סוסת פרא ממשיכה לשעוט בדרכי החיים

[מרטה*]

סוסת פרא... שמחתי לראות שיש שיפור במצבך הגופני. איזה כוחות יש לך לבצע את הניקויים האלה!

מאז שחזר האתר אני קוראתאותך ולבי נחמץ מדאגה ומעצב
את יכולה למחוק כמובן אם אני כותבת במקום הלא נכון

מה עשית בחיים שמגיע לך "ידיד" שמדבר אליך בכזה זלזול מכוער? "השטויות שאת כותבת" - זה כל כך, כל כך פוגע!
מי זה הת' הזה? אולי לא עקבתי מהתחלה, אבל מה שאני "יודעת" עליו זה רק ממה שאת מספרת עליו כאן, ואני מרגישה אליו כזה כעס! (בדרך כלל אני אשה מאד נינוחה ולא מתלהמת!)
הלוואי שלא היית מרשה לאיש להתנהג אליך ככה... לדבר אליך ככה...
תחשבי כמה הכתיבה חשובה לך, וכמה כוח וחיזוקים היא מביאה לך, והנה בא ה"ידיד" הזה וקורא לזה "שטויות" (ומצד שני מקפיד לקרוא ולתקן אותך על מה שלא נראה לו). מה זה צריך להיות הרמיסה הזו?
אני מתאפקת לא לכתוב יותר, אולי אני סתם משליכה מניסיונות העבר שלי עם בני זוג מרושעים וקנאים?

במקביל אני רועדת מפחד כשאני קוראת את תיאור הבית הנטוש! את כנראה טיילת הרבה ויש לך ניסיון רב וביטחון... אבל לעכברית עיר כמוני זה נשמע יותר מפחיד מכל דבר שתיארת עד כה. שמרי על עצמך!

[פלונית_אלמונית*]

יזיז
אני דווקא תורמת את האבחנה: חפץ מעבר. כזה שילדים נצמדים אליו בכל כוחם, כתחליף למשהו קבוע, מוכר ואהוב בחייהם.
את חושבת שזה לא מפריע לקשר אמיתי להגיע, אבל זה מפריע.

כמו תמיד, את תגיעי לאבחנה המדוייקת בזמנך, ובכל זאת אני לא מתאפקת. אסור (עם מליון סימני קריאה) להסתפק במועט.

[סוסת_פרא*]

תודה לכן.
כמובן שאתן צודקות באבחנות שלכן.
ואני גם מעריכה את הדאגה.

ובכל זאת, כמו ש-פלונית אלמונית כתבה:
כמו תמיד, את תגיעי לאבחנה המדוייקת בזמנך

יש לשער שזה מה שיקרה.

אז תודה שאתם מאמינים בי.

[סוסת_פרא*]

צילמתי את ]האבנים ה'דוגמניות' שלי מהכיס מרה
במציאות - הן יפות יותר .

(צולמו ליד פקק של בקבוק, כדי לתת קנה מידה)

נכון שהן נראות כמו אבני חן?

[סוסת_פרא*]

ראיתי שהן מתחילות מהר להינמס, משום שהן עשויות ברובן משמן.
אז שמתי אותן יפה בקופסא בתוך המקרר.
למקרה שאיזה רופא יתלהב וירצה לשלוח אותן לבדיקת מעבדה .

[סוסת_פרא*]

הדפסתי את התמונות של האבנים על דף. היום אני הולכת לרופא המשפחה בעניין אחר, ואראה לו את זה. (אם יתחשק לו - אראה לו גם את האבנים עצמן... )
בפעם שעברה הוא גילה בזה עניין, ורשם מפי את פרטי התהליך.
אולי זה יוכל לעזור לאנשים אחרים.

אני מתלבטת אם לבקש ממנו אולטרסאונד נוסף, כדי לבדוק אם יצאו כל האבנים.
או לחכות לניקוי נוסף, לראות שאין אבנים - ואז לבקש אולטרסאונד.
(הניקוי כייפי, אבל גם קצת קשה ומתיש. בעיקר הצום. והבחילות בלילה....)

************

הרופא הזה הוא רופא די מגעיל. אולי הכי לא נחמד שפגשתי. תמיד בהתחלה מחייך כאילו נחמד, ואחרי שתי שניות מאבד סבלנות, ואחרי משהו כמו שתי שאלות אומר דברים כמו 'אוף, כמה שאלות...'.
הסיבה היחידה שאני הולכת אליו - כי הוא נמצא קרוב וכי הוא מקבל כמעט כל יום כמעט בכל שעה וכי אפשר לבוא אליו בלי תור (כנראה בגלל שכמעט אף אחד לא בא אליו ).
ובגלל שלאחרונה בעיקר הצטרכתי מרשמים או הפניות לבדיקות, אז הסכמתי עם עצמי לסבול בשקט את האי-נחמדות שלו.

לפעמים אני שוקלת עם עצמי אם לא כדאי להעיר לו משהו. רק שאז יכול להיות שכבר לא אוכל לבוא אליו, ואז לא יהיה לי כ"כ נוח.
שוב אני מוצאת את עצמי ב-הלך רוח כנוע.
לא שאני מתביישת לדבר, אם אני רוצה אין לי שום בעיה לפתוח את הפה, רק ש... מה אני אשיג בזה?
אני עושה חישובי רווח והפסד. ומחליטה לבלוע את הצפרדע ולהמשיך איתו. אני טועה? יכול להיות.....

(כל החיים שלי חישובי-רווח-והפסד.
מעציב.)

************

ובכל זאת - הוא התעניין בעניין הכיס מרה. וזה משמח.
אז לטובת אחרים שצריכים - כדאי שאני אראה לו את זה.

[סוסת_פרא*]

אתמול הייתה לי שיחה עם אמא שלי. (עם הרבה דמעות מצידי)

• אני אמרתי לה שקשה לי עם ההרגשה שהיא לא רוצה אותי פה. שאני מרגישה שהיא רק מחכה שאני אלך.
• היא אמרה שהיא שמחה שאני באה לבקר, אבל היא לא רוצה שאני אגור פה, כי היא זקוקה לחופש שלה ולפרטיות שלה שאף פעם לא היו לה.
• אני אמרתי שבתור אדם לאדם אני מבינה, אבל בתור ילדה לאמא - זה כואב לדעת שאמא שלך לא רוצה אותך.

וזה כואב יותר, בגלל שכל החיים מילדות הרגשתי שאני מכבידה עליה ושהיא מעדיפה שאני אלך. והרבה הייתה מאיימת להעיף אותי כבר כשהייתי ילדה.

• היא אמרה שאלו היו רק איומים, צורת דיבור, וכמובן שלא התכוונה לזה.
• אני אמרתי שבתור ילדה לא יכולתי לדעת למה היא מתכוונת או לא מתכוונת. אני לקחתי את זה כפשוטו. לא הרגשתי רצויה.

ומה גם, שזה התבטא ברמה היומיומית, שכמעט אף פעם לא היה לה זמן בשבילי ואמרה לי שוב ושוב שאני נודניקית ומפריעה.

• היא אמרה שזה היה פעם ומה היא יכולה לעשות עם זה עכשיו.
• אני אמרתי שזה לא היה רק פעם, השדר של 'נודניקית, את מפריעה לי' היה גם בכל השנים האחרונות.
• היא אמרה אם לא שמתי לב לזה שזה השתנה מאז שדיברנו על זה לאחרונה ושהיא משתדלת להגיב אליי כשאני פונה אליה, גם כשהיא באמצע משהו.
• אני אמרתי שבאמת לא התייחסתי לזה, ושזה חשוב ושזה לא מובן מאליו.
• היא אמרה אז מה עוד היא יכולה לעשות. בקשר למה שהיה בעבר - היא לא יכולה לשנות, אז למה אני חוזרת לזה שוב ושוב.
• אני אמרתי שאני לא חוזרת לזה בגלל שאני רוצה לחזור לזה, אלא בגלל שהפצע הזה עדיין מדמם בי. ושזה משפיע על ההווה בלי שאני רוצה.

כי אם היו מגדלים אותי בלי התחושה המתמדת הזו שאני מפריעה והאיומים בגירוש, והייתי מרגישה רצויה - הייתי יכולה להתבגר לפי השלבים הטבעיים, ולרצות לעזוב בעצמי באיזה שלב. אבל אף פעם לא הרגשתי רצויה - אז איך היא מצפה שאני ארגיש מוכנות לעזוב? אז כן, זה כן קשור להווה.

• היא אמרה שהיא יודעת שעשתה טעות, ולו הייתה מתחילה מהתחלה הייתה עושה אחרת - אבל מה היא יכולה לעשות עכשיו.

היא מבינה שקשה לי להתנתק דווקא בגלל שרוב החיים הרגשתי לא רצויה, אבל האם בגלל זה תסתיר את רגשותיה שהיא צריכה את השקט שלה?

• אני אמרתי שאינה צריכה להסתיר את רגשותיה, הם לגיטימיים ואני מבינה אותם, ובכל זאת כואב לי לדעת שאמא שלי לא רוצה אותי.

ושוב אני חוזרת לכך - בגלל שאף פעם לא הרגשתי שהיא רוצה אותי, אז זה כואב יותר. אולי לו בעבר הרגשתי רצויה - היה קל לקבל את הרצון שלה בהתנתקות כתהליך טבעי, ולא כרצף של דחייה. פשוט עצוב לי לדעת שאמא שלי לא רוצה אותי. (ובכיתי)

• היא אמרה שהיא רוצה אותי, אבל בתור אורחת.
• אני אמרתי שזה כואב בכל זאת.
• היא שוב שאלה אם עדיף שהיא לא תגיד.
• אני אמרתי שזה לא משנה, כי מה שכואב לי זה שהיא חושבת את זה, גם אם היא לא אומרת. אני הרי מרגישה בלי שהיא אומרת.
• היא שאלה אז מה הפתרון.
• אני אמרתי שאני לא רואה פתרון.

שוב, ברמת האדם אני מבינה אותה, ברמת הילדה - זה כואב לי ועצוב לי. תחושה שאין שום מקום בעולם שבו רוצים אותי באמת. איך זה שאמא לא רוצה את הילד שלה?

• אז מה הפתרון?
• אין פתרון.

גם לי לא טוב להיות פה. גם אם הייתה רוצה שאשאר עדיף לי שלא.
ומבחינתה - אני מבינה את הצורך שלה.
ובכל זאת, הרגש שלי רוצה שהיא תרצה אותי. זה הכול. רגש פשוט. בלי הרבה סיבוכים. שהיא תרצה אותי.

כרגע אני לא רואה פתרון.
לא נראה לי שהם פתאום ישתנו מהקצה לקצה ובזרועות פתוחות יגידו לי בואי, אנחנו רוצים אותך לכמה זמן שאת רוצה. טוב לנו איתך, כיף לנו איתך, את תמיד מוזמנת להיות אצלנו, בלי שום הגבלה ובלי שום ציפיות.
אז לא נראה שזה יקרה.

בהגיון ברור שאני צריכה לא לגור איתם. גם בגלל הצורך שלהם. וגם בגלל שעבורי עדיף לא להיות קרוב אליהם יותר מדי.

אבל מה הפתרון לכאב?
גם אם אני לא גרה איתם - זה לא אומר שאני לא אמשיך להרגיש כאב על התחושה שהם לא רוצים אותי. כמיהה פנימית לכך שזה יהיה אחרת.....
לזה אני לא רואה פתרון.
האם גורלי לשאת את הכאב הזה איתי כל חיי?

אלא אם כן אצליח לרפא משהו בתוכי.
זה יהיה תהליך שונה.
אני לא יודעת.
נראה שזה הפתרון היחיד האפשרי.

[סוסת_פרא*]

כל זה התחיל מכך שהיא חשבה שאני עוזבת היום, בעוד אני התכוונתי מחר ללכת לבית הנטוש.
וחשבתי שהיא שואלת כי היא כבר רוצה שאלך, והיא אמרה שהיא פשוט כך הבינה ממני ולא בגלל שרצתה שאלך. אבל כן, בגדול, היא לא רוצה שאגור כאן...
(זה גרר את כל השיחה שלעיל)

היום היא ניגשה ואמרה לי שהיא רוצה שאשאר עד אחרי סוכות, ואחר כך נדבר ונמצא פתרון.
זה היה מפתיע.
התברר שהיא קראה בבלוג שאני רוצה ללכת לבית הנטוש, והיא מעדיפה שאני לא אלך לשם.
בתוכי חשבתי שלא הייתי רוצה לדעת שרק בגלל זה היא מזמינה אותי.
אבל היא אמרה שעוד לפני שקראה את זה חשבה לומר לי את אותו הדבר.

זה בהחלט היה מרגש.
אני שמחה שהיא אמרה שהיא רוצה שאשאר עוד. זאת הרגשה יותר טובה.

למרות שאני כן רוצה לבדוק את הבית הנטוש. אני מתכוונת ללכת לשם מחר.

[אישה_אחת_אנונימית*]

אני מצד אחד חייבת למצוא לי איפה להיות, מצד שני אני לא רוצה שום דבר שתלוי בבני אדם.אז מה הפתרון?אלוהים, מה הפתרון? - (אייך מדגישים את זה?,,,,)

להגיד לך מה היה יכול להיות הפיתרון שלי במקרה כזה?

ע-ב-ו-ד-ה , אני הייתי בעבר אדם תלותי ,אם,למשל, נסעתי עם מישהו לפסטיבל /מסיבה ולא היה לי נעים איתו הייתי "עושה שריר" ונשארת רק כי לא הייתה לי אפשרות אחרת . דוגמה הכי קיצונית לכך היא מקרה שבו שנסעתי עם יזיז לקומזיץ בים ובשלב מסויים הוא "התחבר" למישהי והתחיל איתה מול העיניים שלי ,למרות שלא הייתה בניינו אהבה או מחוייבות אני נקרעתי מבפנים,מקינאה,ורציתי לצרוח ,לבכות ולברוח אבל הייתי תלויה בטרמפ שלו ובכלל בקשר איתו שבאמצעותו פגשתי מליון אנשים חדשים ובילתי כל סופשבוע והוא גם נתן לי חום ואהבה (תרתי משמע) אז לא רציתי לעשות פרובוקציה ונשארתי לידם ערה עם עיניים עצומות עד הבוקר, עושה את עצמי ישנה ומייחלת להרדם לתמיד, ובאותם שנים גם כאשר נדדתי ו"התארחתי" ,והתארחתי הרבה גם אצל אנשים שאני בקושי מכירה, המחיר היה יקר מידיי, יקר יותר מצימר מפואר כי המחיר לא היה כלכלי,שילמתי בהרגשה...
היום אני לא משלמת יותר בהרגשה, מעדיפה לשלם פיזית-כלכלית בכסך שהירווחתי בכבוד .
היום אני בצד של זאת שאוספת טרמפיסטים ושמארחת ואני בחיים לא אשאר אפילו שנייה במקום שאני לא רוצה להיות בו או עם מישהו שלא נותן לי את ה 100%.
אם בא לי לגור בטבע אני אקח את עצמי לצימר/קמפינג או אפילו אשכור דירה שנמצאת בטבע . . . בגלל זה גם להיות עם אנשים נהייה פחות מרוקן ויותר ממלא.

מקווה שדבריי יגעו בך, את מוזמנת למחוק אחרי שתיקראי כי נסחפתי,וזה הבלוג (המקסים) שלך.

[אם*]

עצוב לי וכואב לי לשמוע על ההרגשה שעולה מהקשר עם אימא , למרות השינוי הקל שכתבת עליו בסוף...
רציתי להזכיר לך שאת באמת באמת ראויה לאהבה ענקית ,חסרת גבולות וחסרת תנאים מצד אימא שלך!!!!
את ראויה וזכאית לאהבת אם טוטאלית!!!!
וזה לא בסדר ולא הוגן שיש לך אמא שלא מסוגלת לתת לך את זה !!!!
ושאת צודקת שאת מנסה להילחם על סוג האהבה והנתינה הזו !!!! זו מלחמה הכי טיבעית בעולם, מלחמת הישרדות ריגשית.
ולגבי פתרונות? קטונתי אבל נראה לי שיש 2 אפשרויות :

1. אמא שלך תעבור תהליך אישי שבסופו היא תחליט "לעשות תיקון" ולתת לך היום את אותה אהבה ללא תנאי שהיא לא נתנה לך במהך חייך (אני מכירה מישהי שחייתה כילדה בפנימייה ולאחר שנולד לה בן אימא שלה החליטה לעזוב את הבית והקריירה המפוארת שלה ולעבור לגור בסמוך אל ביתה ולעזור לה לגדל את ביתה כחוויה מתקנת,לפצות על השנים שבהם לא נתנה לה מה שאם אמורה לתת לביתה).
2. לעבור תהליך אישי של השלמה עם המצב ,לאהוב את עצמך ללא תנאי ולהשלים עם זה שבגלגול הנוכחי סוג כזה של אהבה וקבלה ונתינה לא יגיע מצד אימא שלך.

בהצלחה !

[חוחית*]

פראית יקרה,
את כותבת בצורה כל כך שקופה שזה מדהים אותי כל פעם מחדש, איך את מעזה לכתוב את מה שכל כך הרבה אנשים לא מסוגלים אפילו לחשוב לעצמם ועוד בידיעה שמושאי הכתיבה שלך קוראים כאן. שאפו...

על פי תפיסתי אין לך שום אפשרות לצפות מהורייך לשנות את יחסם. אני גם נוטה להאמין שאפילו אם היו פתאום עוברים תיקון גדול עדיין היית חווה את היחסים איתם כחסרים במשהו, כי חסכי הילדות ממאנים להתמלא והפצעים לא בקלות מגלידים.
אבל מעבר לזה אני חושבת שהאחריות בידייך, אני לא כותבת את זה כביקורת עליך אלא להיפך, עזבי אותם להתבחבש עם העניינים הלא פתורים שלהם ובחרי להשקיע בעצמך ובאהבתך אליך, אהבה ללא תנאי.
אני יודעת כמה קשה לאהוב אם לא גדלת בבית אוהב, אמנם אני חושבת שגדלתי בבית אוהב אבל כולנו, או כמעט כולנו, נושאים בלבנו חסכים כאלה ואחרים, חוויות של כאב, רגעים שהרגשנו לא רצויים, לא מספיק טובים.
אני מאמינה שכל שנותר לנו הוא לראות את הדברים האלה באופן שקוף, כפי שאת כבר עושה יותר מכל אדם אחר שאני מכירה, לחבק את עצמנו חזק חזק ולהאמין שיש לנו הכישורים לאהוב את עצמנו.
אני מאמינה שהציפייה הבלתי פוסקת (שכולנו חוטאים בה) לתיקון חיצוני מעכבת אותנו מליצור תיקון פנימי.
@}

[אמא_של_מישקין*]

וזה לא בסדר ולא הוגן שיש לך אמא שלא מסוגלת לתת לך את זה !!!!
נראה לךי שאמא שלה נתנה את מה שהיא יכולה וזה ממש בסדר מצידה לצפות שבתה (שאני בטוחה שהיא מאוד אוהבת ומעריכה) תגור בנפרד ושאחרי שנים של גידול ילדים לה ולבעלה יהיה קצת שקט בבית. מה העיניין. היא ילדה מאוד גדולה שצריכה כבר למצוא לה בית ופרנסה. ועצמאות. ואת החופש הנפלא שבא עם כל אלה...

[יול*]

שימו לב לבקשותיה של סוסת פרא בתחילת בלוג זה:
_קוראיי הנאמנים ודאי יודעים שאיני מאמינה בתועלתה של ביקורת מכל סוג שהוא, וגם לא של עצות לא קרואות.
בעקבות התנהלויות לאחרונה בבלוג הקודם שלי,
זאת המדיניות החדשה:
שום ביקורת לא תתקבל בברכה.
גם לא עצות. (בעניין עצות - פירוט בהמשך....)_
הפירוט מופיע בתחילת הבלוג (ההקדמה המקופלת בתוך סימן הפלוס)
יכול להיות שלסוסת פרא עצמה לא יהיו בעיות עם התגובות האחרונות ושאני 'יותר קתולית מהאפיפיור'
אבל סתם חשבתי שאולי יש כאלה שלא שמו לב לבקשותיה ואולי כדאי להזכיר..
@}
(פראית, סליחה על ההתערבות, את כמובן יכולה למחוק או להעביר)

[חוחית*]

יול את צודקת.
פראית, את מוזמנת למחוק אם לא מתאימה לך התגובה שלי ולהבא לא אכתוב אלא אם תבקשי מפורשות תגובות/ "עצות".

[סוסת_פרא*]

זה בסדר. לא צריך למחוק.
אני מתחברת להרבה מהדברים שכתבו לי כאן, ומה גם שזה לא נכתב בטון ביקורתי, או כזה שכאילו יודע יותר טוב ממני מה נכון לי.
מרגישה את הדברים ממקום נכון. אז תודה.
ותודה גם לך יול שנחלצת להגן עליי. זה באמת לא היה לגמרי ברור לאיזה כיוון זה הולך. (כשהתחלתי לקרוא קצת חששתי, האמת )

(מצטערת שלא יכולה להעביר קו ברור בין מה שנראה לי כביקורת לבין מה שלא, כך שתצטרכו לשפוט בעצמכם.
אך על כל פנים, אמרתי שתמיד אם לא בטוחים אפשר לכתוב את זה בדףבית.)

באמת כתבתן הרבה דברים יפים, ועם הרבה אמפתיה.
למרות שאני לא מפרטת, אני לוקחת לתשומת הלב, ומעריכה מאוד.

[היי_ציוניוני_הדרך*]

פראית.
דבר ראשון ( () ) חיבוק.
כמו תמיד, את תגיעי לאבחנה המדוייקת בזמנך, ובכל זאת אני לא מתאפקת. אסור (עם מליון סימני קריאה) להסתפק במועט.

כמה שנים הסתובבתי עם גברים שהם הסתפקות במועט.מכירה את המקום של סגנון היחסים בינך לבין ת'.עד שהחלטתי שלעולם לא עוד.וכך היה. (מחכה שזה יקרה עכשיו עם כסיסת הציפורניים)

אני מאמינה שהציפייה הבלתי פוסקת (שכולנו חוטאים בה) לתיקון חיצוני מעכבת אותנו מליצור תיקון פנימי.

נכון מאוד. תודה. איזה כיף.
לשמוע זאת בהתחלה,אח"כ להפנים ולבסוף בזעיר אנפין ולאט לאט גם לעשות את זה ולחיות את זה.
סוג של משימת חיים.

[קט_קטית*]

תתחדשי על הבלוג
שנה מעניינת שתהיה לך

[סוסת_פרא*]

---

אני מרגישה מאוד עצובה ועייפה.

זקוקה להיאסף
אל מקום של נחמה....

[שפע_טוב*]

מברכת אותך בשנה טובה ומנחמת
שנה של בריאות וכוחות
שנה של מציאת הדרך
(@)

[שפע_טוב*]

זה ניסה להיות פרח - אני לא כל כך יודעת איך שמים
קוראת אותך כבר הרבה זמן אבל עוד אף פעם לא כתבתי
רק עכשיו לצורך הברכות

[סוסת_פרא*]

• החלטה טובה לשנה החדשה:

לעולם לא כועסת על עצמי עוד - על שום דבר.*

[סוסת_פרא*]

(זו לא בדיוק החלטה. התחושה הזו פשוט עלתה פתאום מתוכי.)

[סוסת_פרא*]

שפע טוב, חיממת מאוד את ליבי.
הברכה שלך מאוד יפה, ונעים לי לדעת שאת קוראת אותי.
ובהתאם להלך הרוח שהייתי בו היום, ברגע שראיתי את ברכתך - התחילו שוב הדמעות לזרום.
תודה על הנחמה שבמילים שלך.


היי ציוניוני הדרך,
תודה על החיזוקים שבדברייך.

ו-קט קטית, תודה גם לך. (גם על האיור)

לכולכן.

[סוסת_פרא*]

בסוף לא הלכתי היום לבית הנטוש.

נכון שפחדתי, אבל כבר הרבה פעמים עשיתי דברים שאני פוחדת מהם.
לפני כן אמרתי לעצמי, שגם אם לא אשאר שם זמן רב, אני רוצה ללכת שם לפחות לכמה ימים, או לפחות לפחות ללילה אחד - רק כדי להתנסות בזה. רק כדי להרגיש שאני יכולה.

היום שאלתי את עצמי אם אני רוצה ללכת, והרגשתי שכרגע לא.
שאולי זה לא הדבר הנכון לי כרגע. (היום? בכלל? אולי מחר כן?)

שאלתי עצמי אם זה פחד שאני מתרצת לעצמי. אבל אני חושבת שזה לא העניין. לא בגלל הפחד (למרות שקיים).

הרגשתי שדברים בתוכי מתפרקים.
משהו בתוכי משתנה.
אני שומעת את התנועה התת קרקעית, כמו תנועה של לוחות טקטוניים.
כדור הארץ שאני - משנֶה את מיקום היבשות שלו.
זה לא דבר של מה בכך.

בסוף הצורה של 'כדור הארץ' הזה תהיה שונה מאוד, אחרי שהכול יגמור לזוז.
זה לא פשוט לעשות שינויים של מיליארדי שנה, בתוך כמה שעות, או כמה ימים.
זו ההרגשה.
ואין לי שליטה בזה.

הרים מידרדרים בתוכי. נחרצים גאיות חדשים.
דברים שנבנו בתוכי כל-כך הרבה זמן מתמוטטים ברגע.
צוקים נופלים פתאום בבת אחת אל תוך הים. אני בסכנת צונאמי.....

אני לא יודעת מה קורה בתוכי.
אין לי שליטה בזה.
אני יכולה רק להתבונן.

ובינתיים, הדמעות זורמות וזורמות וזורמות.
כל הגוף אחוז בכאב עז. כאילו הגוף בעצמו הוא הר שמתפורר תחת המכבש הזה.
אין לי שליטה בכאב.
אני יכולה רק להתבונן בו.

הגוף מקופל כמו עובר.
הכאב מקרין מהלב, מהבטן, מהגרון - אל שרירי הידיים, אל שרירי הרגליים. חולשה בכל האיברים.
הדמעות זורמות וזורמות.

עצב רב.
מרגישה את המקום של הסכין שננעצת בתוכי.
יש מקום ידוע בחזה שמצפה לסכין הזאת, שתשפד אותו כבר. ואולי מוט מלובן.
תיכנס נא הסכין בדיוק בנקודה הכואבת הזאת ותשפד אותי לאדמה, צועק הכאב שבתוכי. אל תתמהמהי הסכין, בואי....

ועם הדמעות - תובנות ותובנות.

ויחד עם זה: האם?
נמסות תובנות ישנות. רוצות לעלות תובנות חדשות.
האם אפשר כך?
כל הישן יימס עכשיו?
מה נעשה? להיכן ייעלם הכול? מהיכן כוחות ליצור משהו חדש עכשיו?

אין כוח. עייפה. כואב לי.
לאן הולכת?

הגוף מכווץ בכאב.
אולי לרדת לרצפה? רצפה קרירה, רצפה מנחמת....
לא. אין כוח לרדת לרצפה.
הסדין נמלא בדמעות.

משהו חדש רוצה לבקוע עכשיו.
אבל איך מפנים לו דרך לעבור?
ואולי לא צריך, זה ממילא לא בשליטתי. אני רק כדור ארץ אחד, שמופעל ע"י כוחות יקומיים וכוחות תת-קרקעיים...
הלבה כל הזמן רותחת מלמטה, בלתי נראית, וכשמגיע הזמן הנכון - פתאום הכול מתחיל לזוז.

אבל לבד. כל-כך לבד.
כדור-ארץ אחד בכל היקום. והוא לא בטוח שיש לו כוח לעבור את כל זה.
מי יעזור לו?
לבד. כל-כך לבד.

כל היום בוכה ובוכה. עצובה ועצובה.
וכל-כך מבקשת נחמה.
ויחד עם זה - תחושה שדברים טובים רוצים להיוולד.
מסכימה לעצב.
מתבוננת.
מקווה.
מייחלת.

[סוסת_פרא*]

אתמול הייתי בפגישה עיוורת.
אם כי דיברנו בטלפון רק כמה מילים, בערב, התמונה והקול בישרו לי טובות, אז החלטתי לקחת יוזמה ולהגיע אליו אחרי שיעור היוגה שלו ב10:30 בלילה.

הפגישה הייתה בהחלט נחמדה וזורמת.
אם כי התברר בסופו של דבר ששנינו מרגישים שאנחנו עולמות שונים, ולא ממש מצליחים לראות תמונה של חיבור בהמשך.

אני נמנעתי כל הערב ממגע, מתוך מחשבה שרוצה מגע רק אם הלב ירגיש שזה זה. והוא לא הרגיש. (איך הייתי גאה בעצמי שהצלחתי להעביר ערב שלם בלי מגע, למרות שהרצון התעורר מדי פעם...)
ואז ליווה אותי לתחנה לקראת 2:00 בלילה.

כל הדרך הארוכה לתחנה עוד דיברנו. שיחה נעימה. זורמת. בתחנה דיברנו. ואיכשהו, מגע אקראי כלשהו קרה, ופתאום - היה מגע....
וואו.
זה נפתח לי פתאום, והיה כ"כ נעים. איך הוא נגע בי - כמו שלא נגעו בי כבר יותר משנה, לפחות....
הנשיקות בעורף, בשקע הצוואר, בגב, כל הגוף שלי מצטמרר, נשיכות קטנות, איך הוא עובר עם הידיים, תופס את הזרוע, את הבטן, התחת, הירך....
כל איבר ואיבר הוא תופס בדיוק כפי שראוי לו, וכפי הכבוד הראוי לאיבר הזה. ככה. בדיוק כמו שצריך לתפוס. עם כל כף היד. עם כל התחושה. ועם העדינות והרגישות האינטואיטיבית הראויה. חצי מענג אירוטית, חצי מעסה. וכל הגוף מתמסר. רוצה להינמס....
מרגישים שהידיים אוהבות את הגוף הזה שלי. מתענגות על האזורים הדשנים. הגוף שלי שמח.
נושך אותי בצ'אקרת הגרון. כן. סיפרתי כבר שזה מטריף?
הלשון קצת יורדת כלפי מטה...
אני עושה קולות של חתול.

הוא גם נהנה מאיך שאני אוהבת לגעת. אני אוהבת מגע חזק, לנעוץ ציפורניים, לנשוך, להעיף צ'אפחות ידידותיות, סטירות מתחשבות. (מגע עדין גם, כמובן, אין סתירה.... זה מעורבב כזה)
מושיט את הזרוע: תנשכי, נראה....
מה את אוהבת? באמת?! לקבל סטירות?! כן, לא חזק. מושיטה את הלחי. סוטר לי לא חזק מדי. נעים? כן.
גם את זה הוא עושה טוב.

טוב, זו תחנת אוטובוס. אמנם באמצע הלילה ברחוב שומם. אך עדיין באמצע הרחוב.
אז זה נשאר ברמה הזו.
אבל... וואו.

מרים אותי, מושיב אותי עליו.
אוהבת שמרימים אותי. הרגשה משכרת...
אני צוחקת וצווחת מהנאה. כשמרימים אותי, אני ילדה בלונה-פארק....
ממשיך לגעת בי כשאני עליו. איך הוא יודע לגעת...
אני ממשיכה לגרגר.
תחבקי אותי.
אני מחבקת.
אני רוצָה להתמוסס.
פתאום לא אכפת לי כלום. כן יודעת, לא יודעת - מה אני יודעת. רק תיגע בי וזהו. איך הגוף שלי זקוק לזה, כבר כל-כך הרבה זמן. איך הנפש שלי זקוקה לזה. כל-כך צמאה.
כן רוצה שיהיה באהבה. אבל אין כוח באותו רגע לחשוב על זה. הצורך המודחק הזה שכל-כך הרבה זמן לא קיבל מענה, פשוט מתעורר - ורוצה, כל-כך רוצה.
מצידי, נישאר פה כל הלילה.

הוא כל-כך נהנה לענג אותי. קורא לי 'עינוגית אחת'. רואים שהוא נהנה לעשות את זה, ונהנה שאני נהנית. כבר מזמן לא היה לי את זה.
בוא נתאהב ודי....

ואז המונית שירות באה. אני לא רואה אותה, אבל גם מעדיפה הייתי לא לראות.
הוא רואה, ומספיק לעצור אותה.

היו לי איזה עשרים דקות מדהימות. ועכשיו אני שועטת במונית השירות בדרך הביתה.
הוא שולח לי SMS שהיה לו מאוד נעים - גם הערב וגם המגע.

המגע מבלבל אותי.
אני לא יודעת אם הוא מסנוור וגורם לי לא לראות נכון את המצב.
או שלהפך - הוא גורם לי להרגיש את הבן אדם יותר מקרוב.
לא מצליחה לחשוב בהגיון.
פתאום אני חושבת שאני רוצה לתת לזה צ'אנס בכל זאת. (אוי, אמא, רק תיגע בי עוד פעם ככה...)

אבל למחרת הוא אומר שלמרות שהיה לו מקסים הכול, ויכול להתפתח משהו ולהיות נורא כיף - הוא יודע שאנחנו לא מתאימים לטווח הרחוק.
אז הוא מעדיף לא להיכנס לתוך זה.

אני מודה לו בליבי שחסך לי את ההחלטה. כיוון שקול ההגיון שבי הלך לישון.
מתארת לעצמי שהוא צודק.
ואם זה היה תלוי בי - היינו נפגשים. והייתי עלולה להתפשר רק על סקס - במקום לקבל את הכול (!), ואז כאב הלב, וכל הבלגן, אתם בטח יודעים...
תודה לאל שיש פה מישהו אחד שיודע לחתוך דברים.

ויחד עם זה - כל כך כואב לי החסר במגע הטוב הזה, המגע הזה בדיוק כמו שאני אוהבת, כמו שאני זקוקה..
שהוא מלוא כף היד, ועוטף את הכול, ויודע לגעת בכול, להעביר את החום, לרגש, לנחם, לחלחל פנימה, להכיר את כל הנקודות, להכיר אותי, לגעת בי, בנשמתי. למלא את כל כולי.
איפה המגע הזה?
מי ייגע בי ככה?

פתאום כל היקום מתגמד לאדם אחד בלבד. כאילו אין עוד מלבדו שיודעים את התורה הזו. כאילו הוא היחיד עלי אדמות שיודע לגעת בי כמו שאני צריכה. תחושה של אובדן.
מי ייגע בי ככה?

ואני לא בטוחה אם טוב הדבר שהנחתי לו לגעת בי. שכן, הזכיר לי פתאום בדיוק את מה שאני רוצה.
הזכיר לרגע - והלך.
וכבר שכחתי מה אני רוצה. הסתובבתי לי בעולם עם הבור הזה, עם כאב עמום, בלי לזכור בדיוק מה חסר ולמה כואב לי.
ופתאום - הזכיר. ופתאום - התעורר הרצון מאוד מאוד וגדול גדול, פוער פה רעֵב לאשר אָיִן. ופתאום - התעורר מנמנומו גם הכאב.

ומצד שני - אולי טוב הדבר שהזכיר.
כבר שכחתי מה יכול להיות.
כבר שכחתי לְמה אני ראויה.
כל-כך הרבה זמן מסתפקת במועט.

אבל ראי ! כך יכול להיות !
והרבה יותר מזה. עם אהבה גם....
אל תוותרי.
את זאת תמצאי....

[חוחית*]

לבי איתך

[עיפרון_פחם*]

לבי איתך

[קט_קטית*]

מרגישים שהידיים אוהבות את הגוף הזה שלי. מתענגות על האזורים הדשנים. הגוף שלי שמח.

הגוף שלי שמח רק מלקרוא את זה D-:
עזבי אותך משטויות, עוד יבואו וימעכו אותך כמו שצריך!
כמו שאומרים אצלנו במרוקו: כלב הולך, בן כלב בא...
<הולכת לעשות מקלחת קרה. כבר התקלחתי פעם בגלל פלונית אלמונית ועכשיו שוב...
לא חרם על הכינרת? רק מבזבזת מים מהבאופן הזאתי...>

[סוסת_פרא*]

תודה חוחית ועיפרון.

קט קטית, עודדת אותי (וגם הצחקת). חמודה...

[ירושלמית*]

גם אני פה, איתך, כל הזמן, לא מפספסת מילה.
גם לי היה פעם כזה חור ענק בלב.
כמוך- לא הדחקתי, לא המעטתי מעוצמת הכאב, בחשתי, חשבתי, בכיתי, שמחתי, הייתי, חוויתי..
בהדרגה, הלב צימח רשת, קורים דקים המסמלים תקווה להתמלאות.
הרשת הלכה והסתעפה, החורים קטנו, חוויות משמעותיות נתפסו ברשת ונשארו.
לבסוף, הלב כמעט התמלא ונתן לי כוחות לאהוב את עצמי ולהאמין שהכל בסדר, ברשת היו רק קרעים עדינים.
ואז הגיע האחד, האהוב, בלי שעשיתי כלום, רק כי הייתי מוכנה,זה קרה.
והיום, נשואה עם אותו האחד, עם תינוק מקסים. הלב שלם, מלא, חי ופועם. אני עטופה ועוטפת. יש לי בית משלי!
פראית יקרה, מבטיחה לך שאת בדרך הנכונה.
עוד קצת סבלנות ואת כבר שם.

[אם_אוהבת*]

לא יכולה להפסיק לקרא את הבלוג שלך מהרגע שהגעתי אליו ככה סתם. אני מרגישה כמו בתוך ספר, מרותקת לקורותייך.
הברכה שכתבת לכבוד השנה החדשה וכל איחולייך הדהימו אותי להפליא, מאוד התרגשתי .
יש לך יכולת התבטאות ואוצר מילים מיוחד, מרגישים שזה מגיע ממעמקי הלב.
מאחלת לך שתזכי להתברך בברכותייך ושיאירו עינייך בדרכים בכל אשר תלכי.
שתצליחי בכל מעשה ידייך ותגיעי אל המקום בו חפץ ליבך, לקבלה עצמית בלב שלם, להגשמה והתיישבות.
שתזכי לגדול ולגדל בחיק משפחה אוהדת וחמה ושלא יחסר דבר ממעונכם.

מעריצה את הפתיחות שלך ואת האומץ לשחרר ולהחשף

האמת שאני כל כך צריכה לשפוך בעצמי בשביל לשחרר אך נורא קשה לי. אני יודעת שברגע שהתחיל לא אוכל להפסיק ואז הבלוג שלי יהיה דומה לשלך. לא יכולה להרשות לעצמי על חשבון הבת הקטנה שלי להתמסר אל הבלוג מעבר לזמנים הקצובים שאני נכנסת לכאן אך כואב לי כרגע נורא במיוחד כי זה לקראת הכיפור ועוברים עליי כל מיני...

[סוסת_פרא*]

ירושלמית, מקסים מה שכתבת לי.
איזה תיאור יפה של התהליך.

_ואז הגיע האחד, האהוב, בלי שעשיתי כלום, רק כי הייתי מוכנה,זה קרה.
והיום, נשואה עם אותו האחד, עם תינוק מקסים. הלב שלם, מלא, חי ופועם. אני עטופה ועוטפת. יש לי בית משלי!_
כמה מעודד !
תודה....



************

אם אוהבת,
כל מילה שכתבת לי נהניתי לקרוא.
תודה על הקומפלימנטים ועל הברכות.
אני שמחה שאהבת את הברכה שכתבתי לשנה החדשה, משום שכמעט אף אחד לא הגיב לי על זה, וחשבתי אולי התייחסו לזה סתם, כמו עוד 'שנה טובה', בעוד אני ממש התכוונתי וחשבתי על כל מילה.
גם הברכות שלך ממש מרגשות. כשאני קוראת אותן אני ממש מרגישה את זה מתממש.

לא יודעת מה להציע לך בעניין כתיבת בלוג. כמובן שאני ממליצה. אולי תוכלי בכל זאת למצוא אפילו זמן קט לכתיבת פסקה אחת בכל יום - הרי זה כבר הרבה יותר מלא לכתוב.

אז תודה לך. והלוואי ותמיד יחולו עלייך כל הברכות שכתבת לי, וכל הברכות שכתבתי אני, והרבה יותר מזה.

[סוסת_פרא*]

איך בא לי לאגד את כל הברכות שכתבתם לי עד עכשיו, ולחזור ולקרוא בהן שוב ושוב.
זה כל-כך מחזק.
גם המילים שכתובות כך ברוב מחשבה וכוונה.
וגם האהבה שעומדת מאחורי המילים.
זה נותן לי כוח. אהבה. עוצמה.

אם אספיק, אולי אפילו אעשה את זה לפני יום כיפור.

[סוסת_פרא*]

אעתיק משהו שכתבה לי בשבוע שעבר עיפרון פחם למייל, ומאוד מאוד חשוב לי שזה יהיה בבלוג האהוב שלי:

_איכשהו יותר נוח לי לכתוב לך במייל מאשר באתר, אבל את יכולה להעתיק לשם אם את רוצה.

אני כל הזמן ממשיכה לקרוא אותך. הבלוג שלך הוא כמו ספר נהדר, והוא עוד יותר נהדר כי אני יודעת שהוא אמיתי, ואת אמיתית, והכל קורה כאן ועכשיו, ואני לא צריכה לחשוש שהוא עוד מעט נגמר, כמו שאני מתבאסת כשאני קוראת ספרים טובים.

אני רוצה להגיד לך שאני מאד מאד מתפעלת מהדרך שאת עוברת, ומהקפיצות הקוונטיות שאת עושה אחת ליומיים. הפער בין תחילת הבלוג שלך הקודם לתחילת הבלוג שפתחת עכשיו הוא פשוט עצום. אני לא יודעת אם את מצליחה לראות את זה, אבל מהצד זה פשוט מדהים. את עוברת בשנה תהליכים שאנשים אחרים לא מצליחים לעבור כל החיים שלהם, ואני כל הזמן מתענגת לראות את זה. כל פעם שאני קוראת אני אומרת "וואו".

[...] אני חושבת שאת משפיעה המון על הסביבה שלך, ובהחלט תורמת לעולם לא פחות ממה שאת מקבלת ממנו.

הלוואי שתהיה לך שנה נפלאה, שתמשיכי לגדול בה ותחווי הרבה אושר ואהבה.
נשיקות וחיבוקים_

כששאלתי אותה במה ראתה את השינוי, כתבה לי:

_אני אשתדל למצוא לך דוגמאות לשינוי שאני רואה, אבל זה יכול לקחת לי זמן. באופן כללי, זה גם המון דברים שאמרת שאת מפחדת מהם או רגילה אליהם ושינית:

לישון בחוץ, לטייל לבד, ללכת בלי תיק גדול...

וגם נראה שאת הרבה הרבה יותר בטוחה בעצמך ובמי שאת, הרבה פחות נזקקת. עכשיו כשאת מבקשת אהבה או תשומת לב, נראה שזה מגיע ממקום הרבה יותר חזק , ושהצורך שלך בא ממקום יותר בריא ונכון._

תגידו אם זה לא הכי מענג לקבל מיילים כאלה.

כמה כיף לדעת שיש אנשים בעולם שחושבים עליי כאלה דברים.

תודה לך עיפרון פחם היקרה.
מי יתן וגם לך תהיה שנה נהדרת, שנה שבה ייפתח לך כל הטוב, שדברים יתחילו לזרום לכיוונים הנכונים, ופתאום כל הדברים יתיישבו במקום, והלב יפעם בחיות, ויהיה כיף לפתוח את העיניים בבוקר אל יום חדש, וכל הדברים שביקשת לעצמך יתגשמו לך פתאום בקלות ולטובה, שתהיה זו שנה של פריצת דרך, שנה של שינוי - אמיתי וטוב, שנה שממנה - הכול ייראה אחרת.
אמן.
יקרה שלי.

[סוסת_פרא*]

הרבה פעמים בתקופה שלפני יום כיפור אני חושבת שאני לא הולכת לצום, 'מה זה מעניין אותי בכלל. שטויות'.
ואז ממש לפני יום כיפור, פתאום אני אומרת לעצמי: 'אולי בכל זאת אצום'.

כך גם הפעם.
אני לא יודעת למה אני רוצה לצום.
זה בטח לא בשביל לכפר על משהו, כי לא נראה לי שיש לי משהו שאני צריכה לכפר עליו. לא נראה לי שעשיתי איזה משהו רע בחיים שלי, או שאלוהים חושב להעניש אותי על משהו - שאוכל למנוע זאת באמצעות צום. ממש לא. זה לא עובד ככה לדעתי.
אני נקייה מאוד. פשוט פה ושם טעויות, חולשות, כמובן.
בעיקר - רצון לצמוח. זה העיקר.
אולי אני רוצה לצום כי יש בזה תחושה מנקה כזאת, רוחנית. אולי מקרבת לאלוהים.
למרות שממש לא חובה לדעתי להסתגף כדי להתקרב אליו. אבל מדי פעם יש בזה משהו. תחושת התעלות.

אני גם לא מבטיחה לעצמי להחזיק מעמד עד הסוף, או אפילו עד ההתחלה .
ולא החלטתי אם לצום עם מים או בלי מים.

אבל, נראה.

מה שחשוב - שלא אעמיס על עצמי ציפיות או דרישות. כי זה מה שלפעמים יכול לקלקל לי.
לעשות פשוט. מה שבא לי מבפנים. מה שבא לי בקלות.

[סוסת_פרא*]

ובהקשר הלא להעמיס על עצמי:

יש לי נטייה כזאת כשמתקרב איזה חג או מועד או יומולדת או משו כזה - להתחיל לשאול את עצמי איזה דברים מיוחדים אני יכולה לעשות לכבוד זה, לקראת זה, בהקשר לזה.
איך אני יכולה לנצל את זה הכי טוב שאפשר עבור ההתפתחות שלי.
משהו בתוכי מאוד נמשך לסמליות (למרות שאני לא ממש אוהבת את ההיאחזות הזאת שלי בסמליות, ומנסה להשתחרר ממנה, זה כל הזמן חוזר אצלי, ואז אני מאוד מרגישה צורך לנצל הזדמנויות שיש בהם סמליות למשהו - נניח להתחלה חדשה, זמן מתאים לניקיונות, לחשבונות נפש וכד').

אז גם היום כשהתעוררתי, שאלתי עצמי מה עליי לעשות.
והרגשתי שזה קצת מלחיץ אותי.
אני יכולה להמציא לעצמי אלף דברים לעשות.
נניח - לעשות רשימות של מקומות שלא סלחתי לאנשים ולעשות עם עצמי תהליכי סליחה.
לסיים משימות.
לענות לאנשים שלא עניתי להם.
לאגד ברכות.
להתפלל.
לעשות סדר בדברים שמחכים לכך.
לנקות.
וכו' וכו'.

כל מיני דברים שנראים לי מתאימים בצורה סמלית למועד של התחלה חדשה, ושל ניקיון רוחני.

אבל זה קשה לי.
הרבה פעמים במצבים כאלה הייתי נלחצת להספיק את מה שהצבתי לעצמי, ומרגישה תסכול על כל הקצוות שנשארו.

עכשיו,
בימים האחרונים קודם כל הבנתי משהו חשוב, ונזכרתי שגם קראתי את זה פעם איפשהו באתר:
שאפשר גם להשאיר דברים לא סגורים, לא פתורים ולא מתוקנים. זה בסדר.
אני לא חייבת לסיים את כל הרשימה. וכנראה שזה אף פעם לא יקרה. (כי תמיד כשאני מתקרבת לסוף, נוספים דברים חדשים. ולי הייתה תמיד שאיפה כזאת - כבר להגיע אל הסוף. להגיע אל סוף הבלגן. 'לסיים עם זה אחת ולתמיד' ).

אפשר גם אחרי הסדר להשאיר בלגן כלשהו בארונות, ודברים שיכולתי לזרוק אבל לא זרקתי. שיהיו.
אני יכולה לנקות לאט לאט, בקצב שלי. כל פעם להוציא משהו. ולקבל את זה שתמיד יהיו אי-אלו דברים מיותרים שלא התעסקתי איתם.
היכולת להסכים שיהיו לי חפצים מיותרים - זה דבר עצום בשבילי.
כי 'החפצים המיותרים' - זה משהו שנלחמתי בו כבר שנים, התקדמתי איתו עוד ועוד, אבל מעולם לא הצלחתי לנצח סופית. תמיד היה עוד משהו.
אז שיהיה...
הסכמתי שאני יכולה לחיות עם זה.

ואותו הדבר גם בבלגן הפנימי.
אפשר לטפל בו בקצב שלי, ולהסכים שנשארים אזורי בלגן מסוימים שעדיין לא הגעתי אליהם.
ואולי אגיע אליהם בהמשך. אולי אף פעם לא אגיע....

זה בגדול, הבנות והסכמות שהיו לי השבוע.

ועכשיו ספציפית, בבוקר יום כיפור, כשהרגשתי שאני צריכה לעשות משהו מאוד חשוב לכבוד יום כיפור -
הבנתי שדי. זה בסדר. לא צריך כלום.
פשוט לבוא כמו שאני ודי.

נזכרתי בהחלטה הטובה שקיבלתי השבוע:
לעולם לא כועסת על עצמי עוד - על שום דבר.
והרגשתי שבעצם, זה דבר מספיק טוב לבוא איתו אל יום כיפור.
אפילו 'רק' זה - זה כבר הכול.

כמה סליחה לעצמי.
יש כ"כ הרבה סליחה לעצמי. וקבלה.
זה טוב.
'את לא צריכה לעשות כלום. רק תבואי כמו שאת'.
כמה זה מֵקֵל. כמה זה נהדר.
איזו הרגשת נחמה יש במשפט הזה. וכמה שחרור.

מרגישה שיש בי הרבה יותר יכולת לסלוח לעצמי עכשיו. על כל דבר. בכל רגע.
אני הולכת עם ההחלטה החדשה שבי, והיא הולכת איתי.

כשמשהו עולה, סיטואציה לא נעימה, מחשבות אולי עשיתי משהו לא בסדר, אני מיד נזכרת 'לא כועסת על עצמי על כלום'.
מיד הסליחה מחלחלת.
גם אם טעיתי - עדיין, הכול בסדר.

זו לא בדיוק החלטה. זה פשוט מקום פנימי חדש. ומרגש.
וזה כל-כך פשוט.

************

יש לי אמונה *שהליכה במסלול הזה של 'לא כועסת יותר על עצמי על שום דבר' -
עשויה להוביל לחוסר יכולת לכעוס על אחרים על שום דבר.*
אשמח לבדוק את זה....

[סוסת_פרא*]

• פתאום הבנתי, שמה שביקשתי מאנשים לא מזמן, שעורר מהומה גדולה, זה בעצם מה שרציתי לשמוע מעצמי:

'את לא צריכה לעשות כלום. רק תבואי כמו שאת'.*

וואו. איזו תובנה.

[זאתי*]

אחלה תובנה

[אמא_נוסעת*]

מצטרפת אלייך ו"לא כועסת על עצמי על כלום"
הלוואי שאצליח
תודה מקרב לב

[אם_אוהבת*]

גמר חתימה טובה.

לאור משפט שאמרה לי מישהי אתמול הייתי חייבת להכנס לזה "אפשר לחשוב שאם ביום כיפור נצום, אז זה מה שישנה ואז למחורת כולם יתנהגו כרגיל"
אז כיפור זה לא רק הסתגפות בעיניי זה יום בו שערי שמיים פתוחים לתחינה ולסליחה וזה זמן טוב לפנות לבורא עולם ולהתבוננות כל אחד בדרכו.
בכלל כל התהליך של השינוי ופשפוש במעשים מתחיל מחודש אלול בכדי שכבר ניהיה מוכנים לקבל את השנה החדשה באור חדש.

כל עניין הצום מעבר לסיגוף הגוף ויתר הדברים זה בעצם התקדשות, התעסקות ברוח ולא בגוף וע"י ביטול צרכי הגוף אנחנו מגיעים גבוה.

גם אני הגעת מבית דתי ועברתי כברת דרך.
בנעוריי מרדתי בדרך של בית הוריי, בחינוכם הנוקשה תחת איסורים ולא מתוך אמונה ושמחה בעבדת הבורא.
הרגשתי שלמרות האמונה שלי זו לא הדרך וזה גרם לי לברוח. צברתי הרבה כעסים ושנאה, כאב ואכזבה מכל התקופה הזו.
גם אני למדתי במוסדות חב"ד והיה לי קשר חזק לרבי בתוך תוכי. אפילו ביום שנודע לנו על פטירתו בכיתי מאוד כי לא הספקתי לאגיע אליו לקבל ברכה ולראות את האור החזק שיוצא מעיניו כמו שכולם סיפרו, האמנתי בו מאוד וידעתי כמה הוא קדוש ועוצמתי.
אבל מעבר לכך כל החוקים גם בבית וגם בבית ספר עשו לי רע, לא היה מקום לגמישות, הכל שחור ולבן. גם בין האנשים הבנות בעיקר הרגשתי תחרות ורכילות ולא הבנתי למה במקום שאומר "כל כבודה בת מלך פנימה" יש את זה.

בעטתי והתחלתי את דרכי... הייתי בערך בת 15 ובתחילה עשיתי דברים בנסתר תוך כדי המשך לימודיי.
בערבי שבת הייתי מתגנבת יחד עם אחי הגדול מהבית ויצאנו למועדוני רוק בזמנו. היינו חוזרים לפנות בוקר בשקט לפני שכולם היו מתעוררים.
בשלב מאוחר יותר כבר התעמתנו עם ההורים וקבענו עובדות שככה בחרנו ושאנו כבר גדולים לחיות את חיינו.

אני רוצה להמשיך לספר לך אבל רוצה להתכונן למפסקת אז אחרי הכיפור.

[סוסת_פרא*]

הדפסתי לעצמי את הברכות, ואחזור ודאי ואקרא אותן ואשנן כמה וכמה פעמים ביום כיפור.

**********

זאתי, תודה.
אמא נוסעת, בהצלחה גדולה !
אם אוהבת, אשמח לשמוע המשך סיפורך.

ועוד רגע באמת צריכה לכבות את המחשב, יום כיפור נכנס.....
אז שיחולו עלינו כל הברכות הטובות שבירכנו וכל הברכות הטובות שבורכנו.
שנה טובה, וגמר חתימה טובה לכולנו.
אמן.

[אמא_ללי*]

אהובה, סוף סוף הספקתי להשלים את קורותייך.
מאחלת לך שנה של המשך צמיחה, שנה רוויה באהבה מכל הסוגים.
אוהבת אותך מאד מאד.

[סוסת_פרא*]

---

מוצאי יום כיפור.

************

אמא ללי, תודה. אני כ"כ שמחה שאת שוב איתי. אין לך מושג....

כמובן שאוסיף את ברכתך לשנה החדשה אל שלל הברכות הנפלאות שקיבלתי.
לתוספת עונג ולתוספת חיזוק.

שנה טובה גם לך. שיקרו לך רק דברים טובים השנה, ותגיעי לשלמות במקומות שביקשת לעצמך, ושלום עם עצמך ועם הכול, שִמחה עם משפחתך, בריאות לכולכם, שפע טוב ברוח ובחומר, ושהדרך תהיה יפה וברורה.
אמן.

[סוסת_פרא*]

מצטערת שלא בירכתי ממש כל אחד בנפרד, זה פשוט הרבה. (למרות שבירכתי ברכה שכוּונה להגיע אל כל אחד בנפרד...)
אבל אם מישהו מרגיש שבא לו ברכה אישית - אשמח לברך אותו.

(אני כזה חצי חושבת על המילים וחצי נותנת להן לבוא מעצמן....)

**********

וחוצמזה, שנהוג שאפשר לברך לשנה טובה עד אחרי סוכות - אז עדיין, אשמח לכל ברכה נוספת.
הרשימה שלי ממש מענגת אותי.

[סוסת_פרא*]

בסוף ביום כיפור באמת חזרתי וקראתי כמה פעמים את הרשימה של הברכות לשנה החדשה שכתבתם לי, עם הברכות שכתבתי אני לעצמי.
חלק מהפעמים קראתי בשקט, וחלק מהפעמים בקול.
פעם אחת אפילו קראתי את הברכות שבירכו אותי כאילו זו ברכה שאני מברכת את עצמי.

הצלחתי לצום את הכול - גם בלי לשתות.
(זה יותר קשה כשאין את המוטיבציה של 'אלוהים אמר').

ישנתי ממש הרבה (בערך מ-7 בערב אתמול עד 11 וחצי היום, עם קצת זמן ערות באמצע).

קראתי וסיימתי את הספר 'לאכול, להתפלל, לאהוב' שכבר הזכרתי, ואולי תכף אצליח לכתוב עליו. פשוט עונג צרוף.
(וכזה מזל שהיה לי אותו ליום כיפור. כי לא הרבה ספרים יש לי סבלנות לקרוא).

משום מה מצאתי את עצמי פתאום מסדרת את ארון הבגדים. (ידעתי שאי אפשר בלי לנסות לסדר משהו, נכון? )
אבל הסכמתי להשאיר את זה לא גמור.

אחר הצהריים חזרתי פתאום אל 'מחברת הצמיחה' שלי, שכבר סיפרתי עליה פעם, איפשהו בתחילת הבלוג הקודם.
לא כתבתי בה כבר המון זמן, כיוון שהייתי במסע. אבל אספתי חומר בשבילה בפנקס המסע שלי.

יש בה כמה קטגוריות שראיתי לנכון לקרוא בהן היום:

• הצהרות חיוביות שקיבלתי מאנשים או שהמצאתי לבד, בכל הנושאים החשובים.
• רשימה יפה שכתבתי פעם, של איך אני רואה את החיים שלי בעתיד - כשהניסוח הוא בזמן הווה.
• ממה יש לי שפע (כל מה שאני רוצה שפע בו, בזמן הווה).
• מה אני עושה עם הרבה כסף שיש לי (שאיפות, בזמן הווה).
• רשימה יפהפייה שכתבתי לא מזמן (ועדיין לא נכנסה למחברת) על איך אני רואה את הזוגיות שלי ואת בן הזוג שלי - גם זה מנוסח בזמן הווה.
• דברים שאני אוהבת בעצמי.

השעות האחרונות של הצום היו לי קשות פסיכולוגית. לא רעב פיזי, ולא קושי פיזי, אבל חשק לאכול.
אז ממש הרגשתי שאני 'סוחבת' אותן, והקריאה בספר, הסידור של הארונות, והקריאה במחברת הצמיחה עזרו לי מאוד.

ולסיום, ממש בדקות האחרונות של הצום, כבר ממש לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב קוצר רוח.
אז הצלחתי לעשות מדיטציה 8 דקות - שזה נהדר !
ושוב רציתי לטפס על הקירות.
ואז פתאום עלה בדעתי לדבר קצת עם אלוהימה ('התבודדות', אפשר לומר) - וזה היה רעיון טוב, וממש כיף לסיים כך את הצום. עם הרבה בקשות לעצמי ולכולם, והרבה תודות. עד שאפילו המשכתי קצת אחרי סוף הצום. פתאום היה לי פחות בוער לאכול. כי הייתה לי נעימה ההתבודדות הזאת....

ועכשיו אני כבר אחרי סלט ירקות ושתי פיתות (פחות או יותר הארוחה הקבועה שלי ) + עוגיות תפוחים. יופי.

[אם_אוהבת*]

חזרתי אלייך.

היה לי נורא קשה בכיפור. בערב היתה לי ולבעלי שיחה לא קלה אבל בניחותה על כל מה שמפריע (אנחנו בתקופה לא קלה).
בבוקר כבר הרגשתי מיובשת ולא ידעתי איך המשיך את היום. פשוט בעקבות היותי מניקה קטנה בת שנה וחודשיים אז חלשה יותר בצום. השנה לא נתתי לעצמי פריוולגיה כשנה שעברה ששתיתי בשביל החלב של הקטנה. נתתי לה גם מים ומזון והשתדלתי להניק כמה שפחות.
שעתיים לפני תום הצום כבר הרגשתי שאני אוטוטו מתעלפת והרשתי לעצמי לשתות.
השנה היה לי צורך להסתגף פיזית מעבר לשיחות הנפש עם בעלי וביני לבין הבורא כי היו לי מטענים עם עצמי...
עבר וטוב שכך.

טוב המשיך את מה שהפסקתי קודם.

במהלך התקופה הזאת הרגשתי צורך לעצמאות מוחלטת ושליטה בחיי מבלי שמישהו אחר יעצור אותי.
התחלתי לעשן וגם לעשן פה ושם גראס וחשיש, שתיתי עד שוכרה מידי סוף שבוע, התחלתי להכיר את עולם הבינו לבינה וקצת השתוללתי בזרימות.
גם המראה שלי היה די פרובקטיבי תקופה, לבושה שחורים, צבעים בשיער, פירסינג, קעקוע שהסתרתי תקופה מההורים. הייתי אמיצה לעשות מה בא לי.
הורים שלי במיוחד אבא כבר מזמן איבדו שליטה וגם לא ממש תקשרו איתי. הם כבר לא ידעו שום דבר על עולמי מחוץ לבית, לא שידעו הרבה לפני כן. מאז ומתמיד לא ממש ישבנו לשיחות.
בערך בגיל 18 נחשפתי למסיבות הטראנס וכאן התחילה דרך חדשה בחיי. את בטח יכולה לתאר. מסיבות מידי שבוע, קרחנות, עישונים, דלקות וכאלה.
כבר לא הייתי חוזרת שבת בבוקר, היו פעמים שבמוצ"ש ואפילו ראשון בבוקר. ולא הייתי משתפת בבית ואף אחד גם לא היה שואל שאלות.
עזבתי את הבית וגרתי בתל אביב איזו תקופה, הייתי צריכה את הניתוק הזה ואת הפרטיות.
בשלב מאוחר יותר זה נרגע אך עד שזה נרגע הספקתי לקבל כמה כאפות מהחיים ולא אפרט יותר מידי. טוב שזה נרגע כי מי יודע איפה הייתי נמצאת אם לא.
היתה תקופה מטורפת.
חיי התחילו להתאזן לכיוון רגוע יותר. התחלתי לעשות קצת מדיטציות, לחלום על הודו ולחסוך לטיול, ללמוד קצת בתחום הרפואה האלטרנטיבית ולמצא את השקט הנפשי שלי.
גם התקרבתי קצת להורים, שיתפתי, קיבלתי אותם והם אותי.
גם היה לי חבר קבוע איזו שנה והוריי התייחסו אליי יותר ברצינות.
אבא שלי זרק לי יציאה שפגעה בי נורא, "שתדעי לך שאת איכזבת אותנו הכי מכולם במשפחה". ובתור אחת מארבע ילדים שכולם עזבו את הדת בשלב מסויים בחיים זה צרם לי.

בהודו פתחתי דף חדש בחיי.
השארתי את העבר מאחורה, למרות שמישהו שהתחלתי איתו קשר חדש ללא כוונות להתחייב נקשר אליי מאוד ואמר שיחכה לי. לא רציתי להשאיר מאחורי דברים שיעצרו לי את הדרך, אך האמת שגם אני נקשרתי אליו חזק.
לא אכנס לזה עכשיו.
בהודו הרגשתי קרבה לבורא עולם בצורה שלא חשתי בארץ. התחזקתי באמונתי והכל היה מאהבה ורצון ולא כי מישהו אמר לי שככה צריך.
הרגשתי שאני מתחילה מאפס בדרכי וזה עשה לי טוב.
מידי ערב שבת הדלקתי נירות בחדר בגסט האוס ואמרתי לכולם שבת שלום. במוצ"ש שבוע טוב ובחגים השתדלתי לשמור על המסורת בין עם לבד ובין עם שותפים וגם במסגרת בתי חב"ד בעולם.
שבתות מסויימות בארגון חב"ד נתנו לי אוירה של בית ועצם האוירה של האנשים והשירים והשיתוף מילאו אותי באהבה. בבית זה לא היה כך בכלל וגם הגישה שלי כלפי החרדים והחב"דים לא כמו אילו שפגשתי בטיול.
ראש השנה בנפאל, פסח ביפן... כל אלו רק חיזקו אותי יותר והייתי כמהה להמשיך כך גם בארץ, להביא את השמחה הזו לבית.
כבר פינטזתי על שירי שבת בשולחן ושיחות, על ליל הסדר לאורך הלילה עם דיונים ופירושים.
זה לא שהפכתי לדתיה פתאום וגם לא התכוונתי אבל הרגשתי במן תשובה והמסורת היתה חשובה לי מאוד.

כשחזרתי לארץ הייתי מוארת כולי וראו את השינוי שחל בי בבית. הייתי סבלנית כלפיי כולם והיה חשוב לי כיבוד ההורים למרות הכאב שדחקתי, ניסיתי להכניס אוירה חדשה בזמן סעודת השבת, סיפרתי סיפורים, חייכתי הרבה, הבנתי, קיבלתי באהבה...

לאחר חודש חזרתי לעבוד עם ידיד מאוד טוב שלי שעבד איתי לפני הטיול והפך למנהל המקום בו עבדנו. אותו ידיד חזר בתשובה באותו זמן והיה בו אור גדול ואמונה חזקה. הוא השפיע עליי מאוד וגרם לי לראות דברים אחרת. כל כך רציתי לעלות בקדושה..
באותה תקופה היה לי בן זוג, אותו אחד שהכרתי לפני שטסתי, סיפור ארוך... אגב היום הוא בעלי.

בעלי בא מבית חילוני אנטי דת והמסורת היחידה היתה מבית סבא. לא היתה לו בעיה עם המסורת שהכנסתי הביתה ואפילו עשה לו טוב לקבל מה שלא היה לו בבית.
ניהלנו אורח חיים חילוני תחת מסורת בסיסית של קבלת שבת בנירות וארוחה, קידוש מתומצת. בפסח שמרנו מחמץ, כיפור בצום וללא חילולים כמעט. כשרות בסיסית ועוד.
אך מפה לשם התחלתי להכניס שינויים לחיינו ובקשות מיוחדות, גם הורגש שינוי ביצר המיני שלי כלפיו, היו דברים שכבר היה לי קשה לעשות בלב שלם.
התחלתי ללכת גם לשיעורים והלבוש ניהיה צנוע יותר. וכל השינויים הללו גרמו לו להתרחק ממני (פרט מהלבוש הצנוע שגרם לו לכבד אותי יותר).
ככל שהתקרבתי יותר לדת חלו בעיות בזוגיות כי לא היה מוכן לקבל את השינוי שחל בי. תמיד העיר לי ועצר אותי מלהתקדם שלא אקצין והתרחק ממנו והצהיר שהוא לא מוכן לאגיע ליום הזה שאהפוך לדתייה ובטח שלא מתכוון בעצמו לחזור בתשובה. אפילו חלה ירידה באמונתו ופסק מלהניח תפילין שהיה נוהג לעשות מהיום שבו טסתי.
תקופה שקיוויתי שאוליי ימשך לכיוון ויתחזק איתי. כבר דימיינתי אותנו כמשפחה, חיים באיזה יישוב של דתיים זרוקים כאלה, אולי אפילו באיזו התנחלות.
אבל מהר מאוד נאלצתי לחזור אחורה כי המרחק ביננו גדל והשינוי שחל בי הרחיק אותו ממני וכמעט אבד לי.
גם הורדתי הילוך וגם התאכזבתי שה' לא עזר לי לקרב אותו אליי ולדרכי.
עם הזמן גם התרחקתי ואף הרגשתי ירידה רוחנית בכך שכבר לא הייתי נאורה מוארת וכמהה לדברים מסויימים דאז וגם האורה שליוותה אותי לאחר הטיול אבדה לי.

בתוך תוכי עדיין אוהבת את בורא עולם ומאמינה ומקווה לתשובה אמיתית בחיי אך בשלמות ורצון משותף יחד עם בן זוגי ולא לבד.

היום אנחנו שומרי מסורת כמו שהיינו בתחילת דרכנו המשותפת אפילו פחות לאור כל מיני דברים שעברנו.
הייתי רוצה לשנות אבל קיבלתי את דרכינו ככה. קיוויתי לשינוי ממנו אשר יסחוף אותי איתו לדרך טובה יותר אבל קצת התייאשתי מלקוות לשינוי.

כיום כבר מזה זמן רב שהכנסתי שינויים רבים אחרים לחיינו מבחינת התזונה ואורח חיים טיבעי ובריא יותר. אומנם שוב אני זו שיותר בפנים וסוחפת אותו קלות אחריי. גם כן לא מעט דברים גורמים לו להגיב על כך "את מגזימה וקיצונית" אבל לשמחתי גם חלק התחלחל וגרם לשיתוף בשינוי.
לצערי ההורים שלו לא מקבלים את זה באור יפה וצברו עליי מטענים רבים.
החל מכך שהחלטתי ללדת בבית ושלא רציתי לחסן כמו כולם עד לכך שהכנסתי מזון אורגני הביתה וביטלתי דברים רבים מרשימת המזון המתועש וזה גרם להתרחקות נוספת בשל היותי בררנית כלפיי המזון שהם מכינים כשמזמינים אותנו לשבת או חג.

אז יש שאומרים שאני קיצונית ויש שנעלבים וכועסים אך שום דבר מכך לא בה בכוונה להרחיק. זו פשוט הדרך בה אני מאמינה ורוצה לחיות את חיי ולגדל בה את הילדה שלנו.

אפילו חשבתי על מה היה קורה עם הייתי מתחזקת בדת בנוסף לכל, בכלל היו עושים עליי חרם בקרב משפחתו.
דיברתי עם חמותי לפני כיפור ובקשתי שתבין אותי וזה לא ממש שינה לה הרבה, גם לא ממש רצתה לשמוע את ההסברים שלי למה אני שונה מהכלל.
פשוט לקחה את זה קשות שגם הבן שלה מושפע ושהנכדה שלה גדלה לא כמו כולם.
טוב אין בידי לשנות ולגרום לאנשים לקבל זאת וזהו.
אפילו אמרתי לה שאני מרגישה כמו איזה דוסה שבאה לשתות רק משקה קל. אבל סתם הקצנתי מתוך לב שבור.
אפשר למצא פירצות ולהבין זה את זה אם רק יתנו לנו ויקשיבו למה שיש לנו לאמר אך יש כרגע סירוב מצידם אז חבל.

בגלל זה הכיפור הזה עבר עליי קשה עוד בטרם נכנס כי הייתי חסרת מנוחה בניסיון לפתור את המצב בין המשפחה, ביני לבינו וזה קרע אותי מבפנים.

עכשיו רגוע לי יותר, הנחתי לכל הדברים הללו.
ביני לבינו זו עבודה משותפת בכל רגע ורגע. המון סבלנות והבנה, הורדת אגו ופחות עקשנות יותר חיבה ושיתוף.. שיהיה לנו בהצלחה.
לגביי היתר, זו לא אשמתי שבוחרים להפגע ולכעוס. אני מרפה ואנסה להתפשר בדברים מסויימים למען השלום במשפחה.

בסוף שיחררתי הכל אצלך.

[בן_עמי*]

בס"ד

התגלגל אלי ספר "מעשה אבות" ומצאתי כמה דברים שנראים שייכים:

בן אדם שמרבה בנתינת צדקה זוכה שלא יצתרך לרופאים. (כתבת שאת אוהבת גימטריה)
"ורפא ירפא", מספרו 287 ו"פזר" גם מספרו 287, זאת אומרת על ידי נתינת צדקה, אדם ניצל ממקרים רעים.

החולה שמתפלל על עצמו בדמעות, בודאיי הקב"ה ירפא אותו ויקבל תפילתו.

כל הבוכה בלילה , קולו ותפילתו נשמעת וכוכבים ומזלות בוכים עימו.

אין אדם נוקף אצבע מלמטה עד שמכריזים עליו מלמעלה.

אל יבקש אדם שום דבר יותר מידי.

מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר - ח"ו הוא מחוסר אמונה.

קוראת.

[בן_עמי*]

לאם אוהבת-
אים תירצי להכנס לדף הבית שלי, שהתגובה לא תפריע לדף..

[סוסת_פרא*]

אם אוהבת, תודה שהמשכת לשתף.
ציער אותי לקרוא על קשייך, על הכמיהה לדרך מסוימת שנתקֶלת בכאלה מחסומים.
הלוואי שהייתי יודעת מה לומר.
יחד עם זאת,
ביני לבינו זו עבודה משותפת בכל רגע ורגע. המון סבלנות והבנה, הורדת אגו ופחות עקשנות יותר חיבה ושיתוף.. שיהיה לנו בהצלחה.
נשמע שעל אף הכול יש ביניהם אהבה וקירבה, משהו שכדאי לשמר, ואף להשקיע בו. ושאת עושה עבודה יפה ואמיתית בעניין הזה.
אני יודעת שזה לא קל כשרוצים ללכת בדרך רוחנית, ובן הזוג לא משתף פעולה. זה יכול להיות כל-כך מתסכל.... (מרגישה הזדהות....)

פעם מתחדשת כתבה על זה בבלוג שלה דף חדש לשנה חדשה (אם אני זוכרת נכון את הפרטים), על דילמה דומה בקשר לדת מול בעלה, ועל חלום שחלמה, שבו קיבלה מסר לא לרוץ קדימה לפני בעלה. (אולי תשאלי אותה, כי אני לא זוכרת איפה בדיוק זה מופיע.... אבל נראה שזה השפיע לטובה...)

יכול להיות שיש בזה משהו. לתת חשיבות לקשר הזוגי לא פחות מלרצון להתקדם רוחנית. אולי שלום בית לפעמים חשוב יותר? (אני לא יודעת, אני רק שואלת. זה בטח לא קל לעשות החלטות כאלו.... אבל בטח אלוהים מייקר מאוד שלום בית ואהבה בין בני זוג, לא? אולי זה חשוב בשבילו יותר מהכול?)


אולי תתפללי לאלוהים, ותספרי לו שאת ויתרת בשביל שלום בית, אבל את מבקשת ממנו לעזור לך?
תפילות זה כל-כך חשוב...

ובהצלחה גם עם החמות.

חוצמזה, אני חושבת שמה שכתבת לי זה חומר מספיק טוב להתחיל איתו דף, אז אולי תעשי לך מזה דף, וכך תוכלי בכל זאת שיהיה לך בלוג משלך, כפי שרצית, לשפוך בו את לבך, ולקבל עצות (לא רק מבורה כמוני )?

לסיום, מברכת אתכם, עכשיו, לכבוד השנה החדשה, בהצלחה גדולה - גם בחיזוק הקשר ביניכם, שיהיה טוב, שיהיה שלם, שיהיה בשלום, שיהיה מלא אהבה והקשבה, הבנה וקבלה. וגם - שתצליחי ללכת בדרך שלבך מבקש, מתוך הרמוניה ביניכם ובין רצונותיכם.
באהבה....

[סוסת_פרא*]

אם אוהבת, עכשיו אני רואה שגם בן עמי ענתה לך בדף שלה.

קראתי את מה ש-בן עמי ענתה, וראיתי שכתבה דברים די דומים למה שאני כתבתי.
ואכן העלתה בי מחשבות:
אולי היה כדאי לדבר עם בעלך על מה הפחדים שעולים לו מול ההתחזקות שלך?
אולי באמת הוא מפחד לאבד אותך?
אולי הוא מפחד שזה יאלץ אותו לעשות דברים מסוימים שאינו רוצה, או שימנע ממנו לעשות דברים אחרים (למשל, שזה ימנע ממנו לנסוע בשבתות וכו', או לבלות איתך בשבתות כפי שרגיל, נניח, וכד')?

אולי אם תבררי איתו מה מפחיד אותו, תוכלי להרגיע אותו. ותוכלו למצוא מה אפשר להוסיף לחייכם בלי שזה יאיים עליו מדי. (זה בכל זאת אומר, שאולי יש דברים שתצטרכי לוותר עליהם בינתיים).

ונראה לי שלהשפיע עליו אהבה, זה בטח לא יכול להזיק, רק להועיל. שיחוש בטוח באהבתך... שתתני לו להבין שזה מה שהכי חשוב לך. אולי אפילו לומר לו במילים מפורשות 'אתה הכי יקר לי. אני לא מוכנה לאבד אותך בשביל שום דבר'. אולי יש לו צורך לשמוע את זה..... אולי זה יפתח אותו... (אבל להגיד את זה באמת, לא כמניפולציה....)

***********

כיוון שהדיון כבר התפשט לדף של בן עמי, ואולי יהיו עוד כאלה שירצו לענות לך, ובטח גם את תרצי עוד לפתח את הנושא -
אז אולי באמת כדאי לך לרכז את הכול בדף משלך, כך תוכלי לקבל עוד תגובות, ולנהל את הדיון בדף אחד, ולא במפוזר...
(ואולי תעדיפי לרכז את הנושא בדף הבית שלך? אבל אני בעד בלוג..., או _דף תמיכה.
כמובן שאת מוזמנת פה בבלוג שלי, אך נראה לי שהנושא שלך גדול, ודרושה לו התעמקות וסיעור מוחות....)

[סוסת_פרא*]

בן עמי, תודה על המובאות.
ותודה שאת כזה בן אדם מלא חמלה ורוצָה תמיד לעזור.

[אם_אוהבת*]

איך אני מעבירה את מה שכתבתי לך למקום אחר? בדף תמיכה. כנראה שהגיע הזמן להוציא הכל לגמרי לדף משלי ולא בדף הבית.

[אם_אוהבת*]

רוצה לפתוח בדף שכתבתי לך בערב יום כיפור ב16:13 ולא יודעת איך מעבירים ועורכים, אשמח לעזרתך או מישהו בקי אחר.
את יכולה למחוק את הבקשות הללו אחר כך שלא יפריעו בזרימה של הדף.
כמו כן מצטערת עם פלשתי יותר מידי וממש לא רוצה תגובות עבורי אצלך, זה לא יאה.

[סוסת_פרא*]

אם אוהבת, כלל לא פלשת. אני מעריכה את זה שבחרת לכתוב דווקא אצלי. זה משמח אותי.
יחד עם זה, ודאי שאת ראויה לדף משלך. אחרי שתכתבי לי איזה שֵם את רוצה לדפך החדש, אשתדל למלא את בקשתך. (את יכולה לכתוב לי גם לדףבית שלי).
בינתיים, מי שרוצה לכתוב לך, יכול לכתוב לך בדף הבית שלך, ואחרי שנפתח דף, נעביר את הכול.

[סוסת_פרא*]

איזה כיף. חלמו עליי !
וכה כתבה 'מתחדשת' ב-דף חדש לשנה חדשה (לא יכולתי להתאפק):

_פראית, חלמתי עלייך. בלילה של ראש השנה, נדמה לי (או במוצאי?)
היינו במין מקום כזה כמו הכניסה לאתר של אגמון החולה, איפה שמשכירים את האופניים
רק שבמקום אופניים וקלנועיות כאלה שמשכירים שם באמת, היו סוסים.
הלכתי בין הסוסים כדי למצוא את זה שאני רוצה, ופתאום ראיתי שם אותך.
היית סוסה הפנים שלך כסוסה היו ממש דומים לפנים שלך במציאות. גם הפוני שלך היה דומה לשיער שלך. והיתה לך הבעה כמו שלך.
דיברתי איתך קצת לא זוכרת על מה.

אני מפרשת את זה כך:
לפעמים אני קצת רוכבת על ההבנות הגבוהות שלך (שאני קוראת בבלוגך) בדרך לימים טובים כמו זה שהיה לנו באגמון החולה.
(זה אותו יום שהתחיל בהתבודדות הנ"ל)_

הפירוש בהחלט מחמיא . גם נחמד לי במיוחד שמועד החלום היה בהקשר לראש השנה.
(אבל מה פתאום משכירים אותי לרכיבה?! אני סוסת פרא ! )
(או שסתם נדמה לי...? )

[סוסת_פרא*]

חשבתי שהשגתי במסע הזה הרבה דברים.
יכולת יותר קלה להתנייד ממקום למקום.
יכולת להיות בטבע.
פחות פחדים. מאנשים. מהטבע.

• איכשהו מתברר, שבהזדמנות ראשונה, האופי שלי נסוג בחזרה אל המוכר לו.

שוב מחשבה על תנועה קשה לי.*
הרבה דברים נראים לי קשים מחדש.

הפחדים מהחיים - קיימים פה, חיים ובועטים.
כאילו בכלל לא הצלחתי למעט אותם.

נכון שהם מעולם לא נעלמו. אבל היה נדמה שהתמעטו.

אני עדיין מלאה פחדים מהחיים.
זה המצב.

[סוסת_פרא*]

אולי הייתי צריכה להמשיך להיות בתנועה. לא להפסיק לרגע. כדי לשמור על מה שרכשתי, ושימשיך לגדול.
אולי הייתי צריכה...
אבל זה לא קרה כך.
כאילו, אסור להפסיק לנסוע לרגע, וגם לתדלק - צריך תוך כדי נסיעה, אחרת....

פתאום זה מזכיר לי את הסרט 'ספיד' (עם קיאנו ריבס). שהיה שם טרוריסט אחד שהכריח אותם להסיע את האוטובוס על 80 קמ"ש כל הזמן, כי אם האוטובוס יורד מ-80 קמ"ש הוא מתפוצץ, ואי אפשר היה להפסיק, או לעצור לרגע.

אסור היה לי לעצור לרגע.
אבל החיים זימנו לי עצירה. לא יכולתי להתנגד לה. ועכשיו מה?

אולי כל מה שהשגתי בכלל לא השגתי.
אולי זה היה רק למראית עין.
ואולי כן השגתי, אבל זה עבודה קשה להחזיק את זה, להמשיך את זה, כי זה מאוד נגד הטבע המוכר שלי.
יש בזה המון מאמץ....

************

משהו ברצונות שלי השתנה ממש לאחרונה.
אני מנסה לחשוב אם זה רק בגלל שנכנסתי עכשיו ל'אזור נוחות' (יש ביטוי כזה, או שהמצאתי אותו עכשיו?).
לא.
זה לא רק בגלל זה.
עוד לפני שהגעתי לבית של ההורים, הרגשתי כבר הרבה זמן שאני לא רוצה יותר להתארח אצל אנשים.
ואכן, בתקופה האחרונה כמעט לא התארחתי. (וגם כשהתארחתי, משהו כבר לא הרגיש לי אותו הדבר).
רציתי להיות יותר בטבע.
הייתי במחנה ליד הדן.
עשיתי טיול עם אורי יורמן וחברתו, וישנו הרבה בחוץ.
הייתי בטיול לקטים.
הייתי בפסטיבל סולחה.
הייתי עם ת' באוהל.

בין לבין היו כמה התארחויות, אבל מעט.

לא יכולתי להגיד בוודאות.
אבל עכשיו נדמה שהמסע מהסוג ההוא נגמר.

ומה נשאר?
נשאר מסע או לא נשאר מסע?

אני מתגעגעת אל האוהל.
אבל, כפי שכבר סיפרתי, ל-ת' ולי יחסים מורכבים, לפעמים ממש נחמד, לפעמים די איכסה. אולי מגיע לי להתעקש על יותר מזה?
וגם החורף שמתקרב, האם יאפשר מגורים נעימים באוהל?

אני לא רואה הרבה אפשרויות כרגע לפניי.
אני כמו תקועה.

כלומר, הייתי יכולה ללכת לכל מיני חוות, להתנדב שם וכד'.
אבל לא מרגישה שום משיכה לזה.
ואם יש משהו אחד שלא השתנה אצלי - זה שהדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לעבוד. פשוט כך.

אבל, כן, נדמה לי שיש דברים שהשתנו ברצונות שלי.
נדמה לי שאני יותר רוצה עכשיו מקום של קבע.
פחות בא לי לזוז ממקום למקום בלי שיש לי מקום משלי.
(או כן לזוז, אבל שבמקביל יהיה לי מקום משלי)

האם זה אומר לחיות בעיר? איך?
לוותר על חיי טבע?
אולי כן בטבע? איך?

אולי גם בא לי עכשיו שיהיה לי כסף.
יחד עם זאת, קצת מתסכל אותי שלא הצלחתי להגיע למימוש החלום של 'חיים בלי כסף בכלל'.
כי הרגשתי שהייתי צריכה לממש את זה קודם, לפני שאסכים שיהיה לי כסף.
ועכשיו נשארתי תלויה בין כאן לבין שם.
זה מרגיז.

זה מבאס אותי להתיישב ממש לפני שנדדתי ממש. (ועדיין לא נדדתי ממש)
זה מבאס אותי לחזור לחיות עם כסף, לפני שחייתי ממש בלי כסף.
לפני שהגעתי ממש אל מלוא החוויה ששאפתי אליה.
ועוד, כשזה הרגיש שאני כל-כך קרובה לזה....
רק עוד מעט - ואני שם.

אני מרגישה שהדברים לא הגיעו לידי מיצוי שלהם.
אבל אני לא יכולה בכוח לעשות דברים שכבר לא ממש בא לי - רק כדי להביא אותם לידי מיצוי.
נדמה לי שזה לא כדאי.

ואולי אני רק מדקלמת לעצמי היום חלומות שהיו לי קודם?
אולי החלומות האלה כבר לא רלוונטיים לעכשיו, אבל אני ממשיכה לדקלם אותם?

אוף, כל-כך הרבה מחשבות ושאלות.

בינתיים הזמן זז, ואין לי מושג איך אני רוצה שהחיים שלי ייראו בזמן הקרוב.
אמא שלי הזמינה אותי להישאר עד אחרי סוכות. אבל מה אחר-כך?

אני מתעבת את המחשבה שאחזור לעבוד מתוך 'אין ברירה'.
מכל העבודות בעולם שאני יכולה להעלות על דעתי, רק טיפול בילדים נראה לי איכשהו סביר. (בעבר עשיתי את זה ורוב הזמן מאוד אהבתי).
אבל גם זה לא באמת בא לי.
לא בא לי להיות קשורה לכלום. לא בא לי להיות חייבת כלום. לא בא לי שחלק גדול משעות החיים שלי יהיו מושקעות בעבודה. ועוד שהשכר לא הכי גבוה, מה שמצריך לעבוד הרבה. (למרות שיותר גבוה מהרבה עבודות אחרות).

בלי קשר לכל זה ועם קשר - אני מרגישה שאני צריכה עזרה טיפולית. כנראה משהו אנרגטי.
כדי לצאת מכל מיני דפוסים, לעבוד עם הפחדים, לזוז קדימה - בעיקר מנטלית, אנרגטית.
לשם כך הייתי שמחה שיהיה לי כסף.
אני יודעת שאני צריכה לטפל בעצמי. זה חשוב כל-כך. זה מַפתח להרבה דברים.

אבל אם אגור בעיר, אשכור דירה ואעבוד, כמה כסף מזה כבר יישאר לי לטיפולים? כמה זמן כבר יישאר לי לטפל בעצמי? להתפתח?
(אתם יודעים כמה שעות ביום אני צריכה רק בשביל להגות, או סתם ככה לשכב בשקט ולבהות? ).

האם ה'מסע' שלי נגמר לגמרי?
או שהוא יקבל גוון אחר?

האם הוא נגמר מתוך אין ברירה? או כי הגעתי למקום חדש?
(משהו בתוכי אומר 'נגמר, נגמר' אבל אני עדיין לא רואה את המקום החדש....)

איזה מין חיים אני רוצה לחיות? איזה מין חיים אני מסוגלת לחיות?

[סוסת_פרא*]

האמת,
הכי בא לי למצוא בן זוג שיתן לי מחסה בצל קורתו. (ואני יודעת שזה לא 'פוליטיקלי קורקט'. Sorry...)

או שכבר נעשה את ההחלטות ביחד - שזה כל-כך שונה.
וגם אם מגורים בטבע - זה יותר קל בשניים.

כמובן, בנוסף לכך שאני בכל מקרה שואפת לזוגיות.
אבל הקומבינה הזאת, שמישהו דואג לי, הכי הכי מוצאת חן בעיניי.

***********

בכלל, *בתשוקה הפנימית שלי, שמישהו ייתן לי מקום, מחסה, שידאג לכל צרכיי -
תמורת לא כלום.*
אני אוהבת שדואגים לי. שמטפלים בי.
מצדי, אם זה תלוי בי, הייתי שמחה להיות במצב כזה, במקום כזה.
מרגיש לי מאוד טבעי. מאוד נכון.

(לפחות כרגע.
מרגישה ומאמינה שאם כך יהיה לי במשך תקופה ארוכה - כל צרכיי ממומשים ללא שום דרישה להחזר, מתוכי יתעורר החשק והרצון פתאום לקום ולעשות.
אך בלי שום הבטחות. בלי ציפיות.
שוב רלוונטית כאן הסצינה מהספר 'עקרון הרצף'.)

זו הכמיהה הפנימית העמוקה שלי.
מאוד מוחֶשֶת לי. מאוד מאוד.

ושמחה שאני מרגישה יכולה להגיד בפה מלא את רצונותיי העמוקים. את כמיהותיי האמיתיות.

<מקווה לא להצטרך לגרש 'זבובים טורדניים' בעקבות ההרשאה לעצמי לומר את האמת...
זה חדש לי יחסית. ועדיין לא כ"כ פשוט....>

[סוסת_פרא*]

בא לי לצטט את הסצינה מ'עקרון הרצף'. זו סצינה מאוד מאוד חשובה בעיניי, שכוללת בתוכה הרבה הבנות חשובות על הטבע האנושי הבסיסי ששכחנו מזמן (וכמובן, בשביל עצמי - על עצמי). כך כותבת ג'ין לידלוף:

_מאוחר יותר נתקלתי בעוד רמז על הקשר שבין הטבע האנושי לעבודה.

שתי משפחות אינדיאניות גרו בבקתה המשקיפה על חוף לבנבן יפהפה ועל לגונה מוקפת סלעים דמויי חצי סהר, שמעבר להם היו מפלי הקארוני והארפוצ'י. אב משפחה אחד נקרא פפה ואב משפחה שני נקרא סזאר. פפה הוא שסיפר לנו את הסיפור.

סזאר 'אוּמַץ' בגיל צעיר מאוד על ידי ונצואלנים ועבר לגור עימם בעיירה קטנה. הוא נשלח לבית ספר, למד קרוא וכתוב, וגדל כוונצואלני לכל דבר. בהתבגרו הוא בא לאזור הקארוני העליון לנסות את מזלו בחיפוש יהלומים כמו גברים רבים מהעיירות בגיאנה הסמוכה. הוא עבד עם קבוצת ונצואלנים, כאשר זיהה אותו מונדו, ראש שבט הטוריפאן בגואייפארו.
"האם לא אותך לקחו לחיות עם חוזה גרנדה?" שאל מונדו.
"גדלתי אצל חוזה גרנדה," ענה סזאר, על פי הסיפור.
"אם כך, חזרת הביתה. אתה טוריפאני," אמר מונדו.

לאחר שהקדיש מחשבה מרובה לעניין, החליט סזאר שמוטב לו לחיות כאינדיאני מאשר כוונצואלני, ועבר לגור בארפוצ'י, הכפר שפפה גר בו.

חמש שנים גר סזאר עם משפחתו של פפה, ובתוך כך נשא אישה טוריפאנית יפה והפך לאב לילדה קטנה. כיוון שהוא לא אהב לעבוד, הוא היה מאושר לגלות שפפה אינו מצפה ממנו שיעבד גן משלו או יעזור לו בעבודתו. הוא ואשתו ובתו אכלו מהמזון שגדל במטע של פפה, ומאחר שפפה נהנה לעבוד וסזאר לא, הסידור התאים לכולם.

אשתו של סזאר אהבה להצטרף לנשים ולנערות האחרות שעסקו בחיתוך ובהכנת שורש הקסבה למאכל, ואילו סזאר אהב רק לצוד טפירים ולפעמים גם בעלי חיים אחרים. אחרי שנתיים הוא פיתח חיבה לדיג והוסיף את השלל שלו לזה של פפה ושל שני בניו, שתמיד אהבו לדוג, וסיפקו למשפחות דגים ביד רחבה ממש כמו למשפחתם שלהם.

ממש לפני בואנו לאזור, סזאר החליט לברא חלקת גן משלו, ופפה עזר לו בכל פרט ופרט, מבחירת המקום ועד לכריתת עצים ושריפתם. פפה נהנה מן העבודה במיוחד משום שהוא וסזאר לא חדלו לדבר ולהתבדח.

אחרי חמש שנים של חיים במקום סזאר צבר ביטחון, חש שאיש אינו דוחף אותו לפרוייקט הזה והיה חופשי ליהנות מעבודתו כמו פפה או כל אינדיאני אחר. פפה סיפר לנו שכולם בארפוצ'י היו מאושר מכך שסזאר התחיל לעבוד, כי לפני כן סזאר נעשה ממורמר ורגזן.

• "הוא תמיד רצה לעשות לעצמו גן," צחק פפה, "אבל לא ידע את זה !"

פפה חשב שזה משעשע ביותר שאדם רוצה לעבוד ואינו יודע זאת.*_

מה שאיפשר את גילוי הרצון הפנימי הזה מצד סזאר, היה דווקא חוסר הציפיות והדרישות מהסביבה.

ברור לי שקשה למצוא אנשים עם גישה דומה בחברה שלנו. ולכן קשה יותר ליצור מרחב מתאים להתפתחות כזאת.
יחד עם זה, זה לא משנה את הרצון הפנימי שלי כפי שהוא קיים עכשיו - להיות מטופלת על ידי אחרים, חסרת עול.

ואמנם, ברור לי שאיפשהו מתחת לזה כן נמצא הרצון שלי לעבוד, ומחכה לזמן הנכון להתגלות, (ומצער אותי אם אמצא עצמי דוחקת בו בכוח להתגלות לפני הבשלתו הטבעית, מתוך 'אילוצים') - אך עדיין, מה הרצון שלי כרגע אני יודעת ומאפשרת לעצמי לבטא. זה דבר חשוב ויקר.

[סוסת_פרא*]

• אני מרגישה שככל שאאפשר לעצמי להגיד את הרצון הזה שלי באופן ברור, ובלי לפחד מתגובות הסביבה -

כך אביא את עצמי למקום יותר נכון בתוכי, שיכול למצוא מאיפה הוא רוצה לפעול.*

עדיין אני מרגישה שאני מתפתלת ומצדיקה.
אבל כבר מעזה לבטא הרבה יותר בקול.

זה טוב בשבילי.

[סוסת_פרא*]

(ובלי קשר ישיר לנ"ל....)

יחד עם השינויים שאני מרגישה בתוכי, והשאלות החדשות שעולות, יחד עם הרצונות החדשים שעולים -
יש איזה קול בתוכי שאומר:
'אולי הגיע הזמן להפסיק לדרוש מעצמך כל-כך הרבה וכל הזמן?'

כל המסע הזה, היה מסע של אומץ אחד גדול.
כמעט בכל יום ויום ובכל רגע ורגע - להתגבר על פחדים. לקחת צעד קדימה, למרות הפחד.
ללמד את עצמי לישון בכל מיני מקומות לא רגילים, לא נוחים, לוותר על הפרטיות האהובה שלי, ליצור מפגשים עם זרים, לזוז שוב ושוב ממקום למקום למרות הקושי שלי עם תזוזה, להעז לקחת טרמפים למרות הפחד, להעז לישון בטבע למרות הפחד ואי הנוחות...

• כל כך הרבה דברים להתגבר עליהם בתוך עצמי.

כל רגע ורגע דורש אומץ, דורש דחיפה קדימה, דורש מאמץ....*

ואם אני נשארת בפחד, או בבביטחון ובנוחות ולא עושָה - יש כעס על עצמי.
תביעה מעצמי לא לתת לזה לנהל אותי. 'אל תתני לזה לשלוט בך. תעשי למרות הכול'.

אפילו עכשיו, יש לי ייסורי מצפון שאני בתוך בית, מתמכרת שוב לנוחות שלו, מתקלחת במים חמים, שוב ישנה על מזרון.
(יש לי ציפייה מעצמי להיות מסוגלת להתקלח תמיד במים קרים. לישון רק על מזרון יוגה. וכד'....)
מרגישה 'פארשית' שכזאת, שנתקעת שוב בתוך הנוחויות המוכרות האלה.

כ"כ הרבה ציפיות ודרישות מעצמי.
מצד אחד - זה דוחף קדימה.
מצד שני - זה מעייף.

• מה יקרה אם אניח לדרישות?

אם ארשה לעצמי להיות ולחיות כאחד האדם?*
ואפילו, רחמנא ליצלן, להתקלח במים חמים?
אוי, כל-כך קשה....

אני רוצה מעצמי כל-כך הרבה.

• למרות שלמראית עין, אני לא עושה מה שאחרים עושים. כאילו מתבטלת.

אבל ביני לבין עצמי, זה כל הזמן עבודה, כל הזמן דרישות....*

• האם אוכל איזה תקופה להניח, להרפות?

סתם להיות?*

(להיות סתם 'פארשית'?
להיות 'סתם'?)

אוף, אני לא יודעת. זה כואב לי מדי.
יש כאלה מקומות מדהימים שאני רוצה להגיע אליהם, ואני מרגישה כזה קושי להגיע אליהם, ושאם לא אדחף עצמי - לא אוכל להגיע.
אבל כמה זה מעייף כל האומץ הזה שצריך לגייס כל הזמן, וכל המאמץ הזה, וכל הזמן ה'זה לא מספיק טוב המקום שאת נמצאת בו כרגע, את צריכה לעשות שינוי...'

אוף.

יש לי עוד כל-כך הרבה דברים לעבד.

***************

(למרות כל הבלבול המצב רוח נחמד.)

שבת שלום.

[ב_עילום*]

קראתי וסיימתי את הספר 'לאכול, להתפלל, לאהוב'
ביום כיפור????? עם כל תיאורי הפסטות שהיה לי קשה לא לקנות כרטיס לאיטליה, גם לא ביום כיפור?...
ספר נפלא.

[סוסת_פרא*]

_קראתי וסיימתי את הספר 'לאכול, להתפלל, לאהוב'
ביום כיפור????? עם כל תיאורי הפסטות שהיה לי קשה לא לקנות כרטיס לאיטליה, גם לא ביום כיפור?..._

ב עילום, לא, לא ביום כיפור.
לפני יום כיפור כבר סיימתי עם החלק של איטליה והייתי באמצע הודו - הכי מתאים, לא?
ואני מטעמים אחרים נשארתי עם הלשון בחוץ כשקראתי את תיאורי הפסטה. מכיוון שאנשים עם אבנים בכיס המרה יכולים רק לחלום על הפסטות והפיצות האלו. בכלל, נראה לי שאנשים כאלה לא מקבלים אישורי כניסה לאיטליה .

[קט_קטית*]

את עושה איתם משו, עם האבנים?
אשכרה לא אוכלת פסטות/פיצות?
יש לך דיאטה, דברים שאת משתדלת לאכול/נמנעת מלאכול?
אם כבר כתבת שלחי אותי לשם...

[סוסת_פרא*]

המצאתי 'שיטת מדיטציה' :

אני שוכבת במיטה בפישוט איברים ובוהה במה שנמצא מולי, מנסה לשים לב למחשבות שעוברות לי בראש.
טוב, זו לא בדיוק מדיטציה קלאסית.
אני לא יושבת בישיבה מזרחית, העיניים לא עצומות, ואני מזיזה את העיניים ממקום למקום, אפילו את הראש, ואם מגרד לי - אני מגרדת.
בקיצור, שיהיה לי הכי נוח שיכול להיות.

אז לפעמים אני באמת מצליחה להיות חדה ולשים לב למחשבות שבאות מיד כשהן צצות.
ולפעמים אני שמה לב אליהן הרבה אחרי שהפלגתי איתן למחוזות רחוקים. וזה קצת מעצבן.

כשהרגשתי חדה עם זה, אז אפילו הצלחתי לתפוס את הרגעים שהעיניים שלי בדיוק רצו להיעצם, ושמתי לב איך אני כמעט נופלת לשינה, ככה הצלחתי להישאר במודעוּת.
לא יודעת למה לפעמים אני מאוד חדה, ולפעמים ממש לא (לצערי בדרך כלל לא).

מה שבטוח, שאין לי סבלנות לעשות את המדיטציות הרגילות.
אז אני מקווה שבזה אגלה יותר התמדה, כי אז בטח תהיה תועלת.

[פלוני_אלמונית*]

הי פראית,
קראתי בכאב את דברייך בנוגע לאימך. את כל כך צודקת בהשתוקקות ובמשאלה הכה בסיסית וראשונית לאהבת אם בלתי מותנית, לקבלה הזאת ללא סייגים. חשבתי בחמלה שהחיפוש והשעטה בשבילי החיים קשור אולי לבית הבסיסי החסר לך, זה האמור להיות בליבה של אמא. אני מאחלת לך שתמצאי בנזוג מיטיב שיידע לאחות, לאהוב, לרפא ושיחד תבנו בית חדש לשניכם. אין לי ספק שאת תתני עולם ומלואו לילדייך העתידיים, בית של ממש ובית בליבך הרחב והכל כך רגיש וחשוף לעולם ומכאוביו.
חזקי והתחזקי.

[אמא_ללי*]

גם אני עושה את ה"מדיטציה" הזאת לפעמים. אני חושבת שכשמצליחים להיות נוכחים ברגע, אז לא כל כך משנה איך יושבים ואם זזים או לא... אולי כשלא מצליחים אז הישיבה השקטה עוזרת לחזור.

תודה לך על הברכה המקסימה לשנה החדשה, היא מרגשת ומדוייקת.

[סוסת_פרא*]

פלוני אלמונית,
אני מודה לך מאוד. דברייך יָקרו ללבי.
אני מאחלת לך שתמצאי בנזוג מיטיב שיידע לאחות, לאהוב, לרפא ושיחד תבנו בית חדש לשניכם. - כמה מקסים. כל מילה, בול !
אני אלך עם הברכה הזאת...

אין לי ספק שאת תתני עולם ומלואו לילדייך העתידיים, בית של ממש ובית בליבך הרחב והכל כך רגיש וחשוף לעולם ומכאוביו.
הלוואי.
לי, לצערי, דווקא כן יש ספיקות... . תודה שאת מחזקת אותי.

***********

אמא ללי

[סוסת_פרא*]

אני מרגישה די מותשת.
עוברים עליי ימים קשים.

***********

חזרתי קצת לַסֶפר עקרון הרצף השבוע (בעקבות הציטטה שחיפשתי להוסיף לעיל).
לצערי, הוא התברר כמדכא יותר משזכרתי אותו.

ציטוט:
_אצל ילדים שערוצי התפתחות מסוימים שלהם מתנהלים היטב, בעוד ערוצים אחרים שלהם ממתינים להשלמה, התוצאה היא פיצול במניעיהם:
אין הם מסוגלים לרצות משהו מבלי לרצות להיות גם במרכז תשומת הלב, ואין הם מסוגלים להתרכז בבעיה הניצבת בפניהם, כי חלק מהווייתם עדיין משתוקק לאופוריה הראשונית של התינוק הנישא בזרועות מישהו שפותר לו את כל הבעיות.

הם לא מסוגלים לממש את עצמם ולהשתמש באופן מלא בכישוריהם ובכוחם ההולכים וגדלים, כל עוד חלק מהווייתם משתוקק להיות חסר אונים בזרועותיו של אדם אחר.
כל מאמץ שעליהם לעשות עומד בסתירה לתשוקתם הבסיסית לזכות בהצלחה נטולת המאמץ של התינוק האהוב._ (עמ' 87-88)

המשפטים האחרונים מהדהדים אצלי כ"כ חזק. כ"כ כאובים.
זה כל-כך מתקשר להמון דברים שהעליתי לאחרונה. זה כל-כך מסביר מאיפה התחושות האלה בתוכי נובעות.
על הצורך שלי לקבל. על הצורך להיות מטופלת. על הצורך להיאהב ללא תנאי, ולקבל מתנות ללא ציפייה לתמורה. על הצורך שמישהו יאסוף אותי אליו. בלי שום ציפייה. בלי שום דרישה.
הצורך שלי להינשא בידיים.

ומתברר שהצורך הזה הוא כ"כ לגיטימי. כ"כ ידוע.
ובכל זאת, מה עם כל השאר?
האם עד עולם אהיה אסירת הציפייה הזאת, מנועה לכן מלממש את שאר המתנות שניתנו לי?
והאם אין אפשרות למלא את החסך הזה בשלב יותר מאוחר בחיים*, בעזרת אנשים אחרים? בעזרת מצבים אחרים?

מה התקווה? מה התקנה?

לפי לידלוף, אין כל-כך תקנה.

בדברה על תינוק שאמו אינה מספקת לו את צרכיו המוּלדים (עמ' 82-83):

_בשלב הזה ההזנחה והכמיהה שלו כבר נתפסות בעיניו כאיכויות בסיסיות של החיים. הוא הרי מעולם לא הכיר שום דבר אחר.
בשבילו ה'עצמי' פירושו השתוקקות והמתנה; ה'אחר' פירושו מניעה והיעדר תגובה.
התנאים הללו עשויים להימשך לכל אורך חייו, ובכל זאת אפשר שהוא לא יבחין בהם לעולם, מהסיבה הפשוטה שאין הוא יכול להעלות בדעתו סוג אחר של יחסים בין ה'עצמי' ל'אחר'.

החסך שהתינוק סובל בשלב שבו הוא אמור להינשא בזרועות המטפל, החלל שנוצר בו בִּמקום התחושה של ביטחון, ומצב הניכור הקשה שלו - ישפיעו בהמשך חייו על כל אישיותו.
חשוב להבין שבראשית חייו אין לתינוק כל מנגנון היכול להביא בחשבון את האפשרות של אם בלתי מספקת, חסרת תחושת רצף, שאינה מגיבה לאיתותים שלו ופועלת בניגוד לציפיותיו [....]
[גם] מאוחר יותר, כשהאינטלקט שלו מתפתח [...] ובהתבגרו [...] -
דבר מכל אלה לא יוכל לשחרר אותו מההנחה הבסיסית שהיא אוהבת אותו, שלמרות הכול בדרך כלשהי היא חייבת לאהוב אותו.
שנאה כלפי אם [...] היא ביטוי לניסיון האבוד להשתחרר מהנחה זו.

צמיחתן של העצמאות ושל היכולת להתבגר רגשית נובעת במידה רבה מהיחסים שבין התינוק למטפל בחודשים שבהם הוא אמור להינשא על הידיים (על כל היבטיהם של יחסים אלה).
לכן אי אפשר לפתח עצמאות ולהשתחרר מהאם אלא דרכה, רק על ידי כך שהיא ממלאת את תפקידה כהלכה, נושאת את התינוק על הידיים, ומאפשרת לו לסיים שלב זה של התפתחותו לאחר סיפוק מלא של צרכיו.

לעומת זאת, אדם לעולם אינו יכול להשתחרר מאם חסרת תחושת רצף.
ההזדקקות שלו לאימו בהכרח נמשכת. הוא יכול רק להיאבק בה, בדומה לאתאיסט המנופף באגרופו לעבר אלוהים שבשמים וצועק 'אני לא מאמין בך !'_

תגידו אם זה לא סופר-מדכא.
אדם לעולם אינו יכול להשתחרר מאם חסרת תחושת רצף.

כלומר, אפילו מצבים 'מתקנים' בחיים, לא יצליחו למלא את החסך הזה.
ומה התקווה שלנו? מה הסיכוי שלנו בעולם הזה?
רק לילדים שלנו נוכל לדמיין עתיד יותר טוב (במקרה שנצליח איתם למרות הכול)? ומה בשבילנו?

אולי יש כאלה שיאמרו שכן הצליחו.
אני בינתיים מרגישה עדיין כבולה באותו המקום. לא מסוגלת לפסוע את הצעד הזה קדימה, אל מעבר לצורך הלא ממומש הדורש את מימושו.
כל מילה ומילה מדבריה חוזרת ומהדהדת בי כגזר דין על ראשי, שרועם בחלל העולם.
'נבואות הזעם' שלה כל-כך מוחשיות לי. האם נועדתי להיות הוכחה מהלכת?
אין שחרור? לעולם?!

(האם אפשר לשחרר את ההורים ).

לא די בכל זה, היא מציירת את מצב הדברים אפילו עוד יותר כמעגל סגור, שכמעט בלתי ניתן לפרוץ אותו (עמ' 58-61):

_כשאופיים של המצבים שבהם נתקל האדם מאוחר יותר בחייו אינו תואם את ההתנסויות שיצרו אצלו את ההתניה בינקותו, הוא נוטה להשפיע עליהם כך שיקבלו בכל זאת את האופי שהוא מצפה שיהיה להם, לטוב ולרע.
[כאן היא מתארת מצבים שאם היה רגיל בינקותו לבדידות - יְיַצר בחייו הבוגרים בדידות, אם היה רגיל לכישלון - ימשיך לייצר כישלון, אם היה רגיל לחרדה - ימשיך לייצר מצבים שיגרמו לו לחרדה, וכד'] [...]

פועלת כאן הנטייה שלנו לשמר את מה שהייתה אמורה להיות רמת הרווחה הגבוהה שלנו בינקותנו.

[...] כאשר התינוק יוצר את הרושם הראשון של היחסים בינו לבין כל הסובב אותו, הוא יוצר את המסגרת שתשמש לו בית כל חייו. כל דבר בחייו יתייחס למסגרת זו והכול יימדד ויתאזן על פיה.
כל מנגנוני הייצוב שלו יפעלו כדי לשמר מסגרת זו.
תינוק שנשללה ממנו ההתנסות שהייתה נחוצה [...] אולי לא יחווה לעולם את תחושת האושר והשלמות הבלתי מותנית שהייתה טבעית לבני מינו במשך 99.99% מתולדותיהם.
רמת החסך שהוא סבל בינקותו תשתמר ללא הבחנה כחלק מההתפתחות שלו.
הכוחות האינסטינקטיביים אינם פועלים על פי ההיגיון. מתוך הניסיון העצום שלהם בדרכי הטבע, הם מניחים שאיזונו של הפרט בהתאם להתנסות הראשונית שלו ישרת את טובתו.

האפשרות שאיזון מעין זה עלול להיהפך למלכודת אכזרית, לכעין מאסר עולם בכלא נייד, היא כה בלתי סבירה מבחינת תהליך האבולוציה, כה חדשה בתולדות בעלי החיים, שקיימים בטבענו רק אמצעים מעטים להקלת הכאב הכרוך בה.
אמצעים אלו כוללים למשל נירוזות וצורות שונות של אי שפיות המגוננות על האדם מעוצמת המהלומה של מציאות קשה מנשוא. או שלעיתים קהות חושים משתלטת על כאב שאין לשאתו ומעמעמת אותו._


חייב להיות סיכוי.....

[סוסת_פרא*]

+הספר 'לאכול, להתפלל, לאהוב' של אליזבת גילברט+ (שכבר הזכרתי כמה פעמים לאחרונה) - נדמה שכן מביא תקווה.

היא מתארת שם תהליך שהיא עוברת מהשפל שבשפל מבחינת המצב הרגשי, שהגיעה אליו אחרי גירושים קשים מאוד בתוספת סיפור אהבה אחר שהתפרק -
אל תחושה של איזון ואושר מתמשך.
אל זה היא מגיעה בעזרת כמה שלבים שהיא עוברת, במסע של שנה שלמה: בהתחלה באיטליה - דרך התמסרות לתענוג, אח"כ בהודו - דרך מדיטציה, ובסוף באינדונזיה - תוך שילוב של האיכויות הרוחניות עם האיכויות ה'התענגותיות' שרכשה, ושם גם מוצאת אהבת אמת עם גבר.

זהו סיפור אמיתי שנכתב בגוף ראשון. (ועם הרבה הומור)
והתהליך שלה בהחלט מעורר קנאה.

בהמון דברים היא מזכירה לי אותי.
למשל, בצורך הגדול שלה באהבה (מתארת את עצמה כ'צורת החיים הכי שופעת חיבה על פני כדור הארץ - משהו כמו הכלאה בין גולדן רטריוור ועלוקה' ).
המסע המיוחד שהיא עושה - עוזבת הכול ויוצאת למסע של שנה.
אפילו בתיאור הכמויות שהיא מסוגלת לאכול, או בזה שבדומה לי גם היא מאוד נתפסת למילים וסמלים (למשל, באיזו אות מתחילות שמות הארצות שהיא מטיילת בהן... )
ועוד כל מיני דברים בדקויות.
וגם היא כמוני, מזל עקרב.

בגלל הדמיון הזה, היה לי יותר קל להתחבר לספר.
אבל מה, במה היא ממש לא דומה לי - בחברותיות העצומה שלה. בכל מקום יש לה חברים. בכל מקום חדש היא מתחברת בקלות. זה, לצערי, לא כל-כך יש לי....

וגם, מה שהטריד אותי תוך כדי הקריאה ביחס לעצמי:
בתחילת התהליך שלה עם המדיטציה היא מתארת קושי גדול, וכל המאבקים עם הפעילות של המוח בזמן המדיטציה נשמעים לי כ"כ מוכרים.
ואני אומרת לעצמי: 'או, גם בזה היא דומה לי, אז אולי אצליח ללמוד ממנה משהו, על דרך ההתמודדות עם הקושי הזה.'
ואכן, נראה *שדי מהר היא מצליחה לצלוח את הקשיים האלה - ולהגיע לרמות מאוד גבוהות של
התעלות במדיטציה*.
עד שבשלב מסוים היא ממש מתארת את זה כ: 'אני נישאת במפתיע דרך שער ביקום, ונלקחת אל מרכז כף ידו של אלוהים'.

תהליך מדהים ! מרגש ! מעורר קנאה !
אבל אני לא בטוחה מה מזה יכול להועיל לי.
אני כבר שנים עומדת מול הקשיים האלה ולא יודעת מה לעשות איתם. לרוב לא מצליחה באמת להיכנס למדיטציה.
והנה פתאום היא באה, עם אותם קשיים בדיוק, ותוך כמה ימים מצליחה.

אולי זה כרוך בזה שהיא הייתה בתוך אשרם, ויש שם תמיכה מסוג אחר.
אולי זה כרוך בזה שיש לה גורו שמנחה אותה.
אלו דברים שלי אין.
אבל אני לא מרגישה רצון לאמץ לי גורו (בעבר, שנים הייתה לי תשוקה לזה, ועכשיו ממש לא), ואין לי מסוגלוּת כרגע לשבת באיזה אשרם (אולי בעבר הייתי חושבת על דבר כזה ברצינות).
אם בכלל אני מסוגלת להושיב את עצמי ממש למדיטציה (כמעט כל פעם שאני מנסה, אני מתייאשת. שלא לדבר על זה שממש קשה לי עם הגב...)
ואולי זה בכלל בגלל שבסופו של דבר לה כן יש יכולות ש-לי אין . וגם המחשבה הזו כמובן לא מעודדת.

אבל הסיפור שלה בכל זאת עשה לי חשק לנסות שוב.
אז, כפי שכתבתי לפני 3 ימים, מצאתי לי מין מדיטציה כזו, שהיא רק שכיבה והתבוננות במחשבות.
יום אחר-כך פיתחתי את זה להתבוננות קצת שונה - לא בדיוק על איך המחשבות באות, אלא על איך כשהן באות אני מאמינה להן, ונסחפת איתן. (נותנת להן להשפיע עליי רגשית, נותנת להן למשוך אותי לתוך סיפור סבוך, מאמינה להן ש'ממש חשוב לחשוב אותן עכשיו', נותנת להן לשכנע אותי שיותר חשוב עכשיו לחשוב עליהן מאשר להיות בהווה - או שהמחשבה עליהן עכשיו יכולה להשפיע באיזושהי צורה על העתיד וכו' וכו').

הייתי מאוד מרוצה מהמדיטציה הזו שפיתחתי. במיוחד שהצלחתי להתבונן בחדות, ולעצור כל מיני 'סרטים' שהתחילו להתגלגל בראשי - יחד עם הרגשות הנלווים להם.
בדרך כלל כשאני מוצאת שיטה חדשה אז בפעמים הראשונות היא עובדת לי ממש טוב. (ואחר כך... )

זה היה בשבת. ובמוצאי שבת די עלתה בי תחושת קבס מכל ההתמכרויות והבריחות שאני בורחת אליהן שוב ושוב מעצמי, מהיות מול המחשבות שלי.
שמתי לב איך בלופים אני חוזרת למחשב, לטלוויזיה, לאוכל, למחשב, לטלוויזיה, לאוכל. (מדי פעם גם שיחות טלפון).
ופשוט הרגשתי עומס נוראי ממילים ומחשבות, ותחושת גועל מוחלט.

ופתאום החלטתי שאני רוצה עכשיו שבוע - להיות בצום רק על מים (כבר עשיתי תקופות הרבה יותר ארוכות משבוע...), להיות בשתיקה: לא לדבר עם אף אחד, ובלי אינטרנט ובלי טלוויזיה, ולהיות עם עצמי, ולעשות הרבה מהמדיטציה הזאת.

מה אני אגיד לכם. כל הכבוד לי.
יומיים הצלחתי בזה.

הצום דווקא היה החלק הפחות קשה.
אבל ההיות כל הזמן עם עצמי בחדר (בגלל החולשה מהצום גם לא יצאתי לטייל ברגל או משהו), ושוב ושוב מול הסרטים של עצמי....

• גם עם המדיטציה וכל ההתבוננות, ובאמת שהצלחתי הרבה, הרגשתי שזה כבר ממש עומס.

המוח שלי ממש שיגע אותי.* 'עבד' עליי, כאילו אני מצליחה לעשות משהו - אבל זרק מחשבות וסיפורים וסרטים בקצב מטורף. לא נתן מנוחה לרגע.
אמנם, מדי פעם, כדי לברוח מהשיגועים שלו, קראתי קצת בספר הנ"ל, אבל ניסיתי לא 'לברוח' יותר מדי.

בסוף אחרי יומיים נשברתי.

• לא כעסתי על עצמי שנשברתי. אני חושבת שעשיתי מעל ומעבר.

אבל מאוד מאוד התאכזבתי מחוסר היכולת שלי לממש את זה.*

שנִים היו לי שני סוגים של פנטזיות:

1. להיות סגורה באיזה כלא לשנים רבות, ושם אהיה רק עם עצמי ובלי עול של שום ציפייה מצד החיים והעולם - ואוכל להקדיש את עצמי לקריאת כל הספרים שבעולם, למדיטציות ולפיתוח העצמי.
2. להיות באיזה מקום מבודד בטבע המון זמן - בלי כלום כלום, גם בלי ספרים, וללמוד להיות רק עם עצמי ועם מחשבותיי.

אחרי היומיים האלה אני בכלל לא בטוחה שהייתי עומדת בזה. נראה לי שאחרי יומיים הייתי אוכלת את הקירות (- או את האדמה, בהתאם לפנטזיה) מרוב טירוף.

אז אם אני עד כדי כך לא מסוגלת להיות עם המחשבות שלי, ולא מסוגלת בשום פנים לשלוט בפעילות המוח שלי - איזה סיכוי יש לי?!

• אם גיבורת הספר נתנה לי תקווה שכן אפשר למצוא אושר, למרות תנאי חיים מאוד קשים, כאשר האושר בא בעזרת מדיטציה, מבפנים -

אז התקווה הזאת כמו נכזבה*. כאילו - אולי זה קיים בשבילה אבל לא בשבילי.

אני כלואה בדפוסי החשיבה שלי. אני ממשיכה לחשוב בלי סוף, ולהאמין למחשבות שלי. אני אפילו לא ממש מסוגלת לרצות לשנות אותן, כי אני מאמינה להן שהן נכונות, ולפיכך כאילו 'חובה קדושה' היא להיאחז בהן עד עולם.
אין לי שום מושג איך יוצאים מהן לרגע - ומה הסיכוי שלי להיות מאושרת?

ועוד נכזבתי מחוסר היכולת שלי להפסיק לברוח. (להכול - לטלוויזיה, לאוכל, למחשב, לספר, לטלפון, לשיחת רעים וכו' וכו')
האם נועדתי עד עולם לברוח מבריחה לבריחה? מהתמכרות להתמכרות?

האכזבה הייתה כ"כ גדולה, שממש הפילה אותי לקרשים.
לילה מאוד קשה היה לי הלילה של אתמול. לילה מלא ייסורים.

דבר אחד החלטתי:
אני ממש לא מתכוונת בזמן הקרוב לנסות שוב להיגמל מההתמכרויות שלי. רק אחרי שאלמד איך להתחבר לשקט הפנימי (ואז הגמילה בטח תקרה באופן טבעי).
כל זמן שאין לי משהו פנימי חזק להיאחז בו - ההתמכרויות האלה, הסחות הדעת האלה פשוט חיוניות לי.
והניסיון להיות בלעדיהן - פשוט מציב אותי מול משהו שאני לא יכולה לעמוד מולו.

מסקנות נוראיות, אני יודעת.

עוברים עליי ימים קשים, כבר אמרתי?

[סוסת_פרא*]

טוב, *אני כמובן לא מתכוונת שאניח לעצמי להיות כ-ל הזמן בהסחות דעת.
אני מתכוונת להמשיך לעשות את עבודת המודעות שעשיתי עד עכשיו.*

אבל התכוונתי לומר שאין בכוונתי שוב לדחוק בעצמי להגיע ליותר מזה כרגע. להיגמל מדברים שעדיין לא נגמלתי מהם.
כי אני עדיין לא בשלה לכך, והמחיר כבד מדי.

לצערי, אני כנראה אמשיך בהתמכרויות הרגילות שלי, ואסתפק בינתיים בהבלחות של מודעות עצמית ושל תובנות, וברגעים של שקט פנימי ושל יכולת להיות רק עם עצמי בלי כלום. (טוב, באופן יחסי יש לי מזה די הרבה דווקא).
אני מקווה שאצליח להגדיל את הרגעים האלה, ואולי אפילו בצורה משמעותית.
אני אנסה כל דרך שרק אוכל, כמובן.

אבל כרגע, אני יודעת שלא אנסה בכוח להחיל את זה על כ-ל החיים שלי. זה פשוט לא ביכולת שלי עכשיו.

[סוסת_פרא*]

קצת הרגיע אותי מה שכתבתי בהודעה האחרונה.
(כמה שאני זקוקה עכשיו לזרועות אמיצות, מחבקות, מנחמות ואוהבות.... )

ובתיאום מפתיע עלה לי המרגיעון:
"לפעמים הדרך לנצח היא להיכנע"

המשפט הזה כל-כך מתאים.
וגם הוא עולה כחיבוק מנחם בסיטואציה הנוכחית...
כן. להיכנע. להסכים. לקבל עליי את הדין. כנראה שזה מה שנשאר לי לעשות עכשיו.

זה מסיר מעליי עול כבד מאוד. רגע שֶקט מהמלחמה הבלתי פוסקת.
לשחרר לרגע את השאיפות הרוחניות הגבוהות האלה שתובעות ממני כל-כך הרבה. לשחרר את הדרישות מעצמי בכלל.
להסכים להיות חסרת תקנה, חסרת סיכוי, חסרת עתיד, חסרת תקווה.... 'זבל שבזבלים'.

יש בזה הקלה.

ולמה אני בוכה ובוכה?

[סוסת_פרא*]

לפעמים אחרי כאב ארוך שבחזה כמו גוש קשה ודמעות בקושי מצליחות לפלס דרך החוצה, דווקא כשבאה הנחמה - עולות הדמעות, שופעות וחמות.

"רחוק מהבית קיבלתי מכות
מילד גדול והתחלתי לבכות
בדרך הביתה הבכי נחלש
ראיתי את אמא - התחיל מחדש"
(יהודה אטלס, מתוך 'הילד הזה הוא אני')

[סוסת_פרא*]

ואיכשהו, עסקי ההיכרויות מתנהלים כרגיל. (סיפרתי שחזרתי לזה מאז ראש השנה....)

בשבוע שעבר פגשתי מישהו. לא הייתי בטוחה לגביו, אבל נראתה אפשרות לְ'כֵּן'.
אז נפגשנו.
אחרי שיחה ארוכה, פתאום נפתחתי למגע איתו. והמגע היה נהדר.
במיוחד מבחינת הזרימה וההתמסרות לעניין שהרגשתי בתוכי, ממש הייתי כולי בתוך זה, נתתי לעצמי, כמעט בלי עכבות. (אם כי לא הרחקנו הרבה אל מתחת לבגדים. וזה אולי גם עזר לי, כי לא רציתי מעבר לזה..)

שוחחנו עוד מספר פעמים בטלפון. כבר די הרגשתי שזה לא זה. ואז פגישה נוספת לווידוא.
הפעם הרגשתי בבירור שזה לא זה, אז כבר לא יכולתי להרגיש נוח עם המגע בינינו. וסיימתי את זה.
טוב שסיימתי.
אבל המגע באמת היה נהדר לי.

בפרט שבאותו שבוע סיפרתי שהיה לי מגע מופלא עם מישהו אחר, משהו שכבר מזמן מזמן לא היה, ודאגתי שלא יהיה עוד כזה בקרוב.
אז זה עזר לי לראות שזה לא רק אדם אחד בעולם שיודע לגעת.
בנוסף, לאחר חקירה נוספת עם עצמי גיליתי שקצת 'התמסכנתי' יתר על המידה. טענתי שמגע כזה לא היה לי כבר יותר משנה. אבל בעצם, היה לי לפני כמה חודשים בפסטיבל 'פשוט'.
גם זאת לא תדירות גבוהה יותר מדי, מה? אבל בכל זאת, הבה נהיה נאמנים לאמת, וקצת פחות 'ממוסכָּנים'.

**************

• ובסוף השבוע יצרתי קשר עם בחור אחר, חמוד מאוד.

ונפגשנו היום.*

איכשהו הייתה לי הרגשה שזה יכול להיות זה.
וזהו.
ומעכשיו אני יכולה למחוק את הכרטיס שלי בנמסטה וחסל. איזה כיף. (מצב מקסים לראות בעיני רוחי, מתגשם סוף סוף. ממש ראיתי....)

בכל זאת, היו כמה דברים שהטרידו אותי, בהתחלה קצת ואח"כ יותר:

מה שהכי הפריע לי - שהוא לא מאמין שאלוהים מתגלם בכל דבר בעולם, אלא חושב שקיים רק מחוץ לעולם.
ואני, עם הלהט העז שלי לאלוהים, שהוא מרכז חיי ועולמי, והרצון לחלוק את זה ולסוב יחדיו סביב הציר הזה - זה אולי אחד הדברים הכי חשובים לי בזוגיות.
קשה לי לקבל שלא יהיה זה אחד שיהיה שותף איתי באהבה ובלהט האלו.

בנוסף, נראה לי שהוא מאוד מכיר משמעת עצמית, ומכוּון מטרה, מה שאני בהחלט לא.
חששתי שיהיה לו קשה להעריך אחת כמוני. (מקסימה, מדהימה ועוצמתית ככל שאהיה.... )

הפגישה הייתה מאוד נחמדה.
היינו בים. נכנסנו לרחוץ. הרגשתי די משוחררת (אם כי בהסתכלות יותר מעמיקה - קצת כלפי חוץ, כי בִּפנים היה מאמץ).
נראה היה שאני מוצאת חן בעיניו. ראיתי שהוא נמשך אליי.
בהתחלה חששתי שהוא מתעניין רק בקטע פיזי, אך בהמשך ראיתי שהוא מגלה גם עניין פנימי. זה היה חשוב לי לראות את זה.
היה מגע נעים. והיו מילים מקרבות.

ועדיין, אני לא יכולה לומר שאני מרגישה שאנחנו שתי אנרגיות שאמורות להשתלב זו בזו.
זה בספק אצלי.
ספק שאני נכונה לבדוק.

מה שבטוח, שזה בחור מותק מותק מותק של דבר. באמת.
בגלל זה, למרות שמרגיש לי אנרגיות שונות בינינו, אני נכונה לבדוק.

הוא ביקש לדעת את כתובת הבלוג שלי.
ובהתחלה נרתעתי מלתת לו.
זה מפחיד ישר בהתחלה, כשעדיין לא מכירים - ומישהו נכנס לךְ ככה לקישקעס, ומכיר אותך לפני ולפנים, גם עם כל הצדדים ה'אפלים' שבך.
ומה הוא יחשוב בכלל?
במיוחד בזמן האחרון, שעוברים עליי ימים קשים.
הוא הרי לא ירצה להיות איתי. איראה לו 'מסובכת', 'מטורללת', 'מבולבלת'....

ואחרי מחשבה נוספת על זה בבית, ביני לבין עצמי, אמרתי 'מה כבר יכול להיות'.
הרי אני פה - הכי אני שאני יכולה.
אם זה לא ימצא חן בעיניו - הרי שאני לא מוצאת חן בעיניו כפי שאני. וזה די פותר את העניין ואת השאלות.
אז נעתרתי.

כשכתבתי קודם את ההודעות הקשות והעצובות, חשבתי כמה זה כל-כך שונה בטח מאיך שנראיתי בפגישה היום.
כמה הרבה צחקתי. היה לי כיף. והרבה דברים גם הצחיקו אותי. ממש הרגשתי את השרירים בבטן מתחזקים מרוב צחוק.

• מי ישער שמאחורי הצחוק הזה יש כ"כ הרבה כאב?

אבל מי פה שקורא את הדברים הקשים, ישער שמאחורי הכאב הזה יש כל-כך הרבה צחוק?!*

למרות הכול, אוהבת את עצמי.
והצחוק בתוכי, מתגלגל בחדריי, אינו נמוג....
זה, ואלוהים...

תודה.

[ב_עילום*]

הי סוסת. כרגיל נהנית לעקוב אחר מסעך.
לגבי עקרון הרצף:
זהו ספר נפלא וחכם ומאד חדשני בזמנו.
בעיני תמיד היה חסר שם משהו קצת יותר רוחני.
עם כל הכבוד לנו, כבני אדם, כממשיכי דרכם של דורות אדם.... אנחנו גם ובעיקר יצורים אלוהיים.
ומכאן כל החוקים משתנים.
בכלל אין חוקים...
אנחנו קשורים במהותינו גם לעולמות גבוהים.
ולכן גם אם במישור בפיסי, רגשי גדלנו עם חסכים גדולים- יש לנו אפשרות למלא את עצמינו ממקומות אחרים...

אני מכירה את זה את דרך המוסיקה.
כאשר אני, או מי שמנגן ו/או שר איתי הופכים לכלי , אנרגיה אדירה של מוסיקה שמקורה בהוויה עוברת אותנו ומרפאה ומאזנת את כל אותם מקומות כואבים, חסוכים, בודדים...
והפלא שהיא עושה זאת עבורנו וגם עבור מי שמאזין....

והקסם שהיא משתמשמת, כחומרי יצירה, בכאב, בעצב, בשמחה, בכל מה שיש שם בדרכה...

ויש מליארד דרכים שהיא מגיעה לכאן..... כשמאפשרים לה....(צחוק... התפעמות מהים, ציור, ריקוד,.........)

(וברור שניגון מוצלח אחד לא פותר את כל כאבי ילדותי .... אבל זה הכיוון.)

[סוסת_פרא*]

---

כל היום אני בוכה ובוכה.
משהו בתוכי כל-כך פריך היום.

כל דבר קט גורם למעיין ניגר של דמעות חמות.

הבכי הזה הוא לא בכי רע. (הממ..., יצא לי תרתי-משמע)
כמו בכי של אֶבֶל. מלא עצב, יחד עם סוג של השלמה.
קבלת הדין.
אולי כניעה.
נמיכות רוח.
אך לא חסר תקווה....

בכי ובכי ובכי.

כל הגוף כמעט נשבר מרוב בכי. זה מטלטל.

***********

יש כל-כך הרבה סוגי בכי שאני מכירה.
ניסיתי כמה פעמים לסווג אותם, אך מאוד קשה.

הבכי שאני לא אוהבת - זה בכי של כאב חזק בהווה, כשהבכי בקושי מצליח לצאת החוצה.
בכי שאני אוהבת - בכי של התרגשות, שמחה, געגועים לאלוהים, אהבה לעולם, פגישה עם הטוב שבאדם, פגישה עם תובנה חדשה.

ויש עוד בכי שאני מקבלת בברכה, שבא ממקום עצוב, כמו היום.
שנובע אמנם מהרבה כאב - הצטברות של כאבים מודעים ולא מודעים, והרבה צער, אבל לא עולה מסיבה ברורה אחת, לכאורה בלי סיבה ידועה - פשוט עולה ועולה, אבל מנקה כזה.
שאני מרגישה שאני ממש צריכה אותו, שוטף אותי מבפנים, כמו צינור גדול. ואולי כמו גשם נדבות - יצמיח משהו חדש.

אני חושבת, שאם זה דמעות שופעות וחמות - אז זה בכי טוב.

[סוסת_פרא*]

• יש משפט שהמצאתי לעצמי ואני אומרת לי אותו הרבה פעמים:

"כל זמן שאני עדיין חיה - עוד יש סיכוי לשינוי".*

זה מאוד עוזר לי ברגעי משבר.

כן.
למרות כל רגעי הייאוש. זה ברור שתמיד משהו יכול להשתנות.
כך שכל זמן שאני לא מתה - האפשרות הזאת קיימת.

אני מאמינה מאוד באפשרות לשינוי, לריפוי - תמיד.
אני גם מאוד מאמינה שדברים יכולים לקרות גם מעל הטבע. אפילו אם לא נראית שום אפשרות באופק. אפילו אם אף אחד מסביב לא מאמין.
אני מאמינה בניסים. אני מאמינה בחסד.
הדברים הם לא רק מה שנראה בעין. והם לא תלויים רק ביכולות האנושיות שלנו. הם רחבים הרבה יותר.

נראה לי שהמשפט שלי הוא מעין גרסא למשפט של רבי ישראל מרוז'ין: "כל זמן שהנר דולק - אפשר לתקן" (רק שהגעתי להבנה הזו גם מתוך עצמי).
ואולי גם של "אין שום יאוש בעולם כלל" של רבי נחמן.

משפט נוסף מהמקורות שמחזק אותי הרבה פעמים:
"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם - אל יתייאש מן הרחמים".
כלומר, אפילו אתה רואה כבר את הסוף, אפילו ברגע האחרון ממש - תמיד יכול לבוא המפנה. תמיד יכול לקרות משהו. נס.

גרסא מקוצרת של המשפט שלי, לעצלנים:
"תמיד יש סיכוי לשינוי". (או: תמיד יש סיכוי לריפוי" - לפי העניין).
(אני משחקת עם זה.... העיקר שאפנים את הרעיון)

[סוסת_פרא*]

ב עילום, תודה על מה שכתבת.

לגבי עקרון הרצף:
_זהו ספר נפלא וחכם ומאד חדשני בזמנו.
בעיני תמיד היה חסר שם משהו קצת יותר רוחני.
עם כל הכבוד לנו, כבני אדם, כממשיכי דרכם של דורות אדם.... אנחנו גם ובעיקר יצורים אלוהיים.
ומכאן כל החוקים משתנים.
בכלל אין חוקים...
אנחנו קשורים במהותינו גם לעולמות גבוהים.
ולכן גם אם במישור בפיסי, רגשי גדלנו עם חסכים גדולים- יש לנו אפשרות למלא את עצמינו ממקומות אחרים..._

כל-כך מסכימה איתך.
זה מתקשר להודעה האחרונה שכתבתי.

מאמינה שלמרות כל ה'שריטות' יש בנו כוחות רוחניים שיכולים לרפא ולאזן.
אולי זאת בכלל הסיבה שאנו נשרטים מלכתחילה - כדי למצוא בנו את הכוחות הרוחניים האלה.
(אם כי, זה לא מסביר למה רק בחלק האחרון של ההיסטוריה האנושית זה במיוחד קורה. אם לידלוף אכן צודקת, שרוב ההיסטוריה האנושית הייתה דומה יותר לחיי היקאוונה.... )

• ובכל זאת,

אני עדיין לא מצאתי את הכוחות הרוחניים החזקים האלה.*
מצאתי משהו. משהו פה, משהו שם. עוד כלי ועוד כלי שלמדתי להשתמש בהם. וזה עוזר. בהחלט עוזר. אך עדיין לא פותר.
והניסיון שלי להתרחק מה'ציוויליזציה' אפילו ליומיים ולהתכנס לתוך עצמי לשם ריפוי עצמי - מאוד אכזב אותי. וגרם לי לאיזה סוג של ייאוש: עד כמה באמת יש לי כוח על הדבר הזה?

אני יודעת שאני יכולה.
אבל לפעמים יש צורך להרפות לזמן מה. להיכנע קצת. לתת לגל של הייאוש לעבור מעל הראש.
כדי שאוכל אחר-כך להמשיך בכוחות מחודשים. (מזל שאני עקרבית. שמעתי שהם במיוחד טובים בזה...)

************

למרות שאני לא ממשיכה עכשיו לעשות את מדיטציית-ההתבוננות-על-איך-אני-מאמינה-למחשבות באופן אינטנסיבי,
אני מוצאת שכן עזר לי שהמצאתי לי את זה. (ברור שלא בדיוק המצאתי ת'רעיון, רק את הצורה המסוימת שבה אני עושה את זה).

ושיש רגעים שבהם אני מצליחה לעצור 'סרטים' שמתחילים להתגלגל, ע"י שימת לב לעניין הזה.
אז נכון *שזה רק פה ושם, ברגעים קטנים.
אבל אולי בדיוק ככה זה צריך להיות עכשיו.*

אז אולי לא לשווא.
אולי בכל זאת יש לי תקנה.

[סוסת_פרא*]

כשהייתי בצום ובשתיקה, הראיתי לאמא שלי פתק שאני שותקת.
היא שאלה אותי אם חיבוקים מותר, אז התחבקנו.

• תוך כדי חיבוק היא אומרת:

'אני אוהבת את הילדה הזאת.
מיוחדת שלי.
ילדה נשמה.'*

הייתי חייבת לנצור את זה....

[סוסת_פרא*]

גם כמה הודעות שכתבה לי ב-SMS במהלך המסע הרגשתי צורך לשמור.
"מה נשמע? מתגעגעים אלייך. השמיעי את קולך. אוהבת. אמא"
"טיול נעים. תתקשרי כשתחזרי. שבת שלום. אוהבת אותך. אמא."

וממש לאחרונה, אחרי שהתפייסנו והודעתי שאני רוצה לבוא, חימם לי את הלב לקבל תשובה אחת: "ברוכה הבאה !"
ותשובה אחרת: "מוזמנת בשמחה"
גם אז בכיתי.

כשהזרועות נפתחות לקראתי אני בוכה....
('ראיתי את אמא התחיל מחדש...'

[סוסת_פרא*]

ועכשיו משהו על אבא שלי:

אבא שלי קונה פירות וירקות לבית.
אני כל בוקר אוכלת פירות לארוחת הבוקר. ואני, בין השאר, מאוד אוהבת מנגואים.

אבא שלי קונה מנגואים, אבל בד"כ לא הרבה. בין 1 ל-3.

אני מודה שיש לי מנהג מגונה 'לספח' את רוב המנגואים לעצמי. (זה לא מנהג אצילי, אני יודעת)
אחרי שכבר אכלתי את השניים הראשונים שלשום, התחשק לי היום את השלישי.
אבל בכל זאת חשבתי שאני יכולה להיות קצת פחות תינוקת, ולהשאיר משהו גם לאחרים. למשל לאבא שלי.

אז התעליתי על עצמי, ובמקום פשוט 'להעלים' את המנגו, אמרתי לו היום שאכלתי את השניים הקודמים, אבל בא לי גם עכשיו מנגו (הוא מיד: 'בטח, תאכלי'), אז אולי הוא רוצה להתחלק באחרון.
הוא אמר: 'את יכולה לכבד אותי באיזו פרוסה - אם זה לא חסר לך'.

אז חשבתי לעצמי: 'איזה בן אדם טוב הוא אבא שלי.'
איך הוא ככה חושב עליי, אם זה חסר לי או לא. מודע לצורך שלי. נדיב כלפיו.

כמובן, שבהתאם למצב שלי היום, זה גרם לי מיד לפרץ של דמעות (הכרת תודה מהולה בעצב), והייתי חייבת לנטוש את המנגו וללכת לחדר כדי לבכות ולבכות...

************

המעניין, שבדיוק כשאני כותבת את ההודעה הזו, אמא שלי מזכירה לי שהיום יש לאבא שלי יום הולדת.
(אחותי הזכירה לנו. אנחנו מה זה גרועים בזה לפעמים.
ואני יותר מכולם...)

[סוסת_פרא*]

---

חבל שאף אחד לא כתב לי.
אני יודעת שאני כותבת ארוך ואולי קשה לעקוב.
אבל אחרי כ"כ הרבה השקעה, זה נעים לקבל איזו תגובה אוהדת או פרח...

אני כותבת גם בלי, אבל זה חסר לי.

[קט_קטית*]

ראי, אני הגבתי לך, את לא הגבת לי...
אבל מילא, קחי
ילדה נשמה
נו, אז היא כן אוהבת אותך, אמא שלך !
ותמיד אהבה אותך.
האם את מסכימה לראות זאת? קצת? P-:

[סוסת_פרא*]

אני הגבתי לך, את לא הגבת לי...
קט קטית, סליחה, שכחתי....

_את עושה איתם משו, עם האבנים?
אשכרה לא אוכלת פסטות/פיצות?
יש לך דיאטה, דברים שאת משתדלת לאכול/נמנעת מלאכול?
אם כבר כתבת שלחי אותי לשם..._

מי שמגלים אצלו אבנים במרה - מותר לו לאכול רק עד 5% שומן.
אני משערת ש-5% זה גם האחוז של המאכלים שבסופו של דבר מותר לי לאכול מתוך כל המאכלים שסביבי. על כל פנים, להרגשתי, זה לא משאיר הרבה יותר מזה (אלא אם כן מבשלים במיוחד אוכל דל שומן).

זה תלוי במצב האבנים. אבל יש מצבים שכל חריגה קטנה פירושה התקף. מצב ביש.

לא הבנתי את המשפט הזה אם כבר כתבת שלחי אותי לשם...

[סוסת_פרא*]

אז היא כן אוהבת אותך, אמא שלך !

האם אמרתי פעם שלא?
זה ברור שכן.
רק אני שמחה שעכשיו זה בא יותר לידי ביטוי.

אבל לא צריך בשל כך לזלזל במה שכבר שקע בתוכי, וממשיך לכאוב.
אכן, כל מחווה של חיבה זה כמו רטייה על הפצע.
והרטייה מקֵלה.
אבל לא מרפאת.
הפצע קיים, עדיין לא נרפא, עדיין כואב, ובדרך לריפוי עדיין צריך להיאמר, להישמע.

[סוסת_פרא*]

אה, קט קטית, שכחתי לומר לך תודה על התגובה בכלל.

**********

מה שאומַר עכשיו לא מכוון ישירות אלייך, קט קטית, אלא להסתכלות של הרבה אנשים שנתקלתי בה.

לדעתי זה שטחי לחשוב:
אה, היא הרביצה לך - אז היא מפלצת.
אה, היא אמרה שהיא אוהבת אותך - אז היא אמא נהדרת.
זה כל-כך הרבה יותר מורכב מזה.

רוב האמהות שלנו הן אמהות אוהבות ומפלצות בעת ובעונה אחת.
האהבה כמובן חשובה. היא בסיס חיוני. לולא הייתה קיימת, ברור שהיה הרבה יותר גרוע.
כמובן שחשוב גם לתת עליה את הדעת, ולהעריך אותה. מאוד חשוב.
אך אין זה אומר שאין לנו הרבה פצעים לרפא.
הלא כן?

בריפוי העצמי עבודה עצמית שלנו חשובה. ברור שזה קודם כל, כי כבר אי אפשר לחזור אל הילדות כדי לתקן. ועיקר העבודה נשאר בשבילנו.
אך כמובן ששינוי כלשהו של הגישה מצד הורינו יכול לתמוך בתהליך. אם זה קורה כמובן.

וזה לא שפתאום במחי משפט אוהב, כל הפצעים ייסגרו וכל השריטות יימחקו.
רק שזה פשוט נותן יד לקדם את התהליך.

• צריך להכיר בכאב, כי הוא קיים.

וצריך גם לראות את האהבה, כי גם היא קיימת, ולהיעזר בה לריפוי הכאב.*

[קט_קטית*]

לא הבנתי את המשפט הזה אם כבר כתבת שלחי אותי לשם...
פשוטו כמשמעו, האם כבר התייחסת בעבר להרגלי האכילה שלך מאז גילו מה שגילו.
כלומר, האם בפועל עשית שינויים כלשהם, האם באמת הפסקת לאכול פסטה?
ואם אוכלת פסטה, האם אוכלת בהנאה או בבאסה?
כלומר, האם הושפעת בתזונת היום-יום מהחומר שקראת עליו על מה שאת "אמורה" לאכול?
ברמה המעשית ו/או ברמה המנטלית?
<שואלת כי זה מעניין אותי ולא כי אני רוצה להמליץ על "לשמור" או "לא לשמור" מזונות. אין לי תובנות או חוכמות>
<העניין נוגע לי בעקיפין או סוג של ישירות אבל אני לא אוהבת לדבר על זה>
<מרגישה שככל שאדבר על זה או אחשוב על זה פחות כך זה יהיה פחות חלק מהמציאות שלי>

[סוסת_פרא*]

בקשר לשאלה אם ריפוי פצעי הילדות אפשרי בכלל, שהעלינו בעקבות הדברים מהספר 'עקרון הרצף' -
יש לי אמונה כללית שזה אפשרי, אם כי לא ברור לי בדיוק איך, ויש לי גם מחשבה יותר ספצפיפית שנתמכת ברעיון ששמעתי פעם.

פעם קראתי תקציר של איזה ספר, שלצערי הממש גדול אני לא זוכרת איך קוראים לו, אבל זה מה שאני זוכרת:
פסיכיאטר אחד שהתאהב במטופלת שלו והתחתן איתה. היא הייתה במצב קשה, שנחשב, נדמה לי, כבלתי ניתן לריפוי. (אני לא מבינה בזה, ולא זוכרת. פסיכוטי?)
הוא היה כל יום אחר הצהריים מושיב אותה על הברכיים שלו, ורק מחבק ומלטף אותה באהבה, כמו אמא לילד. (את ה'כמו אמא לילד' אני לא זוכרת אם קראתי או הסקתי).
אחרי תקופה (לא זוכרת כמה) היא נרפאה.

אני זוכרת שקראתי את זה - וממש נדלקתי.
למרות שיש כאלה שחושבים שזה לא אתי, אני לא מרגישה כך.
ברור שהוא היה איתה מאוד הוגן ומאוד טוב, ודאג לה באמת. ועובדה היא שהוא עזר לה להירפא.

כשקראתי את זה הרגשתי *שפה טמון משהו מאוד גדול.
אפשרות ריפוי.*

זה מוביל אותי לשני כיוונים משלימים:

1. מכיוון שגם לי יש מגע מאוד אימהי ומרפא והרבה חמלה ואמפתיה, חשבתי שאולי זו דרך לטפל באנשים, ע"י מגע כמגע 'אם לילד' באופן מרוכז, בתדירות גבוהה. אולי אוכל לקרוא לזה בשם השלמת מגע אמהי.
2. הרצון שיטפלו בי ככה.

טוב, אין טיפול כזה כיום בשוק.
ואני לא רואה כרגע בן זוג שכל יום יטפל בי ככה שלוש שעות.
אבל כן מעלה בי אפשרות שתהיה בזוגיות הבנה משותפת של העניין הזה, והתכוונות לריפוי -חד-צדדי או הדדי (תלוי אם שני הצדדים מעלים את הצורך).
נניח, פעם בכך וכך זמן לזמן מוגדר כזה וכזה אתה בתפקיד התינוק או הילד, ויכול להתנהג כמו תינוק או ילד, ולי אין שום דרישות ממך, אני רק מטפלת בך באהבה, כאילו היית הילד שלי. ובזמן אחר - חילוף תפקידים.

טוב, כאן הרחבתי את זה.
העליתי כאן אפשרות של - לא רק חיבוק וליטוף אם לילד, אלא בכלל אפשרות להתיילדות מוחלטת. דיבור בקול ילדי, זחילה, התבכיינות, מה שרוצים, מה שעולה מבפנים, מה שמרגישים שחסר... שגם את זה נראה לי חשוב להשלים.

מצד שני, אפשר כמובן לדבוק בתוכנית המקורית, ושיהיה מדובר רק בהשלמת-מגע-אמהי. לעשות את זה בזוגיות, כמשחק תפקידים, בזמנים מוגדרים. למה לא?

************

אני כבר הרבה שנים חושבת להתחיל לטפל כך באנשים.
אני חושבת על זה מאוד ברצינות.

כמו שאני יודעת ללטף ולנשק תינוקות (וזה ידוע שיש לי מגע מדהים), כך אני יכולה גם לחבק ולנשק אנשים. בדיוק באותה מידת רוך וחום, באותה מידת אימהיות, ובאותה מידת התכווננות.

[סוסת_פרא*]

קט קטית, עניתי לך בדף הבית שלי.

[קט_קטית*]

_אז היא כן אוהבת אותך, אמא שלך !
האם אמרתי פעם שלא?
זה ברור שכן._
הו, זה כלל לא מובן מאליו.
רק מי שמסכים לראות זאת רואה זאת.
וככל שמסכימים לראות יותר - כך רואים יותר ויותר אהבה.
עד שרואים אהבה ללא גבולות, שתמיד הייתה ותמיד תהיה שם.
לפעמים לא רואים מקרוב מדי, אבל כשמתרחקים וחוזרים-
בהחלט שמים לב מרחוק.
בשביל זה גם מתרחקים.
מהאמא, מהבית, מהאהבה, מהשלם.
כדי לחזור.
בגלל זה מלכתחילה נוצר הקרע -
בשביל שמחת הריפוי.
אז אבורידג'ינית-וונה-בי אחת כתבה שהעולם מקולקל ואין תקנה...
אז כתבה!
קחי בודהה, קחי קבלה, קחי את ה"אלכימאי" של פאולו קואליו:
כולם מדברים אחד.
אז אבורידג'ינית-וונה-בי אחת בחוכמתה הרבה חושבת אחרת...
דווקא בידיה המפתח?
אבל היא טוענת שהמפתח לא קיים כלל-
אז מה יש לחפש אצלה.
אומרת בכנות: אצלי תוכלו ללמוד עד כמה אתם דפוקים, ואין תיקון.
קחי את טנטרה, שאת כ"כ מכבדת.
הטנטרה אומרת בפשטות: הכל בסדר כבר כאן ועכשיו.
מדהים, לא?
הכל היה בסדר, הכל יהיה בסדר.
הכל בסדר כבר כאן ועכשיו.
וואו.
העולם כולו, כל התפישות שלנו - הן בפנים.
כל העולם - בפנים.
כל האנשים הם מלאכים,
כל שיחה שלנו איתם - היא תיקון.
את התיקון שלי, ואני התיקון שלך.
אחרת לא היינו מדברות כאן עכשיו.

אני לא מזלזלת בכאב שלך,
אבל גם לא מזדהה איתו.
אני פונה אליך, לא אליו.
לא מזהה אותו איתך, עם סוסת פרא.
את לא רק הכאב שלך .

את יכולה כמובן להתעלם ממני או למחוק אותי,
אבל המלאכים ימשיכו לבוא.
בדמותם של "אנשים שטחיים".
זאתי קארמה זאתי, אין לאן לברוח...