול אותו כמות שהוא, אבל יש דברים שאנחנו כן עושים.
למשל מה שתיארתי לעיל, קרפצ'יו (שזה בשר לגמרי חי, שדופקים אותו דק דק דק ומגישים עם לימון (נעשה בעצם תהליך "בישול" קל וטבעי ללא חום.)) דגים חיים (סשימי)
אם אני אזכר בעוד משהו אני אספר.

אה, אכלנו במסעדה אתיופית משהו שהם עושים, שזה בשר חי קצוץ/טחון דק דק דק, עם המון תבלינים (ויש לנו חשד שהיתה שם גם חמאה) חריף חריף.
בכלל, הרבה עמים הוסיפו חריפות למאכלים כדי לשמר אותם ולהרוג חיידקים..

שרוב הציידים השבטיים האנושיים
רק רציתי לציין שאני מדברת על הציידים עצמם. אלה שמביאים את האוכל לכפר. הם לרוב צדים חיות קטנות ואוכלים את החלקים הכי שווים מהחיות (מח עצם למשל) ישר אחרי הציד... <ואני לא מתחייבת על רוב. התפלק לי בניסוח. זה מה שאני מצאתי בחיפושיי.>

ניצן, מה עם "טרטר"?

(למרות שלא הייתי מבזבזת סטייקים טובים כמו שאת מתארת שיש לך, בטחינה לטרטר).

אם אני אזכר בעוד משהו אני אספר.
בשר מיובש (את זה אנחנו אוכלים, אני לא יודעת אם אוכלים את זה אצל ניצן).

תזונה חיה מן החי
מתכונים לתזונא מן החי

אוקיי אז קודם כל הבנתי שיש תזונה חיה שהיא לא טבעונאות (חדשה כאן..).
ועכשיו חייבת לשאול איך זה מסתדר עם כל המרעין בישין שיש בבשר?

אנחנו אוכלים טרי מאד, אורגני ואוכל עשב.
לא יודעת אם יש זמין בארץ.

מרעין בישין יש בכל דבר שאת אוכלת.

<דיסקליימר - זוהי תשובה לפ"א שנדמה לי שיש לנו כמה קווי דמיון בהנחות היסוד שלנו. אני חולקת איתה את מחשבותיי, ואשמח לדבר עליהן. אבל לא מתאים לי להתווכח עליהן, אז עם וכחנות אני מודיעה מראש שלא אשתף פעולה.>
מאמצת את הדיסקליימר.
משתפת בחוויות האישיות שלנו, שמן הסתם מייצגות רק אותי ואת משפחתי.

בן זוגי שהתנסה קצת בתזונה חיה טען שמי שאוכל חי הוא כל הזמן מורעב וחושב על אוכל. הוא לא התכוון רעב, כי רעב הוא לא היה, הוא השתוקק למזונות אחרים.
אני אוכלת תזונה חיה כבר שנה וחצי בערך, לא מורעבת בכלל. לא חושבת על אוכל. יש השתוקקויות למזונות חיים, מזינים וחיוניים, אבל ממש לא למזונות אחרים.
המזון המקורי בבית ההורים היה "מערבי טיפוסי" – כמויות גדולות של עמילניים מכל הסוגים, קמח דל, סוכר לבן, אורז לבן, ממתקים בשפע, חטיפים תעשייתיים, משקאות ממותקים, מיני מאפה ביתיים ותעשייתיים, חלב פרה ניגר, מוצרי חלב, ביצים, בשר על כל סוגיו וכמובן הכול מבושל, מטוגן, צלוי ואפוי היטב; וגם פירות וירקות (שכחתי...).
מה שאני מנסה להגיד, שהמקום שאני הגעתי ממנו כל כך שונה מהמקום שאני נמצאת בו היום. איך ניצן כתבה על בן זוגה: ...זה לא עושה לו כלום. אז ככה גם אצלי. המזונות הללו לא עושים לי כלום. אבל ממש שום דבר.

התהליך שעברתי בנוגע לתזונה והזנה לאורך השנים התבסס הן על מחקר עיוני והן על ניסיון אישי. מצטטת קטע רלוונטי שכתבתי בדף בישול ועיבוד מזון:
עבורי הפתיחות לרעיונות חדשים ולידע, אפשרה את ערעור אותן הנחות יסוד תזונתיות מולדות ואת האמונות והתפישות התרבותיות בנוגע למזון; ואז, נסלל לו שביל חדש להתנסות עצמית ולהכרות מחודשת עם הגוף. מצד אחר, אפשר לומר כי מלכתחילה ההקשבה לגוף הולידה את הרצון להיות פתוחה לידע חדש ולהשתנות. מעין מעגליות שכזו.
בכל אופן, מודעות לתהליכים הללו בעיניי היא חשובה, והתהליכים נמשכו אצלי לא מעט שנים.

אני חושבת שהתנסות בתזונה השונה מהותית מזו שגדלנו עליה, צריכה להיות ארוכה דיה כדי לאפשר לגוף להתמודד עם ההתמכרויות הפיזיות והרגשיות, להתנקות מהשפעות המזון התעשייתי וכדומה, וכן לאפשר לקשב הפנימי לגוף לעלות ולחושים להתחדד. למשל, קשב למנגנון הרעב והשובע, גילויי הנאה מעולם שלם של טעמים פשוטים טבעיים ונפלאים נטולי תבלינים ותוספות.
עם זאת, המעבר לתזונה חיה אצלי היה מאוד מהיר. פיניתי מקום למזון גולמי חי וטבעי, ונתתי לעצמי הזדמנות מלאה להתנסות בדרך. אני חושבת שרגשית הייתי יותר ממוכנה לשינויים.

---

לכן אני מוגבלת לאגוזים בעונה עד שאלמד ואצליח לשמור אותם מעבר לעונה.
ניתן להשיג שקדים, אגוזי מקדמיה ופקאן אורגניים ישירות ממגדלים בארץ כמעט לאורך כל השנה. כמו כן אגוזים לא אורגניים (בונדוק, מלך ועוד) ניתן לרכוש בקליפתם בחנויות שונות, ואז הם טריים יותר ונשמרים לאורך זמן. (כמובן שאפשר גם ללקט את חלקם). את הפרטים המלאים אפשר לקרוא בדף הכול על אגוזים.

---

מיותר בעיני להעלות את נושא השוקולד...
אני מציעה רק מאכלים שיש בבית.
משתדלת עד מאוד שכל מה שיש בבית יהיה נגיש וחופשי. קערות וסלסילות פירות בכמויות שלא מביישות דוכן בשוק הכרמל, אגוזים ושקדים על מדף נמוך או במגירה נמוכה במקרר, ירקות בשקיקי בד במגירה נמוכה במקרר וכדומה.
בדרך כלל בתי לוקחת לבד בדיוק מה שהיא רוצה וזקוקה לאכול, אבל לפעמים גם אצלנו נשאלת השאלה: "אימא אני רעבה. מה את יכולה להציע לי לאכול?"
אני מציעה את כל המזונות שיש בבית, ובסופו של עניין היא תבחר מתוך מה שיש את מה שהיא רוצה/צריכה. לפעמים היא מבקשת משהו שלא ציינתי כמו למשל מלפפונים חמוצים ביתיים שנגמרו, ואז היא אמנם מאוכזבת, אבל מבינה שאין.

כי אם יש לך לחם בבית (למרות שהיית רוצה שהתזונה שלכם תהיה רק חי), אל תדמייני שהילדה תאכל בעיקר ירקות.
אני מסכימה עם המשפט מכמה כיוונים.
קודם כל אצל חלק מהאנשים (נזהרת מלהגיד רוב) לחם מכל סוג שהוא יבוא תמיד במקום הראשון לפני הירקות (מושך, ממכר וכל מה שנכתב). גם אם הילד אוהב ורוצה ירקות, סביר להניח שלא יישאר להם מקום.
היבט אחר של העניין, מה שאני לא מחשיבה כמזין וחיוני עבורנו, אני לא מכניסה הביתה; וכל מה שאני אוכלת היא כמובן חופשייה לאכול.

_{יש היבט נוסף שקצת סותר את המשפט הראשון, לחמניות איסייות מכוסמת מונבטת שהכנתי, שמשאירות מקום לירקות.}

---

שירי, מחמם את הלב כל מה שכתבת על בנך
לא הבנתי למה התכוונת במשפט הבעיה (עבורי) בתזונה חיה היא שצריך כל הזמן לאכול ושיהיו דברים אכילים בחוץ...
את מוכנה להרחיב או להסביר?

---

_אנחנו אוכלים טרי מאד, אורגני ואוכל עשב.
לא יודעת אם יש זמין בארץ._
אין.
כבר כתבתי בדף בישול ועיבוד מזון. למיטב ידיעתי בארץ אפשר להשיג עופות קפואים אורגניים, בשר בקר אורגני מיובא מאורוגוואי (לא רוצה להתחיל לדמיין מה עבר עליו בדרך עד שהגיע למקפיא בחנויות...), בשר הודו קפוא של איזה משק פרטי בדרום הארץ, שמגיע במשלוח ישיר הביתה ויקר בטירוף; ועד לא מזמן ניתן היה להשיג בשר בקר טרי אורגני (לא ממרעה פתוח ולא אוכל עשב) של קיבוץ "הרדוף", באיזו חנות בשרים אקסקלוסיבית בתל אביב (לא יודעת אם זה עדיין קיים).

אנחנו לא ממש ב"חי" אבל חזק באוכל. השבלול אוכל ההההכככככלללל. מאוד אוהב לאכול ולטעום מכל דבר. בגיל 4 חודשים הוא התחיל, לא ביוזמתי. הוא זחל זחילה אינדיאנית וחטף לאחותו אוכל מהיד ומיד מצצץ ובלע. באמת שבשלבים הראשונים נתתי רק מזון חי (בעיקר פירות) בצורתו המקורית, מאוחר יותר אידתי לו (ולי) ירקות. אחד הראשונים היה גם שייק ירוק על בסיס תרד, בזיליקום, נענע (ממש נגיעה קלה), אגסים ותמרים, מזה הוא גמע ממש כוס (כמו גדול מכוס של גדולים!) למען האמת זה היה הדבר היחדי שריסקתי לו (ולי, ולאחותו הגדולה שמתגעגעת בטירוף לשייק חובזה/סרפדים עם בננות ועל כן לא מוכנה יותר לשום שייק אחר עד שתבוא העונה במקום מעדיפה מיץ סלק-תפוח-גזר או מיץ רימונים), אולי כמה פעמים גררתי לו קצת תפוח בפומפיה כי הוא התעצבן שהוא לא מצליח למעוך את הפרי העקשן הזה, את הרסק נתתי לו מהכוס שלי ישירות בלי שלבי ביניים והכנות, הוא מאוד חיבב את זה.
בכל אופן היום (10 חודשים) הנער אוכל אני לא יכולה להגיד שהוא טורף כמויות אבל הוא אחראי על ההאכלה של עצמו. הוא יודע להראות שהוא רעב ואז אני מושיבה אותו ליד השולחן בסלון (אנחנו אוכלים בישיבה על הרצפה ואילו הקטנים על שרפרפי עץ, לו התאמנו שרפרף עם שני ספרים להגבהה) עם צלחת והוא מקבל כל מיני, חי ומבושל בכל הצבעים והמינים ובוחר לעצמו בדיוק מה מתאים לו בארוחה הזו, כשמסיים מודיע היטב שסיים, זה יכול להיות אחרי שתי שניות אפילו, הוא אחראי על השובע של עצמו גם כן. אני כבר כמעט ולא רואה בצואה אוכל מעוכל חלקית ולא בגלל שינוי סוג האוכל. כמובן שהוא גם יונק אבל מאז ומעולם עשה הפרדה בין יניקה לבין צרכים אחרים, תינוק מוזר שכזה, אפילו לא מוכן להתנחם על ציצי כשהוא מקבל מכה. מצידו אוכל זה אוכל וציצי זה ציצי, שניהם נהדרים וטעימים אבל לא קשורים אחד לשני.

לגבי אגוזים, הגדולה שלי התחילה לאכול אגוזים שלמים בגיל שנתיים וחצי, עד אז הייתי קצת שוברת לה אותם קצת עם הצפרניים או השיניים כדי שיאבדו את הצורה העגולה חלקלקה שלהם ומקפידה שהיא תאכל אותם תמיד בישיבה ובנחת. היא לא אוהבת שמחביאים לה אוכל בתוך אוכל, מעדיפה הכל מונו ולא אוהבת שאוכל מאבד מהטקסטורה שלו בריסוק (מלבד שייק ירוק) או בבישול יתר. בגיל שנתיים וחצי היא ישבה ליד השולחן והתעקשה לקבל קשיו שלם, הקפדתי שהיא קודם שוברת עם השיניים ורק אחר כך דוחפת את כולו לפה וכמובן לא רצה עם אגוזים בפה. אגב, גם היא וגם הבן אכלו ענבים שלמים מתחילת העונה, אצלו היתי כצת מועכת עם היד כדי להתחיל לו, שלא ינסה לנשוך עם החניכיים וזה יקפוץ לו ישר לקנה ועכשיו כשיש לו כבר ארבע שיניים (לאחותו בגיל הזה עוד לא היתה אף לא שן אחת) אין לי כל חשש, הוא יודע מה לעשות ולא מפספס הזדמנות לעשות את זה.

אה, נכון, גם אצלנו היא אוכלת ענבים לפעמים. בדיוק סידרתי תמונות וראיתי עדויות :-d

בהתחלה נתתי לה אותם חצויים, מהר מאד ראיתי שהיא מסתדרת נהדר עם דברים בפה ונתתי לה פשוט לשחק עם האשכול. אח, איזה אושר!

על ענבים _{(שגם אצלנו אוכלים מהם הרבה... כבר לא, אבל עד לא מזמן ממש)} אני רוצה להגיד שיש בהם המון פרוקטוז. אצלנו כמות רבה מידי של ענבים או אבטיח הביאה לשלשולים. אז צריך לשים לב.

תודה טלי

למרות שכמו שכבר אמרתי, אוכל זה כרגע בעיקר משחק. טועמים, מוצצים, אבל הרוב נשאר מעוך על הרצפה.

נתתי לה היום אוכמניה (פעם ראשונה לדעתי שאני אומרת את זה ביחיד...). היא לקחה אותה, פיצפצה בעדינות עם החניכיים, הוציאה מהפה ובחנה בעניין. אח"כ טעמה קצת, ראתה כי טוב, ופנתה למצוץ אותה ביסודיות. כשסיימה, זרקה את הקליפה על הרצפה. ידעתם שהפנים של אוכמניות הוא בכלל לא סגול-כחול, אלא מין צהבהב שקוף?

מירב,
כוונתי - כמו שכתבת על בתך, היא כבר יודעת לקחת לה לבד אוכל ומה בדיוק היא רוצה.
עם תינוק, לפחות מהניסיון שלי, זה כל הזמן ניסוי וטעייה - מה הוא רוצה עכשיו? אגוז או פרי? אולי ירק? מלפפון לא בא לו אבל אולי הוא חייב עגבנייה?...
וגם אם מניחים על השולחן הנמוך מגוון של דברים - אולי יותר כיף לשחק עם המרקם של הבננה מאשר לאכול רימון?
ובכלל, מגוון של מאכלים שמונחים מול תינוק יכול להציף - הוא פשוט יעבור מדבר לדבר, לרוב בלי לאכול כי יש יותר מדי דברים לעשות - להריח, למשש, לזרוק, למרוח...

וכמובן שהבעיה העיקרית הייתה שאני והבנזוג לא ניזונו מתזונה חיה בלבד. אין אפס - זה הכלל הראשון והעיקרי אם רוצים שהתינוק ואח"כ הילד יאכל תזונה חיה.

ש י ר י

רחל ברמן , הידד!
זה כ"כ מעודד אותי לדעת שעוד הורים סומכים על ילדיהם כך, ועוד יותר מעודד לדעת שזה מוצדק!
ש י ר י

אצלנו אגוזים וענבים ושאר קטנים מגיל צעיר מאד.
אני חושבת שאת הבטחון שלי שהיא מנהלת להפליא את הפה, הלשון, הקנים והגרון קיבלתי בבריכה מגיל מאד מאד צעיר.
וגם מונו. בהחלט. עד היום.
אוכלת סלט אחד אחד. קודם פולה אבוקדים, אז פולה עגבניות, אז מלפפונים ואת השאר נותנת לי...
סה"כ אין לי טינטרס שזה ישתנה, אז אני מעדיפה להגיש אוכל בקעריות שמכילות כל אחת מרכיב אחד, ושכל אחד יערבב לו בצלחת מה שהוא רוצה...
זה גם מפשט את הכנת האוכל בהרבה.

(צעיר מאד זה בטח בין חצי שנה לשמונה חודשים, התחילה מוצקים בסביבות חצ"ש, צעיר מאד מאד זה בטח בסביבות 3 חודשים. )

ניצן, איך אגוזים? לא צריך לפחות קדם-טוחנות כדי להתמודד איתם? מה היא הייתה עושה איתם בגילאים האלה?

כלום. שיחקה איתם. פוררה עם החניכיים, ריככה עם רוק.
אף פעם לא ספרתי לה שיניים כתנאי לאכילת דבר-מה.

חוצמיזה, הילדה הוציאה 4 שיניים כל 4 חודשים בערך. הוציאה הכל כולל טוחנות עד גיל 20 חודשים. (כל ארבעה חודשים, ארבע שיניים, כמו שעון. חוץ מהראשונות שהתחילו תהליך בצבוץ ב-4, ויצאו טיפה יותר מאוחר. והאחרונות שלקח להן המון זמן להיות ממש ממש בחוץ אבל כולן התחילו יציאה ב20 חודשים.) תהיתי כבר על זה שאולי יש משהו בתזונה מערבית שמעכב יציאת שיניים. זו כמובן רק תהייה לא מבוססת, אבל מעניינת בכל זאת.

ועד לא מזמן ניתן היה להשיג בשר בקר טרי אורגני (לא ממרעה פתוח ולא אוכל עשב) של קיבוץ "הרדוף", באיזו חנות בשרים אקסקלוסיבית בתל אביב (לא יודעת אם זה עדיין קיים).
"ידע הבשרים", רמת אביב, מרכז טאגור. כן, בהחלט אפשר להשיג אצלם (כדאי לברר מראש אם בדיוק יש, לפני שנוסעים עד אליהם במיוחד). לא ידעתי שהוא לא ממרעה פתוח ולא אוכל עשב - אז איך הוא אורגני? 0-: חשבתי שהאלף-בית של תקנות האורגני הן מרעה פתוח?

לא. יש בשר אורגני בתזונה צמחונית (תירס) שמגודל ברפתות ולא במרעה פתוח. מה שעושה אותו אורגני זה זה שהוא ללא הורמונים וללא אנטיביוטיקה וללא תזונה מבשר בקר טחון (זוועה)

ככה זה לכל הידוע לי בארה"ב.
יש אפשרות לקנות בשר בקר ממרעה פתוח (אוסטרליה, ניו זילנד, ארה"ב, שאני יודעת) אורגני ושאיננו אורגני.

אבל שווה בדיקה. כי עכשי אני נזכרת שראיתי גם בשר שנקרא "טבעי" פה, לא אורגני, אוכל תירס, ללא הורמונים וללא אנטיביוטקה. אז כדי להיות אורגני צריך עוד משהו כנראה.
אני אברר.

תהיתי כבר על זה שאולי יש משהו בתזונה מערבית שמעכב יציאת שיניים.
דוקא ההיפך. בקבוצות ציידים-לקטים השיניים יוצאות מאוחר יותר מבמערב. לא יודעת מה בקשר לאוכלוסיות חקלאיות מסורתיות.
(אני יודעת את זה כי זה משמעותי לקביעת גיל של שלד. שטויות של ארכאולוגים, בקיצור :-p )

רחל, בעיקר קשיו ומקדמיה שאין להם קליפה פנימית והם רכים ומתפוררים. פחות פקאנים ומלך. אבל גם איתם התחלנו יחסית מוקדם.
אני לא ממש זוכרת את הפרטים ואת הדקה שכל דבר קרה... איזה בעסה. חשבתי שלי זה לא יקרה.

בשמת, אז ה"לא" הנחרץ שלי לעיל צריך להיות יותר רך.
מה שאני חושדת בו זה שזה אולי מרעה, אבל גם רפת, וככל הנראה "השלמות" תזונתיות בדמות תירס שעושה אותן יותר שמנות ופחות בריאות.

ניצן, מה שעוד צריך אני חושבת זה שהתזונה של הפרות היא אורגנית בעצמה. שזה חשוב כי יש ריכוז גובר והולך של רעלים ככל שעולים בשרשרת המזון. (ולכן יותר חשוב שמוצרי החלב יהיו אורגניים מהבשר, כי החלב שחיה מייצרת נמצא "רמה" מעליה בשרשרת ריכוז הרעלים, ויותר חשוב שהבשר יהיה אורגני מהירקות. והכי חשוב זה מזון מהים, שם משום מה יש ריכוזים מטורפים...)

המממ. קשיו זה גם רעיון טוב כי יש לו צורה מעניינת. היא בטח תהנה לשחק עם זה גם אם היא לא תזהה את זה כאוכל (שזה מה שהנחתי). ננסה כשיהיה קשיו ביום חמישי.

לשני ילדי, שיניים ראשונות בגיל חצי שנה.
לא הגבלתי בכל מיני אגוזים וגרעינים וענבים. אבל הם גם לא היו מעוניינים בכלל בגילאים שמתחת לשנה וחצי.

אז כדי להיות אורגני צריך עוד משהו כנראה
צריך שהתערובת שהוא אוכל תהייה אורגנית.
אגב, גם לגבי "אוכל עשב" זה לא תמיד כפשוטו - נאמר לי שבפאלו, למשל, מאכילים לפעמים בתירס בחודש-חודשיים האחרונים לפני השחיטה ועדיין ניתן לכנותו "אוכל עשב" (לא מידע בדוק, מידע מאיש-מחלקת-הבשר בחנות)

טוב, אז אם בניתוץ מיתוסים עסקינן. תרנגולות חופש הן עפ"י רוב לא חופשיות. החוק אומר שצריך להיות פתח שמאפשר להן גישה מן הלול אל אזור פתוח.
מה שעושים מעשית זה לסגור את הפתח הזה בשבועות הראשונים לחייהן, אז מבחינתן אין שם יציאה והן לא יוצאות גם אם הן יכולות חוץ מזה, השטח הפתוח הוא בד"כ רצועת דשא עלובה צרה וקטנטנה.
ככה עובדים על צרכנים.

תהיתי כבר על זה שאולי יש משהו בתזונה מערבית שמעכב יציאת שיניים. זו כמובן רק תהייה לא מבוססת, אבל מעניינת בכל זאת.
את צוחקת? אני חשבתי בדיוק להיפך. ממדגם לא מייצג ראיתי שתינוקות שיונקים פחות או לא בכלל מוציאים שיניים לפני תינוקות שיונקים למרחקים ארוכים וזה נראה לי הגיוני להפליא. במיוחד לאור זאת שהתינוקות שלא ינקו גם היו אלו שקיבלו בשר בתוך הרסק בגיל חצי שנה. לא מצליחה להבין את ההגיון של להאכיל יצור חסר שיניים בבשר. אז הטבע תיקן והצמיח לו מהר מהר שיניים.
לבת שלי שן ראשונה בגיל 10 חודשים ועד היום אחרי גיל שנתיים עוד לא הכל בחוץ.

אה, וגם אלו השייכים לקבוצה הראשונה (יונקים פחות, אוכלים בשר בגיל חצי שנה) סובלים מכאבים במהלך הוצאת השיניים, תופעה שלא אני ולא חברותי שמגדלות כמוני נתקלו בה עם התינוקות שלנו. גם זה נראה לי קשור לסימפטום הסטרס של הגוף של - להוציא פה שיניים מיד ומהר.

אה. אני התכוונתי לתזונה עתירת עמילנים רכים ומלאת רסקים. הבת שלי אכלה המון דברים קשים והשפריצה שיניים בקצב...
אבל מקבלת. היא שונה מהנורמות בעוד הרבה דברים

וכמובן שהבעיה העיקרית הייתה שאני והבנזוג לא ניזונו מתזונה חיה בלבד. אין אפס - זה הכלל הראשון והעיקרי אם רוצים שהתינוק ואח"כ הילד יאכל תזונה חיה.
מסכימה.

אצלנו אגוזים וענבים ושאר קטנים מגיל צעיר מאד.
גם אצלנו. אנחנו התחלנו בפקאנים טריים מקומיים ורכים מאוד; וגם פיסטוקים טריים מעץ של חברים. אגוזי מקדמיה הייתי נותנת לאכול שלמים או חצויים. קשיו נכנס לתפריט רק בשנה האחרונה (כידוע הוא לא מקומי וכמעט אין להשיג אורגני).
אבל כמויות גדולות של מזון היא החלה לאכול גם סביב גיל שנה ומעלה.

אף פעם לא ספרתי לה שיניים כתנאי לאכילת דבר-מה.
גם אני לא. אצל בתי השן הראשונה בקעה בסביבות גיל שנה וחודש. כל פעם בקעה רק אחת. והטוחנות האחרונות יצאו בקיץ שעבר (גם אצל אביה זה היה כך). החניכיים עשו עבודה מצוינת, ומגיל צעיר מאוד היא ידעה להפריד בפה למשל חתיכת קליפה קטנה של אגוז מהאגוז עצמו (ללעוס ולבלוע את האגוז, ואת הקליפה להוציא).

תהיתי כבר על זה שאולי יש משהו בתזונה מערבית שמעכב יציאת שיניים. זו כמובן רק תהייה לא מבוססת, אבל מעניינת בכל זאת.
בסביבתי אצל הרוב בוקעות השיניים מוקדם מאוד ואנחנו דווקא היינו במיעוט; אבל מעניינת התהייה הזו.

"ידע הבשרים", רמת אביב, מרכז טאגור. כן, בהחלט אפשר להשיג אצלם (כדאי לברר מראש אם בדיוק יש, לפני שנוסעים עד אליהם במיוחד). לא ידעתי שהוא לא ממרעה פתוח ולא אוכל עשב - אז איך הוא אורגני?
אני זוכרת שבהתכתבות עימם נודע לי כי מדובר בבקר שגדל ברפת. אולי הדברים השתנו מאז.