חינוך ביתי לעצלנים

חשבתי על עוד משהו:
בדף עקרון הרצף באמנות של ילדים חווה מפרטת פרוט מאלף (או מעלף?) את הנזקים שנגרמים לילדים עקב עודף גירוי וחשיפה מוגזמת לתמונות, צבעים וחומרי אמנות שונים.
וזה רק בנושא של אמנות. טוב, אני הולכת לשאול אותה על דעתה על קריאה וכתיבה.

יעלפו מהמושב, איזה קטע, חשבתי בהתחלה שאת מדברת על ילד בן 6-8-10-12 עד שבסוף הגעתי לפואנטה שהוא רק בן שנתיים וחצי...
למה את פתאום דואגת בעניין לימודי אנגלית וקריאה?
מה נראה לך שחסר לו עכשיו?
מה יכול לעזור לספק לו את זה?

ועדיף אפילו יותר- בקטלוג של פליימוביל
הוי, כל הילדים שאני מכירה מתענגים בגיל הזה על הקטלוגים!
(האמת? גם אני... ועברתי מזמן את גיל שנתיים וחצי. אח, לבחור ולדמיין מה הייתי רוצה אילו הייתי רוטשילד!)

אני עם יונת.
לי נשמע שטוב לו והוא מרוצה, מה יכול להיות יותר טוב מזה? (-:

היי, איזה כיף שבאתן כולכן!

עדי: אני מדברת על אנסקולינג כתפיסה, כגישה. זה כמו כל אלה שמתעקשים שחינוך ביתי הוא רק מגיל 6 (או 5, מתי שזה לא יהיה שמתחיל חוק חינוך חובה). אני מתחברת לגישה של ניצן אמ בעניין הזה, שבו אני לא מגדירה את עצמי באמצעות מערכת החינוך ולכן אני מחנ"בת גם סכום גילם המשותף של הבנים שלי אינו מגיע לחמש. יש סקולינג גם בגיל אפס (לימוד צבעים, לימוד צורות, לימוד אברי גוף). זאת אומרת, ברור שזה לא חייב להעשות בסקולינג, וזה מה שאני מדברת עליו, על הפערים בהשגת ידע בין הגישות השונות.

מה צריך יותר מאיסוף עלים בגיל הזה? אני לא יודעת לענות על השאלה הזו אבל יש לי כמה מחשבות

הבכור ואני מכינים יחד באופן קבוע בטטה בתנור. כבר בגיל נורא צעיר (אני לא זוכרת בדיוק, אבל נראה לי שמתישהו בן שנה וחצי לשנתיים) הוא היה מסוגל (ומעוניין מאוד) להסביר לכל זר ברחוב איך הוא מכין בטטה (טוב, בהתחלה בעיקר אני הבנתי כמובן למה הוא מתכוון, אבל לאט לאט הוא הלך והשתכלל). והוא יכול להסביר את זה מעולה- לוקחים את הבטטה, קולפים אותה, חותכים בסכין, מעבירים לקערה, מתבלים בשמן זית ומלח ופלפל... וככה וככה. וחשבתי לעצמי, וואלה, אם במקום כל היום להכין איתו בטטה בתנור ולטאטא את הבית (עוד פעולה שחביבה עליו מאוד מאוד) הייתי מראה לו ניתוחי מוח, יש סיכוי לא רע בכלל שהוא היה מספר מעולה גם על זה. מה היתרון של לדעת לנתח מוח על פני להכין בטטה בתנור? זה עניין של השקפה, ולא אכפת לי לצאת הפולניה של האתר בזווית הזאת.

אז הדף הזה הוא על עצלנות בחינוך הביתי והוא אי בתוך האי שהוא האתר הזה. באתרים אחרים של חינוך ביתי שאני קוראת בהם (ארה"ב בעיקר וגם כותבים שם שלל אסייאתים) הרעיון מאחורי חינוך ביתי הוא לא- אולי הילד ירצה לקרוא רק בגיל שמונה, בואו ניתן למה שקורה לקרות. אלא- הילד יכול לקרוא בגיל שנתיים, בואו לא ניתן למערכת לעכב אותו.

יונת- אז בכל האתרים באמת שלל ילדים בגילאי שנתיים שלוש מתחילים לקרוא. ובכלל, מוצגת שם תפיסה (שמיוצגת על ידי גלן דומן וגם סוזוקי, שדווקא מחבבים כאן באתר) לפיה כל דבר שנלמד בגילאים רכים נתפס על ידי המוח כשפת אם, ואחר כך יש הרבה יותר חופש ביצירה בו. (אני מניחה שהיתרון של לדעת שפה ברמת שפת אם לעומת הניסיון ללמוד אותה בגיל מאוחר ברור, לא? בהנחה שזו שפה שימושית, כמו אנגלית, אני לא מתכוונת להלעטה לשם הלעטה).

אבל דווקא בעניינים האלה, של קריאה נניח, אני לא מוצאת את עצמי מודאגת. כי אני קוראת המון וברור לי שהוא יקרא גם. מה נראה לי שחסר לו עכשיו? נראה לי שחסר לנו סביבה פחות סטאטית. לי באופן אישי חסרה חברת אנשים מבוגרים, וכשאנחנו יוצאים מהבית, אנחנו עדיין נשארים בתוך אינטימיות השלשה שלנו (בכור, צעיר, אני) (ולפעמים האבא העובד). יש ימים שבסופם אני מרגישה שלא עשיתי כלום. (חינוך ביתי לעצלנים)- שוב הכנתי אוכל, תליתי כביסה, יצאתי לדשא, בדקתי מה חדש בפייסבוק וב מה חדש . אבל אני לא יכולה לעשות את הדברים של עולם המבוגרים שלי כי הם דורשים אינטנסיביות שלא רלוונטית לחיי כרגע. אז אני קצת במלכוד.

לגבי מה חסר לילד, זו שאלה קצת קשה, כי אני באמת מאוד מאמינה שאם יהיו לו מלא גירויים (לא במובן הפלסטיקי המהבהב, אלא במובן של אפשרויות בחירה) הוא יתעניין ויבחר. כרגע הוא מתעסק במכוניות. הוא מכיר את כל סוגי המכוניות ושואל ומתעניין וחוקר ובודק.

יש לנו כמה עוגנים בשבוע שלנו- מפגש חברתי שבועי, טיול לספריה, טיול לסופר, חוג שחיה. אבל אני מרגישה שזה לא מוביל לשום מקום (לאן אני רוצה שזה יוביל? וואלה, לא יודעת). אני נשמעת מוזר? אני לא מובנת?

בשמת- אין על הקטלוג הזה. הוא יכול לשבת ולדפדף ולספר לעצמו כל כך הרבה סיפורים (ואני בנתיים מרוקנת את הכיור, הידד ל פליי ליידי ).

בשמת- אין על הקטלוג הזה. הוא יכול לשבת ולדפדף ולספר לעצמו כל כך הרבה סיפורים (ואני בנתיים מרוקנת את הכיור, הידד ל פליי ליידי )
D-:

ילדים בגיל שנתיים וחצי לומדים דברים על העולם דרך החוויה, העשייה, התנועה. הם לא באמת יכולים ללמוד קרוא וכתוב.
זה נכון שהם נראים מאד חכמים והם מדברים כ"כ הרבה ומבינים, אבל הם בעיקר מחכים את הסביבה שלהם.
את יכולה "ללמד" אותו לקרא, אך הוא רק יחכה אותך, יחזור אחריך, ילמד בע"פ לא באמת יפנים את הדברים שתלמדי אותו.
למה לפגוע בתקופה כ"כ קסומה, שבה הם פשוט נמצאים בחלום, שבה חשוב לחזק את כוחות הגוף של עשייה ותנועה, של דמיון, יהיה להם עוד חיים שלמים לחשוב, להשתמש בראש.
אם בתקופה זו הם אכן יחזקו את הכוחות האלו, יהיה להם בהמשך הרבה יותר פשוט לחשוב ולקרא ולהבין.

תודה על רענון הדף, השאלות שלך מוכרות לי מהרבה תקופות. זוכרת ימים שאני מסתכלת עליהם ותוהה למה אני לא "מכה בברזל בעודו חם" ו "מרביצה בהם תורה" ... במיוחד שעולם ההלכה היהודי מאד מאד מדגיש את העניין הזה של הלימוד.
לא מזמן ראיתי את הבן השלישי שלי (תכף בן 7) שעוד לא קורא מתבונן בספר כלשהו. פתאם היתה לי הארה וראיתי , איך בזכות העובדה שהוא עוד לא קורא, הוא מתבונן על המון פרטים בדף ובתמונה שאני בכלל לא שמתי לב לקיומם. זו בעיניי דוגמא חשובה (עבורי לפחות) ומעין חלון הצצה לכך שיש המון דרכים להבתונן וללמוד על ואת העולם וכמה עוול יכול להגרם כשאני אנסה לגרום למישהו להתבונן על העולם רק דרך חריץ מאד מסויים שאני החלטתי שהוא נכון. באותו אופן אני רואה איך הבן השני, שתמיד חשבתי שהוא לעולם לא יתעניין בחשבון, פתאם מתעניין ורוצה לעשות כל מיני תרגילי חשבון, אני מניחה שהוא יעשה את זה עוד קצת ואז יניח לזה לעוד זמן וימשיך לעשות דברים אחרים באופן גלוי, אבל הלמידה נמשכת כל הזמן. רב הקושי הוא אצלנו, למודי המסגרות, שמתוכנתים להאמין שיש דרך מסויימת ללמוד ומעבר לזה, יש גם "חומר" מסויים שאותו אמורים ללמוד ולדעת. קשה לנו באמת באמת להאמין שלמידה היא משהו בסיסי, קיומי לגמרי כמו הנשימה והיא מתרחשת כל הזמן ולעולם לעולם היא בחזקת הלומד עצמו.
אני מתבוננת על הבכור שהחליט ללכת השנה לבית ספר (כתה ו') ורואה איך הוא צריך ללמוד לענות את התשובות שרוצים לשמוע, ללמוד להכין את המצגות כפי שרוצים לראות (קופי פייסט מויקיפדיה...) ללמוד לפעמים לפתור תרגילים בדרך כל-כך מעוותת ומסורבלת מבחינתו כי זו השיטה הנבחרת.

מהנסיון של שמונה השנים שלנו אני יכולה להעיד שככל שאני יות רויותר משתחררת מהתבניות של המסגרת הילדים שלי מאפשרים לי לראות כמה המון צבעים יש בעולם ואני חושבת שהם זוכים לחוות ולהכיר וללמוד אותו באופן הרבה יותר רחב ועמוק.

אני מכירה מישהי שקראה בגיל שנתיים אחרי שהוריה לימדו אותב בשיטת גלן דומן. האם זה העשיר את חייה? אני ממש לא בטוחה. היא לא מנתחת מוח או מהנדסת טילים. (אבל כן אשה מעניינת וכותבת נפלא.

)

אם את רוצה לחשוב קצת על העניין של לימוד מוקדם, תשאלי מסביב. אני מכירה אנשים שהיו מתמטיקאים צעירים ומוכשרים, ואח"כ עברו לתחומים שונים לחלוטין ולא נוגעים במתמטיקה. יש אינספור ילדי פלא שניגנו כינור, אבל בהמשך חייהם התפתחו בכיוונים אחרים לגמרי (איינשטיין ומרווין מינסקי למשל).

לעומת זאת, יש הרבה אנשים שהקריירות שלהם התחילו מדברים שנראו מקריים לחלוטין, אפילו סוג של אי-פעילות. איינשיין סיפר שבתור ילד הוא היה משחק שעות במצפן שקיבל, ותוהה על הכוח המסתורי שמזיז את המחט. רק תתארי לעצמך איך ילד כזה נראה מבחוץ... סיימור פפרט (ממציא שפת לוגו) היה משחק בגלגלי שיניים במשך שעות וימים, סתם משחק, ואחר כך יכל על סמך זה להבין ולהמציא מערכות מתמטיות מורכבות.

ככה שאני לא חושבת שאנחנו יכולים "לתכנת" את הילדים לדעת משהו או להיות טובים באיזשהו תחום. אנחנו כן יכולים לעזור להם לעסוק במה שמעניין אותם כרגע, בין אם יצא מזה משהו בעתיד ובין אם לא.

מה נראה לי שחסר לו עכשיו? נראה לי שחסר לנו סביבה פחות סטאטית. לי באופן אישי חסרה חברת אנשים מבוגרים

זו נקודת התחלה טובה. עכשיו יש עניין טכני של מציאת דרכים לספק את החוסר הזה.

שליחה על ידי ללו* » 06 ינואר 2013, 21:03

בהנחה שאני ישראלית מישראל (שרוצה שילדיי ידעו אנגלית יום אחד), האם יהיה הגיוני לקבל החלטה מודעת לחשוף את הילדים שלי לספרים באנגלית? כי לי כרגע זה נשמע די תלוש
אני חושבת שזה רעיון מצוין להרגיל לצליל של אנגלית מגיל רך. למה לא? אם זה מלהיב אותך, תנסי. זה לא תלוש. אפשר למצוא המון רעיונות יצירתיים איך להכניס אנגלית לחיים. אפשר לקנות דיסק עם שירי ילדים חמודים באנגלית ולהשמיע בבית מדי פעם, אפשר להקריא ספרים באנגלית, אפשר להתחבר למשפחה דוברת אנגלית ולבלות איתם מדי פעם, ועוד. אני מכירה משפחה שאצלם יום אחד בשבוע ארוחת הערב מתנהלת באנגלית. למה צריך שההחלטה תהיה הגיונית? צריך רק שהיא תהיה כיפית לכל המעורבים, כל השאר ממש לא חשוב.

ילדה לא יכולה לשאול על אותיות באנגלית אם לא קוראים איתה ספרים באנגלית. בהנחה שאני ישראלית מישראל (שרוצה שילדיי ידעו אנגלית יום אחד), האם יהיה הגיוני לקבל החלטה מודעת לחשוף את הילדים שלי לספרים באנגלית?
אפשר לקנות דיסק עם שירי ילדים חמודים באנגלית ולהשמיע בבית מדי פעם, אפשר להקריא ספרים באנגלית, אפשר להתחבר למשפחה דוברת אנגלית ולבלות איתם מדי פעם, ועוד.

חוץ מ"באופן", רוב האינטרנט הוא באנגלית

והילדים עולים על זה מהר מאוד.
בן החמש וחצי שלי שמתעניין עכשיו באלף-בית בעברית מתעניין גם ב ABC במקביל, ומזמן מזמן התעניין ולמד את המשמעות של play, stop, game over, go

למען האמת לפני שבוע הוא טען טענה משונה: "ד זה כמו S". כשניסיתי להבין על מה הוא מדבר הוא הסביר לי שהאות העברית ד ממוקמת איפה שהאות האנגלית S. אצתי רצתי למקלדת וגיליתי שהוא כמובן צודק ושמדובר במיומנות מזן חדש. במילים אחרות, כמה מבוגרים שמקלידים ביום יום (בעברית ובאנגלית) חושבים על מקשים משותפים בין שפות? הילדים שלנו גדלים לתוך זה. ממש לא חייבים להיות דוברי שפה זרה בכדי להקנות להם את זה. מספיק שיש אינטרטטטט בבית.

הוא טען טענה משונה: "ד זה כמו S"
אני ממש אוהבת טענות משונות כאלה של הילדים, כשברגע שממש מקשיבים להם מגלים דברים מגניבים

(זה קורה לי לא מעט, אפילו שהגדול שלי רק בן 2.5).

למה צריך שההחלטה תהיה הגיונית? צריך רק שהיא תהיה כיפית לכל המעורבים, כל השאר ממש לא חשוב.
אני מנסה להשאר נאמנה לנושא של הדף- עצלנות מול פעלתנות. ברור שאפשר, ברור שזה יכול להיות כיף. אני הכי מהצד של over פעלתנות, ורק כי זה גם כיף לנו. אבל אני תוהה איך זה עובד מהצד השני של המראה, הצד העצל. הילדים שלי לא רואים טלוויזיה- אז הם לא ילמדו אנגלית משם. הגדול מבלה רגעים ספורים, אולי רבע שעה פעם בשבוע, בכל מיני משחקים באייפד, שהם אומנם באנגלית אבל זה ממש עניין של דקות ספורות. ואם אני לא אעשה משהו אקטיבי כמו הרעיונות שעלו כאן, הם לא ילמדו אנגלית (כמובן שהרעיון הכי טוב שלי היה לנייד אותנו לסן פרנסיסקו, אבל הבן זוג טרם השכיל לחשוב שזה רעיון מצוין).

אני מכירה אנשים שהיו מתמטיקאים צעירים ומוכשרים, ואח"כ עברו לתחומים שונים לחלוטין ולא נוגעים במתמטיקה. יש אינספור ילדי פלא שניגנו כינור, אבל בהמשך חייהם התפתחו בכיוונים אחרים לגמרי (איינשטיין ומרווין מינסקי למשל).
בעייני זה דווקא מצוין. לא הייתי רוצה לאמן את הילד שלי להיות מסוגל לגדול להיות רק דבר אחד (שחמטאי או פסנתרן או לא משנה מה). הייתי רוצה לתת לו את הכישורים והיכולות להתפתח להיות מעולה בכל מה שיבחר.

אפילו סוג של אי-פעילות. איינשיין סיפר שבתור ילד הוא היה משחק שעות במצפן שקיבל, ותוהה על הכוח המסתורי שמזיז את המחט. רק תתארי לעצמך איך ילד כזה נראה מבחוץ... סיימור פפרט (ממציא שפת לוגו) היה משחק בגלגלי שיניים במשך שעות וימים, סתם משחק, ואחר כך יכל על סמך זה להבין ולהמציא מערכות מתמטיות מורכבות.
כן, טוב, אבל- השאלה מה קורה עם רוב הילדים שמעבירים את ימיהם בבהייה. (נדמה לי שכך או כך, בוהים או לא, פפרט או אינשטיין הם יחידים למיליון).

עכשיו יש עניין טכני של מציאת דרכים לספק את החוסר הזה.
כן. לא פשוט בכלל.

אני יכולה להעיד שככל שאני יות רויותר משתחררת מהתבניות של המסגרת הילדים שלי מאפשרים לי לראות כמה המון צבעים יש בעולם ואני חושבת שהם זוכים לחוות ולהכיר וללמוד אותו באופן הרבה יותר רחב ועמוק.
רסיסים, אני ממש ממש מאמינה לכל מה שאת כותבת. אני פשוט עוד לא שם ביכולת שלי להרפות ולשחרר.

שליחה על ידי ללו* » 09 ינואר 2013, 13:24

אם אני לא אעשה משהו אקטיבי כמו הרעיונות שעלו כאן, הם לא ילמדו אנגלית
לפעמים החיים מפתיעים (-:
כשבן השלוש שלי היה יושב שעות ומאזין לדיסקים, הנחנו שיש לנו ילד חובב מוזיקה. רק כשגילינו פתאום שהוא שולט בספרוֹת ובמבנה העשרוני, יודע היטב את סדר המספרים ואיך הם נראים על הדף, ולא מתבלבל גם כשעוברים לעשרות מתקדמות - קלטנו ששעות ההאזנה שלו פשוט היו שעות של מעקב אחרי התחלפות הספרות הדיגיטליות על גבי המכשיר, במעבר משיר לשיר.
אם לפני כן היו שואלים אותי אם יש לנו בבית גירויים ללמידת המבנה העשרוני, ממש לא הייתי מעלה על דעתי שיש.
החיים הרגילים, המשעממים, העצלניים, מזמנים לילד הרבה-הרבה יותר גירויים משאת מעלה בדעתך (עכשיו אני נזכרת גם איך אני, בגיל מבוגר יותר, הייתי מסתכלת בהשתאות על ההדפס על סוליות הסנדלים שלי, מנסה לפענח איך מאפשרים לצורות מסובכות כאלה להיות חזרתיות, למלא משטח שלם ללא חלקים ריקים, וזה הוביל אותי לשרטוטים בלי-סוף במחברות משובצות, וניסיון לייצר צורות חזרתיות כאלה (מובן שהמורה לחשבון גערה בי על העיסוק בנושא שמחוץ לחומר ועל בזבוז הדפים במחברת) - האם כשההורים קנו לי את הסנדלים האלה הם העלו בדעתם שהם חושפים אותי לגירוי הנדסי?).

נכון שאם יש נושא מסוים שחשוב לך לחשוף אליו את הילד, כדאי לנסות באופן אקטיבי ולראות אם הוא מתעניין. כי סטטיסטית, מה הסיכוי שהילד מעצמו יפתח עניין דווקא בנושא הזה אם יש סביבו גירויים באינסוף נושאים? אז אפשר לנסות להכניס איזה שהוא נושא לחיים שלכם, ולבדוק אם הוא גורם לכם הנאה. אבל ההנחה שזו האפשרות היחידה שהילד יפתח עניין בנושא מופרכת. לדעתי.

לפעמים החיים מפתיעים

אני חושבת שחלק מהתהיות שלך קשורות לכך שהילד שלך באמת עוד מאד צעיר ואת לא יכולה לחזות מתוך מה שמעסיק אותו היום וכרגע לאן עוד הוא יגיע. היום זמן האייפד שלו כזה וכזה והפעילויות שלכם כאלה ואחרות אבל החיים כל הזמן משתנים ואתם עוד תפתחו להמון המון תחומים. אני רואה למשל מוטיב שחזר על עצמו בכל צמד שלנו: ההתעניינות בבעלי חיים וכך מצאתי את עצמי מבקרת אינספור פעמים בספארי, פעם כשהיו רק שני הגדולים, אחר כך הצטרף גם השלישי אחר כך גם הרביעי ועכשיו עם התאומים שני הגדולים כבר ויתרו ונשארו בבית, הם המשיכו הלאה לעולמות תוכן נוספים ואחרים.
אני רואה את הילדים משחקים בפליימוביל, נשמע לכאורה נורא פשוט וממש לא המקום ללימודים גבוהים ופתאם אני שומעת אותם עושים כל מיני חישובים (31 כפול 7, 400 כפול 400) ועוד כל מיני כאלה. אנחנו אלה שרגילות לחלק את העולם לכל מיני תחומי עניין אבל העולם עצמו הוא אינטגרציה של כל הדברים האלה וכך מדבר מסויים אפשר להפיק המון "תחומי עניין". ככל שנפריע להם פחות ונכווין אותם פחות תהיה להם יות רחירות לנוע עם הסקרנות שלהם לכיוונים שלא יכולנו אפילו לדמיין.

וכמו שעם הבן שלך כך גם עם עצמך, יקח זמן ויכול להיות שלאט לאט תגלי את ההנאה שבחסור העשיה (אני בטוחה שכל הזמן יהיה לך מה לעשות...). אינספק שהרפיה היא משהו נלמד ולמרות שאני נשמעת לך מאד מתקדמת גם לי יש ימים של בעתה או של המון תהיות לגבי מידת ההפעלות שאני מספקת וכו'.

ושוב תודה שהחיית את הדף זה מעורר תגובות מעניינות ומפרה את כולנו

יו איזה כיף, הדף שלי פעיל כל-כך שאני מרגישה כאן מיותרת
טוב, נקרא ונגיב - אבל קודם הייתי צריכה להתלהב

פעם, בזמנו של מיכאל המדובר, וגם בזמננו, ילדים נהנו מכמה שנים של חופש, לא עבדו ולא למדו, פשוט היו.
אמא שלי הייתה בבית עד גיל 5 (גן פשוט היה עניין יקר), היא יצאה בסדר גמור (את זה היא סיפרה לי כשדיברנו על חינוך ביתי בגיל הרך)

בדף עקרון הרצף באמנות של ילדים חווה מפרטת פרוט מאלף (או מעלף?) את הנזקים שנגרמים לילדים עקב עודף גירוי וחשיפה מוגזמת לתמונות, צבעים וחומרי אמנות שונים.
אנחנו למדנו על כך בקורס מצויין של המנחה שלי לתזה - פ. קליין , היא פיתחה את גישות MISC לפיתוח אינטלקטואלי ורגשי של הילד והיא ציינה גם את הצד השני של עודף גירויים, שאיננו טוב להתפתחות.

זה כמו כל אלה שמתעקשים שחינוך ביתי הוא רק מגיל 6
הערת אגב (פשוט זו שאלה שהעסיקה אותי גם לגבי המחקר שלי) - אני חושבת ששתי הגישות נכונות :
חינוך ביתי הוא אכן מכל גיל אבל יש הבדל בין חינוך ביתי בגיל הרך לחינוך ביתי בגיל בית הספר (גם מבחינת סגנון, מאמץ נדרש, מאבק מול המערכת ונחישות רבה יותר מאשר בחינוך הביתי של גילי מעון ואפילו גן)

אז הדף הזה הוא על עצלנות בחינוך הביתי והוא אי בתוך האי שהוא האתר הזה. באתרים אחרים של חינוך ביתי שאני קוראת בהם (ארה"ב בעיקר וגם כותבים שם שלל אסייאתים) הרעיון מאחורי חינוך ביתי הוא לא- אולי הילד ירצה לקרוא רק בגיל שמונה, בואו ניתן למה שקורה לקרות. אלא- הילד יכול לקרוא בגיל שנתיים, בואו לא ניתן למערכת לעכב אותו.
אני חושבת שיש הבדל בין חינוך ביתי בארץ לחינוך ביתי בארצות הברית, עד כה התרשמתי שבארצות הברית רוב המשפחות דוגלות בחינוך ביתי מובנה (לא אוהבת את הביטוי אבל הוא מוכר יותר רשמית) כשמאחורי הגישה עומדת תפיסת עולם שונה לחלוטין מהתפיסה העומדת בבסיס "חינוך ביתי חופשי". את מוזמנת לקרא את הדיון בתזה שלי (החלק שמתייחס לניתוח ממצאי הקריאה במחקר).

אבל אני לא יכולה לעשות את הדברים של עולם המבוגרים שלי כי הם דורשים אינטנסיביות שלא רלוונטית לחיי כרגע. אז אני קצת במלכוד.
אני רק יכולה להגיד לך שתוך שנים אחדות זה משתנה מאוד, בפרט אם את מביאה עוד ילדים (אבל כמובן כל עוד את בבית לא תגיעי לרמת האינטנסיביות של נשים עובדות שמקדישות את כל היום לקריירה - זו דעתי).

זוכרת ימים שאני מסתכלת עליהם ותוהה למה אני לא "מכה בברזל בעודו חם" ו "מרביצה בהם תורה" ...
(-:

אני מנסה להשאר נאמנה לנושא של הדף- עצלנות מול פעלתנות.
האמת, לדעתי הדיון המקסים כאן היה צריך בכלל להיות בדף חינוך ביתי חופשי או
אבל לא משנה, העיקר שיש דיון

_אני יכולה להעיד שככל שאני יות רויותר משתחררת מהתבניות של המסגרת הילדים שלי מאפשרים לי לראות כמה המון צבעים יש בעולם ואני חושבת שהם זוכים לחוות ולהכיר וללמוד אותו באופן הרבה יותר רחב ועמוק.
רסיסים, אני ממש ממש מאמינה לכל מה שאת כותבת. אני פשוט עוד לא שם ביכולת שלי להרפות ולשחרר._

טוב, זו רק דוגמא אחת, יעל, למה שאת כותבת וחושבת. אני מרגישה שיש לך תפיסה על מה נכון ומה לא, ומי גם יודע מה נכון ומה לא, ואת מנסה להיות שם למרות שזה אולי לא מתאים לך. ואולי אני סתם מלבישה עלייך תחושות שנכונות לגבי עצמי. כי גם אני כאן מרגישה לעיתים שיש קו שהוא נכון ויש אנשים שיודעים מה נכון ואז אני מנסה להיות מה שאולי לא מתאים לי (ואולי כן, אני עוד לא יודעת).

אני רואה את זה אצלי גם בדת, שיש לי תפיסה של איך נכון לחיות על פי היהדות ואז ניסיתי בעבר להיות כך למרות שזה ממש לא התאים לי, אז זה לא שזרקתי משהו מהאמונה ואורח החיים שלי, אני פשוט חושבת היום שהיהדות מאוד רחבה ויש לי מקום בה גם אם הוא פחות אידיאלי ממה שהיה נראה בעיניי כהכי נכון (ועדיין נתפס כיותר נכון מהאופן בו אני חיה, אבל זה מה יש וזאת אני, אני לא יכולה להיות מישהי שאני לא, ואם אני כזאת כך כנראה אלוהים רצה - אז שיסתדר עם התוצאות גם אם הן לא משהו (-: ). כנ"ל לגבי גידול ילדים בכלל ובפרט החינוך הביתי. יכול להיות שהכי טוב להניח לגמרי לילד, לא בטוחה שזה טוב ומתאים לי, למשפחה שלי, לאמונה שלי, לסביבה שלי, לאורח החיים שלנו, למה שביכולתינו להעניק לילדים שלנו וכן הלאה.
כי חשוב מאוד לא רק לדעת מה הכי נכון אלא לדעת מה הכי נכון לי .

אני די בטוחה שכתבתי בעבר דברים דומים, מפאת חשיבותם אני שבה וחוזרת עליהם, ועם המשועממים הסליחה.

_טוב, זו רק דוגמא אחת, יעל, למה שאת כותבת וחושבת. אני מרגישה שיש לך תפיסה על מה נכון ומה לא, ומי גם יודע מה נכון ומה לא, ואת מנסה להיות שם למרות שזה אולי לא מתאים לך. ואולי אני סתם מלבישה עלייך תחושות שנכונות לגבי עצמי. כי גם אני כאן מרגישה לעיתים שיש קו שהוא נכון ויש אנשים שיודעים מה נכון ואז אני מנסה להיות מה שאולי לא מתאים לי (ואולי כן, אני עוד לא יודעת).

אני רואה את זה אצלי גם בדת, שיש לי תפיסה של איך נכון לחיות על פי היהדות ואז ניסיתי בעבר להיות כך למרות שזה ממש לא התאים לי, אז זה לא שזרקתי משהו מהאמונה ואורח החיים שלי, אני פשוט חושבת היום שהיהדות מאוד רחבה ויש לי מקום בה גם אם הוא פחות אידיאלי ממה שהיה נראה בעיניי כהכי נכון (ועדיין נתפס כיותר נכון מהאופן בו אני חיה, אבל זה מה יש וזאת אני, אני לא יכולה להיות מישהי שאני לא, ואם אני כזאת כך כנראה אלוהים רצה - אז שיסתדר עם התוצאות גם אם הן לא משהו ). כנ"ל לגבי גידול ילדים בכלל ובפרט החינוך הביתי. יכול להיות שהכי טוב להניח לגמרי לילד, לא בטוחה שזה טוב ומתאים לי, למשפחה שלי, לאמונה שלי, לסביבה שלי, לאורח החיים שלנו, למה שביכולתינו להעניק לילדים שלנו וכן הלאה.
כי חשוב מאוד לא רק לדעת מה הכי נכון אלא לדעת מה הכי נכון לי ._

מזדהה עם זה לגמרי (ומצחיק אותי לחשוב שיש מצב שדברים שאני כותבת נשמעים אולי למישהו כ"דבר הנכון" ) לא אחת במהלך היום אני מוצאת את עצמי תוהה על בחירה שברחתי בתגובות שלי לכל מיני מצבים ולאחרונה התחלתי לפתח מין קול פנימי כזה שאומר לי :"לא אכפת לי איך X או Y היו מתמודדת עם המצב הזה, עכשיו אני זו שמתמודדת עם זה"

צריכה לקטר קצת אז חיפשתי דף מתאים

לא בטוחה שזה המקום הנכון אבל איכשהו זה גם מתקשר לעניין

אז ככה, למרות כל מה שכתבתי על חינוך ביתי, האמת, זה לא ממש קל

כלומר די קשה לי לאחרונה גם להיות עם הילדים כל היום וגם ללמוד
עכשיו למשל, אני אמורה לעבוד על המחקר, אבל כבר אין לי כח לנסות להתרכז כשבמקביל אני מנדנדת, מניקה, מטפלת, מרגיעה את שיבת
אחרי שכל היום הייתי עם הילדים

ודוד בעבודה - מלמד תופים, ובמשך היום אני בעיקר איתם, אלא אם כן אני נוסעת
פתאום נראה לי שקל יותר פשוט לשים אותם במסגרת ואת הקטנה במעון ולשבת בבוקר ולעבוד על המחקרים שלי
בשקט
בנחת
ברוגע
לא כשבמקביל אני מנסה לטפל, להניק, להאכיל, לנקות, לשטוף, ללמוד, לקרא, להתייחס לכולם

חוץ מזה
המחשב שלי על סף קריסה ולי ברור שצריך לקנות חדש (יש לנו אחד לכל המשפחה וזהו)
אז בעלי הציע - כמה נחמד מצידו - שניקח יד שנייה או שלישית
זה כלי העבודה העיקרי שלי, אני צריכה מחשב נורמלי
וגם המחשב ממוקם ליד הכניסה לבית, כך שממש קשה להתרכז כאן במשך היום
ואין לי מקום אחר
וגם אין זמן מיוחד שמיועד ללימודים שלי (אני גונבת שעות ביום ועובדת איכשהו בלילה)
אז בעלי הציע (שוב כמה נחמד מצידו) שאני אעבוד בלילה
שאלתי מתי ? בשתים עשרה ?- אחרי ששיבת נרדמת (ברור שאני עושה זאת אבל זה לא מספיק)
או אולי ביחד איתה
ובכל מקרה אני זקוקה להרבה יותר משעתיים ביום

מבאס אותי שהוא לא מפרגן לי בכלל, הייתי רוצה שהוא יציע שאקנה מחשב, שהוא יגיד שאי אפשר לעבוד ככה, שיציע שאקח עזרה, שיחשוב איתי איך אוכל ללמוד בנחת. הוא כן רוצה שאצליח אבל לא ממש מבין את הקשיים שלי.
מצד שני אני מבקרת אותו המון ולא ממש מודה לו על מאמציו (אבל כן מאפשרת לו ברוחב כל מה שהוא צריך כדי לעסוק במה שחשוב לו)

בכל מקרה, אני יכולה לקנות מה שאני צריכה אבל הייתי רוצה שהוא יבין את הצרכים שלי, שהוא ירצה שאוכל לעבוד בתנאים נורמליים.

הייתי רוצה שהוא יבין את הצרכים שלי.

זה נראה לי משפט מפתח, שמתאים גם לי בהרבה הקשרים.
ונראה שפעמים רבות אין בררה: אנחנו צריכות לומר מהם הצרכים שלנו, ואי אפשר להסתפק בתקווה שהם יבינו.
זה באמת קשה!

(תהיות בעקבות מפגש פלוס ילדים עם אבישג א)

קודם כל, רציתי להגיד לך שממש התרשמתי משיתוף הפעולה בין הילדים שלך. זאת אומרת, שישה ילדים, ובמשך כל השעות האלה לא שמעתי אותם רבים/צועקים/מושכים. איך זה? איך גורמים לפלא כזה להתרחש?

אבל חוץ מזה, למרות שרוב הזמן פשוט ישבתי על הרצפה ובדקתי שאף אחד מהילדים (שלי) לא שובר איזה חלק (מעצמו או מצעצועי הדודים), כל הזמן אמרת לי- כמה קשה את עובדת! כמה קשה זה עם ילדים כאלה קטנים! ובלי אחים גדולים שישגיחו עליהם! עכשיו, בסדר, יכול להיות שדברים שרואים מאצלך לא רואים מאצלי (כי מבחינתי הזמן שבו היינו בבית היה ממש נטול פעילות/קושי עבורי), אבל התהייה שלי היא אחרת.

במהלך הביקור הרגשתי שזה משמח אותך שהילדים מתפעלים את עצמם ואת ממש לא צריכה להתערב (בין 12-13 בריכה, והם הולכים לבריכה ואת לא שומעת מהם, בין 13-14 יצירה, והם עושים יצירה בהדרכת אחיות גדולות ואת לא שומעת מהם). מצד אחד, זה באמת מגניב (ואותי, שוב, בעיקר מהכיוון הזה שהם מסתדרים כל כך טוב יחד). אבל תגידי, אין לך שאיפה "לקדם" אותם? (זו מילה ממש מגונה כאן באתר, אז הגנתי עליה מראש במרכאות כפולות ומכופלות). נניח, סתם, בזמן יצירה, להראות להם יצירות של ואן גוך ולנסות ליצור בהשראתו, או לא משנה מה. להפוך את זה מהעברת זמן להזדמנות לעשות משהו "מועיל" יותר?

לי באופן אישי יש קושי ממש גדול בשחרור שליטה. וכמובן שהילדים שלי מקבלים זמן לעצמם (הרבה, מטבע זה שהם בחינוך ביתי), אבל בהחלט בהחלט יש פרקי זמן שבהם אני מנסה לראות מה מעניין אותם ויחד איתם להעמיק לתוך זה.

מבינה מה אני אומרת או שאני סתם מלהגת את עצמי לדעת?

אני לא אבישג, אבל בכל זאת עלו לי כמה שאלות:

באיזה תדירות, לדעתך, כדאי ״לקדם״ ילד? יותר מ-7 פעמים ביום? יותר מ-7 פעמים בשבוע? בחודש? בשנה?
כמה זמן נמשך ״קידום״ כזה? יותר משעה? מדקה? משניה?

טוב, ברור שזו בחירת מילים בעייתית, אז אני מקווה שלא נתקעת דווקא על "קידום", לא הצלחתי למצוא מילה יותר קולעת.

אצלנו כרגע זה בולט בעיקר עם הבכור (בן שלוש) וממש לא עם אחיו הצעיר שקטן ממנו ומעסיק את עצמו באופן פלאי למדי. אז נניח, הבכור מתעניין בקריאה. אני השגתי חוברות של אלפי ותוכנת מחשב (זה היה עיקר המאמץ) ובכל פעם שהוא שולף את החוברת (בדרך כלל פעם ביום, לפעמים הוא רוצה יותר ואין לי כוח, מקסימום פעמיים) אנחנו יושבים עליה כמה דקות. הוא משחק בתוכנה פעם ביום, בלילה, בערך עשרים דקות.

מה עוד? נניח, יש לנו ספר עם ניסויים, מדי פעם הוא שולף אותו ומבקש לעשות ניסוי- אז עושים. זאת אומרת, לא תמיד, לא באופן מיידי, אבל אני בהחלט משתדלת להענות לבקשות מהסוג הזה. אותו דבר ספר עם רעיונות לכל מיני משחקי אומנות לילדים.

בהתאם לרוח הנושבת פה, הכל לגמרי נטול כפיה ולגמרי מגיע מהילד (חוץ מהעובדה שהוא מוקף בדברים מסוימים, שמעניינים אותי, שהייתי שמחה לעשות יחד איתו, שאני דאגתי שיהיו בסביבה).
התהייה הייתה לגבי עצם ה"מרכוז" או לא יודעת איך לכנות את זה. אני אוהבת לאפשר לילדים שלי ללמוד ולא הייתי רוצה להניח להם לנפשם 24/7 שיתעסקו בעניינים שלהם. אני חושבת שבאופן אישי לי יש קטע עם שליטה, ואולי היה עדיף להרפות קצת. אבל תהיתי איך זה נראה ומרגיש ונשמע בקיצון של השחרור.

יעל הסתבכת עם יונת (-8

קידום ? כאן באתר ? בפרהסיא ? לצאת בגלוי נגד חינוך חופשי ?

אני לא בדיעות של יונת בעניין אבל גם ממש לא איתך (מתלבטת ממי אני רחוקה יותר)

והאמת, בתחושה שלי, את די אובססיבית בעניין של לקדם אותם, שיהיו גאוני עולם קטנים (ואחר כך גדולים), מציעה לך לחשוב למה כל-כך חשוב שהם יהיו "אישיות"
זה מזכיר לי שיחה עם חברה טובה, שאמרה לי שהיא תמיד הרגישה צורך להיות הכי בסדר והכי שומרת מצוות והכל כי אחרת היא תרגיש שהקיום שלה לא שווה. אמרתי לה שאני גדלתי בבית שהקיום שלי כל-כך ברור וחשוב שאין לי ספק שהעולם יהיה מקום ממש משעמם בלעדיי (ומצד שני גם לי יש את הצורך להוכיח את עצמי ולהרשים כך שזו לא תשובה מספקת, ועדיין אני חושבת שאני נורא מדהימה גם בלי לעשות שום דבר מדהים, וכך לדעתי כולם צריכים להרגיש).

נקודה שנייה בעניין ה"קידום" - אני לא מרגישה בטוחה מספיק כדי לשחרר ולא להתעניין בכלל ברמתם הקוגניטיבית (מסיבות דתיות וסוציאקונומיות) אבל אין לי עניין שיהיו גאוני עולם (זה יכול להיות נחמד אבל לא מאוד חשוב לי) - אגב מעניינת גישתה של אמי לנושא : אני הלכתי למבחן השני למחוננים עם חום גבוה והתחלה של דלקת ריאות, וכמובן לא עברתי, אמא שלי יכלה לבקש מבחן חוזר אבל היא לא רצתה, היא ממש לא רצתה שאני אצא "גאון" (אני גם לא מסכימה איתה בעניין כי אם יש יכולת כדאי לתת לה להתפתח אבל גם לא לדחוף לזה).

ולגבי ילדיי היקרים, הם באמת היו חמודים אז ושיחקו נהדר, זה קורה לפעמים ולפעמים קורה ההיפך -שהם רבים ומתעצבנים אחד על השני או שממש לא בא להם לשחק עם אחיהם הקטנים (או אחיהם בכלל) , אני אפילו לא יודעת להגיד מה "בדרך כלל" קורה, זה כל הזמן משתנה, יש תקופות ויש ימים שהם משחקים נהדר ויש ימים שהם רבים בלי סוף. כללית אני מתרשמת שהם רגועים יותר מילדי בית ספר אבל זה לא הוכח אמפירית (-:

רק כמה מילים ככה מהירות...

אני חושבת שבאופן כללי עם הבכורים יש לנו יותר פנטזיות ושאיפות וכוונות טובות "לקדם" ול"השקיע" ועוד ועוד ועוד. בעלי טוען שבגלל זה הילדים היותר מאוחרים (יעני מספרי ארבע, חמש שש וכו') מרוויחים כי ההורים כבר הרבה יותר עסוקים בדברים יותר בסיסיים. אני לא יודעת אם זה טוב או רע, זה פשוט עובדה. אני מבתוננת היום על הקטנים שלנו וחושבת איך עם השניים הגדולים "עשינו" הרבה יותר דברים.

אני מבתוננת היום על הקטנים שלנו וחושבת איך עם השניים הגדולים "עשינו" הרבה יותר דברים.
ואיך זה גורם לך להרגיש? כי גם אני עושה פחות אפילו עם מספר 2 מטעמי תשומת לב, וזה מבאס אותי, אני לא מרגישה "איזה יופי, כמה הוא מרוויח מהשחרור הזה"

אני מנסה לכתוב על זה בעדינות (בעיקר כלפי עצמי וכלפי ההורות שלנו...) אני חושבת שהגדול לא רק הרוויח מעודף הזמן ותשומת הלב. בהרבה מובנים זה שם אותו תחת לחץ. הדוגמא הכי בולטת וזכורה לי זה הקטע עם הקריאה. מגיל ממש צעיר, עוד כשהוא היה במעון, הוא נחשף לאותיות והיה נראה שהוא ממ שתכף מתחיל לקרוא. וכמובן, כמו כל אמא עבריה גאה וטובה, בכל פעם שהוא רק הראה סימן קלוש לנסות לקרוא ישר עטתי עליו... לקח המון זמן עד שהוא באמת התחיל לקרוא ולא בקלות גדולה. מצד שני, אחיו, שמראש חשבנו שהוא יות רמוטורי ואמרנו תודה אם הוא הצליח לעבור את היום בלילשבו לעצמו או לנו משהו... למד לקרוא לגמרי לבד. פתאם יום אחד קלטנו שהוא קורא. בעברית ובאנגלית (באנגלית רק מבחינה פונולוגית לא בהכרח הבין מה שקרא). על פניו, נראה לי שיותר בריא ונעים לגדול פחות מתחת לרדאר. עם הקטנים אני מרגישה שאני פועלת הרבה יותר מהלב והרבה פחות מהראש. האהבה שלי הרבה יותר זורמת בקלות, בעוד שעם הגדולים, ובעיקר עם הבכור, הייתי המון עסוקה גם במחשבות על איך ומה.

אני לא ממש מצליחה לנסח במילים אבל המפג שהזה עם ילד, בלי שום ציפיןת, לוקח אותי למקום שבו אני יכולה בעיקר כל הזמן להתפעל ממנו ולשמוח בו ולהרגיש ברת מזל שזכיתי שאלוהים נתן לי אותו. זה משהו שיש לי הרבה יותר עם הילדים היות רצעירים אחרי שהאמהות שלי עברה דרך והתרחקתי מהמון "נורמות" ושאיפות עבורם. אני חושבת שאולי עברתי מקום באוטו, אני כבר לא הנהגת או לא מרגישה צורך להיות הנהגת, לפעמים אני מרגישה כמו הנוסעת במושב האחרוי, מלאת פליאה על הדרך שהנג או הנהגת מסיעים אותי בה, מבינה ?

יעל, מעניין שהניסוח הכללי שלך שונה ממה שאומרות האימהות האחרות, אבל כשאת מדגימה את ההתנהלות שלכם, הרושם הוא, שאת רק סיפקת אמצעים שיהיו בבית ומגיבה לבנך כשהוא מתעניין בהם מיזמתו.
והרי - אם אני מבינה נכון - גם האנסקולרים האדוקים גורסים, שיש להשיב לילד כשהוא פונה, שואל ומתעניין. וכמובן להבחין מתי די לו בידע שאנו מבקשים להנחיל לו.

בדיוק. בגלל זה ניסיתי להבין איך את (יעל) חושבת שנראה ״קידום״.
כי גם אני עושה לפעמים דברים עם ילדי -- קוראת איתם לפעמים (ולפעמים לא), מנגנת איתם לפעמים (ולפעמים לא), שוחה איתם לפעמים (ולפעמים לא), מנדנדת להם לפעמים (ולפעמים לא). חינוך חופשי אינו אומר חוסר מעורבות מוחלט.

מה הדברים שבעינייך מקדמים את הילדים? כמה זמן הם לוקחים ובאיזה תדירות הם צריכים לקרות?

גם האנסקולרים האדוקים גורסים, שיש להשיב לילד כשהוא פונה, שואל ומתעניין
להשיב כן, אבל (להבנתי) לא לפרט מעבר, לא להרחיב יותר ממה שביקש (אני חושבת שג'ון הולט כותב על כך)

אני לא שוללת את החינוך החופשי, אני מעריכה מאוד את הקו שיונת ורסיסים מייצגות בעיניי, אני פשוט חושבת שלי הוא לא מתאים, אולי כי אין לי מספיק ביטחון בנו כדי ליישם אותו, אז אני לא דוחפת אותם אבל כן משתדלת שהן תהיינה ברמה מסוימת בעיקר כדי שלא אדאג...

מצד שני, בדיוק סיימתי אתמול לשקלט את הריאיון עם רסיסים והיא מדברת שם על כך ש ארנה שפרון אמרה לה שאם יש לה צורך ללמד את הילד משהו מסוים אז לא צריך להתכחש לצורך הזה (אני מדייקת רסיסים?)

אגב דיו מעניין אבל לדעתי מתאים יותר לדף חינוך ביתי חופשי או

נראה לי, אבישג, שאני בדעה אחת אתך, אך כמובן שהכול, לצערי, תאורטי.

הדף הזה ליווה אותי במחשבות לתוך הלילה והבוקר. אני חושבת שלא סתם עלתה בי קודם המילה עדינות. לי אישית, מאד לא נוח להיות במקום שבו אני מול הילד שלי ואני זו שלכאורה יודעת יותר, כשאני עוברת לשבת לצידו, שנינו שותפים מלאים בתהליך, דרך העיניים שלו אני עצמי לומדת כל-כך הרבה על העולם והחיים והרבה פעמים הוא המורה שלי.
אפילו בתחום ה"מקצוע" שלי, הילדים לימדו אותי כל-כך הרבה. על קצב הרכישה, על הדרך האישית שלהם. לא אחת כשבקשתי לעזור למתקשיפ בהיגוי קבלתי תשובות בסגנון: "אמא, אני לא רוצה שתלמדי אותי". אני חווה אותו דבר עכשו עם הנסיונות להוביל את השלישי לקריאה. כן, כן, למרות כל הדרך שעברנו, אחרי ביקור הקב"סית והמפקחת שתהו למה הוא עוד לא קורא, אני מוצאת את עצמי לא אחת מנסה שוב להאיץ תהליכים רגישים, עדינים ומאד אישיים שבו ושלו.

המסע הזה בין האמונה שלנו וקולות מבחוץ, ל"צריכים" ל"קצב התפתחות נורמלי" וכו' וכו', הוא ארוך ומפותל

מאד לא נוח להיות במקום שבו אני מול הילד שלי ואני זו שלכאורה יודעת יותר, כשאני עוברת לשבת לצידו, שנינו שותפים מלאים בתהליך, דרך העיניים שלו אני עצמי לומדת כל-כך הרבה על העולם והחיים והרבה פעמים הוא המורה שלי.
אשרייך!

אבישג, לפעמים באמת מתאימות תשובות קצרות וענייניות, אבל לפעמים מתאימים סיפורים ארוכים ומלאי הרפתקאות, ולפעמים הדגמות חיות, ולפעמים התשובה הכי מתאימה היא שאלה אחרת.

משום מה אני מתרשמת כאילו אם מישהו הוא בחינוך ביתי חופשי (ממילא כל ההגדרות כמו תמיד לא ממש רלבנטיות...) אז נראה לאחרים שכשהילד שואל אותו משהו הוא משתדל לא לתת יותר מדיי מידע... בואו לא נשכח שהבסיס של כל העסק הזה הוא קרבה עצומה לילדים שלך. עצם הנוכחות הרציפה גורמת לנולהיות מאד קרובים ככה שאתה מכיר את הילד שלך ואת עצמך. כשהילד שואל משהו לרב אתה מספיק רגיש לדעת מתי הוא רוצה תשובה קצרה, מתי הרחבות ומתי הוא בכלל לא באמת רוצה שמישהו יענה אלא רוצ הלפתח את זה בעצמו או סתם להשאיר את השאלה בחלל האויר.

אני חושבת שהשאלה שעלתה כאן היא האם באופן בסיסי אין לי (או לכל אמא אחרת לצורך הדיון) אינטרס לנצל כל פרצה, כל שאלה קטנה, כל רצון קל של הילד ולהתחיל "להרביץ בו תורה" ואם זו אכן השאלה אז התשובה, לפחות לגביי, היא: לא.

חוצמזה שאני כל הזמן חושבת על זה שאת (יעלפו) מדברת על פעוט בן 3 (!!!!!) אולי רק אחרי שיש לך כמה ילדים הגיל הזה נכנס לפורפורציה קצת אחרת

איזה יופי כתבת רסיסים.
<לילה ממחשב אחר>

חוצמזה שאני כל הזמן חושבת על זה שאת (יעלפו) מדברת על פעוט בן 3 (!!!!!) אולי רק אחרי שיש לך כמה ילדים הגיל הזה נכנס לפורפורציה קצת אחרת
טוב, כמובן שהכל יחסי, וחוץ מזה, שאני אוהבת דיונים תיאורטיים גם אם הם עוד לא סופר רלוונטים לחיי העכשוויים (מהר מאוד הם איכשהו הופכים רלוונטים ואז אני שמחה שהתקיימו). בכל מקרה, אני כבר בדרך לשלושה ילדים, אז אולי זה נחשב לי

מה הדברים שבעינייך מקדמים את הילדים? כמה זמן הם לוקחים ובאיזה תדירות הם צריכים לקרות?
אז נראה לי שבעיקר לאפשר להם סביבה מזמינה. זאת אומרת- אם תהיה מפת עולם על הקיר, הם יוכלו להתבונן בה או לא, לשאול שאלות או לא, אבל אם היא לא תהיה שם בכלל, מטבע הדברים, הם לא יתהו מה זה. אבל להזמנות האלה אין גבול ברור- מה לשים לידם, כמה להנחות אותם אם בכלל וכו'. קרוב לבית שלי יש גן מונטיסורי (שלמעשה היה אחת הסיבות למעבר שלנו לבית הנוכחי, לפני שבחרתי סופית בחינוך ביתי). ביקרתי שם כמה פעמים ומאוד התלהבתי מהפסיליטיס. הייתי שמחה לאפשר לילדים שלי להיות שעתיים-שלוש ביום בסביבה הזו (לא במסגרת גן. ביררתי עם המפעילים, אבל הם לא מוכנים לאפשר פעילות בשעות אחה"צ). או שנניח, הייתי שמחה מאוד אם הייתה לילדים שלי אפשרות לרכב על סוסים כל יום, או לשמוע מישהו מנגן בפסנתר כל יום או שוחה כל יום.

אני כבר בדרך לשלושה ילדים, אז אולי זה נחשב לי איזה יופי !!!

שליחה על ידי אחת* » 29 יולי 2013, 20:58

בכל רגע נתון האדם יכול לעשות רק מה שהוא עושה, האם דבר אחד עדיף על משנהו?, מי יודע מה עדיף?,מי יודע מה האיזון?

האם דבר אחד עדיף על משנהו?, מי יודע מה עדיף?,מי יודע מה האיזון?
בדיוק. אלה שאלות שאני שואלת את עצמי כל הזמן.

(אני לא מצפה מעצמי לתשובות

רק מתחבטת בשאלות)

איזה יופי כתבת רסיסים.

אני מאוד בעד שקט. הרבה שקט. ובדידות. אני מאמינה שבדידות חשובה ושיש מעט מידי הזדמנויות בשביהל בסביבה מודרנית. שקט יצר שיעמום, חלל ריק. וחלל ריק - טבעו להתמלא. להמלא בכל מיני דברים. כך שאני למדתי. זה הניסיון האישי שלי. לדעתי ילד שיש לו גישה למחשב או לספרייה - יש לו מספיק חשיפה לחומרים אינטלקטואליים. חשיםה לטבע היא מסובכת יותר בעולם המודרני, ולדעתי היא חשובה.

ובעיקר חשובה אהבת הלמידה. וחווית הלמידה כמשהו שבא מבפנים. כמשהו שהוא שלי. מוטיבציה םנימית מול מוטיבציה חיצונית. כשהמוטיבציה החיצונית גדולה מהפנימית, היא עלולה לדרוס אותה.

אולי אני מתחברת כל כך לחינוך חופשי כי לי אישית תמיד הייתה נטייה ללמוד, והיה ברור לי שהנטייה הזו קיימת למרות בית הספר, ושהוא רק מפריע לי?

אמונה.

אכתוב ללא ציטוט בהתחלה.
לדעתי, יש משמעות רבה לקידום, ולא מדובר במילה גסה בעיני. השאלה היא, מה מקדם ומה מעכב.
למשל: עקרון הרצף באמנות של ילדים . הרי כול הטענה של הדף היא, שחשיפה לעודף גירויים מעכבת למעשה את ההתפתחות הטבעית. אליבא ד חווה בת חיים , חשיפה לכתב מוקדם מידי משבשת את היכולת של הילד "להמציא" בעצמו את הכתב, ומשבש את יכולת הקריאה והכתיבה שלו.
לעומת זאת, בחדר לימדו בשיטת פתח א' אהה בגיל שלוש ונראה לי שהעם היהודי הסתדר עם העניין הזה של הקריאה והכתיבה לא רע.
אני לא ממש בטוחה מה הנקודה שלי. נקודה למחשבה.

בחדר לימדו בשיטת פתח א' אהה בגיל שלוש ונראה לי שהעם היהודי הסתדר עם העניין הזה של הקריאה והכתיבה לא רע.
פשוט לא נכון.
ראשית, כדאי לך לקרוא מאות שנות ביקורת של רבנים על שיטת החינוך היהודית...
שנית, זכרי שרק הבנים ורק לקרוא.
שלישית, היה לזה מחיר. בהחלט.
זה מחיר שחלק מאיתנו לא מעוניינים שהילדים שלנו ישלמו היום.

אני לוקחת את הדף הזה איתי לאורך היום.

קודם כל מודה מאד על הדיון שהתעורר כאן ומעורר אותילמחשבות ותובנות ואפילו רגעים של הודיה על הדרך שעברנו ועל מה שיש. וגם חושבת כמו אבישג, שמקומו של הדיון הנפלא בדף על חינוך ביתי חופשי (הדף שאבישג ציינה).

יש לי בראש כל מיני דוגמאות לרווחים שבמרחב שאתה נותן לילד.

הנה הבת שלי, שעד לא מזמן היתה מציירת "קשקושים" מוחלטים (בת חמש וקצת) התחיל הפתאם לצייר דמויות. הדמויות שלה מרהיבות. כל-כך מיוחדות, כל-כך שלה. וממש לפני כמה ימים, אחרי שבקשה ממני שוב ושוב שאצייר לה לבבות. ראיתי שהיא יושבת על השולחן ועסוקה בציור לאורך זמן רב. שהיא הרימה את הראש גיליתי שבמשך כשעה היא ישבה ולימדה את עצמה לצייר לבבות, עשרות לבבות. היום, במהלך טיול ברחבי ירושלים, פתאם היא מראה לי איך היא יוצרת לב בעזרת האצבעות.

בכלל אני חושבת שהכי חשוב שאנחנו נעשה מה שאנחנ ואוהבות וטוב לנו איתו. מהמקום הזה, ההתעניינות שלנו אמיתית והשמחה שנכנסת לעניין היא גדולה ומדבקת. ומהמקום הזה צומחים הרבה דברים יפים. צריך הרבה אמונה ועבודה להצליח להרפות, להרשות לעצמנו ולהם להיות, גם במובן הזה של לא לשאול אף אחד האם זה שבא לי עכשיו לשתף את הילד שלי בהתלהבות שלי מואן-גוך או כל דבר אחר זה במסגרת המותר או האסור של החינוך הביתי (סתם דוגמא, אפשר להשליך כמובן לכל דבר אחר)

שליחה על ידי דנדי* » 30 יולי 2013, 03:18

אני מוטרדת לעיתים ממשהו אחר, הילדים שלי אגב לא בחינוך ביתי, אבל אני הרי לא באמת מאמינה שהם לומדים משהו בבית הספר.
לי לדוגמא אין תחומי עניין כמו נגינה או אומנות, אני לא מתלהבת מואן גוך לדוגמא, הידע הכללי שלי שואף לאפס, וכן היכולת לזכור פרטים לגבי נושאים שקראתי עליהם ממש הרגע.
לפעמים אני מרגישה שאין לי מה לתרום לילדים שלי בכלל. או איך לקדם אותם - כפי שהגדרתן זאת.
אני לא מרשה לילדים שלי להיות במחשב, שהרי בתכלס הם רק משחקים כשהם בו, ולא באמת נכנסים לויקיפדיה ומתחילים לקרוא.
כשאנו הולכים לספרייה הם בוחרים ספרי קריאה, לא ספרי עיון (גם אני...)
אותי דווקא לא מטרידים הקריאה/כתיבה/חשבון - זה יגיע מכיוון בית הספר... בקצב שלהם או לא בקצב שלהם.
מה שמטריד אותי זה איך הם יחשפו ככה לתחומי עניין?
תוכלו לשתף אותי בדוגמאות - האם יצא לכן פעם לחשוף את ילדיכם לתחום שאח"כ הוא המשיך להתעניין בו? או שגם אתן העברתן איתם ימים שלמים סתם בלחיות, בלי לחשוב על העברת מידע.

מצד אחד את לא מאמינה שהם לומדים בבית הספר, אבל מצד שני את חושבת שלמידה מגיעה מספרי עיון ואתרים כמו ויקיפדיה, ולא ממשחקים וספרי קריאה.
במציאות, הלמידה מגיעה מהלומד. אם מישהו במצב קליטה כשהוא משחק אז הוא ילמד מהמשחק, ואם הוא לא במצב קליטה -- גם הספר הכי טוב לא יכניס לו אפילו טיפה.

במציאות, הלמידה מגיעה מהלומד. אם מישהו במצב קליטה כשהוא משחק אז הוא ילמד מהמשחק, ואם הוא לא במצב קליטה – גם הספר הכי טוב לא יכניס לו אפילו טיפה.
כל התורה על רגל אחת

שליחה על ידי דנדי* » 30 יולי 2013, 10:09

אבל מצד שני את חושבת שלמידה מגיעה מספרי עיון ואתרים כמו ויקיפדיה, ולא ממשחקים וספרי קריאה.
אולי כי לי יש כל כך מעט ידע כללי ותחומי עניין, זה מטריד אותי - לא שאני עושה עם זה משהו.
ברור שלומדים המון על החיים מקריאה ומשחק, אבל מאיפה מקבלים ידע? אני מצליחה להסביר את עצמי?
אני כן חושבת שידע כזה ניתן לרכוש דרך קריאה של ספרי עיון/ויקיפדיה, לא שיש איפשהו בעולם ילד שיעשה דבר כזה... אולי מחוגים?
נניח שילד בן 10 שואל פתאום שאלה על גרמי השמיים, אין לי מושג מה לענות לו כי אני לא מבינה בזה כלום!
למחרת הוא שואל שאלה על גוף האדם, וגם על זה אין לי מושג ירוק.
או שמאיפה ילד בן 10 ידע שהוא נהנה לנגן/לרקוד/לפסל/לבנות דברים מעץ או כל דבר אחר אם לא מראים לו שזה קיים בכלל.

מבינות אותי, או שזה כמו המרגיעון - הכל בעיני המתבונן?

_נניח שילד בן 10 שואל פתאום שאלה על גרמי השמיים, אין לי מושג מה לענות לו כי אני לא מבינה בזה כלום!
למחרת הוא שואל שאלה על גוף האדם, וגם על זה אין לי מושג ירוק._
אז הולכים ופותחים ספר או מחשב או שואלים מישהו ולומדים ביחד. זה כל הכיף!

או שמאיפה בן 10 ידע שהוא נהנה לנגן/לרקוד/לפסל/לבנות דברים מעץ או כל דבר אחר אם לא מראים לו שזה קיים בכלל.
כי הוא חשוף לעוד אנשים ולעוד דברים בעולם, להמון דברים למען האמת וככל שעובר הזמן לעוד ועוד דברים, ובטוח שלכם יש את תחומי העניין שלכם שגם אליהם הוא נחשף ולא בטוח שהם פחות טובים גם אם אולי הם פחות נחשבים, והכול בסדר והכול בא בעתו ובעתים שלנו לדעתי אפילו נחשפים יותר מדי ולפעמים הדאגה היא קצת למנן ואולי אפילו להפחית את החשיפה הזאת ולא להפך.
לפעמים צריך הרבה לא כלום (ידוע ומוחשי וחיצוני, ואולי גם פנימי) כדי שיצמחו ממנו דברים ואין מה לפחד מהלא כלום זה.

בן ה-6 לומד שפות ביוטיוב על ידי סדרת שיעורים שמצאתי לו אחרי שהתעקש שחייב ללמוד פורטוגזית למקרה שיפגוש את רונלדו (כדורגלן). מפורטוגזית עבר לסינית ואיטלקית והיד נטויה.
הגדול בגילו התמכר לבריניפופ לתחום מצביעים בהיסטוריה ואחכ גם יזם בפורים תחפושות של נפוליאון (לפני שקיבלת דמות בפסטיגל!) ויוליוס קיסר.
יש לי עוד מלא דוגמאות ללמידה שבאה מהם אבל ניסיתי להתמקד בלמידה באמצעות מחשב. למה לא מחשב? אין כמו מחשבים וטכנולוגיה אם עושים בהם שימוש מושכל.

ממש פעיל פה אני רואה

למרות העצלנות ... (-8

יש לי עוד מלא דוגמאות ללמידה שבאה מהם אבל ניסיתי להתמקד בלמידה באמצעות מחשב. למה לא מחשב? אין כמו מחשבים וטכנולוגיה אם עושים בהם שימוש מושכל.
צודקת שהמחשב הוא כלי אדיר, אבל עדיין יש לי חששות ממנו, התמכרות, תכנים שלא מתאימים לנו, תכנים בעייתיים, בזבוז זמן וכו...
אצלנו זה פחות בעיה כי עד שאני מפנה את המחשב כבר לא נשאר להם הרבה זמן (-:

אולי כי לי יש כל כך מעט ידע כללי ותחומי עניין, זה מטריד אותי - לא שאני עושה עם זה משהו.

מה כן מעניין אותך? מה את יכולה לעשות עם זה?
אם תגלי איך את לומדת ומתנסה, יהיה לך מושג טוב יותר על דרכים שגם הילדים שלך יוכלו ללמוד ולהתנסות.

יופי שכתבת יונת, הזכרת לי מה רציתי לכתוב (כשרציתי לא יכלתי כי הנקתי בתנוחה שלא אפשרה כתיבה ואחר כך שכחתי מזה)

אולי כי לי יש כל כך מעט ידע כללי ותחומי עניין, זה מטריד אותי - לא שאני עושה עם זה משהו.
דנדי לכל אדם יש ידע לדעתי, כל אחד והתחומים שלו, אצלי ואצל בעלי זה מאוד בולט הבורות של השני בנושאים מסוימים... מכיוון שאנחנו כל-כך שונים ותחומי העניין שלנו כלל לא חופפים, בתחומים שהוא יודע לי אין מושג ולהיפך.
ולפעמים חשבתי שפשוט אין לו ידע בכלום, חוץ ממוסיקה אולי, וגם את זה לא ממש הערכתי. ואז שמתי לב שהילדים לומדים ממנו המון על טבע, על מוסיקה, על בנייה ואפילו ביהדות הוא לומד איתם מקסים (למרות שבתחילת נישואינו ממש נחרדתי מהידע שלו ביהדות)
זה לגבי ידע, אני בטוחה שאם תחפשי תגלי שיש לך המון מה לתת לילדייך

חוץ מזה אחד הדברים שהכי חשוב לי שילדיי ילמדו ממני, זה שגם אמא לא יודעת הרבה דברים, וזה בסדר גמור. כילדה היה לי בראש דמות של מורה יודע כל, ואם אתה לא יודע זו בעיה, היום אני חושבת שזה עיוות התמונה הזאת כי אז איך באמת נלמד ? ואיך נרצה ללמוד? אז לי מאוד חשוב שילדיי ידעו שאני לא יודעת וכמותם גם אני מבקשת ללמוד. וזה אולי הלימוד הכי חשוב שאוכל להקנות להם.

לא מזמן אמא בבית שיתפה אותי בדברים (חכמים מאד בעיניי) שהיא היתה אומרת לבנות שלה שלמדו בבית ספר: "המורה לספרות, היא אולי טובה מאד בספרות אבל לא בטוח שהיא טובה באותה מידה גם בביולוגיה, פיסיקה, מטמטיקה, תנ"ך, אנגלית וכו'" אותו כנ"ל כמובן גם לגבי כל שאר המורים וגם לגבינו כהורים וגם לגבי ילדינו כאנשים קטנים שיגדלו. לפעמים אנחנו נורא רוצים לא לחסוך מהם ולהעניק להם את כל שפע האפשרויות שיש בעולם... זה לא באמת אפשרי וגם לא בהכרח נכון וטוב. בכל מקרה כדאי לתת את הדעת אולי מה בכלל התכלית של כל זה, שלנו כאנשים בעולם , לפעמים כשזה מתבהר קל הרבה יותר להרפות, להודות ולשחרר

שלישית, היה לזה מחיר. בהחלט.
מה המחיר? לא מכירה לעומק את הנושא.
אבל בהחלט מתאים לנקודה שלי של זה שזה תמיד פשוט לדעת מה זה "מקדם".

חלק מהמחיר - למשל מה שחוה מסבירה בדף על אמנות של ילדים.
אבל לא אכנס לזה כי אז אצטרך לכתוב מאמר (ואני בכלל פה רק מפני שאני אמורה לסיים את בדיקת כל העבודות עכשיו P-: וחייבת לתת ציונים עד מחר בבוקר P-: ).

שליחה על ידי דנדי* » 31 יולי 2013, 00:19

תודה לכולכן על התשובות, וסליחה אבישג שנדחפתי לדף הזה, הוא שלך לא?

אז הולכים ופותחים ספר או מחשב או שואלים מישהו ולומדים ביחד. זה כל הכיף!
בדר"כ אין לי ספר שקולע בול לשאלה, הרי אנציקלופידות כבר אין היום בבתים, לפחות בשלי אין. (אולי שווה לקנות?)
וכשנכנסים למחשב, אז עד שמוצאים את המידע המתאים, הוא בדר"כ כל כך מלא בדברים מיותרים, אז אני מתחילה לקרוא ולקרוא כדי להבין את התשובה, והילד כבר מזמן איבד עניין בתשובה.
וזה כשמצאתי זמן להיכנס למחשב, ולא שכחתי מזה עד שהתפנה הזמן.

אחרי שהתעקש שחייב ללמוד פורטוגזית למקרה שיפגוש את רונלדו.
מתוק! אצלי אף אחד לא הגיע למסקנה הזאת...

הגדול בגילו התמכר לבריניפופ לתחום מצביעים בהיסטוריה.
מגניבים הילדים שלך...

אצלינו כשהם במחשב אז מדובר בהגנת הבלונים או בה פוצץ אותה או דברים בסגנון זה, לא בדיוק מעשיר.
אין לי משהו עקרוני נגד מחשב (חוץ מיזה שהוא הורס את העיניים ואת המוח

), פשוט אצלי הם רק משחקים בו ולא לומדים בו.

סוף מעגל - אני ממש אשמח לשמוע את המלא דוגמאות שלך! תודה!

למרות העצלנות ...
הי! העצלנות היא אך ורק לגבי הילדים! בחיים לא לגבי באופן!

יונת -
מה כן מעניין אותך? מה את יכולה לעשות עם זה?
הדרכת הנקה? לא ממש רלוונטי לילדים... למרות שהם כבר יודעים להגיד לתינוקות לפתוח פה גדוווול

. היסטוריה לא מעניינת אותי, אין לי כישרון בתחום האומנות/מוסיקה וכו', בשנים האחרונות אני בעיקר לומדת ומתנסה על בשרם - איך להיות אמא, למי יש זמן ליותר מזה? איך אני עושה את זה, קוראת בבאופן, קוראת ספרים, הולכת להרצאות - ומנסה עם המון חריקות ליישם ביום יום. איך זה מתקשר ליכולת שלהם ללמוד ולהתנסות, לא יודעת.

זה לגבי ידע, אני בטוחה שאם תחפשי תגלי שיש לך המון מה לתת לילדייך
טוב, אמשיך לחפש, בנתיים אין לי רעיונות. המזל הגדול הוא שבעלי הוא אנציקלופדיה מהלכת, והוא לא מפסיק לברבר, אז הם לא ייצאו בורים. אבל רוב רובו של השבוע הם איתי.
יש לי ידע במחשבים, ודווקא זה לדעתי לא קשור לילדים רכים.

הבעיה היא שאני לא מבקשת ללמוד כלום כרגע, אז לעשות כאילו? אולי זה רעיון, רק כדי שירצו ללמוד כמוני.

רסיסים - חושבת על מה שכתבת.

וסליחה אבישג שנדחפתי לדף הזה, הוא שלך לא?
שלי פרטי, מזתומרת , קניתי אותו בכסף מלא (-8

הבעיה היא שאני לא מבקשת ללמוד כלום כרגע, אז לעשות כאילו? אולי זה רעיון, רק כדי שירצו ללמוד כמוני.
לי זה נשמע שאת לומדת כל הזמן: על עצמך, על הילדים שלך, אני בטוחה שיש לילדים שלך המון מה לקבל ממך. ובכל מקרה המטרה היא לא שיקבלו רק מאיתנו, יש עוד אנשים בסביבה, עוד מכשירים שאפשר ללמוד מהם (בדיוק פתחתי דף שמתייחס לחינוך מכשירי החשמל)

שליחה על ידי דנדי* » 31 יולי 2013, 09:11

כרגע פרט למבוגרים שהם פוגשים במסגרות אין להם בכלל מפגש עם מבוגרים אחרים, המשפחה המורחבת לא מעורבת, ואני לא עובדת כך שלא צריכה שמישהו ישמור עליהם.

דנדי, אני מזדהה כל כך עם הדברים האלה שכתבת:
_נניח שילד בן 10 שואל פתאום שאלה על גרמי השמיים, אין לי מושג מה לענות לו כי אני לא מבינה בזה כלום!
למחרת הוא שואל שאלה על גוף האדם, וגם על זה אין לי מושג ירוק._
ובכל זאת לא מוטרדת מהם, כי מסכימה מאוד עם אם מישהו במצב קליטה כשהוא משחק אז הוא ילמד מהמשחק.

אבל בקשר לזה:
אז הולכים ופותחים ספר או מחשב או שואלים מישהו ולומדים ביחד. זה כל הכיף!
הרבה פעמים שואלים אותי, כשספר או מחשב או מישהו בעל ידע אינם נגישים, ועד שהם נגישים - אנחנו שוכחים מהשאלה או שעסוקים כבר בלהגיש ארוחת ערב או משהו אחר.

פשוט אצלי הם רק משחקים בו ולא לומדים בו.
אני מניחה שאפשר לומר, שהם לומדים איך למצוא משחקים שהם אוהבים, לפתח קשר עין-יד, ללמוד איפוק ודחיית סיפוקים, להסתדר ביניהם בקביעת תור (אצלי יש להם עוד דרך ארוכה בתחום הזה...) וכו', אבל אני מבינה שאת מדברת על ידע שאפשר למשש אותו, וגם הוא חשוב בעיניי.

הי! העצלנות היא אך ורק לגבי הילדים! בחיים לא לגבי באופן!
אוי, זה נכון.

איך להיות אמא
את בטח מכירה את כל המיילים המתרוצצים על "דרישות התפקיד" למשרת אמא או הורים.
גם לי זה נשמע שאת לומדת כל הזמן: על עצמך, על הילדים שלך.

הרבה פעמים שואלים אותי, כשספר או מחשב או מישהו בעל ידע אינם נגישים, ועד שהם נגישים - אנחנו שוכחים מהשאלה או שעסוקים כבר בלהגיש ארוחת ערב או משהו אחר.
אז אפשר לנסות לזמן את זה לזמן אחר, למשל לארגן סיור בפלנטריום, או לצאת איזה ערב, אחרי שנניח השגתם ספר או מצאתן במחשב שמעתן על מישהו שיודע, להתבונן בכוכבים ולהשוות למידע שיש לכן.
עדיין נשמע לי כיף.
ואפשר גם לעזוב את זה עד הפעם הבאה שהוא שואל או מתעניין, או עד שהוא יהיה מספיק גדול כדי לברר לבד, כן הייתי מנגישה את האפשרויות כדי שיוכל בסופו של דבר לחפש בעצמו: בדוק בגוגל, תפתח אנצ' (כן, יש אנצ' לילדים ויש גם המון למסירה, ולדעתי נחמד שיש בבית), תשאל את סבא.
ואפשר גם לעזוב לגמרי ואם זה ממש מעניין אותו הוא יגיע לזה במוקדם או במאוחר, בדרך כזו או אחרת.

שליחה על ידי דנדי* » 31 יולי 2013, 14:06

תודה על העידוד, אני בהחלט לומדת כל יום משהו חדש על עצמי מתוך ההורות, אני תופסת מ"להיות אמא" מקצוע מאוד חשוב, שמאוד חשוב ללמוד לקראתו, לא מזלזלת בזה. אלא שפשוט שום דבר מהמידע הזה לא רלוונטי כרגע לילדים שלי.
פלנטריום נכנס מיד לרשימת המשימות הקיץ הזה! להתבונן בכוכבים בערב בהחלט נשמע כיף. עוד רעיון לרשימה.
להתארגן על אנציקלופדיה (עוד מייצרים אותן בכלל?) מתווסף רשמית לרשימה. וכשהיא תהיה בבית אז גם לעיין בה מידי פעם.

מה שרשמתי הרגע פשוט לא שייך בשום אופן לדף הזה!
טוב, זה שאני מוסיפה את זה לרשימה, עדיין לא אומר שאני אבצע, כי במהותי אני ממש עצלנית.

אז אפשר לנסות לזמן את זה לזמן אחר
זהו שלרוב אנחנו שוכחים/ עסוקים.
כל כך הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי אומרת לילדים, בייחוד לל' בן החמש וחצי שמרבה לשאול אותי שאלות מתקילות בסקרנותו כי רבה, שכדאי לבדוק בויקיפדיה או שישאל את אחי, מהנדס הכימיה/ את חמותי, המורה להיסטוריה/ את דודי הווטרינר וכן הלאה, אבל אני מרגישה שאני מרמה אותו, כי כמעט אף פעם אנחנו לא זוכרים לבדוק באמת. (חוץ מאיזו פעם שאחי הגיע והקראנו שאלות מפנקס שריכזנו בו שאלות כגון - איך מכינים סוכריות מתפוצצות?)
לחפש בעצמו: בדוק בגוגל, תפתח אנצ'
כאמור השואל העיקרי הוא בן חמש וחצי ועדיין לא רכש קריאה.

ואם זה ממש מעניין אותו הוא יגיע לזה במוקדם או במאוחר
כנראה שעל זה אני צריכה לבנות לצד ניסיון להתפנות לסייע בידו קצת יותר.

אלא שפשוט שום דבר מהמידע הזה לא רלוונטי כרגע לילדים שלי.
אני חושבת שזה עניין של נקודת מבט.
אולי ידע בפסיכולוגיה התפתחותית של הילד אינו מידע רלוונטי לילדייך כרגע (ואולי דווקא כן!), אבל יש ידע מסוג אחר - כישורי חיים שרלוונטי מאוד הן לילדים הן למבוגרים.

להתארגן על אנציקלופדיה
אנחנו קיבלנו אנציקלופדיה עברית יד 2.
ממרומי הפרספקטיבה אני לא ממליצה על אנציקלופדיה מיושנת ונטולת תמונות כמו המהדורה שיש אצלנו, אבל בטח תוכלי למצוא באתרי "יד 2" או "אגורה" איזו מציאה מוצלחת.

אני רוצה לפתוח עוד שאלה לדיון, שקשורה גם היא חצי בעקיפין לעצלנות (אבישג, שלא תגידי שכל הזמן סוטים מנושא הדף, את רואה, אני מתאמצת לקשר!). נניח, מה שדנדי אמרה על אני תופסת מ"להיות אמא" מקצוע מאוד חשוב, שמאוד חשוב ללמוד לקראתו. אני כמובן שותפה לרעיון הזה. אני קוראת הרבה ספרים על הורות, הייתה לי תקופה שקראתי הרבה על התפתחות תינוקות, אחר כך היה לי שלב שבו העמקתי לחקור את השיטה של מונטסורי, היום אני בשלב של לקרוא את כל סדרת "איך לדבר כך שילדים יוכלו להקשיב..."/"אחים ללא יריבות" וכו'. אני לומדת לא מעט מהספרים האלה שאני קוראת, ובכל זאת, רואה הרבה הורים סביבי (רובם? כנראה?) שלא מתעסקים בכלל בספרות המקצועית של התחום, ופשוט "זורמים" (ועושים עבודה לא רעה בכלל בעייני, בהנחה שהם מלכתחילה אנשים לא רעים בכלל והתפיסה האנושית שלהם די דומה לזו שלי).

ברור לי שאני עושה את זה מכמה טעמים. הראשון, הוא שכאקדמית בלב ובנפש (ובספסלי האוניברסיטה) אני מאוד אוהבת ללמוד דברים בקריאה עליהם. אני אוהבת להערך מראש ולדעת "למה לצפות" (אם כי החיים תמיד מפתיעים, וזה ממש בסדר). השני, שבגלל שאני אוהבת להיות בשליטה, אני אוהבת להרגיש שיש בידיי את הכלים להתמודד עם סיטואציות מסוימות (נניח, כשאני מתעצבנת שילד א' חוטף משהו מהיד של ילד ב', ואני לא רוצה להגיב באיזה אופן אינסטינסטינקטיבי שאני עלולה להצטער עליו, אלא מעדיפה לחשוב מה עושים בסיטואציה כזו ולדעת איך להגיב).

אוקיי, זו אני. ובכל זאת- מה? ההורים אחרים מתעצלים לעשות את זה? לא מבינים את החשיבות של זה? לא מוצאים את זה מועיל? תמיד מתבדחים שחבל שאין רישיון להורות, לעומת כל מיני דברים זניחים אחרים, ו-וואלה, יש בזה משהו (קורס בתקשורת מקרבת חובה לכל יולדת?). מצד שני, אולי אני סתם מגזימה? אולי עדיף לשלוח אמהות לקורס השקעה בני"ע וחיסכון פנסיוני, כי עם הילדים היא כבר תצליח לאלתר אבל עם הפנסיה ולא, ובהנחה שהמשאבים מוגבלים כדאי להקצות אותם לעניינים אחרים? מה דעתכן?

בני כמה הילדים ?

אני מתיחסת למה שכתבת:
המזל הגדול הוא שבעלי הוא אנציקלופדיה מהלכת, והוא לא מפסיק לברבר, אז הם לא ייצאו בורים. אבל רוב רובו של השבוע הם איתי.

אני חושבת שזה דווקא לא מזל גדול אינציקלופדיה מהלכת.זה הרבה רעש באוזנים.
אני חושבת שבלי שום קשר להשכלה,הדבר החשוב שאני יכולה לתת לילדים זו איזו דוגמא של בן אדם אני.הרבה יותר אני מחשיבה את הפעולות היומיומיות שצריך לעשות מאשר חשבון גבוהה .הרבה יותר איכפת לי להתנהל בכבוד מאשר שפות זרות וכ'

לגבי המחשב והמשחקים המתמשכים שעיקרם פיצוץ בלונים-שמתי לב שלא רק שזה ממכר, זה גם מגיע בתקופות שמרגישים עייפות מנטאלית .נראה לי שהליכה בשדות או ישיבה במקום שקט היו בעבר מקומות המפלט מהתחושה הזו ,אבל בימנו ..מי מטפס על עצים?..
אולי בגלל שהילדים שלך חווים בבית ספר עומס רב הם צריכים לנוח .אצלנו-אני מאפשרת את זה ,אבל בגבולות זמן מוגדרים וקצרים.כמובן , שאם הילדים מתארחים בבית אחר-אין לי כל כך שליטה על זה.

ואם זה ממש מעניין אותו הוא יגיע לזה במוקדם או במאוחר
שלא לומר- על אפך ועל חמתך. אני עדיין בדוגמאות שרלוונטיות לגילאים צעירים מאוד, אבל שמעי, אני לא הכרתי דגמי מכוניות ולא ידעתי שומדבר על טרקטורים ומשאיות וכאלה. בכלל. והיום אני יודעת הרבה יותר ממה שאי פעם דמיינתי- החל בזיהוי ההבדלים בין סיטרואן ברלינגו לרנו קנגו, וכלה בהסברים מעמיקים על מה הן רגליים הידראוליות. בחיי, לא רציתי לדעת את כל זה, אבל הבן שלי אילץ אותי. ממש ממש אילץ. לא הייתה לי שום אפשרות לעמוד בדרכו. פעם אחת אמרתי לא יודעת, פעם שניה בדקתי, פעם שלישית קראתי איך זה עובד בויקיפדיה, בסוף הבנו כמה (וכמה) דברים.

עכשיו הוא מתעקש ללמוד לקרוא. אני יודעת שפה באתר לא אוהדים קריאה בגיל צעיר, אבל הוא ממש ממש לא שואל אותי. מגיל אפס שלו אני מקריאה לו הרבה והוא רואה אותי קוראת הרבה, וזה מעניין אותו, ויש לו המון מה לנסות לקרוא (כל העולם פחות או יותר, משמות של תחנות דלק על השלטים הגדולים ועד כותרות העיתונים). הוא פשוט אימץ כמה אמצעי עזר פשוטים ומתעקש להתעמק בהם ולפצח את העניין הזה של קריאה. בנתיים הוא קורא הכל בפתח/קמץ, ולעתים זה מעצבן אותו, אבל הוא לא מוותר, ודי מדהים אותי בעניין הזה, ואני מניחה שהוא מאוד קרוב ללפצח את הנושא. זה ממש מרתק לראות את זה קורה. וזה ממש מחוץ לידיים שלי (אני מנסה לתמוך, אבל הוא מנסה ממש בלי קשר אלי, ולפעמים מתעצבן כשאני מנסה להתערב/לעזור).

בקיצור, כשמשהו מעניין אותם, מעניין באמת, הם כבר יצליחו לגרור אותך לזה. (כל האמור לעיל מתבסס על בסיס נתונים של n=1, ככה שאי אפשר באמת לקחת את זה ברצינות, אבל אולי תכף יבואו עוד כמה אמהות לעודד מהיציע).

דנדי, לשאלות של הילדים לא חייבים לענות דווקא את תשובת בית הספר (או האנציקלופדיה). לפעמים מעניין יותר להשאיר את השאלה פתוחה, או להישאר איתה ולחשוב עליה. למשל:

-- למה השמים כחולים?
-- שאלה מעניינת, מה דעתך?
-- אולי הם עשויים מחומר כחול?
-- מאיזה חומר נראה לך שהם עשויים?
-- לא יודע, אני שואל אותך!
-- אני חושבת שהם עשויים מאוויר. ואני חושבת שהם לא תמיד כחולים, בשקיעה הם לפעמים כתומים.
...

זו סתם דוגמה, אפשר לקחת את זה להרבה כיוונים אחרים, החל מפיזור אורכי גל שנים ועד לסיפור על אלי שמיים במיתולוגיה היוונית. העניין הוא העניין: לאפשר לו להתעניין, ולהתעניין איתו. (לפחות כשיש לך זמן וסבלנות...)

ממליצה לעיין גם בדפים האלה:
בורות בחינוך הביתי
תשובה ישירה לשאלה
ללמד סקרנות

כשמשהו מעניין אותם, מעניין באמת
אבל מה אם משהו מעניין כחלק ממחשבה שחלפה עכשיו בראש הילד? זה לא בוער בנפשו, אבל הוא בהחלט מתעניין ונכון לקלוט, ורק אני לא פנויה או לא מסוגלת לעזור לו?

(לפחות כשיש לך זמן וסבלנות...)
הנה. זה מה שמטריד אותי (בין השאר).
לוותר על התרכזות בילד זה נהדר, אבל לפעמים יוצא שגם כשהוא/ הם פונים אני לא פנויה (פיזית או נפשית) להגיב לעומק.
ברור שאם מדובר ב"לפעמים" זה אנושי ומלמד דחיית סיפוקים ועוד ועוד, אבל איך אפשר לדעת מתי ה"לפעמים" הוא כבר יותר מדי? ואז מה?

איך באמת אפשר לדעת? מה לדעתך יהיו הסימנים? ומה נראה שיהיה כדאי לעשות כשזה קורה?

-- לא יודע, אני שואל אותך!

וברצינות, אני חוששת שאני בשלב ה"יותר מדי", על אף שאני לא מבחינה בסימנים כמו התמעטות שאלות או כעס מצד הילד כשאינני עונה.
אז מה "יותר מדי" פה?
אולי לא "יותר מדי" לדעת הילד אבל כן לדעתי, כי אני מרגישה שאני לא נותנת מענה שראוי שהייתי נותנת.

ומה נראה שיהיה כדאי לעשות כשזה קורה?
הייתי רוצה להיות פנויה יותר, אבל אפילו עכשיו בחופש זה לא קורה מספיק לטעמי. היום היה לנו יום בבית והייתי מרוצה מאוד מקצב ההתנהלות הרגוע שלו ומהיחס בין הזמן שהקדשתי לילדים לבין הזמן שעסקתי בשלי, אבל לצערי ימים כאלה נדירים.

אבל תגידי, אין לך שאיפה "לקדם" אותם?
אני חוזרת דווקא למילה הגסה הזאת.

אחת התאומות שלי מוגדרת לקוית שפה. לאחרונה היינו באבחון והתחלנו טיפול אצל קלינאית תקשורת שמתמחה בזיכרון עבודה בין השאר. היא הדגישה באוזניי שהיכולות בתחום זה הוכחו כניתנות לשיפור, אולם השיפור מותנה בעבודה יומיומית.
זה בפרוש "לקדם" את הילדה, ואני לא מגיעה לזה ומרגישה פספוס, גם אם נתעלם ממאות השקלים המשולשלים לכיס הקלינאית על כל ביקור.
היא עובדת דרך משחקים והילדה משתפת פעולה ברצון.
היום אחר הצהריים, הודות ל"יום הבית" שהגרלנו, שיחקנו במשחק שהכנתי בעקבות הטיפול האחרון. שיתפנו גם את תאומתה ואת האח הצעיר בשנתיים. כולם נהנו. אני מקווה מאוד מאוד להגיע לזה יותר.

איילה בשדה
הדבר החשוב שאני יכולה לתת לילדים זו איזו דוגמא של בן אדם אני
אוף! ממש דוגמא גרועה! עובדת על זה.

בני כמה הילדים ?
9, 6 מתכוונת בעיקר לילד בן ה9. בגיל הצעיר יותר השאלות שלהם לדעתי לא מכוונות בכלל כדי לקבל מידע, אלא כדי לשלב את הדברים איפשהו בפאזל הדימיוני הענקי שיושב להם בראש בתור התיאור של העולם. בגילאים האלו אני לרוב עונה בשאלה, כי קטונתי, התשובות שלו לעצמו הרבה יותר יתאימו למה שרץ לו בראש, אני בקושי יכולה להתחיל לדמיין מה זה.

אצלנו - אני מאפשרת את זה, אבל בגבולות זמן מוגדרים וקצרים. כמובן, שאם הילדים מתארחים בבית אחר - אין לי כל כך שליטה על זה.
בדיוק ככה אצלינו, גם ההליכה לחברים מוגבלת מסיבה זו, כי ברור שרוב הזמן זה מה שיעשו שם. ואגב - שלי דווקא כן מטפסים על איזה עץ או שניים, תתעודדי - זה עדיין קיים!.
אצלי הם משחקים במחשב פשוט כי זה כיף להם, לא מתוך עייפות מנטאלית, לזה דווקא הטלוויזיה יותר מתאימה לדעתי, כי אז באמת לא צריך לחשוב על כלום, המשחקים שיש לילדים היום, פוווו, אני לא הבנתי עדיין איך להתחיל לתפעל משחק כזה, והם... ההוראות באנגלית והם בכל זאת שולטים בכל פרט ופרט במשחק - הם לא נחים מנטאלית בזמן שהם משחקים - זה בטוח.

יעל -
בקיצור, כשמשהו מעניין אותם, מעניין באמת, הם כבר יצליחו לגרור אותך לזה
זה כל כך נכון עד שהם מגיעים לבית הספר, ושם מוחקים להם מהמוח את הצ'ופצי'ק שאחראי על הרצון ללמוד דברים חדשים. נעלם, קפוט, אין.
לפחות בn=1 שלי זה עבד ככה.

בן כמה שלך שהוא כבר מתחיל לקרוא? אולי שווה לך לעשות ביקור אצל חוה בת חיים להתייעצות קטנה בנושא? תמיד כיף לבקר אצלה בדף. (מזכירה לעצמי לקפוץ לשם להתעדכנות)

יונת -
והנה רעיון שלא עשיתי אף פעם, למה הרעיונות האלה לא מגיעים אלי אף פעם בצורה טבעית? ורק כשמישהו אומר לי אותם זה נראה לי כל כך ברור?
תודה רבה רבה על המלצות הדפים, הולכת לקרוא. (אסור עכשיו - עכשיו למיטה דנדי!)

ואגב - האנציקלופדיה בדרך אלינו.

תפילה - כל מה שאת כותבת זה בדיוק מה שאני מרגישה שעובר עלינו.

דנדי, לשאלות של הילדים לא חייבים לענות דווקא את תשובת בית הספר (או האנציקלופדיה). לפעמים מעניין יותר להשאיר את השאלה פתוחה, או להישאר איתה ולחשוב עליה. למשל:
רק להגיד שנהניתי מאוד מהדוגמא

http://www.beofen-tv.co.il/alon/2011/08 ... e-gateway/ דנדי, אני חושבת שהמילים בקישור שנתתי יכולות לעניין אותך ואולי קצת להרגיע בהקשר של הלמידה של הילדים ושל אנשים בכלל.

_זה כל כך נכון עד שהם מגיעים לבית הספר, ושם מוחקים להם מהמוח את הצ'ופצי'ק שאחראי על הרצון ללמוד דברים חדשים. נעלם, קפוט, אין.
לפחות בn=1 שלי זה עבד ככה._
בדיוק עכשיו אני קוראת בדף הבלוג של תמרוש רוש על הסיבות שגרמו להם לשלוח את הבן הבכור לבית הספר. ובדרך כלל, זאת אומרת, רק באופן וירטואלי ומדפים שאני קוראת כאן באתר, אבל בדרך כלל אנחנו ממש באותו קו מחשבה על כל מיני עניינים. ודווקא בנושא הזה, ככל שאני קוראת על כמה הבן שלה מדהים (באמת, מדהים מדהים), אני חושבת כמה לא כדאי לשלוח אותו לבית הספר. כמובן שאין לי מושג קלוש אפילו בעניין הספציפי של הילד הספציפי הזה, אבל הנה, גם מה שאת אומרת. הבן הבכור שלי בן שלוש, מה שאומר שעבר כבר את חצי הדרך לכיתה אלף

(זה קרה מהר מדי ללא כל ספק!). אני לא יודעת מה אני אעשה כשאגיע לגשר הזה. בעלי בנתיים מאוד בראש אחד איתי לגבי חינוך ביתי, אבל אנחנו גם מאוד לא מתחייבים לנצח. כרגע ממש קשה לי לדמיין את עצמי שולחת את הילדים לבית ספר.

בן כמה שלך שהוא כבר מתחיל לקרוא? אולי שווה לך לעשות ביקור אצל חוה בת חיים להתייעצות קטנה בנושא? תמיד כיף לבקר אצלה בדף. (מזכירה לעצמי לקפוץ לשם להתעדכנות)_
כאמור, בן שלוש. אני יודעת שזה נחשב נורא מוקדם, אבל (א) הוא ילד מיוחד מאוד (כל האמהות חושבות ככה, לא?) ו-(ב) הוא לא שואל אותי. אני אוהבת את הדף של חווה בת חיים (ולכן הוא לא מקבל אינספור צבעי פנדה בבת אחת

)