יצר לשימור עצמי

אנונימי

ראו גם: מדור עקרון הרצף, תינוקות ומדרגות, זהירות מובנית אצל תינוקות, סכנת חנק.

לגבי - לסמוך עליהם שהם ישמרו על עצמם -
הרבה לפני שקראתי את עקרון הרצף זה היה לי ברור, אבל איך???
מה עושים עם תינוקות ומדרגות? מה עושים כשילד מחזיק ביד קוביה, וזוחל מעל ילד אחר, כך שהקוביה מכאיבה מאוד? ואיך "מגנים" על ילד מפני אנשים בסביבה שטורחים להדגיש בפניו מהן הסכנות הטמונות בכל פעולה שלו? ו-להתעלם כשהדס בוכה-בוכה-בוכה כי לקחו לה צעצוע (10 חודשים)?
יש לי עוד ים שאלות שכאלה. עם כולן אני מתמודדת במידה זו או אחרת של הצלחה. אבל הן נשארות בגדר שאלות, וודאי ישארו כאלה גם בילדים הבאים.

אני לא חושבת שצריך לסמוך על ילדים באופן עיוור שישמרו על עצמם. לידלוף מתארת ילדים עושים דברים "מסוכנים", אבל היא לא מתארת (ולא יכולה לדעת) את ההסטוריה האישית של הילדים האלה לפני שהם הגיע לעשות את הדברים האלה. למשל, היא מתארת תינוק שמשחק בגזר עץ לוהט מאש, אבל אנחנו לא יכולים לדעת מהתיאור אם זו הפעם הראשונה שהוא עשה את זה, ואיך ההורים "הדריכו" אותו בפעמים הראשונות שהוא התקרב לאש (ואני משערת שהיו כאלה קודם, כי האש היא חלק מחיי היומיום של היקואנה).

אני נותנת לילדים שלי לעשות דברים "מסוכנים" כמו להתעסק עם סכינים ואש, אבל לא באופן עיוור. בפעמים הראשונות אני דואגת להיות קרובה אליהם, ואם צריך אני גם מדריכה אותם, שזה יכול להיות משהו מאוד פשוט כמו להראות להם איפה חד או איפה חם.

גילה - אני חושבת שיש הבדל משמעותי בין היכולת של תינוק/פעוט לשמור על עצמו, לבין מודעות לפגיעה באחרים. על הילדים שלי ידעתי שאפשר לסמוך שלא יסגרו על עצמם מגירה או דלת, ממש מהתחלה (ראיתי שהם נזהרים, בלי שקרה שום דבר, כלומר לא לימוד מנסיון כואב), מצד שני, לא יכולתי לצפות שהם ידעו להזהר על האח/ות שלהם. אפילו לי קשה לפעמים לתפוס נוכחות של גוף אחר והילדים שלי כבר חטפו לא מעט מכות בגלל זה (קלות, למזלי, וכמובן לא מכוונות. האמת היא שגם אני חוטפת לא מעט מכות בגלל תפיסת גוף גרועה, אבל אני כבר לא שמה לב בדרך כלל...).

בנוסף, לגבי תיווך בין ילדים, אני לא מסכימה, לפחות כשמדובר על ילדים קטנים. אני חושבת שלקטנים אין כלים להתמודד אחד עם השני, ובהתחלה גם לא מילים. אני חוששת שאם לא מתווכים, כל אחד מתקבע בעמדתו והמצב הופך להיות "כל דאלים גבר". אני מאמינה, שאנחנו כן צריכים לתווך ולהציע פתרונות, בלי לשפוט מי צודק, ובלי לחפש אשמים. כשהילדים גדלים ומכירים את הפתרונות, כדאי לאפשר להם ליישם אותם בעצמם ולא לסמוך עלינו כל הזמן (וכמובן, זה מגדיל את הסיכוי שהם גם ימצאו פתרונות אחרים, אבל בשביל זה הם כבר צריכים כלים כמו דיבור, אמפטיה וכדומה.).

אני מסכימה עם כרמית בנושא התערבות במריבות בין ילדים.
התפקיד שלנו, לדעתי , זה לחנך אותם לדרך ארץ.
בינם לבין עצמם, ובנוסף לזה, יש אנשים בסביבה שגם בהם צריך להתחשב.
דוגמא טובה היא למשל בזמן נסיעה באוטו שאפילו אין לך את האפשרות לקום וללכת.
גם לריב צריך לדעת, או כמו שאני אומרת לילדים שלי
תצעקו! בשקט...
(ודרך אגב, זה די עוזר )

לא התכוונתי לחנך אותם, אלא לעזור להם לפתור את הבעיות ולהציע להם "דרכים של שלום". אני מעריכה שכבוד והתחשבות אפשר ללמוד רק בדרך של חיקוי והתנסות.
ילד שמכבדים אותו ומתחשבים בו, וגם רואה את היחס של הוריו לאנשים אחרים, יפנים את המסר.
אבל ילד שרוצה משהו שיש לאחר, התגובה הראשונית שלו, במיוחד אם הוא עוד לא יודע לדבר, היא לקחת את זה (לחטוף). אם מראים לו שבקשה, או "סחר חליפין" הם יותר יעילים בהשגת המטרה, ואם משקפים לו את תחושות האחר (קודם אתה רצית לשבת לבד על אמא, עכשיו היא רוצה קצת לבד) הוא לומד, ובהמשך יוכל לעשות את זה בעצמו.

כרמית, כתבת: האמת היא שגם אני חוטפת לא מעט מכות בגלל תפיסת גוף גרועה
גיסתי היא מרפאה בעיסוק והיא סיפרה לי שזו בעיה מוכרת (עם שם והכל) ושהטיפול כולל מגע גופני "עמוק", כלומר חזק ועם שטח מגע גדול. למשל, המטופל שוכב בתוך "סנדוויץ" משני מזרנים, ואז עוד מתיישבים עליו או מניחים עוד דברים מלמעלה. זה אמור לעזור לו להיות מודע יותר לגבולות הגופניים שלו. לי זה הזכיר את החיבוק האמהי שתינוק מקבל כשנושאים אותו על הידיים, ככה שבסופו של דבר זה גם מתקשר לעקרון הרצף.

היי כרמית
אולי לא הסברתי את עצמי,
אני לא רואה סתירה בין מה שכתבת לבין מה שהתכוונתי (וחשבתי שכתבתי).

.
_[. . .] ". . . דבר מרכזי בבית-הספר הוא הרעיון שילדים יכולים ללמוד שיפוט רק על ידי כך שהם מתמודדים עם הבעיות של עולם המציאות. אנחנו מרגישים שהדרך היחידה בה הילדים יכולים להפוך לאנשים אחראים היא להיות אחראים לרווחתם, לחינוכם, ולגורלם הם." [. . .]

[. . .]"כפי שמתברר, הסכנות היום-יומיות הן אתגרים עבור הילדים, אתגרים שיש להתמודד עימם בנחישות סבלנית, עם ריכוז, ומעל הכל, עם אכפתיות. אנשים נוטים באופן טבעי להגן על רווחתם הם, לא נוטים להרס-עצמי. הסכנה האמיתית טמונה בטוויית רשת מגבלות מסביב לאנשים. מגבלות אלו הופכות בעצמן לאתגרים, ולשבור אותן הופך להיות בעדיפות כל כך גבוהה שאפשר אפילו להתעלם מהבטיחות העצמית. (בעיית האלכוהול, הסמים, האלימות, רולטת הכביש, רולטת הרשת, הקטל בדרכים, ועוד ועוד.- ד.ר.) [. . .]_

ראו: שיטת התוצאות הטבעיות

שני אירועים שקרו לנו השבוע, לא לגמרי קשורים הנה:
היינו בחורשת טל (מאוד לא מומלץ בסוף אוגוסט - בחום הגדול, יחד עם כל העולם, ועוד בתשיעי).

אירוע מינורי אחד:
דולב הלך עם אבא לרחוץ כלים. ההליכה איטית, מיגעת - אז אבא סיכם עם דולב שהוא נשאר מהצד הזה של התעלה, מחכה לו, ואבא רוחץ מהר כלים וחוזר. זה עבד פעם קודמת, וחוסך המון זמן.
אני ראיתי מרחוק את דולב משוטט הלוך חזור, לא הוטרדתי מזה, וכשאבא חזר, תיארתו לו את הכוון הכללי בו הוא היה.
חיפשנו, חיפשנו, וברור שבסוף הוא נמצא במשרד, באדיבות איזו נופשת.
דולב ראה את אבא, ומיד בכה "אני רוצה לרחוץ כלים".
להערכתי, אילו הגברת ההיא לא היתה עוזרת, הדולב היה נשאר באותו איזור בו הוא שוטט - או, לכל היותר, היה עובר על הגשר לכיור של הכלים, ונמצא בקלות (שם חיפשנו הכי הרבה, אחרי הכל).

האירוע הרציני יותר:
(אני אקדים - לא נגרם שום נזק גופני רציני).
בישלנו ארוחת ערב על מין כירה שעובדת על גז. (כמו גזיה, אבל שטוח).
בהתחלת הבישול, ראינו עשן, העלתי את האפשרות שלא אמור לדלוק שם שום דבר פרט לעיגול של הגז עצמו, ושזה לא רעיון טוב שהבלון יתחמם, כי אז הוא עלול להתפוצץ.
הילדים הסתובבו מסביב.
באיזשהו שלב, הדולב רצה לעזור לאבא להוסיף מים לסיר, והם עשו את זה ביחד. בדיוק אז היה הפיצוץ (זה שחששתי ממנו, אך התעלמנו מהחשש).
היתה אש די גדולה - מטר בגובה, פחות מחצי מטר קוטר מקסימלי.
אני ישבתי ליד, לקח לי זמן לקום, אז נכוותי הכי הרבה (לא רציני), אבל רצתי משם מאוד מהר - חששתי שהאש "נתפסה" בי, והייתי מאוד עסוקה בלהתלבט אם רני צריכה לכובת את עצמי, או אין מה לכבות.
(ערן תפס את הדולב ורצו לאחור, לכוון שלישי.)
רק כשהחלטתי שאני כוויה, אבל כבויה, הסתובבתי, וראיתי את הדס עומדת עם הגב לאוהל, די קרובה לאש - 2-3 מטר משם, ואין לה עוד לאן ללכת אחורה.
ראיתי שהיא לא בסכנה, והיססתי לרגע, שהספיק לערן להניח את הדולג ולרוץ לקחת את הדס (מהכוון שלו היא היתה מעבר לאש, לא היה לו מושג שהיא לא בסכנה, וגם לא היה לו מושג שהוא לא מסתכן כלל כשהוא ניגש אליה).
בזמן הזה - המון אנשים מסביב באו לכבות את האש,
אני לקחתי את הדולב, ואנשים רצו גם אלינו, כי יצא לו דם מהאף - חשבו שהוא נפגע.

מה מטריד אותי?
לא היה לנו שמץ מושג איפה הדס הסתובבה בזמן שבישלנו (וגם דולב - אילו לא היה ניגש ורוצה להשתתף בבישול).
מצד שני - עובדה שהיא היתה די רחוקה, כדי לא להפגע. סביר (?) שאם היא היתה מאוד קרובה לכירה, היינו מודעים להיותה שם, ודואגים גם לה בתוך כל הבריחה מהאש.

אז מה? אילו הייתי על ספינה טובעת, לא הייתי דואגת למשפחתי, אלא רק לעצמי?

ד"א - קראתי את ההתלבטויות שלי מתחילת הדף. אני שמחה לספר שמאז אספתי הרבה תשובות על השאלות ההן, מניסיוני...

ו-מחוץ לענין, אבל נזכרתי:
נפגשנו עם חברים, הדס היתה על איזה טרקטור צעצוע, ולקחה הפסקת-ניחומים אצל אבא. בשניה הזאת, ילדה בת 10 לקחה את הטרקטור ל"רק סיבוב אחד", בעוד הדס מחדשת את הבכי, הפעם - בגלל החטיפה.
האם מוגזם לצפות מילדה בת 10 שתדע שילדה בת שנתים וחצי לא מבינה כ"כ את הקריאות "רק סיבוב אחד" תוך כדי שהיא מתרחקת עם צעצוע שחטפה לה?
(כאן - אני לא הגבתי כי הייתי רחוקה ובהלם, וערן לא הגיב כי היה עם ילדה בוכה על הידיים ולא הבין מה קורה שם).

אני לא בטוחה שזה קשור לדף אבל...

נהיתי אמא לפני חודש וחוץ מהערות הרגילות על המנשא, אני כל הזמן שומעת " תחזיקי לה את הראש"....
כשהיא בידים או במנשא והיא ערה היא מרימה לבד את הראש כדי להסתכל סביב, אני מרגישה שהיא מחזיקה את הראש יפה מאוד לבד, אם אני מתכופפת או משהו כזה, אז אני מחזיקה לה את הראש ורק אם היא נרדמת אני מכניסה את הראש למנשא.
אני חסרת אחריות? או שקצת מגזימים עם כל הקטע הזה? או שממעיטים ביכולתם של התינוקות?

להחזיק תינוק ולאפשר לו להחזיק את הראש בעצמו זה לא חסר אחריות

כל עוד את לא מחזיקה אותה בגוף בלבד ומנערת
או מורידה אותה במהירות למשטח ההחתלה בלי להחזיק את הראש ומאפשרת לראש להחבט במשטח
את לא מזיקה

אם היא לא תוכל להחזיק את הראש (במצב סטטי כלשהו) היא פשוט תשמוט אותו. את כבר תראי לבד
את רק צריכה לשמור כשאת מזיזה אותה שהתנועות שלך לא יהיו חדות ומהירות כי עם זה יהיה לה קשה להתמודד בגיל חודש.

תודה
רציתי חיזוק

זה מסוג המשפטים שאומרים כל הזמן לאמא טרייה, במיוחד אם התינוק/ת במנשא. כי כולם פה במדינה הזו חושבים שהם יכולים לומר לכולם מה ואיך לעשות ומנשא הוא הרי חיה מוזרה ונדירה ביותר והרבה אנשים ממש פוחדים לראות את זה.
עד היום (שנה ו-3 תיכף) עוצרים אותנו הרבה לשאול אם זה בטוח, אם היא לא תיפול וכו'.
בעיניי זה מאד מבדר וגם מאפשר לפתֵחַ שיחות עם אנשים שלא מכירים

כי כולם פה במדינה הזו חושבים שהם יכולים לומר לכולם מה ואיך לעשות
אבל ורד, זה בא מדאגה אמיתית
אני חושבת...
זה כמו, נגיד, שאני אראה מישהו נוסע באוטו והילד שלו בן שנתיים עומד על המושב האחורי ועושה פרצופים לעוברים ולשבים
ואני (לא מאמינה על עצמי שאמצא את האומץ אבל נגיד ש) אלך אליו ואגיד לו שהוא מסכן את הילד שלו ושהוא צריך להיות חגור.
אני באה ומעירה לו שהוא עושה משהו שלדעתי הוא מסוכן (אז במקרה זה דעתי מגובה בחוק מדינה ואי אלו מחקרים)
או שאני אראה חברים שנותנים לילד הקטן שלהם אגוזים ואני גדלתי על האמונה שאגוזים לא נותנים בגיל צעיר אז אני אגיד להם (נגיד, נגיד) : "אגוזים?!?"
ואני חייבת לספר לך שכשחברה שלי שנתנה לי את התינוכיס שלה
באה אלי ביום שחזרתי הביתה, עם התינוכיס, כדי להדגים לי איך לובשים (היא הדגימה על בובה)
השאלה הראשונה ששאלתי היתה: "היא לא תיפול?"
והשניה: "היא תוכל לנשום בפנים?"

את זה אני חוזרת ומזכירה לעצמי בכל פעם שמישהו מעיר משהו.
ובד"כ אני לא כועסת, אבל לעתים (רחוקות) זה מתיישב על איזשהו נרוו פעיל ואז זה מעצבן

אוי רעות, היתי בדיוק שם.. לקחתי את פיצפונת מגיל אפס על הבטו/מותן כי היא היתה צריכה לשבת בפיסוק. בהתחלה הרמתי את המנשא מעל הראש שלה אבל די מהר היא כבר החזיקה את הראש לבד ונידמה לי שגם רצתה לראות עולם. אני "חרשת" להערות, אבל הקטע הטוב היה כשאחותי לקחה אותה פעם על המנשא בגיל צעיר מאד (חודש? לא ממש זוכרת) ואחותי היא מה זה דאגנית, והיא לא החזיקה לה את הראש כי לא היה צריך, אז כמה זקנות העירו לה... אחותי נורא התרגשה מהקטע של "מצאו להם למי להעיר".. צריך כניראה להכיר את אחותי. כלומר, לא סתם נעשתי חרשת להערות...
ולעיניין הראש, נא להחזיק אותו כשמיתכופפים, עד גיל מתקדם.

ואם בענייני הערות עסקינן, אני הרבה פעמים רואה אמהות עם המנשא "6 מטר בד" שלוקחות את התינוק בפיצפון עם הפנים החוצה לא בלוטוס, כלומר עם הרגליים בלי תמיכה בצדדים, שזה בדיאדוס כתוב לללאאא לעשות כי זה לא בריא לתינוק. צריך תמיכה עד לבירכיים. אז לא נעים לי סתם להעיר לנשים ברחוב בגלל שאני בעצמי כבר חרשת להערות ואני מסיקה מכך לגבי אחרות. אז לתשומת ליבכן, לא בתנוחה עם הפנים קדימה שאינה תומכת בירכיים. תנוחת הלוטוס בסדר גמור.

ד"א - הילה - אם אני עם מנשא, אני מרגישה נוח יותר להעיר הערות כאלה.
(שאז ברור שזה בא מידע, ולא מ"פחד-מנשאים")

לגבי "רק עוד סיבוב אחד" על הטרקטור
בתור אמא לילדה בת כמעט 10, בלהט המשחק ילדים בגיל הזה בהחלט מסוגלים לשכוח את עצמם ולא לשים לב שפעוטות לא ממש משחקים לפי הכללים של הגדולים
צריך להזכיר להם בעדינות ש"זה לא כוחות" ובד"כ זה יתקבל ברוח טובה.

השבוע הייתי אצל אמא שלי כמה ימים (החא גרה רחוק אז זה לא קורה הרבה) באופן כללי נורא נהנתי מה"שבט" שלי. מזה שיש עוד משהו שהוא שותף - עזרה הדדית. אני חייבת לציין שאמא שלי מפנימה די בקלות את הצורה שאנחנו חיים עם נריה והאמת שהיא גידלה אותי דומה, אומנם לא ינקתי (בגלל בעיה שהיתה לה וחוסר הדרכה בבה"ח) אבל הייתי המון "על הידיים" וההורים שלי "המשיכו את החיים" הם לקחו אותי לאן שהלכו חברים, טיולים וכ"ד. גרנו באילת והייתי זוחלת לי ערומה בבית והכלב היה הולך ומנקה אחרי (ואותי) - עד היום אבא שלי מספר את הסיפור הזה לכל מיני "אמהות פולניות" שכמעט חוטפות שבץ. אמא שלי גיננה אותי בבית עד גיל 4 בערך. בקיצור די קל לי עם אמא שלי ואני מתייעצת איתה בכייף.
ישבנו לנו על שמיכה על הדשא ונריה הסתקרן מאוד וגילגל את עצמו אל הדשא. היה נורא יפה לראות איך הוא חוקר אותו בידים ומנסה ולהכניס לפה. אני לא דאגתי ולא "נדלקה לי אף נורה" אבל אמא שלי אמרה שצריך לשים לב שהוא לא מכניס שום דבר לפה.
למשהו יש ניסיון עם זה ? זה באמת מסוכן?

לדעתי - לא. (לא מסוכן).
קראי את המאמר של יונת שרון ב-באופן טבעי האחרון (48? 49?).

לא מזיק לשים לב.
לפעמים יש על הדשא כלמיני דברים חדים וחלודים (שברי זכוכית, מסמרים)
אני לא מפריעה לה לאכול דשא בוץ וענפים אבל משתדלת לשים לב שלא מתחבא שם גם איזה קקי של כלב...

אני כמו העוגיה.

בדלי סיגריה עוברים את הגבול שלי.

נדיה קומנצ'י הקטנה שלי טיפסה בגיל שנה ועשרה חודשים למרומי הסולם של מגלשה ג-ב-ו-ה-ה (בימי הטרום-ילדים הייתי מעריכה אותה כמתאימה לילדים בני 5-6). זו מגלשה בצורת צינור סגור ומפותל, בפעמים הראשונות בעלי התגלש איתה ואחרי כך הילדה על כל 80 הסנטימטרים שלה התרוצצה בין הגדולים, טיפסה לגובה 2 קומות וגלשה לבד. היום (שנתיים ושבעה חודשים) היא הולכת בשיווי משקל על קורה עגולה ומחזיקה לי את האצבע בשביל היתר של הבטחון, יורדת מדרגות בזו אחר זו בלי לעצור על כל מדרגה, ומדהימה אותי כל יום מחדש בקואורדינציה ובבטחון העצמי שלה. מיותר לציין שפרט להחלקות או נפילות שנבעו מאחיזה במשהו לא יציב, היא מעולם לא נפלה נפילה רצינית.

חברתה הטובה, לעומת זאת... ילדה מתוקה עם אמא מאוד-מאוד זהירה. הן שיחקו על משטח מרובע ומוגבה, שבו אפשר לצאת למגלשה מצד א', לצינור זחילה מצד ב', הסולם למשטח בצד ג' ופתח בצד ד' שממנו אפשר להחליק על מוט. אני סמכתי על הילדה שאכן עצרה בכל פעם שני סנטימטר מהקצה. האמא השניה ריחפה מסביב, מתוחה כמו קפיץ דרוך, מתרוצצת מפתח לפתח כמו התפסן בשדה השיפון. הילדה התרוצצה על המשטח ונזקקה ל"תפיסות" תכופות.

כששתיהן היו בהשגחתי ללא האמא השניה, נתתי להן יד חופשית בלי לצעוק "זהירות!!" אפילו פעם אחת... איזה תענוג.

למרות הכל ועל אף הכל: אני עדיין על המשמר מהיתקלויות בלתי צפויות עם נדנדות בתנועה. לא תמיד ילדים יכולים להטות את ה"שוונג" של הריצה גם כאשר הם רואים נדנדה מתקרבת לכיוון הראש שלהם.

ואחרון: אני מצמצמת למינימום את קריאות ה"זהירות" הבוקעות מהתת-מודע הפולני שלי אלא מנסה לתת אזהרות תכליתיות. "תלכי לאט או תנעלי כפכפים, הרצפה רטובה" (ואצלנו רצפה רטובה = משטח הוקי קרח). "תשתי לאט, התה חם". "תתרחקי מהנדנדה" (להבדיל מ"זהירות, נדנדה!!!", שמשאירה ילדה תוהה ובוהה בנדנדה המתקרבת שפוגעת בה לפני שהספיקה להבין למה בדיוק התכוונת).

ועוד: יצאנו לטייל, אני, האתלטית הצעירה וחברתה. הן התבייתו על כניסה לבניין עם הרבה גדרות אבן נמוכות שאפשר ללכת עליהן, שיפועים לרדת מהם ודשא להתגלגל עליו. היה שם גם ילדון מתוק בן רבע לשנתיים, עם סבתא מהעדה של גילה ושלי. הילדון מתרוצץ בהנאה אחרי שתי הגרציות (נשים בוגרות!!), ומחקה כל תנועה שהן עושות. הסבתא עשרים סנטימטר מאחוריו, ממלמלת "בזהירות, בזהירות". אם הוא היה צריך לרדת מרחק גדול מ-20 סנטימטר, היא היתה מורידה אותו פיזית, בעצמה.

אבל זו לא חוכמה, בעדה שלנו מחנכים ילדים מגיל אפס לכך שהם לא מסוגלים, לא יכולים, העיקר שלא תיפלו ותתלכלכו, תנו לאמא-אבא-סבתא לשמור עליכם, זה מסוכן, לבד?! את נוהגת לבד?! בחום הזה? אני באה איתך! את לא יכולה לצאת עם שתיהן לבד!!

למרות הכל ועל אף הכל: אני עדיין על המשמר מהיתקלויות בלתי צפויות עם נדנדות בתנועה. לא תמיד ילדים יכולים להטות את ה"שוונג" של הריצה גם כאשר הם רואים נדנדה מתקרבת לכיוון הראש שלהם.

זה גם אני לא מצאתי שום פתרון פרט ללהגן בגופי.

אני מצמצמת למינימום את קריאות ה"זהירות" הבוקעות מהתת-מודע הפולני שלי אלא מנסה לתת אזהרות תכליתיות. "תלכי לאט או תנעלי כפכפים, הרצפה רטובה" (ואצלנו רצפה רטובה = משטח הוקי קרח). "תשתי לאט, התה חם".

ואילו אני - בדברים שהם כבר מכירים - נותנת מידע בלבד - "התה חם", "התנור חם עכשיו", "הרצפה רטובה". הם כבר יודעים מה הם צריכים לעשות עם זה. למשל - דיווח: "אמא! אני הולכת בזהירות", "אמא - אני לא רוצה ליפול!" (מיד אחרי כמעט-נפילה מעט מלחיצה).

אצלנו הילדונת שואלת בכל פעם שהיא רואה את התנור עובד - "אמא, התנור חם?". ועונה לעצמה: "חם מאוד, לא לגעת!".

קיים בי חשש גדול לחנק מאוכל וזה לאחר שבגיל 10 חודשים כמעט ונחנק מאבטיח/בננה/ עלה.
כיום (14 חודש), הוא פולט מפיו בעצמו מזון שאין הוא יכול לבלוע באמצעות האצבע או באמצעות שרירי הלוע.
ובכל זאת החשש מקנן בי ואני בוחנת כל ניע וזיע שלו בעת שהוא אוכל ונמנעת מתפוחי עץ, תירס ומזונות שנראים לי קשים ללעיסה.

הדילמה שלי בנושא ההתנסות של הילד מול הרצון להגן ולגונן ניצבת מול מבחן המציאות פעמים רבות.
לדוגמא: כאשר החל להכניס כל דבר לפה החלטתי לאפשר לו לחוות ולגלות את העולם שסביבו, ולמחאת אוהביו התייחסתי באדישות לאכילת חול, אבנים, כרסום ענפים. אך הספק החל לחלחל והפחד מאבן שתחליק בטעות לקנה הנשימה החל לתת אותותיו וכך מצאתי עצמי פולשת עם אצבע לפיו ומוציאה מיני אוצרות טבע. חיש מהר הבין בני את העניין והיה מכניס אבן ועוד אבן ועוד אחת לפיו, מבט מהיר אלי, וזחילה מהירה. מצאתי עצמי רודפת אחריו בכל הפארק, ופיו קמוץ בנחישות מעוררת הערצה.
השאלה שהתעוררה בי היתה האם לא עדיף לאסור מפורשות במילים מאשר לתת מסרים כפולים ( הנובעים מבלבול הקיים בנו )? תזכורת לדף חינוך ללא חינוך .
כמו כן, נעשיתי מודעת לשפת גופי, וכאשר מצץ בהנאה רבה בצל בסופרמארקט, אימצתי את כל שרירי פני לא להביע סלידה. שפת הגוף מעבירה אינפורמציה רבה לילד,ודרושה מודעות עצמית גבוהה וריסון על מנת לא להעביר מסר הקשור להעדפות אישיות, חרדות וכו.

הזדהיתי עם דבריה של גילה לגבי אזהרות קונקרטיות הבאות להעביר אינפורמציה חיונית ושימושית כגון חם/קר.. מאשר לשמש כנביא החוזה את הבאות "אתה תיפול/תקבל מכה/ זה יכאב/ אתה תבכה - ו...אמרתי לך שתיפול/.....

לאפשר לילד לבחון את גבולות יכולתו מצריך אומץ לב, ומפתיע לגלות כמה מהר הוא לומד בעצמו.
האינסטיקטים שלי פועלים במלוא עוצמתם מוכנים לפעולה, אך הריסון העצמי ותפילה קטנה בלב עוזרים לי לאפשר לו לטפס, לדלג, לטעום, לשחק עם ילד אחר.

ושוב, ב באופן טבעי האחרון יש כתבה נפלאה של יונת שרון בדיוק על הנושא הזה, של התנסויות דרך הפה והכנסת חפצים, בדיקה ולמידה.
ממליצה לך לקרוא!

עדי,
ממה שאני ראיתי עד עכשיו - מה שנכנס לא טוב יוצא עם שיעולים, קצת החנקויות והקאה
גם לי יש חשש מאותו דבר שיכנס והיא לא תצליח להוציא בדרכים שעבדו עד היום. ואז מה?
מה שאני רוצה לעשות זה קורס עזרה ראשונה לילדים, שנראה לי כמו קורס שימושי (שלא לומר חובה) לכל הורה. אני חושבת שזה ירגיע אותי...

האם לא עדיף לאסור מפורשות במילים מאשר לתת מסרים כפולים
בוודאי.
אבל יורת עדיף לעשות עבודה רצינית על עצמנו.
אני מכירה, למשל, אמא שמפחדת כשילדים מטפסים, אבל מודעת לחשיבות. היא לפעמים אומרת להם "תעשו את זה, אבל לא לידי, ולפעמים פשוט מסתובבת".

הכל נכון, אבל...
יש כל הזמן ילדים שבאמת נחנקים משאיפת עצמים קטנים. ציינתי את זה גם ברשימה. אני חושבת שיש כל מיני דברים שיכולים לגרום לזה, ופניקה של האמא היא אחד מהם. לכן, עדי, אם את באמת לא יכולה להתייחס לזה בצורה נייטרלית (או אם יש גורמי סיכון אחרים) אז אולי כדאי לוותר על העניין ולתת לו דברים אחרים להכניס לפה.

יונת, באיזה אופן כדאי ללמד את הילד לא להכניס דברים מסויימים לפה ?
המתח בו אני שרוייה בעקבות דבר מה שהכניס לפה מהרחוב מביא אותי לפעולה ברוטאלית של דחיפת אצבע לפיו ונסיון (בד"כ כושל )להוציא. פעולה זו מביאה אותי לחשוב כי אולי עדיף למנוע ממנו לעשות זאת.
אך כיצד ?
בכל זאת קיימת חשיבות לשלב זה בהתפתחות, ואיני רוצה ללמד אותו כי אסור להכניס דברים לפה בכלל.

יונת, באיזה אופן כדאי ללמד את הילד לא להכניס דברים מסויימים לפה ?
אני חוששת שהנסיון של יונת בנושא זה לא משהו (-;

אישית, כשאני לא רוצה שיכניסו משהו לפה, אני אומרת למה. (אני לא בטוחה שיש לי תירוץ שהוא שונה מ"איכס! תוציא את(/אל תגע ב)זה! זה ... (קקי, בדל סיגריה, מלוכלך,...)").
ד"א - היות ונדיר מאוש שאני בכלל "פולשת" לפה של הילדים, אם אני מושיטה יד בבקשה שיוציאו ליד שלי, או בשאלה מה יש להם בפה, הם מוציאים מיד.

ההסתיגות היחידה לדברי: ילדי בני כמעט 3, אני לא זוכרת "תקלות" בעבר, אבל אולי היו. הכמעט-החנקויות היחידות היו פעם אחת עם חתיכת מלון קטנה מדי ש"החליקה" אחורה, ומפעם לפם כשבני בודק מה גודל המאגרים בפה שלו, ומגיע לכמו-הקאה.

חשוב לזכור שאם אנחנו מזהירים תינוק, הבעת הפנים והטון צריכים לשקף את התוכן. תינוקות יסתכלו לראות אם ההורה נראה מחייך ורגוע, ויפעלו לפי ההבעה הרבה יותר מאשר לפי הטקסט (מסוכן, מלוכלך). זה מצד אחד בין היתר ע"ס מחקר שבדק תינוקות על לוח פרספקס שקוף מוגבה - שזחלו או לא אל האמא שבקצה השני לפי הבעות פניה - ומצד שני מניסיון אישי לא מוצלח עם תינוק שאמרתי לו, בחיוך וברוגע, "קטנצ'יק, זה גבוה" והוא - בחיוך וברוגע - העביר את הרגל השנייה מעל משטח ההחתלה ונפל למטה )-:

ומצד שני - הילידם שלנו קוראים אותנו כ"כ טוב (יש להם המון המון שעות ניסוי, עם המון מצבי ביניים), שיש אמהות שיגידו משהו בשקט וברוגע, וזה יכניס את הילד להיסטריה, ומאידך - אמהות שיצעקו בהיסטריה, והצעקה תחלוף ע"פ הילד כמו רוח קלילה...

אם אני מושיטה יד בבקשה שיוציאו ליד שלי, או בשאלה מה יש להם בפה, הם מוציאים מיד
אצלנו עובד אפילו מגיל 10 חודשים. לפעמים זה יכול להיות פרי, ולפעמים חתיכת פלסטיק שמצאה בחוץ. תמיד היא מוציאה ומראה לי. נדיר שאני דוחפת את האצבע. הדחיפה יכולה לדחוף את החפץ היישר לגרון, וזה עוד יותר מסוכן כשהיא בסך הכל שולטת בזה.

נדיר שאני דוחפת את האצבע
אף פעם!
וזו אחת החרויות שזרים לוקחים לעצמם (בהנחה שהם מצילים לי את הילד) שמוציאות אותי מדעתי!

אף פעם!
לעתים (רחוקות מאוד) אני יודעת שהיא מחזיקה בפנים חתיכת פלסטיק חדה שנשברה מאיזה משחק וטרם הספקתי לאסוף. אם היא לא מוציאה את החלק, ואני יודעת בוודאות במה מדובר, אני מוציאה לה. בעדינות. וחוץ מזה אף זר לא קיבל אישור להציל לי את הילד (אוי, זה נשמע רע) ולדחוף לה ידיים לפה.
מה שכן, ההיסטריה כשיש לה משהו בפה, מצד זרים, גואה ואני מסרבת להשתתף בהיסטריה. פתאום, משום מקום, אני אומרת לה: "תני לי את מה שיש לך בפה" או "תראי לי מה שיש לך בפה" (תלוי בסיטואציה) והיא נותנת ונגמר העניין. לרוב, היא תוותר בקלות על אבן/פלסטיק וכו' מאשר על ענב או חתיכת שזיף במקרה של אוכל, היא תוציא ותחזיר לעומת משחקים בהם היא תוציא עם הלשון, ותתן לי מיד עם היד.

יש גם את הביטוי של בעלי "זה לא בריא... ללב של סבתא".
הוא משמש להפסיק פעילויות כשהדבר שהכי מלחיץ (אותי) הוא ההלחצה של הסבתא (את הילד).

מעולה!

עדי, תגובה מאוחרת למה שכתבת:
באיזה אופן כדאי ללמד את הילד לא להכניס דברים מסויימים לפה ?

אני לא חושבת שאפשר באמת ללמד את זה. להכניס דברים לפה זה משהו אינסטינקטיבי. ככה לומדים. מה שאת יכולה לנסות זה לתת לו דברים אחרים להכניס לפה, שאולי יעניינו אותו יותר. למשל אוכל. מה שנהוג יותר לעשות זה לנסות לוודא שהוא מראש לא יכניס לפה עצמים קטנים -- לקחת אותם מסביבתו לפני שהוא מספיק לקחת אותם בעצמו.

גילה, מה את מתעצבנת? לא בריא לך.
דווקא אותי מצחיקה ההבעה על הפרצוף של מתן כשאיזו נשמה זכה מנסה להציל את חייו. הוא פשוט בשוק.

כדאי להזהר עם לדחוף אצבע לפה שלהם
עמרי נחנק מחתיכת תפוח כשהיה בן שנה ומשהו ואני דחפתי לו אצבע לפה כדי לנסות להוציא אותה וחטפתי ביס שלא מהעולם הזה (עד היום יש לי צלקת קטנה על האצבע)

אני אומרת לה: "תני לי את מה שיש לך בפה" או "תראי לי מה שיש לך בפה" (תלוי בסיטואציה)
לתינוקות הקטנים שלי, הייתי משמיעה קול של "כככככ ככככ" כדי לעודד אותם להוציא משהו מהפה, במקום לדחוף אצבעות.

אני אומרת לו: "מה יש לך בפה? טפו טפו טפו!" ועושה תנועות עם הלשון של מוציאה ויורקת.

אנחנו מוכרים ביריד במבצר נמרוד. מתוקוני כמובן איתנו. מאחר והוא כבר זוחל ולא רוצה להיות כל הזמן במנשאים, כשאנחנו מוצאים רגע פחות צפוף באנשים הוא זוחל לו כרצונו ומיד מגיע לאדמה. שם הוא בודק, חוקר וטועם. היום עוררנו הרבה תגובות. ההורים של בן זוגי היו ולדעתם צריך לקרוא לשירותי הרווחה (אני מגזימה אבל לא הרבה). היו ששאלו איך אנחנו נותנים לו לזחול בליכלוך - בן זןגי אנא שזה נכון רק אם מגדירים אדמה כלכלוך, והיתה הבחורה הדרוזית שמוכרת מולנו והבן שלה איתה קשור בעגלה כל היום (נראה כבו שנה) שבאה אלי להגיד לי שאני אזהר כי הוא מכניס אבנים לפה. ברור שהשגחנו עליו אבל לא השגחה צמודה ודבוקה.
לי זה הרגיש בסדר. יכול להיות שאני מגזימה? אני צריכה קצת עידוד- אם אני בסדר -או ניעור אם אני מגזימה.

אנחנו נותנים לה לזחול בלכלוך, לאכול בוץ ולקנח בדשא. גם ההורים שלנו כבר התרגלו לעניין והם לא מתרגשים כשאחרי ארוחת צהרים היא הולכת לקנח באדנית
אבל
זה רק כשאנחנו רואים
כי יש דברים שאנחנו לא רוצים שהיא תכניס לפה.
בדלי סיגריות, שברי זכוכית, דברים שיכולים לפצוע את הפה או להישאף פנימה.

אצלנו, כשיש לה מוצץ בפה אז היא פחות משתמשת בו (בפה). אולי יש מקום להשתמש בפקק כזה אם אין לכם אפשרות לראות כל הזמן מה הוא מכניס לפה.
שיתלכלך, אבל רק חיצונית...

(אתם לא מפחדים שידרסו אותו?)

לגבי הדריסה - זה הדבר העיקרי שאנחנו שומרים ממנו. חוץ מזה המקום לא כ"כ המוני...
האזור שאנחנו נמצאים בו די נקי. לא ראיתי בדלי סיגריות וכ"ד . רק אדמה ואבנים. זאת בעצם ההתלבטות שלי. האם זה בסדר לתת לא להכניס לפה אבנים? האם תינוקות באמת יכולים להחנק מזה? ואם כן אז למה הטבע הזה של להכניס הכל לפה? האם באמת יש יצר לשימור עצמי? מצד אחד זה טבעי ואני די סומכת עליו שלא יבלע מה שהוא לא צריך. מצד שני יש את כל ההזהרות האלה והן בטח על בסיס משהו......התלבטויות של אמא חדשה .....

מתחדשת, בדיוק היינו היום ביריד! הדבר היחידי שנראה לי בעייתי שם הוא שברי זכוכיות על האדמה. (אין הרבה, אבל פה ושם יש קצת)
חוץ מזה, את דעתי המנוסחת כתבתי ברשימה על סכנת חנק

רק אדמה ואבנים. זאת בעצם ההתלבטות שלי. האם זה בסדר לתת לא להכניס לפה אבנים?
לדעתי - כן.
אם אתם עסוקים - שווה לסרוק את השטח, מזבל של אנשים - בדלי סיגריות, "פקקים" של פחיות, זכוכיות, ואז להיות רגועים.
אם את רוצה שאנשים ישתקו - תפרשי שמיכה. הוא ירד ממנה תוך דקה, אבל יציקו לך פחות. (אם כי בעלי יוזמה עלולים להחזיר אותו לשמיכה, ואם הוא לא אוהב ידיים זרות - זה רע).

תודה על החיזוקים. אני אכן בודקת את האזור שלנו כנגד אשפה.
גילה את כ"כ צודקת, לא משנה מה גודל השמיכה/מחצלת, נריה תמיד יגיע לאדמה - אחרי שיחקור את הדוגמאות על המחצלת ויגלה שהם פחות מענינות...
דווקא יחסית למה שחשבתי שיהייה בקשר להצקות "ממבוגרים אחראיים" - לא היו הרבה. אפילו ההורים של בן זוגי העירו רק אחרי זה בטלפון. חוץ מזה שלשם שינוי נריה הסכים לשחק איתם לא לבכות ישר, ככה שאפילו הם הרוויחו....
היו גם תגובות חיוביות (אפילו די הרבה) אמרו לנו שאיזה כייף לו שהוא איתנו, שאלו על המנשאים השונים (אולי בכלל אני צריכה למכור מנשאים....) והיה כייף לראות כ"כ הרבה הורים ותינוקות בנמשאים (השטח לא כ"כ נוח לעגלה אז הרוב היו עם מנשא).

הינוקא קיבל "פס" חופשי לבדוק בפיו אבנים, עלים, אצטרובלים וכן הלאה. הייתי לידו.

בשמת, כל הכבוד על האומץ!
<הפולניה שבי מתעוררת מעלפונה>

בימים האחרונים הראל (אוטוטו 10 חודשים) למד לעלות את 2 המדרגות שיש לנו בבית, וכמובן שהירידה עדיין בעייתית.
בעודי מרפרפת ב תינוקות ומדרגות, הייתי כמעט בטוחה שהוא למד לעצור לפני הירידה. התמלאתי שמחה והתרגשות לראות שהוא באמת עוצר לפני ולא שועט קדימה, ובפעם הבאה שהוא התקרב לקצה המדרגה הוא חייך אלי, ואני תוך כדי קריאה בדף חייכתי אליו ו... אז הוא שעט לעברי ונפל...

חשוב לזכור שאם אנחנו מזהירים תינוק, הבעת הפנים והטון צריכים לשקף את התוכן. תינוקות יסתכלו לראות אם ההורה נראה מחייך ורגוע, ויפעלו לפי ההבעה הרבה יותר מאשר לפי הטקסט (מסוכן, מלוכלך).
עכשיו אני מבינה שהוא 'למד' לעצור לפני בגלל התגובה שלי. ובגלל התגובה שלי הוא המשיך קדימה הפעם.
מחקר שבדק תינוקות על לוח פרספקס שקוף מוגבה - שזחלו או לא אל האמא שבקצה השני לפי הבעות פניה באמת תהיתי לעצמי מאיזה גיל יש להם מודעות להבדלי גובה. מישהו יודע או יכול להפנות למחקר הנדון?

איך בדיוק נפלתי על הדף הזה...
חיפושעת יוצאת לחצר, יש חמש מדרגות בין המרפסת לגינה. חיפושעת כבר יודעת לעלות יפה מדרגות וגם לרדת. היא ניגשת למדרגות אני מזכירה לה "את זוכרת להיות זהירה במדרגות?" ובטח שהיא זוכרת אלא שאז מגיעה הכלבה ונעמדת מאחוריה עם האף הגדול שלה בדיוק מאחורי התוסיק ואני מאבדת את הביטחון, אני יודעת שחיפושעת יכולה לשמור על עצמה יפה יפה אבל יודעת גם שבשניה הכלבה מעיפה אותה עד למטה. זה לא קרה עדיין במדרגות אבל קורה כל הזמן בגינה.
עכשיו נוצר מצב שגם כשהכלבה כבר לא שם היא מסרבת לרדת ולעלות את המדרגות הללו (אחרות אין לה בעיה אבל עם אלו קשה לה והיא מיבבת עד שאני מגיעה אליה ומבקשת שארים אותה). מבאס אותי לחשוב שחוסר הביטחון הזה הוא בגלל התגובה שלי... לא מצליחה לשחרר את הפינה הזו. צריך בכלל?
ועוד על סכנות וחיפושעיות: המשחק האהוב עליה היום הוא טיפוס על הספות בסלון, וריצה מאחת לשניה תוך שימוש במיומנויות עצירה פתאומית בשוליים או על משענת הידיים או טיפוס על משענת הגב ומיני נפילות יזומות לזרועות של מי שיושב למטה גם אם הוא ממש לא מוכן ומשתתף במשחק. אבא ממש לחוץ מהמשחק הזה. הוא נמצא עם חיפושעת פחות שעות ביום ומכיר פחות את המיומנויות שלה ובכלל הוא טיפוס מעט לחוץ בכל הנוגע לתאונות (מיותר לציין שאצלו היא נחנקה עם חתיכת חרס והוזמנה ניידת טיפול נמרץ ביום הראשון שהיא הושארה איתו ליותר משעה?) אני סומכת עליה שהיא לא תיפול וחושבת לעצמי שגם אם כן לא מדובר בנפילה מגובה מטורף וקרוב לודאי שהבכי יהיה הרבה יותר גרוע מהנזק ולבכי אני כבר רגילה אז הוא בטח שלא מפחיד אותי. אצלי היא לא נופלת. אבל החשש שלי הוא שבגלל חוסר הביטחון של אבא והחרדה שלו היא תקבל מסר כפול של "נבואה שמגשימה את עצמה".
אני אישית כל הזמן נדהמת מהיכולות הגופניות של הלולינית הקטנה. איך היא תמיד מתעקשת ללכת על השוליים של ארגזי החול והחומות ולא נופלת אפילו פעם אחת. איך היא שומרת על הגוף שלה. התנועות והגמישות. היא מודעת לגוף שלה כל כך טוב מפחדת להרוס לה. הבעיה הכי גדולה שלה בחיים כרגע זה שהיא פיצית והשאיפות שלה מרקיעות שחקים-בעיה גדולה כשהשלבים של רוב הסולמות בגני השעשועים הם ממש מעט יותר קצרים ממנה... הכי מבעס אותה זה לראות את החברים שלה (שגדולים ממנה בחודשיים שלושה) מטפסים בקלות יחסית והיא לא יכולה כי היא נמוכה... טוב גם לדברים כאלה צריך להתרגל הרי לנצח היא תזדקק לכסא כדי להגיע למדף העליון (כמו ההורים שלה...).

נראה מתאים כאן

החלטתי לבדוק בשבוע שעבר את יצר השימור של אפרוח בן 7 חודשים. הוא היה במיטה והתגלגל כהרגלו. ישבתי למרגלות המיטה והחלטתי לא להתערב, ורק לתפוס אותו אם הוא מתגלץ' מהמיטה. פעם אחת הוא התגלגל לידיים שלי (שהיו מתחת למיטה, ולא בקו ישר עם המזרון) ופעם שניה ירד מהמיטה עם הרגליים למטה, נעמד ומיד נפל אחורה בקו ישר כמו עץ נופל (שוב לידיים שלי, כמובן) באופן כללי אם הוא במיטה ואני צריכה לצאת מהחדר אני שמה כריות וחוזרת מהר.
אז איפה יצר השימור שלו?

אז איפה יצר השימור שלו?
גם אצלנו נראה שהשבלולון לא שמע על זה בתחום הגרביטציה. אחותו למשל מיד כשזחלה למדה שהמיטה גבוהה ולא כדאי להתקרב לשוליים שלה. ממש יכולתי להשאיר אותה ולדעת בבטחה שלא תגיע לשוליים. מאז עברנו למזרנים וטוב שכך כי אחיה מצליח שוב ושוב ליפול על הראש כבר חודש שלם ולא משנה מה אני אשים להגנתו. האמת היא ששמתי לב שהוא נופל כמו בוק רק כשאני בסביבה, עדיין תעלומה בעיני איך הוא יורד מהמזרונים כשאני לא שם (מוצאת אותו בכל מיני פינות בחדר). גם מישיבה הוא נופל אחורנית כל הזמן, זה לא היה לנו גם עם הגדולה. היצר שלה לשימור עצמי היה מהמדהימים שקיימים. היתה (ויש) לה תבונת גוף מדהימה. הזהו ההבדל המשמעותי בין גברים לנשים?

הזהו ההבדל המשמעותי בין גברים לנשים
יש מצב.. לא חשבתי על זה. והאמת שאני כבר כמה לילות חושבת על הצורך לקצץ למיטה את הרגליים. אבל זה עדין די גבוה.

זה מה שאנחנו עשינו...
פשוט הורדנו למיטה את הרגליים, כך שיש גובה של המזרון + עוד כמה סנטימטרים. ואם נופלים (גם תוך כדי שינה לפעמים)- לא נורא... כשהם קטנים מאוד אני שמה גם "ריכוך" (פוך או כרית).

אז איפה יצר השימור שלו?
כלל האצבע שלי לגבי ירידה ממקומות גבוהים הוא שזה נכון רק כשהילד טיפס לשם בעצמו. אם מישהו אחר העלה אותו למיטה, אז אי אפשר לסמוך על הילד שידע לרדת או לקלוט את משמעות הגובה. (כמובן שזה רק כלל אצבע, ושיש יוצאים מהכלל.)

לא יודעת, אצלנו הזאטוט עוד לא מצליח לטפס על המיטה, אבל כשהוא עליה הוא מאוד נזהר בקצוות. עוצר, נשכב על הבטן, מסתכל למטה, שולח יד. אני לא בטוחה שהוא לא ינסה לרדת ויפול, אבל אני בטוחה שהוא מבין שאי אפשר סתם להמשיך לזחול הלאה.

ועוד משהו, נראה לי שהרצף לא טבע בתינוקות שום מידע לגבי שקעים חשמליים...

נראה לי שהרצף לא טבע בתינוקות שום מידע לגבי שקעים חשמליים...
ברור!

ומשהו לגבי נפילות - כדאי לזכור שנפילות הן גם דבר טוב ורצוי, במינון הנכון, כי הן מלמדות את הילד על גבולותיו וגבולות המרחב. נפילות מביאות ללמידה מאד משמעותית לגבי התנועתיות של הילד. אני למשל תמיד מאפשרת נפילה ממיטה נמוכה, ממדרגה בודדת וכדומה. פעם-פעמיים וזה לא חוזר על עצמו יותר...

כלל האצבע שלי לגבי ירידה ממקומות גבוהים הוא שזה נכון רק כשהילד טיפס לשם בעצמו
או קיי. הגיוני. תודה.

קשור לדף הזה וגם לדף סכנת חנק.

אני חושבת שאם קיים אצלינו, ההורים, אינסטינקט כל כך חזק של לזנק לקראת ילד שעומד על שפת הבור, או מהר להוציא לתינוק מהפה עלה, יש דברים בגו. כלומר, כמו שבכל דבר אנחנו אומרים, שצריך להקשיב לעצמינו, גם כאן, אני מרגישה שהצורך הזה להגן על הילדים הוא מאוד-מאוד חזק, שאני לא חושבת שהוא משהו תרבותי דווקא.
אם נסתכל על שני מצבי קיצון, מבחינה אבולוציונית, הסלקציה יכולה ללכת לשני כיוונים: ילדים זהירים והורים אדישים או ילדים שמסתכנים והורים מגנים. מבחינת שרידות התוצאה תהיה זהה. אז יכול בהחלט להיות מצב כמו שתיארה לידלוף של הורים אדישים וילדים עם יצר שימור עצמי, ובמקום אחר מנותק תתפתח חברה עם ילדים פחות זהירים והורים מגוננים (נניח, רק לצורך העניין, במדינה מסוימת במרכז אירופה

)

אז אם את רואה את הילד שלך עושה משהו מסוכן, והאינסטינקט שלך זה לזנק לתפוס אותו, אל תעצרי את עצמך בגלל הדף הזה. יכול להיות שהדחף הזה הוא תוצאה של מליוני שנות אבולוציה.

כמה מחשבות על יצר השימור העצמי (כאמא לילדה בת כמעט שנתיים) - אצלנו כן היו מספר נפילות - בעיקר מהמיטה שלי. לא גרם לנזק כלשהו, אבל בוודאי היה לא נעים. כשחשבתי על זה אז נזכרתי שגם חתולי הבית נפלו בהיותם גורים ממקומות גבוהים ביותר (ולמרבה המזל יצאו ללא פגע), דבר שלא חזר על עצמו מאוחר יותר. אחת התובנות מתוך צפיה בחתול הנה שמדובר לא רק על אינסטינקט. כשצופים בחתול שמנסה לזנק למקום גבוה (או לחילופין לקפוץ ממקום גבוה למקום נמוך יותר או לקרקע) רואים שהם ממש מסתכלים ואומדים את המרחק ומבחינה זו הניסיון הנו פקטור חשוב מאד. אצל חתול בוגר שיש לו יותר ניסיון (וכמובן יכולת פיזית, כי בעל חיים זקן מאד ולא בכושר גם עלול כמובן להיות מועד לתאונות) החישוב יהיה יותר מדויק. כעת אני חושבת שגם אצל ילדים זה כך. לומדים לאמוד מרחקים ויש כאן ניסוי וטעיה. נפילות קטנות לא יגרמו לנזק גדול כמובן ואני מסכימה אם מי שכתבה שהן אפילו חיוביות, כי ככה ילד לומד את הגבולות של עצמו. נפילות גדולות מאד עלולות להיות הרות אסון וכאן אני כן רואה את תפקידי להשגיח.
נקודה מעניינת נוספת למחשבה סיפקה לי מישהי שאמרה לי שלדעתה הבסיס הנו גובה פני הקרקע (ולדעתה לכן הפעוטות ביקואנה לא נפלו למשל לתוך בור פתוח, כי הם כל הזמן זוחלים או הולכים על הקרקע והבור היה עמוק מזה). לעומת זאת אנחנו כל הזמן מניחים ילדים על משטחים גבוהים בשלב שהם עדיין לא יודעים להגיע לשם בעצמם ולכן הם נופלים. לא יודעת איך זה מבחינה אמפירית, אבל זו בהחלט הייתה בעיני נקודה מעניינת למחשבה.

אמהות, צאו מההיסטריה!

כשחשבתי על זה אז נזכרתי שגם חתולי הבית נפלו בהיותם גורים ממקומות גבוהים ביותר (ולמרבה המזל יצאו ללא פגע),
לחתולים מנגנון שעוזר להם ליפול על ארבע... לילדים אין.

כמובן שכל ילד והקישורים שלו, הנה, ביתי הגדולה ידעה מגיל כלום וחצי (חצי שנה?) לא לרדת עם הראש ראשון מהמיטה, הבחינה בגבהים ולא ניסתה אפילו לרדת כשידעה שזה גבוה לה מידי ואילו אחיה, התעקש קשות שמהמזרון יורדים ישירות על הפרצוף (וחטף מכה כל פעם ובכה כל פעם) שמגרות סוגרים על הידיים ומועכים אצבעות ועוד כל מיני דברים שמבחינתו הוא השולט והוא יחליט ובטוח בפעם הבאה הרצפה תיכנע לו ולא תחטיף לו בול במצח... היום הוא מטפס על סולמות בגני שעשועים והכי מפחיד אותי זה כשהוא מגיע שוב לסולם ורוצה לרדת, או במקומות האלו שיש את הצינור הזה שאלוהים יודע מה בכלל אמורים לעשות איתו (כי הילדים עצמם לא יודעים) ואז הוא מחליט להוריד רגליים לאחור ואללה פאדי אללה בחטי יורד... אני תמיד שם כדי לתפוס אותו. אין לו תפיסה של סכנה בגרוש. גם כבישים, היא ידעה ממש ולא היה צריך בכלל לדבר איתה על זה. זה היה טבוע בה כמו שאמור להיות. אינסטנקטים בריאים ביותר והוא? הי, הנה אוטו, בואו נרוץ ישר אליו!
לא בכל התחומים הוא כזה, אפשר לסמוך עליו במאה אחוזים עם כל דבר שהוא מכניס לפה (אוכל יפה מאוד אגוזים אפילו) אבל נראה שבמחלקת פחד אצלו יש איזה קצר כי אין לו ממנו. לא פחד, לא חשש ולא יראה. אולי ככה זה בנים? יש איזה הבדל ג'נדריאלי?

הדף לא פעיל כבר מזמן, מקווה שאצליח להחיות אותו.
יש לי תינוק מקסים בן חצי שנה, אנחנו עושים את כל עבודות הבית ביחד.
לפעמים הוא במנשא על הגב או על הבטן אבל הסקרנות שלו גורמת לכך שרוב הזמן הוא פשוט יושב לי על המותן ודוחף את האצבעות הקטנות שלו, רוצה לגעת בידם ולחוש עם הפה.
ולפעמים זה ממש בעיתי מה אם אני חותכת משהו עם סכין, או מקלפת בקולפן, לפעמים הוא מנסה להחזיק את להב הסכין ולהכניס לפה.
וזה לא מרגיש לי נכון כל הזמן להרחיק את זה ממנו, זה גורם לו להשקיע יותר אנרגיה בלנסות להצליח להסיג את מבוקשו ואולי אפילו מעלה את הסיכוי שלו להחתך.
לפעמים אני חושבת שאולי הייה עדיף שבסיטואציות מסוימות שהוא לא הייה איתי,
כי סיטואצית המטבח היא רק אחת, רציתי שהעולם הייה מגרש המשחקים שלו, וככל שהוא גודל ואיתו סקרנותו, אני רואה כמה דברים זה בעייתי לתת לו להכניס לפה.
כמו טלפונים/פלאפונים דפי נייר שהוא מאוד מסתקרן מהם ובדרך כלל אני נותנת וכשהם מתחילים להתפורר מביאה אחד חדש. ועדיין הבית המערבי מלא בכל כך הרבה רעלים וחומרים לא ידידותיים לתינוק.
אני כל כך רוצה לתת לו את העצמאות שלו לבחון את העולם בלי להתערב לו ולמשוך לו משהוא מהיד, גם אם אני מביאה לו משהוא אחר במקום זה מרגיש לי קצת כמו רמאות.. וגם מפריע לו בזרמה החופשית שלו. שאני מתערבת ומפריעה ו"מכוונת" אותו לכיוונים בטוחים.
אשמח לתגובות, הצעות, תודה.

בדף בטיחות בלי גבולות יש רעיונות פרקטיים, וגם דיון מעניין.
השדון שלי עוד צעיר מדי אז טרם התמודדתי עם הסוגיות האלה, אבל אני עוקבת בעניין אחרי הדיונים ומנסה ללמוד מניסיונן של אחרות, מאחר ואין לי ספק שגם אנחנו בדרך להתמודדות עם אותן שאלות...

וזה לא מרגיש לי נכון כל הזמן להרחיק את זה ממנו, זה גורם לו להשקיע יותר אנרגיה בלנסות להצליח להסיג את מבוקשו ואולי אפילו מעלה את הסיכוי שלו להחתך.
את שם בשביל להסביר לו שזה עלול לחתוך ולפצוע.
אני לא בהכרח מרחיקה מהם מטר, אני פשוט חוזרת ומדקלמת לתינוק "זה חותך, כואב, איי". וכשמבשלים, "זה חם, שורף, אש, איי כואב". הוא בהחלט עומד על כיסא לידי כשאני מבשלת, אבל במרחק הושטת יד, ואני דואגת שלא יושיט יד..
כמו כן, אפשר לתת לו סכין מריחה קטנה וקהה, שיתנסה איתה. אפילו אם יישרט קלות, ככה לומדים.

תודה על התגובות,
קרוטונית, אני אומרת לו שזה כואב ומסוכן, אבל הוא כל כך קטן את חושבת שהוא כבר מבין את המשמעות של המילים בגיל הזה?
אני חושבת שכאן נעוצה הרבה מהבעיה שלי כי אני אמא טריה ללא נסיון לפעמים אני לא בטוחה עד כמה הוא מבין אותי, עד כמה אני יכולה לסמוך עליו שהוא יודע לשמור על עצמו.
בענין להתנסות עם סכין כהה יותר אני חושבת שזה רעיון מצויין, תודה.

אני שוב כותבת, אני צריכה עוד עצות מבעלות הנסיון,
ניסיתי לתת לו סכין לא חדה, אבל הוא עדיין לא רגיש מספיק, רגע הוא נוגע בעדינות ורגע מניף את היד בעוצמה ומנחית אותה לכיוון הלהב. האם זה לא סיכון מיותר?
ובנוסף כל פעם שאנחנו יושבים לאכול איתו זה נורא קשה. אני מכינה לו איזה תפוח, בטטה, מלפפון בשבילו שהייה לו גם מעניין בארוחה.
אבל אחרי חמש דקות הוא משתעמם ומנסה להגיע לצלחת, ללחם, לתחינה וכ"ו...
האם לתת לו להכניס לפה הקטן שלו כל שעולה על רוחו או לא?
אני מציינת שוב את גילו, כמעט חצי שנה.
אשמח לעזרה, כי הסיטואציות האילה מציבות אותי במצב מאוד לא נעים. אני ממש מרגישה שאני פוגעת בחופש שלו.
מדמיינת לעצמי איך אני הייתי מרגישה במקומו רוצה לגעת במשהו, לטעום משהו וכל הזמן מרחיקים את זה ממני, לוקחים לי את זה מהיד, או מפתים אותי בדבר מה אחר.
מאוד לא נעים.

בגיל הזה הילדים שלי עוד ישבו עלי בארוחות, ואכלו איתי מאותה הצלחת, לפעמים מאותו מזלג (ביד שלי, כמובן) ולפעמים לקחו משהו בידיים.
למעשה, בגיל הזה הילדים שלי עוד לא ממש אכלו, יותר טעמו ושיחקו באוכל. חמש דקות לשבת לאכול נשמע לי די הרבה לגיל חצי שנה (אם כי יש גם ילדים שאוהבים לאכול בגיל מוקדם).

הוא יושב עלי ואוכל איתי,
רק שאני לא נותנת לו לאכול הכל אלא משהוא שהכנתי בשבילו,
גם הוא בעיקר משחק עם זה, לא ממש אוכל.
נתת לילדיך לאכול כל מה שיש בצלחתך?
כל מה שהם רצו?

לא נתתי דבש או דברים שנראו לי בעייתיים. היו דברים שבעצמי לא אכלתי, לפחות לא ליד התינוק (שוקולד...). היו דברים שמעכתי.
בכל מקרה, מתינוק בגיל הזה לא הייתי מצפה לשבת יותר מכמה דקות לארוחה (או "ארוחה"). הוא ירצה לשחק בעוד דברים, ואם כל הצעצועים המעניינים נמצאים על השולחן אז לשם הוא ינסה להגיע.

למה כן לתת לילדים להסתכן: http://www.nytimes.com/2011/07/19/scien ... &v=2809587
(אם לא מתאים, מוזמנים להעביר לדף מתאים יותר)

זה גם קשור להרצאה שקישרתי אליה לפני זמן מה:
http://fora.tv/2010/10/03/[po]Lenore Skenazy Is Freedom Too Dangerous For Kids[/po]

והנה האתר שלה .

המדע מאשר, אז אני יכולה להגיד ״אמרתי לכם״:
תינוקות לא נולדים עם זהירות, אלא לומדים אותה מתוך התנסות.
(סרטון חמוד באורך 5 דקות)