רוצה לסלוח ולהתקדם

דף תמיכה
האב של בנותיי אינו בקשר איתנו. נשוי ובעל משפחה אחרת, גר באותה עיר, עשיר מופלג.

נטש כשהיו קטנות תינוקת ופעוטה, אמר שלא היה בנוי להיות איש משפחה בגיל צעיר, שאם לא היה עוזב לא יכל להתקדם בתפקידו הבכיר. שטמנתי לו פח, שהוא היה מסוחרר.

משלם מזונות לא גדולים, מינימליים, מסרב לשלם חלק, גם לא מתווכח או מסביר, מעביר רק מה שהוא רוצה, מינימום. ניסה גם מזה להתנער והימם אותי במלחמה ארוכה בבית משפט.

הבנות לא מכירות אותו ולא זוכרות. נתק מוחלט.

אני שומעת לעיתים על מצבו היום, על בת זוגו החדשה, על ילד וילדה שהביא לעולם זמן לא רב אחרי שעזב.
לבי שותת דם. אני מסתובבת בעולם עצבנית כעוסה ומובסת.
לילדות הסברתי מזמן סיפור בגדול שיש אמא במשפחה שלנו עם הסבר הגיוני ככל שניתן על היעדרותו.

הן גדלות ואני יודעת שהן רגילות לחיות רק איתי, שהן בסדר יחסית, אך שהן יבינו שהיתה נטישה, שזה לא נורמלי, ואני כאובה מהיום הזה שהן יבינו לעומק שאביהן בחר שלא לגדל אותן ולאהוב.

אני מרגישה מיצוי מכמויות הכעס האלה. ימים שלמים שאני מדוכאת ועייפה וחושבת.
אין לי געגוע אליו או כמיהה להיות כמו פעם. יש לי כאב על מה שנעשה לבנות ולי.

אני לא מספיק יודעת איך לשחרר מעליי את כל הכאב והכעס והעלבון שלי ובשם בנותיי כדי לקבל כוחות להתמודד עם החיים שקשים גם כך. זה קרה לפני שנים והוא התקדם. אני שרדתי ואני שוקעת לזה כל הזמן.

מנסה לדמיין שקט ממנו.
בתוכי אך הכעס חזק ומשתלט על הכל...

אני מקשיבה לך.
שולחת חיבוק גדול.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

סיפור עצוב. עברתי משבר דומה לפני הרבה שנים. זה משהו שאפשר להתאושש ממנו רק על ידי טיפול. בזמנו לא היה לי כסף לטפל אז נעזרתי במטפלת מטעם העירייה ולמזלי היא הייתה ממש טובה. שווה לברר.

עירית_לוי

גם אני פה, מקשיבה.
הכאב והעלבון שלך מובנים מאוד. האם תרצי לחשוב יחד כאן בדף הזה איך לשחרר אותם?
לא היה לי ברור אם את מבקשת רק הקשבה או גם עזרה אחרת. אז מה שמתאים

אני רוצה עזרה איך לשחרר את זה.
אני לא יודעת איך מתפטרים מזה.
אנחנו בקשר בעניין המזונות כך שאין לי יכולת להתנתק ממנו לגמרי.
גם חייו שהם טובים ומלאים מקוממים, איך? למה מגיע לו? ואיך אני מחזקת את עצמי למען בנותיי.
בעירייה אין מטפלות פנויות יש המתנה של שנה.
הייתי בטיפול ואחרי כמה פגישות קרסתי לדכאון עמוק ולא היה לי תקציב להמשיך.
ליהי במה עזר הטיפול? מה היה שם שאין בחוץ?
אין לי השלכה של משהו פנימי עליו, הפגיעה אובייקטיבית קשה.

עם השנים הצלחתי להסביר לעצמי את המקום שלו ואף להודות בתהליכים חיוביים שקרו לנו מאז שאינו בחיינו.
זה לא משפיע מאוד על המצב שלי.

עירית_לוי

יש כמה כיוונים שאולי יכולים לעזור לך. תבדקי.

הראשון הוא עיבוד של החוויה הרגשית. האם החוויה הקשה של נטישה, ההתנערות, המאבק המשפטי הקשה - קיבלה מספיק במה, מקום והכרה, בתוכך? לפעמים אפשר לעשות עיבוד עם חברים או קרובי משפחה ולפעמים עם איש מקצוע. כאשר אנחנו חווים עוול שהוא טראומטי, והעוול הזה לא מקבל את היחס הראוי, הוא נצרב ונשאר כמו פצע שלא נרפא. אז זו נקודה אחת. לדבר, להתאבל ולבכות את הפגיעה הזאת החוצה בצורה בריאה ומיטיבה, כדי להשאיר אותה מאחור.

כיוון אחר הוא לבדוק מדוע הנפש שלך בוחרת לאחוז בחוויה. מה מפחיד אותה בלהניח לזה?
על פניו ברור שהעיסוק בזה זולל אנרגיה ולא תורם לך כלום. כלומר המחיר של זה הוא כבד.
כדאי לבדוק אם מתחת לפני השטח, ברובד הלא מודע הוא כן תורם לנפש שלך משהו. יתכן והעיסוק באב בנותייך פועל כמו מנגנון הגנה כלשהו מול הפגיעה ההיא. כדי לבדוק את זה את יכולה לשאול למשל, אם מישהו היה בלחיצת כפתור לוקח לך או מוחק לך את האופציה והיכולת לחשוב עליו – מה היית מרגישה? מה היה קורה? את יכולה לנסות לדמיין את זה ולבדוק מה עולה.

יש עוד אפשרויות אבל הייתי מתחילה משתי אלה

עירית איזה כיף שאת כאן שוב...

עירית תודה על נכונותך לעזור. תודה לאחרות על הנחמדות.
עירית אני גם חושבת שאני נאחזת בכעס ולא מצליחה להבין לעומק למה, אף על פי שחשבתי על זה לעומק במשך שנים ויש לי מחשבות:
בהתחלה זה היה ברור שזה כעס וכאב עמוק. כאב ענק.
אחכ הרגשתי שאם אני אשחרר אז הקשר בינינו ייפרם לחלוטין. הרגשתי שהכעס הוא חיבור, קשר.
בשלב מאוחר יותר הרגשתי שאם אני אהיה אדישה אז אלוהים אדירים, זה כאילו בסדר להתייחס ככה לילדות בעולמנו? אם אני אהיה שלוות נפש לגבי המעשים שלו, זה אומר שלגיטימי למחוק מחייך את הילדות שלך. ואם זה לגיטימי אז... כמה עלבון הרגשתי בשם הבנות שלי. זה לא מגיע להן שזה יהיה לגיטימי. אף על פי שאין הגיון במה שאני כותבת, כי הכעס שלי בסוף הוא פוגע בהן, ביכולת שלי להתנהל בטוב וכדומה. אז זה לא מגן עליהן אלא פוגע בהן ובכל זאת זו מחשבה.

היו תקופות שחשבתי שאני נאחזת בכאב, בכעס, באכזבה, כי זה הוסיף משהו חי בתוך חיים קשי יום עייפים אפורים. לשמוע עוד מה קורה אצלו מחבר משותף, לקנא עד עמקי נשמתי, להיות חלק מסיפור אקשן. גם זה חשבתי.
והיתה תקופה שסברתי שאני לא מרפה מזה, כי אם ארפה, הכל יתמוטט. אם לא אחזיק את התקווה שיתעשת, אם לא אחייה אותו במחשבות ובכאב כל יום אז.... זה ייעלם. כמו שחבר אומר שהוא מפסיק לאהוב והנעזבת שוקעת בשירים רומנטיים כדי לפנטז רגשות שכבר לא קיימים ובורחת מהמציאות.
וזו גם בריחה בוודאי. זה ממלא את נפשי את לבי את יומי. בריחה.

למרות כל אלו, אני מודעת להיבטים השליליים מאוד של הכעס הזה. אני לא אותו אדם, אני אמא הרבה יותר עצובה ממה שהייתי רוצה להיות, אני סובלת ממחלות לעיתים קרובות, אני מבזבזת זמן ואנרגיה רבים, וכדומה.
וזה ממשיך. נרגע לפרקים קטנים וממשיך.

בנוגע להכרה, סיפרתי הרבה מאוד עליו לחברות ומשפחה. לא מסודר אבל סיפרתי. בשנה האחרונה הרבה יותר. סיפרתי וסיפרתי, הכילו ושמעו וחיבקו.
הבנתי בהרבה מובנים גם כמה נקודות חיוביות יש במצבינו. כשהוא נכח בחיינו לא היה טוב. זה לא שהיה טוב קודם ומרגע שעזב נהיה רע. הבנתי רציונלית שהאיש הזה יכל לאמלל אותנו לא פחות אם היה נשאר.
הסתכלתי על היד החופשית שיש לי בחיי ובחיי בנותיי.
הוקרתי תודה על הרבה דברים טובים בחיינו שיכלו לקרות רק בלעדיו.
למרות הכל אני מדוכאת כאובה וחוששת מהעתיד. ממה שבנותיי יצטרכו להתמודד איתו. מכל ההבנות שייתגלו בפניהן. מהיום שיבינו שהוא נטש.
ממני ממה שנהיה ממני, מובסת, חסרת אונים כמעט מול הכאב הזה.
עירית ציינת שזה יכול להיות מנגנון הגנה, מהפגיעה. אני חשה עמוק שאני נושאת פגיעה אישית אבל בהרבה יותר פגיעה כאמא לבנות ובהרבה הרבה יותר ניפוץ של סדרי עולם. איך מישהו מתייחס באופן ברוטאלי ומזיק לילדות. זה ברוטאלי ומזעזע ואני חיה את הזעזוע.

עירית_לוי

לאורה תודה רבה

כיף להיות פה. המון זמן לא הצצתי.

פלונית,
שאם אני אהיה אדישה אז אלוהים אדירים, זה כאילו בסדר להתייחס ככה לילדות בעולמנו? אם אני אהיה שלוות נפש לגבי המעשים שלו, זה אומר שלגיטימי למחוק מחייך את הילדות שלך. ואם זה לגיטימי אז... כמה עלבון הרגשתי בשם הבנות שלי. זה לא מגיע להן שזה יהיה לגיטימי. אף על פי שאין הגיון במה שאני כותבת, כי הכעס שלי בסוף הוא פוגע בהן,
יש בזה הרבה היגיון. כך בדיוק פועל מנגנון הגנה לא מודע, זה ההיגיון שלו

ממה שכתבת פה נשמע שהכעס מגן עליך ועוזר לך להציב גבול להתנהגות לא ראויה. או לפחות נותן לך תחושה של מוגנות.

התחושה הזאת של מוגנות חשובה והיתה חשובה בתחילת הדרך. בלעדיה אני מניחה שהיית מרגישה חשופה מדי, פגיעה מדי, ואולי היית חווה חרדה גדולה. אני מאמינה שחשוב להכיר גם בחלק הזה. כי זה החלק שמחזיק את הכעס בקיום. ולא להתבאס עליו, אלא אולי להודות לו על ההגנה שהעניק לך עד כה. להודות לנפש שלך שגייסה אותו בימים ההם שהיית זקוקה לזה.

ועכשיו, כאשר נקודת המבט על הכעס כמנגנון הגנה היא רכה יותר, אפשר להתפנות ולראות שההגנה הזאת לא באמת מגנה עליך באופן יעיל וגם את משלמת עליה מחיר נפשי כבד – ולבדוק מה יכול לתת לך תחושת ביטחון במקומה.

כי לדעתי אם את לא תחווי ביטחון, את לא תוותרי על הכעס, ובצדק. הנפש שלך זקוקה לביטחון. והיא תעשה הרבה, גם לשלם מחיר כזה כבד, כדי שתהיה לה תחושת ביטחון.

ועכשיו אפשר להתפנות כדי לבדוק מה יכול להעניק לך את זה: איך את מתחזקת מבפנים, חיזוק פנימי ואמיתי. כדי לא להצטרך להישען על הכעס.

וזו גם בריחה בוודאי. זה ממלא את נפשי את לבי את יומי. בריחה
כאן זו הגנה פני תחושת הכאב העצומה והבלתי נסבלת. זו בריחה שמשמשת לך כמשכך כאבים.
וגם מול הצורך הזה בהגנה אני מציעה להביט בהבנה, בסבלנות ובחמלה. להבין שכאשר משהו הוא כל כך כואב אנחנו נעשה הרבה כדי לא להרגיש את הכאב, וזה נורמלי וזה בסדר.

_למרות כל אלו, אני מודעת להיבטים השליליים מאוד של הכעס הזה. אני לא אותו אדם, אני אמא הרבה יותר עצובה ממה שהייתי רוצה להיות, אני סובלת ממחלות לעיתים קרובות, אני מבזבזת זמן ואנרגיה רבים, וכדומה.
וזה ממשיך. נרגע לפרקים קטנים וממשיך._
זה המחיר העצום עד מאוד של מנגנון ההגנה. הגעת לנקודה שבה את כבר לא מסכימה לשלם אותו. אני חושבת שאת ניצבת בפני בחירה: האם להמשיך לשלם אותו כדי להגן עליך או לחזק את עצמך כדי שלא תזדקקי להגן עליך. זוהי צומת מבורכת וחשובה.

בנוגע להכרה, סיפרתי הרבה מאוד עליו לחברות ומשפחה. לא מסודר אבל סיפרתי. בשנה האחרונה הרבה יותר. סיפרתי וסיפרתי, הכילו ושמעו וחיבקו.
זה נהדר!
חשוב לשים לב שתוך כדי קבלת ההכרה נעשה עיבוד שהוא בריא. כלומר, עיבוד שלא דוחף אותך להישאר בעמדת הקורבן. כי זוהי עמדה מחלישה מאוד, שמעצימה את תחושת חוסר האונים, וגורמת לך להתחפר בה עוד ועוד. עמדת הקורבן אף היא מנגנון הגנה שדי טבעי ליפול אליו בסיטואציות כאלה. אבל כאמור, המחיר כבד.

את מוזמנת לבדוק איך ואיפה הדברים האלה נוגעים בך, ואשמח להמשיך ולהעמיק לשם.

אני שמחה לשמוע שזה מנגנון טבעי.
תודה לך על ההעמקה והמעורבות.

יש בשיחות עם הסביבה על זה משהו מקל וגם משהו מעיק. למה את מתכוונת שעיבוד יכול לגרום להתחפר בעמדת קורבן? אני חשה את זה לעיתים קרובות מאוד, זה מדכא אותי. לסיים שיחה בתחושה של צודקת ומסכנה.
יש שיחות אחרות שמדברות על זה שלפחות הוא לא מתערב בזדון בחיינו. לא מוסיף נזקים נוספים. כלומר יש ערך לניתוק בצורה אבסורדית שלפחות בנותיי לא נאלצות לחיות במתח בין שנינו ולא לחוש את הכאב ביומיום. בבית המשפט משתמשים שופטים בביטוי שאי אפשר להכריח חאהוב. אפשר להכריח לשלם מזונות ושזה לא לטובת ילדה שאביה יראה אותה בניגוד לרצונו.
אני לא מסכימה עם זה כי מעבר לאהבה קיימת אחריות אבל זה מצב החוק ויש לי הקרת תודה על כך שלכל הפחות הן אינן גדלות בבית בעייתי. שהוא נטש בהתחלה ולא באמצע החיים למשל. נחמת עניים.. אבל נחמה

איזה עיבוד הוא עיבוד מחזק עירית? איך אפשר לנהל את השיחות האלו בצורה מעצימה? לרוב אני יוצאת עם מסקנות חיוביות, ולא כי אני משכנעת את עצמי. אני מאמינה שיכל להיות יותר מזעזע בנסיבות שהיו.

לגבי הדכאון והבריחה, אני מוטרדת מהמחשבה שזה נעים לי בהרבה מובנים לשקוע במקום לפלס דרך בעולם כאמא על כל האחריות. אני שוקעת לעייפות, הזנחה עצמית, חוסר עניין, מדוכאת. גם המצב, הכעס גם ההשלכות הכלכליות. אולי זה נח מדי?

אף על פי שאני מבינה הגיונית שאני צריכה לצאת מזה, צריכה לעשות כל כך הרבה עבור בנותיי, אני ממשיכה לשקוע. אני לא יודעת איך לצאת מזה.

עירית_לוי

יש בשיחות עם הסביבה על זה משהו מקל וגם משהו מעיק. למה את מתכוונת שעיבוד יכול לגרום להתחפר בעמדת קורבן? אני חשה את זה לעיתים קרובות מאוד, זה מדכא אותי. לסיים שיחה בתחושה של צודקת ומסכנה.
הכוונה היא שאם הדינמיקה המשותפת שנוצרת בינך לבינם מובילה לשיח של כמה את מסכנה והוא אשם, או של כמה את צודקת והוא טועה, זה ממקם אותך בעמדת הקורבן. זה נראה לרגע כמו משהו מחזק נעים ומספק (זו ההקלה שדיברת עליה), אבל למעשה זה מגביר את תחושת התסכול וחוסר האונים שלך (וזו המועקה שדיברת עליה). זה לא באמת מעצים אותך. עמדת הקורבן היא למעשה מנגנון הגנה עם מחיר גבוה, לכן ההקלה שזורה במועקה.

עיבוד שהוא כן בריא מעניק הכרה בפגיעה, לא מתעלם מהעוול שנעשה, אבל השיח וכל ההקשר שלו הוא לא של אשמה. לא של טובים ורעים ולא של בסדר ולא בסדר. עם כל כמה שזה מפתה ללכת לשם

.

השיח מתמקד בך ולא בו. למשל בזה שאת לא אדם שראוי ליחס פוגעני, שזה שחווית יחס כזה לא מעיד על האדם שאת, על הערך שלך או על מה שמגיע לך. כלומר, השיח יוצר הפרדה בין האירוע או האקס שלך לבין תפיסת הערך שלך – וזאת נקודת המפתח כאן בעיני. בנוסף, השיח המעצים והבריא יכול לדבר על מינוף האירוע לחיזוק תפיסת הערך והביטחון העצמי, למדרגה חדשה גבוהה בהרבה מזו שהיתה עוד לפני שפגשת אותו.

איזה עיבוד הוא עיבוד מחזק עירית? איך אפשר לנהל את השיחות האלו בצורה מעצימה? לרוב אני יוצאת עם מסקנות חיוביות, ולא כי אני משכנעת את עצמי. אני מאמינה שיכל להיות יותר מזעזע בנסיבות שהיו.
לצאת עם מסקנות חיוביות זה נהדר, להבין שהכל לטובה ועדיף כך וכו, אבל הן לבדן לא מספיקות. מה שהייתי מוסיפה לזה תשומת לב למנגנון ההגנה שתיארתי בפיסקה הקודמת. השימוש בה לדעתי מוריד אותך ולא מאפשר למסקנות החיוביות הללו להעצים אותך.

לגבי הדכאון והבריחה, אני מוטרדת מהמחשבה שזה נעים לי בהרבה מובנים לשקוע במקום לפלס דרך בעולם כאמא על כל האחריות. אני שוקעת לעייפות, הזנחה עצמית, חוסר עניין, מדוכאת. גם המצב, הכעס גם ההשלכות הכלכליות. אולי זה נח מדי?
את צודקת שזה נעים ונוח אבל הייתי משנה את נקודת המבט על הנעים והנוח הזה. כלומר הייתי מכוונת לנקודת מבט שאין בה גינוי עצמי אלא הבנה מלאה ורשות מלאה לשימוש שלך בבריחה הזאת. כאשר אין גינוי עצמי הרבה הרבה יותר קל להניע שינוי.

כאמור, אני מניחה שהכאב הוא כה עצום שהנפש שלך הרגישה שהיא מוכרחה - ולא משנה מה המחיר - לשכך אותו. דמייני כאב פיזי בלתי נסבל: האינסטינקט שלנו הוא לרצות להעלים אותו והכי מהר שאפשר. את יכולה להבין לליבך? את יכולה להבין ולתת רשות אמיתית לצורך בבריחה? לא בשביל להמשיך בה אלא בשביל לא להצטרך אותה יותר.

עוד רווח שהנפש מרוויחה בנוסף לשיכוך הכאב הוא שהיא לא צריכה וכביכול לא נדרשת לקחת אחריות על השיקום שלה. כאשר את לא מגנה את עצמך ומפנה הרבה חמלה כלפי עצמך (לא רחמים) את יכולה להאט לאט להתחיל להתפנות לשיקום הזה. וכנראה שזה מה שרצית כאשר פתחת את הדף הזה

.

אף על פי שאני מבינה הגיונית שאני צריכה לצאת מזה, צריכה לעשות כל כך הרבה עבור בנותיי, אני ממשיכה לשקוע. אני לא יודעת איך לצאת מזה.
אני מבינה. אם משהו לא בהיר לך עד הסוף, תשאלי ואבהיר. תבדקי אל מה את מתחברת ואל מה לא, ואת מוזמנת לקחת את זה לכל כיוון שבא לך להעמיק אליו. אני מרגישה שמתחת לכאב קיים בך הדחף לצאת מזה ואני מאמינה שתצליחי.

אני מתחברת לכל מה שכתבת. הכל הכל.
תודה עירית על היד המושטת והתבונה והרגישות.
אני זקוקה לזה.

אז איך ממשיכים?
מה הדבר הבא שאני צריכה לעשות?
כבר ביני לבין עצמי אני משתדלת להפחית תלונות, קיטורים, נבירה ברע. גם באופן כללי וגם לגביו ולגבי הילדות. להתרחק מזה. אלה תלונות לא מעיקות, סתם שיחות בטלות על כלום ושמעתי. איזה דפוק וכמה קשה בחגים וכמה קשה כשיש הכנסה אחת ואיך הןא כזה נקסים לכוחם וכזה אפל איתנו וכדומה.
מנסה להפחית עם הדיבור הזה, לוותר על חיפוש אחר עוד שיחה עם חברה שמעניקה אשליה של חיבור.

מה הדבר שאת חושבת שהכי יעזור לי כרגע. נקודתית כתבת:
". בנוסף, השיח המעצים והבריא יכול לדבר על מינוף האירוע לחיזוק תפיסת הערך והביטחון העצמי, למדרגה חדשה גבוהה בהרבה מזו שהיתה עוד לפני שפגשת אותו".

איך?
את יודעת מה הדבר הראשון שעלה לי במחשבות כשקראתי את זה? שהוא ה#$@ הזה, זה מה שהוא עדה. הוא פתר לעצמו משבר ויצא מזה מחוזק, הקים עוד משפחה, המשיך לבסס את חייו בכל מובן ואין לו שום בושה לגור באותה עיר. זה הדבר הראשון שעולה לי, הפערים העצומים בין מה שהוא עשה לבין מה שקורה אצלנו, אני גם אחראית לבנותיי לא רק לעצמי וזה מוסיף לי תסכול כבד.

מה שעלה בי למקרא הפוסט האחרון שלך, אלמונית (תרצי לבחור לעצמך כינוי? זה מקל על התקשורת

), זה להתמקד בך בדיבור ובמחשבה. לשים אותך בחזית ובמרכז. אני מרגישה כך וכך, אני ואני ואני, ולעזוב את כל הדיבור שסובב את הוא כולל מניעיו, הצלחותיו, אופיו, וכל הקשור בו.

כלומר במקום להשקיע את כוחותיך בו, ככה תפני אותם אל עצמך, לטובתך ולטובת בנותייך.

זה לא פשוט ולא קל לעשות את התפנית הזאת, זה ברור לגמרי אבל השינוי הזה כדאי, אותו בדיוק ביקשת, ואת מחפשת דרכים לעשותו. את זה בדיוק עירית עוזרת לך לעשות, בעדינות הנפלאה שלה.

מה שאני מציעה זה לשים לב. כל פעם שהמחשבות סובבות עליו לשים לב לזה שזה מנגנון שמסיט אותך מעיסוק בעצמך. לשים לב שזה מנגנון הגנה מלהתעסק בך. וזהו. רק לשים לב שכרגע מסיבות שונות וחשובות (מנגנון הגנה) את מסיטה את המוקד החוצה. ואז לחבק את עצמך רגשית, מחשבתית ואפילו מעשית, עם זרועות מחבקות עוטפות סביבך, ולהזכיר לעצמך ככה שאת אהובה במרכז, ושיש לך רצון, אהבה, תקוה וסבלנות לעצמך בדרך שלך לצמיחה והתחזקות.

חיבוק גדול ויום נפלא.

עירית_לוי

מה שעלה בי למקרא הפוסט האחרון שלך, אלמונית (תרצי לבחור לעצמך כינוי? זה מקל על התקשורת ), זה להתמקד בך בדיבור ובמחשבה. לשים אותך בחזית ובמרכז. אני מרגישה כך וכך, אני ואני ואני, ולעזוב את כל הדיבור שסובב את הוא כולל מניעיו, הצלחותיו, אופיו, וכל הקשור בו.
הרעיון של יולי קו נפלא בעיני, ואני מוסיפה משלי:

.
כבר ביני לבין עצמי אני משתדלת להפחית תלונות, קיטורים, נבירה ברע. גם באופן כללי וגם לגביו ולגבי הילדות. להתרחק מזה. אלה תלונות לא מעיקות, סתם שיחות בטלות על כלום ושמעתי. איזה דפוק וכמה קשה בחגים וכמה קשה כשיש הכנסה אחת ואיך הןא כזה נקסים לכוחם וכזה אפל איתנו וכדומה.
זה נהדר! ואפשר לדייק את זה באמצעות הכיוון ש יולי קו הציעה.
אני חושבת שכדאי להוסיף להחלטה המודעת הזאת גם עבודה עם החלק הלא מודע.
יש סיכוי גדול שגם אם ברובד המודע את תחליטי להפסיק עם שיחות מקטינות (פנימיות עם עצמך וחיצוניות עם אחרים ) – עדיין הרובד הלא מודע שלך יזדקק לזה. למה? כי זה מנגנון הגנה, וכל עוד הנפש שלנו זקוקה להגנה היא תיקח אותה. זה כאמור טבעי ונורמלי. ככה הנפש של כולנו עובדת.

אני משערת (ותבדקי) שהתלונות, הקיטורים וההאשמות נותנים לך תחושה של "אני יותר שווה ממנו, יותר טובה, ויותר בסדר". הם מספקים אילחוש לכאב שאולי אומר: "אני פחות שווה, פחות ראויה ומגיע לי כל הדבר הזה". כי מה שקרה זה שברגע שהוא התנהג ככה, את באופן לא רצוני ולא מודע הגעת למסקנה שזה אומר עליך משהו, אומר עליך את כל הדברים הללו. וכדי להדוף את המידע המכאיב הזה נקטת בטקטיקה של הגנה באמצעות התלונות וההקטנה. המידע הזה כמובן לא נכון אבל במבנה האישיות שלך הוא נצרב כאמת. זה קרה כפי הנראה אי שם בעבר הרחוק, בילדות שלך.

אז מה שאני מציעה זה להוסיף שיח עם הנפש ועם החלקים הלא מודעים שלה (עוד מעט אפרט כיצד), ולהבין איך באותו הרגע ההקטנה שלך את האקס שלך מאלחשת עבורך כאב, ואיזה כאב בדיוק – ולבדוק איתה (עם הנפש) בעדינות ובסבלנות האם היא מסכימה לכרגע לוותר על ההגנה הזאת.

יש סיכוי שהיא תגיד לך שלא. ויש סיכוי שהיא תסכים. כדאי לכבד כל תשובה שלה. שימי לב – אי אפשר לתלוש לנפש את ההגנה אם היא עדיין זקוקה לה. גם אם תקבלי החלטה מודעת שאת נגמלת משיחות מאשימות והנפש שלך תזדקק לאחת כזאת, היא תיקח בלי לשאול אותך

באופן מעשי, בזמן אמת, מה שאפשר לעשות זה כאשר את רואה שאת תיכף נופלת לשיחה מקטנה (או שאת כבר במדרון שלה, או אפילו אם את לאחריה) לשאול –

מה אני לא רוצה להרגיש כרגע? איזה כאב בדיוק? את כאב היותי לא שווה? לא ראויה ליחס מיטיב? כן ראויה לפגיעה? לא מספיק טובה? נחותה? לא בסדר? כאב אחר?
האם אני מסכימה להכיר בכך שהכאב הזה (נניח "אני לא שווה") הוא לא האמת לגביי והוא רק מטען ישן מהעבר הרחוק שלי?

וזהו. רק לשאול, ואח"כ לתת לרצון הטבעי להוביל: אם את עדיין זקוקה לשיחה המקטינה, לכי על זה. אל תנסי לעצור אותה בכוח. ואם הכאב נרגע ואת מבינה שאת לא באמת זקוקה לה, אפשר להניח לה.

מה שאת עושה כאן זה מכניסה מודעות ברמה גבוהה בזמן אמת. מודעות שיכולה לתת "קונטרה" למנגנון האוטומטי, ולאט לאט להוביל לגמילה ממנו ולריפוי במערכת היחסים שלך עם עצמך. אבל בבקשה ממש לאט ובעדינות, ועם רשות לעצמך להשתמש בשיח המקטין אם עולה צורך כזה. זה ממש חשוב.

זה מספיק בהיר? אם לא תשאלי בכיף ואבהיר עוד.

_נקודתית כתבת:
". בנוסף, השיח המעצים והבריא יכול לדבר על מינוף האירוע לחיזוק תפיסת הערך והביטחון העצמי, למדרגה חדשה גבוהה בהרבה מזו שהיתה עוד לפני שפגשת אותו".
איך?
את יודעת מה הדבר הראשון שעלה לי במחשבות כשקראתי את זה? שהוא ה#$@ הזה, זה מה שהוא עדה. הוא פתר לעצמו משבר ויצא מזה מחוזק, הקים עוד משפחה, המשיך לבסס את חייו בכל מובן ואין לו שום בושה לגור באותה עיר. זה הדבר הראשון שעולה לי, הפערים העצומים בין מה שהוא עשה לבין מה שקורה אצלנו, אני גם אחראית לבנותיי לא רק לעצמי וזה מוסיף לי תסכול כבד._
עלה בך ברגע ההוא שבו קראת את המשפט כאב מאוד גדול של חוסר ערך ואת חשת צורך להקטין אותו כדי להרגיש פחות קטנה ויותר "גבוהה" ממנו. רק תסתכלי על זה. אל תשפטי את זה. זהו מנגנון הגנה שכרגע הוא קריטי לך. כדאי לתת לו רשות. ככל תפיסת הערך שלך תתחזק את תיזקקי פחות למנגנון הכעס וההקטנה. זה לא קורה ברגע.
אני חושבת שבשלב ראשון יהיה הכי מועיל להתמקד בתרגיל שהצעתי בפיסקה הקודמת, אם את מתחברת כמובן. הוא צעד ראשון קטן שיכול להוביל להתחזקות הזאת.

ובכלל, לצד המה לעשות והאיך לעשות, גם שיח שמגביר את המודעות למנגנונים שפועלים בתוכך ברקע יכול לחזק אותך. אז את מוזמנת להמשיך לכתוב, לשאול ולהעמיק פה אל זה.

זה הרבה עבודה מה שהצעתן

יולי קו כתבת ברור ואני מתחברת לזה.
ננסה. אני חוששת שזה יהיה ענק מדי עבורי.
השיחות הפנימיות שלי יותר תדירות מהחיצוניות, הן משולבות ברוב המחשבות שלי.
עבודה קשה נדרשת כדי לעצור כל מחשבה או חלק ולהתרכז בעצמי. המחשבות הן עליו, על משפחתו, על הסבתא מצידו, על הדודות, על זוגתו הנוכחית ומה אני חושבת עליה..., על ילדיו, על כך שהוא בטח יצטער בעתיד וזה יהיה מאוחר מדי, על שאיפה לפגוע בו חזרה, ואני יכולה כמובן אנחנו באותה העיר, על בנותיי אהובותיי ועל חייהן ועל תחושותיהן והדימוי העצמי שלהן כשידעו הכל מוקדם מדי אם מכרים משותפים יפלטו לידן חלק מהאירועים שהיו ביני לבין אביהן ושידועים בשכונה. שלומן ובטחונן כשיגלו שיש להן אחים במרחק הליכה.
בשיחות שלי עם אביהן על המזונות הפגיעה ממשיכה, הוא חומק מלשלם את כל מה שנדרש ממנו. עד שהשנה ויתרתי על כמה מאות שקלים כל חודש רק כדי לתת לעצמי מנוחה. מנוחה פתלתלה כי כשמישהו רודה בך זו ואת שותקת זו לא שלוות נפש. מלחמות איתו גם פוגעות בשחווה שלי אז משני הכיוונים אני נפסדת.
הוא מסכים לשלם הוצאות גבוהות על חשבון מזונות עתידיים וזה מקל עליי, הפכתי תלויה בכסף הזה וזה גם מתסכל ומוסיף על העצב. וגם גורם לי לאשליות שאולי יקרה שהוא יקנה להן מתנות יום הולדת או אחרות (לא קרה) או יגיד מזל טוב, אם הוא כזה גמיש. אם הוא חוגג יום הולדת לילדיו בשמחה ובששון אולי ידאג גם לבנותיו הראשונות... הרבה מחשבות מטרידות. יולי קו המחשבות אכן סביבו. מסובך להפסיק ולחזור לעצמי.
למחשבות האלה מתווסף אבל. אני מתאבלת על שנים שחשבתי שיחזור לעצמו, ועל תקווה שיתפקד כאב. ועכשיו נוספות מחשבות שאם הוא יתעשת זה כבר מסובך וכאוב ומטלטל להיכנס לחייהן שוב. יש לי מחשבות בטונות על המצב הזה ורובן כבדות וקשות ואכזריות. בעתיד האם בנותיי יכעסו עליי שלא עשיתי מספיק. או ייכנסו לקשרים הרסניים?
על הזעם שיש לי אני מלקה את עצמי, זעם שהופך אותי לאישה עייפה ולא קלה ולאם כזו.
יש לי גם מחשבות טובות, על בנותיי האהובות שיש להן שמחה ואהבה וכשרונות. עליי שלמרות קושי לקום מהמיטה ודכאון כבד כבד, אני מתפקדת.

הכי קשה ומכאיב זו העובדה שהוא איש מוערך בסביבתו. הוא מנומס, ג'נטלמן עם נשים (לא רודף שמלות אלא מכבד), נדיב, תורם בקהילה (!!!), בעל קשרים רבים, אהוב מאוד.
באופן כרוני אני מקבלת תזכורות לחייו החדשים. כשאין כאלה תזכורות אני מבררת כי התרגלתי לשמוע לאן הם הלכו בחג, לרוב טיסה לחו"ל, היכן הם אכלו במסעדה, איזה אוטו הוא קנה.
בנותיי מוגנות כרגע מה יהיה בהמשך?
וגם המחשבות שאני צריכה להתעשת. שאני ואני ואני אחראית לבנותיי. שאני חייבת לנתק את החיבור אליו בכל צורה. שאני חייבת למצוא עבודה שנייה, שאני חייבת שיהיה לי כסף לטיפול עבורן, שאני חייבת לעוף מהעיר הזו, וקשה לי, זה לא עקרה בשנים הקרובות. כל הנושאים האלה צפים ולהעביר את כל המחשבות האלה למיקוד בי ולשאול שאלות עליהן זו משימה כבדת משקל.
כדאי למרות זאת להתחיל מזה? יש משהו אחר קל יוצר לעיכול?

עירית הנושא שאני לא שווה ושזה לא מגיע לי זה פחות מתחבר לי בהרגשה. מההתחלה היה ברור שזה לא מגיע לי לא מגיע לבנות שלי, שזו בעיה שלו, אפילו פסיכיאטרית למרות שהוא לא מטופל, כי זו החלטה לא שפויה בכל קנה מידה.
ההרגשה המדוייקת היא דריסה, עליהום, הוקעה שלי ושל בנותיי. אני לא סבורה שכך הרגשתי בילדות אבל יש משהו. מרגיש לי שמבזים אותי ואת היקר לי מכל וזה ביזיון מתמשך ופחות מתקשר לאני לא שווה, מבזים אותי למרות שאני שווה יחס אחר לגמרי. זו התחושה של ביזיוי. אם כי אני לא הרגשתי בילדות שלי משהו כזה, היה לי כח בבית, ילדה אהובה ואפילו עקשנית שמשיגה מה שהיא רוצה.

למרות כל זה את חושבת שזה נוגע במקום של לא שווה וכדומה עירית? או שיש משהו אחר שאני צריכה לברר עם עצמי? אני מתחברת מאוד לשאלות שהעברת אליי ואני מעמיקה את הדיוק.

הנה הוספתי כינוי שיקל.

ואף על פי כן נועה תנוע. איזה שם יפה!

את כותבת ברור ובהיר.

ברור שאם את גרה קרוב, וכל פיסת מידע מעירה סערות, אז יותר מאתגר לעבור לפסים אחרים. ובכל זאת את במסע הזה, וההשקעה בעצמך ובפתיחת הפלונטר מצדיקה את עצמה. אז את בדרך ובמסע לדייק את חייך למצב יותר נעים לך, יותר מספק רגשית, ואולי גם כלכלית וחברתית.

אמרת שאת רוצה להתרחק מהמקום הזה, מהעיר הזאת, וזה מרגיש לי (בלי להכיר אותך ובלי לדעת כמעט שום דבר עליך אישית, אז זה כמובן בערבון מוגבל) כיוון מעניין, במיוחד אם את יכולה לעבור לגור ליד חברים או משפחה שיהוו קהילה תומכת בשבילך, ואת בשבילם (זיקה הדדית!). אמרת שזה לא אפשרי בשנים הקרובות.

והרעיון שלי: חפשי איך זה כן יכול להיות אפשרי, ואפילו כמה דרכים שונות, אבל בלי להיות באמת חייבת לעבור אם יתגלו לך אפשרויות כאלה. זו את שתחליטי אם ומתי, ואם בכלל. זו את ששולטת בבחירות שלך יותר ויותר.

הצהובון שעלה מאוד מתאים:
איתך את עצמך.

חזרנו עכשיו מארוע משמח והיה לי קל לשכוח.
לפצע התכווץ לי שוב בלב, עברה לי המחשבה שאם אני מסוגלת לשכוח מהכאב של בנותיי, בעקבות ארוע משמח - אז הוא שעובר הרבה הרפתקאות, ואירועים משמחים אחת וכמה וכמה מסוגל לשכוח מהן.
אני מחזירה אינסטנקטיבית מאוד חזק את עוצמת הכאב לא שלי בכלל. הכאב שצפוי לבנותיי כשיבינו מה קרה בחייהן. האב שבחר בצורה נחרצת לא לגדלן.

הרצון להחזיק אצלי את המשבר חי כדי שלא יתאפשר דבר כזה בעולם, אם זה חי אצלי זה יכול לחיות גם אצלו. אם זה נרגע אצלי ונדחק הצידה אז זה מרגיש כמו שהוא מרגיש - חוסר בעניין, אדישות, שלוות נפש. ואם אני מסוגלת גם לשעתיים לשכוח ולהיות אדישה אז הוא מסוגל גם ימים ושבועות ונצח.

זה מזעזע.

ככה המח שלי חושב או הלב, זה מפריע לי לצאת מזה.

יש לי תקווה קבועה שמעשיו מעוררים אצלו יסורי מצפון, שזה מרים את הראש לפעמים, שזה כואב לו. כאשר אני חשה אצלי אדישות בעקבות שמחה או משהו שהעסיק אותי, הדבר מבטל לי את התקווה.

לעזוב את העיר זו פנטזיה מתוקה, ויהיה נחמד להשתשע במחשבה

אך זה לא יקרה בשנים הקרובות. כאן ביתי, משפחתי, חבריי, נח וטוב.
אף על פי נועה תנוע זה משם

עירית אני מוצאת שהשאלות וההכוונה שלך מיוחדים וחכמים וגורמים לי לגייס מוטיבציה לצאת מזה, תודה. רעיון חדש הבשיל אצלי, אם אדמיין שהכל הכל יהיה כמו שהייתי רוצה בעוד שנה. לנרות שזה לא מציאותי כי המצב מורכב ומסובך אבל רק לשם התרגיל, שבעוד שנה דברים ישובו על מקומם. שתהיה לי עבודה יותר רווחית, בנותיי יהיו שלוות ובריאות, הוא ינסה לתקן (זה כל כך מורכב ויש הרבה נזקים כל שאף בדמיון זה מסובך). אני אהיה בריאה, מחוזקת, חיונית, מטופחת, אתפקד היטב.
אם אדמיין את הפחדים בחוץ ואת הטוב הפנים אולי זה יעניק לנו את השלווה שאני מחפשת היום.
האנשים הטובים שמקיפים אותי אומרים לי, שבגלל מורכבות המצב, דברים רבים שאינם באחריותי יכולים להשתנות מכל מיני היבטים.
אצלנו, אצלו, אצל משפחתו. שינויים שישפיעו לטובה עלינו. אני מודה שזה נראה כמו עוד עוגן להיאחז בו, שינוי לטובה.
הפגיעה אינה רק בעבר שצריך לעבד, ישנן חששות מבריאותן הנפשית של בנותיי. הדרך הכי טובה לדאוג לזה זה לטפל בעצמי על מנת לשדר להן שאפשר ומוטב לנו כך בלעדיו. שככה זה נכון ובסדר. וגם אני צריכה לתפקד היטב.

עירית_לוי

תתחדשי על הכינוי, נוע ה

עבודה קשה נדרשת כדי לעצור כל מחשבה או חלק ולהתרכז בעצמי.
נכון. בטח ובטח כאשר הפגיעה ממשיכה בהווה.
אני לא מאמינה שאפשר לעצור בכוח מחשבות כאלה. הניסיון לעשות את זה בכוח הוא מתיש, זולל אנרגיה, ולא מחזיק לאורך זמן.
והסיבה היא כאמור כי המחשבות הללו מספקות לך תחושה של הגנה. זה לא נכון כלפי הנפש שלך, וגם לא אפשרי, לתלוש ממנה את ההגנות בכוח. אני בעד לכבד את זה שהיא זקוקה להן. שזה אומר - להיות בעדך ולא נגדך.

לכן, באופן מעשי, אני חושבת שכדאי בשלב ראשון רק להתבונן ולשאול. לזהות שזו הגנה, לבדוק מפני מה ואיזה כאב היא מגנה עליך, ולהניח (הסבר מפורט ראי בתגובה הקודמת שלי).

אני חוששת שזה יהיה ענק מדי עבורי.
זה מאוד מאוד מובן. לטפס על הר גבוה מדי יכול להיות מייאש. לכן לדעתי כדאי להביט רק על הצעד הראשון הזה (או צעד ראשון אחר שתבחרי) כדי ליצור לעצמך תחושת מסוגלות וסקרנות ולא ייאוש. לאט, בעדינות, ובסבלנות.

_ההרגשה המדוייקת היא דריסה, עליהום, הוקעה שלי ושל בנותיי. אני לא סבורה שכך הרגשתי בילדות אבל יש משהו. מרגיש לי שמבזים אותי ואת היקר לי מכל וזה ביזיון מתמשך ופחות מתקשר לאני לא שווה, מבזים אותי למרות שאני שווה יחס אחר לגמרי. זו התחושה של ביזיוי. אם כי אני לא הרגשתי בילדות שלי משהו כזה, היה לי כח בבית, ילדה אהובה ואפילו עקשנית שמשיגה מה שהיא רוצה.
למרות כל זה את חושבת שזה נוגע במקום של לא שווה וכדומה עירית? או שיש משהו אחר שאני צריכה לברר עם עצמי?_
אני חושבת שזה משהו באזור של תחושת ערך והתחושה של להיות אהובה ורצויה.
כמובן שכדאי לשים את האצבע על התחושה המדוייקת, וטוב שאת מחפשת ומדייקת את זה. רק את יכולה לדעת מהו הכאב המדוייק.

ביחס למה שכתבת כאן, אפשר לשאול – אם אני מרגישה שמבזים אותי ואת היקר לי מכל, אז אני...? מי אני? לאיזו חוויה זה זורק אותי? את יכולה לעצום עיניים, לקחת נשימה עמוקה, ולתת לתשובה לעלות.

ואני מציעה גם להמשיך ולשהות עם השאלה במהלך השעות והימים הקרובים – מהו בדיוק הכאב שעולה ומציף אותי מולו? בנוסף לתחושת ביזוי? יכול להיות שיעלו תשובות נוספות ויכול להיות שלא ושזה רק הביזוי.

נקודה נוספת שאת יכולה לבדוק אם את מתחברת אליה –
לעיתים בנושא של תפיסת ערך עצמי או אהבה עצמית, יכול להיות פער בין החלק המודע שלנו לבין הלא מודע. למשל, אני יכולה לומר (וזה החלק המודע) שאני מרגישה ראויה ליחס חיובי אבל לגלות שבמקביל בתוך תוכי מתחת לפני השטח (בלא מודע) אני לא סגורה על זה במאה אחוז. הפצעים שלנו ממוקמים בחלק הלא מודע והם אלה שאחראים על התגובות האוטומטיות שלנו. הדרך לברר מה יש בחלק הלא מודע היא לבדוק מה מקפיץ אותנו, מה מפעיל בנו תגובה אוטומטית ומציף בנו כאב גדול. ואז יש גישה ופתח כדי לטפל בהם. מוזמנת לבדוק. אם לא מדבר אליך תניחי לזה.

רעיון חדש הבשיל אצלי, אם אדמיין שהכל הכל יהיה כמו שהייתי רוצה בעוד שנה. לנרות שזה לא מציאותי כי המצב מורכב ומסובך אבל רק לשם התרגיל, שבעוד שנה דברים ישובו על מקומם.
זה רעיון נהדר!

והוא יכול לשמש לך כעוגן שיעזור להתמקד בעתיד ולהניח לעבר.
יחד עם זאת, במקביל חשוב לזכור שהאחיזה בעבר היא מנגנון הגנה, וכל עוד הנפש שלך תרגיש שלהניח לעבר זה מכאיב מדי והיא זקוקה לאילחוש - היא תאחוז בו. לכן חשוב ומועיל להישיר מבט אל הכאב ולרפא אותו. כאשר תתחזקי והכאב לא היה מטלטל כל כך, את תגלי שאת כבר פחות ופחות זקוקה להגנה ולאילחוש, והם ינשרו ממך בעצמם.

מה דעתך על כל אלה?
אני פה

ואני שואלת: מה הכוונה ב׳ישובו על מקומם׳ ?

אופס. כתבתי ונמחק לי.

קראתי מה שכתבת, והשאלה בכל זאת נשאלת.

אם הכוונה שהמצב הפנימי שלך יחזור לאיזון ושמחה, עם תפקוד מעולה ומיצוי עצמי- נפלא.

אם הכוונה שלך שזה יקרה (שאת תהיי בטוב) כי הוא ישתנה, יבין את טעותו, יכפר על הפגיעה, יתנהג כמו שאב נורמלי מתנהג- אז לפי איך שאני מבינה את המצב ממה שתיארת (אני מזכירה לעצמי שזה אינטרנט- מה בכלל אני יודעת עליך? הכל בסימן שאלה, ולכן בבקשה תסלחי לי על התעוזה להניח שאני מבינה את המצב על בוריו. אבל מבחינת הלב אני לגמרי לטובתך) אין ממש סיכוי שזה יקרה, והצפייה והתקוות האלו רק מבזבזות לך כוחות, כמו שכתבת.

מצד שני אני כן חושבת שיש סיכוי שזה יקרה. אבל- אחרת ממה שתיארת קודם. אני חושבת שאם תמשיכי בעדינות ובאהבה ללא תנאי כלפייך, עם המון הכלה, סבלנות, וגם סקרנות לפגוש את הפנימיות שלך, את כל כך תתחזקי ותתעצמי, ועם התהליך את תנקי את הסיגים והבוץ הרגשי שמעיבים עליך, ואז האור שלך (שקיים גם היום!) יפרוץ כל כך בהיר וחזק, שהוא ימשוך אליך הרבה טוב לתוך החיים שלך. ואז אולי גם יגיע למערכת של שלושתכן בן זוג אוהב ומפרגן שידע לתת בשפע וגם לקבל. הרי גנטיקה היא לא הכל, ומזל שכך. יש אנשים שמתפקדים נפלא כהורים גם בלי להוריש את הגנים שלהם. אבל עם או בלי אדם כזה- את תהיי במקום כל כך כל כך טוב, יציב, שמח, שגם אם האב הגנטי ירצה לחזור ולחיות עם שלושתכן לא תרצי בנוכחותו בחיים הזוגיים שלך, כי למה לך לרצות מישהו בוגדני, פוגעני ולא יציב?
יש מצב שגם הבנות לא ירצו קשר קרוב עם אדם כזה.

חיבוק גדול לך, נוע ה יקרה.

חיבוק גם לכן נשים טובות ורגישות.

יולי קו השאלה שלך עלתה גם אצלי. לא הבנתי מה יבוא על מקומו בשלום בעוד שנה רק שאני צריכה משהו כזה בדמיון. אני מהנהנת לכל מילה שכתבת כמו כתבת את מחשבותיי.

בעבר היתה לי ציפייה שהוא יתעשת ויתפקד כאב נורמלי. זו היתה הציפיה לאורך זמן רב מאוד.

ואז הגיעו המכות בזו אחר זו.
המזונות שנאלצתי לירוק דם כדי לקבלם.
המילים המזעזעות שדיבר מאחורי גבי עליי.
הנישואין שלו.
הילדים.
הצלחתו.

כל צעד כזה סכין עמוקה ננעצת עמוק בגופי מלמעלה עד למטה חותכת כל עצם ואיבר והכאב נישא חודשים ושנים.
איך הןא מעז. איך הוא מעז.

אז לומר לך שאני יודעת למה הכוונה לציפייה בעוד שנה שהכל ישוב על מקומו, אני בכנות כבר לא יודעת.
כל שכתבת, נכון. הציפיה שהןא יהיה שם כבר לא נכונה בשבילנו.

ואוסיף - יש איתו אישה וילדים ומשפחות מהצד ההוא ובנותיי ענוגות ורכות לא צריכות להיאלץ להיכנס לסיחרור של סדרי עדיפויות עם אב שהחליט בתחילת חייהן שהן וחייהן לא חשובות לו. זה שונה מהורים גרושים שילדה רגילה שאביה בקשר רציף איתה ונצרכת להבין.

אך, מהמעט שהתייעצתי עם אנשי מקצוע, פסיכולוגיות. שתיהן היו תמימות דעים שהילדות יצטרכו וירצו להכיר אותו. ושאני צריכה לדאוג לאפשר את התנאים לכך. ייתכן שלא בצורה אינטנסיבית אך אב שאינו מעוניין או מעוניין והאם אינה מאפשרת זו לא אופציה טובה לילדות.
שאלתי בפליאה כיצד עולה על הדעת לאור כמות הסיפורים המטורפים על הורים גרושים, מתחים, כעסים. גם בבתי המשפט יש סגידה לנושא הזה.

אני חשה, שזה לא נכון. יש הרבה אנשים שמתארים שהיו מעדיפים היעדרות של הורה מזיק מנוכחות מזיקה. חברה לעבודה סיפרה לי בגילוי לב שאביה חזר לחייה בגיל הנעורים ואמה עשתה הכל כדי לאפשר את הקשר והאיש הזה רק צילק אותה, תבע מנה פרפקציוניזם, לא היה רגיש כלפיה, אכזב אותה. בנחרצות היא אמרה שזה ערער אותה והיה עדיף לה את חייה השלווים עם אמה בלעדיו.
צפיתי בתיעודים ומחקרים שהעידו שלגדול עם הורה אחד טוב וסביבה תומכת זה טוב מספיק ואף יותר מגירושים קשים והורים בעייתיים.

בכנות, עברתי בשנים הללו שינויים תפיסתיים עמוקים. מאישה שמרנית שמאמינה בגבר אחד לכל החיים, משפחה חמה ואוהבת, שני הורים כמה ילדים, קדושת החגים המסורת ועוד, הפכתי לאמא מפוכחת.
אני מאמינה בכל כולי היום שהחוזק הןא בקשרים שנוצרים עם ההורה/ההורים ולא בכמות, או בדמויות או במבנה. לקח שנים שאגיע להבנה עמוקה והכרה ולא רק אנסה להשלים עם זה.

משכתבתי את כל זאת, אני בכנות לא יודעת מה המשמעות של יבוא על מקומו. לא ניתן להעלים את
נישואיו, ילדיו, השנים שנעדר, הכאבים שכולנו עברנו. הקושי לגדל לבד ילדות רכות, האמהות שחתרתי אליה התרסקה בפניי, שנים של הישרדות במקום שגשוג. ואם הוא יהיה מעורב, לא תהיה לי שליטה על מה שהן ישמעו ממנו, ממשפחתו, כיצד יצדיק מעשה כזה של נטישה, האם ירחיק אותן ממני.

אני סבורה שהעתיד שתיארת יותר ריאלי מכל עתיד שבו הוא מעורב. אף על פי שכניסה של גבר משמעותי לחיי תוסיף התמודדויות ולא תבטיח ודאות בנוגע לבנותיי זה משהו נחמד לכוון לקראתו.
כל יתר התיאורים שכתבת להתחזק, להיות מוארת, לשפר את האמהות שלי ולתת לבנותיי את מה שלא הצלחתי עד עתה. זה נהדר. מרחיב את הרצון להתרומם מעל האפלה של ימים בהם אני שוקעת יותר ויותר.

אני לא לגמרי מבטלת את נוכחותו העתידית בחיינו כאביהן של הבנות. זה בלתי רצוי ובו זמנית משהו שעמוק בלבי נתפס כחשוב למרות הכל, תחת נסיבות ותנאים מדויקים אם זה יקרה. כרגע זה נראה לי לא שפוי ולא מועיל ומזיק. בעתיד אני לא יודעת. בוודאי אם תעלה בקשה או רצון מצד הילדות.

עירית החלק של האיטיות והרכות כלפי עצמי אני הולכת לאיבוד בזה. יש לך הכוונה נקודתית כיצד להתייחס למחשבה מטרידה עליו? מה לומר לעצמי באותו הרגע. מה אם פיספסתי ונסחפתי אחרי שעות של שקיעה במחשבות במקביל לעבודה... זה מתרחש הרבה.

עד שעירית תענה אני מציעה שברגע שתשימי לב לכך, תחבקי את עצמך גופנית, רגשית ומילולית, מתוך הבנה שהילדה הפנימית שלך היתה זקוקה לבריחה ממשהו עמוק וכואב. ואז בעדינות תשאלי מה חבוי מתחת, מה כבר מוכן לעלות. תסמני לתודעה העמוקה שאת מוכנה להקשיב לה. מה שיעלה- יעלה. וגם אם לא מיד- הילדונת הפנימית תשמע, ובהדרגה תמוך עליך שאת קשובה אליה. בהמשך היא תסמן מה דרוש לה בשביל להרגיש בטוחה ורגועה. כמו חיות בר שבהדרגה מתרגלת אלינו. אם מגיעה תשובה וגם אם לא- אחרי הקשבה פנימה תפני את עצמך למה שאת רוצה לעסוק בו. כל זה בלי ביקורת בלי כעס, עם חמלה ואהבה כלפיך, כמו שהיית מטפלת בילדה יקרה ואהובה שעברה טראומה קשה, ועכשיו היא באחריותך. וזהו.

אני קוראת בעניין רב, גם בתור מישהי שכועסת מאוד על מקרה שקרה לנו בזוגיות, ומה שאת אומרת עירית נכנס ישר ללב, וגם בתור בת לאם חד הורית.
זה לא המקרה שלך, נועה, זה סיפור קצת אחר, אבל גם אצלי יש אב שלא היה, ושמעולם לא ניסה או השתדל ליצור קשר. הם נפרדו בהריון, הוא מעולם לא שילם לאמא שלי כסף, ויש לו משפחה שנשמעת מאושרת.
אני לא יודעת מה אני יכולה להגיד שיהיה משמעותי עבורך, אולי רק דבר אחד- היחסים שלי עם אמא שלי קרובים אבל גם מורכבים, ויש לי המון טענות כלפיה, אבל בסוף, לטוב ולרע, היא עיצבה אותי, היא השפיעה עלי. הוא היה סתם מישהו שבחר לא להיות שם. לאורך התיכון הייתי בטוחה שיש לי חובה כזו, לפגוש אותו, ולהשלים משהו בעצמי, אבל האמת שזו לא הייתה מחשבה שבאה ממני, אלא מן ציפייה שעלתה מהסביבה, מאנשים או סרטים. יש איזה משהו עמום קצת לגביו, עבורי, תחושה לא לגמרי ברורה. לא דיברנו על זה הרבה, אני ואמא שלי, כנראה כי היא לא ידעה מה להגיד, הייתה נבוכה מול השתלשלות חייה.
אמרתי לעצמי שלפני שיהיו לי ילדים אפגוש אותו. והנה אני כאן, עם תינוק בן יותר משנה, וזה פשוט לא משהו שמעניין אותי לעשות. מה לי ולו? ככה הוא בחר. הפסד שלו.
מחזקת אותך בדרך שלך. נראה לי שכל מה שתעשי עבור עצמך הוא רווח כפול ומכופל עבור הבנות שלך.

בת,
מה שכתבת הוא עולם ומלואו עבורי. את לא יודעת כמה. תודה ששיתפת וכתבת. אני מאחלת לבנותיי ולעצמי שהן יחושו את התחושות שלך כלפיו בדיוק מופתי. בלי דרמה. שיהיה להן רוגע.
זה סיפור שונה נכון, אך דומה. אמך עשתה עבודה טובה, היא אולי לא דיברה איתך על זה ואולי נראה שהיא התנהלה אינטואטיבית, ובשילוב עם האישיות שלך, שגם היא מרכיב משמעותי בגישה שלך, ועל כך מורידה בפנייך את הכובע, את יודעת לזהות שגם אם מתקיימת מחשבה להכיר אותו זה לא מהותי. הפסד שלו.
כך אני התחלתי לחוש בשנה האחרונה.

נשות המקצוע ששוחחתי איתן ציינו בפניי שלעיתים, ההיכרות מסקרנת את הילד או הילדה, לעיתים גם זה לא, וקיימת שלוות נפש בנושא. לא הדרמות הגדולות של אבודים. זה לא תמיד כך. אני מלאת שמחה שזה כך אצלך.

לגבי אמא, תמיד היחסים מורכבים עם האמא. אני כותבת כבת וכאמא. את אמא עכשיו ואת מבינה טוב פי כמה מאשר קודם מהי אימהות. הבנה קטנה שתגדל עם השנים.
אני לא מכירה אותך, ומורכבות של יחסים בין אמהות ובנות עמוקה מכדי שמשפט אחד מזרה באינטרנט יהדהד... אבל, בכל זאת יש לי לומר לך משהו מהמקום של האם שמגדלת לבד. על הפגמים הרבים בנו האמהות, ואלו שמגדלות לבד, הקושי יכול להגדיל פגמים, כי רק אנחנו מולכן כל הזמן, אין בריחה. אין גיבוי.
הייתי רוצה שבנותיי כשיגדלו יזכרו לחבק אותי מדי פעם, בשבילי, בשבילן, על כל האחריות שנשאתי לבד, מול כל חזית בעולם הזה. שיסלחו לי לרגעים, לאישה שלא יכלה משך שנים ארוכות גם לא לרגעים, להניח לאחריות הזו העמוקה על חייהן, כלכלתן, בטחונן, שמחתן... ולהעביר אותה לאחר.

אמך, מימיודע אם קיבלה הכרה ממשפחתה, מסביבתה, על שעשתה מה שידעה ומה שיכלה, על כל מה שרצתה עבורך אם רק יכלה, אם רק היה עוד. עוד ידיים, עוד כסף, עוד עזרה, עוד מישהו להישען עליו בעצמה.
ועל כל הפאשלות שפישלה ועל התנהלויות, שבבגרותך את מבינה שיכלה לדעתך אחרת ולמה לא עשתה, או עשתה לדעתך מדי, או פחות מדי. על פחדים ששתלה או כעסים, על שהיית צריכה אותה אחרת בזמנים אחרים. על חוסר רגישות או רגישות יתר. אם היתה מרוכזת בעצמה לדעתך, אולי פעלה מתוך אטימות לפעמים, אולי היתה מרוכזת מדי בך, הרשימה ארוכה.

הפחד הכי גדול שיש לי ואני סבורה שזה כאב משותף לאמהות, זה שהבנות יבואו איתי בחשבון והחשבון יהיה מר. איך בגיל שהן כבר לא תחת כנפיי אצליח להראות להן את הצד שלי? כשאתן צעירות מאיתנו עם חיים ארוכים להבין את המורכבויות שלנו כאמהות. הפערים בין הרצונות שלנו כאמהות לבין המציאות תהומיים. אני מסוגלת לכתוב כאן ברכות ורגישות אך להגיב במקביל לבנותיי בחוסר רגישות. אני יכולה לחשוב שבמצבים מסויימים אני פועלת עבורן, אך בדיעבד ואף תוך כדי אני מגלה שזה עבורי, לפרקים על חשבונן.

הייתי רוצה לחבק אותך בעצמי על שהרגשת צורך לכתוב עבורי. זיקקת בכמה פסקאות הכל. את מדהימה.
תודה אישה יקרה, הורדת מעליי חצי טון.

כדי לאזן את התמונה שמצטיירת מדבריי, בהם אני מרבה להציף את הקושי והכאב, לגבי נסיבות ההורות באופן הזה, סך הכל יש קשיים בחד הוריות אך יש גם שלווה ובלעדיות של אדם אחד שמנהל את משק הבית והחיים. קיימת באלה שלווה, ומתחים רבים נמנעים לאורך השנים, ללא מריבות או קונפליקטים עזים, ללא משפחות מורחבות בעייתיות כמו ילדים של פרק ב שצריכים להסתדר עם פרק א ועם אמא מפרק ב וסיפורים מורכבים נוספים. כך שקיימים יתרונות בחיים כאלה, יתרונות גדולים, בהיבטים רבים, על פני משפחות קונבנציונאליות עם בעיות. אנחנו גם זוכות באהבה וסיפוק ענקיים.

עירית_לוי

עירית החלק של האיטיות והרכות כלפי עצמי אני הולכת לאיבוד בזה. יש לך הכוונה נקודתית כיצד להתייחס למחשבה מטרידה עליו? מה לומר לעצמי באותו הרגע. מה אם פיספסתי ונסחפתי אחרי שעות של שקיעה במחשבות במקביל לעבודה... זה מתרחש הרבה.
בשמחה.
אני מציעה סדרה של משפטים. את יכולה בהתחלה ממש לקרוא מן הדף, ואם תתחברי וזה יהיה נכון לך, לאט לאט זה יהיה קל יותר ופחות מלאכותי. את יכולה כמובן גם לשנות את הנוסח כך שיתאים לסגנון הפנימי שלך.

אני מזהה שיש לי עכשיו מחשבה מקטינה ביחס לאקס שלי / או אני מזהה שהיתה לי הבוקר מחשבה מקטינה שסחפה אותי במשך כמה שעות למחשבות טורדניות אודותיו.
אני נותנת לי עכשיו רשות מלאה לזה. רשות למחשבה או למחשבות. שיש לי או שהיו לי קודם. מותר לי. אני לא לא-בסדר בגלל זה, וגם לא לא בסדר שבזבזתי אנרגיה על זה. זה עלה באופן אוטומטי ואני לא מתווכחת עם האוטומט הזה.
אני מזכירה לעצמי שהמחשבות הללו עולות כמנגנון הגנה מפני כאב רגשי עצום שאני חווה מולו (גם אם את לא יודעת לשים עליו את האצבע במדוייק על מהות הכאב, זה לא משנה) ואני נותנת לי רשות מלאה להשתמש במנגנון ההגנה הזה. אני מודה לנפש שלי שיודעת להגן עלי ככה. זה טוב שהיא יודעת לאלחש לי כאב כזה.
האם אני מסכימה להכיר בכך שהיחס שחוויתי ושאני חווה מהאקס שלי לא מעיד דבר על הערך שלי או על מי שאני ועל מה שאני ראויה לו? (לתת לכל תשובה לעולה לעלות ולא להתווכח איתה, גם אם עולה 'לא').

ולאחר כמה תירגולים כאלה את יכולה להוסיף סעיף נוסף:

האם אני מסכימה עכשיו להניח למחשבות עליו? (ולתת לך רשות מלאה לענות 'כן' או 'לא'. מותר להגיד לא! לכבד את הלא).

וכמובן בואי לשתף איך הולך לך ונראה אם צריך לדייק דברים בדרך.

מה דעתך?
זה נותן מענה לבקשה שלך?

חד משמעית נתת מענה לבקשה שלי!
התחלתי היום, את זה ואת התוספת של יולי קו.

הפכתי קלה היום אחרי שקראתי את "בת". הוקל לי. אני חשה עמוק בתוכי במסגרת שנה של התפכחות שלבנותיי ייטב רחוק ומנותק מאב כזה. התחושה הזו מתנגשת עם קונפליקטים מהסביבה, מהחינוך שלי, מאנשי המקצוע. אלו הקשו עליי להרפות מציפיות ממנו.
הגיעה "בת" ונתנה לי מנחה של שקט נפשי.
זה לא ורוד. אני לא משלה את עצמי.
בנותיי וחייהן ואישיותן שונה וייתכן שהן יקחו זאת למחוזות אחרים. מורכב.

קריאת המציאות בשר ודם של הבת שמוכיחה שייתכן שיהיה בסדר, מאוד בסדר, עבור בנותיי, משקיטה חצי מהדאגות שליוו אותי מהיום הראשון.

אנו בעידן אחר מכל האגדות השמרניות שגדלנו עליהן. קישתא אגדות מזויפות

נזכרתי בפסיכולוג שצעק באימה "שהאב יוצר נזק שהוא איש קשה" ואותי נעלמת לארבעה ימי דכאון קשה במיטה. חוזרת לפסיכולוג ואומרת לו, לא נזק, ברכה. אתה שעוברות אצלך משפחות מפורקות. היא אומרת שהוא מכה את הילדים והוא אומר שהיא מזניחה, ילדים שמקנאים בילדים מפרק ב, רפש רב שנזרק בין הורים, ילדים נעלבים מאמא חורגת, אב שמאכזב ולא מגיע למסיבת סיום. ויכוחים על כספים מעל ראש הילדים, התערבויות קשות של רווחה.

את הכל אני רואה בסביבתי, חברות, במשפחה, בחיים. מי צריך את כל הגועל הזה על כתפיים רכות. הלך הלך. ברוך שפטרנו.

אז, זה עוד היה ברמת ההגיון ידעתי שזה נכון יותר מכל תיאוריה פסיכולוגית או אגדה מטופשת אך לא חשתי את זה, עמוק. והזמן שעובר גרם לי להתחיל להטמיע את זה.

אני זוכרת כמה חודשים לקח לי לעלות בחזרה ממעמקי הדכאון הכי כבד שהיה לי. עם הפסיכולוג סיימתי. הוא לא טועה אבל גם לא צודק. לא בכל מחיר.

יותר טוב כלום מכמעט. יותר טוב אותנו אוהבות וחזקות בתנועה קדימה מלסחוב מסמרים בגלגלים... אני רואה זאת יותר מאי פעם. אני חשה שאני עוברת עוד שלב בדרך לניתוק מנטלי מהעבר וממנו. עוד שלבים לפניי אך התנועה קדימה.

עירית_לוי

התחלתי היום, את זה ואת התוספת של יולי קו.
נהדר.
וכל הכבוד על התנועה חיובית.
בואי תוך כדי לכאן לספר לנו איך הולך.

תודה עירית, המעורבות והחכמה שלך מקסימים.
אירי שכשיתי מה שהנחית מאתמול,
אני לא חשה שהכאב קשור ברובו לתחושת הערך שלי. ייתכן שגם, אך לא שם מלוא הכובד.
אני מחזיקה בזעם גדול על העוול שנעשה לבנותיי. עוול מתמשך. במקביל הוא מגדל ילדים משלו. העוול אינו מרפה. איני חושבת שזה קשור למשהו עמוק בי כפי שזה קשור לעוול גדול בהווה שמתמשך. הוא גזל מהן זכות בסיסית.
אני בתהליך השלמה לשמחתי כפי שתיארתי למעלה אך כאשר אני מנסה לחבק את המחשבות כפי שהדרכת, זו התחושה שאני חשה.
הרצון שלי לדעת פרטים רבים על חייו, לא רק שאינו טוב לי הוא חסר שליטה. גם בזאת אני מנסה לטפל. להימנע משיחות על כך עם נשמות טובות... להימנע מלהיות בקשר עם חברים משותפים. הרשת החברתית מוצפת בתיוגים שמגיעים גם אליי. אני כועסת כעס פיזי על איך שהוא משקיע בבת זוגו, מתוך קנאות לזמן שלו שיכל להשקיע בבנותיי (באופן ברור אינני מקנאה כאישה או בת זוג, הוא איבד את כל גבריותו בעיניי כמעט לחלוטין אינני רואה בו מאהב או שותף אחרי מעשיו).
בת זוגו שנישאה לאדם כזה, כמה טוב יש שם?
נוכחותה בחייו במובן הזה אף סיכלה סיכוי לקשר בונה עם בנותיו.
העוול גדל כאשר אני יודעת שהוא אב לשניים נוספים.

התחושות הקשות בקרבי כיום אינן נוגעות לערך שלי, אני מנסה לדייק, הן קשורות לא יודעת איך להגדיר את זה. ייתכן לחוסר צדק.
זה לא צודק. זה לא הוגן. לא פייר כפי שילדים אומרים. לא נתפס. אלו המקומות שזה עולה.

בנוגע לבריחה, כתבת שזהו מנגנון הגנה מכאב. אני מדייקת שייתכן שזה לא מכאב, בשלב הזה כבר פחות מכאב שתמיד ישנו ומשתנה בעוצמתו לטובה, ייתכן מבריחה מהתמודדות עצמאית יומיומית עם החיים שלנו. דוגמא טובה היא הכתיבה שלי כאן בשעה זו, במקום לעשות שני דברים דחופים וקצרים שאני דוחה זמן רב ואז לכתוב כאן.
אני חשה עמוקות וזוהי תופעה שזיהיתי אצל אישה קרובה אליי שאף היא התמודדה עם משבר גדול ודומה.

לשקוע בעולם של דכאון גם אם מובן אבל להישען עליו, מאפשר לי שחרור מהתמודדות עם כשלונות בהורות שלי ובחיי. "אני שרויה בדכאון כי הוא עשה והוא לא פה וכדומה". אני לא מתפקדת ועובדת אך הישרדותית. השיחרור מהדכאון או מההרגל לברוח במחשבות אליו ואל חייו הבוהקים מהצלחה אכן מרוקן את כוחותיי ומאמלל אך משרת אותי בכך שנותן לי פתח מילוט מחיי שלי. המחשבות שלי הן כאלה:

אכנס לכושר ואלך לבדיקות בעתיד כשיהיה לי כח, כעת אני מתמודגת עם "זה"
אלמד את בנותיי נגינה כשתהיה לי סבלנות לא עכשיו כאשר אני אומללה ואין לי אנרגיה לקום בבוקר.
אנו ניסע לטיולים כשיוטב לי, לא עכשיו.
אפסיק לצעוק עליהן כשאני עייפה, כאשר אמלא את עצמי בכח, לא עכשיו.
אקח אותן לחוג שהן רוצות אך רחוק כשיהיה לי כח לא עכשיו
אסדר את הנושאים הכלכליים כשאהיה בסדר
אטפל בעצמי אחרי שאתאושש

כך שנים. כמו שאומרים אחרי החגים נתפנה למשהו. אצלי זה אחרי שאתאושש.

זו הבריחה ברוב השיחות הפנימיות.

איך אני מתרגמת את זה לתהליך?

עירית_לוי

זה נהדר שאת מדייקת את הרגש כי כך הוא יהיה נגיש לך ותוכלי לעבוד איתו

איני חושבת שזה קשור למשהו עמוק בי כפי שזה קשור לעוול גדול בהווה שמתמשך.
_התחושות הקשות בקרבי כיום אינן נוגעות לערך שלי, אני מנסה לדייק, הן קשורות לא יודעת איך להגדיר את זה. ייתכן לחוסר צדק.
זה לא צודק. זה לא הוגן. לא פייר כפי שילדים אומרים. לא נתפס. אלו המקומות שזה עולה._
אוקיי, יופי. וכאשר מתנהגים איתך בחוסר צדק, ועם הבנות שלך בחוסר צדק, ועושים לכן עוול שהוא מתמשך – מה את מרגישה? באיזו חוויה פנימית שלך זה ממקם אותך? מי את? איפה זה שם אותך?

בת זוגו שנישאה לאדם כזה, כמה טוב יש שם?
זו דוגמא למחשבה שהיא לא רלוונטית ורק מחלישה אותך.
היא משמשת לך כמנגנון הגנה של הקטנה ו"הנמכה" שלו ושל בת זוגו בשביל להרגיש יותר "גבוהה". אלה הן בדיוק סוג המחשבות שמולן כדאי לעשות את התרגיל שהצעתי אתמול עם סדרת המשפטים. אוקיי?

אני מדייקת שייתכן שזה לא מכאב, בשלב הזה כבר פחות מכאב שתמיד ישנו ומשתנה בעוצמתו לטובה, ייתכן מבריחה מהתמודדות עצמאית יומיומית עם החיים שלנו.
נכון. אז בואי תבדקי - אם תחליטי שאת כן מתמודדת עם החיים ולוקחת עליהם אחריות, מה תרגישי? כאשר את בורחת, מאיזה רגש את בעצם נמנעת? מה זה עוזר לך לא להרגיש?

בנוסף –

אטפל בעצמי אחרי שאתאושש
איך אני מתרגמת את זה לתהליך?
המשפט הזה עוזר לך לא להתייצב מול החיים שלך ולא לקחת אחריות. זה מנגנון הגנה שעוזר להימנע מלקיחת אחריות, ועוזר להרגיש יחסית בסדר כי יש בו הבטחה להקלה עתידית.
אם את מבקשת לתרגם את זה לתהליך, את יכולה לבדוק - מה נחוץ לך על מנת כן לקחת אחריות ולטפל בכל הרשימה העתידית הזאת?

וגם תשובה לכל שאר השאלות ששאלתי כאן היא למעשה תרגום לתהליך.

אם משהו לא בהיר מספיק כתבי לי.

איזה שאלות עירית, עמוקות וישירות, את חדה כתער.
תודה לך יקירה.

כשאני מצויה בחוסר צדק אני מתקוממת, זהו אכן נושא מהותי אצלי ומצאתי את עצמי בכמה סיכסוכים במהלך חיי שקשורים לעוול. עוול גורם לי לזעום, ואז או להתפרץ על כל העולם ועל מי שגרם לי, או להיאלם ולייצר בעבוע פנימי כועס מתיש ותיכנוני הסתערות שלרוב אני מצליחה להוציא לפועל חלקית כי אני מותשת והמומה וכואבת את הלם המכה. רק אחרי שנים אני מצליחה לראות את העוול בצורה נוחה לעיכול. כאשר לא הצלחתי לממש ולהשמיע את קולי בזמן אמת.

אני סבורה שזה אחד הדברים שהכי קשה לי איתם, כשמישהו הולם בי אני מצליחה להתמודד ולהחזיר. אך כשמישהו הולם בי קשות באופן לא צודק בעליל -אני מתמוטטת לתוך עצמי. מתנהלת על אוטומט ביומיום ומתה מבפנים. הדבר היחיד שמחזיק אותי זו המחשבה שיום יבוא ואשמיע את קולי.
קשה לי עם חוסר צדק. עוד יותר קשה לי שהוא לא מקבל את מה שמגיע לו. למה טוב למישהו רע.

וכשזה קורה לבנותיי זה הורג אותי. אני מסתובבת עם כעס 24/7. איזו אמא לא תרגיש כך.
וכשאני לא מצליחה לקום עבורן וחהיות חזקה וכשאני לא יודעת אם אני עשיתי טוב עבורן כשהתנהלתי בבצורות מסויימות מולו או שהזקתי, עוד יותר.
במובנים שונים נלחמתי בו ולא ויתרתי על דברים שבנות זוג אחרות במצבי היו מוותרות עליהם, כמו מזונות. הוא לא בחל בשום אמצעי כדי להוריד מאחריותו לכך. במובנים אחרים אני מרוסקת בפנים.
זו תשובה לשאלתך הראשונה.

לשאלתך על הבריחה מאחריות. מאיזה רגש אני מנסה להימנע?
מתסכול. ריקנות. ממחוייבויות מעיקות, כמו לסדר סידורים, לבקר חולים, להתמודד מול מוסדות.
מעייפות. משיעמום. מעצבות.
ממחוייבות ואם לא אעמוד בה וכמובן שלא, בטח לא באופן משמעותי - מאכזבה וכאב על התוצאות.
אני מנסה להימנע מהצורך לגייס כוחות ואז חהתאכזב כשאני לא מצליחה.
את יודעת, בילדות ובהתבגרות ברחתי כל הזמן מעמידה בזמנים. משיעורים. הצלחתי רק היכן שרציתי מאוד. כל החיים המאמץ להיות נורמטיבית היה קשה. אנרגטית.

מזה אני בורחת גם היום ויש כאב סביב זה כי ככל שאני בעשייה בנותיי נהנות מכך. ככל שאני נמנעת מלעמוד במחוייבויות יש תוצאות שליליות.
זה מכאיב לא לתפקד באופן סביר. רק לשרוד. מגיע להן יותר. ככה יש תרוץ אידיאלי. הוא עשה מה שעשה אני בדכאון החיים קשים נמשיך להישאב... בעתיד לא ידןע אצא מזה, אך לא עכשיו. עכשיו קשה מדי.

ולשאלתך האחרונה אותי - אני לא יודעת מה נחוץ לי כדי לצאת מזה. אני מנסה פה כעת.
יש לי בגוף תחושה של אנרגיה מינימלית. שאין לי ממה לקחת. בכל שינוי שמתחיל האנרגיה מספיקה לקמצוץ זמן. אני יודעת שלמרות שאני לא חובבת תנועה, זה עוזר לי. במהלך השבוע האחרון יצא שרקדנו בנותיי ואני בארוע אקראי בקהילה ולמרות שגררתי את עצמי לשם בקושי רב, אחרי שנמלטתי מכל מחוייבויות החגים ואחרי שישבתי עם בנותיי רק בבית ימים (דאגתי להן לגירויים, משחקים ויצירה). היציאה הזו החזירה לי חיות. רקדנו ושמחנו וחזרנו מאושרות. במרבית הזמן אני מתקשה לגייס אנרגיה לתנועה.
אתן כאן הכנסתן לי עוד קצת אנרגיה.
דבריה של בת היקרה, הכניסו לי חמצן.
בדיקות רפואיות תקינות מרימות אותי גבוה.
ישנם ניצוצות של אור.
בעבר אלו לא הועילו לאורך זמן. הניצוצות.
אני מרגישה לעיתים קרובות עם אפס כוחות שאותם אני ממצה בטיפול הבסיסי בילדות, בעבודה וזהו. אני לא יודעת איך לצאת מזה.

נועה, קודם כל תודה שאת משתפת פה בתחושות ובכאב שלך, אני מרגישה שזו הזדמנות בשבילי ואולי לכל מי שקוראת לחקור את הכאב שלה.
כמו שכתבת איזו אמא לא תרגיש כך. ברור שהתחושות שלך טבעיות לאור מציאות החיים שלך ואני באופן אישי ממש מזדהה, גם אם הסיפור של שונה מאוד, אבל גם בו מעורבת תחושה חזקה של חוסר צדק.
כייף לשמוע שבתוך הכאב יש ניצוצות _רקדנו ושמחנו וחזרנו מאושרות. במרבית הזמן אני מתקשה לגייס אנרגיה לתנועה.
אתן כאן הכנסתן לי עוד קצת אנרגיה.
דבריה של בת היקרה, הכניסו לי חמצן.
בדיקות רפואיות תקינות מרימות אותי גבוה.
ישנם ניצוצות של אור._
לגבי מה שכתבת עלתה בי האפשרות של ״חקירה״ בשאלות של ביירון קטי, שממש עזרו לי לשחרר המון כאב ופגיעה במערכות יחסים בעבר.
נעזרתי בדף הזה: https://www.thework.co.il/Application
את לוקחת טענה, שעולה בך בזמן הכאב, מה שלא מאפשר לך לסלוח
ושואלת את עצמך ועונה בכתב (זה אישי ואת לא צריכה לשתף אף אחד בתוצאות החקירה)

האם זאת האמת?
האם אתם יכולים לדעת בוודאות שזאת האמת?
איך אתם מגיבים כשעולה בכם המחשבה הזאת?
מי תהיו בלי המחשבה הזאת?

אח״כ את הופכת את המשפט בכל מני דרכים ובודקת איך את מרגישה בנוגע להצהרות אלו, האם יש גם בהן מן האמת ואולי הן נכונות אפילו יותר מהטענה המקורית.

הי נועה...
מהסיפור שאני קוראת אותך אני מזהה (מתוך הסיפור שלי) עניין שקשור באמון. המקום הזה של "חוסר צדק", "זה לא פייר" מזכיר לי תחושות שהיו לי סביב עולם הדייטים, היו לי כל מיני דייטים עם גברים שנהגו בחוסר הגינות אליי כבנאדם, בלי קשר להאם נהיה ביחד או לא. התנהגויות מגעילות טיפוסיות של בליינד דייטים כמו לבוא בכל ההתלהבות ואז להיעלם ולא להתקשר, לדבר על דברים משמעותיים בהודעות קצרצרות במקום פנים אל פנים, לחתור לסקס\מגע למרות ששמתי גבול ועוד. הרגשתי שכבר לא כיף לי לצאת לדייטים כי אני לא סומכת על האנשים שיתנהגו באנושיות ובחביבות ונימוס כמו שאני מצפה ומתנהגת. מתוך זה הרגשתי חסרת אמון ושהעולם לא הוגן, שבעצם אני לא סומכת על העולם. למה אני מקפידה תמיד להיות אנושית ונחמדה לגברים שאני יוצאת איתם, גם אם לא מעוניינת בהם? למה אני מקבלת יחס מזלזל שלא רואה אותי כאדם?
הרגשתי שיש לי משבר אמון מול האמונה שהעולם הוא טוב, שאנשים הם טובים, שמי שמתנהג באנושיות יחזירו לו באותו מטבע, וכדומה. מתוך זה היה לי ממש קשה לפתוח את הלב, לא רק לגברים, אלא בכלל בתחושה שלי בעולם, הרגשתי "מפוכחת" כמו שאת אומרת, אבל בעצם זו היתה תחושה חמוצה. כי מבפנים אני אדם אוהב ומאמין בטוב, והאמונה הזו הפכה אותי לאדם חמוץ ומריר שלא סומך על אחרים. ולא אהבתי להיות האדם הזה, לא אהבתי את האמונה שפיתחתי לעצמי בעקבות ההתנסויות האלה, אבל הרגשתי שבלעדיה אני אהיה נאיבית ותמימה מדי ושוב אכנס לאותן סיטואציות עם ציפיות לא מציאותיות ואפגע.

השיטה של ביירון סיקרנה אותי בעבר, אך לא הצלחתי לבצע את הדיאלוגים הללו.
אני מבינה את ההיגיון בה, אולי בעתיד אחזור לזה. תודה שהצעת.
כרגע אני חווה את התהליך שקורה כאן עם נשים יקרות ובעיקר עם עירית כמשמעותי עבורי ואני נהנית לקרוא שגם תורם לך ולאחרות.

לאורה עולם האפליקציות והדייטים מסב נזקים. בעברי השתמשתי תקופה מצומצמת באפליקציות האלה. זה מאפשר להגיע לאנשים שביומיום מסורבל להגיע, אך אכות ורצינות החיבורים בהתאם, לכן זנחתי את זה. חלק מחברותיי מרגישות כמוך.

אני סבורה ששווה להתאמץ הכיר פרונטלית, כמו פעם, בשידוך דרך חברים, דרך עבודה, או בהרשמה יזומה לקבוצות תחביבים לא של פנויים פנויות. קבוצה של מתאמנים או הרצאות וכדומה.
בסיפור שלי אני פחות סבורה שזה השפיע על תפיסת עולמי כלפי גברים. אני די בטוחה שאצלי הגבר הספציפי הזה לא נורמלי ושיש גברים נורמליים במובן החיובי של המילה. זה לא קשור אליי או לגברים ככלל אלא אליו.
אני אןפטימית שכעל שתצברי חוויות חיוביות החוויות השליליות יתגמדו.

הי נועה, מה שניסיתי להעביר במה שכתבתי הוא שהתחושה של "זה לא פייר" או חוסר צדק היא בעצם של משבר אמון. לא מול גברים או מול הגבר הספציפי הזה אלא מול תפיסת העולם, או תחושה שאת מוגנת בעולם, שהעולם הוא צודק, שיש חוקיות מסוימת שהכל פועל לפיה. וכשהחוקיות הזו נשברת זה משאיר תחושה של כעס ושאין מפת דרך. רוצים לתקן כדי שהתמונה שוב תסתדר ויהיה ברור מהו העולם ואיך דברים מתנהגים.
מקווה שעכשיו אני יותר ברורה.

עירית_לוי

כשאני מצויה בחוסר צדק אני מתקוממת, זהו אכן נושא מהותי אצלי ומצאתי את עצמי בכמה סיכסוכים במהלך חיי שקשורים לעוול. עוול גורם לי לזעום, ואז או להתפרץ על כל העולם ועל מי שגרם לי, או להיאלם ולייצר בעבוע פנימי כועס מתיש ותיכנוני הסתערות שלרוב אני מצליחה להוציא לפועל חלקית כי אני מותשת והמומה וכואבת את הלם המכה. רק אחרי שנים אני מצליחה לראות את העוול בצורה נוחה לעיכול. כאשר לא הצלחתי לממש ולהשמיע את קולי בזמן אמת.
זה נשמע (וכמובן תבדקי אם את מתחברת) שהעוול לוחץ לך על פצע, על נקודה רגישה וכואבת, ולכן זה גורם לך להיות כל כך תגובתית. זה כמו שאם נניח היה לך פצע פתוח ברגל (חלילה

) ומישהו היה בטעות דורך עליו או מתנגש בו, היית קופצת. כמו באינסטינקט.

תגובת ההתפרצות שתיארת היא אינדיקציה בשבילנו לכך שיש פה מתחת נקודה רגישה מאוד, ועל הנקודה הרגישה הזאת כדאי לתת את הדעת. אותה אני מחפשת

. כי בה המפתח לשינוי וריפוי והקלה מול המצוקה והקושי שאת חווה ביומיום.

אני משערת שהנקודה הרגישה הזאת בכל זאת קשורה לתפיסת ערך (וגם כאן תבדקי). זה כאילו שתפיסת הערך שלך מתקוממת ואומרת: "איך אתה מעז לעשות לי דבר כל כך נורא! אתה לא רואה שלא מגיע לי?".

עכשיו, נקודה חשובה לגבי תפיסת ערך. אני לא אומרת פה שאת לא יודעת שאת ראויה ובעלת ערך, או שאת לא יודעת מה את שווה! ברור שאת כן יודעת

. אני מציעה לשקול יש פער בין החלק המודע הזה שיודע, לבין החלק העמוק, הפנימי והלא מודע, שאצל כולנו נפגע אי שם בילדות. אין אדם שתפיסת הערך שלו לא נפגעה במהלך ההתפתחות שלו. החלק העמוק הזה הוא בלתי נראה ומורגש אבל הוא מנהל חלקים גדולים מהחיים שלנו. שוב, של כולנו.

במדרגה הבאה של תפיסת הערך שלך יש סיכוי שתהיי יותר בטוחה ביחס למה שמגיע לך ומה לא, תהיי יותר נינוחה ביחס לזה, והנפש שלך פחות תצטרך לקפוץ ולהתקומם ולזעום ולהגן על מה שמגיע, וכן תהיה פנויה להגיב ממקום מחובר ונוכח ולהשמיע את קולך האותנטי בזמן אמת. הקול שלך שמציב את הגבול. הזעם המתפרץ שאינו בשליטה לא באמת מציב גבול ולא באמת שומר עליך. תגובה נוכחת ואותנטית כן תציב גבול ברור ואפקטיבי.

את החלק הזה - שלא משנה איך נקרא לו (אם את לא מתחברת לתיאור שלי אפשר לדייק את ההגדרה שלו), שיושב בתת המודע שלך ומשם מנהל לך את החיים - אפשר לרפא. אני מאמינה ששם המפתח ואליו כדאי לנתב את האנרגיה.

_לשאלתך על הבריחה מאחריות. מאיזה רגש אני מנסה להימנע?
מתסכול. ריקנות. ממחוייבויות מעיקות, כמו לסדר סידורים, לבקר חולים, להתמודד מול מוסדות.
מעייפות. משיעמום. מעצבות.
ממחוייבות ואם לא אעמוד בה וכמובן שלא, בטח לא באופן משמעותי - מאכזבה וכאב על התוצאות.
אני מנסה להימנע מהצורך לגייס כוחות ואז חהתאכזב כשאני לא מצליחה._
אני מבינה.
כאשר את חווה את כל רצף הרגשות הללו - מה את מרגישה? באיזו חוויה פנימית שלך זה ממקם אותך? מי את? מי זאת ה נוע ה הזאת? איך היא תופסת את עצמה?
מוזמנת לנסות להעמיק לשם. אם לא עולה תשובה זה בסדר, ואת יכולה להניח לזה כרגע, כי יש לנו מספיק קצות חוט אחרים לעבוד איתם שייקחו אותנו לאותו המקום.

ולשאלתך האחרונה אותי - אני לא יודעת מה נחוץ לי כדי לצאת מזה. אני מנסה פה כעת.
אני מרגישה לעיתים קרובות עם אפס כוחות שאותם אני ממצה בטיפול הבסיסי בילדות, בעבודה וזהו. אני לא יודעת איך לצאת מזה.
חזרת לנקודה משמעותית עד קריטית!

אני משערת שהחוסר העצום הזה בכוחות ובאנרגיה נובעים מהעמדה שהתמקמת בה מול האקס. העמדה הזאת מייצרת חוסר אונים גדול מאוד, תחושה של חולשה, קטנות וחוסר מסוגלות. זה המחיר של מנגנון ההגנה של להקטין אותו, לכעוס עליו ולהאשים אותו לאורך זמן. תעריף גבוה מאוד וזולל אנרגיה עצום בגודלו.

את זקוקה למנגנון ההגנה הזה מול הכאב שאנחנו מנסות למצוא לו שם (בסעיף הראשון בהודעה פה). ברגע שתטפלי בכאב, הנפש שלך תסכים לוותר על ההגנה מפניו (על האילחוש שלו, כי לא יהיה צריך יותר) ואת תראי שהאנרגיה חוזרת אליך.

שבת שלום

שבת שלום בהחלט

חיכיתי בכיליון עיניים לראות מה תכתבי!
פנינים.

קראתי כמה פעמים כדי להבין מה לחפש אצלי.

אני מבינה מה שכתבת על הערך העצמי.
הדבר שמתחבר לי, ייתכן, תחושת זלזול שמלווה אותי מילדות. למרות שהיא נכונה חלקית במציאות כילדה, כך הרגשתי. לא היה משהו דרמטי והיתה לי ילדות מקסימה. אך כן היתה לי חוויה מתמשכת של זילזול ופחיתות ערך.
בחלק מהמקרים סתם פרשנות שלא ספרו אותי למרות שכבוגרת היה ברור שכן.
פחיתות ערך חשתי מול העולם בחוץ. בושה. הסתרה.

לשאלתך השנייה, מה אני מרגישה כשאני חווה את רצף חוסר המעש, הריקנות, הפער בין הרצון והדרישות של החיים לבין האנרגיה הירודה שלי?

אני תופסת את עצמי כ... מי שלא ממצה את הפוטנציאל, של החיים. של ההורות, הגשמה מפספסת את הרכבת. כאמא אז אמא הרבה פחות טובה ממה שיכולתי. לא מספיק.

הדכאון והלהישאב לתוכו אני חושבת מאפשרים לי... לברוח מזה? לברוח מ.. תחושת החמצה. לברוח מ... מה יקרה אם גם במיטבי לא אצליח לממש את הפנטזיות להיות אם טובה יותר, לקדם את חיינו, מה יקרה... נראה לי שיש פה משהו. אני מרגישה יותר רגועה מ
ושלווה בתוך הדכאון, הדחייה של מחוייבויות, מאשר במציאות החיצונית ששם צריך להיות פיכחים, לתפקד, להתמודד עם קונפליקטים, אכזהות ושיעמום.
הדכאון מאפשר לי להחיות את הפנטזיה שמתישהו יהיה בסדר. זה גם מאפיין את ההתמודדות שלי מול האקס, שבאיזה עתיד לא מוגדר הוא ישלם על זה. זה מנחם אבל גם משאיר אותי בתוך הסיטואציה שנים. בלופ מתסכל. החמצה זו תחושה איומה. הכי איומה. יותר מכשלון. כי זה משהו בלתי הפיך.

גם לפני המשבר מולו, לא היו לי אנרגיות גבוהות. האנרגיות שלי גם מחוץ לסיפור הזה הן בפער גדול מדרישות החיים. המשבר הזה אולי מעניק לי ערוץ בריחה נוסף. הוא לא גורם בלעדי לדכאון. חוויתי בעבר דכאונות. מתמשכים. לא דכאונות שטופלתי בהם או שהובילו חס וחלילה לאובדנות. מלנכוליה שמלווה אותי. בשנים האלה נהיה יותר קשה. גם המשבר הזה, וגם תפקודי כאם ששם לי מראה כואבת.

עירית אני פחות מתחברת למה שכתבת על המחיר של ההקטנה שלו. או שאני לא מבינה לעומק את מה שהתכוונת?

אני לא מקטינה אותו, הוא באמת זוועה של בן אדם. מותר לי לומר את כל האמת עליו. זה לא מנגנון הגנה. הוא לא נורמלי. הוא חיית אדם. בת זוגו קורצה מחומר דומה ולמרות הבנה וניסיונות שנים להיות מתונה אני לא שם. הוא איש אכזרי ואני מאחלת לו דברים שאני אשמור לעצמי כאן. גם במענה הקודם שלך הנחית אותי שזה לא רלוונטי להקטין אותו כדי להרגיש טוב אבל אני לא מרגישה שאני במשחק של הקטנה, הוא על המעשים שלו והאמירות שלו והמשחקים גם המתמשכים כולל בימים אלו בעניין המזונות, בן אדם נאלח. אינני תופסת את עצמי רק כקורבן. גם קורבן אבל לא מסכנה. נקלעתי לזה וגם עשיתי טעויות, אבל זה לא בר השוואה לסקאלה שהוא נמצא בה.

אני מבינה שאת מכוונת אותי לצאת מהאזור הזה בשבילי אבל אני לא מבינה כנראה איך זה פוגע בי להגיד את האמת פה ובכל מקום שנראה לי בטוח לומר את האמת?

בימים אלה הוא כופה עליי פחות תשלומי מזונות, לא עונה לי להודעות ושאלות על הכסף, רק כשבא לו, טלפון בכלל הוא לא מדבר. הוא מאלץ אותי להתנהל בניגוד לרצוני. חוגג לבתו יום הולדת מושקע ולבנותיו האחרות מה?!

אם מישהו היה אונס אותי והייתי כותבת הוא אלים שפל וכדומה, זה לא היה מתפרש כהקטנה, כך גם לגביו. את מב

מבחינתי דיבור על כמה הוא נורא זה לשחרר את האמת. אני לא בטוחה אם זה טוב לי כי אני עצבנית תוך כדי, אך גם לא מבינה כי מצד שני אמורים לעבד חוויה רגשית דרך תאור שלה אם אני חושבת נכון?

אני לא טוענת נגד מה שכתבת אלא מדייקת את המקום ממנו אני חושבת. אם גם כשזו אמת האיש באמת נאלח. זה עדיין מזיק לי לחשוב את זה?

יולי קו
אני משתמשת בהכוונה שלך בהודעה שכתבת לפני ההודעה של בת בימים אלה. תודה על המעורבות, זה יעיל עבורי.

עירית_לוי

תודה נוע ה

_לא היה משהו דרמטי והיתה לי ילדות מקסימה. אך כן היתה לי חוויה מתמשכת של זילזול ופחיתות ערך.
בחלק מהמקרים סתם פרשנות שלא ספרו אותי למרות שכבוגרת היה ברור שכן.
פחיתות ערך חשתי מול העולם בחוץ. בושה. הסתרה._
אוקיי. לא צריך שתהיה ילדות קשה באופן דרמטי כדי שתפיסת הערך תיפגע. אין אדם שתפיסת הערך שלו לא נפגעה בדרך זו או אחרת. מי יותר ומי פחות. לא פגשתי אחד כזה

בעיני האתגר ההתפתחותי של כולנו הוא לבסס מחדש את תפיסת הערך שנפגעה ולהפוך אותה לחסונה, עצמאית ובלתי תלויה באירועים חיצוניים, הצלחות, כישלונות, יתרונות וחסרונות שלנו, ובמילים או התנהגויות של אחרים כלפינו. לבנות עוגן של חוסן, יציבות ושפיות שיתמוך בשלווה ובאושר שלנו מול טלטלות החיים. ותמיד יש טלטלות, קטנות או גדולות. לכל אדם, גם בלי משבר בסדר גודל של זה שאת מתמודדת איתו כעת.

עכשיו, את יכולה לשקוע מול הקושי הזה (אני לא ממעיטה בערכו, אני חושבת שהוא קשה ומטלטל ומציף) או שאת יכולה למנף אותו כדי להתחזק ולרפא דברים שניהלו את חייך מתחת לפני השטח הרבה לפני שפגשת את האדם הזה.

מה שאפשר לעשות באופן פרקטי זה ככה:

את מזהה שאת מרגישה עכשיו כאב גדול של עוול, או מחשבות אובססיביות ביחס לעוול הזה. זה יכול להיות משפט ממש פשוט: "אני מזהה שעלתה לי מחשבה מכאיבה."
את מביטה בחמלה ובהבנה על הכאב הזה. למשל: "אני מבינה את הכאב שלך, אני רואה אותו, את לא לבד. מותר לך להרגיש אותו. את לא אשמה בו". שימי לב שהאנרגיה מתוכה את מדברת היא של חמלה ולא של רחמים. את לא מסכנה. את רק מחבקת פה חברה או ילדה שכואב לה.
את שואלת את עצמך: "האם אני מסכימה להכיר בכך שהכאב הזה (של חוסר הערך) הוא לא האמת לגביי אלא רק משקע ישן מהעבר הרחוק / מהילדות שלי? שאני לא באמת לא-שווה כמו שזה מרגיש, אלא זה רק הבזק של זיכרון ישן?"

את יכולה לשים לך תזכורות למשפטים הללו, כי בזמן אמת מנגנוני ההגנה מול הכאב מטשטשים את הבהירות הזאת. זהו תפקידם.
וזהו. אם תתחברי לזה ואם תתמידי זה יכול לעבוד כמו קסם, מכיוון שאלה הן שאלות שממוטטות את הקונספט שהמערך הרגשי שלך מאמין בו. וזוהי ההתחלה של הריפוי.

מה דעתך לנסות?
.

אני תופסת את עצמי כ... מי שלא ממצה את הפוטנציאל, של החיים. של ההורות, הגשמה מפספסת את הרכבת. כאמא אז אמא הרבה פחות טובה ממה שיכולתי. לא מספיק.
לברוח מ.. תחושת החמצה. לברוח מ... מה יקרה אם גם במיטבי לא אצליח לממש את הפנטזיות להיות אם טובה יותר, לקדם את חיינו
בדיוק. הבריחה לדיכאון וההתמסרות לשקיעה מאפשרות לך לא להרגיש לא מספיק טובה, לא להרגיש לא מוצלחת, לא להרגיש כישלון. כאבים שנוגעים בדיוק בפצע של תפיסת ערך חסרה.

גם כאן את יכולה לעשות את התרגיל מהסעיף הקודם עם שינוי קטן:

את מזהה: "אני מזהה ששקעתי / ברחתי לדיכאון כדי לא להרגיש את הכאב של חוסר הערך* (או שתשתמשי בנוסח שמדוייק לך לתיאור הכאב).
חמלה: "אני רואה ומבינה את הכאב שלך ואת הצורך לברוח ממנו ולאלחש אותו. מותר לך. את לא אשמה בכאב ולא אשמה בבריחה ממנו"*.
את שואלת את עצמך את אותה השאלה בדיוק: "האם אני מסכימה להכיר בכך שהכאב הזה (של חוסר הערך) הוא לא האמת לגבי אלא רק משקע ישן מהעבר הרחוק / מהילדות שלי? שאני לא באמת לא-שווה כמו שזה מרגיש, אלא זה רק הבזק של זיכרון ישן?"

.
את יכולה לראות שכל הדרכים מובילות לאותו הריפוי של אותו הפצע. יש לנו פה בסך הכל פצע אחד ושני מנגנונים לאילחוש שלו. אני אומרת את זה כדי שתהיה לך נקודת מבט פשוטה ובהירה על סיטואציה שבאופן טבעי נחווית כסבוכה ומורכבת.
.

_מבחינתי דיבור על כמה הוא נורא זה לשחרר את האמת. אני לא בטוחה אם זה טוב לי כי אני עצבנית תוך כדי, אך גם לא מבינה כי מצד שני אמורים לעבד חוויה רגשית דרך תאור שלה אם אני חושבת נכון?
אני לא טוענת נגד מה שכתבת אלא מדייקת את המקום ממנו אני חושבת. אם גם כשזו אמת האיש באמת נאלח. זה עדיין מזיק לי לחשוב את זה?_
זה מצויין שאת מדייקת, כי כך את מקיימת דיאלוג אותנטי עם הנושא הזה. זה נהדר.
וכן, זה בהחלט מזיק לך. זה מחליש אותך כי זה ממקם אותך באופן קבוע בעמדה של חולשה, חוסר אונים, פגיעות. אני נוהגת לקרוא לזה 'עמדת הקורבן'. זה מנגנון הגנה שעוזר לך להנמיך אותו ולהרגיש יותר שווה ממנו מול הכאב העצום שאת חווה, אבל המנגנון הזה מזיק ואת משלמת עליו מחיר יקר.

מה שאת מדברת עליו, אם אני מבינה נכון, זה הצורך בהכרה בפגיעה ובעוול והוא באמת נחוץ. תני לך אותו: "חוויתי עוול איום ונורא, לא הגיע לי, אני לא אשמה בכך".
אבל, העיסוק החוזר בעוול ובמי שגרם לעוול - לאורך שעות או ימים או שנים - כבר לא מהווה עיבוד של החוויה אלא רק משמש כמנגנון הגנה מול הכאב. הגנה עם עלות עצומה.

בואי ננסה לעשות הבחנה בין הכרה בכאב או בעוול לבין הישאבות לעמדת של קורבנות:
כאשר יש לנו צורך בהכרה (צורך נורמלי ובריא) אבל הצורך הזה לא מקבל מענה (בדרך כלל כי לא למדנו בילדות ללתת ולקבל הכרה בכאב בצורה בריאה כזאת) אנחנו שוגים באשליה שאם נתחפר בעמדת הקורבן זה מה שייתן לנו את ההכרה הנכספת.

אבל, זה עושה את ההיפך. זה רק ייתן לנו חשק להתחפר עוד יותר (זה קצת ממכר

). ההכרה לא ניתנת כאשר את אומרת שוב ושוב כמה הוא אדם נורא, אלא כאשר את מדברת על החוויה שלך. ברור שההתנהגות שלו לא ראויה, בלשון המעטה, אבל זה לא העניין. זה מתעתע, אני יודעת, ומאוד מפתה להתמקד בו ובכמה הוא איום, אבל זה רק תעתוע של הכרה, תעתוע של עיבוד ותעתוע של פתח יציאה. זה הכיוון ההפוך

.

הבנתי יותר טוב. תודה.

ניסיתי מאתמול לעשות את זה. זה גרם לי לעצור אחת לכמה מחשבות ולנסות לומר את מה שאמרת לעצמי.

מה שהבנתי זה שחלק מהמחשבות, רובן למעשה, אינן כואבות במובן הפשוט עבורי בנושא העוול. בחלק יש קינאה עזה. זה שונה מכאב. יש גם עלבון. כעס.
לא בחיי המשפחה החדשים שלו שכן לא הןא ולא בת זוגו כאלה מוערכים בעיניי.
קינאה בילדיו כנראה שזוכים לכל הטוב ממנו בעוד בנותיי ננטשו על ידו. זו קינאה עמוקה עירית. אני מגלגלת בראש מחשבות לא ממוקדות על איך הוא ולמה ומה פתאום, אני מנהלת דיאלוגים מלאים בפנינים של צדק ומטאפורות על המעשים שלו. הכל יחד.
למשל אם מישהו היה גונב לי כסף הרבה כסף הייתי מרגישה כעס וכאב ועלבון ועוול. אבל לא הייתי מקנאה ולא הייתי משווה בין ילדיו בביתו לבין בנותיי. לא הייתי מתחשבנת בראש על מה שהוא יעל לתת לנן והוא לא. לא הייתי זועמת על השערורייה שהוא אב נוראי.
בסיפור שלנו יש כמה שכבות של תחושות קשות.
אלו של הכאב על מה שהוא עולל לבנותיי - חזק יותר מהכאב שלי על העוול דלי. אני מקווה שאני מובנת.
לכן המשפט שאני אמורה לומר לעצמי "האם אני מוכנה להכיר בכך שהכאב הזה של חוסר הערך אינו אמת ושהוא נעוץ בילדות וכ.. ?" המשפט לא מתאים לחלק מהמחשבות שלי. רובן. שכואבות את המחסור של בנותיי.
זה לא פוגע בערך העצמי שלי כמו שזה עלול לפגוע בערך העצמי של הבנות שלי והמשפט שאמרת לי לומר לעצמי לא מסתדר לי באותו רגע.

עירית_לוי

מה שהבנתי זה שחלק מהמחשבות, רובן למעשה, אינן כואבות במובן הפשוט עבורי בנושא העוול. בחלק יש קינאה עזה. זה שונה מכאב. יש גם עלבון. כעס.
_בסיפור שלנו יש כמה שכבות של תחושות קשות.
אלו של הכאב על מה שהוא עולל לבנותיי - חזק יותר מהכאב שלי על העוול דלי. אני מקווה שאני מובנת._
נכון, מדובר ברגשות שונים, ולדעתי אלה הם גוונים שונים של אותו הכאב. בואי תראי אם את מתחברת:

ראשית, כאב על בנותייך הוא בדרך כלל כאב שלך שמושלך עליהן. אני אסביר: להביט על בנותייך ולכאוב בעצמך את כאבן, זה כמו להביט במראה ולראות בה בעצם את הכאב שלך. כאשר כל כך קשה לנו עבור מישהו אחר ואנחנו מזדהים איתו באופן כה עמוק, זה בדרך כלל קשור אלינו. האחר הוא רק השתקפות של הקושי שלנו. בטח ובטח כאשר מדובר בילדים שלנו, שמבחינה רגשית הם כמו שלוחה שלנו. ההשלכה הזאת היא טבעית ומובנת. היא קורית לכל בני האדם באשר הם

.

שנית, קנאה מרה וכואבת היא בדרך כלל אינדיקציה לתחושת נחיתות. לכאב של נחיתות. שזה למעשה הפצע של תפיסת ערך חסרה: אני פחות שווה. אני נחותה מהם. הילדות שלי נחותות מהילדים שלהם. המצב של הילדות שלי נחות משלהם. וכאמור, זהו כאב הנחיתות שלך שכפי הנראה מושלך עליהן.

אז מה שאני בעצם מנסה לומר זה שזה אותו הדבר ורק כדאי לדייק את הטרמינולוגיה בתוך הנוסח של התרגילים. למשל: כאב של קנאה וחוסר ערך, או כאב חוסר ערך/נחיתות שלי שמושלך על הבנות, וכן הלאה.

חשוב כל הזמן לזכור שזיהוי הפצעים והכאבים שלך, והפניית הזרקור אליהם לא הופך אותך ללא בסדר או לפחות טובה. זה רק אומר שאת בנאדם. ובימים אלו בנאדם שהמציאות סביבו לחצה לו על פצעים פתוחים. זה הכל. חשוב מאוד מאוד שכל השיח וההתבוננות העצמית יהיו מלווים במבט רך, מבין ומאפשר, ולא במבט שיפוטי ומגנה. זה קריטי.

מה דעתך?

אוווו
הבנתי
מובן לגמרי
נעשה שיעורי בית

תודה עירית היקרה. איזה מעודד שאת כאן איתי.

הבנתי משהו רציני עכשיו
הבנתי הבנתי את השורש של מה שדיברת עליו עכשיו. מה שחתרת אליו
כל החיים. בכל מקום. בכל מסגרת. בכל מערעת יחסים. בוודאי בילדות. בוודאי במשפחה. חשתי ששומעים אותי, שאני נוכחת ויחד עם זה מתעלמים ממני. מזלזלים בי. ההתעלמות היא משהו שאני סוחבת שנים.
כעת גם כאמא. בלא מעט אינטראקציות אני מודדת כמה מתעלמים כמה לא, כמה אני חשובה, כמה לא.
אולי כולנו ככה בכלל. אולי זה לא פצע אישי.
אך כשאני מחפשת את הדבר הזה שנשותף לכל הכאב זו ץחושה חזקה של הדרה, התעלמות. אי שייכות. חיצונית ופנימית. לא הודרתי על ידי חרם או משהו דרמטי אף פעם. בכל מקום אני מוצאת אנשים וחברות. זה לא גורע מתחושת התעלמות או לא רואים אותי. או רואים אותי וחושבים שאני לא משהו. זה משהו שאני לא חיה אותו, אני מדחיקנ, אך הןא צץ בכל אינטראקציה. המדידה.
איתו עם האב הוא הביא את זה הכי קיצוני שניתן. הוא הדיר אותנו מעבר לקו.
אני לא רוצה לחשוב שזה משהו שזימנתי כי אין סיכוי בעולם. אני יודעת, עם יד על הלב שאני מוצאת לעיתים קרוהות שבנקוגות שיש לי שליטה עליהן שאני נוהגת באופן שתורם להדרה. אני יאוד נזהרת מלהאשים את עצמי כי זה לא הוגן וכפי שכבר אמרנו, הבן אדם נאלח, זה שלו, לא שלי. הוא גם נאלח לאורך זמן. זה לא משהו שגם אם הייתי עושה הכל נכון הדברים היו אחרת.
הכאב אבל כן בשליטתי ואם ללכת בדרך שאת אומרת שהיא משחררת, אז זה השורש. ההתעלמות שאני חווה זרעה הרס וחורבן אצלי ובבית.
יאני אוסיף שכיום אני מביטה על חיינו, אין רצון ואין סיבה שארצה משנו ממנו בחיינו. לא כעת ולא בעתיד. הכאב לעומת זאת שורף כאילו הוא מחזיק את החמצן שלי בידיים שלו. הוא לא. זה בכלל לא הוא לפי דברייך? זו ההשלכה של הפצע הקדום עליו ועל הבנות שלי?!

עירית_לוי

נעשה שיעורי בית
יופי. בואי לשתף אח"כ איך הולך.

יאני אוסיף שכיום אני מביטה על חיינו, אין רצון ואין סיבה שארצה משנו ממנו בחיינו. לא כעת ולא בעתיד. הכאב לעומת זאת שורף כאילו הוא מחזיק את החמצן שלי בידיים שלו. הוא לא. זה בכלל לא הוא לפי דברייך? זו ההשלכה של הפצע הקדום עליו ועל הבנות שלי?!
בדיוק!
זו תובנה חשובה, אסימון חשוב שנפל. תתחדשי

תני לה לחלחל ותראי מה יביאו הימים הקרובים.

כל זה הוא צעד ראשון חשוב בדרך לרפא את פצע הערך החסר, וספציפית יותר כפי שתיארת אותו, הפצע של "לא רואים אותי, לא רוצים אותי, אני שקופה ולא משמעותית."

זו תובנה שאת ניסחת לפחות כמה פעמים, אבל הייתי צריכה להגיע להבנה אמיתית של זה.
אני מתרגלת. כשאני זוכרת. זה טכני לרוב. אני לא מרגישה שכל עצירה במחשבה אני מטלטלת משהו. אני זורקת מין משפט כזה מהיר לעצמי אחרי מחשבה כועסת עליו "טוב זה לא הוא, העניין זה העבר כילדה שרצית שיראו ולא ראו"

בתי חולה ואני כעסתי עליה כשהייתי עייפה ודרשתי ממנה הבנה וכל מיני זנ נמשך הרבה זמן בסמן שהיא סוהלת.
עצרתי ואמרתי לעציי את הילדה שרוצה שיטפלו בה ויראו אותה בסמן שבמציאות עכשיו היא הילדה שצריכה אותך מטפלת. לא יודעת כמה זה החזיק כשאני ערה כבר יומיים והיא איתי... אולי לכמה דקות אבל זה נתן לי תקווה שאוכל להשתלט על ההתנהלות מולן כשאני מתפרקת.

עירית_לוי

זו תובנה שאת ניסחת לפחות כמה פעמים, אבל הייתי צריכה להגיע להבנה אמיתית של זה.
זה ממש לא מובן מאליו להגיע לתובנה אמיתית ועמוקה שהיא לא רק ברמת ההבנה הרציונלית. זה הישג גדול, והוא שלך.

אני מתרגלת. כשאני זוכרת. זה טכני לרוב. אני לא מרגישה שכל עצירה במחשבה אני מטלטלת משהו. אני זורקת מין משפט כזה מהיר לעצמי אחרי מחשבה כועסת עליו "טוב זה לא הוא, העניין זה העבר כילדה שרצית שיראו ולא ראו"
זה נהדר! ככה בדיוק זה אמור להיראות. לא סביר ולא קורה שהתרגול מייצר את אותה הטלטלה הראשונית של נפילת האסימון. מציעה להמשיך בדיוק בדיוק כך

עצרתי ואמרתי לעציי את הילדה שרוצה שיטפלו בה ויראו אותה בסמן שבמציאות עכשיו היא הילדה שצריכה אותך מטפלת.
זה הישג אדיר! כל הכבוד.
זה בסדר ולא אמור להחזיק יותר מכמה דקות כי האוטומט חזק ומנהל את העניינים.
ובדיוק בדרך הזאת, לאט לאט, האוטומט הזה ישתנה, והילדה שבך, שלא ראו אותה, והרגישה שקופה, ורצתה שיראו אותה ויעטפו אותה ויטפלו בה - הילדה שבך עוברת ריפוי בזמן אמת.

שימי לב לתת לך ולה במקביל את אותו עיטוף ותשומת לב. היא זקוקה לו עכשיו ואת היית זקוקה לו גם בעבר וגם עכשיו. כלומר - לומר את המילים הללו שאמרת לעצמך ברכות ובחמלה. לא בנזיפה. זה חלק מהריפוי.

יופי

והחלמה מהירה לה

עירית תודה!
אני מתרגלת.
זה באמת אמור להוביל לשחרור מהדפוס? מתי בערך זה קורה? שהועות, חודשים?
בנותיי סופגות ממני עייפות וכעס לעיתים מזומנות לצערי. יש לך הנחייה ספציפית כיצד לפרק גם את זה? גם אם אני זוכרת להזכיר לעצמי שאני האמא והן צריכות אותי מטפלת ולא ההיפך, זה לא מתבטא מאוד בשינוי במציאות.

איזה עיבוד הוא עיבוד מחזק עירית? איך אפשר לנהל את השיחות האלו בצורה מעצימה?
רוצה להגיב לזה לפני שקראתי את השאר:
עיבוד מחזק הוא עיבוד שמוביל לשאלה: אז מה אני אעשה עם זה עכשיו?
(ומאוד מתחברת למה שיולי כתבה על להתמקד בך)
עכשיו. כאן. מה ייטיב אתך, ברגע זה, כשאת נסחפת למחמשבות עליו, או כשאת מרגישה בודדה, או אוכלת את עצמך על ה"חולשות" שלך? מה ייטיב אתך, עם הבת שלך, ייתן לך כוח, כאן ועכשיו?
קומי ועשי מעשה. מעשה טוב. מעשה קטן, מעשה אפשרי, צעד אחד בדרך להחלמה הענקית.

כל החיים. בכל מקום. בכל מסגרת. בכל מערכת יחסים. בוודאי בילדות. בוודאי במשפחה. חשתי ששומעים אותי, שאני נוכחת ויחד עם זה מתעלמים ממני. מזלזלים בי. ההתעלמות היא משהו שאני סוחבת שנים.
וזה כואב...

וברור, מהזוית הזאת, למה הפגיעה שלו בך היתה כל כך קשה, כי הוא דרך בדיוק על המקום הזה והעצים אותו בטירוף.
אז מה את יכולה לעשות עם זה?

לדעתי, התשובה האולטימטיבית להתעלמות הזאת היא - לראות את עצמך, להכיר בעצמך ולהיענות לצרכייך.

אז במקום הלקאה עצמית על הסחרור של המחשבות והאשמות כלפיו והעייפות והדיאכון שבאים בעקבותיהן - לעצור ולהגיד: מה ייטיב אתי ברגע זה?
האם אני רעבה וצריכה אוכל?
האם עדיף לי לדחות מטלה מסוימת למחר, ולהיכנס למיטה לרבע שעה?
האם עדיף לי לעשות את המטלה הזאת בכל זאת, אבל לשים ברקע מוסיקה שאני אוהבת, או להדליק נר ריחני או לשים על עצמי טיפת בושם שיעודד אותי תוך כדי?
האם הכי טוב יהיה לשבת עם הבנות למשחק או ציור או פעילות שגם הן אוהבות וגם יעשו לי טוב ונעים?
מה רע, אנחנו כבר יודעות. אז מה טוב? מה בונה ומעצים את הטוב?
@}

עירית_לוי

תמרוש, התחברתי מאוד לכל מה שכתבת

נועה,
זה באמת אמור להוביל לשחרור מהדפוס? מתי בערך זה קורה? שהועות, חודשים?
זה צעד חשוב ומשמעותי בדרך, כפי שאני מכירה אותה. קשה לומר מתי בדיוק. זה גם לא קורה ברגע אחד, זה תהליך רגשי של בניה והבשלה. בנוסף, זה תלוי מאוד במערכת הרגשית של כל אדם ואדם.

מציעה פשוט להמשיך, לנסות גישות וזוויות שאת פוגשת בדרך, את אלה שמדברות אליך ונעימות לך ליישום. ואני מאמינה שהדרך תראה לך את עצמה

בנותיי סופגות ממני עייפות וכעס לעיתים מזומנות לצערי. יש לך הנחייה ספציפית כיצד לפרק גם את זה? גם אם אני זוכרת להזכיר לעצמי שאני האמא והן צריכות אותי מטפלת ולא ההיפך, זה לא מתבטא מאוד בשינוי במציאות.
בקווים כללים:

לסלוח לך ולא לכעוס עליך על היחס שלך אליהן. להבין שאת אחראית לו אך לא אשמה בו.
להבין את המקור, את הסיבה העמוקה, את הכאב העמוק שמבקש שם ביטוי.
להתחיל לתת לו מענה, לדבר איתו. לדבר איתך. לרפא.

ובסבלנות. מדובר בטראומה של כמה שנים טובות מול האקס, שיושבת על משקעי ילדות. שכבות שמבקשות עדינות ואורך רוח

תודה על התובנות והעצות.
אני תוהה איך להתמודד עם עוצמות של כעס.
אני לא מבינה את המקור בכלל, ביחס לבנותיי.
אולי אני צריכה תוספי תזונה. משהו שמעודד מצב רוח וחוזק.
יש לכן המלצות?

אני לא מבינה את המקור בכלל, ביחס לבנותיי.

לפי תחושתי כשהרתיחה הפנימית (רגשית ומחשבתית) מגיעה לרמה ש׳סיר הלחץ׳ הפנימי עלול להתפוצץ, אז השסתום נפתח בשביל לשחרר לחץ. זה הכעס שלך על הבנות. פשוט כי הן שם ומטבע היותן ילדות הן דורשות ממך עוד טיפה אנרגיה. אז הלחץ והתסכול מתפרצים עליהן.

האם זה מתחבר לך?

אם כן, הייתי הולכת לטכניקות שתמרור הציעה. לטפח את עצמך תחושתית. הנה רעיונות: מקלחת מפנקת, מוזיקה, ריקוד קצר, ללבוש בגדים נוחים מבדים נעימים, לפזר ריחות מפנקים ופרחים, וכל דבר שנעים לך ויכול להיות זמין ויומיומי (לא לבנות על שבוע חופשה במלון יקר לרגיעה ומנוחה כי זה הרבה פחות יעיל לטווח ממוצע וארוך, ויקר לתקציב). הטיפוח התחושתי עוזר להפחתת סטרס ומוריד את הלחץ מהסיר.

אני נוטה לזלזל בדהרים הקטנים האלה שאכן מרחיבים את אורך הנשימה יולי קו
בית מסודר, מקלחת טובה, מוזיקה, בילוי עם אנשים טובים, להקשיב לפודקאסט טוב.
אני מזלזלת שלא בצדק. מעומק הדכדוך וחוסר המעש נראה שצריך משהו גדול ולא קטנות. אני חשה שאפשר גם וגם. צעדים קטנים, לצד גדולים. אין סתירה. כמה פעמים קניות עוררו מצב רוח, תספורת חדשה הכניסה אוויר, ירידה של 2 קילו שימחה. הליכה נעימה עוררה מצב רוח.

היה לי לילה קשה פיזית, הקאתי את נשמתי וביליתי שעות בשירותים.
אמרתי לעצמי כשאת מסיימת עם זה את מודה על מזלך הטוב על חייך על כל שעה שאת מתפקת בריאה. את מנקה מסדרת, מגלה סבלנות. את מתקדמת.
באמת שהרבה זמן לא הייתי חולה וזה בסהכ כמה שעות שכשו לי רע כל כך פיזית.
על בנותיי צעקתי כשהן הגיעו אלי בדרישות תוך כדי. אמרתי להן מחר תקבלו הכל עכשיו לכו לישון.
קמתי בבוקר וגיליתי בשורה מתסכלת. מבלי לחפור בפרטים. מאוד מתסכלת.
ממשיכים הלאה.
בתי חלתה לפני כמה ימים באותו וירוס בטן כנראה והיא סבלה פי כמה.
אני חייבת להתחסק. חייבת. חייבת. חייבת בשבילן.
לטפל בהכל. מאיפה מתחילים.
התסכול הכי גדול שלי נובע מהפערים. אצלי אפור וקשה ואצלו הוא טס קדימה. למה אני לא יכולה להעניק לבנותיי מה דהוא מעניק לילדיו האחרים. למה אני בבור והוא שורף את השמים. אם לא היו ילדים מילא, אך למה ככה. הן יגדלו עם הפצעים שאני העברתי להן, עם מיעוט משאבים, ושם מעבר לרחוב גדלים ילדים שביקרו בחצי גלובוס.
כן המחשבות האלה מחלישות. אבל זה לא רק המחשבות, המציאות מחלישה.

ועדיין נןע תנןע.
תודה לאלוהים שאנחנו בריאים
שבנותיי אוהבות חייכניות אור שלי
שיש לי משפחה טובה ותומכת
שאני חיה בישוב שמאפשר לי נוחות נגישות ומגוון
שאני רק אשאר עם כוחות ושנהיה בבריאות שלמה והשאר נדאג לו באהבה

החובות, הבנות שצריכות ממני יותר, רגשות האשמה, בעיות רפואיות, הבית, הדכאון.
נטפל, ממה נתחיל. איך מתחילים. אני מתחילה ונופלת. איך מפצחים את זה. במה מתמקדים.

אני תוהה מה יכול להיות לנגד עיניי, איסו מטרה תאלץ אותי להוציא מעצמי הרבה יותר טוב. מסתמן שלהיות אמא יותר טובה זה דרייב ראוי אבל הוא מופשט, והןא נראה כמו הר.

מה אני יכולה להגיד לעצמי שישמש לנגד עיניי כמטרה.

אני יודעת שכשרציתי לרזות והיה לי רשה מה שעזר לי מאוד זו מטרה מאוד מוגדרת וזוהרת. למשל, להיות חתיכה בערב חתונה משפחתית. למשל פגישה עם אקס אחרי שנים שחזר לארץ גרמה לי חרדת קילוגרמים נאים.
היה משהו שהרים אותי מעבר לקדרות היומיומית.

מה יעזור לי עכשיו. לכן אני חשה חסרת כוחות כי אם הייתי רוצה חהתחרות בו ולהוכיח לעצמי לעולם ולו שאני מתפקדת מצוין שהילדות בסדר שאני מתפרנסת היטב, נראית זוהרת, זה היה מעודד.
אני לא אמורה להתייחס אליו ביחס לחיי. זה קשה שלא.

התחרות היא בשבילי כדי לגרום לבנותיי לקבל מה שאני יכולה ממני.
ייתכן שעש מניע אחר שיכול להרים אותי למעלה? אני מדמיינת אולי בן זןג עתידי שיהווה אב אוהב אבל זה נשמע על גבול הטרוף כי מה הסיכוי. זה כל כך מורכב להכיר לבנות קשר ולצרף איש למשפחה. הבנות גדלות. לא סבורה שהן יצטרכו אב בעתיד כפי שהן היו צריכות בעבר ועכשיו. בגילאים שהן ימרדו בי לא יעניין אותן עוד דמות.

בעבר כשהשגתי הצלחות. כשניצחתי את עצמי. כשהגעתי להישגים בסביבה - היה לי ויז'ן מול העיניים של איך הנצלחה תיראה. איך אראה ומה ארגיש.
אני מתקשה לייצר דבר כזה כרגע.
אם יש לכן כיוונים אשמח להיעזר.

היי נועה. שמחה שהייתי לך לעזר.
אני גם עברתי תקופה ארוכה בצבע אפור כהה. היה קשה בהכל ולא ידעתי מאיפה מתחילים, וגם הקשה הזה כבר כל כך השתלב במציאות שהבחנתי בו קצת פחות. כבר כמה חודשים שאני מתרוממת ומתרוממת ותיכף עפה. זה ממש נהדר, ומהנקודה שבה אני היום אני רואה כמה קשה ורע היה לי.
הדבר היחיד שעבד עבורי היה ללכת עם הלב. כל הזמן, בכל אפיק בחיים.
לרוב הלב לא כל כך מדבר כי יש המון רעש ולא שומעים אותו. ואז מה שצריך זה להפחית קצת מהרעש.
נגיד בשבילי קרה משהו משמעותי כשקראתי על הרעיון לוותר על מי שאני רוצה להיות. פשוט להניח לכל המשימות ולכל הרעיונות ולכל השאיפות. לקבל את זה שאני כמו שאני ברגע הזה פשוט בסדר.
הדבר הזה ממש לא טריוויאלי, ולפעמים דורש הרבה עבודה אישית, ואולי ליווי של מטפלים שונים, אבל אני ממש מרגישה שהוא בעצם מורכב מכל מיני קליפות. יש קליפות עמוקות של אי-אהבה ואי-הסכמה לעצמי, שלוקח זמן ותרגול כדי לשחרר. אבל יש קליפות חיצוניות כאלה שאפשר לוותר עליהן מעצם ההסכמה.
וכשמסכימים, בעצם מתפנה אנרגיה ששמרה על הקליפה הזאת למרות שלא רצינו בה.
תחשבי על המאמץ לאכול בריא. לעשות ספורט. להחזיק את הבית נקי. להיות אמא טובה.
מהאנרגיה הזו שהשתחררה לי יכולתי קודם כל לא לעשות כלום. ולהתאמן בלהקשיב לי. וזה לקח זמן וזה עדיין לוקח זמן. אבל לפעמים אפשר לשמוע המיות קטנות של הלב. דברים שהייתי רוצה לעשות שפשוט אני רוצה. שמשמחים אותי מעצם עשייתם, בלי קשר לתרומה הסופית שלהם. וכשהולכים אחרי הדברים האלה, משתחררות עוד ועוד אנרגיות שאפשר להשתמש בהן כדי לרפא עוד ועוד דברים.
אז בעצם אולי אפשר להפנות את השאלה חזרה אלייך?
מה ישמח אותך?
מה ירגש אותך?
מה יהיה לך נעים שלא עשית הרבה זמן?

בת תודה. איכשהו אני קוראת אותך ובא לי לחבק אותך. את הילדה הראשונה שגדלה בסיטואציה דומה לזו שבנותיי גדלות בה ושאני מדברת איתה.
אני שמחה לקרוא שאת התגברת ולעוף זו בכלל שמחה מכופלת. איזה כיף ואיזה תובנות.
את מרתקת אותי בכמה רמות ואני מתעודדת רק מלקרוא אותך. יש משהו איתך שמשליך לבנות שלי.

לגביי, נדמה ששום דבר לא חזק מספיק להחזיק אותי מעל הדכדוך.

בנוגע למה שמשמח אותי זה מאוד טריקי. מה שמשמח אותי זה לאכול ג'אנק או הרבה או הרבה ג'אנק

, לגלוש מלא ברשת, לקשקש עם חברות. שופינג לא במובן של בזבוז יותר לקנות דברים לילדים ולי שצריך ונחמד לי השיטוט. ואני עושה הרבה מאלה תוך כדי החיים ולפעמים על חשבונם. זה עדיין לא מסב לי סיפוק. לא מרים אותי ואפילו להיפך.
קראתי שמה שמסב לנו אושר לא בהכרח הוא מה שמסב הנאה. לגדל ילדים לא כרוך חלק מהזמן בהנאה ועדיין מסב סיפוק. גם אימון או דיאטה לא מסבים הנאה במובן הישיר אבל סיפוק ותחושת הצלחה ואושר.
אני מניחה שהכוונה למה ממלא אותי וזו הנקודה - מה שממלא אותי מצריך מעט או הרבה מאמץ שאני לא מצליחה לגייס וגם אני לא בטוחה שאני יודעת מה כן.
אין לי איזה תחביב נשכח או כאלה.
זה מחזיר אותי לרצון במטרה. אני מחפשת מטרה מספיק משמחת לשאוף אליה ולא מוצאת.

הסתקרנתי לגבי זה שויתרת על השאיפות להיות כך כך. תוכלי לתת קצה של איך עושים את זה.

גיליתי משהו כל כך מרגיז ומקומם ומטורף עליו. אני לא מבינההה למההה אני לא משחררת את עצמי מעולו של הטרוף. לא רוצה אותו בחיי ולא במחשבות ולא בכלום והוא שייחנק מצידי. למה זה מטלטל אותי.
משהו מאוד מקומם שקשור איך לא לבנותיי.
שנדמה שהוא מעוניין להוריש את כל הונו כולל חלק שהוא צבר כשעוד הכרנו רק לבת זוגו הנוכחית וילדיהם.
כמה אכזריות.

חיבוק נועה.
אני מרגישה שדברים יכולים להיות גם מהנים וגם מספקים. אבל זה קורה לי כשאני פועלת מתוך מקום נכון.
כשאת אוכלת ג'אנק או משוטטת באינטרנט את עושה את זה בקבלה של עצמך? כי לפעמים, עבורי, זה בא עם הרבה מחשבות שליליות על עצמי וזה גוזל כוחות.
לגבי הויתור הזה- זה התחיל מזה שקראתי על הרעיון והוא הלהיב אותי. קראתי את זה בספר "על הממשות" של דן לסרי. והרעיון הלהיב אותי כי פתאום זה התאים להמון דברים בחיים שלי. נגיד כשהייתי בתיכון נורא רציתי ללמוד צרפתית, אבל ממש לא נהניתי מזה. בעצם לא רציתי ללמוד, אלא רציתי לדעת, כי הרעיון של לדעת המון שפות היה מרשים בעיני וחשבתי שאני אהיה מאוד מגניבה ככה.
מאז שהבן שלי נולד רציתי להיות בלי חיתולים ולא כל כך הלך, והייתי עם המון רגשות אשם לגבי זה. כי חשבתי שאם אצליח אהיה "אמא מוצלחת". ועכשיו אני לא.
רציתי לאכול בריא אבל בפועל אכלתי רגשית הרבה זבל. ומה שאכלתי בריא היה בכוח ולא בכיף אז זה לא הרגל שנטמע.
והמון מאמצים ומחשבות בחיים שלי היו על איך אני מגיעה לדברים האלה. וכל מיני רשימות ומטרות. ומחשבות שאם יקרה ככה אז אני אצליח באספקט הזה והזה ואז נתקדם ואני אצליח בשאר.
אחר כך היה שלב של לתת אמון.אהבתי את הרעיון ואז הסכמתי לנסות, ופשוט להניח לכמה שיותר מהדברים האלה שאני יכולה. להניח לאוכל הבריא. להניח לחיתולים. להניח לרצון לגדל ירקות.
במקביל היה לי זיכרון מטושטש של דברים שאני עושה מהלב בשמחה ונורא נהנית. אבל זה היה לא עקבי- לא מצאתי משהו שאני עושה לאורך זמן ונותן לי את אותה הנאה וסיפוק. אבל זכרתי את השמחה. לבשל משהו, לצייר, לעשות טיול בשכונה. שמחה וקלות. כאילו זה פשוט יוצא ממך. לא אנרגיות שאת צריכה להשקיע לתוך זה.
ניסיתי לעקוב בעדינות אחרי תחושות שעולות בי, וכשהיה רצון נעים כזה לעשות משהו השתדלתי ללכת איתו. אצלי הם חזרו להופיע רק כשפיניתי מקום ואנרגיות, וכשניסיתי להפחית במחשבות שליליות לגביי.
ואז לפעמים יכולתי להוריד לבן שלי חיתול ולהתמודד עם זה בשמחה ולא מתוך חובה מעיקה.
יכולתי לבשל משהו בריא משמחה ובהנאה ולאכול אותו בכיף.
זאת אומרת חלק מאותם דברים שנורא רציתי אכן חזרו קצת, אבל ממקום פנימי ולא משאיפה חיצונית.

את מתארת התחברות לאותנטיות.
איך לנקות ולהתרכז במה שמדויק לך.
זה נהדר. כל הכבוד! מצאת דרך טובה ללכת בה, טובה כלפייך ומרגש שאת רואה שיפור.
טיול בשכונה, ציור ובישול אלו בדיוק הפעולות שעולות אצלי כשאני חושבת על משהו שיעשה לי טוב ונחמד ולא מחייב

אנסה גם משהו ממנה.

שמתי לב שיש לי בעיה חוזרת. כאשר היום למשל התחלתי בשצף מחשבות על ההוא, ותפבתי את עצמי אפיחו לא רוצה לצרגל את הדרך שעירית הנחתה אותי לא כי אני לא מאמינה בה אלא כי אני רוצה לשקוע במחשהות האלה וששום דבר לא יעצור אותי. זה דומה לדיאטה שפורקים רסן ולא רוצים לעצור. זה מייאש כי אם נשענתי על התקווה שזה מה שיעזור אז שמיטת הדרך מתסכלת.
אני יודעת שצריך לעלות על הסוס כל פעם מחדש.

עירית_לוי

שמתי לב שיש לי בעיה חוזרת. כאשר היום למשל התחלתי בשצף מחשבות על ההוא, ותפבתי את עצמי אפיחו לא רוצה לצרגל את הדרך שעירית הנחתה אותי לא כי אני לא מאמינה בה אלא כי אני רוצה לשקוע במחשהות האלה וששום דבר לא יעצור אותי.
בוקר טוב

מה שאת מתארת ממחיש עד כמה המחשבות השליליות שלך על האקס משמשות לך כמנגנון הגנה שהנפש שלך זקוקה לו ואוחזת בו. היא זקוקה לשקיעה במחשבות, כדי לא להרגיש את אותו כאב ישן. כאב שיעלה אם תניחי למחשבות עליו, וכאב שיעלה אם תזקפי קומה ותקחי אחריות על החיים והעתיד.

הכאב הישן הזה, שהאירועים מול האקס מציפים אותו שוב ושוב אל פני השטח, מנהל את העניינים כרגע, מנהל את ההתנהלות הרגשית שלך, את מצב הרוח ואת התפקוד היומיומי.

מציעה להביט על העניין הזה בהרבה הבנה וחמלה.
מניסיוני, בכוח זה לא ילך. כמובן שכן כדאי לכוון לשחרור הדפוס הזה, אבל לא בכוח.
נראה שהכאב הישן שמתחת למנגנון, שמשמר בקיום את המנגנון - מבקש ממך שתתייחסי אליו, תדברי איתו. תתני לו מקום, תשומת לב ופתח ניקוז החוצה. אני מאמינה שבלי זה המנגנון לא ירצה ללכת.

הי נועה יקרה,

אני מרגישה שהכוחות מוגבלים. לא הכוחות שלך, אלא של כל אחד מאיתנו. ממש כמו שהזמן מוגבל. אי אפשר לפעול בכל החזיתות בבת אחת. כדאי לבחור מה יותר חשוב.

אני חושבת שהעיסוק בדיאטת הרזיה הוא בזבוז של המשאבים הללו. שעדיף לתעדף אוכל מזין וטעים, ולהתרחק מאוכל מאיכות נמוכה, באותו אופן שעדיף לתדלק את הרכב בדלק איכותי, ולא בדלק מהול או מלוכלך.

אבל להשקיע מאמצים בלהרעיב את עצמך, לצמצם רקמת שומן, כולל התסכול של הנמנעות, שעולה בכוחות רבים וזה על חשבון קידום דברים אחרים כמו התהליך שאת עושה דרך הכתיבה פה- נראה לי חבל, במיוחד בגלל שהתוצאות לרוב מחזיקות מעמד זמן קצר מאוד.

ובינינו- למה?
את רוצה להרגיש טוב? נכון? אז אם תרגישי טוב, מה איכפת לך מה יהיה כתוב על המשקל?

אם תטפחי את עצמך בשתיה מספיקה, בתנועה, ברגעי נחת קטנים ביום, באהבה עצמית, אז סביר שעם הזמן תרגישי טוב יותר. כולל להנות מאוכל!

אם מישהו יבחר בך לפי מספר הקילואים שאין לך, עדיף שמראש ימשיך הלאה. בתור נשואה לקרח (ולא, קרחת היא לא ברשימת התכונות המושכות בעיני) אני מודיעה לך שהוא מדהים, ונהדר וסקסי. גם מלאה ושמנה היא סקסית אם היא אחלה עם הגוף שלה, וטוב לה בנפש.

יאללה, גמרתי להטיף

יום נפלא!

נועה, אולי תעשי משהו כיף ושובר שגרה עם הבנות?
משהו שיהיה לך פשוט, שגם הן וגם את תיהנו ממנו?

עירית יש בך הרבה חמלה ואני מתנחמת במילים שלך תמיד.
יוחיקו התפרצת לדלת פתוחה, אני מסכימה עם דברייך. בכל זאת לתזונה טובה ודלה גם, יש השפעות חיוביות וזה מקור לקבלת אנרגיה.
בת
אהובה

אני בסדר. תודה על הרעיון. אנחנו הרבה ביחד כך שכל שיחת עומק או צחוקים נראים לי בילוי נחמד. אני כן צריכה תזכורות למשהו שמוציא אותנו מהבועה ומאוורר את הנפש תודה

אני בסדר, באיזה יום כזה של חיוניות למרות מחלה.
עשיתי סידורים שקצת דחיתי (אחוז קטן מהכאוס שיש לי לטפל בו).
המחשבות שלי נודדות גם עליו וגם עלינו וגם על סידורים. אני מאחלת לו איחולים קשים לצד פייסניים.
אני לפעמים מתרגלת ולפעמים לא. הץניסיתי גם את ביירון קייטי והופתעתי מתובנה גדולה שנפלה עליי.
אך תובנות זה חלק מהתמונה. עשיה יותר נדרשת אצלי.
ופרופורציות לעצמי, לזכור בתוך זה שהבריאות חשובה יותר מהכל.

עירית_לוי

_אני לפעמים מתרגלת ולפעמים לא. הץניסיתי גם את ביירון קייטי והופתעתי מתובנה גדולה שנפלה עליי.
אך תובנות זה חלק מהתמונה. עשיה יותר נדרשת אצלי.
ופרופורציות לעצמי, לזכור בתוך זה שהבריאות חשובה יותר מהכל._
את בתנועה וזה נהדר!
בהצלחה.

עירית תודה!

היום אני חשה גאווה בעצמי.
הבית שלי נראה בתקופה האחרונה מוזנח במיוחד. אי סדר, מהסוג שלא נעים לפתוח דלת לשכנים.
אחרי תקופה ממושכת בה נמנעתי מלטפל בבית כמעט כליל, היום שברתי את רצף ההימנעות.
סידרתי וניקיתי מספר אזורים במשך שש שעות. עם הפסקות ממושכות לאורך היום. מצאתי בילוי לבנות ואני הקשבתי לפודקאסטים על מוטיבציה, התמדה, פרקטיות. נהדרים. ניקיתי חלק מהבית, מה שהיה לי הכח והזמן להתעסק בו.
הכובד שמסב בית לא מאורגן ואף עמוס ומבולגן מוסיף לי לכובד הפנימי. מרגיע כאשר מתקיימת תנועה של ניקיון וסדר בחוץ.

עירית_לוי

איזה יופי נוע ה

כל הכבוד על זה!
נראה מהצד שגם החוץ המסודר מרגיע את הפנים, אבל גם שמשהו חדש בפנים שלך איפשר את ההתחדשות בחוץ.
כלומר אולי יצרת שיתוף פעולה פורה הדדי בין הפנים לחוץ...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי יקרה
אני בצד השני. אבי נטש כשהייתי כבת שנה, אמי גידלה אותי לבד עם עזרה של סבתא.
אבי התחתן מחדש ממש מהר לאחר מכן ונולדו לו מאז שלוש בנות.
חיים בקצוות שונים של המדינה. גם הוא, בדיוק כמו במקרה שלך, שילם את המינימום.. ותקופות מסוימות לא שילם בכלל. כשהייתי בת 16 תבענו אותו והוא השלים למינימום על כל התקופה שלא שילם. הסכום הזה נבלע בזמנו באוברדראפט שהיה אז לאמא שלי.

היום אני בת 36.
הבנתי בגיל מאד צעיר מה קרה כי אמא שלי תמיד "נהגה בי כמבוגרת", ולא הסתירה את האמת, על כל מורכבויותיה.
תמיד ידעתי שיבוא יום ואפגש איתו. ואכן, לפני כשלוש שנים היום הזה הגיע.
יצרתי איתו קשר (זה לא היה מסובך לאתר אותו, היום אפשר למצוא כל אחד באינטרנט. הוא גם לא ניסה להסתתר),
ונפגשנו. גיליתי אדם יהיר, מרוכז בעצמו, עלק דון ז'ואן בשקל וחצי. גיליתי שהוא חולה סרטן שכרגע מטופל ובשליטה, ובעיקר גיליתי אחר כך - הרבה מבוכה.

את מבינה,
אני לאורך השנים וכנראה באופן טבעי, במידה רבה תליתי את האשמה על אמא שלי. אמא שלי בן-אדם מאד קשה. אני בעצמי לא מסוגלת להיות קרובה אליה. היא ביקורתית ושיפוטית אבל לא מסוגלת לקבל ביקורת. תוקפנית, ארסית וצינית. אכלתי ממני הרבה חרא בילדות ובנעורים, והייתי בטוחה שהיא הסיבה שאבא שלי עזב.

אחרי הפגישה איתו, הבנתי שנכון, אמא שלי לא קלה, אבל בזכותה אני היום אישה עצמאית, נבונה, משכילה, מוסרית, יסודית, אמיצה, מפוכחת. אמא שלי הקדישה את החיים שלה לגידול שלי. היא פיתחה את כל הכישרונות שלי (ויש הרבה), היא עבדה ימים כלילות לעיתים בלי לקחת חופשים שנים ארוכות, כדי שאני אלבש את הבגדים הכי יפים ואלך לחוגים הכי טובים. בשורה התחתונה, אמא שלי הייתה שם בשבילי. אמא שלי לקחה אחריות. היא עשתה כל מה שהיא יכלה והרבה-הרבה יותר ממה שהיא יכלה. ואבא שלי? אבא שלי ברח. השתמט.

רוצה להגיד לך,
שהילדות שלך יום אחד, כמוני, יהפכו לנשים עצמאיות עם שיקול דעת, עם מצפון, עם ראייה מוסרית וערכית.
אני בטוחה שכשהן יחוו את החיים מספיק... כשהן יעברו כברת דרכן כנשים עצמאיות ויתחילו להבין את מהות החיים האלו..
הן יסתכלו בראייה רחבה על התמונה הגדולה. נכון, היה להן אב שנטש, אבל הייתה להן אם שלא נטשה. שנשארה. כמה ילדים לא זכו לזה? כמה ילדים ננטשו על ידי שני הוריהם? כמה ילדים שקלו הורים? כמה ילדים מכירים את ילדיהם דרך ביקורים בכלא? לצערי, הרבה.

הילדות שלך לא מסכנות, אפילו אם את לפעמים מרגישה מסכנה.
גם אני לפעמים מרגישה מסכנה. גם אני חולה במחלת הדיכאון. הנטישה הזאת שרטה אותי, אין ספק. בשלל דרכים.
אבל מצד שני, מי לא שרוט? כולנו שרוטים ושרוטוות. כמה ילדים חיים עם שני הורים אבל עוברים חוויית נטישה בתוך הבית? כמה ילדים ננטשים בתוך מערכות החינוך והרווחה? והכי הכי הכי עצוב, כמה ילדים ננטשים על ידי עצמם?
גם אני וגם את, אנחנו עדיין ילדות שלפעמים ננטשות על ידי עצמנו.

אני החלטתי לקחת אחריות על החיים שלי. אמא שלי מעולם לא טיפלה בעצמה ואף התחמקה מזה כמו מאש,לא היה לה את האומץ ואל הייתה לה המודעות. לי ברוך השם הייתה. אני מטופלת כבר 3 שנים לגמרי בחינם במערכת הציבורית. חיכיתי שנה בתור לאינטייק, ועוד שנה בתור עד שהגעתי למטפל. הוא לא התאים לי. עברתי עוד שני מטפלות עד שהגעתי לנחלה, אבל הגעתי.
המטפלת הנכונה הפנה אותי גם לפסכיאטר. אני מאובחנת עם תסמונת מעורבת של חרדה ודיכאון, ופוסט טראומה מורכבת, על רקע תקיפה מינית שעברתי בילדות (שמצטרפת לעוד שורה ארוכה של הרס עצמי דרך מין וסמים, לשם ברחתי כשהייתי צעירה מאד).
אובחנתי עם הפרעות קשב, השלמתי בגרויות, היום מסיימת תואר ראשון ברוך השם. לאורך כל השנים עבדתי, אבל אפשר להגיד שלא הייתי קרובה למימוש הפוטנציאל האמיתי שלי. אז אני מגיעה לזה קצת יותר מאוחר. וגם מאורסת לחבר הכי טוב שלי. כי יותר מלראות איך מערכת יחסים בריאה נראית - טוב לראות איך מערכת יחסים לא בריאה נראית. כל נקודת ייחוס היא נקודת ייחוס מספקת למי שרוצה לשבור את תקרות הזכוכית שלו. ויותר מזה, מי שרוצה, לא צריך נקודות ייחוס. רק צריך להעז לבקש עזרה.

אני יכולה להגיד לך שא', אמא שלי אמנם לא חברה שלי ולעולם לא תהיה, אבל האישה הכי חזקה והכי אמיצה שהכרתי.
ב', התסמינים שאת מתארת הם תסמינים קלאסיים של הפרעות דיכאון / חרדה וכי"ב. אין טעם להתעסק ב: למה יש לי את זה? כדאי להתעסק ב: איך לנהל את זה, ולא שזה - ינהל אותי? יכלה להגיד לך שגם אנשים עשירים/מבתים מאושרים לוקים בהפרעות האלו, והם סובלים ומיואשים בדיוק באותה מידה. אלו הפרעות שמאופיינות בחוסר סיפוק תמידי, קושי במציאת שלווה, לא משנה בכלל מה הנסיבות החיצוניות. אבל - החדשות הטובות הן, שיש טיפול והוא סופר אפקטיבי. אני מטופלת בטיפול פרטני, פסיכותרפיה על ידי עובדת סוציאלית קלינית שמתמחה בהפרעות כאלו. אני מטופלת אצל פסכיאטר מדהים וסופר אכפתי שאני סומכת עליו מהמקום הכי אינטואיטיבי בבטן. מטופלת תרופתית גם להפרעת קשב וגם לדיכאון. כן, גם לי היו המוווווון דעות קדומות והמון התנגדויות והסתייגויות מטיפול תרופתי. אבל היום כשאני כבר מטופלת והטיפול מוסדר היטב (גם התאמת תרופות היא תהליך לא קל), יכולה להגיד בגו זקוף ובפה מלא - דיכאון הוא מחלה לכל דבר ועניין. מגיע לי איכות חיים ותפקוד מלא בדיוק כמו שזה מגיע לסוכרתי שמזריק אינסולין או לזה שיש לו בעיות לב ולא יכול לתפקד ללא מעקפים.

אני ממש ממש ממש ממליצה לטפל בעצמך.
לכי לרופא המשפחה ופשוט שפכי הכלותבקשי עזרה והכוונה.
זה הדבר הכי טוב שתוכלי לעשות למען הילדות שלך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בהמשך להודעה הקודמת שלי, עוד דבר שחשוב לי להגיד....
לאורך השנים, עשיתי הרבה פעולות כמו: קורס מיינדפולנס 1 ו 2, תרגולי מיינדפולנס יומיומיים, יוגה שאני מתרגלת כבר למעלה משש שנים כמעט כל יום, שלוש ויפסנות ארוכות שעשיתי, תקופות של מדיטצית ויפסנה יום-יום.
כל הדברים האלו הם כלים לא פחות ממופלאים(!). הם גיים-צ'יינג'רים. אבל(!) הם לעולם לא יוכלו למלא את המקום של טיפול.
גוף ונפש הם שלובים יד ביד. יתר טיפול בנפש לא יכול לפצות על העדר טיפול בגוף, ולהפך. טיפול בגוף , איכותי ככל שיהיה, לא יכול לבוא על חשבון טיפול בנפש. טיפול אפקטיבי ובר קיימא הוא טיפול שורשי, עמוק ומשולב.
הלוואי ושגרה בריאה של יוגה, מדיטציה, תזונה איכותית וכי"ב - היו מספיקים להחלמה שלי. לרבים אלו מספיקים ואני מפרגנת ביותר. לי, יש קשיים כרוניים, עמוקים יותר, שורשיים יותר, ראשוניים יותר, שדורשים התערבות עמוקה יותר.

מאחלת לכולנו למצוא את ההתגלמות של ההחלמה האופטימלית בשבילנו.

אלמונית הדרך שאת עוברת מרשימה בצורה יוצאת דופן. אני שמחה עבורך שמצאת ועוד לאחר קשיים רבים את הנחלה.
יש בך נחישות מעוררת השראה.
גם המבט שלך על אמך, מפוכח ולא פחות מזה על האב, חיבוק ענק ממני, לאמא שלך יש הרבה במה להתגאות

.
אציין בצניעות ובהסתייגות שאני לא בטוחה שהנטישה אצלך היא זו ששרטה. אני לא מאמינה שאני כותבת את זה, אבל אני כיום מאמינה ואומרת בפה מלא שמוטב בלי מאשר חלקית כשמדובר במישהו כזה.

נאלצתי להפסיק, מנשיכה -

דכאון בסוף זו נטייה גנטית קודם כל וכן הפרעת קשב. נסיבות חיים יכולות להעצים או למתן אבל הגנטיקה כאן קובעת. אני גדלתי בבית קונבנציונאלי ורובינו בבית עם נטיות דכאוניות.

לגבי תרופות וטיפולים אני נוטה להסכים איתך שאולי זה הפתרון. כמו שהעלית, זה לא פשוט גם שם. אם בלקבל את הטיפול המסובסד ואם בלמצוא את המטפל המתאים ובהתאמת טיפול תרופתי. כמו שתיארת יפה זה לא קסם. אולי אתחיל בכיוון במקביל למאמצים האחרים שלי.
תודה רבה.

מאחלת לך שתהיי אהובה ואוהבת, שתעשי מה שעושה לך טוב. שהקשר עם אמא יתחזק עוד יותר. מאוד מרגש לקרוא את ההערכה שלך אליה. זה מאתגר לגדל לבד והסיפוק מכן, עבורנו האמהות, אדיר ואין לו אח ורע.

אני קוראת אתכן ונפעמת @}

אז אני חושבת עליו על משפחתו עדיין הרבה.
אני חשה שיש הפחתה בעוצמת הזעם שלי.
אני לא זוכרת לנטרל מחשבות באופן שהודרכתי כאן לרוב. אך אני אפופה בהבנות רבות על הנושא.
אני מזכירה לעצמי לעיתים שוב ושוב - הוא לא רצוי אצלנו. זו אני שמבינה שהוא לא אב טוב. שאין לנו את הצורך בו בחיינו.
אני משננת את זה בכאב עדיין, כי המסקנה הזו נגזרת מהמציאות שהוא יצר. הוא לא היה אדם רע כשהכרנו והוא אב למופת במשפחתו החדשה.
היכולת להפריד מורכבת. היכולת להבין שככה כמו שהוא כיום בהתחשב בהיסטוריה שהוא יצר, בכאב, בילדים החדשים, בזוגתו, בכמויות הרוע שזרמו ממנו שנים - זה לא טוב לנו ולשמוח שהוא כיום לא מעוניין בכך.
את זה אני משננת.
הם נהנים בנופש ואני רואה תמונות? מהמם. כמה מזל שהבנות לא בקשר איתו ולא יחוו את הכאב בפערים.
כשיגדלו יצטרכו להתמודד וזו עדיין דאגה גדולה שלי, אך אני סבורה שעדיף להתמודד עם עובדות קשות כשיש נתק רגשי מאשר אם היו איתו בקשר והרגשות שלהן היו שבריריים, לנוכח ההבנה שהבחירות שלו הציבו אותן במקום כזה.

אני חודבת שזו שאיפה בריאה לנסות לסלוח לו. וזו שאיפה בריאה לנסות להתמקד בי ולא בו. אך הנודא מורכב מהרבה כאבים. זה כטב ההתעלמות והכעס, כאב נפערים הכלכליים, כאב הנתינה האבסולוטית שלו למשפחתו החדשה, כאב העלבון החברתי והמשפחתי, הקשיים הכלכליים העצומים, המהלכים המשפטיים, הנקמה שלא הצלחתי לממש, והכאב הגדול מכולם, הנזקים שנגרמים לילדות.

אלו שאיפות בריאות אך גדולות מדי עבורי כרגע. ואם עברו שנים וזה לא קורה, אני מתרכזת באופן לא מודע בהכרת הטוב בנפרד ממנו.

אז אני אוספת את כל השק הזה ומחזירה פרופורציות ושקט, בהתרכזות בהווה ובמבט נוכח:

ילדותיי האהובות מקבלות אותי בחייהן ואני אותן. יש לנו אותנו, תודה על כך.

הכל בסדר. אני אומרת לעצמי. אנחנו בסדר. הוא כבר מתכתב לי בראש עם כל כך הרבה שליליות שאני מברכת על היותו רחוק. תודה גם על זה. תודה שהוא רחוק מאיתנו ונחסכות ממני צרות, חיכוכים ומתחים שמאפיינים זוגות נפרדים שמגלגלים מתחים וכאב ושנאה לילדיהם. תודה שהבנות מוגנות בשנים אלו ממנו.

הוא משלם מזונות, אמנם נמוכים ומלווים בחיכוכים, אך משלם. המזונות חיוניים וחשובים. זה מאפשר לי להיות יוצר חופשייה לתת מזמני לבנותיי במקום לעבוד בשתי משרות, זה מאפשר לנו לגור היכן שאנחנו גרים ומשפיע מאוד לטובה על חיינו, תודה שכך הם הדברים.

אני נהנית מבנותיי הנאה גדולה. תודה על כך.

אני בוחנת ושמה לב שעיקר הטענות שלי נובעות או מעלות חשדות לגביי כאמא נוכחת ופחות כלפיו. הוא לא נמצא זו עובדה. יש לי אותי, מזה נוציא את מה שאפשר. ומה שאי אפשר גם בסדר. אף אחד לא מבטיח לי שאם הוא היה איתנו היה טוב יותר. יכולנו לריב בלי סוף. הילדות יכלו לגדול במתחים וצעקות. אני כאמא ייתכן שהייתי נופלת לאותם מקומות שאני בהם כיום של דכדוך, עצבות וכעסים, רק מסיבות אחרות. אני מנסה להכיר בכך שמה ששלי נמצא בידיי. תודה על היכולת להאמין תמיד שאני יכולה לשפר. זו תודה להוריי שגידלו אותי עם חוסן אדיר. אני בסדר גמור. למרות הכל. אני פה ואני חזקה.

אני בטוחה וזה משהו שאני צריכה להזכיר לעצמי, שמצבנו אינו שחור לבן. לא שלנו ולא שלו. העובדה שאני מציגה את חייו ככליל השלמות, פריחה, שגשוש לעומת כאב ודחק אצלנו, אינה נכונה. אני ניזונה מסיפורי מכרים ותמונות ברשת חברתית, הכל נוצץ ויפה... חייו נראים מהממים. אני מזכירה לעצמי שאני בטוחה שחייו מורכבים. שהוא חווה בעיות משלו. כאב. מתחים והפסדים. יסורי מצפון. מחשבות קשות. אני בטוחה שיש כלפיו ביקורת פנימית וחיצונית. שמערכת היחסים עם בת זוגו אינה חלקה כמו כולם. וכמובן שהוא חווה הפסד האדיר ביותר, אבהותו לבנות הקסומות ואהבתן שהוא לא מקבל וגם לא יקבל. גם אם בעתיד המצב ישתנה, הןא איבד אהבת ילדות תמימה ועמוקה. זה מכאיב כי גם הן איבדו את זה. אך אני נאלצת להפריד ולהצרכז. הן לא מודעות להפסד, הן יוכלו להתגבר. הכל בסדר.

. גם אם הוא בחר בזה. ההפסד שלו שם וזה הפסד הכי גדול שאדם יכול להפסיד בחייו. אני אמורה להתרכז בי ולא בו אך הנושא הזה חשוב גם אם זה לא מנותק ממנו. התזכורת לעצמי שהוא לא בטוב כמו שזה נראה, שהוא נוחל הפסדים כבדים ולא רק אנחנו, ואילו אצלנו יש טוב לא רק רע, מאזנת.

אני מודה על כמויות של אהבת חינם, תמיכה, עזרה, שמחה שהבנות ואני מקבלות מהיום שזה התחיל וכל הזמן, מקרובים ורחוקים, מהמשפחה שלי האוהבת, מחברות,מאנשעם זרים לחלוטין. עזרה ועוד עזרה בלי תמורה. עזרה מנטלית, פיזית, כלכלית, הצלה במצבים קיצוניים, עזרה גם מכאן מאמהות ונשים ומטפלות טובות לב רגישות, וחכמות.

בסוף, אנחנו חיים במצב מורכב. והתזכורת הכי גדולה עבורי, זה שאף אחד לא הבטיח שהחיים הם אושר ושמחה. יש הכל. השאיפה לשמח ולהיות בטוב מובנת אבל אני מזכירה לעצמי שגם להוריי ובוודאי לסבתות דלי היו חיים רצופי דרמות, קשיים, התמודדויות, כטב וכו. עצבות וכאב וחולי הם חלק טבעי מהחיים. זה בסדר שהם פה. זה בסדר שקורים דברים שהם לא בשליטתי.
זה בסדר שכם מה שבשךיטתי נעשה לפעמים טוב, לפעמים פחות טוב, לפעמים מועיל לפעמים מזיק.
אני בסדר.

את אלה אני משננת לפעמים כשאני נזכרת. משפט. יצי משפט. תחושה.
אנחנו בסדר.

בוקר טוב נוע ה?,
את על הדרך! ואת בסדר, ואתן בסדר. מעולה. כל זמן שאת ואתן במרכז המיקוד שלך הכל ישתפר, צעד אחר צעד.

בשביל להקל עליך אני מרגישה שעדיף להתרחק כמה שאפשר ממגע עם תמונות ועדכונים שעשויים להחזיר אותך להתבחבש סביב מוקד חיצוני. מניסיון- זה מקל מאוד על ההתנהלות הרגשית ועל המחשבות.
כי מה יש בתמונות ובדיווחים? מה שנחמד, מוצלח והפוטוגני. ואת זה אנחנו משווים לחיים שלנו עם הנזילה מכיור המטבח, עם הכביסה שעדיין לא כובסה, עם העייפות בבוקר או בערב ועם חוסר הסבלנות הרגעי כלפי הילדים. בכל השוואה כזאת עם תמונת נופש שזופה ומחויכת שמצולמת בדיוק בזוית אנחנו יוצאות מופסדות. רגשית זה פועל ככה. אבל כמו שציינת לחיים יש צד שני, והוא לא נראה בתמונות האלה. גם אין טעם לדמיין את הצד השני, כי הוא לא במוקד שלך ולא בחיים שלך. ההתחזקות שלך באה כשאת מחזירה את המוקד אליך.

מה דעתך לבקש מהנשמות הטובות שמעדכנות אותך שאת מעוניינת בשקט שלך מהכיוון הזה, ושדי עם העברת המידע הזה? אני חושבת שזה הצעד החשוב כרגע: למעט בגרויים שמסיטים החוצה.

זה יהיה מוזר בהתחלה, אולי כמו ניתוח להסרת נקודת חן שמגרדת ומציקה. אבל בהמשך, כשהרגל להתמקד בך יטצע ויופנם, זה ישחרר לך המון כוחות וזמן לדברים שחשובים לך שנמצאים במרכז שלך.

שיהיה יום נפלא.

אלו גם נשמות טובות כמו שהגדרת, וגם אני שנחשפת לכך ביוזמתי. הרשת נגישה מאוד, לעיתים אני נחשפת במקרה דרך מכרים בלי שהתכוונתי ולעיתים בעצמי מחפשת - וקשה לא להתפתות להסתכל. אני מאחלת לעצמי להיות מסוגלת להתנתק מכל זה, זה מצריך ממני התעלות נפשית שאין לי.
אני לא יודעת להסביר לעצמי למה אני נמשכת לקבל יותר מידע. ללא עוררין זה הרסני. אולי אם אצליח להבין למה,מה זה משרת, אצליח להשתחרר. אין לי הגיונית הסבר.

אני חושבת שלתהות ׳למה?׳ יכול לעזור להבין, אבל לא בהכרח לשנות. אני הייתי עונה לשאלה ׳למה?׳ בתשובות שכבר יש פה ממה שכתבה עירית וכתבו אחרות. ההבנה שזה מנגנון פנימי שבא להסיט אותנו מכאב עמוק, וזו מטרתו, אבל הוא במקביל מרחיק מריפוי עמוק. ההבנה הזאת יכולה להעניק כוחות לעשות צעד קטן ועוד צעד קטן מגמילה משימוש במנגנון הזה.

מה היית אומרת לחולת סכרת עצבנית שהיתה אומרת לך שעוגה כזו או אחרת מרגיעה אותה, ולכן היא אוכלת סוכר? אולי היית תומכת בה להפנים שהיא מסכנת את חייה מבחינת תוחלת חיים, אבל - ובעיקר- מבחינת איכות חיים, כי עודף הסוכר גורם לה למחלות משניות, לפצעים שלא מגלידים, ועוד. נכון?

הייתי מאמצת פה מונחים מעולם הסמים והאלכוהול, שגם הם באים לרוב לעמעם כאב פנימי, עם מחיר גופני ונפשי קיצוני בשימוש, או בשימוש תכוף, כמו התמכרות וגמילה.

אז ההתמכרות לחדשות מחייו הנפרדים היא הסוכר בשביל הסכרתית הדמיונית הזאת.
אני כותבת בהמון איכפתיות, ומקווה שזה עובר מסך, כי קשה להעביר את הטון, ובמיוחד כי הייתי בעצמי במצבים דומים. כלום לא עזר עד שהתרחקתי רגשית, ובשביל זה המנעות מגירוי עזרה מאוד. ממה שאני מכירה ההתמכרות הזאת לחדשות ועדכונים תעבור כשמצבך ישתפר פלאים, וזה אפשרי, לדוגמא עם אהבה חדשה, או באסון גדול שישכיח את הצרה הזאת שתהפוך ללא רלוונטית. אבל בתהליך מודע מתוך רצון פנימי לשנות עוזר להחליט על סטופ למשך כמה ימים וגם לקיים (!!!) זה מחזק אותך ומוריד את המשיכה לשם.
כמו כל התמכרות ההתחלה יותר קשה, ויש רגעים של שבירה. זה טבעי, וכמו שאחרים הצליחו, גם את תצליחי.

כלום לא מחייב אותך. זו את שמחליטה על עצמך. בהצלחה בכל דרך ובכל קצב.

אנסה זאת.
הכל עובר נעים ואכפתי, תודה על עצותייך.
אנסה ואעדכן.

ההתעדכנות ברשת היא קצת כמו דיאטה. הרי מתישהו תהיה נפילה ואז אראה את כל מה שהוא העלה מאז הפעם האחרונה. אז אני תוהה אם זה מועיל. המידע יהיה שם במילא רק לא אחשף אליו באותה תדירות.
תהייה נוספת היא האם חא עדיף לי לגלות עובדות שונות בצורה מבוקרת מאשר שמישהי תזרוק לי באמצע הרחוב ידיעה חדשה ומטלטלת. ואין לי שליטה על נשמות טובות.

את שואלת אם עדיף סיגריה כל שעה או לעשן את כל הקופסה בבת אחת ?

אז לדעתי ההבנה שהסיגריות מזיקות לא בהכרח עוזרת להפסיק לעשן. אבל- קופסה שלמה פעם בחודש (או שבוע, או כל פרק זמן משמעותי בשבילך) עדיף לפי איך שאני מבינה את הגוף, הנפש ואת תהליכי ההחלמה. קודם כל יש הפסקות. יש זמן נקי. יש זמן לשיקום והחלמה בין אפיזודת עישון אחת לשניה. עישון רצוף לא מאפשר את זה. חוץ מזה העישון אחרי הפסקה ארוכה עשוי ליצור בחילה וזה אומר שהגוף התאזן קצת יותר על מצב של נשימה נקיה, וזה תהליך שיתעמק כנראה עם הריווח הבא. עם הזמן ההרגל יתעמק. יש מצב שאחרי כמה שבועות כאלה הכמות של הסיגריות בכל אפיזודת בולמוס תרד, כי האפקט יושג קודם. כלומר- פחות נזק מצטבר. כלומר- בנטו- יותר חיוניות.

וחוץ מזה- צריך לתגמל! כמו בגן ובכתה א׳- שיטת הכוכבים עובדת מעולה. להכין דף כוכבים או טבלה ולשים במקום גלוי ונראה. להדביק לעצמך כוכב כל פעם שהצלחת לשמור על עצמך מהתבוססות ברשתות החברתיות בשביל הסם הזה.

[את סולחת לי על הדימויים?]

כל 10 כוכבים מגיע לך פרס! פרס קטן, ורצוי לא קשור לאוכל (אולי הפסקת סיגריה

- סתם צוחקת איתך!). משהו קטן ונעים שאת אוהבת.
וכל עשרה פרסים כאלה יכולים להקנות לך פרס בינוני ונחמד.

בשביל זה כדאי לעשות רשימה של דברים קטנים ומפנקים. אם תרצי רעיונות- בטח אפשר יהיה לעשות פה סיעור מוחות.

והעיקר- תחשבי על עצמך עוד שנה, עוד עשר שנים - את בטוחה בעצמך, נשית, סקסית, אהובה, עם בנות מקסימות ומטופחות, והאנרגיה שלך מושקעת בלטפח אתכן עוד ועוד, כשאת מוקפת בחברה תומכת ואוהבת. זה המצב שאת שואפת אליו, ואליו תגיעי עם הפניית האנרגיה שכרגע דולפת ומתבזבזת.

הקשבתי לפודקאסט בו בו נאמר ובחכמה - לציין את נקודת ההתחלה לפני תחילת שינוי, כדי שנבין את ההתקדמות. שיטת הכוכבים שציינת הזכערה לי ומתאימה לכך.
אני צריכה לאמץ את השיטה עם בנותיי, להן זה יתאים מאוד.
אולי ארשום טבלה עם כל השינויים שאני רוצה בחיינו, כל שינוי נסמן כמטרה משימה אחת קטנה ונתגמל בכוכב בכל פעם שעמדנו בה.
לגבי תגמול אני בספק מה כבר אפשר לתגמל אם במילא אני אחראית על הכל בחיי.

אציין שמאתמול כשקראתי את הצעתך ולא שלא ניסיתי קוגם להתנתק, עמדתי בהחלטה.
אני סבורה כמוך שעדיף מרחק.
והזמן גם עושה את שלו. אני לא מיטלטלת כיום כפי שהייתי בעבר. א
אני זקוקה למנטר לעצמי את המשפטים החשובים שכתבתי בהודעה שאליה הגבת. שאנחנו בסדר. ושאצלו הדברים לא נוצצים כפי שניתן לחשוב. הרשת החברתית היא חלק מהכאב אך לא העיקר, העיקר שאני אנשום עמוק אויר הרים צלול כיין, לנשום רוגע ושמחה ולהזכיר לעצמי שאנחנו בסדר שאנחנו בטוב. אני מאמינה שאנחנו בסדר ושעש לכל המצב הזה יתרונות אדירים משלנו, אני רק נוטה למסמס את האמונה לעיתים קרובות בשל שקיעה לדכדוך ויומיום אפור.

השבוע שמתי לב ששינויים בחיי לפחות לעיתים מתרחשים כאילוץ או בגלל שינוי אחר שלא במתכוון.
אני עוסקת בפעילות פיזית רבה מאוד בשבועות האחרונים כתוצאה מאילוץ, הבחירה משנית, וזה נהדר עבורי.
וקרה לי דבר נהדר עם כספים. מרבית חיי ניסיתי לחסוך הוצאות. אינני בזבזנית אך יש ממה לחסוך בוודאי במצבי.
ייתכן ןארחיב על כך כשאוכל, איך קרה שבפעולה אחת הפנמתי שינוי גדול בנושא.

עירית_לוי

רק לסמן שאני פה, קוראת ועוקבת.
שולחת לך חיזוקים מרחוק.

שלושה ימים שאני חושפת כמה מסועפת הדרך.
סהכ החלטתי להפסיק להיכנס לרשת החברתית בה הוא, חבריו, סביבתו וכו מפיצים עידכונים.
אני מופתעת מכמה שנאלצתי לעצור את עצמי. לא ידעתי באמת כמה אני ניזונה מהידיעות האלה.
בהחלט טוקסי להתנהל כך.
לא קשה לי להימנע, אך מעורר השתאות, כפי שמגלים בדיאטה כמה נישנשנו קודם

האמנם האמנם
עוד יבואו ימים
בסליחה ובחסד
ותלכי בשדה
ותלכי בו כהלך התם

ומחשוף ומחשוף
כף רגלך ילטף
בעלי האספסת
או שלפי שיבולים
ידקרוך ותמתק דקירתם

עירית תודה על האמפטיה.

את מדהימה בדרך שאת עושה.

מהממת שאת