פרידה מבשמת

[יעלי_לה]

ביום חמישי בבוקר הבשורה הזאת נחתה עלי כמו בוקס בלב,
הבנתי שכל החודשיים האחרונים היתה לי באחורי הראש מחשבה שלא נתתי לעצמי לבטא: רק שהקורונה תעבור ובשמת לא. והנה.
וקמתי בכוח מהמחשב והמשכתי את ענייני הבוקר, היה לי יום גדוש מאוד יחסית, התחלתי לתקתק ארוחת צהריים,
ותוך כדי בישול הבנתי כמה הרבה פעמים, רק היום, רק הבוקר, מאז שקמתי, כמה הרבה פעמים עברו לי בראש מחשבות שהגיעו לשם דרכה. כמה הרבה פעולות שעשיתי רק הבוקר, עוצבו באופן כלשהו על ידי מי שהיא היתה. עד כמה ההשפעה שלה על חיי גורפת ועמוקה. איזו אמא היא היתה בשבילי. בהמון מובנים, כל מה שלא עשיתי בהשראת אמא שלי, עשיתי בהשראתה. ועם כל הכבוד לאמא הנפלאה שלי, זה כמעט הכל.
<כן, זה לא שחייתי אי פעם כמו בשמת (לא חינוך ביתי, לא שיאנית הנקה), זה לא שהחיים שלי מדגימים איכשהו את העצות של בשמת (את התחתית של הכיור שלי לא תראו בשום שעה, הולכת לישון בשעות שהיה עדיף לקום בהן). אבל היא אחת המורות הגדולות שלי אם לא ה, ואני רוצה לראות בעצמי תלמידה שלה, ותלמידה טובה. זה הדבר: להחזיק את עצמי, את ביתי, משפחתי, כמו שאני רואה לנכון, ולדעת למה, באמת לדעת, ולא להתנצל, אף לא לשנייה. זה מבחינתי אחד הדברים הבסיסיים שעושים אותי מי שאני. וזה מבחינתי של בשמת.>
וככה המשכתי את היום, בין גלים של בכי. אני מתורגלת באֵבל, אֲבל זה היה לי סוער. בצהריים היתה לי נסיעה, יחסית נדירה בתקופה הזאת, והזדמנות קצת לשבת באוטו לבד עם עצמי. והרגשתי אותה. את הנוכחות שלה. נתתי לדמעות לרדת. הצלחתי רק לומר שאני אוהבת נורא. והמשכתי לנהוג בשתיקה ולספוג את גודל ההחמצה.
וכשחזרתי אחר כך הביתה, בפנייה לכיוון היישוב שלי יש טרמפיאדה (שהיתה במקרה ריקה) ואחריה עלייה תלולה. אני כבר מתחילה להאיץ כדי להביא את הגיר האוטומטי לשלישי לפני שתשתטח לי העקומה, ורק בגלל התנועה של היד היא נתפסה לי בזווית העין - צעירה בחיג'אב, עם חבילת פיתות ביד, מנופפת בכעס לעבר מכונית מתרחקת.
כבר עברתי אותה בכמה עשרות מטרים והכביש חד מסלולי עם שוליים צרים, אבל לא יכולתי פשוט. זה היה לי יותר מדי. אותתי ימינה, נצמדתי לשול וחיכיתי. לקח לה איזה חצי דקה לטפס את זה. לקחתי אותה לכניסה לכפר הקרוב, לבקשתה. ישבה מאחורה, ובדרך התחילה לדבר אתי, ערבית. הבנתי שהיא לא יודעת הרבה עברית. היא היתה כל כך חמודה. וכל כך התרגשה שעצרתי לה. היא אמרה לי (איפה בשמת שתתקן לי את התעתיק) "אינתי חמודה קווייס קווייס". אינתי חמודה, אמרתי לה. פתאום היא אומרת לי, "אנא מן ג'נין".
ועלה בי כזה גל של רגש, שאני עד עכשיו לא יודעת לתמלל ולשיים בדיוק מה היה בו, אבל מה שבטוח שהיה בו כל כך הרבה צער וכאב. ואהבה.
סובבתי את המבט אליה, שתינו ככה עם המסכות המטופשות על הסנטר ועיניים נוצצות.
נתתי לה יד. וככה המשכתי לנסוע עוד קילומטר שניים כשאנחנו מחזיקות ידיים חמות ומחליפות מילות אהבה בערבית.
אחרי שהורדתי אותה והמשכתי לנסוע עלה בי כזה בכי עצום. שאגה של בכי. ותפילה נוקבת. שאני לא יכולה כמובן לשחזר.
וזה היה לגמרי קשור מבחינתי לאבדן של בשמת.
גם העצירה שלי בפני אשה זרה במצוקה, נעשתה איכשהו בהשפעת האבדן של בשמת.
וזה מתחבר לכך שבאופן כלשהו אני מרגישה, שבנוסף לאבדן שלה כאמא למשפחתה, ובנוסף לאבדן שלנו, תלמידותיה ובנותיה הרוחניות כאן באתר ובכל מקום שבו פעלה,
זה אבדן עצום של אמא לעולם, לנשות העולם, לילדי העולם. בלי שהם יודעים.
ההשפעה שלה היתה עד כדי כך גדולה.
ומול המחשבה הזאת קמה בי מחשבה אחרת,
שהעצב שלי הוא לגמרי רק עלינו. עלי
על כל מי שזכתה וזכה להכיר אותה
ועל כל נשות העולם שאיבדו אמא רוחנית גדולה, עצומה, וכל ילדי העולם, וכל העולם.
עליה אין לי עצב.
אני כמעט שמחה בשבילה.
אני יודעת איפשהו עמוק בפנים שאת מה שהיה לה לתת כאן, בעולם הזה, בגוף הזה, היא נתנה, אוהו, מעל ומעבר, וסיימה. עם כל התכניות והשאיפות שבוודאי היו לה, עובדה. היא סיימה. איך כתבה? הכל בתואם.
ואת כל היופי והעומק והיסודיות והנתינה והאהבה אהבה אהבה אהבה אמתית שהיתה בה, היא ממשיכה לתת, ממקום אחר. שממנו היא יכולה להשפיע מעתה והלאה, עוד הרבה הרבה יותר (צדיקים במותם וגו').
ואת התשובות לכל מה שכבר מזמן רציתי לשאול אותה וחיכיתי שהיא תרגיש יותר טוב, ולכל מה שאני עוד ועוד רק רוצה לשאול אותה יותר ככל שהעולם צועד לפסים הזויים, אני כבר אצטרך לברר בעצמי על ידי כך שאחיה כמו שהיא לימדה אותי.
יהי זכרה ברוך

(תודה ל{{}}דו כיפת שעודדה אותי לכתוב)

[אנונימי]

Kenny Rogers - Goodbye
https://www.youtube.com/watch?v=0HsAluBAySI
דף תמיכה

[תמרוש_רוש]

הנה דבר שכתבתי כמה שעות לפני הלוויה:

בשמת, כדבריה, היתה חצוצרה.

יש אנשים שאוהבים מאוד את צליל החצוצרה. צלול ומריע.
יש אנשים שנרתעים ממנו: הוא רם, צורמני מעט וחזק מאוד.
אבל אף אחד לא יכול להתעלם ממנו.

ובשמת, מרגע לידתה ועד רגע מותה, השמיעה את קולה הצלול ברמה: חזק, דומיננטי, שונה, ייחודי. מושך תשומת לב, אם חיובית או שלילית.

חלק חשוב ממלאכת חייה היה לגלות, לקבל ולשמוח בכך שהיא חצוצרה. שאין לה היכולת ולא ההכרח למצוא חן בעיני כולם. שקולה הייחודי הוא בעל ערך, ושבלעדיו חייה אינם חיים מלאים.

בשמת לא הספיקה או לא השלימה דברים רבים שרצתה לעשות. אך היא נתנה לקולה לעלות ברמה ולבטא את הסיפור שלה.

חצוצרה יפהפיה שלי, חכמה, חזקה, מצחיקה, מלאת חיוניות וחוצפה בריאה.
שאי קולך לעד.

[תמרוש_רוש]

בשש וחצי בבוקר קיבלתי את הבשורה.
איך שהנייד צפצף, כמעט-ידעתי שהיום זה היום.
(ידע הוא כוח. אחד הבונוסים הגדולים בלהיות חברה ממש טובה של מישהו, זה לדעת מתי הסוף קרב)
בכיתי.

אחר כך לקחתי יום חופש מהעבודה
ולקחתי רכבת
ונסעתי לים.
התכנית היתה ערוכה מראש:
לערוך לבשמת טקס אשכבה פרטי על חוף הים, כ-10,000 קילומטר מביתה.
אצלנו, ההנחיות טיפה פחות מחמירות מבישראל. אפשר לצאת החוצה לפעילות גופנית, רק לא לנסוע רחוק מדי. אפשר לצאת גם להלווייה, כמובן. אני קימבנתי את שתיהן ביחד.

נסעתי לחוף חולי עם צוק לא גדול מתנשא מעליו.
הלכתי על הטיילת, עד שבחרתי מקום.
מקום טוב, בין שני שוברי גלים. הרבה אצות וצדפים על קו המים.

מצאתי מקל גדול, מפוצל בקצהו, והתחלתי לרשום את שמה בחול. כל אות בגודל מטר.
המקל המפוצל לשניים יצר אותיות יפות, בקו בעובי של בערך 20 ס"מ.
מתחת הוספתי את שנת הלידה והפטירה.
ככה רציתי שיהיה:

**בשמת Basmat
1961-2020**

ואז התחילה העבודה האמיתית.
הלכתי לשפת הים ואספתי צדפים
ומילאתי בהם את האותיות והמספרים.
כתובת של צדפים צבעוניים על חול הים, מצבה טבעית לבשמת יפתי.
שעתיים, ככה. עם שקית קניות חזקה ביד, הולכת לקו המים. כורעת. מפנה אצות. אוספת צדפים לשקית. הולכת לאותיות וממלאת אותן בצדפים. מרוקנת את השקית עד תומה. והולכת למלא אותה מחדש.
לאט לאט, ואז קצת יותר מהר. מנוחה כשצריך. הרבה שיחות פנימיות. הרבה צחוקים.
היא היתה אתי כל הזמן.

את מבינה?
תני לגוף לעבוד. הרגש הוא בגוף. הכאב הוא בגוף. הפתרון הוא בגוף. לא בשכל. תני לעצמך תנועה שמבטאת אותך. ועבודה יוצרת. תשאירי חותם.
טהרי את הנפש דרך הגוף. חפשי תיקון ומנוח דרך הגוף.

גמרתי. הזדקפתי. הרגשתי נפלא (עוד לא ידעתי איזו התכווצות שרירים תהיה לי למחרת ).

כעת, התכנית היתה לעלות על הצוק ולצלם הכל מלמעלה. אבל לא הייתי בטוחה שיצליח. אז צילמתי מקרוב אות-אות. שיהיה.
עליתי למעלה. ניסיתי לצלם. באמת לא יצא נורא ברור, הצדפים עדינים מדי על רקע החול. אבל עשיתי מה שאפשר. צילמתי גם את הים והעננים. ועמדתי והסתכלתי במעשי ידי להתפאר. טקס פרידה שאפשר להתגאות בו.
ולאט לאט משהו התחיל לגרד. משהו-כזה-מין-לא-בסדר. הסתכלתי על התאריכים, המוח שלי העריך את המספרים אוטומטית, וידעתי שמשהו לא בסדר. מה פתאום היא הייתה כל כך צעירה? פחות מחמישים?? לא יכול להיות. חישבתי שוב. ספרתי על האצבעות.
והסתכלתי שוב על הספרות.
וסוף סוף ההבנה נחתה: שנת הפטירה שכתבתי ומילאתי בשקידה היתה, אופס, 2010.
יופי נחמה.


צחקתי מכל הלב, טסתי למטה כדי לתקן את הספרה, כמה גריפות בחול, עוד שני מסעות אל קו המים, והאחד נהפך לשתיים.
שלפתי שוב את הטלפון כדי לצלם, וגיליתי - כמובן - שהבטריה התפגרה.
נו טוף. עמסתי עלי את התיק והלכתי. איך אומר הפתגם הישן? העיקר שאייתו את שמי כמו שצריך.

אי שם על חוף הים, בשמת ואני צחקנו ביחד.

[תמרוש_רוש]

ידיד יקר שלי כתב לי פעם:

_כשכתבתי הספד לאבי ז"ל פתחתי בסיפור ההודי על העיוורים שהלכו בדרך ופגשו פיל. כל אדם מישש חלק אחר של גוף הפיל, למשל הרגל או החדק. אז הם תיארו את הפיל על סמך מה שחשו, והתיאורים שלהם היו מאוד שונים זה מזה.
שילבתי את הסיפור בהרהורי על איך חלקים מסוימים שלנו נראים שונה לאנשים שונים, תלוי בסיטואציה, או אף עשויים להיות חבויים לחלוטין מאנשים שונים המכירים אותנו.

ה"אני" שאנו מביאים לעבודה שונה מהאני שלנו כהורים, או האני של הזוגיות, של החברות וכן הלאה.
העצמי הנוכחי שלנו שונה מהעצמי של העבר ומהעצמי של העתיד.

במשך השנים הבנתי את זה לעומק כשהשתתפתי בלוויות של אנשים שעבדתי אתם זמן רב ומתוך קרבה גדולה.
ואז גיליתי, שמעולם לא ידעתי על חשיבות מועדון הכדורגל בחייהם, או ההתנדבות שלהם בקהילה המקומית, או על חלקים רבים אחרים בפאזל הגדול והמורכב שהיווה את חייהם ואת מי שהיו._

אני קוראת את המילים האלה והן כל כך נכונות. אני הכרתי רק צד אחד של בשמת. רק פרוסה אחת של העוגה.
ניתנת האמת להיאמר, את הפלח הזה הכרתי היטב

אבל... הכמיהה. לפגוש, אילו יכולתי, את סבתא שלה. לשבת לרגליה ולשמוע סיפורים.

(איזו עוגה? אני מניחה, אולי, עוגת שוקולד של פסח, בלי קמח)

[תמרוש_רוש]

וצנוניות. עוגת שוקולד הולכת טוב עם צנונית?

אולי זה מה שהיא היתה.
אילו היתה כלי נגינה, היא היתה חצוצרה. ואילו היתה אוכל - היא היתה צנונית.
קטנה, שובבה, מתוקה וחריפה.

[תמרוש_רוש]

דף תמיכה - במובן הקיבוצי של המילה @}

[יולי_קו]

בשמת יקרה,

רוצה להשאיר פה כמה מילים, מחשבה חלקית, מה שעולה עכשיו, שבוע אחרי.

חיית. מתת.
מה לקחת איתך?
מה השארת פה?
מה ממך חי כל עוד יש מישהו שזוכר, שחושב, שקורא את מה שהשארת, שחי ומשתנה לכיוונים שאותם לימדת?
מה לעולם לא יקרה, כי בגופך כבר אינך כאן?
מה יתאפשר בכל זאת (אחרת, אבל בכל זאת) בעזרת כל אלה שנגעת בהם כך או אחרת?
כל הגופנפש רוגש ונסער. מרגישה בגוף, סוערת בנפש: דבר נפל. קו שבר. הדברים השתנו לבלי שוב.
וגם ההודיה- זה התאפשר. זה היה. זה ממשיך בתדר אחר. פשוט כי נגע לעומק ושינה.
השינוי הזה יכול להמשיך ולהתעצם, אם רק אאפשר.
דימויים שעולים: אלכימיה שמשנה עופרת לזהב, אבן החכמים, אנושית. פרח.
תודה שהיית.
תודה שהענקת, פתחת, שיתפת, שיחררת.
תודה שנתת גם להתקרב אליך הקיימת והאנושית.
תודה שקיבלת. תודה שהסכמת לקבל.

ותודה שהעצמת את ההכרה שחשוב לעשות עכשיו, כל עוד אפשר לעשות- כולל לכבד את עצמי, לכבד את סביבתי דרך זה שאני עצמי, לכבד את הבית שלי.

תודה.
י׳

[אמא_נמרה*]

יעלי, תודה על הדברים שכתבת.

[נגה*]

יעלי לה ממש דייקת וריגשת, איזה כתיבה עמוקה ומרגשת

[תמרוש_רוש]

יולי קו ויעלי, כל כך תודה. קראתי והתרגשתי (())

[יונת_שרון*]

תודה לכל מי שכתבה כאן.

[דו_כיפת*]

בשמת יקרה ואהובה

2 קולות מתגוששים בתוכי

האחד, מתמוגג בדמעות ובצער הפרידה
איך, איך, איך
איך השארת אותי לבדדדד עכשיו
צעדים גדולים עוד לפני
דברים טובים הולכים לקרות

ויש בי המון שאלות, ספקות, תהיות
מי יקשיב, ידע, יבין, יאיר לי בדרך הזו?

והשני, מתמוגג בדמעות של הכרת טובה והודיה
איך, איך, איך
איך זכיתי להכיר אותך, לפני שאיבדתי אותך

איך זכיתי שתתני לי יד. שתקשיבי ללבטים הכי מדוייקים שלי, עם כל הניואנסים.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שקראתי דברים שלך מ2003, ואז קלטתי בני כמה הילדים שלך, ונאלמתי.

איך ענית לי בסבלנות ובמאור פנים, כאילו זה כל שיגך? איך התיחסת שוב ושוב לשאלות הרדמה, הנקה, חיתולים ומערכות יחסים, כאילו אני השואלת הראשונה בעולמך?

אני מרגישה שמעיין הסבלנות הזה נבע מתוך אהבה גדולה, אלי, כשואלת. ומתוך כך, התייחסת אלי. אל המכלול שלי. וענית, בעצם, גם על מה שלא ידעתי לשאול.

"אהבה טובה", כך ציטטת מהפלפלונים, "היא כשמי שאתה אוהב, גורם לך לאהוב את עצמך"

בשמת.
אהב אותך לעולם.
תודה שגילית לי את אהבתי אלי.
היא תישאר איתי. לתמיד.

ו...
אני יודעת.
לא אמרתי מילה על בשמת
רק על עצמי לספר ידעתי

אי אפשר להסתכל על השמש, אפשר להתחמם בקרניה
לא ראיתי אותך אפילו פעם אחת, זכיתי להתברך במילים שהארת לי

יהיה ברוך זכרך
@}

[לוטם_מרווני*]

תראו כמה יפה כותבת הסופרת הרוסייה בת זמננו אלנה מיכאלקובה -

סבתי נתנה לי פעם עצה:

בזמנים קשים
התקדמי בצעדים קטנים.

עשי את מה שעלייך לעשות,
אבל לאט לאט.

אל תחשבי על העתיד,
או על מה שעלול לקרות מחר.

שטפי את הכלים.
לאט.

הסירי את האבק.
לאט.

כתבי את המכתב.
לאט.

הכיני את המרק.
לאט.

את רואה?

את מתקדמת,
צעד אחד בכל פעם.

קחי צעד אחד ואז עצרי.
לנוח מעט.

תשבחי את עצמך.
קחי צעד נוסף.

ואז עוד אחד.

לא תשימי לב,
והנה הצעדים שלך
מזדרזים מעצמם.

ויגיע הרגע הזה שבו
תוכלי לחשוב על העתיד
לבוא,

מבלי לפרוץ בבכי.

~~
תרגום ועריכה: Rasila Deva

לזכר בשמת אבן זהר.

[תמרוש_רוש]

חברות ואבלות יקרות,
עקב תקלה טכנית האתר נפל, שוחזר בהסתמך על הגיבוי האחרון, וכתוצאה מכך נמחקו ממנו היומיים האחרונים.
(כל האתר, לא רק הדף הזה)

חבל לי מאוד, כי אני יודעת שנכתבו פה דברים רבים ויפים (את חלקם לא הספקתי לקרוא).

מי שכתבה, אם יעלה מלפנייך הרצון לשחזר, או לכתוב דבר חדש שעולה בך כאן-ועכשיו - תבורכי.
@)|#|@}

[תמרוש_רוש]

אחותי הקטנה

אחותי הקטנה
באגרוף קמוץ
מדדה לפני,
לקפץ ולרוץ
מנסה היא, חותרת
אל תכלת זכה
באגרוף היא שומרת
על לב תומתה................................

אחותי הקטנה
בעיניים דומעות
מביטה אל עולם
של ניסים ופלאות
מדשדשת בבוץ
מגיעה ללב-ים
בין גל לעוד גל
היא תרכב על כולם................................

אחותי, גוף קטנטן
לב זקן וחכם
היא היתה, היא הווה,
היא תהיה לעולם.

[רותם*]

אם היית חולפת על פניי ברחוב
וודאי לא הייתי מזהה
אולי מרגישה
עכשיו לעולם לא אדע

בדרכי השונה
מאישה זרה
קיבלתי תמיכה
קיבלתי הכלה, הקשבה, הרגשתי שרואים אותי בדיוק כמן שאני וזה היה נפלא.

את ברוחי ונפשי
מעל מה שיכלתי לדמיין
חסרונך לעולם
מילא אותי
בקיום שלך
ולקיים אותך
ללמוד ולהפנים את דבריך
את דרכך
הכנה
הנדיבה
החכמה
מלאת החמלה
הלא מתנצלת
שוחרת החופש
המקורית והייחודית


נתת מעצמך לזרות מוחלטות
כאילו כולנו היינו חלק ממך
פתחת את ליבך
והיית לנו אמא וירטואלית

ולימדת את כולנו
נתינה
חיים של אהבה
בלי פשרה
תודה!

תודה!

תודה!

את מורה לחיים, תמיד תהיי. השארת אחריך אדמה פוריה ליצירה של מציאות חדשה.
של נשים חופשיות וילדים שמחים, מוגנים, מוכלים. של אנשים שלמים מהיותם הם. את מתנה.
תודה בשמת!

זאת פרידה, אבל רוחך תמשיך לנשוב חזק ובקול חצוצרה אדירה.

לאבלים הקרובים, לילדים היקרים, אני שולחת הרבה אהבה.
אני לא יודעת אם זה יעשה קל יותר, אבל אני מאמינה שמתישהו תרגישו אותה שוב, נוכחת.
תתנו לעצמכם, תתנו לה...
היא תמיד בכם.

שאבי נפטר ידעתי שאפגוש אותו שאהיה במקום הגבוה שלי. היא חיה בכם. אתם חיים.
תתנו לה, תתנו לעצמכם.
אתם לא לבד.

הייתי מחבקת אתכם חזק אם הייתי יכולה.

[פרח_בית*]

מניחה פה שוב את השיר
באת לי פתאום
https://youtu.be/rKyLspnPvts

[יולי_קו]

בשמת יקרה,
יש פה כמה דפים שכדאי שתיכנסי אליהם, בטח יהיה לך משהו מאיר עינים לומר.
שולחת לך חיבוק.
(לא מצליחה לדבר עליך בגוף שלישי ובזמן עבר).

[תמרוש_רוש]

תפילת האב / נמרוד סלבין

יֵשׁ רְגָעִים שֶׁבָּהֶם
אַנִּי רוֹאֶה אֶת הַזַּעַם
מַבְלִיחַ בְּעֵינֶיהָ שֶׁל בִּתִּי
וְאַנִּי מִתְפַּלֵּל
שֶׁיִּהְיֶה לִי אֶת הַכּוֹחַ לְהָכִיל
וְלֹא לְהִיבָּהֵל
כְּדֵי שֶׁהִיא לֹא תִּיבָּהֵל
מֵאֵשׁ הַחַיִּים שֶׁבְּתוֹכָהּ
שֶׁלֹּא יַגִּידוּ לָהּ אָחַר כָּךְ
שֶׁזֶּה לֹא מַתְאִים לְיַלְדָּה
לְהִתְנַהֵג כָּכָה
כִּי יְלָדוֹת חֲכָמוֹת שֶׁיִּתְנַהֲגוּ כָּכָה
יְכוֹלוֹת לְהַצִּיל אוֹתָנוּ מֵעַצְמֵנוּ

[רוזה*]

(איזו עוגה? אני מניחה, אולי, עוגת שוקולד של פסח, בלי קמח)
תמרוש, אני תמיד חושבת על בשמת בתור עוגת גבינה. ולא סתם עוגת גבינה, אלא ההיא שבשמת נהגה לאפות ממתכון בספר מתכונים שוודי.
כי שמעתי ממנה באיזו פעם שזו העוגה האהובה עליה.

[יולי_קו]

בשמת,
אני שמחה שלא כואב לך. את ממשיכה להיות נוכחת בחיי.

[ליבי_בר*]

חותכת קישוא (אורגני! בלי לקלף כמובן) וחציל קטן לעיגולים
מטגנת קלות (עם שמן זית איכותי, מקומי, כמובן), עד להזהבה
מאדה אורז (בסמתי, אורגני, לבן, ששטפתי היטב לפני בישול)
מכינה טחינה - לא נוזלית מדי, לא סמיכה מדי, חמצמצה. עם שן שום (לא קטנה ולא גדולה מדי), מלאה ואורגנת, כמובן
מסדרת יפה ואסטטי בצלחת ("ההגשה חשובה לא פחות מהטעם, ואולי אפילו יותר. בטח כשאין תאבון")

אוכלת, והדמעות עולות וחונקות לי את הגרון
לא אכלתי את זה מאז שמתת.
לא הייתי מסוגלת

אבל גל געגוע עצום עלה לי אליך, והקישואים האלה היו כלכך מפתים בחנות, וממש ביקשו ממני להכין אותם בשבילך, בשבילי
אוכלת ונזכרת
אוכלת זיכרון

[צילי*]

הו! אני רואה שאני לא היחידה שחשבה היום על בשמת...
קרה לי משהו זעיר אבל כה בשמתי. לפני שנים אינסוף בשמת סיפרה איך היא ביקרה בבית משפחה כלשהי, ושם מתבגר שהיה זה תורו לסדר ולנקות ניגב שולחן משאריות הארוחה. בשמת הבשמתית שמה אז לב לתנועות שלו, לאופן שבו הוא אוסף ודואג שהפירורים לא ייפלו מהשולחן, לשיטתיות שבה הוא ווידא שכל השולחן נקי. זה עשה לה אז נחת גדולה והיא שיתפה באבחנה שלה לגבי איך מגיעים למצב כזה שמתבגר מנקה ככה, ואיזו דוגמה הוא קיבל בבית ואיך בעצם לימדו אותו את זה.
רק אלוהים יודע למה הסיפור הזעיר הזה נתקע במוחי. אולי קיוויתי שפעם איזה מתבגר שלי ינקה ככה את השולחן המשפחתי. אני חושבת שקראתי את זה כאשר בכורי היה בערך בן 4 או משהו כזה.
בקיצור, אתמול בערב, ביקשתי מבכורי שהיום הוא בן 15, לנקות את השולחן אחרי הארוחה. וקיבלתי משהו שנראה כמו "העתק הדבק" מהתיאור של בשמת אי אז.
חי אלוהים שהרגשתי שהיא עומדת לי מעל הכתף ואומרת לי - רואה? ככה!
המוח שלי התערפל לגמרי לשנייה והרגשתי כמו במנהרת הזמן. כל כך הרבה קצוות משונים התחברו לי באותו רגע והתמלאיתי געגוע מסוג חיוך ודמעות קטנות בזוויות העין.

[שקטה*]

אוי צילי... כמה יפה כתבת.

[שקטה*]

וגם את, ליבי.
מתגעגעת.

[דו_כיפת*]

אוי,
גם אני
מהבוקר
מלקקת דמעות. שוב. ושוב. ושוב.
יש בי תהום של שאלות
אבל גם אי של הנחות יסוד
שיכולות
וקיבלתי הארה.
בשמת יקרה,
תודה
תודה
תודה

על כל אות שכתבת למעני
כל מילה שהתוויתה לי את הדרך
גם כשהתנגדתי, אהבתי
וידעת שאת אוהבת אותי
רק לא ידעתח עד כמה...

@} @} @}

[דו_כיפת*]

ליבי,
צילי,
|l|

[יונת_שרון*]

[מזמור_לילה*]

לפעמים נדמה כאילו המקום הזה כבר התרגל לריק.
כאילו מה שהיה - היה.
ואז פתאום מגיעה מישהי, מגיע משהו, עולה שאלה, מתגלגל בלוג, מצוקות, תהיות, שאלות. העולם מלא נשים ואנשים שמשוועים שישמעו ויראו אותן ואותם.
ובמקומות האלה פתאום מפלח איזה ריק: המקומות של הקול של בשמת. עם הנתח הגדול והמפורט והבהיר והחכם והמנוסח היטב ומתובל בהומור ובאמפתיה.
אנושיות במובן הטוב של המילה. נמאס לי קצת מהמובן השני.
מתגעגעת לקול הזה. לדמות הזו.
שוזרת במחשבתי זר פרחים סגולים ודמיוניים ומושיטה אותו לדמות הנעלמת. תודה, אישה יקרה, על שהיית, ועל המילים שהשארת לנו כאן אחרייך.

[בלבוסטה*]

עצוב לי
מזמור, ריגשת.

אבל המקום לא התרגל לריק
אני על עצמי יכולה להעיד שאני חושבת שלא באמת הפנמתי את המציאות הזו
אני מבינה בראש
אבל זה לא שם
אני רק מקבלת דפיקות לב חזקות בכל פעם שאני רואה את שמה במפתיע בדף שאני קוראת
זה מטיס אותי לקרקע המציאות
גיליתי איך היא נראית רק אחרי שזה קרה
חיפשתי בפייסבוק
היא דמתה מאוד מאוד למה שתיארתי לעצמי
רק שתיארתי אותה עם שיער קצר בתספורת נערית
אולי בגלל רוח הנעורים
לוחמת נצחית
עם אנרגיות כאלה
מסתערות
נמחקו לי מהזכרון כמעט רוב התכנים של השיחות פה שלי איתה
אני לא זוכרת. רק במעומעם
נמחקו לא כי עבר זמן ונשכח
הרי לפני לכתה זכרתי גם שנים אחורה, הרבה שנים אחורה
אני חושבת לפעמים על הבת שלה. שאני לא מכירה בכלל.
היא בלבי. ועל הבן. בן הזקונים.
בשמת
אהובה
ואוהבת

[אמיליה*]

פשוט מתגעגעת

[יולי_קו]

גם אני.

[מירב_ליאת*]

אצטרך זמן לכתוב את כל הזכרונות ואולי להקליד לע"נ מדבריה
רק רוצה לומר שיש אנשים יקרים יקרים בדרך הזו
לא תמיד הם משפחה שכנים או קולגות לעבודה
כשהכרתי את בשנת נדהמתי כמה קרוב אנחנו מרגישות וכמה רחוקות אנחנו בשבלונה החברתית
אנשים שחלקו איתנו לב או רעיונות הם איתנו תמיד
תודה על כך

[מיכל_בש*]

מירב ליאת, יפה כתבת, הם תמיד איתנו...