חופשה בלי ילדים

אנונימי

שלום לכן!
יש לי התלבטות קשה.בעלי הציע לי ,כמחווה ל"מחסור הבילויים הזוגיים בלבד" שלנו , לטוס ל4 או 5 ימים ליוון. מאז שהגוזלית הקטנה שלנו נולדה (היא היום בת שנה וחודשיים) לא יצאנו לסופשבוע לבד או לטיול של כמה ימים בלעדיה (גם בשל הסיבה שהיא ינקה עד לפני שלושה שבועות) ,ולטיול זה בעלי רוצה שניסע רק שנינו... כדי להחזיר "עטרה ליושנה" ואני ממש לא תיכננתי לעזוב את הקטנה שלי...ועוד למספר ימים רצופים...ואנחנו די חלוקים בנושא...אני יודעת שניצטרך לפתור את הענין בעצמנו ,אבל אשמח לקרוא התיחסויות שלכן ואולי מניסיונכן...( אני לא בטוחה שזה המקום לנושא הנ"ל אבל לא כ"כ ידעתי למה ליחס את זה.)...תודה על האפשרות...

אנחנו נסענו פעם ליומיים חופשה עם כמה חברים שלנו, בהם זוג לתאומים שהיו קצת יותר קטנים מבתך. למרות ששניהם חשבו קודם שהם רוצים חופשה בלי הילדים, שהם זקוקים לזה, היה ברור שבמשך כל החופשה הלב של האמא נשאר בבית. היא לא ממש נהנתה משום דבר, ולקראת הסוף היא כבר הייתה ממש לחוצה לחזור.

ההצעה שלי: להתחיל לאט לאט. קודם כל תנסו לילה. אם זה הולך טוב, תנסו סופשבוע. אם גם אם זה אין לכם בעיה, אפשר להתקדם לכמה ימים. אם אתם רואים שזה עדיין לא מתאים לכם, אל תוותרו על החופש - תנפשו יחד עם הילדה! גם זה כיף (אמנם שונה, אבל כיף). אפשר גם להביא אתכם לחופש את מי שתכננתם שישמור על הילדה, כדי שתוכלו להיות לבד כשתרצו, ואיתה כשתרצו.

אני מאמינה שחופשה בלי ילדים היא חובה.
נכון שאנחנו הורים אבל אנחנו גם זוג. וחייבים לפעמים להשאיר את ה"הורות" שלנו מאחורה ולחזור להיות זוג נאהבים.
שום דבר לא יקרה לילדה בזמן שתיסעו. אני בטוחה שתשאירו אותה ביידים טובות.
תסעו, תהנו, תגבילו את עצמכם לשיחת טלפון אחת ליום ולשלוש פעמים ביום שבו מותר לכם לדבר על הילדה. בשאר הזמן תהיו זוג צעיר ומאוהב שבא להנות מהחיים.
מה יש? 360 יום בשנה את אמא. לא יקרה שום דבר אם חמישה ימים תיהיי דנה.

אנחנו עוד לא עשינו את זה (שנה ותשע).
היו מחשבות (של הסבים) על לשחרר אותנו ללילה.
היה לילה אחד בו בילינו (יחד) עד 2-3-4, כולם הלכו הביתה, ואני נשארתי עם החברים.
ההתעוררות של הילדים בה הם רצו ציצי/אמא ולא הייתי היתה ארוכה ורעה. ככל הנראה, הם עדיין לא מוכנים ללילה בלעדי.
ההצעה של הסבים נדחתה בינתיים.

גם אני (שנה ותשע אתמול) לא מסוגלת עדיין. ולא בגלל שהוא צריך אותי (הוא כן), אלא כי אני צריכה אותו.
אבל את זה אני יודעת א-פריורי. אם את מתלבטת, אז אולי את כן מסוגלת ואז הייתי הולכת על ההצעה של יונת.

עירית - מה - הם כמעט בדיוק באותו גיל?

מסתבר. ואני חשבתי שאין בעולם כולו עוד אמהות לילדים בגיל של יונתן.

בסיוטים שלי אני הולכת לבד לאיזה מקום בלי התינוקת. זוועה ממש.
איזה כיף להתעורר כשהיא בעצם חבוקה בזרועותי.
ולמה אני חולמת דווקא חלומות זוועה כאלה?
(פעם הייתי חולמת חלומות-זוועה אחרים. למשל: חמש דקות לפני הדלקת נרות של שבת ושום דבר עדיין לא מוכן...)

אנחנו ממש מוגדרים מטורפים בעניין. שלושה ילדים הקטנה בת שנה ושמונה ועדיין לא היה לנו לילה לבד.
אני אישית לא מסוגלת להשאיר ילדים מאחור, במיוחד לא עד גיל שלוש. הסיבה: אני לא נהנית, אני לחוצה, וכיף לי להיות מוקפת בהם.
מבין חברינו ומשפחתינו, אנחנו (אני) די עוף מוזר בעניין.
אבל מסתבר שהילדים (וגם המבוגרים) חיים גם אחר-כך. אם חיים טוב או פחות טוב - זה כבר נתון לוויכוח.

בדיוק היה לי על זה דיון טלפוני אתמול עם בשמת. לי יש תחושה שכלל אצבע סביר הוא שילד בן שנה יכול להישאר יום אחד בלי הורים, בן שנתיים - יומיים וכן הלאה. בשמת אומרת שהמחקרים שסקר ג'ון בולבי מראים אחרת - שלפני גיל ארבע-חמש (או שלוש-ארבע? הזיכרון שלי על הפנים, תצטרכו לחכות לשבוע הבא כנראה כדי לשמוע מבשמת עוד פרטים) בהחלט יכול להיגרם נזק מעזיבה כזאת.
אני העליתי בתגובה את ההשערה שבולבי לא בדק ילדים שגדלו בחמולות עם קשרים קרובים, וכנראה שאני צודקת בכך. יש הבדל בין מטפלים שיש להם קירבת דם לילד, לכאלה שאין להם.
לכן נראה לי שאלו הגבולות הפרטיים שלי: אם לילד יש קשר טוב וקרוב עם סבים/דודים, אם הוא ישן לילות רצופים זו תקופה ארוכה, ואם המטפלים החלופיים נשארים איתו בסביבתו המוכרת ושומרים על השגרה שלה הוא רגיל, אפשר להשאיר אותו בלי ההורים, לפי כלל האצבע המתואר לעיל...

מה שאומר שתעבור בטח לפחות עוד שנה עד שאוכל לבלות בלעדיהם...

הבכורה בילתה לראשונה לילה בלעדי כשנולד הקטנצ'יק - היא היתה אז בת שלוש ושלושה חודשים. כמה שבועות אח"כ היא התחילה לבקש לישון אצל הסבים, ונהנית מזה מאוד, ולעתים קרובות (היתה תקופה שזה קרה כל שבוע).

הקטנצ'יק בילה כמעט לילה שלם בלעדי כבר כשהיה בן חודשים ספורים, אבל זה היה בימים הטובים שבהם הוא לא רצה לינוק רצוף כל הלילה. המממ, עכשיו אני רואה שבפעמיים שהייתי בלעדיו בלילה ביליתי עם שגית... (פעם ראשונה ב"נשימא" ופעם שנייה כשהיא ילדה...)

לא בוער לי, אבל אני מפנטזת על איזה סוף שבוע ארוך, לגמרי לגמרי לבדי, כשהקטנצ'יק ייגמל.

אצלנו הפעם הראשונהשאגם היה לילה בלעדינו, זה בגיל שנה וחודשיים כשנסענו לחופש לפני שמור נולד, עם אחותי שגרה אז אצלנו בבית. הפעם השניה היתה בליל הלידה, אצל חברה קרובה אותה אוהב ומכיר.
את מור עזבתי ללילה ראשון לבד כשהיה בן שלוש ורבע, וכך סיימנו גם הנקות לילה. הוא נשאר עם שביט.
ולפני חצי שנה לילה אחד אצל ההורים שלי עם אחותי, במיטה שלה, ועוד לילהבזמן הלידה אצל סמדר.
בכל פעם הם הצטיידו בדברים שהם אוהבים (תיק עם ספרים, משחקים, קלטות) ונשארו עם דמויות אהובות, למרות שאנו לא גרים בחמולה.

אני שמחה שיש כול כך הרבה התיחסויות לנושא שהעליתי וכולכן התיחסתן (כמו שצריך) מנקודת המבט שלכן ..מעניין אותי לדעת מה עם הגברים איזה צד יש להם בענין, ואם נתקלתם בהתנגדות מצדם (על כך שהם רוצים בילוי פרטי ללא ילדים ממקום כמובן של חופש לא של איזו חוסר רגישות) אלו פתרונות מצאתם.

פעם אורנה שפרון כתבה (לא זכור לי איפה) על זה שאם הזוגיות טובה, אין צורך לחפש בילויים בחוץ (ציטוט לגמרי לא מדוייק).
מעולם לא היינו בליינים, ולעומתי, שביט יכול להיקרא ממש ריקבון. הוא לא זקוק לזה, ואני גם לא זקוקה לזה, למרות שלפעמים לא אכפת לי ללכת לסרט או משהו, אבל בהחלט לא יותר מזה. אני מרגישה שטוב לי עם המשפחה הקרובה שלי. אולי אני צריכה להרפות, אבל בינתיים זה בדיוק מה שטוב לי.
אני חושבת שאפשר (עבורי) להשאיר את היציאות לגיל שבו כולם כבר יצאו מהבית, או יתחילו להביא את הנכדים לישון אצלנו...

בקי, כתבת: אני מאמינה שחופשה בלי ילדים היא חובה.

אז אני מאמינה שחופשה בלי בנזוג היא חובה.
נכון שאנחנו בנות-זוג אבל אנחנו גם נשים בפני עצמנו. וחייבים לפעמים להשאיר את ה"זוגיות" שלנו מאחורה ולחזור להיות רווקה.
שום דבר לא יקרה לבנזוג בזמן שתסעי. אני בטוחה שתשאירי אותו בידיים טובות.
מה יש? 360 יום בשנה את רעיה. לא יקרה שום דבר אם חמישה ימים תיהיי פשוט את.

טוב, סתאאאם. לא שאני לא חושבת לפעמים שיכול להיות מדליק להסתובב קצת לבד, אבל זה ממש לא נראה לי משהו בעדיפות, ובטח לא מגיע לדרגת "חובה".

דנה - לשאלתך - שנינו רואים ענין זה בצורה דומה.

ואנחנו דווקא לא. בעלי מוכן להיות בלי הילד. הוא גם "זכה" לכך בכמה שבועות מילואים ופעם אחת בלימודים בתנאי פנימיה.
הוא העלה פעם את הרעיון ואמר שאולי ניסע לשבוע. הצחוק הפרוע (האמת, ממש חוסר שליטה) שבו פרצתי הבהיר לו את תחושותי.
אני לא יכולה, פשוט לא יכולה, אז עם מי הוא ינפוש? הוא מקבל את זה כי הוא מקבל אותי.

תודה על ההתיחסות ולו בשל העובדה שאני רואה שיש עוד אנשים שמתנהלים עם סוגיות דומות (הפתרון פחות חשוב מהבחינה הזאת שבאמת אני צריכה למצוא את התשובות בעצמי מעצמי ...),והחיזוק (האולי מטופש במקצת ) מקנה לי הרבה אורך רוח עם חיוך קל על השפתיים....תודה לכן על המקום הזה בו ישנה אפשרות לתהות יחד.

יונת
למה את חושבת שמה שכתבת הוא כל כך מהפכני?
אני מסכימה עם כל מילה ובאמת אחת לשנה אני נוסעת ללילה אחד לפחות לבית מלון ל-ב-ד. (השנה אני מתכוונת לעשות את זה עם חברות)
אני חושבת שזה חשוב ושזה תורם. אחרי זמן עם עצמי למחשבות, למנוחה ולפינוק (ג'קוזי, פדיקור, מניקור) אני חוזרת בכוחות מחודשים, שמחה יותר.
גם לליאור יש דברים שהוא עושה בניפרד ממני. זה לא קורה הרבה אבל מידי פעם. זה שאנחנו נשואים לא אומר שאנחנו תאומים סיאמים, אנחנו לא צריכים להיות דבוקים אחד לשני כל הזמן, יש לנו גם זמנים פרטיים.
כשאני נוסעת לחופשה בלי הילדים אני ממשיכה להיות אמא. אבל אני מתמקדת בחלק אחר שלי, בחלק הפרטי שלי.

בהקשר של באיזה גיל אפשר לעזוב את הילדים ולכמה זמן. לדעתי אין לזה כלל אצבע. את איתמר עזבנו מגיל מאד צעיר בהתחלה ללילה ואחר כך ליותר. הוא תמיד נשאר עם סבא וסבתא ונהנה מאד מכל הפינוקים (וגם הם) .
עם נבו עדיין לא ניסינו כי אנחנו חיים רחוק מהמשפחות ואין לנו פה מישהו שאנחנו יכולים להשאיר איתן את הילדים בלב שקט אבל זו התכנית שלנו מייד עם החזרה לישראל או אם נגיע לביקור.

לנו עוד אין ילדים אבל אנחנו מוצאים שקשה לנו לצאת לחופשה לבד , בלי... החתולים..

בקי, הבעיה שלי הייתה עם ההכרזה שזה "חובה". זה יכול להיות נחמד, וזה יכול להיות נורא - אבל זה בטח לא מגיע לדרגה של "חובה".

טוב יונת הריני לשנות זאת ל "זכות"
זכותו של אדם וזכותו של הזוג לפנות כמה ימים בשנה לחופשה ללא נספחים על מנת שיתאפשרו חוויות שבדרך כלל נמנעות מאיתנו בשל ה"תפקיד" שלנו כהורים.

אוי, אבל אני גם לא כל כך מאמינה בזכויות!

כי זה שזכותנו לעשות משהו, עדיין לא אומר שכדאי לנו לעשות אותו. זכותי למסור את הילדים לאימוץ, ובכל זאת אני בוחרת לא לעשות זאת. וגם אם זכותי לצאת לחופש בלי הילדים, יכול להיות שאני אעדיף לא לנצל את הזכות הזאת כל עוד הם קטנים מדי לתחושתי.

אני עם בקי בענין החופשות לבד (כלומר, בני זוג בנפרד). אני בהחלט לוקחת לי יומיים-שלושה בשנה (לא ברציפות אלא כל פעם 24 שעות) ואני נוסעת לחברות (שגם הן משאירות את הילדים והבעלים וכו') ואני מפרגנת נסיעות כאלה גם לדני.

לגבי חופשות בלי הילדים... כאן הסיפור הוא קצת שונה. אני לא חושבת שצריך לעזוב אותם (גם אם מדובר על טיפול אוהב ומסור של סבים ודודים) עד גיל 3 וגם אז תלוי מאוד בילד. בעיקרון, אחנו נופשים גם בחופשות עם הילדים וכשהם יגדלו קצת נשקול אולי לנסוע גם בלעדיהם.

אם הזוגיות טובה, אין צורך לחפש בילויים בחוץ נשמע לי קצת מסר בעייתי (לזוגיות) לאור העובדה שיש "בחוץ" דברים מעניינים ומעשירים כמו סרטים טובים, תערוכות, מוסיקה ואפילו סתם לשבת בבית קפה ולהתרכז כולך במי שיושב מולך ולהקשיב לדברים שהוא אומר.
מה עם לנהל שיחות שהן מעבר לילדים/לחינוך הילדים/לבית?

_אז אני מאמינה שחופשה בלי בנזוג היא חובה.
[...]. לא יקרה שום דבר אם חמישה ימים תיהיי פשוט את._

D-:
ככה את מבססת עלי תיאוריות, יונת?

הורי נסעו לבד לראשונה כשאני הייתי בת 12 ואחותי בת 9.
אמא שלי, בעקבות נסיון ילדותה המר, לא היתה מוכנה להשאיר אותנו לבד. כל הנסיעות היו כמשפחה.
למעשה, רוב החוויות שלי והרבה מהידע שלי נרכש בחופשות המשפחתיות. זה גם חלק מהמודל שלי לחינוך ביתי.
גם אני לא יכולה לדמיין שום חופשה בלי ילדי. לא איהנה בכלל.
היום יש לי ילדים שרוצים את ההורים. זו תקופה מאוד קצרה, לרוב המשפחות (אם כי המשפחות שלי ושל בן זוגי נוסעים עד היום עם ההורים שלנו).
אני רוצה ליהנות היום מהחיים עם ילדי הקטנים. כשיגדלו יהיו לי שוב כמה עשרות שנים לטיולים לבד...

אתמול חזרתי מ-5 ימים בקיבוץ עם שני ילדי ובלי בעלי, שנשאר לעבוד, ללמוד ולבלות כרווק.
אני נהניתי מהחופש שלי (אתם זוכרים, ינוקא שנמצא כל היום עלי, יונק כל שעתיים שלוש לכל אורך היממה, ועוד ילדה בת 5 שצריך לטפל בה...) והוא נהנה מהחופש שלו (פאב עם חבר א, אירוח חבר ב).

והציטוט מאורנה שפרון לא נכון. חפשו בגריינים את הציטוט הנכון לפני שמתחילים לבקר אותה על דברים שבכלל לא אמרה (סליחה, לא יכולה לחפש, אני לא מחוברת וגם ביד אחת).

בשמת, אני לא בטוחה שהציטוט המדויק של אורנה כאן הוא רלוונטי. ההתיחסות שלי היתה למה שגית כתבה ולא למה שאורנה אולי אמרה. בסופו של דבר זה המסר ששגית זכרה ללא קשר למה שאורנה אמרה במקור.
וחוץ מזה, את צודקת. אם מצטטים צריך לצטט בדיוק.

נקלעתי לדיון הזה במקרה - והנושא הזה "חם" אצלנו בבית:
יש לי ילדון קטן-גדול בן שלוש, ועד היום לא נשאר יותר מכמה שעות בלעדינו (נו, טוב, בלעדי. לאבא שלו היו פה ושם נסיעות למילואים, חו"ל וכו'). את כל החופשות בילינו איתו, וכשממש רצינו להתפנק לקחנו איתנו את הסבא-סבתא ויכולנו "לגנוב" לנו פה ושם כמה רגעים של שנינו.
בן הזוג שלי דווקא כן חושב שאנחנו "צריכים" קצת יותר זמן ביחד-לבד הוא ואני, וניסה כמה פעמים להציע שניסע לבד. אבל אני לא יכולתי לחשוב על זה, והוא הבין ש"יותר עדיף" בשבילי שהפיצי יצטרף.
בקרוב (בעוד כחודשיים) עומד להיוולד לו אח. לאחרונה בן הזוג שלי ממש "לוחץ" (נו, טוב, לא ממש, אבל מנסה לשכנע עוד ועוד) שניקח לנו לילה לבד, לפני הלידה - שאז זה יהיה בלתי אפשרי להרבה זמן.
יש לשנינו הורים נפלאים עם קשר מצויין עם הקטנצ'יק שלנו. הוא נכד ראשון ויחיד ומקבל את כל תשומת הלב והאהבה הרבה שיש להם לתת כשהוא איתם. הוא אוהב מאוד מאוד להיות איתם ו"לא שם עלינו" כשהוא אצלם או הם אצלינו.
עוד משהו אני מרגישה היום שהוא כבר די מבין את מושג הזמן בטווח של שעות עד יום (היום, מחר, אתמול) ואולי הוא כבר מוכן להתמודדות הזאת.
אז מה?
אני לא בטוחה שאני מוכנה לזה. בשעות שבהם אני לא איתו אני חושבת עליו כל רגע כמעט, וחסרה אותו כל כך שאני חוששת שלא אצליח להנות מחופשה שכזאת.
וגם - אולי זה סמוך מדי ל"דרמה" הגדולה שעומדת להתרחש בחייו ובחיינו - לידת ילד נוסף - וזה דווקא לא זמן נכון בשבילו?
מצד שלישי - יש בי מקום שמאוד מתגעגע לזוגיות נטו, ללהיות לכמה שעות רק שנינו, וגם כן איזו כמיהה אולי ל"מילוי מצברים" לפני ההתגייסות הגדולה לפרק החדש שאנחנו עומדים להתחיל כהורים וכמשפחה.

אני רוצה וחוששת, חוששת וגם רוצה.
לא יודעת מה אחליט בסופו של דבר, אבל הנה התחושות שלי כתובות ואני כבר מרגישה בחצי הדרך שעשיתי עם ה"דילמה" שלי, שלנו. (-:

אולי לא לילה? יום שלם - אתם לבד, עם הילד אצל סבאסבתא? (כן כן - לקחת יום חופש מהעבודה!).
סעו לאנשהו - טיול, ספא, מסעדה, או סתם תהיו בבית (עם טלפון מנותק!) - מה שמתאים לכם.

תומכת בהצעה של גילה.
יום שלם ביחד לבד הוא מאוד רומנטי וממלא מצברים - וגם לא קשה.
הלילה קשה.
כשנאלצתי להיות לבד בבית החולים (במחלקה להריון בסיכון גבוה) שני לילות בלי בתי, היא היתה אמנם בת למעלה מארבע וחצי, אבל לשתינו היה נורא קשה. עד כדי כך, שבהגעה הבאה לבית חולים (עם צירים מוקדמים) כבר החלטתי שאם משאירים אותי שם ללילה, אז "לא בלי בתי".

פלונית אלמונית, אנחנו היינו במצב דומה ועם ילד בגיל דומה ולפני הלידה - כמה חדשים - דוקא הרגשתי שאני רוצה לעשות את זה גם כדי שהלילה הראשון "בלי אמא" לא יהיה בצרוף עם הכניסה של אחותו לחייו. העדפתי שזה ייתפס כמשהו כייפי - והוא אכן הלך לסבתא שלו לסוף שבוע והיה מאד מאושר, הם כייפו, טיילו, ראו הצגה.. הוא לא ממש רצה לחזור. ואז (עם קשר או בלי) כשילדתי לא היתה כל בעייה עם הלילות. אני לפחות הייתי יותר רגועה. כמובן שזה שונה אם מתכננים לידה בבית...

...והנה ההתנסות שלי:
יש לנו שתי בנות בגילאי 3.5 ו-5.5. רק לפני שנה בערך התחלנו לדבר על האפשרות של לבלות לילה רק שנינו באיזשהו צימר קסום או משהו דומה, ורק לפני שבועיים יישמנו את התכנית.
מה אגיד לכם? היה עולמי!!
הנאה צרופה: סנדביץ' של לילה בין שני חצאי ימים בצימר צנוע ורגוע באמירים. לא נורא יקר, שקט ושלו, והעיקר: רק אנחנו שנינו עם המון שעות של ביחד רצוף!
הבנות נשארו אצל סבא וסבתא עם עוד שתי דודות ושני בני-דודים בסמוך, וכשחזרנו הן בקושי הרימו את הראש מהמשחק שהיו שקועות בו באותו רגע, ומלמלו לעברינו: "מה, כבר חזרתם?"
המסקנות העיקריות שלי מהחוויה של כולנו הן:

העובדה שהפעם הראשונה שבה השארנו אותן ונעלמנו שנינו (היו פעמים ספורות בשנה האחרונה שרק אני נעלמתי ללילה או שניים, וזה עבר בלי שום בעיות), התרחשה בגיל יחסית בוגר היתה בעיני המפתח לכך שהחוויה של כולנו היתה נהדרת (אנחנו יכולנו לאפשר לעצמינו להיות רגועים ולהנות מכל רגע, כי ידענו שהן רגועות ונהנות מכל רגע).
בילוי זוגי ללא ילדים, אפילו ללילה אחד, הוא פשוט מסז' נפלא לזוגיות, ואני ממליצה בחום. אני מעיזה להגיד שאפילו אישי היקר, שממש לא הרגיש שום צורך מיוחד לקחת את פסק הזמן הזה, יצטרף להמלצה.

לסיכום, נראה לי שכדאי "לתפוס" את התקופות שבהן הילד הצעיר כבר מספיק גדול (קשה לי לנקוב בגיל מסויים כי "מספיק גדול" בשביל להתמודד ואפילו להנות מיומיים ללא ההורים זה בעיני משהו מאוד אישי לכל ילד), ותינוק חדש הוא רק בתיכנון או בשלבי "בישול", ולקחת לכם את הכיף הזוגי הזה פעם בכמה חודשים. זה פשוט שווה כל גרוש.

שליחה על ידי ש.* » 10 אוגוסט 2004, 21:29

איך אפשר להתחיל להרגיל את הילדה לבייביסיטר נוסף?

יש כאלה שמעדיפים להיות עם ולהרגיש בלי

לא ממש הדף המתאים, חפשתי יותר משהו כמו "חופשה עם ילדים" אבל מילא...
היום דיברתי עם איזו אמא לשלושה ילדים ואמרתי שבטח זה נורא מבעס שילדים שנמצאים במסגרות חינוכיות תמיד החופשות המשפחתיות הן עם כל עם ישראל ואז נורא מרעיש צפוף ומלוכלך, אז היא אמרה לי שזה בכלל לא מעסיק אותה כי במילא "חופש עם הילדים הוא לא חופש". הייתי די המומה ומדוכדכת מהאמת שנתגלתה לי. אז נכון שבחופשה היחידה שהייתה לנו עם בתי בת השנה וחצי לא ליקקנו דבש, אבל היא עוד קטנה. אז אני תוהה:
הכצעקתה?
האם גם הורים בחינוך ביתי מרגישים ככה, או שמא כשכל המשפחה רגילה להיות ביחד ביומיום אז כל אחד מוצא את מקומו בחופשה והחופשה יכולה להיות מהנה?
האם במידה ו"חופש עם הילדים אינו חופש" זה גם אומר שהוא לא מהנה? מה הכוונה "אינו חופש"? לא נחים? ואם לא נחים אז לא נהנים?
אשמח להארות.

אנונימי

אני מאד נהנת מחופשה עם הילד. אבל גם זה עוד משהו שלומדים. וזו בהחלט חופשה שונה מהחופשות שהיו לי לפני. וגם לפעמים רוצה חופשות של מבוגרים בלבד.
חייבת להגיד שהחופשות האחרונות שהיו לי עם הילד היו מהטובות EVER. בסופ"ש הקרוב אנחנו יוצאים לקמפינג משותף, ואני ממש בצפייה.
וגם הערב אני הולכת לישון איתו בחוף פלמחים, אם לא הייתי רואה בזה פוטנציאל לכיף גם לי, לא הייתי עושה את זה.
ובכלל, לא עושה איתו "בשביל הכיף שלו" דברים שאני סובלת מהם. לא חושבת שקורבניות טובה למישהו, מאמינה שתמיד אפשר למצוא דברים שכיף לכולם (עם התפשרות מסויימת של כל הצדדים).

אנחנו יצאנו בינתיים לכמה חופשות, רק עם הילדה (בת כמעט שנתיים),
עוד לא השארנו אותה ללילה, שלא לדבר על כמה ימים.
לדעתי ברגע שיודעים למה לצפות - אפשר מאוד ליהנות.
אנחנו נסענו תמיד עם משפחה מורחבת (סבא, סבתא, דודים)
שיכלו לעזור, ובכל זאת לקחנו בחשבון שהיא אולי תיצמד אלינו כי המקום והסיטואציה לא מוכרים.
לא תיכננו לעשות בטן-גב ולא תיכננו על חופשת מבוגרים,
דאגנו להיות במקום שיכול לספק את כל צרכיה, עניין לכולם וכו'
(למשל חוף ים - עובד בשביל כולם),
ולכן לא התאכזבנו ביותר כשלא יכולנו לישון כל יום עד הצהריים.
כל אחד והכיף שלו.
לנו היה מדהים לראות אותה חווה את כל החוויות החדשות האלה,
ואנחנו איתה

אנחנו נוסעים רק עם הילדים (הגדול שנתיים וחצי והקטן 10 חודשים). את הגדול השארתי לילה אחד עם אחי (שהוא אוהב מאוד) כשילדתי והוא היה בן שנה ו-9 חודשים, לא היה סוף העולם הוא דווקא די אוהב לישון עם אחרים (לדוג' כשמתארחים אצל סבים וכו' הוא רוצה לישון איתם (ומקבל), אח"כ מעבירים אותו למיטה שלנו).
אני דווקא מאוד רוצה ומפנטזת על לילה לבד עם הבעל (במיוחד בגלל שהילדים ישנים איתנו במיטה), אבל בינתיים לא מסוגלת (וגם הקטן עוד יונק). אבל מצד שני בטוחה שזה יבוא, ובינתיים ממשיכה לפנטז... מצד שלישי אם לא היינו כל כך קרובים להורים שלי (פיזית ונפשית) לא הייתי משאירה אותם לילה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

העברתי את ההודעה מהמדור שלא מתאים לה...אז הנה היא: יש לי דילמה דחופה ואשמח לקבל מענה מכמה שיותר נשים -
בני הקטן , אלון , בן חמישה חודשים, מלאך שאוהב לאכול הרבה, ונהנה מכל רגע. הוא כרגע רק יונק ללא תוספות מזון. בעלי ואני רצינו (אחרי חמש שנים ללא חופש לעצמנו ושלושה ילדים מקסימים), לצאת לנופש פעם ראשונה. החלטנו על מצפה הימים, והזמנו לשבת הקרובה לילה אחד. הבעיה שלא ניתן (וגם לא רצינו) להביא ילדים. ניסינו כבר מספר פעמים לתת לאלון חלב שאוב מבקבוק והוא בקושי מוכן לקחת 30 ... כמובן שלא אני נתתי לו אלא בעלי או אימי. בסופ"ש אמורים כל 4 הסבים והסבתות לשמור על 3 הילדים,כך שיהיה להם אפשרות מענה נוחה. אלוני עדיין קם בלילה כמה פעמים ואני מיניקה אותו כשהוא קם וחוזר לישון. אני לא יודעת מה לעשות. לבטל את הנופש או לדחות בכמה חודשים? יש לכם שיטת האכלה שעובדת? חשבתי שכשהוא יהיה באמת רעב הוא יאכל...זה נכון? לא בא לי שהוא יסבול. מה דעתכן? אשמח לתשובות מהירות...

אני ממליצה על חופשה עם מטפלת או סבתא. לא חייבים 100% שחרור בשביל להנות, גם 90% זה המון.

מציעה לדחות את החופשה.
כתבת-
לא בא לי שהוא יסבול
ונראה לי שאם תסעו כרגע, ותאלצו אותו לשתות מבקבוק בגלל זה, הוא מאוד יסבול.
הוא ממש צעיר, לדעתי, בשביל פרדה כזו ארוכה.

גם אני מציעה לדחות את החופשה הזוגית.
אולי במקום, תקבעו לאכול יחדיו ארוחת בוקר טובה בלי הילדים

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום ותודה מראש למי שיקרא ואפילו יגיב
אני לא מצליחה להחליט אם לנסוע לנסיעת עבודה או לא....
התקבלתי לכנס נחשב בתחום שלי ואני אמורה לנסוע להרצות בעוד כחודשיים.
אני אשאיר בבית עם אבא ילד חמוד שיהיה בדיוק בן שלוש. הכנס בארה"ב ותכננתי לנסוע לשבוע בדיוק (יום לכל כיוון+כמה ימים בכנס).
עד היום היה לי רק לילה אחד בלעדיו לפני כמה חודשים שעבר יחסית בסדר.
הוא מאוד קשור אלי ועדיין יונק. בבית הוא בד"כ נרדם בהנקה אבל יודע גם להרדם בלי כשהוא בגן או לבד עם אבא.
רציתי שהם יבואו איתי אבל בעלי לא מוכן. בגלל שהבן שלי מאוד קשור אלי הוא מרגיש שזאת הזדמנות לבנות איתו מערכת יחסים טובה יותר. למשל, עכשיו הוא לוקח אותו מהגן פעמיים בשבוע אבל כשאני מצטרפת בערב הילד ישר רץ אלי.
אני מאוד אשמח לקרוא כל תובנה שמישהו מוכן לתרום לי. האם זאת נסיעה ארוכה מדי? מה לעשות עם ההנקה? לגמול לפני או שהוא כבר גדול ויכול להבין?
אני משתגעת ולא מצליחה להתרכז בכלום. שוקלת לבטל הכל למרות שכולם חושבים שאני מגזימה.
תודה למי שקרא

מבינה מאד את התלבטות...
לילד יהייה לא פשוט אבל הוא עם אבא שלו ובבית. את והציצי עומדים לסבול יותר כנראה...

אלמונית, תודה על העידוד... זה עוזר

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אנחנו זוג שלא יצאנו לחופשה בתור זוג לפני שנולדו לנו הילדים. אני ממש רעבה לצאת לנופש זוגי מה שנקרא לקרוע את החיים. הבעיה הגדולה שההורים שלנו אף פעם לא מפרגנים לשמור לנו על הילדים כדי שנצא. פעם הם בעבודה ופעם הם בחופש ולא מוכנים לבזבז את החופש שלהם עבורנו. תנו לי רעיון. מי יכול לשמור לנו על הילדים? הגילאים: 6. 5. 2

שמרטפית בתשלום.