ילדים ואוכל

[תפילה_לאם*]

אין לי מג'ימיקס, אבל אולי אנסה לרסק בבלנדר עם קצת נוזלים.
אולי תצרפי מתכון?
לא יודעת כמה גזר אפשר להכניס בלי שיורגש. בסוכר אני די נדיבה גם כך...

[מיכל_בר*]

בהעדר מג'ימיקס הייתי מציעה לך ללכת על הדלעת. מועכים אותה עם מזלג או עם ממחה של פירה.

מתכון לעוגת דלעת/גזר/קישואים שילדים אוהבים

4 ביצים
כוס שמן (זה שחביב עלייך) או 200 ג' חמאה מומסת
2 כוסות סוכר (מציעה להתחיל ככה ולהפחית אולי בעתיד)
תבלינים לפי הטעם אך בנדיבות (אני מגוונת. וניל, קינמון, ציפורן, מוסקט, זרעוני כוסברה, הל...)
3 כוסות קמח (אני שמה 2 כוסמין ומלא, 1 קמח חומוס)
(1 כפית אבקת סודה - אם רוצים)
3 כוסות דלעת (מאודה ואז מעוכה) או גזר (מגורד דק בפומפיה או מרוסק במג'ימיקס בעזרת הסכין מתכת הגלי. לשקול קילוף למען שיפור הטעם) או קישואים (ראו הגזר. טעמם דומיננטי יחסית!)

1. 5 כוסות מכל טוב המצוי בבית: קוקוס, אגוזים וזרעונים טחונים, צימוקים, חמוציות...

מערבבים בכל שלב. מעבירים לתבנית גדולה, משומנת ומקומחת. 180 מעלות מחומם מראש. שעה ואפילו מעט יותר, אם אוהבים שהעוגה עשויה היטב. עליה להיות שחומה בחלקה. (ותמיד ישנו הילד שמעדיף חתיכה מהמרכז, האפוי פחות, וילד אחר שמבקש וול-דאן).

[תפילה_לאם*]

תודה רבה!
מניחה שה"תבלינים" במחלקתנו יהיו אבקת קקאו...

[קול_פעמונים*]

תפילה,
כיוון שאני רואה שברירת המחדל שלך כרגע היא לנסות כוחך ב"מצא את המתכון" (-:
אז מנסה גם:

מה עם פיצה ביתית?
הבסיס מקמח כוסמין. מעולם לא ניסיתי אבל ל"פיצה עגבניה" החביבה עלי יש כזו בתפריט.
מצאתי מתכון בקישור הזה:

http://toferethalomot.com/2013/06/18/%D ... %99%D7%9F/

הרוטב: עגבניה מגוררת בפומפיה מתובלת בשום כתוש, אורגנו, מלח.
וגבינת מוצרלה קשה או לבנה (אני מאוד אוהבת) של גד. האם היא אוהבת מוצרי חלב?
אם זה יתקבל אפשר לחשוב על תוספות מעל.

[תפילה_לאם*]

אוי, פעמונים, תודה, אבל...
אני מכינה לפעמים פיצות ביתיות. אנסטסיה אוכלת רק את הקנויות. (ולא שאני חושבת שהביתיות הן מציאה גדולה. כרגע התפיסה שלי היא שגם קמח כוסמין מלא הוא בסך הכול "הרע במיעוטו" ולא מרכיב מזין בתפריט. )


האם היא אוהבת מוצרי חלב?
בוודאי: "מילקי", שוקולד, קצפת, גלידה ועוד רבים וטובים... P-: לא אוכלת גבינות וכאלה. רק את הגבינה הצהובה שעל הפיצה הקנויה.

[תפילה_לאם*]

אה, עכשיו הסתכלתי במתכון עצמו. אולי היא תאהב עם תוספת הנקניק המוצעת שם...
<אל תציעו לי סויה.>

[קול_פעמונים*]

לא אוכלת גבינות וכאלה

חבל )-: , דווקא עם גבינות טובות אפשר להחביא ירקות, כמו גם בלזניה.

ולא שאני חושבת שהביתיות הן מציאה גדולה

מסכימה ומבינה אותך.

אז בעצם היא מוכנה בעיקר מוצרי חלב מתוקים ומזון תעשייתי?
אז אולי נגביר הילוך לחלק השף החובב שאפיין אותי פעם:
כדי שלפחות הגבינות תהיינה משובחות-
כנאפה ריקוטה עם פירורי פיסטוקים ובוטנים למעלה?

[תפילה_לאם*]

תאמיני אם אתוודה שמעולם לא אכלתי כנאפה? אני שומעת על המאכל הזה, ובדיוק קראתי עליו ב"הגולם והג'יני" אבל לא ממש יודעת מה זה.
בכל מקרה, פירורי פיסטוקים ובוטנים למעלה לא נשמע כמו משהו שיעבור...
<מתנצלת שאני פוסלת כמעט כל הצעה.>

ורק כדי למקד מזכירה שהשאלה הנקודתית שלי היא האם אני מרעיבה את הילדה?
אני עסוקה הרבה בתהיות וברעיונות ובניסיונות איך לגוון ולהעשיר את התפריט שלה (ושל שאר החבורה), ובהחלט שמחה להצעותיכן, אבל כרגע חשוב לי בעיקר לשאול אם במקרה שלא מוכנה להיפתח למאכלים מזינים בכמויות, עדיף לתת לה מאכלים מזינים-למחצה או -לשליש ובלבד שתאכל, או שהכמויות שלה סבירות?
בינתיים התחלתי להשתכנע שהכמויות סבירות, ובכל מקרה יש הזדמנויות למאכלים לא ממש מזינים, שאז הכמויות גדלות.

[קול_פעמונים*]

<מתנצלת שאני פוסלת כמעט כל הצעה.>

זו לא את שפוסלת (-:

[תפילה_לאם*]

זו לא את שפוסלת
אה, נכון.

[רק_מה*]

רגע רגע רגע

עברנו מתיאוריה לפרקטיקה!

נשארו לי שאר-ירקות שבושלו יתר על המידה (ביחד עם צלי בקר, אבל אפשר פשוט לבשל ירקות יחד): תפוא קישוא גזר בטטה שומר סלרי.
ואני שונאת לזרוק אוכל כי אני גלגול של אנה פראנק

אז טחנתי והוספתי ביצה אחת וקמח חומוס (נראה לי שיעבוד גם עם קמח כוסמין וכו).
הורדתי עם 2 כפיות לתבנית - כמו שמכינים עוגיות-
אפיתי על נייר ששימנתי 180 ל-20 דקות.
נראה כמו ״סתם״ לביבות תפוחי אדמה סטנדרטיות. יותר טעים.
אפשר עם כל ירק שהוא, גם לשלב ירק חי קצוץ וגם עדשים מושרות וטחונות ללא בישול למתקדמים

[דנד_י*]

ב"הגולם והג'יני"
גם אני בדיוק סיימתי את הספר הזה.
כל כך נהניתי!

[תפילה_לאם*]

לביבות תפו"א מטוגנות (מפירה! ללא קמח כלל!) הלכו פה טוב והתקבלו אצל כל הנסיינים.
לא נראה לי שארחיק לכת בהוספת צבעים חדשים, אבל תודה שהזכרת לי שחשבתי להכין בהזדמנות ולאפות.
את לביבות הטונה שהכנתי בחנוכה אפיתי, כמו שאני עושה מדי פעם, והן חוסלו, ולא גיליתי לחבר'ה שלשלוש קופסות הטונה הוספתי גם אחת של סרדינים!

גם אני בדיוק סיימתי את הספר הזה.
אני בעמ' 454.

[ענבל_נתן_בר*]

טונה מאוד בעייתית בגלל המתיל כספית.. לא ממליצה לאכול תדיר אם בכלל, ובעיקר לא לילדים.

[תפילה_לאם*]

מאז חנוכה לא הכנתי.
אוכלים טונה לעתים רחוקות בגלל ענייני הכספית האלה, וזה קצת חבל לי, כי זה דג שרוב הילדים היו אוכלים פה בכיף אפילו כמעט מדי יום.
תהיתי מה יקרה אם בכל פעם אעלה את אחוז הסרדינים בתערובת. אולי אפילו פשוט אלך על כל הקופה...

[ענבל_נתן_בר*]

אכן עדיף סרדינים כי הם מכילים פחות כספית (זאת אומרת, הסיכוי נמוך יותר) אבל בטח שלא כל יום... עדיין קופסת שימורים...

[תפילה_לאם*]

אבל בטח שלא כל יום...
אל דאגה. אפילו לא כל שבוע. אולי אכין לשבת.

[יולי_קו]

שלום צילי,

בתגובה לפוסט באתר שלך, נימוסים והליכות כתבתי לך תגובה אבל אני לא יודעת אם קיבלת אותה כי הופיעה אצלי הערת ספם. אני שולחת שוב מכאן.

מעניין.
אני מסכימה חלקית, וגם פועלת בעניין אצלנו.

כן לכל מה שמדייק הקשבה פנימית לאוכל המתאים לי, ולתקשר בנימוס בנושא עם הסביבה. לא לבלוע צפרדעים רק כי לא נעים. פשוט לא לבלוע צפרדעים.

מצד שני כן להודות לכל מי שהתאמץ להכין את האוכל הזה גם אם התוצאה אינה לטעמנו ואפילו אם אינה אכילה. כמו שאומרים אצלנו בסוף הארוחה: ,,תודה לכל מי שטרח וערך ומרח וברח!'' זה חשוב להודות. ובמיוחד למי שמשתדל ומשקיע יומיום. עבודת המטבח היא עבודה שלא נגמרת, ולא כולה יצירתית ומענגת. הכרה במאמץ הזה מתבקשת לפי תחושתי העמוקה כמכינה העיקרית בבית. התודה עוזרת לי להמשיך להכין באהבה. אני גם רואה איך חמותי מתמוגגת כשהילדים שלי מודים לה באופן ספונטני, בלי שאנחנו מורים להם (פשוט כי הם רגילים לכך), הילדים האחרים במשפחה המורחבת פשוט לא מתייחסים ולא מכירים במאמץ.
כתבת ש,,על אוכל אומרים תודה, ומוטב גם לזרוק מילה טובה למי שהכין, עדיף אפילו שבחים של ממש (אם אנחנו מתארחים).''
לפי תפיסתי כל המשפט הזה עקום (אני מבינה שגם את חושבת כך). אנחנו מודים על המאמץ והטרחה.

אבל, וזה אבל גדול, אני מקפידה שהילדים לא יכרכו תודה עם מחמאה שקרית. המחמאות הן תחום נפרד.
כלומר משפט כמו ,,תודה על הארוחה, היה טעים מאוד'' שבאה אחרי שלא אהבו את המנה, רק ניקרו בה ופנו למטעמים אחרים או אכלו מעט, רק כי רעבים ואין ברירה- זה לא. אם אומרים באופן כללי שהיה טעים אני מבררת מה נעם להם, ואם אני מגלה שבעצם היה בינוני או לא ממש, אני מבקשת שיגידו מה לא היה טעים. ככה אני לומדת להכין טוב יותר, וגם מקפידה על כנות ויושר.

מצד רביעי חשוב לי להכין גם דברים שכרגע הם לא אוהבים (אני יודעת לפי מה שהם אומרים, לפי שפת הגוף שלהם ולפי איך שהם אוכלים או ולא), ואפילו דורשת מהם לטעום כזית מכל דבר חדש או לא אהוב. זה מוכיח את עצמו. ילדי אוהבים לטעום ולנסות דברים חדשים יותר מרוב הילדים שאני מכירה, ויש להם פתיחות רבה לטעמים מרקמים וצורות הכנה.
זה חשוב לי בשבילי ובשבילם לטווח ארוך, בתחום הקולינרי ובכלל.

הערה נוספת: מחמאה מקובלת היא אכילת מנה נוספת אם המנה מוצלחת. יש האוכלים עוד ועוד על מנת להחמיא, ומסיימים מפוצצים. לפי תחושת הבטן שלי (תרתי משמע) לאכול עד מוות זו שיטה גרועה למות. אני מעדיפה להיות מסוגלת לאכול כמה שטוב לי ולעצור, ואז להודות מילולית.

דרך אגב, בעלי לא חושב כמוני. הוא חושב שצריך להסתדר עם מה שיש. ובאמת הילדים מסתדרים עם אמא ואבא ששונים זה מזה. זה מה שיש.

תודה רבה על הבלוג.

אשמח לקבל תגובה על מה שכתבתי לך. מעניין אותי מה את חושבת.

יום טוב לך!

[ציל_צול*]

יולי, תודה. מאוד שמחה שאת נהנית מהבלוג ושהוא מעורר מחשבה.

אני מסכימה ממש עם כל מה שכתבת חוץ מכמה הסתייגויות קטנות -
אני מקפידה שהילדים לא יכרכו תודה עם מחמאה שקרית. המחמאות הן תחום נפרד.
זה נכון לאצלנו בבית. בבית תמיד אומרים את האמת, וגם לקרובים אוהבים אחרים אפשר להגיד את האמת על האוכל כי אנחנו יודעים מראש שהם, לא רק שלא ייפגעו, הם ישמחו למשוב בונה שאולי יעזור אחר כך להגיש משהו יותר טעים.
אבל אנחנו מתארחים אצל מישהו רחוק יותר, ובעיקר אם הילדים לבדם אצל חברים, אני מנחה להגיד תודה רבה, ושאם שואלים מפורשות "היה לך טעים?" לענות בכן. לא לשקר מרצונם ולא להתלהב ממשהו שלא היה טעים. אבל אם שואלים ישירות אז יש איזה נימוס בסיסי שאפשר לעמוד בו. ואין שום צורך להגיד לאמא מארחת מה דעתו על האוכל שלה באמת באמת
אגב, זה גם עניין של אופי. הילדים שלי ישקרו בסיטואציות כאלה בצורות מאוד שונות, ואני לא מתערבת בזה ומשאירה לשיקול דעתם את הדרך.
אחד יגיד כן חד משמעי גם אם לא טעים לו. אחד יגיד it was ok והשלישית רק תחייך ולא תשקר אבל התגובה היא בסך הכל חיובית. כל אחד בדרכו.

חשוב לי להכין גם דברים שכרגע הם לא אוהבים
מזדהה. ואני עושה את זה ממגוון של נימוקים.
ראשון - אם אכין רק מה שהם כולם אוהבים נאכל כל יום תפוחי אדמה וזהו
שני - חשוב לי שהם ילמדו גם לאכול מה שיש ולא יהפכו ליותר מפונקים באוכל ממה שהם ממילא. זה חשוב לכל המצבים שבהם הם יהיו במקומות שלא הכינו להם משהו לפי טעמם.
שלישי - זה עניין של התחשבות. אני מכינה רק מנה חמה אחת ואין מצב שהיא תתאים לכולם ואין מצב שאני אכין יותר מאחת. מי שלא מרוצה הולך לשייש ואוכל פירות ואגוזים. אז בכל יום שיש לי מרוצים מאוד, מרוצים קצת פחות, ולא מרוצים. כמעט תמיד גם מי שלא מרוצה אוכל חלק. ואני מצדי משתדלת לא לעשות דווקא. נגיד, אחד אצלי לא אוהב שעועית ירוקה אז אני לא אכין את זה יותר מפעם בשבוע.
רביעי - הטעם שלהם משתנה. מה שהיה שנוא יכול בהחלט להיות אהוב מחדש (ועוד עם הערה מצחיקה כמו - מה? אני לא אוהב סלמון? אני מת על סלמון? ואני מגלגלת עיניים ומעדיפה לא להמשיך לחקור את הכיוון הזה ) וזה קורה כל הזמן, ולא יקרה אם לא נמשיך להגיש גם את מה שלא אהוב.

דורשת מהם לטעום כזית מכל דבר חדש או לא אהוב
אני לא דורשת. אני כן מזכירה את הפעמים שבהן טעמנו ובסוף כן היה טעים ומעודדת נמרצות, אבל לא בצורת דרישה. זה מן קו עדין כזה... אני מסכימה שזה מאוד חשוב.

הוא חושב שצריך להסתדר עם מה שיש
אני מסכימה איתו, אבל מעדנת את האמירה ל - צריך לדעת להסתדר גם עם מה שיש - אבל העיקרון הוא שכן אוכלים מה שאוהבים ושכן משתדלים בשבילם. הגישה שהוא מציע, בצורה הקרה שלה, היא גישה מנותקת גוף וזה לא מאוד בריא בעיניי.
גם אני לא מחבבת בררנות יתר לא נחוצה באוכל, אצל ילדים שאין להם הפרעה או בעיה או משהו אחר שדורש תשומת לב. אני מאוד בעד דיוק וקשב, אבל כשזה מתאפשר. וצריך לדעת לקבל דברים בקלות כשזה לא. אוכל זו דרך מאוד נוחה ללמד וללמוד את זה.