חינוך ביתי ושעמום זוגי

משעמם לי.

אנחנו לא מצליחים לעשות דברים מעניינים ביחד. כל חיינו סובבים סביב הילדים, כל השיחות, כל הפעולות, כל מה שביחד. אין לנו כמעט שום מגעים חברתיים שלא בחברת הילדים - בעיקר לא לי שאני בבית. אין לנו עזרה בשמירה על הילדים, וגם איננו ששים להעסיק זרים בכך. לא יצאנו לבלות ביחד כמעט חמש שנים, כלומר - יוצאים המון, אבל רק לטיולים בטבע, לים, לאוהל, איפה שמתאים לילדים. איננו נחשפים לדברים שפעם היו לחם חוקנו היומיומי - אירועי תרבות ואמנות, אירועי חברה והוויה, דיונים מקצועיים ופילוסופיים. עייפים מדי, עסוקים מדי, שקועים מדי, לא מעשירים את עצמנו בשום דבר חיצוני. לכן השיחות הופכות לרדודות, צפויות, משעממות, אפילו אתו. החינוך למופת, אבל החיים האישיים תקועים.

איך יוצאים מזה.

שממון אישי.

חברויות הולכות ונמוגות. רובם גרים רחוק, פיזית או מנטלית, ואני מנסה ליצור מעגל של חברים חדשים שיתאימו לאורח חיי הנוכחי. החברים נמדדים לפי גיל הילדים וקרבתם הפיזית. החברים המעניינים יותר הם אלו שמדברים בשפתי, אולם עם אלו אין שום אפשרות להפגש בלי הילדים. מין פרדוקס שכזה. חברים אחרים מטיפים לי תתנתקי פעם מהילדים שלך, אי אפשר לעשות אתך כלום. כבר לא זוכרת את עצמי אומרת משפט לא קטוע, משפט בלי עדים קטנים. מוצאת את עצמי מפתחת חברויות וירטואליות, על כל היופי והבעיתיות, ובעיקר חוסר המציאות של הענין. אנשים שלא מכירים אותי, שלא מרגישים אלי, אבל שנכונים לשוחח אתי ולחשוב אתי ולהעשיר את עולמי המוצר. העולם הוירטואלי הופך לדומיננטי באופן מוזר. רק בו אפשר לנהל שיחה נורמלית. ומעבר לוירטואליה - שם עומד האיש. לבדו, נושא על כתפיו היפות את כל מרחבי השעמום שלי והולך אתם לישון, עייף.

יעלי בצבע - יש הרבה שכן. חינוך, אמהות, נתינה ואהבה. ועדין, שעמום נוצר מתוך מחסור, ועליו שיחתי.

(())
שותקת - עד שיהיה לי משהו חכם לומר.
ברמה מסויימת מזדהה, אז תודה לך שפתחת את הנושא לדיון @}

ניקוסיה, את כותבת כל כך יפה. אני במצבך ומזדהה מאד.
חייבת לציין שמאז שהילדים התחילו טיפה לגדול, פתאם נהיו לנו יותר "רווחים" בהם אנחנו לא הרוסים, לא ממהרים, לא עייפים נורא, לא רבים (האם את מכירה את המצב הזה, שבו סוף סוף יש רגע לשניכם אז מנצלים אותו לויכוח והתמרמרות?)
אבל הרווחים האלה באמת נדירים, ואין לי אלא הזדהות עמוקה עם דברייך.
אין לנו עזרה בשמירה על הילדים, וגם איננו ששים להעסיק זרים בכך. מזדהה מאד. מגיל מסויים צריך ללמוד לתת למישהו לשמור על הילדים. זה לא קל , במיוחד בגילאים מסויימים. אבל בלי עזרה בשמירה זה באמת מאד קשה. לאחרונה התחלתי "לשחרר" , מן הסתם הצלחתי כי הילדים כבר לא תינוקות, קודם לא הייתי מוכנה לשמוע מזה, וגם, לא עם זרים, רק חברים שסומכת עליהם לגמרי, וזה החזיר מידה של שפיות זוגית.
אחד הדברים ששמתי לב שתקעו לנו את הזוגיות, היה העובדה שהינחתי לילדים להפריד בינינו בלילה. לכאורה יש את כל התירוצים: ילדים קטנים, מיטה משפחתית, תינוק יונק....
אבל דבר אחד ברור: אם את לא ישנה ליד בן זוגך בלילה בשמיכה משותפת, והיונקים בשמיכה נפרדת ועל מזרון אחר, נוצר ריחוק. לא רק מיני.
וזה דבר שצריך לתכנן אותו ולחשוב עליו, כי הוא לא קורה באופן טבעי...
כי באופן טבעי אני נרדמת ליד היונק ומתכננת להיכנס שוב למיטה, הפעם כבת זוג, אחרי שהוא יירדם, וזה לא קורה.
זה נראה כאילו אני מדברת רק על מין, אבל האמת היא שהקירבה הגופנית בלילה מביאה לריענון האינטימיות בפגישות האחרות במשך היום.
תודה שהעלית את הדף הזה. מקווה שתמשיכי לכתוב (דווקא את מה שרע ולא בהכרח מה שטוב...)

תודה בנות יקרות

אכתוב עוד אחר כך.

שתי פנים אפשריות לצאת מן השעמום.

האחת, לבד. השניה, ביחד.

לבד, משמע להשאיר את האיש בבית עם הילדים, מדי פעם בערב, ולצאת לעולם. כך אוכל להעשיר את עצמי, ו אולי לרענן את הזוגיות בתכנים והשפעות חיצוניות.
ביחד, משמע ללמוד להעזר בשמרטפים ולצאת מדי פעם ביחד לחפש חוויות. כך נעבור דברים במשותף, ונוכל לדבר עליהם ביחד.

חסרונות הביחד: קשה להפרד מן הילדים (ניסינו, אבל במהלך כל ה"בילוי" רק דאגנו להם) וגם קשה למצוא בילוי משותף שיתאים. כלומר, כל כך התרגלנו לחיות בתוך הבועה המבוצרת שלנו, כל כך התרגלנו לשממון היבשושי שלנו, שקשה יהיה בהבלח סרט או הרצאה אחת להחיות את העולם הרוחני והרעיוני שלנו. דוקא כשעצם היציאה לבילוי היא כל כך נדירה וכמעט בלתי מושגת, הרי שבמקום להנות אנחנו מבלים בספקות, האם המאמץ הצדיק את המקום. הדיונים האלו, אגב, הם שקוברים מראש את רב הבילויים הפוטנציאלים שלנו: אני אומרת שסרט אפשר לראות גם בבית ושלא בשביל זה נקריב את היציאה הדו שנתית שלנו, הוא אומר שאם עוד ארוע רוחני עדיף לו לקרוא ספר בבית ולשמור את הבילוי למשהו אמיתי, שנינו מסכימים שלא נבזבז זמן כה יקר על סתם פאב רעשני, וכך לא עושים כלום.

חסרונות הלבד: מאד מפחיד אותי, אני לא בטוחה איך להעביר את חששותי למלים. מפחיד אותי שאם אני אעשה הרבה דברים בלעדיו הוא ייראה בעיני משעמם, ודמויות ורעיונות חדשים ימלאו את מחשבותי. אחשוב לי איך אני קבורה כל השנים בבית המשעמם הזה, כמה מעניין שם בחוץ. מחשבות כאלו מנקרות בי, למשל, כשאני שוקלת ללכת למקומות שנוגעים ברוח.

איזה כיף שחזרת.
מפתיע אותי שהדף הזה לא יותר שוקק חיים.
כתבתי לך תשובה אתמול, והמחשב פתאם לא העלה יותר את האתר עד עכשיו.
קוראת אותך בעניין ובהזדהות רבה. (אני פלונית מלמעלה)
רק רציתי להוסיף, מתוך ההזדהות עם הקושי שבבילוי בחוץ יחד ולבד, שמה שעובד עבורינו לעתים זה לשלוח את הילדים עם מישהו אהוב, (כשזה מצליח) ולהישאר לבדינו בבית. כך נחסך הכאב ראש וההתרגשות המעצבנת של "הנה, עכשיו להנות ומהר", אבל חשוב לדעת מראש מתי הם חוזרים כדי לא להיות בלחץ. ואז, אפילו סתם לשבת ולשתוק. לשמוע מוזיקה (בשום אופן לא להתחיל לסדר יחד מדפי ניירת או משהו כזה (-: )
אבל, חשוב לילהבהיר, לא באתי לתת עצות, אנחנו בדיוק באותו המצב וחשוב לי לקרוא את דברייך ולא "לפתור לך את הבעיות".

הי אמא פלונית, איזה כיף שאת פה.

גם אני קיויתי שהדף יהיה שוקק חיים, מלא הצעות ופתרונים

עניינה אותי מאד ההפרדה שלך בין באופן טבעי ובין באופן מחושב, כשכתבת על הלינה המשפחתית. זה דבר שמעסיק אותי לא מעט, אם הזרימה החופשית הזו עם הילדים ועם צרכיהם לא מרחיקה ממני את האיש. לכאורה הרי הכל טוב, החיים נמשכים כרגיל ויום רודף יום, ורק במבט מאומץ מלמעלה אני פתאם שמה לב שהיי, מה קורה לנו. ממש לאחרונה הוצאתי את הילדים מהמיטה שלנו, והעניינים לא שבו מעצמם למחזורם הרגיל. אבד משהו, ולמעשה כל כך התרגלנו לחיות בלעדיו שאיננו יודעים אפילו לקרוא לו בשמו, על אחת כמה וכמה להשיבו אלינו.

יוצא לנו לא פעם להיות עם עצמנו בבית - אחרי שהם נרדמים. נו, ומה לדעתך אנחנו עושים? - מדברים על הילדים, LOL

אני לא יודעת איך להסביר, אנחנו צריכים משהו, מישהו, דברשהו שיזכיר לנו שהלו, אנחנו לא רק הורים. אנחנו צמד נאהבים עם תחומי ענין מגוונים ועומק אינטלקטואלי אמיתי. נו באמת, בחיי שיש עומק. די באמא שלי, הרגע היה פה.

הכאב ראש וההתרגשות המעצבנת של "הנה, עכשיו להנות ומהר",
איזה כיף לקבל כזו הבנה. תארי לך שלא רק שצריך להנות ומהר, זה גם עולה כל כך הרבה כסף וטרחה ועייפות. כמה קל לוותר על התענוג ולשקוע עם הנוחות. בלו בלו בלו.

אני קוראת בעניין, אבל אני לא יודעת איך לתרום.
אני לא אדם שמשתעמם, ואני לא נתקלת בכלל במצבים האלה.
למשל,
וההתרגשות המעצבנת של "הנה, עכשיו להנות ומהר",
את זה לא הרגשתי אף פעם. כשיצאנו לבלות יחד רק שנינו (כל פעם שהגיעו אצלנו לגיל שאפשר היה להשאיר לבד עם סבתא או סבא או מישהו קרוב כנ"ל למשך שעתיים בלי שום בעיה) פשוט הרגשנו הרגשה משונה של רווקים, ונהנינו לנו בנחת. אבל בלי דחיפות.
גם המיטה המשפחתית לא משנה. מה שקובע באמת היו תמיד תהליכים "פנימיים" שלנו עם עצמנו ושלנו בזוגיות.
גם פה, הרבה דברים שכתבתן הרגשתי שהם פשוט לא קשורים לחינוך הביתי.
זה רק במקרה שיש לכם התופעה הזאת ואתם גם, בלי קשר, בחינוך ביתי. אולי הקשר הוא שכאשר חיים בחינוך ביתי מתחילים באופן טבעי להרגיש יותר ויותר מה מתאים לנו ומה לא מתאים לנו, להיות מודעים לשאלה "איזה מין חיים אנחנו רוצים לחיות", וכך נעשים מודעים גם לבעייה כמו שיעמום, שבחיים מסוג אחר כנראה היתה נדחקת לשוליים שבשוליים - עד שהיא כבר היתה גדולה מדי.
אולי את צריכה להתחיל מלחפש משהו שידליק אותך, משהו שיעניין אותך, משהו שימשוך אותך, כי נראה שזה חסר אצלך בחיים ולכן החסר הזה פולש גם לזוגיות.
אבל אני לא בטוחה אם זו העצה הנכונה.

נו באמת, בחיי שיש עומק. די באמא שלי, הרגע היה פה.

בשמת, אשרייך.
לא הייתי ממהרת לשלוח את ניקוסיה לייעוץ. אני חושבת שאת וניקוסיה חיות שונה מאד. אם אינני טועה את נשארת פעילה מאד מחוץ לבית בעזרת מטפלת צמודה שבאה איתך לעבודה, והשארת לעצמך תחומי פעילות רבים שמאפשרים לך לא להיות עשרים וארבע שעות לבד עם הילדים ועם הבעל .
זו דרך נהדרת בעיני, אבל אתן מדברות על חיים שונים בתכלית.
זה רק במקרה שיש לכם התופעה הזאת ואתם גם, בלי קשר, בחינוך ביתי. לא מסכימה. זה לא מקרי. צורת החיים היחודית הזאת מעלה בעיות ייחודיות ואני שמחה שהן עולות כאן.

כשחיים בחינוך ביתי מתחילים באופן טבעי להרגיש יותר ויותר מה מתאים לנו ומה לא מתאים לנו, להיות מודעים לשאלה "איזה מין חיים אנחנו רוצים לחיות", וכך נעשים מודעים גם לבעייה כמו שיעמום זה נשמע לי נכון מאד. והדרך מאפשרת לניקוסיה לבחון את הדברים בכנות ובהירות.
אולי אם היא ובעלה היו עובדים כל יום עד חמש מחוץ לבית היא בכלל לא היתה שמה לב לבעיות שונות, מחוסר זמן. . עוד סיבה לעשות חינוך ביתי (-:

הבעיה בעיקרה אינה ביני ובינו. הבעיה שהעלתי אינה גלויה כל כך, ולמעשה היא אפילו חוששת קצת מלהתהדר באצטלה של בעיה. אין לי משהו שאוכל להצביע עליו בגאון ולומר - בו האשם. להפך, אני מחפשת משהו נעדר, משהו שהיה ונמוג, ואפילו נבהלת קצת מהנוחות שבלעדיו.

זוכרת שיחות עמוקות ורוויות לתוך הלילה עד דברים שברומו של עולם. זוכרת התארגנויות בשם האידאולוגיה, להט מחשבתי, מעורבות ורצון אין סופי לחקור, לדעת, לשאול, להבין. זוכרת בילויים עתירי משתתפים, צעירים כמונו, אכפתניקים כמונו, שדוברים אותה שפה ונעים באותה תנועה. זוכרת שנות התנדבות ארוכות ויפות בשירות הציבור, מוטיבציה אדירה וענן נעים של עשיה ותרומה. זוכרת אין סוף טיולים, כשכבר היינו זוג, אנחנו והאוהל והירח, חודשים של שוטטות ברחבי העולם השלישי עם מעורבות עמוקה ולהט אמיתי לשנות את העולם. להט, להט, להט.

היום הילדים ממלאים את עולמי. זה נחמד ורומנטי לחשוב שזה ממלא את כל עולמי, אבל חסרים לי ניצוצות מאז.

מה אומר לצפריר - בוא שעשע אותי?
לא, אבל אולי אפשר לשאול את אורנה איך היא מתמודדת עם כל מה שהעלית. האם חוותה את זה גם? אולי יהיו לה הארות?

ממש לאחרונה הוצאתי את הילדים מהמיטה שלנו, והעניינים לא שבו מעצמם למחזורם הרגיל.
אולי כי זה קרה רק לאחרונה. גם אצלנו הילדים ישנים לבד לעתים תכופות בזמן האחרון, ולילות שלמים לא חוזרים למיטה המשפחתית בכלל, אבל לגמרי אין תחושה של "מיטה זוגית". אולי כי היא נשארה גדולה, ואולי כי יש תחושה שהם יחזרו אליה בכל רגע גם אם זה לא קורה. ז"א, זה לא חזר להיות חלל אינטימי ואנחנו באמת תוהים מה צריך לעשות. (עלה על דעתינו לקנות מיטה זוגית ולהשאיר מזרונים על הרצפה אבל אולי זה קצת נמהר)
וגם, אולי אם התהיות האלה עולות אצלנו, סימן שהתפנה להן מקום, אולי הילדים גדלו קצת, אולי רווח לנו קצת, אולי השד יודע מה, שגורם לנו לחוש בחוסר בדיוק בזמן.
ואם התפנה מקום, סימן שנוצר מקום למשהו חדש, ואנחנו מכינות לו את הקרקע בגעגועים לניצוצות שהיו. מנסה לומר שלא סתם עולות השאלות.

ואם התפנה מקום, סימן שנוצר מקום למשהו חדש, ואנחנו מכינות לו את הקרקע בגעגועים לניצוצות שהיו.

תודה.

אני מרגישה שמה שקורה בדף הזה קורה לי גם בחיים האמיתיים. כשרוצה לדבר על הבעיות האלה , נוכחת שאצל אחרות אין בעיות. אצל אחרות בחינוך הביתי אני רואה המון שלמות, וויתור מרצון על "הניצוצות" כי עכשיו עושים משהו אחר. מקדימה מחשש שזה מה שאורנה תכתוב....

שליחה על ידי שמש* » 04 יוני 2005, 13:29

ניקוסיה ואמא בחינוך ביתי
אני רוצה לשאול משהו ושחלילה לא יתפס כביקורת אלא כשאלה כנה. מה הבעיה לקחת קורס/ להתנדב פעם בשבוע/ לערוך מפגש שבועי עם חברות/ לצאת לסוף שבוע עם בן הזוג וכו?
אני חיה חיים שונים לגמרי. בחיי יש מרחב עם הילדים (שלושה ימים בשבוע אחרי הצהרים), עבודה (משרה בהי טק אבל בלי להשתגע), לבד, ועם בן הזוג שהוא לא אבי הילדים (בעיקר מאוחר בערב ובסופי שבוע כשהילדים עם אצל אביהם). טוב לי עם החלוקה הזו, אני שלמה איתה, יש מרחב עם משפחה רחבה ועם ילדי בלבד, יש תרבות ויש פאן, יש חברים ויש לבד, יש עם אהובי ויש בלי.
אני מבינה שהדרך שבחרתן מכילה מחוייבות גדולה לזמן משותף עם הילדים, אני מבינה שבחירה זו נעשתה עם מחשבה עמוקה ואהבת אין קץ. האם הבחירה הזו מעמידה שתי אלטרנטיבות שחור ולבן, לצורך העניין אני כקצה אחד מולכן? האם לא ניתן לעצור רגע ולבחון שוב את חייכן כעת ולומר בלי ייסורי מצפון, הייתי רוצה מרחב קצת יותר גדול לעצמי לבד, או לי ולבן זוגי. האם יסורי המצפון בפרידות קטנות מילדיכן לאורך השבוע קשים מנשוא? האם דרך שבחרתן בה לפני מספר שנים עם כל הנכונות לא יכולה להישקל שוב? הרי ילדים סופגים ממכן לא רק נתינה, אהבה, מגע, חינוך. הם רואים גם עצב, תסכול, שיעמום, דוגמא לחיים זוגיים ועוד.
אני עברתי תהליך דומה של שינוי זוית הראיה בקשר לאיך אני רוצה לגדל את הילדים ולאזן את חיי בין המחוייבויות השונות, רק בכיוון ההפוך. מאשה קרייריסטית הפכתי להיות אשה עובדת עם גבולות ברורים לשעות העבודה. באופן מוסכם עם אבי הילדים אין ביבי סיטר או מטפלת. כל יום אחד מאיתנו מתייצב בשמחה בשעה 16:00, שעה שבהיטק נחשבת לאמצע היום, ויש מחיר מבחינת הקידום בעבודה (ולמי שזה היה עולמו האתגרי זה מחיר לא פשוט).
מה אני מנסה להגיד? שמותר ורצוי לבחון את אמיתות החיים שלנו, כמה הן עדין נכונות, ואיך יתאים לנו לשנות אותן. לא חייבים לפגוע בחינוך הביתי. אפשר לתחם שעות מסויימות בשבוע עבור מרחב שאינו משותף לילדים. אפשר להגיד ליסורי המצפון "אתם לא לעניין. לכולנו יש זכות טבעית לחיים מלאים ומעניינים. גם הילדים ירוויחו מהאנרגיות הטובות שלנו" (אם הבנתי נכון שחלק מהקושי נעוץ במצפון לעזוב את הילדים לזמן מה).

שלום שמש,

תודה על מה שכתבת, אני מעריכה מאד את העובדה שהעלת דברים העשויים להתפס כלא פופולריים כאן.

לכאורה יכולתי לפתור את הפן הפיזי, ולמצוא סידור לילדי באופן תכוף וסדיר. בפועל אינני שלמה עם הפעולה הזו, וקשה לי להנות כשאני מנותקת מילדי. זה לא קשור בהכרח לנקיפות מצפון - אלא לחשש אמיתי שמשהו קורה להם בזמן שהם אינם לידי. גורם מפריע נוסף, דומיננטי להחריד, הוא שכשמזדמנות לי חויות מעניינות בגפי אני תמיד חשה בצביטה חדה של "למה גם הם לא פה להנות אתי". העובדה הזו סותמת את הגולל על רוב הפעילויות שייחדו אותנו ברווקותנו, כמו סתם ללכת לים. אינני מסוגלת ללכת לים בלעדיהם, ויהי מה. בעצם, אולי זה כן נקרא מצפון? לא יודעת, נשמע לי יותר כמו אהבה.

ניקוסיה את כותבת נפלא. גם אנחנו בחינוך הביתי, חמש שנים עם הילדים בבית (הגדול בן חמש). מרגע הולדת בני הראשון כמעט ולא יצאנו ללא הילדים. אין עזרה מאף אחד במשפחה. אני עובד מהבית ואישתי לא עובדת, כך שכל היום העיסוק הוא סביב הילדים. ההתמודדות היומיומית עם שיגרה שוחקת, שעלולה להביא אדם לידי כך שיחשוב שמוחו נמס, נעלם, נגנז ומה שנשאר ממוחו זה רק מה שצריך למשימות היומיום (כביסה, נקיון, פעילות חברתית עם הילדים, רגשות אשמה על כך שאין לילדים מספיק חברה, רגשות אשמה על הדרך של החינוך הביתי וכו'...).
אני מתבונן בה (באישתי) ואני שואל מאיפה לעזאזל היא מייצרת את הכוחות הנפשיים להתמודד עם דרך החיים הזו, כמעט בבידוד: היא, אני(רוב הזמן בעבודה) והילדים(הולכים למפגשים, אבל זה לא מספיק).
אנסה לספר לך על הדברים שעזרו להעשיר את חיי ( לי ולא לאישתי, היא עומדת תחת עומס ויש לה פחות זמן. אבל, כאשר אני לומד דבר מה חדש, אני מספר לה על כך. כשהיא לומדת דבר מה חדש, היא מעשירה אותי בתובנות שהגיעה אליהם).
אחד הדברים ששמתי לב כשקראתי בדף הוא, כי הפנייה שלך היא כלפי חוץ. כוונתי היא, כי את חושבת שהאירועים שיעשירו אותך נמצאים מחוץ לנפשך. (סרטים, הצגות, קונצרטים וכו'...). אכן, אירועים אלו יכולים להעשיר את עולמו הרוחני של האדם, כאשר ישנה זיקה בין האדם לעולמו הפנימי.
האם להתבונן בילדך הלומד שפה אינו מעשיר? האם לשוחח עם בנך על מיתוסים קדומים אינו דבר מעשיר? האם ללמוד כימיה/פיזיקה במטבח עם ילדינו אינו דבר מעשיר? הרי ילדנו כל הזמן שואלים שאלות חדשות, אתגרים אינטלקטואלים מרתקים. לדוגמא: כאשר ראיתי וחשתי כיצד סיפור יכול להשפיע על נפש הילד, חוויתי חוויה אינטלקטואלית שלא הצלחתי לחוות בשום סמינר או קורס שלמדתי. הבנתי את השכבות השונות שיש בסיפורי הילדים, ילדי נתן בידי מפתח להבנת הטקסט מההיבט הפסיכואנליטי, אם אפשר לקרוא לזה כך.
לנסות להתמודד עם הנטיות הנפשיות שהוטבעו בנו ע"י הורינו (התנהגויות מסוימות) דרך המראה שמעמידים מולנו ילדינו, זה דבר מרתק. לדוגמא: הייתי חסר סבלנות כשילדי התנהג כך וכך. מאיפוא זה נובע? ניתן לחקור, לצלול לתוך נפשי ולנסות להבין את הסיבה לכך.
ניתן להתבונן בהתנהגות ילדנו, המגע שלהם עם העולם הוא מגע ראשוני, אותנטי. זה מעשיר מאד, כי דרך ההתבוננות בהם (לא התערבות) ניתן להיזכר באותם חוויות נפלאות שלנו כילדים, חויות אלו כשלעצמן הן מקור אנרגיה בלתי נדלה.
הבעיה היא שהקושי היומיומי גורם לשכוח את הדברים שבגללם בחרנו בחינוך הביתי. לדעתי, הרבה פעמים אנחנו חוסמים את אותו ערוץ של עושר פנימי שאין לו סוף בגלל הקושי בחיים.
שוב אני מזכיר, זוהי נקודת מבט של אבא ז"א: לא נמצא רוב היום עם הילדים. מבחינת האימא השיגרה שוחקת יותר(במיוחד בבית כל היום עם הילדים) ובטח את מכירה את רוב הדברים שרשמתי למעלה. ובכל זאת דעתי היא שהדרך לצאת מהשעמום היא דרך העבודה הפנימית. אם אשתמש במטבע שחוק, "דע את עצמך".
דווקא השעמום הגדול ביותר הוא עדות לסקרנות עצומה.
בהצלחה

והשארת לעצמך תחומי פעילות רבים שמאפשרים לך לא להיות עשרים וארבע שעות לבד עם הילדים ועם הבעל .
טוב, לא בדיוק. במשך הסמסטר הייתי ארבע שעות בשבוע בלי הילדים והבעל. בכל שאר השעות - נון סטופ עם הילדים.
עכשיו חופשת סמסטר. אני 24/7 עם הילדים.

מה שכן - זה לא משנה שאני עם הילדים. אני פשוט כל הזמן גם חושבת, וגם קוראת, וגם כותבת, וגם לומדת.
החינוך הביתי לא משנה את זה. כי זאת אני.
זאת בדיוק הטענה שלי: החינוך הביתי לא יוצר את זה.
גם את אמרת, שאילו היתה עובדת היא בטח לא היתה מרגישה בבעיה - אבל זהו, שהבעיה היתה קיימת, רק החיים היו מסתירים אותה.
החיים בחינוך הביתי לא מסתירים אותה. אבל לא הם יצרו אותה - כל אחת יוצרת אצל עצמה, בתוכה, את השיעמום או העניין, מסיבות שלה.

זוכרת שיחות עמוקות ורוויות לתוך הלילה עד דברים שברומו של עולם
אוקיי, ניקוסיה - מה לדעתך גרם לזה שכל הדברים האלה פתאום נעלמו?
את כותבת שאת עם הילדים, אבל שהם לא כל עולמך. אז מה כן יש בעולמך חוץ מהם - זה יכול להיות פתח לצאת מהמצב. אז לאן נעלמו אצלך השיחות האלה? לאן נעלמו אצלך המחשבות האלה? האם הנושאים שדנת בהם אז פשוט כבר לא מעניינים אותך יותר, ואת לא מוצאת כרגע נושאים חדשים שכן מלהיבים אותך?

וויתור מרצון על "הניצוצות" כי עכשיו עושים משהו אחר
אני לא אורנה ואין לי מושג מה אורנה תכתוב, אני מאוד סקרנית, אבל אני מוכרחה לומר שלגבי, פשוט אין ויתור על ה"ניצוצות". זה מה שניסיתי לומר. לא ויתרתי. אני עושה דברים, עם הילדים.
או לדוגמא, בעלי ואני מנהלים שיחות במיטה המשפחתית, לתוך הלילה, כשהילדים ישנים. על המון נושאים. לכן אני אומרת - קודם כל צריך להחזיר את הלהבה של השיחות. בלי קשר למיטה המשפחתית כן או לא.
אני אישית, לגמרי נגד "הקרבה".
אני אקח דוגמא מנושא שונה לגמרי לגמרי, כדי לנסות להסביר את דברי, שאני מרגישה שהם קצת מעורפלים ואולי לא ברור מה אני מנסה להגיד פה:
נגיד שאמא כלשהי היתה אומרת לי:
"אנחנו ישנים עם הילדים במיטה המשפחתית, ובגלל זה אין יותר מין בינינו. אי אפשר, כי הילדים ישנים איתנו. אני רואה אצל אחרות המון שלמות, הן פשוט מוותרות על המין כי עכשיו עושים משהו אחר. אבל אני לא יכולה".
לאמא כזאת הייתי אומרת לבדוק, מה מפריע לה למצוא פתרונות לעניין המין? מה אצלה ואצל בן זוגה בוחר להימנע ממין, ולהשתמש במיטה המשפחתית כתירוץ נוח עבור הזוגיות שלהם? והייתי אומרת להם ש"אחרות" לא מוותרות על המין בכלל (אחרת איך היו למשפחות חינוך ביתי ארבעה, חמישה, ששה ושבעה ילדים...), וזו טעות לחשוב שהן מוותרות.

אלא לחשש אמיתי שמשהו קורה להם בזמן שהם אינם לידי.
ניקוסיה, בני כמה הם? או, ליתר דיוק, בן כמה או בת כמה הכי קטן/ה?
כי מה שאת אומרת כאן הוא, שיש לך כנראה קטנים מדי. אז עוד יש לך את הפחדים והחרדות האלה. ואני מקבלת אותם לגמרי, כשמדובר בקטנטנים.
אבל ככל שהם גדלים, אני די מצטרפת למה ששמש כותבת.
האם אין לך אף קרוב משפחה שאפשר לסמוך עליו עם הילדים לשעתיים, אצלכם בבית? סבתא, סבא, דוד, דודה?
אני לא מוכנה שחמי וחמותי יקחו את הילדים (גם כששלחתי אותה עם כסא הבטיחות שלה, הם לא קשרו אותה), אבל אני בהחלט סומכת על חמותי שתבוא לשחק איתם פה שעתיים שלוש ולקרוא להם סיפורים. למשל, היא היתה מאוד קרובה לבתי (באה הרבה כשבתי היתה תינוקת ולכן בתי הכירה אותה היטב ואהבה אותה), ולכן כשבתי היתה בת שנה וחודשיים הרשינו לעצמנו לצאת יחד להצגה יומית בקולנוע חמש דקות ברגל מהבית. הן שיחקו בצעצועים וקראו ספרים ובילו בנעימים, וכיוון שהיה יום (שעות הערב קשות יותר) בתי נהנתה מאוד ולא חשה בחסרוננו בכלל.
חברה שלי, שאין לה מקומות בילוי סמוכים לבית, לקחה את התינוק שלה עם בייביסיטר (אמא שלה אולי?) למסעדה. היא ובעלה אכלו ארוחה זוגית רומנטית, והבייביסיטר הסתובבה עם התינוק במנשא בסביבת המסעדה, כשהוא ישן, והיתה מספיק קרובה כך שאם הוא יתעורר להנקה היא תביא אותו לאמא למסעדה.
כל אלה פתרונות סבירים וטובים מאוד. אין שום חוק שאומר שבחינוך הביתי ההורים לא יכולים לבלות לבד מדי פעם. רק צריך להתאים את הדברים האלה לגיל הילדים, ולדאוג לכך שמי שנשאר איתם - קרוב אליהם.
אם אין אף קרוב שמוכן לבוא או שסומכים עליו, אפשר ליצור קשר עם בייביסיטר מהשכונה ולהזמין אותה כמה פעמים לשחק עם הילדים בנוכחותך. אחרי שאת רואה שאפשר לסמוך עליה (אם לא, תחפשי אחרת), ושהילדים אוהבים אותה (חשוב והכרחי) והיא אותם (לא פחות חשוב), כך שאת מרגישה בטוחה כשהם איתה, תנסי לצאת עם בעלך לבית קפה סמוך לשעה.
איך הרעיון הזה נראה לך?

ורק עכשיו קראתי את דברי דני (הגבתי כל פעם על עוד קטע שקראתי). איזה יופי.

תודה על התגובות.
דני, אתה כותב כל כך יפה. תודה רבה על כל מילה. בשמת, תודה גם, אני צריכה לחשוב על הדברים של שניכם.

בינתיים כמה תשובות קצרות:
הקטן בן שנתיים, ואין שום פתרון זמין במסגרת בני המשפחה. את העצה האחרונה שלך ניסינו במלואה, אבל לא מצאנו את עצמנו בבית הקפה.

עוד משהו שלא שאלתם: הילדים הם לא כל עולמי הפיזי. אני סטודנטית, מתרגלת, עובדת. הכל מהבית. קוראת מאמרים, כותבת מאמרים, בנושא אחד מצומצם אני בקיאה ללא עוררין, וגם בלא מעט נושאים אחרים. אבל הכל מהבית, וחסרה לי נגיעה ממשית, אמיתית, בלתי אמצעית ובלתי מוגבלת בזמן (ובכל אופן לא בשעתיים) עם אנשים אחרים. תחושה כזו שהגעתי לידי מיצוי מכל מה שאני יכולה להפיק מעצמי ומאותיות כתובות.

אכתוב על כך יותר אחר כך, אני קצרה בזמן. לילה טוב בינתיים.

טוב, מתבקש שאני איישב את הסתירה, נכון?

ובכן, על הנייר יש לי די הרבה עיסוקים, לחלקם יש כותרת אינטלקטואלית מרשימה. בפועל, אני מוקפת בילדי ומתעניינת בעיקר בהם.
כך, הופכים העיסוקים האחרים לטכניים ורוטיניים, ואובד בהם הניצוץ. המצב הזה מעמיד אותי בסיטואציות של חסר, למשל כשאני נפגשת עם חברים ללימודים ומגלה מחדש את ההתלהבות - אבל לא אצלי.

כאילו המח הצטמק, איך אני אסביר. ציפיתי שהוא יתרחב עם ילדי, וזה אכן קרה באופן כללי, אבל יש מקומות שהם אינם מגיעים עדיהם, לא עדין.

אבל לא מצאנו את עצמנו בבית הקפה.
א. יופי. ניסיתם. ב. בית הקפה היה סתם דוגמא (אני אישית לא מוצאת שום עניין בבתי קפה...). לדעתי זה מה שחשוב לכם לחפש עכשיו כזוג: איפה אתם כן תמצאו את עצמכם?

וגם: מתחילים משעתיים. מתחילים. מוצאים משהו שטוב לנו לעשות עם אנשים אחרים. ומגדילים לאט לאט. ככל שהקטנים גדלים, ככל שאנחנו מעיזים יותר, זה תהליך.
לכן ההצעה שלי בעצם אומרת: אם יש רצון, יש דרך. מתחילים בקטן, מוצאים את מה שמתאים, ומרחיבים, לאט לאט.
חפשי לך את הנגיעה הממשית, האמיתית. בהתחלה בקטן, אחר כך תרחיבי.
תחפשי את המקומות שיהיו לכם מוצלחים כזוג.
ואני עדיין ממליצה על ייעוץ. לי יש הרגשה שיש פה משהו שמסתתר בפנים, ושמישהו שיבין אותך, ממש ממש, לעומק, יוכל לעזור לך לשים את האצבע על מה שבאמת קורה אצלך, מה שבאמת מציק לך, ומה שהוא באמת הדרך בשבילך לפיתרון. אורנה שפרון נראית לי מקום מעולה להתחיל ייעוץ כזה. והיא גם תוכל להבין אותך מכל הכיוונים. היא לא אחת שמבינה רק את עצמה. יש לה הכישרון להבין ולעזור לאנשים אחרים, קודם כל כי יש לה נסיון וחוכמת חיים ובמקביל - כי יש לה לב חם ורחב.

שליחה על ידי שמש* » 06 יוני 2005, 09:16

ניקוסיה, ניסיתי להבין מה גרם לי להיכנס ולהגיב דוקא לדבריך שהרי עולמנו כה שונה, האומנם? כנראה שהתחברתי לנושא של שיעמום. הגבתי פעם אחת בתור מישהי שיש לה עולם מלא, טוב, לא בדיוק. גם אני מוצאת את השיעמום הזה בעבודה שלכאורה נראית מרתקת ומאתגרת וכך היא הופכת ל לטכניים ורוטיניים, ואובד בהם הניצוץ. נראה לי שמאחורי התסכול ותחושת הסגירות (אם קלטתי אותך נכון) מסתתר משהו אחר שלאו דוקא קשור לחינוך ביתי, או חוסר בעיסוקים נלווים או יחסים עם בן הזוג. אני נמצאת בטיפול ואחד הדברים שגיליתי על עצמי הוא שבעולמי הרבגוני, המלא, הצבעוני כביכול, אני מתפקדת כאוטומט שנע בין מחוייבויות. כאילו אני עושה מה שאני אוהבת, אך למעשה התרחקתי מעצמי ואני כבר לא רגישה למה באמת אני רוצה, אלא למה אני צריכה (צריכה כי ככה החלטתי, לא כי מישהו קבע לי). בעקבות הטיפול התחלתי לברך את תחושת התסכול הזו כי היא המפתח ליציאה לדרך לגלות כיווני התפתחות חדשים ולממש. מהמקום הזה, אני רוצה לחזק אותך על האומץ לבחון את חייך ומאחלת לך שתמצאי את דרכך הייחודית. זה נשמע כמו שלב של "OK, משהו חסר, אבל מה אני באמת רוצה?". לא פשוט לגלות, אבל אל תפחדי מהרגשות שעולים בתהליך, הם יכולים להיות גם המנוע לצמיחה. מקוה שא. אני לא נשמעת כמו מטיפה. כותבת מנקודת מבטי ומתוך חוויתי. ב. שאכן קלטתי את המצוקה שלך נכון.

ניקוסיה, מעניין הניק שבחרת.
אני רוצה לומר לך שנשמע לי שאת נמצאת בסתירה של, אולי, ערכים ועמדות שלך - מול הצרכים האמיתיים שלך. (אני מבחינה בזה כי גם אני שם.)
ואסביר: התחושה שלי היא שהאמונות והדעות שלך אומרות לך להתרכז בילדים, לא לעזוב ילד בן שנתיים עם בייביסיטר, לישון עם הילדים וכולי. לעומת זאת, לך עצמך יש צרכים שכביכול סותרים את ההתנהלות הזאת, למשל: חברת מבוגרים שלא עוסקת בילדים, צריכת תרבות מבוגרים, וכמובן אינטימיות - גם "רוחנית" - עם בן זוגך.
ובכן, לדעתי אפשר למזג בין הצרכים שלך לבין האמונות, עם קצת גמישות מצידך וראייה יותר פתוחה של אפשרויות.
למשל: את ובן זוגך יכולים לפעמים להיות במעין "תורנות" עם הילדים. כלומר, במקום להיות איתם יחד כל הזמן, לאפשר זה לזה גם מרחב אישי בלי הילדים, כשהשני נמצא איתם. בזמן שיתפנה לך תוכלי לפגוש את החברים שהתייחסת אליהם, שהם מעניינים אותך ואין להם ילדים. כנ"ל הבנזוג.
אני מבינה שיש לך קושי בכלל "לעזוב" אותם, כי כפי שכתבת, את חוששת שמא יקרה להם משהו, חלילה, או כפי שכתבת, לא נראה לך ללכת בלעדיהם. אני מציעה לך בנקודה הזו לחשוב על שני דברים:

התעלמות מהצרכים שלך הופכת אותך למתוסכלת וממורמרת, וזה מופנה אחר כך גם כלפי ילדייך (גם אם לא במודע) וגם כלפי בן זוגך.
אחד הדברים החשובים ביותר שאת יכולה לעשות למען הילדים שלך הוא לשמור על זוגיות טובה בין ההורים שלהם. בית יציב וחזק נשען קודם כל על ההורים (שמרגישים כמה שיותר טוב עם עצמם), ועל הקשר ביניהם. ואם תתפשרי על רמת הקשר עם הבנזוג למען הילדים, נראה לי שתחמיצי את הבסיס הכי חשוב שאת יכולה להעניק להם.

לכן אני חושבת שהבנת חשיבות העניין, וחשיבות המענה לצרכים האישיים שלך, יכולה להפחית את המועקה או הפחד או חוסר השלמות שאת חשה כשאת רוצה לבלות עם בן זוגך לבד. אני מציעה לך פשוט להרשות לעצמך מדי פעם להיות איתו לבד. כתבת שגם אם אתם לבד, אתם מדברים רק על הילדים. הצעות לשיפור: להיות יחד בלי הילדים מחוץ לבית, ולו לזמן מוגבל; בכל פעם שאתם "תופסים" את עצמכם מדברים על הילדים - לשנות במודע את הנושא. זה לא כי הנושא הזה לא חשוב, אלא כי לך יש צורך בהרחבת הדעת.
מנטרה אחת שעוזרת לי (לפעמים...): אני פוטרת את עצמי מרגשות אשמה.

מול הצרכים האמיתיים שלך.

תודה על כל הדברים המחזקים והיפים, ובעיקר תודה על המשפט הזה. כאילו שאני זקוקה לאיזושי לגיטימציה להגיד, הצרכים האמיתיים שלי כוללים דברים שהם מעבר לילדים. מכאן חוסר הנוחות שגרמה לי ההודעה של דני, שהיתה כל כך יפה שהרגשתי לא בסדר שאני לא שם, במקום הזה בו כל הצרכים האינטלקטואלים מתגלמים בהתבוננות בילדים. וה"חשש" שזה מה שאורנה תגיד. אצלי זה לא ככה.

ואני לא מתוסכלת וממורמרת, אני משועממת. איך אני אסביר, תארו לכם מישהו שאוהב מאד לרוץ. מרחקים ארוכים, שעות ארוכות. הריצה עושה לו טוב, מאד מאד טוב. ואז הוא מוצא את עצמו במקום סגור, עם הדבר הכי יפה בעולם. טוב לו, נעים לו, הוא מאושר, אבל ברגליים כל הזמן קוצים. ואז הוא מחליט לצאת מדי פעם, לרוץ קצת, אבל השרירים כבר נמסו והקצב איטי ואם כבר כל כך לאט למה לא לצרף את הילדים בפועל או במחשבה.

בשמת - המקומות האהובים עלינו דורשים העדרות ארוכה מהבית. זו בעיה טכנית רצינית, אבל יש מוטיבציה לפתור.

שמש - תודה על השיתוף וההבנה, הדברים מאד נוגעים לי.

שיבולת - אני פוטרת את עצמי מרגשות אשמה. הלוואי וידעתי איך, לא למדו אותנו שמה בפולניה.

העדרות ארוכה - משמע למשל ערב לא מוגבל (ולא חודש, כפי שזה עשוי להשמע )

ניקוסיה,
התיאור שלך, של האצן השבוי, ממחיש את הדיסוננס שבו את נמצאת. אני מכירה את זה כל כך טוב מהחיים שלי.
אבל אני דווקא חושבת שלא רק שזו לא בושה שהצרכים שלך כוללים דברים שהם מעבר לילדים, אלא שזה לגיטימי לגמרי, ואפילו אם קשה לנו להודות בזה - ככה זה. פשוט ככה זה. אני לא מתביישת לומר, למול כל מי שמציגה אמהות טוטאלית, שאני לא אמא טוטאלית. אני גם בנאדם בפני עצמי ומגיע לי לפתח את עצמי גם בלי קשר לילדים. אני לא רואה סתירה בין להיות אמא טובה לבין למלא את הצרכים האישיים שלי. נהפוך הוא: כשאני נהנית, כשאני מרוצה, זה משפיע על ילדי. אני גם מהווה דוגמא טובה יותר עבורם, דוגמא של אשה שמחה ומתפתחת, במקום של אמא "עם קוצים", כמו שהגדרת, שנמצאת איתם, אבל רוצה להיות לפעמים גם במקום אחר.

מכאן חוסר הנוחות שגרמה לי ההודעה של דני, שהיתה כל כך יפה שהרגשתי לא בסדר שאני לא שם, במקום הזה בו כל הצרכים האינטלקטואלים מתגלמים בהתבוננות בילדים. וה"חשש" שזה מה שאורנה תגיד. אצלי זה לא ככה.
את מבינה, אצלך זה לא ככה. זה בכלל לא משנה שיש מי שמרגיש אחרת, החשוב הוא שאצלך זה לא ככה, ואת לא צריכה להתנצל על זה. זה לא פחות טוב מכל אחד אחר!
שיבולת - אני פוטרת את עצמי מרגשות אשמה. הלוואי וידעתי איך, לא למדו אותנו שמה בפולניה.
אז זהו, שגם בפולניה שלנו ברומניה לא לימדו, אבל זה חלק מההתפתחות, למצוא את המקומות האלה שמלאים ברגשות אשמה ולקבל אותם כמשהו לא יעיל, לא מקדם ובעיקר מפריע, מיותר. אז אומר לך איך עושים את זה, באמצעות עוד מאמר פולני ידוע שנלמד בבית: לא משנה מה תעשי ואיזו אמא תהיי, בסוף יגישו לך חשבון.
אז אני עושה כמיטב יכולתי, תוך כדי כך שאני זוכרת שגם אני בנאדם.

במקום הזה בו כל הצרכים האינטלקטואלים מתגלמים בהתבוננות בילדים. וה"חשש" שזה מה שאורנה תגיד
ומה שאני מנסה להגיד לך, הוא שאורנה לא תגיד את זה בכלל.
אף אחת מאיתנו לא תגיד לך את זה.
מי שהצרכים האינטלקטואליים שלה מתגלמים בהתבוננות בילדים - יופי לה. אלה הצרכים שלה, והיא מצאה לעצמה את הדרך לספק אותם. מצויין. מי שהצרכים האינטלקטואליים שלה זקוקים לדברים נוספים או אחרים - גם היא צריכה למצוא לעצמה את דרך לספק אותם, וקודם בכלל לזהות אותם. להכריח את השניה לוותר על צרכיה, זה בדיוק כמו להכריח את הראשונה להיפרד מילדיה למען צרכים שאין לה בכלל והיא לא רוצה.
אני חושבת ששמש ושיבולת שועל כתבו לך נהדר.

משמע למשל ערב לא מוגבל
ועם ילד בן שנתיים זה כבר בהחלט אפשרי, אם כי לא את ולא הוא תוכלו לעשות את זה מהיום למחר, ב"בום": לא את, כי את עוד מפחדת, עוד לא בשלה, והוא, כי הוא עוד קטן ולא רגיל.
אז אם אין משפחה, זה הזמן להתחיל לבנות בייביסיטר אחת או יותר, שלילדים שלך כיף איתה ואת יכולה לסמוך עליה.
להתחיל בקטן, ולהגדיל את המינון ככל שאת והילד מסתדרים.
כאשר כבר מההתחלה רואים את המטרה באופק: מטרתנו היא להגיע לערב הפנטזיות שלנו.

זה צעד בכיוון.
וגם לחשוב טוב בינך לבין עצמך, מה את רוצה, מה את מחפשת, מה יעשה לך טוב, זה צעד בכיוון.
בהצלחה!

אוי, מצטער שנראה כאילו הטפתי, ממש לא התכוונתי לכך ואני מבקש את סליחתך.
אני מבין כי הבעיה שאת מעלה אינה הבעיה של הקושי להתמודד עם הילדים בבית, אלא פשוט שעמום (מה שלא חשת ללא הילדים). ייתכן כי השעמום אינו קשור כלל לילדים. לעיתים קורה כי אדם חש חוסר עניין במטלות החיים.
ניסיתי להראות כי אפשר למצוא ענין אינטלקטואלי גם בגידול הילדים (בטח שלא חובה). ומכאן כי..... השעמום אינו בהכרח קשור בילדים.

_זאת בדיוק הטענה שלי: החינוך הביתי לא יוצר את זה.
גם את אמרת, שאילו היתה עובדת היא בטח לא היתה מרגישה בבעיה - אבל זהו, שהבעיה היתה קיימת, רק החיים היו מסתירים אותה.
החיים בחינוך הביתי לא מסתירים אותה. אבל לא הם יצרו אותה - כל אחת יוצרת אצל עצמה, בתוכה, את השיעמום או העניין, מסיבות שלה._

בשמת, קצר וקולע, ממש ניסוח מדהים.
החיים מסתירים (חיים לפי הנורמות המקובלות) ואילו החיים בחינוך הביתי לא מסתירים את בעיית השעמום. החיים בבית עלולים לגרום לכל מיני בעיות (זוגיות, בפנימיותו של האדם ועוד...) לצוף לתודעה. על אף הקושי שנוצר, ההתמודדות עם אותן בעיות מאפשרת צמיחה.
בהצלחה
דרך אגב ישנו סיפור קצר של צ'כוב שנקרא: "מעשה משעמם", לא בטוח שזה קשור בדיוק לבעית השעמום שאת מעלה, אבל מאד מומלץ.

דני, מה פתאם להתנצל

הדברים שכתבת העשירו אותי מאד, ושמחתי לקרוא אותם.

הבעיה שהעלתי היא בפשטות: אין לי מספיק זמן לפתח את הצדדים הלא -קשורים-לאמהות שלי, ומצד שני כשהזמן מתפנה הראש עודו אתם.

הפקתי הרבה מהדף הזה, וכל מה שנאמר כאן תרם לי בצורה זו או אחרת. ואולי לעוד אנשים, מי יודע?
ברכות

הדף הזה אתי הרבה במחשבות. היום חשבתי, שאנחנו צריכות ללמוד להתאהב בעצמנו מחדש. במשך שנים האהבה היתה החוצה, אל הדבר הנפלא בעולם, ילדים, בן זוג, בית. זה ביטוי מופלא לאהבה עצמית, הרחבה שלה עד אין קץ, ופתאם אנחנו מגלות ששכחנו את עצמנו, והניצוצות נעלמו. על אחת כמה וכמה בחינוך הביתי. שם כל מעיינינו נתונים כל הזמן לאהובים לנו. וכמה קל לשכוח את עצמנו.
להיזכר בזה זה לא מספיק, כי נדמה ששכחנו איך "להתניע" את האהבה הזאת, גם אם מבינות בדיוק מה הבעיה.
זו התחושה שעברה לי הכי חזק במה שכתבת, ניקוסיה, בעית ה"התנעה" . וגם אם לא בדיוק לזה התכוונת, עזרת לי להגדיר משהו אצלי.
לא נראה לי שחוג או התנדבות זה הכיוון.
מנסה להבין מה כן.

תודה לשמש ושיבולת על מה שכתבתן , יש פה עוד מי שמפיקים מזה תועלת...

ניקוסיה, מה שלומך?

שיבולת, תודה על ההתעניינות

אני בסדר גמור. היו שבועיים מאד עמוסים בבית (יומולדת, הכנות לחג) ושקעתי בתוכם. כיף שהקפצת שוב את הדף, כתובים בו דברים נפלאים.

ניקוסיה, כיף לשמוע, ומזל טוב @}

שליחה על ידי אילה* » 13 יוני 2005, 05:56

אני מתנצלת מראש על כך שאולי אני מחזירה אחורה את הדיון. כלומר , אני ממש בעד זה שניקוסיה תעשה את מה שהיא צריכה לעשות בשביל להרגיש טוב ולא משועממת .

המחשבות שעלו אצלי בזמן הקריאה כאן , כאמא בחינוך ביתי , וכאישה הרה:

אני מכירה משהי שיש לה עינין אקדמי והיתה עסוקה בכל מני מחקרים ועבודות באוניברסיטה , אבל אחרי הלידות , היא לא הצליחה למצוא בכלל את הפוקוס לזה . זה היה מאוד נעים להיות ב'קטע' הסטודנטיאלי , סטטוס , נפגשים עם כל מני אנשים מענינים ,ווכשאין משהו קטן שיש לו חום בלילה , צריך לכבס ולהאכיל ו... אז זה לא ממש בעיה להשאר ערים עד מאוחר ולהעלות נושאים שברומו של עולם -

אבל תכל'ס : מה זה קשור אליך?- זה מה שהיתי שואלת אותה !
אם אין לזה נגיעה ממשית לחיים שלך למציאות חייך , לחומרים שאת נוגעת בהם,
לבעיות שדורשות טיפול ושבאמת נראה שאת עם הכישרונות המיוחדים שלך יכולה לפתור ,את כנראה צריכה לעזוב את זה . מחקר טוב באמת צומח מצורך אמיתי, ולא מעוד התפלספות, שבמילא אין לך זמן בשבילה(וגם לא לאף אחד אחר ).

כתבת על שיעמום זוגי ,

ובעינין הזה של זוגיות יש את "בסוף מוצאים אהבה " ,הנפלא . שטוען שצריך להאיר ולפרגן ! הי !אתם משוחחים על הילדים שלכם , אתם חשים צורך להעלות בעיות , ללבן חילוקי דעות (כך שלא היה מצב שבו הילד/ה מנצלים את אבא כדי לשבור את המילה של אמא ), הוא מתענין במשחקים שהם שיחקו היום בארגז החול, למרות שעבד קשה ויש כאלה שנמרחים מול הטלוויזיה בדיוק בשעה הזו .
את שואלת אותו איך היה , איך הוא מרגיש , עושים אחד לשני מסאז איפה שמתוח, מדי פעם אפשר לעשות משהו קטן (אבל גדול )של פירגון - אוכל שאת /הוא אוהבים , דברים שאנשים אוהבים עושים ולא רק בט"ו באב,לקנות ספר שהתפרסם לאחרונה בתחום העינין המיוחד שלך (לא כתבת מה זה ואני סקרנית ) .

.

יופי של דף @}

יופי של דף
מסכימה, תודה קומ"ג שהקפצת אותו ל מה חדש , קראתי והבנתי בדיוק מה מפריע לי. הניצוצות שלי נכבים איך שאני מרדימה את ינוקא ונרדמת קומפלט בעצמי. זה בא ביחד עם תחושת אשמה...

יופי של דף

מצטרפת....

מכיוןשהדף חזר למה חדש, רוצה להמשיך את הדיון.

לא אכתוב ישירות לניקוסיה, משום שלא בטוחה שהיא עדין כאן, ושאלות אלו מעסיקות אותה עדין, אלא אתיחס לסיפור שלה כאל מקרה שכולנו יכולות ללמוד ממנו.

אני חושבת שתחושת השעמום שניקוסיה חשה היא הזדמנות גדולה.
ילדים הם בני אדם שמשתנים מאד מהר. גופם משתנה מהר, הצרכים שלהם משתנים במהירות. הם גם פחות מקובעים מאיתנו בהרגלים, כך שיתכן שגם ההתנהגות שלהם תשתנה מהר.
לעומת זאת, אנחנו ההורים, כבר משתנים הרבה יותר לאט. ההשתנות של גופנו איטית יותר, השתנות הצרכים שלנו קורית יותר לאט, וההרגלים שלנו, לעיתים דובקים בנו עד כדי חוסר תנועה.

התחושות הדקות האלה של חוסר נחת, הן אלו שקוראות לנו להמשיך ללכת. הן אלה שמבשרות לנו על הצורך בשינוי. אין צורך להתעלם מהם - נהפוך הוא: יש לתת להן את כל ההכבוד, ואת כל המקום, ולבדוק לאן הן מכוונות אותנו. מאד יתכן שבלי אותן הרגשות דקות נמשיך בשיגרת חיינו כשהיא כבר ממש לא מתאימה לילדינו. התחושות האלה קוראות לנו לבדוק מחדש את הצרכים - שלנו ושלהם, ולמצוא את הדרך הנכונה והמתאימה לאותו שלב בחיים.

באופן שנראה פרדוכסלי דוקא תחושת השעמום והרצון לחיים אישיים מלאים יותר, עשויה לכוון את ניקוסיה להיות אמא טובה יותר לילדיה.
אני מאמינה שבמערכות יחסים בכלל, אבל בין אמהות וילדים במיוחד - תמיד מה שטוב באמת עבור אחד, גם מתאים לשני. לעיתים זה יכול להתבטא בתקופות משבר, בקשיים, בהליכה לאיבוד של אחד משני הצדדים.
אבל בסופו של דבר שני הצדדים יוצאים נשכרים מהשינוי שבא בעקבות חוסר הנחת מהמצב הקיים.

התחושות הדקות האלה של חוסר נחת, הן אלו שקוראות לנו להמשיך ללכת. הן אלה שמבשרות לנו על הצורך בשינוי

אני מאמינה שבמערכות יחסים בכלל, אבל בין אמהות וילדים במיוחד - תמיד מה שטוב באמת עבור אחד, גם מתאים לשני

תודה אורנה על המשפטים האלו, הם באו לי בול בזמן.

התחושות הדקות האלה של חוסר נחת, הן אלו שקוראות לנו להמשיך ללכת. הן אלה שמבשרות לנו על הצורך בשינוי

אני עסוקה הרבה בימים החולפים בחוסר הנחת הזה.
אני מרגישה במעלה הגב את הצורך בתנועה ובהליכה קדימה.
נדמה לי כי הזמן שחלף והמלאות הנוכחת כל כך של ההורות בחיי, השכיחו ממני את הדרך המכילה בתוכה עוד נתיבים.
מלווה אותי תחושה של צורך ואפשרות לשינוי, ומשם ואילך יש ערפל.
איזורים שבי הבשילו לקום ולצעוד ואחרים אוחזים במוכר ובפחד.
אני מרגישה שחלקים ממי שאני הלכו לאיבוד.
זה לא רק חלקים שאני יכולה לאפיין בתחומי עניין או רצונות. זה משהו ששייך למקור הכח שלי.
למהות היצירה, הסערה, האמונה במי שאני.
נוצרה הפרדה מוזרה בין מי שאני כאמא למי שאני כאדם בעולם.
במה שקשור באמהות, יש לי בטחון מלא ונרגש באופן שבחרתי לגדל את בני, במה שמתחולל בין ימינו, במי שהוא גדל להיות ובמי שהוא מגדל אותי להיות.
היתר- הולך ורוחק.
פעם כתבתי נהדר, ציירתי וכיירתי, שיחקתי בתיאטרון, למדתי בלי סוף והובלתי אנשים דרך.
הייתי שמחה וצבעונית יותר וגם/אבל רחוקה יותר מן החיים.
מזמן לא רכבתי על האופניים מרובות המושבים הללו, ואני מפחדת באמת ששכחתי כיצד לנהוג.
וזה חלק כל כך גדול ממי שאני.
אני קמלה בהיעדרם ולא מצליחה להתפנות למרחב הזה ולו במעט.
אני באמת לא זוכרת מה זה להלך ברחוב בלי הבן שלי.
אני באמת לא יודעת אם אני רוצה להזכר.
אבל נדמה לי שאני לא מסוגלת להרפות, והמחשבה הזו לא מיטיבה איתי.
נדמה לי שאני לא מעזה להעלות את המחשבה שיש לי צרכים אחרים מלבדו, מהפחד שיבוא השטפון ויחריב הכל.
שאני אגלה הרים ועמקים של צרכים ורצונות וכמיהות ותשוקות שארזתי היטב, ולא אצליח לשזור אותם בתוך חיי הנפלאים, אך האחרים כל כך, כפי שהם היום.
אני שואלת את עצמי, ואתכם, בכנות מוחלטת, אם אוכל לרקום יחד את כמיהותי למארג מדויק ואמיתי.
אולי זה גם עת פרידה, מחלק מחלומותי, ציפיותי, אלא שמבית, ואלה שמחוץ.
זה ראשיתו של סדר חדש, ואני מוצאת שאני עדיין יראה מלערוך אותו.
וכעת, ברגע זה, קשה לי הדרך.

אני מרגישה שחלקים ממי שאני הלכו לאיבוד.
נכון.
הבעיה שלי: לא לשקם את מה שהיה, לא להיזכר איך היה, אלא לבנות מחדש את מה שמתאים לכאן ועכשיו.
זה לא יותר קל.

לא לשקם את מה שהיה, לא להיזכר איך היה, אלא לבנות מחדש את מה שמתאים לכאן ועכשיו.

מסכימה לגמרי.
אני מרגישה שאני בשלב שצריך לעשות שוב התאמות.
איכשהו הפעם ההחלטות גדולות יותר והעוצמה הרגשית המלווה אותן גם.
עד היום, ובני כמעט בן שנתיים, בניתי איזונים כל פעם מחדש, והם התיישבו היטב.
עשיתי בחירות משמעותיות שראשיתן בשתי הנחות:
אני מגדלת את הבן שלי. אני יוצרת ועובדת לפרנסתי.
ובכל תחנה, נבנו האיזונים והדקויות המאפשרים את שני המעגלים האלה יחד.
אנחנו מתקדמים בצעדים קרובים מעונה לעונה. הוא איתי, ואני איתו, ואנחנו חיים, ועובדים, וגדלים בכל יום.
נפלא לנו יחד. אני לא רוצה זמן בלעדיו. אני לא עייפה ממנו או זקוקה לחופש.
והוא גדל, והצרכים שלו משתנים. לא עוד התינוק על הגב שלי, מוכן לכל הרפתקה, ישן בכל תנאי.
הוא גם עצמאי הרבה יותר, אבל גם צלול ומדויק באשר לצרכיו ורצונותיו.
אני לא רוצה ולא יכולה להפעיל עליו מניפולציות או למתוח את גמישותו.
אבל זה מאפשר לי פחות עשייה בקצב ובאיכות שאני נדרשת לה.
אני זקוקה לעשייה בעוד רבדים.
אני צמאה לכתוב, ליצור, לצייר. אני רוצה לקחת קדימה את העסק שלי ולאפשר לו להתרחב ולפרנס אותנו ברוחב.
אני צריכה להתפרנס יותר ברוחב. זה לא עניין של פריבילגיה.
אני זקוקה למרחב לזוגיות היקרה כל כך עם האיש שלי, עם אהובי, שאיננה מתוך עייפות קיצונית ומשימות יומיומיות.
אנחנו מקיימים את הזוגיות שלנו מתוך הרבה ערות ורגישות לפרטים קטנים. זו מלאכה לא פשוטה.
כל אלה יסודות הבונים את הכוח שלי, האמביציה, השמחה, וגם דרושים את אותם משאבים בדיוק.
אני כמהה לעשייה שמזינה אותי ומאפשרת לי להתחזק על מנת שיהיה בי הכוח לעשייתה.

אורי ה
אולי כדאי לך לנסח לעצמך את הדברים בצורה שלא מעידה על חוסר וכך גם יהיה להם קל יותר להתמלא.
למשל : אני שואפת ל... במקום : אני צריכה
מדבר אלייך?

אורי ה
כתבת כל כך יפה, מדויק ונוגע.
קראתי את דבריך בדיוק אחרי סופשבוע ארוך בו 2 ילדי,שהם גדולים כבר (8, 11) היו חולים ולכן נהיו שוב קטנים.
הם היו מלאכיים בזמן המחלה, מתיקות מיוחדת נבעה מהם, היה בחוץ גשם והיתה בין שלושתנו אינטימיות יקרה ומאד נעימה,

ועם זאת נזכרתי איך זה להיות כל הזמן זמינה לצרכים שאי אפשר לדחות אותם - כמו כשיש תינוק או פעוט. עד כמה זה תובעני לעומקים שלנו.

זה משתנה. ושוכחים שזה היה כך. קשה להאמין בזה כשהם קטנטנים, אבל לאט לאט מגלים פתאום עוד מעט ועוד קצת מרווחים שמתפנים לך, שמאפשרים לך להיות עצמך נטו.
ואז את פוגשת את חדשה (לא זו שהיית לפני שהיית אמא), אבל גם לא רק-אמא.
וגם- בנזוג חדש, לא כמו שהייתם לפני שהייתם הורים, אבל גם לא רק-הורים.

לוידעת אם זה מעודד, משנה משהו, או בכלל עובר...

אני שואפת ל... במקום : אני צריכה
חלק בי שמח על ההכוונה שלך. אני חושבת שיש בה הרבה דיוק. להיות מכוונת את השפע, לשאוף אל המלאות.
חלק אחר מבקש להצהיר בקול רם: 'אני צריכה'. זה לא מקום פשוט או מובן מאיליו בשבילי לעצור את הנתינה האינסופית החוצה ולומר: 'אני צריכה'.
אני. לא מישהו אחר.
יש לי צורך ספציפי.
הנה הוא, כפשוטו.
הדרך לזהות אותו, לקבל אותו, להצהיר בקול רם ולחפש אחרי האפשרות ליצור איתו ולהיענות לו, הייתה ארוכה ומטלטלת.
זה נעים לי לומר: 'אני צריכה'. זה ממש מה שאני מרגישה.
מתוך הצורך העמוק הזה אולי יענה הד. אולי יפתח צוהר.

לאט לאט מגלים פתאום עוד מעט ועוד קצת מרווחים שמתפנים לך, שמאפשרים לך להיות עצמך נטו.
תודה, מורינגה רותמית. ריגשת אותי מאוד בדבריך.
המשפט המצוטט נוסך בי שקט, ואמונה, ומרחיב את נשימתי.
אני חשה כבר ברגעים כאלה הולכים ונאספים, אני מאמינה בכל ליבי למילותיך. יבואו עוד ועוד.
מקווה שכמיהתי תמתין לי עד אז.
נדמה לי שהפחד הגדול שלי הוא להתרחק מהרצון. מהגעגוע, ממקור הכוח.
שיחלוף הזמן ואני לא אזכור עוד היכן נובע המעיין.

_נדמה לי שהפחד הגדול שלי הוא להתרחק מהרצון. מהגעגוע, ממקור הכוח.
שיחלוף הזמן ואני לא אזכור עוד היכן נובע המעיין._
נראה לי שאין מה לדאוג... אולי חלקים בתוכנו רדומים או משוככים בתקופה הכי אינטנסיבית של האימהות, אבל מתחושותי - וגם ממה שאני רואה אצל אמהות לגדולים סביבי - הן לא נעלמים. נהפוך הוא. בד"כ מה שקשה זה לחכות...

אני חושבת שחלק ניכר מהקשיים שלנו - בעיקר של נשים בעולם של היום, נובעים מכך שהפסקנו "להאמין" במחזוריות.
שמתי את ה-להאמין במרכאות, משום שזה עניין מופרך ביותר, הרי המחזוריות מתקיימת בחיינו, וביקום שסובב אותנו , ללא הרף. היום תמיד נמשך מהלילה, השפל מהגאות, החורף מהקיץ....
ומשום מה נדמה לנו שאנחנו לא חלא מההתרחשות המחזורית "היקומית" הזאת.

בחיי האשה המחזוריות מתקיימת מעצם טבעה הביולוגי - כולנו מתייחסות בדרך זו או אחרת למחזור הפוריות שלנו.
אבל למעשה גם האמהות מתקיימת על רצף מחזורי כלשהו, של צמצום והתרחבות, של כניסה פנימה ויציאה החוצה, של התמקדות בצרכי הילד להתמקדות בצרכי האשה....
הגלים המחזוריים האמהיים הם הרבה יותר ארוכים מאשר גלי המחזוריות של הפוריות, והרבה פעמים קשה לנו לראות את התנועה כולה, ו לסמוך על התקיימותה.

נוספת לזה האמונה שיושבת אצל רבות מאיתנו שהחיים זה "או או" - או שאני אמא, או שאני "אני". ואם לרגע אחד או לתקופה מסויימת אני אמא אזי אפסיק להיות "אני" ולהיפך.

אבל בעצם ההשתנות הזאת שלנו, המחזוריות שאנחנו "נתונות" לה חשובה לילד לא פחות מאשר לנו. נכון שבגילאים הצעירים הילד זקוק לנו באופן מלא, או כמעט מלא אולם, משחולף הזמן, התרכזות יתר שלנו בילדים מפריעה להם לא פחות מאשר מתסכלת אותנו.

וואו, אורנה, מה שכתבת נראה לי כל כך נכון וצודק, ממחשבה, לא מידיעה אישית. אני בהריון ראשון, חודש שישי, ומאד מקווה שלא אגיע למקום של לשכוח מי אני - למרות, שניתן להגיע למקום הזה גם בלי ילדים.....
ובכלל, אין שום דבר רע בלהיות קצת "רק אמא" וקצת "רק אשת קריירה" וקצת "אשה".

אורנה,
הנגיעה במקום של אמונה בדרך, במעגל ובטבעו המסתובב, בבחירה לסמוך על התהליך, מדייקת מאוד למקומי.
תודה על דבריך.
על אף האמונה, או מדויק לומר הראייה שלי על התנועה המעגלית, עיקר נסיוני עד היום הביא יותר מן הוקטור שדורש בחירות.
בטבע הפרטי שלי יש כמיהה להרבה נתיבים בו זמנית. כך מאז ומעולם. תמיד עסקתי בתחומים רבים במקביל, תמיד היו חיי מלאים עד קצה.
נדמה לי שחלק מהשיעור שלי הוא גם לבחור.
לא בהכרח 'או או' כפי שכינית זאת, אבל בהחלט צמצום ודיוק על מנת לבנות אפשרות שחוויתה התרחבות, גדילה, התקדמות.
מתוך שלל האפשרויות של מי שאני, אני נדרשת לעשות בחירות מקומיות.
אני לא בהכרח מאבדת את החלקים האחרים. אני מניחה שברצוני ישובו חזרה.
אני לפעמים מאבדת את הגעגוע. שוכחת מקיומם לימים ארוכים, ואז החוויה היא כמו של אבדן.
אני חסרה את התחושה שיש כלי גדול, רחב ועמוק, המכיל את התהליכים כולם ורואה בהם את השלם.
החוויה שלי היא של 'פרקים' הנבדלים זה מזה ולא תמיד ניכר הרצף, או הרקמה החיה.

אני חסרה את התחושה שיש כלי גדול, רחב ועמוק, המכיל את התהליכים כולם ורואה בהם את השלם.

אוריה,
אני חושבת שהכלי הזה שאת מחפשת אחריו מתייצר מנקודות המבט, הנסיון, החוויות והידע של יותר מאדם אחד.
אולי זה אחד התפקידים החשובים של קהילה - לייצר בשביל היחיד את הקונטקסט הרחב לחוויות שלו.
ואז כשהיחיד יכול להיות עד לתהליכים שעוברים אנשים שנמצאים בשלבים אחרים של החיים, וכמובן גם להיות אתם בקשר, החוויה האישית שלו נחווית גם מתוך מבט רחב יותר.

אני לפעמים מאבדת את הגעגוע
לפעמים אני חושבת שאנחנו קצת מכורים לגעגוע. אולי כי נדמה לנו שזה מנוע שגורם לנו לעשות. אני מאמינה שישנה גם עשיה ממקום אחר - לא מתוך געגוע, אלא מתוך המלאות של ההויה.
אני אומרת "מאמינה" - כי ישנם רגעים נדירים בחיי שהביאו אותי "לעשות" מתוך מלאות ולא מתוך תחושת חוסר. ואלה עשיות מאד מאד משמעותיות עבורי ועבור אנשים אחרים.

אז אני לא אומרת שהגעגוע אינו מנוע יעיל, רק אומרת שיש גם משהו אחר. אבל בשביל לחוות אותו יש צורך לוותר על הגעגוע, ויש בזה משהו מפחיד. נפילה אל הריק של הווה.
ואולי זה הפחד הכי גדול של כולנו.

_בטבע הפרטי שלי יש כמיהה להרבה נתיבים בו זמנית. כך מאז ומעולם. תמיד עסקתי בתחומים רבים במקביל, תמיד היו חיי מלאים עד קצה.
נדמה לי שחלק מהשיעור שלי הוא גם לבחור._

מילה במילה , מדבר אליי כל כך.
הבחירה הזו שחייבים לעשות , יום יום, כי יש כך הרבה. כמו שכתבת
חיי מלאים עד קצה.

לילה טוב

תודה על הדיון המרתק הזה ועל דברייך, אורנה. כל כך במקום בשבילי.

החוויה האישית שלו נחווית גם מתוך מבט רחב יותר.

העדר הקונטקסט הוא ללא ספק מרכיב מהותי בחווית הקושי לבנות רצף.
ההד שמגיע מבחוץ, יחד עם ההזדמנויות להתבונן במעגלים חיצוניים לי, מצומצמים ולא צלולים דיים.
זה מוליד בדידות ותלישות. מסוימת, כמובן. תחושה של הליכה לבד בדרך.

לפעמים אני חושבת שאנחנו קצת מכורים לגעגוע

המשפט הזה מעלה בי חיוך. גם נשימה עמוקה מתגנבת. אני מסכימה בכל ליבי.
נדמה לי שזה ההרגל, האוטומט הפשוט יותר, אבל גם זה הממלא והמעורר חיות כבלחיצת כפתור.
אני מסכימה לגמרי שאין זה המנוע היחידי, אולי גם לא המוצלח מבין השניים.
אני מרגישה לא מעט פעמים שאחרי המעשים נמשכים הלבבות.
שדוקא, ואולי רק, מתוך העשייה מתעורר הלב.
על זה בדיוק אני מדברת. זה קצת מעגלי.
אני כמהה לעשייה על מנת להתעורר, ועלי להתעורר על מנת לעשות.
ובעצם, חיי מלאי עשייה, וגם ערות לא נעדרת מהם.
רק שחלקים מסוימים ממי שאני, מקבלים מקום, ואחרים ארוזים היטב.
נדמה לי שיש לי פרמטרים למה שמקבל את חותם ה'עשייה'.
ורק אלה שזכו בכותר הנחשק מביאים איתם סיפוק מלא.

יש צורך לוותר על הגעגוע

הראש שלי מבין לגמרי מה את אומרת. הלב מנהל את מלחמתו.
אני באמת מפחדת. אני מכירה את השיעור ומכירה את הקפיצה אל החלל הריק.
אני מכירה היטב גם את הפחד הגדול שלפניו.
ברגע הזה נדמה כאילו הגעגוע הוא הקשר שנשאר לי עם החלקים שאינם ברשותי.
שאם אני אוותר על הגעגוע אני עלולה לאבדם לעולם.
ואני חושבת שזה באמת מה שעשוי להתרחש.
ואני חושבת שאם זה מה שצריך להתרחש, עלי להיות שם במלואי ולשחרר את שצריך לללכת.
ואני באמת מפחדת.
ואולי מכיוון שהתנועה המעגלית לא נטמעה בי די, עדיין לא בשלתי לשחרור הזה.

שאם אני אוותר על הגעגוע אני עלולה לאבדם לעולם

אחד הדברים שלמדתי בחקר התנועה המעגלית הוא שאין מה שנאבד לעולם.
זה תמיד חוזר, לעיתים בלבוש חדש, שהופך את זה לחדש ולא מוכר, ולפעמים מכיוונים הכי לא צפויים בעולם.

אחד הדברים שכל הזמן קורים לי זה שהילדים שלי מגלים כל מיני אהבות ישנות שלי שלא נוכחות יותר בחיים שלי בכלל. ופתאום איזה ילד מגלה את זה מעצמו וזה חוזר לחיים שלי בגדול!

אז אני יודעת שמדובר בעוד המון שנים - בגיל שהם כבר מגלים לבד.
אבל למען רוחב המבט, מספרת לך.

למען רוחב המבט, מספרת לך
תודה, זה משמח.
וגם מאפשר לי להרחיב את המבט בכדי שאוכל לראות עד שם.
הרבה מאוד דברים נוספים מצטרפים לשדה הראייה כשאני מצליחה להתרחב.
גם המעגלים היותר גדולים מקבלים היקף נראה לעין.
השיחה הזו מעניקה לי כוח ואורך נשימה.

הרבה מאוד דברים נוספים מצטרפים לשדה הראייה כשאני מצליחה להתרחב.
איזה יופי!

תודה גם לך על השיחה.

תודה על הדיון הזה!
אני מרגישה את המעגליות בי בעוצמה רבה מאז שאני זוכרת את עצמי,
אני נעה בין תחושת משמעות עמוקה והיתחברות מבורכת עם ה"כאן ועכשיו",על כל העוצמה,החיות,השימחה והעשיה שלו(וזה לא משנה ביכלל מה קורה שם בחוץ...)
לבין איזו היתנתקות מוחלטת מהמקום הזה בעצמי,שזורק אותי לתהומות של חוסר משמעות ותלישות...
אני לומדת שליהיות במאת האחוזים איפה שאני עכשיו לא מקפל בתוכו ויתור על כל המקומות בהם אני לא...
להפך!ברגעים (הקטנים ומעטים בהם אני מצליחה)האלה אני בימלוא הנוכחות,מלאת חדוה,וזה כלל לא משנה אם מה שאני עושה באותו הרגע זה לישטוף כלים,לחבק את הילדים שלי ,להיסתכל על השמים או לישטוף טוסיקים,כשאני באמת שם בימלואי,אין ויתורים,אין חלקים אבודים בי,אין פחד...
אני חושבת שאני פוגשת את זה הרבה כשאני מיתבוננת בילדי,הם יכולים ליצלול לעשיה(או בהייה ,או מישחק,או לא משנה מה)מיתוך מלאות מוחלטת,ללא ספק אין חלק מההויה שלהם שנישאר בחוץ...
אני קוראת ולא משוכנעת שזה קשור...

אני קוראת ולא משוכנעת שזה קשור...
לא יודעת אם קשור אבל בטוחה שחשוב ומשמעותי, לפחות עבורי. תודה על כל מילה מתחברת ומזדהה.

מחזירה למה חדש. אולי יש עוד תובנות שיעזרו לנו? אולי עוד נקודות מבט.

למה לא להעסיק זרים בשמירה על הילדים? לתמיד? עד מתי?

אולי זה אחד הכוונים לחשיבה. אם אין לכם עזרה משפחתית בשמירה על הילדים, ואם אתם לא מוכנים להעסיק זרים בשמירה עליהם, לא יהיה לכם זמן בלעדיהם (-:

מעל גיל מסוים אני חושבת שבייביסיטר יכול להיות כיף מאוד לילדים. ככה זה אצלנו. אנחנו גם לא מתעצלים לקחת בעצמנו את הילדים לעיר אחרת כדי שהסבים ישמרו עליהם, ויוצאים לבלות שם. ואז אפשר ללכת לסרטים, הצגות, הרצאות, כל מה שחסר לך. אצלנו גם הרבה פעמים אחד מאיתנו יוצא והשני נשאר עם הילדים, ואז מחליפים חוויות (בעיקר זה שהיה בחוץ).

אבל איך יוצאים מהפחד הבסיסי הזה לפני שאת נותנת בפעם הראשונה לבייבי סיטר לשמור על הבייבי?

אני אף פעם לא עזבתי לפני שעשינו כמה פגישות משותפות (בתשלום). שתשחק יחד איתנו כל פעם שעה שעתיים, עד שראיתי שיש חיבור. ואז כבר לא פחדתי לעזוב. על איזה גילאים את מדברת?

שנה וחודש. לא הייתי עוזבת אותו עכשיו בכלל עם אף אחד, אבל אני בהריון שני ותשושה וזקוקה מידי פעם לנוח ולמלא מצברים.

לא יודעת... יתכן שאי אפשר לעזוב אותו. זה תלוי בילד ובמי שומר עליו.

את ביתי הבכורה יכולתי לעזוב בקלות עם אבא או אמא שלי, לערב שלם, מגיל 9 חודשים. היום זה מרשים אותי... אבל היא באמת היתה שמחה איתם. בכתה רק טיפה כשהלכתי וזהו, היתה שמחה רוב הערב. בכתה כמה דקות לפני השינה. והיא באמת הכירה אותם מצוין. כך שהיתי שלמה עם זה. השארתי אותה עם בייביסיטר לא מהמשפחה (אחרי כמה פגישות) בגיל שנה ושמונה בערך.

עם הבן הקטן שלי זה היה רק בערך בשנה וחצי שהשארתי אותו לכמה שעות, שוב עם ההורים שלי, ורק ביום, לא בערב. ערב היה קשה מדי עד גיל שנתיים בערך. אם אני לא טועה, זה גם באותו גיל שהשארתי אותו עם מישהי לא מהמשפחה.

בגיל שנה וחודש אולי את יכולה להשאיר אותו עם בעלך ולצאת לבד. אני עשיתי את זה מהרגע שהם לא ינקו כל הזמן, בערך שלושה ארבעה חודשים, אפילו אם הם בכו קצת. בד"כ לא בכו הרבה. ואפילו לא עם בקבוק - חזרתי אחרי שעתיים והם הסתדרו.

זה תלוי בילד ובמי שומר עליו
לגמרי. יש ילדים שאין להם בעיה להישאר עם מישהו ויש כאלה שיש להם. אם את כל כך מותשת וכו' יכול להיות שמה שיעזור זה לקחת מישהי שתהיה בבית עם שניכם, תשחק איתו ואולי עם הזמן לתת להם לצאת לסבוב קצר באיזור.
אני לא נשואה אבל בגיל כזה בהחלט הייתי משאירה עם בן זוג לשעה וחצי-שעתיים ובמקרה שלי בהחלט השארתי עם אבי הילדה למרות שהוא היה אבא של פעם-פעמיים בשבוע. אחרת לא הייתי שורדת.