שמחת הפרטים הקטנים

נעים מאוד.
גולשת רבות באתר. אקטיבית ופאסיבית.
זהו דף בלוג

קמתי בתחושה של חשבון נפש. איתי קמה מראה וירטואלית המראה לי את עצמי ושואלת:"נו, את מרוצה מימה שאת רואה? את מרוצה מחייך? מהשגייך? איפה רצית להיות ואיפה את היום?
לא, אני לא מרוצה. אפילו מופתעת מעצמי.
הייתי הבטחה. בכול תחום אותו בחרתי.
הרגשתי צורך להגדיר את עצמי. להגדיר מהשורש גדר, תיחום. כול הגדרה כאילו מגינה על מהותי...האמנם?
אני בת 34. אמנית ואקדמאית. תחום טיפולי.
"אמנית"- קיר המשמש כחוצץ בין מהותי לתדמיתי.
"אקדמאית"- עוד קיר...
מנסה להבין עם עצמי איפה טעיתי? איפה לא הקשבתי לעצמי? איפה התבלבלתי?
האם זה לא מאוחר מדי להתחיל מהתחלה?
לעשות סדר בדברים, סדר במוח, סדר בגוף?
מה משמעותה של השהות הארוכה שלי כאורך הגלות בחו"ל לצורך לימודים? מה באמת לקחתי משם ולמה אני לא משתמשת בזה כעת?
למה אני מרגישה כמו נכה, חסומה, חסרת גפיים עליונות לפעול או תחתונות כדי ללכת ולצעוד בביטחה...
איך אני, שתמיד הייתי בטוחה ומודעת לרצוני, איבדתי אותו..
לא, אני כבר לא יודעת ממש מי אני.
לא, כבר לא מרגישה את רצוני העז, זה שנשא אותי בימים עברו אל ייעודי.
אני בביתי הצפני, הרחק הרחק מזהותי החו"לית, מעולמי בו חייתי כ11 שנה .
האם זה מה שנקרא חבלי קליטה מחודשת?
ולמה כשמרגיש לי לעשות משהו אני נעצרת באמצע כאילו הרצון עזב אותי, ושוב נשארת מחוסרת מוטיבציה או אמונה..
אולי אניח לכך, אלמד להרפות, אתן לחיים פעם אחת להחליט בשבילי, אתחיל בקטן. אתאבל על הצלחותיי המסחררות בחו"ל, ואבנה את עצמי מחדש. צעד צעד, כתינוקת הלומדת ללכת..ללא גאווה, בענווה.
אביט בעצים הרוקדים במרפסת ביתי, בשמש ובפיסת שמיים תכולה. אנסה לשאול את היקום, או הכוח העליון מה הוא רוצה ממני.
ומכאן אמשיך.

ברקע מתנגנת מוסיקת מדיטציה של הרכב מוסיקלי תורכי.
מסביבי קצת בלאגן, כמה בגדים מפוזרים על הכיסא.
בתוכי מרגישה ריקות.
עייפות פנימית.
ניסיתי ללכת בדרך אמונה מסויימת ותעיתי בה.
הלכתי בעקבות האהבה ותעיתי.
אם יש משהו אחד שאני יכולה לקחת כמסר, מהנסיונות האלו,
זה שהאמונה והאהבה באות רק ממני, ממהותי , ולא מאף גורם אחר.(כמו דת, או בן זוג)
שהכוח העליון נמצא איתי הכי חזק כשאני מקשיבה פנימה ולא החוצה, לאיזה רב או מטיף לדרך חיים.
וגם: לעיתים אני מובלת בכוח של אשלייה, של מסיכה המתחזה לאהבה. זוהי רק אשלייה. ואין בינה לבין אהבה אף קשר.
להיפך, לעיתים זה מעיד על חוסר אהבה. חוסר אהבה לעצמי. חוסר פירגון לאוצר הגלום בתוכי.
כיום יודעת, שאהבה זה לא מה שחשבתי.זה משהו אחר, גדול ונעלה מזה.
אמונה, זה גם לא מה שרצו לגרום לי לחשוב בהרצאות מסויימות, אלא משהו גדול ונעלה בהרבה מזה.
אמונה באה מבפנים, מתוך אהבה למהותי, לקיומי, לגופי, לבריאה ולטבע. זה לחיות ולנשום באותו קצב של הבריאה. זה האיחוד ,זאת האהבה. שלא יספרו לי שום סיפור אחר, על אמונה שגויה ואינפנטילית על דפיקות לב, פרפרים בבטן וחוסר יכולת לנהוג בספונטניות ליד האחר. שלא יספרו לי שאובססית מחשבה על הכביכול "אהוב", זו אהבה..גם לא שיכחה עצמית וחוסר תיאבון..לא ולא, כול אלו אינם אהבה, אלא חוסר אהבה...

חולמת על חופש נוסף -בטוסקנה.
ערסל מחובר לשני עצים מכיל אותי
ואני חבוקה בו,עטופה ומוגנת
נותנת לקרן שמש אחרונה ללטף את פניי.
מתוך הבית מתנגן דיסק של בילי הולידיי,
קולה מתערבב עם שירת הצרצרים משדה החמניות הסמוך.
בן זוגי קורא לי לאכול.
הפעם הוא זה שהכין את רוטב הפסטה כמו שרק הוא יודע. כמו שהיה עושה לי כשרק הכרנו.
"כן, אני באה!" אני עונה לו ומשתהה.
התינוק שלי עדיין ישן...אגוז מוסקט קטן וכה אהוב שלי.

בחרת שם מקסים לבלוג שלך
בדיוק קניתי את הדיסק הזה של ארז לב-ארי
מומלץ

(())

את כותבת יפהפה.

תודה פראית@}

בתוך כול אי השקט הזמני הזה
משהו בי נרגע פתאום.
כמו אומר- הכול בסדר
עוצמת עיניים, מנסה לתת לנשימה לדבר.
מנצלת את רגעי הבוקר ואחה"צ המוקדמים
ביום החופשי הזה
לקשב פנימי, כזה בלי מילים.
מנסה לנשום מהבטן, מחזיקה את האויר ולו לרגע נוסף, משתהה
משחררת בשאיפה את כול ההיסוסים ,החרטות או הפחדים
שליוו אותי לאחרונה ולא נתנו לי מנוח.
פתאום, בעיניים עצומות, נזכרת עד כמה התרחקתי במסע,
תעיתי, והנה אני מרגישה שוב קרובה לעצמי ללא תזוזה, בלי להתרחק,
בשמחת הפרטים הקטנים:
באפיית עוגה, כשאני לשה בשתי ידיי את הבצק ומקמחת אותו
מנסה להזיז תלתל סתור מעל פניי
כשבן זוגי מגיח מאחוריי ונושק על צוארי.
ואני חושבת לעצמי- אני כמו הבצק הזה.
כחומר ביד היוצר- מפקידה את חיי בידי הבריאה.

_ואני חושבת לעצמי- אני כמו הבצק הזה.
כחומר ביד היוצר- מפקידה את חיי בידי הבריאה_
מקסים
את בכזאת מודעות
שבטח אוטוטו תגיעה התבונה הקבלה וההשלמה

שבטח אוטוטו תגיעה התבונה הקבלה וההשלמה
יהללוך יקירה,
את יודעת, נראה לי שהקבלה ,התבונה וההשלמה נמצאים כבר בתוכי, בתוכינו, מחכים שרק אפנה אליהם.
העניין הוא רק להגדיל את הרגעים הללו,לזמנים ארוכים יותר ויותר,
בלי שכול אירוע חיצוני,אדם או מאורע ישפיעו אלא רק מבפנים..
זו העבודה, לטפח את הגן הסודי,הפנימי הזה, הקסום , היודע את כול התשובות
הגן הזה צמא לקשב פנימי כמו אדמה פוריה למים.
ויש שם חיים, בגן הפנימי הזה, חיים נשיים, וזורחת שם קשת של רגשות,
גם פרפרים מרהיבים מתעופפים שם מפרח לפרח ומפרים אותו באהבה
אהבה אינסופית, ושלווה,אור גדול וחם,
הגן הנפשי הזה מחובר לבריאה,נושם איתה באותו קצב, בהרמוניה,
שלום אמיתי בתוכו,כזה שאינו תלוי בדבר, רק בקשב הפנימי שלי שהוא לו כמו מים חיים.

אני יוצאת מהאמבטיה בשיער רטוב
מנסה לנגב את שאריות המים מתלתליי הארוכים
סערה משתוללת בחוץ,בצפון הקר
סופת רעמים וברקים מרגשת
מבטי סב לעבר אהובי שמחפש איזה בורג שנפל על הריצפה
"איתך, אהובי, אני יכולה לעוף...אתה זה שדואג לי כשאני מרשה לעצמי לחלום.." אני אומרת לעצמי.
החורף כנראה הגיע
כמה טוב להרגיש מוגנים קרוב לאח הבוערת שהדלקנו עם ניחוח חורף ראשון
להביט באש המהפנטת כשבחוץ קר וגשום
עדיין קר לי."קר לי", אני ממלמלת לעברו כמו ילדה
אהובי הקשוב לצרכיי עוטף את כתפיי בשמיכת שאל שהייתה מונחת על כתפיו
"הנה קחי מאמי"...
תחושת חמימות מציפה אותי
לא היה זה השאל שחימם אותי באותם רגעים כי אם
ידיו ,מבטו ומילותיו של אהובי.הוא כאן ודואג שלא יהיה לי קר.
כעת זה מספיק לי.בזכותו אעבור את החורף בשלום.
@}

ממשיכה ליהנות מכתיבתך.

יחד עם זאת, משהו לא מובן לי, את מוזמנת לענות אם מתאים לך:

כתבת: הלכתי בעקבות האהבה ותעיתי.
יחד עם זאת, את מתארת כאן מחוות של אהבה טובה.
האם הייתה אהבה מטעה בעבר ועכשיו יש אהבה חדשה וטובה?
או שאת מתארת קטעים מאהבת עבר?
ואולי בכלל לא הבנתי....

בכל מקרה, אני מוקסמת ממילותייך...

האם הייתה אהבה מטעה בעבר ועכשיו יש אהבה חדשה וטובה?
אכן כן @}, ואדייק, לא האהבה הייתה מטעה, אלא תעיתי ,בדרך מסויימת, לה קראתי אהבה...

נזכרת בתקופה בה חיפשתי משמעות לחיי.
כעלה נידף ברוח, הייתי פגיעה לכול משב.
ותוהה איך זה שהתחזקתי כול כך,מעלה נידף שנוחת לעיתים במקומות לא לו,לעץ שתול על פלגי מים,
אשר שורשיו הצעירים נטועים חזק באדמה, ועם זאת הוא שואף למעלה,צומח לגובה ונותן לחיים לעבור דרכו.
מהרהרת בדרך הרוחנית אותה כמעט בחרתי בעקבות אהבה תועה, שריד של קשר נעורים,שואלת את עצמי מה לקחתי משם,ועולה בי המילה אני,עצמי,חיבור, אמת.
סוללת לבד את מסלולי להתעלות רוחנית, לצמיחה פנימית אמיתית שאינה תלוייה בדבר, רק בי,רצה במרחבים ירוקים ושדות חמניות מחייכות בכפר באביניון שבדרום צרפת, שם בחרתי להעביר את חופשת הקיץ.אהובי, אני, ילדי, וכמה קילוגרמים של חימר .
שם בחרתי להטעין את מעיין היצירה , בדרכי שלי ובקשב פנימי בדריכות גבוהה.
נזכרת בריח הלבנדר הטרי שקטף אהובי באותו אחר הצהריים.
כעת תחושת חיות שוב ממלאת אותי.אוהבת את גופי, אוהבת את החופש שלי
נושאת תפילה ,ונותנת לה לצאת מבין שפתיי, במילים שלי,
בוחרת בכוונה תפוח אדום וגדול ,מתבוננת ביופיו ,מברכת עליו ונוגסת בו ביס עסיסי ומתוק, מצקצקת בשפתיי בהנאה ומודה לבריאה מכול הלב,שנתנה לי להבחין בשמחת הפרטים הקטנים
תודה אמא שגידלת אותנו בבית עם אוירה מיוחדת,ששנים הרגשתי בגללו תחושה של שוני, אבל שם החופש ,האהבה ושמחת החיים למרות הכול,היו הדת היחידה.
מודה אני לפניך, מלך חי וקיים,שהחזרת בי נשמתי לעצמי, לדרך שלי, בחמלה,רבה אמונתך.

איך אישה אחת תנצח מגזר שלם...נזכרת איך דהרתי במנוסה ככמו זאבה המריחה ריח של סכנה.
רצתי כול עוד נפשי בי. אפילו לא במודע.
זו האישה החופשייה שבי, המפעמת בתוכי ,חיה ונושמת, מסרבת להשאר בכול מנהג או אורח חיים שבאינטואיציה הפראית שלה לא מריח לה טוב, גם לא ב"שם האהבה".
היא כנראה יודעת להבחין מה אמת ומה לא, יותר מכול אחד אחר.
אשת האמת והחופש הפראית שבי תפסה את רגליי וסובבה אותי משם ,
נשפה רוח עזה בגבי להניע אותי קדימה, לחזרה לדרך שהיא שלי, רק שלי,
בה אני מחוברת בעבותות לכוח העליון ולעצמי.

_ועכשיו יש אהבה חדשה וטובה?
אכן כן_

יופי. אני שמחה שזאת התשובה.

שבת בבוקר ואני מתקתקת אותיות על המחשב.

נזכרת בתחילת הקשר שלי,בסופשבוע אחד בחודש נובמבר:
כשהאיש שאיתי נסע לסופשבוע עם כמה חברים.,
היה צריך לחשוב קצת על מהות הקשר.כך אמר לי.
קשה היה לו לוותר על אידאל בראש ,על שפע ההיכרויות שלו בשבילי, על תקוות מרובות שיום חדש לגמרי מבטיח
לוותר על כול זה בשביל אישה אחת,מציאותית, נוכחת,עם הראש בעננים אבל עם הרגליים נטועות חזק בקרקע- אני
"לא רוצה שתכעסי עליי שנסעתי,
שהייתי צריך להרגיש חופשי, לבד, עם חברים", אמר לי בשיחת הטלפון כשהתקשר אליי מהים.
אני לא יודע עדיין אם זה זה", את מבינה,
אני יכול אולי מחר לפגוש במקרה מישהי אחרת ואליה ארגיש משהו אחר..."
"אתה יכול לפגוש וגם לחפש מישהי אחרת, אם בא לך."
"לא, זה לא שאני מחפש, אל תביני אותי לא נכון..פשוט אני לא רגיל שקשר זוגי מתחיל לי בצורה כזאת"
"באיזו צורה ?"
"עם משיכה מינית חזקה, שהייתה קודם ידידות"..
"אני מקווה שאתה לא אומר את הדברים האלה מתוך פחד ,משיכה מינית חזקה זה לא דבר רע,
זה לא בא במקום משהו אחר, זה לא או זה או זה". אמרתי לו, בטון שליו שהפתיע אפילו אותי.
יכולתי להרגיש באותו זמן את הפחד שלו, יכולתי להרגיש אותו ,איך ברח לו לים ,
מחפש חוף מבטחים מפניי, מרגשותיו ,מהאישה שהולכת לסגור עליו את השער לחופש ואי המחוייבות,
מנסה לברוח מהאהבה שהרגיש אליי .
זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי גבר שלידו אני לא מרגישה ילדה ,
כי אם אשת עולם רבת ניסיון.
"אני לא מנסה להגיע לאיזו החלטה או משהו כזה, אני רק משתף אותך"..
"מפריע לך שאני לא נפגש איתך ושבא לי להיות קצת עם חברים?"
"זה לא עניין של מפריע, זה אולי קצת מאכזב, קצת מקרר את הדינמיקה שהתחילה, אבל בסדר". השבתי לו,
ושוב הרגשתי שמשהו בקול שלי אינו כתמול שלשום , כפי שהייתי בקשרים הקודמים.
הפעם נשארתי שלווה. הוא יכול היה להגיד מה שהוא רוצה באותם רגעים,שבא לו להיות לבד, שהוא לא יודע אם זה זה,
שהוא פוחד לוותר על החופש שלו,שאולי הוא יפגוש בעוד כמה שעות מישהי אחרת,
שאת האישה שאיתה הוא רוצה להיות עדיין לא פגש...
כלום, אבל כלום לא הזיז אותי הפעם ממקומי הרגשי,
שום דבר מימה שאמר לא פגע בתחושת הבטחון הלא מוכרת שהייתה לי בפנים.
"הוא שלי, הגבר הזה שלי,הוא יהיה אבא לילדי, הוא רק עדיין לא יודע את זה".
אמרתי לעצמי באינטואיציה נבואית משהו.
אהבתי את עצמי לידו. הרגשתי אישה.אישה בשלה ,מנוסה,מרובת ערך, יקרה,מיוחדת,מוכשרת.
ליוותה אותי התחושה כאילו הגעתי הבייתה, למין בית וירטואלי, פנימי, מכיל ומגן, בו אני מרגישה אני ,
חופשייה, נינוחה, משוחררת, מלאת חיות,לאחר כאלף שנות גלות ,בהם ביקרתי במחוזות לא לי,
בקשרים בהם לא הבנתי את השפה המדוברת, בהם הייתי שונה, זרה,
מפענחת כול מילה נאמרת בשפת סימנים ופרשנות מיותרת.
זו הפעם הראשונה מזה שנים בה הרגשתי מה זה בית.
"את מאוהבת בי?, התאהבת בי?" הוא שואל בתמימות באותה שיחה
"אם התאהבתי בך? לא יודעת עדיין , עניתי לו, מנסה לנחש לאיזו תשובה הוא מחכה,
" זה קצת מוקדם מדי , זה משהו שקורה עם הזמן, עם האינטימיות שמתעמקת, עם חוויות משותפות,
אני כבר לא מתאהבת ברגע אחד,תוך שבוע , על רעיון או אידאל או אשלייה."
אף פעם לא הרגשתי בטחון כזה, וזה היה חדש לי, בייחוד כשהוא,זה הנבחר, מנסה להתנער ממחוייבות אליי, ובו בזמן מתקשר כמה פעמים ביום.
זה מצא חן בעיני, השילוב הזה,של רגש חזק ורצון להישאר עדיין חופשי, בעיקר כי ידעתי מה ינצח.

מרגש ומוכר

,קיץ 2001, אוגוסט. ג'וליה ,שכנתי מאיטליה עולה בראשי. אישה מלאת עוצמה ואור בעיניים, מלאת חיים, עוד כשראתה אותנו מגיעים עם הרכב ונופפה לנו לשלום מרחוק, קוראת לעברינו כמה מילים באיטלקית. כבר אהבתי אותה. חייכתי אליה חיוך רחב.
"בנבנוטי! "קראה לעברינו. ברוכים הבאים! יצאתי מהרכב, נשיותה הייתה שופעת שמחת חיים,ועיניה דיברו,כך הגדרתי את המבט המחייך שלה . שיערה הכהה היה אסוף בקליפס ביתי אך לא גרע מההדר שזרח מפניה,
עורה היה שחום שזוף.הבנתי לאחר מספר ימים שזה מישיבה בכול שעות הצהריים בשמש הטוסקנית,על פרק ידה נח צמיד זהב ,מתנה מבעלה ליום הולדתה האחרון. היא הייתה בת 47.נראית בת 35. כשהייתה צוחקת, צחוקה היה מתגלגל. תמיד נדמה היה לי כאילו רק חיפשה משהו שיצחיק אותה ,כדי לתת לצחוק הגואה שבה לצאת מתוכה.
ראיתי איך מסתכלים עליה גברים תיירים שבאו לבקר את האיזור.גם כשהלכנו יחד למאפייה בכול בוקר . היינו שכנות לחודשיים. היו לה ארבעה ילדים גדולים. רק שניים מאותו אב.

גם לאחר שבע שש שנים שלא ראיתי אותה, מרגישה שמשהו בה נשאר בי.
משהו מהאור שזרח מעיניה.
ממנה למדתי מה זו שמחת הפרטים הקטנים, שמחת חיים אמיתית, של חיים בפשטות, של שמש, לחם טוב, עגבניות שרי מתוקות חמוצות ,צחוק מהדברים הכי קטנים, קרמים ביתיים לעור הפנים, בדברים הכי בנאליים שאותי הקסימו לגמרי,
היופי שבפשטות.

המסנג'ר לא עובד כבר כמה ימים.
רציתי כול כך לתקשר ולפטפט קצת עם חבריי האירופאים
ללא הועיל.
במייל זה לא אותו דבר.

תודה אמא שגידלת אותנו בבית עם אוירה מיוחדת,ששנים הרגשתי בגללו תחושה של שוני, אבל שם החופש ,האהבה ושמחת החיים למרות הכול,היו הדת היחידה. תודה לך על המשפט הזה...
קוראת אותך..

מחקתי זכרון אירופאי.
אולי אשוב אליו בעתיד.

חמש וחצי בבוקר.
אני יושבת מול המחשב.
המזגן על חימום.
תמיד היה לי קר, מאז שאני זוכרת את עצמי
אפילו בליל קיץ
"ככה זה רזות" שמעתי פעם מישהי אומרת. "תמיד קר להן".
כבר שלושה ימים שאני קמה מאוד מוקדם.
מביטה אל השמיים מהחלון/ קיר הגדול השקוף.
אני אוהבת לראות דרכו סופות,גשם, שמיים קודרים
ולהרגיש כמה חמים לי בביתי
כמה טוב שיש לי קורת גג
כמה טוב שאני בארץ הולדתי
מדברת את שפתי
כמה טוב שנולדתי בארץ שטופת שמש
שיש מי שמחמם את רגליי ואת לבי
כמה טוב שיש לי איש לצידי
כול כך מיוחד ואהוב
שמרגיש אותי ותומך בי
כמה טוב לחיות ולהיות...
אישה שאוהבת את העולם, והעולם אותה אוהב
מכול הלב...

איזה כיף לקרוא אותך

תודה סיילנט ליון|L|
תודה עשב השדה

@}

פעם הייתי מתאהבת נורא
מנסה למלא את תשוקתי מהאחר
עד שהבנתי דבר מה מהותי:
כשנורא בא לי
כשבא לי לראות, להיות,
להעביר את הזמן או למלא צורך נפשי
מהילדה שבי עם גבר
אני מתבוננת פנימה
נותנת לעצמי את מה שרציתי לקבל ממנו
וכך משיגה איזון ביחסים
כך התשוקה וצורך שלי בקשר
מתמתן, הכול נכנס לפרופורציה, מתרכז בעכשיו.
כך למדתי להשיב לעצמי מבפנים
לומדת להרוות את הצימאון הפנימי הגדול שמדי פעם תוקף אותי
ביצירה, בכתיבה
בפיסול,בריקוד, מה שקשור אליי,יוצא ובא מתוכי
בנתינה לעצמי , ממלאת בתוכי את מה שרציתי לקבל מבחוץ.
כך אני פחות "נידי", וגם יותר פנוייה לתת
לאהוביי.
לקח לי הרבה זמן להבין את זה
ולעיתים הנטייה ה"טבעית" שלי היא עדיין לבקש מבחוץ
שיענו לי על הצורך הגדול שלי באהבה.
אבל היום אני יודעת שדרך לשלווה פנימית אמיתית
תלוייה רק בי
רק אני אוכל לתת לי את זה ולא אף אחד אחר.
ברגע שבאמת התחלתי לפעול ככה, הרבה דברים בחיים שלי השתנו
מערכות היחסים שלי שינו צורה
נהייתי מנזקקת לנאהבת
מרגשנית לרגישה
מדורשת לנותנת וגם למקבלת
נהייתי פשוט יותר אישה ופחות ילדה.
עולמי הפנימי צמח, כי טיפחתי אותו
פניתי פנימה לעיתים יותר קרובות
כבר לא חששתי להתבונן בתוך עצמי
כי שם, גיליתי,
טמונות כול התשובות
אהבת אין קץ
יופי נדיר וחושניות משוחררת
אצילות ושלווה
יצירתיות נשית ושקט פנימי שרק הולך ומתרחב כמו דיונת חול רכה ועוטפת
במדבר פורה במיוחד
כך אני ים, וגם טיפה
אני הטבע וגם סופה
שמש בתוכי
מעיין יצירה
אני הבריאה ,יוצרת בכול יום
חיים חדשים ,בהם דמיון מבורך נהיה מציאות
לחיי אהבה עצמית ושלום

אהבת עולם - איזה ניק מדהים

בחיים אפשר למות כמה פעמים, עד שממש מתים פיזית.
ויש בחיים גם תחיית המתים- כשמתנערים מאבק הדרך וקמים שוב על הרגליים
קמים מההתבוססות בקושי או בכאב
קמים וממשיכים לצעוד,בכוחות מחודשים כמו הופחה בנו רוח חיים חדשה
כמו נשימה של המלאך ששומר עלינו
כמה פעמים מתתי,
כמה מהן בעקבות האהבה.
מוזר למות מאהבה...
אבל גם קמתי לחיים בעקבותיה,
באהבה לחיים, לעצמי, בציות לכוח לא מוסבר שמשך אותי מהקרקעית מעלה
ואומר לי :לכי לך, המשיכי, את מוגנת עכשיו. החיים אוהבים אותך,עוד יהיה לך טוב.
ופעמים רבות המשכתי בדרך, לעיתים קצת פגיעה אבל עומדת על רגליי וצועדת בביטחה בשביליה של אמא אדמה
מקשיבה לאינטואיציה הלוחשת לי "לא משם, משם".
פוגשת בדרכי עוברי אורח, כמוני, בחיפוש אחר האהבה
חלקם כבר מצאו, חלקם כלל לא מחפשים, חלקם מחפשים אבל לא יודעים את מה.
"בואי איתי אל השדה הצהוב הזה,נשב מול השמש,נתבונן בשקיעה
יש זמן, כול הזמן,לפתח בינינו קירבה
אולי יחד נגלה את מהות האהבה"

צלצול הטלפון העיר אותי בשבע וחצי בבוקר.
על הקו הייתי יעלי, חברת ילדות שהפכה תל אביבית.
"היי ג'ול ",ככה היא קוראת לי, אני יודעת שמוקדם אבל אני בדרך לגליל, משהו מהעבודה..חשבתי לקפוץ, את בבית היום?
תוך ארבע שעות תל אביב הגיעה לגליל.

(אמשיך תיכף..)

את התיעוד הקודם אמשיך מאוחר יותר...
@}

כבר כמה ימים שאין לי חשק לקום מהמיטה.
מן דכדוך פנימי,
לא בא לי לסדר,
לא בא לי להתלבש "כראוי", רק זורקת עליי מה שידי תופסת ראשונה מהארון
לא בא לי להכין אוכל.
לא בא לי לענות לטלפונים של חברים.
לא בא לי כלום.
נראה לי שזה קשור בכמה אכזבות מקצועיות שחויתי לאחרונה.
כמה פרוייקטים שהתבטלו אחד אחרי השני. קרסו כמו קלפי דומינו, אחד אחרי השני.
מכריחה את עצמי להתקלח , לחפוף ת'ראש..
הייתי מגדירה את זה כירידת מתח. שפל. שקיעה. פרידה. התרחקות. התקלפות. התכנסות. בתוך עצמי.
כשכול המילים האלה מגדירים את המצב שלי כרגע.
יודעת שכרגע זה כך. אבל גם יודעת שכך זה לא יישאר לצמיתות. עוד יהיה יותר טוב.
אני בעומס. זו הדרך שלי להתגונן, להתרפא, להתחדש, להיטהר, להתנקות, לקבל, לחזור לעצמי, לגלות את עצמי מחדש.
חופפת ת'ראש, מנסה להינות מהריח הטוב של מרכך השיער. ריח קוקוס שמזכיר לי חופשה טרופית.
חולמת שאני נוסעת לחופש.בחוף טרופי.על ערסל.שוכבת וקוראת מגזינים שטותיים כול היום,ותוך כדי שאני נכנעת לשמש לשזף אותי, אני אוכלת מנגו עסיסי וכותבת בנייד שלי את ספרי הבא.
המים החמים נגמרו. אני סוגרת את הברז ויוצאת להתלבש לעבודה.
כשאני חוזרת, אני מורידה ממני את בגדיי , שמה עליי את הטרנינג הורדרד ונכנסת למיטה,לוקחת איתי את המסרגות, אולי אצליח בפעם הארבעים וכמה לעשות את הצעיף תחרה.
מכריחה את עצמי לקום ולהכין אוכל. מחליטה לשים מוסיקה שתדרבן אותי. בוחרת את הדיסק של סועד מאסי שאני אוהבת.
הכנתי קציצות עוף עם אפונה וגזר ברוטב עגבניות. אוכל של בית.
לא נלחמת עם עצמי ועם הדמעות שזורמות מעיניי. נותנת לעצמי להתנקות, אם הן כאן, הן צריכות לרדת.
זה יעבור לי. רק לא להתנגד לכאב , לקבל אותו , זה בסדר.
אחרי תקופה אינטנסיבית וציפיות גבוהות, יש ירידה. התפכחות, מול המציאות.
מנסה לנחם את עצמי והמציאות שלי בעוגת גבינה...נחמה מתוקה.@}

מרגישה הזדהות...

תודה אהבת עולם מקסימה..

טוב זה עבר לי.
את הדכדוך החליפה אופטימיות.
אופטימיות שנולדה מהליכה בים, מדיטציית רוח
ומבט בקצף הגלים המתנפצים אל החוף.
ביקשתי מהכוח העליון ומהמלאך ששומר עליי( אני מאמינה שיש מלאך ששומר עליי, פשוט מרגישה )
למלא אותי באור. הרגשתי איך כול הגוף שלי מתמלא באור פנימי. מהקודקוד ועל הקרסול.
פקחתי עיניים אחרי עשר דקות , והים נראה לי ברור יותר. כמו במסך פלזמה..הכול כול כך ברור.
הבנתי. זו בחירה שלי. יש לי הכול כדי להתחבר לצד המאושר שבי, אני זו שיוצרת את במציאות שלי.
הבטתי אל הגלים ודמיינתי את עצמי גולשת במקצועיות ושמחה על גל גדול . ופתאום הבנתי, זה כמו בחיים.
להתעלות מעל המכשולים, ואם נופלים, כמו מהגלשן, אז פשוט קמים שוב וממשיכים לגלוש- בחדווה, בשמחה, בביטחון.
יחי החיים! יחי הים! יחי הגלים !
תודה על כול הטוב ואפשרות להנות בכול רגע מכול השפע.

לוקחת איתי את המסרגות, אולי אצליח בפעם הארבעים וכמה לעשות את הצעיף תחרה.

אה, וגם הצלחתי לעשות סוף סוף את התחרה בסריגה...

השם של הבלוג שלך שמחת הפרטים הקטנים ממש כשם לספר.

תודה אלאן שאת קוראת אותי. @}

חלום:
אבא שלי מושך אותי בכביש ואוחז בשיערי הארוך. אנחנו ממהרים.
אני כנראה פצועה אך אני לא יודעת איפה, האחיזה בשיערי היא כנראה שיטה או טריק להקל עליי מהפציעה...
אנחנו יושבים עם אחותי.כמה דקות אחרי כן. או לפני כן.
במגושמות וחוסר ידע, הוא שם את מברשת המסקרה לתוך הטיובה של הליפגלוס השקוף...(!)
כלומר, מבלבל בין השניים.
חלום הזוי, זה המקום להגיד.
קמתי כי היה לי קר.
:אגב, כשהוא משך אותי בשיערי ברחוב, עברנו ליד מחסן מאולתר ובו היו תפוחים ותפוזים.זה היה כנראה של אחי. סידרתי שם במהרה תפוז , החזרתי אותו יותר פנימה. הוא היה יותר רך.
פירוש ותחושה: כשאבא שלי משך אותי משיערי ברחוב, זה לא כאב לי, אבל די הופתעתי מכך שהוא סוחב אותי משיערי,אפילו שזה כביכול היה לטובתי. כמו לקחת ילד שקיבל פצע לשטוף את הפצע במים ...
בחלום שלי אני רואה המון אלמנטים של נשיות, ומשהו בהחלט אדיפלי ועדיין לא פתור.
עצם העובדה שאבא שלי מושך אותי בשיערי, מסמל בשבילי כאילו יש לו עדיין שליטה על האישה שבי. האישה שבי ייתכן ופצועה,(התאכזבתי לאחרונה, ואני גם שואלת את עצמי שאלות קיומיות, כמו: האם למי שאני היום התפללתי וכאלה...)
אני מרגישה שאני לא ממצה את הנשיות שבי עד תומה. לא את המיניות שבי ולא את המהות הנשית שבי כמו שאני יכולה באמת.
לאבי יש תפקיד חשוב בכך. הוא היה מאוד קרוב אליי בילדותי עד היום.
העצירה שלי בדרך בביתן ששייך לאחי מסמלת בעצם שאני ואבי במסע מתמשך, שבדרך אני נעצרת אצל אחי, מסדרת תפוז תועה- כלומר, אני דואגת לו ויש לי אליו תחושת חיבה, אפילו שכשאני מתראה איתו, לא תמיד זה פשוט ביננו.
שיא החלום הוא כשאבא שלי מכניס את המברשת של המסקרה לתוך זו של הליפ גלוס.
מסקרה- משהו לעיניים- קשור לראייה, בהירות,ומסקרה פותחת את הריסים, מחדדת את מראה העין. אבא שלי לא תמיד מאפשר לי לראות צלול ומבלבל אותי. לשים את המברשת של העין לתוך זו של הפה- כלומר- הייתה לאבי השפעה על אופן הביטוי הנשי שלי.
ביטוי הנשיות שלי קשור מאוד ליחסו של אבי אליי. לטוב ולרע.
אני צריכה לשאול את עצמי: האם אני מתבטאת (דרך הפה והליפגלוס המבריק השקוף) באופן שאני באמת רוצה לבטא את עצמי?
האם יש בי פוטנציאל לבטא עדיין דברים אותם אני עדיין מתקשה לבטא? האם הראייה הנשית שלי זקוקה להיטהרות מהשפעות הוריות מהעבר, ואולי אפילו מההווה?

אשמח לפירושים נוספים....

ורוצה להוסיף: אבא שלי מאוד ביקורתי .שנים זה השפיע לי על הבטחון שלי בעצמי. פיתחתי רגשי נחיתות לגבי הגוף שלי.התביישתי בו.
יש לי ממש את סינדרום הברווזון המכוער. רק כשגדלתי, בגיל ההתבגרות ,15,לערך, כשגברברים וחברות החמיאו לי, בעצם רק אז הבנתי שאני יפה. בכוונה אני כותבת הבנתי, כי לא בהכרח הרגשתי מבפנים...להרגיש נשית ויפה באמת מבפנים כרוך בעבודת היטהרות וניקוי מהשפעות עבר, חיבור למהות שלי, עבודה פנימית עליה אני "עובדת" בשבע השנים האחרונות לערך,
אבל לעיתים הברווזון שבי חוזר לדפוס הילדותי....

קוראת בעניין.

תודה אהבת עולם מקסימה...

הירח אתמול היה מחזה מדהים. שני כוכבים אירחו לו לחברה, שני כוכבים זוהרים במיוחד. מסתבר שאלו היו נוגה וצדק. מקווה שהמראה הזה יחזור גם היום.
המראה הנפלא הזה בהחלט קשור לשמחת הפרטים הקטנים

בימים אלו אני מלאה באהבה לעולם
פתוחה לכול השפע שיש לו
אוהבת ומכילה
מלאת אור פנימי ועוצמה נשיתֻ @}|L|@}

בימים האחרונים אני מתנודדת בין שמחת חיים מהדברים הכי קטנים, כמו סרט טוב, פסטה ברוטב עגבניות וקארי, מבט בשמיים הכחולים עם הפסים הורודים אדומים בשעת שקיעה..(אפילו שזה נשמע קלישאה, זה תמיד מחזה מדהים)
אבל גם סוג של ייאוש מסויים, כלומר, תחושה שהרבה דלתות סגורות בפניי. (מבחינה מקצועית)
נפגשת,מראיינת ומתראיינת. הרי כשזה זה- יודעים שזה זה, מרגישים..מחכה לרגע המיוחל, בו ארגיש שדלתות נפתחות לי בכמה כיוונים.
מנסה להבין ושואלת את עצמי מה אני עושה לא בסדר, וקול פנימי בתוכי יודע שאני בסדר גמור, פשוט כרגע זה לא הזמן התאים, לא הכול תלוי בי..עליי מוטלת רק חובת ההשתדלות, ואם עמדתי במשימת ההשתדלות כול שנותר לי הוא לשחרר את רצוני לבורא עולם, לקוות ולהאמין שהוא כבר ידאג לי...
נזכרת בתקופה מסויימת בה הרגשתי לבד. ששום דבר לא הצליח לי כביכול. תקופה בה הייתי ממש לבד,אמנם עם חברים,אבל הייתי אז בשלהי התאהבות בגבר שראה בי רק ידידה/פוטנציאל לסירוגין, עד שהכיר מישהי אחרת והתרחק. הייתי מאוהבת בו מעל לראש. כמה חודשים היינו בקשר ידידותי אינטנסיבי,עם פה ושם התנשקות או שינה משותפת. הקשר הזה מאוד תיסכל אותי.
לא ידעתי לעמוד מאחורי הרצון שלי, להגיד מה אני רוצה,הפה והגוף שלי היו בפיגור אחרי הלב שלי שרץ 200 קמ"ש לשעה...
אחריו הכרתי בחור אחר, ילדותי,בן 30,מבולבל,הקשר התחיל כידידות עד ששכבנו, והקשר נותק, ולאחר כמה חודשים שוב חודש , באופן יותר הדוק. זוכרת שנהניתי לשכב עם גבר אחרי כול החודשים שבהם סבלתי מאהבה לא ממומשת.
הוא מאוד נלחץ והתרחק. כמובן שלאחר זמןו הוא התקשר כמעט באובססיה כי לא הבין למה אני מתחמקת מטלפונים בעיקשות..
כשכבר החזרתי לו טלפון, זו הייתה הפעם האחרונה ששמעתי ממנו.
כך שבמשך התקופה הזו, עלה בי כעס ואכזבה ,כעס על זה שאהבתי ושכבר לא צריך אותי יותר, וכעס על זה שהייתי יכולה לאהוב, שוויתר על אהבתי.
גם באותה תקופה לא הייתה לי עבודה. שלחתי המון קורות חיים ואף אחד גם לא חזר אליי, מלבד שתיים, כשהאחת מתקשרת להודיע לי שזה לא מתאים להם, והשנייה נפגשת איתי לראיון להיות חונכת טיפולית חינוכית לילד שלה הדיסלקטי, אבל מודיעה לי בסוף הראיון שהיא כרגע בימים של ראיונות.
ידעתי שאם זה היה זה, היא לא הייתה אומרת לי את זה. כשזה זה, יודעים שזה זה ולא חושבים על אופציות אחרות.

שמחתי לראות אותך ב-מה חדש.

חוצמזה, הזדהיתי עם הרבה ממה שכתבת.

היי אהבת עולם,
התגובות שלך תמיד כול כך נעימות ומחזקות
תודה@}

מה שלומך חומד?

מחכה לקרוא אותך...

אני בסדר תודה...@}
מחפשת עבודה בטירוף- דבר ראשון על הבוקר..מוזר, קורות החיים שלי דווקא ממש מרשימים, יש לי כישורים ושפות ותואר שני...למה אני לא מוצאת עבודה? אפילו לא מתקשרים להזמין אותי לראיון!
טוב, לפעמים זו תקופה שלא קשורה אליך. מקווה שזה יעבור מהר ואמצא במהרה.
בינתיים, יש לי הרבה זמן פנוי.אני אופה עוגות, סורגת כובעי צמר,מבשלת מרקים...נשיות בפול פאואר. כלומר, כמעט בפול פאואר. כשאזכה להגשים את עצמי מקצועית אהיה עוד יותר מאושרת...אבל מודה על כול מה שיש לי כרגע..בכול מקרה.@}

טוב,טוב, טוב
שנה חדשה בפתח...תובנות חדשות והשלת אמונות ומחשבות שאינן מתאימות עוד...
מהתובנות לשנה הבאה לטובה:

אני רוצה לפחות חמישה ילדים .
אף פעם לא מאוחר להגשים חלומות מקצועיים או כול חלום אחר ולהופכם למציאות.
שום דבר אינו מובן מאליו וצריך להודות בכול רגע על כול השפע.
בסוף הכול מסתדר על הצד הכי טוב.

@}@}
}והמרגיעון הוא: החסרונות הם היתרונות...שזה מדהים וכול כך נכון....
יש כמה שעשו קריירה מהכביכול חסרונות שלהם.....ברגע שמקבלים את החיסרון, ומשחררים אותו, הוא כבר לא כזה....

מתגעגעת...

חזרתי...וואו,שבע שנים עברו..גדלנו,התפתחנו...אחזור לכתוב במהרה..

אני יודעת שזמן הכתיבה שלי הוא קצוב לדקות ספורות בזמן כזה של בוקר, ונמשך רק עד שהילדון האהוב יקרא לי תיכף מהסלון " אמא,הבטחת לי שוקו!" וזו תהיה יריית הפתיחה של עוד יום סיזיפי מלא במטלות אימהיות מגוונות וחסר ברגעים לעצמי. בין לבין,בין מנוחת הצהריים של התינוקת ליציאה לחוג של הגדול,אנסה לשוב לכאן,לכתוב את עצמי ואת הניסיון הקיומי הנצחי שלי להנות ולשמוח מהפרטים הקטנים שממלאים את חיי,ויש כאלה תודה לאל. להית' בקרוב.

לקראת גיל ארבעים מגיע לי חשבון נפש. כך אני מרגישה.
זמן של שינויים גדולים לכולנו.מעבר דירה,שינוי גן לילד,עוד כמה דברים.ואני-מכילה את הכול,לוקחת כרגיל על כתפיי את הקושי שלהם או שיכול להיווצר להם. הבנתי לא מזמן שמה שנדרש ממני הוא להיות נוכחת ותו לא,לא יותר מזה.בין כה וכה לא אוכל לחיות במקומם ואף אחד גם לא דורש ממני את זה.אני שולחת להם אנרגיה של בטחון ואהבה,הגנה ואמונה שהם יכולים לעבור את זה,הם חזקים מספיק להתמודד עם השינויים והחברים החדשים ועם הפרידה מהבית הקודם ומהסביבה הקודמת. מזכירה לעצמי שוב ושוב שלא אני זו מנהלת את העולם, והכול ממנו. ובינינו,הרי הכול לטובה,וכבר יש לו,לגדול חברים חדשים מהגן החדש.

בוא בשלום
נפתחות חצרות
ערכנו שולחן והדלקנו נרות
ובטרם יוגף חלון
אנא שוב אלינו בשלום...

זה השיר שמתנגן לי בראש מהבוקר.בטח טעיתי במילה או שתיים.זוכרת אותו כך מהילדות.
שמתי את הילדון בגן,הוא רצה שאשאר לשחק איתו עוד ועוד. הוא עדיין מרגיש קצת לבד אבל אני מנסה לא לעגן לו את התחושה הזו ונותנת ו הרגשה שזה בסדר,אפשר גם לפעמי להיות לבד,ושככה זה בהתחלה,ושעם הזמן הוא יתרגל..
מנסה להיות קשובה לכאב שבי,וגם לשמחה. לעצמי,ולא תמיד רק לילדיי.
חמש שנים של אימהות טוטאלית לשני נפשות אהובות וזכות,גרמו לי לשכוח את עצמי,להתעלם ממחוזות העצמיות שבי,היצירה, הכתיבה,הזמן לעצמי..אט אט מנסה לגשש את הדרך הבייתה, אל עצמי בחזרה..
מנסה להזכיר לעצמי כמה אני אהובה,כמה מזל נפל בחלקי, על שני ילדיי המופלאים,על בן זוג תומך ואוהב,על משפחה אוהבת.
מנסה לראות את הבית החדש על המעלות שבו ולא על החסרונות. הגינה הנחמדה הפרטית שיש לנו,העצים בחצר,הקירבה למרכז ועם זאת שפע שקט ופרטיות כמו בצימר...

סידרתי את חדר הקליניקה שלי בצורה נעימה,ובכול יום אני מוסיפה עוד משהו,לפעמים גם מורידה.אני מאמינה,שכשאהיה מוכנה באמת לחזור לטפל,זה יגיע. עכשיו צריכה את הזמן לאסוף את עצמי בחזרה,לאסוף כוחות,לבנות קן חדש וחמים לי ולמשפחתי האהובה במקום החדש.

סימני הסתיו שוב גורמים לי להתכנס בתוכי,לרצות לצאת מהבית רק עם בוא האביב.ברור שזה בלתי אפשרי,הרי יש חיים שצריך לתפקד אותם ויש ילדים שצריך לדאוג להם...אבל רואה את עצמי כבר ישובה מול המחשב בכול רגע פנוי וממשיכה לכתוב את הרומן שלי ואת השירים שבקרוב יאספו לספר הראשון שלי..
מנסה להתעלם לרגע מהכלים והכביסה שאני צריכה לתלות ולקפל,מארוחת הצהריים שהבטחתי לילדים(אורז וקציצות),רק לנשום,לנוח עם ספל תה,הקטנה ברקע,מעסיקה את עצמה יפה מאוד,כאילו מרגישה את הצורך שלי בעצמי...
השקיות והקרטונים הנותרים יחכו לזמן אחר..בא לי נס..אחד בקפה ואחד בחיי...שיקרו לי ניסים ושפע אירועים טובים ומשמחים השבוע..שאקבל כוחות ואשמור על השמחה שלי,שאמצא נחמה בפרטים הקטנים שיוצרים את השלם.
הרי החיים הם לא תוכנית כולשהיא לעתיד, אלא החיים כאן ועכשיו. בזר הפרחים המקסים והצבעוני שמונח מולי על שולחן פינת האוכל,ביום ההולדת הכייפית שחגגנו לקטנה אתמול עם המשפחה,בשמחה שהרגשתי בשביל הילדון כשחבר חדש מהגן בא לבקר אותו אתמול,בעוגת השוקולד המוצלחת שהכנתי,בשינה הלילית הרצופה שהייתה לי,(לשם שינוי),בפנים המדהימות של הקטנה שלי שקמה בחיוך,ותודה מראש על עוד דברים טובים ומשמחים שעוד יקרו לנו היום..

מפגש משמח ומנחם חיכה לי אתמול בערב עם החבר השכן שהיה לנו בבית הישן.איש מיוחד מאוד,אוהבת אותו וגם הילדים אוהבים אותו. לפעמים מלחיץ אותי לחשוב שאני יכולה לאהוב גבר אחר,כמו אז,כשעוד הייתי סטודנטית ונראה לי נורמלי להתאהב במרצה שלי שמבוגר ממני בעשרים שנה כמעט. מרגיעון מעניין-ההסכמה כוללת בתוכה, את אי ההסכמה - לפרטיה. מקבלת את כול קשת הרגשות שבי ומסכימה להם,מתבוננת בהם ומאפשרת להם לדבר.מעניין אותי מה יאמרו לי...

עוד הבנתי אתמול,שאני לא צריכה לדאוג כול כך הרבה לילדון שלי בקליטה שלו..בין כה וכה אין לי שליטה על הדברים,ובנוסף,העובדה שאני רוצה להכיל כול דבר שקורה לו,משדר לו שאני לא באמת חושבת שהכול בסדר,שהוא מסוגל..והרי יש קשיים בחיים,וזה בסדר להיתקל בהם,אני כאן בשבילו,בלי לומר דבר,כסלע יציב ,כעוגן בזמן סערה או משב רוח חזק ומטלטל.אני כאן.

המטלות להיום: כביסה,שואב אבק,זמן כתיבה ומדיטציה.

הי יעלי לה ! טוב לראות אותך כאן...נפגשנו לא פעם בדף לימודי ימימה ואולי בעוד כמה. שמחה שבאת לכאן:)

מנסה להסתגל לבית החדש.עדיין ערימה ענקית של שקיות גדולות בחדר כביסה...זמן מצויין לשחרר כול מה שלא משרת אותי יותר. ויש המון: בין הבגדים המיותרים,כלי הבית,הוילונות שממתינים לשימוש כבר שנתיים,ועוד ועוד-מסתתרים להם גם דרכי חשיבה שלא משרתים אותי יותר וזה זמן מצויין לשחרר...להתנקות,לפנות מקום למשהו אחר.
בכול יום כדאי שאמצא בבית החדש כמה יתרונות ותוך כדי גם בי...כלומר,ראיית הטוב בעיקר:
מעלה אחת לבית: גינה פרטית מרווחת וירוקה . אף על פי שעדיין לא מסודרת ומלאה בדברים.(לא יכולתי להתאפק)
מעלה אחת שלי: אני עושה את הטוב ביותר שאני רק יכולה בכול רגע נתון לילדיי..ולומדת גם לפעול כך בשבילי.
בית:מטבח מאובזר ומואר,פתוח לפינת האוכל..
אני: אתמול הרגשתי חיבור לאני הפנימי של,ליופי שבי,ליחודיות שתמיד איפיינה אותי.מזמן לא התחברתי למקום הזה ואתמול קרה נס מבחינתי.גילוי אותו מקום מואר ואהוב אצלי. הוא לא נעלם,הוא עדיין קיים,אני צריכה רק לשמוע אותו יותר,לפנות לו זמן בין כול המחוייבויות שלי לילדים.
טוב,אמשיך בהמשך...ולמי שקוראת אותי,מתנצלת מראש על חוסר הצניעות שבלהחמיא לעצמי..זה פשוט כול כך חסר לי לאחרונה,ההיזכרות הזאת של מי אני,התקרבות לעצמי...

את לא צריכה להתנצל, זה לא חוסר צניעות, וזה כל כך חשוב.

אתמול הרגשתי חיבור לאני הפנימי של,ליופי שבי,ליחודיות שתמיד איפיינה אותי.מזמן לא התחברתי למקום הזה ואתמול קרה נס מבחינתי.גילוי אותו מקום מואר ואהוב אצלי. הוא לא נעלם,הוא עדיין קיים,אני צריכה רק לשמוע אותו יותר,לפנות לו זמן בין כול המחוייבויות שלי לילדים

איזה יופי. גם אצלי הרגעים האלה של החיבור נעשו נדירים. תמיד כשזה בא זה מרגיש כמו נס. חסד.
שמחה בשבילך @}

עוד לילה מחוסר שינה. חושבת על בני,אהובי. ילדון בן ארבע וחצי שמתגעגע לגננת הקודמת שלו ובוכה דמעות געגוע. הלב שלי נשבר. "מה בכלל עברנו דירה,אמא?" כמובן שלא הסברתי לו שבעל הבית עשק אותנו,לא התחברנו מנטלית לאנשים שם ,שכר הדירה הועלה משמעותית ולא היו בתים בתקציב שלנו באיזור....אחרי הכול חזרנו לעיר הולדתינו,קרוב לסבא וסבתא,חברים טובים ועוד מלא יתרונות. שלא לדבר על העבודה שלי...אמרתי לו רק שכאן טוב לנו יותר. וכבר באו אליו שני חברים מהגן החדש בימים שונים...הוא התחיל לבכות ואני שאלתי את עצמי ואת אלוהים באותו רגע: למה? למה אתה עושה את זה? אני,כילדה שנאלצה להיפרד מחברים שהיו איתי חמש שנים שלמות,מהגן ועד כיתה ה', כשהורי נפרדו עברנו עיר,בית,בית ספר.הייתי צריכה להסתגל לחברים חדשים ושנים אחר כך עוד הייתי חולמת על החברה הכי טובה שלי,שנגדעה איתה החברות באופן פתאומי...אפילו שהיא באה לבקר פעם או פעמיים אחרי שעברנו דירה...הרגשתי שיצאתי מהמעגל שהמשיך שם בלעדיי,ומאז אגב לא פגשתי מעולם אף אחד מהיסודי...לא רציתי,כול כך לא רציתי שהוא יעבור את זה.הרי רציתי להאיר אותו בגן הקודם גם אם נעבור דירה,אבל כשעברנו הבנתי עד כמה המשימה הזו מורכבת וקשה-לנסוע כול בוקר בכבישים ארבעים וחמש דקות לכול כיוון,כשכאן הגן הוא שתי דקות הליכה מהבית. אני אפילו לא הזכרתי את מה שדחף אותי כן לשנות לו גן באופן סופי,כשבאתי לקחת אותו מהגן יום לפני שעברנו מהישוב, והגננות לא מצאו אותו בגן ואני קיבלתי את הפחד של החיים שלי,טראומה...אחרי כמה דקות מצאנו אותו מסתתר מאחורי מתקן בחצר,חצי שעה הוא היה בחוץ והגננות אפילו לא שמו לב שהוא לא בגן...היה לו קשה,ולי עוד יותר.

אני רואה את עצמי דרכו,איך הוא נהיה יותר ויותר דומה לי ,גם באופי. הוא נהיה רגיש,עדין נפש.וקשה לי עם זה. אני רוצה להגיד לו הי! תתחזק,אל תפחד! אמא איתך תמיד! אתה מספיק חזק להתמודד עם החיים...אל תהיה כמוני,בבקשה אל תהיה כמוני, כזה רגיש...לא טוב להיות כזה רגיש..
אני כול כך רוצה שיאהבו אותו במקום החדש,הוא ילד כול כך אהוב ויפה ועדין וחכם ושובה לב. הוא בא לישון לידי במיטה בימים האחרונים. אני מרגישה שהוא צריך אותי יותר מתמיד. הוא חווה פרידה ואני רוצה להיות כאן בשבילו,להיות חזקה,משענת. כמה קשה לתמוך בילד כשלך בעצמך לא קל..נאחזת ביד אחת על ענף וביד השנייה אוחזת בו קרוב אליי בכול הכוח...השם,תעזור לי,פתח את זרועותיך וחבק אותנו,שנתערסל בך חופשיים מאחיזה,קשה לי להיתלות כך לבדי לזמן כה רב.

יום חדש ומנחם,מנסה לומר לעצמי שהיום אנסה להיות קלילה יותר,חיובית,בוטחת. לראות את כול הטוב שעוטף אותי ויש באמת על מה להודות,לתת לאלוהים הטוב ורב החסד לטפל בי,להעביר לו הכול למעלה,לא להיתקע בחזיונות שחורים או חששות .מפינת האוכל שמול המטבח אני רואה את העץ היפה בגינה החדשה שלי,באמת עץ יפה,דק וארוך מלא עלים וגבעולים דקים וארוכים,אצילי משהו,נראה כמו עץ דובדבנים -אבל הוא לא,מזכירה לעצמי לברר את שמו..זר פרחים צבעוניים סגולים וצהובים מונח לו באמצע שולחן העץ הגדול,מזכיר לי לראות את הצבעוניות שבכול,הנה,תראי,העולם כן מחייך אלייך,העולם טוב ויפה,לכי תמיד בצד המואר של החיים,מזכירה לעצמי כמו בשיר...

אל תהיה כמוני,בבקשה אל תהיה כמוני, כזה רגיש...לא טוב להיות כזה רגיש..
גם אני מצאתי את עצמי חושבת את זה.
כמה רוצים לגונן עליהם...

קוראת אותך.

כתבתי אתמול תגובה והמחשב כבה ...
תודה גוונים שאת קוראת אותי:)

אנחנו מתחילים להבריא.הפצעים מתחילים להיסגר.מטאמורופזה של כאב-חיים חדשים מתחילים.
נזכרת בערב חג אחד בשנה שעברה,במושב,איך כולם התכנסו בגן המשחקים ואנחנו הרגשנו כול כך לא שייכים לשם,אז ,ורק אז ממש הבנו שאנחנו לא במקום שלנו.וזה לא שלא הכרנו את האנשים.יש לנו "דיבור" עם רוב המושב,ואנחנו אנשים חברותיים הרבה מעבר לממוצע..אבל לא התחשק לנו לדבר עם אף אחד.לא עם הגנן שעשק ורימה אותנו,וחיבר את צינור המים שלנו לכול הנחלה והבתים האחרים-מה שגרם לחשבונות מים הזויים,עד שגילינו את העניין..ולא לאף משפחה אחרת,שרוב האימהות שם תמיד דיברו על נושאים שכול כך לא עניינו אותי,גם בגן המשחקים ,שהייתי קופצת עם הילדים לשם,ממתינה לשובו של בן הזוג מהעבודה,תמיד הייתי לבד על הספסל כשמולי ,בספסל מימול,עוד אימהות,מדברות על האח הגדול,ש"איזה באסה שסגרו את ערוץ 24",ועוד ...לא הייתה שם שום הושטת יד לעברי מלכתחילה,והאמת,אלו נשים שמעולם לא הייתי מתחברת לאף אחת מהן באף קונטקסט..הנשים שכן התחברתי אליהן היו תמיד עסוקות עם הילדים ודי סגורות בעולמן..התחברנו והערכנו האחת את השנייה אבל המפגשים היו מועטים. ולמה אני מספרת את כול זה? כי מהרגע שהגענו לכאן,לישוב החדש,אני מופתעת מהנחמדות של האנשים אליי...ההורים מהגן של הילד מחייכים וחברותיים מאוד,הוא כבר אירח בתוך שבוע שלושה חברים בימים שונים(שם כמה שלא ניסינו להזמין זה כמעט תמיד נדחה ),האימהות כאן ממש לבביות,חברותיות ונעימות,פתוחות לתקשר ולא כאלה מרוחקות, שכמעט שכחתי איך זה שמסבירים לך פנים . מסקנה: לא תמיד אתה זה שלא בסדר,לפעמים,כמו שאומר המשפט-משנה מקום משנה מזל.וליתר דיוק,כמו הבברווזון המכוער שהרגיש שונה ואומלל רק מכיון שלא היה בסביבה הנכונה לו,ומשפגש את אחיו,הבין שלא הוא היה הבעיה,אלא המקום שלא היה שלו.תחושת שייכות-תודה שהגעת לחיינו.

תחושת השייכות מתגלה ואז נחבאת שוב,כמו אומרת לי בואי,חפשי אותי כאן,לא אתן לך אותי בחינם וכמובן מאליו...
דרך המסע של בני אני מבינה כמה מאמצים לא מודעים עשיתי על מנת להרגיש שייכת כשעברנו דירה ,עיר ובית ספר...כשעזבתי חברים שהיו איתי שש שנים מהגן ועד כיתה ה',ואף פעם לא ראיתי אותם יותר.תמיד הרגשתי שהחיים ממשיכים במקום שעזבתי בלעדיי,שיצאתי ממעגל אליו הייתי שייכת ונכנסתי למעגל אחר.א פעם לא עשיתי עבודה על זה ועם כול השנים בהם טיפלתי בעצמי מעולם לא העליתי את זה בטיפול.עכשיו,כשאני רואה את אופן ההתנהגות של הגדול שלי,כמה הוא מנסה למצוא חן,לעורר סימפטיה מהגננת-כשהוא שואל אותה כול דבר האם מותר ככה ומותר ככה,וגם את המדריך מחוג תנועה-מרים לכלוך מהרצפה ונותן לו..הוא לא קול ,גם אני כנראה שלא קולית...לפחות לא כול הזמן.

תודה על בן זוג מפנק ותומך בכול ההחלטות שלי,
תודה על שני ילדים מדהימים,יפים ומאירים מבפנים ומבחוץ,
תודה על הורים אוהבים ותומכים
תודה על אח ואחות אהובים
תודה על כול השינויים הבאים עלינו לטובה
תודה על הבית החדש-על הגינה הפרטית המרווחת,על העץ המקסים שבה,על פינת הכביסה הענקית השמשית,על הכניסה הנעימה,
תודה על הקליטה המהירה של בני בגן החדש,על כך שהוא מאמין בעצמו ומרגיש מוכל ומוגן,
תודה על השמחה שמעניקה לי הנתינה,השמחה והאושר הגדול שילדיי מסבים לי.
תודה על עצמי,שבראת אותי בדיוק כמו שאני.
תודה על כול השפע בחיי,ועל שלא חסר לי דבר מלבד לעיתים עיניים פקוחות לראות את כול זה.
תודה

היא מעולם לא תסלח לו על שהעביר אותה ממקום בו יכלה לראות את הקשת הכי יפה וגדולה בחייה למקום בו לא ניתן לראות את השמיים.

היא כבר סלחה לו. מאגם העצב שעמד במרכז העיר החדשה אליה עברה לא מכבר,יכלה כבר להבחין בהשתקפות שמיים בהירים,עצים מלבלבים,וגם רקיע מלא בכוכבים.גם מכן יהיה ניתן לראות קשת בענן,המחשבה הזו ניחמה אותה.היא הבינה שזו הייתה רק תקופת הסתגלות,ששינויים לא קלים לה,שנמצאת בתוכה ילדה בת עשר שאומרת לה בשפתה "לא,אל תעשי לי את זה עוד פעם!".
היא הביטה סביבה לאחר שהדמעות יבשו מעיניה והראייה הייתה צלולה יותר,והתחילה אפילו לחבב את מה שהיא רואה. המטבח חדיש ובהיר עם חלון גדול מעל הכיור,עציצים קטנים ובהם עשבי תיבול עומדים על אדן החלון ונוסכים בו חן כפרי,שטיח אפגני אוטנטי גדול בצבע בורדו מעוט צורות ופרחים מהדר את רצפת הסלון ומשווה לה מראה יוקרתי,זר פרחי החמניות שבן זוגה קנה לה לשמח אותה עמדו באגרטל מאורך על פינת האוכל הלבנה היפה,מהעץ המלא שאימה נתנה לה,נראו מחכים רק שתביט בהם וכמו מישירים וזוקפים עלי כותרתם לכבודה.הדבר היחידי שלא השתנה ונראה לה מופלא תמיד אלו ילדיה.הקשת האמיתית והמרהיבה,יצירת הפאר והפלא היפהפה שהבורא העניק לה ולעולם.

מנסה עדיין להסתגל למעבר.לא קל.
הבית-קטן יותר.
הילד-לא אוהב את הגננת החדשה ואת הגן.
אני-מתגעגעת למרחב וטיולי אופניים,לנוף הנשקף מבעד לחלון שבמטבח,לרעיון של בית פרטי גדול במושב...
חברתית-אין ספק שכאן אני מרגישה הרבה יותר בבית,עם אנשים שדומים לי מנטלית.שם הרגשתי בודדה,אחרת,תחושות לא נעימות היו לי שם.
מרגיש לי כאילו המסיבה ממשיכה בלעדיי באותו מקום שבחרתי ללכת ממנו. היו לי תוכניות להישאר שם שנים.והיום אני מוצאת את עצמי מקנאה באישה ובמשפחה שעוברת לבית שגרתי בו.אפילו מקווה בתוך תוכי שהם לא יעברו לשם.שהבית יישאר ריק,או עם אנשים אחרים.לחשוב שהם יהנו מהאח שבסלון,שכול כך אהבתי.מהשכנים שהפכו לחברים טובים (היו אצלינו לפני כמה ימים).אבל אני יודעת שלא הייתה לנו ממש ברירה אלא לצאת משם. בעל הבית עשק אותנו.חייב אותנו על מים של כול הנחלה,סכומים הזויים(2000 ש"ח לחודשיים במקרה הטוב).
ואם לעולם לא אתרגל לבית החדש?מתי תחושת העצב תעבור לי?מאז שעברנו אני כול הזמן על סף דמעות ובוכה ממש בקלות. הילדים רואים אותי עצובה.קשה לי עם זה,במיוחד שאני אמורה לעזור להם בקליטה ובהסתגלות...