תשוקה למתוק אצל ילדים

אני כועסת את הכעס הזה...
מותר לך. זה בא באופן טבעי כי ככה גדלנו (כמעט) כולנו.
זה מהלך מחושב ואטי לעשות אחרת וזה תמיד מתחיל מצעד נורא קטן. מודעות.

כיוון שאני כל כך טורחת כדי שיהיה פה מגוון של אוכל מזין שיכלול לפחות מאכל אחד שכל אחד מוכן לאכול.
שלום לקול הפולני הקטן של תפילה.
שחררי שם. מה שאת עושה את עושה בשביל עצמך. אף אחד לא חתם מראש שהוא יעריך את זה.
סביר שיהיו ילדים שבאמת ירגישו שגנבו להם את האוכל ויש ילדים שפשוט יזהו שזו נקודת התורפה שלך ויפשפשו שם.
אלו וגם אלו יכולים לקפוץ. את תנהלי איתם את הדיאלוג הכי טוב שאת יכולה על מה שחסר להם ומציק להם ובסוף תנהגי לפי מיטב שיקול דעתך.
אבל את הפולניות שלך ("אני טורחת ונותנת את הנשמה בשביל הבריאות ואף אחד לא מעריך") אין שום סיכוי שהם יסכימו לשאת על הכתפיים הקטנות שלהם.
ואת יודעת משהו? טוב שככה. ילדים שמסכימים בסוף קורסים מזה.

רוצה לומר שוב - זה יכול לעצבן פילים. אבל את הצורה שבה העצבים האלה מקבלים ביטוי אפשר תמיד לשקול, וכל פעם מחדש.

כן נוהגת לספר לו כמה זה מזיק ...
אולי אפשר לוותר על זה אם הוא לא מגלה עניין.

וזה תמיד מתחיל מצעד נורא קטן. מודעות.
אה, כן. הצעד הזה נפסע כבר מזמן. ההרגשה היא שאני כמעט דורכת במקום, אבל רק כמעט, וזה כנראה הטוב ביותר שיכול להיות עכשיו.

שלום לקול הפולני הקטן של תפילה.
שלום, ונא לא לקרוא לי קטן. אני קול די גדול או לפחות בינוני.

"אני טורחת ונותנת את הנשמה בשביל הבריאות ואף אחד לא מעריך"
זה לא בדיוק רק בשביל הבריאות. יש כאן מופעי אקרובטיקה וווירטואוזיות גם לכיוון הטעם.
אבל בכל מקרה, את צודקת, לא צריכה הערכה על זה. אבל נראה לי שלא כעסתי על העדר ההערכה. הכעס התעורר, לא משום שהיא לא אמרה "וואו! אמא! תודה על המגוון העצום של מאכלים מזינים וטעימים!" אלא שעל אף שזה מה שאכן היה, היא הצליחה לא לראות כלום.
נו, דקויות.

ואת יודעת משהו? טוב שככה. ילדים שמסכימים בסוף קורסים מזה.
בדיוק אתמול וידאתי עם בן השבע שלי, שבפעמים שהוא רוצה לקחת קופסת ירקות/ פרות לארוחת העשר זה אכן מרצונו ולא מרצון לשמח אותי.

_כן נוהגת לספר לו כמה זה מזיק ...
אולי אפשר לוותר על זה אם הוא לא מגלה עניין._
צריכה ללמוד לסתום את הפה בהקשר זה ובהקשרים נוספים.

ההרגשה היא שאני כמעט דורכת במקום
מבינה אותך. אבל לא אתאפק מלשקף לך שזה לא נכון

שלום, ונא לא לקרוא לי קטן. אני קול די גדול או לפחות בינוני.
כן, זה נדמה לך. כשתכיר את סבתי תבין למה קראתי לך קטן. הכל יחסי, נכון?

אלא שעל אף שזה מה שאכן היה, היא הצליחה לא לראות כלום.
אולי משום שהיא בכלל לא ניסתה...
ובטח גם לא תנסה. מה לה ולזה?
תני לזה עשרים שנה ואז תשמעי אותה אומרת כמו כל כך הרבה אנשים אחרים - נו, אמא שלי כנראה עשתה משהו נכון אם יצאתי ככה.

בפעמים שהוא רוצה לקחת קופסת ירקות/ פרות לארוחת העשר זה אכן מרצונו ולא מרצון לשמח אותי.
נו, תראי איזו אמא את...
השאלה הזו היתה מגיעה בלי המודעות שלך לחשיבות שלה?

צריכה ללמוד לסתום את הפה בהקשר זה ובהקשרים נוספים.
או, מהצד השני של המטבע הזה - ללמוד לכבד את הקושי העצום שנוצר כאשר מישהו לידנו משתנה בקצב מהיר.
ואז לא תצטרכי לסתום כי כל מה שיעלה בך ממילא זה אמפטיה.
מציינת ביובש שאני באותו אתגר בדיוק. זו לא אמירה שבאה אליך מלמעלה אלא מבפנים, והיא נכונה ליחס אל הילדים כמו גם אל האיש ואפילו החמות או האמא.

צילי

אתחיל מהתנצלות על הזמן הרב שלקח לי להבין עובדה פשוטה, הרגישי בנוח לשלוח אותי לחפש מידע בגוגל בכל רגע.
וכעת אחזור שוב לשאלת ההתעפשות. משהו ביחס לשומן עם מים בתור כזה שמתעפש מרגע הערבוב מרגיש לי לא נכון. זה כמו להתייחס לירקות בתור כאלו שמתקלקלים מרגע היקטפם, או לכל דבר אחר בתור משהו שנמצא כל הזמן בתהליכי קלקול.
לא ברור לי עד כמה ההתקלקלות הזו קוראת כשמערבבים דברים אחרים, כשהכדורים נמצאים רוב הזמן במקרר.
ובעיקר, לא נוח לי ממדע בתזונה. לעשות משהו בגלל שרשום איפשהו ששומן מתחיל להתעפש <ואני מאמינה לך שזה נכון> כשאני לא מרגישה את ההבדל בין כדורים עם מים לכאלו בלי.
זה פשוט לא מרגיש לי נכון.

בנוגע לאגוזים טחונים וממרח אגוזים- שקדייה וקמח שקדים זה לא אותו הדבר - יש לי את שניהם בבית, המרקם שונה, אחד - אבקה, שני - ממרח. ואני לא בטוחה ששקדייה יכולה להחליף קמח שקדים במתכון הפנקייק, למשל. באותה המידה לא ברור לי אם להחליף לוז טחון בממרח לוז יעבוד, המרקם של הכדורים יצא יותר ממרחי ככה לדעתי. כדורי הכוח שלך למיטב זכרוני שונים במתכונם מכדורי הלוז - הם כוללים תמרים. אנסה גם את זה מתישהו, אבל בינתיים זו לא עדות בנוגע לכדורי לוז שכוללים שלושה רכיבים בלבד - אגוזי לוז טחונים, אבקת קקאו, דבש. כשהרכחיב העיקרי הופך מאבקה למשחה הכדורין עלולים להפוך לממרח שוקולד.

אני לא יודעת איך לענות על זה (שאלת הקלקול הברור של שומן טחון עם מים).
מרגישה שאמרתי כל מה שהיה לי להגיד ושכל מה שאני יכולה זה לחזור על עצמי במילים אחרות, שגם הן כבר נגמרו לי

אז משאירה ככה.
פשוט תעשי מה שנראה לך מתאים ומוצלח.

אני לא בטוחה ששקדייה יכולה להחליף קמח שקדים במתכון הפנקייק
ברור שלא. וגם לא אמרתי את זה. התייחסתי ספציפית לכדורים, ואת צודקת לגמרי שבמצב כזה נדרשים התמרים שמחזיקים הכל ביחד.
לעומת זאת, כשאני מכינה מרציפן משקדים טחונים, אני לא מוסיפה להם מים בכלל. רק דבש.

לא חושבת שהייתי בוחרת במתכון (של משהו ששומרים לכמה זמן) שיש בו הצעה לטחון שומן עם מים. פשוט הייתי בוחרת מתכון אחר או דואגת שזה יהיה משהו שמתחסל עוד באותו יום, נגיד - לאירוע עם הרבה משתתפים.

אומנם נגמרו לך המילים אבל יש פה עוד כותבות ואולי הן תגדנה משהו חכם:

הבחירה לראות בהתקלקלות של שומן תהליך התעפשות היא בחירה של מילים. באותה המידה אפשר להגיד על ירקות שהם מתחילים להרקיב מרגע היקטפם.
בנוסף לכך כשחפשתי בגוגל לא רק שלא מצאתי מידע נפוץ וזמין על ההתקלקלות הזו, מצאתי טענות שיש לשמור גוז ברזיל במקרר כי הוא מתקלקל בגלל השומן שבו כשהוא נשמר בסופר.

בקיצור, אשמח לשמוע עוד דעות.

שליחה על ידי דנד_י* » 16 מרץ 2015, 13:09

ופעם בשבוע אוכלים פיתות מאפה בית (מכוסמין מלא) לארוחת הערב. (זה החליף את לחמניות יום הסופר.)
סחטיין, לא ידעתי שגם אותם החלפת.
את בהחלט בדרך לשינוי. בהדרגתיות. אבל בהחלט שינוי.

בעלי המתוק מתבאס בכל רם שפעם הוא היה הולך לסופר וקונה לעצמו בגט עם גבינצ וחמוצים ומרגיש סבבה.
היום הוא מתבאס שהוא אוכל קמח לבן עם סוכרים ושומנים לא בריאים ומלחים מעובדים וכו'.
הוא מאשים אותי כמובן בזה.

אין לי הרבה רעיונות איך להפוך את השינוי הזה ליותר נעים למשפחה. כי גם אצלנו הנפשות הפועלות מתבאסות לא מעט פעמים.
רוצה לעומת זאת לשתף.

בפורים הילדים קיבלו המון ממתקים, וידענו שכך יהיה.
עשינו שיחה טרום פורים ושם קבענו שכל אחד מוציא מהמשלוחים את הדברים האיכותיים שהוא אוהב, והבהרתי שזה לא כולל דברים עם צבעי מאכל.
ביום פורים עצמו מותר להם לאכול כמה שהם רוצים מזה, ומותר לכל אחד לשמור 4 פריטים לימים שאחר כך.
(את ה"זבל", כל הדברים הפושטים עם צבעי המאכל זרקנו לפח לעיני כולם. לזה גם אבא מסכים.
את החטיפים בלי צבעי המאכל, אבל מחברות לא מוכרות, דברים שלא טעימים כל כך מסרנו לחברה בעבודה של אבא.)

הגדול שלי טוען שהוא לא היה בשיחה הזו, יש מצב. לא ממש זוכרת.
ולכן הוא שמר לעצמו הרבה יותר ממש שסיכמנו, לא אכל כמה שרצה ביום עצמו, ורוב הדברים ששמר לעצמו היה בדיוק האבקות והסוכריות המגעילות.
כשקלטתי את זה ישבתי איתו וניסיתי קצת לסנן, להחליף אבקות בשוקולדים וכו', אבל עדיין נשאר לו סטוק שהוא לא הראה לי - מה שהיה לו מממתקים שקיבל לפני פורים עצמו.

הקטן קיבל פחות משלוחים, ושמר לעצמו 3 שוקולדים קטנים וחטיף.

ואז...
יומיים אחרי פורים הקטן ביקש מהאמצעי שיקח אותו למכולת, הוא הלך עם שטר של 20 משלו ובזבז שם את הכל על ממתקים.
הוא אמר לי שהוא רוצה למכור אותם בדוכן שיפתח בחוץ - ואני האמנתי ושכחתי מזה לגמרי.
יומיים אחר כך התחילו להגיע תלונות מהילדים שממתקים שלהם נעלמים.
במקרה של האמצעי זה היה כרוך בהתקפות זעם הסטריה ובכי, עד שכבר יש לו 3 ממתקים מישהו פולש לו למגרה הפרטית ואוכל לו אותם.

ישבתי וחשבתי מה קורה.
הבנתי שהקטן חזר שוב להתמכרות לסוכר.
וזה גם התחבר לי לזה שהוא שוב לא הסכים לאוכל הרבה דברים, אוכל שכבר אכל בכיף בשגרה, פתאום לא היה לו טעים.
התחיל בקטנה בפורים, וכמו כל מכור לשעבר לא יכל להפסיק.
אז קנה לעצמו סטוקים וכנראה חיסל הכל ביומיים המסכן.
ואז ראה שלאחים שלו יש מלא סוכריות ואבקות
אז הוא לא עמד בזה, ולמרות שידע שאסור בתכלית האיסור לגעת במגירות שלהם, הוא גנב להם ואכל.
עצוב. פשוט עצוב.

לא כעסתי עליו, גם האחים שלו לא. הסברתי להם מה קרה לו.
לא אימתנו אותו ישירות עם הגנבה שלו.
סיכמתי עם כל אחד לחוד שהם נפתרים מכל הממתקים שנשארים.
ושבפורים הבא אנחנו משנים נוהל, מותר לאכול כמה שרוצים מהרגע שמקבלים משלוחים מבית הספר ועד פורים, הפעם כולם בלי צבעי מאכל.
ולא משאירים כלום כלום לאחר מכן.

אני צריכה לשים לעצמי תזכורת לבדוק מה קורה איתו בפורים הבא, איך הוא מתמודד עם החשיפה הגבוהה לסוכר וחוסר הסוכר אח"כ.
ואז אחליט, אולי בכלל כדאי לדבר איתו על זה שלא יאכל סוכר גם בפורים, למרות שבכל זאת הוא ילד... וגם ככה מקופח הרבה פעמים בגלל הצליאק.

ולגבי המכור הראשי כאן לסוכר בבית - בעלי היקר.
זו באמת בעיה, כי כל עוד הילדים רואים אותו חוטף מידי פעם משהו מתוק - הם מושפעים.
הוא מצליח לרוב לחכות שכולם ילכו לישון ואז, אבל לפעמים לא עומד בזה אם הגדול מתעכב, לפעמים מישהו קם באמצע ורואה, בשבת זה קורה בעוד פעמים ביום ולא רק בערב וכו'.
אני בהחלט משתדלת לא לדבר איתו על מה בריא ומה לא, ולא להגביל אותו, קונה לו בסופר שוקולדים שהוא אוהב ווופלים וכאלה.
הוא כבר ילד גדול ויכול להחליט לבד על הגוף שלו. לא מרגישה שמקומי להתערב.
אצלנו הדברים האלו מתחבאים בארון למעלה.
ברור שהילדים יכולים לטפס על כסא ולהגיע.
אני מחביאה בעומק שלו מאחורה את הדברים הלא טובים, ומכסה בממתקים שאני מרשה - תפוחונים, במבה, פת אורז וכאלה. אז נראה לי שבנתיים זה עובד.

כיוון שאני כל כך טורחת כדי שיהיה פה מגוון של אוכל מזין שיכלול לפחות מאכל אחד שכל אחד מוכן לאכול
כל כך מוכר, גם בתחומים אחרים.
כל פעם מזכירה לעצמי שילדים מרוכזים רק בעצמם. זה הטבע שלהם.
הם בכלל לא שמים לב מה קורה סביבם. זה פשוט לא משהו שהם רואים.
אז הם בטח לא יודעים מי משקיע בהם ומה, האוכל שם, וזהו.
כל כך הרבה פעמים תופסת את עצמי שוב מצפה מהם לראות אותי.
ושוב נזכרת שהתפקידים כאן הפוכים.
ברור שאני נזכרת הרבה אחרי שהמשפטים הפולניים בעולם יוצאים לי מהפה -
תראה איך הבית נראה ואתה יושב וקורא ספר באמצע, אני לא יכולה לעשות הכל לבד. הכנתי את זה במיוחד בשבילך ואתה לא רוצה את זה וכאלה...
אחר כך פשוט לא מאמינה שאני אמרתי את זה.

שליחה על ידי דנד_י* » 16 מרץ 2015, 13:12

ולגבי ההתעפשות.
באמת לא הבנתי עד עכשיו איך חמאת הקשיו שאני קונה נשארת טרייה חודשים בארון, וגבינת הקשיו שטחנתי עם מים התחילה להסריח כמה ימים אחרי. הכנתי ממנה מהר פשטידה והקפאתי.
עכשיו הבנתי.

דנדי יקרה - על הכל -

ולגבי הקשיו - אכן כך. פשוט מים.
והסירחון הוא בדיוק בגלל זה - עיפוש (הפיכה של משהו לרקוב או מסריח).
גם אם לא היית מוסיפה לגבינה כלום חוץ ממים זה היה קורה, ואפילו מהר יותר, כי מלח, למשל, יוצר אפקט משמר.
תמיד חשדתי שבמסעדות שמים ממנו המון בטחינה כי מעבר לטעם היא פשוט מחזיקה ככה מעמד טיפה יותר.

בנוגע לפשטידה - תשקלי לזרוק אותה. כשאת מריחה את הסירחון זה כבר שלב מתקדם של קלקול. אישית, לא הייתי אוכלת את זה.

תפילה

הנה לאיזון כל תחושת הקיפוח שלי ממקודם - כשאני קוראת את דנדי ממש ברור לי שזו התמכרות. וברוב המקרים אני לא מסכימה עם המילה הזו. ואני בכלל לא בטוחה שלא עדיף שפוט לזרוק את כל משלוחי המנות למרות כל תחושת הקיפוח, בגלל הנזק הבריאותי.

אז איך סופרים נזק בריאותי מול נזק נפשי? לא יודעת. אין פה פתרון פשוט ונכון. פשוט אין.

ועדיין, כשאני קוראת עד שכבר יש לו 3 ממתקים מישהו פולש לו למגרה הפרטית ואוכל לו אותם. ישר מתחשק לי לשאול - נכון שקניתם לו ממתקים כתחליף למה שנגנב לו? כי זה כל כך לא הוגן!

תכלס, מהדף הזה בעיקר מתחשק לי לעבור לגור באיזה מקום מבודד שאין בו אנשים שנותנםי זבל במשלוח מנות, ולעולם לעולם לעולם לא לשלוח את הילדים שגם ככה לא יהיו לי לבית הספר

שכחתי את הדבר הכי חשוב,דנדי.

ההתמודדות שלך נשמעת כל כך קשה, והכי קשה זה שבכלל לא ברור מה הפתרון הנכון.

שליחה על ידי דנד_י* » 16 מרץ 2015, 15:32

נכון שקניתם לו ממתקים כתחליף למה שנגנב לו? כי זה כל כך לא הוגן!
ברור. ותודה על החיבוקים.

תפילה

ואז היא שאלה: "אז למה נתת לנו מיץ?"...

אולי זו הייתה שאלה תמימה? אני הייתי עונה משהו בסגנון - כי חשבתי שתאהבו. או "כי רציתי לשים משלוח מנות לפחות משהו אחד נורמלי ורגיל".

_בגלל זה קניתי אחת...
כמה היא עלתה?
נראה לך שפלפלייה (שטרם חנכתי) תעשה את העבודה?
בכלל, מה בין "שקדייה" לבין שקדים טחונים? איך הם יוצאים אבקתיים?_

היא עלתה 90 שקלים, ולמען האמת זה היה בלנדר שכולל בתוכו הרכבה כזו בשביל לטחון תבלינים. ראיתי מטחנות תבלינים נטו, אבל הן עלו יותר אז קניתי אותה. פלפלייה זה גם מטחנת תבלינים, לא? לדעתי כן. תנסי ותראי

אני חושבת שההבדל טמון בסוג הטחינה, נראה לי שבשקדייה הם מועכים את זה ככה שהשומן יוצא, ובמטחנת תבלינים סתם טוחנים. זה מזכיר לי משהו שאופק רשם על ההבדל בין מטחנת תבלינים רגילה למטחנה שטוחנים בה פרג. אבל אני לא בטוחה שזה ככה, סתם ניחוש.

כמה בעיות ברעיון הנחמד הזה

אני לא יודעת מה לעשות עם ילדים שלא יאהבו את המתוקים. אני נוטה להאמין שילד <ומבוגר> שטעמו לא התקלקל ימצא מתוק טבעי לטעמו. אבל אם לא?
לגבי המחיר אין לי עצות

אני מנחמת את עצמי בכך שאני לא אוכלת כל כך הרבה.

_כי כדורי לוז יותר טעימים משוקולד!
בעז"ה אהיה השבוע ב"ניצת", אז אנסה למצוא חומר גלם רלוונטי._

מה הקשר לניצת? אני קניתי את כל הרכיבים בשופרסל

_זהו, שזה באמת לא רק עניין ה"יקרים". אלה גם מצרכים שאני יודעת שיש בבית ולא רוצה שייעלמו לי לטובת מטרות שלא תכננתי בעת הקנייה. וגם שאני לא רוצה שיאכלו פה את כל השטויות האלה מעבר להקצאות.
אוף, מרגישה שאני כל הזמן במלחמות, וזה ממש לא אמור להיות ככה._

לי הציק פה עצם העובדה שהמילה שלך לא מספיקה. וכן, גם המלחמה.

רק שזה לא פשוט, כי כמו שהסברתי יש דברים שאני לא מעיפה, כי הם נשמרים לנסיבות מסוימות.

ברור שזה לא פשוט, ועדיין. אולי גבול תודעתי יספיק? בבית הוריי יש כמות עצומה של דברים לא תעשייתיים שלא אכלתי מלא זמן. למשל, סוכר לבן.

_מה עם להכין פנקייק מקמח שקדים?
ניסיתי. ה-ר-ב-ה מאוד עבודה כדי להשביע פיות רעבים, ובסוף מתברר שלא כולם אהבו. וגם יקר מאוד. ממש לא מאכל שאגיש בשפע לעתים קרובות._

כן, זה המון עבודה. פנקייק באופן כללי זה המון עבודה, זו הסיבה שזה מאכל נדיר מבחינתי.

כרגע קמח/ גלוטן מסומן אצלי כמאכל שעדיף להתרחק ממנו, ובכל מקרה יש לפחות חלק מהילדים שלא רוצה לחם מלא. אל תשכחי שהם אוכלים כריכים במסגרות מדי יום. ופעם בשבוע אוכלים פיתות מאפה בית (מכוסמין מלא) לארוחת הערב. (זה החליף את לחמניות יום הסופר.) ואמנם אני קונה גבינות יקרות (ובכל זאת כנראה שלא ממש איכותיות), אבל לא מגדירה את זה כאוכל מזין שהייתי שואפת שילדיי יאכלו, ובכל מקרה לא כולם מוכנים אפילו לטעום מזה ובוודאי שלא להוסיף ירקות לטוסט.

לי אישית אין בעיה עם קמח, ואני לא נוטה להכליל קמח כמאכל מזיק. במיוחד לנוכח העובדה שהעדר קמח ומוצריו לא יצר לי קשיים מלבד הקשיים הטכניים ולא גרר השלכות מורגשות כלשהן. אני מתכוונת היום או מחר להכין סלט טונה ולאכול עם לחם - אני אשים לב למה שארגיש.
מה שכן - הכמות מוגזמת בעליל. אולי להכין להם טוסט לבית הספר?

_כשנתתי לעצמי לאכול ממתקים כרצוני הכמות שלהם לא עלתה בצורה משמעותית.
את מיוחדת במינך. happy_

אני לא בטוחה. איזון מחדש אפשרי ואפילו די נפוץ - נתקלתי בלא מעט סיפורים כאלו. אני חושבת שאפשר לחלק בחלוקה גסה את האנשים שרגישים/מכורים לסוכר/גלוטן, ואז האיזון מחדש הזה לא קורה, לבין כאלו שלא רגישים, לא נפגעים מגלוטן, ולכן גם מתאזנים בקלות יחסית.
החלוקה גסה היא כי למשל שוקולד במילוי קרם נוגט של עלית זה מאכל שאני זוללת ומסיימת את החפיסה ממש מהר, וזה מרגיש לי לא מאוזן. השילוב הזה חודר את החסינות הכללית שלי לממכרים התעשייתיים.

אני רק רציתי להגיד תודה לתפילה ולצילי על הדיון המרתק - כל כך רלוונטי גם אצלנו בכל המישורים!

וואו! איך רץ פה!
מנסה להדביק פערים...

_בפעמים שהוא רוצה לקחת קופסת ירקות/ פרות לארוחת העשר זה אכן מרצונו ולא מרצון לשמח אותי.
נו, תראי איזו אמא את...
השאלה הזו היתה מגיעה בלי המודעות שלך לחשיבות שלה?_
אבל, את יודעת, אני רואה שקל לי יותר להיות אמא כזאת לחלק מסוים מהילדים וקשה יותר לחלק אחר. /-:

היום הוא מתבאס שהוא אוכל קמח לבן עם סוכרים ושומנים לא בריאים ומלחים מעובדים וכו'.
מה את אומרת?! וואו! חשבתי שזה נכנס לו מאוזן אחת ויוצא מהשנייה. בעלי ממש לא מזדהה עם ה"חרמות" שלי. <כותבת מי שאכלה הערב פיצה אצל הוריה.>

אוכל שכבר אכל בכיף בשגרה, פתאום לא היה לו טעים.
זה מה שאני חושבת שקורה אצלנו. שהאוכל הריק והמתועש ממסך ומבלבל את חוש הטעם.

ודווקא הייתה לי דוגמה משמחת היום. מקווה שזה יחזיק מעמד לאורך זמן:
טיילנו עם חברים, ובצהריים ישבנו יחד לאכול. בעלי סיפר שהם מתכננים להביא פיתות, פסטרמה וכו', והעדיף שאדאג לתפריט כזה גם למשפחתנו בטענה המוצדקת, שחבל שאשקיע באוכל אחר, ובסוף הילדים שלנו רק ישנוררו מהחברים.
אז ארגנתי לי מצרכים לסלט והבאתי לבת השנה צנצנת קטנה של מרק בשרי, ולשאר קניתי פיתות לבנות, נקניקים וחומוס. הקטנה לא רצתה את המרק (אולי כי הופשר ולא חומם). אכלה כפיות בודדות. נתתי לה אגס שלם, והיא כרסמה ממנו בחמידות, עד שזנחה אותו לצנוח בחול. ואז לחרדתי החלה לזחול על המחצלות ולבדוק מכל הבא ליד. עד מהרה הפסקתי להילחץ מזה, כי ראיתי שאם לא אעמוד ואחזיק אותה בצד, אין סיכוי לעצור אותה, והתעצלתי... וגם אמרתי לעצמי שבמוקדם או במאוחר היא תיחשף לפיתות ודומיהן. ולשמחתי היא ויתרה מעצמה במהירות רבה גם על פיתה, גם על פיתה עם קטשופ וגם על נקניק.
מצד שני, לאחרונה אני רואה שהיא בברור מתחילה לדחות ירקות טריים (ומקלות סלרי היו להיט!) ולהעדיף פרות. כמובן שפרות זה סבבה לגמרי, אבל אני חוששת מהתנועה הזאת אל המתוק. ותהיתי אם זה קשור לחשיפה לסוכר, שמתרחשת כשהיא אוספת פרורי עוגות מרצפת המטבח.

אני צריכה לשים לעצמי תזכורת לבדוק מה קורה איתו בפורים הבא,
כשאני רוצה לזכור דברים כאלה, כותבת לעצמי בעמוד האחרון של לוח השנה, ואז בסוף אלול כותבת במקום המתאים בלוח השנה החדש.
בל אופן, כל הכבוד לך ולאחים הגדולים שהתייחסתם לזה בענייניות כזאת.

_אז הם בטח לא יודעים מי משקיע בהם ומה, האוכל שם, וזהו.
כל כך הרבה פעמים תופסת את עצמי שוב מצפה מהם לראות אותי._
אשמח שיראו אותי ויודו ויתפעלו, אבל אסתפק גם בזה שהיא תראה ש{{}}יש מה לאכול בבית הזה .
(דוגמה מעכשיו: לפני שירדה לצפות עם אבא בתוצאות מדגמי הבחירות, ניגשה לשאול אותי אם יכולה לאכול מהפיצה שנשארה פה לאחר הארוחה של מי שלא היה אתי הערב אצל הוריי, אחרי שהיא כן הייתה ואכלה פיצה. וזאת כמובן אחרי יום שאכלה רק-רק-רק שטויות. אז אמרתי שאם רעבה, שתאכל ביצים. ענתה: "אוף!")

אני נוטה להאמין שילד <ומבוגר> שטעמו לא התקלקל ימצא מתוק טבעי לטעמו. אבל אם לא?
אישה, גם אני נוטה להאמין בזה.
אבל במקרה שלנו הטעם התקלקל...
ופעמים רבות מדי בכלל לא מוכנות לנסות לטעום דברים.

מה הקשר לניצת? אני קניתי את כל הרכיבים בשופרסל
בהתחלה חשבתי שהתוצר של טחינת הלוז אמור להיות משהו עיסתי. עכשיו הבנתי כבר שמדובר במעין קמח.
בכל מקרה, עד שיזדמן לי להתקשקש עם הפלפלייה ולראות מה יוצא מזה, אולי כדאי לי לקנות את האגוזים טחונים, וב"שופרסל" שנהגתי לקנות בו לא היה מבחר גדול של מוצרי "טבע". מה שכן, בגיחה האחרונה שלי לשם, ראיתי שהם הרחיבו את המחלקה הזאת, אז אולי...

אולי להכין להם טוסט לבית הספר?
אכן. ברוב הפעמים הכריכים שהם לוקחים הם טוסטים.
השאלה מה להגיש להם לארוחת הערב.

אני חושבת שאפשר לחלק בחלוקה גסה את האנשים שרגישים/מכורים לסוכר/גלוטן,
אז כנראה שאני וילדיי (או חלקם?) נכללים בקבוצה הזאת.

שמנדובה,
הנושא שהעלית מעניין מאוד מאוד.
(אולי תרצו להעביר ל גמילה מסוכר וגלוטן או אפילו לפתוח דף בשם ילדים וגלוטן או משהו?)

על מה זה מתגבר? על ילדים שהניסוי איתם מצליח מאוד לדעת ההורה, אבל הילד היה כל כך מנותק ממנו עד שאין לו שום חשק או אפילו יכולת לראות מה קרה לו והוא נשאר תקוע בהתנגדות שלו. הוא נשאר עם הקיפוח ובכלל לא שם לב שדברים השתנו.
השורה הזאת חשובה ומאירת עיניים! תודה, צילי!
ואני זוכרת, צילי, שהצעת לי לבדוק מה יקרה לאחת מתאומותיי בלי גלוטן (בעיקר בהקשר של נוזלים באוזניים, שבינתיים נראה ש{{}}שיטת אייפק ייבשה, אבל אולי גם בהקשרים נוספים). זה בהחלט היה יכול להיות מעניין, אבל השילוב בין הקושי להעלות את המודעות שלה ולשוחח אתה על ההשפעה לבין מבחר המזונות המצומצם ביותר שמוכנה לאכול מקשה מאוד על פציחה בניסוי כזה, גם אם נתעלם מהקושי של הסביבה אוכלת הגלוטן.

שליחה על ידי דנד_י* » 18 מרץ 2015, 00:20

לגבי העלות של אגוזים ושקדים - בסופר הם הכי יקרים.
קניתי עכשיו בשקית סגורה 200 ג' שקדים ב14 ₪ בהטיב - חנות פיצוחים.
ואם קונים בתפזורת אז זה עולה - 5.9 ל100 ג'.
זה גם הסדר גודל של המחיר של האגוזים למינהם.

אני שמתי לב שהקטנה שלי לא מתעניינת כל כך במתוקים, אם מגיעה לעוגה או עוגיה או משהו בסגנון, טועמת קצת ושמה בצד. ברור לי שאם היא תטעם מזה עוד ועוד ועוד, בסוף היא תתרגל לטעם. נכון לעכשיו הטעימה מתבצעת רק אצל הסבא/סבתא שלה. וזה קורה פעם בחודש או פחות.

היא כאן אוהבת פירות מתוקים, מאוד. ועדיין תעדיף פסטה על כל דבר אחר שיקרה בדרכה.
אני מבלה את הזמן בלהסתיר ממנה דברים שאני לא מעוניינת שתאכל, גם אם זה אומר ללכת איתה הצידה ולשחק איתה כמה דקות עד שהאוכל הזה נגמר.
לאחרונה יותר ויותר מוותרת, כי היא כבר קצת גדלה, ואז גיליתי שהיא מעצמה לא כל כך נמשכת לדברים האלה.
דוחה את הקץ...

שליחה על ידי דנד_י* » 18 מרץ 2015, 00:20

זה גם הסדר גודל של המחיר של האגוזים למינהם
אויש - זה גם סדר הגודל של...

שמנדובה, העברתי לדף גמילה מסוכר וגלוטן
באמת יותר מתאים שם וכאן זה ילך לאיבוד. מקווה שזה בסדר לך.

למה ברור לי שאם היא תטעם מזה עוד ועוד ועוד, בסוף היא תתרגל לטעם ?

בסדר גמור, תודה! נמשיך שם...

שליחה על ידי דנד_י* » 18 מרץ 2015, 21:50

כי טעם זה דבר נרכש.
כמו שאם טועמים שוב ושוב ושוב קינואה, בסוף זה נהיה טעים,
אותו דבר עם מתוק תעשייתי.
למי שנקי לגמרי בהתחלה זה לא טעים, אם הוא ייחשף לזה שוב ושוב, בסוף הוא יתרגל וזה יהיה לו טעים.
קחי קולה לדוגמא - בהתחלה יש לזה טעם של תרופה, לאט לאט זה נהיה טעים.

למה ברור לי שאם היא תטעם מזה עוד ועוד ועוד, בסוף היא תתרגל לטעם ?
רוצה להוסיף על תשובתה של דנדי, שבילדותי הכרתי ילד שלא אהב שוקולד. זוכרת את עצמי משתאה, כשהוא הראה לי חבילה שקיבל שמורה במגרה שלו. ועכשיו יש לבני חבר שלא אוהב שוקולד.
ושני אלה הם נדירים ביותר.

דנדי

זה לא עובד תמיד. ממש לא תמיד. הייתה תקופת זמן מסויימת <שנמדדת בחודשים> בה שתיתי קפה, מתוך ניסיון להשתמש בו כאמצעי מעורר. באיזשהי נקודה נכנעתי והחלטתי שאם אני לא מרגישה שהוא מעורר אז הוא פשוט לא עובד עליי. במשך כל הזמן הזה קפה לא הפך לטעים, רק לנסבל.

ואני יכולה לחשוב בקלות על כמה וכמה מאכלים שלא נראים לי טעימים למרות ההיחשפות שלי אליהם...

תפילה

יכול להיות שחלק ממשפחתך רגישה לגלוטן, אבל לי אישית בתור קוראת מן הצד זה לא ברור. גם ההפך לא ברור בעיניי. והמצבים המבלבלים האלו הם הכי מסובכים בעיניי.

עניין אותי לקרוא את הידיעה הרב מלמד: למה הפסקתי לחלק סוכריות בבית הכנסת.
<רק הסיום מאכזב-משהו.>

באמת מעניין.
אצלנו במשפחה יש הרבה ויכוחים עם סבא שכל הזמן מביא מלא סוכריות טופי מבית הכנסת ומחלק לנכדים... מדי פעם מנסים לעצור את זה, אבל הוא כל כך אוהב לתת להם... וגם הרבה פעמים הילדים יודעים לבד לחפש בכיס ולוקחים לפני שמבוגרים אחרים מצליחים להתערב...

<רק הסיום מאכזב-משהו.>
אולי להציע לו לפחות לעבור לשוקולד מריר 70% ולחלק לכל ילד קוביה

משערת שהשוקולד במטבעות שוקולד בריא פחות.
יש לך רעיון למשהו אחר לחלק כשתחליף? הרעיון היחיד שעולה לי זה פרח קטן לכל ילד, אבל סביר שילדים רבים לא יתלהבו מזה...
(הייתי באיזו מסיבת סיום בכיתה אנתרופוסופית, ובסיומה חילקו לכל ילד פרח. זה היה יפה.)

יש לך רעיון למשהו אחר לחלק כשתחליף?
הוא עצמו אומר שחושב על תמרים ועל אגוזים כהמשך, ואני תוהה: אז למה לא עכשיו?
ואפשר גם צימוקים.
ובכלל, אם הרב ילחץ את ידו של הילד, יאחל לו "שבת שלום" במאור פנים, ישאל לשלומו - מה, זה לא ייתן אפקט חיובי?

<השוקולד נראה לי מבאס כפול שתיים, כי זה גם ילכלך את החולצה השבתית הלבנה עוד לפני שהילד התיישב לשולחן השבת.>

אני בעד פירות יבשים.

ובכלל, אם הרב ילחץ את ידו של הילד, יאחל לו "שבת שלום" במאור פנים, ישאל לשלומו - מה, זה לא ייתן אפקט חיובי?
כן, נראה לי שזה האידיאל...
הסיבה שחשבתי על פרח זה מעין שלב ביניים כזה... לנתק את העניין מהאוכל/מתוק.
מסבא שלי אני רואה שמה שהוא מחפש זה את השמחה הגדולה של הילדים כשהם לוקחים את הסוכריה, זה יכול להיות ילד שירוץ ויחבק אותו בלי קשר, אבל הסוכריה תוציא ממנו איזה חיוך כזה... בגלל זה אני חושבת שהוא לא מוכן לוותר על זה.

השוקולד נראה לי מבאס כפול שתיים, כי זה גם ילכלך את החולצה השבתית הלבנה עוד לפני שהילד התיישב לשולחן השבת.

מגיעה לדף הזה שוב...
צילי, מקווה שתראי את דבריי ותתפני להגיב, וכמובן גם כל מי שיש לה רעיון שיכול להועיל.

בת (כמעט) 14 בררנית מאוד מאוד מאוד באכילה.
ביום שישי האחרון השארתי לילדים לאכול בארוחת הצהריים פסטה בקקאו וסוכר, שהילדה הכינה לביה"ס לפי הצעה של סבתהּ עבור סעודת מאכלי עדות ונותרה כמות גדולה.
היא לא רצתה לאכול מהפסטה בטענה שאין לה חשק לחמם ושלא רוצה לאכול אוכל קר.
שניצל שנשאר לה מצהרי היום הקודם לא רצתה לאכול מאותם הטעמים + לא רצתה להיות בשרית (כי - מי יודע - אולי פתאום יגיע אל מפתו דלתנו שליח נושא חבילת שוקולד חלב?).
גם לא רצתה להכין לעצמה חביתה. וכן הלאה.
בסופו של דבר התברר לי שאכלה מעט פצפוצי אורז.
בליל שבת אכלה מ"המוציא" (לחמנייה קנויה ולחמנייה ביתית מקמח כוסמין מלא), מרק עוף (לקחה תוספת), שני שניצלונים שטיגנתי במיוחד עבורה + חביתת פרורים וכף אורז (היא לא אוהבת אורז, ואני מבקשת שפעם בשבוע תאכל חצי כף - כף כדי שתיפתח מעט לטעמים חדשים) ולקינוח ופלים.
בסוף הארוחה הודיעה שהיא רעבה. שוב לא רצתה את השניצלון הקר שחיכה לה במקרר. אמרתי שתאכל לחם, אבל היא לא רוצה לחם בלי כלום, והיא לא אוהבת שום ממרח. (לבי"ס לוקחת טוסט עם גבינה צהובה, אבל בסיום ארוחה בשרית + ליל שבת האופציה הזאת נפלה.)
הגענו למצב של בכי, הכרזות שאין מה לאכול בבית הזה ותחינה לאכול אבקת פודינג שמצאה במגֵרת מצרכי האפייה.
הייתי רוצה מאוד שהיא תאכל אוכל מזין, אבל הבררנות לא מאפשרת.
כשהיא רעבה ואני מציעה לה אפשרויות שונות, היא אומרת שהמאכלים לא טעימים. כשאני אומרת שאם רעבים, אפשר לאכול גם מאכלים שלא הכי-טעימים, היא אומרת שהיא לא רוצה/ יכולה לאכול אותם. לא קיים אצלה רצף בין טעים למגעיל. יש רק שני קצוות.
כבר תקופה שאני מקפיאה עבורה שניצלונים מצופים, שתוכל לטגן לארוחת הצהריים. היא לא אוכלת כמעט שום בשר אחר. נקניקיות זה נקרא? (אני מעדיפה לקנות בערך רק לל"ג בעומר...). אה, וגם פרגית באה בחשבון, על האש = לא משהו שרלוונטי לי להכין ביומיום. כמובן שלא דגים, לא ביצים קשות, לא קטניות, לא גבינות מלבד גבינה צהובה בטוסט.
כבר תקופה שאני מנסה לקנות מאכלים שהיא תוכל לאכול כשרעבה בין הארוחות ו/ או כשהארוחות לא מספקות אותה. ניסיתי ללכת לכיוון הטעם שלה בלי להתרחק עד בלי די מהקווים המנחים שלי. קניתי מצות, כי בפסח היא נהנית לנשנש מהן, אבל זה עבד להזדמנויות בודדות. ניסיתי חבילה של טוסטים, והיא אמרה שהם לא טעימים. היא לא אוהבת פריכיות אורז. גם האופציה של טוסט היא פתרון חלקי מבחינתה, כי לרוב "לא בא לה", ואפשר גם להבין אותה שמתחשק לה איזה גיוון, ואולי גם מתחשק לה מאכל שכבר יהיה מוכן ללא טרחה מצדה, רק שמה שהיא מבקשת זה: לחמניות, מרשמלו וכו'.
ובפועל הרבה פעמים רעבה אחה"צ ולוקחת את מנת העוגה המיועדת לה לארוחת הבוקר. ולפעמים רוצה בבוקר לאכול, כך שהיא כבר במינוס ע"ח היום הבא. או שבהזדמנויות אחרות מפשפשת במזווה ומוצאת כל מיני חטיפים ושטויות ששמורים להתְקלוֹת ("מחר יש סיום מסכת. צריך להביא חטיף" וכיו"ב).
קרה שהוזמנו לחברים לארוחת שבת, ופתאום גיליתי שמהעוגה שאפיתי כי הבטחתי להביא קינוח, נאכלו איזה-שבע פרוסות.
או קורנפלייקס שהיה מיועד למוצאי צום ובבוא שעתו התברר שבקופסה יש רק פרורים. וכו'.
[למי שקוראת במעלה הדף - לא מדובר במקרה שמתואר שם של העלמות מאכלים. בסופו של דבר, התברר מי העלים אותם. החמודה הזאת כן מודה שלקחה בלי רשות כששואלים אותה.]

ובעייתיות גרועה לא פחות היא שכמובן נוצרה דינמיקה שלילית של האשמות הדדיות, שאני מנסה להימנע ממנה, אבל אחרי שהסברתי אינספור פעמים שאני מבקשת לא לאכול מאכלים, שמיועדים לכלל/ שאני בונה עליהם למועד מסוים או למאורע מסוים, ואחרי שניסיתי לתת מענה, וכשאני מכינה במיוחד עבורה שניצלים, מפריע לי לשמוע שאין מה לאכול בבית ולגלות שוב ושוב שדברים נעלמים. מפריע לי גם שאין כלל נכונות להתנסות במאכלים חדשים. ומצד שני, אני מבינה שהילדה לא צריכה להסתובב רעבה.

בדיקת דם שערכנו לפני כמה חודשים העלתה חוסר בוויטמין D בלבד. אני משתדלת לתת בטיפות כשאני זוכרת, והיא איכשהו מוכנה לבלוע אותן. קניתי גם "דובוני" ויטמינים, שאני לא יודעת מה הם נותנים באמת אבל אולי משהו, רק שהיא אמרה שהם לא טעימים...
קבעתי תור לתזונאית, מה שאני לא תולה בו הרבה תקוות, אבל שווה לנסות.

טוב... השתפכתי.
אם להתמקד:

הילדה רעבה.
אני כבר לא יודעת מה להציע לה.

איך שזה נשמע לי מבחוץ, ואולי כמובן קיבלתי רושם לא נכון, זה שאת לוקחת יותר מדי אחריות על מה שהיא תאכל.
אצלי למשל, אם יש פסטה ושניצל במקרר וילד (בוודאי כשהוא גדול) לא רוצה מטעמים של לא בא לו לחמם או מתחשק לו משהו אחר, אז זו החלטה שלו ואני מניחה שבסוף הרעב יניע אותו לפעולה או לפשרה קולינרית.
אני מאוד סובלנית אגב לבררנות כי אני לגמרי מאמינה שזה קושי אמיתי אצל ילדים. אבל אם יש מאכל שבכללי הילד אוהב, אני מרגישה שמילאתי את אחריותי ההורית, גם אם זה לא מה שהכי בא לו כרגע.
בקיצור, הייתי ממעטת מאוד מאוד בהצעות ויותר שולחת אותה למקרר לראות בעצמה מה היא רוצה לאכול. עם מקרר יותר קשה להתווכח (-: יש מה שיש וזהו.
זה אמנם קשה לשמוע ילדה אומרת שאין מה לאכול והיא רעבה כי זה מדליק הרבה כפתורי אשמה... אבל תזכירי לעצמך שבהחלט יש מה לאכול.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי געש,
תודה על ההתייחסות.
שבסוף הרעב יניע אותו לפעולה או לפשרה קולינרית.
זה מה שקורה בפועל, רק שהפשרות האלה כאמור לא באות בחשבון מבחינתי. כמובן שהיה פשוט יותר, לו היו בבית רק מאכלים שאני חפצה ביקרם לפחות חלקית, אבל מסיבות שונות יש גם אחרים (וחלקם מוחבאים במקום גבוה מחוץ למטבח...). ואלה הבחירות שלה...

<תפילה>

יקרה לי מאוד, קראתי אותך. אבל את כל מה שאולי הייתי יכולה להציע לך בתחומי האוכל עצמו את לא תרצי לשמוע. תסמכי עלי

אין שום חלק במערכת שלך/ם שאת רוצה/מסכימה בעצם לשנות. רק את הילדה ואת ההתנהגות שלה. לצער כולנו (אוי, בחיי שהלוואי והיה אפשר...) זה לא עובד כמעט אף פעם. כל מה שאני יכולה להציע לך זה מלא אמפטיה, ויש לי מזה בשפע.
אם את נשארת במצב הזה של היעדר שינויים בבית אז אני מציעה לך באהבה ובחברות להניח לה לגמרי ולתת לה לעשות מה שהיא רוצה, משום שהבית שלכם כרגע לא מספק לה, במצבה המיוחד, כלים אמיתיים לשנות משהו. אין מה לבוא אליה בטענות. יש לה בעיה והיא לא יכולה להתמודד איתה בתנאים הקיימים. זהו זה. שתאכל אבקת פודינג.
מאוד מעודד שהבדיקות שלה בטווח הנורמה...
חיבוק חם לך, ולה גם. תגידי לה שאני מוסרת ד"ש חמה.

מדוע בעצם הפשרות לא באות בחשבון?
ספציפית בדוגמה שנתת, אני לא חושבת שיש הבדל בין עוגה לפסטה עם סוכר וקקאו...
בכל אופן, בגיל שלה נראה לי שכדאי להפחית מעורבות באכילה שלה. כמה יותר מתוקים היא תאכל? אי אפשר לדעת. אני מניחה שמתישהו היא תהיה רעבה גם לאוכל.
לגבי דברים שממש בנית עליהם לצרכים אחרים, זו פחות שאלה של תזונה ויותר של התחשבות. אולי כדאי לנסות לפנות אליה לפתרון - למשל להגיד, אוי איזה פדיחה, אמרתי שאביא קינוח ואין לי עכשיו משהו להביא... מה עושים?

מכיוון שגם אני מתמודדת עם ילד שיש לו קשיים מול אוכל (אצלו הבעיה היא שכחלק מהפרעת קשב מנגנון השובע רעב משובש לחלוטין. הוא דווקא בשמחה אוכל בשר ועוף וירקות ופירות, אבל כשהכל נגמר הוא עדיין מחפש פחמימות ריקות...), יש לי טיפ אחד לגבי המאכלים הנעלמים: את כל המתוקים היבשים והחטיפים אנחנו מאחסנים בארון נעול. לא נעים? יותר נעים ובריא מלגלות שאחד הילדים חיסל את כל המתוקים המיועדים לחודשיים הקרובים. ולגבי עוגות, עוגיות וקינוחים ביתיים: תתחילי להקפיא. הילדים שאין להם כוח לחמם, גם אין להם כוח לפרוס פרוסה מעוגה קפואה ולחכות שתפשיר...

מעבר לזה, מסכימה עם צילי שמוטב לשחרר ולהניח לה לנפשה אם אין בעיה בריאותית מוגדרת. בגיל הזה רוב הילדים אוכלים המון זבל. מצד שני, עוד כמה שנים ויש מצב שהיא תפתח מודעות תזונתית עם רעיונות משלה. שתאכל אבקת פודינג מידי פעם, אם זה מחיר השלווה שלך והשובע שלה.

הי צילי,
מקווה שזה בסדר לשאול איפה ניתן לקרוא את עצותיך ?

שליחה על ידי למ* » 10 נובמבר 2019, 19:58

פלונית - בדף החיוניות שלי

תפילה גם אני שומעת הרבה שהילדה רעבה ואין מה לאכול בבית הזה. בלי קשר למקרר המלא.
אז היא לומדת להתמודד ולקחת מה שיש ובא לה ומבחינתי זה יכול להיות גם קורנפלקס.
עברתי לאמונה שהלחץ ומאבקי הכח פוגעים בבריאות יותר מסוכר.

ואני גם רואה איך הגדולים חוזרים לאכול בריא יותר
(כמו שבדיוק גיל הנכון הם מתחילים להתקלח יום יום גם אם קודם לכן מקלחת היתה חוויה של.. פעם ב..)

היי תפילה,
קראתי את כל הפירוט שנתת לגבי מה שהיא כן אוכלת חוץ מ: פירות, ירקות, אגוזים. היא אוכלת משהו מזה? זה לא נספר מבחינתך?
אני לא רואה בעיה עם שניצל, פסטה, מרק, לחם, חביתה, גבינה צהובה וממתקים חלביים ופרווה. אם היא גם משלימה פירות, ירקות ואגוזים אז הכל טוב, לא?

הי תפילה, ממש בלט לי שהיא לא אוכלת/מבקשת בכלל פירות-ירקות-אגוזים וכו.
ואני אומרת את זה כאם לשני אכלני ממתקים נמרצים... אבל הרבה פעמים, אם אציע פירות טעימים, אגוזים או חמוציות נניח, יאכלו מזה כמויות גדולות ממש ופחות ממתקים/פסטה. זו אופציה?

היי לכן,
תודה על ההתגייסות!

מתחילה מהסוף: לא אוכלת שום פרי, ירק או אגוז.

לא טריים ולא מבושלים וכו'.

נעילת ממתקים ושות' - צריכה לחשוב על זה: גם למצוא מקום בר-נעילה, גם להחליט אם אני רוצה להלביש על עצמי את הסרבול הזה וגם (ובעיקר) להחליט אם זאת ההתנהלות שתהיה לי בבית. בהחלט עלתה בדעתי האפשרות, אבל...

עברתי לאמונה שהלחץ ומאבקי הכח פוגעים בבריאות יותר מסוכר.
אני מוצאת במילים האלה הרבה אמת. לכן ניסיתי להימנע ממאבקי כוח ולספק מאכלים שיבואו בחשבון מבחינתה, אבל גם כשהרחבתי את הרפרטואר שאני שואפת אליו, לא הצלחתי למצוא משהו שישביע את רצונה ואת בטנה.
עוד בהקשר לכך - וגם בהקשר להצעה לתת לה לבחור בקורנפלייקס או בעוגה - אם ייפתח בבית מזנון חופשי של עוגות ומרשמלו - מן הסתם אצטרך להתחיל לרכוש אותם בכמויות סיטונאיות... ב"ה יש בבית שישה ילדים. שלושת הקטנים דווקא אוכלים בשמחה ברוקולי או צימוקים ותפוזים. חבל לי להעמיד אותם מול הפיתוי הלא-מזין. כן חשבתי שאולי אצהיר שכל הממתקים האלה הם עבור האחות המדוברת, כמו שכולם כבר יודעים שיש ארוחות שבהן רק היא מקבלת שניצלונים כי לא אוכלת בשר אחר, אבל כמה אפשר לנופף להם במטפחת אדומה מול העיניים?

לגבי דברים שממש בנית עליהם לצרכים אחרים

לפעמים זה ממש ברמה יומיומית, כי לצערי אני לא מספיקה לאפות לארוחות הבוקר שלהם באופן שוטף ומסתמכת הרבה על עוגות אישיות קנויות. כשהיא אוכלת מהכמות היומית זה בא על חשבון האחים. וכבר ניסיתי לשלוח אותה למכולת (על חשבונה) כשגיליתי בבוקר שחסרה למישהו מנה, וזה לא מנע את התופעה.
גם באסה שתאכל הרבה מעוגה קנויה על כל רכיביה. פסטה עוד נראית לי סבירה יותר.

את כל מה שאולי הייתי יכולה להציע לך בתחומי האוכל עצמו את לא תרצי לשמוע.
מנסה לנחש... ויש לי שני ניחושים: או להעיף מהבית לגמרי כל מה שאני לא רוצה שייאכל או לשחרר לגמרי לטובת כל (או רוב) מה שהיא רוצה לאכול.
הייתי שמחה לממש את האופציה הראשונה, אבל יש מארג של בני משפחה, שאינם בני יומם, ואני לא חושבת שמהלך כזה ישים.
והאופציה השנייה - 1. יכאב לי הלב לתת לה לחיות על ממתקים; 2. יהיה לי חבל שתזונת כל הבית תידרדר עקב כך (ממילא לא אוכלים מעולה במיוחד).

מגלגלת בראש את מילותיכן...

לא אוכלת שום פרי, ירק או אגוז. לא טריים ולא מבושלים וכו'.
ממש כלום? וזה תמיד היה ככה? וכשהיא הולכת לחברות ואוכלת אצלן, גם שום דבר מזה?
אני שואלת כי אולי יש כאן איזה אישיו מעבר לבררנות. אני מכירה לא מעט בררנים (אפילו לי יש נטיה קטנה לזה) אבל גם הקיצונים ביניהם היו מסוגלים לאכול איזה ירק אחד או שניים. בדרך כלל ירק קשה/יבש יותר כמו כרוב או תפוח עץ. אגב, יש עתונאי אחד שיש לו בלוג אישי והיו לו כמה פוסטים לגבי בררנות אוכל (שלו בילדותו ועכשיו של בנו). תיכף מחפשת... מצאתי http://amsterdamski.com/3838/

מ-מ-ש כלום. וכמעט מאז ומעולם.
אף פעם לא הייתה מהחובבים, ומה שעוד אכלה (נגיד, מרק כתום) נמחק באזור גיל הגן המוקדם.

תודה על הקישור. מעניין!

. אבל את כל מה שאולי הייתי יכולה להציע לך בתחומי האוכל עצמו את לא תרצי לשמוע. תסמכי עלי
צילי, תסכימי לחלוק לטובת הכלל?

בדיקת דם שערכנו לפני כמה חודשים העלתה חוסר בוויטמין D בלבד.
מעניין מאד. כלומר, הגוף כן מקבל בדרך עלומה את הויטמינים והמינרלים שהוא זקוק לו. חוסר ויטמין D קיים אצל רוב האוכלוסיה אז זה לא מהבררנות כנראה.
_אם להתמקד:
הילדה רעבה.
אני כבר לא יודעת מה להציע לה._
אולי תבקשי ממנה להכין רשימת מאכלים שהיא רוצה ומוכנה לאכול, כולל אוכל קנוי ומעובד וכולל ממתקים ו"תועבות" אחרות. כשיהיה לך את כל המיפרט, אולי זה יקל עלייך לבנות את התפריט היומי והשבועי שלה בלי שזה יטריח אותך יותר מדי. השאלה אם את עצמך מוכנה לקבל ללא ביקורת את התפריט הזה. מה את אומרת?

מאין מגיעים שאר הוויטמינים והמינרלים?
באמת שאני לא יודעת... משהו מגיע ממרק עוף כמעט מדי ליל שבת, אבל חוץ מזה באמת שכמעט אין מקורות... אולי משהו נשאר מתקופת הינקות. ואולי יש בעיה בטווח שקופת החולים מציגה...

רשימת מאכלים שהיא רוצה ומוכנה לאכול
אה, אני חושבת שאני יכולה לקלוע בקלות להרכב הרשימה.
לקבל זאת ללא ביקורת או דאגה זה הקטע המאתגר. הייתן הולכות על עסקה כזאת? ילדה מרוצה שחיה על עוגות? ומה עם שאר האחים?

<תפילה>

תפילה לאם, לעניות דעתי את בכלל לא מתמודדת עם בעיית "בררנות אכילה" אלא עם משהו הרבה יותר קשה.
אני עצמי די מעוכה אז אנסה לקצר, אכתוב על רגל אחת ולכן - כל מה שלא ברור, תשאלי. קל לי יותר להרחיב כשיש שאלה ספציפית.

סליחה על הניסוח הנחרץ: בדיקות הדם שעשיתם לא שוות כלום. מה למשל הויטמין B12 שלה, שכל כך "נורמלי" לפי בדיקות הדם המפגרות? (רמז: לפי כל קופות החולים, מה שנחשב "נורמלי" - ודי משתנה מקופ"ח אחת לשנייה - אלה פרמטרים של מחסור עמוק. B12 תקין מתחיל ב-400. מתחיל. כלומר, מ-400 כבר לא מדובר בחסר עמוק, איזור ה-500 כבר אומר - רמה שמספיקה לשמירה על בריאות.

כמו כן, יש מינרלים שאין אפשרות בכלל להבין מה מצבה מבדיקות דם כי הרמה בדם לא אמינה או לא אומרת כלום או לא רלבנטית. זה שהם לא מופיעים בבדיקות הדם לא אומר שהם תקינים אצלה. זה רק אומר שאין מידע ושאם הייתם עם התוצאות אצל רופא/ה, אז הוא/היא אידיוטים שלא יודעים לקרוא בדיקות דם ואין להם מושג שצריך להגיד לכם ש"אבל אין אפשרות לדעת מה המצב לגבי עוד 20 ויטמינים/מינרלים שאין לנו אפשרות לבדוק והם אולי בחסר...".

גם לפי הטבלאות המקובלות של רמות הויטמינים הנחוצות לצריכה יומית - חשוב לדעת (רוב האנשים אינם יודעים) שמדובר ברמות רכיבי המיקרו הנחוצה למניעת מחלה חמורה, לא לבריאות. נגיד, מה המינימום היומי כדי להמנע מברי ברי או מצפדינה או מרככת... לא מה נחוץ לגוף מתפתח וגדל.

אין שום יכולת לבדוק בבדיקות הדם אם היא אוכלת כמות מספקת של חלבונים ושומנים, זה לא מידע שאפשר להוציא מבדיקות הדם שלה. מהתיאורים שלך היא בחסר מטורף ומסוכן לבריאות. לא הייתי נותנת לה לעשות מה שהיא רוצה כי מדובר בחיים שלה והיא הילדה שלך, זו האחריות שלך כבר עשר שנים (מרגע שהיא מחקה את המרק הכתום?) לטפל בבעיה שגורמת לזה וזה לא טופל.

אני חושדת שיש אנמיה חבויה, אבל בשביל זה צריך לראות אם בבדיקות הדם בדקו מעבר להמוגלובין (שהוא מה? 11 או פחות?) גם פריטין, טרנספרין, מאגרי ברזל (IRON) ועוד כמה נתונים שאמורים להעיד על מצב כדוריות הדם שלה. כל סוג של אנמיה גורם לחוסר תיאבון מהסוג שאת מתארת.

ופה אני נכנסת למשהו חשוב (כתבתי לפי הסדר של מה שיצא לי ולא לפי סדר חשיבות):

מלת המפתח שראיתי בפוסט שלך היא "גועל". הילדה נמצאת בשני מצבים בלבד: "גועל" או "חשק". ובין היתר, גועל קשה ביותר מדברים שהיו במקרר וצריך לחמם, ועוד יותר קשה לה אם זו היא שצריכה לגעת בהם ולטפל בהם ולחמם אותם. יש לה שילוב של "גועל" ו"חוסר תיאבון" עמוקים, והדרך היחידה שהיא מצליחה לצאת מהם היא דרך ה"חשק". כלומר, היא כן מסוגלת לאכול אך ורק את הדבר שלפתע פתאום "מתחשק לה" באותו רגע, כי זה משהו שמסיבה כלשהי מצליח להתגבר על משוכת הגועל. שימי לב שאלה בעיקר שילובים שמבוססים על קמח וסוכר, וגם: לא דברים שצריך לחמם או לבשל רוב הזמן!
נדמה לי שהזכרת פרגית על האש או משהו כזה? יש סיבה מדוע היא מסוגלת לאכול דבר כזה, ולא דברים אחרים. זה לא מקרי.
ואחת הבעיות שאני חושדת בהן, היא שסוג האוכל שמתאים לילדה (כרגע) הוא כנראה לא סוג האוכל שאת מבשלת (אין מלים בפי להזדהות עם התיסכול הנובע מהעניין הזה. אני מצטערת ממש שאני צריכה אפילו לכתוב את זה, אבל אם אני לא טועה, את גרה בתוך קהילה. אולי יש דרך עדינה לחפש שכנה שהילדה תאהב איזה תבשיל שלה... זו בעיה כפולה, כי מדובר לא רק בתבשיל אלא במבשלת. לא המתכון העיקר, היד המבשלת העיקר. אז לזכור שאם היא ניסתה, לדוגמא, סתם זורקת - מרק תימני אצל פלונית, זה לא אומר כלום. אולי הבישול של פלונית מגעיל אותה, ואותו מרק שעשתה פלמונית, יהיה טעים לה).

את הבעיה הזאת אני מכירה מאוד מקרוב. מ א ו ד מ ק ר ו ב. זה אסון, והכי קשה בעולם זה לנסות להסביר את זה למי שלא סובל מהבעיה. והיא ילדה בת 14.

אז הדבר הכי חשוב שאני רוצה להגיד לך:
תפסיקי מייד מייד מייד בשנייה הזאת שאת קוראת אותי, להאשים אותה או לנסות למשטר אותה או להגביל או לכעוס או כל דבר.
אם היא בבית קומי ולכי לחבק אותה ותגידי לה, תשמעי, קראתי הרגע מישהי שהסבירה לי שהבעייה שלך עם אוכל אמיתית והיא לא בעייה של בררנות ואנחנו נחפש איך לטפל בזה מהשורש ואני אוהבת אותך ואת ילדה נהדרת וזו לא אשמתך בכלל.

עכשיו ארחיב רק על זה:
הבעיה היא לא באוכל, הגבלות על אוכל יחמירו את המצב, המצוקה שלה אמיתית. הגועל אמיתי. וכל כיוון של טיפול שמנסה איזושהי כפייה מבחוץ ("אל תאכלי X", "תכריחי את עצמך לאכול Y", "את לא בסדר", "את צריכה לעשות Z") רק מחמיר את הבעייה כי הוא מחמיר את הניתוק מהגוף. כי שימי לב, שהיא לא נותנת לגוף שלה את מה שהגוף שלה זקוק לו כי יש אפס חיבור לגוף, והגוף משובש ברמות קשות כבר 10 שנים לפחות לפי חשבוני.
היא בגיל ההתבגרות אז צריך לפעול עכשיו. סליחה שמלחיצה, אבל חלון ההזדמנויות הולך ונסגר, זה כבר הגיל של המחזור החודשי ולא נשארה הרבה גדילה. ואם היא גם מאבדת דם, אוהו כבר יש לנו בעייה כפולה ומשולשת.

איפה כן הבעיה?

בכל מערכת העיכול. בעיניים של הרפואה הסינית, כל יסוד האדמה אצלה חלש ברמות מטורפות, טחול-קיבה וכבד-כיס המרה (יסודות האדמה והעץ) במצב עלוב, חוסר האיזון זועק לשמיים. זה גורם לכמיהה קיצונית למתוק (שמחלישה עוד יותר במעגל קסמים ומעמיקה את הנזק, כל יום), לגועל שהולך ומתגבר (זה קשור מאוד לכבד), לבעייה בניקוז הרעלים מהגוף ועוד.
בכל הגוף. יש אפקט דומינו ושתי המערכות המעוכות-לגמרי הפילו אחריהן את השלוש האחרות. לא יודעת באיזו דרגה כי אני לא רופאה סינית וכמובן לא בדקתי את הילדה.

את לא יכולה לטפל דרך האוכל. החולשה לא נמצאת שם. היא נמצאת במערכות החלשות. אי אפשר להדביק עליהן טלאי חיצוני. את עלולה גם להגיע למצב שהיא תקיא מלנסות לאכול משהו שהיא לא מסוגלת לאכול.
יש עוד שתי בעיות, והן, שהמשאבים שלך אישית מוגבלים (כוחות, זמן, התגייסות, התרוצצות איתה לטיפולים) ופה יש מקרה חירום שדורש טיפול. והשניה, שטיפול טוב באמת עלול לדרוש כסף ונסיעות ולא בטוחה מה האפשרויות שלכם במשפחה. אני מנחשת שאין לכם רופאה סינית בבית השכן שגם מוכנה לטפל בילדים בהתנדבות?

אוכלוסיית החיידקים בגוף. היא קיבלה תרופות באיזה שלב בחייה? איזשהם כימיקלים? הניחוש שלי הוא שהיא איבדה כמה טריליונים של חיידקים טובים והחיידקים שכן יש אצלה בגוף כרגע, מאלף סיבות, לא טובים ומחמירים את הבעייה. החיידקים שולטים ב"כמיהות" שלנו למאכלים. החיידקים המניאקים שיש לה רוצים את מה שכיף להם ולא טוב לגוף שלה. אסור להשמיד אותם! מה שצריך זה להחזיר את הטובים, לאט ובזהירות.

הורמונים. הילדה בת 14. חוסר איזון הורמונאלי שהתחיל עוד לפני גיל 9 עושה לה בלגן וזה משפיע על חוש הריח, על הגועל, על החשקים ועל כל השאר. שוב. לא בפטיש. צריך פה עבודה זהירה, אוהבת ועקבית כדי לאזן.

אז איזה דברים אני מציעה כעזרה ראשונה:

איבחון סיני (אני מציעה להתייעץ עם טל בלו, טל. אפס חמש אפס 2090159 לגבי מישהו/י מתאימ/ה באיזור מגוריכם) כי לרפואה הסינית הכלים הכי טובים לשפר מהר את מצבה, בשילוב של דיקור וצמחי מרפא סיניים.

תמציות של פרחי באך שיותאמו לה אישית (את מוזמנת לפנות אלי בווטסאפ לנושא זה). זה משהו שאפשר לחסוך בו נסיעות אם מתייעצים בטלפון/בסקייפ ומקבלים את התמציות במשלוח. כשמתייעצים עם מומחים מעולים, התמציות האלה יכולות להתחיל להשפיע תוך 24 שעות (!) ולנושא הגועל יש ממש פיתרון. שוב, זה יחסית קל, יחסית זול, יחסית דורש מינימום מאמץ ואפילו מינימום הוצאות, בוודאי יחסית לטיפולים אחרים.

כמה שיותר אוויר צח לילדה! שתהיה בחוץ, כמה שיותר ליד עצים, דשא, פרחים, מקווי מים מכל סוג... כולל לאכול בחוץ.
תנועה תנועה תנועה. האם יש איזושהי פעילות גופנית שהיא אוהבת? זה מאזן הורמונים, מאזן מערכות פיזיות, צריך לחזק לה את הרגליים ובמיוחד את שרירי הירכיים, את הגמישות, את שרירי הגב, הכל.

ללכת יחפה על אדמה, חול, חול ים הכי טוב. אם קר (כבר סתיו) אז להתלבש היטב, במיוחד להגן על כל איזור הגב התחתון והאגן, שזקוקים אצלה לאקסטרה הגנה, ועל הגרון, אבל ללכת יחפה. ללבוש טייטס ומעליהם חצאית ומקסימום אחכ באוטו להחליף את הטייטס אם נרטבו בחלק התחתון. לשתות מרק עוף צח או מרק בשר צח חם בהפסקות אבל ללכת על חוף הים יחפה. אם אפשר, פעם בשבוע לפחות (אני יודעת שזה מאמץ אבל זה עושה עבודה ממש עמוקה ומחזקת).

לא מסבירה פה למה חם, ולא מסבירה למה מרק עוף או בשר ולא מסבירה למה צח. אבל לכל אחד מהם יש סיבה וחשוב לתת לה לשתות משהו שמחמם בזמן שכפות הרגליים שלה יחפות ובמגע עם חול שאיננו מאוד חם בעונה זו.

לקנות ירקות/פירות אורגניים עונתיים מקומיים (כי חשוב שזה גדל באדמה פה בארץ, בגלל החיידקים, וחשוב שזה טרי ולכן עונתי, משהו שנקטף עכשיו ומתאים לעונה, וחשוב אורגני כי מקסימום חיידקים טובים ומינימום כימיקלים שמחמירים את הנזק למערכת העיכול), ולתת לה כל יום חתיכה מכמה כאלה.

"חתיכה" - עיגול אחד קטן של צנונית. עלה אחד זעיר של חסה מהעלים הפנימיים המתוקים. עיגול אחד קטן של מלפפון. חצי פלח של קלמנטינה. קוביה קטנה של תפוח עץ. חתיכה פיצית מהסלרי לפני שאת מכניסה למרק. עלה פטרוזיליה לפני שאת מכניסה את כל האגודה למרק. הכיוון ברור? אחד קטנצ'יק כזה כל שעתיים בערך. אם היא תסכים, אז כל שעה. הילדים האחרים יאכלו את כל השאר. ואת.
היא רק צריכה לאכול "כזית", ולאכול "לשיעורין" - המטרה פה היא להחזיר חיידקים טובים למערכת העיכול, הם באים עם הירקות/הפירות, בלי להציק לה יותר מדי.
ולהגיד לה שזו המטרה. זה לא נועד "ללמד אותה טעמים" ולא נעליים. זה כמו תרופה, לשקם את הפלורה של מערכת העיכול שלה. ואם יש שכנים עם עצי פרי או גינות ירק, זה הכי טוב. הכי מקומי שאפשר, הכי עונתי וטרי שאפשר. וכיוון שזה כמו תרופה, אז את מבקשת רק "כזית". מובן שאם הצנונית טעימה לה פתאום והיא רוצה עוד כמה עיגולים זעירים, זה משמח ומומלץ! אבל בלי לחץ.
אה, וכמה שיותר ללעוס. כן, גם עיגול פיצפון של צנונית. ללעוס ללעוס ללעוס. זה מגביר את האפקט על מערכת העיכול.
אגב, גם זית קטן מכניס לכיס הקטן 10 ירקות/פירות. שוב, אם הוא אורגני ומקומי. כמו נאות סמדר או מקורה או שכנה שהכינה מהזיתים בחצר שלהם בשיטות מסורתיות ובלי חומץ תעשייתי.

לא ממליצה על פרוביוטיקה, ולא אסביר מדוע.

מלח. מלח בישול לבן מעתלית, לא חייבים מפונפן אפור או ורוד. אבל לא מלח שולחן. מלח בישול. תני לה לטעום גרגר אחד של מלח בישול על הלשון ותשאלי איך זה בשבילה. יש סיכוי שיהיה לה טעים. זה נוגד גועל. זה מאזן את המערכות. הטריק שלי הוא לשים רבע כפית מלח בישול בקערית קטנטנה ועם האצבע לתפוס כמה גרגרים ולהכניס לפה ולתת להם להימס בפה. ומלח הבישול של עתלית הוא מלח אמיתי (בדק: ד"ר אורי מאיר-צ'יזיק), כך שהוא בריא לנו.

איך היא עם תירוש ענבים של שדה אליהו? אני יודעת שיקר, אבל הוא מזין מאוד. שווה כל גרוש. ומקומי. ונקי. על שדה אליהו אפשר לסמוך.

זהו בינתיים. לא מיציתי, סתם התעייפתי.
טפלי בילדה האהובה שלך.

שהבעייה שלך עם אוכל אמיתית והיא לא בעייה של בררנות
בשמת, אני יודעת שאת יודעת על מה את מדברת (לי אין מושג מה כתבת) אבל בררנות אוכל היא גם דבר אמיתי לגמרי ולא סותר את מה שכתבת. בלינק שצירפתי קודם, יש תיאורים מעולים של בררנות ובהחלט מופיעים שם המושגים גועל ודחיה. באחד הפוסטים בנושא הוא ממש הכין רשימת כל הדברים שהגעילו אותו והוא מספר את כל המסע הארוך שעבר והוציא אותו כמעט לגמרי. יכול להיות שהסיבות שתיארת מובילות לבררנות אבל יש גם מחקרים מערביים בנושא וכמובן נקודת המבט שונה.

לא סותר. לא אומרת שבררנות אוכל איננה דבר אמיתי - אני טוענת הפוך: שהיא חלק קטן מתמונה שלמה של חוסר-בריאות מערכתית, והיא רק המקום שבו רואים את התוצאות של הבעייה, לא המקום שבו הבעייה ולא המקום שממנו רצוי לטפל בבעייה.
אני פשוט חקרתי לעומק את הנושא במשך שנים ואני אומרת שאלה שמכנים את זה "בררנות" ומתייחסים אך ורק לתמונה הצרה של התמודדות מול אוכל - שוגים שגיאה מרה. יתרה מזאת, זה המקום הכי גרוע לתקן.
(סליחה שלא אשקיע את זמני היקר בקריאת הלינק שצירפת, שהוא בטח מעניין. ולא אתווכח עם בחירה של אדם מבוגר לעשות מסע אישי לרפא את עצמו בשיטה שמדברת אליו.
פה מדובר בילדה, ואני נגד "מסע ארוך". יש חשיבות לזמן פה, ואני בעד התחלה מיידית של ריפוי).

אין גבול לכעס שלי כל פעם שאני נתקלת בטיפול בתחום הזה בבתי החולים או במרפאות אחרות, מול הטיפשות וקוצר הראות המחקרי, הרפואי והאנושי.
פשוט, יש גבול לתחומים שאני יכולה להתפרש עליהם.
לפני זה יש ברשימה שלי כמה דברים שהייתי רוצה לכתוב לאגודה למלחמה בסרטן ולאחת מתשע על השטויות שכתובות אצלם בנושא סרטן השד (איפה הפרצוף הזועם כשצריך אותו).

אולי הייתי אומרת שאפשר לדבר על "בררנות אוכל" כמשהו "נקי" אצל תינוקות וילדים קטנים שרק מתחילים לאכול, שאז מומלץ למשל - לסלק מהבית כליל כל דבר שאינו מזין במקרה שמזהים שהבעיה מתחילה להתפתח (רצוי בכלל להמנע מלהכניס הביתה ג'אנק בגילאים הצעירים, על סמך "בפני עיוור לא תשים מכשול"), להציע שוב ושוב בכל ארוחה מאכלים על השולחן כדי להרגיל ילדים לטעום עוד משהו, וכו' וכו'.
ועדיין, גם בגיל 8 חודשים - הדבר הראשון שאציע יהיה לעשות לתינוק בדיקת דם לברר אם יש אנמיה, לתת תוסף ברזל בשילוב עם ויטמין C (רצוי באוכל, אולי אפילו קצת מיץ תפוזים סחוט טרי כי לפני גיל שנה לא קל ללעוס מזונות המכילים ויטמין C) לתיגבור הספיגה, להוסיף מזונות עשירים בברזל ובויטמין B12 במקביל (פשוט המזונות יפעלו לאט יותר מתוסף ברזל, אז כדאי לעשות את שני הדברים עד שאפשר לנטוש את התוסף ולהישאר עם התזונה) ולהיזהר ממוצרי חלב פרה במקביל כי הם פוגעים בספיגה (הנקה תומכת בספיגת ברזל, לא לבלבל בין חלב אנושי שתומך לבין חלב פרות שפוגע).

כלומר, אפילו במקרה שהתפתחה בררנות שהיא לכאורה "בסיסית" ו"נקייה", אני אטען שבררנות אוכל איננה טבעית למין האנושי ותמיד נובעת מתקלה מסוימת.

סיבה נוספת לבררנות אכילה אצל תינוקות וילדים קטנים, או כל סוג של הפרעות אכילה, נובעת מבעיות של האמא/הדמות המטפלת, אבל לזה לא אכנס בהרחבה (אמהות עם הפרעות אכילה ו/או הפרעות חרדה. במקרים כאלה הטיפול הוא באמא/בדמות המטפלת בתזונה של הילד, ואחרי ריפוי של הדמות המטפלת, התינוק יבריא מעצמו. הבעיה הכי קשה פה היא שאופי ההפרעה כרוך כמעט תמיד גם בהכחשה של הבעיה אצל המבוגר הרלבנטי )-: לזה אין לי פיתרון).
(הדמות המטפלת שיוצרת הפרעות אכילה היא לעתים נדירות האבא, לפעמים הסבתא, אבל לעתים לא נדירות - מטפלת/מעון/מוסד אחר כלשהו).

ככל שמדובר בתינוק יותר צעיר, התקלה יותר ממוקדת.
ככל שהילד גדל, הבעיה גם מעמיקה וגם מתרחבת.

_ולא אתווכח עם בחירה של אדם מבוגר לעשות מסע אישי לרפא את עצמו בשיטה שמדברת אליו.
פה מדובר בילדה, ואני נגד "מסע ארוך". יש חשיבות לזמן פה, ואני בעד התחלה מיידית של ריפוי)._
האדם המבוגר היה כל חייו בררן, מאז ילדותו והשינוי,החלקי יש לומר, הוא בעיקר בשנים האחרונות. בכל אופן, נדמה לי שהוא לא מתאר את עצמו כילד לא בריא או שסבל מחוסרים אבל להבדיל מהבת של תפילה, הוא כן אכל כמה ירקות ופירות.

מחזקת את דברי בשמת - גם אני לא חושבת שזו בררנות. זו אולי היתה בררנות באיזה גיל אחר (ואולי לא) אבל כרגע זו לא בררנות אלא כשל מערכתי. עוד חיזוק לבשמת לגבי הבדיקות. אני אישית לא חושבת שהן חסרות משמעות בדיוק מהסיבה שבשמת התייחסה אליה - הן מראות, חלק מהן, לנו נקודה קריטית שמתחתיה יש סכנה של ממש. זה לא חסר ערך אלא זה פשוט לא אומר שמי שצולח אותן בשלום הוא בריא. הוא פשוט עדיין לא באזור מסוכן ממש (שטב, רק לחלקן, לא לכולם כמובן).
העצות של בשמת הן דרך מצוינת אחת ללכת בה, והחלק הכי חשוב בהן לדעתי טמון בהוליסטיות שלהן שגם אני הייתי מאמצת אותה בשתי ידיים ולכן לא אוסיף על זה. תנועה, אוויר צח, חיבור לטבע, חיבור לאהבה, שינה טובה וכו'. חשוב מאין כמותו כשיש קלקול מערכתי.

דרך נוספת ללכת בה, אם מחליטים באמת לצאת למסע הזה (אני כבר כותבת פה לא בשביל תפילה אלא בשביל עיניים נוספות) היא דרך הכפייה האוהבת, שאני מאמינה גדולה בה אבל היא מתאימה רק לטיפוסי הורות מסוימים ולהרכבים משפחתיים עוד יותר מסוימים. אני למשל לא הייתי יכולה לעשות מה שבשמת מציעה אבל אני כן יכולה לכפות, אפילו די בקלות. ומישהי אחרת אולי לא היתה יכולה לכפות אבל תצליח להתגייס ללכת בדרך שבשמת הציעה או בדרך אחרת.

הפואנטה של ההצעה שלי היא מאוד פשוטה. אוכל רע מאוד ונחות אינו שונה בשום דבר מסיגריות, סמים ואלכוהול, שלא היינו מאפשרים לילדים להתקרב אליהם בכלל, בטח שלא על בסיס קבוע. כאשר ילד אחד במשפחה מפגין כלפי החשיפה הזו רגישות גבוהה במיוחד (=כל המערך של החיבור שלו לגוף מתנתק ומשתבש) אז המשפחה אמורה וצריכה להתגייס כדי להציל אותו. בדיוק כמו עם סמים (שלא היינו מכניסים הביתה לו היה לנו מכור בבית) או עם צליאק. בדיוק כמו שאנחנו מתגייסים מול סרטן או מחלות קשות אחרות.
הילד שנפגע מסמן למשפחה כולה שמשהו דורש טיפול שורש עמוק. שאי אפשר עוד להתחשב בשאר בני המשפחה ובהעדפות שלהם כי הן לא חשובות יותר, בכל הכבוד לצורך העמוק של בני משפחה אחרים לאכול דבר כזה או אחר בתדירות כזו או אחרת. מבחינתי זה נזרק מהחלון ברגע שברור שמישהו במשפחה חולה וצריך לעזור לו. להעיף מהבית כל מה שלא מתאים זו התחשבות בסיסית ואף קטנה בעיניי כאשר מישהו במצוקה ולא מצליח לעזור לעצמו. הכל שאלה איך מסבירים את זה ליתר באי הבית ואיזה ערכים משפחתיים בוחרים לקדם על חשבון אחרים.

פעם אנשים חשבו שסיגריות זה בסדר גמור. לעשן בבית, לעשן ליד הילדים, לתת להם לנסות. זה היה כמעט מצחיק, קטע כזה. תקופה מסוימת אנשים האמינו, כי זה מה שמכרו להם, שעישון מחזק את הריאות...
ברגע שמבינים שזה לא ככה, אלא מזיק ופוגע ואנושות, פשוט לוקחים את זה מהילדים (ומהמבוגרים). מסבירים יפה ובסבלנות שעשינו טעות שהכנסנו הביתה את XYZ ושאנחנו נפרדים מהם לשלום כי (הם פוגעים בנו או במישהו מסוים מאיתנו), מכילים את הכעס והכאב והקושי ופשוט צועדים הלאה.

ומעתה ואילך מי שמתעקש להמשיך לאכול את הדברים יאלץ להסתפק בשתי הזדמנויות - אחת מחוץ לבית, ואחת בבית כאשר ההורים מחליטים שזה זמן טוב לפגרה מהשיגרה הזו. זה מבוסס על ההבנה שבכמויות קטנות ומדודות הדברים הללו לגמרי אפשריים לנו. יחד עם זאת, בתקופה שבה גומלים את מי שבאמת קשה לו מחכים עם כל הפגרות האלה.

מניסיון של אחרים - זה יוצר הרבה קושי, הרבה תסכול, ומאבק של הגוף שרגיל לסמים שלו בתדירות מסוימת. זה מהלך בכלל לא פשוט. אבל הוא לא פחות אוהב מכל דרך אחרת. בתוך הרעב שיווצר לחלק מבני המשפחה יתחילו לצוץ לאט לאט ניצנים של טעמים חדשים ויכולות חדשות. זה ייקח זמן, כולם יהיו כועסים ורעבים לפרק זמן כלשהו, וההורים יצטרכו להכיל את זה עד שזה יעבור.
מה שכן, מגיל מסוים זה כבר בעייתי למדי ולכן לא הצעתי את זה לתפילה עצמה. יש גילאים שבהם האוטונומיה על הגוף והאכילה כבר שלמות ואסור להתערב בזה אלא לקבל את הדין כמו שהוא. זה גם כמובן תלוי בילד, אבל בתור כלל אצבע הייתי אומרת שכאשר ילד מסוגל להיות עצמאי באוכל ומגלה סימנים לכך דרך הבחירות שהוא עושה והבישול עצמו - צריך לעזוב אותו בשקט או להציע דברים הרבה יותר תהליכיים ודיאלוגיים ברוח של בשמת. דברים שבהם ההורה מציע והילד בוחר האם לשתף איתו פעולה או לא. המקום של הכפייה האוהבת נגמר בשלב מסוים, ואם מתעקשים עליו הוא הופך להיות אסון קולוסאלי ממש.

בנוסף, ולטובת מי שזה רלבנטי עבורה, זה דורש מיצוב פנימי מאוד מסוים של ההורה (מתחבר היטב למה שבשמת כתבה על הפרעות של ההורים עצמם). אם ההורה מבצע את זה כדי לתקן את הילד (ולא את עצמו ואת המשפחה כולה), או מתוך האשמה של הילד, או מתוך כל ערוץ רגשי אחר שאינו אוהב במלואו - חבל על הזמן מראש, זה רק יביא צרות.
מהלכים כאלה דורשים נשימה עמוקה, לקיחת אחריות הורית מלאה ממש על כל מה קרה, והעברת מסר שכולנו פה ביחד באותה סירה. התחרבש לנו ואנחנו מתקנים ביחד עד שזה יסתדר, כי אחד מאיתנו נפל יותר חזק מאיתנו.

חברות,
הדברים מאירי עיניים.
תודה לכן על ההשקעה.
אני קצרה בזמן ועייפה. קראתי הכול ומהגגת.
בעז"ה אשוב בקרוב להתייחסות ספציפית. @}

רק להוסיף בקצרה על דברי צילי: אני מסכימה עם השימוש ב"כפייה אוהבת" במקרים אחרים. במקרה הנוכחי, מאוד היה לי חשוב להדגיש שזה לא סתם לא יועיל, אלא ממש יזיק בשלב הראשון.
בשלב השני (אחרי שכבר התחלתם לטפל בגורמי הרקע), בהחלט צריך להיות מתוחכמים לגבי התזונה שלה, בהחלט חשוב שכל המשפחה תתגייס ולא יהיו בבית דברים שלא נכון לה לאכול, ובהחלט צריך יהיה להכניס הביתה כל מיני מאכלים חדשים בכל מיני דרכים, בתקווה להגדיל את רפרטואר המזונות האפשריים.
בין היתר (וזה נושא שצילי דווקא התמחתה בו ואני פחות), אוכל הוא נושא רגשי. אצל בררני אוכל, זה בא לידי ביטוי במובן הרע: יש אצלם תיק שלם של מאכלים שקיבלו סימון שלילי והם לא מוכנים לאכול אותם יותר (לדוגמא, כשאחותי היתה קטנה, פעם היא אכלה נקניקיות בדיוק כשהיתה חולה. אז נקניקיות התקשרו אצלה עם המחלה, ומאותו זמן למשך המון שנים לא יכלה יותר לגעת בנקניקיות. דפוס אופייני ...).
לכן, מאכלים חדשים ולא מוכרים שמגיעים בלי סימון שלילי מאיזה טריגר לא-ידוע מהילדות, יש להם סיכוי.
אבל אוי

כמה עבודה למי שמבשל בבית...

את יכולה "להחביא" מאכלים שהבת לא אוכלת בתוך עוגות. אפשר לאפות עוגה עם רסק תפוחים, אגסים, אבוקדו, זוקיני ועוד. לשוקולד יש טעם דומיננטי, אז אם תשלבי אותם בעוגת שוקולד הטעם של הפרי או הירק לא מורגש.
כשאת מכינה עוגה, אם תשלבי את הרכיבים הללו בלי שהבת תדע, כשהיא "תגנוב" לעצמה פרוסה לפחות תדעי שהיא אכלה גם סיבים תזונתיים וויטמינים.
דוגמאות למתכונים:
אבוקדו
https://www.israsport.co.il/%D7%A2%D7%9 ... %A6%D7%99/

תפוח
https://www.regamatok-elite.co.il/recip ... %99%D7%AA/

חזרתי...

בשמת, מעניין באיזה אורך היית כותבת שלא על רגל אחת...

שוב תודה! @}

2+1. בקשר לבדיקת הדם - חייבת לומר שהתוצאות הפתיעו אותי, ובאופן אבסורדי/ חולני/ מינכהאוזני אפילו אכזבו אותי, כי די ציפיתי שהתוצאות יצביעו בברור על חוסר ובכך יעוררו אותי/ אותה/ את בעלי/ את רופאת הילדים... מישהו... לשנות משהו, כי ברור לי שהמצב לא אמור להימשך כך, ואני די אובדת עצות.
מה למשל הויטמין B12 שלה, שכל כך "נורמלי" לפי בדיקות הדם המפגרות?
852 פ"ג/ מ"ל - לא תוצאה עלובה בכלל...! (הבדיקה נערכה לפני כשמונה חודשים.)
גם לפי הטבלאות המקובלות של רמות הויטמינים הנחוצות לצריכה יומית - חשוב לדעת (רוב האנשים אינם יודעים) שמדובר ברמות רכיבי המיקרו הנחוצה למניעת מחלה חמורה, לא לבריאות.
כן, כך זכרתי, ולכן כתבתי: ואולי יש בעיה בטווח שקופת החולים מציגה...
אבל כשהתוצאה כבר נושקת לקצה העליון של טווח הנורמה, נראה לי שאין על מה להתלונן...

אין שום יכולת לבדוק בבדיקות הדם אם היא אוכלת כמות מספקת של חלבונים ושומנים

אין לי ספק שהיא לא אוכלת מאלה כמות שמתקרבת לנדרש. היום - בשל הוראות פיקוד העורף - נשארנו בבית, והיא אכלה חמישה שניצלונים לפנה"צ + בצהריים, אבל זה מאורע חד-פעמי, גם מצדי שהקצבתי שניים ליום בגלל הטִרחה, אבל גם מצדהּ שלפעמים אפילו משאירה אחד מהמנה או לא אוכלת אותה בכלל (לא רוצה להיות בשרית/ כיתה י"ב כיבדה בחלות שאפתה/ הייתה ארוחת בוקר כיתתית "מפנקת" ועוד כהנה וכהנה). והרי אפילו החזה עוף המסכן הזה הוא לא בדיוק פסגת התזונה.

המוגלובין (שהוא מה? 11 או פחות?) גם פריטין, טרנספרין, מאגרי ברזל (IRON)

ושוב תוצאה מפתיעה לטובה. ערך ההמוגלובין הוא 12.6ג'/ ד"ל. לא בשמיים, אבל בהחלט לא נמוך במיוחד.
לא נבדקו פריטין, ברזל וכו'.
חשבתי שאולי זאת התועלת שאוכל להפיק מהדיאטנית - לבקש הפניה לבדיקות מפורטות יותר, אבל השאלה אם יש מדדים מסוימים שקבלת מידע עליהם תעזור לנו להחליט על אופן פעולה ספציפי, או שממילא הכיוון הוא אותו כיוון על סמך כל המידע הקיים, ואז אין טעם גם לדקור את הילדה וגם להוסיף לה עוד חוויה של "צריך לבדוק מה לא בסדר אצלך".
מה שכן נמצא חורג בבדיקת הדם היו: אלקליין פוספט בערך של 228 (אין לי מושג מה זה אומר, אבל הערך מצוי די הרבה מעל הגבול העליון של הנורמה המוצגת); לויקוציטים 11.2 (מעט מעל הרף העליון) ואאוזינופילים 0.64 (גם כן מעט מעל הקצה העליון).

הילדה נמצאת בשני מצבים בלבד: "גועל" או "חשק".

כן, זאת נראית לי הגדרה מאפיינת, אבל זאת דווקא לא:
ובין היתר, גועל קשה ביותר מדברים שהיו במקרר וצריך לחמם, ועוד יותר קשה לה אם זו היא שצריכה לגעת בהם ולטפל בהם ולחמם אותם.
לפעמים היא מתעצלת להכין לעצמה משהו (חביתה, לחם מטוגן), "אין לה כוח", אבל לא התרשמתי שהעשייה כרוכה בהיגעלות, כי עדיין יש די הזדמנויות שהיא מחממת בלי בעיה (שאריות לזניה או תפו"א בשמנת מתוקה וכו').

סוג האוכל שמתאים לילדה (כרגע) הוא כנראה לא סוג האוכל שאת מבשלת

את הפסקה הזאת לא הבנתי. למה הכוונה ב"סוג האוכל שאני מבשלת"? כי אני מבשלת כל מיני סוגים... וכשאת מתייחסת גם לדמות המבשלת כחלק מהמשוואה - האם הכוונה שייתכן שהיא לא אוכלת משום שאני בישלתי?
אגב, זה לא שאצל "הסבתא המאמצת" התימנייה שלנו היא אוכלת אוכל מזין יותר. דבקה בשמחה בלחוח ובזלבייה בממרח שוקולד... ונהנית מהספינג' ומהקוסקוס (ללא מרק!) של השכנה המרוקאית מהבית שממול. וגם אצל הסבתות הביולוגיות או כשמתארחים היא בוחרת לאכול חלה, פסטה וכן הלאה.
יכולתי למצוא מי שיכין לנו אוכל אמִתי שאני לא מכינה, אבל אין לי קצה חוט מהו האוכל או מיהי הדמות.

אוכלוסיית החיידקים בגוף. היא קיבלה תרופות באיזה שלב בחייה? איזשהם כימיקלים?
המסכנה הקטנה קיבלה אנטיביוטיקה כבר בימים הראשונים שלאחר הלידה בגלל זיהום בצד העוברי של השלייה. ובכלל כל הימים הראשונים שלה בעולמנו היו בוודאי לא קלים בכלל. (גם לי.) מאז כמובן שהספיקה לקבל עוד כמה תרופות לא חביבות שכאלה וגם לעבור שלושה ניתוחי כפתורים בהרדמה מלאה.
אבל מה אפשר לעשות? אני משתדלת די להתמיד בכבישת מלפפונים, אבל רק בעלי ואני ואחד הבנים אוכלים מהם.

לאורך השנים הספקנו להיות אתה אצל הומאופתית, מדקר סיני (שעשה רושם חרטטני ביותר) וגם בטיפול אייפק, שאף שקשה לי להודות בכך כנראה כן פתר סימפטום נקודתי. (וגם אצל קלינאית תקשורת, מרפאה בעיסוק ועוד, אבל זה כבר לא קשור באופן ישיר לנושא.)

עזרה ראשונה:

אחשוב על עניין הרפואה הסינית.
מה העלות של התמציות? ולמען האמת, כמובן שקוסם לי לחשוב שיש שיקוי פלא שיפתור לנו את הבעיה כבר מהטפטוף הראשון, אבל לא רק שקשה לי להשתכנע, אלא שאני מניחה שאפילו אם לילדה יעבור הגועל, יהיה לה קשה להאמין בכך בעצמה, לאחר שחלק מההגדרה העצמית שלה מורכב מאז שהיא זוכרת את עצמה מהסלידה המוחלטת הזאת פחות או יותר מכל מאכל מזין. אני ברורה? אם להדגים על עצמי - אני זוכרת את עצמי מקטנוּת לא אוהבת פלפלים אדומים (אבל אוכלת פה ושם בקטנה). בשנים האחרונות התחוור לי שהם התחילו להיעשות טעימים לי, אבל אני עדיין "יודעת" ש"אני לא אוהבת פלפלים", ולכן קשה לי להביא את עצמי לקחת מהם בכל פה. ובמקרה שלי לא צפויה תגובה סביבתית, כי מי שם לב בכלל אם אכלתי קצת יותר או קצת פחות פלפל, אבל אצלה - אם פתאום בשבת שבט היא תאכל סלט ירקות - זה בוודאי יגרור תדהמה מוחלטת, ואולי התגובה הצפויה הזאת של הסביבה עלולה באופן מודע או בלתי מודע גם כן להניא אותה מלפסוע אל השינוי.

אוויר צח + תנועה + ים - ההצעות המפתות וההגיוניות האלה מחזירות אותי אל מה שכתבת מוקדם יותר על משאביי הדלים. לא רואה את עצמי עוצרת כל דבר אחר לטובת הענקת הפתרונות האלה במינון הנדרש.

והיא בכלל לא אוהבת ים... (מעניין למה... P-:)

לקנות ירקות/פירות אורגניים עונתיים מקומיים (...), ולתת לה כל יום חתיכה מכמה כאלה.
איך??? היא לא מוכנה להכניס לפה שום דבר, גם עם כוס מים צמודה, גם עם תזכורת שמותר לירוק, גם עם הבטחה לממתק אחרי כן. אני לא בטוחה אם בכלל מוכנה לגעת בחתיכת פרי או ירק.
מלח דווקא יש לנו רק מפונפן אפור או ורוד
בגיל צעיר יותר הייתה לה חיבה יתרה למלח (אז עוד צרכנו את המלח הרגיל). אז פשוט לתת לה מדי פעם למצוץ גרגר? נראה לי שזה יכול להתקבל.

תירוש ענבים של שדה אליהו
לא מכירה, אבל אפשר לנסות. המיץ הרגיל של כרמל מזרחי גם נותן משהו (אם לא יסתדר לנו עם שדה אליהו)?
בניגוד לאחות הבכורה שהפסיקה מתישהו אפילו לשתות מיץ ענבים, היא כן שותה שלוק קטן מקידוש ליל שבת ומקידוש היום. אני לא יודעת אם הגדלת הכמות לא תוביל דווקא לדחייה מוחלטת, כי נדמה לי שהיא די גבולית ביחס שלה למשקה הזה.
(ואם כבר הזכרתי את הבכורה - המקרים לא קיצוניים עד כדי כך, אבל גם היא וגם התאומה של הילדה המדוברת כאן בררניות מאוד.

)

אוף, באסה שהפונט של המלל הרגיל ושל הציטוטים מתערבב

אני למשל לא הייתי יכולה לעשות מה שבשמת מציעה אבל אני כן יכולה לכפות, אפילו די בקלות. ומישהי אחרת אולי לא היתה יכולה לכפות אבל תצליח להתגייס ללכת בדרך שבשמת הציעה או בדרך אחרת.
אייי... נראה לי ששתי הדרכים לא תבואנה לי בקלות אם בכלל.
השינוי המוחלט של התזונה בבית מושך אותי כבר שנים, אבל לא מתאים שאערוך אותו על דעת עצמי בלבד. בעקבות מה שעולה פה - אדבר מחדש עם בעלי על הנושא ונראה מה יכול להתאים לנו. הוא כבר קרא אתמול חלק מהפוסטים שלכן.
אבל בכל מקרה אני לא יודעת עד כמה יש להחלטה כזאת השפעה. בכל כך הרבה הזדמנויות יש פונדו שוקולד בפעולה, עוגה אצל סבתא, פיצה בכיתה, סוכריות בבית הכנסת (לא שהיא מרבה להגיע לשם) וכו' וכו'. ונוסף לכך הילדה יכולה לקנות מכספהּ במכולת.
אסור להתערב בזה אלא לקבל את הדין כמו שהוא.
זאת התחושה שלי. שמהלך חד-צדדי שלי/ שלנו ההורים רק יעורר מתח ותסכול על ההקצנה בגישה ובפועל תימשך הצריכה, כי בשונה מאלרגיה מאובחנת או צריכת סמים, אני לא רואה איך אפשר לאכוף על ילדה בגיל כזה ועל כל הסובבים אותה בביה"ס ובחברה הימנעות מהמזונות הבעייתיים כשאין נכונות מצִדהּ.
אבל גם לעזוב את זה לגמרי נראה לי לא נכון ולוּ בשל האומללות שהדגמתי בפוסט הפותח.

"להחביא" מאכלים שהבת לא אוכלת בתוך עוגות.
לצערי, אני אופה פחות בתקופה האחרונה, אבל אולי צריכה להשתדל להחזיר את זה לשִגרה שלי.
אני חושבת שכשניסיתי להכניס רסק תפוחים, האכלנים שלי הרגישו שמשהו משונה בעוגה, אבל שווה לנסות שוב בעיקר כשטעם העוגה כבר לא שגור בפיהם.
השדרוג שלי הוא להמיר כמחצית מהקמח (לרוב כוסמין מלא) בשקדים טחונים. לא יודעת כמה זה מדהים אחרי שהם נאפים, וכמובן שהסוכר שמשתלב שם לא משפר את התמונה, אבל אני אומרת לעצמי שזה משהו... בבולונז שאני מכינה יש לרוב קולרבי מרוסק דק (ולעתים רחוקות קישוא מקולף היטב), אבל מבין שלוש הגדולות רק הבכורה אוכלת ממנו.
מעניין שלפני שנים כשהכנתי איזה סוג של עוגיות תפו"ע או בננה או משהו (לא זוכרת), והילדה אהבה וחשפתי באוזניה את הרכיבים מתוך תקווה שהודות לכך תגלה שהפרי המסוים יכול למצוא חן בעיניה בווריאציה מסוימת, היא כמובן הפסיקה מיד לאכול מהעוגייה בשאט נפש.
אז אולי אנסה שוב... העוגה עם האבוקדו מסקרנת.

בדיקות הדם נראות בסדר, אין שום בעיה עם הלויקוציטים והאאו'. לא הייתי ממשיכה לכיוון עוד בדיקות דם כי כאמור, הן נותנות מידע חלקי בלבד.
אבל לפי הבי12 והברזל, אולי היא אוכלת יותר מזונות אמיתיים ממה שאת חושבת?

"אבל אין לי קצה חוט מהו האוכל או מיהי הדמות"
גם לי אין. ולא הייתי משקיעה עוד אנרגיה בכיוון, כי נראה שאת כבר עושה כל מה שאפשר! גם את מגוונת, יש גם סבתא, גם שכנה ועוד ועוד.
לפי מה שהוספת, הכיוון הזה מכוסה!
ה"אין כוח להכין לעצמה" יכול להיות סתם תופעת גיל התבגרות ויכול להיות חלק מהחולשה. מציעה לא להמשיך בכיוון כי זו ספקולציה, ושוב - ההצעה שלי לא להתרכז בתחום הספציפי הצר של האוכל כרגע אלא בשורש העניין.
אז מציעה להתרכז בדברים האחרים.

ההיסטוריה הרפואית שלה אפילו עולה בקנה אחד עם החולשות שחשדתי בהן (ניתוחי כפתורים? מסכנונת).
וכן, אחת הבעיות עם כל הרופאים והמטפלים היא, גם למצוא מישהו טוב, וגם למצוא מישהו מתאים. יכול להיות מישהו טוב אבל לא למקרה שלך או לא לך... לכן המלצתי להתייעץ עם טל, שמתי לב שהוא ממש מבין בטיפול המעשי בדברים האלה (בדיקור וצמחי מרפא).

עלות התמציות - דברי איתי בפרטי. אסביר יותר בפרוטרוט. בכל מקרה, זה לא שלוקחים טיפות, יש מייד שינוי, ומפסיקים את הטיפות! זה לא "שיקוי פלא", כל בקבוקון מספיק בערך לחודש שלם. ולא מפסיקים את הטיפול אחרי חודש, אלא עוקבים, בודקים מה עבד ומה פחות עבד, ואולי משנים את ההרכב או ממשיכים עם אותו הרכב. ובכל מקרה, מציעה שאתן שתיכן תקיימו פגישה טלפונית משותפת כי צריך להתאים לה את התמציות המדוייקות. אז תוך כדי השיחה איתה, לצורך התאמת התמציות, היא כבר תקבל כמה תובנות.

יכול להיות שמשהו כל כך עמוק לא יהיה הדבר הראשון שישתנה. אולי יהיו שינויים שיפתיעו אותה, שהיא לא ציפתה להם. את לא יכולה לדעת מראש. בכל אופן, החוויה לחיות בלי גועל היא חוויה חיובית, לא משהו שלילי, ואת שם כדי לעודד. ולהזכיר באותו זמן, שאם היא כבר חווה את החיים בלי גועל בעזרת הטיפות, ואולי גם דיקור ופורמולות סיניות, זה אומר שכרגע יש לה קביים שמאפשרים את זה - והמטרה הרי היא שזה יהפוך להיות חלק ממנה. שתחיה ככה גם בלי קביים. וזה, לא קורה ביום וגם לא בחודש.

אין שום בעיה עם זה שהיא לא אוהבת ים. אבל אם היא לא אוהבת ללכת יחפה על החול, אז אני מגחכת פה לעצמי. ברור. זה קשור. אז ראשית, למיטב זכרוני אתם לא גרים ליד הים, חפשי טבע אחר. שנית, אפשר גם ללכת יחפה על שטיחים שעירים ונעימים בתוך הבית... אם אפשר, ללכת בשמיניות ובמעגלים, לצד אחד ולצד שני. וממש להרגיש את כפות הרגליים.

חס וחלילה להציע ממתק כפרס אחרי שאכלה משהו מזין! עם אחת כמוה, שיטה רעה.
המלח הורוד והאפור נהדר, אם היא אוהבת - שתאכל מלח כמה שהיא רוצה. זה מצויין. פשוט גרגרים. כמה שבא לה.
לגבי פירות וירקות - אני לא חושבת שאי פעם בחיים ביקשת או הצעת שהיא תאכל חתיכה קטנטנה בגודל זית, באופן ספציפי כדי לשקם את אוכלוסיית החיידקים במערכת העיכול שלה. עמך הסליחה, אבל עד עכשיו בוודאי היו תחינות, נזיפות, בקשות ושוחד כדי שתאכל "משהו מזין" ו"בריא" ובטח לא בכמות של עיגול קטנטן!
יש לך ילדה אינטליגנטית, אל תזלזלי בה.
המטרה איננה שתאכל ירק או פרי ואני לא רואה שום סיכוי שתאכל באופן פתאומי סלט בארוחה המשפחתית! (ואם כן, זה לא ייעשה בנוכחות מישהו שמחוץ למשפחה הגרעינית שלכם, ואם מישהו ינסה לעשות עניין את תקפדי את ראשו מייד ותגידי שאנחנו תומכים וכל הכבוד ומי שרוצה לבלבל במוח יכול לספר לנו במה הוא גאה בעצמו ולא לדבר עליה)
עוד חשוב:

לא לשתות עם מים. הם מדללים את מיצי הקיבה וזה הדבר הכי לא מומלץ לה בארוחות. מים רק בין הארוחות ובהחלט לא לאכול פיסת ירק או פרי זעירה עם מים.
לא לתת שום שוחד אחרי. רצוי לאכול את החתיכה הקטנטנה לבד, וללעוס היטב היטב.
לא לירוק. החתיכה הקטנטנה צריכה להגיע לדרכי העיכול כי המטרה היא לבנות שם מחדש את אוכלוסיית החיידקים שחוסלה.

החתיכות הקטנטנות של ירקות/פירות הן פרביוטיקה שאמורה ליצור פרוביוטיקה. כלומר, הן מהוות תזונה לחיידקים שאנו חפצים ביקרם, והמזון גם מגיע עם החיידקים האלה. הצנונית המקומית העונתית הנקיה מחומרי הדברה מגיעה עם טריליון חיידקים חמודים מקומיים, כך שבכל עיגול קטן ממנה יש נגיד שמינית טריליון. אנחנו רוצים להכניס אותם למערכת העיכול שלה, כשהם נוסעים על גבי חתיכת הצנונית הזעירה, ושם החיידקים החמודים שאנו רוצים שיחזרו למערכת העיכול שלה ימשיכו להיזון מחתיכת הצנונית. אבל הם צריכים עוד חתיכות כדי להמשיך לחיות, אחרת עד מחר הם יגוועו ברעב ולא יישאר מהם כלום (זה מה שקרה כנראה עד עכשיו).
בצנונית יש כמה אוכלוסיות חיידקים חמודים, בתפוח אחרות, במלפפון אחרות, חלק חופפות, חלק לא.
המטרה במתן חתיכות זעירות היא כדי להקל עליה.
המטרה באכילה "לשיעורין" היא לעשות כל מאמץ להחזיק את האוכלוסייה החמודה בחיים. ואף להגדיל אותה. אם עד שהם מגיעים לקיבה שלה מתים בדרך הרבה מהם, אם בקיבה הם פוגשים אוכלוסיות עוינות שרוצות לתחזק את ה"גועל" ולקבל רק סוכרים (קמח הוא סוכר, סוכר הוא סוכר, שוקולד הוא סוכר...) אז הם נדחקים החוצה מהתחרות.
את והיא חייבות להבין שיש פה מאבק הפוך מאנטיביוטיקה: לוקחים כמה פעמים ביום את ה"תרופה" כדי להכניס מגוון של אוכלוסיות חיידקים חמודות למערכת העיכול, ולא רק להשאיר אותן בחיים אלא לעשות הכל כדי להגדיל אותן עד שינצחו בתחרות מול האוכלוסיות העוינות שנמצאות כרגע בשליטה מוחלטת.

תירוש:
כרמל מזרחי זה סוכר. חבל על הזמן. זה בדיוק מה שאת לא רוצה לחזק.
תירוש של שדה אליהו הוא נקי. גם הוא בונה את אוכלוסיית החיידקים שאת חפצה ביקרה.
אין שום צורך להגדיל כמויות! אני מחזיקה במקרר וזה מחזיק יפה מאוד. כוסית קטנה פעם ביום זה יפה מאוד. אם היא אוהבת, מה טוב.
דרך אגב, פירות יבשים מקומיים אורגניים הם גם "פרי וירק". צימוקים ותמרים למשל. הדבלים מגיעות מתורכיה אז לא צריך. אבל גם לגבי תמר: יש המון סוגים. אם יש סוג שהיא אוהבת, זה לא חייב להיות תמר שלם. זה יכול להיות חתיכת תמר בגודל זית. חלקי תמר בודד בין כל הילדים...

את מוזמנת להמשיך לשאול, זה מגלה את החורים במה שכתבתי וכך יש לי הזדמנות להסביר את הרציונל מאחורי הדברים.

אני כמובן ממליצה לא להתעסק כרגע בשינויי אוכל בבית (אולי בשיתוף פעולה עם אישך להפסיק להכניס הביתה חלק מהממתקים, שפשוט לא יהיו בבית). בטח לא להחביא מזונות בתוך כלום. אני נגד מניפולציות באופן עקרוני ומצפוני.
לא מציעה שום הגבלות, ומציעה להתעלם לגמרי ממה שקורה מחוץ לבית כי אין לך השפעה על זה בכלל.

לא התייחסת לנושא הפעילות הגופנית, וזה תחום חשוב. איך היא בתחום הזה? מה היא אוהבת?

עוד משהו לגבי החיידקים.
אוכלוסיות חיידקים מקומיות יש גם במים, באוויר, כשנוגעים בעלה בשיח בדרך הביתה, ועוד ועוד ועוד.
אם אוכלים מזון עונתי מקומי, יש חיזוק לאוכלוסיות החיידקים גם מסביב.
לעומת זאת, בתפוח מאיטליה יש אוכלוסיות איטלקיות, גם אם על פני השטח רכש קצת חיידקים מקומיים (ששטפת ממנו היטב לפני האכילה... ואז נשארו האוכלוסיות מהמים בברז שלך...). האוכלוסיות האיטלקיות לא מקבלות שום חיזוק ממזונות נוספים או מהסביבה, אז הן ימותו מהר בגוף שלה.

במזון עם חומרי הדברה ובמזון תעשייתי, יש הרבה סוגים של חיידקים עוינים. ממכונות, מכימיקלים, מכל מיני סוגים של רעלים, חיידקים שלא אמורים לאכלס את הגוף שלנו או את מערכת העיכול שלנו, וכשהם נכנסים לגוף הם גם גורמים נזקים מעצם קיומם, וגם גורמים נזקים מפני שהם תופסים שליטה ולא מאפשרים טווח פעולה לחיידקים שטובים לנו ושאמורים לתמוך בתהליכים הפיזיולוגיים שלנו (למשל, להזין את המיטוכונדריה שלנו).

אז כשאוכלים ופלה מקופסא במקום זית, מקבלים שפע של חיידקים שמתאימים למכונות מתכת, לכמיהה לסוכר, לפלסטיק ולכימיקלים, במקום שפע של חיידקים בוני רקמות ותומכי חיים. אחר כך מתפלאים למה יש דיכאון, חולשה ("אין לי כוח" זו חולשה), רפיון, גועל.

אבל שוב, פרופורציה: היא לא תתחיל לאכול עכשיו פירות וירקות.
וזה לא הדבר העיקרי. הדבר העיקרי הוא תמיכה מבחוץ כרגע בשיקום מערכות הגוף שנחלשו, כדי שתיחלש תופעת הגועל (שהיא לא יכולה להתגבר עליה בלי קביים כרגע, כי זה לא אנושי) והיא תתחזק.
אפילו לא הייתי מתחילה עם שיקום אוכלוסיית החיידקים לפני שהתחלת בטיפולים תומכים. אם כי, אם היא אוהבת מלח ואוהבת תירוש, אז מצויין להתחיל עם שניהם היום, להשאיר את הכמויות לשליטתה, כמה גרגרים וחצי כוסית קטנה הם יופי של כמות.

בשמת, את מדהימה. שוב תודה על השקעתך (כרגיל).
אני חושבת ומתחילה לבדוק אפשרויות. בוודאי אחזור בקרוב לעוד שאלות ותשובות.

בינתיים מגיבה חלקית.
אבל לפי הבי12 והברזל, אולי היא אוכלת יותר מזונות אמיתיים ממה שאת חושבת?
בטח היא מתגנבת למטבח בלילות וזוללת בהיחבא עדשים, כבש ובננות... D-:
וברצינות - לא. יש סיכוי שמאגרי ההנקה עוד מחזיקים עד עכשיו??? (ינקה כולה עד גיל שנה וחצי.

) מרק העוף השבועי יוצא לי עשיר במידה בלתי רגילה? בחיי שאין לי מושג בזכות מה זה יכול להיות, אבל כאמור אין לי תלונות.

_אני לא חושבת שאי פעם בחיים ביקשת או הצעת שהיא תאכל חתיכה קטנטנה בגודל זית, באופן ספציפי כדי לשקם את אוכלוסיית החיידקים במערכת העיכול שלה. עמך הסליחה, אבל עד עכשיו בוודאי היו תחינות, נזיפות, בקשות ושוחד כדי שתאכל "משהו מזין" ו"בריא" ובטח לא בכמות של עיגול קטנטן!
יש לך ילדה אינטליגנטית, אל תזלזלי בה.
המטרה איננה שתאכל ירק או פרי ואני לא רואה שום סיכוי שתאכל באופן פתאומי סלט בארוחה המשפחתית! (ואם כן, זה לא ייעשה בנוכחות מישהו שמחוץ למשפחה הגרעינית שלכם, ואם מישהו ינסה לעשות עניין את תקפדי את ראשו מייד ותגידי שאנחנו תומכים וכל הכבוד ומי שרוצה לבלבל במוח יכול לספר לנו במה הוא גאה בעצמו ולא לדבר עליה)
עוד חשוב:
לא לשתות עם מים. הם מדללים את מיצי הקיבה וזה הדבר הכי לא מומלץ לה בארוחות. מים רק בין הארוחות ובהחלט לא לאכול פיסת ירק או פרי זעירה עם מים.
לא לתת שום שוחד אחרי. רצוי לאכול את החתיכה הקטנטנה לבד, וללעוס היטב היטב.
לא לירוק. החתיכה הקטנטנה צריכה להגיע לדרכי העיכול כי המטרה היא לבנות שם מחדש את אוכלוסיית החיידקים שחוסלה._

אני רוצה ליישר קו עם בעלי לפני שאתחיל בתהליך כלשהו, אבל בינתיים מקלידה מחשבות...
נכון שמעולם לא ביקשתי שתאכל חתיכה קטנה לטובת שיקום פלורת המעיים, אבל למה שהסבר כזה ישכנע אותה יותר מבקשה לטעום קוביית מלפפון (או גרעין דלעת או מה-שלא-יהיה) לטובת אכילת מזון בריא? (דרך אגב, כנ"ל בנוגע לאחות הבכורה שכבר בת 17, והיא בוודאי ילדה חכמה ביותר וגם מכוונת את עצמה ללימודי רפואה, כך שיש לה עניין בתהליכים פיזיולוגיים, ובכל זאת לא מוכנה לטעום שום פרי או ירק מלבד פטריות משומרות. בעעעע.)
והאם לא נכון בשלב של החשיפה להפחית את ההתנגדות ע"י פתיחת פתח לירוק או לשטוף את הטעם במים? כל זאת, בהנחה שבכלל תסכים להכניס לפה.

הפעילות הגופנית:
בשנים שעברו הייתה בחוג התעמלות קרקע (שיעור שבועי) ואהבה את זה, אבל אני חושבת שעכשיו אין בנות בגילהּ בחוג, אולי רק קבוצת "נבחרת". אני צריכה לשאול אותה. בכל אופן, היא רצתה להירשם השנה לחוג דרמה, ומשלא נמצא כזה - ויתרה על חוג.
ביומיום משתלבת מידה לא-רבה של הליכה ברגל.
אפשר למצוא דברים שהיא אוהבת, למשל, קפיצה בחבל או ריקוד, אבל היא לא עושה אותם באופן שוטף מיזמתה, ואני לא רואה איך אני תומכת בזה. השנה אני נמצאת בחברתה ובחברת הילדים בכלל מעט מדי, וכשאני פה - אני עסוקה בענייניי, כך שאם היא חוזרת מביה"ס ומצהירה על רצון ב"שנ"צ", מה שקורה לא מעט בשנה האחרונה, או סתם רובצת או מכינה שיעורי בית, אני לא רואה את עצמי מלהיבה אותה לרקוד בעזרת מוזיקה שנעימה לה, כשאני כבר בדרך לעבודה או עסוקה בענייני הבית/ לוקחת את הקטנה לחוג וכן הלאה.
אולי מתאים לנסות לקבוע אתה לו"ז של תנועה שיהיה באחריותה לאחר הסבר החשיבות?
ולמעשה, מתאים לקבוע לעצמי לו"ז של תנועה. משהו מתפספס לי בגדול השנה. (הפסקתי את ריקודי הבטן, ובלי משבצת שבועית מוגדרת אני נשאבת בקלות לכל הדברים הדחופים...) אבל מתקשה מאוד להגיע לזה וגם בספק אם תהיה חפיפה בין הלו"זים.

וזאת הייתה התגובה החלקית...

כנ"ל בנוגע לאחות הבכורה שכבר בת 17
אז יש עוד אחות במשפחה שמסרבת לאכול ירקות ופירות. יש לך השערה בעניין, אם את מחפשת את המכנה המשותף המשפחתי, תפילה?
יש עוד בררנויות כאלה אצלכם? לדעתי, זה מרחיב את המבט מעבר לדמות הספציפית של בת ה-14.

מחזקת הרבה דברים שכתבה בשמת...

והאם לא נכון בשלב של החשיפה להפחית את ההתנגדות ע"י פתיחת פתח לירוק או לשטוף את הטעם במים?
לדעתי לא, כי זה כמו להגיד לה מראש שזה מגעיל, או שאת יודעת שאת משדלת אותה לעשות משהו שמגעיל אותה.
ומעבר לכך, בואי נעבוד בשיטת איינשטיין (שטען שזו אי שפיות לעשות אותו דבר ולצפות לתוצאות שונות) - ניסית את זה כבר. האם זה עבד? האם זה עובד?
בנוסף, ניסית כבר לשדל אותה לטעום מדברים מעט למורת רוחה (אורז) או בהבטחה של פרס. האם זה עבד או עובד? האם זה מראה תוצאות?

אגב, גם אני נגד להחביא דברים באוכל וגם אני חושבת שזה לא מוסרי. מה שלא היינו עושות לאדם זר שאוכל כשר או לאדם טבעוני לא כדאי לעשות לאף אדם קרוב ויקר לנו.
אני כן חושבת שזה בסדר להגיד - הכנתי עוגה שיצאה סופר טעימה. שמתי בה 3 גרם תפוחים ואני חושבת שתוכלי ממש להנות ממנה וגם להרוויח משהו שישמח את הגוף שלך מבלי שיהיה לך לא טעים כי היה לי ממש חשוב שכל מה שאת אוכלת בבית יהיה לך טעים. ואז היא יכולה לבחור בעצמה, והכוונה האוהבת שלך תהיה שיקול בבחירה שלה.

אני אישית בכלל לא מתחברת לשיטות אלטרנטיביות (זו מילה גרועה, אבל לפחות מובנת) כמו רפואה סינית או הומאופטיה. אבל... הן לא צפויות להזיק ברוב המקרים, אלא מקסימום לבזבז זמן וכסף, והן נותנות תחושה של עשייה ותנועה והתנסות בדברים חדשים. לפעמים זה בפני עצמו פותח פתח לשינוי. לפעמים לא, אבל כאמור - כמעט לא מזיק, וכאשר יש נזק הוא לא גדול בדרך כלל.

הגבלות תזונה - גם אני נגד. אני כן חושבת שכמו שרצוי לא להגביל את התזונה, רצוי באותה מידה לא לייצר סביבה שלא תומכת בתזונה טובה. זה הצד השני של אותו המטבע ובשני המקרים אלו החלטות הוריות מה להכניס הביתה (וכאן אני מצטרפת לבשמת ומחזקת את קו המחשבה שמפסיק לעסוק בכל מה שקורה מחוץ לבית). כשאני מדברת עם הורים במצוקה ומציעה להם לשנות את התזונה בבית אני לא מדברת על מה כן לעשות או מה כן להכין או להכניס אלא על מה לא. זה ליצור סביבה קצת יותר תומכת מזו שהיתה קודם וזה גם לא חייב להיות תהליך קיצוני או גורף. פשוט להפסיק לקנות הביתה "ממתקים", כשם כולל לכל מה שעשוי מתערובת של קמחים זולים וסוכר ושמן זול, בין אם הוא מתוק ועטוף בצלופן ובין אם לא.
בשביל לעשות את המהלך הזה צריך להפסיק לפחד מהרעב של ילדים. גם משום שרעב זה לא מפחיד בכלל וזה פותח פתח לשינוי (ולתסכול מהרעב יש מקום חשוב בזה! איך שמתמודדים עם ה"אני רעבה" שלה מייצר תנועה ואחריות ותשומת לב לגוף), אבל בעיקר מסיבה אחרת - גם עכשיו הילדה שלך רעבה כי האוכל שהיא אוכלת לא מייצר שובע. את בסך הכל מחליפה רעב אחד ברעב אחר.
וחמור מזה - גם כשהיא לא מרגישה רעבה כי היא אוכלת משהו נחות כזה - היא מורעבת. לדעתי כדאי יותר לפחד מהרעבה נוטריינטית מאשר מרעב. את הרעב הילד לפתור בעצמו ברגע שהוא בוחר מתוך המלאי הקיים (שבאמת לא חייב להיות איזו קיצוניות שנראית כמו ערוגה ירוקה אחת גדולה), אבל את ההרעבה הוא לא יכול לפתור בעצמו, בטח לא בטווח הקצר. אז את ההרעבה את פותרת לה, ומשאירה לה לפתור את הרעב.

שינוי של האוכל בבית (שזה כבר חורג מהקו היפה שמציעה בשמת אבל מה לעשות, אני חושבת קצת אחרת במקרה הזה) יכול להתחיל מזה שהבית עדיין מוצף בפחמימות אבל הן פחמימות קצת יותר סבירות. אם היא נגעלת מירקות, המקרר והמזווה יכולים להיות מלאים בתפוחי אדמה ואורז, לחם מלא או לחם חצי חצי (כל שינוי, אפילו קטן מאוד, הוא צעד בכיוון) לצד השניצלים והמרק עוף שהיא כן אוכלת.
כשהיא רעבה ומתלוננת המפתח הוא החזרת אחריות מלאה. את בכלל לא נכנסת איתה למטבח. את פשוט אומרת - אני שמחה שאת רעבה, זה חשוב להתחבר לבטן שלך, המטבח לשירותך ואת מוזמנת לבחור מה שמתחשק לך. וכל מה שנגיש לה הוא בסדר באותה מידה בלי שום הגבלות או טרוניות או הכוונות.
כן חשוב, בשביל להביע את כוונתך האוהבת - לשאול אותה אם היא צריכה עזרה לארגן לעצמה משהו מתוך המלאי הקיים. וככה למשל אפשר לחמם עבורה משהו שאין לה כוח לחמם, או לעמוד איתה ולמרוח משהו שאין לה כוח למרוח.
אבל חשוב במיוחד שזה יעשה באהבה, בכוונה להשאיר לה את השליטה מה היא תאכל בסוף וכמה, ושכל פעולה במטבח תהיה ביחד ולא שאת תכיני ותגישי לה. היא יכולה לא לעשות כלום אבל להיות נוכחת איתך, לקשקש, ובשאיפה - להצטרף להכנות. ואחרי שהיא אוכלת אפשר לשאול אותה - איך הרעב עכשיו? מרגישה קצת יותר טוב? וזהו...
בלי "היה לך טעים"? למשל.

כרגע, בשבילה אוכל הוא מקור לתסכול ומצוקה. כדי לשנות את זה (ועוד הרבה לפני שמשנים את האוכל עצמו) צריך לטוות את האוכל בתוך ההקשר של קשר אוהב וחיבה ולסלק את המאבק הצידה. בתוך זה סביר שבהתחלה תצטרכי להכין לה וביחד איתה את האוכל ולספוג את התסכול בחיוך אוהב.
זה משהו שאת יכולה לדמיין את עצמך עושה?

השדרוג שלי הוא להמיר כמחצית מהקמח (לרוב כוסמין מלא) בשקדים טחונים. לא יודעת כמה זה מדהים אחרי שהם נאפים, וכמובן שהסוכר שמשתלב שם לא משפר את התמונה, אבל אני אומרת לעצמי שזה משהו... בבולונז שאני מכינה יש לרוב קולרבי מרוסק דק (ולעתים רחוקות קישוא מקולף היטב), אבל מבין שלוש הגדולות רק הבכורה אוכלת ממנו.
אם את עובדת עם קמח כוסמין מלא ועם שקדים אז זה יופי טופי. ממש. אני מודה שלא הבנתי עד הסוף אם היא אוכלת את זה או לא...
ואל תדאגי בכלל לגבי הסוכר. עוגה כזו עדיפה פי מיליון מכל ממתק אחר שהיא תאכל שהוא בעיקר סוכר או עם כפול סוכר ממה שאת שמה. כמו שאת לא צריכה לדאוג לגבי השאלה האם שניצל הוא פיסגת התזונה הבריאה או לא. הוא פשוט עדיף על רוב החלופות שהיא היתה בוחרת מביניהן וזו העיקר.

אמירה כללית למדי - אל תחשבי בכלל במושגים של "מה לא טוב במה שאני מכינה". זה קו חשיבה לא מועיל כי כל דבר שתכיני יהיה עדיף על פני אבקת פודינג. כשאת מכינה משהו אל תקמצי בסוכר בשביל להרגיש יותר טוב.
קחי את הדוגמה הזו של אבקת הפודינג בתור מורה הדרך ולא את הדוגמה של עוגת אבוקדו או קישואים. נסי לחשוב רק בקו אחד - מה עדיף על פני מה שהיא אוכלת עכשיו? אם תזונתית זה עדיף - שיחקת אותה וכל השאר לא משנה בכלל כרגע.

תהליכי שינוי לא מתנהלים אף פעם לפי מבחן התוצאה שלהם אלא רק לפי מבחן התנועה שלהם. סטגנציה בתהליך שיכול להחמיר עדיפה על פני רגרסיה. ותנועה קדימה, גם בשווי של 3 גרם תפוחים, עדיפה על פני הישארות במקום.

תגידי, היא נכנסת בכלל למטבח כדי להכין דברים? יש לה איזו חיבה לבישול או הכנה של אוכל כלשהו?

ושוב מזכירה שיש לכם פה עניין משפחתי כולל, גם במובן של זה שכולם צריכים להתגייס, וגם במובן של זה שאצל עוד בני משפחה יש מחסור רציני בכל מיני דברים חשובים. לא כדאי לסמן אותה בתור "בעייתית" או בתור "בעיה". האתגר הוא משפחתי וזה שהיא נקודת קיצון פועל לרעתה מבלי שהיא בחרה זה. זה מוביל לתיוג שלה כ"זו שצריכים לטפל בה" והיא מחזיקה על הגב שלה את הצורך של כולכם וזה לא הוגן.
יש פה עניין משפחתי, צריך לטפל בכולו, וכאשר הוא יתחיל להשתנות גם היא תשתנה. היא אולי תשתנה הכי פחות כי היא בקצה של זה אבל היא תזוז. והתזוזה הזו היא החלק הכי חשוב. מה שנמצא בתנועה צפוי להמשיך לנוע, והרבה יותר קל להמשיך לנוע מאשר להתחיל...

אז יש עוד אחות במשפחה שמסרבת לאכול ירקות ופירות.
למעשה, יש בערך שתיים, כי גם התאומה של הילדה שדנּו בה בהרחבה בררנית למדי. היא צמחונית כבר כמה שנים, אבל למרבה המזל כן נכונה לאכול מרק עוף, רוטב צלי וכיו"ב, כי ממחלקת הירקות והפרות היא מלקטת פריטים בודדים בלבד ולא בכמויות שיא.
_יש לך השערה בעניין, אם את מחפשת את המכנה המשותף המשפחתי, תפילה?
יש עוד בררנויות כאלה אצלכם?_
אמא שלי הייתה בררנית כילדה וכנערה. ממה שהבנתי ממנה התחילה לאכול סלט ירקות, כשיצאה עם אבא שלי, והוא אמר שלא ישלם על מנת פלאפל עבורה אם אינה אוכלת את הסלט?!

ובשנים האחרונות - לאחר סדרת כימותרפיה - נפתחה לאכול מגוון גדול יותר של פרות.
מעבר לאנקדוטות אני לא מצליחה להסיק איזו מסקנה מועילה.

ושאלתי אותה על פעילות גופנית: לא הצלחתי לשמוע ממנה משהו שמוצא חן בעיניה. התעמלות קרקע "לא בא לה" ו"אין לה זמן", וגם התחילה להשתתף בחזרות המקהלה הבית-ספרית, כך שמשבצת החוג מלאה מבחינתה. ולרקוד ככה סתם לא מתחשק לה וגם לא לקפוץ בחבל או לצאת להליכות.
שוב, אם אתלבש על הנושא, מניחה שאוכל להכניס אותה לעניינים, אבל קשה לי להכניס את עצמי לעניינים. אוי.

כמה דברים מעניינים עלו בדיון הזה! אז תודה לתפילה ולכל העונות לה.
תפילה, מה בעצם אומרת הילדה על המצב?
היא שותפה לתחושה שכדאי לעשות איזשהו שינוי? או שהיא רואה בזה בעיקר, אהמ, בעיה שלך?

(ויתרתי על פונקציית הציטוט כי היא מחרבשת)

"אבל למה שהסבר כזה ישכנע אותה יותר מבקשה לטעום קוביית מלפפון (או גרעין דלעת או מה-שלא-יהיה) לטובת אכילת מזון בריא?"

חחח. כי זה תדר לגמרי אחר! זה כיוון אחר! את לא רואה שום הבדל?
קודם כל, במה שאני מציעה אין טיפת מיסיונריות. את לא מנסה "לשכנע לטובת מזון בריא".
את מכניסה טריק נקודתי לשיקום גופני.
שנית, שתלך לקרוא על חיידקי מערכת העיכול וכל הגילויים המדעיים. למה שתרחיבי בהסברים.
בכל אופן, כאמור, זה לא הקו הראשון.
הקו הראשון הוא כל הדברים האחרים שנועדו לחזק את מה שחלש.
אני כן רוצה להגיד פה דבר חשוב: הבת שלך איננה היחידה שמבטאת ריפיון, חוסר אונים, חולשה וחוסר כוחות. זה עולה גם ממך. את בעצמך לא לגמרי מבינה מה אני מציעה, לא לגמרי מפנימה במה מדובר, ולכן גם לא משוכנעת בכלל (זה אולי נראה לך כמו "עוד קו אחד לשכנוע לטובת מזון בריא" וזה בכלל לא מאותו סיפור, זה משהו אחר לגמרי).
אם את לא מבינה את ההצעה שלי, לא כדאי שתבצעי אותה. את צריכה להבין לעומק, ומתוך ההבנה העמוקה, להעביר לבת שלך. אם זה לא קיים, חבל על כל נסיון להעביר לבת שלך משהו שאת לא מבינה ולא משוכנעת בו. אז תחשבי על זה. דברי קודם כל עם עצמך ועם בעלך. תבדקי אם את מצליחה להסביר לו. אם את רואה שלא, אז זה גם לא יעבור לבת. זה יתקבל כמו "שוב אמא מנסה לכפות עלינו את השטויות שלה לאכול אוכל 'בריא' שלא טעים לנו בכלל".

מתוך דברייך אני קוראת שאת גם מרגישה חסרת אונים כלפי הילדה שלך ולא רק כלפיה, כלפי כמה ילדים שלך. וגם מרגישה שאת עמוסה ואין לך כוחות.

בנימה אישית, אין כמוני להזדהות איתך. אני כבר 12 שנה חיה בתוך החולשה והקושי של הסרטן, שהרי 8 שנים הסתובבתי עם סרטן שהלך וגדל ולא העליתי על דעתי שיש לי סרטן ולא העליתי על דעתי שזו הסיבה לתשישות התהומית, לחולשה, ולעוד סימפטומים קשים.

אז דווקא מתוך מה שקרה לי, וגם מפני שאנחנו פה באתר באופן טבעי, שיש לו אג'נדה מאוד ברורה (בעד הורות, בעד גידול ילדים, ובעד אורח חיים באופן טבעי ששם את הדגש על פתרונות ביולוגיים טבעיים), לי באופן אישי חשוב לקדם את התפיסה, שהילדים שלך חשובים. חשוב לעשות מאמץ עכשיו ולשפר את המצב, חשוב לעשות מאמץ עכשיו ולשפר גם את המצב שלך תפילה ואת הבריאות שלך, כי עם כל הכבוד לקריירה ולפרנסה, לא על זה אנחנו מתחרטים אחר כך שלא טיפלנו בזמן.

"והאם לא נכון בשלב של החשיפה להפחית את ההתנגדות ע"י פתיחת פתח לירוק או לשטוף את הטעם במים? כל זאת, בהנחה שבכלל תסכים להכניס לפה".

אם יש לה זיהום חמור בסטרפטוקוק והחלטתם שהיא חייבת אנטיביוטיקה, האם לא נכון בשלב הראשון לתת לה לשים את הכמוסה בפה ואז לירוק אותה? מה דעתך?

נושא הפעילות הגופנית הוא נושא מהותי.
ואני רואה, שגם אין מספיק נוכחות הורית, מרוב עומס החיים )-:
תיכף ארחיב.

בינתיים קראתי עד הסוף ונראה לי שאני מסכימה עם כל מה שצילי כתבה לך. לא בדקתי כל פסיק אבל בגדול, עם הכל. כולל זה שיש פה בעייה משפחתית (ואת כבר מעלה אותה שנים) וכולל זה שתשווי כל דבר שאת מכינה לחלופות המזעזעות ולכן עוגה ביתית, במיוחד אם הכנסת שם קמח שקדים או כוסמין, בוודאי עדיפה בהרבה. וכך גם שניצל ביתי. ובמרק עוף יכול להיות שהיא מקבלת מהעצמות (שמתבשלות מאליהן במרק) לא מעט ערך תזונתי.

גם התאומה של הילדה שדנּו בה בהרחבה בררנית למדי. היא צמחונית כבר כמה שנים, אבל למרבה המזל כן נכונה לאכול מרק עוף, רוטב צלי וכיו"ב, כי ממחלקת הירקות והפרות היא מלקטת פריטים בודדים בלבד ולא בכמויות שיא.
יש לך בת צמחונית שלא אוכלת ירקות ופירות כמעט? אז במה מתבטאת הצמחונות שלה?
בכל מקרה, מדובר כבר, אם אני לא טועה, בשלוש בנות שלא אוכלות ירקות ופירות (או בכמות זניחה). זה נראה לי כמו אישיו משותף. מעניין אם הן משוחחות על זה בינן לבין עצמן.
זה מוביל לתיוג שלה כ"זו שצריכים לטפל בה" והיא מחזיקה על הגב שלה את הצורך של כולכם וזה לא הוגן.
צילי העלתה נקודה חשובה בעיניי. אבל אני חושבת שיכול להיות גם הפוך - שהיא דווקא בעייתית כדי ליצור תשומת לב מרובה אליה. אולי לשלושת הבנות האלו יש צורך בכך. זה נשמע לך משהו הגיוני, תפילה? רק את מכירה את משפחתך.
צילי גם מדברת על התנהלות אגבית (ממש מצא חן בעיניי!) כדרך להפסיק את המו"מ המתיש שאת מתארת:
צריך לטוות את האוכל בתוך ההקשר של קשר אוהב וחיבה ולסלק את המאבק הצידה. בתוך זה סביר שבהתחלה תצטרכי להכין לה וביחד איתה את האוכל ולספוג את התסכול בחיוך אוהב.

בהתייחסות למה שכתבת בנושא פעילות גופנית:
יכול להיות, שגם את וגם הבת שלך ואולי כמה מהילדים שלך, זקוקים כרגע לכמה חודשי חיזוק באמצעים חיצוניים.
אני שמה סימן שאלה.
לאף אחד מכם אין כוחות גוף או נפש לעשות שינוי באמת. ואני קוראת אותך כבר שנים באתר וזה בעיקר נקרא לי כמו הבעת צער מתמשכת על זה שאת מאוד רוצה אבל בפועל אין לך כוחות.
הדבר היחיד שאני לא מסכימה בו עם צילי, הוא דיקור סיני ופרחי באך. יש לי עשרות שנות ניסיון בטווח רחב של שיטות טיפול, ואלה מהכי יעילות שאני מכירה. מה שכן, מעט מאוד מטפלים הם בדרגה מספיק טובה.

אני מאמינה בתמיכה חיצונית גופנית.
אני יכולה להציע לך מנטרות סיניות שאם תשירו אותן יום יום חצי שעה זה יעשה שינוי בחינם ולא רע בכלל. מה הסיכוי שתעשו את זה? אפס.
אז אני מעדיפה לשלוח אותך לדיקור, שמישהו ישים לכן מחטים והשינוי יקרה בלי שאת צריכה להפעיל כוח רצון או אמונה או כלום. ואם אפשר היה לשים מחטים לארבעה ילדים שלך ביחד זה היה גם חוסך זמן וגם כסף וגם התרוצצות שלך. ולקחת טיפות כמה פעמים ביום, גם זה לא מאמץ גדול.

אבל בינינו?
את באמת רוצה שינוי?
או שאת רוצה בעיקר לקטר?
כי אני לא בעד לקטר על הילדה. אני בעד שאמא ואבא יעשו כמה שינויים וישקיעו בילדים הרבה יותר מקודם, כי נוצרה אצלכם בעיה. כמה הבעיה צריכה להיות חמורה כדי שתתגייסו? כמה את מוכנה באמת לעשות בשביל שהילדה תבריא? אם מדובר בזה שרק תנסי מתכון של עוגה עם אבוקדו פעם אחת, אז אולי את משקיעה יותר מדי אנרגיה בסיעור מוחות שבסוף לא יוביל לשינוי אמיתי?
או רק יוביל עוד פעם למאמצים נקודתיים "לשכנע" "לטובת מזון בריא"? שזה, לדעתי, מיותר ומזיק מכל הבחינות.

אני רוצה במהלך סיבובי להפנות את הפנס לחוסר האנרגיה שלך, ולחולשה שלך. לדעתי זה עומד בלב העניין.

יש לך ילדה בת 14. היא ילדה. גם אם נדמה לך שהיא גדולה, וגם אם היא חושבת שהיא כבר גדולה ויודעת הכל ובשלה להחליט על עצמה בכל.
אבל היא סובלת מגילויים לא מעטים של חולשה. כאלה שגם אני לפני שנים לא ידעתי על מה הם מעידים, ובינתיים, בגלל הסרטן, למדתי קצת. אני מקווה לחסוך לכמה אנשים את דרך הלימוד הקצת-אכזרית הזאת.

"פעילות גופנית" איננה חוג, אין שום כוונה שהיא תלך לחוג. זה שטויות במיץ. אנחנו מדברים על ריפוי של מערכות חולות, לא על "בילוי פנאי".
גם לגבייך. חוג שבועי? כאילו, שעה בשבוע להגיע לחוג ולעשות משהו?
סליחה, חסר תועלת. גם לך וגם לה.
כמו כן, אין שום סיכוי לשום ריפוי שלה (או של אף ילד אחר) אם הרעיון היא שהיא אמורה לעשות את העבודה, או בלשונך "לקחת אחריות". היא חלשה. אין לה כוחות. כמו כן, זה לא בא ממנה. לפי מה שאת מתארת, אין לה שמץ של מודעות לגבי הנזקים שהיא יוצרת לעצמה ואין לה שמץ מודעות שהסימפטומים שהיא חווה מעידים על חולניות מפושטת שרק תלך ותחמיר. לא היא יוזמת שינוי ולא היא רואה בעיה. וגם את רואה את הבעיה כמאוד קטנה ומקומית, בזמן שאני רואה שהיא גדולה ומערכתית.

דווקא מעודד שהילדה סך הכל אוהבת לקפוץ, לרקוד והתעמלות קרקע. הייתי שואלת אותה מה היא הכי אהבה בהתעמלות קרקע, כל מה שהיא אהבה בהשתתפות בחוג הזה (פירוט). מה שהיא תגיד יעיד הרבה עליה ועל מה שאפשר לעשות. מה את אוהבת לעשות? אמרת ריקודי בטן. גם היא תאהב ריקודי בטן? ולגבייך, מה בריקודי בטן אהבת? אשמח שתפרטי.
(המטרה בפירוט איננה לשלוח אתכן לחוג התעמלות קרקע או ריקודי בטן, אלא למקד את המרכיבים שגורמים לכן הנאה. משם נמשיך).

סליחה, כתבתי נורא מפוזר ומבולגן, אבל מצד אחד את חשובה לי והנושא חשוב לעוד המון משפחות, מצד שני אין לי שפע כוחות לעשות פה סדר ולכתוב מאוד מאורגן...

רק רוצה להשאיר לך כאן חיבוק, תפילה.
מבינה אותך מאוד.

אני רואה שהנושא כבר מתפרש מעבר לשם הדף, נכון?
אשמח לדון בהרחבה, אם לא נראה לכן תקוע פה להתחיל לספר מה אני אוהבת בריקודי בטן תחת תשוקה למתוק אצל ילדים

כדי להכניס דברים לפרספקטיבה אבהיר, שכבר כמה שנים אני מרגישה שעובדת הרבה מדי ביחס למה שמתאים לי/ לבית, גם אם זה פחות מהממוצע.
בשנה שעברה ביקשתי להפחית שעות עבודה ולא אפשרו לי. ולקראת השנה הזאת נכונו לאפשר לי חל"ת חלקית, אלא שלאחר שהיא אושרה ,מצאתי עבודה חדשה במשרה שניסיתי כבר כמה שנים להשתחל אליה, והיה לי ברור שזה It's now or never. כך יצא שהוספתי יותר שעות ממה שהורדתי, וכבר היה מאוחר מדי להוריד עוד מהמשרה הראשונה, אם בכלל היו מאפשרים. העבודה החדשה משמחת אותי במידה שלא שיערתי. היא גוזלת זמן רב יותר ממה שמוגדר בפועל, וגם ה"בפועל" הוא יותר ממה שרציתי לקחת על עצמי, וזאת בעיה גדולה, אבל אני מרגישה שתוספת האנרגיה שהיא מכניסה לחיי דרך ערוץ השמחה היא חיובית ואף חיונית! הבעיה היא שעדיין יש רק 24 שעות ביממה. משהו בחיים המודרניים לא מסתדר לי, וזה נכון, בשמת, שאני מנסה כבר שנים לפצח את החידה איך מאזנים בין כל הדברים בהצלה חלקית בלבד.

אני לא זוכרת אם זה עלה בשפע התובנות מאירות העיניים שהועלו פה-אבל האם יש יכולת לשבת עם הילדה ולנסות להרכיב איתה תפריט יומי/שבועי? הכוונה לא לתפריט של "דיאטה" אלא להסכמה על מאכלים שמקובלים עליה ועלייך ושאינם כוללים אבקת פודינג. נניח-שניצל/מרק עוף/פירה. מספיק להרכיב יומיים כאלו, ושתאכל כמעט כל יום אותו דבר (בכלל זה יעיל עם בררנות מנסיוני). בתור התחלה. אה ועוד דבר-אולי יש משהו שהיא מאד רוצה לאכול אך לא נקנה עבורה מטעמי תקציב? אני למשל הפסקתי לחלוטין לקנות סוכריות גומי וחטיפים שילדיי אהבו מאד, כי אפילו בסטנדרטים הנמוכים שלי זה רעל. בתמורה, אני מסכימה לקנות מדי פעם שני אננסים (הון תועפות), תותים אורגניים (משכנתא), אגוזים וצימוקים כמעט ללא הגבלה. כשהצגתי את זה כך-אננס במקום נחשי גומי, התמתנה מאד המרירות בנושא, והיום הם כבר כמעט לא מבקשים.

במעבה, תודה. @}
ותודה לכולכן על ההתעניינות, על התמיכה, על העצות, על ההשקעה בכתיבה ועל האהדה. @}

געש - "תפילה, מה בעצם אומרת הילדה על המצב?
היא שותפה לתחושה שכדאי לעשות איזשהו שינוי?"
כשאנחנו מגיעים למקרים מעיקים במיוחד כמו ליל שבת שעבר, היא אומרת שלא תהיה בעיה - אם אדאג שיהיה בבית אוכל טעים.

ותיקה - "יש לך בת צמחונית שלא אוכלת ירקות ופירות כמעט? אז במה מתבטאת הצמחונות שלה?"
אנחנו מתבדחות על זה. אני קוראת לה "תפּוּדית" במקום "צמחונית", כי אב המזון העיקרי שלה הוא תפו"א. הצמחונות מתבטאת באי אכילת בשר.
"מעניין אם הן משוחחות על זה בינן לבין עצמן."
יש לי תחושה שממש לא, כי הן לא מתייחסות לנושא כמצריך דיון. אם כבר - האמא הזאת והקיצוניות שלה היא משהו שהיה כדאי לשנות, אבל בטח כבר התייאשו.
"שהיא דווקא בעייתית כדי ליצור תשומת לב מרובה אליה."
ההשערה הזאת לא מתיישבת לי, כי היא הייתה "בעלת צרכים מיוחדים" מגיל צעיר וזכתה עקב כך לתשומת לב ספציפית, שהתבטאה בהתרוצצויות אִתהּ לשלל רופאי אא"ג ושאר גורמים וגם בעבודה פרטנית אִתה, כמה שהתאפשר.

מחר יוצאת עם בעלי לסוף שבוע זוגי! מקווה שחלק מהזמן יוקדש לשיח על הדינמיקה המשפחתית, אם כי אני יודעת שלרוב הוא מתעייף לפניי מהחפירות שלי.

תפילה,
ממש מרתק לעקוב פה
ותודה ענקית לכל המשתתפות.

הבת שלי קטנה, ועוד טרם נולדה היו לי כל מיני מחשבות, אבל עכשיו אני פתאום קולטת איך ניראות התוצאות

שמחה על העבודה החדשה @}
אני ממש מאמינה על האנרגיה שזה מביא , למרות הזמן שגוזל

תמשיכו! זה חשוב, לכולנו

תפילה ויקרות,
אני קוראת בשקט ומודה לכן על הדיון העמוק והמשכיל.
ולך, תפילה, אני שולחת חיבוק חם, ומזכירה שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. טוב שאת יוצאת עם בעלך, וטוב שאת עוסקת בדבר שמשמח אותך, וטוב שאת מאווררת עניינים בשביל לטפל טוב במשפחה שלך.

איך יולי קו חסכה לי, מוסיפה את חתימתי. בתיאום מושלם אכלתי לי היום מול סרטונים על מאמנות ישראליות שהוסמכו בידי מארי קונדו לעזור בישראל, אז התמלאתי ב-spark joy (-:
(פליי ליידי כתבה על זה הרבה קודם, פשוט לא השתמשה בביטוי הספציפי spark joy אלא בביטויים אחרים... אבל אני מה איכפת לי, כל אחת שמפיצה את המסר הזה ומצליחה להגיע לאנשים ולשמח אותם ולהניע אותם לשפר את איכות חייהם, משמחת אותי!)

(ומדוע אכלתי מול סרטוני סדר בבית ביוטיוב? הא הא, כי זה קשור לנושא כמובן. כי זו שיטה שעוזרת לי לעקוף את הגועל והקושי לאכול כמובן. דאאאאאא P-: ).

טוב. משהו הציק לי אז חזרתי.
כתבתי פה המון מלל. ובעצם, אפשר ללכת לאיבוד. אז אני אתמצת:
תפילה לאם, הבסיס לחולשה שנמצאת גם אצלך וגם אצל חלק מהילדים היא מבחינה סינית ביסוד האדמה וביסוד העץ. זה מפר את האיזון כמובן גם ב-3 האחרים (מים, מתכת ואש). (הסיבה לבחירה בהתייחסות הסינית היא פרקטית, לא נכנסת לזה, זו עוד מגילה...).

כל ההמלצות שלי מכוונות קודם כל לחזק את האדמה והעץ בגוף של כולכם.

מובן, שאם עושים כבר עכשיו מהלכים שמפחיתים את החשיפה לרעלים בבית, זה כבר מועיל להתחזקות כי יש פחות החלשה. מהלכים שמפחיתים את החשיפה לרעלים:

להפסיק להכניס "ממתקים" הביתה. שלא יהיו בבית בכלל. בפני עיוור לא תשים מכשול כבר אמרתי?
להפסיק לבזבז אנרגיה על שיכנוע, משטר, דיבורים על תזונה בריאה, התעסקות במה שאין שליטה עליו (מה שאוכלים מחוץ לבית).
להפסיק להעביר מסר לילדה/ות שהן "לא בסדר". הן בסדר גמור, מתוקות. וגם את. מה שכן, כולכן סובלות מחולשה בריאותית מסוימת (חצי משפחה לפחות?) ואת לא רוצה שכימותרפיה תהיה מה שישכנע אתכן לדאוג לבריאותכן...
לא לבזבז אנרגיה על רגשי אשמה או מניפולציות באוכל שאת מכינה. כמו שצילי כתבה: עוגה ביתית, גם עם כל כמות הסוכר שבמתכון, עדיין עדיפה על כל זבל קנוי. שניצל ביתי, גם אם בכל שניצלון יש לא פחות פירורי לחם מאשר חזה עוף, עדיין עדיף על כל זבל קנוי. מרק עוף זה בכלל מזון עליון, ואני רוצה לצטט פה את חברתי לוטם מרווני שהכניסה לנו פעם בהרצאה את הביטוי "חליטה מינרלית": כל המינרלים זולגים מהעוף ומהירקות לתוך מי המרק, כך שמי ששותה אך ורק את המרק הצח מקבל "חליטה מינרלית" עשירה, מלאה ברכיבי תזונה משובחים. זה נכון לכל מרק שהוא, אז לא לדאוג אם הם לא אוכלים גם את ה"תוכן". יש המון בריאות במים של המרק! כך גם במרק פירות (יש כאלה שמכנים אותו "קומפוט" בלעז)!
לא מיציתי, הוזכרו פה עוד כמה טריקים להפחית את החשיפה לרעלים שמחלישה אתכם, סתם התעייפתי...

אז לסיכום הסעיף הזה רק אדגיש, שרעלים בתזונה עצמה אינם יותר חמורים מרעלים תודעתיים. המסר "את לא בסדר" ו"אני צריכה להיות אחרת ממי שאני" הוא המסר הכי רעיל מכולם. וכשאת בתור האמא מכוונת את המסר הזה החוצה ("אולי תאכלי איזה פרי? באמת, זה חשוב ובריא!"), את גם עושה לעצמך חור בגוף שממנו כל הכוחות שלך נוזלים החוצה בלי שאת רואה (זוכרת את הדיון על הביקורת?), וגם עושה לכל מי ששומע אותך חור בגוף שממנו נוזלים כוחות ומחלישים בלי שמישהו רואה.
וגם המאבק נגד המסרים האלה, מחליש ומתיש, כי כל התנגדות יוצרת חסימה בגוף

איזה מילכוד S-:

מהלכים שנועדו ישירות לחזק את יסודות ה"אדמה" וה"עץ" (ברפואה הסינית, מדובר באיברים האנרגטיים טחול וקיבה, כבד וכיס מרה. יש להם קשר לאיברים הפיזיים ולתיפקודים הפיזיים, אבל זה הרבה מעבר, אז כתבתי פה רק לסיבור האוזן ואין צורך להיכנס לזה. מה שחשוב הוא ההיעזרות בתובנות המטאפוריות לצורך פיתרונות פראקטיים. אני לא מאמינה בבלה בלה לצורך פילסוף אלא בעבודה מעשית):

הליכה יחפה על האדמה. אם לא מתאפשר (כי בסביבה יש אדמה עם קוצים, דשא מעקצץ, וכולכם שונאים חול), אז אפשרויות חלופיות:

א. לארגן בבית שטיח פרוותי נעים וליצור פעילות מובנית של חמש דקות כולם הולכים עליו בשמיניות יחפים (אפשר עם מוסיקה, רצוי עם הרבה צחוקים, אפשר ללכת בנחש ארוך, אפשר לשחק בלעשות שמיניות בלי להתנגש, תהיי יצירתית). ה"שטיח" יכול להיות שמיכת טלוויזיה פרוותית (נגיד כזה https://www.ikea.co.il/catalogue/[po]Bed and bath textiles[/po]/Bedspreads/30349678 ).
ב. האם יש בסביבה שלכם מקום עם סלע טבעי? גם לחלוץ נעליים וגרביים ולשים את הרגליים היחפות על הסלע או על בול עץ ולנסות להרגיש את המשטח מתחת לכף הרגל, זה כבר בכיוון.

כל דבר תחושתי שמחבר לתחושות הגוף. להתחיל לבנות/לחזק את החיבור לגוף. מרפאות בעיסוק מוזמנות לרשום פה טיפים למשפחה עסוקה שאפשר להכניס בחמש דקות ביומיום וכבר לשפר. דוגמאות קטנות:

א. להזמין את כל המשפחה, לבקש מכולם לעצום עיניים ולשים יד על הלב, להשמיע שיר שמשמח אותך במיוחד (אותך, תפילה לאם) ולבקש מכל אחד להרגיש (להרגיש! בפנים! בגוף!) אם השיר הזה משמח, לא עושה כלום, או ממש מעצבן...
ב. או, להביא ענף קטן של רוזמרין או הדס או צמח ריחני אחר שקטפת בסביבה בדרך הביתה, ולבקש מכל אחד לשים יד אחת על הלב, וביד השניה להחזיק את הענף, להריח אותו ולהרגיש: נעים לי? לא נעים לי? משמח אותי? לא משמח אותי?
לתת לכל אחד להתבטא חופשי. אין תשובות נכונות, אין פתרון בית ספר. המטרה: לחזק את החיבור לגוף, לפיזי, לתחושות, לרגשות, ל"נעים" מול "לא נעים", "משמח" מול "לא משמח".
(כמובן נפלא אם הילדים יזמו: אם יוסיניו אומר בהתלהבות "מחר אני משמיע לכם את השיר שלי!" את שמחה ואומרת בטח בטח, וכולנו נשתתף ונרגיש גם!)

תנועה. תנועה. תנועה. ומשחקיות. נסעתם לביקור משפחתי? נחלצתם כולכם מהאוטו? לפני שעולים לבית, כולם ביחד קופצים חמש פעמים על רגל ימין וחמש פעמים על רגל שמאל. מותר גם שאמא או אבא יתבלבלו! (שששש את יכולה בכוונה, בלי לגלות) צחוקים! שעשוע! משחקיות! תמצאי רגעים ביומיום שבהם אפשר להכניס משהו קטן, במיוחד קפיצות ודילוגים. תהיי יצירתית, את טובה ביצירתיות. "היום הולכים לאוטו בדילוגים/בקפיצות על רגל אחת/בקפיצות על שתי רגליים" (בדרך להביא לחוג או לקחת, וזה כולל אותך). "בתור לנטילת ידיים כולם קופצים עד שמגיע תורם". קפיצות ודילוגים מחזקים הכי מהר, החל מהרמה הפיזית-פיזיותרפיסטית (פשוט, את השרירים והעצמות ברגליים...) ועבור דרך כל הרמות. שוב, לא נכנסת לזה. זה טריק. אלמנטים משמעותיים בטריק הזה:

א. קצר!!!!! בלי יום לימודים ארוך.
ב. תוך כדי היומיום. את לא מפנה שום זמן נפרד לזה כרגע.
ג. משחקיות, כיף, צחוקים. ואם הילדים מתחילים ליזום כאלה דברים בעצמם, איזה נחת! תשתתפי מכל הלב! בלי לתקן (נגיד שיוסיניו יוזם תנועה שלא קשורה לקפיצות? לא חשוב!).

כל שהות בטבע ובאוויר הצח. לצאת החוצה. להיות במקום עם עצים או נוף פתוח או שדה בור. כל טבע שהוא. וכמה שיותר ללכת שם, ולהתבונן בטבע: לחפש ציפורים, להגדיר פרחים, לעקוב אחרי חתולים, לחפש קיני נמלים, לראות צורות בעננים, לא חשוב מה. שהעיניים יחפשו משהו בטבע ושהרגליים יהיו על האדמה.

עזרה מבחוץ: דיקור סיני, פרחי באך. פה מישהו אחר מוריד ממך את העול ומשהו חיצוני מחזק לכם, יחסית מהר. גם מאמנת כושר שתגיע אליכם לאימון מגניב יומיומי של שעה אצלך בסלון תחזק אתכם, פשוט לא נראה לי שזה מסוג הפתרונות שמתאפשרים כלכלית P-: ולכן ויתרתי מראש על שורה של הצעות טובות של "עזרה מבחוץ" שהן פשוט יקרות מדי וקשות מדי להשגה. היתרון הענק של פרחי באך הוא שמגיעים אלייך בקבוקונים עד הבית וכל מה שצריך לעשות איתם הוא לטפטף טיפות לפה.

תוספות תזונתיות: מלח בריא, תירוש אורגני. (מלח לא בריא ותירוש לא אורגני - שייכים ל"רעלים שכדאי לסלק מהבית").

לא מיציתי, אבל זה מספיק לתת תמונה.
העניין עם החיידקים יגיע אחר כך. בנושא הזה רק ניסיתי להעביר את המסר, שמה שקורה בתוך הגוף בעולמות נסתרים שלא ידעו עליהם דבר וחצי דבר עד לפני שנים ספורות - ממלא תפקיד ראשון במעלה. תרופות, ניתוחים וחשיפה לכימיקלים אחרים גרמו שם לנזק, שיצר החלשה-רבתי. הנזק ממשיך, כי א. מעולם לא תוקן, וב. הרגלים חדשים שנוצרו ממשיכים להעמיק אותו (התזונה הנוכחית משחקת לידיים של אוכלוסיית החיידקים השלילית הקיימת, ומחזקת אותה על חשבון הגוף, שהולך ונחלש).
אם אין מודעות לנזק, ואין מודעות להחלשה שנוצרה ממנו, לא ברור הקשר בין הדברים ולא מבינים מה נפגע - איך נתקן?

ההצעות שלי בסעיף הראשון (להפסיק רעלים מחלישים) וההצעות שלי בסעיף השני (דרכים לחזק את ה"אדמה" וה"עץ") נועדו לבנות בסיס בשלב הראשון, כדי להקל על שינויים נוספים בשלב השני (בניית אוכלוסיית החיידקים מחדש).

מקווה שעשיתי סדר

תהליכי שינוי לא מתנהלים אף פעם לפי מבחן התוצאה שלהם אלא רק לפי מבחן התנועה שלהם
צילי, תוכלי קצת להרחיב על המשפט הזה (באופן כללי לווא דווקא בהקשר של הדיון פה)

בשמת, אני רוצה להודות לך על מה שכתבת פה.

אני עוקבת כאן בעניין אחרי הדיון, כי על אף שהילדים שלי לא בררנים כאלה גדולים, לדעתי יש לנו במשפחה בעיה של ספיגת ויטמינים ומינרלים. יש לי אפילו אחים עם אנמיה, שנדירה אצל גברים צעירים ובריאים שאוכלים בסך הכל טוב ולא טבעוניים או משהו כזה. לי עצמי יש אנמיה פחות או יותר כל החיים (נדמה לי שמעולם לא היה לי יותר מהמוגלובין 12, והפריטין שלי מגיע ל-50 במקרה הטוב, בדרך כלל הוא הרבה פחות. בהריונות בערך 6...). למרות שתמיד אכלתי אוכל איכותי מהחי, ויטמין B12 שלי בדרך כלל מתחת לנורמה אפילו של קופת חולים או בקצה התחתון שלה. בעיקרון הסבירו לי שאני צריכה לקחת תוסף כל החיים, אבל אני שוכחת. ובואי לא נדבר על ויטמין D... (שאגב, אותו מן הסתם הבדיקות של הבת של תפילה לא בדקו: זו בדיקה יקרה ולא עושים אותה ברוטינה, חוץ מלנשים בהריון).

ולמה אני מודה לך? כי כחלק מהעייפות והחולשה היחסית שאני סוחבת מאז שאני ילדה, כל מחשבה על הצורך לעשות משהו כדי לשנות מעייפת אותי נורא. במיוחד בתור אמא לילדים ואישה עובדת, מאיפה אמורות להישאר לי אנרגיות לטפל באופן באמת יסודי בבעיות הספיגה שלי? וכאן העצות שנתת בפוסט האחרון נתנו לי את התשובה (בתקווה שהיא מתאימה גם אצלי... אגב, גם אני הולעטתי באנטיביוטיקה בילדותי). כל כך חשוב שיש דברים זעירים שאפשר לעשות. אני מסתכלת על הפוסט שלך וחושבת כמה פשוט להחליף תירוש, שאני ממילא נורא אוהבת, או ללכת קצת על האדמה ולעודד את הילדים גם (אני גרה בקומת קרקע עם חצר גדולה ואוהבת ללכת יחפה בטבע), או לדלג עם הילדים כשאנחנו ממילא משתוללים הרבה ביחד (לגבי קפיצות קצת חוששת, בגלל רצפת האגן

), או לשים לב לטבע עם ילדים שממילא שמים לב ואני רק צריכה להקשיב יותר.

בקיצור, זה היה ממש פוסט לגזור ולשמור, כמו שהיינו אומרים פעם. מעריכה מאד את ההשקעה שלך בו, כולל כל הדוגמאות הקונקרטיות.

_תהליכי שינוי לא מתנהלים אף פעם לפי מבחן התוצאה שלהם אלא רק לפי מבחן התנועה שלהם
צילי, תוכלי קצת להרחיב על המשפט הזה (באופן כללי לווא דווקא בהקשר של הדיון פה)_

בשמחה. רק מזכירה לטובת דעות אחרות שזו דעתי הפרטית וככה אני עובדת עם תהליכי שינוי. יש דרכים אחרות וחלקן עובדות יופי לאנשים מסוימים.
מבחינתי, כאשר רוצים שמשהו ישתנה, יש למהלך שני חלקים ברורים.
ראשון - קבלה של הדברים כפי שהם. בזה מעורבת אהבה עצמית, קבלה עצמית וכו' וכו'. כדי להדגים (ולמרות שזה לא מתאים כמובן לכל המקרים ויש מקרים של דחיפות גדולה) אפשר לומר שזה הרגע הזה שבו את מבינה שאת בסדר גמור כמו שאת, כולל הדבר הזה שאת רוצה לשנות, ושגם אם הוא לא ישתנה הכל עדיין בסדר.
למשל בדוגמה שלפנינו, זה נמצא ברגעים שבהם שבשמת כותבת שהילדה מתוקה. אהובה. או באלו שאני הוספתי שהילדה היא לא בעיה. הדבר או האדם הם מה שהם. זהו זה. טונות של אהבה.
מניסיוני, בהמון מקרים, רק אחרי שהדבר הזה מתבסס ברובו, אפשר להתחיל לזוז. וכאשר רוצים תזוזה אין שום טעם לחפש את התוצאה הסופית או אפילו להגדיר אותה. שוב, יש מי שזה עובד לה או לו יופי. לדעתי, עבור רוב האנשים זה מכשיל שינוי. בדיוק כמו שלשנוא את מה שרוצים לשנות מכשיל שינוי.

ברגע שאת מבינה שכל מה שאת צריכה לעשות זה משהו זעיר שיטיב את הדברים רק טיפה - את על הגל הנכון. כל מה שכדאי לבקש בתהליך של שינוי שאינו דחוף זה תנועה בכיוון הנכון, ובחלק מהמקרים (כאשר יש תהליך די מהיר של תנועה בכיוון לא מתאים) לבקש לעצמנו עצירה של משהו שמרגיש כמו התדרדרות.
במקרים מסוימים אפילו טוב לבקש שהתנועה בכיוון הלא טוב תאט. ורק אחר כך... תיעצר. ורק אחר כך... תפנה לכיוון השני. ורק אחר כך... גם ממש תנוע בכיוון השני.

בעולמנו המודרני יש ציפיות מאוד מוגזמות לתוצאות מסוימות שהרבה פעמים אינן ריאליות, ולקצב מסוים של שינוי שאיננו ריאלי. במקום זה אני תמיד מציעה לייחל ולפעול להכנסת תנועה במשהו שקפא במצב לא נוח.

את יודעת משהו... נזכרתי באחת המורות שלי לריקוד. היא דיברה על ריקוד במקצב הכאוס (זה מחמשת המקצבים) ואמרה שיש אנשים שכאשר הם רוקדים כאוס לא נראית בחוץ שום תנועה שהיא. זה כמובן נכון לכל מקצב אבל הכאוס הוא כל כך בחוץ ופראי, שזו דוגמה טובה.
להתחיל מתנועה פנימית (אותה קבלה עצמית), לעבור לתנועה של הנשימה (איך אני נושמת כשאני חושבת על הדבר הזה שמציק לי) ומשם לתנועה של הגוף (לחייך לזה, להרגיש אור בעיניים) ומשם לשינוי התנהגותי זעיר והלאה והלאה.
תנועה במקום תוצאה. אם את בתנועה את משתנה.

צילי, איזה יופי כתבת.
ואגב, זה הזכיר לי את מה שכתבתי על הקופים והבננה פה: מין ומיניות (2019-07-13T17:58:44)
אנחנו רוצים "שינויים זעירים בכיוון המטרה שלנו". אם אנחנו מצליחים להתניע שינויים זעירים בכיוון - וואו! כל הכבוד לנו! איזו הצלחה!
לא למדוד לפי השאלה "האם כבר הגענו", כי מי יודע כמה זמן ייקח לנו "להגיע למטרה" וגם מה זה משנה, אלא לפי האם הצלחנו לייצר תנועה בכיוון (במקום להיסחף בלי כוונה לכיוון הלא-נכון).

מאי, תודה [-: וגם תודה שציינת את רצפת האגן - אכן, נשים בהריון ואחרי לידה: לאסוף כלפי מעלה את רצפת האגן ולהיות בתשומת לב אם בכלל נכון לך לדלג או לקפוץ (אפשר אגב קפיצות בלי להרים את כל כף הרגל מהארץ, משהו מינימליסטי).

תנועה במקום תוצאה. אם את בתנועה את משתנה.
מקסים. תודה

"מאז (הלידה) כמובן שהספיקה לקבל עוד כמה תרופות לא חביבות שכאלה וגם לעבור שלושה ניתוחי כפתורים בהרדמה מלאה."

ניתוחים בהרדמה מלאה - מחזק את התיאוריה של בשמת לגבי חולשה רצינית של מערכת העיכול.
ניתוח בהרדמה מלאה יכול לשבש את פיעלות המערכת לכמה ימים או לשנים רבות. וזה פוגע בתחושת החיוניות.
כי בהרדמה מלאה לרוב משתקים את השרירים, ואז שרירי העיכול לא תמיד חוזרים למצב התפקודי הקודם שלהם. נשארים רפויים.
למסז'יסט שלי יש טכניקות למסז' בטן שממריץ את השרירים החלקים ועוזר להם לחזור לתפקוד טוב.

"מרפאות בעיסוק מוזמנות לרשום פה טיפים למשפחה עסוקה שאפשר להכניס בחמש דקות ביומיום וכבר לשפר."
שני דברים שעולים לי בשלף:

לאסוף כמה שיותר בני משפחה, לשכב על הרצפה שכשכל אחד מניח את ראשו על הבטן של השני (אפשר בשרשרת שבה הראשון לא מניח ראש על מישהו והאחרון לא מארח מישהו על הבטן, העיקר שכולם יהיו מחוברים), ואז את אומרת: "עכשיו תנסו לא לצחוק"

מניסיון שלי - זה לוקח בדיוק חמש שניות עד שכולם מתפתלים מרוב צחוק ולא מצליחים להפסיק. הצחוק עובר מאדם לאדם ויש המון תחושה וחיבוריות.

מלחמת גרביים: מפנים קצת מקום בסלון. כולם יושבים על הרצפה גרובים בגרביים. החוקים פשוטים:

כל אחד מנסה לגנוב גרביים מהרגליים של הזולת
כולם מנסים להימנע משיגנבו להם את הגרביים
אסור להרים את התוסיק מהרצפה! מותר לזוז, אבל רק בישיבה או בשכיבה.

יאללה, פרשתי.

תנועה במקום תוצאה. אם את בתנועה את משתנה.
איזה סיכום מפואר לתגובה המפורטת שלך, צילי.

היי חברות,
הדיון מעניין ומעורר מחשבה. בקושי עומדת בקצב...

רוצה לחזור אחורה לאקסיומה ולשאול (בלי התרסה חלילה):
לאנסטסיה, שבה נפתח הדיון, יש לפעמים מצבי רוח של עקשנות שנראית לא הגיונית או כעסים שנראים לא פרופורציונליים, אבל בכלליות היא בעלת מצב רוח טוב ונראית מרוצה; השֵֹער שלה סמיך וזוהר; היא אוהבת לרבוץ ולנוח, אבל גם ללכת בקיץ עם חברות לברכה, ללכת לפעולות בסניף, לשוטט בקניון, לשחק במשחקי קלפים, לשיר, להדגים תנועות של ריקוד וכד'; יש לה תאבון (כמובן למאכלים ספציפיים ביותר); בדיקות הדם שלה מציגות תמונה טובה.
נכון שמצד שני, קיימים קשיים רבים (לימודיים ועוד) מגיל הינקות המוקדמת, אבל לא פרטתי אותם כאן, ואני גם לא יודעת אם יהיה מי שיחשוב שהם נובעים מההפרדה לאחר הלידה, מהאנטיביוטיקה וכו' (?).
אם כך, על סמך מה ברור שהקושי שבשלו פתחתי את השיח הזה הוא רק קצה הקרחון?
האם משום שהניסיון מראה שבררנות אינה עניין נקודתי מבודד? מהן העדויות לקשיים ולחולשות שמעבר לבררנות במקרה שלנו?

ועוד רציתי לשאול בעניין ההבדל בין הגישה של שאיפה לאורח חיים בריא שנקטתי עד היום לבין ההצעות שלך, בשמת:

_חחח. כי זה תדר לגמרי אחר! זה כיוון אחר! את לא רואה שום הבדל?
(...)
אם את לא מבינה את ההצעה שלי, לא כדאי שתבצעי אותה. את צריכה להבין לעומק, ומתוך ההבנה העמוקה, להעביר לבת שלך.._

אני קוראת פה לא מהיום, והרבה דברים השתנו אצלי ובבית, והרבה דברים לא השתנו, אבל התעוררה בי מודעות בקשר אליהם.
אשמח אם תסבירי בבקשה שוב את ההבדל בין הגישות, כי עד כמה שאני מבינה - הקו ש{{}}ניסיתי לחיות לאורו בשנים האחרונות הוא אורח חיים בריא, שמורכב משעות שנה מספקות ואיכותיות, אוכל מזין (מרק עוף/ הודו לא נכנס לתפריט בתדירות כזאת סתם כך) כולל מזון פרוביוטי ביתי, שמחה, יצירה, תנועה, מוזיקה, אווירה מאפשרת ומפרגנת. כמובן שאתגרים רבים עומדים לפתחי (מסיבות אישיותיות, בשל תנאי החיים, בגלל האופי וההעדפות השונים של הילדים ועוד ועוד), ואנחנו רחוקים מאוד מהאידאל שבחזון בעיני רוחי, אבל... המושג "בייבי סטפס" מצלצל מוכר?

המלצות כמו שמופיעות כאן נותנות לי רוח גבית, מנערות את האבק מעל זוהר החזון, מעוררות רעיונות חדשים.
למשל, אהבתי את רעיון הקפיצות בזמן ההמתנה לנטילת ידיים, כי זאת דוגמה טובה לסיטואציה (נדירה!), שבה יש סיכוי טוב שאכן כל בני הבית ינכחו. ביומיום זה קורה מעט מאוד.
רק באמת לא ברור לי מה שונה ממה שעשיתי עד כה, ולכן לא ברור לי למה שהילדים יתייחסו באופן שונה. ההבדל היחיד שאני מעלה על דעתי שיכול לשפר את המצב הוא בשינוי הגישה הפנימית שלי - שמי שלא מנסה לחתור לשיפור באורח החיים הוא מעצבן, עקשן ודווקאיסט, מזיק לעצמו בחוסר היגיון, כפוי טובה. ברור לי שזאת גישה מזיקה, אבל אני משתחררת ממנה לאטטטט. נו, כבר נכתב כאן שאפילו עצירה אטית של תנועה לכיוון הלא רצוי היא ברכה.

למה שאנסטסיה תחשוב פתאום שאכילת מנות זעירות של פרי או של ירק כדי לחזק את הגוף ולמסד צבא של חיידקים טובים רצויה ומשכנעת יותר מאשר בגישת ה"לשמח את הגוף שלנו/ לעשות לו טוב" שריחפה עד כה בין כתלי המטבח שלנו?

ברביעי בערב הצעתי לה לטעום גרגר מלח. היא הסתכלה עליי במבט מוזר, אבל נענתה ואכלה בלי בעיה.
האם יש תרומה ייחודית לאכילת המלח בנפרד? כי בסך הכול יש מלח במרק, בשניצל...?

והזמנתי תירוש של שדה אליהו. נאסוף אותו בעז"ה אחרי שנחזור מחופשתנו הזוגית.

ועוד רציתי לשאול בעניין ההבדל בין הגישה של שאיפה לאורח חיים בריא שנקטתי עד היום לבין ההצעות שלך, בשמת:
מותר לענות לפי התרשמותי?
בעיני, ההבדל פשוט וברור:
מה שבשמת מציעה כאן אינו לשנות הרגלים כלליים לטובת קונספט כללי של בריאות כללית בהווה והעתיד.
מה שהיא מציעה כאן היא תרופה ממוקדת לחולי ספציפי אקוטי מתמשך - החולשה של מערכת העיכול של הילדה - שנחשב בעיניה חמור וצפוי להחמיר עוד יותר אם לא יטופל.
בשמת מדברת כאן במונחים של "צריך לפעול עכשיו, לפני שהמצב יהיה יותר גרוע ויהיה הרבה יותר קשה לתקן אותו, כי יש כאן מרכיבים של מעגל קסמים ושל החמרה".
זה כבר לא "לאכול בריא כדי להיות בריאים, צעד אחד כל פעם וכל שיפור נחשב הישג".
בעיניה, זו התערבות רפואית דחופה.

וההבדל בלהציג את זה לילדה מתבטא בערך ב"תשמעי, מערכת העיכול שלך פגועה מאוד, והיא פגועה כבר שנים, וזה משפיע עלייך לרעה בהמון תחומים. אנחנו רוצים לעזור לה להבריא. כיוון שהפלורה במעי היא מפתח להבראה, כל פירור של צנונית/ירק/פרי טרי היא בבחינת תרופה חיונית כאן ועכשיו".
לא "הרגלי חיים" ולא "תזונה בריאה גלובלית".

בשמת, מקווה שצדקתי

(תמרוש רוש איזה הצעות מגניבות)

תפילה, אני בעד כל השינויים שעשית לטובת אורח חיים בריא. בוודאי שבטח.
אבל הקטע עם החיידקים לא קשור. זה לא חלק מנסיון שכנוע לטובת אורח חיים בריא (אף על פי שכולנו נשמח אם התוצאה תהיה שהיא תאכל יותר פירות וירקות בתזונה שלה על חשבון קמחים וסוכרים). זו תרופה ממוקדת לצורך בשיקום מערכת העיכול.
ברגע שיש תופעה של "גועל" מול "חשקים", יש לנו בעייה מערכתית במערכת העיכול. ברגע שיש מצד אחד תזונה מוגבלת כמו שאת מתארת, עם כמיהה לסוכרים הזויים מצד שני (אבקת פודינג? ברצינות?), ברור שיש בעייה מערכתית במערכת העיכול.

למה שהוסיפה תמרוש רוש לגבי השרירים החלקים והמסז' אפילו לא הייתי מודעת. והנה, עוד פרט חשוב.

אני מאוד שמחה שיש המון מידע חיובי עליה, תודה לאל!
אגב, לא כל דבר שהצעתי את צריכה לעשות עם כל בני הבית. כשהצעתי לדלג לאוטו בדרך לחוג, מדובר במי שאת באותו רגע לוקחת באוטו לחוג. אני מניחה שזו לא כל המשפחה?
תעשי מה שאפשר עם מי שזמין באותו רגע, תתעדפי את אנסטסיה ואלה שמציגות בררנות אוכל דומה.

אנסה להתייחס רק לזה:
"למה שאנסטסיה תחשוב פתאום שאכילת מנות זעירות של פרי או של ירק כדי לחזק את הגוף ולמסד צבא של חיידקים טובים רצויה ומשכנעת יותר מאשר בגישת ה"לשמח את הגוף שלנו/ לעשות לו טוב" שריחפה עד כה בין כתלי המטבח שלנו?"
לא לא לא.
אכילת מנות זעירות של פרי או ירק או ירק כבוש ביתי ---לא נועדו לחזק את הגוף--- במובן שחשבת עליו קודם. את לא יכולה להגיד לה שזה מיועד "לחזק את הגוף" במובן הקודם, שאם תאכלי ירקות תקבלי ויטמינים ומינרלים וזה יחזק אותך. הניסוח פה מבלבל אותך.
קודם רצית לשכנע לטובת צריכת ירקות/פירות וכו' כי זה "מזון בריא" והכוונה היתה שהוא מזין.
אני לא מתעסקת כרגע במובן הזה של "מזון מזין".
אני מתעסקת בפיסות זעירות במובן של תרופה. כמו אנטיביוטיקה רק הפוך. אם לוקחים אנטיביוטיקה כדי להרוג חיידקים "רעים" שגרמו כביכול ל"מחלה" (תיאוריה שכבר נכתשה לחתיכות מכל מיני כיוונים ועוד כמה שנים יחשבו עליה כמו שחושבים היום על הקזת דם כתרופה למחלה), אז פה בולעים חיידקים "טובים" כדי לשקם מערכת עיכול מסכנה שאיבדה אותם.
אולי בכל זאת לא אצליח להתחמק מלהסביר מדוע אני לא ממליצה על פרוביוטיקה בכמוסות P-:
מה שאני מציעה דומה מאוד למה שחשבו פעם, שנותנת נטילת פרוביוטיקה בכמוסות.

פשוט בינתיים עלתה המודעות לכך, שכמוסות הפרוביוטיקה השונות הנמכרות בשוק, אם הן בכלל איכותיות ומכילות חיידקים פרוביוטיים חיים ופעילים (ומסתבר שהרוב לא...) מכילות בדרך כלל חיידקים פרוביוטיים שוליים, או לא מקומיים, ו/או שאין להם תמיכה מהתזונה, המים והאוויר בקרב האנשים שנוטלים את הכמוסות, כך שבפועל, לא נבנית שום אוכלוסיית חיידקים משמעותית לאורך זמן. כל זמן שנוטלים את הכמוסות, נבנית אולי אוכלוסייה של חיידקים טובים מסוימים במערכת העיכול (תלוי בסוג הפרוביוטיקה, הרוב היו חסרות ערך אפילו לזה), אבל כיוון שהיא לא קשורה לשום דבר באורח החיים של הנוטלים את הכמוסות - כל החיידקים החביבים האלה מתים ברגע שמפסיקים לקחת את הכמוסות.

לכן העקרונות שמקדמים היום הם:

להעדיף מזון טרי, טבעי ומקומי מסביבת חייו של האדם על פני כמוסות מקופסא שנארזו במפעל תעשייתי (עוד חיידקי פלסטיק ומכונות?) בארץ אחרת. כי המזונות הטבעיים, שגדלים באדמה עם אוויר ומים מקומיים ועם אדמה מקומית, מכילים כבר בתוכם את החיידקים הידידותיים (הפרוביוטיים) והם גם משמשים כחומרי תזונה עבור החיידקים האלה (פרביוטיים PREBIOTIC). לכן, החיידקים שבהם כן רלבנטיים, כן מקבלים תמיכה מכל הסביבה, וכן בעלי סיכוי להכות שורש במערכת העיכול ולשגשג בה עם תמיכה לאורך זמן (וכמובן רצוי להשיג מזונות שבאו כמה שפחות במגע עם כימיקלים, פלסטיקים ומתכת, אז עלי חוביזה מהשדה שליד הבית עדיפים על פני תרד מהסופר ארוז בפלסטיק).
להעדיף מזונות כבושים (ביתיים, בשיטות טבעיות - אחרת שוב, חומץ תעשייתי, חימום, פלסטיק, מתכת ומכונות...) כי הכמות והאיכות של החיידקים הטובים בהם גבוהה פי כמה וכמה מכל ירק או פרי חיים (זית אחד שווה קילו מלפפונים, אולי יותר).

לגבי המזונות הכבושים, ככל שאנחנו חוקרים יותר הן את נושא המזון המותסס והכבוש במסורות קדומות והן את נושא מערכת העיכול והחיידקים בגוף שלנו, אנחנו מבינים שבפועל, התרבויות הקדומות צרכו תמיד שפע של מזונות כבושים ומותססים, ובסך הכל מעט מאוד ירקות ופירות חיים. אבל ברוב הבתים המודרניים שלנו, קל יותר להשיג מלפפון טרי מאשר מלפפון שנכבש בכבישה ביתית, או כרוב טרי מאשר כרוב שנכבש בבית. תכלס? זיתים, מלפפונים חמוצים או כבוש כבוש ביתיים (במי מלח, ללא חימום/פיסטור, בלי חומץ, בצנצנות זכוכית וכו') יקדמו יותר את המטרה שלך מאשר חתיכת תפוח.

החיידקים הטובים, אם הם אכן יצליחו לאכלס את מערכת העיכול שלה ולהתחיל גם לשגשג בה, יתחילו לשקם בהדרגה את מערכת העיכול ויעזרו להתגבר על מה שתיארתי כ"חולשה". ה"חולשה" שאני מתארת מתבטאת בסימפטומים שונים, לאו דווקא כחולשת שרירים כמו בפרשנות שלך. למשל, גילויי הגועל מאוכל (למשל גועל מפירות וירקות) הם ביטויים של "חולשה" במילון שלי, בדרך שאני מסתכלת על הגוף. באותה מידה, כמיהה לסוכר ולמזונות זבליים מתוקים מעידה ברפואה הסינית על "חולשה של הטחול" או חוסר איזון ביסוד האדמה. כשאני מדברת על "חיזוק של אנסטסיה" אני מדברת על החזרת האיזון לתקנו, על חיזוק מה שחלש. זו כאילו מטאפורה של ברגים שנחלשו בתוך הגוף ואנחנו באים עם מברג לסובב ולחזק אותם.
חלק לא מבוטל ממה שאני מכנה בשם "חולשה" - את בכלל לא רואה. כי צריך ידע מסוים כדי לזהות את הסימפטומים כביטויים של חולשה, וגם לדעת איפה החולשה.

גם המטרה בקפיצות, דילוגים, ריקוד והליכה יחפה איננה במקום הראשון "לחזק את שרירי הרגליים" (אף על פי שזה חלק קטן מהעניין ומועיל לחיזוק של כל השאר). זה החלק הכי קטן של התמונה. המטרה היא להעיר מקומות שנפלו, נחלשו ונרדמו, להחזיר אותם לחיים, לחיוניות, לתיפקוד תקין - במקום תיפקוד חלוש, חלקי, איטי מדי, לא יעיל או חסר.

אה, עד שזזתי.
תמרוש רוש, תודה, צדקת בכל מלה.
תפילה, שכחתי לענות על המלח: גם להוסיף את המלח הזה בתוך התזונה טוב ומועיל. עם זאת, לנטילת גרגרי מלח ישירות דרך הפה ולא בתוך האוכל יש אפקט מוגבר של "תרופה" וזה אחד הטריקים לאיזון מערכת העיכול. לא יודעת בדיוק איך זה פועל ולמה (אולי ידעתי ושכחתי).

אה, יש עוד טריק לחיזוק.
לבשל חתיכות של ג'ינג'ר (משורש טרי שאת חותכת. אני מחזיקה בפריזר בתוך צנצנת זכוכית, אחרת זה מתקלקל מהר) בתוך מים, לפחות חצי שעה. את הנוזל לסנן (שלא תצרח הילדה מזה שתיפול לה חתיכת ג'ינג'ר חריף לפה...).
בערך עשר דקות לפני האוכל, לבלוע כפית מהנוזל.
אפשר גם חמש דקות לפני, עוד כפית. קטנה.
אגב, אם זה לא מגעיל אותה, או אותן, אז גם מועיל במשך האוכל לבלוע עוד איזו כפית קטנה כזאת או שתיים.
זו לא שתייה, זו תרופה, שעוזרת לעיכול ועוזרת גם לספיגת ויטמינים ומינרלים (מאי, לתשומת לבך).

ואגב ספיגה.
הולכים וגוברים אצלי החשדות, שחוץ מזה שירקות, אגוזים ופירות טריים פשוט טעימים, אז הערך התזונתי שלהם עבורנו כנראה לא גבוה במיוחד, כי הויטמינים והמינרלים שבהם לא נספגים טוב במערכת העיכול האנושית. המזון צריך לעבור תהליכי עיבוד למען הספיגה. הויטמינים והמינרלים הופכים לזמינים לאחר כל מיני מניפולציות, ובמיוחד כשצורכים אותם עם שומן מן החי.
אז תבשיל פרסי מסורתי שבו איזשהו בשר עם השומן שבו (בין אם זה כבש ובין אם זה חיה אחרת) מתבשל ביחד עם שפע צרורות של ירק (פטרוזיליה, כוסברה ומה לא) ואורז ותבלינים - זה תבשיל מזין שכנראה כל רכיבי המזון שבו נספגים, כי התבלינים (עוד פרוביוטיקה ופרביוטיקה מן המעלה הראשונה, שלא הזכרתי קודם! כמובן לא משהו תעשייתי שיש בו קמח לא פחות מהתבלין, כדי לחסוך בעלויות) והשומן מן החי והקיצוץ והבישול במים של כל הרכיבים הם הם שמאפשרים להם להיספג בגוף האדם. אז כל הפטרוזיליה והכוסברה והגזר והבצל שנכנסו לתבשיל, שכולם נקצצו וחלק הוקפצו בשמן עוד לפני שבושלו במים ביחד עם שאר הרכיבים - תורמים לתזונה אחרי העיבוד, בעוד שלו היו אוכלים אותם חיים (וכנראה לא אכלו אותם אף פעם חיים), הגוף לא היה מפיק מהם כלום.

ואותו דבר הקמח. למעשה הלחם העתיק היה רובו ככולו מותסס. ורק אחרי רוב עיבוד והתססה היה אכיל וניתן לעיכול במערכת העיכול האנושית.
היום עושים מוצרי קמח לא מותססים, והתוצאה היא שאנחנו לא יכולים לעכל אותם.
אפילו האתיופים החליפו התססה של האינג'רה במשך 3-5 ימים (תלוי בעונת השנה) בשמרים שמייצרים אינג'רה על המקום. האם גם הם בדרך למגיפת הסכרת כמו שקרה לתימנים לפניהם?

בכל מקרה,
אלה כמה מחשבות פזורות.
וקצת כפירה ברעיון שהבריאות מחייבת הרבה פירות וירקות חיים. לא בטוח! ותלוי באדם.
אם אני חוזרת ל- הקשר בין תזונה לניוון הפנים והגוף זה רק מחזק את הממצאים, שכל החברות האנושיות ששגשגו אי פעם, אכלו בעיקר מזונות מן החי. שרכיביהם נספגים במערכת העיכול שלנו.
ואז מה עושה החברה המודרנית?
מזהמת את מקורות המים והאוקיינוסים בעולם, כך שהדגים ושאר יצורי הים הופכים ממקור תזונה משמעותי לאדם למקור רעל מסוכן.
מגדלת צאן ובקר בשיטות נצלניות ואנטי ביולוגיות, בניגוד לטבען, כך שלא רק שבעלי החיים המסכנים סובלים אלא שגם בשרם ומוצרי החלב שלהם משתנים בהרכבם (למשל מבחינת היחסים בין אומגה 3 לאומגה 6, או מבחינת ויטמין ה-C או ויטמין ה-D שיש בהם).
וכן הלאה.

"ההבדל היחיד שאני מעלה על דעתי שיכול לשפר את המצב הוא בשינוי הגישה הפנימית שלי - שמי שלא מנסה לחתור לשיפור באורח החיים הוא מעצבן, עקשן ודווקאיסט, מזיק לעצמו בחוסר היגיון, כפוי טובה. ברור לי שזאת גישה מזיקה, אבל אני משתחררת ממנה לאטטטט"
נראה לי שאכן שם קבור הכלב (-:
לאחרונה יצא לי להשתתף בסדנא (מעולה!!) של ד"ר דני נווה (שבין היתר, הוא אנתרופולוג שחוקר שבטי ציידים לקטים). אחד הדברים שהוא סיפר היה שגישה של אני יודע יותר ממך, נשיאת נאומים עם טונים של אידאולוגיה ולא של קשר בין-אישי, ניסיונות שכנוע של אחרים "לראות את האור" וכו' - הם אחד הדברים היחידים, אם לא היחיד, שיביא לתגובות אלימות של חברי הקבוצה ובמקרי קיצון גם יובילו להריגת האידאולוג הלהוט.
זה משהו שכנראה קיים החיווט שלנו, ולכן ילדים לא פעם מגיבים טוב יותר להסברים מכניסטיים, כמו מה שבשמת תיארה לגבי החיידקים במעיים. וגם את זה רצוי להביא באופן אינפורמטיבי ובלי שכנוע.