איפה לגור הדף הבינלאומי

צפרדע צבי ופרפר, כשאת מגיעה לכאן שוב, בבקשה ספרי - איפה יש אנשים מקסימים וחמים, הרבה קהילות? יכולה להיות ספציפית?
מעניין אותי לחקור ולהכיר, לפחות שיהיה על מה לחלום בינתיים...

אז איפה אתם מחכים?
בגינה:), בלילה מסתכלים על הכוכבים ושולחים מסרים טלפאתיים "הי, אנחנו כאן, בואו לאסוף אותנו" עברנו גם הכנה עם המדריך הטרמפיסט לגלקסיה, מבחינת כדור הארץ אנחנו במקום מדהים כך שאת הזמן שאנחנו מעבירים עד שיאספו אותנו, אנחנו מעבירים בכייף@}

עכשיו, בקשר לדברים שנכתבו פה, אני ממש מזדהה ועם זאת עם הזמן הבנתי שאני סך הכל צריכה למצוא מקום נחמד לחיות בו שממלא את הצרכים האישיים שלי [אצלי זה טבע, מרחב, שקט ופרטיות] , מצאתי את המקום הזה ואז כמו שנכתב בדף הזה נשאר המצב הגיאופוליטי, האקולוגי, התרבותי ובנוסף כל הנבואות הקשות על הזמן שאנו חיים בו, וואו זה מפחיד ומדאיג ונותן הרגשה שאין לאן ללכת, אבל בזכות זה שהצלחתי למצוא לי את התנאים הבסיסיים נוצר לי מרחב פנימי להבין שזה הכל בראש,
זה הפחד הקיומי אבל זה לא חייב להיות ככה, באיזה שהוא מקום הייתה רעידת אדמה, במקום אחר צונאמי, זיהום אוויר, מלחמה, אבל זה לא אצלי, אצלי לדוגמא עכשיו זורחת השמש, הציפורים מצייצות, הילדים רצים עירומים בגינה, החלונות פתוחים ומוסיקה שמחה מתנגנת, למה לי לחוות חרדה ופחד אם המציאות שלי משדרת לי משהו אחר? ולמה לי לפחד ממשהו שעלול אולי ואולי לא לקרות ואני עוד בכלל מאמינה ששום דבר שלא אמור לקרות בחיים שלי לא יקרה ומה שכן כן, אז עדיף להתמודד כל רגע עם מה שיש ולא עם מה שבכלל לא קיים במציאות שלי.

המקום היחיד ששווה לחיות בו הוא מקום בלי פחד והוא לגמרי מקום פנימי(())@}(())

המקום היחיד ששווה לחיות בו הוא מקום בלי פחד והוא לגמרי מקום פנימי

אני מסכימה איתך לגמרי.

אני לא מסכימה. מצטערת. זה נורא יפה להגיד דברים כאלה, וזה נשמע נורא מואר ומתקדם, אבל יש בזה כשל לוגי מסוכן מאד בעיניי.
המקום היחיד ששווה לגור בו הוא מקום בלי פחד - כלומר, כל המקומות שיש בהם פחד לא ראויים למגורים.
המקום בלי פחד הוא מקום פנימי לגמרי - בפשט - זה אומר שכל המקומות החיצוניים מפחידים. ברמת עומק ראשונית, זה אומר שאם חיים בפחד, זה ממקום פנימי בלבד - שזה פשוט קשקוש בעיניי.
אמנם אפשר לחיות גם בישראל כאילו שאין פיגועים ואין מלחמות, ואין בצורת ואין תרבות אלימה, ולהיות ממש אום ושאנטי באנטי בקשר להכל, אבל אי אפשר להתעלם מזה שברגע שמציצים מתוך המקום ההו-כל-כך-אוטיסטי של "לגור בפנים" קולטים שמכירים יותר מדי אמהות שכולות, יותר מדי "בוגרי" מחסומים וערלות לב, יותר מדי מכורי חדשות אלימות, יותר מדי הרוגים בפיגועים, נפגעות אונס, (אפשר להמשיך עד מחר) שכולם מודאגים ועם קמט במצח (מהשמש או מהחיים) שאשכרה מפחיד לדבר עם אנשים כי לא יודעים איך יגיבו (היום הלכתי לאוטו עם הילדים, 200 מטר, כל מי שעבר על פנינו אמר שלום וחייך חיוך נינוח וידידותי. זה לא "בראש שלי")

אז אם אין ברירה, באמת הכי חשוב לעבוד על הפנימי. אם זה מה שמחליטים, אז הכי חשוב לקבל את זה עד הסוף. אבל לספר את הסיפור השיקרי הזה שזה הכל בראש?! שקר. שקר וכזב.
אולי יש מי שמקורות הפחד שלו הם פנימיים ולא משנה לאן הוא יעבור הוא ירגיש ככה, אבל לנסח את זה כאילו שזה ככה עבור כולם? זה משרת אינטרס מאד לקוי בעיניי של שמירה על קהילה סגורה ואי איבוד של אנשים איכותיים דרך אמירות סתומות שבסופו של יום אי אפשר לעמוד מאחוריהן. לא אוהבת את רוח הטיעונים האלה.

במילים אחרות -
את, את שרע לה, ולא משנה מה היא עושה היא מרגישה את הסביבה שלה ושותתת דם. את שהתנסית בדברים אחרים וגילית שטוב לך כשטוב בחוץ, ורע לך כשרע בחוץ. את, שרגישה ולא רוצה להסתגר. את, שתמיד מחפשת בתוך עצמך את האחריות למצבך. זה לא בגללך. זה לא פנימי. לא פעם את פוחדת כי באמת מפחיד שם בחוץ. והכי חשוב - זכותך שיהיה לך טוב במקום אחר.

יש לי די הרבה חברים טובים ומשפחה בחו"ל (צרפת, הולנד, בלגיה, הונגריה, רוסיה, אנגליה, ארה"ב, אוסטרליה ועוד) ומסתבר שלכל אחד מהם יש סיפורים על שיכורים ומסוממים קשה, מטורפים שיורים ברחובות או בבתי ספר ופיגועים לאומנים. (גם בצורת ונפגעות אונס לא בדיוק יחודיים לישראל).
קשה לי להאמין שמישהו באמת חושב שיש מדינה בלי כל הדברים האלה.
נכון, בכל מקום יש את האזורים הפחות נעימים וכאן אני מסכימה עם ניצן. איפה שמפחיד, לא כדאי לגור. אבל בכל מדינה בעולם יש אזורים מפחידים ולא נעימים ואזורים שלוים.
כמו שבכל מושב הכי קטן יש את האנשים המגעילים לצד האנשים הכי מקסימים.

אני גרה במושב בארץ כבר כמעט שנה.
מהרגע שעברתי (והייתי בשמירת הריון) כל מי שעבר ליד הבית שלנו הציע עזרה, נתן דברים וחייך המון חיוכים...
כשאנחנו מטיילים במושב ב99 אחוז כל מי שאנחנו פוגשים פותח איתנו בשיחה ומחייך.
זה קיים ניצן, באמת שזה קיים גם בארץ.
(לא שאני נגד לגור בחו"ל ולנשום אויר פסגות אחר. בכייף הייתי עושה את זה)

כתבתי מלא ונמחק לי. אז אני מתקצרת, סליחה מראש.

באיזור שגרתי בו, כולל העיר שגרתי בה, 3 מתוך 4 ערים עם אחוז הפשיעה הנמוך ביותר בכל ארה"ב. זה אומר שמעולם לא נעלנו דלתות (גם כשהאיש נסע לנסיעות עסקים ארוכות) והיתה איכות חיים אחרת של נינוחות שלא ניתן לתאר מבלי לחוות. קלאסי דגים שלא רואים את המים מרוב הג'יפה העכורה שיש בהם, ולא ידעו לזהות מים צלולים אם יראו אותם
אני לא טוענת שכל המקומות הם כאלה, להיפך! אני בדיוק בדיוק טוענת שיש מקומות יותר, ויש פחות, ויש מזעזעים ויש אשכרה קסומים. (ולא, לא בישראל בעיניי ) אני מתקוממת נגד הטענה ש"בכל מקום יש חרא" כי לקרוא למקום שבו ידיעה מסעירה בעיתון זה שמישהו ננשך על ידי כלב "חרא" זה מגוחך בעיניי.
מאד יתכן שכל מדינה יש בה מקומות מזופתים, אבל השאלה היותר חשובה היא באיזה גודל הכיסים של הקסם, ועל מה המקום מושתת מבחינה תרבותית. כי אין דין הזיפת של קונגו כדין הזיפת של עזה כדין הזיפת של תל אביב כדין הזיפת של שבדיה. לא משנה איך תסובבו את זה.

ניצן, כנראה את לא מבינה את הכוונה ב"לגור בפנים". לא נעימה ההשתלחות שלך. (_{ההו-כל-כך-אוטיסטי.})

מבחינתי כל הכללה לגבי מדינה היא כשל לוגי.

ניצן אמ, שוב, אני מעריכה את הכנות שלך. ואת האומץ להציג את המציאות החיצונית, למרות שהיא הרבה פחות אטרקטיבית מעולמות פנימיים נאורים, אותם אני רואה בעיקר כשיעבוד לאופטימיות.

<חושבת אם למחוק את מה שכתבתי כרגע, כי מאוד מפריעים לי הריבים בין "מחנות", שמאפיינים את הדפים של באופן במידה לא פחותה משהם מאפיינים טוקבקים (ובני אדם באשר הם), והייתי רוצה שלא לקחת בהם חלק אף פעם.
ואף על פי כן אני לא מוחקת, כי זה מתחיל להרגיש לי קצת "לינץ'", ובלינצ'ים אני לא מוכנה לצפות באופן פאסיבי.
אהיה אסירת תודה אם יופסקו הויכוחים והדף יכוון לנושאים מעשיים יותר, שיתוף בחוויות חיים בחו"ל, וכו'.>

http://vandersister.wordpress.com/2011/04/17/[po]no hope[/po]/

או , עולים בי הרהורים רבים, מן הסתם...
אנסה לנסח אותם לכדי מילים וזה לא יהיה לי קל.
הולכת קודם כל לחפש איזה כתבה שנתקלתי בה לגבי מכרה להפקת דלק, וזה ציטוט מתוכה:
"בישראל יש על פי הערכות מהמרבצים הגדולים בעולם של פצלי שמן והם נמצאים בעיקר באזור שפלת יהודה והנגב".
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1206154.html

דבר שני שעלה לי בהקשר לדברים שהועלו פה: גם אני פגשתי ממש לאחרונה בחור צרפתי, שאמר לי דברים דומים למה שרוקדת לאור ירח מספרת. אוירה אנטישמית קשה. הוא עבר לישראל לתדהמתי. יש לי משפחה בצרפת ואני לא מכירה תלונות בכוון, אבל אולי לא מספרים לי?

אז גם אני גרתי בחו"ל במקומות שונים. בניגוד לניצן אמ אני לא מרגישה נינוחה עם שום שפה אחרת וזו בעיה רצינית מאוד.
פער הדורות שרוקדת העלתה הוא דבר שאותי מאוד מרתיע. לא הייתי רוצה לראות את ילדיי משמשים לי מתווכי תרבות (כפי שרואים אצל מהגרים רוסים פה בארץ). בכלל, הפער הבין דורי בינינו לבין ילדנו שגם ככה יתקיים באופן טבעי הופך לפער מאוד גדול עקב קפיצת התרבות הזו (בכל זאת זה לא יהיה רק פלוטו לעומת איזה שיר אחר שהם קלטו בגן זה יהיה גם בשפה אחרת וגם עם רקע היסטורי שונה לחלוטין - זה לא עניין של מה בכך).

איך אפשר לעזוב משפחה? ואולי גם איך אפשר לעזוב עם?
אני אוהבת את עם ישראל על כל גווניו ויש רבים שאני לא מרגישה שהם קרובים אלי כל כך, אבל נדמה לי שאם בוחנים את זה לעומק - זה רק נדמה לי...

הייתי שמחה לעזוב את האדמה רווית הדם הזו שאף פעם לא די לה - הייתי רוצה לעשות זאת קודם כל עם משפחתי וגם עם עמי.
אם כבר אלטנוילנד אז עד הסוף (-:

אני בחו"ל חווה זרות בלתי נסבלת.
כן - יש פה תחושות מאוד קשות גם לי, אבל ככל שחושבים על זה יותר התחושות הללו בהחלט יכולות להיות תקפות בכוונים אחרים גם בחו"ל.

בזמנו חשבתי נורא על וונואטו - הרי הייתה מחשבה של הרבה ישראלים לעשות שם new israel. קנו חלקות אדמה וכאלה .אבל לך באמת תבצע. החיים כל כך שואבים אל היומיום ואל ההישרדות, למי יש זמן לבנות ארץ אחרת?
כמה הייתי רוצה מציאות יותר מתוקנת..

שליחה על ידי נהר* » 18 אפריל 2011, 02:57

אנחנו חוזרים לארץ אחרי שנתיים בקהילה מקסימה באונטריו קנדה, הגענו לצורך לימודים ובמסגרת חיפושי בית להשכרה הגענו למקום הזה.
התקבלנו בזרועות פתוחות ואנחנו נהנים להכיר ולהתחבר עם אנשים שונים ומשונים עם לב ענק לזולתם ולסביבה, אנחנו לא נועלים פה את הדלת , יודעים שנתגעגע ,בקיצור, ממש כמו בארץ

את, את שרע לה, ולא משנה מה היא עושה היא מרגישה את הסביבה שלה ושותתת דם. את שהתנסית בדברים אחרים וגילית שטוב לך כשטוב בחוץ, ורע לך כשרע בחוץ. את, שרגישה ולא רוצה להסתגר. את, שתמיד מחפשת בתוך עצמך את האחריות למצבך. זה לא בגללך. זה לא פנימי. לא פעם את פוחדת כי באמת מפחיד שם בחוץ. והכי חשוב - זכותך שיהיה לך טוב במקום אחר.

אני עם ניצן.

אפשר לעבוד על השלום שמתחיל בתוכי וגו', אבל בתור הנחת עבודה לגבי מציאת מקום מגורים זה לא יעיל. וככלל אני מוצאת שיש בטיעון הזה אבק-דה לגיטימציה לדעת אחרים (כמו שכתבתי בלא מעט דפים). במלים אחרות, "זה [רק] בראש שלך".

יש גם וקודם כל מציאות בחוץ. יכולת השליטה שלנו בה היא מוגבלת. אומניפוטנציה ואימפוטנציה מגיעות שתיהן ממקום דומה, לדעתי, ושתיהן עיוות של המציאות. אני מעדיפה ריאליזם.

(גרה באמריקה. עוד לא מצאתי את מקומי, אבל אני ממשיכה לחפש כי אני חושבת שיש דבר כזה בנפרד מהעבודה הפנימית, ויש לי מושג לא רע מה יהיה בו. ולא, הוא לא בישראל).

לחלק מאיתנו המציאות שבחוץ מצוינת, כולל אנשים מחייכים ודלתות לא נעולות. הדברים של ניצן נשמעים כאילו היא אומרת שרק נדמה לנו, ובעצם רע לנו בלי שנדע.

ההו-כל-כך-אוטיסטי.
על זה, גם אני מוחה. (1) אוטיסטים אינם מרוכזים בתוך עצמם ואינם אטומים לסביבתם אלא מתקשים בהבנתה. (2) באופן כללי, לא ניחא לי עם שימוש ב"אוטיזם" כמילת גנאי או שם נרדף לאטימות.

מעניין שנגעת בנושא האוטיזם, גם לי יש ילד אוטיסט [המרגיעון- קושי אינו בהכרח סבל, יפה] אין לי רגישויות לנושא האוטיזם אבל באמת הייתי מעדיפה שלא ישמש כמילת גנאי.
_המקום היחיד ששווה לגור בו הוא מקום בלי פחד - כלומר, כל המקומות שיש בהם פחד לא ראויים למגורים.
המקום בלי פחד הוא מקום פנימי לגמרי - בפשט - זה אומר שכל המקומות החיצוניים מפחידים. ברמת עומק ראשונית, זה אומר שאם חיים בפחד, זה ממקום פנימי בלבד - שזה פשוט קשקוש בעיניי._

נכון מקום שיש בו פחד לא ראוי למגורים, ולא זה לא אומר שהמקומות החיצוניים הם מפחידים, איך הסקת את זה, פחד הוא פנימי, אתי הילסום כתבה יומן בשואה בהולנד ובתוך כל הזוועה החיצונית חוותה אושר עמוק, חיבור לחיים, אהבה וקבלה ללא תנאי לאנושות גם לנאצים, והכי חשוב היא השתחררה מהפחד, אז החוויה שלנו היא לא תלויית מקום היא תלויה בתפיסה שלנו.

לצערי גם אני עדיין לא השתחררתי לגמרי מהפחד, גם אני מחפשת לפעמים את התשובות בחוץ ומטילה אשמה על מקומות ואנשים ומה לא, אבל אני יודעת שאני משקרת לעצמי ברגעים האלה ושלא תהיה לי מנוחה עד שאתבונן פנימה ואפתור את זה עם עצמי.

באופן כללי אני לא נוטה לויכוחים, איש באמונתו יחיה, לכן בואי נסכים שאנחנו לא מסכימות ושהגישה לחיים שלנו היא שונה מיסודה.

ואת האומץ להציג את המציאות החיצונית, למרות שהיא הרבה פחות אטרקטיבית מעולמות פנימיים נאורים, אותם אני רואה בעיקר כשיעבוד לאופטימיות.
שיעבוד לאופטימיות? נשמע לי כמו אוקסימורון.

אתמול נשיא צ'כיה נתפס במצלמה "מפלח" עט יוקרתית באיזה מפגש דיפלומטי. זו שיחת היום בחדשות צ'כיה... כשנסעתי באוטו הביתה שמעתי שמצאו (לפי החדשות) את הרוצחים של המשפחה באיתמר. וזו שיחת היום בחדשות פה. אין, אין מה להשוות את רמת הלחץ והאלימות שקיימת פה לשום מקום אחר שאני לפחות טיילתי או גרתי בו בעולם.
אני מתחברת למה שניצן כותבת בנושא של אלימות. זה נמצא פשוט בתוך הורידים, זה כבר בתוך איך שאנשים חושבים, איך שילדים מתייחסים למישהו שפוגע בהם (כמובן זו הכללה, אבל רוב הילדים בטוח), צורך אינסופי בתשומת לב שפשוט לא נענה. על דברים כאלה בעיני קמה ונופלת חברה אלימה.
בכל אופן, גם לי אחרי מגורים של כמה שנים בארה"ב ובאירופה, הרגישות ממש גבוהה. בינתים זה בשבילי עדיין סוג של אתגר. איך לחיות בתוך זה ולהישאר אני, או - מי אני בתוך זה?
אבל גם, בגלל שגרתי בכמה וכמה מקומות, אני מתחילה להבין דרך הנסיון פשוט, שזה האמת, יד על הלב, לא משנה איפה נמצאים. כדאי שתהיה סביבה שנוחה לכל בן אדם, אבל גם זה נתון שמשתנה, אם יש ילדים, ואיזה גילאים הם וכו'. אני כבר מבינה שלמי שיש אופי נוודי, ינדוד. לפעמים אני מרגישה כמו הגיבורה בסרט "שוקולד" שפתאום מגיעה "הרוח" והיא חייבת לאסוף את חפציה, ולהמשיך ליעד הבא. ומין תחושה שאני לא בטוחה מאיפה באה הרוח הזאת... חוסר שליטה.
בינתים הבטחתי לעצמי 5 שנים בארץ, עם הסכמה של בעלי, מאד עייפה מלנוע... אבל יודעת שמתישהוא נמשיך, ויש לזה סיבה.
זה כן קשור להתפתחות האישית הפנימית של כל אחד מאיתנו. אחד יכול לגור בדיוק באותו בית כל חייו, וזה יתאים לעבודה הפנימית, ואחד חייב לעוף ולחזור ולמכור חפצים ולקנות שוב וכל הזמן לחשוב איפה לגור... זה גם מתיש וגם מרענן.

שליחה על ידי ...* » 18 אפריל 2011, 16:36

http://www.themarker.com/career/1.628286#haaretz

איך לחיות בתוך זה ולהישאר אני, או - מי אני בתוך זה?
בדיוק.

סוג כזה של פחד אין לאנשים בארץ.
תתפלאי. <ואני לא מדברת על עצמי. אבל תשאלי קצת אמהות בגן הציבורי.>

עליתי על כשל ממש רציני בדיון. אני חושבת שכמו בשיחות סלון, גם כאן השיחה נהייתה "מה יותר טוב, ארה"ב או ישראל?"
בד"כ רמת הטיעון ל"טובת" ישראל היא "יש כאן בועיות של שפיות" או "בכל מקום יש רע". או במקרים היותר פרטניים "אני חייתי/אני מכירה מישהו שחי ב.. וראיתי פעם אחת שחוטפים ארנק לזקנה ברחוב". במקרה הממש גרוע, טיעון בנוסח "השלום מתחיל בתוכי" שבכלל מרמז שכל הבעיות מתחילות ונגמרות אצל הפרט ולא במציאות החיצונית.

אז קודם כל אני מודיעה שאני בכלל לא הייתי מונה את ארה"ב ברשימת המקומות שכדאי לעבור אליהם באופן כללי. באופן פרטני, יש כיסי ענק (לא בועיות) שאפשר לחיות בהם חיים בטוחים ונעימים, מצמיחים ומחייכים גם בארה"ב. אבל הודעתי מראש שאני לא בקטע של לדרג מקומות (מהטעם הציני שאני לא רוצה שיבואו ישראלים למקומות שאני חושבת שהם בני קיימא.

)
מה שכן, אני כן מרשה לעצמי להתקומם נגד קביעות שגויות לוגית. (מספיקה דוגמה נגדית אחת כדי לפרק טיעון בנוסח "השלום מתחיל בתוכי." למשל, כל מי שחי במקום אחד והיה לו רע לתפארת ואז במקום אחר והיה לו טוב לתפארת, וזה כולל גם אנשים שחזרו לישראל כי שם הכי טוב להם ובמקומות אחרים רע.)

מתנצלת אם הערת האוטיזם היתה בטעם רע, תמי. מבחינתי המסר שלה היה שאם שולחים אנשים לחיות רק את המציאות הפנימית שלהם, מרחיקים אותם מן המציאות החיצונית, וזו, כוללת אנשים אחרים. זה הזכיר לי את "פלפלים צהובים" ואת התיאור של הבריחה פנימית שנובעת מן הקושי להתמודד עם עוצמת הגירוי מבחוץ.

בנימה של שיתוף אישי - אני אדם מאד חברותי, בוערת מבפנים לקשרים אנושיים. בשנתיים וחצי בישראל נשמתי ממש נכוותה ונצרבה מבפנים עם כל ניסיון מגע עם תרבות השיח והחינוך הפסיבי לאלימות. היום אני ממש מרגישה שחוזרת ומפעפעת בי אהבת אדם, פשוט כי אין בי פחד מן החוץ.

מאחלת את זה לכולם באשר יהיו. מודה שפסימית בקשר לזה בישראל, פשוט מהתבוננות תהליכית בחברה ובתרבות ובמספרים ובכיוון שהדברים הולכים.

שרון, אני מדברת איתך קונקרטי, על נשים עם הפחד הזה, בישראל. לא כופה, מתארת מציאות ששמעתי עליה, מאמהות חנ"ב. שכה אחיה.

ניצן, תודה על הקישור לבלוג ההוא. זה עזר לי למקד את מה שאני מרגישה, או בעצם הרגשתי לראשונה בביקור האחרון שלי בארץ לפני שנה. מן דילמה כזאת, והרצון הכללי שיש לי לחזור לארץ כבר מוטל בספק ומגיע בגלים.
ואני תוהה אם יש בועית שתתאים לנו, אם וכאשר נרצה לחזור, והיתרונות יעלו על החסרונות ולא נרצה לברוח חזרה לקנדה כל עוד נפשנו בנו.
בינתיים ממשיכים להתבשל עם זה (ועוד לא מוכנים כלכלית, כך שעוד לא רלוונטי).

שיעבוד לאופטימיות? נשמע לי כמו אוקסימורון.
ממש לא, בחברה של היום. יש לחץ חברתי חזק מאוד לחיוביות וחשיבה חיובית ו"רגשות חיוביים" (והדחקת הרגשות הלא נעימים, המתוייגים כ"שליליים") ומציאת הטוב בכל דבר ואופטימיות וחשיבה מאגית ("אם אני אזמין כסף מהיקום אני אקבל אותו" "אם אני אחשוב חיובי לא אחלה בסרטן") על חשבון הריאליזם, הפיקחון והסתכלות למציאות בעיניים. זה טרנד חזק במיוחד באמריקה, אבל הוא משפיע בכל העולם (ראי "הסוד"). הוא חזק במיוחד במקומות עבודה אמריקניים שם העובדים נדרשים להיות עליזים, נמרצים וחיוביים. מי שמתלונן או מעז להגיד מה לא בסדר נתפס כ"שלילי" וסובל מסנקציות חברתיות מסוג כלשהו. אני בהחלט רואה בזה מידה רבה מאוד של שיעבוד. סוג חדש של דת.
(אוהו כמה יש לי עוד להגיד על זה...ולא דברים חיוביים).

וונואטו

שרון, שמעתי על הפחד מזה, בארץ, מיותר מאמא אחת.
לא רואה סיבה לחזור על זה בפעם הרביעית.

אני לא מבינה את ההערה השניה. האם היא מכוונת אליי? כי אני לא פוחדת שיפגשו ארטיקים.
האם היא לועגת לפחדים של אמהות? כי אם כן, אז תשמעי, יש מקומות בעולם (מתוקנים ומתקדמים) שבהם אפשר לפגוש כמעט רק ארטיקים ביתיים ואורגניים. ואז לא צריך לפחוד.

בנימה של שיתוף אישי - אני אדם מאד חברותי, בוערת מבפנים לקשרים אנושיים. בשנתיים וחצי בישראל נשמתי ממש נכוותה ונצרבה מבפנים עם כל ניסיון מגע עם תרבות השיח והחינוך הפסיבי לאלימות. היום אני ממש מרגישה שחוזרת ומפעפעת בי אהבת אדם, פשוט כי אין בי פחד מן החוץ.
ניצן, נראה לי שאנחנו אנשים שונים.
ככל שאני יותר בא במגע עם אנשים ברחוב, כך אני יותר אוהב אנשים. וזה קורה לי בישראל. ובמקומות דומים למקומות בהם את הסתובבת בישראל, למיטב זכרוני.

כלומר, את חוזרת לטיעון שזה הכל סובייקטיבי.
אני חושבת שהסברתי חזור והסבר שזה לא נכון בעיניי. זה לא סובייקטיבי. יש מדדים אובייקטיבים לחלוטין לדברים האלה.
והרשי לי לציין שגם האמונה שביבשת ענקית שבה חיים למעלה משלוש מאות מליון אנשים, כולם חיים בחרדה מחטיפות ילדים כי זה מה שהראו בשבת בצהריים בטלויזיה בישראל בזמן שהיה רק ערוץ אחד, היא מגוחכת.

כמו שיש אנשים שחיים בישראל בלי שום חשש מפיגועים, בעוד שמישהו מבחוץ חושב שאי אפשר לחיות שם בשום מקום כי הכל מתפוצץ כל הזמן.
כמו שחברה שלי שחיה בקליפורניה אמרה שהיא "לא מרגישה בטוחה יותר" אחרי אסון התאומים בניו יורק.
אין צורך להסביר לי את זה, זה באמת קצת מצחיק לחשוב שאני לא מבינה את הנושא... אני פשוט מדברת על משהו אחר.

היום אני ממש מרגישה שחוזרת ומפעפעת בי אהבת אדם, פשוט כי אין בי פחד מן החוץ.
ניצן, עלית פה על משהו מאוד מאוד מהותי.
אני עכשיו בביקור בארץ (אחרי שנתיים וחצי "בלי") ולמרות שהכל ביסוו ממש ממש טוב, אני מגלה שאני חוזרת לדפוסים של סגירות ופאסיביות חברתית ו"מופנמות". הלו! זו לא אני! זו מישהי שחשבתי שהיא אני, הייתי בטוחה שהיא אני, אבל עכשיו אני חושבת - זוהי לא אני. זו רק תגובה מקומית, נסיבתית, לסביבה חברתית דחוסה-מדי ורועשת מדי בשבילי.

שליחה על ידי אחת* » 19 אפריל 2011, 20:09

אני מרגישה שיש הקבלה בין רגשות של אדם כלפי הדמויות המטפלות (הוריו), לבין רגשותיו כלפי מולדתו.

אני מקווה שנהיה מספיק חכמים כדי לא להתפזר שוב על כל קצווי..
שוב אומרת: אין לי שום אחיזה באדמה הזו דווקא, אבל בהחלט יש לי אחיזה במשפחתי ובעמי. אי אפשר להתחמק מזה, או שאולי אפשר אבל זה מרגיש לי פספוס.
שלא לדבר על דורות אחרים שלא היה להם בית כעם יהודי ו....הזו, ועשו עם אור בעיניים את מה שכבר אנחנו שכחנו שניתן לעשות.
אנחנו מדברים נכון לכרגע מהמקום הנינוח, כשיש בית (מדינת ישראל).
אני אולי אומרת את המובן מאליו, מנסה לחשוב בקול רם. רוצה להבין, לברור, לפרק את הלך החשיבה שלי ושל המעגל התרבותי בו אני חיה כיום ודרך זה לדעת מה נכון ומה שלי בכל זה.

אם אני אזמין כסף מהיקום אני אקבל אותו"
קורה לי כל הזמן ולמרות שבאתי מבית שתמיד סבל כלכלית מהרגע שיצאתי משם והתחלתי להזמין שפע לחיי הפכתי בעיני עצמי לסמל השפע ואף פעם לא עבדתי קשה, השפע פשוט שופע אלי.
אז כמובן שאני לא מאמינה שאנשים צריכים להכריח את עצמם או את הסביבה להיות אופטימיים זה לא יביא שום דבר טוב, אני מאוד אופטימית וכמעט תמיד מאמינה שהדברים יסתדרו לטובה ואני מרגישה שאני מבורכת, אני לא חושבת שזה לא ריאליסטי כמו שכתבת תמי .

ככל שאני יותר בא במגע עם אנשים ברחוב, כך אני יותר אוהב אנשים. וזה קורה לי בישראל. ובמקומות דומים למקומות בהם את הסתובבת בישראל, למיטב זכרוני.
ככה בדיוק אני מרגישה, אני מתרגשת לגלות כל פעם מחדש כמה האנשים הם טובי לב ונדיבים.

הייתי רוצה לגור במקום אחר. שקט יותר, שלו יותר, פחות אלים.
אני כן מרגישה, בכל רמ"ח אברי, עד כמה התקשורת הבין אישית פה היא אכן אלימה וצפופה.

חם פה ואין נוף וקשה לחיות ברמה הבסיסית ביותר - מרוויחים פחות מדי, הכל יקר מדי ועובדים הרבה יותר מדי שעות רק כדי לצוף מעל פני המים.
בן הזוג שלי עובד שעות ארוכות-ארוכת ומרגיש אשם בכל פעם שהוא עובד פחות מעשר שעות. עוד ציפור בכלוב של זהב.

גם החקיקה בישראל לא תומכת משפחה. יש חוק שעות עבודה ואף אחד לא אוכף אותו. בישראל, כמו באמריקה, המשפחה היא בסוף סדר העדיפויות. לפחות מבחינה חברתית.

ולמרות כל זה - לא הייתי עוזבת את הארץ.
לא מטעמים רומנטיים, כמו מטעמים פרקטיים. להיות מהגר - זה קשה. זה קשה וקשה וקשה. לניצן יש מזל, היא מתקשרת היטב באנגלית. בשבילי, לא משנה כמה אנסה, האנגלית היא לפעמים כמו אבנים בפה. ואני גם לא כל כך מחבבת אותה. היא מאוד פונקציונלית עבורי.

כל הארצות הקרות הן לא אופציה בשבילנו - בנזוגי סובל מקור ורק המחשבה על ירושלים גורמת לו סבל ממשי.
אוסטרליה נשמעת כמו חלום - אבל היי, היא ממש רחוקה. מ-מ-ש רחוקה. איך אני אגדל ילדים בלי המשפחות שלנו? בלי השבט שלנו?
כי כבר יש לנו שבט קטן והוא ממוקם פה.

ואולי "איה פלוטו" לא מאוד משנה, אבל אני כל כך אוהבת את העברית. היא כזו שפה יפה וחכמה והיא בתוך נפשי.
אני לא רוצה להחליף את העברית בשום שפה אחרת. ושפה היא תרבות, הכל ספון בה, בשפה.
כך שאנחנו בישראל. לא כי הטוב מתחיל בתוכנו או משהו כזה, אלא כי מכל שאר האפשרויות, זאת כרגע האפשרות הטובה ביותר.

בסופו של דבר - אין כאן צודקים או טועים. לכל אחד מבנה הנפש שלו והכל עניין של סדר עדיפויות.

גרתי כמה שנים בלוס אנג'לס. הפעם היחידה שחשבתי על חטיפה היה כשבעל הבית הראשון שלי - שהיה ישראלי - אמר לי לא לשים את התינוק על הרצפה וללכת לחדר השני כי באמריקה חוטפים ילדים.
לוס אנג'לס (כדוגמה, כן?) היא עיר גדולה ולא חסר בה פשע ואלימות. זה ברור. אבל אי אפשר להשוות את רמת המתח והאלימות היומיומית שאנחנו חווים פה לחיים שם, שהיו נינוחים ורגועים בהרבה. וזו, כאמור, עיר סואנת ולא כפר ציורי באמצע שומקום. באופן אישי אני רוצה (ומתכננת) לחזור לחו"ל כי מפחיד אותי לגדל פה ילדים. הסיבות העיקריות זה המיליטריזם המטורף שיש פה, וששקוף לחלק גדול מהאנשים (או שהם פשוט מאמינים בו), וזה שאין פה חינוך לערכים שאני מאמינה בהם, וכדי בכל זאת לחנך לפיהם צריך לשחות נגד כל הזרמים, וזה קשה, ומתיש. לגבי איפה - מבחינתי זה או ארה"ב או קנדה, אבל הכל פתוח.

הסיבות העיקריות זה המיליטריזם המטורף שיש פה, וששקוף לחלק גדול מהאנשים (או שהם פשוט מאמינים בו),
איזה משפט טעון...
לא יודעת אם כדאי לפתוח דיון בנושא - אבל מה עדיף?
לתת לנאצים לקחת לנו הכל וללכת בשקט למשרפות?
ממש לא רוצה לפתוח דיון בנושא, פשוט לא יכולה לא להגיב לזה ורוצה לאמר שחוץ משקוף ואמונה במיליטריזם יש את אלה שמנסים לעמוד בו בגאון כי מישהו בצד השני מנסה להתיש אותך ואפשר לאמר הרבה דברים שמאלניים פה - הצד השני גם בו יש חלקים שרוצים לחיות איתנו בשלום ויש את אלה שרוצים שפשוט נתעייף ולפי הדף הזה - הם נוחלים הצלחה (לפחות חלקית)

הצד השני גם בו יש חלקים שרוצים לחיות איתנו בשלום ויש את אלה שרוצים שפשוט נתעייף ולפי הדף הזה - הם נוחלים הצלחה (לפחות חלקית)
הלווי שכבר יגיע היום שלא יהו יותר לאומים. שכולם יהיו אזרחי העולם. שלא יהו גבולות ובטח שלא מלחמות. כמו בשיר של ג'ון לנון- אימג'ן. זה כ"כ האלף הקודם להיות נאמן ללאום כלשהו.
ולהיות נאמן ללאום היהודי רק בגלל שרוצים להרוג אותנו, בגלל הלאום שלנו- זה הזוי ברמות.
ואיך קורה שיש בעולם הזה עדין אנשים ברמת תודעה כל כך אלימה?

ואיך קורה שיש בעולם הזה עדין אנשים ברמת תודעה כל כך אלימה?

הזכרון שלהם קצת יותר ארוך.

ואוו, המון רגש צף בדף

כאמור אני מסכימה עם ניצן ותמי, יש מציאות פנימית ויש גם חיצונית, ויכולת השיפוט שלנו נועדה כדי שנוכל לבחון אותה ולבחור לפי מה שמיטיב איתנו. אחרת למה אנחנו טורחות לאכול בריא, לנהוג בזהירות וכו' ...

לגבי צרפת אנחנו פגשנו המון אנשים נחמדים באזור ארדש ובצפון פרובנס איזור הררי סביב העיירה גאפ.

מחזירה רגע לפרקטיות.. אמנם העולם הפך להיות כפר גלובלי, אך עדיין אין באפשרותינו לבחור כל מקום שהוא ולעבור לגור בו.
חוקי ההגירה קצת מקשים, לא?
ככל הידוע לי ישראלי בעל דרכון ישראלי לא יכול לגור במערב אירופה, גם לא בארה"ב ולא באוסטרליה.. איפה כן? ואיך?

ככל הידוע לי ישראלי בעל דרכון ישראלי לא יכול לגור במערב אירופה, גם לא בארה"ב ולא באוסטרליה.. איפה כן?
השאלה לא ברורה.
למיטב ידיעתי אזרחות ישראלית מקנה זכות לגור בישראל וזהו.

אפשר לגור בארגנטינה תקופה ממשוכת ככל שרוצים בלי להיות בעל סטטוס מיוחד (סתם תייר) אם מקפידים לצאת מדי כמה חודשים ולחזור. אני יודעת על אנשים שעשו את זה במשך שנים (ובאופן כללי היו מאוד מרוצים מהחיים שם).
בטח יש עוד מדינות כאלה.

אבל אי אפשר להשוות את רמת המתח והאלימות היומיומית שאנחנו חווים פה.
שאחד מהביטוים שלה הוא לדבר ברבים ולהדחף בכוח לחוויות של אנשים אחרים למרות שהם חוזרים ומעידים על חוויות אחרות.
ומסתבר שיותר קל לצאת מישראל מאשר להוציא את הישראליות P-:

הסיבות העיקריות זה המיליטריזם המטורף שיש פה.
מבחינתי זה או ארה"ב או קנדה.
קצת מצחיק אותי - לברוח מהמיליטריזם לארה"ב (וכן, אני יודע שמדובר ביבשת ענקית שבה חיים למעלה משלוש מאות מליון אנשים ).
ארץ שבה החוקה מאפשרת לאנשים להחזיק בבית M16 להגנה עצמית.
ובלא מעט מדינות למעלה מ50 אחוז מחזיקים נשק בבית

לאבא שלי יש שני אחים, שעברו אחרי הצבא, כל אחד ליבשת אחרת.
ראיתי את סבא וסבתא שלי מזדקנים, תוך צפיה ליום שהילדים\נכדים יחזרו, או לפחות יבואו לבקר. סבתא שלי התעקשה לרכוש דירה גדולה, כדי שיהיה לה מקום לארח אותם כשיבואו לבקר. החדרים הנוספים היו מיותמים וזכו לארח, ימים מועטים מאוד במשך יותר מ20 שנה.
אנחנו, הנכדים, לא הכרנו את בני הדודים ואני חידשתי את הקשר עם בת הדודה שלי, כשהיא באה ללוויה של סבתי. ממנה שמעתי שגם לה ולאחיה היה לא קל. הם גדלו ללא משפחה מורחבת. לא חוו את התחושה של השבט, של המשפחה.
זו אחת הסיבות שקשה לי מאוד לחשוב על הגירה. לא הייתי רוצה לעשות אותו דבר להורי ולילדיי.

_ככל הידוע לי ישראלי בעל דרכון ישראלי לא יכול לגור במערב אירופה, גם לא בארה"ב ולא באוסטרליה.. איפה כן?
השאלה לא ברורה.
למיטב ידיעתי אזרחות ישראלית מקנה זכות לגור בישראל וזהו._
כמובן, התכוונתי איפה כן מלבד ישראל...

כמובן, התכוונתי איפה כן מלבד ישראל...
בכל מדינה שמסיבה זו אחרת תוכל לקבל אשרת שהיה ועבודה.
לרוב מדובר במדינות שזקוקות לעובדים בסקטורים מסויימים ולכן מוכנות להעניק להם ויזות.
בדיוק כמו מדינת ישראל שמעניקה אשרות כאלה לעובדים מתאילנד, הפיליפינים או סין.

_כלומר, את חוזרת לטיעון שזה הכל סובייקטיבי.
אני חושבת שהסברתי חזור והסבר שזה לא נכון בעיניי. זה לא סובייקטיבי. יש מדדים אובייקטיבים לחלוטין לדברים האלה._
יש מדדים אובייקטיבים למדידה של: רמת הכנסה ממוצעת, מספר מקרי פשע אלימים בשנה, תנאי אקלים, רמת החינוך הציבורי וכו'...
הבחירה איפה למקם אותם מבחינת סידרי עדיפות, יחד עם מדדים כמו חשיבות הקרבה למשפחה, פחד משפה זרה וכו', היא סובייקטיבית לחלוטין.

הרגשת ביטחון אישי, היא סובייקטיבית למרות שניתן לכאורה לגבות אותה במדדים אובייקטיבים.

_סוג כזה של פחד אין לאנשים בארץ.
תתפלאי._
אני אישית לא מפחד שילדיי יחטפו לטובת תעשיית פורנו.
אבל החשש שיפגשו איזה פדופיל, מספיק לי כדי שאפחד לתת להם לשחק לבד בגן השעשועים.

_הסיבות העיקריות זה המיליטריזם המטורף שיש פה, וששקוף לחלק גדול מהאנשים (או שהם פשוט מאמינים בו),
איזה משפט טעון...
לא יודעת אם כדאי לפתוח דיון בנושא - אבל מה עדיף?
לתת לנאצים לקחת לנו הכל וללכת בשקט למשרפות?_

ברור שלא.
מה עדיף? עדיף להשתמש בכוח צבאי כשצריך. ולא להשתמש בו כשלא צריך
לכבד את מעמדם המקצועי של קציני צבא בכירים, ואז כשהם פורשים להתעלם מהם קטגורית כל פעם שמחפשים מנהיג, חבר כנסת או ראש סיעה.
לקיים תקופת צינון עמוק לקציני צבא, לפני שבכלל מרשים להם להסתכל לכיוון של פוליטיקה.
לא לתת להם יתרון על פני מועמדים אחרים, במגוון של משרות.
לקיים יותר דיון אזרחי רחב בשאלות "צבאיות" ואסטרטגיות. לא לתת מעמד אזרחי בלתי הוגן לאנשי צבא ולאנשי צבא לשעבר.
להסתכל באופן הוגן ומעמיק על כל הקונספט הזה של צבא העם, שהולך ומתפורר לנו מול העיניים, ולא משרת כמעט אף אחד, בטח שלא את הצרכים של צה"ל, בטח שלא את האינטרסים של המדינה.
לחנך ילדים בני ארבע וארבע-עשרה להיות אזרחים טובים, בעלי תחושת מחויבות קהילתית, ולא להצעיד אותם בסך כמו חיילים בחגיגת סוף השנה בגן או לשלוח אותם לגדנ"ע כאילו זה כל מה שנחשב.
ועוד הרבה דברים כאלה, שקשורים בערכים דמוקרטיים, בערכים אזרחיים וקהילתיים, בהתנהלות אזרחית דמוקרטית, ושלא יפריעו לנו בפסיק להגן על עצמנו מפני צר ואויב. להיפך.

כמו שיש מדע ויש "מדעיזם", ושניהם ממש לא אותו הדבר, כך יש גם את ההבדל התהומי בין להחזיק צבא (ולא להסס להשתמש בו, תחת שיקול דעת מתאים) לבין להיות מיליטריסט.
בישראל, המיליטריזם שלנו משתלט ומעוור אותנו.
ובסופו של דבר, פוגע בנו.

וואו. תמרושרוש. כל מילה.

עוגיה

כשרופא גניקולוג עושה סקירת אולטרסאונד לאשה בהריון, עובר על כל האיברים, מגיע לעצמות של חגורת הכתפיים ואומר לאמא: "איזה יופי של סקאפולה יש לו, בדיוק בשביל מסע אלונקות" - זה מיליטריזם.
שלא תורם בגרוש ליכולת שלנו בתכל'ס לנצח מלחמה.

<סיפור אמיתי>

לקריאה נוספת:
מלחמות לא קורות מעצמן - מוטי גולני
המגש והכסף - עופר שלח

גם אני איתך בכל מילה.
כמובן שהמציאות היא מאוד מאוד מורכבת ולא ניתן למנות את כל הצדדים בסיפור הזה. ברור שמערכת היא דבר מאוד מסורבל ורובוטי וההפעלה שלה נעשית מכל מיני דרגים ואינטרסים. מאוד קשה לשלוט בכל זה ולהיות גמיש כמובן.
העוולות שנעשות לפלסטינאים הן נוראיות, אבל לא צריך לשכוח שכשרצינו להכריז על מדינת ישראל, הם התנגדו ופתחו במלחמה. הצענו להם חלוקה של ישראל לשתיים - הם סירבו.משם מתחיל העוות, כי מלחמה זה מעשה חסר רחמים וחסר הגיון והוא תמיד מכוער. אז אחרי שניצחנו, הברחנו ולקחנו וכו'.
עד היום ניסו המון המון פעמים לשבת ולהגיע או להתקרב לאיזה נוסח. האם קראתן את הכתבה המאוד מאוד ארוכה שהייתה על אהוד אולמרט, בה מצוטטים המון קטעים מן הספר החדש שהוא מוציא/הוציא - בכל אופן הוא הציע הרבה : הם מפחדים להסכים. אנחנו באיזה שהוא מקום נאלצים להיות בעמדת הכובש. כשמנסים ליסוג ולא להיות שם הם עושים לנו את המוות משם.
לא נעים לי שהדיון הזה מתפתח - מצד שני נושא הדף כל כך מזמין את הדיון הזה...

אני עצמי לא מתלהבת מהדיון הזה, בעיקר כי הוא מסיט את הפוקוס ממה שאני רציתי להצביע עליו: המיליטריזם, שהוא עניין של תרבות ושפה ורגש ו- State of mind, שיש לו מכאניזם משל עצמו שלא ממש תלוי במה שהפלסטינים עושים או לא עושים.
ואני חושבת שהסטת הדיון ל"הם" משרתת בדיוק את המיליטריזם הזה. את כל השטויות והעוולות שהם עושים אני יודעת טוב מאוד. לא אכחיש את זה, וגם לא אשכח את זה. אבל בכלל לא זה העניין.

העוולות שנעשות לפלסטינאים הן נוראיות
גם על זה אני לא מדברת. והעוולות האלה לא רלוונטיות למה שאני רוצה להגיד. כרגע אני מדברת על מה שאנחנו מעוללים לעצמנו.

תמרושרוש, האם את רואה מצב בו כל העם לא צבא (כתפיו הנהדרות של העובר יתאימו לחתירת קיאק ולא לסחיבת אלונקה) ועדיין יהיו בגיל 18 מספיק ילדים שירוצו לצבא עם רעל בעיניים ואמהות מתרגשות מאחוריהם? להבנתי זה חייב ללכת ביחד.
חייבים שיהיה שכנוע עמוק בשביל שהקרבת קרבנות האדם תמשיך להתקיים, עם חיוך.

ראשית, כל העם לא צבא כבר היום. למעשה כ-50 אחוז מהאזרחים אינם מתגייסים אם אני לא טועה. שנית, יש אופציה של צבא מקצועי, מתוגמל היטב, למי שרוצה בכך וזה מתאים לו. יש למודל הזה חסרונות ויש לו גם יתרונות. בכל אופן הוא מודל בהחלט אפשרי, גם לדעת מומחי צבא ישראלים. כל עוד יש גיוס חובה אז כן, המיליטריזם הוא חובה (ולכן ערך העלאת המוטיבציה הוא אחד מהערכים המפורשים של משרד החינוך, ויש תוכניות רבות שנועדו לקדם בדיוק אותו. לא סתם יש לנוער רעל בעיניים.) האבחנה שאת עושה, תמרושרוש, היא כל כך לא טריביאלית לאנשים בארץ שישר קופצים מהטענה על מיליטריזם לטענות על מלחמה או שלום. אבל אף אחד לא חולק שצריך כאן צבא. השאלה היא על מקומו של הצבא בחברה האזרחית.

השאלה היא על מקומו של הצבא בחברה האזרחית.
את בטוחה שאנחנו בפריביליגיה הזו? לבחור?
אני לא.
הלוואי שכן. בכל מקרה בתור עם ששואף לנאורות ומערביות ולאור כך שאנחנו חלק מהפוסט מודרניזם (או איך שלא קוראים לתקופתנו) - אני ממש לא חושבת שנוער הולך היום לצבא באופן עוור. בתקופתי - הלכנו לצבא בלי לשאול.

אמרתי בעבר ואומר שוב - יש תכניות שמופעלות כל שנה להעלאת המוטיבציה לשרת בצה"ל על ידי משרד החינוך. זו מגמה ידועה, מכוונת, שנעשית מתוך כוונות פטריוטיות שעולה בבריאות של כולם אח"כ. והכל תחת המיתוסים המכוננים "עם קטן מוקף אויבים" וחבריו.
לא ממציאה, ממקור ראשון. זה בכלל לא סוד.

למעשה כ-50 אחוז מהאזרחים אינם מתגייסים אם אני לא טועה
זו טעות.
מה שכן, בשכבת הגיוס של בתי הבכורה, כלומר אלה שלומדים בכיתה א היום ויהיו בגיל גיוס עוד 12 שנה, 52 אחוזים נחשבים "לא מתגיסים" משום שהם חרדים או ערבים.
כלומר, עוד כמה שנים זה יהיה המצב.

תחת המיתוסים המכוננים "עם קטן מוקף אויבים" וחבריו.
אם כן, לא נורא ש
52 אחוזים נחשבים "לא מתגיסים" משום שהם חרדים או ערבים.

לפני ההורות היינו כמה חודשים באוסטרליה לצרכי עבודה ואח"כ כמה חודשים טיילנו באוסטרליה וניוזילנד
עד אז היה לי ברור שאת הילדים שלי ארצה לגדל בארץ קרוב למשפחה ובעיקר לסבים.
בזמן שהיינו שם הרגשתי שאני מוכנה לזרוק את כל העקרונות הישנים לפח תמורת חיים שפוייםכמו שגיליתי. רק אז הבנתי כמה החיים כאן לא שפויים וממש הבטחתי לעצמי לא לשכוח את זה כשאחזור ואתמסמס חזרה לשגרה הישראלית.
אני בטוחה שישנם כאלה שממש טוב להם כאן. באמת מאושרים אבל זה לא הופך את החיים כאן לשפויים על פי הקריטריונים שלי.
הכביש ותרבות הנהיגה - אחת הדוגמאות הכי בולטות ומורגשות באופן יומיומי (אולי למי שלא נמצא הרבה על הכבישים נחסך חלק גדול בחוויה הזו)
באוסטרליה הספיק לגעת בהבהוב ולסמן כוונה לעבור נתיב ובאותו רגע הרכב הבא האט כדי לתת להכנס (בניגוד אלינו שמיד מאיצים שלא ידחפו לפנינו:-p), כמובן שלא מצפצפים אם אין איזו סכנת חיים.
תחושה חיובית כללית גם בחנויות שאפשר סתם להכנס ולהסתכל והלהתראות יהיה ידידותי ושמח בדיוק באותה מידה אם קונים ואם לא
אפשר לנשום, יש זמן, לא כועסים מאחוריך בשום תור וגם לא מנסים לעקוף ולהדחף בכל הזדמנות.
אני לא בטוחה שאפשר לראות את חוסר השפיות הזה(דגים וכ"ו) אם לא יוצאים ממנו לתקופה וחיים במקום שפוי, למשל כזה שבו החדשה הכי לוהטת .שמככבת בכל כלי התקשורת היא כבשה שגידלה 25 קילו צמר:-).
יתכן שגם בארץ ישנם תנאים דומים בכמה בועות קטנות אבל זה וודאי לא המצב ברוב חלקי המדינה.
מדגישה שהתייחסתי לשפיות ולא לאושר. כאמור גם באזורי מלחמה ישנם אנשים מאושרים.
באמת יש מישהו שחושב שרמת הסטרס פה זה דבר נורמלי?

סביר להניח שאני מהגרת עם בעלי הלא ישראלי לארץ מולדתו בסוף הקיץ. הבכור בן 15 הקטנה בת 10. כולנו מסתדרים פה חוץ מבעלי שממש סובל ובצדק.
מבינה אותו ומצד שני לא חווה את המציאות כמוהו. אני טיפוס טוב ונעים ולכן מושכת אלי טיפול זהיר מידי הסביבה.
מי שנשאר הוא עצמו מקבל את החברה הישראלית כמו שהיא נטו ללא ריכוך וזה כואב.
ההתלבטויות פה למעלה הן גם ההתלבטויות גם שלי, כדי להצדיק את ההגירה לשם או לא.
בסופו של דבר מי שיש לו את הזכות (או העונש) להתלבט זה מי שיש לו דרכון זר.
אם לא היה לי אותו, הייתי משלימה ומקבלת את גורלי לחיות במדינה מאוד מאוד קשה שאני לא מתחברת אל אופיה כלל וכלל למרות שבהרבה מובנים אני בהחלט מייצגת אותה.
הייתי רוצה לנסות לחיות כלא יהודיה.
כבן אדם רגיל ללא דת. במידה ואחליט להגר זה מה שאעשה.
אני מאמינה בעשרת הדיברות וזהו. כל השאר מבחינתי לא ידוע ולכן אני לא מתעמקת בו.

תמרושרוש, האם את רואה מצב בו כל העם לא צבא (כתפיו הנהדרות של העובר יתאימו לחתירת קיאק ולא לסחיבת אלונקה) ועדיין יהיו בגיל 18 מספיק ילדים שירוצו לצבא עם רעל בעיניים ואמהות מתרגשות מאחוריהם? להבנתי זה חייב ללכת ביחד.

עוגי, השאלה להבנתי היא האם אפשר לקיים צבא מקצועי שמסוגל לנצח במלחמות (או למנוע אותן) בלי בכלל להזדקק לילדים שירוצו לצבא עם רעל בעיניים ואמהות עם סירים מאחור.
עופר שלח טוען שכן, ואני נוטה להסכים אתו.
גם אם משרד החינוך יפסיק מחר את תכניות החינוך-למורעלות, עדיין הרבה ממנה יישאר באויר. זה לא ייעלם סתם כך. וזה יאפשר לצבא שלב ביניים כדי לפתח צבא מקצועי שיוכל למשוך אנשים מתוך עניין ארוך-טווח ואפשרויות מעניינות לקריירה ומקצוע, ולא רק כדי להיכנס בהם, להקריב את עצמך כמה שיותר מהר, ואז לצאת אחרי שלוש שנים עם ברכיים הרוסות ולברוח להודו כדי להתאושש.
בשלב הביניים הזה עוד לא יהיו את האטרקציות של צבא מקצועי, אבל אנשים ימשיכו להתנדב על הגל החברתי הקיים כבר.

אני רואה את הפרסומות לצבא מקצועי ולמשטרה. הרושם הוא: בואנה, יש פה גוף מקצועי שעושה דברים מעניינים, ומציע לך מסלול הכשרה ותעסוקה, עם אתגרים לא פשוטים אבל גם הרבה מעלות ויתרונות.
למה לא?

_השאלה היא על מקומו של הצבא בחברה האזרחית.
את בטוחה שאנחנו בפריביליגיה הזו? לבחור?
אני לא._
גם אני לא, אבל מהכיוון ההפוך.
אני חושבת שהעובדה שאנחנו לא בוחרים, ומניחים לעצמנו להיות צבא גדול שיש לו מדינה, פוגעת בנו אנושות, בהמון בהמון תחומי חיים, כולל "שלום ובטחון".
אין לנו בתכלס את הפריווילגיה להפקיר ולהזניח את החיים האזרחיים שלנו, המהות האזרחית של המדינה, התפקיד האזרחי של האזרחים והערכים האזרחיים לטובת "כשיהיה שלום אז נתפנה לזה" או "אל תבלבלי לנו את המוח עם פיצ'יפקעס, אנחנו עסוקים עם איראן והפיגועים".
העובדה שאנחנו כן עושים את זה, בשאננות מחרידה, למרות שאין לנו את הפריווילגיה, היא, טוב, נו, דפיקות.

עוד סיפור אמיתי:
לפני אי-אילו שנים היה כנס ארצי (יום עיון) מקצועי ומושקע של קשת רחבה של ארגונים חברתיים, שנועד לדסקס ולהעלות למודעות בעיות, אתגרים ופתרונות חברתיים בישראל.
מארגני הכנס עבדו מאוד קשה כדי לפנות לכל כלי תקשורת שהוא, לעניין אותם בכנס ושיסקרו אותו. אני מדברת על עשרות ערוצים (רדיו, טלויזיה, עתונים וכו')
שני כלי תקשורת נענו בחיוב, מהם אחד ויחיד הגיע בפועל כדי לסקר את הכנס.
כל שאר כלי התקשורת דחו את ההזמנה, מכיון ש"מצטערים, אין לנו זמן לזה. אנחנו עסוקים עם הפיגועים.

עד כאן הכל עוד איכשהו לגיטימי, פרט לעובדה שבשבועיים-שלושה שלפני הכנס, לא היו כלל פיגועים!
וגם לא שום התפתחויות מדיניות מרגשות.
סתם, שגרה.

אנשי התקשורת סירבו לסקר כנס חברתי שמטפל בעניינים ישראליים ראשונים במעלה מבחינת החשיבות שלהם, לא בגלל המצב הבטחוני (פשוט לא היה "מצב בטחוני" לסקר, במובן החדשותי), אלא בגלל מנטליות מיליטריסטית שמילאה את התודעה שלהם ב"מצב בטחוני" עד כדי כך, שלא נשאר שם מקום לשום דבר אחר, ובניגוד דמור לעובדות בשטח

מה הנזק שצומח לישראל מגישה כזאת? איך שאלות חברתיות בוערות יוכלו לקבל התייחסות ציבורית ראויה, כשכלי התקשורת מטאטאים אותם הצידה באופן שיטתי, ואפילו בלי פקודה, בקשה או רמז מהרמטכ"ל? איך נוכל להקדיש אנרגיות לעניינים האלה? ואם לא נקדיש להם אנרגיות, איך נוכל לצמוח, להשתפר, להתחזק מבפנים?

אני טוענת שגישה כזאת, גישה מיליטריסטית שמונעת באופן אקטיבי הקצאת אנרגיות לענייני פנים וחברה, פוגעת אנושות בחוסן המדיני, הכלכלי והחברתי שלנו, ובטווח הארוך מקטינה את סיכויי השרידה שלנו כמדינה.
וכל זה בלי קשר בכלל למה עושים הערבים והמוסלמים.

האם יש לנו את הפריווילגיה לא לבחור ולא לבחון באופן ביקורתי את המקום של הצבא והצבאיות בחברה האזרחית?

באמת יש מישהו שחושב שרמת הסטרס פה זה דבר נורמלי?
ברור שלא.
בדיוק יש על זה כתבה בהארץ (גיליון "טוב לכם?")

מעתיקה משהו קצת קשור שכתבתי פעם אצל רוני של 4 בבית:

תבשיל, אני יושבת על הידיים כדי לא לפתח את מה שכתבת ולא לפצוח כאן בנאום מתלהם ומטופש על התפיסה הישראלית הצרה של "לתרום".......................... עזבי. למה לקלקל לאנשים את התיאבון.
בואי רק נגיד שמאז שעברתי לחו"ל "המדינה" התחלפה אצלי ב"קהילה" (למי פה אכפת אם הוא תורם "למדינה"? לממשלה? אכפת להם אם הם מסייעים לאנשים בקטגוריה ספציפית או בקהילה ספציפית, שנגישה להם וזקוקה לעזרה) והמילה "שירות" ב"התנדבות". והרבה יותר נעים ככה....

אולי מה שאנחנו כהורים בלמידה טבעית (ההגדרה שלי לאנסקולינג) יכולים לעשות, אחרי שעיבדנו והרחבנו את מושג ה"למידה" וכיוצא בו, גם לצאת ולבדוק את מושג ה"תרומה" והחובה החברתית, ואולי להרחיב קצת את גבולותיהם מעבר להגדרה הישראלית הצרה והאידיוטית.

וזה לא שהם לא מתנדבים. הם מתנדבים באבוהה. למגוון אדיר של ארגונים והתארגנויות. רק שיש משהו הרבה יותר "טבעי" בהתגייסות שלהם - מתוך הבנה של לאן בדיוק האנרגיות שלהם הולכות, יכולת לכוון אותן ביעילות למקום הנכון, מינון נכון, הם ממפים בעצמם את השטח ומחליטים איפה הם יכולים להביא הכי הרבה תועלת ואיזו מטרה יותר דגולה (כולן דגולות, ובכל זאת צריך לבחור) ועוד. בלי להגיד "אני מתגייס כדי לתרום למדינה" ואז להניח למדינה לגייס אותך בתהליך שלא תמיד יעיל, ולהניח לה להחליט איפה הכי טוב לבזבז אותך לדעת, ואחר כך עוד להתעצבן על אלה שמפאת ניסיון ארגוני נואש לחסכון במשאבים מקבלים פטור בשניה שהם מבקשים אותו (ולפעמים שניה אחת קודם). ואלה התורמים המהוללים נזעקים "אבל אני תרמתי! למה הם לא?!" תרמתי בזה שלא ישנתי מספיק ולא אכלתי מספיק והרסתי לעצמי את השיניים או את הברכיים. סאחה. אבל מה באמת תרמת? ומי באמת נהנה באופן ישיר מהתרומה הזאת?

למגוון אדיר של ארגונים והתארגנויות
זה מזכיר לי שהיינו בסופר היום (של אחת הרשתות היותר קטנות) ויש שם מעין סידור כזה שעל כל 25 פאונד של קניה אתה מקבל מטבע מפלסטיק שמייצגת אחוז מסויים מהקניה ויש מעין קופות ענק (שקופות) שצריך להשחיל בהן את המטבע הזה. בכל סניף שלוש כאלה ובכל אזור הארגונים שנתרמים הם אחרים, כי הם מקומיים. היום תרמנו לארגון שדואג לילדים נכים במחוז שאנחנו גרים בו.
נחמד בעיני שהסופר תורם באופן קבוע אחוז מסויים מההכנסות שלו ונותן לקונים להחליט לאן הולך הכסף.

שלום לגרה באוקספורד.
איך זה לגור שם? אולי תספרי קצת?...
ההיבטים הפרקטיים - חינוך, דיור, פרנסה. וגם היחס של הסביבה והתחושה של שייכות/זרות.

אפרופו מיליטריזם, הגן של הבת שלי, בו יש ילדים בגילאי 3 עד 6, נוסע לערוך את טקס יום העצמאות בבסיס צבאי! כמובן שכבר מתחילת השבוע טוחנים להם על החיילים ועל מכינים מתנות וחבילות לחיילים הגיבורים (לא באמת, סתם חנונים. אני יודעת כי זה הבסיס בו שירתתי

)

עדיף חיילים חנונים מאשר חיילים שמוכנים להרוג.

בואי רק נגיד שמאז שעברתי לחו"ל "המדינה" התחלפה אצלי ב"קהילה"
אני חותמת על האמירה שלך. קלעת בול בפוני.

מדינה מאוד מאוד קשה שאני לא מתחברת אל אופיה כלל וכלל מעולם לא הרגשתי מחוברת לקהילה המיידית שלי (בניין, רחוב, שכונה, בית-ספר) במידה שאני מרגישה מחוברת כאן. לא לאנשים באופן ספציפי, כי חברות יקרות יש לי גם כאן וגם שם, אלא למרקם החברתי.

וזה לא שהם לא מתנדבים. הם מתנדבים באבוהה. למגוון אדיר של ארגונים והתארגנויות. רק שיש משהו הרבה יותר "טבעי" בהתגייסות שלהם - מתוך הבנה של לאן בדיוק האנרגיות שלהם הולכות, יכולת לכוון אותן ביעילות למקום הנכון, מינון נכון, הם ממפים בעצמם את השטח ומחליטים איפה הם יכולים להביא הכי הרבה תועלת ואיזו מטרה יותר דגולה (כולן דגולות, ובכל זאת צריך לבחור) ועוד. בלי להגיד "אני מתגייס כדי לתרום למדינה" ואז להניח למדינה לגייס אותך בתהליך שלא תמיד יעיל, ולהניח לה להחליט איפה הכי טוב לבזבז אותך לדעת, ואחר כך עוד להתעצבן על אלה שמפאת ניסיון ארגוני נואש לחסכון במשאבים מקבלים פטור בשניה שהם מבקשים אותו (ולפעמים שניה אחת קודם). ואלה התורמים המהוללים נזעקים "אבל אני תרמתי! למה הם לא?!" תרמתי בזה שלא ישנתי מספיק ולא אכלתי מספיק והרסתי לעצמי את השיניים או את הברכיים. סאחה. אבל מה באמת תרמת? ומי באמת נהנה באופן ישיר מהתרומה הזאת?

מעזה לומר שבשנים האחרונות, זמן ההתנדבות שלי לטובת הגן-בית הספר-הצופים-השכונה הועיל לחברה בכללותה הרבה יותר מהשנתיים שביליתי בצבא.

_בואי רק נגיד שמאז שעברתי לפה "המדינה" התחלפה אצלי ב"קהילה"
אני חותמת על האמירה שלך. קלעת בול בפוני._
שנים שאני אומרת.
מדינה? גדול עליי. אני אשה, אדם, במובן הזה קוסמופוליט. הגודל של המחוייבות הלויאלית שאני יכולה, רוצה וצריכה לשאת עליי לקבוצת אנשים היא לקהילה.
משפחה יש, ברוך השם, וזה לא מספיק גדול, הגודל שצריך הוא מעט יותר מזה.
והחוסר בזה מייצר לאומיות עד לאומנות.

עדיף חיילים חנונים מאשר חיילים שמוכנים להרוג.
מה הקשר? האם חיילים שיוצאים הביתה כל יום באמת צריכים שילדים בני שלוש יביאו להם חבילת ממתקים?

_שלום לגרה באוקספורד?.
איך זה לגור שם? אולי תספרי קצת?..._
האמת? גדול עלי.
בכללי, מאוד מתחברת למה שאומרת תמרוש

תשמעו, אני בקליפורניה כבר שבועיים, בא לי לבכות מרוב שבא לי לצחוק מרוב שאני מוקפת בשפיות...
עצים שמחים עם ענפים מורמים לשמיים כחולים, ירוק שמצלצל בעיניים בכל פינה, ילדים צוהלים ולא לתפארת המליצה, גננות שפגשנו, שבא לתת להן את הילדים שיגדלו אותם כאלה יפים ורגועים ומאושרים כמו הילדים בגן... תוצרת חקלאית שאין מילים (מזג אויר חם עם הרבה משקעים. פסגת השאיפות של כל שיח עגבניה) מודעות אקולוגית, אדיבות בסיסית, פתיחות, נועם הליכות, שלווה ואדיבות ורוגע בכביש!!!
לכל מי שחיה בבועית שבה לא כמעט דורסים את הילדים ברחוב, ואנשים אפילו אומרים שלום לשכנים שלהם, ויש כמה שדות מסביב, וזיהום האויר ממש לא כזה נורא, ואם לא מקשיבים לחדשות אז אפשר אשכרה להתעלם מהאלימות והגזענות והמיזוגניה והטימטום - יש לי רק מילה אחת -
פחחחחחחחחחחחחחחחחחחח..

שלווה ואדיבות ורוגע בכביש!!!

סאן פרנסיסקו זה בקליפורניה?

אם כן, הסירי קורה מבין עינייך - שלווה אדיבות ורוגע בכביש??? פחחחחחחח

אגב, לוקח יותר משבועיים לקלוט מקום. בעיקר עם כל השמש המסנוורת הזו..

איפה בקליפורניה?

כרגע אנחנו במאונטיין וויו, ואנחנו מכירים אותה היטב למעלה מעשר שנים.
שלווה ואדיבות ורוגע בכביש. חוזרת על זה כדי שהמסר יהיה חד וברור. שלווה. אדיבות. רוגע.
נעעעיייםםםם... לא כאילו כל רגע מישהו הורג אותך.

עצים שמחים עם ענפים מורמים לשמיים כחולים, ירוק שמצלצל בעיניים בכל פינה, ילדים צוהלים ולא לתפארת המליצה, גננות שפגשנו, שבא לתת להן את הילדים שיגדלו אותם כאלה יפים ורגועים ומאושרים כמו הילדים בגן... תוצרת חקלאית שאין מילים (מזג אויר חם עם הרבה משקעים. פסגת השאיפות של כל שיח עגבניה) מודעות אקולוגית, אדיבות בסיסית, פתיחות, נועם הליכות, שלווה ואדיבות ורוגע בכביש!!!
אני בטוח שכל מה שכתבת נכון, לפחות עבורך.
אבל על מודעות אקולוגית_ מגיע לך _פחחחחחחחחחחחחחחחחחחח...
מודעות אקולוגית ?
במקום שבו כולם גרים בצמודי קרקע (שמרוהטים הרבה מעבר למה שצריך, כי יש יותר מדי חדרים), עם מדשאה ירוקה, בריכת שחיה ולפחות 2-3 SUV חונים ליד, אין ממש מודעות אקולוגית .

ואגב, לא הבנתי את הרעיון של ה פחחחחחחחחחחחחחחחחחחח..
מה המטרה, להוציא לנו את העיניים? להשוויץ?
נכון, בכל קנה מידה אובייקטיבי מאונטיין וויו עולה על כמעט כל שכונה במזה"ת.
כמה מקוראי האתר הזה יכולים לעבור לגור שם?

המטרה? בדיקת מציאות. זה הכל.
אני לא גרה במאונטיין וויו, ולא מקווה לגור שם.
וכן, מודעות אקולוגית. לא מבזבזים מים, מפרידים את כל האשפה, עוברים למכוניות יותר קטנות וחסכוניות, הולכים המון ברגל כי הכל במרחק הליכה, אין ולו בריכה אחת בכל האיזור (לכבודך אפילו עשיתי בדיקה עם מארחינו ועם מפות הלווין של גוגל - יוק.)
אבל זו בכלל לא הנקודה מבחינתי. הנקודה היא שפיות אנושית. תקשורת נורמלית. בלי טרור בכל אינטראקציה (כולל בכביש)

עבורי "משפחה לא בוחרים" תקף לא רק לגבי חמותי (דווקא נפלתי טוב ב"ה), אלא גם לגבי ילדי, לגבי בעלי מרגע טקס הנשואין (כולנו משתנים כל הזמן, חיצונית ופנימית), והלאה לגבי השבט שלי, מה שנקרא "עמישראל" על כל גווניו. לטוב ולרע.

שלווה אדיבות ורוגע בכביש??? פחחחחחחח
זה מזכיר לי שהכל יחסי.
אנחנו פה (בממלכה המאוחדת) נהנים מאוד מהשלווה והאדיבות על הכביש, מהעובדה שלא צופרים וכשאת מנסה לפנות או להשתלב, מאיטים לכתובך ואפילו מאותתים עם האורות שתדעי שראו אותך ואת יכולה לעבור (ולא ה - תזהרי או שאני אכנס בך הישראלי)
לעומתנו, חברים שבאו לפה אחרי שנתיים בגרמניה מתלוננים על גסות הרוח של האנגלים ועל כך שהם "כל הזמן" צופרים! (יש אזורים שיותר ויש שפחות, אבל אם אני אספור את מספר הפעמים שצפרו לי בשנה האחרונה, ישארו לי אצבעות עודף)

בחוף המזרחי צפרו לי פעם אחת. זה היה מרענן , אמרתי לאישי שמסתבר שהם בכל זאת יודעים להשתמש בצפצפה.

אחרי כמה דקות, אחרי שהיא נסעה אחריי צמוד, היא עצרה ברמזור מאחוריי ורצה החוצה כדי להגיד לי שהבגאז' פתוח ולא שמתי לב.
אח"כ היא חיכתה בסבלנות שנסיים לסגור ונחזור לרכב ולא מצמצה אפילו כשהיא הפסידה רמזור אחד בגלל שעיכבנו אותה.

כמה שאלות:

לגבי המקומות הנהדרים האלו (באמת בלי ציניות)-
כמה כסף צריך כדי לחיות בהם? (כמה צריך להרוויח לחודש?)
כמה כסף צריך כדי להגר אליהם?
איזה סוג עבודות זמין שם?

בשביל בדיקת מציאות בשבילי, האם זה רלוונטי לי או שעדיף שאני אשאר מחוץ לדף הזה.

_לגבי המקומות הנהדרים האלו (באמת בלי ציניות)-
כמה כסף צריך כדי לחיות בהם? (כמה צריך להרוויח לחודש?)
כמה כסף צריך כדי להגר אליהם?
איזה סוג עבודות זמין שם?_
אשמח גם לדעת בשביל בדיקת מציאות בשבילי, האם זה רלוונטי לי.
למרות שאני חושבת שעיקר הענין הוא אשרות/דרכונים למיניהם.
בלי אשרת עבודה/לימדים/אחרת או דרכון של המדינה (או במקרה של האיחוד האירופי אולי מדינה אירופית אחרת גם טוב) יש הרבה פחות סיכויים להצליח וזה הרבה יותר קשה.
(העובדה הזו מאד מתסכלת אותי- רק בגלל שהורי נולדו במקום X והורי אדם אחר נולדו במקום Y ההזדמנויות עבורי יותר מצומצמות משלו).

(העובדה הזו מאד מתסכלת אותי- רק בגלל שהורי נולדו במקום X והורי אדם אחר נולדו במקום Y ההזדמנויות עבורי יותר מצומצמות משלו).
את יכולה להתנחם בעובדה שהוריך לא נולדו במקום Z, שהוא הרבה יותר גרוע מX - הכל יחסי...

כמה כסף צריך כדי לחיות בישראל?
יש לנו חברים בבוסטון שהם בעלי בית, וחיים מבחירה על משכורת אחת של מתחת ל30K בשנה (שזה, פחות מ 6000 ש"ח לחודש נטו למשפחה של ארבע נפשות, באיזור יקר מישראל) בחנ"ב. היא מתכנתת והוא פסיכולוג אבל הוא עובד כצבע. פשטות מרצון, ולרגע זה לא מרגיש ככה. באמת אמנות.
לעומתם יש לנו חברים בקליפורניה שמכניסים יחד כ 360K בשנה, ואחרי משכנתא, חסכון לפנסיה, מטפלת וחינוך לילדים, עוזרת בית ואוכל, לא נשאר להם הרבה.. חיים אחרים לגמרי, אבל רק אם מתאמצים לחקור.

זה הכל עניין של סדרי עדיפויות ושל אורח חיים.
תכל'ס מסכימה שעיקר הענין הוא אשרות/דרכונים למיניהם. ולא הפיננסים.

את יכולה להתנחם בעובדה שהוריך לא נולדו במקום Z, שהוא הרבה יותר גרוע מX - הכל יחסי...
מתנחמת, מודה, מוקירה, שמחה בחלקי ומודעת לכל מה שהולך מסביב ועדיין זה לא מפריע לי להיות מתוסכלת מזה באופן ספציפי (וזה באמת ממש ספציפי, לא מדובר פה על תסכול כולל מהחיים שלי...)
בא לי שתהיה לי את האפשרות לקום ולעבור למקום אחר בכל רגע נתון בלי הרבה קושי, בלגן, כאב ראש ובירוקרטיה.
בנסיבות חיי הנוכחיות בשילוב עם הצורה בה העולם הזה מתנהל זה לא מתאפשר. זה הכל.

אפשר לא לייחס כזו חשיבות למדד הצופרים ? יללא עברו הלאה ביפ ביפ ביפ. בהודו צופרים בלי הכרה. אפילו יש שם שלטים "אם אתה רואה שלט זה - צפור". ובכ"ז ההודים יכולים לשגע פילים בשנטי שלהם.
אני הייתי יותר מוטרד מסכנות אחרות. איפה למשל יש הכי הרבה כלואים ? (הכונה לכליאה ממש, לא מעצר). בצפון קוריאה ? ברוסיה ? אולי אירן ? אולי קונגו ? התשובה כאן
לשלוט על אנשים בלי שהם ירגישו.
בקליפורניה הייתי מפחד לגור בגלל רעידות האדמה (אא"כ אתה גר בבית מתאים).
אינני בטוח שאני רוצה לברוח. אני רוצה להשאר ולהלחם. אבל במי ?

ממליץ לראות את הסרט inside job לראות מי שולט באמריקה. בכלל זה ממשל מהמגרועים שיש. אובמה הוא מוזר מאוד.

הסתכלתי על הטבלה ברפרוף ואולי פספסתי אבל יכול להיות שסין ופקיסטן במקום כזה נמוך?
אולי שם מוציאים להורג ואז באמת לא צריך לכלוא:-P

כידוע גם שם יש את המנהג הברברי של הוצאה להורג (אחד הדברים הכי מזעזעים בעולם בעיניי, מידת סדום ממש, שבחוק כתוב שצריך לעשות את זה, אפילו שהבנאדם כבר לא מהווה סכנה). אבל האחוז מתוך האסירים הוא ממש אפסי. באירן הנוראית לדוגמה יש איזה 400 מוצאים להורג. זה אחוז אפסי מתוך 2.5 מיליון אסירים.
לדעתי משבר כלכלי חמור יגיע לשם בשנים הקרובות. אבל הם במדיניות של בואו נמשיך לרקוד עד שהמוסיקה תעצר. אדיוטים.