סיפור לידה של מיץ פטל

אנונימי

דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים (שערי צדק), ללא-אפידורל, עם תומכת לידה

את סיפור הלידה שלי אני עוד אכתוב. עדיין לא עיבדתי הכל ואין לי גם ממש זמן.

אבל

אני רוצה ל ה ו ד ו ת לכן, לכולכן על כל מה שאתן כותבות ומספרות כי אתן ממש הייתן איתי , שם , בלידה.
כל אחת מכן בצורה זו או אחרת ליוויתן אותי.
עודדתן אותי, יעצתן לי, הצחקתן אותי, הזהרתן אותי, נזפתן בי, אהבתן אותי....
ואני.. לפעמים הקשבתי לכן, לפעמים כעסתי על ה"שטויות" שאמרתן ( בעיקר לקראת הסוף...אפילו קיללתי אותכן),
צחקתי מכן, ונעניתי ללכת אחריכן....
זו היתה לידה מדהימה. ממש "פסטיבל לידה" (הסיפור המלא שוב... אחר כך). כמו שרציתי, כמו שפינטזתי, כמו שהבטחתן.....
אז שוב תודה לכן נשים אהובות....על היותכן הרחם הוירטואלית שלי... כאן ועל גבי העיתון...

מזל-טוב, מיץ פטל!!! (גם לי בעצם קוראים נעמה, אך כינוי החיבה שלי הוא נמוש...)

אויש....שכחתי מזה לגמרי!
תודה לך מאמא!

זו באמת היתה חווית לידה. פסטיבל לידה אני קוראת לזה עכשיו.
אז אולי אכתוב עכשיו? אמממממ.....

טוב. מה שיעלה מנבכי הזכרון.

מספר שבועות לפני כן אני זוכרת שלגמרי לא הייתי מחוברת להריון ולמה שקורה סביבו ורק בזכות האתר הזה והתמיכה הנפלאה שלכם , הצלחתי לקחת אחריות ולהיות בשליטה כמעט מלאה בכל התהליך.

יצרתי קשר עם דולה מקסימה מקסימה ג'ון איבלמן מירושלים שתמכה בי מאוד.
ידעתי מראש כי אני מתכננת ללדת בירושלים כי סורוקה ממש לא בא בחשבון (לפחות לא באותה התקופה).
תכננו מראש איפה הגדול יהיה ומה יקרה באותם ימים. מי לוקח אותו לגן ומי מחזיר.מי מטפל בכלבה.
מי קונה אוכל, מי מטפל בציוד לתינקות, מי מנקה את הבית וכו' .וכל החברים התגייסו לעזור בהמון שמחה ואהבה. (מבינים למה קשה לי להפרד מהם?).
ואז הרגע הגיע. צירים. וכמובן שבאמצע הלילה. לא היה שום מקום לפספוס. כל 20 דקות, כל רבע שעה. הרמנו טלפון לג'ון.
קולה המנומנם הדריך אותנו למה לשים לב , שתינו יין, טבלתי באמבטיה....והצירים בשלהם.
מה עושים?
נוסעים!
מיד הפעלנו את התוכנית. המטפלת-סבתא התייצבה תוך רבע שעה. התיק היה מוכן. הגדול עדיין ישן. הרמנו גם טלפון לקרובת משפחה (שנקרא לה רותי ) שיש לה קשרים "בשערי צדק", ולקחנו את המחברת עם רשימות ויצאנו לדרך.
הגענו לבית החולים בשבע בבוקר. גו'ן כבר היתה שם. מחייכת מחבקת.
רותי שלנו צלצלה ואמרה שהיא בדרך. הוכן לי כבר חדר לידה. איזה פינוק!!! הכל היה כל כך מרגש ונפלא.
החלטנו בכל זאת שנכנס לבדוק את המצב. אני לא כל כך רציתי. ידעתי שעדיין לא הגיע הזמן אבל ג'ון חשבה שזה כדאי.
רותי כבר כבר הגיעה. הכניסה אותי לקליניקה שלה. וגם היא חשבה שהבדיקה כדאית.
כשנכנסנו לחדר הלידה כבר כל הצוות חיכה לי. קיבלתי יחס של מלכה. החל מכל שהציעו לי לשתות וכלה בכך שכל התערבות היתה בעצם הצעה שלהם ואני זו שהביעה את ההחלטה בעניין. התברר כי הפתיחה היתה כבר 5. והצירים היו כל רבע שעה עדיין.
נשמתי לרווחה. יש לי עוד זמן. לא רציתי שזה כבר יגמר. יצאנו לטיול ברחבי בית החולים.
כשבכל ציר אני כורעת וגו'ן מעסה אותי בגב או באגן ופוצחת איתי בשירת ה "אוםםםםםםםםםםםםם".
ממש שירה. תחילה בטונים שקטים ואח"כ בקול מתחזק ומתחזק.
טיילנו בחוץ ובפנים. עלינו למעלה ולמטה. אך שום דבר לא השתנה. השעה היתה כבר 12 בצהריים.
שוב עלינו להבדק. עכשיו פתיחה של 7. והצירים? כל 12 דקות. הבנו שיש לנו זמן. המון זמן.
הלכנו לאכול בחדר האוכל של הסגל. ראינו באזר של חפצים לבית ותכשיטים. התפנקנו צחקנו והיינו מאוד מרוצים מעצמנו.
והזמן עבר. השעה כבר 3 הצירים עכשיו כל 10 דקות. אפילו 8. אנו כבר קצת עייפים. גם גו'ן.
אולי בכל זאת כדאי להכנס כבר לחדר לידה?
טוב. המחשבה על אמבטיה נעימה זרזה את ההחלטה.
רותי הגיעה איתנו, דאגה לנו לחדר לידה משלנו. ולמילדת הכי הכי בעניינים של לידה טבעית.
כשהמילדת נכנסה הרגשתי שהיא בעדי. הגשנו את תוכנית הלידה שלי והיא אמרה שלא תחבר אותי לאינפוזיה אבל תשים לי הכנה.
לא הסכמתי אך זה היה התנאי לכך שהיא לא נכנסת אלא כשתתבקש. והיא תכנס לתמונה רק כשיהיה מצב של לידה פעילה.
נכנסתי לאמבטיה. אבל...זו היה דוש (צינור מיים ). התאכזבתי אבל גיליתי שאני יכולה לכוון את המיים בדיוק לנק' הכואבת וזה מרגיע.
הייתי שם שעה וחצי. איזה תענוג זה היה. גו'ן הכינה לי כל מיני תמציות לשתות ותה.
בן זוגי עסוק היה בטלפונים וצילומים...ומידי פעם בא ללטף, לנשק לעודד. ראתי שהוקל לו שיש עוד משהו בסביבה.
כשהספיקו לי המיים יצאתי ועליתי למיטה. הצירים עכשיו כבר כל 8 דקות.
ג'ון חשבה שעד ארבע כבר אלד אך השעה היתה כבר 5. גם רותי הגיעה. איזו מקסימה. ספרה לנו בדיחות והצחיקה אותנו.
שמתי מוזיקת ריקודי בטן והתחלתי לנוע בקצב המוזיקה. בזמן הצירים זה היה מאוד מרגיע.
המילדת נכנסה עם סטודנטית שלה לראות מה פשר ההילולה. והציעה שאבדק. לא ראיתי טעם אך גו'ן וגם רותי חשבו שכדאי.
אולי כדאי זרוז? הציעה המלידת. המיים לא ירדו? אולי כדאי לפקוע אותם.
מה פתאום!!! זעקתי. שום דבר!! אם הכל בסדר אז למה?
אז בואי להבדק. אויייי
וזו היתה בדיקה כואבת. שמו לי מוניטור. הכל תקין. פתיחה של 9 אבל בלי מחיקה. ברוך השם. אני לא מוכנה לשום התערבות נוספת.
ירדתי מהמיטה ופצחתי בריקודי בטן נוספים.....
ב 6 גו'ן אמרה שיש לה עוד מעט פגישה עם זוגות נוספים שהיא מכינה אותם ללידה. אולי נסע יחד? זו תהיה הדגמה טובה.
תחילה מצא חן בעיני הרעיון. אני הדוגמנית במהלך לידה.....אבל הצירים שהפכו להיות כל 5 דקות הבהירו לי כי מוטב שאשאר כאן כי אחרת אני גם אדגים להם שם מהלך של לידה פעילה ביותר.
גו'ן הציעה כי תקרא לסטודנטית שלה שתחליף אותה בזמן שהיא בקורס. כי נראה לי שלפני 9 אני לא אלד....
מצד אחד הסכמתי. כי לא רציתי לשבש לה את התוכניות. מי אני?
מצד שני...אבל בגלל זה שילמתי לה. לא?
ב 7 הגיעה הסטודנטית, בחורה דתיה עם עיני מלאך וחיוך מדהים.
גו'ן, ביקשתי. אל תלכי. בבקשה. אני בטוחה שאלד לפני שתחזרי. גו'ן אמרה שחשבה על זה והחליטה לא ללכת. היא התקשרה לבעלה שיבטל את הפגישה.
"נו מה את אומרת על זו? שאלה את הסטודנטית עם פתחיה של 9 ועדיין קופצת לה!
המילדת שוב הגעיה לבדוק מה המצב.
אולי נפקע את הקרומים? אולי בכל זאת זרוז?
מיץ, את ממש סובלת ככה. עוד מעט כבר לא יהיה לך כח להמשך הלידה . לחלק שתזקקי לו את כל כוחותיך אולי בכל זאת?
זה יכול לעזור!
כולם מבקשים.
אני מביטה בהם.
רותי כבר עייפה. ג'ון מותשת. בן זוגי מותש גם הוא. ורק אני עוד מפזזת לי........אוםםםםםםםםםםםם.
אולי הם צודקים?
הרי בלידה של הגדול זה מה שקרה.
הייתי עיפה מידי כדי ללחוץ.
טוב, אני מסכימה. אבל רק לפקוע את הקרומים. בלי זרוז. כי זרוז זה אומר צירים כואבים. וצירים כואבים זה אומר אלחוש. ואת זה אני ממש לא לא רוצה.
המילדת מביאה את המסרגה.
פעם אחת - לא קורה שום דבר.
פעם שניה - לא קורה שום דבר.
פעם שלישית - יורד לו זרם קל.....

אמרתי לכם? השק מאחורי העוברה שלי. סתם מיותר!!!
מיותר?
די מהר כל העסק קיבל תאוצה. הצירים תכפו עוד ועוד. עכשיו כבר התבקשתי מהמילדת להישאר על המיטה.

מההההההה? אבל אני רוצה לכרוע. רק לכרוע. זה מה שהכי עוזר לי.
לא! את צריכה חיבור למוניטור. את צריכה להיות רק על המיטה.
בשום אופן לא!!!

רותי הציעה שאחובר למוניטור רק באופן חלקי ושהיא תניח את האוזניה על הבטן כדי לשמוע את הדופק.
אני ירדתי למטה, כרעתי והכאבים תכפו ותכפו. אוםםםםםםם אוםםםםםם
בקול נמוך, מיץ. אל תצרחי. זה יכאב יותר.....- גו'ן מעסה אותי. עוד ועוד. בן זוגי מעביר לי רייקי.
המילדת נכנסת.
למיטה למיטה!
אני עולה . היא רוצה לבדוק. מה יש לבדוק?
פתיחה מלאה מחיקה 0 צירים כל שתי דקות.........
ובציר אני רוצה לכרוע. אבל אני פסוקה על המיטה. אחחחחחח זה כואב. נורא כואב. הכי כואב.....
תנו לי לכרוע אני מתחננת. החושים מתערפלים לי. אני לא רואה איש, לא שומעת איש.
יש 5 אנשים סביבי. מילדת וסטודנטית דולה וסטודנטית קרובה יקרה ובן זוגי.
אני צוללת לתוך עצמי. ממתינה לציר הבא. הנה הוא בא. לוקחת נישמה עמוקה ו אוםםםםםםםםםםםםםםםם עד שהוא נגמר.
בנתיים הרימו את משענת המיטה והניחו לי כריות אני מניחה את ראשי על המשענת כשגופי פונה כלפי המשענת. כורעת על המיטה.
מניחה את ראשי על הכר ומנדנדת את האגן.
יש לי קקי, יש לי קקי. אני צורחת.
זה לא קקי - צוחקות הבנות......זו התינוקת שלך...
אל תצחקו אני מסננת מבין הכאבים זה קקי. אמאאאאאאאאא.
זה כואב זה כואב לכו לעזאזל הבאופן הזה. כל הלידות הטבעיות. למה שמעתי לכן? למה? איזה כאבים....אפידורל.........בחיים אני לא אלד ככה יותר בחיים.
אני רק מסיימת את המחשבה. ואני מרגישה צורך ע ז ללחוץ . אני לוחצתתתתתתת
לא צועקת המילדת שכבי על המיטה.
לא אני רוצה ללדת בכריעה.
אבל אני לא יודעת לקבל בקריעה.
מה?
תשכבי
אני נשכבת.
לחיצה - פו פו פו אני נושפת
אני חשה כאב אדיר.
לחיצה פו פופ פו וצריבה אדירה אני חשה בשפתים למטה.

אלוהים עובר דרכי עכשיו, את צודקת יונתתתתתתתת

לא ללחוץ לא ללחוץ הן מזהירות
פתאום לשניה אני רואה את התמונה הזו:

אני פסוקה למרגלותי מילדת, דולה ובן זוגי עם מצלמה. כולם מביטים למטה.
לימיני התלמידה של ג'ון, לשמאלי התלמידה השניה ורותי.
אני לופתת את הידיים שלהם.
רותי מלטפת את מיצחי.
המוזיקה עדיין מתנגנת לה.
הנרות דולקים. המבער מפיץ ריח מרגיע,
ואני אומרת לעצמי...איזה פסטיבל!

ואז הידים שלי נשלחות למטה ואני מרגישה את הראש החלקלק. הגוף בפנים עדיין.
איזו תחושה אדירה.
כשיגיע הציר הבא תלחצי הכי חזק שאת יכולה.
אני מרגישה אותו מתקרב. ואז נותנת את הלחיצה הכי הכי שלי מרגישה את הגוף נמשך לו החוצה והתינוקת המדהימה בידי ומבול של מיים שוטף את המיטה.
והיא ישר מונחת לה על בטני על חזי.
ואני בוכההההה מאושר ושמחה וצוחקת....
היא עדיין לא בוכה אבל תוך מספר שניות הצוחה הראשונה שלה נפלטת לאויר. אני אט אט מקרבת אותה לשד. היא לא מעוניינת.
יש לי עדיין צירים. אני לוחצת שוב. והשליה יוצאת. הכל תקין. אין קרעים (תודה להפי-נו).
מזל טוב!!!!!
אני רוצה את השליה. אני רוצה לגעת בה.
אני נוגעת בחבל הטבור הנוקשה, נוגעת בשליה, מכבצצת אותה ומורחת את הדם על פני. על גופי.
הקהל סביבי מביע שאט נפש אך בן זוגי מסביר להם את חשיבות העניין.
אני מבקשת כי לא ינקו את הנסיכה שלי יזרקו או ישקלו או מה לא....
היא נשארת עלי. אני מנגבת אותה בעדינות בחיתול מהקרומים. ומנקה אותה. 3 דקירות יש לה בחזית הראש. קרובים מאוד למרפס. (מהמסרגה המיותרת הזו)
כולם יצאו ובן זוגי נשאר איתי. מחבק מלטף מנשק.....
איזה אושר. איזו לידה.
פסיטבל!!!

את הלידה הבאה אני אומרת לו - אני רוצה בבית!

וואו! איזה סיפור מהמם! מעורר השראה, כל הכבוד! @}

איזה יופי! קרנבל של ממש.

מיץ - תודה רבה על הסיפור המרגש!

היה לי כל כך כיף לכתוב אותו...אפילו ממרחק של שנתיים וחצי משם.
בהתחלה קצת היה לי קשה להתחבר אך עם הכתיבה חשתי שאני חווה את הרגעים הללו שוב עכשיו.

לא יכולת ללכת על משהו פחות מפסטיבל, נכון?

מקסים הסיפור - תודה על שיתוף @}

איזו התרגשות. אני דומעת... הצפת את חווית הלידה שלי
את הלידה הבאה אני אומרת לו - אני רוצה בבית! גם אני

>נונה חשבה שהיא היחידה שמסתובבת כאן וילדה בבית חולים<

את הלידה הבאה אני אומרת לו - אני רוצה בבית! גם אני
וואוו!

נכנסתי לכאן, איזה כיף.
מיץ, ריגשת אותי.

איזה כיף שקראתן אותי.
תודה על התגובות החמות.
אני רק מקוה שכשיגיע היום (בע"ה), יהיה בי את בכוחות לעשות זאת.

סיפור יפה וארוך
כל הכבוד

באופן טבעי

באופן טבעי