לידה קשה ומאכזבת

אנונימי

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים, דף סיפור לידה קיסרית, דף סיפור לידה שהתאחרה}

קראתי את סיפור הלידה של כנרת, בתה של גלינה המכשפה הצפונית. איזה סיפור לידה מרגש ומקסים!!
לצערי לידת בתי ראיי, שהיום בת 11 חודשים הייתה קשה וממש לא הלידה שייחלתי לה.
אני עדיין מלקקת את הפצעים מדי פעם.
קשה להיזכר וקשה לזכור: עברתי את התאריך בשבועים והרגשתי כמו בתחילת חמישי. לא הייתה לי בעיה להשאר בהריון עוד כמה חודשים, למרות שרציתי לפגוש אותה כבר, חיכיתי לה הרבה הרבה זמן.... אז עשינו טיולים, הרבה סקס ועוד שיטות לזירוז צירים והשריית לידה- ושום דבר לא עבד.
היא לא רצתה לצאת ואני לא רציתי שתצא.
ואז ביום חמישי בלילה, ב04:00 לפנות בוקר התעוררתי עם צורך ללכת לשירותים, והייתה לי ירידת מים חלקית, או שזה היה הפקק הרירי או לא יודעת מה- זה היה נוזל שקוף, בערך כוס, צמיגי וחמים.
אז נסענו לבית החולים- ככה אומרים שצריך.
שם התחיל הסיוט. מדדו ובדקו ושוב מדדו ובדקו וחיטטו.... ובא רופא אסרטיבי שאמר בקצרה: את הולכת לזירוז לא משנה מה, ואני הרגשתי באותו רגע איך אני נסחפת לתוך מערבולת של אירועים מצערים שהם ממש לא הלידה שתכננתי, שהיא טבעית, של חיבור ובית, של חום ואהבה ויופי...
הרופאים אמרו שראיי ענקית ורוב הסיכויים שלא אצליח ללדת אותה, שגם ככה אני מאחרת (!) בשבועיים, ויש חשד לרעלת הריון- למרות שלא הייתה שום אינדיקציה, ושמייד פיטוצין והרבה.
ומבפנים אני צועקת וצורחת:"לא , לא, זה לא מה שרציתי!!!!!!! לא ככה תבוא הבת שלי" ומבחוץ אני פשוט נסחפת אחריהם.
אז נתנו פיטוצין, ואני, שרוצה ללדת טבעי, ובלי משככי כאבים- סרבתי לאפידורל. כי רציתי להסתובב ולשבת על כדור ולזוז ולעשות פיפי כמו בן אדם.
ולא קורה כלום. יש פתיחה של שתי אצבעות שלט זזה.
מעלים את מינון הפיטוצין. עוד ועוד. וכל הגוף שלי כואב כאבים מטורפים- ואני רעבה. לא מרשים לי לאכול. ולא לשתות. בעלי מגניב לי כוסות של תירוש ענבים לבן. אנחנו מחביאים את הכוסות שלא יכעסו עלינו (איזה אבסורד).
לאחר שש שעות כואבות ומייאשות, ביקשתי אפידורל. אז בא המרדים שצעק עלי לסתום את הפה ולא לזוז.... שלא יעשה אותי נכה- ואני לא מבינה איך אני בסרט הרע הזה. איך הגעתי לזה. ומי אלו האנשים הרעים האלה?
ושוב נכנסת אחות ואמרת- ילדה 4 קילו? את לא תצליחי ללדת אותה... והולכת לה.
משם רכבת השדים נהיית הרבה יותר גרועה. החליטו לפקוע לי את המים. וככה, שכובה על המיטה כל הנוזל החם שטף אותי שוב ושוב, והיה לי קר ורטוב ולא החליפו לי את הסדינים.
הצירים היו מאד- מאד- מאד חזקים. כל שתי ד', וארוכים מאד.
האפידורל לא השפיע עלי. החליפו מיקום בעמוד השדרה- הפעם הגיע מרדים נחמד, ברוך השם. קצת חמלה... האפידורל השפיע עלי ויכולתי לתפקד. התחלנו עם הומיאופתיה, אמרנו: "ביחד אנחנו עושים את זה." התרוממתי- למרות שכל הפלג התחתון של הגוף שלי היה מאולחש. ישבתי, עשיתי נשימות, דיברתי עם התינוקת, אמרתי לה לרדת, הראיתי לה את הדרך... לחצתי אותה למטה, עם הידיים על הבטן- כבר לא ידעתי מה לעשות.
אמרתי לבעלי שנראה לי שהאפידורל מפסיק להשפיע- ושיקראו למרדים. ובאמת נגמר האפידורל. אבל המרדים לא בא. ועוברת חצי שעה, והצירים של הפיטוצין מתחזקים ומתחזקים. אמרתי לבעלי שיסגור את הטפטפת של הפיטוצין כי עמדתי להתעלף מרוב כאב. הייתי גמורה. מותשת. כואבת. מאוכזבת. כבר הייתי על הגל מקודם- ולא יכולתי לתפקד בתוך הכאב המלאכותי הזה. זה לא הי משהו שהגוף שלי יצר בעצמו- אלא כאב בכל הגוף, אינטנסיבי של פיטוצין. זה היה יותר מדי. צרחתי את נשמתי החוצה שמישהו יבוא. והמרדים לא בא.

לאחר 30 שעות של צירים הייתה פתיחה של 9 בציר לפי מיילדת ולפי הרופאה- פתיחה של 5. הייתי מותשת.
שלחו אותי לקיסרי חירום שהיה פשוט נורא: צולבים אותך, כולך מפרכסת ורועדת כי הגוף חלש, כואב, רעב, מלא בסמים. חותכים אותך- ואת מרגישה את החתך.
ואני שואלת איפה בעלי?? תביאו את בעלי בבקשה. ואומרים לי: "הוא לא רוצה ולא יכול להכנס", בזמן שאותו שלחו להתלבש לניתוח, נעלו את הדלת והשאירו אותו בחוץ.
מגישים לך את האוצר המדהים עטוף וחנוט, לחשתי לה: "היית שווה את זה" ובלב אמרתי: מצטערת. ועד היום אני מצטערת. שעשיתי החלטה שגויה, והלכתי לבית חולים. שלא התכוננתי ללידת בית, כמו שרציתי....
ההתאוששות הייתה קשה- רציתי להיות איתה, לא רציתי לישון. רציתי להניק אותה. להתכרבל איתה. להגן עליה.
אחרי שנתנו לי עוד ועוד אופייטים- אמרתי די. כנראה שבסוף נרדמתי לשעה- הבנתי שרק ככה ישחררו אותי למחלקה.
מייד ביקשתי שיביאו לי אותה.
ניסיתי להניק אותה וזה לא הלך- בארבעת הימים שהיינו מאושפזות יחד זה היה הדבר היחידי שעניין אותי. ללמוד להתחבר בחזרה, אחרי הניתוק הברוטאלי שעשו לנו. בזכות שתי יועצות הנקה מדהימות: חיה- מהמחלקה במאיר, וברבי, למדתי להניק את בתי. ואני לא מתכוונת להפסיק עם החוויה המדהימה הזו בזמן הקרוב. אחר כך למדתי לשאת אותה במנשא, וכך היינו בחצי השנה הראשונה לחייה. מחוברות.
היום אנחנו מאד אוהבות, כיף לנו, ראיי מדהימה, היא תינוקת חייכנית ומלאת שימחת חיים. התפתחה מאד מהר. מאד יודעת לעמוד על שלה, מה היא רוצה. ואני שם כדי להקשיב לה. אבל הייתה התחלה קשה, ועוד לא החלמתי.

לפעם הבאה את תדעי מה לעשות., איך לגרום שה"בחוץ" יבוא מבפנים, ולא מאחרים.

הלוואי שהלידה הבאה תהיה הרבה יותר רכה וטובה...

לפחות את משלימה את מה שהיה חסר באיחוד הראשוני שלכן עכשיו.

היום אנחנו מאד אוהבות, כיף לנו, ראיי מדהימה, היא תינוקת חייכנית ומלאת שימחת חיים

טוב שעכשיו אתן יחד, למרות ההתחלה הקשה המיסרת.

_ובלב אמרתי: מצטערת. ועד היום אני מצטערת. שעשיתי החלטה שגויה, והלכתי לבית חולים. שלא התכוננתי ללידת בית, כמו שרציתי....-
אולי בפעם הבאה, ובכל מקרה, כבר יהיה לך ניסיון וזו לא תהיה אותה החויה. בינתיים סלחי לעצמך.

אוייש...כמה קשה לקרוא.
המיילדת שלי צעקה עלי (כשאני בצירים כל דקה אולי) שאני אפסיק לרחם על עצמי
ושאפסיק לצעוק.
אני זוכרת את הרעד שעבר לי בגוף, כשהמילים האלו פילחו לי את הנשמה.
הכי חשוב שאתן מחוברות טוב היום...
מאחלת לך חוויה מתקנת.

כמה כואב לי לקרוא. אני שלוש שנים אחרי ועדיין זוכרת ועדיין בטראומה. כמה מביני דבר אמרו לי שהפחד והטראומה הם שמונעים ממני להרות שוב, על אף כל הניסיונות. אין תרופת פלא - לדבר על זה כמה שיותר, רק עם מי שמבין ומכיל. הדיבור חשוב כי כך מעבדים את החוויה הקשה. אם זה לא ממש עוזר - אולי כדאי לשקול גם כמה שיחות, כי זו מועקה כבדה ונוראית. ליבי איתך.

אמא טרייה ומתוקה
גם חווית הלידה שלי היתה טראומטית
היום כשבני בן שנה אני מפנה את הזמן ואת האנרגיות כדי לטפל בעצמי,
יש צלקות בלב ובכל שיחה על הלידה נקוות לי דמעות בעיניים אבל
אני משתדלת להזכיר לעצמי שהלידה הסתיימה בשלום
כולנו חיים ובריאים ואני שוב אדון לגורלי ולא נתונה לחסדי הצוות הרפואי.
כן יש לי עבודה פנימית לעשות שכוללת המון חמלה וסלחנות כלפי עצמי,
מאד טבעי להרגיש אשמה ולדעת בדיעבד מה ניתן היה לעשות אחרת
ואצלי למשל כן תוכננה לידת בית וגם התחילה בבית אבל נגמרה בוואקום
בזמן שהכל התרחש לא אפשרתי לעצמי להרגיש אכזבה על החלום שלי שהתמוסס
הייתי עסוקה בלנסות ללדת והיום אני מנסה להרשות לעצמי להרגיש את כל הרגשות הקשים
עצב,כעס,אשמה,אכזבה.....
להרגיש ולבטא ולהתנקות ובעזרת השם ללכת קדימה מהמקום הזה הכואב
ולהשאיר מאחור את האבן שיושבת לי על הלב מאז אותו לילה מפחיד.
יש נשים שחווית הלידה היתה בשבילן מלאת קסם ואני שמחה עבורן
הסיפור של כל אחת הוא שונה וזה שלך ויש גם את שלי
אני משתדלת לחבק את עצמי ושולחת גם לך חיבוק ומאמינה שאת כמוני
פעלת בצורה הכי טובה שיכולת ושידעת אז
את מוזמנת לכתוב לי "בבית" וגם קוראות אחרות ש"השתקמו" מחווית לידה קשה ורוצות לשתף אותי

סליחה מראש אין לי כוונה לפגוע אבל אני תוהה ?????יש לי המון שאלות????
הכנת את עצמך ללידה?
ידעת מה הסיכונים של פטוצין?
מה הסיכונים של אפידורל?
מה קורה שהולכים לבית חולים ונותנים לרופאים להחליט בשבילך???
אני יודעת איך זה והסיפור שלך לא שונה מהרבה נשים שמגיעות ונותנות ל"אחרים" לנהל את הלידה שלהם למרות שיש לך רצונות ודעות ותחושה איך אמורים להיות הדברים.
אין לי ביקורת עליך אני רק תוהה איפה היה הקול שלך איפה הייתה ההכנה שלך ואיך את יכולה לעזור למישהי אחרת ואפילו לך עצמך לא להגיע למצב הזה שוב?
מה תגידי מה תעשי?
איך תחנכי את עצמך לא להיות זו שמובילים אותה ,אומרים לה ,עושים לה?אלה זו שמחליטה ,עושה,דורשת,מקבלת?

תודה רבה לכל הנשים המקסימות, על התגובות התומכות.
זה מדהים כמה רגש עוד יש בחויה ההיא, ואני מקווה שהלידות הבאות של ילדי וילדיכן תהיינה מוצלחות ומהנות ומרגשות- לטובה.
היום בכניסה לשלב ב' של ההורות, יש עוד דילמות: מה לעשות בשנה הבאה, איך להמשיך לגדל את ראיי בצמוד אלי וגם להמשיך ללמוד, או לעבוד....

כן, "סליחה"- התכוננתי היטב היטב ללידה.
קראתי ספרות רבה, נפגשתי עם מיילדות, הלכתי לקורס הכנה ללידה- הייתי מאד נגד אפידורל ופיטוצין. אני סטודנטית להומיאופתיה ויש לי ידע רב מאד בתחום.
למדתי רפואה "מערבית"- את כל התהליכים ידעתי בתיאוריה: הכנתי חוברת הוראות מודפסת למיילדת ולתינוקיה. לא לחסן, לא כימיקלים, לא לחתוך חבל טבור, לא לרחוץ את הורניקס, לא מוצץ, לא בקבוק, רק הנקה... שאני רוצה ללדת רק בחדר לידה טבעי. הבאתי נרות וקטורת ומוסיקה... שמנים... ורמדיס הומיאופתיות כמובן.
גם לא רציתי אנשי מקצוע כמו דולה או מיילדת פרטית. "במאיר" מבטיחים מיילדות נהדרות. גם חשבתי שאבוא בפתיחה 9, אלד, אניק ואלך הבייתה.
ואז, כשהגעתי לבית החולים, למרות הוויכוחים שלי ושל בעלי עם הרופאים, הכל נכנס למן מצב שאני היום לא יכולה להסביר.
פחדתי.
הפחידו אותי.
הייתי נחושה בדעתי, וסתרו אותי בכל שניה.
גם אני שואלת את עצמי: "איפה לעזאזל הייתי". שאלתי הרבה.
בעתיד אין לי כוונה להתקרב לבית חולים.אני מקווה שיצליח לי. בעתיד אני אקיף את עצמי ברשת ביטחון כמו מיילדת מוסמכת, דולה, משפחה קרובה...

אוי, אוי, קשה לי, הכל עלה לי בחזרה למעלה, אמא טרייה פלוס? אני מרגישה שכתבת את סיפור הלידה שלי- עד השלב של הניתוח, אנחנו חווינו כמעט בדיוק את אותה החוויה, גם אני ילדתי במאיר וגם אני הגעתי ללא פתיחה, אחרי שהיתה לי ירידת מים, וגם בי התעללו, דחפו, חיטטו, ביד אחת דקרו אותי 4 פעמים כדי לפתוח לי וריד, ולא הצליחו!!! וכל היד שלי היתה מלאה בסימנים כחולים. גם לי ישר רצו לדחוף פיטוצין, וניסיתי לזרז את זה טבעי, וזלזלו בי ואמרו, אין טעם ואין סיכוי. ורק רצו לנפנף אותי. אמרו לי אסור לאכול, אסור לשתות, נהרסתי פשוט נהרסתי! גם אני עשיתי הכנה ללידה טבעית ללא אפידורל ובחדר לידה טבעית, עם תוכנית לידה ברורה. אבל שום דבר.. ניסיתי למשוך ללא אפידורל, אחרי 13 שעות נסברתי לחלוטין לא היו לי כוחות פיזיים ונפשיים.
אני יכולה לומר שהרגשתי שה"קול" שלי נעלם באותו רגע, וגם אני שאלתי את עצמי אח"כ איפה, איפה לעזאזל הייתי, פשוט בשנייה אחת הורידו לי את הבטחון העצמי ונעלמתי לחלוטין.
זו היתה חוויה קשה ביותר, אבל היום אני כולי אושר, כל כך מאושרת להיות אמא לניצן, ילד יפה תואר ומקסים שלי.
היום הוא כבר בן 4.5 חודשים.
מתי היתה הלידה שלך?

גם לי היתה לידה על הפנים, שנמשכה 5 ימים, כולל ניתוח קיסרי... אבל תמיד יש את הלידה הבאה בשביל לתקן וללדת בבית ... רק רציתי להזהיר אותך מעודף אנשים בלידה. כדאי להצטמצם למיילדת, בעל וזהו. כולם נפלאים ועם המון כוונות טובות, אבל קצת קשה להתרכז בלידה כשאת מוקפת באנשים.

אפרת, ראיי נולדה ב-03.06.06. עוד מעט היא תהיה בת שנה.
אז נותחת בסוף?
לפעמים בחודשיים האחרונים אני מבקשת מרונן, בעלי שילטף לי את הצלקת...

ניבה שקד את בהחלט צודקת לגבי ריבוי אנשים בלידה. הכוונה היא לשתף. הם לא חייבים להיות נוכחים. בלידה הקודמת הרחקתי את כולם ממני- רציתי לבד. האמנתי מעמקי נשמתי שאדע איך לעשות את זה.
לשמחתי לאחר 15 שעות אימא שלי הגיעה וזה עזר מאד שהיא נכנסה להחזיק לי את היד בזמן שישנתי קצת ורונן יכל להניח את הראש לשעה קלה.
אני מקווה שלא אזדקק לתמיכה כזו בפעם הבאה- כי אני מקווה שיהיה אחרת.

לא נותחתי, אך לא הייתי רחוקה מכך. חוץ מבעלי התלוותה אליי ללידה חברה שהיא נטורופתית ורפלקסולוגית מוסמכת וממש עזרה לי לא להגיע לניתוח, המיילדת גם דאגה להפחיד אותי כל הזמן שאני קרובה לניתוח אם לא אשתף פעולה. זה היה ממש מזעזע.

גם לי זה העלה גל של זכרונות רעים. זה קרה בלידה השניה (הראשונה היתה נהדרת).
הגעתי לבי"ח נהריה עם צירי לידה לא היסטרים (אני גרה די רחוק משם אז רציתי להיות בסביבה). מיד לקחו אותי לחדר המתנה, חוקן ופקיעת מים מלאכותית. היידה לחדר
לידה (מלא בנשים צורחות) ואז בתהליך קצר וטראומתי כשאני משתוללת מעצבים ומכאב,
נולדה ילדתי.
מה שחשוב לי לספר בעניין הוא שילדתי פתחה זוג עיניים חשדניות וכועסות אל העולם.
מגיל שבועיים היא לא הסכימה שמישהו אחר (פרט לי, לבעלי ולאחיה) יגע בה.
נישוקים וחיבוקים בכלל דחו אותה. היום היא בת 13 ועדיין לא אוהבת שבירת שגרה, זרים
ופרידות מאיתנו. כל השנים ייחסתי את זה (לפחות בחלק גדול) לאותה לידה מחורבנת.
האם גם אצלכן זה קרה? קשר בין הלידה והפחדים של הילד בהמשך?

וגם לי...

...
גם כן בבית חולים מאיר. חדרי הלידה הטבעיים והחדשים שבנו שם (ילדתי שם ב2001), חשבתי שזו יופי של התחלה, שלב לפני לידת בית, קודם להבין מה זו לידה, לא כל האחריות עלי...
בן הזוג שלי חשש מלחשוב על לידת בית, ואני לא ממש ידעתי... לא הכרתי את באופן, פשוט משהו בי היה ברור לגבי איך מתאים לי ללדת.
ידעתי שאני רוצה לידה טבעית, ראיתי המון סרטים, קראתי המון ספרים, דיברתי עם מעט אנשים...
סרט אחד נחקק אצלי: אישה יולדת במטבח ביתה, לבושה חולצה ארוכה, נוהמת נהימות נמוכות, הילד הצעיר שלה בן 4 בערך יושב על השיש של המטבח, הילד הגדול יותר עומד לידה ומסתכל, וככה היא יולדת....
מה כל כך מסובך?
קרעו אותי, זה מה שהיה מסובך. לא היה לי מושג בכלום, וזו אחריותי המאוד מצערת...
הלידה השניה שלי, היתה מגובה בקהילת באופן וירטואלית וממשית גם, בידע, בהתבוננות בנשים שזוכרות את החוכמה הנשית הקדומה והבסיסית הזו, ילדתי בבית וזה כבר היה נראה גם לי וגם לבן זוגי כמו הדבר הכי נורמלי שאפשר לחשוב עליו,
לא שהלידה הזו היתה לי פשוטה, אבל היה שם ריפוי אדיר וחיבור לכל הכוחות שקיימים, והתהום הזו שהיתה פעורה בי מהלידה הראשונה קטנה קצת...
הלידה הראשונה שלי מתוארת בדף בלוג מתחברת , בטח תוכלי להזדהות...
ולגבי שאלתך רוזמרין, בימים האלה אני חושבת על כך מאוד, על הקשר הזה. אני שואלת את עצמי אם הפחדים של הבת שלי, קשורים לאשמה האינסופית שלי כלפיה סביב חווית הלידה האלימה שאיפשרתי שתהיה לה...
כלומר ההתנהגות היומיומית שלי איתה מלווה בכאב שעדיין קיים מאז, עם ביתי השניה אין את זה, ויש בכך משהו מקרבן...
שמחה שהעלית את הנושא, שווה בעיני דף.

שלום בנים, בנות, אימהות- וגם אבות אם תחפצו...
אני שמחה שעוד דברים טובים יוצאים מהסיפור המזעזע של הלידה של ראיי. טוב לחלוק גם את החוויות הקשות- איך אומרים- צרת רבים...
לשאלתך רוזמרין: כן. יש קשר ודאי בין תופעות שהיו לראיי ללידה. אבל אני מאמינה שאלו הם תוצר של משהו עמוק יותר, של שיעור, במקרה שלנו השיעור הוא איך להיפרד.
לראיי היה קושי בכל שלב המסמל התנתקות ממני, בין אם זה היה גדם הטבור שלא נפל אלא רק לאחר חודש וחצי, או העובדה שבשלושת חודשיה הראשונים היא ינקה וינקה וינקה וינקה וכשלא ינקה היא הייתה במנשא או סתם עלי בכל שעות היום.(בלילה היא ישנה בעריסה לידנו או במיטה שלנו)
ואני הקשבתי, ועדיין מקשיבה , לצרכים שלה, היא עדיין יונקת- ותמשיך עוד לינוק עד ששתינו נרגיש שמספיק לנו. אנחנו מאד קרובות. אני עדיין משתדלת לעשות לה עיסוי בכל ערב, ונוגעת בה המון.
היא תינוקת עצמאית ומפותחת מאד. לרוב אין לה בעיה עם אחרים- להיפך, היא ידידותית מאד, מתרחקת ממני בכיף בגינה וחוזרת כשצריכה משהו.
אפרת- אני כ"כ שמחה שלא היית צריכה לעבור ניתוח. איך עברו החודשים האחרונים? איך אתם היום?
נרקיס- לשמוע עוד ועוד נשים כמוך שעברו חוויה קשה ואז לידה "מתקנת" זה מעודד מאד. אני מייד מדפדפת לסיפור הליד הראשונה שלך....

האם גם אצלכן זה קרה? קשר בין הלידה והפחדים של הילד בהמשך?
הקשר בין אופן הלידה לאופי התינוק (אני פתחתי את הדף ההוא, וחשוב לציין שכמה חודשים אחרי כן, התינוק הצרחן שלי נרגע, וגילה את אופיו הנעים והנינוח.

לא הולך לי היום עם לינקים. אולי אופן הלידה ואופי התינוק ...

את מספרת על קשיים בהתנתקות
זה כל כך מזכיר לי את הבן שלי, כיום כבר בן 6, שנולד בקיסרי וינק עד גיל די גדול, וגם אצלו כל שינוי עד לאחרונה היה מלווה בקושי עצום, וגם אצלו חבל הטבור נשר יחסית מאוחר.
אמנם הקיסרי שלנו היה חצי מתוכנן כיוון שהוא שקל כמעט 5 קילו ולא העזתי לחשוב על לידה רגילה, אבל עדיין גם לידה כזאת משאירה צלקות, ולא רק פיזיות
והיא גם משאירה סימנים על הילד, בעיות מוטוריות קלות שסביר להניח שחלקן נובעות מזה שלא קיבל את העיסוי הממריץ של תחילת החיים במעבר בתעלת הלידה.
התיקון שלי ללידה הקשה הזאת בא בלידה של אחיו הצעיר שהיתה טבעית לחלוטין ומהירה מאוד, דווקא אותו ילדתי ב"מאיר" רק שהגעתי לשם עם צירי לחץ כך שלא היה להם צ'אנס לקלקל לי את חווית הלידה.

נרקיס- כתבתי לך בדף שלך. נדהמתי לגלות כמה הסיפורים שלנו דומים.....
בן זוגי היקר מפציר בי: אני לא מסוגלת לצאת מפה. כל-כך מעניין לי לקרוא את כולכם!!!!!
אבל הוא רוצה קצאת יחס- שארדם לידו כמו תמיד על הספה בסלון בלי לשבת לו על הראש עם הלפ טופ.
אז לילה טוב לכולכם. כמה כיף להכיר......

פתיחה של 9 בציר לפי מיילדת ולפי הרופאה- פתיחה של 5.
רק רציתי להגיד שהרופאה צדקה, וזה שבציר יש 9 או אפילו 10, זה עדיין לא פתיחה מלאה, ומי שמקשיב למיילדת שלו (כמוני) ולוחץ כשהפתיחה נמדדת בציר, הורס לעצמו את רצפת האגן.

רק רציתי להזהיר אותך מעודף אנשים בלידה. כדאי להצטמצם למיילדת, בעל וזהו. כולם נפלאים ועם המון כוונות טובות, אבל קצת קשה להתרכז בלידה כשאת מוקפת באנשים.
מניסיוני, אחרי לידה המתקנת שלי (הראשונה של נולדה פגית עם לידה קשה, גם עם פיטוצין סיפור הלידה של נהר זורם ביניהם ), שהייתה לפני חודשיים וחצי. אני דווקא מאוד ממליצה על נוכחות של דולה בלידה, במיוחד בלידה בבית חולים. לאורך כל הלידה שלי הצירים לא היו סדירים, אך בזכות הדולה, הלידה התקדמה בטבעיות, וילדתי בלידה פעילה וללא התערבויות מיותרות. ואני בטוחה שללא הדולה זה היה נגמר אחרת.

ולך אימא טרייה פלוס אני מאחלת המשך גידול נפלא של ילדתך ושגם לך הלידה השניה תהיה לידה מתקנת.

שלום לאמא הטרייה,
הסיפור שלי התחיל דומה לסיפור שלך, אבל עם סוף קצת אחר. התחיל אצלי טפטוף של מי שפיר כארבעה ימים לפני הלידה, ובאיזשהו שלב גם הפקק השתחרר. אני קבלתי החלטה לא להגיע לחדר לידה כי ידעתי שמכיוון שאין לי צירים אני "אזכה" להתערבות רפואית דבר שממנו חששתי. וכך לקחתי על עצמי סיכון, אמנם סיכון מחושב - אך עדיין סיכון. הסיכון הוא שבעקבות הטפטוף יתרחש זיהום ברחם. אבל מכיוון ששמרתי על היגיינה וזה היה רק טפטוף ולא ירידה מלאה החלטתי לקחת את הסיכון. מאז שהטפטוף התחיל ועד ללידה עצמה, הגעתי כל יום בבוקר לחדר לידה. שם בדקתי במוניטור שיש דופק, הקפדתי גם במשך היום להרגיש כל הזמן דופק. רק ביום הרביעי התחילו להתפתח צירונים קטנים. בדיוק באותו הזמן הייתי בבדיקה היומית של בחדר מיון יולדות. האחות ציינה בפני שיש לי צירונים והציעה שנכנס לחדר לידה. לא הסכמתי. לא רציתי לבלות שעות ארוכות בחדר לידה ולחכות לפתיחה מלאה. חתמתי על טפסים וחזרתי הבייתה. העברתי שם את הזמן, ורק בארבע אחה"צ חזרתי לבית החולים, עם צירים חזקים וקבועים וביניהם רווח של חמש דקות.

פלוני אלמונית יש לי הרגשה שלא היית בסוף שבוע 42, ושהרופאים לא טעו במדידת ל"ד שלך.... ובטח לא אמרו לך שיש לך חשד לרעלת הריון ובכלל שהתינוקת שלך גדולה מדי ואין סיכוי שתלדי אותה טבעי... והיא בסוף שקלה כקילו מתחת להערכה....
אז איך נגמר הסיפור שלך?

אמא טריה פלוס יקרה!
הכל קרה בדיוק כפי שהוא היה אמור.אני לגמרי מבינה את הכאב ותחושת הפספוס,זה אירוע כ"כ משמעותי ובטח רצית שהוא יתנהל באופן הטוב והמרפא ביותר.
היום יש לך ילדה מקסימה ומזל מזל מזל שקרה מה שקרה,אנחנו לא יודעם מה היה קורה אם איזשהו פרט בהשתלשלות האירועים היה חסר.
תחשבי על 3 דברים טובים שהאופן שבו הלידה התנהלה,תרם לך.

נכון נכון נכון. בזכות החוויה הזו גדלתי בכמה קילומטרים. אני מאושרת. טוב לי. אני מאוהבת בראיי. כיף לי להיות אימא- זה מה שרציתי כל חיי. הדברים קרו בדיוק כמו שהיו צריכים לקרות ולא הייתי משנה שום דבר כי אני אוהבת את החיים עכשיו כפי שהם על כל הלבטים שיש לי בתקופה האחרונה (פתרון ביניים לחינוך בייתי), והכל זה מים ודשן ופוטסינטזה שעוזרים לי לצמוח.
ההורות מביאה איתה הפתעות שאי אפשר לתכנן, והלידה היא בין שלביה הראשונים.
לעומת זאת- ללידה הבאה, אתכונן הכי טוב שאפשר... אני רוצה ללדת בבית. במים. אבל עוד חזון למועד.
והריון אין. גם לא מתוכנן לעכשיו. אנחנו עוד קטנים

תקנו לי את שגיית הכתיב, וכעת שם הדף הוא בלי אותה הי' המחוצפת: פתרון ביניים לחינוך ביתי וגם אמא נמש היקרה פתחה לי דף בית, או שהייתה הראשונה לכתוב שם אז אפשר למצוא אותי גם שם... אימא טרייה פלוס יש לי אהבה להרבה אותיות אהוי...

הסיפור של הלידות שלי הוא די שונה מהסיפור שלך, אבל אני מאד מזדהה עם מה שעבר עליך. גם אני רציתי ללדת בבית אך בעקבות בעיה טכנית הגעתי לבית חולים. זאת לא הייתה הלידה הראשונה, הייתי מוכנה נפשית ופיזית וידעתי מה אני רוצה, חשבתי בצורה חיובית מאד והייתי בטוחה שהכל יהיה טוב. בחדר הקבלה ביקשתי מהאחות שבדקה אותי שלא תבדוק תוך כדי ציר אלא כשאני אהיה מוכנה וכך היה, אחר כך חיכיתי שעה ומשהו לבדיקת רופא (הייתי עם פתיחה של חמש וצירים חזקים מאד)תוך כדי ההמתנה כרעתי על שש וניענעתי את האגן בזמן ציר (האחיות בהו בי בעינייםמשתאות והתלחשו) ויצאתי מדי פעם למסדרון לעדכן את אישי ולשתות תירוש לבן. כשהרופא התפנה ורצה לעשות הערכת משקל כבר הרגשתי כמעת בפתיחה מלאה- גם ממנו בקשתי לבדוק אותי בהפסקה בין ציר לציר, אך בגלל שהצירים היו תכופים מדי לא הייתה הפסקה מספיק גדולה, אז פשוט קמתי תוך כדי האולטרסאונד, ואמרתי שלצערי הוא לא יוכל לבדוק אותי בשכיבה, אז הרופא אמר שמתןך מה שהוא הספיק לראות לא נראה לו שיש בעיה של משקל גבוה ושחרר אותי לחדר הלידה. תוך כדי הליכה לחדר לידה הרגשתי את התינוקת התברגת למטה והגעתי לחדר לידה (דוחה למדי וצפוף) כדי ללדת ממש. ואז הגיעה המיילדת והיא הייתה פשוט איומה: היא ציוותה בטון של מפקדת -תשכבי על הגב! שאלתי האם היא רוצה לעשות מוניטור והיא אמרה בטון מצווה ויותר עצבני "תשכבי על הגב!" תוך כדי פקעו לי המים ואמרתי לה שאני לא המסוגלת לשכב על הגב וגם אין צורך המוניטור כי התינוקת יוצאת עכשיו. הייתי על המיטה בתנוחת כריעה. בהתחלה היא צרחה: תשכבי על הגב! וכשהבינה שהתינוקת יוצאת באמת אז התחילה לצרוח: את יושבת על הראש של התינוק! את הורגת אותו! אין לו מקום לצאת! ניסיתי בין הצירים להראות לה שלתינוקת יש מקום לצאת והכל בסדר, אז היא אמרה: אין לי דופק! אמרתי לה שהכל בסדר ויש דופק ואם היא לא יודעת ליילד בכריעה- שתקרא למיילדת אחרת. היא צעקה בטון פסקני: אין מיילדת אחרת, את לא ילדה קטנה וזה לא גן ילדים כאן- תשכבי על הגב! ואז ראיתי שהיא אפילו לא שמה כפפות והיא לא מתכוונת לעזור לי, אז אמרתי לה שהיא אמורה לעזור לי, היא אמרה שכדאי שאני אעזור לעצמי ואשכב על הגב ואז אלד. ואז בפעם ראשונה ממש לא סבלתי אותה- עד אז היא הייתה סתם מציקה, כי הייתי מרוכזת בלידה, אבל אז החלטתי שגם אם היא תנסה עכשיו לגעת בי- אני אבעט בה וגם החלטתי שאני יכולה ללדת בעצמי לגמרי ולהוציא את התינוקת לבד ואז עברה מישהי במסדרון והמיילדת שראתה שאני יולדת לבד קראה לאותה מישהי שהייתה גם מיילדת ושאלה "את מוכנה ליילד בכריעה?" והיא אמרה"בכיף" ויילדה אותי. סיפרתי את כל הסיפור הארוך הזה כדי לומר שאם לא הייתי כבר יולדת פעם ואם לא הייתי אסרטיבית מאד לא היה לי שום סיכוי שבעולם ללדת כמו שרציתי (מהבחינה הפיזית) ומהבחינה הנפשית אפילו שהמיילת הלא נעימה הזאת הייתה איתי בסך הכל כרבע שעה- מהבחינה הנפשית יצאתי מאוכזבת (אפילו שהייתה לידה קצרה והיה רק כאב טוב ולא סבל). אני חושבת שאסור לך בשום אופן להאשים את עצמך כי במצב שבו היית - לידה ראשונה שלא התקדמה לפי הספר ועוד בסביבה לא תומכת, היית נהדרת ונפלאה וגם למדת משהו שיוכל לעזור לך בהמשך. רק אור וטוב! סליחה על האורך- אפשר לערוך.

אחלה סיפור!

אני מזועזעת מהסיפורים!!!!!!!
אני גם מתחילה לחשוש מאוד - מפני שהחלטתי ללדת במאיר כי חשבתי שזה יהיה הכי דומה ללידת הבית שהיתה לי ולפי הסיפורים שלכן זה רחוק מאוד מכל ההמלצות!
אני ממש לא מאמינה שעם כל הפעילות-מודעות-פרסום שיש כבר היום ללידות טבעיות וכל פירסומי בתי היולדות שהם מאפשרים את זה - במציאות הדברים לא קורים!!! איזו חוצפה!!!!
אני מ-ז-ו-ע-ז-ע-ת!!!!!!

חגית, חברה שלי ילדה לא מזמן לידה טבעית נהדרת במאיר. אני תוהה הרבה מה יעשה את ההבדל בין לידה טובה לרעה בבי"ח ואין לי תשובה. מזל? אסרטיביות? גישה חיובית? אמונה בעצמך? לא יודעת. אבל כיום אני בטוחה שלידה מוצלחת בבית חולים כוללת לכל הפחות הכנה נפשית וגופנית מאוד משמעותית ללידה.

אני לא יודעת מה עדיף. גם אני הגעתי עם ירידת מים (לאסף הרופא), ולמרות כל סיפורי הלידה שקראתי וכל מה שידעתי, הכל נעלם כמו שקורה ב חרדת בחינות מיד כשכנסתי לבית החולים, והסכמתי מיד לזרוז.
מאחר ולא יכולתי לקבל אפידורל ביקשתי טשטוש, ויחד איתי גם יונתן סומם, כמובן.

היום זה לא היה קורה גם בגלל שאני יודעת פי מליון, אבל לא רק בגלל זה.
בעיקר בגלל שכל כך צמחתי וגדלתי בזכות הלידה הזו (ורק חבל לי שגם יונתן "אכל אותה" בזמן שאני למדתי).
ובזכות האסרטיביות שכל כך צמחה. זה קשור גם לסיבה הקודמת: לאט לאט בעקבות הלידה שקעה התובנה שגופי הוא שלי, הלידה היא שלי, כל דבר נתון למיקוח, והמילה של הרופאים היא לא בהכרח אמת מוחלטת.

הלידה השניה היתה ממש תיקון של הראשונה (ממש הזמנתי שוב ירידת מים כדי שאוכל להתעקש ולא לוותר, ובאמת התעקשתי משך 42 שעות ואיזה שש משמרות שונות). בטוחה שגם לך יהיה תיקון.
כולנו לומדים כל הזמן. אף אחד לא נולד עם כל הידע שיהיה לו ביום האחרון של חייו.

(מרגיעון: כבד את עצמך)

אני תוהה הרבה מה יעשה את ההבדל בין לידה טובה לרעה בבי"ח ואין לי תשובה. מזל? אסרטיביות? גישה חיובית? אמונה בעצמך? לא יודעת. אבל כיום אני בטוחה שלידה מוצלחת בבית חולים כוללת לכל הפחות הכנה נפשית וגופנית מאוד משמעותית ללידה.
מסכימה איתך בקשר להכנה אבל מעבר לזה יש איזו מין הבטחה לגישה מסויימת מצד ביה"ח - לפחות כך הם מפרסמים, לא?! - אז איך פתאום אם משהי באה עם בקשה ללידה טבעית היא צריכה להאבק על רצונה הזה ולהתקל במיילדות שאין להן שום קשר ללידה טבעית ולמצוא את עצמה במצבים שאין להם שום קשר ללידה טבעית - וזאת כשביה"ח עצמו טוען שהוא מאפשר לידה טיבעית? איפה האמת בפרסום???!!!! זה לא אמור להיות עניין של מזל ליפול על צוות טבעי בבי"ח שטוען לאפשרות טבעית.
ותודה על ההרגעה בעניין חברתך @}

שליחה על ידי גיל_ט* » 06 מאי 2007, 10:03

בתי החולים ממהרים להכריז על תמיכה בלידה טבעית ותמיכה בהנקה- אבל אלו מילים בלבד ללא הרבה מעבר לכך.
עדיף לדבר פחות ולעשות יותר.

וזאת כשביה"ח עצמו טוען שהוא מאפשר לידה טיבעית?
הם אכן מאפשרים, למי שעומדת בפרוטוקול של אלף קריטריונים שונים. ברגע שחורגים מהפרוטוקול בפסיק (גיל היולדת, תאומים, מים מקוניאליים, ירידת מים...) ה"טבעי" מתבטל לאלתר. כך גם בליס וגם בתה"ש.

שליחה על ידי גיל_ט* » 06 מאי 2007, 10:29

לידה טבעית, מעצם היותה טבעית, אינה הולכת לפי קריטריונים ברורים.
מן הסתם יש חריגות מסוימות
במערכת הרפואית קשה להתמודד עם חריגות אלו (בעיקר עקב כל העינין המשפטי)

תחושת לידה קשה ומאכזבת ליוותה גם אותנו שיועד נולד.
הסיפור כשלעצמו אינו חשוב עוד.
מה שעלה חזק בלידה שלי היה הפער בין איך רציתי למה שהיה, מה שתארת כפער בין "הבחוץ" ל"בפנים".
והנה, אני על סף לידה מס' 2. על אף הטראומה ועל אף ההבטחה לא עוד לידה כזו אני מוצאת את עצמי "תקועה". לא עשיתי כלום בנוגע ללידה הזו, לא הכנתי את עצמי בשום אופן שהוא (הלידה ביולי). ממש תקועה. פחד, אי אמון בעצמי.
אני מסתכלת על סיפורי לידה מוצלחים וקשה לי לראות את עצמי שם. דווקא האמהות ההנקה וכל האחרי היה נהדר אבל משהו בי ציני וספקן לגבי הלידה הקרובה. כאילו בלידה הקודמת האמנתי שמליוני נשים ילדו טבעי לפני ואחרי כך שמה צריך להיות כל כך מסובך? אוכל גם אני ללדת כך... תמימה משהו...
לא הכנתי עד היום את עצמי ללידה, אבודה וחוששת מזה ששוב אמצא את עצמי בלידה קשה ומאכזבת. מאוד מקווה שמישהי תוכל לתת עצה איך יוצאים מזה..

שליחה על ידי גיל_ט* » 06 מאי 2007, 10:40

לידה בבית

מליוני נשים ילדו טבעי לפני ואחרי כך שמה צריך להיות כל כך מסובך?
זה נכון, כשאין צוות רפואי ויש עזרה של נשיםבעלות ידע עתיק יומין, אבל כשמה שיש זו מערכת ש"מנסה להכשיל אותך" (במרכאות, כי כמובן שאין להם כוונה רעה אבל זה מה שיוצא) יש הרבה לדעת, כדי שכשירצו להפחיד אותך תדעי מה האלטרנטיבות ומה השמעות של כל הליך. בשביל זה צריך לקרוא ספר טוב על לידה (ממליצה על "לידה פעילה" ג'נט בלאסקס). אם הלידה ביולי יש עוד המון זמן. למעשה עצם קיום של צוות רפואי באזור זה הדבר עצמו שמונע את הקלות של לידה טבעית. לכן לידת בית תנטרל את המכשול הזה.
מעבר לכך וחשוב לא פחות, את חייבת להגיע ללידה עם האמונה שאת מסוגלת לעשות את זה אני חושבת שזה לכשעצמו ממש הכרחי. אני יכולה להמליץ לך מה שלי עזר: שנני כל יום היגדים (יש כאן באתר איזה דף מוצלח עם היגדים כהכנה ללידה, לא זוכרת איך קוראים לו) למשל אמרי לעצמך: אני בטוחה בעצמי ויודעת שאני מסוגלת ללדת לידה טבעית ופשוטה. דמייני את עצמך בתוך הלידה הזו. הכוונה היא שעד הלידה תהיי בטוחה באמיתותו של משפט זה.

אני חושבת שמי שילדה כמוני, לידה ראשונה מאכזבת, צריכה להיעזר במיילדת ביתית טובה, (אני שמעתי טובות על שיין ברגנר) שתעזור לה פיזית ותעלה לה את הביטחון בעצמה- שתזכיר לה את כל מה שהיא יודעת בפנים ותעזור לה להוציא החוצה. את הכל.
גם הומיאופתיה יכולה לעזור. מאד. לפני, אחרי, תוך כדי ובכלל.

את אמא נפלאה ורואים את זה מהסיפור שלך.

קראתי והרגשתי.

נזכרתי בלידה השנייה שלי, ב"מאיר". המילדת היתה נחמדה,רופא לא נראה באופק, היה הרבה יותר טוב מאשר בלידה הראשונה שלי... אבל נזכרתי באחות שהציצה לחדר הלידה וביקשה בפנים חמוצים מהמיילדת (כי הרי אי אפשר לדבר עם יולדת, אין לה מוח) ש"היא לא תצעק".
כן. סליחה שהפרעתי לך. אני אלד בשקט כדי להתחשב בך.

פלוני אלמונית, תודה ששיתפת, כשקראתי הרגשתי - יופי! כל הכבוד!
הלידות שעברתי היו מאוד מהירות, לא קשות, לא טראומטיות אבל היתה בהם אכזבה מסויימת לכן הזדהיתי עם המשפט -
המיילדת הלא נעימה הזאת הייתה איתי בסך הכל רבע שעה מהבחינה הנפשית יצאתי מאוכזבת

בלידה הראשונה הגעתי לצירי לחץ די מהר (בערך בשבוע 37 לכן, לא הגעתי מוכנה נפשית ופיזית ללידה). באותו זמן לא היו חדרי לידה נפרדים, היו מחיצות (פלסטיק כמו של תריסים) ויכולתי לראות את ראשה של זו שילדה בסמוך אלי וגם לשמוע את סיבלה וכן את הערותיהם ואיומיהם של המיילדת והרופא. כל כך פחדתי ממה שצפוי לי, המיילדת לא הייתה לידי, כנראה טיפלה בעוד לידה, כשבאה אמרה לי ולבן זוגי :"יופי, אני רואה שאתם מסתדרים בעצמכם..". כל כך רציתי יחס אישי, מילים מרגיעות, הסברים, אבל הכל היה מאוד טכני. בשלב מסויים כשהצירים התחזקו, התפתלתי, חיבקתי חזק את בן זוגי, ושמעתי את המיילדת שואלת/נוזפת: "מה את צועקת?" - אני זוכרת שהיה לי נורא מוזר לשמוע את ההערה הזאת וחוץ מזה לא ממש ממש צעקתי (בהשוואה ללידות הבאות).

בלידה השניה, הגעתי עם אמבולנס ( עם צירים חזקים ) היישר לחדר לידה (מחודש - חדרי לידה נפרדים), היה לי רגע נעים מאוד והרגשתי בטוחה (לאחר הטילטולים המכאיבים באמבולנס). אחר כך, כאב לי נורא, התפתלתי, צעקתי, לא מצאתי תנוחה. ניסיתי עמידת שש (על המיטה), אך רגליי רעדו מאוד ולא יכולתי לשאת את גופי. שכבתי על הצד אחזתי במעקה המיטה חזק, חזק וגנחתי (בן זוגי עדיין לא הגיע - אחר כך יתברר לי שחיכה בחוץ ולא נתנו לא להכנס בגלל לידה בקבלה). המיילדת לא אפשרה שאשכב על הצד ואמרה: "לא שומעים טוב!" (הבנתי שהכוונה לפעימות הלב). שכבתי על הגב מתפתלת, מנסה לסדר נשימות שיעזרו לי עם הכאב (הרגשתי בסך הכל טוב עם עצמי, רק חסרת אונים בגלל הכאב המטורף הזה), ואז אני שומעת:"מה את נושמת.?" המיילדת חייכה אל האחות ואמרה: "נו תלחצי...וניגמור עם זה וזהו" (החסרתי פעימה או יותר וחשתי - אכזבה).
ואז אני אומרת לעצמי, תוך התפתלות מצד לצד בעיניים עצומות , תעשי מה שקראת, כשתרגישי ציר תוציאי קולות נמוכים ועמוקים (הקולות יצאו די גבוהים). לרגע פחת הכאב , אני נושמת עמוק פוקחת את עיניי ורואה את המיילדת מתכוונת לחתוך (נבהלתי, פחדתי ) ביקשתי: "אל תחתכי!" המיילדת הסבירה ש"העור מאוד דק וחייבים". נו ...טוב במצב הזה להתווכח? ...כשהרגשתי ציר חזק וארוך עברה בי מחשבה ...היא עוד מעט חותכת...ואז צעקה ענקית יצאה ממני ...
הקטנטונת יצאה מתוכי, לא רצתה לינוק, בכתה, היה לה קר, עטפו אותה והניחו בעריסה לצידי לחמם את גופה. המיילדת עימעמה את האור. בן זוגי נכנס לחדר היה המום, שמח ומאוכזב שלא היה נוכח.

בלידה השלישית שוב הגעתי עם צירים חזקים, שוב חסרת אונים מהכאב ומרגישה כל כך לא נעים מהחשיפה המהירה הזו של הגוף. המיילדת הייתה כל כך פאסיבית ולא אמרה מילה, רק שבעטתי בעיטה אחורית, קיבלתי נזיפה. כל כך רציתי שתדבר, שתרגיע (בן זוגי היה נוכח אבל ממקום אחר). בצירי הלחץ היה לי צורך לדחוף חזק עם הרגליים (שילוב של עמידה/שכיבה על שש ), השענתי את כפות רגליי על קצה המיטה, בחלק של המתכת, ופחדתי (באמת, באמת) שהמיטה תתפרק ושיניתי תנוחה. המיטה היתה מסוג שאפשר לכוון לכל מיני תנוחות (שכחתי מזה ולא ביקשתי) והמיילדת גם לא ממש עשתה מאמץ להקל (רק אחר כך הראתה לי את פלאי הטכנולוגיה של המיטה). הכל הסתיים בטוב וייאמר לזכותה שלא חתכה וגם לא הייתי זקוקה לתפרים.

בסך הכל הייתי עם המיילדות פחות משעה, אבל ברגעים אלו כל דקה "נמשכת" יותר זמן. אולי תשאלו מדוע לא ילדתי בבית?
אז ככה - בלידה הראשונה לא היתה לי מודעות לנושא, די פחדתי מכאב הלידה ותכננתי להתחיל בלידה טבעית ואם יהיה צורך אקח אפידורל.
לקראת הלידה השניה לא ראיתי את עצמי צועקת בנוחיות בבית (ילד בבית, שכנים) וגם בעקבות הלידה המהירה של בני חששתי שמיילדת לא תספיק להגיע.
גם בלידה השניה והשלישית הגוף שלי פסח על השלב האמצעי של הצירים כלומר, הרגשתי התכווצויות חלשות מאוד ואז בום - צירים חזקים. (בלידה הראשונה אפילו לא היו צירים חלשים, ירדו מים, הרגשתי לחץ בבטן, לא כאב. התלבטתי שעה עם עצמי מה לעשות ואז הערתי את בן זוגי ונסענו לבית יולדות. הרופא בדק ואמר: "כמו בלידה חמישית", משם לחדר לידה ואז הגיעו צירים חזקים).

תודה שאתן משתפות. אני לומדת מכן המון

הייתה לי לידה ראשונה שמאוד מזכירה את שלך, חוץ מהניתוח (לי הוציאו אותה בוואקום) והייתי באישפוז של יותר משבוע בגלל דלקת בתפרים (נקרעתי כולי)...השרשרת של להגיע לביקורת-הפחדה-זירוז-אפידורל...למרות שגם אני התכוננתי וקראתי לפני...
בלידה השנייה לקחתי מיילדת פרטית במרכז ללידה טבעית במשגב לדך, לא האמנתי שאוכל ללדת לבד, בלי פטוצין ווואקום. דבר יחיד שבקשתי מהמיילדת - לא וואקום ולא מלקחיים עדיף ניתוח קיסרי. היא רק צחקה עלי. יילדתי בלי שום התערבות בלי אף רופא , בלי אף דקירה, בלי מוניטור בשלב הכואב, בלי חתך ובלי אף קרע.
לידות הבאות היו טבעיות לגמרי ולא בבית חולים. זו הדרך שעשיתי.
בשבילי , מה שהכי עזר לתיקון - זה שבפעם הבאה הייתה אתי מיילדת פרטית מנוסה עם גישה דומה לשלי.
לא רק דולה - חשוב לדעתי שתהיה מיילדת שהיא בגישה כמו שלך (מיילדת או רופא), וזו ההמלצה שלי לך ללידה הבאה, בבית או בבית חולים שמאפשר. למרות שזה יקר - זה שווה.

כן... די ברור לי מי המיילדת שאקח בפעם הבאה.... ואני מקווה שנשאר בבית. במים.

אמא פלוס
יופי
זה מאוד חשוב
ועוד דבר מהניסיון - חשובה נחישות שבאה יחד עם גמישות
נחישות- מובן
גמישות- לזרום עם מה שיש, ואפילו אם זה לא תואם את התסריט המקורי - לא להיבהל אלא להמשיך להיות קשובה
שיהיה הרבה מזלטוב עכשיו ובהצלחה בפעם הבאה!

תודה תודה

היא רק בת שנה ושלושה ואני כבר חולמת חלומות מצויינים על לידות נהדרות.
בקיצור, בא לי להיות שוב בהריון.

מצטרפת למה שכתבו לפני. הלידה הראשונה שלי היתה עבורי טראומה, תמיד כששאלו אותי עליה אמרתי שזה אחד הימים הכי איומים שהיו לי בחיים. די מגוחך בהתחשב בכך שקבלתי שתי מתנות (יש לי תאומים). אבל זו היתה ההרגשה שנשארתי איתה. לפני שלושה חודשים ילדתי שוב, הפעם בבית. לא היה לי קל בכלל אבל מבחינת החוויה נשאר לי זכרון מאד חיובי, ולמעשה אני מרגישה כאילו "נמחקה" טראומת הלידה של הגדולים. זה קרה עם הרבה הכנה נפשית, יומן שניהלתי ובו כתבתי כל מה שאני מרגיש., את החששות שלי, הציפיות לי, איך אני רוצה שתראה הלידה (את זה עוד תכננתי לפני שבכלל היתי בהריון). מקוה שגם אצלך הפעם הבאה תהיה חוויה מתקנת.

אני שולחת אמפטיה אמיתית, מכל הלב, הסיפורים נשמעים קשה.
ילדתי בבית פעמים. הלידה הראשונה היתה מצויינת. הלידה השניה היתה קשה ולא טובה דברים שאסור להגיד
לידת בית היא לא "פתרון קסם" לבעיות של בית חולים. אולי חוויה מתקנת תתרחש דווקא בבי"ח - אולי תצליחי לעמוד מצול הצוות.
אני לא אומרת לא ללדת בבית רק שלא להאדיר את האופציה הזו כאילו היא מושלמת.
בהצלחה וריפוי

והחלום הנפלא שחלמתי לפני שלושה שבועות הוא בגלל שאני שוב בהריון!!! בלילה שבו נכנסתי להריון, חלמתי את הלידה המדהימה שתהיה לי. ואני יודעת מבפנים, שאני יכולה, שהלידה תהיה טובה הפעם.
בהתאם לכך אני חושבת שאפתח לי דף חדש....
יקראו לו: אימא יולדת בפעם הראשונה

מזל-טוב!!!! איזו חדשה משמחת
הגעתי לכאן במקרה והאמת היא שחווית הלידה שלך היא במילה למילה החוויה שלי -לצערי הרב...
מאחלת לך שהתקופה שבאה עליך לטובה תהיה רצופת אהבה התחברות והגשמה ...
מזל טוב לכל המשפחה

איזה יופי שיהיה בשעה טובה

כשיצאתי מבי"ח רמבם אחרי הלידה הראשונה שלי עם ביתי בכורתי אהובתי הדהד במוחי משפט אחד ולא הרפה "זה לא יכול להיות שככה זה צריך להיות"
אמנם יאמר לבושתי שלא עשיתי שום הכנה ולא ידעתי כלום על לידה. אבל יחד עם זאת היה לי ביטחון ואמונה ללא סיג בגופי וביכולות שלו. מה שלא ידעתי זה שיהיו שם כל כך הרבה אנשים שלמעשה עם כל הידע שלהם הם לא יודעים כמעט כלום על לידה, כזו כמו שילדו הסבתות שלנו וכל שרשרת הנשים לאורך כל ההסטוריה שלפניהן לאורך הדורות, שמהן שאבתי את הביטחון שהיה לי. כי חשבתי לי שבטח אני מסוגלת למה שכל כך הרבה נשים, חתולות, כלבות, סוסות וכד' מוכשרות לעשות בהצלחה.

אל הלידה השניה שלוש שנים מאוחר יותר כבר הגעתי ממקום אחר. אני לא יכולה לומר שידעתי הרבה יותר אבל היו לי כמה נקודות לזכותי.
קודם כל ידעתי לקראת מה אני הולכת ורתמתי לטובתי את הכאב. שנית הייתי נחושה בדעתי להתכנס ולהתרכז במה שקורה לי בפנים ולהתנתק עד כמה שניתן מהסביבה, ושלישית שהיא כנראה תוצאה של השתיים הראשונות הכל היה נורא מהר ב02:00 התעוררתי עם ציר חזק ב-04:00 נולד בני אהובי יקירי וב-04:09 נולדה תאומתו יפתי המתוקה.

ואז ידעתי שהקול הזה שניקר במוחי אחרי הזועה של הלידה הראשונה היה צודק ונכון ממש כמו הידיעה שלי והביטחון ש"אני יודעת ללדת".
אני לא מאשימה אותם ברמב"ם בכונות רעות רק בבורות לגבי תהליך בריא של לידה ואיך היא אמורה להתנהל.

הלידה השלישית היתה בבית וזאת הלידה שאני הכי מעדיפה ואוהבת לזכור - היה מושלם

היום אני מדריכת הכנה ללידה ואם יש דבר שאני ממש מצטערת עליו הוא שלא הלכנו לקורס הכנה ללידה מעולם

תקשיבו לבטן וללב שלכן כל הידע הזה נמצא בגופנו, הידע שמקבלים בקורס הוא הדרך להתחבר לידע של הגוף ולדעת לגייס אותו בדרך הטובה ביותר בעת הצורך בשלבים השונים של הלידה.

מאחלת לכולן באמת לידות טובות, בריאות ואושר

סתם חזרתי להציץ...
אדמה,
אנחנו דווקא הלכנו לקורס הכנה. ובגלל ובזכות היותי הומיאפטית, יש לי המון ידע כללי על הריון, לידה, ינקות.
להומיאופטיה יש המון מה להציע במהלך הריון, בלידה ואחריה.
..... אממה- אצלינו הכל השתבש, למרות כל הידע והביטחון שהיה לי.
אני מקווה, שהפעם, עם מיילדת בית צמודה, שתלווה אותנו מבחוץ ומבפנים, בהריון ובלידה- אני מקווה שזה יהיה אחרת. יותר בריא, יותר נכון.
אני מקווה ללדת בעזרת הגוף שלי והרצון שלי והידע העמוק שיש לי מעצם היותי אישה.

ואני מסכימה שככל שאישה ומלוויה יודעים יותר על הלידה ומהלכה מראש, כך גדלים הייתרונות.

הפחד הגדול ביותר של אישה שכבר עברה טראומה בלידה אחת, היא שהטראומה הזו תחזור.
ואם נשלב את זה עם פחד המשותף לכל המצפים לתינוק- שההריון לא יצליח, שהעובר יפגע- יוצאת קטסטרופה אמיתית.
אז גילו לי cmv. בשבוע הבא יש פגישה עם מומחה.
נחכה למי השפיר ונקווה שהיא לא נדבקה.
הבעיה היא שאם היא נדבקה, ונצטרך לסיים את ההריון, כנראה שאצטרך לעבור ניתוח קיסרי. אסור לזרז עם פיטוצין בגלל הצלקת.
אני מנסה להבין מה השיעור שלי בתוך כל זה?
מה אני מביאה למשוואה? מה בנותיי מביאות? מה בעלי? כולנו יחד חולקים גורלות.....
אמן שהכל יהיה בסדר

אמן שהכל יהיה בסדר
אמן, אמן, אמן.

_אמן שהכל יהיה בסדר
אמן, אמן, אמן._
אמן אמן אמן אמן

הכל בסדר.
הוא לא נדבק.
הוא בריא.
יהיה לי בן.
יש לי בן.
איזה כיף לכתוב את זה

איזה יופי!!!
שהכל יעבור בשלום גם בהמשך@}

שליחה על ידי R_V* » 24 דצמבר 2007, 22:26

יופי! מצויין! זה סימן טוב לבאות!

_איזה יופי!!!
שהכל יעבור בשלום גם בהמשך_

גם ממני

איזה כיף!!! עברתי לידה ראשונה דומה ללידה שלך.
ילדתי לפני כחודש בת בלידת VBAC מתקנת, עוצמתית - אליה התכוננתי והתכווננתי חודשים ארוכים.
בהצלחה!

רוצה לכתוב לכל הקוראות העתידיות: יש אפשרות לתקן חוויות לידה לא טובות. לידת בני המתוק הייתה חוויה מדהימה. אימא ילדה את הלל