בלוג שוליית המיילדת

תודה על איחולי ההצלחה.
אגב, מתברר שזה לא בדיוק 100 שאלות.
יש 85 שאלות אמריקאיות רגילות, 4 שאלות שהן אמריקאיות אבל מסוג מגעיל במיוחד (יש 7 מסיחים ולא אומרים לך כמה מהם נכונים או שאאתה יודע שיש 4 נכונים, אבל אם תטעה רק באחד הלכה כל השאלה. ואלו שאלות של 2 נקודות כ"א!). ויש גם שתי שאלות פתוחות - כאלו שממש צריך לכתוב.

ולגבי שוקולד - אני בגמילה כבר חצי שנה...

כאלו שממש צריך לכתוב
את יודעת לכתוב???
סתם באתי לאחל לך הצלחה, למרות שסומכת עלייך שתסתדרי גם בלי זה. את זוכרת ששבוע אחרי המבחן אף אחד לא זוכר אם הוצאת 98 או 68...

פיצה, יקירתי - אנא אל תמליצי על נוירוסטימולנטים למיילדות העתידיות שלנו

דנה - אצלי דוקא פריכיות ועגבניות שרי העבירו את המבחנים טוב יותר (ועם פחות חצ'קונים).
נו... תעברי כבר.. כואבות לי האצבעות...

_חוץ מזה התחלתי ללמוד למבחן מתכונת. יש המון חומר. אני קצת לחוצה. קיבלתי רק 81 במבחן האחרון, וזה ממש קרוב ל-60, לא? מפחדת להיות היחידה בכיתה שתיכשל במבחן...
טוב, לא ממש מפחדת, רק קצת. אבל לחוצה.
ועדיין לא קניתי את הספר ב- 700 ש"ח._
אני חושבת שאת תעביר את המבחן הזה בעיניים עצומות, עם יד אחת קשורה מאחורי הגב - כן, גם את השאלות עם המסיחים המגעילים. נכנסתי אתמול לאתר של משרד הבריאות לראות דוגמאות למבחני ההסמכה - אומנם לא אותו מבחן, אבל אני מניחה שזה בערך באותו סגנון, ואכן נראה מגעיל למדי, אבל לא יודעת - איכשהו אני לא דואגת

דנה,
בהצלחה במבחן!
וכמו שאם פי 3 אמרה:
שבוע אחרי המבחן אף אחד לא זוכר אם הוצאת 98 או 68... וזה גם לא יקבע איזו מיילדת תהיי, כי ברור שתהיי מיילדת מצויינת.

גם אני מצטרפת:
בהצלחה במבחן!!!

... וזה גם לא יקבע איזו מיילדת תהיי, כי ברור שתהיי מיילדת מצויינת
מצטרפת לאמא של יונת ולכל שאר איחולי ההצלחה. @}

קודם בהצלחה במבחן.. עכשיו משהו קצת יותר עצוב .אולי שמעת על זה ?קרובה רחוקה שלי שלשום ילדה תינוק בחודש תשעי עם הריון נפלא ובריא, תינוק מת(לא עלינו), אחרי קצת בירורים שניסיתי לעשות כי כולם בסערות רגשות, מסתבר שחבל הטבור נכרך סביבו כל כך הדוק עד כדי חניקה ומוות. לא נראה לי הגיוני נראה לי תמוהה כי אם יש איזה סכנה מיד עושים קיסרי ובכלל שנות האלפיים יש כל מיני פעולות בכדי שדברים כאלו לא יקרו, מה לא?. האישה גרה בבת ים לא יודעת באיזה ב"ח יולדים שם

יהללוך מלאכים יקרה. קודם כל, אני משתתפת בצערכם הגדול. זה מאוד מאוד כואב.

לגבי שאלותייך - אולי קצת יעזור בהתמודדות. ראשית - יש תינוקות שמתים ברחם עקב מה שנקרא cord accident - תאונת חבל טבור שנכרך סביב צווארם או סביב גופם או נלחץ איכשהו בינם ובין משהו קשה כמו עצמות, או קשר בחבל הטבור וכו'. לא כל התינוקות עם חבל טבור סביב הצוואר ניזוקים מכך, ויש בעצם רבע מן התינוקות שנולדים עם חבל כרוך. השאלה היא באמת - עד כמה הדוק וכמה פעמים כרוך. כך שזה קורה.

לא מכירה את הפרטים של קרובתך - האם בתחילת הלידה התינוק היה חי ורק אח"כ נפטר? האם זה קרה כשהיתה בבית? האם היתה מנוטרת בזמן שזה קרה?

נכון שאנחנו בשנות האלפיים, אבל למרות כל הטכנולוגיה (ולפעמים דווקא בגללה..), אי אפשר לעצור את החיים ואי אפשר לעצור את המוות. ואנשים מתים. ממחלות, מתאונות, מסיבות לא ידועות לפעמים, ולא תמיד ניתן למנוע או להציל. יש דברים שפשוט קורים.
ואגב - לא ידועה לי דרך למנוע היכרכות של חבל הטבור סביב צוואר העובר או דרך לשחרר את זה (אולי בדימיון מודרך?).

ושוב - אני משתתפת בצערכם ובצער המשפחה. אולי תפני אותם בהמשך לדפים שהיו פה באתר בנושא? יש שם דברים שיכולים לעזור.

תגידי, דנה - למה בעצם בודקים פתיחה? מה זה אמור לתת?

מממממ... שאלה מעניינת... למה באמת?

ועכשיו ברצינות - ראשית - כי זה מתאים לדרך החשיבה של הרפואה המערבית - לדעת בדיוק, בכל שלב ושלב, איפה התינוק, כמה פתיחה, כמה מחיקה, כמה צירים וכו'. זה בא מתוך רצון לשלוט בתהליך, לעקוב אחר קצב ההתקדמות, להתערב כשהתהליך תקוע (לדעתם או באמת), להילחץ ולהלחיץ.

התפיסה של לידה התערבותית אומרת שיש לעקוב אחר התקדמות הלידה וכאשר אין התקדמות בקצב המצופה (ע"פ עקומת פרידמן הידועה לשמצה), אז מתחילים בזירוז ע"י פקיעת מים ואח"כ פיטוצין. לפי גישה זו, כשאר עושים כך זה מונע ניתוחים קיסרים (חה!) וסיבוכים בלידה (חה! חה!).

יש גם עוד דברים - למשל, כדי לקבוע מתי מותר כבר ללחוץ. זה רלוונטי מאוד כשיש אפידורל למשל (ואגב, מרגע שכבר יש התערבות כמו אפידורל, אז גם התערבויות אחרות נהיות רלוונטיות, כי הרבה פעמים הלידה לא תתקדם בלי זירוז, אבל זה כבר סיפור אחר).
עקרונית אשה אמורה להרגיש את הצורך ללחוץ ולא צריכה לחכות לאור הירוק של "פתיחה מלאה". אבל - הרבה נשים לא ממש מחוברות לעצמן ורוצות ללחוץ, וגם לוחצות, כבר מפתיחה של 2 ס"מ. זה יכול לקרוע את צוואר הרחם או לגרום לבצקת בצוואר שתקשה אח"כ.
יש נשים שלוחצות בפתיחה של 8-9 ס"מ, ולפי מספר מיילדות בית שפגשתי בכנס בגרמניה, הן אמרו שאין עם זה שום בעיה, כל עוד האישה מרגישה שהיא מוכרחה ללחוץ.

למה עוד בודקים פתיחה - כדי לקבל כל מיני החלטות כשמשהו מסתבך. למשל - אם יש פתאום האטה קשה בדופק שלא מתאוששת בין הצירים. זה מצב שתוך דקות יכול לגרום למוות של העובר. השאלה מה לעשות עכשיו - לרוץ לניתוח או לשלוף אותו בואקום/מלקחיים או להגיד לה ללחוץ וזהו. אז אם נגיד יש לה פתיחה של 3 ס"מ, ברור שרצים לניתוח וכו'.

יש גם נשים שמבקשות שיבדקו אותן כי הן רוצות לדעת כמה הן התקדמו. לפעמים זו סתם סקרנות של המיילדת.

אבל מעל לכל, בלידה פיזיולוגית ותקינה, אין שום סיבה לבדוק פתיחה בשום שלב, ולראיה -- מיליוני זברות/חתולות/קופות/כלבות/אוגרות/ג'ירפות/פילות/פרות/סוסות שיולדות בלי שאף אחד בדק להן את הפתיחה..

<מעניין כמה ס"מ זה פתיחה מלאה בפילה? מישהו יודע?"

<מעניין כמה ס"מ זה פתיחה מלאה בפילה? מישהו יודע?"

צריך לגריין, אבל אין לי אומץ...

הנקודה היא, שבדיקת הפתיחה לא נותנת שום מידע משמעותי (למעט במצב מצוקה, אם לעשות ניתוח או מכשירני, אבל אפשר/צריך לעשות את הבדיקה אז, ולא מראש) - כי הרי התקדמות הלידה היא לא לינארית. מזה שכרגע יש פתיחה של X, אי אפשר להסיק שום דבר לגבי המשך התקדמות הלידה. יתכן שהיא תשאר עוד 3 שעות באותה פתיחה, ואז תוך 10 דקות תגיע לפתיחה מלאה. ויתכן שהכל ימשיך לאט, או מהר.
שלא לדבר על היכולת לזהות שלב, רק מהסתכלות. וזה רק מדכא/מתסכל/מייאש כשבודקים פתיחה, וזה שוב פעם 5, או "רק" 6, ו"איך אני אצליח למשוך הלאה כשכבר עכשיו כל כך כואב" - משפט ששמעתי כל כך הרבה פעמים, ומוביל לאפידורל, כמובן.

השאלה היא עד כמה ליגיטימי לדרוש שלא יבדקו אותך, אם כבר היגעת לחדר לידה בבית חולים?

השאלה היא עד כמה ליגיטימי לדרוש שלא יבדקו אותך, אם כבר היגעת לחדר לידה בבית חולים?
לגיטימי בעיני מי?
בעיני הצוות זה ממש לא לגיטימי. הם בד"כ חושבים שזכותם המלאה היא לבדוק אותך מתי שהם רוצים וכמה שהם רוצים. הרבה פעמים שוכחים גם לבקש רשות לבדוק. אם תתעקשי סביר שהם ילחצו מאוד מאוד לבדוק בשלבים שונים.
אבל - מה לגבי מה לגיטימי בעיניך ? זה הגוף שלך והלידה שלך ומותר לך לסרב לכל טיפול רפואי כל עוד לא נשקפת סכנה לחייך (במקרים כאלו 3 רופאים יכולים לחתום ולהכריח אותך לקבל טיפולים שונים כמו למשל ניתוח חירום).
לכל דבר יש מחיר. אם את רוצה לידה ללא בדיקות כדי שתהיה לך לידה רגועה ונעימה - תשכחי מזה. הם יציקו לך והלידה תהיה ממש לא רגועה.

מה שאפשר כמובן לעשות זה ללדת בבית/ להגיע מאוחר ככל האפשר לבי"ח ואז לדחות את הבדיקות כמה שיותר (לרדת להסתובב, ללכת להתקלח וכו'), לא להיות בתנוחה שמזמינה בדיקה (שכיבה על הגב) ואם מציעים לך בדיקה את לא צריכה "לדרוש שלא יבדקו אותך", את יכולה פשוט לבקש לדחות את זה למועד מאוחר יותר (אני ממש מעדיפה לא כרגע בבקשה), או לשאול את שלושת שאלות הזהב של חדר לידה:

למה? (למה אתם רוצים לבדוק אותי?)
למה עכשיו? (למה דווקא עכשיו? האם זה לפני התערבות, האם לצורך קבלת החלטה וכו' - שתפו אותי ואחליט אם זה בכלל רלוונטי).
מה יקרה אם נדחה את זה ליותר מאוחר?

זה נשמע כמו שלושת שאלות הזהב של כל טיפול רפואי, לא?

כן.

מעתיקה לעצמי
תודה לך דנה!

כבר מזמן לא כתבתי, כי מה כבר אפשר לכתוב כשנדמה שפרצופי מורכב באופן קבע מספר שמודבק על האף?
שיטת הלמידה שלי היא כזאת - קוראים את החומר ומסכמים, רצוי גם להשלים חומר מספרים ולא רק מהמחברות.
אח"כ קוראים את הסיכומים פעמיים בערך. אח"כ מסכמים את הסיכומים. אח"כ מסכמים את הסיכום של הסיכומים.. וכו'.
לקראת הסוף פותרים קצת מבחנים וזהו.
אז בעוד יומיים יש לי מבחן מתכונת שאמור לדמות את המבחן הממשלתי. כמובן שאני רחוקה מאוד מלהיות בשלב הסיכום של הסיכומים, אבל גם כך נראה לי שיהיה בסדר יחסית. אספר לכן בעוד יומיים-שלושה.

הדיון שהיה פה הועבר לבוידם משיקולים מובנים.
בסוף האור ינצח!

אמן.

מחזקת את ידייך וחושבת עלייך. שיהיה לך המון המון בהצלחה.

מקווה לשמוע מדי פעם סיפור של שינוי קטן ומשמח.

דנה שלום,
קיבלתי את הכתובת מחברתך הרופאה... יש לי כמה שאלות. אני מסיימת את לימודיי בבית ספר לסיעוד באפריל. ללא תואר האם אני חייבת תואר בכדי להתקבל לקורס המיילדות? האם הציון בבחינה הממשלתית/ציוני מבית ספר לסיעוד יכולים לסייע לי בקבלה? כמה זמן נמשך הקורס וכמה פעמים בשבוע? היכן מתקיים הקורס? תודה לך מקרב לב

אמן.

אושר,
כן, צריך תואר כדי לעשות קורס על בסיסי. זה יכול להיות תואר בסיעוד, או אחר אם יש לך ואז צריך לעשות מעין מכינה.
אין משמעות לציונים של בית הספר לסיעוד או של המבחן הממשלתי. רק עבר / לא עבר.
הקורס נמשך כשנה, שלוש פעמים בשבוע.
לגבי היכן מתקיים - את צריכה לברר. נדמה לי שבשנה הבאה יש ברמב"ם. אולי גם בתל השומר ואולי בעוד מקומות ( השנה היו 3 קורסים - תל השומר, סורוקה ואסף הרופא).

בהצלחה.

תודה לך דנה. בהצלחה

בסוף האור ינצח!
אמן כן יהי רצון.

דנה, מדוע אינך יכולה לבחור לך את בי"ח בו תעבדי לפי המדיניות שבו? בטוח יש תקנים בבי"ח באזור.

בטוח יש תקנים בבי"ח באזור

הלוואי וזה היה המצב. כרגע אין תקנים בבתי החולים שאני הייתי רוצה לעבוד בהם. מתישהו יתפנו...

זה יכול להיות תואר בסיעוד, או אחר אם יש לך ואז צריך לעשות מעין מכינה.
רגע, רגע, רגע.
זה אומר שאני יכולה לללמוד מיילדות אם בא לי, ויש לי תואר בריפוי בעיסוק?

זה אומר שאני יכולה לללמוד מיילדות אם בא לי, ויש לי תואר בריפוי בעיסוק?
אומנם לא דנה, אבל מכיוון שביררתי את הנושא לעומק לפני שהתחלתי את הלימודים שלי בתוכנית להסבת אקדמאים, התשובה היא
לא. כדי לצאת לקורס מיילדות שהוא קורס על בסיסי את צריכה גם להיות אחות מוסמכת (R.N.), ואת צריכה גם לתת שנה של עבודה במחלקה, ובנוסף, השמועות אומרות שהחל משנה הבאה - כל מי שירצה לצאת לקורס על בסיסי כל שהוא, יצטרך, בנוסף לתואר האחות המוסמכת גם BA בסיעוד (או אקדמי מלא, או הסבת אקדמאים+סמינר מחלקתי)...

ודאי שחייבים להיות אחות מוסמכת כתנאי ראשון +שנה ניסיון. אבל - חייבים גם תואר, והתואר האקדמאי לא חייב להיות בסיעוד. ולגבי השמועה... - זה נכון כבר מהשנה.
רונ צ'ה- את לא צריכה לתת שנה במחלקה. את עובדת שנה במחלקה, ומקבלת על זה תשלום מלא. דרך לא רעה להתפרנס ולרכוש ניסיון בזמן שגורמים את התואר האקדמאי.

יופי. חסך לי פנטזיות מיותרות שממילא לא מתאימות לי...

רעיונות למתנות
כוס יפה
אגרטל
מפת שולחן
זר פרחים
פקעות פרחים לשתילה
ריבה תוצרת בית
מחברת יפה לכתיבה
עבודת ריקמה(בשעות הפנויות של המשמרת)
אבן יפה
סבון טוב

ותודה לך על המתנה שלך

את לא צריכה לתת שנה במחלקה. את עובדת שנה במחלקה, ומקבלת על זה תשלום מלא. דרך לא רעה להתפרנס ולרכוש ניסיון בזמן שגורמים את התואר האקדמאי.
אכן, ניסוח שגוי שלי - מתנצלת. נתקע לי הסלנג של המורות (למרות שזה לא תירוץ...) ולגבי השמועה - אצלנו מתעקשים שמי שהתחיל ללמוד השנה עוד לא יצטרך, אבל לכי תדעי.. אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שצריך, ומקסימום אופתע לטובה... אבל לא בוונה על זה...

יש לי רק כמה דקות לכתוב עכשיו, אבל בכל זאת.
היום קרו שני דברים. סיימתי ללמוד. זה הדבר הראשון. הפחות חשוב.
הדבר השני הוא שהייתי בלוויה של מיילדת מפוריה. מירנה, למי שמכירה אולי.
אדם נדיר. נהרגה אתמול בערב בתאונת דרכים. פתאום באמצע החיים.
יש לי עוד הרבה מה לכתוב על זה, אולי יותר מאוחר.

(וגם ברכות על סיום הלימודים @}

בדיוק שמעתי עכשיו על מירנה...
עצוב.

פתאום באמצע החיים
נר לזכרה.

עצוב לשמוע.

אוף, הדבר הזה לא יוצא לי מן הראש. מירנה. מירנה. הפנים שלה מופיעות אל מול עיניי, והקול שלה מהדהד לי בראש.
ואני רק הכרתי אותה לאחרונה. יש כאלו שמכירים אותה חיים שלמים!
איזו אישה מיוחדת היא היתה. כזאת שאי אפשר לא לשים לב שהיא נמצאת. תמיד עם בגדים צבעוניים, נעליים כתומות או אדומות, חרוזים. תמיד קולנית, ענקית, חמה, אוהבת, דעתנית, סוערת, מלאת שמחה והומור. איזו נוכחות היתה לה. וזה מה שכל כך מוזר עכשיו. לאן נעלמה לה הנוכחות הזו? כל כך קשה לתפוס שאין ולא תהיה יותר, לפחות במימד שלנו, מירנה כזאת.

תאונות דרכים הן דבר איום. הפתאומיות הזו, וחוסר התכלית שבדבר, חוסר היכולת של האדם והסובבים אותו לעבור תהליך איזהשהו עם המוות הקרב.
דיברתי עכשיו עם אחותי והיא סיפרה לי שעד היום, 7 או 8 שנים אחרי שחבר שלהם נהרג בתאונה, הם עדיין לא מאמינים שזה קרה. איפשהו עוד מדמיינים שהוא סתם עובד עליהם ושעוד מעט יופיע.
אוף.
כמה שבכיתי אתמול וזה בכלל לא מקל. בכלל לא.

נזכרתי בהלוויה אחת, לפני נצח, שהלכנו ביחד.
אם אני מזהה נכון, מירנה מתועדת גם בדף הזה (או בארכיון שלו) קצת. זה גם סוג של נחמה. (לא מכירה, מנחשת רק לפי התיאורים).

חזרתי עכשיו ממשמרת ערב, והרגשתי שאולי כתיבה בבלוג היקר שלי תשפר קצת את הרגשתי המתוסכלת למדי. תארו לעצמיכן, שאני, שוליית המיילדת, יושבת בתחנת האחיות, ובחדר לידי מתרחשת לידה, ואין לי משהו אחר לעשות, ובכל זאת אני בוחרת שלא להיכנס לראות את הלידה. כשאני חושבת על זה קשה לי להאמין לזה בעצמי. אני, שרציתי להיות בכל הלידות שיכולתי ונשארתי לפעמים 7 שעות נוספות אחרי המשמרת, רק כדי להיות בעוד לידה...
אז היום ישבתי לי כך, מנסה להצטמצם בכיסא שלי, אך ללא הצלחה - האחראית משמרת אמרה לי - "אולי תיכנסי לראות לידה? אפשר ללמוד משהו גם מהסתכלות" . ("בטח", אני חושבת לעצמי, "אפשר ללמוד בעיקר איך לא ליילד..").
נו טוב, בלית ברירה נכנסתי וראיתי את המיילדת אומרת לאישה בעייפות - "שידי, שידי" (תלחצי, תלחצי). אח"כ הטון העייף והאדיש נעלם, כי היא צעקה עליה שלא תברח בכל פעם שהיא מכניסה לה את היד לנרתיק... "אם לא תישארי במקום אז אני אחתוך אותך!!".
אח"כ היא הכניסה לה את אצבעות שתי הידיים לנרתיק כדי להרחיב אותו (כנראה זה מה שהיא חשבה שהיא עושה..). עכשיו תבינו - זה לא שהיא לא התקדמה או משהו. זו היתה לידה חטופה, והאישה ילדה תוך 15 דקות מרגע שהגיעה לחדר לידה...
אח"כ היא צעקה עליה עוד קצת שידי שידי, ואל תזוזי, והאישה כבר בוכה.
אז נכנסת הכוח עזר, ומתחילה ללחוץ על הבטן של האישה. אמרתי לה להפסיק תכף ומיד, והיא הפסיקה אבל אני יודעת שבשאר הידות מבקשים ממנה שתעשה את זה..
אח"כ יצא התינוק. המיילדת שמה אותו על הבטן של האישה, בדיוק למשך הזמן שלקח לה לחתוך את הטבור, ואז הוא נלקח לשקילה ומשחת עינים, שלום לאמא ולמחלקת יונקים. ולאף אחד זה לא נראה צורם או משונה שהאמא, שחיכתה 9 חודשים לראות את התינוק, רואה אותו בדיוק 30 שניות ואז ביי ביי.
ואז הגיעה תורה של השליה. חשבתן שהיא תתחמק מהתערבות אלימה? מה פתאום! לא רוצה לצאת בטוב? (יעני - תוך 20 שניות..), אז נחלץ על הבטן, נעסה את הפונדוס ונמשוך בטבור. ככה היא יוצאת יותר מהר (ואפשר כבר ללכת לשתות קפה). לפעמים גם הרחם יוצא איתה.. נו טוב, לא נורא. אל תעשי עניין. זה נדיר מאוד.

אחרי שהשליה יצאה, מחברים בחזרה את המיטה, מזריקים אוקסיטוצין וביי. המיילדת לא נכנסת יותר לחדר לידה. היא את שלה עשתה.

אז מה למדתי מן הלידה הזו?
איך אני לא רוצה להתנהג לנשים, איך אני לא רוצה לנהל לידה, איך אני לא רוצה שיראו הדקות הראשונות לאחר הלידה, איך אני לא רוצה להיות מיילדת.
אבל את כל זה כבר ידעתי קודם. אז בעצם לא למדתי שום דבר חדש, כי את הסצינה הזו אני רואה עם מיילדות שונות מדי יום ביומו שם (לא כולן, יש צדיקה אחת בסדום. אחת). לא למדתי כלום ורק הרגשתי עצב, תסכול וכאב.

אחרי שהמיילדת הסתלקה לה לסכם את הלידה, נשארתי עם האישה לבד. עמדה בחדר כזו ריקנות. כרגע היתה פה לידה. סוערת, כואבת, אמיתית. ועכשיו, רק 5 דקות לאחר מכן, אין זכר למה שהתרחש - אין תינוק. יש רק אישה ששוכבת עם פד בין הרגליים ועם אינפוזיה ביד. סצינה פשוט ביזארית לחלוטין. רציתי לנחם אותה, ולא ידעתי מה להגיד. מה? אולי משהו כמו - "טוב, גמרנו, את יכולה ללכת לישון עכשיו?

טוב, האורחים שלי חזרו עכשיו. יש לנו אורחים מאנגליה/אירלנד. הוא צבעי, והיא מיילדת בית. אני הולכתלבכות לה קצת...

דנה, האימייל שלך עם שם בית החולים שדיברנו עליו לא הגיע. תוכלי בבקשה "לשלוח" [email protected] שוב? חשוב לי לדעת.

כמה זמן עוד יש לך לעשות שם?
מקווה בשבילך שיעבור מהר
ובשביל היולדות העתידיות שמשהו מרוחך ידבק במקום.

ממש עצוב לי לקרוא את המציאות שאת מתארת.
ידעתי שיש מיילדות חסרות סבלנות וחסרות רגישות,
אבל הסיפור היומיומי שאת מתארת פשוט עושה חשק לבכות ולחבק את כל
הנשים והתינוקות שחוו טראומות כאלה ואפילו לא חושבות שנגרם להם עוול.
מי ייתן ויהיו עוד ועוד מיילדות כמוך, שמכבדות את נס הלידה ועוזרות לו להיות במלוא עוצמתו.
חזקי ואמצי!
@}

יש צדיקה אחת בסדום. אחת בבקשה, תנסי להישאר שם בתור מיילדת , רק קצת, אולי כמה חודשים, כדי שאפשר יהיה להגיד שיש שתי צדיקות בסדום. תחזקו אחת את השנייה, תקימו קליקה, יחד כבר תהיו כח! אולי תצאו לקהילה, לטיפות החלב המקומיות, תזמינו את הסבתות שיספרו איך ילדו פעם. פה יש לך אפשרות לשינוי אמיתי. ואם לא יהיה שינוי מערכתי, לפחות תדעי שעשית שינוי לכמה נפשות (שילדו ונולדו בתוך התוהו הזה).

שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך
שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך

פשוט לבכות... גם אצלי אפילו לא נתנו את השההות ללחוץ - מייד השיליה נמשכה החוצה...
חיזקי ואימצי, האמיני בדרכך ולכי בה. הטוב ינצח, הביאי את האור.

ואז הגיעה תורה של השליה. חשבתן שהיא תתחמק מהתערבות אלימה? מה פתאום! לא רוצה לצאת בטוב? (יעני - תוך 20 שניות..), אז נחלץ על הבטן, נעסה את הפונדוס ונמשוך בטבור. ככה היא יוצאת יותר מהר (ואפשר כבר ללכת לשתות קפה).
בפעם הראשונה שעשו את זה לאחותי, גרמו לה דימום קשה, מאוד. היא נאלצה בגלל זה להישאר כמה ימים נוספים בבית החולים (בתמורה לזה שהסכימו לא לתת לה עירוי דם).
לפני הלידה השניה הכנתי אותה. הסברתי לה מה היה שם, ולמה, ושלא תתן בשום אופן למשוך לה את השיליה.
אז כמו שאת מתארת, תיכף אחרי שהתינוקת יצאה קפצו עליה המיילדת והרופאה כדי למשוך.
תארי לך, אשה שבדיוק ילדה, ובדיוק חתכו אותה (לא היה צורך, אבל המיילדת רצתה להעניש אותה שהיא סרבה לאינפוזיה, אחרי שילדה לגמרי לבד והמיילדת נכנסה כבר כשהראש יוצא), ובדיוק בעלה יצא עם התינוקת לתינוקייה (קרי: בלי הגנה) - בשארית כוחותיה היא פשוט סימנה להן "סטופ!" עם היד, ואמרה לרופאה שזה מה שעשו לה בלידה הקודמת, והיא דיממה כמו מברז.
זה באמת הרתיע אותן, והן עצרו.
לא להרבה זמן.
כי מייד הרופאה התעשתה ואמרה: "אז אולי נשים לך קטטר? זה יזרז את יציאת השיליה"...
קטטר! לא פיקניק! לאשה בריאה לחלוטין, שילדה תינוקת בריאה לחלוטין, בלידה פיזיולוגית לחלוטין ללא כל סמים או דקירות.
אחותי, כמובן, עמדה בסירובה. השיליה יצאה דווקא תוך חמש דקות, בעצמה, בלי בעיות.
(וצלצלה אלי מבית החולים: תלדי בבית!)

_ידעתי שיש מיילדות חסרות סבלנות וחסרות רגישות,
אבל הסיפור היומיומי שאת מתארת פשוט עושה חשק לבכות ולחבק את כל
הנשים והתינוקות שחוו טראומות כאלה ואפילו לא חושבות שנגרם להם עוול.
מי ייתן ויהיו עוד ועוד מיילדות כמוך, שמכבדות את נס הלידה ועוזרות לו להיות במלוא עוצמתו.
חזקי ואמצי!_
לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר.

אני דווקא לא מסכימה עם אזדרכת. המקום הזה נשמע כמו סדום ועמורה. אין לך מה לחפש שם. אני מרגישה שאת חייבת לעזוב את המקום הזה. גם אם זה אומר שלא תמצאי כרגע עבודה בתשלום במקום אחר במקצועך.
מקום כזה אי אפשר לשנות מבפנים, אלא אם את מנהלת המחלקה. מקום שנמצא איפשהו באמצע, יכול לקבל שינוי מאיש צוות חדש שמגיע עם רוח חדשה, ואז מאמצים שלך יוכלו לשאת פרי. אבל מקום שכל כך קיצוני ברוע, ברשעות ובאטימות כלפי המטופלות, עד כדי רשלנות רפואית, לא יוכל להשתנות בעקבות פועלו של איש צוות אחד שאין לו מעמד גבוה במערכת ההיררכית. מקום כזה אפשר לשנות רק מבחוץ, על ידי שינוי קיצוני, כמו פיטורי מנהל המחלקה או תקשורת שלילית וכדומה. ואפשר לעשות את זה, ונעזור לך.

מסכימה עם טרה רוסה ומאחלת לך שתמצאי מקום שיכבד אותך ואת היולדות באותה המידה.

עצוב. אין לי מה לומר על הדבר הזה.
אין לך מה לחפש שם - מסכימה. זה נשמע נורא.

לגבי למשוך את השיליה החוצה בטבור, בדיוק היום שמעתי לראשונה (מחברה שילדה במאיר לא מזמן) שבכלל מישהו מעז לעשות את זה. שאלתי אותה אם נתנו לשיליה לצאת לבד או עם פיטוצין, והיא אמרה, "לא, משכו אותה". הייתי בשוק. היא סיפרה שזה כאב בטירוף.
יש לנו סוסה שאחרי כל המלטה נתקעת ולא מוציאה את השיליה, וצריך להזריק לה אוקסיטוצין. אני זוכרת שבפעם הראשונה צלצלנו לוטרינר ושאלנו אותו אם למשוך בחבל הטבור, והוא נבהל וצרח עלינו שלא נעז בשום אופן.
נו, אז וטרינרים יודעים את זה ורופאים ומיילדות בבית-חולים לא?!

אופס, זו אני, הפלוניאלמונית

אין לך מה לחפש שם. אני מרגישה שאת חייבת לעזוב את המקום הזה
גם אני מרגישה כך.

היום אגב, היה הרבה יותר טוב. פשוט לא היו לידות...
ולגבי משיכת השליה - זה באמת נורא. אגב, ראיתי רופא אחד, דווקא בבי"ח אחר, שמשך בטבור והחבל נקרע (עם השליה בפנים) והיה צריך להוציא את השליה בהרדמה מלאה.
וחברה ללימודים סיפרה לי על רופאה שמשכה את החבל , אבל השליה לא נפרדה עדיין והרחם התהפך ויצא בעקבות הטבור. זה מצב מסכן חיים (עקב הדימום הרב..).

היום היתה שיחה הזויה במחלקה. רופאה אחת, מן המתערבות , הגסות והאלימות ביותר, אמרה שהיא חושבת שזה לא נכון לספר כלבים. שאלתי אותה למה, והיא ענתה: "לכל דבר שאלוהים עשה יש סיבה, וכשמשנים את זה, זה עלול לגרום נזק...". לא נשמע לכם דבר מטומטם להגיד בהתחשב בעובדה שדקה קודם היא החליטה על מתן זירוז לאישה שבסה"כ הגיעה עם show (ז'תמורת שירד לה הפקק הרירי. מלבד זה - לא היתה שום בעיה)?

טרה רוסה, אני מסכימה איתך מאוד וביום ראשון אני אמורה לנסות לקבוע ראיון בפוריה. ניסיתי כבר קודם אבל המזכירה של האחות הראשית סירבה לקבוע לי ואמרה לי להתקשר אליה ביום א'. קודם לכן חשבתי שעדיף לי לעבוד בחדר לידה, גם אם הוא לא מוצלח, העיקר לעבוד במקצוע. עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה...

קודם לכן חשבתי שעדיף לי לעבוד בחדר לידה, גם אם הוא לא מוצלח, העיקר לעבוד במקצוע. עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה...
אל תוותרי עדיין. את מיילדת מקסימה וטובה.
החוויות האחרונות באמת מזויעות, ואני מסכימה עם טרה , והנה את כבר מחפשת לך מוצא.
חיזקי ואימצי.

}

היום היתה שיחה הזויה במחלקה. רופאה אחת, מן המתערבות , הגסות והאלימות ביותר, אמרה שהיא חושבת שזה לא נכון לספר כלבים. שאלתי אותה למה, והיא ענתה: "לכל דבר שאלוהים עשה יש סיבה, וכשמשנים את זה, זה עלול לגרום נזק...". לא נשמע לכם דבר מטומטם להגיד בהתחשב בעובדה שדקה קודם היא החליטה על מתן זירוז לאישה שבסה"כ הגיעה עם show (ז'תמורת שירד לה הפקק הרירי. מלבד זה - לא היתה שום בעיה)?אם זה לא היה כל כך עצוב, זה במאת היה מצחיק.

_קודם לכן חשבתי שעדיף לי לעבוד בחדר לידה, גם אם הוא לא מוצלח, העיקר לעבוד במקצוע. עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה...
אל תוותרי עדיין. את מיילדת מקסימה וטובה.
החוויות האחרונות באמת מזויעות, ואני מסכימה עם טרה , והנה את כבר מחפשת לך מוצא.
חיזקי ואימצי._
מחזקת גם מפה. ה"חריגות" שלך מהתמונה הכללית היא כל כך נהדרת בעיני. אל תתיאשי.

מחזיקה לך אצבעות לגבי פוריה.

בהצלחה בפוריה, אם לא, הדרך לחיפה ארוכה מידי בשבילך? את כ"כ יכולה לתרום בכל מקום בו תימצאי... מאחלת לך שתמצאי מקום שיתאים לך וגם אם לא, עם פוטנציאל כזה. ושוב, בהצלחה ותודה.

כמה נסיון צריך לפני שתעיזי להיות מיילדת בית? אולי להיות שוליית מיילדת הבית ישירות? (אם אין לך תשובות לעצמך, אולי תשאלי מישהי מהן. שרה לה למשל.)

כמה ניסיון צריך לפני שאעז?
לא יודעת. מצד אחד נראה לי שצריך די הרבה ניסיון (כמה שנים טובות). מצד שני, המיילדת שמתארחת אצלי בימים אלו, התחילה להיות מיילדת בית מרגע שסיימה את לימודיה. הלידה הראשונה שהיא קיבלה בבית היתה של תאומים. לגבי להיות שוליית מיילדת הבית - אני מאוד רוצה ומנסה, אבל כל פעם זה מתפספס...

בדיוק עכשיו סיפרה לי האורחת על תוכניותיה להקים מרכז לידה כמו שמרכז לידה לידה צריך להיות, ויש לה גם מקורות מימון (היא מלונדון, אם לא הזכרתי..). אולי יצא לי לעשות משהו בכיוון הזה?...

המוח שלי די נואש וזה גורם לו לחשוב בקדחתנות על פתרונות יצירתיים. היום עבדתי שוב , ושוב הגעתי למסקנה שאני לא רוצה להמשיך לעבוד שם. שום דבר דרמטי אבל הרבה דברים קטנים ונוראיים. כמו אישה שאמרה שלא רוצה שיבדקו אותה, אז ניסיתי לחזק אותה והבהרתי לה שהיא באמת לא חייבת להסכים. אח"כ הלכתי לרופאה לפני ביקור הרופאים והכנתי אותה לכך שהאישה לא רוצה שיבדקו אותה. אח"כ היה הביקור וברור שהרופא בדק אותה, למרות שהיא אמרה שהיא לא רוצה וגם אני אמרתי לו שהיא (לעזאזל) לא רוצה. כמעט דפקתי את הראש בקיר..

אבל עכשיו מוחי מתמלא לו בהמון מחשבות מרגשות על הקמת מרכזי לידה ועל מיליונרים נדבנים שרוצים לעודד לידות טבעיות בארץ....

כמה נסיון צריך לפני שתעיזי להיות מיילדת בית??

לא בזבוז?... אחת כמו דנה ה , צריך שתהיה בבית חולים. אולי לא בגרוע ביותר שביניהם, אבל שתהיה במערכת ותעשה ככל יכולתה.

מתנדבת להיות הראשונה

רוצה ליילד אותי בבית עוד 5 חודשים? אין לי תאומים...
תספיקי להתלוות לכמה לידות בית בינתיים (במיוחד אם תתפטרי).

כבר התחלת לדבר עם מיילדות בית בסביבתך? קדימה!

את מוזמנת להצטרף אלי ללידה במרכז הלידה בלניאדו בשבועיים הקרובים...אמנם עם מיילדת פרטית, אבל תוכלי פשוט להיות שם. אשמח!

וואהו, תראי איזה אחלה רעיונות קיבלת!
במקרה הגעתי לאתר של המיילדות בישראל (חפשתי משהו והפניתי לשם) וראיתי שמחפשים מיילדות גם ב"הלל יפה" וגם ב"יוספטל".
אולי זה רלוונטי עבורך לעבור לגור בעקבות עבודה- לא יודעת....

צריך שתהיה בבית חולים
צריך בשביל מי? אולי יותר טוב לשאול מה דנה צריכה. מה טוב לדנה?

ואוו, כמה דברים!

אז קודם כל, הצלחתי היום לקבוע ראיון לפוריה לשבוע הבא. נראה מה יצא מזה. אני לא בונה על זה, אבל זה פתח מסוים.

אחת שגרה לידי - קודם כל, נעים לדעת שאת גרה לידי. אשמח מאוד להתלוות ללידת הבית שלך, אבל אני לא בטוחה לגבי ליילד. אין לי עדיין הרבה ניסיון, לא קיבלתי אף לידה לבד (חוץ מאחת, בעצם, בטעות). אין לי את הציוד, ולא את הידע (אני מאמינה שאני צריכה לדעת הרבה מאוד כדי להיות מיילדת בית, הרבה יותר ממה שמיילדים בקורס מיילדות. הרי בסופו של דבר, אין לי בבית רופאים ומיילדות אחרות להתייעץ איתם..). בקיצור. עוד לא הגיע הזמן לזה מבחינתי, אבל תודה על ההצעה הנדיבה באמת. וכמו שאמרתי - אשמח מאוד להתלוות...

תבשיל, כן. היום למשל, פספסתי לידת בית נוספת שהייתי אמורה להיות בה. האישה הגיעה לשבוע 42+ ויש לה מיעוט מי שפיר, אז היא תלד בבי"ח...

אמא של אופק. תודה על ההזמנה. אתן לא יודעות כמה זה ממלא אותי בפליאה ובכבוד שאתן מזמינות אותי, אדם שאף פעם לא פגשתן, להשתתף בחוויה הכי פרטית שלכן.
ולגבי הביצוע... אם זה יהיה אחרי ה- 24 לחודש, יתכן ואוכל. לניאדו קצת רחוק ממני (כמעט שעתיים נסיעה), אז אני לא בטוחה שזה יהיה פרקטי.

ורד. תודה.. אבל לעבור דירה זו לא אפשרות מבחינתי. חלק חשוב מן החיים שלי קשור למקום בו אני חיה ולדרכו המיוחדת. יש אגב גם משרות בבתי חולים אחרים באזור, כמו למשל בעפולה. אבל אני לא רוצה להחליף משהו גרוע במשהו קצת פחות גרוע. אני רוצה משהו טוב.

ולרגע קט - שאלה טובה. מה טוב לי?, וזו שאלה שהייתי רוצה לישון עליה כמה ימים ולא סתם לשלוף תשובה מן השרוול. כהרהור ראשון - מה שטוב לי זה לא בהכרח מה שקל לי או כיף לי.

תודה לכולכן על ההתעניינות ועל הליווי בשלב זה של חיפוש הדרך שלי. אני מאמינה שבסוף הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. גם קשיים חיצוניים הם הזדמנות להתפתחות אישית, לנקיטת עמדה, לשינוי, למנהיגות, ולמתן עזרה. בעצם, רק קשים חיצוניים הם הזדמנויות כאלו. חיים קלים לא מציעים הרבה...

אחרים באזור, כמו למשל בעפולה. אבל אני לא רוצה להחליף משהו גרוע במשהו קצת פחות גרוע. אני רוצה משהו טוב.
בעפולה לא כ"כ גרוע כמו שתארת את בית החולים השני. נכון - צפוף, ולא כל המילדות משהו-משהו... אבל כבר עובדת שם מילדת בית אחת, ודווקא שם אולי אפשר באמת לעשות שינוי מבפנים, אפילו ע"י אשת צוות זוטרה.
אני בילידתי 3 לילות בחדרי הלידה שם, ושמעתי דברים לא נעימים מצד אחד, וגם דברים יפים מצד שני. ודווקא היחס שאני קיבלתי היה ברובו בלתי מלחיץ (דווקא לא איימו עלי שאם לא אבחר בניתוח אוי-ואבוי לי).
רק דוגמא אחת - היחס לויבק מאוד חיובי (יחסית) ומנסים לעודד נשים ללדת אחרי ניתוח אחד (אחרי שניים זה כבר סיפור אחר...)
אם את מעוניינת בעוד פרטים את מוזמנת לכתוב לי.

תודה מיכל. אני שמעתי כמה סיפורים על עפולה. חלק טובים וחלק ממש לא. אני מניחה שלכל מקום יש את הסיפורים הללו. חברה שלי מן הקורס עשתה שם את ההתנסות עכשיו, וממה שהיא סיפרה לי - אני לא רוצה לעבוד שם.
אבל.. מי יודע?

_צריך שתהיה בבית חולים
צריך בשביל מי? אולי יותר טוב לשאול מה דנה צריכה_
טוב, אח"כ חשבתי שיצא לי ניסוח קצת צולע. התכוונתי לומר, שמיילדת כמו דנה תהיה נכס יקר ליולדות בתוך המערכת.
מה טוב לדנה?
את זה רק היא יודעת

דנה, איך אפשר לשלוח לך מייל?

מה טוב לדנה?
להקשיב לתחושת הבטן ולראש ולנסות למצוא את הנתיב שממלא את שניהם בשמש.

מחזקת אותך בדרכך. תהיה אשר תהיה.

נ.ב. ספרי עוד קצת על ההיא שרוצה לפתוח מרכז לידה? את מתכוונת שהיא רוצה לעשות את זה בישראל?

יושי י -
המייל שלי הוא eitanhoffer שטרודל zvia.org.il

תמרוש - תודה (על החיזוק).
ההיא רוצה לפתוח מרכז לידה באנגליה ככל הנראה, שם היא גרה. אני לא פוסלת להצטרף אליה לשנה שנתיים ולעזור בהקמה (בסה"כ איתן ואני חולמים על לחיות שנה אירופה. הוא ילמד מוסיקה ואני מיילדות בית..).
היא מיילדת בית כבר שנתיים. מאוד אוהבת את מה שהיא עושה, ונתקלת באותם הקשיים, פחות או יותר, שנתקלות בהן המיילדות בארץ - אין ביטוח, הממסד לא משתף פעולה וכו'. מה עוד לספר?

תודה לכולכן על התמיכה.

אני לא פוסלת להצטרף אליה לשנה שנתיים ולעזור בהקמה
נשמע טוב.
אבל זה רק כי אני משוחדת - זה בדיוק (רוח הדברים של) מה שאני עושה עכשיו באוסטרליה - מנסה לראות מה אני יכולה ללמוד פה שלא יכולתי בישראל.

@} @} @}

מה שטוב לי זה לא בהכרח מה שקל לי או כיף לי.

ציטוט:
"The hard way is hard, but not as hard as the easy way"
(Granny Weatherwax, the best witch of the Discworld)
(Terry Prachet)

ועוד משהו: נזכרתי בך כשקראתי את היומן שלי, בו היה כתוב על יום עבודה שלי כמחליפה בגן ילדים, שבו ממש לא נהניתי: היה רעש, היתה תחושה של הזנחה ולא מספיק צוות, והילדים היו יותר אלימים וחסרי מנוחה מהרגיל בגנים אוסטרליים (עד אז היה לי ממש כיף בכל מקום שהגעתי אליו).
אבל היה רגע אחד, בתוך הבלגן של קימה והתלבשות אחרי שנת הצהריים, שילד אחד שהיה פחות-או-יותר בחיקי פתאום קם, הסתובב, ובדרך בלי משים נתן לי נשיקה על הלחי.
זה היה נהדר. המחווה הקטנה הזו הזכירה לי: גם בתוך הכאוס, כשאני מרגישה שאני לא נותנת כפי שהייתי רוצה לתת, בכל זאת נתתי משהו טוב, הייתי במקום, הבאתי תועלת, העברתי תמיכה, והילד הזה הגיב על זה.
מה הנמשל: אולי כדאי שתסתכלי על התגובות של היולדות כלפיך. זה ייתן לך הערכה טובה יותר על האם את מצליחה להעביר להן את מה שאת רוצה, בהינתן המצב הקיים, או שאת באמת הולכת לאיבוד בתוך הכאוס הכללי, ולא מצליחה "לשפר מבפנים".

דנה, אל תתייאשי יהיה כל כך חבל לנשים שתוכלי ליילד בפוטנציאל לאבד אותך. את לא מבינה איך נשים שלא מכירות אותך מזמינות אותך ללידה שלהן. אנחנו אף פעם כמעט לא מכירות את המיילדת שלנו מראש, מה שאנחנו יודעות עלייך הוא שאת רגישה ומקשיבה ומכילה ועם ראש פתוח, זה מה שהייתי רוצה מהמיילדת שלי.

אז ככה: הייתי בראיון בפוריה ואכן אין להם תקנים עכשיו, ולפי דברי האחות הראשית - גם לא יהיו. יך שהיא ואמרת את זה זה נשמע כאילו זה יישאר כך לנצח.
אז מצד אחד אני לא לוקחת את זה קשה ויודעת שבדברים הללו אף פעם אי אפשר לדעת.
ומצד שני - אני צריכה להשלים עם העובדה שלפחות בטווח הקרוב (ואולי גם הבינוני) אני הולכת להמשיך לעבוד בבי"ח שבו אני עובדת. אני מתכוונת להפיק את המיטב, לשנות את מה שאוכל, to make a difference במקומות שבהם זה יתאפשר, לעשות קצת בלאגן, להעצים נשים, להתווכח עם רופאים, ולראות לאן אני ממשיכה משם.

אה, כן. יש לי גם איזה מבחן קטנטן בעוד שבועיים. שום דבר רציני...

הביצית מוקפת בשכבת הזונה-פלוצידה אך גם בשכבת תאי גרנולוזה שנקראת קומולוס אאופורוס אשר מחברים את הביצית לדופן הזקיק. גם הקורונה רדיאטה מורכבת מתאי קומולוס. הגבעול שעליו מוחזקת הביצית נקרא קורפוס קומולוס.
לא מצליחה להתרכז. לא יודעת למה...

ציטוט לא מדויק מ"מיילדות":
"המילה "זיגוטה" תמיד נשמעה לי כמו קללה או גידוף של מדען שמשהו השתבש בעבודתו. זיגוטה! המבחנה נשברה! זיגוטה! רדיום מתפשט בכל המעבדה!"

זיגוטה! המבחנה נשברה! זיגוטה! רדיום מתפשט בכל המעבדה!" LOL

גדול!
ואם זיגוטה נשמעת כמו קללה, אז כמו מה נשמע לכם זונה-פלוצידה? (בחיי שככה קוראים לזה..).

גרנולוזה נשמע טעים. זה בא עם פירות יבשים?

לא מצליחה להתרכז. לא יודעת למה...

איך אפשר להתרכז במושגים כמו זונה-פלוצידה בלי להתחיל להתפרע במחשבה? זה ממש לא הוגן.

אז כמו מה נשמע לכם זונה-פלוצידה?
מטעמי שלום בית, אני לא נוהגת לצטט פה את בעלי!

אני מתכוונת להפיק את המיטב, לשנות את מה שאוכל, to make a difference במקומות שבהם זה יתאפשר, לעשות קצת בלאגן, להעצים נשים, להתווכח עם רופאים, ולראות לאן אני ממשיכה משם.
גיבורה!
הלוואי שהיו המון כמוך. בכל התחומים.