פואימה פדגוגית

[אנונימי]

הועבר מהדף מתנות מתכלות:

[חבצלת*]

... תודה על הרעיון של סוכר וניל, הדון השקט (איזה ניק מעורר זכרונות מוזרים...)

[בשמת_א*]

נדמה לי שאת הספר הזה אף פעם לא קראתי.
לי זה מזכיר: פואמה פדגוגית, טשקנט עיר הלחם, הנער מסבסטופול.

[חבצלת*]

קראת את הפואמה הפדגוגית?! את פשוט האדם היחיד שלא מרוסיה (וגם שמרוסיה) שאני מכירה שקרא את זה.
טוב את בטח כבר יודעת לבד כמה את מיוחדת אז אני יכולה לא לטרוח להזכיר לך את זה בכל פעם;-)

[אביב_חדש*]

גם סבא יואל קרא את הפואמה הפדגוגית. הוא מצ'כיה.

[בשמת_א*]

מה איתכם, כל היישוב קרא את פואימה פדגוגית! זה בעברית! בטח גם אמא של יונת !
אחד מהספרים האהובים עלי. קראתי מליון פעם. בדיוק ביום הכיפורים ראיתי משהו שהזכיר לי קטע מהספר...
אביב חדש, איך את יודעת?

[אביב_חדש*]

איך אני יודעת שהוא קרא? הוא סיפר על זה פעם, אבל אני לא זוכרת מה בדיוק.

[אמא_של_יונת*]

חבצלת,
בצעירותי זה היה ספר פופולרי מאוד, וביחוד בין המחנכים והמדריכים. ו"הסטירה של מקרנקו" היא מושג בחינוך (או לפחות היתה). אח, זאדורוב, זאדורוב...

[בשמת_א*]

אמא של יונת, ספרי עוד על הסטירה של מקרנקו כמושג בחינוך!
(אח, זאדורוב... ).

[חבצלת*]

איזה קטעים
<חבצלת מסמיקה מהבורות שלה בנוגע לספריית דור X בארץ...>

[חבצלת*]

האמת היא שאחרי שעשיתי עבודה ענקית על השוואה בין היטלריוגנד והפיונרים הספרים האלה קצת מעוררים בי אימה.

[בשמת_א*]

אוי, לא, אין שום קשר בין הפואמה הפדגוגית להיטלריוגנד.
טוב, "אין שום קשר" אולי מוגזם. אני יכולה למצוא קשר בין כל דבר לכל דבר, רק תנסו אותי.
אבל זה ממש אחר. אנטון סמיונוביץ הוא אדם חכם. הוא אוהב אדם. הוא אוהב ילדים. נזכרתי במפקחים שבאו לפעמים לבקר אותו. אלה היו היטלריוגנד כאלה.
אני מוכרחה מוכרחה לקרוא את הספר שוב, עכשיו, כשאני אמא ועוד אמא כזאת.

[חבצלת*]

לא אמרתי שיש קשר אליו אישית, פשוט כל סממני התקופה שמתבטאים בספר...
אותו הדבר קרה לי כשתרגמתי שני סרטים שאהבתי בילדותי, והם מאוד "ברוח המהפכה". פשוט ראיתי אותם שוב וקיבלתי בחילה מרוב שזה הזכיר לי את העבודה שלי. כל מיני מוטיבים כמו "המבוגר מהדור הישן שסופו להיכחד" וזה פשוט כזה פינושה...

[ורד_לב*]

טוב, מישהי מוכנה לכתוב קצת על הספר וכו?
>ורד מנסה להבין אם שווה לה...<

[חבצלת_אצל_ההורים*]

הנה העלילה בקצרה:
ימי אחרי מלחמת האזרחית ברוסיה בתחילת המאה העשרים
הרחובות מלאים יתומים, או סתם "ילדי רחוב" שגונבים וכדומה.
הממשל הסובייטי ההומניסטי מארגן בשבילם בתי יתומים
ובתי חחינוך למיניהם
החבר מקרנקו מקבל בית יתומים כזה כמשימה חינוכית
ההתחלה קשה אך בהמשך הוא מצליח למצוא דרך אל לב הנוער וכולם צועדים יחד אל עבר העתיד הקומוניסטי הנפלא.

[בשמת_א*]

לאו דווקא יתומים.
עבריינים צעירים.

וכולם צועדים יחד אל עבר העתיד הקומוניסטי הנפלא
לא כזה אידילי. לא ורוד בכלל.

אתמול לקחתי את הספר מבית הורי. התחלתי ישר לקרוא. עם עברית כזאת מרוססת, באמת לא פלא שאבא שלי שלח אותי למשימות לבדוק לו דברים ברוסית.
אה, וזאדורוב שמו אלכסנדר! עכשיו אני מבינה למה אני אוהבת את השם הזה זה הוא שחטף את הסטירה של אנטון סמיונוביץ'.

[חבצלת_אצל_ההורים*]

הסוף שם כבר מעצבן נורא, הכול כל-כך טוב. הקומונה גדלה וכולם פיונרים. יאכס.

[בשמת_א*]

סוף טוב??? מוזר. אני זוכרת את הסוף כמדכא. טוב, עוד מעט (אם הינוקא ירשה) אגיע לסוף ואדווח.

[אמא_של_יונת*]

אינני זוכרת את הסוף, אבל לגבי "הסטירה של מקרנקו":
החניכים אכן היו עבריינים צעירים, נערי רחוב, מה שקוראים היום "נוער מנותק", שנאספו מהרחובות לכפר נוער במטרה להחזירם לחברה. מקרנקו היה המחנך שלהם. בתחילה ניסה בטוב. להתייחס אליהם בכבוד, להסביר וכו'. הם פשוט צחקו לו בפנים וזלזלו בו. הסבלנות שלו נתפסה בעיניהם כחולשה. הם יזמו תעלולים והתגרויות חדשים לבקרים. זאדורוב היה מנהיגם. לאחר כמה וכמה נסיונות-סרק מצד מקרנקו לזכות לשיתוף-פעולה מצידם קרה מקרה של חוצפה או תוקפנות (אינני זוכרת את הפרטים) מצד זאדורוב, שהוציאו אותו מכליו. הוא איבד שליטה והעיף לזאדורוב סטירת לחי. נדמה לי שגם טלטל אותו והשליך אותו החוצה.
איבוד השליטה הזה גרם לו לראות בעצמו כשלון חינוכי והוא הבין שבכך איבד כל סיכוי להצליח אי פעם עם נוער זה.
תארו לכם את תדהמתו, כשלמחרת בבוקר קידם אותו זאדורוב בחיוך ובידידות.
מאותו יום השתנה יחסם של כל החניכים אל מקרנקו. אשר לזאדורוב, הוא הפך ליד ימינו ועזר לו הרבה בהמשך.

[בשמת_א*]

חוצפה. זאדורוב אמר לו בפעם החמש מאות לנקות בעצמו, או לעשות משהו אחר בעצמו, כשהם ממשיכים לשבת שם ולעשן ולצחוק כמו פרזיטים נצלנים.

[חבצלת_אצל_ההורים*]

טוב, גם אני לא זוכרת בדיוק מה ומי כי קראתי את זה ממש מזמן. אני זוכרת את הרושם, איך כולם צועדים בעצרת לרגל משהו (אחד במאי?) לצלילי החצוצרה והתוף בטור מסודר היטב עם העניבות האדומות. בשלב הזה הפסקתי להתעניין מה קרה הלאה.

[אמא_של_יונת*]

מעניין, איך כל אחת מאתנו זוכרת פרטים אחרים.
אני זוכרת בעיקר את תאור העזובה והאנרכיה ששלטה אז, את הקשיים העצומים - החומריים, הביורוקרטיים והחינוכיים - שעמדו בפני מקימי הכפר והמחנכים בו, ובעיקר את ההשפעה הדרמטית של הסטירה.

[בשמת_א*]

חבצלת, גם אני זוכרת יותר כמו אמא של יונת, ואולי מפני שאני גדלתי בארץ, כל התיאורים של הצעדות וכדומה היו בשבילי משהו שולי שבשולי.
מעניין, שקראתי את הספר לראשונה אולי בגיל 9-10, וסיפור אחד נתקע לי תמיד בראש. לא מבינה למה זכרתי בעיקר אותו. גם שם הפרק, "שלנו - היפה מכולם", תקוע לי בראש, עולה בתור אסוציאציה להמון דברים, גם אם לא קראתי את הספר עשרים שנה (עד השבוע, ובעבר קראתי אותו שוב ושוב, המון פעמים). הסיפור על ראיסה (אפילו שמה זכור לי תמיד) שהסתירה את ההריון שלה, חנקה את התינוק מייד אחרי הלידה, והחביאה אותו בתיק שלה כדי להשליך אותו אח"כ ביער.

[חבצלת*]

הדחקתי אותו לגמרי.
כנראה.
מה שנתקע לי בראש זה הסיפור על הבחור שתלה את עצמו בגלל אהבה נכזבת לבחורה בשם נטשה.
טוב, אני אחפש את הספר, באמת כבר מתחשק לי לקרוא שוב.

[בן_עמי*]

בס"ד
לחובבי מקראנקו יאנוש ודוסטייבסקי..
"החיאה לדף"?

[אהבת_עולם*]

וואו, זה דף שמעולם לא ראיתי בכל שנותיי באתר, ונתקלתי בו פתאום.

הכי עניינה אותי הפסקה הזאת, אודות 'הסטירה':

_לאחר כמה וכמה נסיונות-סרק מצד מקרנקו לזכות לשיתוף-פעולה מצידם קרה מקרה של חוצפה או תוקפנות (אינני זוכרת את הפרטים) מצד זאדורוב, שהוציאו אותו מכליו. הוא איבד שליטה והעיף לזאדורוב סטירת לחי. נדמה לי שגם טלטל אותו והשליך אותו החוצה.
איבוד השליטה הזה גרם לו לראות בעצמו כשלון חינוכי והוא הבין שבכך איבד כל סיכוי להצליח אי פעם עם נוער זה.
תארו לכם את תדהמתו, כשלמחרת בבוקר קידם אותו זאדורוב בחיוך ובידידות.
מאותו יום השתנה יחסם של כל החניכים אל מקרנקו. אשר לזאדורוב, הוא הפך ליד ימינו ועזר לו הרבה בהמשך._

ואני תוהה, מה אפשר ללמוד מהפסקה הנ"ל?
הרי על פניו נראה שזה הפך תפיסות העולם הרווחות כאן.
ובכל זאת כיוון שנראה שסיפרו כאן על הספר בהתלהבות, וגם כמדומה בהתייחסות חיובית לסיפור 'הסטירה' -
אני שואלת: האם בכל זאת יש מצבים שבהם אלימות היא לגיטימית ואפילו רצויה? שבהם היא יכולה לשמש כדרך היחידה להגיע ללבו של מישהו? לשנות משהו?

זו שאלה שאני תוהה עליה הרבה.
ועכשיו אחרי שקראתי את זה כאן, זה עורר בי תהייה מחדש.

אשמח לשמוע את דעתכם.

[בשמת_א*]

תראי, מקרנקו בא מתפיסות חינוכיות דומות לשלנו. דומות ליאנוש קורצ'אק. הוא ניסה בכבוד, בסבלנות, בסובלנות, ולא עבד.

עכשיו, "פואימה פדגוגית" איננו מדריך פדאגוגי. איננו ספר מתכונים. זה סיפור אמיתי, ריאליסטי, על מה שקרה.
האם היה יכול למצוא דרך אל חבורת העבריינים שזאדורוב הנהיג אותם, בלי ההתפרצות שלו?
אולי.
מי יודע?
מה שמסופר, זה מה שקרה במציאות. ומקרנקו לא מייפה אותו: הוא מגנה את עצמו בכל תוקף. הוא איבד שליטה והתנהג באלימות שאיננה אופיינית לו.
אבל, אני מוכרחה לומר שזה תיאור קלאסי של דברים שעובדים במפגש עם עבריינים צעירים. בעולם שהם באים ממנו, בעולם המושגים שלהם, שהוא יחיד ואין בלתו, המוגבל, הקטן והאלים עד מאוד - אין שום כבוד למי שאיננו "חזק מהם". הכל שחור-לבן. אין מורכבות.
אחרת לא היו עבריינים! הם ממש פושעים צעירים, זאדורוב שם עוד שנייה כבר לא פושע צעיר אלא עומד להישפט כמבוגר ולהישלח לכלא להרבה שנים. זה לא צחוק.
יש תיאור של הרבה מאוד מקרים שבהם כדי להגיע בפעם הראשונה אל העבריינים - צריך לדבר בשפה שלהם.

בשביל לנתח את זה עד הסוף צריך תיאור של הרבה מקרים.
יש אנשי חינוך שחשבו על זה וניסו להגות רעיונות יצירתיים, איך לעקוף את הבעיה הזאת.
למשל, איך ליצור מצב במציאות שלעבריינים אין ברירה אלא להתחיל לשתף פעולה. איך למצוא דרך ללבם בלי שרוכשים את הכבוד שלהם באמצעים כוחניים (כשמוכיחים להם שאתה חזק יותר, הם מוכנים ללכת אחריך).
אחת השיטות החלופיות שאני יודעת עליהן היא שליחת עבריינים צעירים לעבוד בחוות חקלאיות מיוחדות. העבודה שם קשה, אבל עם בעלי חיים, בטבע, באוויר הצח, במקום מבודד, בנוף מרהיב. הנערים נקשרים לבעלי החיים והחיים שם בנויים כך שאין לך ברירה אלא לעבוד כדי שיהיה אוכל. וגם המדריכים - שוב, יש בהם אלמנט של "חזק ורב כוח" אבל זה לא בזכות אלימות כלפי הזולת אלא בזכות הכישורים, המיומנויות והיכולות שלהם באילוף סוסים או בתפיסת עגלים בלאסו, דברים שגם הם מעוררים כבוד באותם נערים עבריינים.

אני חושבת שהרעיונות היצירתיים האלה הגיעו מרצון להתמודד עם הבעיה תוך עקיפה של הפיתרון שבדרך כלל עובד.

שימוש בכלים של אמנויות הלחימה מהמזרח הרחוק הוא דרך יצירתית אחרת.

[עוברת_אורח*]

יש דפים שפשוט מעלים חיוך על הפרצוף.... תענוג של ספר. שמעתי איפשהו שמדובר בחלק ראשון של טרילוגיה - האמנם?

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

למי שיגיע לדף זה בעתיד, תיקון קטן: הפואמה הפדגוגית אינו תיאור היסטורי, זה לא סיפור אמיתי, והוא לא מתאר דברים שקרו במציאות.
זהו סיפור בדיוני, המציג רעיון חינוכי. זה לא עושה אותו פחות מרתק וחשוב לקריאה, רק לדעת את ההקשר הנכון.

[בשמת_א*]

מניין הטענה הזאת?
לי ידוע כל השנים שהאדם אמיתי וההיסטוריה אמיתית. זה תיאור של כמה שנים מעבודתו, שהוא ראה לנכון לתאר.

[נילי*]

זה לא סיפור בדיוני. הוא מתאר את הסיפור האישי שלו, כולל הביקור של גורקי ( למוסד שלו קראו המושבה על שם גורקי) יומיים לפני שנאלץ להתפטר. יש לספר חלק שני שהופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד ושמו ״הדגלים על המגדלים״, ומופיעים שם חלק מהילדים היותר צעירים. ודרך אגב, יש לו למקרנקו מזל שלא נרצח בטיהורים הגדולים של סטלין

[אמא_של_יונת*]

דגלים על מגדלים - אני זוכרת את שם הספר אבל לא את תוכנו.