להשלים עם הבחירות שלי

אם הייתי מחליטה סופית להשאר כל ההתכווננות שלי היתה אחרת
אני הייתי ממליצה לשים לב לזה. איך ההתכוונות הייתה אחרת? אולי כדאי להתכוון ככה גם אם לא תשארו לתמיד? אחרת, המצב החברתי הפחות מוצלח שלכם הופך לנבואה שמגשימה את עצמה.

עירית_לוי

קודם כל הייתי מרגישה הקלה עצומה. וטוב שעלית את האפשרות ההיפוטתית, והתאפשר לי לדמיין את זה לרגע. אני חושבת שבסיטואציה כזו הייתי סולחת לעצמי על ההשלכות של על ההחלטה ההיא ומשלימה לגמרי,ועכשו מתחילה לחשוב הלאה באופן נקי יותר.
אם כך, אולי כדאי להתמקד בשלב הראשון בניקוי רגשות האשמה שאת חשה מולו, ולאחר מכן לחשוב מה הלאה ממקום נקי וקל יותר.
אם זה מרגיש לך נכון להתמקד בזה ולעבוד עם זה, אוכל לנסות לסייע כאן בזה.
(ובשמחה

)

אם זה מרגיש לך נכון להתמקד בזה ולעבוד עם זה,
יכולה לנסות

ק

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני הייתי ממליצה לשים לב לזה. איך ההתכוונות הייתה אחרת? אולי כדאי להתכוון ככה גם אם לא תשארו לתמיד? אחרת, המצב החברתי הפחות מוצלח שלכם הופך לנבואה שמגשימה את עצמה
בשבילי להשקיע בלקשור קשרים חברתיים ידרוש הרבה מאמץ. אז אני חושבת האם שווה לי להשקיע את המאמץ הזה. המאמץ לא נושא פרי מיד, אלא רק כעבור תקופה ארוכה, כי כזו אני זה לוקח לי זמן. ובהתחלה זה יהיה להכריח את עצמי. לא בא לי להכריח את עצמי אם זה לא למטרות טווח ארוך.
אני מדברת על עצמי בנפרד מבעלי. לו זה כן חשוב, והוא הרבה יותר מנסה ממני. וגם מצא לו קצת חברה. וגם מנסה למשוך אותי יחד איתו (לא תמיד אני משתפת פעולה, כמו בכל דבר שדורש ממני מאמץ).
האמת שזה מאמץ נפשי. אני יכולה לשתף איתו פעולה על ידי כך שאבוא איתו כשהוא מבקש ולהתארח אצל אנשים. או לארח אנשים אצלינו (בקוביה הקטנטונת שלנו-זה קשה לי, אז משתדלת להסכים כשהוא יוזם. אני לא יוזמת). גם כשהאירועים האלה מתרחשים אני לא משקיעה מאמץ נפשי להיות שם כולי במלואי. אני מציגה את העצמי שלי רק בחציו. חלק אני שומרת, יש שיחות שלא אגיע אליהם, נושאים שלא ארצה לפתוח ואסגור בכמה מילים. נשארת בגבולות הסמולטוק. גם נשארת יותר בתחום שלו, של החברים שלו ובנות זוגם. אנחנו לא בהכרח אוהבים ומתקשרים עם אותם אנשים.

ק

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חושבת עוד קצת על האשמה הזו.
באמת שאני לא מצליחה להפריד. מרגישה שבגלל שההחלטות של עכשו הן המשך של אז, אז האשמה של עכשו מושכת איתה שובל ארוך של אשמה מאז.
אם הבחירה של אז היתה אכן מסתיימת ונסגרת. גם הייתי מצליחה לסגור את העניין הזה עם רגשות האשם על ידי פתיחת הדף החדש בחיים.
ובגלל שזה המשך,אז האשמה נשארת והיא ארוכה ארוכה, אפילו אם לכאורה הבחירה של אז נעשתה והסתיימה ואני השלמתי עם תוצאותיה באיזשהו אופן על חסרונותיהם (מלבד ההשלכות על בעלי).
לא יודעת אם אני מובנת.

אבל יש משהו שקראתי למעלה שכן מתחבר לי.
שאני במצב קורבני. אני מרגישה שהאפשרויות, גם ההחלטה ההיא נכפו עליי. שאין לי אפשרויות אמיתיות. שבאותה עת, זו היתה ההחלטה היחידה שיכולתי להחליט. שום אפשרות לא היתה סבירה בשבילי. (לא יכולתי יותר להמשיך בעבודה ההיא. אפילו אם לכאורה זו היתה אפשרות קיימת. בשביל הנפש שלי היא לא היתה קיימת בכלל). אז בחרתי משהו ואני עדיין מרגישה קורבן של הנסיבות.
וגם עכשו, האפשרויות שניצבות בפניי, אני מרגישה כועסת. כועסת על כך שהנדלן כל כך כל כך יקר שזה משפיע על כלכלת כל המשפחה ועל היכולת שלי להשאר עם ילדיי, ושפשוט אין לי אפשרויות בגלל זה. למרות שאם אחפור אגלה שיש עוד אפשרויות אבל הן לא סבירות עבורי.

ק

אז אני חושבת האם שווה לי להשקיע את המאמץ הזה.
יש אמירה כזו בעיקר על ביקרוקרטיה, אבל לא רק. הדבר הכי קבוע זה הזמני. אני בקלות יכולה לדמיין איך אתם ממשיכים לחיות שם עוד לא מעט זמן, ואיך אתם ממשיכים לספר לעצמכם שזה זמני (למרות שעכשיו כבר לא נראה שזה יקרה - כי את בתהליך של קחת בעלות על ההחלטות שלך), ובגלל זה בית שהיה יכול להיות מוצלח לא הופל לכזה. ואז אחרי חמש שנים מתעוררים ואומרים - לו היינו משקיעים מהשנה הראשונה, כמה טוב היה לנו פה!

תכלס? הייתי ממליצה לך לחפש חברה בצורה שלא תגזול ממך אנרגיה. אני אומרת את זה בהרבה סימפתיה, בתור מי שנמנעת ממש מאירועים חברתיים כמו אלו שאת מתארת. אני בטוחה שיש חברה שמתאימה לך, ולדעתי שווה לחפש מה שמתאים לך, ולא ידרוש ממך להכריח את עצמך בהתחלה.

באמת שההודעה שלך נשמעת כמו דוגמא עצובה למה שקורה לילדים שמלמדים אותם שדרך התקשורת המקובלת היא היחידה האפשרית והנכונה, והם לומדים שתקשורת זה דבר שדורש מאמץ וצריך להכריח את עצמך לעשות

רק שאת לא דוגמא שהמצאתי, אלא אדם אמיתי. ואני עד עכשיו פגשתי בעיקר אנשים אמרו "סבלתי המון זמן בגלל הפרדיגמה המטופשת הזו, עד שהבנתי שאפשר אחרת ומצאתי חברה וצורות תקשורת שנעימות לי נותנות יותר כוח משהן גוזלות".

עירית_לוי

יכולה לנסות
אז בואי ננסה

האם את יכולה לראות שמול בעלך, ביחס לשינוי שעשית לפני כמה שנים, את כן אחראית אבל לא אשמה?
'לא אשמה' זה אומר שלא מגיע לך גינוי על הבחירה, לא מגיעה לך נטירת טינה, או כל עונש אחר. הבחירה - גם אם יש לה השלכות לא קלות - לא מורידה מערכך, ולא הופכת אותך ל-לא-בסדר בגללה.
איך את מרגישה עם מה שכתבתי כאן?
האם ההבחנה בין אחריות ביחס לבחירה שלך לעומת אשמה ביחס לבחירה שלך בהירה לך?
אם מתאים לך להיכנס לזה - כתבי כל מה שעולה לך ונמשיך משם.

לא מצליחה לראות את זה
לא מצליחה לעשות את ההבחנה
אם בחרתי משהו שעשה לא טוב למישהו אחר, אז כן, אני אשמה בזה. במיוחד אם היתה לי טובה אישית מזה, ועשיתי את זה, בין השאר, כדי להקל על עצמי במקום שהיה לי קשה מאוד.
האם הייתי עושה זאת שוב? כנראה שכן. כי הקושי שלי שם היה עצום.
לא מבינה את ההבחנה

אישה במסע
חייבת לומר שאני לא כל כך מבינה את מה שאת אומרת על העניין החברתי ועל המאמץ

לגבי הקבוע הוא הזמני. זה כן הבנתי מה את אומרת
אלא שכבר בהחלט קרה לי שהזמני באמת היה זמני.וכל השקעה בבית יכולה לעלות הרבה כסף לפעמים

עירית_לוי

_אם בחרתי משהו שעשה לא טוב למישהו אחר, אז כן, אני אשמה בזה. במיוחד אם היתה לי טובה אישית מזה, ועשיתי את זה, בין השאר, כדי להקל על עצמי במקום שהיה לי קשה מאוד.
האם הייתי עושה זאת שוב? כנראה שכן. כי הקושי שלי שם היה עצום.
לא מבינה את ההבחנה_
את אחראית, את לא אשמה. אחריות זה אומר שזה שלך, זה היה בידייך וזה עדיין בידייך לבחור כיצד להתייחס לזה ולעצמך, ומה לעשות היום ביחס להשלכות של זה. להגיד שאת לא אשמה זה לא אומר להתנער מהאחריות שלך לעניין. זה רק אומר שלא מגיע לך שנגנה אותך על העניין. לא מגיע לך עונש. זה לא הופך אותם לאדם רע או פחות ראוי, גם אם צעד שעשית התברר כשגוי או אם יש לו השלכות לא קלות.
אגב, אני לא אומרת/חושבת שהצעד ההוא שלך היה שגוי. במקרה הזה אני אישית חושבת שטוב שעשית את הצעד אם המצב הקודם היה בלתי נסבל ובלתי אפשרי עבורך. בזמנו לקחת אחריות על המצב ועל כל מרכיביו, בראש ובראשונה על well being שלך. עשית צעד שהוא בעדך ובעד המשפחה שלך, את לא עשית אותו מכוונה רעה או מרצון מכוון לפגוע בבעלך.
אבל עכשיו לעמוד מול בעלך (בין אם בצורה ממשית ובין אם בדמיון) ולהלקות את עצמך בגלל זה - זה סוג של מס שפתיים, זו לא באמת לקיחת אחריות. אני מאמינה שזו אשלייה של לקיחת אחריות ומעשה שאפילו מונע ממך (ומכולנו כשאנחנו שם) לקחת באמת אחריות. תחליף אשלייתי של אחריות אמיתית. זוהי ענישה עצמית שלא מקדמת ולא תורמת שום דבר למצב מלבד הקלה רגעית (מאוד) מבחינתך. ויש לה מחירים: היא הופכת אותך בחוויה שלך לאדם רע, פחות טוב. זה מחליש אותך ואת התפיסה העצמית שלך ומגביר את תחושת חוסר האונים.

האם זה מתחיל להבהיר את ההבחנה בין השניים?
אם לא, כתבי לי מה עולה לך מול הדברים וננסה להמשיך להבהיר.

אני לא תמיד מצליחה להבחין בין אחריות ואשמה, אבל לפני כמה זמן קרה מקרה שמבחינתי מהווה את הדוגמא בנוגע להבדל ביניהם. אני לא זוכרת את כל הפרטים, אז מתנצלת מראש על אי דיוקים.

היה איזשהו חג. אני חושבת שפסח, וכל המשפחה התאספה בבית של הדודים. כנהוג במשפחתנו, כל אחד הביא משהו. אמא שלי הביאה איזשהו מאכל, ואיזשהו בקבוק שתיה. ליתר דיוק, הייתה אמורה להביא. היא שמה את בקבוק השתייה במדף אחר במקרר, ושכחה אותו.

בערב, רציתי לתת לה עצה - לשים את בקבוק המים באותו מדף במקרר שבו היא שמה את המנה שהיא הכינה. כי את המנה היא לא שוכחת, וככה היא תראה את הבקבוק ותזכור להביא אותו בפעם הבאה. לא הצלחתי לעשות את זה.

כשהתחלתי לדבר היא מייד אמרה שהיא לא בסדר שהיא לא הביאה את בקבוק השתייה ושהיא אשמה ושהיא מתנצלת. ניסיתי להגיד שאני לא מאשימה אותה, אבל לא הצלחתי להתקדם משפט וחצי בשביל להגיע לעצה שלי - היא אמרה שהיא כבר הודתה שהיא לא בסדר ואשמה ומה אני רוצה ממנה. אולי היה עוד ניסיון, לא זוכרת.

מה שאני זוכרת בברור זה את הפער הגדול הזה, שהפתיע אותי. תיאורטית ידעתי עליו, אבל מעשית - לא. לא ציפיתי לתגובה כזו. אמא שלי לקחה על עצמה אשמה. מבחינתה היא עשתה משהו לא בסדר והיא ראויה לגינוי. כל מה שאפשר לעשות בנושא זה לתקוף אותה כי היא לא בסדר ומגיע לה עונש.
אני חשבתי במונחים של אחריות, מה אפשר לתקן בעתיד?

יש גם גריין כזה, שאשמה זה חשיבה על העבר והלקאה עצמית עליו, ואחריות זה חשיבה בנוגע לעתיד.

לא שאני תציד מצליחה להבדיל ביניהם, ויש כל מיני נקודות שאני מחזיקה לגביהן בשתי אמונות הפוכות או סותרות שלא ממש מאפשרות קוהרנטיות. אבל את ההרגשה אני זוכרת.

וגם אני אישית חושבת שטוב שעשית את הצעד אם המצב הקודם היה בלתי נסבל ובלתי אפשרי עבורך.

בנוגע לעניין החברתי והדירה -

כשמנסים להופך דירה לנחמדה יותר, יש דברים יקרים שאפשר לעשות, ויש דברים זולים. דברים זולים, זה למשל לקנות מסגרת לתמונה בעשרה שקלים, להדפיס תמונה יפה מהאינטרנט, ולתלות. דברים יקרים, זה ריהוט, למשל. לדעתי גם אם תגורו בדירה רק שנה, משתלם להשקיע קצת בשביל שיהיה נחמד לגור שם. אבל עדיך לבחור את הדרכים הכי קוסט-אפקטיביות. כאלו שבמינימום מאמץ נותנות מקסימום השקעה. לפעמים ממש שווה לחפש דרכים כאלו.

אותו הדבר בנוגע לחברות. כאן אני צריכה להכניס המון הסתייגויות בנוגע לחברה המודרנית ותחבורה ואורח חיים. אבל תכלס, יצא לי להתקל בלא מעט אנשים שבשבילם אינטראקציות חברתיות דורשות המון אנרגיה (אני אחת מהן, כך שזה לא ממש מפתיע). וחלק מהם באיזשהי נקודה בחיים מצא סוג של אינטראקציות חברתיות שלא דורשות הרבה אנרגיה, או שנותנות הרבה יותר אנרגיה משהן דורשות, ובטווח הקצר. שווה לחפש אפשרויות כאלו. לא רק בשביל הדירה הנוכחית, לכל החיים.

ההסתייגויות ממקודם? זה כי זה לאו דווקא יעבוד. אני מכירה אנשים שזה עבד להם, אבל גם כאלו שלא. אבל בכל מקרה, אם תעברו ואם תשארו, את הרי צריכה קשרים חברתיים כלשהם, לא? (כולנו צריכים במידה זו או אחרת. ככה זה בני אדם) אז שווה למצוא דרכים שקשרים כאלו ימלאו אותך יותר משהם יקחו.

עירית_לוי

מה שאני זוכרת בברור זה את הפער הגדול הזה, שהפתיע אותי.
דוגמא מעולה.
ק, אם תרצי יש עוד דוגמאות בדף אחריות מול אשמה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אקרא בדף שאמרת עירית
כי אני עדיין לא מצליחה להבין את ההבחנה. מעבר ללשים על עצמי עכשו עוד אשמה, שלא רק שאני מאשימה את עצמי, זה רק מס שפתיים
אשלייה של לקיחת אחריות ומעשה שאפילו מונע ממך (ומכולנו כשאנחנו שם) לקחת באמת אחריות. תחליף אשלייתי של אחריות אמיתית.

ולדברים שלך אישה במסע, אני לא מבינה למה זה לא יכול ללכת ביחד. אפשר גם להאשים את עצמי וגם להחליט על תכנית פעולה לפעם הבאה שבה לא אטעה (במקרה שעשיתי טעות שלא הייתי חוזרת עליה, זה לא המקרה הזה)
ק

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לגבי הבית
מה שאני הכי מרגישה שאני צריכה בבית הזה זה לא הדברים הקטנים,אלא דוקא הדברים הגדולים והיקרים. כמו ארון גדול. כמו עוד ארונות מטבח על הקיר. עוד מקומות אחסון שיעלו הרבה כסף. כמו אולי לסייד פה במחדש. (ארון פושט מאיקאה לא מספיק כי אני צריכה עד התקרה. בבית כל כך קטן כל פיסת מקום מבוזבזת היא חשובה).
אני צריכה דברי פונקציונלים שעולים כסף. לא רק קישוטים.
תמונות על הקיר יש לי.

לגבי חברה. יש לי קשרים חברתיים כלשהם. זה לא שאני מבודדת ומנותקת לגמרי. אבל אין לי כוח להשקיע בהם. וגם אם האנשים נחמדים אני מרגישה שזה דורש ממני מאמץ. אני לא מצליחה להסביר למה. ויכול להיות גם שלמרות ששתינו טיפוסים שחברות דורשת מאיתנו מאמץ,עדיין אנחנו שונות מסיבות ובנסיבות לכך.

ק

למה זה לא יכול ללכת ביחד
אני לא אומרת שזה לא יכול ללכת ביחד. אני אומרת שזה לא הולך. במציאות, כמו שאני רואה אותה, יש קשר הפוך בין אשמה לפעולה מוצלחת בעתיד. הדוגמא שנתתי היא רק דוגמא אחת מאוד ברורה מיני רבות.

אני צריכה דברי פונקציונלים שעולים כסף
אפשר למצוא יד שנייה, אפשר לחפש פתרונות יצירתיים, אפשר לסייד לבד (אבא שלי תמיד עשה את זה). ויש ארון פושט מאיקאה עד התקרה בחדר לידי...

עדיין אנחנו שונות מסיבות ובנסיבות לכך.
אני בטוחה שאנחנו שונות. אני עדיין חושבת שיש קשרים חברתיים שלא דרשים כוח כדי להשקיע בהם, אלא מביאים הנאה וממלאים בכוחות.

עירית_לוי

כי אני עדיין לא מצליחה להבין את ההבחנה.
כן... לאט לאט. זו הבחנה שלעיתים היא חמקמקה...
בואי נפרק את זה לחלקים.
כלומר, אם את רוצה להמשיך לנסות פה ביחד לרדת לעומקה של ההבחנה. אז -
האם לרעיון שלא מגיע לך גינוי או עונש על הבחירה את מתחברת? אם לא, תכתבי למה לא..
ולזה שהבחירה שעשית לא הופכת אותך לאדם לא בסדר או לא מורידה מערכך את מתחברת? אל לא, כנ"ל, תכתבי למה...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אפשר למצוא יד שנייה, אפשר לחפש פתרונות יצירתיים, אפשר לסייד לבד (אבא שלי תמיד עשה את זה). ויש ארון פושט מאיקאה עד התקרה בחדר לידי...
אני כל הזמן מחפשת ארון יד שניה. ואני מגלה שזה עדיין יוצא מאוד יקר. כי צריך לפרק ארון וצריך לנייד ארון. זה דורש הובלה וזה דורש ידע בסיסי. לא אני ולא בעלי מסוג הנדימן (בעלי ממש ממש לא. שתי ידים שמאליות זה אנדרסטייטמנט). כל תליית מדף, כל הרכבת/פירוק ארון, כל תיקון כלשהו בבית, דורשים מאיתנו לשלם למישהו שיעשה את זה, או בדרך כלל לסנג'ר מישהו (אבא שלי או גיסי), מכיוון שכבר ככה אנחנו עושים את זה מספיק, כבר ממש לא נעים לי ואני משתדלת להמעיט.
כנ"ל לגבי סיוד. דוקא לי עלה בראש אולי לעשות את זה בעצמי, אפילו אם לא יצא הכי מוצלח העיקר שיהיה קצת לבן יותר בלי לכלוכים של ילדים על הקירות. אלא שאני בהריון,אז אני לא בעניין לשאוף חומרים. אז זה יחכה למתישהו. בעלי לא יעשה את זה. אם הוא חושב שמשהו כזה נחוץ,הוא ישלם למישהו שיעשה את זה.
אגב, גם אבא שלי סייד לבד תמיד, ותמיד עשה דברים לבד בבית. לצערי אני פחות טובה בזה, ויש דברים שאני מאוד חוששת ולא סומכת על עצמי (כמו תליית מדף. אני מפחדת שיפול). ואני משתדלת לא להתבאס מדי שבעלי כל כך גרוע בדברים האלה לעומתו, ולגמרי להתמקד בתכונות הטובות האחרות שלו.
לגבי ארון פושט מאיקאה עד התקרה, אם יש לך מושג מה שמו של הארון אני אשמח. אם הוא עדיין קיים אצלם. אני לא מצאתי.

ק

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ולזה שהבחירה שעשית לא הופכת אותך לאדם לא בסדר או לא מורידה מערכך את מתחברת?
לא
אני חושבת שזה שלא יכולתי להמשיך לעבוד בעבודה שלי, וגם לא ניסיתי למצוא שום עבודה אחרת (גם זה לא הרגשתי מסוגלת באותו זמן. כי כבר החלתי כמה עבודות כדי לנסות למצוא משהו שאצליח לעסוק בו-וזו האחרונה היתה הקש ששבר אותי) זה מוריד מערכי.
אני אמא, אני אמורה להצליח לעבוד ולפרנס את ילדיי. אם אני לא מצליחה בזה, אכן אני ראויה לגינוי. ואכן ערכי פחות. אם אני בוחרת לעשות שינוי כדי שהצורך שלנו בכסף יפחת אז לא יכול להיות שזה יפגע באחרים. חוסר מסוגלות שלי גרם לפגיעה במישהו אחר. למה קושי שלי צריך לגרום לקושי של מישהו אחר. למה אני עדיפה? אני עדיפה כאן, רק כי הוא הסכים. והאמת שגם בעלי מרגיש שלא הותרתי לו ברירה אלא להסכים.

ק

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

החלתי=החלפתי

כל תליית מדף, כל הרכבת/פירוק ארון, כל תיקון כלשהו בבית
עכשיו ברור לי למה דברים יוצאים יקר. לי נשמע שהיכולת שלך לתלות מדף זה יותר מוקש תושייה מכל דבר אחר, אבל נקודת המבט שלי מוטית מכדי שאוכל באמת לענות - ברור לי שאני יכולה לתלות מדף, למרות שמעולם לא ניסיתי.

אם יש לך מושג מה שמו של הארון אני אשמח
לא יודעת, הוא כבר בן כמה שנים. לא זוכרת כמה... אני יכולה להביא תמונה, אם את חושבת שזה יעזור.

מוקש תושיה

עירית_לוי

_לא
אני חושבת שזה שלא יכולתי להמשיך לעבוד בעבודה שלי, וגם לא ניסיתי למצוא שום עבודה אחרת (גם זה לא הרגשתי מסוגלת באותו זמן. כי כבר החלתי כמה עבודות כדי לנסות למצוא משהו שאצליח לעסוק בו-וזו האחרונה היתה הקש ששבר אותי) זה מוריד מערכי._

האם את יכולה לרגע להביט בחמלה על האישה שהיית כאשר בחרת לעשות את השינוי ההוא? לראות שפעלת מתוך רצון להיטיב עם עצמך, עם המשפחה שלך ועם הילדים שלך? מתוך כך שהמצב שהיה כבר בלתי נסבל ובלתי אפשרי עבורך? בלתי נסבל כאמא ששוהה בנפרד מהילדים שלה ובלית נסבל כאשה שדורסת את עצמה ומכריחה את עצמה לעבוד בעבודה שלא מיטיבה איתה. שפעלת מתוך כך שהאינטואיציה הנשית או האימהית שלך צעקה לך מבפנים והניעה אותך להיטיב את המצב?
האם את מסכימה להביט לרגע בחמלה ובהבנה על האישה שהיית בימים ההם?

אני מסכימה אם "המבט החומל" של עירית. מאחר ואת גם בהריון כרגע אולי זה לא הזמן למהפכות.
אבל....יש בעייני משהו בקבלה האין סופית שמאוד תוקע. ולפעמים בשביל לשנות צריך פשוט לעשות ,להניע . גם אם זו לא הבחירה/עבודה /דירה המושלמת
לדשדש בתוך ביצה של רגשות אשם , חוסר שביעות רצון והתלבטויות בלופ זה לא מועיל לאף אחד . לא לבעלך, לא לילדים ובעיקר לא לך.
לי באופן אישי לפעמים ראיה מאוד מעשית עוזרת. למשל: להתחיל לעבוד ,לא במשרת החלומות אלא מתוך אחריות כלכלית ולהבטיח לעצמך אולי דמי לידה אפילו חלקיים.(לא בטוח שאת זכאית- לא זוכרת מה החוק) וגם אם לא כל הכנסה עוזרת. בכל מקרה זה לתקופה קצרה.
בהרגשה שלי רק מילים יפות לא ישנו את הרגשתך.

עכשיו ברור לי למה דברים יוצאים יקר. לי נשמע שהיכולת שלך לתלות מדף זה יותר מוקש תושיה מכל דבר אחר, אבל נקודת המבט שלי מוטית מכדי שאוכל באמת לענות - ברור לי שאני יכולה לתלות מדף, למרות שמעולם לא ניסיתי.
אז זהו שאני כן ניסיתי את כוחי בקדיחה בקירות וזה לא יצא מוצלח. זה לא היה יציב. מתלה שתליתי פשוט נפל כעבור זמן מה. אז אני חוששת שפשוט אי אפשר לסמוך על מה שאני תולה ומרכיבה, זה לא סתם לצבוע את הקיר לא מוצלח, זה יכול להיות מסוכן. לא רוצה שיפול פה לאף אחד על הראש. אני גם לא בטוחה שאני יודעת איפה לקדוח, הרי יכול להיות שם אולי ציר של חשמל שאפגע בו. איך אדע?
לא חושבת שזה כל כך דומה למוקש תושיה שמוסבר בדף ההוא.
לגבי הארון. אם הוא ישן, יתכן שהוא כבר לא בנמצא (או שאולי הוא לא היה כל כך זול. יש באיקאה ארונות עד התקרה,אבל הם יקרים). אני פשוט כל כך חרשתי גם את האתר וגם את החנות עצמה. שלא נראה לי שפספסתי.

ק

האם את יכולה לרגע להביט בחמלה על האישה שהיית כאשר בחרת לעשות את השינוי ההוא?
אני לא מצליחה

המקסימום שאני יכולה הוא להבין בשכל שיכול להיות שאישה כזו ראויה לחמלה. לא אני.
מרגישה שאני מוקפת בסביבה לא תומכת. לא שמישהו כל כך אומר לי משהו. אבל אני נורא שונה בסביבה שלי. אין כמעט נשים כאלה שכמעט לא עובדות. רוב הנשים עובדות משרה מליאה כמעט, והילדים שלהן בצהרון. זה המצב 'הנורמלי' ואני פשוט משונה. גם לבעלי אני משונה. הוא לא מצליח להבין למה אני כל כך משונה, ולמה אני מתעקשת להשאר שונה.

ק

לפעמים בשביל לשנות צריך פשוט לעשות ,להניע . גם אם זו לא הבחירה/עבודה /דירה המושלמת
יש משהו במה שאת אומרת
ותכלס עשיתי את זה. זה עדיין לא הניב את הפירות שאני רוצה. ולא יודעת אם זה יניב בעתיד מספיק,אבל ניסיתי. אני עובדת מעט כעצמאית. משהו חדש שלמדתי, כרגע יש לי מעט עבודה, אני בתחילת הדרך. וזה עדיין לא באמת משתלם לעומת ההוצאות. אני מקווה שבהמשך זה כן. לפחות אני מנסה.
לצאת ממש לעבוד במשרה כלשהי, ידרוש ממני הרבה יותר הוצאות. זה ידרוש ממני לקנות רכב כי לא אספיק לנסוע באוטובוסים ולהגיע לעבודה ולחזור אל הילדים. התחבורה פה לא כל כך טובה. ויכול להיות מאוד שגם ידרוש ממני לשים את הילדים בצהרונים. זה דבר שאני מאוד לא רוצה לעשות. וגם זה הרבה הוצאות. לא יודעת אם עבודה פשוטה שאצליח למצוא תצליח לכסות על ההוצאות האלה.
מה גם שבאמת אני בהריון. אז מי ירצה עובדת ל4 חודשים? (וזה מעבר לעובדה שאני ממש ממש ממש לא מרגישה טוב)

אבל בגדול
זה חלק מההחלטות החדשות שאני צריכה ואצטרך לקבל. גם אם לא עכשו, אלא מתישהו אחרי הלידה.

ק

לא חושבת שזה כל כך דומה למוקש תושיה שמוסבר בדף ההוא.
לו הבת שלך הייתה מנסה לעשות משהו, אפילו משהו עם איזשהי סכנה (אני לא רואה סכנה של לקדוח איפה שיש חשמל - זה האחריות של מי שהעביר את החשמל לא העביר אותו במקומות אקראיים בקיר, ואני לא רואה שום סיכוי שאי פעם מצב כזה יקרה), ולא מצליחה בפעם הראשונה, מה היית אומרת לה?
שכנראה שהיא לא יכולה, ואי אפשר לסמוך עליה שתעשה את זה, מעתה ועד עולם? או שתנסה שוב, תקרא, תבקש עצה ממישהו, תלמד?

התושייה מבחינתי זה הביטחון העצמי, שבא יחד עם הנכונות לחפש פתרונות, ולא להכנע ולהניח שאני לא יכולה אם לא מצליח.

עכשיו, את ממש לא חייבת לעשות שום דבר מזה. אבל מהצד, זה נשמע לי כמו חוסר אונים נרכש.

היי ק., לא יכולה להגיד מה מתאים לך לעשות, רק להגיד שבמהלך החיים עשיתי בחירות שונות ומשונות, לפעמים יצא ממש טוב לתמיד, לפעמים יצא טוב לתקופה מסוימת ואז כבר לא התאים, ולפעמים די מהר הסתבר שהחלופה היתה בעייתית מאוד והיה צורך למצוא משהו אחר.
בכל מקרה, אין לי ספק שהמצב שבו אני בודקת מדי פעם מה טוב לי ולמשפחתי, שמה לב למחירים לא נכונים ומנסה ללכת למקום אחר - זה מאוד עדיף על פני הישארות פסיבית במקום אחד. חסרונות קשים מאוד מאבדים מהמשקל העצום שלהם כאשר אני יודעת שהם זמניים ושיש לי אפשרות לעשות שינוי.

אני לא מטפלת בעצמי במכונית אלא לוקחת למוסך, ולמרות שבן-זוגי מאוד מוכשר טכנית - לפעמים אין לו פניות לטיפולים בבית ואנחנו משלמים לבעלי מקצוע, או שנשארים זמן רב עם פתרונות מאולתרים. לעתים די קרובות, כאשר ברור לנו שאנחנו רוצים משהו, באיזשהו אופן פלאי מגיע רגע מסוים שבו אותו דבר נכנס לחיינו בלי מאמץ..

גם אני לא הייתי תולה לבד מדפים, בלי לדעת מספיק על החומר ממנו עשוי הקיר (בטון, גבס, לבנים חזקות או מתפוררות), המקדח המתאים, היכן בקיר עוברים חוטי החשמל, וגם ניסיון בקידוח ישר ומדויק - לאחר שבעבר, כשהייתי בטוחה שזה פשוט וקל, עשיתי חורים עקומים.. ולא היה לי מספיק חשוב כדי לפנות זמן ומקום ללמוד לעשות את זה כראוי. שלא לדבר על כך שאם זו דירה שכורה אני עשויה להסתבך גם עם בעל הבית במקרה של נזק.

עירית_לוי

המקסימום שאני יכולה הוא להבין בשכל שיכול להיות שאישה כזו ראויה לחמלה. לא אני.
זאת התחלה מעולה

אם את רוצה להמשיך בכיוון הזה (לא חובה, רק אם מרגיש לך בבטן שנכון לך) את מוזמנת לענות על השאלות הבאות, ונמשיך יחד לנסות לפרום את הפלונטר:

למה נשים אחרות ראויות לחמלה במקרה כזה ואת לא?
מה מפחיד או מרתיע או מאיים בלהביט על עצמך בחמלה ביחס לבחירה?
מה יידרש ממך על מנת להביט על עצמך בחמלה ביחס לבחירה?
על מה תצטרכי לוותר על מנת להביט על עצמך בחמלה ביחס לבחירה?
אם תביטי על עצמך בחמלה ביחס למקרה הזה - מה לא תוכלי לעשות יותר?
אם תביטי על עצמך בחמלה ביחס למקרה הזה - מי לא תוכלי להיות יותר?

מרגישה שאני מוקפת בסביבה לא תומכת. לא שמישהו כל כך אומר לי משהו. אבל אני נורא שונה בסביבה שלי. אין כמעט נשים כאלה שכמעט לא עובדות. רוב הנשים עובדות משרה מליאה כמעט, והילדים שלהן בצהרון. זה המצב 'הנורמלי' ואני פשוט משונה. גם לבעלי אני משונה. הוא לא מצליח להבין למה אני כל כך משונה, ולמה אני מתעקשת להשאר שונה.
אני מבינה לגמרי את הקושי שבלהיות שונה ובטח את הקושי שבלהרגיש שאת בסדר עם זה. השונות מעצימה את הקושי להרגיש כאן בסדר.
יחד עם זאת, יש לך פה הזדמנות לחזק את עמוד השדרה (הרגשי

) שלך, או במילים אחרות את החוסן הפנימי שלך, דווקא בגלל הקושי להרגיש בסדר עם הבחירה החריגה. זו סיטואציה מאוד מאתגרת ולא קלה, אבל מנקודת מבט מסויימת היא יכולה להיות גם הזדמנות להתחזקות ולצמיחה.

שליחה על ידי ק* » 23 אוגוסט 2017, 02:24

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בכל מקרה, אין לי ספק שהמצב שבו אני בודקת מדי פעם מה טוב לי ולמשפחתי, שמה לב למחירים לא נכונים ומנסה ללכת למקום אחר - זה מאוד עדיף על פני הישארות פסיבית במקום אחד. חסרונות קשים מאוד מאבדים מהמשקל העצום שלהם כאשר אני יודעת שהם זמניים ושיש לי אפשרות לעשות שינוי.
אני מרגישה שמאוד קשה לי הזרימה הזו של השינויים כי תלויים בי בני משפחה נוספים. אז כל החלטה שלי איפה אני גרה,היא החלטה דרמטית על הילדים ואיפה הם חיים, מסגרות לימוד וחברים, וסביבה. אני מרגישה שזה עלול להיות כן חסרונות קשים. איך את מתמודדת עם זה? את או הילדים?

שליחה על ידי ק* » 23 אוגוסט 2017, 02:45

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עירית אני הולכת עם השאלות האלה ולא מצליחה לענות
יש לי בלאגן שלם בראש ולא מתיישב לי כלום

הדבר היחיד שהצלחתי להעלות מתוכי זה הרגשה כזו שקיימת לא יודעת ממתי, אולי מאז שאני זוכרת את עצמי?
שאני לא מספיק טובה. זה לא שיש לי הסבר רציונלי לזה. זה לא שאפשר לעשות רשימת מעלות ומול רשימת חסרונות ולצאת עם תוצאה. אני יודעת.
זו הרגשה שאני הולכת איתה.
ועכשו פתאום קלטתי, פתאום נפל אסימון, שהתחושה הזו קיימת מול בעלי. גם עכשו. למרות שחשבתי שכבר מזמן לא.
עשר שנים של נישואין. זוכרת שאז בהתחלה עוד לפני שהתחתנו בכלל, בראשית הקשר, היה שם עניין מאוד גדול ובלאגן מאוד גדול שלי מולו על זה שהוא לא מקבל אותי כמו שאני, על זה שהוא רוצה שאהיה אחרת. אחרת-מישהי שהוא יוכל להתגאות בה, לפי ההגדרות שלו. והמון מריבות היו לנו. וכעס שלי. ולמרות שעברנו עם הנושא המון עוד לפני שהחלטנו למסד את הקשר. כנראה זה עדיין נשאר, למרות שלא זוכרת שזה דובר עוד. כי נדמה היה לי שברגע שהוא החליט שזהו זה, שזה זה, ואנחנו יחד, והחלטנו להתחתן, זו היתה הקבלה. אולי נדמה היה גם לו. כי זכור לי חזק שזה המסר שקיבלתי. ועכשו אני חושבת:אולי לא. אולי זה מה שמרחף לי מעל הראש כל הזמן,כל הזמן.
חלק מכל העניין כבר אז מזמן היה שאני לא אשת קריירה. לא אהבתי את העבודה שלי כבר אז. וגם סוג העבודה שלי לא היה מסוג העבודות שהוא מעריך. בכל מקרה, לא נהנתי, ועבדתי רק כדי להתפרנס. ומרגע שנולדו הילדים רק רציתי להיות איתם.רק רציתי להתכנס בתפקיד האמהות. והוא - גם לא הבין בכלל את המקום הזה. גם לא העריך את הדבר הזה. גם המשיך להתאכזב מזה שאני לא אשת קריירה. גם דאג מזה שאני לא מרוויחה מספיק כסף. והתנגד בגלוי או בפאסיביות לרצון שלי להשאר בבית עוד. כשהדבר שעמד בראש הטענות היה העניין הכלכלי. שזה תמיד נכון. כי תמיד צריך לחסוך עוד כסף, ותמיד טוב שיהיה. ותמיד טוב שגם אני אעבוד כדי שיהיה מספיק וליתר בטחון,כי מי יודע מה יהיה.
אז הבחירה שלי, שאז חשבתי שהוא הסכים לה. היתה ממש בניגוד לכל דבר שהוא מחזיק בו. גם אשתו פתאום הופכת להיות עקרת בית. גם יורדת הכנסה אחת של משכורת.

אוף,אני זורקת עוד ועוד מילים. לא מרגישה שאני מצליחה להסביר. ולא מצליחה להסביר את הקשר לשאלות ששאלת בכלל.

למה נשים אחרות ראויות לחמלה במקרה כזה ואת לא?
כי הן לא נשואות לבעלי. תשובה מוזרה קצת
מה מפחיד או מרתיע או מאיים בלהביט על עצמך בחמלה ביחס לבחירה?
העיניים של הסביבה. העיניים של בעלי
מה יידרש ממך על מנת להביט על עצמך בחמלה ביחס לבחירה?
על מה תצטרכי לוותר על מנת להביט על עצמך בחמלה ביחס לבחירה?
אם תביטי על עצמך בחמלה ביחס למקרה הזה - מה לא תוכלי לעשות יותר?
אם תביטי על עצמך בחמלה ביחס למקרה הזה - מי לא תוכלי להיות יותר?

לא מצליחה לענות
יש בי התנגדות כל כך חזקה להביט על עצמי בחמלה. שאני בכלל לא מצליחה לראות כלום

שליחה על ידי ק* » 23 אוגוסט 2017, 02:50

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עוד מחשבות
למה בעלי מהווה כזה מחסום עצום בשבילי כך שאני לא יכולה להרגיש חמלה כלפי עצמי
כי הילדים הם של שנינו. המשפחה היא של שנינו. ויוצא שאני מחליטה החלטות לפי עולם הערכים שלי כי אני לא מסוגלת אחרת. ועולם הערכים שלו לא נלקח בחשבון. ופה תחושת האשמה הגדולה.
מתערבבים פה גם שני דברים. סולם הערכים שלי. יחד עם מסוגלות שלי. וזה מבלבל מאוד.

ועולם הערכים שלו לא נלקח בחשבו
מנקודת המבט שלי, הכל בדיוק ההפך. כל החיים שלכם, קיבלתם החלטות מעולם הערכים שלו ועולם הערכים שלך לא נלקח בחשבון. בעלך התנגד לו, הוא לא העריך, אותו, הוא לא הבין אותו, הוא לא כיבד אותו. עכשיו דברים טיפטיפה מתחילים להתאזן. אבל רק טיפה - עולם הערכים שלו עדיין זוכה להרבה יותר כבוד והשפעה מזה שלך.

עובדה - הוא מתאכזב מזה שאת לא אשת קריירה. את לא מתאכזבת מה שהוא לא משתתף ותומך בחינוך ביתי, את מרגישה אשמה.

לי נראה שבעייניך המצב בו סולם הערכים שלו יותר חשוב משלך הוא סדר הדברים הטבעי, וכשדברים קצת מתחילים להתאזן, ננים 90-10 במקום 95-5, נראה לך שסולם הערכים שלו לא מכובד, למרות חוסר האיזון העצום שאני רואה מהצד.

ממ..
טוב לא סיפרתי את כל התמונה
לגבי החינוך בבית ואיך מתייחסים לילדים אני לרוב מחליטה
למשל, זה שלא מרדימים תינוק בבכי במיטה שלו. זה שהילדים ישנים לנו במיטה (לא לגמרי מיטה משפחתית. הם פשוט באים הרבה ואני לא מתנגדת במיוחד).
אנחנו לא בחינוך ביתי, הלואי. אני לא מרגישה מסוגלת לזה. בודאי בלי תמיכה מסביבי.
האוכל שאנחנו אוכלים בבית זה בסופו של דבר יוצא אמצע. כי אין לנו בבית הרבה אוכל מוכן כמו פיצות, בורקסים, שניצל מוכן קפוא וכאלה, כי זה מה שאני רוצה. מצד שני כן יש לחם לבן, קטשופ ודברים נוספים שלא הייתי רוצה. מן פשרה כזו (האמת שבסוף שנינו מרגישים נורא מתפשרים. אני מתוסכלת מהדברים שיש לנו בבית ולא הייתי רוצה שיהיו כי בעלי אוהב בעצמו לאכול, ובעלי מתוסכל מכל מה שאני לא מרשה שיהיה בבית ובטוח שהוא מוותר. בסופו של דבר הילדים כבר גדולים וגם הם כבר קובעים לצערי. בודאי בסיטואציה של חוסר הסכמה מלא בין ההורים).
ואני כמובן מתאכזבת ממנו ומהערכים שלו. מזה שהוא רוצה לשאיר תינוק במיטה שלו לבכות עד שירדם. אז בסוף אני מרדימה בדרכי ולרוב אני זו שעושה. אבל הוא חייב לשתף פעולה עם האחרים בזמן הזה.
אני מחליטה גם על מה קונים ולאן נוסעים (או טסים) ומתעקשת להשאר ברמת חיים מסויימת שהוא היה רוצה יותר ממנה. כשהשיקולים שלי הם גם כלכליים (כי יותר חשוב לי להיות יותר בבית עם הילדים מאשר לקנות דברים ולנסוע למקומות) וגם התנגדות לצרכנות שעולה הרבה מאוד כסף, ורצון להסתפק בפחות.

ויכול מאוד שחוסר האיזון שאת מדברת עליו בעניין התעסוקתי מאוד מאוד מושפע מהסביבה החיצונית לנו. להיות אשת קריירה זה ערך נפוץ ומוערך. להיות עקרת בית ממש לא. אז זה משפיע על שנינו ואיך אנחנו מתייחסים לדברים. וגם העניין הכלכלי משפיע, לנשות קריירה יש יותר כסף. צרכנות זה ערך מאוד מושרש בחברה שלנו (גם בי ובילדים).
אז כן, זה קשה. מאוד קשה, ואני שוכחת בעצמי את הערכים שלי והם מתגמדים, וקשה לי להחזיק בהם. זה מרגיש מלחמה תמידית.

ק

עירית_לוי

_עירית אני הולכת עם השאלות האלה ולא מצליחה לענות
יש לי בלאגן שלם בראש ולא מתיישב לי כלום
הדבר היחיד שהצלחתי להעלות מתוכי_
ככה בדיוק זה עובד

. מטרת השאלות היא להציף משהו שאנחנו לא יודעות מהו - עד שהוא צף.
ומה שעלה עכשיו מתוכך הוא בעיני מאוד חשוב ומאוד רלוונטי. נראה לי שנגעת בנקודה הנכונה. מיד אסביר למה אני מתכוונת.

_הרגשה כזו שקיימת לא יודעת ממתי, אולי מאז שאני זוכרת את עצמי?
שאני לא מספיק טובה. זה לא שיש לי הסבר רציונלי לזה. זה לא שאפשר לעשות רשימת מעלות ומול רשימת חסרונות ולצאת עם תוצאה. אני יודעת.
זו הרגשה שאני הולכת איתה._
מה שאת מתארת כאן הוא פצע ישן של פגיעה בתפיסת הערך העצמי. לא בערך עצמו אלא רק בתפיסה שלך אותו. אפשר לשער שבשלב מסויים בחייך אימצת את האמונה שאת לא שווה, לא מספיק טובה (אני מתכוונת לתקופת הילדות, לא לראשית הקשר שלך ושל בעלך). והאמונה הזאת יושבת אי שם בתוכך ומשפיעה מאז על ההתנהלות שלך ועל איכות החיים שלך. כלומר, משפיעה על כמה טוב לך או כמה רע לך עם עצמך בלי קשר למה שמתרחש בחיים, ועל איך את חווה את מה שמתרחש בחייך. אני מאמינה שהאמונה הזאת היא המקור לסבל שלך כרגע מול מה שקורה בחייכם ולא הבחירה או האירועים עצמם. או לפחות היא זו שהופכת את מה שקורה ממשהו שמהווה קושי או עוד עניין לטפל בו – למשהו שגורם לך ממש למצוקה ולסבל.

מדוע? כי אם מראש את מגיעה עם פגיעה בתפיסת הערך העצמי, זה אומר שזוהי נקודה רגישה, שזה פצע פתוח וכואב. ושאת לא תרצי (באופן טבעי) שמַשהו ילחץ עליו כי זה רק יגביר את הכאב. כלומר, בכל פעם שיקרה משהו שעלול כביכול (לא באמת) "להוריד לך נקודות" ולהוכיח לך שאת אכן לא שווה ולא מספיק טובה – את תעשי הכל כדי להימנע ממנו. מנגנון ההגנה הרגשי שלך שפועל באופן לא מודע כדי למנוע ממך כאב - יעשה את זה.

ולכן, עכשיו, להפגין חמלה כלפי עצמך ביחס לבחירה יהיה במובן מסויים להוריד הגנות. זה יהיה להגיד "אני כן בסדר". "מותר לי להיות אישה עם סדרי עדיפויות כאלה ביחס לילדים ולקריירה". או "מותר לי לטעות". למה זה יהיה להוריד הגנות? כי כרגע, אחת ההגנות שלך היא להלקות את עצמך ולטעון נגדך שאת לא בסדר. זה סוג של להקדים מכה למכה שתבוא מבחוץ. אם תפסיקי לטעון זאת, ותחשבי/תטעני שאת כן בסדר - אל מול אמירה כזאת אפשר לבוא ולטעון נגדך כמה את לא בסדר! וטענה כזאת היא כמו מכה על פצע שגם ככה כבר כואב. ואם יש בינך ובן בעלך היסטוריה של טענות מהסוג הזה – אז על אחת כמה וכמה הפחד קיים שם, והמגננה נחווית כהכרחית.

זו היתה הקבלה. אולי נדמה היה גם לו. כי זכור לי חזק שזה המסר שקיבלתי. ועכשו אני חושבת:אולי לא. אולי זה מה שמרחף לי מעל הראש כל הזמן,כל הזמן.
כאשר תפתרי בינך לבינך את סוגיית הערך העצמי, ותתחילי לאט ובהדרגה להפוך את התפיסה העצמית ליותר ויותר חיובית - כאשר את תקבלי את עצמך כאישה הייחודית והנהדרת שאת, עם הבחירות הייחודיות (כפי הנראה המדוייקות-לך) שבחרת, ותתני לעצמך רשות גם לטעות ולפשל, יהיה לך קל יותר. קל יותר קודם כל מול עצמך. קל יותר לקבל את ההשלכות השליליות של הבחירה, לטפל בהן, קל יותר לבחור אחרת אם תגלי שזה מה שנכון לנקודת זמן אחרת, וקל יותר להתנהל מול בעלך ביחס לכל ההשלכות.

מה שתיארתי כאן זו נקודת מבט.
תראי אם את מתחברת אליה. תראי אם נחוצות לך הבהרות (לא הכל במה שתיארתי פשוט בקריאה ראשונה). אם יש לך שאלות, אני כאן

.

שליחה על ידי ק* » 27 אוגוסט 2017, 17:00

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עוד כמה מחשבות עלו לי
קודם כל, מאוד דיבר אליי מה שכתבת. לגבי תפיסת הערך העצמי שלי. וחשבתי על
כאשר את תקבלי את עצמך כאישה הייחודית והנהדרת שאת, עם הבחירות הייחודיות (כפי הנראה המדוייקות-לך) שבחרת, ותתני לעצמך רשות גם לטעות ולפשל, יהיה לך קל יותר. קל יותר קודם כל מול עצמך. קל יותר לקבל את ההשלכות השליליות של הבחירה, לטפל בהן, קל יותר לבחור אחרת אם תגלי שזה מה שנכון לנקודת זמן אחרת, וקל יותר להתנהל מול בעלך ביחס לכל ההשלכות.
ניסיתי לדמיין לעצמי את המצב הזה, היפוטתית. איך זה להרגיש בעלת ערך עצמי ושלערכים שלי ולבחירות שלי יש ערך לגמרי שווה בדיוק כמו אלה של בעלי (ושל רוב מי שסובב סביבי). וזה הלחיץ אותי. דוקא בגלל זה.
כי
אחת הסיבות שבגללן שינינו מקום מגורים היה מקושי שלי, הרגשתי שאני לא יכולה יותר ורציתי לעזוב את העבודה. ובגלל שהייתי בנקודה כזו כאובה וקשה משכתי אחריי את בעלי, לא על ידי שכנוע או משא ומתן להסכים עם דעותיי,אלא בעצם על ידי מסכנות.
השתלבו בזה גם דעותיי וערכיי האישיים. להשאר יותר עם התינוק. לא לשלוח את הילדים לצהרון. להיות יותר בבית איתם.
עכשו.. אם..
אם אני כבר לא מסכנה, אם הערך שלי גבוה ואני יכולה ומסוגלת (יכול להיות שזה מה שתרם לקשיים שלי בעבודות השונות). אם הערכים שלי שווים ותקפים בדיוק כמו אלו של בעלי. אז.. אנחנו עומדים זה מול זה לגמרי. ואז אני כבר לא יכולה למשוך אותו אחריי במסכנות. אני חייבת לשכנע אותו באמת. לקבל את הסכמתו באמת.
לכן בעצם כנראה נוח לי להשאר מסכנה. כי אני מרגישה שאז אצטרך להתפשר על הערכים שלי בגידול הילדים. כי אהיה חייבת לשכנע או להתפשר ולמצוא משהו באמצע. מה שבאמת אין לי מושג איך עושים עם דעות מנוגדות כל כך.
(מבחינת בעלי, אחרי שתינוק נולד אפשר למסור אותו למעון עד שעה 4 ולחזור לעבודה. וזה בסדר גמור. אפשר לשאוב חלב, ואפשר גם לתת תחליף, וזה לגמרי בסדר. נהנה ממנו קצת בערב.
כנ"ל לגבי ילדים בצהרון. צהרון זו מסגרת מתאימה וטובה לילדים, והיא מאפשרת לאמא לעבוד וזה מה שחשוב. כי צריך את הכסף הזה.
האוכל שמגישים בצהרון הוא בסדר גמור. אפשר להכין טוסט גבינה כל ערב או נקניקיות טבעול או כל מזון מהיר אחר וזה מצויין. אפשר להראות סרטים במחשב בין לבין כדי להעסיק את הילדים. אפשר לתת ממתקים בתור צ'ופר ופרסים. אפשר להרדים בבכי וגם על ידי איומים ועונשים, וזה בסדר, כי גם ההורים צריכים את הזמן שלהם, גם הם חשובים).

ואז ראיתי גם את הגריין הזה:
ברגע שתצליחי לשכנע את כולם במשהו, עד תמימות דעים מוחלטת והכרה משותפת - יצוץ משום מקום המשיח. (אורנה שפרון מתוך להסביר חינוך ביתי)

ועכשו כשאני חושבת על כל זה אני חושבת לעצמי. בעצם יש לי בחירה. אני לא חייבת להשאר לגור פה. יש בחירה שלא מוצאת חן בעיניי, שכן מוצאת חן בעיני בעלי.
למצוא עבודה, לא כמו זו הקודמת, אלא אחרת, בטח יש משהו שאוכל לעסוק בו. לשים תינוק במעון, לשים ילדים בצהרון. לעבוד. ואולי יספיק לנו הכסף כך שלא נהיה חייבים להשאר פה.
יש לי בחירה. אני בוחרת כל הזמן. הבחירות שלי מקשות עליי את החיים, ולכן קשה לי יותר.
קשה לי להיות עם הילדים כל כך הרבה שעות מהצהרים עד הלילה, ולהתעקש לא לשלוח לצהרון. קשה לי לא להרשות להם לראות סרטים כל הזמן (אני מרשה מאוד בצמצום), ולהתמודד עם הריבים שלהם והתלונות שלהם. קשה לי להשקיע ולבשל ארוחת צהרים יום יום, ולא שיקבלו ארוחה כלשהי בצהרון. ולבשל ארוחה שתהיה ארוחת צהרים טובה ומזינה לפי מה שאני חושבת, ולא לקנות שניצל קפוא ופתיתים או משהו בסגנון. קשה לי לא לחלק להם ממתקים כל היום, למרות שהם מאוד מבקשים ורוצים. קשה לי להשקיע ולשבת ולהרדים את כולם בלילה, ולא לעשות להם איזה אימון שינה שיגמור עם כל הזה אחת ולתמיד,והם ילכו לישון סוף סוף.

מכירה המון המון אמהות שעושות לגמרי את כל אלו. שמות ילדים בבוקר בגן ובמעון, חוזרות לאסוף ב4 וחצי. מגיעות הביתה רואים קצת סרטים במחשב. ארוחת ערב של טוסט עם גבינה צהובה. והולכים לישון. שמים תינוק במיטה,הוא כבר יתרגל בהמשך לישון לבד. אבא ואמא צריכים את הזמן השקט שלהם.
זה בדיוק מה שנראה נורמלי וטוב לבעלי.
וזה נראה לי איום ונורא.
גם הדרך האחרת של לעשות מאמצי על שהילדים לא יהיו בצהרון רוב הימים, ולהכין אוכל מזין ולא להרשות שעות צפיה ארוכות, וגם ללכת לעבודה במקביל כמה שיותר שעות, התישה אותי לחלוטין בזמנו.

אולי יצא לי בסוף קצת אחר ממה שהבנתי אותך

אם כמה שזה קשה. ונראה חסר מוצא.
יש בזה משהו מחזק בתובנות האלה
איזושהי עוצמה

עירית_לוי

_אם כמה שזה קשה. ונראה חסר מוצא.
יש בזה משהו מחזק בתובנות האלה
איזושהי עוצמה_
נכון

כי הבנת שכאשר את לא מגיעה זקופת קומה לשיח עם בעלך, את משתמשת במסכנוּת. והבנת שהעמדה השפופה של המסכנות היא יעילה באותו הרגע, אבל היא משאירה אותך חסרת אונים ושפופת קומה, ונוגסת מדי יום עוד ועוד בתפיסת הערך העצמי שלך. נראה לי (ותבדקי) שתוך כדי כתיבת הפוסט האחרון שלך (שנכתב לאחר שדמיינת את עצמך שפופות קומה וזקופת קומה) משהו בך הסכים להזדקף לכמה רגעים. כלומר, ניגשת לנושא הפעם יותר קצת ממקום של עוצמה ובחירה ופחות ממקום של מסכנות וחולשה.

אני חושבת שעל מנת להמשיך ולחוש מחוברת לעוצמה שחשת כאן, יהיה כדאי לנסות לבדוק אפשרות של פרידה מעמדת המסכנות. הבנתי לגמרי מדוע מרתיע אותך לוותר עליה, והבנתי לגמרי כיצד היא משרתת אותך. טוב שאת מבחינה בכך. המודעות הזאת היא מקום טוב להיות בו.

לכן בעצם כנראה נוח לי להשאר מסכנה. כי אני מרגישה שאז אצטרך להתפשר על הערכים שלי בגידול הילדים. כי אהיה חייבת לשכנע או להתפשר ולמצוא משהו באמצע. מה שבאמת אין לי מושג איך עושים עם דעות מנוגדות כל כך.
לא בהכרח. אני מאמינה שכאשר תיפרדי מעמדת המסכנות, את תמצאי דרכים אחרות להידבר. אנחנו נוטים לאחוז במסכנות כאשר אנחנו חווים חוסר אונים. ברגעים כאלה המסכנות נדמית כחבל ההצלה האחרון, כמוצא היחיד האפשרי, כדבר היחיד שישכנע את מי שמולי לוותר לי.

העניין הוא שאם את כבר לא מסכנה זה עדיין לא אומר שאת צריכה לעשות דברים שאת לא רוצה לעשותם. להיפך, כאשר לא תחווי את עצמך כמסכנה וחסרת אונים - את תהיי הרבה יותר מחוברת לעוצמה שלך, ואז יש סיכוי טוב שיעלו אפשרויות נוספות שהן לא בהכרח לוותר לחלוטין על כל מה שאת מאמינה בו. כלומר, סביר להניח שמה שאת רואה מכאן, את תראי משם בצורה אחרת

.

אם תרצי, את מוזמנת לקרוא משהו שכתבתי פעם על פרידה מעמדת המסכנות שאת מתארת. זה לא מתארת בדיוק את המצב שלך אבל זה כן מבהיר כמה דברים לגבי ההישאבות שלנו לעמדה הזאת. הנה: post]לוותר על עמדת הקורבן 60[/po].html

אני כאן אם תרצי להמשיך בכיוון הזה.

איזה דיאלוג יפה
אני עוקבת בנשימה עצורה
@}

ק
רציתי להגיד משהו קטנטן, אני לא בטוחה האם זה מתאים להפריע פה לדאלוג המקסים שלך עם עירית
אז אם זה מרגיש קוטע את יכולה פשוט למחוק בכיף

שמתי לב למשפטים שלך בחלק הזה של הדברים:

קשה לי להיות עם הילדים כל כך הרבה שעות מהצהרים עד הלילה, ולהתעקש לא לשלוח לצהרון. קשה לי לא להרשות להם לראות סרטים כל הזמן (אני מרשה מאוד בצמצום), ולהתמודד עם הריבים שלהם והתלונות שלהם. קשה לי להשקיע ולבשל ארוחת צהרים יום יום, ולא שיקבלו ארוחה כלשהי בצהרון. ולבשל ארוחה שתהיה ארוחת צהרים טובה ומזינה לפי מה שאני חושבת, ולא לקנות שניצל קפוא ופתיתים או משהו בסגנון. קשה לי לא לחלק להם ממתקים כל היום, למרות שהם מאוד מבקשים ורוצים. קשה לי להשקיע ולשבת ולהרדים את כולם בלילה, ולא לעשות להם איזה אימון שינה שיגמור עם כל הזה אחת ולתמיד,והם ילכו לישון סוף סוף.
<ההדגשות שלי, לא במקור>

אני רוצה לשתף אותך בקצת מחשבות שלי בנוגע לענין הקושי הכרוח בקבלת ההחלטות הנכונות, בעיננו.
אני מרגישה שאיכשהו, השתרשה אצלנו התובנה שמה ש טוב צריך להיות גם קשה
אני חושבת שאצלי יש פה גם איזשהו קשר לאמונות דתיות מילדות, שצריך להתאמץ בשביל הטוב ולהזיע עבורו
אין בי רצון להפריך טענות אלו, אבל למולן אני מנסה למצוא בתוכי אמירה בסגנון של:
איך אני יכולה לעשות את מה שנכון בעיני, אבל שזה יהיה בכיף?

יש פה 2 רעיונות מעניינים שמאוד מתאימים לי:

אני רוצה לעשות מה שניראה נכון בעיני. אני לא אוהבת לבחור באפשרות רק בגלל שהיא ניראית קלה או נוחה או מקובלת. זו לא סיבה מספיק טובה בעיני.
אני רוצה להינות מהחיים. נולדתי כדי לשמוח ולא כדי לסבול. וכל עוד זה בידים שלי אני רוצה לעשות הכל כדי להיות בשמחה, תמיד. (כן, אני יודעת שלא ממש ממש תמיד כי יש גם רגעי צער, אבל רגע בואי נניח לזה).

אגב, התובנה הזו התבשלה אצלי אחרי שביליתי אחרי צהריים אחד אצל משפחה מרובת ילדים.
כשיצאתי צשם פתאום קלטתי את גודל הנס: זה ניראה כאילו הכל קורה שם מעצמו.
מין זרימה טבעית כזו של אוכלים ארוחת ערב-מתקלחים-מתארגנים לשינה-מסדרים את הבית קצת
והכל במין הרמוניה כזו, הגדולים עוזרים לקטנים, האמא מכוונת אותם ומידי פעם מתחבקים ומתגלגלים מצחוק...
לא יודעת איך להסביר אך זו משפחה שאני מאוד מעריכה את הכיוון שלהם, הילדים שלהם שמחים ומקסימים, והיה ניראה שאין שם מאמץ
אז חשבתי לתומי שכדאי לבחון אילו דברים בחיי דורשים מאמץ, ולראות איך לשחרר אותם כדי שידרשו פחות מאמץ
כי זה לא כיף לחיות ביומיום ולהרגיש כל הזמן ש קשה

לא בטוחה אם הצלחתי להסביר את עצמי,
אבל אני מתכוונת לפתרונות ממש טכניים, כדי להפחית את הקושי. לדוגמא: לבשל יותר בקלות <יש רשימה כזו של בשמת, אני לא יודעת איך לקשר>

אני, לדוגמא, מכינה קציצות בכמות גדולה, וגם מרקים - ומקפיאה. בעקרון אני מעדיפה אוכל טרי אבל זה עוזר לי שפעם או פעמיים בשבוע אני יכולה להפשיר מנה עיקרית ורק להוסיף אורז או חסה והארוחה מוכנה...

אז אולי כדאי למצוא איפה אפשר להפוך את הקושי ליותר כיף,
נניח עכשיו, בקיץ, אולי להכין עם הילדים שלגוני פירות מוקפאים, במקום ממתקים? זה כיף ובריא, במקום הקושי לא לתת להם ממתקים

חשוב לי להדגיש שאני מבינה את הקושי שלך בלהיות כל היום עם הילדים ולבחור את מה שנכון לך, בעיקר מול סביבה שבוחרת אחרת
מזהה את מחשבות 'אבל כולם עושים כך וכך והכל בסדר' גם אצלי, אבל כשכיף לי בדרך שלי הן מתארחו אצלי פחות

אני מקווה שהדברים שלי יפגשו אותך איפושהו, ואולי ישמחו אותך

שליחה על ידי ק* » 28 אוגוסט 2017, 15:41

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני חושבת שעל מנת להמשיך ולחוש מחוברת לעוצמה שחשת כאן, יהיה כדאי לנסות לבדוק אפשרות של פרידה מעמדת המסכנות. הבנתי לגמרי מדוע מרתיע אותך לוותר עליה, והבנתי לגמרי כיצד היא משרתת אותך. טוב שאת מבחינה בכך. המודעות הזאת היא מקום טוב להיות בו.
עכשו מה שאני מרגישה עם כל זה, זה שזה לא פייר מה שאני עושה. לא פייר כלפי בעלי. ואיזושהי הבנה לגילויי כעס שלו על מה שהוא נאלץ לעשות.
אני צריכה עוד זמן להתבשל עם ההבנה הזו הכללית.
כי באמת שאין לי מושג איך ומה לעשות אחרת. זה גדול עליי.

קראתי מה שכתבת בבלוג.מאוד דיבר אליי

שליחה על ידי ק* » 28 אוגוסט 2017, 15:47

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קרן שמש צהובה
אני לגמרי מבינה מה את אומרת. ומזדהה
רק אין לי מושג איך להחיל את זה על חיי
לא ברמה התיאורטית, ולא ברמה הטכנית
אני משתמשת בכל מיני שיטות להתייעלות בבית כמו בישול בכמות גדולה, עד כמה שזה עוזר ומספיק, או בישול מהיר יותר. ניסיונות להחליף לילדים שלי את הממתקים במשהו ביתי. זה לא מספיק כדי להוריד את הקושי. לא ברמה כזו. כמובן שלכל אלה יש גם ההתנגדות שלהם. לא הכל הם מוכנים לאכול, התחליפים נראים להם טיפשיים וכו וכו
ואכן
הקושי שלך בלהיות כל היום עם הילדים ולבחור את מה שנכון לך, בעיקר מול סביבה שבוחרת אחרת
זה אחד הדברים העיקריים. בודאי מול בעלי שכל הזמן לא מבין למה אני טורחת ולמה אני מקשה על עצמי. ולמה הוא צריך לסבול מזה שאני מקשה על עצמי. (לסבול-זה אומר לסגור את הפינות כשאני לא מצליחה. עם הילדים או עם הבית. ולשמוע את התלונות שלי)

עירית_לוי

עכשו מה שאני מרגישה עם כל זה, זה שזה לא פייר מה שאני עושה. לא פייר כלפי בעלי. ואיזושהי הבנה לגילויי כעס שלו על מה שהוא נאלץ לעשות.
לא

אל תעשי את זה לעצמך. כלומר, אל תלקי את עצמך על השימוש במסכנוּת. מדוע? כי את לא אשמה בזה. זהו מנגנון הגנה, שעלה באופן טבעי ואוטומטי לגמרי. את לא בחרת בו במודע. המערכת הרגשית שלך בחרה להשתמש בו, ומדובר בבחירה הישרדותית ולא-מודעת. בתוך חוסר האונים את כמהה לחוש איזשהו כוח. לחוש שאת לא חסרת אונים לחלוטין, ושאת כן יכולה לעשות משהו כדי לכוון למציאות שאת רוצה ליצור. אז כדי לחוש כוח מסויים השתמשת במסכנות. המערכת הרגשית שלך כאמור בחרה להשתמש במסכנות. זה בסדר. בסיטואציות בלתי אפשריות שכאלה זה מה שרובנו עושים. אל תכעסי עלייך. המודעות היא הצעד הראשון לשנות את הדפוס הזה, וחשוב שהיא לא תלווה בהלקאה עצמית. לא קל, בטח לא כשתחושת האשמה עולה באופן אוטומטי ולא רצוני, אבל זה משהו שיהיה מאוד מועיל לכוון אליו. כמו מקום שאת רוצה להיות בו.

_אני צריכה עוד זמן להתבשל עם ההבנה הזו הכללית.
כי באמת שאין לי מושג איך ומה לעשות אחרת. זה גדול עליי._
בעיני - ההימנעות מהלקאה עצמית ביחס למסכנות תהיה הצעד הראשון לוותר עליה ולצאת מהעמדה הזאת. את תראי

. ההצעה שלי – קודם כל, לנסות לכוון את עצמך לזה, ללהפסיק להלקות את עצמך בנוגע לכך. כמה שאת יכולה. לאט ולא בכוח. בשלב ראשון מספיקה אפילו רק המודעות לזה שאת מלקה את עצמך ושזה לא נכון לך להלקות את עצמך. תתחילי מזה, ממש לאט ובעדינות.
ובנוסף, תני להבנה הזאת על עמדת המסכנוּת והקוֹרבנוּת לחלחל אליך. הצעד השני יגיע.

מה דעתך?

בכל מקרה, אני כאן.

שליחה על ידי ק* » 30 אוגוסט 2017, 17:02

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני הולכת עם התובנות האלה איתי. מבינה שצריכה זמן עיבוד בשביל זה.
אני אכן מזדקפת בתוכי לרגעים מדי פעם כשחושבת על כל העניין

מוצאת את עצמי בוחרת בעמדת מסכנות בעוד מצבים. למשל,אני בהריון, ופיזית לא קל לי, ואני נמשכת לשם, נשאבת אל חוסר הכוח שגולש לכל אזורי החיים. הילדים בחופש, חלק מהזמן נסענו חלק נשארנו בבית. לא פשוט, כולנו לא רגילים, והחום גדול, קשה לצאת החוצה כמו שעושים בשאר עונות השנה. ואמא עייפה.
פתאום נוספה דקירה בגב,עם כל התכופפות שלי. ישר אני חושבת:אוי ואבוי, הגב שלי. ונכנסת עוד יותר למסכנות. וגם את המעט שעוד עשיתי, שזה לעבור בבית ולאסוף כל היום את כל הדברים הזרוקים על הרצפה, שיהיה לי לפחות קצת סדר בעיניים, הפסקתי לעשות כי זה להתכופף ואני מסכנה.

עירית_לוי

אני הולכת עם התובנות האלה איתי. מבינה שצריכה זמן עיבוד בשביל זה.
נכון. התובנות מחלחלות קודם לרובד הרציונלי, ואז לאט ממשיכות גם אל הרובד הרגשי הפנימי יותר. וזה לוקח זמן.
בהתחלה השכל מבין ומשתכנע, ובהמשך גם המערך הרגשי מבין, ומסכים לאמץ את העמדה החדשה.

אני אכן מזדקפת בתוכי לרגעים מדי פעם כשחושבת על כל העניין
נהדר.
את יכולה להזדקף גם בתוכך, וגם באופן פיזי ממשי, לזקוף את הגב, את עמוד השדרה.
שני אלה יתמכו מאוד בעיבוד ובהטמעת התובנות החדשות.

אם וכאשר תרצי להמשיך פה, תגידי

.

שליחה על ידי ק* » 01 ספטמבר 2017, 00:55

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_בעיני - ההימנעות מהלקאה עצמית ביחס למסכנות תהיה הצעד הראשון לוותר עליה ולצאת מהעמדה הזאת. את תראי . ההצעה שלי – קודם כל, לנסות לכוון את עצמך לזה, ללהפסיק להלקות את עצמך בנוגע לכך. כמה שאת יכולה. לאט ולא בכוח. בשלב ראשון מספיקה אפילו רק המודעות לזה שאת מלקה את עצמך ושזה לא נכון לך להלקות את עצמך. תתחילי מזה, ממש לאט ובעדינות.
ובנוסף, תני להבנה הזאת על עמדת המסכנוּת והקוֹרבנוּת לחלחל אליך. הצעד השני יגיע._

חושבת קצת
כשכאב לי הגב והגעתי למסקנה שאני ממסכנת את עצמי, זו היתה פשוט מחשבה מודעת שכזו. לא הכרחתי את עצמי להפסיק את המסכנות, בעיקר כי לא ממש ידעתי איך לעשות אחרת, אז הרשתי לעצמי. הייתי מודעת לזה שאני ממסכנת את עצמי ועדיין הרשתי לעצמי לעשות את זה. זו היתה חוויה מעניינת. ומצמיחה כשלעצמה

לא שהמסכנות נעלמה לה, אבל משהו בכל הסיטואציה איבד מהחדות שלו.
קשה לי להסביר כי זה ממש בקטנה
מרגישה ששם אני כרגע. מתמסכנת ומרשה לעצמי את זה. וזה מה שזה כרגע.

לגבי העבודה. איכשהו ברגע שהבנתי שאני לא מסכנה בכלל,אלא פשוט בוחרת דרך לפי סולם הערכים שלי, פתאום באמת הבנתי את זה, משהו נקלט. ובאופן אישי אני עומדת מאחורי הבחירה שלי. באופן זוגי זה עוד ידרוש ממני.
וגם כנראה כן צריכה לעשות הבדל בין הבחירה של אז לבחירה של היום. בבחירה של אז היה בהחלט גם אלמנט של קושי שלא יכולתי לו, בלי קשר לדרך החיים שאני בוחרת. הייתי שחוקה ומותשת, מהעבודה,מהילדים,מהשילוב, מההתנגדות לעצמי, וזה השפיע מאוד על הבחירה. וזה חלק ממה שדחף אותי לעשות את הבחירה ההיא כדי לטפל בעצמי ולהתאושש. לא רק סולם הערכים שלי. כיום סולם הערכים זה מה שדוחף אותי ומה שעומד בעיקר בבסיס.
אז העכשו שונה ממה שהיה.

עירית_לוי

_לא שהמסכנות נעלמה לה, אבל משהו בכל הסיטואציה איבד מהחדות שלו.
קשה לי להסביר כי זה ממש בקטנה
מרגישה ששם אני כרגע. מתמסכנת ומרשה לעצמי את זה. וזה מה שזה כרגע._
זה צעד גדול מאוד.
יופי. וכל הכבוד

אני מאמינה שהרשות, בניגוד למשל להתנגדות ולהלקאה העצמית, תהיה כוח מניע חשוב בשחרור שלך את עמדת המסכנות.

לגבי העבודה. איכשהו ברגע שהבנתי שאני לא מסכנה בכלל,אלא פשוט בוחרת דרך לפי סולם הערכים שלי, פתאום באמת הבנתי את זה, משהו נקלט. ובאופן אישי אני עומדת מאחורי הבחירה שלי. באופן זוגי זה עוד ידרוש ממני.
נהדר.
וגם כאן, כל הכבוד.

שליחה על ידי ק* » 03 ספטמבר 2017, 00:52

תודה עירית

כשכאב לי הגב
אגב, הגב הפסיק לכאוב לי יום אחר כך
מסכנתי את עצמי ולא התכופפתי לכלום, ואחרי כן כשכבר כן התכופפתי זה היה צורה נכונה, עם הברכיים. ועכשו משתדלת להקפיד יותר. סך הכל, הגב הזכיר לי מה לא כדאי לעשות.

עירית_לוי